יחידי הייתי רוצה לרדת מעל ההר התלול של צפת הצופיה על כל הסביבה הנהדרת ולכתת את רגלי בעליות ובמורדות של הדרך הקשה ורבת המכשולים, המובילה למירון, ולראות את הכפר הזה בבדידותו ואת הקבר הדומם בלי מאות ואלפי האנשים הצובאים עליו. כי אין אני יכול לצייר לעצמי את הדרך הזאת בלי זבובי-האנשים העולים ויורדים, הולכים ורוכבים, מפזזים ומכרכרים, כדוד לפני ארון הברית, ואת הדומם שבמירון בבדידות של קבר השקוע בדומית-מות מל“ג לעומר עד ל”ג לעומר.
אמנם, “בר-יוחאי, אשריך”. בחייו לא חלם על חיי נצח כאלה, על זכרון מתוך חגיגה עממית כבמירון בל"ג לעומר. בבית מדרשו, ששרידיו נשקפים מתוך החרבות אשר לרגלי העצמון הנפלא בשיבתו, לא היה קהל מעריצים כל-כך רבים, כמו בבית-קברו כעבור דורות אחרי מותו. ואיש אינו יודע, במה זכה האיש הזה לחיי-נצח כאלו, לנזר אגדי נפלא, המאיר ומבהיק את פרצופו הרבה יותר מספר הזהר עצמו שבזכותו נתגלה. מדוע בחר העם בו ויקדשהו ולא בבן-דורו ורבו הגדול, רבי עקיבא, שסבל ונענה ומת ביסורים קשים מות קדוש וגבור והוריש לתלמידיו, ובתוכם גם לבר-יוחאי, את השאיפה הגדולה והקדושה לחרות? על שאלה זו אין אתה מוצא תשובה באותן עשרים וארבע השעות, שאתה שוהה בין הבוכים והשמחים. אתה מתלבט בין המוני המתפללים ושופכים שיחם ומנשקים את האבנים הקרות ובין עגולי המרקדים רקודי-הנשמה ואין אתה יודע, היכן נשמתו של הצדיק מרפרפת והיכן היא מוצאת את תקונה: בתפילות של המשתטחים על הציון, או ברקודים לשם חגיגת ההלולא. כיצד מצא העם את הצדיק ואיך התפתחה אמונה זו? ומהי הנשמה החיה ומפרפרת בתוך ההמונים האלו? מאין מוצאה?
יכול הייתי, כמובן, לענות על השאלות האלו באותן התשובות הקרות והמצננות, ילידות השכל וה“הגיון”, שרגילים בהן אצלנו בארץ ישראל. דוקא לארצנו, ארץ המזרח, מקום שלטון הדמיון והרגש, הבאנו אנחנו את החשבון הקר ואת ההתול ביחס לכל ענין היוצא מגדר הרגיל, שיש בו זכר לרומנטיקה. יש לנו תמיד מן המוכן איזה בטוי, או פתגם מעליב או מבטל, ובזה אנו גומרים את כל החשבונות:
– מה? מירון? הרי זו עבודת אלילים גמורה. דורשים אל המתים. “נבי מוסה” במהדורה עברית…
וגומר.
לא כך היינו כלנו מתיחסים אל היהודים מגישי-הפתקאות והמתפללים והמדליקים נרות על קבריהם של המהר“ל מפראג, הגר”א מווילנא, ר' נחמן מברצלב, ר’לוי יצחק מברדיצ’ב. הבינונו את האנשים האלו ואת רוחם ואמונתם והתיחסנו אליהם ברגש כבוד ידוע. ומה גם לחזיון עממי שאין דוגמתו, כלחגיגה אשר במירון, הנהפכת לחג עממי ממדרגה ראשונה, הספוג געגועים ונארג בחוטי-אהבה והערצה לגבור החגיגה.
אנו מזלזלים יותר מדי בכחם של הרבים, של ההמונים, רק בשביל שהמונים אלו אינם הולכים בדרכים אלו שהתוינו להם; רק בשביל שהם מקדישים מה שקדוש להם. אצל בני אומות אחרות תמיד היחידים הולכים בזה אחר הרבים. הם אינם מחויבים להאמין במה שמאמין העם, אך נושא זה, הערצת העם לגבור זה או אחר מהתולדה, משמש להם מקור לחקירה, להבנה. הם מתעמקים בסבות הערצה והקדשה זו ומתאמצים להבין, במה היה כחו של זה גדול למשוך אחריו את ההמונים בחייו ובמותו. ואם בארץ ישראל, שהיא כלה אדמת קברים, הזרועה ציונים על כל מדרך כף רגל, במקום שיש קבר רחל, קבר דוד, הכותל המערבי, קבר רבי שמעון הצדיק, קברות הסנהדרין ועוד מקומות כאלה, יש רק קבר אחד שבכחו לשלוט באופן כזה על לבות ההמונים לא רק בארץ ישראל, כי גם בשאר הארצות. הלא דבר הוא.
אין אני אומר לפתור בזה את השאלה, אבל היסוד הדתי שיש במירון אינו נוטל הימנו כלל את יסודו הלאומי. האגדה עטרה עטרת קדושה את שני גדולי תלמידיו של רבי עקיבא, את רבי מאיר ורבי שמעון בר- יוחאי, היוצרים של שני המרכזים בטבריה ובמירון, לא בשביל גדולתם של אלו בתורה בלבד. אין לנו שום ראיה מן התלמוד, כי שני אלה נבדלו בהרבה מחבריהם ר' יוסי בן חלפתא, ר' יוחנן הסנדלר, ר' אליעזר בן שׁמוע, ר' נחמיה ור’יהודה ברבי אלעאי, אבל יש לנו ראיות, כי שני האנשים האלו היו נאמנים לרבי עקיבא רבם לא רק עד כדי ללכת לשמוע תורה מפיו בבית-האסורים, כמו שעשה בר-יוחאי, כי אם גם במלחמתם לחרות עמם. אהבתו של רבי מאיר לארץ ישראל ידועה מפתגמו הנמרץ: “כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקדש מובטח לו שהוא בן עולם הבא”. אבל מלחמתו של בר-יוחאי נגד הרומאים, שכל מה שעשו “לא עשו אלא לטובת עצמם”, הכריחתו להעלם מן העולם ולהסתתר במערה עד מותו של אדרינוס. ובזה מצאה האגדה מקום לרקום את כל אגדות המסתורין על המעונה הגדול, שכל מקום שנתן בו עיניו מיד נשרף, או נעשה גל של עצמות.
ויש חשיבות מיוחדת גם לאותה ההערצה הדתית ביחס לקדושים ולמקומות הקדושה שיש בארץ ישראל. זהו, אולי, המקור של כל שאיפתנו הנעלמת. בכל אחד מאתנו יש במעמקי נשמתו משהו מגעגועיו של רבי יהודה הלוי, מתפילותיו של רבי שלמה בן גבירול ומן הסדור עתיק היומין אשר “ומפני חטאינו” שלו נשתרש בלבנו. הכתל המערבי מזיל דמעה גם מעינינו ובתשעה באב אף אנו מתלכדים עם מקונני הקינות ובוכים אתם יחד. וכלום לא כתל זה ולא קברים אלו היו הגורמים הראשונים שהעירו את בני העליה להניח את היסוד לישוב בארץ ישראל?
אין אנו צריכים לקפח שכרם של אלו, שגורמים אלו שמשו להם יסוד לבנין. אמנם החיים החדשים הלכו בדרך אחרת, ואשרינו שׁבא שנוי במהלך זה ושכל עבודתנו מכונת אל החיים ולא אל המתים, אל הציונים שהעמדנו בזעת אפינו ולא אל ציוני הקברים. אבל אל נא נבוז גם לאלה, שבין יקר החיים הם יודעים גם את יקר דשכבי, המעריצים ומקדישים גם את הזכרונות, אשר הם שהחזיקו במשך הדורות הרבים את הקשר שבינינו ובין הארץ.
אל נא נחקור במה שמופלא ממנו. כך רצה ההמון, את זה רצה להעריץ ולהקדיש ולא את האחר. ואם לשם בר-יוחאי מכתת יהודי בוכרי את רגליו ירחים שלמים עד בואו לארץ ויהודי פרסי או בבלי מקריב כל אשר לו כדי להשתטח על הקבר הזה – הניחו לו. על פי פקודה, החל מהיום לא תבראו חגיגה כזו. נסו רבים לערוך חגיגות חדשות ולא עלה בידם באופן מסודר מה שיוצא במירון באופן פתאומי, על פי חוש ההמונים. ובשום חג שתערכו מעכשו לא תביאו לידי התלכדות הרמונית את יהודי בבל ובוכרה, פרס ומדי, יהודי העיר העתיקה בירושלים ובית-אלפא אשר בעמק. אם תשמחו אתם לא ישמחו הם.
אי-אפשר לו ליהודי החדש ליצור חגיגת עם כזו, כי חסר לו מה שיש ליהודי הדתי: שירת האמונה וסוד הקדושה. אפשר לשאת נאומים טובים או גרועים, מעודדים או מישנים, יכולים גם לרקוד “רונדו” ולשיר “אל יבנה הגליל”, אך יותר מדי מרקדים הרוקדים החדשים בטון, במדה, במשקל, ויותר מדי יש חוקים ברקודינו. אולי לא יחפוץ היודע נגן לערוך את התוים של “בר יוחאי, נמשחת – אשריך!”, אולי מונוטוני הוא הזמר יותר מדי ואיננו לפי חוקי הזמרה, אבל יש בשירה זו בלי תוים, בלי חוקים קצובים, הרבה יותר ממה שיש בשירה אחרת: יש בה געגועים, הערצה, לבביות, אהבת נפש. ואנחנו, החדשים, איננו יכולים להכנע, להעריץ ולהקדיש. כשרון זה חסר לנו. אין לנו אמונה תמימה. ובלי אמונה ובלי קדושה אין חג טבעי. שום חג עשוי שלנו לא יגיע למדרגת קדוש רגיל בליל שבת של יהודי מהדור הישן. שׁום יום מנוחה שלנו לא יקבל צורה של שבת בעירה קטנה. החג – זוהי מנוחת הנפש העליונה, מעין נשמה יתרה השולטת באדם, אך כשחסרה נשמה זו, אז יותר נכון: כשהנשמה שישנה גם היא יתירה היא, או מתורגמת לשפת החול והמציאות, אין גם שׁכינת חג.
לא את האלילות עלינו, איפוא, לבקש בחגיגות מעין אלו, כי אם את היסוד העממי, את האמונה המסָרתית, שאינה יודעת חשבונות. ובחגים כאלו עלינו להשתמש, להכניס אליהם גם מן היסודות הלאומיים, לעשות את המקום למקום-כנוס של כל החי והתוסס בארץ ישראל, שיבוא שמה בל"ג לעומר גם היהודים מן הדור הישן וימצאו שם את אשר הם מבקשים שיבואו שם היהודים מן החדשים וימצאו שם את השכחה הדרושה להם מעצבם ומיגונם ומקשי יומם.
והאמינו: הרבה היו נותנים המרודים אשר בתוכנו בעד שעה אחת של קורת-רוח כזו, כשהצרות והדאגות נשארות מעבר לחומה וכשהיהודים, שהם כל-כך רחוקים זה מזה, כבארץ-ישראל, מתקרבים ומתאחדים ומתלהבים תחת הרושם של ההתלהבות הקדושה, הפורשת כעין חופת-שלום על כל הנמצאים בתוך העגול.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.