רקע
יהודה ליב גורדון
המעורב בדעת

המעורב בדעת / י"ל גורדון

(ספּור איש הירא ורך הלבב)


 

א פחד היהודים    🔗

כזרע אמת ממקור ישׂראל, כיהודי כּשר מלדה ומבּטן, הייתי מלדה ומבּטן איש הירא ורך הלבב. ואיככה אוּכל והייתי לאיש אחר? הביטו אל צור חוּצבתי ואל מקבת בור נוּקרתי. הן ברגזה חוֹללתי ובדאגה יחמתני אמי. אבי נדד כל יומו ללחם, הכשיל כוחו בשעלי שׂעורים, ואמי שמרה עת בואו בכליון עינים ומעיה רוּתּחו ולא דמוּ. הנה כי כן ברכוּני חלציו וכן הקדישני רחמה. תשעה ירחי עמל מנוּ לי בבטן לא ידעה שלֵו, בין כליות כלות ולב נמס, ובצאתי ממעי הדאגה, ובעזבי היכל נמוג זה, ברכים כושלות קדמוני ושָדים צומקים ינקתי. ואיזה דרך יעבור רוח גבורה ואומץ לב על שבּלוּל תמס, על נפש נכאה כזאת?!

כמעט שיצאתי מחדרי בטן אל חדר הורתי, כמעט נפקחו עיני לראות אור, ואבּיט והנה כל אבותינו הראשונים, איש ובת-זוגו אתו שׂמאלה תחת לימינו, קהל גדול באו הנה: אדם וחוה, אברהם ושׂרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה; ועמם משרתים עושׂי רצונם: סיני וסנסיני וסמנגלוף – מלאכי השרת חדשים מקרוב באו אשר לא ידעתי ולא שמעתי בירחי קדם בהיותי גם אני מרחף ככרוּב בין דרי מעלה; כולם עוטרים אלי ושומרים לראשי מפני אויב מסתתר, מפני לילית וסיעתה ואגרת בת מחלת וסיעתה – שמונה עשׂרה רבּוֹא מלאכי חבּלה הסובבים את הבית לקחת את נפשי היבשה, אשר גם אותם לא ידעתי ולא שמעתי בלתי היום. ראיתי על הקיר והנה אלף “מגן דוד” תלוי עליו, כל שלטי הגבורים האלה; על החלונות ועל הפתחים ועל ארוּבות העשן ועל כפּות המנעוּל – אין סדק כחודו של מחט אשר לא תלו בו שלטיהם ומגניהם. ואהי בעיני כשוכב בעיר נצוּרה וכשוכב בבית הנשק. ראיתי והנה זויות החדר משוחות בדבש, להדוף מפנַי כל שׂטן ומשחית – כי תועבת השׂטן כל מתוק וכל דבש – ולמען תדבקנה בדבש כנפי בעל זבוב אם יהרוס אלי לעלות מבעד לויות הקורות וכתלי הבית. ראיתי והנה מדי ערב בערבּוֹ עלי פרחח יקוּמו, יחד עלי יתלחשו ויעמידו שומרים חדשים סביב לי, את מיכאל מימיני ואת גבריאל משׂמאלי, את אוריאל מלפני ואת רפאל מאחורי, ועל ראשי את שכינת האל בעצמה ובכבודה. זה לא כביר, לפני אשר סטר המלאך על פי ונר אלהים טרם יכבּה על ראשי, בעודני צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ראיתי כל איתני עולם עומדים ברום עולם איש על משמרתו ועל תפקידו, ועתה בטיסה אחת כולם נקבּצו ובאו כאיש אחד חברים לשמור נפש יקרה כמוני. ראיתי כל זאת ויחרד לבי הקטן ויִתּר ממקומו, אף אמנם, אמרתי אל לבי, גדול הפחד ועצוּמה הסכּנה מאד אם הרעישו עלי את השמים ואת הארץ, אם חרדו לי את כל החרדה הגדולה הזאת.

ימי מספּר עברו; עוד לא שקטתי ולא נחתי מפני פחד המזיקין ומלאכי רעים אשר סביב שתוּ עלי, והנה – פחד אלהים לנגד עיני! ראיתי והנה דמות כמראה אדם, איש בעל שׂער נורא מאד ומאכלת שלוּפה בידו עולה עלי לשחטני. מת לבי בקרבי ויהי לאבן. אמרתי נגזרתי, עלה הכּוֹרת עלי, ואני בדמי ימי אלכה בשערי שאוֹל! קבּלתי עלי את הדין ופשטתי את צוָארי לפי חרבּו. אף לא לשוא היה פחדי בפעם הזאת, כי באמת שלח השׂעיר את חרבּו בי וישחטני – אך לא מן הצוָאר, כי אחז בבשׂרי ויכרות את ראש גויתי ופרע עוֹרי ומצץ דמי עד כי כל עוד נפשי בי. צעקתי מנהמת לב ומכאב אָנוּש יללתי. אבותי החיים והמתים עומדים סביב לי ועינם לא תחוּס לחומלה עלי ונפשם לא עגמה לקול בכיי, עד כי חמל עלי שופך דמי ובראותו כי תשש כוחי כנקבה נהפך לבו ונכמרו נחומיו ויַגע על פי ויאמר: בדמיך חיי בדמיך חיי!

רבּוּ הימים ויהיו לחדשים. מעט מעט החלותי להתחזק ולגבּר חילים. החלותי להסיר פחדי ויִראָתי ולהבּיט על סובבי בעינים מאירות ובלב שוקט. מעט מעט החלותי להבין את אשר מסביבי, לדמוֹת דבר לדבר ולהבחין בין דבר לדבר; החלותי להכּיר פני אבי ואמי ולקדם פניהם בשׂחוק; החלותי לדעת בחוֹר בטוב ומאוֹס ברע, לשׂמוח אלי גיל ולהתאונן ולצעוק חמס אם עשׂו לי את הרע בעיני. ויהי כי הרימותי קולי ואקרא ואוֹמנתי האוהבת לנוּם געוֹר גערה בי לאמר: “הס, בן מביש! ארי בחוץ, שַחל בין הרחובות!” ובני ביתי החרו החזיקו על ידה ותנוּאות מצאו לי ליראני זה בכה וזה בכה. “דוב אורב לך, – אמרה לי אֵם – אל תַשמע קולך פן ישמע ויטרפך”. “לכלב תשליכון אותו!” חרצה את משפּטה אמי הזקנה מאחורי הכּירים. ואחותי היחידה, אשר חסה עינה לתת את אחיה הקטן מאכל לפריצי חיות, היתה קוראה: “בוא מנקה הארוּבּות ושׂאֵהוּ בילקוטך” ויצא לבּי בדבּרן ולא קמה בי עוד רוח מפחד לבבי אשר פחדתי.

הן הוא ראשית משׂושׂ דרכי! ככה קדמו פני בפרוזדור העולם וככה נהגוּני על דרכי הלאה עד שהביאוני לטרקלין החיים – חדר בחדר להחבא.

רבּוּ החדשים ויהיו לשנים. כשלש שנים עברו עלי מלאות גערה ובהלות כאלה. אשורַי כוננו וכבר נסיתי הצג כף רגלי על הארץ. עוד לא הגיעה עתי לבוא “החדרה”, אבל אבי ואמי כבר החלו לחנכני במצווֹת. בבוקר בבוקר ברכתי על הציצית, בערב בערב קראתי שמע. אמי למדתני ברכות הנהנין, ברכת אשר יצר, דקדקה עמי כחוט השׂערה בנטילת ידים שחרית לסרוּגין, ואבי החל לשנן לי את האסור לנו ואת המותר לנו, ובראותו אותי שוכח עיקר תורה או מתרשל באיזה דבר מצוה גער בי ויאמר: “בני בני, על זה וכיוצא בזה ידוּשוּ את בשׂרך בשבטי ברזל”. ואמי טובת הלב הוסיפה על דבריו, כי השבטים יהיו קלוּיים באש. שבטי ברזל קלוּיים באש – לבי הגיד לי כי לא מאכל תאוָה הוא; כי הנה כבר טעמתי טעם שבטי העץ אשר כבּדוּני בהם אבי ואמי חליפות – אף כי שבט ברזל מואסת כל עץ! על כן פחד לבי וחרד לרגעים, ויהיו כל ימי רעים; מכל פִּנות אשר פניתי יהלוך עלי אימים. מכל מראה עיני תשׂיגני כמים בלהות. כצל בנטותו נהלכתי ולא האמנתי בחיי מדאגה מדבר פן דש אנכי איזה עברה בעקבי, ותמיד היה לנגד עיני “שבט ברזל קלוּי באש”, אשר הוּנף ואשר הוּרם לדוּש את בשׂרי כהדוֹש מתבן במו מדמנה.

עד מה הרך לבי ודכּא את נפשי זכרון “הימים הנוראים “! בשמעי בפעם הראשונה בימי חיי כי הימים הנוראים ממשמשים ובאים אמרתי בלבי: נוראים הימים ההם יען כי בהם יהיה רעש וזוָעה, חרב והרג ואבדן, דם ואש ותימרות עשן; השמש יהפך לאש והירח ללהבה ואנחנו לקש. אבל הימים הנוראים הגיעו והשמש יצא כפעם בפעם שׂמח וטוב לב כחתן מחוּפּתו; ראיתי כי אמי מכינה לביבות ומגדנות וראשי לפתות – לימים הנוראים; כי פּנחס החייט הביא לי “ארבע כנפות” החדש – לימים הנוראים. ראיתי כי לא ישתנו סדרי בראשית וכל המעשׂים תחת השמש לא ישנוּ את תפקידם ולא יעבּטו אֹרחותם; ואהי נדהם ומתפלא: מה נשתנו הימים הנוראים מכל ימות השנה? עד אשר בא הפיטן ויתַנה לי את תוקף היום, כי הוא נורא ואיום, יען כי בשופר גדול יתקע, ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין; ואבי הוסיף נופך משלו ויתאר לי את כל סדרי הבית-דין של מעלה וערכאותיו, כאִלו היה הוא אחד מעורכי הדינין שם וכאִלו אך שוֹב שב אלינו משם תמול שלשום. אז נשׂאתי בעצמי קל-וחומר מן המלאכים וחיל ורעדה אחזוני גם אני ואֵימות מות נפלו עלי. אבל גם ספּוּרו המבהיל של הקדוש ר' אמנון גם הפירוּש אשר חבּר אבי על הספּור ההוא, גם שמות המלאכים היוצאים מן קש”ק ומן קר”ק ומן קשר"ק לא עוללו לנפשי ככל אשר עולל לה גֶציל העגלון שהוא גם בעל-התפלה בבית-כנסתנו.

העגלון איש בריא מאד ושאגה לו כלביא. בראשית התפלה בשעה שהיה סגן הש"ץ מסדר פסוקי דזמרה היה גציל יושב ונחבּא בפנת הבית או נפנה לצרכיו לטהר עצמו לעבור לפני התיבה, ואני אשר קדמו עיני אשמורת הבוקר יושב ונרדם, כי עוד לא עברו חבלי שֵנה מעל עיני; ובמשוך הסגן במלת "בנוראותיך " נעור גציל פתאום ממקומו כאֵל מסתתר, לבוש בדים ועטוף בטליתו ממעל לראשו ויתן קול עוז: “המלך!” ובהרימו קולו ויקרא, חרדה גדולה נפלה עלי ונשמה לא נשארה בי, ותרגז בטני וצירי נהפכו עלי ואתחלחל…

ואולם כל הבהלות אשר הפקידו עלי הורי בביתי כאפס וכאין המה לעומת היד החזקה אשר הראה לי ר' טודרוס רבּי בחדרו ולכל המורא הגדול אשר עשׂה לעיני משה ריש-דוּכנא בדרך בלכתנו יום יום מבית אמי אל חדר תורתי.

ר' טודרוס רבּי היה מפורסם למלמד טוב ומובחר מבני מינו, ונתפרסם שמו של ר' טורדוס לא בשביל שתורתו וחכמתו היתה מרובה משל חבריו ולא בשביל ששיטת למוּדו טובה משיטתם, כי אם על כי ידע לזרוק מרה בתלמידיו ולרעות את עדרו במקל חוֹבלים. אם תהיינה ג' האֵימות בכף אחת ואֵימת ר' טודרוס על תלמידיו בכף שנית היא מכרעת את כוּלם. הוא היה אומר: “ראשית חכמה יראה” וכל שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. הוא היה אומר: “ויהי מורא רבּך כמורא שמים” – דא היא כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא. ולא בדבר שׂפתים לבד למד ר' טודרוס עיקרי תורה אלה, כי אם גם במעשׂה ובפועל כפּים; כי אנשי מופת כר' טודרוס מעודם אהבו כן לצרף מעשׂה להלכה ולהיות נאה דורשים ונאה מקיימים. ולתכלית זאת היו לר' טודרוס כלים מכלים שונים בדוּקים ומנוּסים להכניע קשי עורף ולהביא מרדוּת בלב התלמידים. עין לא ראתה את ר' טודרוס יושב ומלמד לתלמידיו בלי רצועה בידו. מושב הקיר אשר ישב אליו ר' טודרוס בחדרו היה כמגדל דוד מעוטר לתלפּיות בכלי זין; אלף רצועות תלויות עליו, רצועות מרצועות שונות; יש דקות ויש גסות, יש עבות ויש רחבות, ואיש אין בכל העיר כר' טודרוס יודע להשתמש בתשמישי קדוּשה אלה. מלבד הרצועות הכּשרוֹת היו לר' טודרוס עוד כלי מַפץ אחרים, בהם תלמידיו ינגח לעת רוח רעה כשתפול עליו פתאום. גם שפופרת מקטרתו הארוכה אשר בידו היתה לו לפעמים כלי מחזיק ברכה “לשבּר בה את האוזן”, בראותו את תלמידיו כי ערלה אזנם משמוע; גם ספרים ארוכים כרוכים בקרשים ואחוזים בקרסים מפּץ היה לו ונפּץ בהם את קדקוד תלמידיו העניים, עד כי נפתחו השמים לעיניהם וראו אור בהיר בשחקים.

ר' טודרוס “רבּנו הגדול” למד לתלמידיו רק תורה ויראה והניח למשה “רבּנו הקטן” להורות להם הויוֹת העולם וחכמות חיצוניות. ולמשה ריש-דוכנא זה כוח דמיון חזק וכוחו בפיו לצבוע את ספוריו ואת מעלות רוחו בשלל צבעים ולתאר את ציוריו בדקדוקיהם ופרטיהם, עד כי יצאו נצבים לעינינו בקומתם ובצביונם כאִלו חיים כולם היום. ומשה “רבנו הקטן” לא עשׂה מלאכתו רמיה, כי היה אומן וכלי אומנתו בידו; ובעת אשר צלחה בידו להונות מארוחתנו בצהרים נתח טוב ירך וכתף ולבלעהו בעודו בכפּו אז יבוא בו הרוח ויספּר לנו בכוח האכילה ההיא נפלאות מעולם הזה ונוראות מעולם הבא; יגלה לנו סוד הטלגרף ומלאכת מסלות הברזל; יגלה לנו דעתו בתכסיסי מלחמה ויצייר לנו באצבע ידו הימנית על כף ידו השׂמאלית את מפּת הארץ ומקום המערכה, את משטר צבא המלחמה, אָרחם ורִבעם, לֶכתם ושוּבם; יצייר לנו את הגיהנום ושבעת מדוריו וכל בלהותיהם מקטן ועד גדול, את חבּוּט הקבר ואת גלגול המחילות, את כף הקלע ואת הררי הקרח הנורא, אשר שם תרדופנה הנשמות דאזלי ערטילאין… עד כי סמר בשׂרנו וזלעפה אחזתנו בשמענו כל אלה.

והנה קראתי למשה ריש-דוכנא "רבּנו הקטן " הוא כאשר יקרא כן בלשון סגינהור כל גדול בישׂראל בשם "הקטן "; כי באמת היה משה ריש-דוכנא לפי מספּר שניו איש מידה וארך הקומה, וכל בו ארוך ושׂרוּע: חוטמו ארוך, אזניו ארוכות ובולטות, פאותיו ארוכות וקלוטות ויורדות לו על שני צדעיו כשתי קרני ראמים מלאות ביצי כנים; רגליו ארוכות ומעילו ארוך ויורד עד קרסוליו ושוּלי המעיל סביב מלאים רפש וטיט, יהמו יחמרו וישתקשקו בהליכתו.

ואם כי היה משה ריש-דוכנא איש מידה וכאיש גבורתו, היה לבּו כלב הארנבת, אשר יחת וישוב מפני כל. ויהי כי ראה שׂממית או צפרדע ותהי עליו חתּת אלהים ואֵימת כלבית על לויתן, וינע לבבו כנוֹע פאותיו הארוכות מפני הרוח, בנשׂאו את רגליו לנוּס כאשר יוכלון שׂאת.

ממעלות רוחו אלה אָצל משה ריש-דוכנא על חניכיו שומעי לקחו; כי אנחנו היינו מאמינים בו כאשר יאמין החסיד בקדוֹשיו, וכל הגה מפיו יצא היה בעינינו כגזירה שיוצאה מלפני השליט, שאין לפקפק בה ואין להרהר אחריה כחוט השׂערה.

אחרי כל הדברים והאמת האלה היפּלא בעיניך, קוראי בעל הרחמים, כי הייתי לאיש הירא ורך הלבב, כי סביב בעתוּני בלהות ואפחד תמיד כל היום? קול פחדים היה באזני תמיד ומורא לא ירד מעל ראשי: יראתי מכל מראה עיני אשר ראיתי ומכל משמע אזני אשר שמעתי; יראתי מפני הלויתן ומפני הכלבית, מפני הצפּור ומפני הצפרדע; יראתי מפני כלב נובח ומפני בּרבּוּר מתנפּח; יראתי מפני הנחש פן ישוּפני עקב, יראתי מפני המַטה פן יהפך לנחש; יראתי מפני זנב הלטאה שמפרכסת, יראתי מפני הנר הדולק בבית הכנסת; חרדתי לשם השׂטן ונזהרתי בגוֹי קטן; יראתי מפני נוֹגה כל כפתור נחושת ממורט ומפני ברק כל כובע אדום, יראתי בפצותי שׂיח להתחיל, יראתי צלי על יד ימיני; יראתי בהקיץ, יראתי בחלום; ויהיו כל חיי רוגז וזוָעה ואין שלום.

אפס כי לא לעולם מורך לב וסכלוּת אנוֹש תמעט ברוב שניו. לוּ כהנה וכהנה יאריך הצל על הארץ עוד יבּקע האור ויגיה אפלתו. גם אני אחרי בואי בימים עמדתי על דעתי וראיתי כי נער הייתי ושקר היה בימיני. ראיתי כי פעמים הרבה פחדתי פחד, לא היה פחד; נפלו הסנוֵרים מעל עיני ובלע הלוֹט הלוֹט על פני הדברים. דברים הרבה אשר הקדשתים והערצתים יצאו מהקוֹדש עמוסים לעיֵפה נטל החול; ודברים הרבה אשר יגורתי אותם וברחתי מפניהם נהפך לבי אליהם לכבּדם ולאהבה אותם.

על חצר המטרה עברתי וארא איש חיִל עומד על משמרתו וכידונו על שכמו. מדעתי כי אסור לעמוד במקום סכנה נטיתי מעליו ואלך מנגד הרחק כמטחוֵי קשת. אבל הוא נותן עינו בי וכמעט נעשׂיתי גל של עצמות, כי נתן עלי בקולו קול עז ויקרא אחרי מלא. לקולו פרחה נשמתי, כי שׂפתו לא ידעתי ופירוש מלותיו לא הבינותי, ויהי בעיני כאִלו הוא קורא אלי: “בוא ואוֹכלך!” ולבלי אהיה לברוֹת למלתעותיו נשׂאתי את רגלי ואנוּס מנוסת חרב, ובנוּסי נכשלתי ואפול ואמחץ את חוטמי ואבוא הביתה זב דם ופצוע. ואולם ברבות הימים, בלמדי לדעת ולדבּר כן בשׂפת איש החיִל, הבינותי את קריאתו ואדע כי שאול ישאל לכל עובר ושב כמצוּוה עליו: מי ומי ההולכים? ואִלו ידעתי את זאת מאז ועניתיו כמשפט אז עברתי שלום ולא יקרה לי שום מכשול ועון.

ספר שערי ציון פתחתי וארא ציורים ותבניות שונות ומשונות, תגין וקוצין כסירים סבוכים; וארא שמות משונים אשר אין להם שחר: אמי נצא כרע ייל, כוזו במוכסז כוזו,אנקתם פספסים פסתם, ועוד. וָאֶרא ואֶרגז תחתי בחרדת קודש ומורא שמים עלה על ראשי, כי אמרתי אך קודש קדשים הקוצים האלה ורזין דרזין כמוּסים בהם; ואהי יושב ומדמה והוגה בספר החתום הגלוי לפני, רואה חלומות באספּמיא ומפריח מגדלים באויר. עד אשר הגעתי בלמוּדי לבעל הטורים והקב“ה זִמן אותי ביום חתונת אחד מקרובי לפונדק אחד עם שלמה הבדחן, ואשמע את גמטריאותיהם וצרופיהם ואור גדול נגה עלי, ואבין לחקר השמות הכמוסים ואדע כי השם אמי נצא כרע יילהוא ראשי-תבות מן הפסוק “אנכי ארד עמך מצרימה” והשםכוזו במוכסז כוזו הוא חלופי אותיות הקרובות בא”ב מן השם “ה' אלהינו ה'”, והשם אנקתם פספסים המה צרופים מן המלות אנקת תם, כתנת פסים, וכן כולם. אז אמרתי בלבי: אך מעשׂה בדחנות ולא סתרי תורה המה; ואנסה גם אנכי להוציא צרופים וגמטריאות כאלה – ואוּכל.

קץ בא, בא הקץ גם לפחדתי אשר פחדתי מפני גציל העגלון ומקול שאגתו. באחד מיומי דפגרא לקחני אבי עמו לעיר מצער הקרובה, לראות בשוּק הסוסים, כי לבּו נבּא לו כי סוף סוף אחליף את החדר בשוּק ואת תלמודי במקח וממכּר. ויהי אנכי עומד בפנת השוּק בראש הומיות ואשמע פתאום קול זעקה גדולה ומרה, כקול קורא: המלך! ואשמע והנה הקול קול גציל בעל-התפלה, אשר נתפשׂ בעווֹנינו הרבים בעווֹן סוסים גנוּבים. כי בבוא גציל העגלון בתוך הבאים אל שוּק הסוסים וצמד סוסיו אתו, מצא השׂטן מקום לגבות את חובו ממנו לנקום בו את נקמתו על הצותו אתו שנה שנה בימים הנוראים בבית-התפלה, ויסת בו את אחד השוטרים לאמר: לך תפשׂהו, כי הסוסים הרועים על ידו גנוּבים המה אתו. ויהי בהתּפשׂו ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאד, הוא הקול אשר שמעתי. בראותי כי גציל בעל-התפלה הוא גם סוחר בסוסים גנוּבים וכי משתמש הוא בכלי קדושה לתשמישי חול וקורא לעזרה בקול ההוא אשר נִסה לקרוא בו “המלך”, סר צלו מעליו ויראתו מעל פני ולא יספתי לירוא מפניו ומקול קריאתו כל הימים.

ככה הלכו מעלי מעט מעט האימים אשר בעתוּני; כלעוּמת שבאו כן שבו ללכת בנוּס הצללים ועל דרכּי נגה אור; לא האריך ימים בלתי אם מוראי הגדול אשר יראתי מפני – צבי המעורב בדעת.


ב צבי מודח

השגעון – הוא אחד המוראים הגדולים אשר יביא מורך בלבב האיש הישׂראלי ותכסהו פלצות. לא ישׂים לבּו כי אכן חֳלי הוא כשאר החליים אשר נתן האלהים לבני האדם לענות בהם; ובעוד כל נגע וכל מחלה אשר יהיה בבני האדם יעיר בלבו חמלה וחנינה לרחם עליהם או זהירוּת ופרישוּת להתרחק מהם בהיות המחלה מתדבּקת, השגעון יבעתהו ויפּיל חתּת אלהים עליו. וזה, יען כי השגעון איננו מחלה בעיניו כי אם רוח רעה, ומפני שם זה נחת הוא כאשר יֵחת כל שתוּם עין מפני כל דבר מופלא ומכוסה ממנו.

גם אני בילדותי יראתי יראה גדולה מפני כל איש אשר תבעתהו “רוח רעה”. יראתי מפניו משנה יראה, יראת איש החיִל מחצר המטרה ויראת התגין והסודות אשר בספרי הקבלה. יראתי יראת הגוף פן יאחז בערפּי ויפצפצני ויאכלני חי, ויראת הנפש מפני הרוח המסתתר השוכן הקרבו.

ועתה שערו נא בנפשכם, אוהבי ורעי, מה גדול פחדי ומוראי באמור אלי משה ריש-דוכנא יום אחד, מדי עלותי במעלות לבוא אל חדר תורתי ונעבור על אחד הפתחים הסגורים, לאמר: “פה יגור המעורב בדעת!” ומדי דבּרו משכני ויריצני למהר לפסוח על הפתח. וכן יעשׂה יום יום מדי העלותו אותי לחדר רבי כן יעיד בי וכן יריצני למהר לעבור על פתח הבית אשר גר בו המעורב בדעת.

נפשי יצאה בדבּרו. על אם הדרך אשר אנכי הולך עליה כמה פעמים ביום רובצת קללת אלהים כזאת, איש אשר רוח רעה תבעתהו, איש משוגע ומעורב בדעת! ומי זה לידי יתקע אם לא מדי עברי יום אחד יפּתח הפתח פתאום והמעורב בדעת יזנק ויתנפּל עלי, יאחז בערפּי בצפּרניו הנוראות ויבלעני כתנין?

פנים בפנים לא ראיתי את המעורב בדעת מימי; אבל במראה אלי התוַדע ובחלום לבּי שויתיו לנגדי והנה הוא ארך הקומה רע המראה ודל הבשׂר, עיניו תרוּטות ושׂערותיו קלוּטות וצפּרניו כצפּרני עוף דורס, ועיניו בוערות באש עברָתו וקול דבריו כקול המון, והוא לבוּש סחבות ומקל חובלים בידו לבלע ולהשחית את כל הבא לידו. פתח הבית אשר הוא גר בו היה תמיד סגור ומסוגר וגם סדקיו סתומים ואטומים במוך; ועל הדלת רקוּע פח נחושת קלל ככף איש ועליו מפוּתּחות אותיות בשׂפת לא ידעתי, ומשה ריש-דוכנא באר לנו כי הפּח הוא קמיע ועליו חרוּת שם להגן על העוברים ושבים מפני הרוח השוכן בבית הזה.

ויהי היום, ואני אז כבן שש, כבן שבע, ומשה ריש-דוכנא לא בא לקחת אותי החדרה, ותלבישני אמי ותנעילני ותאמר אלי: בני, לך בנפשך ואל תחכה לו; הלא כבר נער גדול אתה ובגפּך תצא ובגפּך תבוא.

בדבּר אמי אלי כדברים האלה הסתרתי פני בסינר שהיא הוגרת ואבְך הרבה בֶּכֶה.

– על מה אתה בוכה, בני!? שאלה אמי רכּות, האם תמאן ללכת החדרה? אולי חש אתה בבטנך או ראשך עליך יכאב?

– לא, עניתי ואוסיף לבכות; ירא אנכי…

– את מי אתה ירא, בני בר נדרי? חרדה לי האֵם הרחמניה, אולי יכּך רבּך; הגידה אל תכחדה!

– לא, לא את רבּי אנכי ירא, עניתי, כי אם את המשוגע…

– המשוגע! איזה משוגע? שאלה ברגזה ובשממון אף היא.

– המשוגע הגר בקומה השניה בבית חדרנו.

לדברים האלה הבהילה אמי את אבי מן החדר השני ותשׂים לפניו את פחדי ומוראי ואת דבר המשוגע הגר בבית אשר חדרי שם.

– אל תאבי לו ואל תשמעי אליו, הרגיעה אבי. לא משוגע יגור שם כי אם – צבי המעורב בדעת. הטרם תראי כי תואנה הוא מבקש לבלתי לכת היום החדרה?

– לכה בני החדרה, האירה אמי פניה אלי ותשנה את דברי אבי. לא משוגע יגור שם כי אם – צבי המעורב בדעת, והוא לא יעשׂה רעה לאיש. לך לבטח, אל תירא מפניו.

ככה נדברו אבי ואמי ולא שעוּ אל דמעותי, ולא בארוּ לי מה בין משוגע ובין מעורב בדעת, ומי הוא זה צבי הרובץ כארי על אֵם הדרך אל חדרי? ואיכה לא אפחד מפניו ומפניו יפחדו משה ריש-דוכנא וכל חברי הגדולים ממני? את כל זה לא בארו לי ולא בקשו להרגיעני, ובבוא אמי לנשק לי ותרא כי נפלו פני ואני מרעיד, נסתה עוד הפעם דבר אל אבי לאמר:

– ישב נא הנער היום ביתה. הלא תראה כי נשמה לא נשארה בו?! גם הנה השמים התקדרו עבים ומטר גשם יהיה…

– הן תנוּאות עליו תמצאי – גער בה אבי – והוא כבן תענוגות יתחטא עליך: “נשמה לא נשארה בו!” – “מטר גשם יהיה!” – ומה אם יהיה הגשם? האם כחלב יתיכהו וכדונג ימסהו? הכתוב אומר: בבית אלהים נהלך ברגש, ראשי-תבות: ב’רד, ר’וח, ג’שם, ש’לג. ולמה תפריעיהו מעבודתו ותכליאיהו הביתה? ילך בשם אלהים ורעה אליו לא תאונה.

לא ידעתי ממי למד אבי את פשט הפסוק אשר הביא, כי לא אמר דבר בשם אומרו; אבל כך היה דרכו בביתו: אם היתה אמי מגלה דעתה כנגד דעתו היה הוא נסמך באיזה כתוב והיא כבת ישׂראל כשרה לא העזה פניה כנגד “מה שכתוב” ובִטלה רצונה מפני רצונו.

ובכן נשׂאתי את רגלי ואלך החדרה מר בחמת רוח, ובכל הדרך אשר הלכתי לא שמעתי את קול המון הגשם אשר ירד וירטיבני עד פי כתנתי, רק שמעתי כי תרגז בטני ומתני מלאו חלחלה ובגשתי אל המעלות אשר דרך הנה יעלו אל חדרי החלותי לקרוא בחשאי פסוק “שמע ישׂראל”; אבל – גם זה לא הועיל להוָתי.

השׂטן מקטרג בשעת הסכנה! כל הימים אשר הלכתי לחדרי בלוית ריש-דוכנא לא קרה לי אפילו פעם אחת לראות את הפתח פתוח ויש יוצא מבית “המעורב בדעת”; ובפעם הזאת בגשתי אל תחתית המעלות נעויתי משמוע קול אנשים עומדים על גרם המעלות בקומה השניה משׂוחחים בשׂפת לא ידעתי, כאִלו בצפצוף מצפצפים, ובעלותי נבהלתי מראות שנים אנשים יצאו נצבים על פתח בית “המעורב בדעת”. האחד מהם עמד ואחוריו אלי ולא ראיתי פניו, אבל ראיתי כי לבוש הוא בגדים כיוצא לדרך, מעיל ארוך עליו ואזור צמר חבוש במתניו וקצות האזור סרוּחות לו כזנב על אחוריו וראש לו חפוּי מגבּעת גבוהה כעין נרתיק בעל קרן חדה; והשני עמד ופניו אלי והוא איש צעיר לימים ארך הקומה ודל הבשׂר, ואף על פי שלא היה רע המראה ולא לבש סחבות ושׂערותיו לא היו קלוּטות וצפרניו לא ראיתי, כי אם היה לבוש מדים קצרים ונעלים מגוהצות ושׂערותיו סדוּרות לו תלתלים וזקנו השחורה מסורקת למשעי ומקפת את לחייו כערוגת הבּוֹשׂם, אבל עיניו היו בוערות כגחלי אש, כאשר נראו אלי בחזון לבּי; עינים חודרות ועוברות משׂכיות לבב כאלה לא ראיתי כל ימַי לעולם, ודמיוני לָאט דבר עמי, כי האיש אשר עיניו כגחלי אש הוא “המעורב בדעת” והאיש בעל הקרן אשר לו הזנב מאחוריו הוא – “הרוח הרעה”, הוא השׂטן בעצמו. הרגשתי כי תסמר שׂערת בשׂרי ונטפי זעה פורצים על פני; בברכים כושלות התגנבתי לעבור על פניהם בהחבא על יד קיר החומה, אבל האיש נתן עיניו בי בעָברי וכמעט נעשׂיתי גל של עצמות. התחזקתי ואעל את יתר המעלות בנשימה אחת ואבוא אל חדרי כל עוד רוחי בי.

בנשימה אחת עליתי אל חדרי וירדתי משם ביום ההוא בלי כל נשימה. אחרי שבתי אל השולחן כשעה אחת הרגשתי ברקוֹתי קול דופק כקול איש מנקש על הדלת. דמי קדח בעורקי כאש המסים וכל ראשי לחלי. כאגמון אשר נגע בו חרמש הקוצר הטיתי ראשי על הספר ואשב נדהם ולא דבּרתי דבר עד אשר התבּונן רבּי אלי וירא כי חורוּ פני ורסיסי זעה נוטפים על מצחי ויבן כי חולה אנכי – ויבהל. האיש הקשה וקצר אפּים זה אשר ברגע באפּו היה מכּה במקל אשר בידו בלי ראות, לפצוע מוח ולרוֹע קדקוד, גם הוא היה ירא ורך לבב וכמעט ראה חתת ויבּהל. “מה לך בני?” שאֵלני בפה רך ובקול רועד אשר לא שמעתי ממנו בלתי היום. “ראשי, ראשי!” עניתיו ואסגור שמורות עיני ואפּוֹל אפּים על השולחן לפני. “משה! – פקד הרב על ריש-הדוכנא – שׂאֵהוּ והניחהו על מטת הרבּנית, ישכב רגע ויחליף כוח”. ריש-הדוכנא פשט את ידיו הארוכות ויקחני על זרועותיו, ברגע ההוא נדמו לי ידיו ארוכות מארץ מידתן וזרועותיו כזרועות עולם. וישׂאֵני וישכיבני על מטת אפּריונו של ר' טודרוס שעמדה על יד התנור בתוך יריעות. שכבתי ואישנה ומן אז והלאה לא ידעתי דבר מכל הנעשׂה אתי. לא הרגשתי את עקיצות הפרעושים אשר סביב שתו קן למו בצלעות המטה ובסדקי הקיר; לא ידעתי איכה ומתי הביאוני מבית רבי אל חדר הורתי. כחולם חלום זכרתי כי בא הרופא לבקרני ויַחזק בדופקי ויתופף על לבי וימשש כל עצמותי ויסתכל בלשוני ובגרוני ויקרא במלה רומית את שם מחלתי, אבל לא אזכור איזו מלה רומית מצא בי הרופא, אף לא אזכור כמה ימים או שבועות עברו עלי במעמד זה אשר לא ידעתי נפשי; ובשוּב חושי בי ודעת לנפשי, ראיתי והנני שוכב במטתי בבית אמי ואמי יושבת למראשותי, ראשה מוּטה על לבּה והיא נרדמת, כי כל הלילה שֵנה בעיניה לא ראתה. ומרחוק שמעתי קול אנשים מתלחשים בחדר הסמוך והכּרתי קול דודי ר' חאצקיל וקול רבי ר' טודרוס, אשר באו לראותי ולדרוש בשלומי, מדברים עם אבי.

– אין רע, שמעתי קול אבי מדבר אליהם. בלילה הזה הזיע והסכנה עברה. עתה הנהו ישן. הרופא אמר כי בעוד ימים אחדים יקום ויחי מחליו.

– ברוך השם, ענה ר' טודרוס.

– ומה היתה סבת מחלתו לדעת הרופא? שאל דודי.

– הרופא אמר, הוסיף אבי, כי הקטן נבעת פתאום ואחזתו עֲוִית. האם לא שמעת מה היה הדבר? שׂם אבי פניו אל רבי. אולי נפל עליו כלב בלכתו לבדו בדרך?

– כלב? שמעתי קול ר' טודרוס עונה. מאין יבוא כלב? בביתנו אין מי שמגדל כלב.

– או אולי נבעת הילד מפני המעורב בדעת? הוסיף אבי לשאול. כי כן התאונן באזנינו בפעם האחרונה כי את המשוגע הוא ירא.

– אולי נבעת, ענה ר' טודרוס ברוח שוקטה, כאִלו אין הדבר נוגע אליו.

– כי עתה טוב שתבקש לך חדר בחצר אחרת, אמר אבי.

– כן אעשׂה, הסכים ר' טודרוס. מהתחלת “הזמן” אשנה דירתי.

– איזה משוגע? איזה מעורב בדעת? שאל דודי את רבי.

– צבי המעורב בדעת גר בבית ההוא אשר חדרי נמצא בו, ענה ר' טודרוס בקָרַת רוח.

– צבי המעורב בדעת? מי הוא זה ואיזה הוא? הוסיף דודי לשאול.

– הלא הוא צבי מבראָד (או כמו שהוא אומר: מבראָדי ) המחזיק חנות של סחורה אנגלית ברחוב המזגגים. בר אוּרין הוא ובר אבהן ובעל מעשׂים טובים וגמילות חסדים, וחבל על האסון אשר קרהו, כי בכל הדברים הוא בריא בשׂכלו כאחד מאתנו ורק בדבר אחד נטרפה דעתו…

– ומה הדבר? הגד נא כי תדע! נכסף דודי לדעת.

– זה דרכו כֶּסֶל לו, הואיל ר' טודרוס באר להם, כי כל אשר יראה בעיניו ובאזניו ישמע יאמר: דבר זה מאנגליא בא. שערו נא בנפשכם: פעם אחת עמדנו במקצוע רחוב היהודים והמזגגים לקדש הלבנה ונחסר לנו אחד למנין והנה צבי החנוָני עובר ונקרא לו לאמר: ר' צבי, בוא נא אלינו לקדש הלבנה. ויעננו: “אין לי חפץ בלבנה שלכם; יש לי בביתי לבנה טובה משלכם, לבנה הבאה מאנגליא”. ככה עננו ויעבור על פנינו ולא בא לקדש החודש אתנו.

– אולי צחוק עשׂה לו בפעם הזאת? נענה אבי.

– וכי מצחקין בדבר שבמצוָה? השיב רבי. ובערב פסח העבר בא השמש להזכירהו למכור חמצו ויגרשהו מפניו ויאמר: לך לך; אנכי מוכר חמצי לדזאָן-בוּלל הסוחר בלונדון אשר עמו אנכי עושׂה את עסקי תמיד.

– וחמצו נשאר חמץ שעבר עליו הפסח? שאל דודי.

– וחמצו נשאר חמץ שעבר עליו הפסח! ענה ר' טודרוס ויוסיף לספר: וביום שמת אביו עבר צבי החנוָני לפני התיבה והתפלל ערבית וכשסיים קריאת שמע קרא בקול: "ה' אלהיכם אמת ". והתיז המ' והת' עד שנשמע “מת”. ושמעו המתפללים וחרדה גדולה נפלה עליהם וינקשו על עמודיהם ויקראו בקול גדול: "אמת! אמת! " אבל הוא לא שת לבו אל קריאתם ולא חזר על דבריו לתקן את שבּוּשו כי אם סיים את תפלתו; וכאשר שאלוהו אחר כך על זה אמר כי כך קוראין באנגליא: אמת, מלרע. אז ראו כל המתפללים עין בעין כי רוח תזזית נכנסה בו וירפּוּ ממנו.

גם אבי וגם דודי החרישו ולא דבּרו דבר, כי גדל בעיניהם כוח האות הזה מאד, ור' טודרוס הוסיף ויאמר: ובכל זאת לא יצא טבעו בעולם כמעורב בדעת עד מוצאי שבת קודש שלפני א' דסליחות העבר. בערב ההוא באנו להתפלל ערבית בבית-המדרש לקצבים וגם צבי החנוָני בין המתפללים בבית-המדרש ההוא. החזן כבר כלה לנגן “למנצח” ועוד לא הגיע הזמן לאמר “ברכו” והקהל יושבים ומספרים איש אל רעהו חדשות. בכותל מזרחי ספּר ר' למך… הידעתם את ר' למך?

– ר' למך המגיד לקצבים? מלא אבי דבריו בדרך שאלה.

– כן הוא, ר' למך המגיד ספּר את מאורעות אביו הצדיק שהלך זה כמה שנים לארץ-הקודש וטבעה ספינתו בים הגדול שהוא ים אוקיינוס. על זה העיר החנוָני כי ההולך מארצנו לא“י איננו בא בים אוקיינוס, כי אם בים התיכון שהוא נקרא בתורה ים הגדול. וכאשר נסתייע ר' למך בדברי תרגום יונתן שים הגדול הוא “ימא דאוקיינוס” נסתייע צבי החנוָני במפת הארץ שנדפּסה בלונדון ולא נמנע מלגלות דעתו ברבים שהתרגום טעה. אז קם ר' למך בחמתו ממקומו וירקע ברגלו ויקרא באזני היושבים: אל תשמעו אל דברי המעורב בדעת הזה המהפּך דברי אלהים חיים. ים הגדול הנזכר בתורה הוא ים אוקיינוס כדעת התרגום, שהיא גם דעת חז”ל (גטין ח'), הוא ולא אחר, ואם אלפי חכמים בעיניהם כאלה, חדשים מקרוב באו, יבואו ויגידו לכם ההפך, אל תאבו להם ואל תשמעו להם, כי לא יפּול מדברי תורתנו הקדושה דבר. לדברים האלה רמז ר' למך להחזן ויאמר “ברכו” ובית-המדרש שקט ממלחמה. מני אז ידעו כל העם כי צבי החנוָני מעורב בדעת הוא ויצא לו שם זה בין כל שכניו מסביב.

לדברים האלה הוציא ר' טודרוס מחיקו ארגז קטן מלא אבק טאבּאק וינקש באצבּעו עליו ויפתחהו וירח בו להשיב נפשו אשר עיפה בספּורו, ויתן גם לאבי ולדודי עמו להריח בו.

– פעם אחת ראיתיו, אמר אבי, בשלחו את הטאבּאק אל אַפּו, וכל רואהוּ יכירוֹ בעיניו כי – מזיק במוחו; כי עיניו בוערות כגחלי אש וכל המסתכל בהן לבו מהתת.

גם דודי שלח ידו ויקח אחוז אחד מאבק הטאבּאק ויחטם לו ויזורר פעמים שלש בקול גדול כי לא נסה בזה, ולקול עטישותיו הקיצה אמי משנתה ותרץ אליהם בחמה שפוכה ותקרא:

– גזלנים, הילד ישן ואתם מעמידים קול זוָעות! הלא את נפשו אתם קובעים!

ויחרישו ולא ענו אותה דבר, כי היו האנשים נכלמים מאד; אבל את נפשי לא קבעו, כי מן היום ההוא שבתי הלוך ושוב אל איתני, ושׂיחתם ערבה עלי מאד כי על ידה נודע לי את אשר חפצתי לדעת זה כמה ואשר אולי לא הייתי יודע כל ימי.

ובכן גדלה וקשתה יראָתי את המעורב בדעת מכל המוראות אשר עברו עלי. יראָתי את איש החיִל רק פצעה את חוטמי, מקריאת גציל העגלון חרדה נפלה עלי ואתחלחל, ויראָתי את המעורב בדעת הביאה עלי מחלה אנושה וחיי היו תלואים לי מנגד ימים רבים. אבל בחמלת ה' עלי ובכוח העלומים אשר מלאו עצמותי נמלטתי ממנה בעוֹר שני וכל חבל לא השתכח בי.


ג עפעפּי-שחר

עברו עשׂר שנים – והשביעית מימי שנותינו. אין בכל חיי האדם שנים יקרות, שני תבואות, כעשׂר השנים משנת השש עד שנת השש-עשׂרה. הן הנה שנות החנוּך והלמוּד, אבן הפנה לחיי האדם. עד העת ההיא האדם הוא גולם והימים האלה יעשׂוהו כלי, יצוּרוּ אותו בחרט אנוֹש ויטבּעו בו את חותם התכנית אשר ישׂא על פניו כל ימי חייו. אני אז כבן שש עשׂרה שנה. החדר והרבי כבר עשׂו בי את משלחתם, אכלוני הממוני, מלאו כרשׂי מעדניהם. האכילוני את המן אשר בו יתפרנסו בני דור המדבר עד בואם אל ארץ נושבת ואשר ישבּות ממחרת באכלם מעבוּר הארץ. המן הזה נבלע באברי וטעמו כטעם לשד השמן עמד בי כל ימי עד היום האחרון. בן שש עשׂרה שנה הייתי, דעת קדושים ידעתי וחכמת אדם לא למדתי; נחשבתי עם “הנערים הטובים”, הייתי בקי בכמה מסכתות, בהרבה מאות דפּי גמרא, והייתי בַּער מאיש ולא בינת אדם לי. ויהי המעט אשר לא למדתי ספר ולשון וכל חכמת מדע אשר ידע אותם האדם וחי בהם, כי גם לא ידעתי ולא עלתה על לבי כי יש חכמה בגויים ויש למוּדים אחרים חוץ מאלה אשר למדוני רבותי. ככה תקצורנה שנות העברי המגוּדל בנעוּריו בקרני-הזויות שהתורה מונחת בהן! אם חיי כל האדם כיום כי יעבור, חיי העברי – יום תקופת טבת: עד סוף אשמורת הבוקר לא יראה בעפעפי שחר ועד מחצית היום לא זרחה השמש עליו.

“בני! – אמר אלי אבי ביום טוב אחד – קצרה ידי משלם בעדך שׂכר-למוּד ואתה כבר יש לאֵל ידך ללמוד בעצמך. רב לך להיות תינוק של בית רבּו; שב בבית מדרשו של החייט ולמד”. תורתי אשר הבאתי בידי מחדרי מלמדי לא היתה תורה כלולה, תורה שלמה ומסודרה, כי אם תורה בלולה מזני מרקחים, מקוּטרים מכל אבקת רוכל. רבותי אשר יצקתי מים על ידיהם בילדותי ואשר החלפתים כחליפות שׂמלות “מזמן לזמן” לא למדוני ש“ס על סדר המסכתות ולא בשיטה מבוררת, כי אם היו מדלגים על הסדרים, מקפצים על המסכתות. לא ידעתי בשלמי היה הדבר, אם מאשר כל אחד מן “הרביים” בחפצו לעשׂות מלאכת ה' בלי רמיה, כדי שלא ליקוֹם בארור, למד לתלמידיו רק את המסכת אשר היתה שגורה בפיו, או שכל אחד מהם הציץ ומצא בי סגולה אחרת והשתדל ללמדתי תורה לפי טבע נפשי ושורש נשמתי אשר היא מסוגלת לה ביותר. הרב אשר שמשתי לפניו בהיותי בן עשׂר ראה בי בלי ספק יתרון הכשר חכמה להיות קצב או שו”ב ולמדני פ' אלו טרפות; הרב אשר למדתי אצלו כבן עשתי-עשׂרה עסק עמי בדיני ממונות; בשנה שנעשׂיתי בר מצוה קרא הרב עלי “מועד” לשבור בחורי, וביד איש מהם לא עלתה “לשבור בחורי” כמו ביד רבי אשר קרא עמי בהיותי כבן י"ד בסדר נשים. ובכן בצאתי מן החדר הייתי כס' תקוּן ליל שבועות מלא חוליות חוליות מכל מקצועות שבתורה ותורתי בתוך מעי נעשׂית קרעים קרעים. ואולי בשביל כך שלחני אבי לבית-מדרשו של החייט כדי לתפור את הקרעים ולאחדם לשׂלמה שלמה אחת, ורמז רמז לי לאמר: קלקלת עובדך סב חוט וחייט!

בית-מדרשו של יודל החייט אשר בחר בו אבי לשבתי לא היה בית-ישיבה, מרבץ “לבחורים עניים” ומרעה “לאוכלי ימים”, כי אם בית מדרש “לבני בעלי-בתים”, מהם נשׂואין שהיו מסובּין על שולחן חותנם ומהם חתנים שלא נכנסו עוד לחופה ומהם בחוּרים שלא הגיע פרקם עוד להיות חתנים. ואלה תולדות החייט בקצרה אשר יסד את הבית הזה. יודיל החייט היה תופר בגדים לפקידי הצבא באחד מגדודי החיל, ויהי בהיות מלחמה בארץ ויצאו אנשי הצבא ויבוא גם החייט בתוכם; אלה יצאו בחרבּם ובקשתם והחייט יצא במחטו; ובעת אשר הכּה הגדוד באלפיו הכּה החייט ברבבותיו, בתחלה על ידי “יתּור” ולבסוף על ידי “רבּית”, וישב אל ביתו כבד בכסף ובזהב, ואז הניח מחטו ונעשׂה קבּלן חוכר חכירות. יודיל החייט היה אדם פשוט ועם הארץ גמור, לא עלינו. לא ידע קרוא וכתוב לא בכתב אשורי ולא בלשון עברי ולא בדבּור מצרי; מכל הלשונות המתהלכות בארץ ידע רק את הלשון הנאכלת בחרדל, מכל החקירות – את חכירת הבשׂר. ובראותו את עשרו וכבוד ביתו אשר עשׂה לו כוחו ועוצם ידו בלי דעת ובלי “לוֹמדוּת” ויאמר: שוא למוּד ספר ומה בצע למחברי ספרים וקוראיהם ובביתם אין לחם ואין שׂמלה? ויהי מלעיב בחכמים יודעי ספר ובחקרי לב החוקרים לכל תכלית; ומַרגלא בפומיה דברי בעל העגלה למשרתו בעת אשר נפל סוסו בבּוֹר: “למה לנו המצאות? אחוז בזנבו והעלהו!”. הוא היה אומר: “תכלית כל בינה ויסוד כל מדינה היא – אסתרא בלגינא”. וככל איש הדיוט בעלותו לגדולה היה יודיל החייט, הנקרא עתה “ר' יודל” או “ר' יודקי” סתם, איש נשען אל בינתו, עז פנים וגס רוח בא בטרוּניא עם הבריות, זורק מרה במשרתיו ומטיל אימה יתירה בתוך ביתו. לא נשׂא פני גדול ממנו בתורה ולא הדר פני זקן ממנו לימים; כבוד הבריות היה כאין בעיניו ולחיי איש כמיצר שהחזיקו בו רבים; ויהי הנקל לו לחרף איש עד דור אבותיו וברגע באפו להניף יד ולהכּות באגרוף רשע; על כן יראו מפניו רבים וסביביו נשׂערה מאד. הגדולים והנכבּדים נטוּ מפניו, כי אמרו: השעה משׂחקת לו, אל תתגרה בו. פעם אחת במושב זקנים פגע החייט בכבוד אחד הזקנים הנכבּדים. “יודיל! ענהו הנעלב רכּות בפני הנאספים, אינני נושׂא פנים לא לתורתך ולא ליחוּשׂך אף לא לעשרך כי אם – לאגרופך הקשה; כי ידעתי כי כל אשר תפגע בו בשׂרו עליו יכאב”. והמון העם בראותם כי בכל אשר יפנה ירשיע ובכל אשר ירשיע יצליח ואיש לא יעמוד בפניו לתבּוע עלבּונו מידו, אמרו בלבּם כי איש תקיף הוא וכל אשר יחפוץ יעשׂה, ויראו את פניו כפני עריץ. מאליו מובן שהיה ר' יודיל או ר' יודקי איש ירא אלהים, דבק בתלמידי חכמים ורודף אחרי המצווֹת ואחרי – הכבוד. ידיו יסדוּ את בית-המדרש כדי שיהיה הוא בו גבּאי ראשון; וכל כך היתה המצוָה הזאת חביבה עליו עד שהיה מתגדר ומתפאר בה תמיד, וכי יבוא אליו איש ממיוּדעיו ומכּיריו, בין שהוא בן ברית ובין שאינו בן ברית, ושאלהו ר' יודיל לאמר: הראית את “מקדש אדוני” כוננו ידי? והביאהו לראות את בית נכאתו. ובשביל כך היה מקפיד על הנקיות ועל הטהרה ולא נתן ליכנס לבית-מדרשו להבחורים העניים לובשי הסחבות. ויראתו וצדקתו של ר' יודיל גדלה בה במידה אשר גדלה בתו היחידה, אשר השתדל להשׂיאה לתלמיד חכם בן תלמיד חכם. וכשגדלה בתו והגיעה לפרקה וה' הצליח בידו למצוא לה איש כלבבו “ילד שעשועים”, חוטר גאוָה ממקל תפארה“, נין ונכד לה”נהורא-סדור", ור' יודיל זכה לראות את חתנו “ר' משה” אומר הפרק בכל יום אחר התפלה, אמר בלבבו השמים עלה, ויקנאוהו כל עצי עדן.

כתלי בית-המדרש לא היו מעוּטרים ברצועות כחדרו של ר' טודרוס, וריש-דוכנא לא נמנה לאפוטרופוס עלינו, ובכל זאת לא הוּתרה הרצועה גם שם. גם שם היו משגיחים על הליכות “הצעירים לימים” שלא יפסיקו משנתם וגרסתם וישׂיחו כאילן נאה ובניר נאה ועל אחת כמה וכמה בבריות נאות, ושלא יקריבו אש זרה לפני ה' על הגמרא. ההשגחה הפרטית על זה היתה מסוּרה בידי “יחיאל השמש”. איש אלהים קדוש זה היה עובר עלינו תמיד, מאזין ומקשיב את שׂיחותינו ובודק את “עמודינו” אם לא ימצא שׂיחת חולין או ספר פסול. והיה אם שמע איזה דבר בלתי הגון או ראה איזה ספר חדש המוטל בספק והגיד יחיאל השמש לר' יודיל ור' יודיל היה נמלך באוּרים ותוּמים. כלומר בחתנו ר' משה, ועל פיו יקום דבר. אם יאמר ר' משה כי הספר הוא מספרים החיצונים ונשׂא בעל הספר את עווֹנו, כי יכלימהו ר' יודיל ברבים או כי ישלחהו מבית-מדרשו. ככה יעשׂה ר' יודיל כל הימים.

ואולם לפי שעשׂה ר' יודיל את המצוָה שלא לשם מצוָה לא עלתה בידו כהוגן, ובין בני “הבעלי-בתים” אשר באו להסתופף בבית-מדרשו התגנב בעווֹנינו הרבים רוח הטומאה, הוא רוח ההשׂכּלה וחופש הדעות אשר החל לפעֵם בימים ההמה את בני הנעורים. לא הועיל לר' יודיל כל עמלו לכלוא את הרוח; ואף כי היה יחיאל השמש מלא עיניים כמלאך המות וכשרונותיו, כשרונות מרגל חרש, אשר חננוֹ בם הטבע, היו רבים וכן שלמים, בכל זאת נעלם ממנו הרבה ממה שעשׂו הנערים בסתר, ויש אשר צלחה בידי בני בעלי-בתים על ידי סגולה בדוקה לאחוז את עיניו ולתפּושׂ אותו בלבו. אחיזת עינים זאת היתה לא מעשׂה כשפים כי אם – מעשׂה כספים, כי כל איש אשר שמר מועדו להביא ליחיאל השמש מדי חודש בחדשו אגורת כסף “דמי ראש-חודש”, לו נשׂא האיש הקדוש ההוא פנים והעלים עיניו ממנו. ובדרך הזה מצאו בבית-המדרש של ר' יודיל למו מהלכים ספרים קצרי קומה וקצרי שורות, חדשים מקרוב באו לא שערוּם רבותינו, ובלבות היושבים שם לפני ה' התעוררו דעות חדשות המתרגשות לבוא לעולם ואחדים מהם הניחו לבסוף הויוֹת דאביי ורבא וילכו אחרי הויוֹת העולם.

אני בבואי לבית-המדרש בתוּמי הלכתי ונפשי גרסה לתאבה והגיתי בגמרא יומם ולילה. כי מלבד אשר אז היה כל ישעי וכל חפצי למלאות את חסרונות בית רבי ולהיות “בקי בש”ס", הביאתני ללמוד בשקידה גם יראָתי מפני יחיאל השמש. צריך אני להקדים ולאמר כי אני בעניי מראשית בואי לא מצאתי חן בעיני האיש הזה. ואף כי יש כלל גדול כי “העוֹני לא יחָשב לעווֹן”, ואף כי לא בי האשם כי אם באָבי אשר לא השׂיגה ידו לשלם “דמי ראש-חודש” תמידים כסדרם, והיה משלם רק לסירוגין; אבל יחיאל השמש היה איש קנוא ונוקם ופוקד עווֹן אבות על בנים, ולא היה לומד מן הכלל על הפרט וכיון שעבר יום שני של ראש חודש ותשורתי לא באה, הפך לבו לשׂטוֹם אותי וכל אשר מצאה ידו לעשׂות למורת רוחי עשׂה; גם את מפתחות ארגז הספרים מנע ממני, גם נרות היה נותן לי שהאוּר מסכסכת בהם, ויהי עוֹין לי תמיד ומבקש תואנה להביא את דבּתי רעה אל ר' יודיל ולהבאיש את ריחי בעיני הקהל; ואני כאיש הירא ורך הלבב מטבעי יראתי מפניו יראה גדולה ומכל משמר נזהרתי שלא לתת לו פתחון פה לקטרוּג. שקדתי ואהיה משכּים בבוקר ומאחר בנשף וכל היום וכל הלילה לא פסיק גרסא מפומי ואהי בולע פרקים כזיתים ומסכתות כביצות, ובכל זאת לא עצרתי כוח לעמוד בפני שבּולת מי החיים ולא עברו ששה חדשים כימי זמן אחד והרוּח אשר היה מפעם אחדים מבני הנעורים באי בית-המדרש צרר גם אותי בכנפיו וצרעת ההשׂכּלה דבקה גם בי.

בין בני הנעוּרים השונים, אשר היו מבלים שעות יומם בבית-מדרשנו, היו שנַים אשר דבקה נפשי אחריהם ביחוד וגם נפשם דבקה בי, באמרם כי ראו בי סימן ברכה. שניהם היו זקנים ממני לימים; האחד היה בעל אשה והשני – “חתן”. הנשׂוּי היה ר' ירמיה חתן ר' נחמיה הגובה, המוציא והמביא את חכירת הבשׂר אצל ר' יודיל; והוא עודנו מיסב על שולחן חותנו. בבית-מדרשנו היה נודע בשם “המופלא”, כי באמת היה למדן מופלא ובקי בכל מקצעות הש“ס. עודני זוכר כי בני בעלי הבתים באי בית המדרש היו יושבים ועוסקים איש בספרו אשר לפניו, והיה כאשר יתקשה אחד מהם ושאל את פי ר' ירמיה והוא יענה תוך כדי דבּור תשובה כהלכה בעל פה לאיש ואיש בכל מסכתא דקאי בה. שם הכבוד “המופלא” נתּן לר' ירמיה בעוד כבודו חדש עמו. כלומר לפני בוא ר' משה לביתו של ר' יודיל; אז היה “המופלא” הראש והראשון בבית-המדרש וגם ר' יודיל היה נוהג בו כבוד, ואולם מיום שנשׂא משה את בת ר' יודיל נִטלה הבכורה מחתנו של ר' נחמיה ונִתנה לחתנו של ר' יודיל. – השני, “החתן” הבלתי נשׂוּי, נודע בבית-המדרש בשם “המושלם”, כי כן קרא לו יחיאל השמש, לפי שהיה יודע לכתוב בלע”ז והיה כותב לו אַדריסין על גבי אגרותיו. ואולם “משולם” שם האיש הזה בעצם אבל “ר'” לא יתקרי לפי שלא נשׂא עוד אשה ולא התעטף בטלית. שני האנשים השלמים האלה הועילו להוציאני מן המחשכּים ולפקוח עיני מעט מעט לראות אור. “המופלא” פקח עיני על ידי זה, שבבואי לפעמים לשאול מאתו איזה דבר בגמרא, היה מבארו לי באופן המתקבּל על הדעת פשוט וישר בלי כל פלפול, ופעמים רבות קרה שאחרי פירושו במשנה לא היה מקום לקושיות הגמרא ואחרי פירושו באיזה סוגיא בגמרא לא היה מקום לקושיות התוספות והמהרש“א, וביחוד האיר עיני בבארו דברי אגדה על דרך הפשט הקרובה אל השׂכל ואל המציאות. “המושלם” משך את לבי אליו בתחילה על ידי תכונת מזגו הנחמד. לבו היה טוב עליו תמיד, פניו מאירים ומפיקים נוגה הנפש, לשונו תמהר לדבר צחות והיה אוהב לבחור לשון ערוּמים ולדבּר חדודין ומילי דבדיחותא; וזאת ערבה עלי מאד. אביו היה אחד הסוחרים בבר ולחם ונמנה בעירנו בין בעלי צורה. דירתנו היתה ברחוב אחת ובצאתנו מבית-המדרש היינו הולכים יחדיו ומשׂוחחים על “כל אשר יעלה המזלג”. משׂיחותינו אלה נודע לי כי משולם היה “חתן” לוקח את בת אחד הסוחרים המפורסמים, “בראָדאָווסקי” שמו, וכי מחוּתּנו הוא מן “המשׂכּילים”, אף כי “המסתתרים”. כל זה היה בעיני בתחילה כחידה. לא נפלאָת בעיני אשר לא ידעתי שם הסוחר המפורסם בראדאווסקי, אחרי אשר הייתי יושב אהלים ולא ידעתי אדם עם יושבי חלד וגם המפורסמים היו צריכים אצלי לראיה. אבל חדשה היתה בעיני לשמוע איש עברי נקרא על שם משפחתו ולא ר' פלוני בן פלוני; וכן השם “משׂכּיל” שמעתי בפעם הראשונה מפיו ולא ירדתי לסוף הוראת המלה הזאת; אף לא הבינותי מה זה מן “המסתתרים” ומדוע יסתתר? בשׂיחותינו אלה עוררני “המושלם” לא פעם ופעמַים ללמוד ספר ולשון ולהשתלם במדעים, באמרו כי לא על הגמרא לבדה יחיה עתה האדם. בעצתו החלותי ללמוד “עשׂרים וארבע” בספרים הנמצאים בבית-המדרש דפוס סלאוויטא עם “מצודת דוד”. ספר “צהר התיבה” נתן לי ויעירני ללמוד דקדוק, גם ספרי ראשית הקריאה בלשון אשכנז ורוסיא נתן לי ואָחל להגות בהם מעצמי, כי אמר כי כל איש אשר אין לו לא כתב ולא לשון בזוּי הוא מאד ומוֹתר האדם מן הבהמה אין לו. כאיש הירא ורך הלבב לקחתי את ספריו בלב נמס ובידים רועדות; ויהי מיראתי לעסוק בהם יומם ואעשׂ לילה בחדר משכּבי בעלוֹתי על מטתי, שמה קראתי את כללי הדקדוק מעל הספר ובלכתי בדרך מביתי לבית-המדרש הייתי חוזר על פה כל נטיות השמות והפעלים ולפעמים – לא יחשוב ה' לי עווֹן! – הייתי הוגה בם במחשבתי גם – בשעת חזרת הש”ץ. וכוח זכרוני עמד לי ללמוד בדרך מקוּטע כזה עד סוף הזמן ראשית כללי דקדוק לשון-הקודש. אף מצאה ידי לקרוא מאמרים שלמים בלשון אשכנז ורוסיא, אף כי לא הבינותי את אשר קראתי. “משולם” שׂמח על זה שׂמחה גדולה ויעירני לשקוד על דרכי הלאה, וכן עשׂיתי גם בזמן השני, בימות הקיץ: כל היום שקדתי על תלמודי ובשעה שאינה לא יום ולא לילה פניתי לבי לקרוא ספרים חיצונים מאשר מצאה ידי בלשון-הקודש ובלשון עם ועם.

כשלמדתי בספר הדקדוק כללי הנקוד ודיני מלעיל ומלרע, התעורר בלבי פתאום זכרון מימי ילדותי אשר שמעתי מפי רבּי, כי איש אחד אשר קרא “אמת” מלרע היה בעיני שומעיו כמעורב בדעת; ועמדתי משתומם רגע אחד וקראתי: הלא הדין כהמעורב בדעת! ואומר אל לבי כי בוַדאי יטעני זכרוני ולא כך היה מעשׂה, ואסיח דעתי מן הדבר ואשכחהו. אבל בראשית הזמן השני נתן לי ידידי “משולם” ספר “שבילי עולם” עם מפת הארץ, וכשהגעתי לים אוקינוס שַבתי ונזכּרתי מימי ילדותי את השׂיחה התּמה של ר' טודרוס רבּי ונוכחתי גם הפעם כי צדק האיש אשר התנגד לר' למך המגיד וכי ים הגדול באמת איננו ים אוקינוס, ונשארה אצלי פירכא בלי תשובה: למה אפוא יצא טבעו של אותו האיש כמעורב בדעת והוא הלא בדעת ידבּר!?

מלבד שני בני היצהר האלה, ר' ירמיה “המופלא” ומשולם “המושלם”, עומדת לנגד עיני בקומתה ובצביונה עוד תמונת ר' משה, “ילד השעשועים” וחוטר הגאוה, אשר לקח ר' יודקי לבתו לה לאיש. ר' משה זה היה מטבעו פתי וחסר לב. כ“ילד שעשועים” היה משתּעשע ומתענג במעשׂי צעצועים ובדברים של מה-בכך. וכ“חוטר גאוה” היה מתפאר ביחוסו ובכבוד בית-אבותיו. סדור “נהורא השלם” כרוך בעורות אֵילים מאָדמים וחקוק עליו שמו באותיות זהב גדולות לנקר עיני הרואים, היה מונח בבית-המדרש על העמוד לפניו ומעיד על בעליו ככרוכיא: “העוְרים הביטו לראות: יוצאי ירך הנהורא-סדור אנכי!” כתוכּי המתגדר בנוצותיו, כן היה הוא מתהדר ומתגדר בעטרה שעטרה לו חותנתו על טליתו ביום חתונתו. בחבּה יתירה היה רץ לעולם להפטיר בתורה, לקרות את המגלה ולנגן אקדמות, כדי להראות את השלמתו בקריאת עברית ואת קול הנגינה אשר דִמה כי יש לו. בגלל סכלוּתו ותבליתו היה ר' משה מטרה לחדוּדי משוּלם ולזעם לשונו, וגם כל בני הנעורים באי בית-המדרש שׂחקו עליו שלא בפניו ויבזוהו בלבם, ויוסיפו עוד שׂנוא אותו על גסוּת רוחו וגאוָתו שהיה מתגאה כנגדם תמיד. בתורה לא היה כוחו גדול, ואין צריך לאמר שלא הגיע לקרסוליו של “המופלא”, אף על פי שהיה “המופלא” נכנע לפניו ונזהר בכל דבריו ומעשׂיו מנגוע בזיו כבודו של ר' משה לבלי יחָבל לו, כי ידע את נפש חותנו ופרנסת ביתו הוא חובל. בכובד ראש היה יושב כל היום על הפרק לשמוע פרקו של ר' משה כשומע דברים מפי הגבורה, ועל כל דבר פיו היה מנענע ראשו כאומר הן הן. פעם אחת אזכּור שאמר ר' משה על משנה ממס' דמאי “פירוש עם הארץ”, ולא יכול ר' ירמיה עוד להתאפּק וענה ואמר בשׂפה רפה: כמדומה לי, ר' משה, שפירוש המשנה כך וכך. ר' משה נתבלבל רגע אחד, אבל גאוָתו ורוּם לבו היא סמכתהו לבחור לשון ערומים ויאמר: נוּכל לפרש המשנה גם באופן זה, והבוחר יבחר. ומן היום ההוא נתגלתה שׂנאתו אל ר' ירמיה וראו כל בשׂר כי כקוץ מונד הוא בעיניו, ומאד ינעם לו לוּ מצאה ידו לבער את הקוץ הזה מן הכרם.

מקום הצדק שמה הרשע! בית-מקדשו של ר' יודיל, אשר אמרתי בצלו אתלונן בצל שדי, היה לי לבית המהפכת אשר בו נהפכתי לאיש אחר ונמלתי את ערלת לבבי, ושני “הזמנים” אשר עשׂיתי בו היו לי זמן עלות השחר. אף זהירוּתי עמדה לי להנצל מן הפּחים אשר טמן לרגלי יחיאל השמש. רק פעם אחת אירע לי מאורע, אשר על ידו כמעט הייתי בכל רע, כי סוף סוף אין טומנין מרצע במרצוף לפי שהוא מבצבץ ויוצא.

פעם אחת פגש בי בחצר בית-הכנסת מוכר-ספרים וישׂם לפני לקנות ממנו ספר אחד בזול. פתחתי את הספר וראיתי והנה הוא כתוב בלשון עברית צחה כשׂפת ספרי הקודש ונדפּס בדפוס מהוּדר לא ראיתי כמוהו. ואחרי אשר לא נודע לי תוכן הספר ובין ספרי “העשׂרים וארבע” לא ראיתיו, דמיתי כי הוא ספר מספרי הכתובים האחרונים אשר ידעתי היותם ובעיני לא ראיתים עד היום ההוא, ואחרי אשר הספר נמכּר בזול מאד קפצתי וקניתיו וביום השני הבאתיו אתי אל בית המדרש להגות בו ברגעי הפנאי, בין פרק לפרק. הספר הזה היה – אוי לי אם אומר! ספר “ברית חדשה”. ואני בתוּמי החזקתי את הספר בתוך העמוד ואהיה מתבונן בו ולא ראיתי כי השמש נגש אלי בלאט וישׂם את עינו בשער הספר ויבן כי מספרים חיצונים הוא. ואחרי אשר בראש-חודש העבר לא הבאתי לו “דמי ראש-חודש” מצא בעל החוב כאן מקום לגבות את חובו. ויור לי באצבעו ליראני ויאמר: בוא תבוא על שׂכרך, שקץ! עוד היום אספּר לר' יודיל במה אתה עוסק. נפל לבי ואירא מאד, אמרתי נגזרתי אבדתי, לולא הדיוטותם של השמש ושל הגבאי עמדו לי להצילני. יחיאל השמש נשתבש מעט ויספּר להגבאי כי ראה אותי מחזיק ספר “ברית חדש”, והגבאי מצדו נשתבש יותר וביום השני למחרתו אחר התפלה, בשעה שהוא כורך את תפיליו וכל יושבי “מזרח” עומדים עליו מימינו ומשׂמאלו, ספּר לר' משה חתנו כי ראו אותי קורא בספר – “פרי חדש” ושאל אותו אם איננו מן הספרים הפסולים. ישרת לבו של ר' משה סמכתהו להגיד לחותנו ר' יודיל בפני קהל ועדה כי הספר “פרי חדש” איננו מן הספרים החיצונים; ועל ידי זה נצלתי. ובוֹאוּ ונחזיק טובה לאבותיהם של החייטים שלא ילמדום תורה, שאלמלא היו כל החייטים יודעי ספר לא היתה שום בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין.

שמע משולם את הדבר הזה וישׂחק. וכדי להשיב חרפּה אל חיק השמש על הרעה אשר אמר לעשׂות עמדי, אמר אליו ביום המחרת בכובד ראש: ר' יחיאל, היום הראית לדעת כי איש אלהים קדוש אתה, משנה “דמי ראש-חודש” תקבל ממני בחודש הזה. ואני כבר התבוננתי בצרופי אותיות ומצאתי כי שורש נשמתך ממקום קדוש יהלך, כי שמך “יחיאל” בגמטריא של השם היוצא מראשי-תבות של הפסוק בתהלים קי“ט נ'. השמש הבין כרגע אל מה ירמזון דברי משולם, כי היה מזמור קי”ט שגור על פיו, וכאשר חשב ומצא כי הגמטריא עולה יפה, הביט אליו בפנים נזעמים ויאמר: “ידוע אדע מכבר כי “לץ” אתה. אבל מה אעשׂה ואתה מתחטא לפני כבן שמתחטא על אביו”.

בערב שבת “נחמו” הלכנו אני והורי כחמש פרסאות מן העיר לחתונת בת דודי ר' חצקיל, ועשׂינו בדרך הלוך ושוב ארבעה ימים. כבואי ביום החמישי לבית-המדרש ראיתי את כל הנערים והנה פניהם זועפים ו“המופלא” ו“המושלם” אינם בבית-המדרש.

– מה זה רוחכם סרה? שאלתי את אחד הנערים.

– האם לא שמעת את אשר קרה בזה בהיותך בדרך? “המופלא” איננו עוד! גרש גרשהו ר' יודקי מבית-המדרש!

– את ר' ירמיה? שאלתי בתמהון לבב, על מה זה ולמה?

– ספרי מינים מצאו אצלו…

– ספרי מינים אצל ר' ירמיה? בחור, האם יצאת מדעתך? ואיזה ספרי מינים מצאו אצלו?

– ספר תעודה בישׂראל נמצא בידו…

– ספר תעודה בישׂראל? ועל דא אפקוּהוּ לר' ירמיה מבית מדרשא?

– האם אין די בזה? נכנס יחיאל השמש בדברי המספּר.

שמעתי את קול השמש ונבהלתי. יראתי פן יוָדע הדבר כי קניתי גם אני את הספר הזה ומצאני עווֹן גם אני; על כן נטיתי מפניו ואומר:

– אם די או אין די לא ידעתי; אבל תמה אנכי: אפשר? המופלא באחת ולא עלתה בידו?

– נקטינן: וסביביו נשׂערה מאד! נענה התלמיד המספּר.

– וכי שלחוהו לא שלחוהו ריקם, לגלג עליו יחיאל. אמנם, הענק העניק לו ר' יודיל ממתת ידו הרחבה…

דברי השמש האלה העתּיקו מפי מלים. נמלכתי להשׂיאם לדבר אחר ואשאל את הנערים:

– ו“המושלם” איהו? האם לא היה בזה “המושלם”?

– אתמול היה בזה והיום עוד לא בא.

קדמתי לצאת ביום ההוא מבית-המדרש ואלך לבקש את “המושלם” ולשמוע מפיו את פרטי המקרה. וזה אשר ספּר לי “המושלם”:

ביום אחד קרא החייט אליו את נחמיה הגובה ויאמר אליו: שמע נא, נחמיה, הידעת כי הבאת תועבה אל ביתך? חתנך אשר אתה מתפאר בו – מין ואפיקורוס הוא.

– חתני – אפיקורוס? נרעש ונפחד ר' נחמיה. ומה שמץ דבר נמצא בו?

– ראו ספרי מינים נושרים מחיקו.

– ומי הגיד לך כי הספרים ספרי מינים הם? הרהיב נחמיה עוז בנפשו לשאול.

– מי הגיד לי? אחת היא לך מי הגיד לי! ר' משה הגיד לי ואחריו אין להרהר; אף אני בעיני ראיתי אותו כי איננו רוקק ב“עלינו לשבח” וכורע הוא ב“מודים” כאִלו כפאוֹ שד.

– ומה אדוני מצוה על עבדו? שאל ר' נחמיה רתת.

– מה אני מצוה? האם לבך לא יגיד לך דבר מה לעשׂות? האם אינך עברי ואינך יודע מה לעשׂות באפיקורסים?

– אנכי לא שמעתי עד כה כי חתני אפיקורוס הוא וספרי מינים בידו לא ראיתי, אם יאָמנו דבריך עשׂה בו כטוב בעיניך ואנכי לא אעמוד לימינו, כי לא אהיה מסייע ידי עובר עברה.

ביום ההוא בין מנחה למעריב שלח החייט לקחת מאת ר' ירמיה את מפתח עמודו ולא נתן. אז צוָה וישברו את מכסה העמוד ויחפשׂו וימצאו בו – ספר תעודה בישׂראל. אז לבש ר' יודקי חמות כמדו ויתנפל על ר' ירמיה הנדהם ויקרא: מוּפקר! תועבה תביא אל בית-מדרשי! צלם אתה מעמיד בהיכל! ובדבּרו הכּהו לחי הכּה ושוֹב ואחז בערפּו ויהדפהו מבית-המדרש 1.

– ואיש מכל ההמון הרב לא עמד בפניו להצילו? שאלתי את משולם המספר.

– כל העם רואים את הקולות ואין דובר דבר, כי נפל פחד החייט עליהם.

– ונחמיה?

– נחמיה לא בא בערב ההוא לבית-המדרש, כי אמר: אל אראה ברעתו; אבל לא טוב הוא מאדוניו החייט. כשוב העלוב אל ביתו אבל וחפוי ראש לא נתנהו הגובה בגובה אפו לבוא הביתה באמרו כי קלון ביתו הוא. וילן ר' ירמיה בלילה ההוא בביתי.

– ומה עשׂה אחרי כן?

– ביום השני שב האוּמלל בבושת פנים אל אשתו בעת אשר לא היה חותנו בביתו, והנה הוא יושב שם כמנוּדה, ונחמיה ואשתו דורשים שיתן ספר כריתות לבתם…

– ירא נחמיה את החייט, כי ממנו לחמו נִתן ועל פת לחם יפשע גבר, אמרתי אני.

– אל תלמד זכות עליו, כמוהו כהחייט, ענה משולם. מחומר אחד קורצו שניהם. לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו.

– ומה יעשׂה האוּמלל עתה? הראית אותו אחרי כן?

– ראיתיו ואמר לי כי אשתו ממאנת להתגרש, כי אמרה: אהבתי את אישי ואחריו אלך; אבל הוא לא יחפוץ לשבת עוד עם עקרבּים אלה. וגמרנו לחכּות עד שוב מחותני בראדאווסקי מנסיעתו, כי הוא תמיד יבקש את נרדף ובלי ספק יהיה גם בעזרו.

– אתמול “מופלא” והיום “מנוּדה” – נעניתי אני באנחה. מירושלים ועד צוק רק תשעים ריס!

המקרה הזה העכיר את רוחנו ויכריענו. אם ר' ירמיה “המופלא” בחַכּה הועלה מה יעשׂו דגי רקק כמונו? אני “הירא ורך הלבב” כצל בנטותו נהלכתי ואהי מפחד תמיד כל היום מפני חמת החייט, ומשולם נתן אל לבו לנקום בר' יודקי וחתנו בגלל הנבלה אשר עשׂו בר' ירמיה ולהשיבם על עקב בּשתּם.

שבע תועבות יעשׂה רשע וקם ובאחת ילָכד ויפול. יצא החייט נקי בפגעו בר' ירמיה, יען כי חותנו מכרוֹ וגואל דמו הסגירו, והוא כגר בארץ המצפּה לשולחן אחרים ולא יכול לדון עם שתקיף ממנו; אבל השור המועד הוסיף לנגוח על ימין ועל שׂמאל, עד אשר הכּה בצוּר ותשברנה קרנותיו, עווֹנותיו ילכדונוֹ את הרשע ובגסות רוחו נוֹקש גם ר' יודקי.

לר' משה הביאו “עמוד” חדש ויעמידוהו לפני מקום שבתו בבית-המדרש; וכדי שלא יחליפוהו ולא ימירו אותו, צוָה לחרש-העצים לחרוֹת על עֵבר העמוד ממול פניו שלש המלות: חזק, חזק, חזק! שהן בגמטריא משה, שכן קורין את המלות האלה בשעת סיום התורה לזכר שם משה רבנו. וחתן הגבאי חפץ להראות בזה את כוחו ועוצם ידו מסתרי תורה ובגמטריאות. על תבליתו זאת החדשה שׂחקו בני הנעורים כל ימי השבוע ויתקלסו במשה חתן הגבאי ויאמרו: עתה אמר לכּל כי סכל הוא. והנה בערב שבת בהתאסף העם לקבל שבת וכל “הדגל הזהב” עומד איש על מקומו בצד מזרח, ויהי בהפנותם את פניהם בחרוז “בואי בשלום” לקבל פני שבת מלכתא ויבט ר' משה לתוּמו על העמוד לפניו וירא והנה המלות “חזק חזק חזק” מנוקדות כזה: “חזֶק, חזֶק, חזֶק” 2. פלצות אחזתהו וכמעט פרחה נשמתו. ור' יודיל גם הוא ראה וחמתו בערה בו וינופף ידו ליחיאל השמש העומד על הבימה ויבוא ויעמוד לפניו ויורה לו באצבע על העמוד וישאלהו בחרי אף: מי הוא ואי זה הוא אשר מלאוֹ לבּו לעשׂות כן? – “לא ידעתי” ענה השמש הנבהל, אבל עוד מלתו זאת על לשונו ובעוד החזן בנִגון מנגן: “תוך אמוּני עם סגוּלה, בואי כלה, בואי כלה”, נשמע פתאום תוך אמוני עם סגוּלה קול מכּת לחי אדיר וחזק, קול חוצב להבות אש – ידו של ר' יודקי נחתה בעוז על לחי יחיאל השמש.

– מה פשעי ומה חטאי? צפצף השמש בקול בוכים. אנכי יצאתי אחר חצות לבית-המרחץ. אין זה כי אם מעשׂה “הלץ הידוע”, כי הוא היה בזה בצאתי והיה נוטל את צפרניו באיזמל.

– איפה הוא? שב ושאל הגבאי בשצף קצף.

– שם הוא עומד על יד אביו בקרן מזרחית צפונית.

בחמת זעמו שכח ר' יודקי את המקום ואת השעה אשר הוא עומד בהם וירץ בטיסה אל המקום אשר עמד שם משולם על יד אביו ויתן עליו בקולו קול עז: “שקוּץ משוֹמם! האם בשביל כך אתה בא לבית-מדרשי? לעסוק בליצנות ולחלל קודש הקדשים? צא צא מזה בן נעוַת המרדות וכף רגלך אל תהי בזה!” וירם את ידו להכּותו אף הוא. אבל משולם נזהר ויקדם פניו וירם בידו את העמוד אשר הוא נשען עליו ויקרא: “יודקי הרואה אתה מה זה בידי? נַס נא וּשלח ידך וגע אל עצמי, אם לא על פניך אברכך בעמוד הזה”. ואבי משולם גם הוא הרעים עליו בקולו נפלאות: חייט, הדיוט, בור דאוריתא. מי הוא המחלל קודש – האחרים או אתה? הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את ר' ירמיה? ואיככה לא יראת לשלוח ידך בבן טובים אשר קטנו עבה ממתני חתנך וכל מרבית ביתך? התאמר בלבבך כי נחמיה הגובה אנכי ובני – חתנו אשר אין לו דמים?" ובדברים האלה נאחז באצבעותיו בסבך זקנו של ר' יודקי למרטה ולהכּותו לחי.

נקל לכל קורא לתאר בנפשו את המהומה אשר קמה בבית-המדרש. התפלה נפסקה, כי כל המתפללים התגעשו ונדחקו למקום המעשׂה. אלה קמו לפייס את ר' יודקי ולשכּך כעס וחימה ואלה עמדו לימין משולם העלוב אשר בפניו אזיל סומקא ואתי חיורא, וכאשר עלתה ביד הנועדים עליהם להפרידם, קמו הנעלבים ויצאו מבית-המדרש בחרי אף; ואבי משולם קרא בצאתו ויעופף אגרופו על פני הגבאי אשר עמד ופניו חפו: כּתּר לי זעיר, איש הדמים ואיש הבליעל! זכור תזכירני עוד וידעת כי יש שופטים בארץ".

על השערוריה הזאת רעשה כל העיר, וכל יום שבת היתה הקהלה כמרקחה. ועוד גדלה המהומה במוצאי שבת בשעת גמר תפלת ערבית בבוא פתאום שוטרי העיר ואחד הפקידים בראשם ויסובו את בית-המדרש ויכתבו בספר והעד עדים את כל הנבלה אשר נעשׂתה במקום ההוא אמש, ויקריבו את המשפט לפני השופטים, ועל ר' יודקי אסרו לצאת את העיר עד אשר יצא דינו מבית המשפט.

אז שח גבהות ר' משה ובבוא משולם יום אחד לבית-המדרש ויבוא ר' משה להתרפס לפניו ויבקשהו לרפות מאף ולעזוב חימה, ויאמר אליו: סוף סוף הלא אתה העולב ואני הנעלב! כי הלא תודה כי אתה הוא המנקד את העמוּד ואנכי לא נגעתיך ולא עשׂיתי לך רעה מעודי.

– פס היד אשר כתבה לבלשאצר “מנא מנא תקל ופרסין” היא נִקדה גם את עמודך, ענה משולם את ר' משה לכל הנצבים עליהם. אם בי לא נגעת לרעה יען כי לא יכולת, למה תשכח את אשר עשׂית לר' ירמיה, אשר נפשך יודעת מאד כי טובה צפּרנו מכרסך? האלהים יבקש את נרדף וגם דמו הנה נדרש?

מקץ שבעה ימים יצא דינו של ר' יודקי לשבת במאסר שני חדשים ואת בית-מדרשו סגרו לצמיתות ולא יפּתח עוד.


ד צבי בארץ חיים

לא לספּר לך את תולדותי ודברי ימי חיי באתי, ידידי הקורא. כי מה יתן ומה יוסיף לך לדעת קורות איש הירא ורך הלבב כמוני? כמה אנשים יראים ורכּי לבב נמצאים בשוּק וכחיי זה כן חיי זה ודרך אחד להמה. הלא כל עם ה' יראים ורכּי לבב הם, וזה לך האות כי נסים הם מעבודת המלחמה כאשר ינוּס איש מפני הארי, ובבוא עתּם לצאת לצבא ילך כל אחד מהם וישוב לביתו כמו שצותה התורה. לא בשביל כך הוגעתיך בדברי, הלאיתיך בספּורי, כי אם להגיד לך באתי, איזה הדרך נפקחו עיני לראות אור וסר מעלי פחדי ויראָתי מפני – המעורב בדעת, הוא האיש אשר הִרך לבּי בימי ילדותי והבהילני בחלומות בחזיונות בַּחרותי, האיש אשר לשמע אוזן שמעתיו מפי הורי ומורי כי צבי מוּדח הוא ומן אנשא טריד, ועתה עיני ראתהו כצבי בארץ חיים וזיוה יתוב עליה ורבו יתירה הוספת ליה.

כאור הגז היוצא מרקב עצמים נפסדים ובא על ידי מחלות מתחת לארץ, כן הופיע אוֹרי וישעי מבית-מדרשו של החייט ומעלילותיו ברשע. אם שׂיחות בני הנעוּרים הנעוֹרים אשר שמעתי שם והספרים החדשים אשר נתן לי משולם לקרוא בהם המיטו את מוסדי דעותי, נחלת ר' טודרוס רבי ומשה ריש-דוכנא, הנה גרוּש ר' ירמיה מבית-המדרש ומבית חותנו והמכות אשר הפיצה ידו הקדוֹשה והגדוּשה של ר' יודקי על ימין ועל שׂמאל לאנשי עֶברתו – המה הכּו את דעותי הקודמות לרסיסים ויהפכון למעלה. “הזה הוא דרך הקודש, דרך אמונה אשר בחרתי? אמרתי אני בלבי. איש תם וישר וגדול בתורה מוּכּה ומעוּנה על לא דבר, על ספר קטן – כדי לזרוק בבהמה! עם הדומה לחמור, אשר חייט בעל אגרוף כר' יודקי וכסיל צבוע כר' משה ונפש רמיה אוהבת אתנן כיחיאל השמש מושלים בו – בסודו אל תבוא נפשי”. קצר היה הזמן אשר עשׂיתי בבית-מדרשו של החייט, לא עלתה לי בו שנה, אבל פריוֹ היה רב ותוצאותיו גדולות לי לכל ימי חיי. אחרי השערוריה על דברת העמוד המנוּקד, עקרתי רגלי מבית-המדרש ונסגרתי בחדרי בבית הורי ללמוד ולהגות. וראה זה מצאתי כי נהפּך לי לב אחר ורוח נכון חוּדש בקרבי: לא נכספתי עוד להיות “בקי בש”ס ופוסקים" כי אם “להשתלם במדעים”. אם כי לא הנחתי גם שם את תורתי בקרן זוית ואהיה אוחז בזה וגם מזה לא הניחה ידי, אבל מה שהיה קודם לזה עיקר נעשׂה עתה טפל, כי נתתי אל לבי למלאות החרבה בידיעותי, לקרוא את ספרי הקודש מפורשים בשׂוֹם שׂכל, להעמיק בספרי חכמי ישׂראל האמתּים, לדרוש ולתור בחכמות חיצוניות ולסגל לי את לשון המדינה על בּוּריה. יומם ולילה שקדתי ואהיה כצפור בודד, אין מנהל ואין מורה דרך ועל כולם – אין בידי הספרים הדרושים לחפצי ונחוּצים להשלמתי.

ויהי היום ויבוא משולם אלי לראותני. כשלשה חדשים עברו מיום אשר נסגר בית-המדרש ואני לא ראיתיו.

– ר' ירמיה יברכך וישׂם לך שלום, אמר אלי משולם.

– אנה פנה ר' ירמיה ומה מעשׂהו עתה? ספּרה נא, ספּרה! פצרתי בו בנפש שוקקה.

– בקשתי את פני בראדאווסקי לבוא לעזרתו ויעתר לי, וישלחהו לאודיסא עיר רוכלת העמים ומכתב נתן בידו לאחד ממכּיריו שמה. שם ילמד ר' ירמיה מעשׂה הכתב והחשבון בבתי המסחר, ואז יהיה לחמו נתּן, מימיו נאמנים.

– ברוך השם אשר לא השבּית גואל לעלוב נפש זה. כמה גדולים מעשׂי מחותנך!

– ולא זה בלבד עשׂה מחותני! אמר משולם בנחת רוח. כי מי הושיב את החייט העריץ במאסר ויסגור את בית-מדרשו, אם לא – בראדאווסקי?!

– בראדאווסקי? לא שמעתי בלתי היום! ואיכה היה הדבר?

– פשוטו כמשמעו. התזכּוֹר את השערוריה אשר עשׂה החייט לנו בליל ערב שבת? למחרת היום ההוא בא אבי ומחוּתני אתו אל ראש השופטים אשר בראדאווסקי ממיודעיו ומכיריו, ויספר לו בראדאווסקי את דבר הנבלה אשר עשׂה החייט במקום של פומבי, במקום קדוש. ולהפצרתו שלח את אחד השופטים ביום ההוא למקום הרשע ויצַו עליו בחזקה לדרוש ולחקור הדבר בלי משׂוא פנים ולהעמידהו על הדין. ואת היותר ידעת.

– ומה יעשׂו עתה ר' יודקי הגבאי ויחיאל השמש? שאלתי בשׂחוק. הראית אותם?

– ראיתי במקרה את ר' יודקי בבית-הרחצה בצאתו מבית האסורים, ויחיאל השמש הולך אחריו ונושׂא את כליו. השמש הנהו כחמור שנקטפו אזניו והגבאי כשור המועד שנטלו קרניו; כמדומה לי שלא יוסיף לנגוח עוד.

– ור' משה?

– ר' משה רובץ בין ספריו בבית-מדרשו השמם כשמשון בחרבות בית-דגון. ובצוק העתים האלה נתגלתה בו “השלמה” חדשה אחת.

– ומה היא?

– בימי ראש השנה העבר הלך לבית האסורים, מקום אשר חותנו עצור שם, – לתקוע לו בשופר.

– שׂחקתי אל רעי הדובר בי ואומר: מאד יצר לי כי לא ראיתי את ר' ירמיה לפני צאתו.

– יציאתו היתה בחשאי ובחפּזון, כי ירא פן ישמע חותנו ושׂם לו מכשולים לבלי יעגן את בתו.

– ובכן מעז יצא מתוק, אמרתי ברמז על החייט עז הפנים; הן עתה ילמד ר' ירמיה אומנוּת נקיה והיה לפועל מועיל ולא יהיה – למלמד. הרי לך שלפעמים מגלגלין זכות על ידי חייב.

אז דרש משולם למעשׂי וללמודי אני, ואספּר לו את אשר למדתי במשך הזמן הזה, ואשׂים לפניו את מאמרי אשר נסיתי ידי בהם בלשון-הקודש ובלשונות אחרות וייטבו בעיניו.

– ובכל זאת אין רוחי נוחה הימני, התאוננתי באזני משולם בהללו את פּעלי.

– יען מה?

– יען אשר אין לי הספרים הנחוצים למלאכתי, אף אין מטרה גלויה לעיני. ידעתי כי הולך אני ולא אדע לאן אני הולך.

– הידוֹע תדע את אשר נעשׂה? אציגך לפני מחותני בראדאווסקי. הוא יתן לך ספרים ככל צרכיך מבית אוצרו, כי אוצר ספרים רב לו; והוא ינהגך גם בעצתו, כי איש הוא המעורב בדעת עם הבריות.

באמור משולם על מחותנו כי איש מעורב בדעת הוא, חרד לבי רגע אחד וַיִתּר ממקומו, וכמעט יצא מפי דבר לאמור: לא אלך לראותו, כי ירא אנכי מפּני מעורב בדעת, אבל בהוסיפו המלות “עם הבריות” נח לבי ויעמוד מזעפּו.

– הבא, אמרתי אליו, אנסה לעשׂות כדברך, כי איש טוב אתה וטוב תיעץ. מתי אוּכל לבוא ולראות פני מחותנך?

– בכל עת ובכל שעה אשר תחפוץ. הבה אתן לך מכתב קטן אליו וקבּל יקבּלך בסבר פנים יפות.

בראָדאָווסקי גר ברחוב הרחבה. עד העת ההיא היה אסור לבני ישׂראל מטעם המלכות לגור ברחוב הרחבה, וימים מעטים לפני זה נתבטל האיסור, ויהי בראדאווסקי מן הראשונים אשר קבעו דירתם שם.

ממחרת היום ההוא לבשתי את בגדי החמוּדות, בגדי שבת, וסרקתי ותלתלתי את פאותי, אשר לא עלה עוד עליהן מורה, וכחצות היום עליתי במעלות לבית משכּן בראדאווסקי; ואֵרא על הדלת האחת מבחוץ פח נחושת קלל רקוּע עליו בכתב רומי ובדבּור אשכנזי: “הירש בראדאווסקי, סוחר בסחורת אנגליא”. לא ידעתי אם נבואה קטנה נזרקה בי, כי האיש אשר אני באתי לראותו הוא האיש אשר אני ירא מפניו כל ימי, או מאשר לא נסיתי עד כה לעמוד בפני גדולים ונכבּדים ממני, אבל רטט קל החזיקני וביד רועדת משכתי את חבל הפעמון, וצליל קולו אשר עלה באזני החרידני כקול בוּך שופר.

הדלת נפתחה ונערה יפה עד מאד כבת שמונה-עשׂרה שנה נראתה לעיני על סף הבית.

– את מי אתה מבקש, אדוני?! שאלתני בקול יונים.

בתחלה עלה ספק בלבי אם אלי היא מדברת, יען כי אמרה אלי “אדוני” ומעודי לא קראני עוד איש בשם הכבוד הזה; ואולם בפנותי כה וכה וארא כי אין איש בלעדי בפרוזדור הבית, הבינותי כי אני הוא “האדון” אשר היא אומרת, ואומר אליה: דבר לי אל האדון בראדאווסקי; האם בביתו הוא?

– אבי בביתו וסועד ברגע הזה פת שחרית, ענתני מעדנות. הואילה וסוּרה הלום, שבה וחכּה כמעט רגע.

לדברים האלה פתחה לפני את דלת החדר לימין הפרוזדור ותניחני לבדי ותעלם מעיני; ואנכי נכנסתי החדרה וארא והנה חדר רחב ידים ובו חלונות שנים. באמצעו עמד שולחן הסופרים מצוּפּה בגד תכלת ועל השולחן שתי מנורות נחושת מוצהב וגליונות ופנקסים שונים וכל כלי הכתב והמכתב. ובחדר מטה כבוּדה וכסאות עץ מהוּקצעים מעשׂה חרש; ואל קיר החדר במקום המונח ארגז גבוה מן הקרקע עד הטפחות מלא ספרים מכורכים לתפארת.

רגעי מספר ישבתי וחשבתי על אודות העלמה העדינה אשר ראיתי. “אין זה כי אם “כלתו” של משולם היא, אמרתי בלבי; אשרי האיש שככה לו!” ופתאום שמעתי קול צעדי איש הולך לאט על היריעה הפרוּשׂה על קרקע החדר הסמוך ונגש אל החדר אשר אנכי שם. ראיתי מנגד את האיש והנה הוא איש קומה ודל בשׂר, שנותיו מארבעים וחמש עד חמשים, והוא לבש מדים קצרים, שׂערותיו סדורות לו תלתלים וזקן שחורה אשר גם שׂיבה זרקה בה מַקפת את לחייו ומוֹספת לו הדרת פנים. רגע אחד נדמה לי כי הפנים האלה בלתי מוזרים לי כאלו כבר ראיתים בימי חיי, אבל רגע שבתי ונחַמתי, בדעתי כי מימי לא ראיתי ולא ידעתי את מחוּתנו של משולם.

בראדאווסקי נגש ויפקח עיניו עלי – ויאחזני רעד. העינים כעיני צבי המעורב בדעת אשר ראיתי פעם אחת בימי ילדותי – בוערות כגחלי אש. “הוא הוא ולא אחר!” ענני קול מקרבי ואעמוד כבוּל עץ ולשוני לחכּי דבקה. אבל הוא לא ראה ולא ידע את כל אשר נעשׂה בחדרי לבי ויפתח את פיו ויאמר אלי בלשון רכּה:

– מה חפצך, בני, אלי ובמה אוּכל לשרתך?

לא קמה בי עוד רוח לענות לו וכאִלם לא יפתח פיו הושטתי לו את מכתב משולם מבלי דבּר דבר.

בראדאווסקי פתח את המכתב וישׂם את עיניו בו, ומדי קראו ראיתי כי קרן עור פניו ויהיו מפיקים טוב לב ונדיבות רוח; ואתאפק ואומר אל לבי: הפנים לא פני איש מעורב בדעת הם.

– משולם “חתני” ממליץ בעדך ומדבר עליך טובות, אמר אלי במתק שׂפתים, מה שמך, בני, כי אדע?

– שמי: “איש הירא ורך הלבב”.

– שם בן ד' תיבות! שׂחק אלי בראדאווסקי בפנים מסבירות, כשם אחד הלורדים מאנגליא.

האיש הטוב הזה לא חש ולא הרגיש כי בדבריו אלה משך בקשת לתוּמו ויוֹר אל חדרי לבי. זכרתי את אשר אמר ר' טודרוס רבּי על אודות המעורב בדעת, כי באחת יבער ויכסל, כי כל אשר יראה בעיניו ובאזניו ישמע יאמר: דבר זה מאנגליא בא; ועתה אזני שמעה זאת וקרב-לבי התחדש בקרבי, בין פחדי ומוראי אשר נשארו כרוּכים בי מימי ילדותי ובין שׂכלי המיושב אשר שׂחק לפחדי וילעג למורך לבי.

ובראדאווסקי הוסיף ויאמר: ולמה תעמוד, בני?! שבה לכסא ונשׂוחח. אף אם אָץ אנכי כעת לצאת מביתי, בכל זאת אאצילה לך רגעים אחדים. משולם מעיד עליך כי “נער טוב” ומוּכשר לקבל חכמה אתה, אפס כי אזלת ידך לקנות לך ספרים כפי צרכך ומצפה אתה בזה לסיועם של אחרים. בכל חפץ לבי הנני נדרש להיות בעזרך באשר אוּכל, הגידה נא לי במה עסקת עד כה?

שׂמתי לפניו את סדר למוּדי והגדתי לו כי עד כה עסקתי רק בתלמוד ונושׂאי כליו ובימים האחרונים נטיתי לבי לעסוק בידיעות חול ועד כמה כוחי גדול בהם.

– לא אכחד, ענה ואמר בראדאווסקי, כי ידיעותיך מקוטעות. גם ספרי חז"ל גם כתבי-הקודש לא למדת בסדר נכון וברוח באר, ולבשונות הגויים לא קראת את ספרי הסופרים החדשים העומדים לנס עמם; בכל זאת כאיש הלָמד בעצמו, רבות פעלת במשך זמן קצר כזה ויש תקוה לאחריתך. הנה משולם אומר לי כי ראה בידך מאמרים ערוּכים בלשונות אשר למדת. אולי יש אל תחת ידך מכתביך אלה, למען אוּכל לשפוט מהם על שקוּל דעתך ועל מהלך הגיונך.

– לא לקחתי בידי מאומה, עניתיו בשׂפה רפה, כי לא ידעתי כי ייטב בעיניך לקרוא אותם.

– כי עתה אפוא זאת עשׂה; שוּב ובוא אלי ביום הראשון הבא, כי אז נקי אנכי לביתי, תחת אשר עתה רגעי ספוּרים; ואז נדבּר ברחבה בלי מעצור ואשׂימה עיני על כתביך אשר תביא.

לדברים האלה פתח בראדאווסקי את ארגז הספרים ויוצא ספר כרוך בעוֹר שחור, ויכתוב על דפו הראשון שורות שתים ויתנהו אלי ויאמר: את הספר הזה קחה מאתי לזכרון ליום הראשון אשר בו ראינו איש את פני אחיו ואשר אקוה כי לא יהי גם היום האחרון. הספר הזה הוא – תנ“ך נדפס בלונדון. זאת הפעם הראשונה אשר ספרי קדשנו יוצאים בכרך אחד במהדורא יפה כזאת. בארצנו לא נמצאו הספרים האלה ואני בבואי מאנגליא הבאתי מהם מספר. שׂימה לך לחוק לקרוא בספר הזה על הסדר שלשים פרקים בכל יום, כי בחשבון הזה תסיים את כ”ד הספרים בחודש; וכן תחזור חלילה עד אשר תהיה תורת ה' תמימה שגוּרה בפיך.

לקחתי את הספר מידו בידים רועדות בזכרי כי הספר – נדפס בלונדון ובא מאנגליא; אבל רוח בראדאווסקי הטובה ופניו המסבירות ודבּוּרו בנחת עמי, כבר חזקו ואמצו את לבי עד כי הבלגתי על פחדי, ואודה לו על חסדו והבטחתיו לבוא אליו שנית ביום המיועד.

על גרם המעלות שבתי ושׂמתי עיני בפח הנחושת אשר על הדלת וקראתי את שמו: “הירש בראדאווסקי”. זכרתי כי גם ר' טודרוס קרא את המעורב בדעת בשם “צבי” אבל שם כנוּיו היה אחר. וברגע ההוא לא זכרתי מה היה כנוּיוֹ בפי ר' טודרוס; וכמה הייתי נותן אִלו היה האיש הנכבד והטוב הזה, אשר דבקה נפשי אחריו, - צבי אחר ולא צבי המעורב בדעת!

אני חושב מחשבה זאת ויורד לאט במעלות ואפתח לתוּמי את הספר אשר נתן לי בראדאווסקי ואראה על הדף הראשון כתוב לאמור: “לאיש הירא ורך הלבב, לזכרון מאת – צבי מבראָדי”. ראיתי – ונזכרתי כי בשם זה קרא אותו ר' טודרוס והתבוננתי, כי הוא צבי מבראדי הוא הירש בראדאווסקי; בשם הראשון נקרא בקודש ובשם השני בחול. עתה היה לי ברור כשמש כי בראדאווסקי אשר יצאתי עתה מעם פניו, אשר משכני חסד ויקח את לבּי ברוח נדיבתו, הוא צבי המעורב בדעת, אשר מפניו יראתי ולשמו ולזכרו חרדתי חרדה גדולה כל ימי, ועתה עיני ראתהו – ואיה מוראי! האיש כזה אירא ואם מפניו אחיל? לא, שקר ענו בו ר' טודרוס ומשה ריש-דוכנא. האיש הזה איננו מעורב בדעת ופחדי מפניו היה פחד שוא, כפחד אשר פחדתי מפני גציל העגלון בעל התפלה ומפני איש החַיִל בשער המטרה ומפני התגין ב“שערי ציון”.

אבל מדוע יבער ויכסל האיש החכם והמשׂכּיל הזה בזאת האחת, כי כל אשר יראה בעיניו ובאזניו ישמע יאמר: דבר זה מאנגליא בא? – גם באזני הזכיר היום פעמַים את שם אנגליא: “שמי ארוך כשם אחד הלורדים מאנגליא והתנ”ך אשר נתן לי בא גם כן מאנגליא!" אמת כי שני דברים אלה כנים הם ובדעה צלולה נאמרו, אבל איככה אפתור לי “לבנה הבאה מאנגליא” ו“מכירת חמץ לסוחר אנגליא?” האין זה סימן מובהק על ערבוב הדעת? או אולי כּזב ר' טודרוס ויחפּא עליו דברים שלא היו מעולם? או אולי שׂחק בראדאווסקי ויהתל באנשים אשר דבּר אליהם הדברים המוזרים ההמה? אכן למה לו לשׂחוק מהולל כזה, ולאיזה תכלית התהולל לעיניהם?

מזמות זו חשבתי בכל הדרך מבית בראדאווסקי לביתי, ובשובי הביתה בחנתי לבי והנה אין עוד פחד המעורב בדעת לנגד עיני ועקבותיו לא נודעו. ולעוּמת זה גדלה בי התשוקה לדעת פשר השאלות ההן אשר שאלה נפשי. ומי יפתרן לי? מי יודע אם ידע משולם ואם ידע גם בראדאווסקי כי נחשב הוא בעיני ההמון למעורב בדעת? ואם יודעים הם, הֲילך לבי לשאול את פיהם ולהעציב את רוחם – וכן לא יֵעשה. השלכתי יהבי על הימים הבאים כי יבוא יום אשר יגלה לי גם הפליאה הזאת והסחתי דעתי ממנה לפי שעה.

ביום הראשון שבתי ובאתי לבית בראדאווסקי ואמצאהו יושב בחדרו, ויקדמני ברכות טוב. מסרתי לו את כּתבי ויקראם ויבקרם בטוּב טעם ודעת ואחר השיבם לי ויאמר: שמע נא, בני, את אשר אומר אליך. הנה כל הדברים האלה טובים ויפים. רואה אנכי בך כשרון ודעת ואם תַפנה לבך לזה אולי גם היה תהיה לסופר ומליץ. אבל מה יתן ומה יוסיף לך כל זה להיטיבך באחריתך? שני חסרונות גדולים יש בך אשר אמנם לא באשמתך באו לך אבל אחריותם עליך: יהודי ואיש מסכּן אתה: חכמת המסכּן בזויה וחכמת היהודי בזויה עוד יותר ואין יתרון לו בעמל הסופרים. לוּ גם תהיה סופר ומליץ כויזל בלשון-הקודש וכפּוּשקין בלשון רוסיא וכשיללער בלשון אשכנז, כל זה לא יועיל לך לבנות ביתך. עשׂה זאת אפוא, בני, והנצל: הכּון והכין לך לבוא בבית ספר ולהשלים חוק למודים בבית מדרש החכמה והיית לאיש נשׂוּא פנים בקרב הארץ ולגבר צולח כל ימיו.

בדבריו אלה דלה איש תבונות זה מחשבות עמוקות בלבי. אני עמדתי משתאה ומחריש והוא הוסיף ויאמר:

– אם את הדבר הזה תעשׂה וצִוְך אלהים ויכולת עמוֹד ביום מַסה מכל למוּדי הגימנזיום פעם אחת, כי הנה כבר מלאו לך שבע עשׂרה שנה ולא תוּכל עוד לבוא באחד מחדריו התחתיים, על כן אל תתמהמה מעשׂות את הדבר, פן תתמהמה ועבר זמנך ואבד עליך כלח.

– אבל איככה אעשׂה את הדבר הגדול הזה, עניתיו, ולי אין מורים ומלמדים ואף הספרים הנחוצים אין אתי.

– בעל כשרונות טובים אתה, אמר הוא, ואין צורך לך למורים ומלמדים. אתה תשׂא ואתה תסבול ותמלט. הא לך רשימת הלמודים הנשמעים בגימנזיום והא לך מכתב למוכר הספרים והוא יתן לך את כל הנחוץ לך. עוד היום תחל מלאכתך ויהי נועם ה' עליך. ועתה הגידה לי, הילך לבך למלאות את עצתי אשר יעצתיך?

– את טובתי אתה דורש ועצתך כאשר ישאל איש בדבר האלהים. לוּ יהי כן ה' עמדי כאשר אחפוץ למלא כל עצתך.

– סמוך לבי לא יירא כי עשׂה תעשׂה ויכול תוּכל; אבל אחת אשאל מאתך אותה תבטיח לי בטרם תפנה לעבודתך.

– מה תאמר נפשך, אדוני, ואעשׂה לך?

– הבטיחני כי בפנותך לעבודתך החדשה, לא תפנה ערפּך לשׂפתנו הקדושה ולחכמת ישׂראל; ואם יהיה אלהים עמך והרכּיבך על במתי ארץ לא תקשיח לבך לאחיך ולא תשכח את צרכי עמך המרוּבים ודעתו הקצרה.

לדבריו אלה לא עמד לבי ועיני מלאו דמעות. פציתי פה לדבּר ולא יכולתי, כי סערת רוחי העתיקה ממני מלים.

– אל תיגע לדבּר, מתשובתך חדל! ענה ואמר לי הוא. טובו לי עיניך הרוחצות בדמעות מאלפי תשובות והבטחות. עוד מחשבה אחת עלתה על לבי אבל עוד לא בשל פּריה ובעתה אחישנה להודיע לך על ידי משולם ידידנו. ועתה לך לסבלותיך וה' יאציל מרוחו ומאוֹרך אפו עליך ויתן לך כוח לעשׂות חַיִל.

בצאתי מפניו היו כל מחשבותי: הוי השׂמים חושך לאור ואור לחושך! הוי על ר' טודרוס רבי ועל משה ריש-דוכנא אשר נתנו את האיש הזה – למעורב בדעת.

                                                                                   ____

כעשׂרה חדשים עברו ואני יושב בעליתי סגור ומסוּגר, משׂים לילות כימים ועוסק בלשונות הגויים חדשות גם ישנות, בחכמת החשבון והטבע, בידיעת דברי הימים וגלילות הארץ. מעט מעט נגלו לי רזי עולם וסתרי תורה אלה ויבואו כמים בקרבי וכשמן בעצמותי. בכל הזמן ההוא באתי רק פּעם אחת לבית בראדאווסקי ליום חתונת בתו ומשולם ידידי. שם שאלני בראדאווסקי לשלומי ולשלום עבודתי וישׂמח באָמרי לו כי שניהם כאחד טובים; שם שמעתי הבשׂורה הטובה כי ר' ירמיה עשׂה חיל בלמודיו אף הוא וכי בקרוב יספּחוהו אל אחת הכהונות ויקח את אשתו אליו ויעשׂ לו בית באשר הוא שם; ושמה ראיתי פנים חדשות: פני רבים מבני הנעורים בני טובי העיר אשר נלווּ על בראדאווסקי ויהיו משכּימים לפתחו ובאורו ראו אור.

מקץ עשׂרה חדשים והקיץ היה בארץ ויבוא אלי משולם לשאול בשלומי ויאמר:

– במלאכוּת חותני אני בא אליך, ידידי; חותני עושׂה חדשה בארץ: מיסד הוא חברה להגדיל ההשׂכּלה והחכמה בין בני הנעורים אשר בעירנו. החברה תקרא בשם “חברה תּעוּדה”…

– “חברה תעודה”? פּסקתי את דבריו בתמהון לבב ולא אכחד כי בסתר אמרתי אני אל לבי: האף אמנם מעורב בדעת האיש ההוא כי יעלו על לבו דברים זרים כאלה!

– ולמה תתמה על החפץ? ענני משוּלם בהשקט ובבטחה. למה תהיה בקרבנו חברה אלשיך, חברה חיי-אדם, חברה קב-הישר, ולא תהיה גם חברה תעודה?

– ומה יהיה משפט החברה ומעשׂיה? ומי חבריה?

– חבריה – כל הקורא בשם חכמת ישׂראל ודגל ההשׂכּלה עליו אהבה. מעשׂיה – לתמוך בידי בני הנעוּרים המבקשים ללמוד חכמה או אוּמנוּת למען יאכלו יגיע כּפם בבואם באנשים ולהרבּות בקרב עמנו חכמת ישׂראל, דעת לשון-הקודש וקורות האומה. לתכלית זאת האסף יאָספו אחת בשבוע בבית חותני כל איש יודע דעת בבני הנעורים, והחכמים שבהם יקראו באזניהם דברי מדע והשׂכּל מכל הנוגע לעם ישׂראל, אם מתוך ספרים טובים מעשׂה חכמים הראשונים או איש מפּרי תבונתו אשר יכתוב מעצמו על ספר. ואם ימצאו בהם דברים טובים הראויים להשמע יבואו אחרי כן בדפוס כדי להעיר את רוח הכותבים וכדי לזכּות בהם את הרבים.

– הדברים האלה כולם אהובים כולם ברורים, אמרתי אני; אבל למה בחרתם בשם “חברה תעודה”, המבּלי אין שמות אחרים בלשוננו יותר מתאימים עם תכלית החברה? הלא ספר “תעודה בישׂראל” לא יהיה נקרא באספות החברה!

– נניח שבספר “תעודה בישראל” לא יקראו באספות החברה, אבל הספר הזה היה הראשון אשר כּרה אוזן לבני ישׂראל במקומותינו לשמוע בלמודים, ועל שמו תּקרא החברה הפועלת ברוחו, כמו שקוראים למשתה שמנים בשם “לחם רב” אף על פי שלא יאכלו שם לחם כי אם בשׂר ויין. ועוד כי לזכר עולם תהיה החברה הזאת להנבָלה אשר עשׂו בעירנו לר' ירמיה ידידנו על דבר קראו בספר “תעודה בישׂראל”; ולתעודה בישׂראל תהיה לבלי יוסיפו מורדי האור לעשׂות כדבר הזה עוד. בקרב הימים יבוא ר' ירמיה הלום לקחת את אשתו אליו וישב אתנו ימים אחדים, ובעת ההיא תהיה אספת החברים הראשונה וחנוּכּת החברה, למען ידע כי לכבודו יצרנו אף עשׂינו את החברה הזאת.

– טוב ויפה הדבר, אמרתי בלב שׂמח, הורתו ולידתו בקדושה ואשרי יולדתו!

– והנה חותני מבקשך, הוסיף משולם, כי תכין גם אתה איזה מאמר חכמה ודבר-סופרים כיד הטובה עליך לפאֵר את נשף חשקנו ההוא.

– ומתי יהיה האות הזה? שאלתי.

– באחד מן הימים הטובים שהיו להם לבני ישׂראל, אמר משולם, ביום חמשה-עשׂר באב הבא.

החרשתי רגעים אחדים ושַתּי עצות בנפשי, אחר אמרתי:

– טוב, ידידי, כל אשר בכוחו לעשׂות אעשׂה לפאֵר את נשף חשקכם, אף אם נפשי יודעת מאד כי הקטן שבּכם קטנוֹ עבה ממתני.

בשבוע שאחרי זה החלו ימי המַסה בגימנזיום ואני עמדתי על המבחן בין יתר התלמידים. שבוע אחד ארכוּ ימי המסה וביום י"ד אב כּלוּ ואנכי יצאתי כּוּלי זכּאי ומכתב תעודה נתּן לי לבוא לבית-מדרש הגבוה בלי בחינה חדשה. הסתּרתי הדבר עד יום המחרת אשר בו נקבּעה האספה הראשונה לחברת “תעודה” בביתו של בראדאווסקי. הנשף היה באמת נשף חשק ויום חג. כשלשים אנשים ממשׂכּילי ישׂראל נאספו, הידועים לי ושאינם ידועים לי. שמה ראיתי את ר' ירמיה ראשונה אחרי שוּבו ונשׂמח איש על אחיו שׂמחה גדולה. ומה נשתנה האיש הזה במשך שנה אחת! גם תוכו גם בּרוֹ שוּנה וכמעט נהפּך לאיש אחר. שׂערותיו היו סרוּקות למשעי, בגדיו קצרים כבגדי אשכּנז, גם שׂפתו היתה מטוֹהרה, גם על פניו לא שכנה עוד עננה כאשר עד כה.

בראדאווסקי פתח את האספה בקראו את פרטי תקנות החברה, ואחר-כך נשׂא דרוש קצר בשבח המדעים וההשׂכלה ותועלתם לבני ישׂראל. בדרוּשו הקצר השׂכּיל לבאר תמצית דברי הספר “תעודה בישׂראל”. אחריו נשׂא ר' ירמיה בלשון אשכנז צחה דרוש נחמד על יקרת ערך התלמוד ושאר ספרי חז"ל כמקור נאמן לקורות האומה. משולם קרא שיר קצר בלשון הקודש אשר חבּר בשם “צדקיהו בן כנענה בהכּותו את מיכיהו על הלחי”. כל השומעים מחאו כּפּים, כי כולם ידעו למי ירמזון דברי המשורר, מי הוא בן כנענה ומי הוא מיכיהו. אשת משולם פרטה על הנבל פרק אחד משיר “היהודית” מחברת הלוי, הוא הפרק אשר בו אלעזר הזקן מבכּה על רחל בתו המוּצאת לשׂרפה בפקודת האינקוויזיציאן. בת בראדאווסקי הקטנה, עלמה בת שלש-עשׂרה שנה, קראה בעל פּה בטוב טעם ודעת בלשון אשכנז את השיר “שבת מלכתא” מאת המשורר היינה. ובהגיע תורי אני להשמיע את אשר הכינותי קמתי על רגלי ואמרתי: “רבותי, אתם שמעתם מפי מיסד חברתנו כי אחד מחפצי החברה הוא לתמוך בידי צעירים לימים בבקשם חכמה ודעת. לכבּד את יום הפּתח חברתנו לא ראיתי טוב מזה כי אם לשׂוּם לפניכם את הכתב הזה, אשר ממנוּ תראו כי מיסד החברה הנכבד הוא מן האנשים המקדימים נעשׂה לנשמע; וראיתם והיה לבּכם בטוח כי תחת ידו תצליח החברה בכל אשר תּעשׂה”. לדברים האלה הוצאתי מחיקי את מכתב התעודה אשר נתּן לי ביום אתמול מאת הגימנזיום ואתננו על יד משולם; ויפרושׂ משולם את המכתב ויקראהו באזני הנועדים לאמר:

“לתעודה בידי “איש הירא ורך הלבב” כי היום הזה עמד על המבחן בכל ענפי הידיעוֹת הנלמדות בבתי הגימנזיום ונמצא שלם בכל ידיעותיו עד להפליא ותמים בכל מעשׂיו, וראוי וכשר לבוא לבית-מדרש הגבוה בלי בחינה חדשה. ולראיה נתּנה לו התעודה הזאת בגושפנקא דמלכותא ואשרנוּה וקיימנוּה כדחזי. נאום… ונאום…”

הדבר הזה היה בשׂוֹרת פתאום לכל הנאספים, וכוּלם נוֹעדו עלי כאיש אחד ובראדאווסקי בראשם ויחבּקוני וינשקוּני ויברכוני וישאלוּני אנה פני מוּעדות עתה, ובאיזה ענף מענפי עץ הדעת עם לבי לאחוז. רוּבּם יעצוני לאחוז בענף חכמת הרפואה, כי ממנו פרי רב נמצא ואוכל למכבּיר; ואולם אני הגדתי להם כי אינני מוכשר להיות רופא, יען כי איש ירא ורך לבב אנכי ולא אוּכל לעמוד על דם ולנגוע במת לכל נפש אדם, ועל כן יש עם לבבי ללמוד חכמת בני קדם. ובראדאווסקי הסכּים עמי ויאמר כי לכך נוצרתי.

אז קרַאתנוּ בעלת-הבית אשת בראדאווסקי אל חדר האוכל ותשפות לנו חמים ומגדנות וממתקים ונאכל ונשתה ונרוה דודים עד חצות הלילה; ויקומו להפּרד ולשוּב איש לביתו. ואני בטרם צאתי ויעכּבני בראדאווסקי וילחש לי באזני:

– ידידי, דבר סתר לי אליך, סורה אחרי אל לשכת הסופרים אשר לי ונשתּעה עוד רגע אחד.

בבואנו החדרה ואיש אין אתנו ויאמר בראדאווסקי אלי:

– היום הראית לדעת כי איש תבונות אתה ולא תוביש פני המיַחלים לך. ועתה אתה הולך לארץ רחוקה; ידעתי כי אין בכפך מאום. הא לך מאה רוּ“כ צידה לדרך ולשאר צרכיך, וכל ימי שבתך בבית החכמה תקבל ממני עשׂרה עשׂרה רוּ”כ לחודש להספקתך.

– אדוני, אמרתי אליו, קטונתי מכל החסדים אשר תעשׂה עמדי עד כי בושתי וגם נכלמתי להרים פנַי אליך. אכן גם את הטוב הזה אקבל מידך, בידעי כי אין שׂמחה לך מעשׂות טוב; ואולם למלאות כל תגמוליך עלי הרשני נא ואשאלך שאלה אחת הרובצת על לבי ככובד אבן זה כמה, ועתה בצאתי מאתך לימים רבים לא אוּכל שׂאתה אתי…

– הגד, מה תאמר נפשך ואעשׂה לך.

– בטרם דבּרי צריך אני להקדים כי אולי לא יערבו לך הדברים אשר אדבּר ואתה שׂא נא לפשעי ואַל תחשוב לי עווֹן, כי מאהבתי אליך שאלתי על זה.

– למה לך, ידידי היקר, להקדמות ולמסירת מודעות? הטרם אֵדע כי ישרה נפשך בך ולבך טוב אלי? דבּר דבריך ואשמעם!

– הגידה נא לי, אדוני, אל תכחד, הידוֹע תדע את אשר המון העם דובר עליך ובאיזה שם יקראוך?

רגע אחד עמד בראדאווסקי משתאה ומחריש ויעמד את פניו; אחר צחק ואמר: ידעתי, ידעתי. מעורב בדעת יקראוני, משוּגע אני בעיניהם.

– אמנם כן הוא. ומדוע…?

– האותי תשאל מדוע?? ומאין לי לדעת מדוע? לך ושאל את פיהם! האנכי אערוב את דבריהם או הפיות האנשים ההם אסתום?

– אנכי יודע מדוע ולא אעשׂה בנפשי שקר לכחד כי אתה נותן להם פתחון פה להוציא עליך שם רע זה.

– אנכי? במה?

– בדברך עמהם תהפוּכות ובעשׂותך מעשׂים זרים. ולמה תתחמק ותסתתר לעשׂות מעשׂיך הטובים ולא תעשׂם נגד השמש, גלוי לכל העם?

ואספר לו בקצרה את אשר שמעתי על אודותיו מקדמת ימי ילדותי.

בראדאווסקי החריש רגעים אחדים, אח"כ פתח פיהו ויאמר:

– מה אומר ומה אדבר לך, בני, ומה אשיב על תוכחתך? צעיר אתה לימים ולא נסית לבחון בני אדם ויצרי מעללי איש; על כן אחת אשיבך ולא אוסיף, שמע נא ואתה דע לך: אם עלה עליך הגורל להוָלד ממקור ישׂראל, אם המר שדי לך מאד לפקוח עיניך בין יושבי חושך אלה, לך השתּגע, והיה כשוטה בעיניהם, או אז ישקטו ויביטו במכונם ולא ישיתו לבם אליך ולא יחבּלו את מעשׂה ידיך, ותסיר כעס מלבך ותעביר רעה מבשׂרך, כי הדֶבר אשר באופל יהלוך דבר כבד מאד…

רגעי מספר עמדנו מחרישים ואין דובר דבר; אז חבּק בראדאווסקי לי וינשק לי ויברכני בשלום, ואנכי הבינותי לשׂכל מליו ואצא מעמו מר בחמת רוח.

                                                                    _________

ככה עזבתי את חכמת ר' טודרוס ומשה ריש-דוכנא מורי ומדריכי בימי קדם, ואלך ללמוד – חכמת בני קדם.


  1. מעשׂה שהיה.  ↩

  2. במלות האלה ישתמש ההמון אצלנו לגנאי ואדם הקורא לחברו “חוֹזק” יורד עמו לחייו; ומשם התואר חוזק נעשׂה גם שם המקרה “מחזקות” להוראת שׂחוק ומהַתלות. טעם הדבר לא הוברר לי. [המחבר]  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53407 יצירות מאת 3180 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22052 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!