גורלו של הדברן הוא לרוב גורלו של אִמפרוביזַטוֹר, שכל כחו באֶקספּרוֹמפּטוֹ והקהל מתפעל ונהנה מכשרון זה של הפתעה החורז חרוזים רגע כמימרה, תוך כדי דבור, ומשליב בהם בלי שום הכנה כל מיני מלים משונות ופתגמים מגוחכים, הנתזים אליו מבין הנאספים דרך מקרה. אבל חלילה לו לחזור על הפזמונות הללו ולהשמיעם עוד הפעם בפני אותו הקהל; הם נפסלים וטעמם פג מכשהם חוזרים ונשנים. אף חס לו לפרסמם בכתב: כל ערכם אינו אלא בעל־פה, כל ערכם הוא בשעתם הראשונה, בשעת עשיתם ולא לאחריה.
זה לרוב גם גורלו של הדברן. הקהל מתלהב ומתפעל בשעת שמיעה, אבל חלילה לו לדברן לבוא לפני הקהל עוד פעם באותו נאום.
ואם תבדוק יפה תמצא גם סוג של סופרים, זריזי עט, שדבריהם עשויים רק לשעתם הראשונה וחס להם להתפרסם לאחר מכאן, ב“כל כתביו” של הסופר, וכדומה. זכה הסופר, הם הולכים ומשתכחים תֵכף לאמירתם, ויפה לו ויפה לנו: משתמר זכרון הרושם הנעים של שעתם הראשונה והדברים עצמם משתכחים ואינם מגלים את קלונו ואינם פוגמים את טעמנו. לא זכה, הם מתפרסמים שוב ומפסידים את שמם הטוב…
דומה, פרסומו בשעתו של פרי עט מסוג הספרות הדברנית הוא רק בחינה אחרת של פרסום בעל־פה אף כשהוא נחרת בדפוס; אינו לכאורה בגדר של פרסום שבכתב, שכל עקרו הוא קבע צורך השָנות והזכרה.
*
ישנם סופרים שאינם בעצם אלא דברנים, הכותבים ומפרסמים נאומים בצורת מאמרים. דברנים הם ורואים לפניהם תמיד קהל מסוים, המשפיע שלא מדעתם על אופן דבורם־כתיבתם. יודעים הם לפני מי הם עומדים ומכונים יפה לרוחם של השומעים־הקוראים, לאמר הם כותבים בצבור ולא ביחידות. סופר־דברן מאותו מין סגנוניו מרובים, סגנון אחר לו בעתון זה וסגנון אחר לו בעתון זה: כאמור, הקהל המסוים שהוא משוה תמיד לנגד עיניו משפיע עליו שלא מדעתו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.