הסתכל וראה, כמה מבני־העליה שנשמתם ספוגה צער על חדלון האדם ועלבונו, שרו שירים לאלהי הכח והעזמה, לתקיפות ולשלטון, דברו בגנותה של חמלה ובשבחה של עריצות; כגון ניצֶ’ה, ובמשמעות מסוימת גם שפינוזה, ועוד. חזיון זה אומר: דרשני.

דומה, אנו עומדים כאן לפני הופעה מיוחדת של פעולה־חוזרת נפשית, וזוהי – נקמת הנפש היפה בה בעצמה, נקמת הרחמן ברחמנותו הכוססת ומרככת את רוחו. לבו הטוב למשא עליו, לבו הטוב גורם לו מכאוב ויסורי חנם, והוא קובל על עצמו, על טבעו, על מדת טובו הממרקת ומותשת את כחו. זה מוסר־כליות מבחינה עליונה: לבו נוקפו על מוסרו, על הסאה הגדושה של רכרוכית חמלה שבו.

יש והאדם הגדול עושה חשבון נפשו ומוצא שבזבז כל ימיו צער אהבה ורחמים על בני־אדם עלובים – אותה שעה הוא חש בחטאו שחטא לאלהי החיים, מבקש מתוך מרדות־הלב להשתחרר מטבעו ולצאת מגדרו, מתמלא מרץ ותגברת את אכזריות וכאלו מתרצה ומתפיס לפני קונו. ברם מזגו הטוב, הטוב השופע ומעדיף, מגין עליו הגנה יתרה עד שהוא מתיר לו אף להתקומם בפניו ולהתריס כנגדו. זו מדת פזרנים.

אולם מי שהוא רע בטבעו חס כל כך על החלקה הקטנה של הטָבה שבנפשו עד שהוא עומד ושומר עליה תמיד שמירה מעולה, שלא תקופח בממשלתו התקיפה של המורע שבו ולא תסתחף שדהו הדלה. זו מדת קמצנים.

כללו של דבר. הטוב בטבעו הוא בן־חורים לגבי טובו ומתוך חרות יש והוא בועט במדתו ולועג לה, נוהג בה חולין. ואִלו הרע בטבעו מתירא מפני רעת לבו, חושש לכל נדנוד עברה וגודר גדרים וסיגים לחיה שבו – ודרכו להעריץ ולקדש את המוסר.

כיוצא בכך, בעלי אמונה גדולה, הבוטחים באמונתם, אינם חוששים להסוס ולפקפוק של עיון וחקירה; ואלו מי שהציץ ונפגע ותש בו כח האמונה, הלה נעשה לפרקים אדוק שבאדוקים, מבקש לו מפלט מפני עצמו ונאחז מתוך אימת הריקנות באמונות טפלות.