רעיון גדול יש לו מדרג המסוימת של אִמוניטָה, של הגנה חיונית כנגד טפילים הנזונים מכחו; יש לו מדרגה מסוימה של שמירה פנימית כנגד בטויים שאינם־מכוונים, טעיות ושגיאות הכרוכות בעקבו ומעקפות את דרכו, כנגד ספחת ערב־רב הנגרר אחריו ומעקם את תורתו.

כל שגדול כחו של רעיון, גדולה מדרגת האִמוניטָה הכבושה בתוכו. זאת אומרת, רחקיו הגדולים של הרעיון מצילים עליו, צל כנפיו הרחבות סוכך עליו עד שאינו נפסד ונחרב אפילו כשהוא נפגע כמה פגיעות רעות. דומה, יש לו לרעיון גדול מעין קרן־קימת של חיוניות, הממלאה תמיד את הגרעון.

אף כאן אתה מבחין, מה בין כחה הפנימי של יהדות ובין כחה הפנימי של נצרות. שהרי הנצרות נסתרסה במשך דורות בעטיו של ערב־רב שנטפל לה בדרכה וכמעט שלא נשתיֵר במציאות כלום מגופי תורתה. ואִלו היהדות עמד לה כח חיותה הרעיונית להגן עליה בפני כל הזיופים והטשטושים, שגם היא לא נקתה מהם.

*

דומני, מדרגה גדולה של אמוניטָה רעיונית טבועה בתנועת המרבים, העמלים להחריב עולם רשע ולבנות מחרבנו עולם חדש בכח עריצות ואכזריות ובשם צדק ומשפט. ודאי שמעשי אלמות פוגמים את השאיפה אל תקון מלכות שמים, אולם הפגימות הגסות הללו לא פגעו אלא בשטחה ולא הגיעו עד למעמקיה ולא קבעו את נשמתה. אבל הואיל והן פגימות גסות על פני שטח הרי הן גלויות לעיני כל ולפיכך בני־הדור הדנים לפי המראה החיצוני דנים דין שקר לתנועה כבירה זו ואינם מרגישים בשכינת מוסרה, המגין על ישותה האמיתית אף בכל קלקוליה ותקלותיה, בכל הלקויים שהיא לוקה בתקופתה הראשונה של מדת־הדין – תקופת האכזריות של רעיון אחוה ואנושות, שכשל לו כח הסבל של צפוי לדורות והוא צמא למציאות ולהגשמה…

תדע, רעיון גדול זכויותיו מרובות עד כנגד חובותיו המרובות; זכויותיו מקבילות לרחקיו הגדולים. הצווי המוסרי המוצנע בתוכו ופועל בהעלם אף באכזריותו, יש בו כדי לבטל הרבה מן המצוות של מסורה עתיקה נשואת־פנים ולכפר על הרבה חטאים. בתוך עבודת־גבוה הן יורדות לידי מדרגה של קדשים קלים. עת לעשות לה' –

*

והריני מוצא עוד צד־שוה בין כחה החיוני של יהדות ובין כחה של תנועת־המרבים: בשתיהן אתה מבחין מזיגה יפה של רעיון גדל־כנפים עם פקחות מעשית, של שכרון שאיפה המפלגת למרחקים עם חוש פכח של מציאות השעה, מזיגה של הפשטה נעלה עם תביעת הגשמה כמעט גסה.

הנצרות אינה יודעת אותה מזיגה. היא נטולה מן הממש ואין דעתה נתונה אלא על טהרת הרעיון ולא על הגשמתו בחיים. ובדרך כלל, הרעיונות הגדולים שבאו לעולם, רעיונות מרידה ומהפכה, רובם היה בהם מן השכרון של התלהבות נעלה ומעִורון של שעת יצירה והיו חסרים – בנגוד למהפכת היהדות וגם למהפכת המרבים – חוש המציאות כלפי הקרוב והמוחש, צופים את העתיד ומתעלמים מן ההוה. מתי נתפכחו? כשתש כחם ונקהה תלמודם עלינו. נמצא, המהפכה הרעיונית שהביאו על האדם לא הקדימה את המאוחר אלא כדי לחזור ולהלקיש אותו.