האין זו חוצפה כלפי הטבע?
מתקוממים צעירים כנגד מנהגו של עולם, בועטים בצרכים שנעשו הכרח לאדם, מחסרים את גופם ומזלזלים בתביעותיו מרצון ולא מאונס, אוסרים עליהם את הרכוש והקנין ובוחלים בתענוגי החיים – האין זו חוצפה כלפי טבע בריָתו של האדם? האין זו כפירה יהירה בשלטונם של חוקים עתיקים ומרידה בממלכת החומר?
וכי יש זכות־קיום וכח־קיום לאותה מלאכותיות? האין הטבע נפרע לדורות מכל אלו המתכוננים לכוף אותו לנטות מדרכו הכבושה אף הטיה כל־שהיא? וחדוה זו של הנזירים החדשים שלנו, חדוה שמתוך אושר־הנפש, כלום יש בה כדי להעיד על מדה יפה של טבעיות? אפילו הסגפנים, המדירים עצמם מכל הנאה של עולם־הזה ומענים עצמם בכל מיני ענויים, עושים כך מתוך שמחה יתרה וצערם הוא הנאה להם, ובכל־זאת חייהם הם חיים מעושים, שלא כדרך הטבע, ואין סופם להתקים. וחוזרת השאלה: האפשר להעמיד חיי צבור על היסודות הללו של קפוח צרכים ומרי בחוש המציאות? העשויים הם לשמש בסיס לבנין הארץ? האין כאן נגוד בין תחיה ומלאכותיות? נגוד שבין תשובה אל טבע וקבע, תשובה אל הנורמה, ובין הנמכת שעור קומתם של החיים והמעטת ספוקיהם?
ועוד. בזעת אפך תאכל לחם – סבורים היינו, זו קללה לאדם. והללו אומרים להפוך אותה לברכה? האם יעיזו לשנות סדרי־בראשית?
יש לשער, שבשאלות אלו נתקלים רובי התירים באר"י ולא כל שכן המומחים בתורת הכלכלה והבקיאים בתקציבים; אף כשהם כורעים ברך לפני מסירות־הנפש של החלוצים, הם מהססים או כופרים באפשרות־הקיום של הסדר החדש ולבם נוקפם, שמא כל קרבנות־עוני אלו אינם אלא לבטלה.
הפקפוקים והחששות הללו עלו ובאו מתוך שאין הבריות מבחינים כראוי בין מלאכותיות שהיא סתירה לטבע ובין מלאכותיות שהיא סיוע לטבע.
תבוא דוגמה אחרת של מלאכותיות ותוחיח: תחית הלשון בארץ. כמה בה מן המלאכותיות לשעבר וכמה טבעית היא עכשו? סופה מוכיח על תחלתה, שהמלאכותיות של התקופה הראשונה לא היתה מכוונת כנגד טבעיות חפשית אלא כנגד טבעיות מאונסת, ולפיכך הצליחה המלאכותיות החדשה להפקיע את טבענו מידי המלאכותיות הישנה ולהחזיר את חיינו לבָריָם. שאלמלא כן לא היתה מצליחה.
כיוצא בכך אין לדון את עבודת הבנין של החלוצים אלא על שם סופה. כלום אין טבעיותם של כמה מצרכינו ותביעותינו רק טבע מדומה, טבע מעושה, לאמר הרגל? האין כל אותה מלאכותיות אלא במה שהיא באה לעקור טבע שני על מנת להחיות טבע ראשון?
*
ובדרך כלל, כל יצירה היא בשעתה הראשונה מעין מעשה אלמות, מלאכותיות; נגוד לטבע שבהוה, מרידה בקים ועומד. ובכך נכרת מדת יכלתה של יצירה. כל שגדול כחה החיוני, מרווח בית־קבולה למלאכותיות ואינה נזקת בה. נגודה לטבע שבהווה היא הקדמת המאוחר, הקדמת טבע שלעתיד לבוא, עובר לעשיתו, קדימת ראוי למצוי. שעתה הראשונה, הנראית כאלו מאנסת את החיים, פורעת לשעתה השניה ונבלעת בה לבסוף בנעימה עד שאין להבחין שוב בתחומיהן הראשונים. זאת אומרת: כל שהיצירה גדולה וכל שהיא תקיפה במרכזה, גדול בה הקף המלאכותיות המאהיל ומאפיל עליה ימים ושנים עד שהוא נזון די ספוקו מן חיותו של המרכז המוצנע – והמעושה שלכתחילה יוצא לידי מציאות בדיעבד.
וזה היחס שבין קפיצה והתפתחות. מאמר עתיק מלמדנו: אין קפיצה בטבע. אבל כל יצירה היא קפיצה. מכאן שעלינו להבדיל בין קפיצה שהיא נגוד לטבע ובין קפיצה שהיא סיוע לו. כל שהיצירה גדולה, קפיצותיה גדולות; אולם יותר שהיא גדולה, יותר היא עשויה לחסום לאחר־מכאן את קפיצותיה בטבעות השלשלת של ההתפתחות המודרגת ולהקנות להן שביתה בזו. הרי שהחיים השביחו על־ידי המוקדם שבח העומד בעינו – ואותו עודף ההתקדמות שבא דרך דלוגים של יצירה או מהפכה הוא מעין דמי־מעלה של ההסטוריה, המצטרפים בה במשך דורות לחשבון גדול. ואִלו כשאיזו יצירה או מהפכה היא מחוסרת שרשים, שרשים שבראוי ולא שבמצוי, כל קפיצותיה אינן אלא לשעה קלה והחיים מחזירים עליהן את הגלגל או מדריגים אותן עצמן, ושכרן יוצא בהפסדן.
והוא הדין ביחס שבין יצירה ומקרה. חותמה של יצירה אמתית הוא – הכרח־פנים ומקרה חוץ. כל התגליות הגדולות באו דרך מקרה. אבל סמן רע לה ליצירה, כשטועמים בה טעם מקריות. וסמן ברכה לה, כשהכרח־הפנים כובש לו את מקרה־החוץ ומוחה את רשומו בה.
מתוך בחינה זו יש להעריך את ראשוני זעזועיה של המהפכה הצפויה לנו בארץ. עדין היא סמואה מן העין, אבל עתידה היא לצור צורות חדשות לאומה ולחברה מעֵבר למסורה תשושה, מסורת של דת או מוסר־היהדות מצד אחד ומסורת של רכוש מצד אחר. ברוכה לי עוגה קטנה זו שעגו להם הסותרים־הבונים ופניהם מצודדות אל מעבר לשתי המסורות הללו. ראשיתם – מלאכותיות, וסופם – טבע; ראשיתם – קפיצה, וסופם – הסטוריה.
*
אף זו כלפי הפקחים־הפכחים.
ישנם שני מיני נסיונות: נסיונות מדעת ונסיונות שלא־מדעת. על המין הראשון נמנים נסיונות של המדע וכיוצא בהם, ובלבד שבעליהם עצמם רואים אותם כנסיונות. מסתבר, שכל ערכם תלוי בהצלחתם. זכו ועלו יפה, שכרם בצדם; ואם לאו, בכדי טרחו חכמים והפסידו.
על המין השני נמנים נסיונות של אמונה וכיוצא בהם, ובלבד שבעליהם עצמם אינם רואים אותם כנסיונות שתוצאותיהם מוטלות בספק אלא הם אדוקים בדעותיהם ובטוחים בדרכם. נסיונות אלו, נסיונות בבחינת נשוא ולא בבחינת נושא, אין ערכם תלוי כולו בהצלחתם. אפילו אם לא זכו ולא עלו יפה, לא יצאו לבטלה. כחות האמונה שהושקעו בהם אינם אובדים אפילו לכשבאה המציאות וטפחה על פני אותה אמונה. כחות הנפש של שאיפות עזות שנתבדו או החטיאו את המטרה אינם יורדים לטמיון אלא משתמרים ונגנזים באוצר החיים, פושטים צורה ולובשים צורה, דוגמת הנסיונות הדתיים או המשיחיים – ובינתיים הם מזבלים את הקרקע בכל שגיאותיהם ואכזבותיהם.
מכאן תשובה לכמה מן המערערים, המודדים את עבודת התחיה באמת־המדה של תגרים ומחשבים הכנסה כנגד הוצאה, ושורת ההגיון נותנת שהם רואים רק את הגרעון הכספי שבגלוי ולא את העודף הלאומי־האנושי שבמכוסה. רובם של הפקחים האלה, המנצחים על תקציבים, אינם חוששים לבזבוז כספים על נסיונות של עסקי מסחר וכדומה עם כשהם קובלים ומתריעים על בזבוז כספים בשביל נסיונות של תקון חיים חדשים דמות מושב או קבוצה. אולם מוחלפת השטה: חומר בנסיונות ממין הראשון משֶל המין השני. אֵלו גורלם נחתך ע"י ההצלחה ואם לא שחקה להם השעה, לריק עמלו אנשי־המעשה. ואֵלו – שרותם מרובה אף בכשלונם; שהרי הם באים מתוך אמונה וגבורת־נפש, ואין השם נסיון הולם אותם כלל.
הבו גודל לזבּלים! שלו נעליכם, פקחים!
עין־חרוד. תרפ"ד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.