עז. [לאחיאסף]    🔗

אודיסה, ט“ו כסלו תרס”ג.

כבוד אחיאסף!

כשנשתתפה “מוריה” עם “אחיאסף”¹ – חשבנו לטובה; אמרנו: עזרת אחיאסף והשתתפותו יכניסו זריזות במעשינו.

ואלהים חשבָהּ לרעה: מיום שנסמכה “מוריה” על כתף אחיאסף נכנסה מְאֵרָה במעשינו, מארה זו המלפפת את אחיאסף מיום הִוָסד ועד היום – ו“גסיסה” שמה.

היו בינינו קטני אמנה שצפו מראש, כי עתידה “מוריה” להעשות, בזכות אחיאסף, “לא קרירא ולא חמימא”, כאחיאסף עצמו – ועתה, לצערנו הגדול, נתקימה נבואתם.

זה כשמונה חדשים שהחוברת הראשונה מספורי המקרא² הולכת ונדפסת על ידכם ועדין אין למכה זו סוף. כאן נכשל ה’ קפלן³ במדפיס שאינו הגון וכאן ב“עושה תמונות וציורים” שאינו הגון – כל העולם כלו מתקומם לאחיאסף.

זה כחמשה חדשים שהאנתולוגיה⁴ מונחת תחת ידכם כאבן שאין לה הופכים, כותבים לכם, מרעישים עליכם את השמים ואת הארץ – ואין קול ואין עונה – נסתם הגולל!

זה כשלשה חדשים שתרגום בן־עמי⁵ נשלח לבקרת בוורשה – עבודה היכולה להעשות בשנים שלשה ימים – ואחרי הרפתקאות רבות דעדו עליה – התרגום מונח אצלכם עד שיבוא אליהו.

ומי חיב? אחיאסף? חס וחלילה! – הפוסטה חיבת! כל המכתבים הרבים ששלח ה' רבניצקי לה' קפלן אובדים בדרך. מעשה שטן!

אוי לאחיאסף ואוי לשותפו! כשנוסיף ללכת בדרך זו אחריתנו ישגה מאד וסופנו לעשות גדולות.

ה' — —, המדפיס עתה את — — בקרקוי אצל פישר⁶, כבר ראה בל“ס את “ספורי המקרא”, ועתה, בל”ס, ישתמש בעבודתנו לטובת אחיאסף ומוריה, כמובן מאליו… שהרי גם הוא הולך ומדפיס עתה ספורי המקרא.

נמתין עוד מעט, עד שיוציא ה' — — גם את שאר הספרים שהכרזנו עליהם במודעותינו – וממנו יראו אחיאסף ומוריה ויעשו כן…

וה' קפלן מאיץ בנו ודופק אותנו: “שלחו עוד ספרים! עושו, חושו!”.

למה נשלח? ולמי נשלח? הלבעבור קבור את כתבי היד שם בוורשה בבית אחיאסף נשלח לכם כתבי ידות?

כלום יש בעלים לאחיאסף? היש למי לפנות ועל מי לקבול?

האם עלה הנסיון הראשון יפה כי נוסיף נשלח לכם עוד כתבי ידות?

אִלו לא שתפה “מוריה” עמה את אחיאסף – אזי כבר היו יוצאים לשוק כל הספרים שהכריזה עליהם מוריה. כתבי היד מוכנים בידינו, וכרואים את הנולד עכבנום בידינו עד אשר נראה את פרי זריזותכם הראשונה.

ועתה כבר אנו רואים את הפרי הנאה הזה. חוברת בת ד' גליונות הולכת ונדפסת שמונה, תשעה חדשים, ואם ירצה השם עדין נכונים אתם להוסיף עליהם כהנה וכהנה…..

אבל לכל צרה יש קץ. הגיעה השעה לשים קץ גם לצרה זו. אם אין אנו רוצים למות על קדוש שם אחיאסף – ואת זאת איננו רוצים בשום פנים – צריכים אנו לגמור את הענין הרע הזה.

מוריה רוצה לחיות ויש בה כח לחיות חיים שאין בהם גסיסה, ואי אפשר לה בשום פנים ללכת בדרך אחיאסף.

נפרד נא! עדין לא קלקלה מוריה לאחיאסף את היריד. חשבון קטן יש בינינו בדבר החוברת הראשונה של ספורי המקרא שנדפסה על ידכם – נתחשב נא ונפרד בשלום.

את שני כתבי היד (האנתולוגיה ותרגום בן־עמי) תשיבו לנו.

אם לא עלה זווג אחיאסף ומוריה יפה – ודאי לא מה' יצא הדבר, ונבקש לנו זווג אחר. בשעת הדחק טב למיתב יחידי מלמיתב טן דו.

אנו מחכים לתשובה תכופה.

בשם היו"ר

ח. נ. ביאליק

 

עח. [לז. שניאור]    🔗

[סוף החורף של תרס"ג⁷].

קול ענות גבורה וחלושה עולה מוורשה⁸. אוי לאותה בושה. המזוהמים… יאכל שרץ את חברו! — —

 

עט ⁹. [לקלוזנר]    🔗

תרס"ג תמוז, קישינוב.

חביבי קלוזנר!

שאלת מעמי לכתוב לך ראשי פרקים מתולדותי¹⁰ – ואני, חייך, כמעט שאין לי “תולדות” כל עיקר. וכי אינך יכול לשער מאליך תולדותיו של אדם עני ממעש כמוני? גדולם והתפתחותם של ב“א מסוגי הם עפ”י רוב כל כך דומים זה לזה, עד שאתה יכול ללמוד מזה על זה, ואפרים ומנשה כראובן ושמעון הם לך. אמנם בודאי יש אישיות מיוחדת לכל הנברא בצלם, וכל דיוקנא, כרוחנית כגשמית, יש בה הרבה משויין וקורטובין¹¹ משלה – אבל אלה לא כל עין שולטת בהם ולא כל יד ממשמשת בהם.

אולם מכיון שלפטרך בלא כלום אי אפשר, ומפני שחוששני פן תחשדני בענותנות – לפיכך אשתדל למלאות מקצת תאותך, וארשם לך בקצרה רשימות מקוטעות וחטופות מ“תולדותי” לפי סדר זמנים ובסרוגין ודלוגין גדולים. — — —

עד השנה הששית לימי חיי גדלתי בכפר ראדי (פלך ווֹלִין), מקום יערות ושדות ונוה שאנן מלא יופי צנוע של טבע פשוטה ובריאה, שמחה בחלקה ומסתפקת במועט, זהר רקיע, מרחבי שדה, דומית חורש, האומרת “דרשני”!… במקום ההוא ספגתי את הרשמים הראשונים של העולם והטבע. בתקופת ילדותי זו הייתי רואה לפרקים חזיונות בהקיץ. שירי “גמדי ליל” ושירי הראשון שבקבוצת שירי “ביום סתו”¹² נוסדו על חזיונות כאלו. הראשון – מימי אשרי בכפר, והשני – מימי יתמותי. ומעודי ועד היום ינוחו אותם הרשמים על כל חיזונות רוחי כטל בֹּקר על עשבות שדה וכאבקה דקה על פרי דשן ורטוב. בשנה הששית – עקרנו דירתנו לעיר זיטומיר ונגר שם בביתנו החדש באחד הפרורים, כעין כפר, ג“כ סמוכים אל הטבע. שם נכנסתי לחדר ואלמד חומש, רש”י ותהלים. בית רבי הקטן היה עומד בין הרי חול, בשפוע ההר, נוטה לנפול כל רגע אל התהום הפתוחה תחתיו. ושם, על קרקע התהום, מבטן הרים מעינים יזנקו, והם הומים, מבעבעים ומפזזים ומסייעים לחזור בנעימה על פרקי התהלים, שהיינו לומדים בקיץ תחת כפת הרקיע בצל אילן, או תחת סכך הסוכה. ממולנו התעקל הנהר ונסתכל בנו היער.

אבא התפרנס בדוחק מן המרזח, שפתח בביתו לאכרים עוברים ושבים, אבל מחיה בזויה זו דכאתהו מאד (בשעת מזיגת כוס לאכר היו עיניו נתונות במשניות שלפניו על השלחן ושהגה בו תמיד) ותחליאהו (לשעבר התפרנס מעבודת יער וריחים), ובמלאות לי שבע שנים ועוד – נתיתמתי מאבי, ותביאני אמי לבית אבי־אמי שבפרבר שני בקצה העיר מזה, מקום גנות ומגרשות רחבי ידים, להתגדל שם. זקני לא שמח במתנה זו, שזכוהו בה על כרחו לעת זקנתו, אבל מאין ברירה “קבל עליו את הדין” ויגדלני בביתו, ויטפל בי על פי דרכו, בטעם זקנים, וידקדק עמי ביראת שמים כחוט השערה.

הוא זקן מופלג, קפדן, עוסק בתורה לשמה כל הימים, ואני ילד שובב, יתום עז נפש, ו“מתפרץ” מטבעי – ומובן מאליו שלא היינו נוחים זה לזה אלא לפרקים. הרביים שמסרני זקני לידיהם רדו בי ביד חזקה וימררו את חיי בתואנותיהם. טפסתי על עמוד הטלגרף – מלקות! החלקתי על גבי קרח – מכות מרדות! קראתי כתרנגול מעל הגג בחצי הלילה – הרג וחנק! ואעפי“כ כל המלמדים קפצו על “נכדו של ר’ יעקב משה” שכ”שקצותו" כן תורתו – חד וחריף, ממש שרף.

בשעת “חרום” גדול, כשלא יכול עוד זקני החלוש לעמוד ולהתקיים בפני מעשי הרעים – מיד נזדרזו ונזקקו לי “בני המשפחה”, דודים ובני דודים, שבאו לטכס עצה ביחד ו“לעשות לי דין” בפומבי, קצת משום “רחמנות על הזקן” וקצת לשם שמים, להורות את ה“יתום” דרך־ארץ: אחד תופס בידי ואחד ברגלי, אחד פושט מכנסי ואחד מותחני על ברכיו, אחד מלקה ואחד מונה וקורא: כך יפה לך, השקץ! אל תהי שקץ!

ובן־דוד אחד היה לי, בחור טפש, וכשראה בי שמץ פסול היה מכניסי לבית הכסא ומלקני בשוט, מלקה ושוחק, מלקה ושוחק, ואני מפני הבושה כבשתי כעסי ולא גליתי לאיש.

שנאה ונקמה היו מלהטות את נשמתי וצורבות את לבבי הקטן. כשאגדל אנקם, הייתי מנחם את עצמי תמיד, וחוזר להשתובב ביתר עז “ובשצף קצף” על אפם ועל חמתם של “בעלי טובותי” הרחמנים.

ובלבבי ידעתי כי רק מקנאה נחרו בי בני המשפחה. עינם היתה רעה בי על עלותי על בניהם בתורה ועל תהלת כשרונותי שמלאו כל פה, תחת אשר בניהם הם היו רובם ככולם מטומטמים וערלי לב, ועל כן חתרו להבאישני בעיני זקני ולהביא אליו את דבתי רעה. זקני הרגיש בזה באחרונה ויקבל מהם לשון הרע בזהירות.

לפעמים, כשנתלקט הרבה כעס וחמה בלבבי, הייתי פורש אל אחד המחבואים, יושב ובוכה, חורק שני הקטנות ובוכה.

זכרתי את אמי הרחוקה ממני, את יתמותי, את הכפר השאנן, את שקיעות החמה שם, ואבך בכי גדול אשר היה הולך הלוך ומתוק, הלוך וערב ללבי, עד שלבסוף עברתי מבכי זה למין בכיה אחרת, בכיה לשמה…

ומעט מעט הייתי עובר מבכי זה לבדיחות הדעת, ואפנה את עיני ולבי לבטלה… הצצתי ממחבואי על כל מה שמבחוץ והיו כל המראות כחדשים בעיני, והכל נראה לי בגון אחר ומשונה מזה שהם נראים בו כשאני בתוכם. שעות שלמות הייתי יושב ומסתכל ותוהה ודומם… ובעוד רגע – ואני מתנער מחלום־הסתכלותי, קופץ ממחבואי ותוך כדי דבור אני עולה ויושב בראש ארובת העשן או בראש עמוד הטלגרף והכל תמהים ל“גבורותי” וכל חברי נותנים כבוד לי.

יחד עם התאוה להוללות ולהסתכלות נתפתחה בי, בין כתלי בית זקני, מקום זה של תורה ותפלה עולמית, גם התאוה לעיון בספרים. שלש התאוות הללו נתקעו בי כמסמרות זו בצד זו ואין אחת מבטלת את חברתה. ומה הראשונות נתמכרתי להן במסירת נפש ובהתלהבות ובשעבוד כל החושים אף האחרונה כך. כשהייתי מעיין בספר נבלעתי בו בכל חושי ושכחתי מאכול לחמי ולא זזתי ממנו עד עברי על פני כלו.

והספרים בארון זקני רבים ושונים מאד: דרוש, מוסר, הלכה, אגדה, ספורים ושיחות, קבלה ומחקר וכו' וכו‘. ואני קורא והולך מספר לספר, מספר לספר, גומע ובולע ואיני שבע. חִבָּתי לספרים חזקה כ“כ עד שהייתי נותן את כל פרוטותי שצברתי כל השנה בספרים שקניתי, להיות לי ביבליותיקה בפ”ע¹³. ושם, בארץ הספרים, יש לי מכרים רבים, וערים רבות ומשונות ונפלאות רבות ראיתי שם… העיר לבוב ומרת פֶּסיל באלאבאן¹⁴, סלאוויטא וזיטומיר והאחים חנינה־ליפא ור’ יהושע־הֶשיל שפירא; וורשה והשותפ’ ר’ ברוך זעצער [זֶצֶר] ור’ יחזקאל רענער [רֶנֶר]. ועתה צא וחשוב את כל הבחורים הזעצערים¹⁵ שבאמשטרדם ושבדיהרנפורט ושבפראנקפורט דאודר ודמיין ושבזולצבאך; וצבעי הניר והגליונות, וחותמות הצנזורים המטושטשות והציורים שעל השערים…

ומראה העמודים והאותיות, והרצועות הלבנות שבין הדיומדין¹⁶ והמעלות והמורדות שבהם – כל אלה כלם נעשו חֹמר לדמיוני ואבנה מהם עולמות בחשאי.

מי היא האשה מרת פסיל באלאבאן? ודאי אשה גדולה וחשובה היא, ולה יש ארבעה בנים; כלם נשואי פנים וכרסנים, בעלי זקן מגודל ואנשי צורה, יושבים בחדר אחד מלא ספרים ומתנגחים בהלכה מתוך נחת ועדון והנאה ומתוך עֹשר וכבוד. במוצאי שבת מתאספים לביתם חשובי לבוב, יהודים עדינים ומעונגים, מיחם נחשׁת רותח על השלחן וי"ב כוסות מצוחצחות עומדות ומזהירות. אחד הבנים, חבוש ירמולקא של סַמיט, מציץ בעד החלון ואומר: “ראו, לבנה ליפציגית¹⁷, מחיה נפשות! נצא ונחדשנה!” וכו' וכו' וכו'.

ומי הוא הפריץ אנטון שמידט, שהוא מדפיס ספרי יהודים בווינא הבירה¹⁸? ודאי חכם ומלומד גדול הוא, מתוכח עם הרב דמתא (וכי מלתא זוטרתא הרב דווינא!) בעניני דת, וכו' וכו'.

תכונה זו – להשתקע, אגב הסתכלות, בענינים טפלים ולעשותם שְׁתִי או עֵרֶב לחזיונות רוחי – נצנצה בי מילדותי. וגם בהסתכלי בעולם הממשי משכו אליהם את לבי דברים טפלים וצדדיים, שנראו לי יפים ביותר, ואתנם מזון וחֹמר לדמיוני. ותכונה זו הבאתי עמי אח"כ גם לעולם הספרים.

נטיה לכתיבה נצנצה בי תיכף לביאתי אל בית זקני, אף כי עדין לא ידעתי לרשום צורות האותיות כתקונן. ומה הייתי כותב? בראשונה “מעשה ברב ורבנית”, ששמעתי מפי חברי בחדר, וכדומה, ואח"כ על ענינים אחרים. על הלשון לא הקפדתי; כורך הייתי לשון קודש ולשון תרגום וכותב ביחד, ופעמים, בשעת הדחק, נשתמשתי גם במלה זרגונית.

כשנפלה תגרה ביני ובין חברי, הייתי משתמש בתוך שאר התחבולות וכלי הזין – גם בכתב. כותב הייתי להם, לבעלי ריבי, פתקאות שבהן הייתי כועס, מתרה, מפייס, מאיים, הכל לפי צורך השעה. רוב מלמדי בילדותי היו, כשאר רוב המלמדים, — — — ברם זכורים לטוב שני מלמדים: אחד זקן, בעל אגדה, ואחד אברך, חסיד מגוהץ עם שמינית שבשמינית השכלה וַיזלית. הם פתחו את לבי ראשונה בלמדם אותי ממקום שלבי חפץ.

אבל עיקר התפתחותי היתה באה מאליה, מחוץ לחדר ומחוץ לרשות זקני ורבותי. הכל נתרקם וגדל בי לפני ולפנים שלא מדעת בעלים. בשעות הבדידות הייתי מצמצם עצמי בפנת סתרים, הוגה, הוזה, מהרהר, בונה עולמות ורוקם חזיונות בחשאי…

הייתי בשעות האלה כברכת מים קטנה מוצנעת בעבי היער שכל העולם משתקף בה בדממה ובגון אחר…

ובשעות ההוללות – הייתי פורץ כנחל איתן, ורוחי השובב לא ידע מעצור ולא ידע חוק וגבול, ואוי לו לזה שפגע בערוד כמוני בשעה כזו.

והרבה זכרונות עולים על לבי אשר כל אחד מהם הוא “מעשה” בפ"ע וכל אחד מהם היה לי לצנור השפעה במדה ידועה.

“תקוני חצות” של זקני באשמֹרת הבֹּקר, בשעה שאני עדין מנמנם ואזני קולטות מתוך תנומה את קול בכיתו הרצוצה כאילו היא באה ממרחקים. מעולם אחר… מעולם שהיה – וחרב…

קול השמש העוֵר המגשש במקלו לפני עלות השחר בתוך הערפל במגרש הפרבר, מגשש ותועה ונתקל ונופל וקם, וקריאה אחת, כמין בת קול, יוצאת מפיו בנעימה בוכיה ומתפשטת בתוך ערפל בדמי השחר: “ישראל עם קדושים! עורו נא, קומו נא, עמדו נא לעבודת הבורא!”

שני תלמידי חכמים, זקני ודַין הפרבר, יושבים לבדם בליל חֹרף בחדר תורתו של אבי־אבא. על השלחן גמרא זיטומירית¹⁹ פתוחה וצבורי ספרים סגורים. המנורה מאירה ושמחה. חֹם התנור מפעפע ונבלע בכל האברים. זקנתי יושבת מרחוק, סורגת פוזמק ומנענעת בראשה ושומעת אף היא. מבחוץ קול סופה הומיה וזועפת, משברת תריסים ומפרקת בריחי ברזל, כאילו היא באה להחריב את הבית ולהפכו למעלה, אבל – גירא בעיני השטן! אנחנו יושבים פה במבצר וממי נירא? התורה מגינה עלינו ולמה נפחד?

ומחשבה עולה אז על לבי: כאן, אצל תנור חם זה, לקול שיחות קדושות אלה – אלמלי נסגרו עיני בנחת ואישן שנת עולם – היש תענוג גדול מזה?

והלילות שהיינו נעורים בביהמ"ד ועוסקים בתורה עד אור הבקר, והטיולים מחוץ לעיר, ועוד ועוד ועוד.

בקצור, אלמלי באתי לכתוב הכל אין אני מספיק, ולפיכך אהיה מעתה כמכליב.

בתוך שאר הספרים נזדמנו לידי גם מעין ספרי השכלה, תחלה מן המין הגרוע, ואח"כ גם מן הטובים והמועילים.

ספרים אלו השכירוני. תחת השפעתם נשתניתי לאט לאט ואהי לאחר.

והשטן הזמין לי אותם הספרים דוקא בו בפרק שחסידותי והתלהבותי הדתית גברו בי במדה שאין למעלה ממנה. אני כבר צפיתי בימים ההם לרוח הקֹדש, על סמך הבטחת ר’ חיים וויטאל ב“שערי הקדושה”²⁰. ואני הלא קיימתי בעצמי את כל הדברים שאדם הרוצה לזכות לרוה“ק חייב בהם, עפ”י דעת ר"ח וויטאל.

נתקדשתי והטהרתי מבחוץ ומבפנים, בתורה, בתפלה, בכוָנה ובטבילות וכו' וכו' – עיין שם וינעם לך.

וה“שבט מוסר” וה“ראשית חכמה”²¹ ושאר ספרי המוסר והמדות שפטמני בהם זקני ג“כ עשו את שלהם – ואני כלי הייתי ברשותם ותחת עֻלם, אעפ”י שמטבעי הייתי פורק עֹל במקצת.

ופתאם – הרי לך ספרי השכלה!

וכי צריך אני עוד לספר לך מה עשו בי הספרים החדשים הללו?

אמנם הרבה דברים כרקטריים הייתי יכול לספר לך גם בנדון זה, אבל איני רוצה להאריך.

שכחתי להודיעך כי העיון בספרי מחקר ישנים קדם אצלי לעיון בספרי השכלה, והראשונים כבר הכינו מעט את לבי לקראת האחרונים.

עוד בהיותי נער בן י“א – וכבר הייתי מעיין ב”העקרים“, ב”הכוזרי“, ב”מורה נבוכים" – מבין ואיני מבין לחצאים לשליש ולרביע.

וגם בקבלה היתה לי ידיעה הגונה, ואצ"ל בספרות הדרוש, והמוסר והחסידות.

כל זה ל“עיון” אבל ל“למוד” – אין “למוד” אלא גמרא ופוסקים, וממילא מובן שעיקר למודי היה בהם.

ובמלאת לי י“ג שנה יצאתי מרשות ה”רביים" לרשות עצמי ואלמד בביהמ"ד לבד.

לבדי – כי אני הייתי הנער היחיד בכל הפרבר שישב ולמד בביהמ“ד. מלבד הדַיָן, שהיה שוהה שם בתורה ובתפלה עד חצי היום, לא נמצאה שם שום בריה. ורב בע”ב הפרבר אנשים סוחרים, שנשמתם פרוטה, וחייהם פרוטה, ובניהם כמוהם.

ישיבה בודדה זו בביהמ"ד היתה לאחד מצנורי ההשפעה היותר חשובים על הלך רוחי ועל עולמי הפנימי.

לבדי עם מחשבותי הישנות והחדשות, עם ספקותי והרהורי הכבושים בלבי הייתי יושב לי שם ימים הרבה אצל ארון הספרים, מפסיק ממשנתי ומשתקע בהמון חלומות וחזיונות, מצרף צרופים ומחשב חשבונו של עולם, מבקש “תכלית” לעצמי ול“אנושיות” וכו' וכו'…

ולפעמים הייתי מרגיש מעין “חנק פנימי” מהמון מחשבות ורגשות שמלאו את כל חדרי לבי משא לעיפה.

ואדם אין שאשתף אותו בבריאת עולמי הפנימי, שאשיח לפניו את לבי.

ופעמים נדמה לי – והנה אני בן יחיד להקב"ה וילד שעשועים לשכינתו, והנה אף היא עמי כאן, פורשת עלי כנפיה ושומרת אותי כאישון בת עינה…

ושם שם במרחקים, איני יודע היכן, יש עולם יפה ונאה, מלא זיו וחיים סוערים כים, שאולי עד עולם לא אזכה לבוא בסודם ולהסחף בהמון גליהם, עד עולם…

מי שכחני כאן, ולמה?

ומה יהיה אחר כך, כשיתרוקן הביהמ“ד לגמרי ולא ימָצא בו אף אחד, כמוני היום? מה יעשה הקב”ה אחר כך?

מקץ ימים נזדוג אלי מרצון עצמו אותו הדַיָן הנ“ל, אדם כשר ותמים, ונלמד יחדו, בתורת חברים, פוסקים וגמרא כמה שעות ביום. לא עברה שעה עד שהגעתי להוראה ב”אסור והיתר". בפוסקים מלאתי את כרסי גם קודם לכן ועם הדַין “הוספתי חכמה”. כשלא נמצא הדין בביתו הייתי אני פוסק שאלות במקומו לאלו שרצו לסמוך עלי.

בשאר שעות היום הייתי כותב שירים ומליצות מעין הרהורי לבי וקורא בספרים חיצונים.

כפירותי העיוניות הלכו ורבו, אבל ב“מעשה” לא נשתניתי כלום.

למודי הגפ"ת²² נשנאו עלי לאט לאט. ראיתי שאין בהם תכלית ומטרה בחיים ואני כבר שאלתי: מה יהא בסופי?

זקני אמר: “שב ולמד – וסוף הכבוד לבוא”, וכבר התחילו משדכים לי שדוכים; ואני החלטתי – לא! מתחלה תכלית ואח"כ נשואין.

ה“תכלית” נתלבשה לפני בדמות דפלום של ד"ר לפילוסופיא מסמינריום הברליני²³.

אבל איך, כיצד ואיזה הדרך מגיעים לגדולה זו?

מצאתי! תחלה לוולוזין²⁴ ואח"כ לברלין! ולמה “וולוזין”? מפני, שכפי השמועה, לומדים שם בוולוזין, יחד עם התלמוד, גם שבע חכמות ושבעים לשון, בגלוי או בסתר.

ואני אומר לזקני בזהירות יתרה: המעשה כך וכך – רוצה אני לוולוזין.

וימאן זקני. “לוולוזין? חס ושלום! שם בליטא תכרת מלבך ‘אמונת חכמים’²⁵ לגמרי”.

אבל חיש מהר פקח אלהים את עיניו וירא, לצערו, כי אמונה זו כבר תמה נכרתה מלבי ולא תשוב עוד.

ומעשה שהיה כך היה:

פעם אחת יצא זקני למקום שיצא וימצא פסת ניר מתגוללת ושם “הרבי” חתום עליה. הזקן הרים את אגרת הרבי כדבר שבקדושה, כדי להצילה מן הטֻמאה – והנה – אהה! – תחת חתימת הרבי “הקטן פלוני בלאאמו”ר הצדיק פלוני זצוקלה“ה” יש הוספה חדשה, שורה שלמה, ובה כתוב לאמר: נוכל, רמאי וכו' וכו'. והכתב כתב חיים נחמן, כלומר: שלי!

אחרי מעשה זה התיר לי זקני לנסוע לוולוזין. שם, סוף סוף, מקום תורה, וזכות התורה תעמוד לי להצילני מעברות יותר חמורות מאלה.

ויתן לי ח"י פרוטות, לחלקן לעניים בוולוזין, ובפירוש התנה שהוא עושני שליח להולכת צדקה זו, כדי שאהיה שליח לדבר מצוה ולא אנזק בדרך²⁶ — וישלחני לוולוזין.

בשעת פרידה בכה זקן קשה ויבש זה, ואני הייתי כשכור מרוב שמחה. כל כליותי עלזו וירֹנו.

מפני הקצור אדלג על כמה מאורעות, שהם ענין לכאן, ואומר לך כי שמחתי היתה לשוא.

תקותי לא באה. בוולוזין אין זֵכר לשבע חכמות ולשבעים לשון, אבל יש שם בחורים כמוני, וטובים או רעים ממני, שיושבים ולומדים גמרא, גמרא, גמרא.

את הכל ישא הרוח! גם אני אלמד גמרא, גמרא, גמרא. אהיה רב ככל הרבנים!

וכך עשיתי בחדשים הראשונים.

ובעמדי בנסיון לפני ראש הישיבה מקץ ירחים – ויאמר: אין זאת כי אם מבני בניהם של ליטווקֶס אתה. זאת לי הפעם הראשונה שאני רואה בחור ווליני שקדן ויודע גמרא כמוך.

במשך שלשה חדשים למדתי כמעט על פה כל מסכת כתובות עם כל התוספות שעליה.

כבשתי את כל תאוותי, חנקתי את כל רגשותי, ואלמד בלי הרף ובלי חשק. וכל פעם שהיה יצרי משיאני להפסיק ממשנתי ומעורר בי הרהורים אחרים צבטתי לי בידי עצמי וגערתי בי בנזיפה: “למד, גזלן! למד עד שתבקע כרסך!”

אבל היצר הרע תקיף הוא, והתמדה והתלהבות זו לגמרא, שהיתה באמת מלאכותית, רפתה לאט לאט, ואני חזרתי לטבעי הראשון.

הגמרא היתה לי לזרא, כאכילה גסה. בשארית כחי התאמצתי להחזיק מעמד על משמרתי אצל הספסל — — — מיום ליום נתמעטה התמדתי.

והרהורי, ורגשותי הישנים קפצו עלי מן המארב ברגעי־כֹשֶׁר כאלה ויכבשו שנית את לבי ויוליכוהו למקום שהם רוצים.

עומד הייתי אצל שלחן תורתי שעות שלמות, מסביב לי הים בוער, ים התלמוד, מתוך מאות פיפיות צועקים, מתלהבים ומרננים, — ואני פי דובב “אמר אביי” ולבי בעולמות אחרים.

בימי האביב הראשונים הייתי משתמט מבית הישיבה, רץ כמטורף במבואות העירה ובסמטאותיה ונפשי מתבלטת בי כצפור בכלוב. אנוסה מזה, אנוסה!

לפי שעה התחלתי פוחת מזמן הגמרא ונותנו לקריאה וכתיבה.

מֵחֹסר ספרים לא קראתי הרבה. ובכל זאת למדתי להבין, אם כי בקושי, בספר רוסי.

קראתי בימים ההם את שירי פרוג במקורם ונתפעלתי מאד.

וגם אני שבתי לכתוב שירים ומליצות. פרי רוחי מן הזמן ההוא – הרבה ניצוצות של חיים משלי היו בהם. הרגשתי בעצמי שנתבשל בי איזה דבר.

שירי “אל הצפור” נכתב אף הוא בתקופה זו, אבל לא הוא הראשון שמסרתיו לדפוס, אלא מאמר פרוזי בשם “לרעיון הישוב” שנדפס ע“י חברי בהמליץ אותה שנה²⁷, ושמי חתום עליו בר”ת ח. נ. ב.

תולדות אותו המאמר ובואו לדפוס היא מעשה בפ“ע, שאין לי עתה פנאי להאריך בו. רק זאת אומר לך, כי מעולם לא הייתי מעיז פנים לחשוב א”ע לסופר ולשלוח כתבי לדפוס לולי חברי שנכנסו בעובי הקורה והשתדלו בדבר.

ארמז לך בזה על מאורע חשוב אחד, שאירע לי שם: באותו זמן נתיסדה בישיבה אגודה לאומית “נסתרת”, משמנה וסלתה של הישיבה, עם פרוגרמה “רחבה ועשירה”, זעיר אנפין של פרוגרמת בני משה²⁸, אף כי גם לא שמענו שמעה של חברת ב“מ; אני, בתור סופר לע”ל²⁹, זכיתי להתקבל באגודה זו, ועל פי הזמנת האגודה כתבתי אותו המאמר, כעין מניפסט של אגודתנו, ונשלח על פיה לדפוס.

והימים ימי מאמריו הראשונים של “אחד העם”, ימי אמת מארץ ישראל³⁰ ו“לא זה הדרך”³¹ וכו' וכו'.

ובאגודתנו נכרו שני זרמים: אחד־העמי ויעבצי³² – ועקבות שניהם נמצאים במאמר הנ"ל. לאחד שני הפכים כאלה יכול רק בחור בוולוזין!…

אני הייתי “אחד העמי”. יום שקראתי בו מאמר חדש של א"ה נחשב לי כיום טוב. כל מלה שיצאה מעטו כאלו כונה לתוך תוכו של לבי וירדה לסוף־סופה של דעתי.

והימים הולכים – ו“תכלית” בישיבה איני רואה לי עוד. ובינתים רבו הפרעות בימי הישיבה האחרונים. רוח חדשה נשבה בה וירופפו עמודיה. הכל ראו כי בא יומה – ואצא, אחרי הרפתקאות ותחבולות, ושלא מדעת בני משפחתי וזקני, לאודיסה, על מנת שאתקין עצמי שם לברלין.

פרא, בַּישן ואלם, בלא לשון ובלא דרך ארץ מקובלת בעיר גדולה, באתי לאודיסה – ובידי אין פרוטה, כ“א תקוות רפויות בלבי. רפויות – כי תיכף לבואי נבא לי לבי שעתיד אני לצאת בלא כלום. ראיתי כי גדולה העיר יותר מדי ונער כמוני יאבד בה, ואיש לא ישים אל לב. כך היה: ששה חדשים תעיתי כשה אובד באודיסה, רעבתי, התעניתי, התגוללתי במרתפים עם מוכי שחפת – ואיש לא ראה בעניי. בישן ופחדן הייתי מִדפֹק על דלתות אנשים שיכלת או רצון להם לעזור לבחור כמוני, וגם לא ידעתי איפה הם חונים. רב אחד (אבלסון³³), שלמדתי עם בנו בוולוזין, אספני אמנם אל ביתו בימים הראשונים וגם המציא לי הוראת שעה לש”ע ומורה שפת אשכנז כאחד בבית איש אמיד, משכיל, אבל מפני שתלמידַי לא הבינו כראוי לשוני היהודית ובאורַי, ואני לא הבינותי כראוי את לשון מורי ובאוריו – יכול אתה לשער מה טיב התורה שנתתי ושקבלתי. והשנית – אני הייתי מורה גרוע מאד לשפ"ע כמו שהאשכנזי שלי (האגרונום ק.) היה מורה גרוע לשפת אשכנז. אני התחלתי עם תלמידי מיד “ישעיה” והוא התחיל עמי מיד “לסינג ושילר”. עוד קטנה אחת: השכר שקבלתי היה מצומצם מאד: 10 רוב' בעד 4 שעות, חוץ מן ההליכה לפֶרֶסיפ וחוץ מן הוספות־חנם, שהוספתי מדעת עצמי על כל שעה ושעה. הוספה זו נתתי בשמחה וברצון, מצד הכרת טובה לאבי התלמידים, איש חסד זה שלוקח ומשלם פתאום לבחור פרא כמוני 10 רוב' לחדש בעד 4 שעות ביום. בעיני לא הייתי שוה, כֻּלי כמו שאני, אפילו פרוטה אחת.

כל פעם שהגיעה השעה ללכת לתלמידי – שאלתי את נפשי למות. השעורים שנתתי נהפכו לי לגיהנם, שאני נדון בו בכל יום – עד שגאלני מלאך המות מגיהנם זה. אחד מתלמידי מת; והחבילה נתפרדה (התלמידים היו אחים ואחיות, ומורי היה “חתן” בבית ההוא) ואני נשארתי בלא מזון ובלא תורה.

ואעפ"כ קניתי לי ידיעה מעטה בלשון אשכנזית וקראתי בשקידה בספרות הקלסית הרוסית.

והדבר נתגלגל שהראיתי כתָבַי לליליֶנבלום והוא בחר מביניהם שירי “אל הצפור” וישלחהו בידי ל“אחד העם” וזה לרבניצקי, על מנת לתתו (את השיר) ב“פרדס” שהלך ונדפס בימים ההם.

רבניצקי קרא אף הוא כתבי וייטבו בעיניו ויקרבני בשתיקה אליו.

בא הייתי לפרקים אל ביתו, מטפס בסֻלם־לוּלִי לִשְׁמֵי מרום, יושב כנגדו ומרפרף בריסי עיני – הוא שותק ואני שותק.

ובינתים רעבתי מאד מאד… ובינתים נסגרה ישיבת וולוזין ולא יכלתי עוד להצפין את עצמי מפני זקני (עד עכשו חשב שאני בוולוזין) ובינתים אני מקבל מכתבים מחברי שבזיטומיר, לאמר: זקנך הולך למות, אם יגָלה לו סודך – תקרב מיתתו. מהר שוב לביתך!"

ואמשכן את צרור בגדי בעד 6 רוב' שלויתי להוצאות הדרך ואצא לביתי.

“הכל אבד!” זאת היתה המחשבה האחת שלותני ותלפפני בכל הדרך.

ובחצי הלילה, בשעה שעמדתי מאחורי חלון בית אבי זקני נעור וריק, בלי צרור חפצים, דופק על התריסים שיפתחו לי – רק אלהים ידע את לבי.

על הסף פגעה בי זקנתי, שיצאה לפתוח לי, והנה נתכמשה והוריקה כלה, נכפפה ונתקטנה – לא נשאר ממנה כי אם החצי.

ושפתיה הנובלות והכמושות דבקו בלחיי ותנשקני נשיקות רבות מאד, ואני החזרתי לה נשיקה קטנה וקרה, נשיקת חובה.

ותמשכני הזקנה בלאט אל החדר השני, ותור לי על מטה אחת שעומדת לפנים מן הקלעים. הפשלתי את המסך – והנה אחי הגדול, כבן ל"ב שנים, שוכב כמת. הוא הולך למות.

וזקני היה ישן, ולא קם אפילו לקבל את פני.

בבקר ראיתיו ולא הכרתיו. מלאך המות הציץ עלי מתוך עיניו הדלוחות. הוא הלך למות מחמת זקנה.

ה“שלום עליכם” שנתן לי – היה קר וזר. הוא נתן בי רק את עיניו העכורות – וידם.

וזקני זה, עם כל יבשותו וקשיו החיצוני, הרי אהבני בלבו אהבה גדולה ועזה.

כל מכתביו שהריץ אלי לוולוזין עם כל האזהרות החמורות והתוכחות הנמרצות הכתובות בהם – הרי מלאים הם מ“בפנים” דאגה רבה וחרדה רבה לאחריתי ולגורלי.

הלא כל הימים הייתי בעיניו ליורשו הרוחני היחידי במשפחתו, וגם הודיע כזאת גלוי בסעודת פורים דאשתקד באזני כל בניו ונכדיו (כך נודע לי אח"כ).

מתפאר היה בי בביהמ"ד ומראה לכל את מכתבי התהלה שקבל מראש הישיבה, המעיד על שקידתי ועל הצלחתי בתורה.

וזכורני שלפני חמש שנים, בחלותי חלי כבד וממושך – נגלה עלי הזקן פתאם בקיטלו הלבן ובטליתו (ביום כפור היה הדבר). עמד עלי אצל מטתי ויבך ויתפלל…

— זקני, — אמרתי בכבדות, — מה אתה עושה כאן?

— מתפלל אני עליך, בני, שתתרפא רפואה שלמה.

— התפלל, זקני, התפלל. ביהדותי, שאהיה ירא שמים! אעסוק בתורה הרבה כשאתרפא, כמו שאני יהודי!…

ועתה ריח המות נודף עלי מכל פנות הבית, ואצא אל ביהמ"ד. ועוד הפעם אני עומד על סף בית מדרש זה, שבליתי בו הרבה שנים, והנה עתה ריק הוא, אין בו גם אחד…

ומעט מעט נאסף לתפלת הבֹּקר מנין בעלי בתים; קבלת פנים, שלום עליכם, ואחד מדודַי נגש אלי ויחבט לי על כתפי ויאמר בשחוק:

— חה־חה־חה, חיים נחמן, סוף סוף שבת אלינו…

כלומר: מעתה אחינו אתה, אחד משלנו.

ומקץ חצי שנה הייתי לאחד משלהם לגמרי – נשאתי אשה.

אחי מת, זקני מת, ואני, בן י"ט שנה, נכנסתי לחופה ולחיים טובים ולשלום.

מה שהיה אח"כ איני רוצה לספר לך. הוה מסתפק במה שעד עכשיו. אולם צריך אני להודיעך, כי הנשואים לא עכבו בבת אחת את התפתחותי, אדרבא, אחרי הנשואין, מפאת שבתי בדד ביערות שסחרתי בהם, קראתי ושניתי הרבה, והשתלמתי במדה ידועה.

עד כאן מעט מן ה“נגלות” שבתולדותי, ו“הנסתרות” הרי הן מכבשונו של הלב ואין משיחין בהן.

לבסוף אומר לך דבר: כל מאורעות חיי אינם אלא כעין שברי קולות נפרדים של כלי זמר שונים, שכל אחד היה מנגן לעצמו. ואם בכל זאת נצטרפו כלם לנעימה אחת כל שהיא – אין זה באמת כי אם נס מן השמים.

ועוד דבר אחד: כל כחותי כלם ינקו ונתפרנסו, כצמח פרא הלז, מן המוכן ונמצא סמוך להם ומן היורד עליהם מלמעלה – ואם בכל זאת הבאתי גם מעט פרי – יהי שם אלהים מבורך!

לבדי בקרן חשכה גדלתי כל ימי. שבעה חלומות ילדתי וקברתי בכל יום ואיש לא ידע, הרבה כֹח ומֹח הוצאתי לבטלה – ואין מבין ואין פוקח עיני.

הפרחים הרכים והצנועים אשר פרחו מאליהם בלבי – שכותי כפי עליהם בחרדת אם. הסתר הסתרתים מלעג עיניהם של אנשים הדיוטים וגסים אשר סבבוני תמיד ויבזו וישחקו לכל בהן³⁴ חיי רוחי.

ולבי, ה“תוך” שבי, הרך והעֹנג מתחלת בריתו, הוקף קליפה קשה שהשִׁנַים מתקשות בה, וכל הפוצעה שִׁבר שיניו, ובכן נשתמר אותו התוך מהבל פיהם, מרֹע עינם ומזוהמת ידם של הבריות, שנפלתי בחלקם.

עתה הנני כבן שלשים שנה – לא לכח. אולם רב לי – עת לגמור. כמדומה לי שהרביתי דברים והרביתי אולת. אנא, אל נא תלבין את פני ברבים ואל תשתמש בדברים אלו שלא כדרכם.

איני צריך לבקשך, שלא תתן לאחר לקרוא רשימות אלו. יעודות הן רק לך לבדך. כשתגמור מאמרך אנה החזירן לי, כי אין לי העתקה.

רצוף בזה גם צלמי³⁵. אותו אתן לך למזכרת.

מכתב זה ורשימותי נתאחרו, כי הייתי בד… תלונתך עלי צודקת, אבל אלו ידעת כמה תלונות צודקות (בענין כתיבת מכתבים) אני נושא על ראשי לא הוספת עוד עליהן משלך.

בכל אופן אין שבתי בקישינוב³⁶ דבר שבצנעה, וכמדומה לי שכבר כתבתי לך ע"ז. אני נשלחתי לכאן מאת אגודה אחת לאסוף חמר להסטורית הפוגרום. בני האגודה הם אנשי שלומנו מאודיסה³⁷. מחר אני יוצא מכאן לנאות שדה אצל קיוב והאדרס שלי הוא כך: Гуровщина Авербуху. ואפילו אם לא הודעתיך סבת שבתי בקישינוב בכל זאת הריני שלך

ח. נ. ביאליק

שלום לאשתך העדינה. מה שלומכם בגשמיות וברוחניות? היש לכם “חברותא”? ומה מצב השלח החומרי? ומה חדשות בוורשה³⁸?

ע"ד הפואימא (המוטלת בספק)³⁹ במכתב אחר. השיר “עם שמש” – שמור להלוח⁴⁰. לפי שעה אין בידי אחר, ואין לסמוך על הנס. הערותיך עליו⁴¹ צודקות בכללן, אם כי מופרזות מעט. כמו שהשבחים מופרזים הרבה. הוה זהיר במלים!

סלח למחיקות. כתבתי בחפזון ומתוך רשול. החֹם התגבר ואין להזיז יד. אני טובע בנחל זעה. הוי, יום בוער כתנור!

 

פ. [ליהושע חנא רבניצקי ואלתר גוטמן]    🔗

ביער גורובשטשינה, ער“ש⁴² פרש…⁴³? (אין כאן לוח) [תרס”ג].

שלום להיקרים והנכבדים הנהו תרי צנתרי דדהי שאינם מוריקים זהב מעליהם.

ה"ה הר' יהושע חנא רבניצקי והר' אלתר (הוא שמחה בן־ציון) גוטמן שם יאיר ויופיע.

שמעו נא, גזלנים! מה שלום “מוריה”? ההולכים ונדפסים החומש והחריסטומטיא⁴⁴? והיכן הם עומדים? ומה טיב ההדפסה? וכיצד נהגתם בתמונות החומש? והאם שלח אחיאסף כסף⁴⁵? גוואלד⁴⁶ כסף!

ואני בזיטומיר לפי שעה לא הייתי, ובעבוד החמר הקישינובי לפי שעה איני עוסק (אחרי שבת אתחיל) אלא מה אני עושה? זולל וסובא וישן וגם מתפטם כעגל ועוד הפעם ישן וכן חוזר הלילה, לפרקים אני מטייל גם ביער ומשחק באשקוקי. את הפואימה⁴⁷ גמרתי בשעה טובה ומצלחת, מז"ט! — —

כתבו, גזלנים, כתבו! — —

שלכם ח. נ. ביאליק

שלום לאליהו⁴⁸. גוטמן, קראתי מעשיותיך ומשלותיך בדפוס⁴⁹. טוב, גזלן, טוב! כתוב עוד כמותן, כתוב!

ואמרו ג' פעמים “שלום” לזקננו⁵⁰, האי סבא יקירא וחביבא, רחימאי דנפשאי, יאריך לנו ימים ושנים, רבונו של עולם!