יש ושטת־חיים גדֵלה בתחתית הנשמה ובלחלוחית ערפליה, יונקת בה יניקת שרשים סבוכים ומוצצת את לשדה במסתרים, עוקפת בה עקיפות סתומות ודרכיה כמוסות לעצמה, וכשהיא מוצאת לה פותח כל־שהוא לגלוי ויוצאת – היא מתעטפת עטיפות של הגיון קר, מצמצמת את עולמה צמצום בֵּרור ודיוק, והבריות מרננים אחריה: מחשבה יבשה, שכלתנות חנוטה.

אין הללו מרגישים באש הלוהטת בה ובצער המתחולל בתוכה, רואים את חתּוליה ואינם יודעים שדרך צניעות זו לה. משום שהיא מחוברת חיים וגדוליה גדולי־נשמה, היא מחבבת עליה את התלוש, המערים על מקום חיותה ומצניעו. משום שהיא כנוסה לפני־ולפנים היא כובשת בה את הפתּוס, מתבישת באשה ובסערה, בפגעיה ויסוריה, ונוח לה צעיף ההגיון, הסוכך על ערפליה החמים בשכבת אור חוֵר־קר וחוצץ בין הסוד והגלוי.

לכאורה, אין ברור זה ודיוק זה אלא גמגום צנוע של מחשבה בישנית שמעבר לברור וממעל לברור, ואין כסות שכלתנית זו אלא משמשת מסוה לה. הגנה על תמימות המסתורים שלא תתחלל.

*

ויש מחשבות תלושות, נטולות מחיי־נשמה ועשויות באמנות מרובה של שכל מחוכם, מתוקנות דוגמת מחובר – והן מתיראות מפני כל דמות של הגיון, שמא יגלה את ערותן, נזהרות מפני כל דיוק וברור, שמא יתָּפסו בו על אופן עשיתן.

דרכן שהן מקדימות ומעידות על חבלי־לדה קשים, כדי שנאמין אחר־כך ביציאתו ובקיומו של איזה ולד, שאין בו כדי להעיד על עצמו. והואיל ובעליהן לא טעמו טעם יצירה, דעתם גסה בה והם עומדים ומספרים תמיד עליה ועל מסתריה, כאלו ישיבתם ישיבת תדיר מאחורי הקלעים של המחשבה, סותמים את דבריהם עם כשהם מטילים דגש בסתום, מסלסלים מתוך יהירות במופלא ומתקלסים מתוך כונה צלולה בערפלי־שכרון, ופתּוס של צער מחשבה, פתּוס דש בצער ומוצא קורת־רוח בו, הומה ומהמה וכאלו מכריז: ראו, שכור־סוד אני וכלום חשוד אני על הגיון?

והבריות רואים עננים ומאמינים באלהים מסתתר בתוכם. ואין הסתר־פנים זה אלא מתוך אימה, אין גלוי על ריקניות.

בדורנו עמדה לנו חבורה גדולה של בעלי־מסתורים ממין זה. בעלי מסתורים פקחים־פכחים.