א ¹

ויאמר ד' אלי: קח לך גליון גדול וכתב עליו בחרט אנוש (ישעיהו).

נכתבה ונשלמה פה וולוזין, שבעה ימים לחודש אלול, שנת תר"נ.

בע“ה יום עש”ק ה' שופטים שנת תר"נ, פה וולוזין.

לכב' מורי ורבי, אלופי ומיודעי, אוהבי ואהובי, חכם ונבון ומשכיל על דבר אמת, יקר ערך ואיש תבונות, כש“ת הר' מרדכי בנציון סג”ל² נ“י, ולכבוד ידידי ואהובי, החכם השלם, ספרא רבא דק”ק, הר' בנציון איש שלום³, ולכבוד ידידי רעי, הבחור המשכיל וכו' וכו' ועוד, כמר בנציון קאפניק⁴, ולכבוד ידידי רעי, מבין באותיות קטנות, ספרא בן ספרא, כמר שמואל איש כפרי⁵, ולכבוד ידידי רעי, אהובי וחביבי, הבן יקיר, נחמד ונעים, כמר יוסף חיים איש בקבוק⁶ - לכבוד כלכם, אחי ורעי, בני ציון, בני סגולה, יחד בני איש, לכבוד כלכם אדברה נא שלום בכם.

מליצי, רעָי!

יוכל היות כי תחשבו את מכתבי כמציאה לאחר יאוש, יוכל היות כי כבר התיאשתם מקבל ממני מכתב, ואולי עוד אחדים מכם שמוני לשוכח רֵעַ ולמפריד אלוף לאמור: הן בעודו פה טרם נסעו העתיר עלינו נשיקות ויבטיח אותנו “הררי-זהב”, להודיענו מכל אשר אתו, ועתה שכח מכל וכל את מוצא שפתיו ויאלם דם מבלי הודיענו מאומה. שאוני, אחי ורעי! שאוני ואחר תדברו, אגיד לפניכם כל אשר עם לבבי ובחנתם אותי וראיתם וידעתם כי לא כן אנכי עמדי. הידעתם אחי ורעי – שמעו והתפלאו – הידעתם כי לא פי חיים נחמן הזיטומירי המדבר אליכם, הידעתם כי אנכי אינני עוד את אשר הייתי, האם תתנו אֵמון כי בזמן מצער כזה נשתניתי מכל וכל ונעשיתי בריה חדשה, לא חיים נחמן החסיד, המשכיל, המתמיד או האפיקורס הנני היום, רק בריה משונה, בריה בפני עצמה. ובכן אֶחָי! ברכו בקול את ברכת “ברוך משנה הבריות” (מובן הדבר מעצמו כי את שמואל דורפמן הנני פוטר מהברכה הזאת, פן אהיה עליו למשא). הלא תתפלאו, אחי ורעי…⁷ שאלת “במה נשתנה?” אמנם כן פלא הוא כי בזמן מצער כזה יתחולל בי שנוי כזה, ולא מלתא זוטרתא כי בעת קצרה כזאת הבאתי בלבבי חכמה ודעת להבין ולדעת כי… כי… “הבל הבלים – הכל הבל”, וכי שגיתי עד כה שגגות אין קץ, הוספתי חטא על פשע, פתיות על אולת. ומתפלא אנכי עמכם על עצמי איך בזמן מצער כזה ואנכי טרם הייתי חכם ועשיר או מלך וזקן וכבר עלה בידי לדעת את אשר לא ידע החכם מכל אדם אך ורק אחר הנסיונות הקשות הנזכרות⁸ ורק אז בא לכלל דעה: “הבל הבלים – הכל הבל”.

אל תדמו, רעים יקרים, כי “שפת מליצה” חמדה נפשי, ובמליצות חידות אדבר עמכם. לא ולא! הבה אבאר לכם דברי: “האלהים עשה את האדם ישר”, גם הטבע תתוה דרך ישר לפני איש לאמור: זה הדרך לך בו והצלח, אך אולת אדם תסלף דרכו ולעקש הישרה. וכיון שיַטֶה האדם מדרכו הסלולה מעט הצדה, אז פתוחים לפניו ארחות רבים המטים עקלקלותיהם, ונבוך עומד אז האיש בפתח עינים, ועל פרשת דרכים יצפה דרך ללכת אל אשר…⁹ ואל מחוז חפץ, אך צעדיו שאול יתמכו ויתעה בתוהו לא דרך עד אשר יאבד דרך. ואז… הה! מה אמלל הנהו!… לוא חי אב, לוא גדלתי על ברכיו כי אז בעודני נער, בעוד הייתי כחומר ביד היוצר, בעוד הייתי כלי הוכן למעשהו, בעוד הייתי עלול ומוכן לקבל כל צורה שֶאִטָּבֵעַ, כי אז חנכני אבי עפ“י דרכו ועפ”י יתרון הכשר אשר בי, כי אז הורני אבי: זה הדרך לך בו ואל תלוז מהמעגל אשר סלותי לך, ואז לא הייתי קרוע לעשרה קרעים ולא הייתי מנתר כצפרדע מים ליבשה ומיבשה לים, וכוננו צעדי על דרך זו ברותי לי לטוב לי כל הימים, והייתי בעל דעה מיושבת, איש בין אנשים, מעורב עם הבריות, איש יודע ערכו ומכיר מקומו ומאושר וצולח כל הימים. אך כיון שמת אבי ז“ל והובאתי אל בית זקני, ונחלת חנוכי נהפכה בידי זרים, אז היתה תבוסתי שלימה. אז נפלתי פלאים, באין משגיח ומנהל ובאין עין צופיה אשר תשכיל לאחריתי, ובאין יד עוזרת לי להטותני לחפצה ולהסיר ממני מכשלה, מיום אל יום ירדתי פלאים ואין מתעורר להעלותני, מיום אל יום טבעו בבוץ רגלי ואין איש מתעורר עלי לחֻמלה, למשכני ולהוציאני מטיט היון. בואו וראו גודל כח החנוך וחוזק פעולתו על המחֻנך. יש מחנך משכיל, מבין דבר לאשורו, יודע ומכיר הדברים העומדים לשטן על דרך החנוך, יודע להשתמש כראוי בחומר דק ורך כהחנוך, וכאמן יודע היטב הכלים הדרושים לחפצו, ויודע גם עת לכל חפץ וחפץ לכל עת – אדם כזה שיש לו בן אשריהו וטוב לו, אשריהו בעולם הזה וטוב לו בעולם הבא, ועל כגון דא אמרינן: אבא מזכה ברא. לפלוני אלמוני יש לו ג”כ בן כזה בכשרונות טובות ונעלות¹⁰, אולי עוד יתר רב מאשר לבן הראשון, אך האיש הזה אינו מבין תהלוכות החנוך, איננו מבין הכלים הדרושים לחפצו ואיננו יודע חפץ לכל עת… הדבר אשר ידרוש…¹¹ במעצד, יבוא עליו בקרדומות… איש כזה אוי לו מבן אשר ינזר לבושת – לבשתו ולחרפתו – ויהי לחרפות ולדראון עולם. כי מלאכת החנוך היא חכמה ומלאכה וגם מלאכה נקיה וכבדה – איני צריך להרבות מלים על זה. דים לפנינו המעשים בכל יום אשר ירָאו לעינינו כי ישנן¹² אבות אשר השכילו במלאכת החנוך עד אשר עלה בידם למשול ברוח בניהם במבט אחד מעיניהם, עת אך ישימו עיניהם בם לא יחטיאו המטרה, והמבט יעשה פרי אל אשר שֻלח ואך מבטי עיניהם לבד עוז בידם למשול ברוח בניהם אשר יבינו מה ירמזון עיניהם, ובזה ישימו בעיפם בלחייהם¹³, להניעם לעשות דבר או להניאם מעשות דבר, תחת אשר תחזינה עינינו אבות המטילים אימה יתרה על בניהם וישחרום מוסר שוט חדשים לבקרים, ויחלקו להם חברלים באפם מהלומות יורדים¹⁴ חדרי בטן ויכום מאה, ובכל זאת יעלו חרס בידם, ואין אונים הם למשול ברוח בניהם להטותם לחפצם. הוא אשר דברתי: מלאכת החנוך היא חכמה ומלאכה, היא חומר דק אשר לא כל איש מסוגל להשתמש בו כראוי והאינם-יודעים עוד מהפכים הקערה על פיה…¹⁵ על פניהם.

ההבדל שבין שני המחנכים אשר הזכרתי למעלה ראיתי במראה ולא בחידות וגם עלתה לי זאת בנסיון ואני אני הוא המנוסה. הנה לפניכם הנער יוסף¹⁶ בן לאבות עניים כמוני – מדוע אדמו פניך מבושת, יוסף? העוני לא יחשב לחרפה – אחרי מות עליו אבותיו לקחהו דודו לו לבן. דודו פקח עינו על דרכו, לא נתן לאחרים ידים לשלוט עליו. לא נתן פתחון פה לזרים לדבר בו רעה. אך להפך: הגיד את שבחו בפני כל, ויהללהו על פניו, ספר בלבו, ויפיח בקרבו זיק גאות המעטרת כסאסאה לשבולת, למען לא תשפיל¹⁷ רוחו בקרבו…¹⁸ במרעים ופחותי-ערך, עד כי היה למטע תפארה, זרע ברך ד'. ואנכי מה! נער כמוהו, אחר הלקחי אל בית זקני הייתי משולח ונעזב, הפקידו עלי מושלים רבים, והקנוני אדונים קשים, יד כל בי, והמושלים שלטו בי לרעתי, לא להנחותני בדרך ישרה, אך ורק להראות מרות עלי, והייתי כרשות הרבים שהכל דשים בו¹⁹. כל מעשה נערות אשר עשיתי בהחבא עשתה²⁰ עד מהרה כנפים, ותהי למלה בפי כל, והכל ע“י אוהבי וקרובי, ע”י אבותי החדשים והאלופים הרבים שהרכיבו לראשי, אשר הגדילו עד שמים חטאתי, וירבו לדבר עלי כזבים ככל העולה על רוחם לפני אנשים זרים בביהמ“ד, ובבן אמם נתנו דופי בפומבי, וישפכו את השופכים במקום…²¹ הה! כמה פעמים מלאו…²² עת סבונו חכמי המזרח כדבורים ויתלוצצו עלי באות נפש…²³ את אשמי ויצבטו אותי לחי לאמר: אמנם נער טוב אתה, אין כמוך. ובשלמי הדבר הזה? הכל ע”י קרובי, עצמות מעצמי, ובשר מבשרי, המה הסבו בזאת, ותחת אשר היה עליהם לכסות ערותי, לחפות על בן אחיהם, עוד הרבו הרע והתעיבו עלילה לחשוף…²⁴, להוסיף על אחת שבע על דברים נקלים אשר אב אחר הסיח דעתו מהם, ולא ידעו הפתאים האלה כי בנפשי הדבר הזה, כי בזה קובעים המה את נפשי, משפילים את רוחי ושוחטים אותי ברוב סמנים; לא הבינו אל פעולותיהם, כי יקשו את ערפי ויגבירו בקרבי כח העזות במעשיהם, ויביאו עלי כשואה שפלות הרוח, והוספתי לעשות הרע בעיניהם למרות עיני כבודם, על אפם ועל חמתם. גם זאת אשר הראוני נחת זרועם לא בתור מורה דרך ומנהל, רק בתור “אסור לרחם”, או בתור “השתרר עלי”, בבחינת “כי יכה איש את עבדו” או בסוד “נקם ינקם”, כל זה הועיל להות נפשם ולהותי. גם זאת אשר מוחי הרך והרופס הרגיש כי נמאס ונבזה אני בעיניהם, וכמו ממרום שבתם ישפילו לראות אלי ומבטיהם הפיצו עלי בוז ומשטמה למפלצת, כמו אסופי מן השוק הנני וכמו נספח הנני על בית יעקב, ואני קשה להם כספחת, מוחי הרופס והקלוש הבין את אלה והבינותי והרגשתי בהרגשה חדה ועזה… הרגשה העוקצת בבתי נפש פנימה עד כי נשפל נשפל רוחי בקרבי וירד פלאים, עצב נבזה ונמאס הייתי בעיני עד… אשר זכיתי עוד בקטנותי לשם טוב “שקץ” ושמעי הלך בכל הארץ…

הנה לפניכם שתי הקצות, מחזה מולמחזה, מערכה מול מערכה, ומי אשם בדבר? יוכל היות כי כשחוק יהיה דברי היום לפניכם, כי הנני מעורר רפאים הקבורים בחיק העבר והנני מזכיר מעשי נערות בתור פאקט ומופת על דברי, בעוד אשר מעשי נערות כאלה אינם נחשבים מאומה – לפי דעתי – ביחש לחנוך ולא בחיקם הוטל גורלי, ולא המה המכוננים מצעדי גבר בדרך החנוך… אל תאמרו כזאת, אחי ורעי! הנסיון יבוא ויטפח על פניכם. תקופת הילדות היא הראשונה…²⁵ יוכל לפעול ברוח הנער, בעוד הנער באבו, בעודנו מִתַּמם בתומת ילדים, בטרם ידע הנער לבחור בטוב ולמאוס ברע, בעוד זכים רעיוניו, בעוד מוח רך בקרבו, מוח רך כדונג, אז רק אז היא העת היותר מוכשרת ומסוגלת לפעול ברוחו, ורק אז יקבל כל צורה שיצרוהו, ורק מאז והלאה יתנכר במעלליו אם זך ואם ישר פעלו לפי הצורה במוחו בשחר טל ילדותו, והדר הצורה ירָאה בכל פעולותיו גם אחרי בואו בימים, והיא לו לקו ולמשקולת בכל מעשיו שיעשה תחת השמש, ולפיה יסוב רוחו ללכת כל הימים. אנכי אשר שבעתי רוגז אז בשחר טל ילדותי, ובאביב ימי עלומי רויתי מתלאה וממרורים, ובתקופת הילדות, עת התבל משחקת אז לפני כל ילד ורך, עת יראה סביבו אך נועם וחום, השמים רק בהירים תמיד, והשחקים אך טהורים טהורים כל הימים, באשר נפשו עודנו זכה ולא מטֻמאה, ואז העולם חשך בעדי והייתי ממושך וממורט כל הימים; עת כל ילד ורך מתרפק בחיק הילדות וחיתו באור תראה… אז הייתי אני מחולל ומדוכא, מָרדף בלי חשך על צוארי, ובעוד היתה אדמתי רכה ופוריה, דשנה ורעננה, עומדת הכן לקלוט הזרע, עד אשר יזרעו על תלמיה להכות שורש ולהצמיח פרי ישוה לו, ולוא הנירו להם ניר וזרעו לצדקה כי אז עשיתי קציר כמו נטע, להפריח נטעי נעמנים; אך כיון שחרשו על גבי חורשים…²⁶ ויזרעו אדמתם מלח – הה! בזה נספיתי…²⁷ משפט,תחת מגרפותיהם…²⁸ ויצמיחו קוץ ודרדר, להדאיב לב ולכלות נפש. אנכי, בעת מצאוני בוז ולעג השאננים הגאיונים, הייתי הצדיק בעיני, חשבתי כי אך עלילות ברשע יעלילו עלי, ויחפשו עולות חפש מחֻפּש על נפשי. הדבר הזה הציקני עד מות, קנאתי אכלתני כעש, ויבער אפי עד שאול, ויצת בקרב לבבי מוקדי עולם. חמסו ממני תֻמת ילדים ויעכירו את רוחי וידליחוהו. הה! רוצחים – בכיתי יום יום מנהמת לבי – הה! טורפי נפשי! מַלָּכֶם כי כה תדכאוני? מדוע תרדפוני באפכם על לא חמס בכפי? הה! אכזרים! יענים במדבר! עד אנה לא תרפו ממני? מה עשיתי לכם כי כה עכרתם אותי – להבאיש את ריחי בעיני כל? כה בכיתי יום יום עד כי הרגשתי כי רוחי חֻבלה ונערכה. נשפל נשפל רוחי, עד עפר הגיע. אנכי בידעי כי צדקתי…²⁹ שלחתי רסן מעל פני, התפרצתי מפניהם והוספתי לעשות הרע בעיניהם, למרות עמהם³⁰. גמרתי אומר להיות ברשות עצמי, כפי אשר הורני רוח מבינתי, גמרתי בדעתי כי כל האדם כוזב, חשבתי דרכי לבלי לסור למשמעת אחרים, ורק חופש ודרור אִותה נפשי. אנכי הואתי משפט כי אין לו לאדם להיות אסור לדעת אחרים. חכם הייתי בעיני משבעה משיבי טעם, יצאתי מרשות הרבים לרשות עצמי, איש כי העיז להוכיחני על פני השיבותי שבעתים אל חיקו חרפה ובוז. הכלל: התנהגתי עפ“י דרכי והלך רוחי. “ימצאו מעשי חן בעיני אחרים או לא” – אמרתי אמרתי תמיד – “ואנכי אעשה את שלי”. הגיעה העת להסיר מסבל שכמי, הגיע התור…³¹ ממעוני…³², לשאוף רוח במרחביה, לחיות בדעת עצמי. אנכי אבור לי דרך ואסול מסלה לנפשי. עד מהרה סרתי מן המסלה הצדה, ארחות רבים המטים עקלקלותיהם נפתחו לפני, ואנכי עמדתי בפרשת דרכים ובפתח עינים לסול ולפלס נתיבה. – בעת ההיא ושכלי החל להתפתח וַיֵּרָאו בו אותות יתרון הכשר ויחזו לי רבים עתידות. לוא היו אבותי החדשים, או האדונים הקשים, דורשי טובתי באמת, לוא חפצו לאשרני ולהשכילני להיטיב, כי אז פקחו עיניהם על דרכי, כי אז הרגילוני למעשה ולעבודה לפי נטיתי, לדבר שיש בו “קום ועשה”, אך הם לא עשו ככה, כי מה להם ולי – לדאוג לאחריתי? המה צוו עלי במפגיע רק “שב ואל תעשה?, ויזהירוני רק על מצות “לא תעשה”, המה הלקוני על “לאו שאין בו מעש”, אע”פ שלא הייתי חייב מלקות מדינא³³, אבל לא השכילו להביאני בעול המעשה אשר בזה הצילוני…³⁴: א) להסיר ממני הבטלה והעצלות, אבות הטומאה ומולידי כל רשע ופשע, ב) שלא לתת ידים לדמיוני להתגבר על שכלי. אך כיון שלא הובאו כחותי וכשרונותי תחת עול המעשה ולא נִתָּנו במסורת הפעולה והעבודה, הועילו להותי…³⁵ האלה. אנכי טבעתי ביון הבטלה והעצלות מאפס מעשה. דמיוני מצא לפניו כר נרחב לתת ידים לפעלו ויפרוץ גבול השכל ועבר חק הדעת לצודדני³⁶ למדחפות ולהתעני³⁷ בתהו לא דרך, ותהיינה התכונות האלה לטבע שני בנפשי. שתי תכונות רעות כבר הָנחלתי מימי ילדותי והֵנה: א) שפלות הרוח (באמרי “שפלות הרוח” רצוני לומר: אי רגש-כבוד), ב) עזות, ותלוינה גם הן על שתי התכונות האחרונות…³⁸ מן הרכבת ד' היסודות האלו…³⁹ הזה. בפרק המעברה (קריזיס) הלז מרשות הרבים, עת הבאתי לבב חכמה לסור רק למשמעת שכלי (לפי העברת הלשון) והנה מלפפות…⁴⁰ לפני ארבע התכונות הנ”ל: מימיני – בטלה, משמאלי – הדמיון, מאחורי – שפלות-הרוח ומלפני – העזות, ואנכי נוסע אחריהם כבהמה בבקעה, כשור אל טבח יובל, וּכְשֵיות נדחות בתר נַגדָּא סַמוּתָא⁴¹…

אם בעלי-נפש אתם אדוני (יודעים אתם חכמת הנפש ותהלוכות כחותיה) ואם חכמת ההרכבה לא זרה לכם, תוכלו לשער בנפשיכם⁴² את המהפכה, המבוכה והמהומה אשר תוכל לחולל ולהוליד הרכבת ד' היסודות הנ“ל. אללי לי! כשרונותי אשר אולי התעתדו לגדולות לוא התנהלו לרגל המלאכה – התעתדו לגלים; דמיוני העז והרגשתי החדה – אשר כלי חפץ המה בידי רבים – נהפכה⁴³ לי לרועץ, להתעני⁴⁴ מדרכי ולהוליכני בתוהו לא-דרך לרגלי אורות מתעות אשר נראו אלי למרחוק. עין אחת לאמת, אבל מלאך המות הוא מלא עינים, ורבות הנה הרשתות המזורות ליד מעגל האיש הנדח… רבות הנה המצודות אשר פרש השטן לאדם תועה מדרך השכל לצודדהו⁴⁵ למדחפות ותהי גם ההשכלה הארורה כאחת מהם⁴⁶, ולאסוני צררתני גם היא בכנפיה ותתקע זאת הרשעה ילידת התפתה צפרניה…⁴⁷ והייתי טרף לשניה, ותשת נוספות על רב החלל וכבד הפגר אשר גררה בחרמה ותעלה בחכה, הה! השכלה ארורה, בת התפת וילידת שאול! מה עצומים הרוגיך!! חרב מורטה למען היות לה ברק את בידי אביך השטן, ומטה זעם בזרועות…⁴⁸ לילית, גם אותי…⁴⁹ קשה במטה זעמך, ויז גם נצחי על צור חרבך, הֵמת אותי בנשיקה…⁵⁰ פה מצא הדמיון ידים לפעולתו, והסט”א⁵¹ הרימה קרן. אשר החסירו תכונותי הרעות מלאה ההשכלה, ואשר מלאו הנה – ותשת נוספות ותגדש הסאה, ראשי הֻכת שאיה וימָלא מהומה ומבוכה, תכונותי החלו לפעול מדעתי ושלא מדעתי והבטלה מנצחת על יד עושי המלאכה. ראיתי יום יום ומעשי ידי טובעים בים… יום יום ירדו כשרונותי לטמיון ועיני רואות וכלות… הולכים בתהו ואובדים לעיני ותושיה נדחה ממני – אין אונים הייתי לדלות נפשי מטיט היון. מה מאד חפצתילצאת למרחב-יה, מה מאד אויתי להקל מעל נפשי המעמסה הכבדה, אשר הכבידה על לבי ונפשי ככבד אבן ונֵטל החול ואשר כבר היתה לזרא באפי, אך הה! ידי אסורות באזיקים, כבר קדמתני העצלות ותשם כבלי ברזל על ידי ותוליכני שבי, כמו כח נסתר ויד נעלמה שמו מחנק לנפשי. הה! לוא הוציאני אז איש למרחב לשאוף רוח צח… עתה ראיתי את שכרי לפני ופעולתי אתי. אנכי חפצתי להיות ברשות עצמי, להיות שורר בנפשי, אך אהה! כי הבישוני משברי, לא עצרתי כח למשול על עצמי וזרועי לא משלה בקרבי. כחות נעלמות⁵² לקחו את שבט המלוכה בידיהם ומשלו בי שלטת מדעתי ושלא מדעתי, נמשלתי לישן החושב כי אבן מעמסה תעיק בחזקה על לבו ועל חזהו – אשר מידו באה זאת, באשר ידו מונחת על לבו – וידו – הה! – אסורה להסיר מעל לבו את האבן. אנכי הרגשתי זאת בהרגשה חדה ועזה, הרגשה העוקצת בבתי הנפש פנימה… ותכלינה עיני מראות, כלו כליותי בחיקי… ומיד מי באה לי זאת? מי ילד לי כל אלה? הה! טורפי נפשי! הביטו אל אשר דקרתם… עתה היתה תבוסתי שלימה, מתגרת רעיוני נדהמה נפשי בקרבי ולבי חלל בתוכי מקוצר רוח, ומבלי הדעת בלעתי מכל הבא בכפי. מאפס מעשה ובלי השכל לבחור בטוב ולמאוס ברע נתרתי כצפרדע מים ליבשה ומיבשה לים, תכונות שכבר הכו שורש עמוק עמוק עזרו על ידי ויחלו גם להציץ ציץ ולשאת פרי, ותביא⁵³ הבטלה מנחה בידה מזמרת הארץ, את פריה אשר בשם “השכלה” יכנוה, אשר קטפתה מפרי עץ הדעת (לישנא דמשכילים נקט) התאוה לעינים…⁵⁴ צרור בכנפיו העזות מתנובת החסידות, ויולידו מביניהם “⁵⁵” הדמיון הוליכני שולל בחקירות נפתלות אשר…⁵⁶ מזוקן, ושפלות-הרוח – מעט נכאת וצרי הכפירה,,, ותהי לתבל בה את מאכלי-התאוה אשר באו אל קרביו לאכול לשבעה עד הקאה… ומה לא קלט מוחי אז, בעת הקפיצה וההתהפכות מצד אל צד אשר בשם “תקופת התעתועים” אכנֶה? מכל המהפכות הנוראות הטבעו אז במוחי: התחסדתי, התמשכלתי, התנגדתי, הרביתי גם חקור – וכלם השאירו רושם חזק במוחי ועקבותיהם נודעו בי עד אשר קבלו הלך-נפשי ומוחי צורה משונה ויטביעו בהם חותם תכנית מדותי, דופי תכונותי, הלא היא “מדת הָהֲפַכְפֵּכוּת”.

עד כאן ימי “השקיעה והירידה”, מכאן ואילך “תקופת העמידה”. בכאב לב ובנפש שוממה הנני מביט אל אשר דקרו מחנכי, הנני מביט בעינים מפיצות זעפה וזועה על מחלת לבי הנשארת אשר כִּבּוּה וַעֲמָמוּהָ, הנני רואה את שברי מכתת כשרונותי המנופצים אל הסלע וניצוצותיהם נפוצו אל כל רוח. את כל זאת בהרגשה חדה אתבונן ונפשי ברענה תתמוגג, אבינה לראשיתי וכליותי בחיקי תכלינה לאחריתי ונפשי תאחז שער.

בימי תקופת התהפוכות המובאות למעלה, עת אשר התמזגו תכונותי ותהיינה ההפכפכות, ואנכי הייתי כמתעתע, כצל נהלכתי כל הימים מתגרת רעיוני חושבי תהפוכות וחורשי אולת, אייתי כצליל שעורים מתהפך במחנה מדין (מדנים בין אחים) בחלום חזיון לילה. התהפכתי מצד אל צד כעצל על מטתו וכחולה מתהפך בחליו על ערש דוי, הייתי בעיני רבים כמשתגע אשר בעותי אלוה…⁵⁷, וכן הייתי בעיני, ויהי היום והאמת הערומה (תאות נפש כל משכיל) משכה עליה גם את עיני החיים, ורק בחיק האמת (הערומה) יראה איש חיים – וע“כ צררתני רוח אמת בכנפיה, ואמת אמת תפסיה ליה להאי, ויהי כנוח עלי הרוח – רוח שטות ורעיון רוח – ואקרא בחיל: אמת! אמת! ארדוף את האמת ואשיגה, אורח שקר שנאתי! צעקתי בחמת רוחי, אנכי אפלס לי נתיב האמת ולא אחטיא את המטרה. אנכי, אשר הייתי בעיני גדָל דעה ושופט רמים, חשבתי כי כביר כח שכלי, אשר גם לא לתהו נברא, לבוא עד חקר האמת ומהר המצא תמצא בהֵדָּרְשָהּ ורגע – והנה אתפשנה בידי והנה בכפי וארשתיה לי לעולם; דמיתי כי האמת הערומה והצנועה הֻצָּגה גם לעיני נערים פתאים לראוה בה ונִתנה בידי חסרי-לב ואי-בינה להתעלל בה כאות וכהות נפשם, ובחדשה נמצאנה*⁵⁸. דמיוני לנער חסר-לב רודף אחר קרני השמש לתפשם⁵⁹ בכף בחשבו כי שערות-זנב-הסוס המה⁶⁰, כן הדבר הזה: מאחורי הפרגוד גֻנב אלי דבר ותקח אזני שמץ מהאמת חיש מהר, והנה דמיוני, המלא לו תהפוכות מפה אל פה, עשה לו כנפים ככנפי התנשמת, שפעמים כעוף יתעופף⁶¹ ופעמים הלא שורץ⁶² כשרץ על הארץ. ודרך אחת לדמיון ולתנשמת, אשר לשניהם כפעם בפעם חליפות להם. רגע בין כוכבים ישים קנו, יפרש כנפים בין מפרשי עב, ומשנהו – יצלול כעופרת לתהום רבה. וע”כ הריתי עמל, הגיתי שקר וילדתי רוח. – האם לא צחוק מכאיב לב כי נער בער מדעת איננו מבין עד מה בתהלוכות התבל, רודף קדים ורועה רוח, והוא רודף אחר האמת!! נער נתעה בשוא, לא יאמין בשוא! גם אנכי הייתי כאחד מהם, חפצתי לסור מאורח שקר ושוא היה תמורתו, הגיתי כל היום ב“אמת” בעוד לא ידעתי אכנֶהָ, דרשתי אמת כל היום בעוד שהיו דברי סותרים זה את זה. אנכי לא הבנתי, כי האמת נעלמה מעין כל חי, לא ידעתי, כי האמת היא רק “שם מפשט”, נשמתא ערטילאי⁶³ דלית לה מדגרמא⁶⁴ כלום. גם זאת לא חכמתי, כי “האמת היא דמיון בן רוב ימים, והדמיון הוא אמת בת יום א' “. לא נתתי אל לבי לחשוב: מה לי לריב ריב האמת? מי יבקש זאת מידי – האם חובה עלי מוטלת לתקן עולם במלכות שדי? מה לי לריב ולהתעבר על ריב לא לי ולהשניא את עצמי על הבריות על לא דבר? מדוע לא אהיה גם אנכי ככל איש לנענע בראשי לכל אשר ידֻּבַּר אלי, והלא גדול השלום שמותר לשקר למען השלום, ובפרט בדברים שאינם נוגעים אלי מאומה, ולא יגעו אל עצמו ואל בשרי אני מה כי אלין עליהם? ומי הוא האיש אשר יחוש לדברי? אנכי לא השיבותי אל לבי את כל אלה, וע”כ באתני כל הרעה הזאת. חם לב אנכי מטבעי, דמי רותח מאד בקרבי, וע”כ מהיר גם אנכי, מבלי יכלת למשול ברוחי ואין עצור ברוחי מהוכיח לאיש דרכו על פניו אשר לא כנפשי ואין אונים הייתי לחבוש בטמון דעותי והשקפותי גם לפני איש אשר לא דרכיו דרכי ולא מחשבותיו מחשבותי. אנכי אשר קלטתי תהפוכות נוראות ותקרענה את ראשי לעשרה קרעים ותפוצצנה את מוחי לרסיסים, אנכי אשר הייתי משכיל וחוקר, חסיד ומתנגד כאחד, אנכי אשר נהייתי בימים האחרונים לדורש אמת וכלוחם בעד אידיאה נשגבה נחשבתי בעיני, אנכי אשר הייתי צר-כח לשלוט ברוחי, כל אלה שחֻברו להן יחד בי עצבוני ויעשוני בריה משונה, כמין “כוי” מעוך ונתוק, כתות ורצוץ, בוקה, מבוקה ומבולקה, התעקשתי כל הימים עם כל איש, רבתי תמיד אל כל אדם, לא היה איש אשר לא התנגדתי לדעתו, כי מי ידון עם משכיל, חוקר, חסיד ומתנגד כאחד? ומי ינצחהו? כש/אני לעצמי ידעתי כי אינני מאומה, לא הא ולא הא, כי קראתי בספרי חקירה ששני הפכים בנושא אחד לא יתכנו, ומה גם ארבעה הפכים, אך בבואי בין אנשים התנכרתי במעללי ואז היתה מבצבצת ועולה אחת מארבע “סגולותי”. למשל: בבואי בקהל חסידים אז נסתלקה ממני כרגע רוח החסידות ותנח עלי רוח ההתנגדות, או גם רוח ההשכלה החלה לפעמני, וקלות דעתי, רפיון כח המעצור אשר לי, תשוקתי להתגלות לבי, אהבתי המדֻמה להאמת הכוזבה אשר התלקחה בקרבי ותבער אש בהגיגי (בלשון המשכילים “שלהבת יה” תקָרא) – כל אלה הועילו להותי, ויעבירו החשק בלבבי ויוסיפו לי אומץ להראות לכל כי משכיל או מתנגד אני. אנכי החלתי להתפלפל, להתוכח ולהתעשק, הוכחתי בראיות גמורות ובמופתים חותכים(?)⁶⁵ כי תועים המה מדרך השכל, כי סכלים המה אין לב, טח מהשכל לבותם, ורק באור בני ההשכלה (אשר לא ידעתי אכנֶה) חיים, רק דרך ההשכלה דרך הקודש יקֶרא לה. כן הרביתי להתקצף, רקעתי ברגלי…⁶⁶ בידי ואהבתי המדֻמה להאמת עִוְרה את עיני עד כי באמת האמנתי כי בחיק הוכוח הזה הוטל גורל התבל כֻּלה ושכל העולם לא נברא אלא בשביל משכיל אחד, ואיש אשר יעשה בזדון או בשגגה לבלתי שמוע לקול העת הדופק על פתחי לבבינו, ואשר לא ישא נס להשכלה ולא ישבע לדגל הציוויליזציון (בלשון המשכילים ממש שפתים ישק… בתחנה העומדת בקרבת המדבר מעבר לירדן במקום אשר חנו בני ישראל) ובשמה לא ידגול, האיש הזה איננו מן הישוב, האיש הזה הוא סרח העודף בבריאה, האיש הזה נמשל כבהמה נדמה. ויהי כאשר באתי בסוד בחורים משכילים, ותחל רוח יראת שמים ורוח חסידות לפעמני והפכתי את כל הקערה על פיה, והמגדל אשר בניתי הרסתי בידי. הכלל הוכחתי להפך, כי…⁶⁷ כי אז לא נשאר בקרבנו גם זיק יהדות וכל מדה נכונה וכו' וכו‘. הכלל, הכל להפך, וכן חוזר חלילה. הוא אשר אמרתי, כי רק בבואי בין אנשים היו מבצבצות ועולות “סגולות” אחת אחת. והוא גם הוא אשר דברתי, כי רדפתי אחרי האמת בעוד שדברי סותרים זה את זה. יש אשר התעוררה בי השאלה “מה אני?” חפשתי פתרונים לשאלה הזאת, הנוקבת ויורדת עד תהום מהותי ואנושיותי, ואחר אשר בדי עמל יגעתי להעביר על פני כל פעולותי שעשיתי ושעמלתי בהם⁶⁸ ונוכחתי לדעת, כי להבל כליתי כחי, אחרי אשר יגעתי למצוא חשבון אחת אל אחת, לדעת את ה“יוצא מהם” ואת ה“סך הכל”, ויצא לי אפס ותהו (נול), רק אז מצאתי פתרונים, וגם לא פתרון אחד, וראו זה מצאתי: בחיצוניות הנני חסיד, ברוחי איש תהפוכות ובעל הזיה נלהב, בדמיוני – משכיל מדומה ובשכלי אין מאומה… אמנם “סך הכל” יפה!! רוחי לא היה נוחה מהחשבון הזה, בראותי כי הוצאת-הזמן מרובה על ההכנסה, וע“כ לא חפצתי להשתקע במחשבה כזאת, ובכל עת אשר חלף רעיון כזה במוחי השיחותיו מהרה מדעתי והרחקתיו מגבולי, כי מאד מאד שנאתי להיות מארי דחושבנא. וע”כ שנאתי גם “מחשבת החשבן” תכלית שנאה, חשבתי את הרעיון הזה כאויבי בנפש… דמיתי כי מתגרה עמדי ויכעיסני תמרורים… כמו בא ומטפח על פני… וכמו דרכי על פני יוכיח ויכזב, וע“כ באת חלפו רעיוני הכניס בלבי מעט טינא, אחריו גם רוח כהה… ויעש גם רושם קל ברוחי, אך מהר מהר נסח הרושם ועקבותיו לא נודעו… היו ימים אשר התרומם נר השכל משפלותו ויגיה חשכי…⁶⁹ היו ימים אשר הציץ קרן אור אחד⁷⁰ לחיק מחשכי דמיוני, ויאר את הלילה ויראני אחריתי, הה! ראיתי ואחזתי שער, ראיתי והנה אנכי בשפל המדרגה, בבור תחתיות, בתחתית שאול, בשאול מטה, במ”ט שערי טֻמאה, סביבי אך שמה ובתה, שאיה יֻכת שער, ומחשכי עולם יכסוני אך שמה, שמה בירכתי שאול, יבקיע קרן אור אחד⁷¹ מבעד לסדק, מציץ מבעד לנקב, האח! ראיתי אור! הקרן ילך הלך ואור, הלוך והֵאָרך! אך הה! הנה אנכי הֻכֵּיתי בסנורים, קרן האור רומח וכידון לעיני, יִדְקָרֵן כמדקרות חרב, יְנַקרן כמחט בשר החי, ואנכי הה! מה אֻמלל אנכי?!… אחריו וקול דממה דקה יבקיע שמה לתחתיות ארץ, לבטן שאול, קול כחולה השח אמרתו, וכאוב מארץ יתן קולו, הוא הד הבת-קול היוצא מהר חורב ואומר: “שובה בן שובב! חזור לאחוריך אֻמלל! השכילה לאחריתך טובע בבוץ! התנער מחלאתך!” הדברים האלה נאמרו בשפה רפה… בקול נמוך נדברו… אך עמוק עמוק נכנסו אל הלב, עמוק עמוק נחתו בקרבי… אמרתי עתה אקום! עתה אתרומם, לאור הקרן אלך ואסע, אשכילה לאחרית ואעשה לנפשי, בנר ד’ אחפש אתכלית ואמצאהו⁷², אבוא עד תכונתו ואחקרהו, אך הוי ואבוי! מבטי היה צר מאד… הסתכלתי מתוך שפופרת צרה על התבל, מתוך זכוכית המקטנת התפשטה השקפתי על עולמי הצר והדחוק המָגבל בד' אמות של אולת ורעות רוח, עיני…⁷³ אחר התכלית בעולמי הקטן הזה, דמיתי למצאו⁷⁴ שם, בהגיטא המלאה רֶפֶש, חפשתי את התכלית בגל סמרטוטין, בהשכלה ובחסידות וכדומה, דמיתי כי אין חסר לנפשי רק להכיע את הכל להשכלה או לחסידות, ואז כבר מצאתי את התכלית, וע"כ היה בידי גם האור הזה לאור מתעה ולקרן-הפוך… מאז והלאה הנני מרגיש בקרבי ואחוש בנפשי כמו כבד אבן ונטל עופרת…⁷⁵ וקשורות בנפשי ותמשוכנה אותה רק מטה מטה, וכעופרת רק תצלול תצלול כל הימים לתהום רבה… הה! כבד כבד התרומם אף רגע, אף מעלה אחת.

מַבָּט לאחור

כטבע שני בנפש האיש המֻכה והפצוע – יאָמר בספרי-הרפואה – אשר כל גווֹ ובשרו מלאים חבורות ופצעים אנושים, אחר לא יוכל לעצור ברוחו ולמשול על תשוקתה הנשחתה והמגאלה לחתל כפעם חתולי פצעיו ולפַתַּח אסוריהם – למרות מצות הרופא – וכעל רב נחת יתענג להיות שרי ואסיר את החתולים, לגרֵד סביבות הפצע, להשתעשע על חלקת שֲחֲפתֳה, גם יחשוף את גלד המכה, ולמראה עין יתענג על נֻס-לחהועל זב טריֳתֳה, אם כי בשרו עליו יכאב, בכל-זאת תתקפהו תשוקתו ונפשו גרסה לתאבה להטפל עמה מאד, יכאב עלי בשרי ונפשי תאבל לעורר הפצעים הנושנים, שטרם העלו ארֻכה, מאד קשה עלי להתעסק עמם, ולהתגרד בם בעוד לא זרו וחֻבֳּשו, כי מאד יראת את חמת הפרזיטים, השוכנים בפצעי הרבים, פן אתגרה עמם ברעה ואשֲׁסֵם בי, ואז ישלחו בנפשי לשון ארסם העוקצת ודוקרת בעקיצה חדה בבתי-נפש פנימה, דוקרת כמדקרת חרב וכמחט בבשר החי… יראתי מאד לזעזע את גל הפשפשים ולהרגיזם ממנוחתם, כי בהזדעזעם יעלו באשה וצחנה ושולחים…⁷⁶ אל אפי… וע“כ גם קשה עלי מאד להתהלך עלי חרבות זכרונות, ולבקר מעי מפלתן, יראתי⁷⁷ מאד את הרוחות הרעות והקשות הצרורות בכנפיהן, אשר בחלפן על פני ישאירו בעקבותיהן רוח כהה והרת תוגה, ובדרך עצב אפלס אלימו⁷⁸ נתיב, נפשי תשוח עלי בראותי בין משואות הריסותיהן גם הריסותי וחרבני, אפגוש על דרכי רק צלמות ולא סדרים, שאית עולם ושממות נצח, אראה סביבותי מְכִתַּת נפשי ורוחי ונשמתי המנֻפּצים אל הסלע וניצוצותיהם יפֻזרו אל כל רוח לפי שאול. אביט בין גלים…⁷⁹ את שושנת תקותי נובלת עליה וחובקת אשפתות. הה! איך לא תמקנה עיני בחוריהן בראותי תקותי, שעשועי ומשושי, מוטלת באשפה ומתגוללת ברפש… מתחת מעי מפלת אשמע קול אנקת חלל, קול לבי אשר חלל בקרבי, על אבן אחת אראה תשעה קבין מוח מפֻצח… כל סלע יענה שממה ואבן מקיר תזעק הריסותי, ואזני תחרשנה משמוע ועיני תכלינה מראות, וע”כ נפשי עלי תאבל ובשרי עלי דֲוָּי, ומאז מאד קשה עלי להתהלך לחקר זכרונותי, להעלותם על זכרוני בעת אשר אחתור בכל אוז להשיחם מדעתי ולהשכיחם מלבי, לבי עלי דוי להביט מאחורי, לשפט שמה מבעד לערפל. אך בכל זאת תתקפני תשוקתי, תאות אולת תאלצני להעלותם על זכרוני, להשתפך על הגליון, מאד גם ינעם לנפשי להשתעשע כל זכרונותי הקדומות⁸⁰, להשתעשע על חלקת השחפת אחוש עונג מה, יכאב וינעם… אכן רוח הוא באדם!… עתה הנני עורך…⁸¹ על אפי, ספר הזכרונות לפני, והנני מהפך עלים אחדים לראשיתו והנני קורא, בלב מֳרתח וקר אני מביט בו, אראה בו עולמות שנבראו ונחרבו, את מגדלי הבנויים וההרוסים, אשור בו דמיונותי…⁸² חזיונותי הנצללו⁸³ כעופרת במים אדירים ובתהום רבה, אראה את…⁸⁴ שכלו בעשן כלו… אראה קצף על פני מים, אבעבועות מתפקעות… אראה והנני קורא: אזכרך, ילדותי! אזכרך ותשוח עלי נפשי… אזכרך מהר מצער, מגבעה קטנה… אזכרה טַלֵּך, טל אורות, טל שחרית, ולבי יהמה יהמה… אראך במחזה, תבל קטנה משחקת לפני, שחקיך בהירים בהירים… שמיך טהורים טהורים כל הימים. אראך אבעבועה של בורית…⁸⁵ ומתנוססת בשלל צבעיך כמראה הקשת בענן מול קרני השמש על ראשי קש-שבלת, אזני עוד תקשבנה צוף המית פלגך בהשתפכו ובהַפַכו⁸⁶ בנחת אשמע ורוחי ישתפך… אזכרך, יונה תמה וברה! אחזה יפעתך, תמתך, פניך המפיקים חן ונועם, אז אז עת עיניך ישבו על מלאת, לא העמיקו הבט, לא הרחיקו שוּר… כל עשב קטן היה לתמר פורח, כל ציץ דשא היה לארז רענן, פסת ניָר למרכבת נדיב ולסוס בעל כנפים ברכבי פרעה. אז אז, עת עפעפיך הישירו נגדך, ראיתי את הבריאה כלה כמסֶכֶת-ארג מחסד, חנינה ורחמים. הה! הה! עולמי עולם קטן! עולם חסד יבנה… איך אַיֵּך? אנה נחבאת לברוח? הה, ילדות! לשמך ולזכרך תאות נפשי… אך גזת חיש ותעופי, חיש חיש חרב טלֻך…⁸⁷ רשעים זו שדֻני מפני ידם בדד ישבתי, אך רגע…⁸⁸ עיני בזיו יפעתך ולא שבעה לחזות, חיש קל גזלו את גוזליך ועמהן תֻמתך ויפעתך. הה! שודדים חמסו שאננך ויהרסו את קנך. נחרב נחרב עולמי הקטן, נהרס עד היסוד בו, ואנכי הה! הגליתי הגלת-שלומים, לא אאמין עוד אחריך לראות בטוב ד' בארץ חיים… – עתה הנני הופך ידי על עלים אחדים, ואדלג על זכרונות רבות⁸⁹ שנכתבו בלא סדר ומשטר… שאותיותיהן⁹⁰ מטושטשות וגם רבות מהן נמחקו כלה, עתה תאחז ידי בעלה אחד בסוף פרק השני, הוא סוף “פרק ימי הנער” והנני קורא: ימי הבחרות קרובים ובאים ומה הכנתי לנפשי לימים האלה? ומה אביא בידי לעת הזאת? אין דבר! בכפי לא דבק עוד מאומה. ידי ריקות ולבי כבר מלא על כל גדותיו מהומה ומבוכה. עודני עול ימים, מלאתי עלומים, וכבר כזקן שבעתי ממרורים ותלאה, מוחי כבר קרוע לעשרה קרעים, אש הטבע נכבה⁹¹ בקרבי, ואש זרה תאכל עד שאול. הוי! אוד עשן אנכי, תוכי נחר וסביבותי לחכה האש, מי יתכן וחי לעת כזאת? מי יבוא עד חקר תכונתו? קר ככפור אנכי ונפשי גחלים תלהט. צנת קרח על פני עת יבערו בקרבי מוקדי עולים. נפשי תתהפך כלהט חרב המתהפכת ואנכי –

הוי מה אמלל אנכי!!…

עתה הנני קורא הדף האחרון, בואי לוולוזין:

כבר באו מים עד נפש, כבר טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, כבלים כבדים הושמו על רגלי. צללתי בים שגיאות אין קץ, שגיאות שאין אחריותם⁹² עלי. כבר אחוש בנפשי יאוש וקפאון, אחוש כי מַתִּי, גועתי. פה הקיץ הקץ לכל חלומותי, פה מצאתי הפתרון האחרון… בבואי פה ראיתי כי נתעיתי ותעיתי, נוכחתי לדעת כי אספתי רוח בכנפי ופה יעשו להם חלומותי כנפים. הָראיתי לדעת כי כליתי בהבל ימי, ילדתי לבהלה והגיתי רוח ופה נדמה חזות הכל כקצף על פני המים. מת לבי בקרבי… וגם אני הנני הולך למות… קצתי בחיי ואהיה עלי למשא… אך אתודה-נא טרם מותי, אתן תודה על שגיאותי וחטאי, כי מודה ועוזב ירֻחם, אכה כף על ירך ואתופף על לבי ואומר: על חטא שחטאו אבותי באנס וברצון, ועל חטא שחטאו לפנַי באמוץ הלב; על חטא שחטאו לפני בבלי דעת, ועל חטא שחטאו לפני בגלוי שבסתר… וע“ח שחטאו לפני בדעת ובמרמה, וע”ח שחטאו הורי ומורי בזלזולי, וע“ח שחטאו בחזק-יד, וע”ח שחטאו בטפשות הלב, וע"ח שחטאתי ביודעים ובלא יודעים, ועל כלם אֱלֹהַּ סליחות סלח להם, מחל להם, כפר להם.

ועל חטאים שאני עולה עליהם עולה כליל…

ועל חטאים שלא אני חיב עליהם חטאת…

ועל חטאים שנתחיבתי עליהם רק יורד ויורד…

ועל חטאים שהורי בודאי חייבים עליהם אשם.

ועל חטאים שהֻכיתי בחיים מלקות ומכות מרדות, בין שהייתי חיָב, ובין שלא הייתי חיָב, בין שיש בהם “קום ועשה” ובין שאין בהם אלא מצות “לא תעשה” (עיין לעיל) – על כלם תסלח ותמחול ותכפר להם, כי אתה סלחן ומחלן וכו' וכו' וגו'.

אלוה! עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי. מת אני בחיי, עפר ואפר בעוד נפשי בקרבי, ק“ו במיתתי וכו'. עתה הנני נושא כפי ואומר: גלוי וידוע לפניך, שעמלתי בעשר אצבעותי, עמלתי ברוחי ונשמתי, עבדתי בכל כחי עד טפת דם אחרונה ולא נהניתי אפילו כאצבע קטנה, כי עמלתי לרוח וילדתי לבהלה ומאום לא נשאתי בעמלי. עתה הנני מת, אליך אליך אשא נפשי המחוללת בעוני ומדֻכאת פשע, אשיבנה לך ולא כאשר תתה לי, וע”כ אתנפל לפניך אבי! הבה לי נפש חדשה, נפש זכה וטהורה מאוצר ה“גוף”. לב טהור ברא לי אלהים ורוח חדש תן בקרבי. הנני נשבע לך, כי אשמרנה כבבת עיני, אנצרנה כאישון עפעפי, לא אשוב עוד לכסלה. אנכי אערבנה, מידי תבקשנה! עוד אנחה אחת אאנח ביציאת הנפש, אנחה אחת תמצית כל צרותי ואנחותי, האנחה מושכת אחריה שלשלת ארוכה של חטאות ואשמות, של שגיאות ושגיונות. קראתי בקול “שמע ישראל” ותצא נפשי וָמַתִּי… והנה אנכי בבור צלמות בשאול מטה, תולעים ישננו אלי לשונם, ימוצו את דמי, יינקו את שמני ושקוי מוחי, פתאום אהה! והנה בלהה! ולפני מלאך בלהות בוקע את קברי לשנים בשוט אש אשר בידו וירעם עלי בקול אדיר וחזק: קומה רשע! הגידה מה שמך?!!… ואיקץ… ואיקץ, והנה לפני שַׁמש הישיבה אשר תארו כמלך בלהות אשר ראיתיו שאול מטה, והוא מעורר אותי להקיצני ללכת להישיבה, כל גוי מלא עקיצות מאשר דקרוני התולעים בקברי ואשר כרגע הכרתי כי מיד פשפשים שמלאו את כל מטתי באה לי זאת, הרגשתי בנפשי הרגשות חדשות, מחשבות טהורות מלאוני ואבין כי בלילה הזה נפש חדשה נִתנה לי כשאלתי מיד אלהים – אודך כי עניתני! ובכן אחי! ברכו “המחזיר נשמות לפגרים מתים” ו“ברוך מחיה מתים” (ואינני צריך להזכיר כי גם עתה הנני פוטר את שמואל דורפמן מהברכות האלו). ובכן חיים נחמן חדש הנני. הלכתי כרגע אל הישיבה, למדתי בחשק נמרץ בגמרא, הגיתי בשים לב, הרגשתי עונג מה משתפך בקרבי, רגשות חדשות⁹³ שמרחיבות את הדעת, הרגשתי בנפשי רגשות טהורות שלא הרגשתי כמוהן מימי, חכי טעם טעם מתוק ונופת צוף בלמודי, “טעם גן עדן” – לא טעמתי כמוהו מימי, שבעתי גיל ומשוש לב מעצמי, ואדע ואבין כי חיים נחמן חדש הנני וכי נפש חדשה נִתנה בקרבי. אלך בכחי זה! אראה מה יהיה בסופי.

האם צדקתי על אשר לא כתבתי עד הנה אליכם מכתב? יתר חדשות (זאנדערבארעס) אין. מהנוגע לי ולהישיבה בטח תדעו כלכם ממכתבי לביתי, לא העדפתי ולא החסרתי. לבד למודי קודש לא ילמדו פה מאומה, וכל מה שכתב ברדיטשבסקי ל“האסיף”⁹⁴ – – לא מניה ולא מקצתיה. יתן ה' ואוסיף שקידה בלמודי לטוב לי כל הימים.

בטח אקבל תשובה על מכתבי זה. היו וחיו בטוב. שלום לכלכם ולכל דורשי טובתי ואוהבי אברכם בכתיבה וחתימה טובה בספר חיים ברכה ושלום.

ידידכם מצפה לתשובה

חיים נחמן ביאליק

אבקש לכלוא נבואתי ולא להשמיע דברי בין החיים, ובפרט לאחד מבני משפחתי, לא יזכר! ולא יפקד! כי את המכתב הזה כתבתי רק למענך, מורי ורבי, להיות למזכרת.

ב⁹⁵

בעזרת השם וולוזין ט“ו ימים בחודש אלול שנת תר”נ, 1890, מוצש"ק.

לכבוד רעי היקר, מחמדי ויקירי, כמ"ר יוסף ביטלמן⁹⁶

ולכבוד רעי היקר המשכיל, נצמד בקירות לבבי, כמ"ר בן ציון קאפניק⁹⁷,

ת"ל בעד החיים והשלום.

מאד יחר אפי עליכם, רעים יקרים, על אשר תחשו מטוב עד כה מבלי כתוב אלי מאומה מכל אשר אתכם, ומבלי השיבני על מכתבי רְחַב הידים⁹⁸ בן שלש מרקות בנות-שבע⁹⁹ אשר כתבתי אליכן; חמסי עליכם! הן אנכי לא קויתי כזאת מידכם, אדמה כי עתה תיטיבו דרככם ותשיבוני על מכתבי זה, ובתשובתכם תודיעוני מכל הנשמע והנעשה חדשות בעירכם, מגזירת המלמדים¹⁰⁰ אם שככה, ומה שלום אוצר הספרים (ביבליותקה)? אם אֲגֻדַת “חובבי-ציון” תעשה חיל, אם התחדשו עוד אגֻדות חדשות, אשר מהן תוצאות לפְעֻלות נכבדות בעמנו, ועל כל אלה להודיעני משפטכם על מכתבי הגדול בן 32 דפים (страницы )אשר כתבתי אליכם, כי לכם המשפט, אם לשבט או לחסד, ופה ראיתי להעיר, כי כתבתי את מכתבי הנ"ל בחפזון, ברעיונות מקֻטעים, וקצרתי במקום אשר היה נכון להאריך, כי מאד תלחצני עִתִּי.

ואתה יוסף¹⁰¹! אל תרגן עלי אשר לא ראיתי פניך טרם נפרדתי, עֵדי מורי היקר, ר' מרדכי¹⁰², ושהדי רעי בן ציון¹⁰³ כי רְגָעַי היו ספורות¹⁰⁴ ועתי לא מלאה שפקה להתמהמה אף רגע לנוע על כל אוהבַי ורעַי, לראות את פניהם בהפרדי, באשר יָרַט הדרך לנגדי והעגלון האיץ בי לאמר: כלה מעשיך ונִסע, ועתה¹⁰⁵ רעי תסלח לי כגודל חסדך, אם לא בפי ובשפתי ברכתיך על פניך, כן בקודש חזיתיך ובלבבי זכרתיך אף אצלתי לך ברכה, והיו אגרותַי שִׁלומים לך בהביאן את ברכתי שלום לך ולכל רעי דורשי שלומי וקוראי בשמי מרחוק, כי רחוקים אתם אלי¹⁰⁶ בגויותיכם אך קרובים אתם בלבבי.

מאתי אין כל חדשות, ובטח תדעו כל אשר אתי ממכתבַי הרבים אשר כתבתי לביתי, רק זאת אודיעכם נאמנה כי רחוק אנכי מכל דבר היוצא מגבולי, רחוק אנכי מרחק רב מכל הדברים אשר שעשעו נפשי בימי קדם, רחוק אנכי מההשכלה המדֻמה ומספריה ומכל כת דילה וגם ארחיקם מעל פני, כי לא יבאו בקהל לי, אזרם כמו רוח והמאסם כמו דָוָה, גם לא יֵיצַר¹⁰⁷ לי מאומה הֵרָחְקָם, ואתאמץ בכל עוז להשכיחם מעל פני, בידעי כי המה היו בעוכרי נפשי עד כה, ויתיצבו לשטן על דרכי.

ואתה בן ציון! השמיעני חדשות מאתך, הודיעני אם נארשת¹⁰⁸. גם משלומך. גם אם מסרת את מכתבי הפתוח לידי יוסף ראטנר ש"ב והודיעני אם ישמע לעצתי הטובה. ואם תשיבני לי¹⁰⁹ על כל, אז גם אנכי למען בן ציון לא אחשה ואודיעך חדשות.

מעבר השני כתוב אליכם שיר ילדי רעיוני אשר הגיתי לכבוד הכפרות לעיו"כ, השיבוני משפטכם עליו.

דרשו בשמי בשלום מורי היקר כמ“ר ר' מרדכי סגל, ואבקשהו לכתוב אלי מכתב, ולמי כל כבוד מכתבי הראשון אם לא אליו? גם אדרוש בשלום ידידי היקר כמ”ר אליהו פרידמן אשר בוטעות הסבותי שמו בן ציון במכתבי הקודם¹¹⁰, גם בשלום ר' דורפמן¹¹¹, שלום שלום לרחוק ולקרוב, כלכם אברך בכתיבה וחתימה טובה בספר חיים, ברכה ושלום, היו וחיו בטוב כנפש רעכם.

אבקש למסור המכתבים הצרופים לאשר שֻׁלָחוּ.

חיים נחמן ביאליק

הַבַּעַל תְּשׁוּבָה ¹¹²

לְקַדֵּם עֵת רָצוֹן, וּלְהָעִיר הַשַחַר,

בַּחדֶשׁ הַשְׁבִיעִי בְּתִשְעָה לַחֹדֶשׁ,

וּלְהַקִּיף סְבִיב רֹאשִי בְתַרְנְגֹל צַחַר -

מִיָּמִים יָמִימָה כֵּן דַּרְכִּי בַקֹּדֶשׁ.

שֶׂכְוִי לָבָן אֶבְחָרָה, כִּלְבָן צֶמֶר צַחַר -

כֵּן מִנְהַג יִשְׂרָאֵל, כֵּן הוֹרוּנִי אֲבוֹתַי,

וְאַקִּיף רֹאשׁ ותְלָאָה, אֲסִבֵּהוּ סְחַרְחַר,

וְנָשָׂא עָלָיו הַשֶׂכְוִי אֶת-כָּל עֲוֹנוֹתַי.

גַּם כָּל הַיּוֹם צַמְתִּי, מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב,

הִתְעַנֵּיתִי מֵעָוֹן, עֲדֵי תָקְעוּ בַשׁוֹפָר,

הוֹדֵיתִי וְעָזַבְתִּי, כִּי לִפְשוֹעַ לֹא אֶרֶב

אֹמֶר גָמַרְתִּי. הֶאָח! מָצָאתִי כֹּפֶר!

מִפֶּשַׁע רַב נֻקֵּיתִי, הִטָּהַרְתִּי מֵעֲוֹנִי,

אֶת לִבִּי הִזַכּוֹתִי - וּבְשָמְעִי קוֹל הַשׁוֹפָר

רַצְתִּי חִישׁ הַבַּיְתָה לִשְׁבֹּר רַעֲבוֹנִי,

רַצְתִּי חִישׁ כָאַיָּל, דִּלַּגְתִּי קַל כָּעֹפֶר.

וָאֶסְעַד חִישׁ אֶת לִבִּי, אָכַלְתִּי בְחִפָּזוֹן,

כִּלְחוֹךְ הַשׁוֹר לִחַכְתִּי בְּשַׂר נְשִׂיא אַשְׁמוֹתַי,

גָּרַמְתִּי אֶת עַצְמוֹתָיו, שִׁלַּחְתִּי בָּמוֹ רָזוֹן,

וַיָּבֹאוּ הַחֲטָאִים כַּשֶׁמֶן בְּעַצְמוֹתַי.

הוֹסַפְתִּי לִטְעֹם טַעַם ¹¹³כְּטַעַם לְשַׁד הַשֶׁמֶן,

וָאֹכַל בְּכָל פֶּה גַּם הָעוֹר וְהַפָּדֶר,

עַל קְרָבָיו וְעַל כְּרָעָיו, הַפֶּרֶשׁ וְהַדֹּמֶן,

וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אֹרֵב לִי בֶחָדֶר.

אָנֹכִי הָהּ! שָׁכַחְתִּי כִּי אוֹכְלָיו יֶאֱשָׁמוּ,

כִּי אֶת בְּשַׂר שִׁקּוּצַי אוֹכְלָה לְתַיאָבון,

וּפְשָׁעַי הֲקִיאוֹתִים יָשׁוּבוּ בִי יָקוּמוּ,

יָשׁוּבוּ עַל עַקֶב בָּשְׁתָּם הַפֶּשַׁע וְהֶעָוֹן.

וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי, שָׁכַחְתִּי, הָהּ! בְּחָפְזָה

כִּי בִטְנִי תַּשַׂג קִרְבָּהּ אֲשֶׁר תְּמוֹל הִפְלִיטָה,

וָאֹכַל כְּנַף-שִׁקּוּצַי, אָכַלְתִּי שׁוֹק וֶחָזֶה,

בָּלַעְתִּי קִיא-חאטֹּאתַי וַיֵּרְדוּ מַטָּה מַָטָה.

וְעוֹד בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם, מִמָחֳרַת צוֹם כִּפּוּרִים

הוֹסַפְתִּי חַטְא עַל פֶּשַׁע, עוֹד יֶתֶר מִבַּתְּחִלָּה:

רִצּוֹתִי אֶת עֲמִיתִי, הִכֵּיתִיו בַּמִּסְתָּרִים,

חָרַשְׁתִּי רַע וָאָוֶן, מְזִמּוֹת בַּל אוכָלָה.

לַשָׁוְא נָעַרְתִּי חָצְנִי, נָעַרְתִּי חֵטְא לַמַּיִם,

לַשָׁוְא בְכַנְפֵי שֶׂכְוִי צָרַרְתִּי צְרוֹר פְּשָׁעַי,

וּבְאָכְלִי בְּשַׂר קָרְבָּנִי, בְּשַׂר אָשָׁם בַּעַל כְּנָפַיִם,

עִמּוֹ גַם עֲוֹנַי שָׁבוּ לְתוֹךְ מֵעָי.

עַל כֵּן הִרְבֵּתִי פֶשַׁע, צְמֵאָה עִם הָרָוָה

הִתְלַקְּטוּ שָׁנָה שָׁנָה חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים,

אָז יָדַעְתִּי פֵּשֶׁר, בַּנְתִּי רָז “בַּעַל תְּשׁוּבָה”

שֶׁשָׁב עַל עֲונוֹתָיו וַחֲטָאָיו הָרִאשׁוֹנִים.

כֵּן דַרְכִּי כָּל הַיָּמִים, - כֵּן דֶּרֶךְ אִישׁ יִשְׂרָאֵל -

מִפְּשָׁעַי כִּי עָצְמוּ לֹא אוּכַל, הָהּ! נִקָּיוֹן,

אִם שִׁלַּחְתִּים עַל רֹאשׁ שֶׂכְוִי, וָאֹכַל וָאֶתְגָּאֵל

וָאֶטְפֹּל עַל עֲוֹנִי זָדוֹן עַל שִׁגָּיוֹן.

וּבְפוֹשֵׁעַ זֶה הַלָּבָן

אֶחְטָא כָל הַיָּמִים,

אַאֲדִים חַטְא וְעָוֹן

כָּאֵילִים מָאֳדָמִים.

ח. נ. ביאליק

אבקש מאתכם לפרסם שירי זה בין אוהבי ומיודעי, וביחוד אבקש להראותו לר' מיכאל ש“ץ מוסונזשניק¹¹⁴, גם לר' מרדכי וייסברד¹¹⁵ אם באפשר, ולדרוש בשלום ר' מיכאל חזן¹¹⁶. כתבתי לבנו יעקב מכתב רחב ידים. הנ”ל.

אדריסה:

M. Βоложинъ, Виленск. губ. Духовному Раввину Г. Л. Берлину для Хаима Нахмана Житомирскаго.¹¹⁷

ג.

ב“ה ה' מטות (כ"ד תמוז) תרנ”א וולוז’ין.

פרידמאן יקירי!

אנכי טרם עליתי על גשר המעברה, עוד טרם בא אלי מכתב מידידי אשר —, וכבר מלאתי דמיונות מדמיונות שנות; הנני חפץ לדעת את אשר נצפן לי בחיק העתיד, אני חפץ לדעת מה נכון לי מעבר לגשר.. מי יחיש לי עתידות, מי יודיעני?…

הנני מפלס בפלס ושוקל במאזנים את מעגל רגלי, אביט לאחור, אראה לפנים - אל אלהים, מה שוממים הדרכים!

“אני מרגיש וחושב - וזה האות כי חי חי אני!” הרגש והמחשבה אתות חיים המה; אבל אם נרגיש ונחשוב דברים שאינם במציאות, או נרגיש ונחשוב תמונות אחרות לא לפי תכנן, צביונן וקומתן האמתים, אם נרכוש לנו מושג שוא מכל אשר נרגיש ונחשוב"…

הרגשות ומחשבות כאלה המה לאות על חיים מזיפים שאינם חיים, חיים של שוא ומקסם כזב; והאיש החפץ חיים ויבינם לא ישבע רצון מחיים כאלה, ונפשו לא תמלא. אנכי במצבי היום ועד היום הייתי חיים בתוך חיים, בתוך עולם שאינו שלי, כמו אין לו כל קשר ויחס אל העולם הגדול והיפה… אנכי עולם קטן בפני עצמי, בריאה בפני עצמי, עם ידיעות, הרגשות ומחשבות בפני עצמי, הרגשות שונות ומשונות אשר אין להן חלק ונחלה בתוך העולם הגדול; כאשר חפצתי לחלום לי מלאכי מעל ויצאו לי שדי שחת, אחפוץ לראות תמונה מדיקה מפיקה נוגה ולפני - ולפני תמונה מגאלה, מחזה שהוא משחת המראה. – קצתי בחיים כאלה!…

ושמה בעולם החי והגדול?… שמה שמה בעולם הבא?…

אשוב אתבונן! – פה הנני מתכנס אל תוכי כצב-שלטי המתכנס אל עצמו, אל קרבו, אל תוכו, בתוך קשקשותיו… העולם הקטן, הצר והמגבל שאני מוצא את עצמי בתוכו לא ינעם לי, לא יערב עלי ולא ישביעני רצון… מפני שאין בו מרחביה, אוירו מלא יסוד החנקי ואני בעיני עצמי כצפור קצוצת הכנפים… את העולם החי, הגדול והיפה אשר אין בו אור, חום וחיים וחופש לא ידעתי מעודי עד היום הזה; וע"כ בראתי לי בקרבי ובנפשי עולם קטן בפני עצמי, עולם שאין בו לא מעין העולם הגדול ולא מעין העולם הצר שאני נתון בתוכו; ונמצא עולמי בקרבי כחלמון בתוך חלבון, בתוך קרום דק, בתוך קלפה קשה ולבנה, ששמם ביחד “ביצה”…

אמנם כן! “עולם” זה שם הכללי הרגיל על שפת כל איש בכל רגע, כל איש ואיש ידמה כי הוא “בן-עולם” ועל כרחו או ברצונו הוא נמשך אחרי “מנהגו של עולם”: אבל הידעו האנשים את באור המלה הזאת הנשאת על שפתותיהם? הידעו כי מספר העמים, המפלגות והכתות והאנשים המה גם מספר העולמות? כל איש בפני עצמו עם דעה מיוחדת, עם נטיה מיוחדת ועם עולם מיוחד! עולם גבוה מעל גבוה, עמוק עמוק, עולמות בתוך עולמות לאין קץ ולאין ספרות, כלם נושאות עליהם תו מיוחד, ותכנית מיוחדת, ובין עולם לעולם כגבה סנדלפון, בין עולם לעולם מפסקת מחיצה של ברזל ותהום רבה: ומה שונים הדרכים, המנהגים והבריאות של כל עולם ועולם!… ובכל זאת מנהגו של עולם לקרוא לכלם בשם אחד כללי “עולם”…

הנה לפניך אני ובית אבותי:

רק אנשים שנים, וגם זאת - בלבוש אחד ובצלם אחד התהלכנו, ובכל זאת היוכל האדם הרואה לעינים לראות מה רב ההבדל ביני ובינו?… היוכל לדעת את התהום הנורא הרובץ ביני ובינו, בין נשמתי ונשמתו?…

הנה ערב שבת! הנשמה היתרה ממשמשת ובאה, וכבר היא מרחפת ומתרפקת בין פתחי לבי ובין פתחי לבו-הביטה וראה את שרש נשמתי ואת שרש נשמתו, והבן במחזה מה רב ההבדל בין נשמתו לנשמתי - וידעת וראית מה מאד טפש לב מאשרי משכי אחריו בחבלי השוא אל עולמו התהו…

אני-וזקני! הוא אומר “שיר-השירים” ואני אומר - או קורא – “שיר-השירים”. הוא אומר - ב“נגון נעים” ובקול ערב, פאותיו וזקנו, אשר עוד לא נס לחם מבית-הרחצה, מטפטפים מים, וגם עיניו יורדות פלגי-מים; הוא מאמין בלבו באמונה טהורה, פשוטה וזכה, בלי כל שמץ של ספק כי פה, בשיר השירים, מדבר נכבדות בשכינה ובכנסת ישראל, לא יאבה האמן בשום פנים כי מלכנו בקדש ישיר אהבה וחמדה אשר אגדתה על ארץ נוסדה ויסודה מעפר, לא יעלה גם על דעתו רעיון זר כי אהבה קדושה, “אהבה עזה כמות”, “רשפי אש, שלהבת יה”, תמצא פה עלי אדמות בין החיים: וע"כ נתן את האהבה הזאת בשמים, ואת השכינה הוריד לארץ… ועליו, כעל כל יהודי, מוטלת חובה לאקמא שכינתא מעפרא ולהשיבה אל מכונה ולהוציאה מגלותה, ובכות ולבכות עד אשר יעורר את האהבה, ומטרה הזאת הוא קורא היום שיר השירים, על-זה עינו בוכיה ויורדת מים, הוא מתגעגע על השכינה ונפשו תכלה אחריה; –שמעו שמוע בבכי קולו

– “הסתיו עבר חלף לו, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו”: "לכה דודי נצא השדה, נלינה בכפרים, נשכימה לכרמים - נראה אם פרחה הגפן, פתח הסמדר, הנצו הרמונים - שם אתן את דודי לך… "

עת הזמיר הגיע - ולמה הוא בוכה?… צאת השדה, לין בכפרים, השכם לכרמים, גפן פורחת, פתוח הסמדר, נצת הרמונים וערש רעננה שתוכה רצוף אהבה… -תמונות חיות וצוהלות כאלה - ועל מה יש לו לבכות?…

מפני שהוא חי עפ“י הדרש ולא יבין את החיים עפ”י הפשט, הוא חי חיי עולם הבא, שיש בו זיו השכינה, נשמות ערטילאין ועשר ספירות בעולם הזה-וע"פ הדרש יצאו לו תמונות כאלה: לכה דודי נצא השדה זה בית המדרש; נלינה בכפרים אלו בתי-הישיבה; פתח הסמדר אלו תינוקות של בית רבן; הנצו הרמונים אלו בחורי הישיבה; שם אתן דודי לך - ושם השכינה שורה… ועל אלה, על אלה עינו בוכיה…

-על דא ודאי קא- בכית זקן אמלל! על זה אבכה גם אני - ונבך שנינו… רק אנכי אשנה שנוי קטן וקל בכתוב הראשון, ותחת “שיר השירים” אמר “קינת הקינות”…

זה שיר השירים אשר לו - ושיר השירים שלי?…

אנכי, אף על פי שהנני בעיני קש יבש רדף מרוח יבש וקר אשר רב עצמותי יחריד…; אעפ“י שהנני עלה נובל ונדף אשר השליך כזית נצתו בלא יומו…; ילדותי, עלומי, כחי וראשית אוני וצבי תפארתי-ציץ יבש ונובל המה; ימי, שנותי, תקוותי ועתידותי ספו כמו צל יעוף ויכלו בעשן כלו… טרם ראיתי בטובה, טרם ראיתי חיים; הנער, אביב-החיים עם כל חמודותיו לא ידעתי, אהבה בתענוגיה זרה לי, כי אביב ימי כלעמת שבא בחשך כן הלך לו ונפשי לא ידעתהו. אנכי, אשר חנוכי לא התנהל לרגל הטבע: בתחלה ילדות, אחר כן נער, ואחר כן בחרות: כי אם מבטן אמי גחתי בתמונת איש שב, זקן בא בימים עם שערות לבנות ועם זקנה, זקנה מפלגת… גם הנשמה אשר נפחה בקרבי לא אדע נפשי אם גם היא זקנה לימים, מן ה”גלגול השביעי" באה אלי, או פה עלי אדמות קפצה עליה בלא עת; אנכי אשר גם גדולי היה נגד הטבע, לא זרעתי, בל נטעתי אף לא שרשתי וע"כ לא עשיתי פרי; לא חלו בי ידים להשקותני, לדשנני, להניח מרחב סביבותי כדי יניקה… למען אך שרש מעצמי ואיף בגדלי בדרך טבעי; כי אם צמצמו את מקומי סביב סביב באין מקום להתפשטות השרשים מתחת ובאין מקום לנטוש שלחותי ממעל… רק ד' אמות מצומצמות שאין בהן כדי יניקה לשרש נשמתי הניחו סביבי, רק ד' אמות שאינן מספיקות כי אם לכרות בהן קבר… ובחפצם להצמיחני מעפר, להגדילני ולהאריך סרעפותי למען אשגשג ואשגה כארז בלבנון, לקחוני, שדוני מזרעות הטבע ובידיהם הגסות שמטוני, חלצוני ועקרוני ממקום מטעי למען אעלה עלה למעלה ראש ביום נטעי, וימהרו את גדולי בטרם מועד, בחשבם כי בפעלם זה אגדל, ארום, אגבה ואנשא במאד, ומצבתי העבה תעבה; בידיהם הגסות שמטו חלצו את ענפי הרכים, את יונקותי הדקות ממקום עיקרם, בחשבם כי בזה תארכנה ענפי כענפי אל; בידיהם הכבדות פתחו את פטורי הציצים בטרם גמלו ובטרם לבלבו, בחפצם למהר את הפתוח למען אתבכר מהרה וימי גמר הבשול לא ימשכו… ומה אחרית כל אלה? - בעוד הייתי רטב לפני שמש, בעודי באבי ומלא לח - נס ממני לחי לפני כל חציר; יבשתי, נבלתי, קמלתי; שרשי יבש מתחת וקצירי ממעל - ומי יודע אם גם מריח מים אפריח?… -

ותעבור עלי הילדות ואנכי לא ידעתי, ויעבור עלי הנער ואנכי לא ידעתי… הוי מה ארכו ימי הסתיו עם פניהם הזועפים!… סתיו עולם, חרף נצח אשר לא יעבור ולא יחלוף עדי-עד. ולכן גם בנפשי פנימה יחרף חורף נורא ואיום… השמים על ראשי נטוים כעין הקרח הנורא, רוחי בקרבי יצרור בכנפיו עבים שחורים ואיומים שבטנם הרת תוגה ופניהם זעף אל מלאו, מקרבי תגיח קרה חזקה ותחריד את רב עצמותי ותדקור כמדקרות מחט בבשר החי ובשרי יעשה חדודים חדודים… בקרבי יליל ישימון וישלג בצלמון… נורא נורא החרף ולפני קרתו מי יעמוד? - כמים הפנים לפנים - ולב אדם לחלד!

ולכן קפאון נורא יכסה בערפל כל מראה עיני והלך נפשי, אראה תמונות והמה נקפאים הכפור ומנשמתם יתנו קרח, ערפלי שלג יכסו עליהם בצלמות ואני בעד ערפל אשפוט ובסתר עבים אראה - ומה אעשה וד' אמר אלי לשכון בערפל…

הוי, החרף, החרף!.. -הנה האביב הפיח, גם זבובי מות, חללי צנים וקרה, נפוחי הכרש יחיו ונבלתם תקום, יניעו רגל, ינידו כנף, יהמו ישוקו באגפיהם, יתרועעו אף ישירו ויחולו במחולות המחנים על זכוכיות החלונות הנשקפות על פני הרחוב… גם אלה התולעים זוחלי העפר קצוצי הרגלים הרומשים ומרחשים על גחונם, כאלו הם הולכים ועומדים במקום אחד וכמו הם הולכים אל עצמם ואל קרבם… גם גויותיהם המתוחות לארכן על הארץ כבני-מעים דקים בקרבי התרנגלת והמלאות להן דם לבן, דם לבן וקר, לאות לעצלה ולרפיון-ידים, תפתלנה ותתפתלנה נפתולי אלהים, ובדי ריק ייגעו להרחיק לכת מלא שעל - ובלכתם יעמודו; -גם אלה הרמשים עורי העין ומכי-הסנורים בל חזו שמש, אשר תחתיהם הוצע עפר ומכסיהם כפור ושלג, כל החרף שכבו למעצבה בחרי עפר ובנקרות צורים נרדמים בחיק המות מתגרת יד החרף אשר בא לערוץ את הארץ, באו בצור ויטמנו בעפר-עתה כי הפיח האביב הקיצו וירננו שוכני, זוחלי עפר, הקיצו לחיים ולחופש, עתה שלחו את פיותיהם מן החר אשר בו החבאו…. ישום וישאף חיים כל אשר רוח חיים באפו!…

ואני האמלל ונכה-הרוח? - עת הזמיר הגיע, הסתיו עבר חלף, אבל לא למעני ולא בשבילי –אצלי, בלבי, עוד יקנן סתיו עולם, סתיו נצח, הכל נרדם, הכל נקפא, אין גם אות לחיים חדשים ואין גם תנועה אחת וניד אחד אשר יעידו כי חי חי אני, רגב כפור הנני אשר כה נקפא עד אשר גם חם שמש האביב לא ימסהו… הטבע בריאה ורעננה ופניה וכל תוצאותיה צוהלים, שמש אביב, ירקרק חרוץ, דשא עשב - אבל מה לי ולהם? אנכי אינני מן הקרואים אל ה“שמחה” הזאת…. אנכי הנני נחבא בפנה בירכתים וראה מרחוק… גם באפי נפש חיים, גם אנכי חפצתי להתענג ולהתעדן על מראה עיני ועל הלך נפשי, אבל עיני תראינה זרות ותהפוכות מאשר יחפץ ויהגה לבבי, אני משתוקק לחלום גפן פורחת, קומת התמר ועל ראשיהם מרחפת ומנתרת כנף רננים נעלסה עם נוצות זהב ומנעימה זמירות - ולפני ערער בערבה בישימון דרך, אלה יבשה וחשופת-הקליפה, בודדה במועדה בארץ תלאובות אשר תוכה נחר וממעל לה, על ראשה הקרח, על שחיף עץ יבש, צורח עורב שחור משחור בקול מר ובגרון נחר:“קרע, קרע”, והד הרים יעננו "רק-רע… "

אי-בזה “נגון” אני אומר את שיר-השירים?…

אני מאמין אז באמונה שלמה, שגם מלכנו בקדש שר ושר אהבה… ובכל זאת אני אומר עם ר' עקיבא: “שיר השירים קדש קדשים”: קדוש! קדוש! ירעש ה“תפוח בעצי היער”: קדוש, קדוש ינתר ויקפץ הזמיר על בדי הגפן: וקדוש, קדוש, קדוש!! יענה הד קולם בלבבי פנימה… או אז אדע מה חדל ושפל אני ולבבי יבין מה עמוק עמוק הפצע אשר לא ישוב וירפא לעולם, או אז אראה מה קטן דל ושפל עולמי התהו מול העולם החי, הגדול והרחב, המלא חיים טבעיים אהובים, נעימים וקדושים ושקטים, ואו אז אראה את התהם-רבה המבדיל ביני ובין השדה והכרמים, בין החפש והדרור…

רצנה, קפצנה צבאות ואילות השדה, לא ארדפכן, כי ידי לא תשיגכן לנצח…

גם כי אצא השדה, כי אשוח בכפרים, בכל זאת תראינה עיני אחרת מאשר ראה שלמה או מאשר ראיתי אני בילדותי. ישוקק הצלצל בין עפאים, הפרחים הקטנים הזרועים למכביר והנפוצים בין ירק השדה בשלל צבעים שונים, צהובים, ירקרקים, אדמדמים, שרקים וברדים יפרשו לעיני רקמת שלמה ירקרת-דשא אשר עליה עקודים נקודים וטלואים פרחי-חן ותפארה נהדרים בגונים שונים כנקודות דקות וטלואות… החרש העומד מרחוק ישית כליל צלו על כל בעלי כנף אשר חמדו להתלונן ולחסות בצל ענפיו ומשם יתנו קולות מקולות שונים, מבלבלים איש את רעהו בלשונותיהם למיניהם העולות יחד בלילות ומבוללות ומשתפכות אל חיק הדומיה ומכות גלים בים של נפת צופים… שמה קול שמה ושרקה יוצא מגרון השרקרק קול הכנורי ככנור יהמה (טרעללין) ישתפכו מגרונו המשתקשקים כקול מחצצים נופלים על רצפת אבן איש אחרי אחיהו… גם קול העורב היוצא מגרון נחר ויבש כקול גרם חרשי אדמה בהתחככם איש ברעהו - גם הוא ישית לוית חן והד והדר ישוה על ההרמוניה הנפלאה, ובעת יתערב קולו ביניהם יערב גם הוא לאזן… ארך-האף יערוך את ערך-המנגינה (טאקטע) בנקרו בחרטמו בעץ וקול הנקור ישמע עד למרחוק, אליו ילוה גם הקוקוק, ועליהם המנצח בנגינות הזמיר הנותן זמירות בלילה. תחרשנה תצילינה אזנים מקולות צוהלים מפיקים עז וחיל, רממות וגאון, טוב לב וצהלת רצון… הגלים רחבו ונסבו עדי הכותם על חדרי לבי, נהרי נחלי פלגי שמן יצוק בעורקי, ילקו ילקו את בשרי, את פצעי! על לבי יזחל נחל עדנים, יורד ונוקב עד הנפש ואחריו ימשך וירד רצון רב כטל על עשב להשביע נפש שוקקה… הנפש תמס תמס, תכלה תכלה… הרחק הרחק מתשאות מתים וחלד… מרחב יה.. כנפים נחפות בכסף… צפור דרור… כנף רננים נעלסה… נוצות ירקרק חרוץ… ושירת שמים… .

צהלי ורני מקהלת אלהים! זמרי שיר משכיל, שירה נשגבה, הרמנית מרום! קולי השפל לא יחד עמכם עד עולם עד נצח לא אשיר כמוכם…

. . . . . . . . .

ורוח קר וצח משובב נפש ורוח יחלוף על פני, בעד פי כתנתי יתגנב גם אל לבי ויקרהו, סובב סובב הולך הרוח על לבי ולא אוכל לתת חשבון לנפשי, אם יכבה בי מוקדי עולם אשר יקדחו בלבי או עוד ילבם… כי כמו יכבה וילבה יחד… פתאום יגיש אל אפי ריחות נחוחים מקטרים מר ולבונה וכל ראשי בשמים, אשר אסף בחפניו מדי עברו על פני פרחים נחמדים נותני ריח ועל פני ערמות חציר יבש העותרות בקרבן סמי-קטרת, והמה האצילו לו ברכה מריחם הטוב והוא צרר אותו בכנפיו וישאהו אל אשר נשאו הרוח… ממני חלף ועבר הלאה הלאה על פני עשבות שדה ואחו וישקם, וישיקם… העשבים משתוחחים ומשתחוים, מתלחשים ומתחרשים ואומרים ואומרים “מודים” הלאה, הלאה… ויעבור ויחלוף על ראשי שבלים וישקם וישיקם… השבלים תדכינה תשחנה ראשן ביראת הכבוד ופתאם כמו חרדת אלהים, חרדת קדש אחזתן ותרעישן כארבה, תניעינה תנידינה אל כל עבר, תתמוללנה, תתהוללנה ותתבוללנה אשה ברעותה, והמולה דקה, נעימה וקדושה יוצאת מביניהן כקול שדי בלכתו וכמו אומרות: “קדוש קדוש! קדוש!”… ראשי שבלים ממעל יצנפו צנפה יחד כדור מלמעלה על השטח העליון, יסתובבו, יתבוללו ויתרוצצו במעגלה יחד בבלילה נפלאה ונמהרה הלך והעתק, הלך והסתובב הלאה… הלאה, אחריהם ירוצו וירדפו איש את אחיהו גלים על תלמי שדה כגלי הים… לא תשבע העין לראות!…

הלאה, הלאה, הלאה!… ויעבור ויחלוף החרשה ויטפס ויתפש על ראשי העצים ויגע על בדי העלים וישקם וישיקם… העלים נדו נעו אל כל רוח ויתלחשו ויתרחשו… הס! צקון לחש…

השמים לפאת ים צחו גם אדמו, השמש התחבאה מתחת לאפקה, וממולה, בפאתי קדם, התרוממה הלבנה מעל לאפקה ככדור אש אוכלת גדול התלוי בין השמים ובין הארץ, פניה חורים ואדמים כאחד, כמו בושה וחפרה ויכהו פניה, הכתמים השחורים אשר עליה ייצרו בפניה צורת גבות עינים ואף כתבנית פני השור - אשר לאלה פני יהושע יקראו. הנה היא לוטשת אלי את עיניה הגדולות, עיני השור, ומבטת אלי סתם כ“בהמה כשרה” בהבטה מפיקה טפשות נוראה.. ולא אדע אם בקשה על עצמה רחמים ותתחנן על נפשה או נחומיה נכמרו עלי… קול צאן וטלאים ושריקות עדרים הגיעו מרחק לאזני, כי כבר באה עת האסף העדרים לרפתים, בין זיז-שדי ואחו התעוררה תנועה חרישית תחת מסוה נומה נעימה, כמו יקראו “ק”ש" בקול דממה דקה טרם יאחזו בחבלי שנה בזרעות הטבע, ונגד רצוני אלצתי להפרד מן הנאהבים והנעימים לי העירה אל בית המדרש, להתפלל תפלת המנחה, כי פנה היום…

מן השדה אל בית המדרש!… אני הולך, הוגה וחושב… ועל לבי יעלו דברי הכתוב "ויהי עשו איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים… " אני פוסע פסיעות גסות לבטל הרהורים רעים ומחשבות זרות… ועל לבי יעלו דברי המדרש: "לכה דודי נצא השדה זה בית המדרש… " רבות הגיתי, רבות חשבתי - והנני בבית המדרש!…

" ר' יעקב אומר: המפסיק משנתו ואומר כמה נאה ניר זה, כמה נאה אילן זה - הרי זה מתחיב בנפשו“. זאת היתה המחשבה האחרונה אשר עמה כליתי את תפלת ה”שמונה עשרה" ופסעתי שלש פסיעות לאחורי…

העם כלה להתפלל ערבית ויחפזו לצאת לקדש הלבנה ואני בתוכם, סהר כסף רוכב שחקים בגאותו ופניו הכהים לא היו לו עוד, קסם נפלא ורוח חן שפוכים כגלי כסף על הככר אשר עליו עומדים האנשים ה“רוקדים כנגד הלבנה ואינם יכולים לנגוע בה”, קולו “שלום עליכם”, “עליכם שלום” עפים כעטלפים מכל עבר ופנה בין צללי האנשים, ובנפשי יתעוררו הגיונות נעלים אשר שפך בקרבי החזיון, אשכח את ר' יעקב… את דברי המדרש, ונעם נשגב יחליף את כל עצמותי, פואיזיה רכה ונעימה, נאוה וענוגה, ערבה ומתוקה, עטופת שנים, רקמת קרנים מנגה הירח תשאני על אברותיה הצחורות והמזהירות לנגה הסהר ככנפי היונה הצחורה והזכה הלאה, מעלה… אסק שמים, אשא כנפי שחר, יחד עם הככבים ועם כל צבאות שמים תקשבנה אזני את רן:

הַמַּלְאָךְ הָעָף שָׁם בָּרָמָה

וְנוֹשֵא בזְרֹעוֹ נְשָׁמָה,

כֹּכָבִים, כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם

יַטּוּ לְשִּירוֹ אָזְנַיִם…

מה קלו מה דלו כנפי?!… הלאה, מעלה, מעלה… גבהי שמים, שמה נגלו לי האלהים, מן החרכים יציצו אלי אראלם חוצה, בעד חלונות הרקיע נשקפים אלי ראשי מלאכי שלום עם כנפים לבנות ומשיקות ובעיני חן המזהירות כגחלים לוחשות ירומו יקרצו אלי… אנא מלאכי השלום! קחוני אתכם, תנו גם לי כנפים צחורות ולבנות כמוכם…

-מדוע לא תנער חצנך אחרי קדש הלבנה, כדת? טפש! - בדברים האלה הפילני פתאום מגבהי מרומים אל ארץ תחתית אחד מן הרוקדים נגד הלבנה, אנכי לטשתי אליו את שתי עיני כעינים אשר הראיתי בפני הלבנה בהיתי בשדה - ויבהל ויסוג אחור.

“ירח מברך!” נשמעו קולות הרוקדים ככלותם לרקוד בנערם את כנפי בגדיהם ויתפרדו.

גם אנכי נמשכתי אחרי ההמון ואצא הרחוב, וכצאתי - ותקדמני פרה אחת אדֻמה ארוכת-הזנב אשר התגנבה חרש מרפתה אחרי הֵחלבה ותצא אל הרחוב ותתהלך בה לתֻמה לרוח הלילה. הפרה העמידה פניה נגדי ותלטוש אלי עיני בהמה כשרה - ותבט… עוד הפעם עיני הלבנה נשקפות אלי בעצם תֻמן, מה תחזי בי? בהמה! הפרה הסבה פניה אחורנית ואחוריה אלי ותעשה מה שעשתה… עד כי נכלמתי כמעט, והיא כלא עשתה דבר הטתה את ראשה אל גבה ותלֻקהו בלשונה ותתגרד ואחרי כן פתחה את פיה ותגעה מֶה-הֶ-הֶ-"! בקול מפיק טפשות וסכלות, געיה סתם בעלמא… -ותלך לדרכה.

מרחוק הגיעו לאזני שריקות הצפרדעים המקרקרין ביארים ובאגמים, צלילי הלילי (דיע טרעללען דער נאכטיגאל) הרעיפו כברד פנינים (א האגעל פון פעריל) על תף אזני - ואנכי כוננתי את צעדי אל חדר מעוני.

והנני בחדרי-אני מביט צר מעון, עוד הפעם עולמי הצר והתהו עם ארבעת כתליו ועם ארבע אמותיו, חלומותי, עוד הפעם שואה, אמש ומשואה וגם קרן אור אחד לא יגיה אשון חשכם, אפי ישום וישאף עוד הפעם אד וקטור מחנק-נפש הממלאים את כל חללו של עולמי השוכן בערפל, העורב השחור עם שירתו השחורה משחור ינקר עוד הפעם את מוחי, את ראשי ואת כליותי… הוי! ראשי כבד עלי כמו כבד עופרת יצוק בקרבו ויסך מעבור בו כל התמונות הצוהלות והחיות אשר ראיתי יומם, רק זכרונות אפלים ומטשטשים, רשמים בלתי נכרים… ושמה ושאיה תבואנה לרגלם, ובלבי תהו ובהו… צפור בכלוב!… ארי על מסגר!… טנטלוס אמלל!…

ושמה, שמה מעבר לגשר, בעולם היפה, החי והגדול? מי יחיש לי עתידות ומי יודיעני"..

פרידמאן יקירי! הנה שפכתי יצקתי פה לפניך כל רוחי ולבי החלל, את נשמתי הנכאה והמדכאה צררתי פה בצרור גליוני, אל תצור בה פי צלוחית, נצרה אתך, ומדי תביט בה וזכרת וידעת כי עוד פרח אחד נבל מבין הפרחים הרבים הצומחים בשדה ישראל…

ממכתבי זה, כמו מכל מכתבי הרבים, לא כתבתי טפס ולא השארתי העתקה, כי אין עתותי בידי. צר לי כי בארגזי בוקה ומבוקה ואין בו גם אחד מן מכתבי הרבים אשר נפזרו אל ארבע כנפות הארץ; לכן אבקשך כי תצפנהו אתך או תתן אותו על יד ביטלמן או מוסונזשניק והם יעתיקו ממנו העתקה למען לו יאבד (מהם תכסה את ראשית המכתב למען לא יודע סודי), הרשות בידך להראות את מכתבי זה לאשר תמצא בו חפץ ותועלת… וממנו יוכחו לדעת את כחי הדל אשר חנני ה' להשתמש בשפת עבר.

פרידמאן! מדוע תאריך את רגשי התוחלת ממשכה, כבר כלו עיני מצפות אל מכתב… (…בריעף) מה.. גם מא לא באני עוד מכתב, כלכם קשרתם עלי קשר, ואנכי לא אוכל ל… פה, עורי צר לי על עצמותי ולא אוכל לחכות, תואיל בטובך למסור את המכתב הרצוף פה אל יד בעליו יוסף ביטלמן, גם הוא נדמה ולא השיב לי על מכתבי אשר כתבתי אליו זה כמה - ידידך המצפה בכליון עינים אל מכתבך ומכתבי…

חיים נחמן ביאליק

ד.

ב“ה אודיסה 9 נויאב (כ' מרחשון) תרנ”ב.

יקירי פרידמאן!

הוי, הוי פרידמאן! מה טוב להיות פואט! ומה כבד להיות פואט!… אבל שגיתי; מוזה אנוסה שנתפשה על כרחה איננה מוזה, ושירה הבאה למשורר בעמל ויגיעה איננה שירה;והמשורר האמתי אין לפניו יגיעה וטרח, הוא בורא עולמות ומחריבם באתיות קלילות שאין בהן ממשות ומששות, וכלהון הנין ליה… אין בהם שמץ דפי, מגרעת קלה; כלם יפים ונאים ומום אין בם…

זה רגע לפני כתבי המכתב הזה כליתי לקרא שירי פרוג, הוי פרידמאן! מה טוב חלקו ומה נעים גורלו כי נשמה גבהה, נפש רמה וזכה כמהָ נתנה לו ממרום! זאת הפעם הראשונה בימי חיי לטעם טעם שירים, אשוה לנגדי את הטעם הערב, את הענג הנעים אשר אחוש עת אזכה להבין את שילר, את היינה, את גטה!… זכני ה' אך הפעם!… לזה יקרא משורר! אך זה הוא המשורר;

ראֹשׁ רַב הַמַּחֲשָׁבָה,

לֵב חוֹצֵב לֶהָבָה..

קוֹל שַׁדַּי מְדַבֵּר בַּקּוֹל…

לוֹ אֶלֶף עֵינַיִם,

לוֹ רִבּוֹא אָזְנַיִם

הוא יֶחֱזֶה, הוא יַקְשִׁיב בַּכֹּל…

לוֹ נִפְתַּח הַצּהַר,

בַּשַּׁחַק לְטהַר,

בּוֹ יָרן שׁיר קֹדֶש וָהוֹד

בִּכְבוֹדָהּ הַשְׁכִינָה

שׁוֹמַעַת לָרִנָּה,

אֶרְאֶלִּים יַמְתִּיקוּ לוֹ סוֹד

וְיַשְׁקִיף מִמָּרוֹם

אֶל צָפוֹן, אֶל דָּרוֹם,

עֲמֻקָּה, עֲמֻקָּה הַשְּאֹל…

בָּה יֵרֶא כָּל חֶלְאָה

מִשָּם יַבֵּיט הָלְאָה

וְיֵדַע וְיָבִין אֶת כָּל…

איש אשר כזה משורר יקרא! אך זה אֲהוב את המוזה! אך זה הוא ילד אלהים!… אחד מן המלאכים הקטנים הזעירים..

מה קטֹנתי, מה שפלתי, מה דַלֹתי, מה מך ערכי!…

כמעט יתקפני היאוש… כמעט יסיתני ויפתני להשליך את העט מידי, את העט אשר אמרתי בצלה אחיה, את העט אשר אליה התפללתי ואתפלל על עוד נשמת שדי תחיֶי, אל לקצוץ כנפים למריא במרום אחרי רב הנוצה… בַּטל רצונך הנשגב ממך והמרום מנגדך… ואז-הוי אז תרפינה כנפי ככנפי התרנגול אחרי המיתו את תאותה… מה נוראה תאוה מֻמָּתה… תשוקה נשקעת, נחלת עמֶמֶת ותמה לגוע… כל רעיון זך וטהור פשט ויעף כילק. יבש כל לֵחַ מראש, ואיש תם מלב, רק הרהורים רעים ומחשבות מטֻשטשות.. היד מתנהגת מעצלה ובכבדֻת כעגלה בלי משוחה בכֹּפר כתֶכת על מנת למחות, כתֶבֶת אחת ומחֶקֶת שתים…

ברכני גם אני, אבי!… למה אגרע?… אהיה גם אנכי כמעין המתגבר, כנהר שאינו פוסק לעולם, כנחל שלא יכזבו מימיו, מקור מים חיים, מים קרים נוזלים מן לבנון, והרעיפה שירתי ספירים, ופנינים כטל עלי דשא… וידעתי גם אני לאסף קרני אור חרס בחפני, עם קוי נגה הסהר הכסף, לשזר מהם עבֹתות זהב, חבלי פז לאֱסר במו לבבות, לקחת נפשות, להוליכם מעדנות, להוליכם שבי…

"גן עדן אשר ברכו ה‘, עצי פז עם עלים ירקרקים כירקרק חרוץ, ארזים נטע ה’ בזֹרע קדשו ובימין תפארתו, על יובלי מים זכים כבדלח שרשיהם ישלחו, בם טובלות ורוחצות רוחות טהֹרות, נשמות זכות, טובלות ורוחצות בחלב, ובעצים תפוחי זהב במשכיות כסף, תאוה לעינים ונחמדים למראה ולהשכיל… טל ילין בקצירם… צפרים נחמדות פוצחות בפיפיותיהן רוממות אל, ורוח אלהים מרחפת ומתהלכת ביניהם ומתענגת על ילידיה-אבל משֹכת חָדק.. " (פרוג).

אם לא כמשֻגע אהיה בעיניך על חלומותי ועל דברי ודמיונותי הבטלים-אהיה לכל הפחות שר בשירים על לב רע, כי ידעתי את מכאובך ואת לבך החלל ורוחך הקשה; אבל פרידמאן! הלא תשא לי אם שפכתי שיחי בחיקך, כי לא אוכל לתאר לך את הרשם העז אשר שמו בקרבי שירי פרוג.

עתה נחזור לעניננו: אוכל לבשר לך כי השגתי בעזה"ש ובהשתדלות ידידי האבלסונים שעות להוראה (שלש) בשכר 13 רוב' לחודש, אצל איש אחד עשיר ואריסטוקרט שתי שעות בשכר 10 רוב' לירח ואלמד את בניו, בן אחד ושלש בנות בני חמשה וששה קלאסי הגמנסיום, שפת עבר ודקדוקה, ושעה אחת בשכר 3 רוב' לחדש, צר לי כי לא אבין שפת רוסיא היטב, פה נחוצה לי במאד. “ההכרח מורה דעה” יאמרו הבריות.

שמח הנך כי אבד שירי ולא בא אל הרידיקציה. -שמחה מבהלה! אדרבא, יראו שירי אור ויצאו לאויר העולם, אשמע מה יאמרו הבריות, אקשיבה דעת הפובליקום העברי, ואדע אם יתרון לי בעמלי אם אין, שמא יגרֹם מזלי שתהיה ההתחלה בשעה מֻצלחת, שעה משחקת לי ואפָּקד בזכרון טוב לפני הקוראים. מגורתך פן יבישו ילדי נעורי את זקנותי בהולידי לזקֻני-מגורת שוא היא: עד היום ההוא כבר יכרתו מארץ החיים ומרב ימים יפָּקֵדו,

אם יודע הנך ידיעה ברורה כי בן ציון קאפניק עם ביטלמן לא יגלו סוד גלֵה להם את דבסר באי אודיסאה, הנני שולח לך מרקה, והשיבני תיכף ומיד מכל דבר אשר נפל בכם, ארחמך איש אֻמלל! מכתבך העציב מאד את רוחי, רצוף פה מכתב לביטלמן עם שיר יקר, קראהו ואֱמָר לי משפטך, כי יקר לי משפטך מאד. ענני כרגע.

ידידך מוקירך ומכבדך בלב ונפש

חיים נחמן ביאליק

ה.

[אודיסה 9 נויאבר-כ' מרחשון-תרנ"ב]

[ליוסף ביטלמאן]

יוסף יקירי!

השיר הנוכחי הנני שולח אליך לכפר את פניך עון דֻמִיָתי הארכה, בסבת שנוים ותמורות רבות וגדֹלות –אשר אם ראוי הנך לכך יגלה אותם אליך פרידמן-שנעשו בחיי במשך הימים האלה לא יכלתי לכתב אליך אף אלף זעירא ואתא קלילא. יקר לי אוהב נאמן כמוך בצרתי ובשמחתי, אבל מה אעשה כי לפעמים יבואו ימים כאלה לעדם אשר ישכיחוהו על כרחו את אוהביו ורעיו גם את נפשו; ימים כאלה השיגוני גם אותי. עוד ביום האחרון של חג האסיף השיגני מכתבך עם מכתב פרידמאן והתענגתי עליהם מאד מאד. אזכרה את מלֶיך האחרונות:“אך אל תשל בי”-לא אשכחך לנצח כל עוד נשמתי בי, יוסף יקירי! השיבה ידך והוסיף לי כהנה וכהנה, להודיעני מכל החדשות הנעשות עמך, עם ביתי, עם יעקב מוסונזשניק, ועם זיטומיר כֻלה, הכלל, כל אשר תמצא ל“ראוי להשמיע ולהשמע” (אינטרעסנע) תודיעני. הודיעני משפטל על השיר, נדמה כי כבר יודע אתה לשפוט משפט צדק לדברים כאלה. הודיעני ממשפחת מורך ר' מרדכי סג"ל, אם מורך עודהו, כבר לא שמעתי אדותיו מאומה. הודיעני, רק תיכף ומיד, כי צמא אנכי לדבריך, ובזה אשאר אוהבך לנצח. את מכתבך תמסור על יד פרידמן, גם מרקה תתן לו, ותודיעני את אדריסת פרידמן-

חיים נחמן ביאליק

אֶל הֲצִּפּור

שָלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרָה יְקָרָה,

מֵאֲרָצוֹת הַחַמּוֹת לְחַלוֹנִי

אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה נַּפְשִׁי כָלָתָה

בַּחֹרֶף בְּעֵת עֲזַבְתִּנִי…

אַתְּ עֲזַבְתִּנִי- וַאֲנִי לַאֲנָחוֹת

נִשְׁאַרְתִּי בְּאַרְצִי הַקָּרָה.

עֲנָנִים נִזְעָמִים רָאִיתִי רִאשׁוֹנָה

וְרוּחִי הַטּוֹבָה אָז סָרָה.

הַגְּשָׁמִים יִדְלֹפוּ – וַיִּרֶב הָרֶפֶשׁ,

הַיָּמִים עֲצֵלִים, נִרְדָּמִים;

וּבְעַצְלָה כְמֹהֶם בִּי עֹרְקַי יֵשְׁכָּבוּ,

וּבְרִפְיוֹן יִזְחֲלוּ הַדָּמִים…

הֲשָׁבָה הָאָרֶץ לְרֶפֶשׁ עוֹלָמִים?

הֶעָבִים יִמָּלְאוּ, יַעֲרֹפוּ ;

" וִיהִי כֵן לָנֶצַח" בְּנַפְשִׁי דִמִּיתִי,

הַגְּשָׁמִים יִדְלֹפוּ…

נָשִׁיתִי רְנָנִים, נָשִׁיתִי צִפֳּרִים

גַּם אוֹתָךְ שָׁכַחְתִּי שָּכֹחַ,

אַיֵּכֶם, אַיֵּכֶם הַיָּמִים הַטּוֹבִים

וְאַיֵּה נֶחְבֵּאתֶם לִבְרֹחַ?….

אַךְ הִנֵּה הַיָּמִים הַמָּרִים הַקָּרים

תַּחְתֵּימוֹ כַּפֶּרֶץ אָתָיוּ

נִפְרַץ גַּג בֵּיתִי, שָׁם טֹרַד הָדֶּלֶף,

הַקִּירוֹת יִבְכָּיוּ, יבְכָּיוּ…

וַיָבֹא הַחֹרֶף וַיִפְקֹד צִבְאוֹתָיו,

הַקֶּרַח, הַשֶּלֶג, הַקָּרָה..

קֶרַח נִשְמָתוֹ, וּלְשוֹנוֹ לֹהֶטֶת

כַּמַּחַט בִּבְשָׁרִי דָקָרָה.

“פְּתַח דְּלָתֶיךָ” בְּחַלוֹנִי בַּלַּיְלָה

הַסְעָרָה הַקָּרָה דֹפֶקֶת:

-סוּרִי, גְּבִרְתִּי, הֵן פֹּה לֹא יַכִּירֵךְ

מְקוֹמֵךְ –אֵין עֵצִים לָשֶׁקֶת.

וַתַּעַל כַּגַּנָּב בְּעַד הָאֲרֻבָּה

וַתֵּילֶל וַתֵּבְךְּ כַּיַּעֲנָה,

וּכְיִלְלַת אֹחִים בֵּין חָרְבוֹת שְּאִיָּה

אָזְנַי מִן הַסְּעָרָה תִּשְׁמַעְנָה,…

וְיֶלֶד לְפִצְעִי אִשְׁתִּי הִמְלִיטָה

וַתָּבֹא עַד מַשְׁבֵּר – וַתָּמֹת…

כֹּה דוּמָם כַּמָּוֶת יָשָׁבְתִּי לְבָדָד

וָאֶהְגֶּה בְעוֹלָם הַנְּשָׁמוֹת…

הַחַלוֹנוֹת הִלְבִּינוּ כַמֵּתִים מִקֶּרַח,

בַּעֲדָם יָצִיצוּ לִי רְפָאִים…

מַדּוּעַ כֹּה תִבְכִּי, צִפּוֹרִי יַקִּירָה,

מַדּוּעַ כֹּה תֶהְגִּי נְכָאִים?…

כֹּה אָרְכוּ הַיָּמִים, כֹּה אָרְכוּ הַלֵּילוֹת,

כֹּה אָרַךְ הֶעָמָל, הָעֹנִי!…

אוֹי הַרְפִּי, אַל תִּבְכִּי, מַדּוּעַ צִפּוֹרִי

תּוֹסִיפִי יָגוֹן עַל יְגוֹנִי?…

לֹא דֶמַע וּבְכִי לִי גֵהָה יֵטִיבוּ,

לֹא אֵלֶּה יְרַפְּאוּ מַכָּתִי…

כְּבָר עֵינַי עָשֵׁשׁוּ, מִלֵּאתִי נֹאד דְּמָעוֹת,

כְּבַר הֻכְּתָה לִרְסִיסִים לִבָּתִי…

כְּבָר כָּלוּ הָדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים

לֹא הֵקִיץ עוֹד קֵץ עַל יְגוֹנִי… -

… שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ מֵאֲרָצוֹת הַחַמּוֹת,

צַהֲלִי צִפּוֹרִי וָרֹנִי!…

עוֹד יִרְבּוּ הַיָּמִים – וְאַתְּ שָנָה שָנָה

תָּנוּדִי אֶל אֶרֶץ הַחַמָּה,

וַאֲנִי פֹּה אִוָּתֵר- כֹּה לִבִּי יִנָּבֵא –

עַד מָתַי, אֲדֹנָי עַד כַּמָּה?…

חיים נחמן ביאליק

ו.

זיטומיר, 13 מאי 92 [כ“ח אייר תרנ”ב],

[לי. ח. רבניצקי]

אדון נכבד!

ה“פרדס” קבלתי, תודה רבה לך, האמת אמר לך, כי עורך אמן אתה והוצאת מת"י דבר מתוקן בתכלית השלמות. כל אשר בא אל הפרדס הוא טוב ויפה, מקֻבל ומתוקן, מאמרי “אחד העם” ספירים יקרים ומרגליות המה. הפרדס מוצא חן בעיני כל העם מקצה. אדמה כי עד מהרה תמצא ידך להוציא פרדס שני.

אעירך כי בשירי נפלו שגיאות אחדות בנקודו וגם נחסר בטעות. בשורה הראשונה ת' “שלום שובך” צ"ל “שלום רב שובך”, כמו שנדפס בבית האחרון בהשנות השורה הזאת. בשורה האחרונה נקדת “צהלי את” ת' “צהלי אֶת” כי הפעל “צהל” בא ביחס הפעול, בהחליפך את הפועל “יפהפיתי” בפעל “פרחתי” (אזכרה לימים בכם פרחתי) לא שמת לב כי תחסר בזה שווי ההברות ואבד המשקל, והיה לך לתקן גם המלה שלפניה ולכתוב “כמוהם” במקום “כהם” ולא חסר אז מאומה, מלבד דגשים יתרים וחסרים שטעות דפוס המה.

מוקירך ומכבדך כערכך הרם

חיים נחמן ביאליק

ז.

ב' אלול תרנ"ב, זיטומיר.

[לי. ח. רבניצקי]

אדון נכבד!

עפ"י דרישתך הנני שולח לך שלשה שירים: והיה אם ימצאו חן בעיניך ואספתם אל פרדסך, כאשר תאמר לתקן בם דבר מה הואילה להודיעני את תקוניך. בקראך את השיר הראשון אף כי השני תשמר את הפסקאות ועלתה קריאתך יפה.

השיר השלישי, בצאתו זכאי מידיך, אינני יודע אם יזכה בעיני המבקר (צנזור); אולם השם הקדוש “רומניה” היא סגֻלה בדוקה ומנֻסה למחלות כאלה ר“ל; ע”כ תוכל לכתוב תחת שם השיר הזה המלים האלה; “אל בת עמי ישֶבֶת רומניה” והקפתן בשני חצאי לבנה.

לתשובתך אחכה גם אל משפטך.

ברגשי כבוד ויקר

ח. נ. ביאליק

אחרי כלותי לכתב את המכתב ושני השירים הראשונים וגם את הפוסט סקריפטום שבסופם (עיין בסוף המכתב, צד 6) דרשתי אחרי השיר השלישי גם אצל רעי ואיננו. וע"כ הנני שֹלח לך אחר במקומו והוא “תלישא קטנה” מאחד השירים המתאר תמונות רבות מחיי חובשי בית המדרש.

השיר השלישי, אשר אמרתי, חפשתי בכתבי ולא מצאתיו; אולי אמצאנו אצל אחד מרעי ואעתיקנו ואשלחנו אליך. ואתך הסליחה.

באחרונה הנני להעירך שלא תדפיסם ד' עמודים בדף אחד כאשר הדפסת את שירי הראשון.

חנ"ב.

מהר לי את מכתבך ומשפטך.

P.S. הפעל “תקרן” אשר בשירי השני בית א' הוא משרש “קרן”; ונמצא הפעל ממנו בתנ“ך בקל ובהפעיל; כי קרן אור פניו, משור פר מקרין מפריס, וי”ל גרדון משתמש בו במשליו כמה פעמים גם בזמן עתיד וטוב מאד יעשו הסופרים לוא החליפו לכתב תחת המלים:" השמש שלחה קרנים“- “השמש קרנה”. – בסוף בית ג': “ירפד עלי חרוץ עלי רפש” היא פרֹדיה לקוחה ממליצת איוב מ”א 22: “ירפד חרוץ עלי טיט”. והשתמשתי במלת “חרוץ” לכונת “זהב” כמו “נחפות בכסף בירקרק חרוץ” שבתהלים ועוד רבים. -

חנ"ב.

ח.

זיטומיר כ“ד אלול תרנ”ב.

[ לי. ח. רבניצקי]

אדוני הנכבד!

לבקשתך הנני שולח לך עוד שני שירים ושיר אחד קטן בסופם הראוי להתבוננות, על דברת אנשים מבינים ובידך לקרב או לרחק.

לא אכחד כי נמצאים אתי שירים יפים מאד בסגנונם והתכנם; אולם מפאת המסגרת הצרה אשר הצטמצם בו פרדסך, מסגרת הלאומית, לא יתכנו לבוא שעריו.

את נארודיצקי לא ראיתי, כי בביתו לא ישכנו רגליו וטרוד הוא בדברי הבל, וע“כ לא יכולתי לשאול פיו אֹדות מכתבי חצ”ל ז“ל, אולם גם בטרם ראיתים אוכל לשפט כי לא תמצא בם חפץ ולא יסכנו לפרדסך; הן לא תאמר לטעת בפרדסך חקירות מעֻפשות על דבר דגש חסר או נוסף, האין זאת? ובלעדי הדגש אין במכתביו מאומה –ומכתבי חצ”ל ב“הבקר אור” יוכיחו… ובכל זאת עוד אדבר את נארודיצקי בדבר הזה.

השירים האלה אשלח לך על מנת שתענני תיכף אם יקֻבלו אם לא; כי מטבעי אינני מתון ותוחלת ממֻשכה תציק לי מאד, וקצר רוחי יניאני תמיד משלֹח את מוצא עטי אל אחד המו"לים, ענני “הן” או “לאו” וידעתי, ונח לבי.

אולי תוכל להודיעני את קץ הפלאות מתי יצא ה“פרדס” אור?

• בבית הראשון של השיר הראשון כתבתי “צַק” והוא צווי ליחיד משרש נָצֹק ששרשו גם יצֹק, כדין הפעלים הצדיקיים, כמו יצב, נצב, יצר, נצר וכאלה, כמו שנמצא בספרי הדקדוק; והצווי “צַק” נמצא גם בתנ“ך במלכים ב' ד', 41: “צק לעם ויאכלו”. ואיננו ע”ד הזרות כי אם עפ"י דקדוק.

לדעתי השירים האלה אינם נופלים משיר “אחרי הדמעות”. והיית שלום, ואברכך בכתיבה וחתימה טובה לשנה החדשה והצלחת בפעל כפיך.

המוקירך ומכבדך

ח. נ. ביאליק

P.S. בבית השלישי של השיר הראשון כתבתי “הַשְׁלֵם, שַׁכְלֵל” המלה הראשונה השלם היא מקור הפעיל, והשניה “שכלל” מקור פִּעֵל מן הפעלים המרֻבעים; כתבתי זאת לבל תטעה להחליפן בצווי.

התבונן וקרא בשים לב את השירים הנשלחים פה כי יפים וטובים המה. לתשובתך אחכה ואל תענני בתוחלת ממֻשכה.

חנ"ב.

אגרות: שנת תרנ"ג / חיים נחמן ביאליק

ט.

זיטומיר, תרנ"ג… חשון.

[לי. ח. רבניצקי]

אדון נכבד!

זה כמה קבלתי מכתבך הגלוי, אשר בו בקשתני לספֹד לגרדון ז“ל כנוח עלי הרוח-אנכי לא עניתיך, כי הכיתי לראות אולי יקדמני אחר, הטוב ממני; הן לספֹד לגרדון כראוי לא מלתא זוטרתא היא. את פושקין הספיד לרמונאוב-ומי יספֹד לגרדון? אולם אחרי ראיתי את כל הקִנּות אשר קוננו עליו אלה הנדחקים מעצמם אל היכל השיר ואמרתי: לו ראה יל”ג ז“ל מי ואיך יספידוהו-ושב למות, ואשלח את קנָּתי אשר קוננתי אני אליך, ואתה אדוני איעצך-בקראך את קנָתי זאת וזכרת את יתר הקנות אשר בל”ס קראת ב“הצפירה” וגם ב“המליץ” ומצאה קנתי כרגע חן בעיניך.

רֹב שירי גרדון ז"ל הגדולים והטובים רמוזים בקנתי זאת בכלל, ואתה קרָאֶנָה בשים לב ובכונה ומצאת וראית כי טובה הִנֵהָ.

אדוני! נא ונא למהר את תשובתך כרגע אם תמצא חפץ בה ואם תקבלה, חכות לא אוכל, ההחלות לסדר לדפוס את ה“פרדס”?

דברתי עם נארודיצקי אדות מכתבי חצ“ל ויאמר לי שיש ביניהם הרבה מכתבים אשר ערך ספרותי להם ויצלחו להכנס אל ה”פרדס“; אולם הוא איננו האדון למכתביו, וידו קצרה משלוח אותם אליך ויעצני כי איעצך לפנות לחתנו קולישר ע”י מכתב והוא ירָצה לדבריך,

כתֹבת קולישר כשמו לאמר:

מהר להשיבני.

           בכבוד ויקר

           ח. נ. ביאליק

כתבתי:

אם יקשה ממך דבר בשירי זה הואילה לשאלני ואל תתקן מעצמך. המליצה בבית ה‘, שורה ג’ “גן אל נגדה ערום” נסמכת במליצות הכתוב באיוב: “ערום שאול נגדו ואין כסות לאבדון”. וכל הבית רומז לשירו על מות מיכה יוסף לבנסון. - שורה ד' בית ט' כתבתי “ולעזב החומה אין וכו'” כלה"כ בנחמיה: “ויעזבו את החומה עד החצי” ופרושו חזוק ותמיכה.

           חנב.

י.

ב' טבת תרנ"ג, זיטומיר.

[לי. ח. רבניצקי. ]

אדוני היקר והנכבד!

הערותיך הקלות לשירי האחרון קבלתי ולא לכלן הנני מסכים. הניבים “לפאר תפארת כל פארות… " לארות לו אֹרות” אינם דומים בשום אופן אל ה“ניבים הנאוים והנאומים הנעימים” של שולמן, כאשר לא ידמה להם ה“ניב” “לשָרֵש שרשים” או “לזמר זמורה”. שם, בניבי שולמן, אין בם כי אם שווי הברה בלבד, אשר לא ינעם לאזן אניני הדעת, ופה יצאו הפעלים מהשמות להוראה הפוכה, כידוע, וכן מפרשים כל הפשטנים את הפעל “לא תפאר אחריך” שבתורה שפרושו: לא תקצץ את הפֹארות, וכן הפעל “ארה” יצא מן השם “אור”, שהוא שם כולל לכמה עשבים ידועים שנלקטין, כמו שהשתמשו בו גם חכמי המשנה ב“זרעים” בכמה מקומות; ומה שנוגע להמלה “תפארת”- הרשות בידך לשים במקומה מלה אחרת נאה הימנה כמו “את מיטב” או “מבחרֵי”. ע“ד הקריאה: “בכו בכה יתומים” שבסוף-ע”ז נאמר: “גברא גברא וטעמיה”.

עתה הנני לבקשך, אדון יקר ונכבד, בכל לשון בקשה;אנא, היטיבה ברצונך עמדי ושלחה לי לכה“פ את מחצית שוים אל ארבעת שירי בכסף, צרות רבות קרוני במשך הזמן הזה, מסובב ומוקף אנכי ביסורים מכל עבר ועתה נקרה לפני ענין הדורש כסף אשר אולי יחלצני מן המצר ובהיטיבך עמדי וקימת את נפשי, ואנכי הנני מקבל עלי בצאת ה”פרדס" לאור להפיץ ספרים רבים בעירי. אולם אבקשך להחיש את טובתך, כי לא תוכל לשער מה מאד נחוצה לי.

           ברגשי כבוד

           ח. נ. ביאליק

יא.

[קורוסטישוב] 14 יוני 93 [י“ב תמוז תרנ”ג].

[לי. ח. רבניצקי]

אדֹני הנכבד!

היטיבה ברצונך לענותני דבר על השאלות אשר שאלתיך זה כמה פעמים ולא מצאתי עליהם מענה ממך. בראשונה הואֵל והודיעני מתי יצא הפרדס מבית-הדפוס. הדבר הזה נחוץ לי לדעת, ובשניה תודיעני: אם יש עוד מקום לשירים יפים בפרדסך. וגם הואילה לרשם לי את שמות השירים משירי הבאים בדפוס.

בשבוע העבר התודעתי במקרה אל אחד הצעירים ויראני את כתביו ואמצא בתוכם ספור קטן כתוב בכשרון נעלה ובטוב טעם מאד נעלה. הספור הזה, לפי תכנו, יצלח גם לפרדסך, לכן דברתי על לב הצעיר כי ישלח את ספורו זה אליך, אך הוא לא נעתר לי, כי מאשר אומר הנהו להתעסק בספרות בתור אומנות, שמוצא את עצמו מוכשר אליה, לכן יחכה עד בשול כשרונו ואז ידע להוציא דבר מתֻקן. הצעיר הזה, מלבד כשרונו הודאי, הוא גם מופלג גדול בשפות וידיעות. שפות רוסיא, אשכנז ואנגליה שגורות על פיו והוא בקי גם בשלש הספרֻיות אשר בשפות האלה, מלבד ידיעות כלליות ומלבד שקידתו העצומה בלמודים הכוללים ובשפות אחרות.

           כתבתי М. Коростышевъ, Кіев, губ. Ш. Авербуху для Х. Н. Б.

           המכבדך ח. נ. ביאליק.

יב לי. ח. רבניצקי

קורוסטישוב, 4 נויאבר 93 [י“ז כסלו תרנ”ד].

[לי. ח. רבניצקי]

אדוני הנכבד והיקר!

הנה לפניך עוד פרח אחד מפרחי שירתי, קחהו ושתלהו באחת הערֻגות אשר ב“פרדסך” לעַנג וליהנות בו בני אדם.

והשיר הזה אשר הנני שולח אליך בזה¹ הוא נחמד ועמֹק כאחד, ומובטחני שבֹשם כזה היה יהיה לתפארת לפרדסך, כי, לדעתי, שיר כזה גם בשפה אירופית לא ינחל קלון – אדרבה!..

עתה אעירך על המלות שאינן מצויות הבאות בשירי זה: עמוד א‘, שורה ג’: “עתה שַׂבְתִּי וּמִשֵׂבִי”² בשי“ן שמאלית, והוראתן – זקנה ושיבה, ובתנ”ך נמצא “זקנתי ושַׂבְתִּי”³, “כי קמו עיניו משֵׂיבוֹ”⁴. — עמוד א‘, שורה י’: “בַעֲזֹז בי עֵין החיים”,⁵ כמו במשלי ח' 29: “בעזוז עינות תהום”. — עמוד ב' מן שורה ט' עד שורה י“ב⁶ שעור הבית הזה כן: “עין כרובי מעלה בחנה את תֻּמי ובֹר לבבי שלא חלו בם ידים לחלל יפים – וַיִּגָלוּ”. — עמוד ה' שורה י”ב; “מרי ותְאֻנִים”,⁷ כמו ביחזקאל כ“ד 12: “תאֻנים הלאת”, והשתמשתי בו בהוראת תואנות. בעמוד ג': “רָאות רבות”⁸, כן הוא בישעיה מ”ב 20⁹. בעמוד הנ“ל: “ולהתנַבּות”,¹⁰ כן הוא פעמים חדלי ספורות בתנ”ך, וביחוד בראשונים,¹¹ וביחזקאל¹² בלי אל"ף.

את שירי זה הנני מבקשך להדפיסו בפרדס. אם אי אפשר הדבר – אבקשך להשיבהו אלי מיד, כי לא נשארה לי כל העתקה מאפס זמן להעתיק, כי כבר בראשי ורֻבי הנני “סוחר”.

מדוע יאחר ה“פרדס” מועדו? אחת הסבות העִקריות, שבן־אביגדור¹³ ואחיאסף¹⁴ עושים חיל ואוספים ממון בהוצאותיהם הוא בשביל שלא יאריכו את נפש הקהל בתוחלת ממושכה. יודע הנני כי רבים מחכים בכליון עינים ליום צאת הפרדס.

להצטדקות על טענתך מדוע לא הודעתיך יום חתונתי¹⁵, כמנהג בני אדם, אוכל להודיעך, שגם שלֹחַ שלחתי לך מכתב הזמנה, כנהוג, ואם לא בא לידך לא בי האשם. שירים רבים יפים וגדולים אתי עד כדי חוברת גדולה – מה עצתך, האבוא בדברים את בן אביגדור על אֹדותם?

אינני יודע מדוע גומרים כל המבקרים פה אחד את ההלל הגדול על כל תוצאות בן אביגדור. לדעתי, בכל הוצאותיו בין בספורים ובין בשירים רב — — על הטוב והיפה – מזלו גרם!

בכל אופן מהר ענני ואל תאריך נפשי.

מוקירך ומכבדך כערכך

       ח. נ. ביאליק

יג¹⁶ מנדילי זלאטקין

חביבי, ילד שעשועי מנדילי זלאטקין¹⁷!

אף כי זה כבר נפסקה הקורספונדנציה בינינו, בכ“ז הנני שומר אליך אהבתי. הוי, חביבי, את כל קורת רוחי בעוה”ז נתתי חלף מבט אחד בפניך העגולים והנחמדים כפני כרוב קטן; צר לי על השבת מרוץ המכתבים בינינו. אדמה כי מהיום והלאה נכתוב איש לרעהו.

בימים האלה יצאה לאור מן הירחון הנפלא “ממזרח וממערב” החוברת הראשונה. חביבי! כלי ספרותי כזה יקר עוד לא ראתה עיני ועיניך מים חתום “השחר”. ראה, יקירי, להפיץ את הירחון הזה ואל ייקר לך כל עמל. כלנו מחויבים בדבר הזה. החתומים בארץ רוסיא יפנו אל הסוכן הכללי הרוסי אשר אדריסתו כן: Изр. Родницкому, Житоміръ הוא מו"ל “הייליגע לאנד”¹⁸. הודיעני, חביבי, מה מעשיך ביקטרינוסלב ומכל אשר עבר עליך עד היום הזה.

כתבתי:

м. Коростышевъ, Кіев. Губ. Г-ну Ш. Авербуху. для Х. Н. Б.

את שמי תכתוב בר"ת ולא מפורש – זכר זאת.

   המחכה למכתבך

       חיים נחמן ביאליק

יד לי.ח. רבניצקי

כ“ז אב תרנ”ד. קורוסטישוב.

ידידי מר ח"י ראבניצקי!

הנני שולח אליך אחד משירי האחרונים אשר כתבתיו בט' באב דהאי שתא¹⁹. ותנאי כפול אני מתנה שתדפיסהו כמתכֻנתו בלי שנוי כל שהוא. וכתבניתו – שורה כנגד שורה ושתים יוצאות זנב²⁰. וגם לא תדפיסהו דיומדין (ב' עמודים לצד) כ“א עמוד עמוד לבדו. הן לא כ— — אני, אשר, אעפ”י ש“לא ימלא מקום נכבד בשירה העברית”²¹, בכ"ז ימלא את חוריו כסף מפסֹלת לוחותיו, ואנכי אעבדך חנם והיה זה שכרי שאמרתי ונעשה רצוני, — ואל תדמה שאני בֹחֵר לפעמים בכונה במלות קשות ההבנה (כמו שכתבת אלי באחד מכתביך), כי אני מבקש ומחטט תמיד אחרי מלות מדֻיקות המצַינות היטב את כַּוָּנָתִי.

“הכפירים בתלתלי זהב” אשר כתבתי בשירי זה²² מרמזים על היונים, כי כן יקרא להם הפילוסוף ניטשה בתורת מוסרו²³. בבית ט' שורה ז' כתוב “וַיָּרָס”²⁴, הוראתו הַטֵף רסיסים, זָרֹק דבר נִגָר; כמו “לָרֹס את הסֹלֶת” דיחזקאל²⁵! שרשו רסס (окропить). חפצתי לשלֹח אליך עוד שיר אחד או שנים, אך נפשי קצה עתה בכתיבתי ואסתפק באחד לע"ע. אולי תָבֹר משירי הישנים הנמצאים בידך אליך עוד לכשתודיעני את זמן סדור הפרדס לדפוס; כי יש את נפשי לתת ספר כריתות למוזתי ולשפוך את כוס שכרונה על פניה ושלחתי מעל פני גם את ילדיה החוצה.

לתמהוני ולדאבוני לא באה אלי עד היום החוברת הראשונה “עולם קטן”²⁶. כנראה, אבדה בדרך, ולכן היטיבה ברצונך לשלח שנית אלי. והנני מבקשך לשלח אלי גם “פרדס” ספר ראשון, כי נגנב ממני זה ימים. מחיר ה' הפרדסים²⁷ עוד לא קבלתי מידי הקונים; בקבלי אשכח.

הואילה להודיעני מי הוא המתכנה “אלדד ומידד”²⁸?

החוברת “ממזרח וממערב”²⁹ לא עשתה עלי רושם טוב. מאמרו “ירחוננו”³⁰ וגוף החוברת הוא כשטר ושוברו בצדו. הרבה הבלים, תבן וקש נכנסו בה. שירים אין בה כל עיקר, כלומר, הרי הם כאלו אינם.

איני מבין מה ראה הפרופיסור יוסף הלוי³¹ לשטות זה³² לדחוק את עצמו אל היכל השירה והיא לא תצלח. לוא היה שם הכבוד פרופ' מלפפני הייתי מגרש מעל פני את המוזה במקל ובמטאטא.

ואעפ"י כן יש בשיריו דברים טובים המקבלים טעם לפגם מסגנונו הברברי והמוזר לרוח הקוראים.

אבקש לענותני תיכף ומיד ואת משפטך על שירי תגיד.

   ברגשי כבוד וידידֹת³³

       ח. נ. ביאליק

P. S. בבית ט' משירי זה המשלתי את כנס“י³⁴ לנזיר נודד נושא צלֹחית של פליטון ומַזה לרוח ובבואו יכניס ריח טוב עמו… המשל הזה הוא מְשַׁל מדרשי בפ' לך לך, שאמה הקב”ה לאברהם לך לך… “טלטל את עצמך ממקום למקום שיודע שמי בעולם; משל למה”ד, לצלחית של פליטון" וכו' וגו', והן הוא במדרש שה"ש³⁵.

הנני מבקשך שנית לענותני תיכף ומיד. — אל תשמט את זמן הכתיבה מתחת השיר כעשותך לשני שירי בפרדס ב'³⁶.

       הנ"ל.

טו לי. ח. רבניצקי

ידידי היקר והנכבד!

הנני שרוי בתמהון גדול משתיקתך הארוכה, שאינני יודע לפרשה. במכתבך האחרון הודעתני כי שולח אתה אלי פרדס א' וחוברת “עולם קטן”, וזה כארבעה שבועות אשר אחכה להם ואינם. — מה זאת? אולי שלחת ע“י האדריסה המשובשת, אשר כבר צויתיך במכתבי האחרון לתקנה, ויפֹל המשלוח בידי זר היושב בקורוסטישוב ושמו כשמי ועפ”י רוב יקבל מכתבי ולא ישיבם אלי. — מהיום והלאה תכתוב אלי כן:

Ш. Авербуху для Х. Н. Б. Коростышевъ, Кіевск, губ.

כלומר את השם ש. אוירבוך תכתוב בראשונה ובאותיות גדולות ואחרי כן את שמי וחניכתי בראשי־תיבות ובאותיות קטנות. כל תלונותי וצעקותי בתא הרצין¹ אשר בעירי על מעילה בשליחות לא הועילו לי וכל עוד תכתוב את האדריסה כמתכֻּנתה הראשונה עומדים המכתבים לאבדה.

בדבר בת שירתי צדקת ממני² : לא יכלתי משֹׁל ברוחי ואכתֹב, זה ימים, שיר יפה מאד אשר הרקיד את קוראיו כמו עגל מרֹב התפעלות. רבים אֹמרים, כי לא בא כבֹשם הזה וכו‘. נארודיצקי מרצה לי שמונה רובל כסף ושמונים קופּ. במחיר השיר הזה (10 קופּ. השורה והוא בן פ"ח שורות)³, בשביל ה“ממזרח וממערב”. בירחון הנ"ל חוברת ב’, המשתלחת עתה, נקבעו שני שירי⁴, ככתוב במודעות במכ“ע הצפירה והמליץ. השירים האלה טובים. טרם תראינה עיני את ה”עולם הקטן" לא אקרב אל המלאכה⁵. צריך אני לעמוד על אָפיו. את הפרדס א' שלח. — עוד הפעם אזהירך לעשות את השם אוירבוך עיקר ואת שמי טפל באדריס. ענני בו ביום, כי מכתבך לא ימצאני בביתי אם תאחרהו. אחרי יו"כ אשלח אליך שיר יפה.

הנני מברכך בשנה טובה ומבורכת.

   מוקירך וידידך

       ח. נ. ביאליק

קורוסטישוב. ה' תשרי תרנ"ה.

עזרא גולדין⁶ בקש ממני ע“י מכתב שיר לילקוט⁷ אשר יוציא. בתלפיות⁸ נדפסו שני שירי⁹. אוי לי שנתתי מפתי לע”ה.

טז לי. ח. רבניצקי

שלום לידידי ואדוני!

בזה הרגע קבלתי את ה“פרדס”¹⁰; — תודה וברכה לך, ידידי! — איה העולם הקטן אשר אמרת¹¹?

את השיר אשר הבטחתיך במכתבי האחרון אני הולך ומעתיק עתה בשביל הפרדס¹² וביום א' אשלחנו; מובטחני, כי ישית פאר לפרדסך.

מה דעתך על החרזנות אשר פרצה וגברה בעת הזאת בשירה העברית? אין כשרון ואין רעיון חדש, אין ידיעת הלשון ואין ניצוץ אלֹהִי, אבל יש כאן אחיזת עינים ושרלטניזם אשר קמו לצחק לפנינו בדמות המשקל הקלוקל¹³ וחרוזי השוא אשר בדו להם בלבם בעת הזאת. רוח של עמעום והרהורים בטלים, רוח ריקנות והבלי שוא הפורחים באוירו של לב נָעור וריק שוֹרה על כל פרי עטם. אין רעיון שלם ומתֻקן, רק רפרוף ורחיפה שטחית – מלבד השקר והרמיה הבולטת בכל שיריהם. כי יבכו לשבר עמם הגדול כים ואם על ציון יתגעגעו – בלב ולב ידברו. לא אנחת העם וגעגועיו נשמעים בשיריהם, כי אם המון דברים נשמע: “טובע בים דמעות, דמעות רותחות, דם ואש ותמרות עשן”¹⁴, או כזה: “ציון משאת נפשי; בחלומי ראיתיך; אהובתי, משושי…”¹⁵ וכל המלות היפות האלה זיופן נכר מתוכן, ולכן – כבר קצה הנפש היפה בהן. עלינו להאנח או להתגעגע בה במדה ובאותה הדמות שיש להאנחה ולהגעגועים מקום במציאות ובין החיים. יש בוכה ויש בוכה ויש נאנח ויש נאנח ולא כל האנחות והגעגועים שוים. הנני מרגיש, כי לא יצאתי ידי חובתי פה בבאור כונתי כראוי. במכתבי אשר אצרף לשירי אברר יותר. ורק זאת אעיר פה שֶׁמַה שכתבתי פה רק על אדות שירי בכי וגעגועים מפני שתוכן אחר אין כמעט לכל שירינו כיום. היה שלום.

י“ב תשרי תרנ”ה, קורוסטישוב.

       ח. נ. ביאליק

יז לי. ח. רבניצקי

[לי. ח. רבניצקי]

ידידי החביב והנכבד!

הקימותי את דברי ואשלח אליך את השיר “אגרת קטנה” לשום אותו בפרדסך. ואתה עשה עמדי חסד וענני ביום בֹאו אליך והודעת אותי אם משפטך מפֹרָט עליו. בעיני מצא השיר הזה חן בתכנו, בשפתו ובמתכֻּנתו החדשה לנו, אשר לא עשו כן חרזינו בלהטיהם, אך אתה לא תשית לב לדעתי ולא תשא פני והודעתני כאשר עם לבבך על־אֹדות כשרוני – אם נמצא בי כשרון – בכלל.

חרוזי השיר הזה הם אחד מלעיל ואחד מלרע. והמלעיל אשר אמרתי הנהו לפי הקריאה ההמונית, אצלנו האשכנזים, המקֻלקלת, אשר יקראו תמיד מלעיל, מלבד מלה בת הברה אחת שאות השמוש ב’כ’ו’ל’ם לפניה; אבל לפי הקריאה הספרדית המדקדקת לא יעלה המשקל יפה. בדבר הזה נגררתי אחרי המנהג של שטות אשר נהגו משוררינו בזמן האחרון לשקל את שיריהם במשקל מצלצל בפי קוראים עמי־הארץ, אעפ“י שהמשקל והצלצול אינם באמת כי אם מדומים בשיריהם, כי הספרדי או כל קורא מדקדק, המטעים את המלה כהלכתה וכנגינתה, לא יחוש כל צלצול. כל שירי הנדפסים, מלבד שיר “אל האריה המת”¹⁶ ושיר “על סף ביהמ”ד” הכתוב¹⁷ נשקלו עד“ז; שירי פרישמַן ושל”ג הם ג“כ עד”ז. ואני מאמין, שבימים הבאים, בהיות שפה ברורה ומדֻקדקת בפינו, ירצעו שירים כאלה את אזנינו כמרצע ויגריסו את שִׁנינו. לע"ע מְשָׁכַנִי היופי המדומה הלזה ברשתו גם אותי, כי ידעתי שקוראינו נהנים הנאה “משונה” מזאת.

אולם כל הדברים האלה הם טפלים והעיקר הוא התֹכֶן. והתוכן אשר בשירי זה אדַמה כי טוב הוא. דברי יצאו ממעמקי הלב, דמעותי אינן דמעות שוא, אשר לא תעוררנה כי אם קֹצר רוח, כדמעות ילדים. שפלות, חיי כלבים, יאוש כללי וחוסר אמונה בקדושת היסורים והגלות, התאחזות שאינה של קימא, ולסוף הֵד התקוה החדשה, שאין מהותה ברורה לעם ואולי גם לגדוליו – אלה הם החֹמר לשירי זה.

לא הבכי והדמעות מעוררים רחמינו, כי אם האסון ומדרגתו, איכותו ומהותו. גם הילד בוכה לכלי משחקו האובד וגם הגנב מוריד דמעות. בכל דור ודור סבלו ישראל צרות וספדו ספדיא ומקוננים קוֹנֵנוּ; אך כל תקופה של צרות דֹרשת את סֹפְדֶיהָ ומקונניה לפי איכות הצרה שבדור ההוא. שתים ושלש דלתות שבשיר י“ל גרדון “הראוני את עמי בעצם שפלותו וכו'…”¹⁸ יגידו לנו יותר מאלפי קינות כתובות ב”דם ואש ובתמרות עשן" בידי משוררינו בעת ההיא, מפני שגרדון היה מקונן דורו; שתים ושלש דלתות שבשיר “אחותי רֻחמה” תגדנה לנו עוד הפעם יותר מאלפי קינותינו, מפני שהיה אז גרדון מקונן התקופה ההיא. הוא תֵאֵר את האסון, והדמעות באו מאליהן. לפנים, כשאבותינו התמימים ו“הרוחנים” האמינו באלהיהם ויקבלו באהבה גזר דין “משמים” לכפרת עון, לפנים, אשר רוח החֹמר טרם יהיה על הארץ וכמונו ככל הגוים לא ידענוהו – אמרו על כל צרה שלא תבֹא: “אצבע אלהים היא ומשפטו יורנו”, ונפש העם השתפכה בקינותיו ובתחנותיו המלאות קבלת יסורים באהבה, הכנעה לפני דין שמים, צדוק הדין ותפלה להבא ואמונה בגאולה. אבל היום כבר קצה נפשנו ביסורינו ונבעט בם; כעת ימשֹׁל בעולם רוח החֹמר, האומר שהעוה"ז הוא טרקלין ובהבטחות לעתיד לבֹא לא תשבע נפשנו, היום נדרש שכר עמלנו בצדו תיכף ומיד; בדורנו, דור קטני האמנה, היתה אמונת המשיח למלתא דבדיחותא ונותנת חֹמר לחדודין ושנינות – סוף דבר, היום אין אמונה ולב ישראל ריק, ואם יפקדנו אלהים בעת כזאת ובמצב כזה בשבט אפו לא נאמר עוד: “רמז מגבוה הוא, שובו בנים שובבים”, כי אם נאמר: “הזרֹעַ תמשל בנו, החזקים ידכאו אותנו החלשים, יען כי חלשים אנחנו מהם ולא יען המה צדיקים ממנו” – ובכן מה הוא המשפט היוצא מזה?…

לנפֹל אל החזקים המכים! – אבל ההשגחה, או כח הקיום שבאומה, אחרת יעצה – להתחזק ולעמוד על נפשנו!

מובן הדבר, כי הדרך הראשונה קצרה ביותר, אך אמונתנו בפניה החדשים הוא האלהים וישר ילך לפנינו ולא יתננו לראות שחת.

סוף דבר: אידאלים חדשים נבראים עתה על חרבות הישנים; רוחניותה של האומה פושטת צורתה הישנה ולובשת חדשה; מעבר מזה כליון, הפסד, בְלִיָה – אַיִן… וממילא גם קרירות רוח, יאוש, קפאון… ומעבר מזה התרקמות, בריאה, יצירה – יש… וממילא גם חֹם לב, תקוה, חיים… אך כל המעשים האלה יֵעָשׂוּ לעינינו לא בעת טובה ובשעה משחקת, כי אם בעת צרה, אשר אולי רק היא גרמה לכל זאת, וממילא גם ערך הצרות ביחוסן לתקופתנו שאנו עומדים בה שונה תכלית שנוי מערכן בעת אחרת, וגם אנחנו מרגישים אותן באופן אחר לגמרי, והן מעוררות אותנו למחשבות ולמעשים אחרים לגמרי.

ישמיעו לנו המקוננים והמשוררים בת־קולם של כל הדברים האלה, ההולכים ונבראים לעינינו בעולם המציאות, בשיריהם וקינותיהם; תחת הבכיה של חנם ודמעות סתם, שכל עקרן לא באו אלא מפני ששמעו שמועה ש“צריכים לבכות”, אשר הדור הבא לא ידע גם על מה בכינו, ישירו לנו שירי יאוש וסלוק שכינה, בעיטה ביסורים וקֹצר רוח, שפלות וחיי כלבים, שרק דור כדורנו מסוגל להרגישם; תחת געגועי שוא מופרזים ומוגזמים על ציון “אהובתי, חיי רוחי, אור עיני ומשאת נפשי”¹⁹ ישירו לנו יונק מארץ ציה, תקוה רבה וגולמית שלא נקבעה עוד צורתה ולא עמדנו על אופיה.

הנני מוכרח להפסיק ולפנות לעסקי חול; סלח לי על הערבוב אשר בדברי ועל שפתי המשֻׁבשת כשפת — —, כי נחפזתי מאד בכתבי והשעה דחקתני. עשה עמדי חסד וענני בו ביום. שא לי על האיצי בך תמיד, כי כדרור לעוף הנני, היום כאן ומחר בבויביריק – לחם, לחם, לחם. מדוע לא תשלח העולם הקטן²⁰? נפשי תחשק לראותו. הפרדס קבלתי ביום 29 סנטיאבר ועניתיך בו ביום ע"י מכתב גלוי²¹.

אצל י. קפלן²² בזיטומיר נמצאים תרגומים רבים משירי פרוג ויש בהם יפים, אם חפץ לך בהם ישלח אליך – הוא מתרגם את כל שירי פרוג²³. אולי תקבל את “רבי אמנון”²⁴.

כתבתו של קפלן:

Житоміръ, Г-ну Ушеру Готесману, для Я. Каплана

ענני בו ביום.

       מוקירך ומכבדך ח. נ. ביאליק

1 אוקטיאבר 94 [י“ג תשרי תרנ”ה], קורוסטישוב.

פ. ס. הבאה בקרת באחד הספרים או העתונים על הפרדס השני? זה זמן כביר אשר אינני קורא מאומה בספרות העתית ואין אתי יודע עד מה. אם באה – הנתבקרו גם שירַי? היצאו זכאים? מי הוא המשורר דוידוביטש בפרדס²⁵? למה לא תקנת השגיאות הגסות והרבות בשירו זר פרחים?

יח לי. ח. רבניצקי

קורוסטישוב, 21 אוקטיאבר 94 [ג' מרחשון תרנ"ה]

[לי. ח. רבניצקי]

לאדוני וידידי שלום!

את שתי החוברות²⁶ קבלתי בתודה! תרגום גרזובסקי טוב. בספורי אנדרסן צפונים רעיונות נפלאים לגדולים, אלא שׁמַעֲטֵה הדמיון אשר יעָטָם מכשירם גם לילדים. לדעתי טוב יותר לתת לפני ילדים ספורים כאלה שגם תוכם ראוי לילדים. ספורו הקלֹקל של — — לא מצא חן בעיני: שפתו דלה ויבשה, דמיונותיו בלי ערך ולא יעשו רֹשם בלב ילד למשכו אחריהם, אעפ“י שכונתו רצויה. לדעתי אין טוב מזכרונות נעוריו של בן עמי²⁷, שנדפסו בכמות רבה בווסחוד, לפני ילדינו, אלא שצריכים למתרגם אמן. זה ימים רבים אשר הנני נושא את המחשבה הזאת, לתרגם זכרונות בן עמי, בלבי. “חנוכה” “ל”ג בעומר” “הושענה רבה” “פורים” של בן עמי פנינים יקרים המה ולא בא כבֹשם הזה. הודיעני איזה מהם אתרגם. הפנינים האלה יעשירו את ספרות ילדינו עֹשר רב גם באיכות. — אגב אורחא אעיר אזניך לתקן את השגיאות בדקדוק הלשון שנמצאו בכמות רבה בשתי החוברות.

איני מבין מדוע לא הודעתני אם קבלת את השיר עם המכתב אשר שלחתי אליך אחרי יום הכפורים²⁸. אלף פעמים אבקשך, ידידי הנכבד, להודיעני זאת ולענותני על כל שאלותי אשר שאלתיך במכתב ההוא. אנא, חביבי, אַל תתנני לחכות ולצפות הרבה.

אולי יצלח לעולמך הקטן חֹברת שירית כתובה בתוכן ובסגנון קל ונוח לילדים? הודיעני במוקדם האפשרי.

   ידידך ומכבדך

       ח. נ. ביאליק

עשה עמדי חסד וענני כרגע.

המִלוֹת הירושלמיות שבתרגום גרזובסקי לא כלן טובות, כמו למשל המלה “גַּדְרוּת” להוראת кокетство, שבל"ס היא מן המלה התלמודית “מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו” – אמנם המצאה טובה היא… ואולי היא ערבית ואנכי חשדתי בכשרים.

יט לי. ח. רבניצקי

13 דיקאב. [94. כ“ז כסלו תרנ”ה].

   [לי. ח. רבניצקי]

ידידי היקר והנכבד!

את החוברת השלישית²⁹ ואת מכתבך האחרון קבלתי. בנוגע לתרגום דוידוביטש³⁰ – צר לי על האי שופרא דבן עמי שנתגלגל בגלגול כזה. ועליך אני מתפלא איך הוצאת מתחת ידך חוברת קטנה כזאת מבלי אשר תתקן לכה“פ את ה”הדיוטיות" ואת הברבריזם שבה; הנה למשל המבטאים “הנה בן־אדם” (אויך מיר אַ מענטש) “ועוד איזה יין!” (и еще акое вино) – מלבד שפג כל טעם הספור הנחמד והמשובח ע“י כלי שני ונ”ט בר נ"ט³¹.

בנוגע למלות התלמודיות שבתרגומי³² – אני לשיטתי הולך, שטוב יותר להביא לידי שמוש ולהרגיל על פי ילדינו את המלות הבודדות שבתנ“ך, אם אך הוראתן מדֻיֶקת, מחדש מלים, כמו “משענים” בתרגום דוידוביטש, שאין להן שורש וענף. לא את המלה הבודדת עלינו לדון בגניזה ולגזור עליה כליה, הן גם המלות: פטור, גנז, רגיל, צֹרֶך, צָנֹן (צִנָּה) בודדות בתנ”ך, ולולא הרגילום³³ עלינו הסופרים (חכמי המשנה) אבדו מתוך הקהל או לא קבלנום³⁴ בספ“י; כ”א את המלה הסתומה והעמומה אותה נאביד. המלה הבודדת המדֻיקת ברבות השמוש בה היא משתגרת ו“מתפשטת” ומתקבלת בחבה. מכאן תשובה להערותיך במכתביך הקודמים, שאני מתקשט ב“כלי מלות”³⁵. אדרבה! לא החפץ להתקשט מעוררני להשתמש במלות בודדות, כ“א מחפצי לְפַשֵׁט (опростить) אותן ולהפשיט יקרתן. — הודיעני את חפצך בנוגע לתרגום יתר ספורי בן עמי; איזה מהם אתרגם. הנה יש פה בעירי צעיר אחד הרגיל בתרגום, נחום אשרנקין שמו, ובחפץ לבב יקבל על עצמו לתרגם משפת רוסיה מאשר תתן על ידו, כי הוא מהיר במלאכה הזאת; ע”כ תנה גם על ידו לתרגם את “ל”ג בעומר" של בן עמי – מסר אותו על יד ידידי הנ"ל, כי אנכי טרוד כעת במסחרי ולא אדע מועדי.

חוברת ב' “ממזרח וממערב” משתלחת והולכת. נארודיצקי איננו אשם בזאת שלא נשתלחה החוב' אליך; הוא שולח רק עפ“י האדריסות שבריינין מצַיֵּן לו. בשם ה', אל תכתֹב שמי מפורש ע”ג המעטפה. חוב' ג' עולם קטן נפלה בידי ביאליק השני³⁶ ועפ"י נס הושבה לי.

       ח. נ. ביאליק

כ לי. ח. רבניצקי

95 I/19 [ו' שבט תרנ"ה] קורוסטישוב.

[לי. ח. רבניצקי]

אדוני וידידי הנכבד!

כבוא לידי מכתבך האחרון, אשר בו תבקשני להוציא את חוברת ש"ע³⁷ מאשרקין³⁸, אם אפשר – כבר תִרְגֵּם אשר‘³⁹ מחציתה, וממילא לא היה לאל ידי להוציאה. ואחכה עד כלותו, לראות אולי לא יעלה תרגומו יפה ואדחנו. אולם היום הראה לי אש’⁴⁰ את התרגום ומצאתיו טוב ויפה מאד מאד, עד שלא הניח לי מקום להתגדר בו, מלבד תקונים קלי ערך, ואדמה, כי גם אתה לא תמצא בו כל מגרעת; ולכן אחת היא לך ולשלום עליכם מי הוא המתרגם, כי לאו שמא גרים. לא יאוחר מיום א' הבא ישֻׁלָח התרגום אליך, כי עוד עליו להעתיקהו בכתב נקי. בנוגע לו, אבקשך שלא תדחה אותו בשל דברים של מה בכך, והנני מבטיחך כי אהיה לך לעזר בעולמך הקטן כאשר אוכל ואתרגם לך מאשר תתן על ידי, אבל עתה נתגלגלו הדברים כן ואבקשך לותר מעט מרצונך, ובפרט שאין כל וִתּוּר מצדך, יען התרגום, כאשר אמרתי למעלה, הנהו מעשה ידי אמן, ועיני ראו את הרֹשם הטוב אשר עשה על נער בן שתי עשרה שנה יודע עברית אשר קראהו. סגנון “שלום עליכם” ולגלוגו משתמר היטב גם בתרגום כבגוף החוברת, השפה טובה ומדֻיֶקת; — ומה לך עוד? סוף דבר, תראה ותוכח. הודיעני על־דבר עולמך הקטן, איזו חוברת סדרת לדפוס או אולי תחכה עד בוא תרגום אש'.

חוברת ב' “ממזרח וממערב” באה זה כשני שבועות הנה ואל נכון ראית אותה. טובה החוברת הזאת מן הראשונה. הטובים שירַי⁴¹ בעיניך?

מה בדבר ה“פרדס”? היש תקוה כי ימהר בואו מן ההולך לפניו אם לא? מענין לענין אודיעך, כי נמצא אתי שיר אשר כתבתי בימים האלה ואם בחלק השירים יש עוד מקום פנוי אשלחנו אליך.

ובבקשי סליחתך על אחוּר תשובתי אשאר מוקירך ומכבדך.

       ח. נ. ביאליק

כא לי. ח. רבניצקי

24 מארט 95 [י“א ניסן תרנ”ה], קורוסטישוב.

[לי. ח. רבניצקי]

חביבי הנכבד! צר לי על אשר פסל ה' שלום עליכם את תרגום אש“ר⁴² בלי כל טעם מספיק לזה. ה’ אשרנקין לא עשה מלאכתו רמיה ומסֻפּקני אם אנכי הייתי מֵיטיב לתרגם ממנו. כי גם בלאו הכי נעשה התרגום תחת השגחתי ואת אשר מצאתי לנחוץ להחליף, לשנות ולתקן – תקנתי. מדוע לא מצא חן בעיני ה’ ש”י – אללה יודע! כמדומה לי שאי אפשר לתרגמהו באופן אחר, אם אך אין את נפשנו לעַבּר צורתו ולפגום טעמו ורוחו. מעשי הילדות והזרגוניזמים הרבים שבו דורשים שפה פשוטה שבפשוטה ולשון הדיוט. אם החוברת כתובה במקורה בסגנון שאינו מִתּרגם יפה – לא בַמְתרגם האשם. הן גם “מסעות בנימין השלישי”⁴³ אם יתֻרגם יִשָׁחֵת. איך שיהיה, לשוב ולתרגם אחרי ראותי את הנוסח הראשון ולבי גַס בו – הוא דבר קשה מאד ותחת לתקן אקלקל, והנני מבקשך לפטור אותי מן התרגום הזה. תן לי מה תתן אך לא את זה. ומאת המחבר הנכבד ה’ שלום עליכם אבקש סליחה. לעתיד לבוא אִזָהֵר יותר במסירת תרגומים.

   האוהבך והמכבדך

       ח. נ. ביאליק

כב לי. ח. רבניצקי

95 – 7 אפריל [כ“ה ניסן תרנ”ה] קורוסטישוב.

[לי. ח. רבניצקי]

ידידי החביב והנכבד!

חן חן לך, אדון יקר, על הרגיעך את רוחי, אשר אמנם לא נפל מגדופי הטפש המבקר אלכסנדר בְּרַאהִין⁴⁴ (הוא הוא בעל המאמר “תקונים בדת” בווסחוד ש"ז). יש רגעים כאלה שאני בעצמי יודע בהם מדת כשרוני ושעור קומתו ואין ביד שום מבקר להגדילו ולהקטינו. מתוך הדברים נִכָּר, שעקר כונתו היתה “לעשות זנב” לבריינין ולירחונו ואגב אורחא נפלה בחלקי “חתיכה הראויה להתכבד”. איך שיהיה, הוא הלבין את פני ברבים באופן מגונה מאד ולא לנחומים אני צריך⁴⁵, כי אם למחות את חרפתי ג"כ ברבים. אם תוכל להועיל מצד זה – יהי רצונך! העם לא יבין מאומה והוא עונה אמן על ארור וברוך כאחד והעונה עזות ידו על העליונה, ולפעמים העונה באחרונה.

את “האפיפיור אלחנן”⁴⁶ קבלתי ממך 2 אכסמפ. — התרגום טוב.

   ברגשי אהבה ותודה

       ח. נ. ביאליק

כג לי. ח. רבניצקי

[קוֹצ’רוֹבוֹ, 28/VII/95 [י“ט אב תרנ”ה]

[לי. ח. רבניצקי]

ידיד יקר ונכבד!

קבלתי באלה הימים מן הועד הפלשתיני את השוברות ע“ס 8 רו”כ שמסרת להם ע"ש⁴⁷. בלב מלא רצון אהודך, חביבי, על התשלומים האלה. חביבים הם עלי ורובל לעשרה רובל לעשרה אחשב לך.

שמעתי כי הוצֵא תוצא קובץ מאמרי “אחד העם” בספר מיוחד⁴⁸. ידידי, המצא נא לידי את הספר הזה בצאתו. אנכי הנני אחד מהשותים את מימיו. מתאוה אנכי לזעזע מעט את מֹחי שנקרש בין ברושי היער הנרדם, שאני קופא בו כפרא בודד. הנני מוכרח לְעַנוֹת את נפשי במקרא “עתונים מעֻטרים”⁴⁹ ששכנתי הבתולה משאלת לי בחסדה. זה ארבעה ירחים אשר לא ראיתי גליון “המליץ”. בסוף דברי אשאלך שאלה שאינה בדרך ארץ: האמנם גדול הוא “אחד העם” גם במעשיו כמו בדעותיו? ומה יחוסו אל הבמי“ם⁵⁰? אם יש את נפשך להשיבני – מוטב. — דירתי, אעפ”י שנעקרה למקום אחר⁵¹, בכ"ז כתבתי הישנה במקומה עומדת.

אני מבקשך לענותני תיכף.

   באהבה ובכבוד

       ח. נ. ביאליק

כד לי. ח. רבניצקי

קורוסטישוב. 96, 10 יאנוואר [כ“ד טבת תרנ”ו].

[לי. ח. רבניצקי]

ידיד יקר ונכבד!

אני כותב אליך המכתב הזה רק מחפצי לדעת את שלומך, אשר לא הודעתני על אֹדותיו זה זמן רב, ומחפצי להודיעך גם על אֹדותי, אשר גם אני עודני חי וקַים ולא מַתִּי לעֹני. ובכלל חפץ אני לקבל ממך מכתב, למען לא יחדל מרוץ המכתבים בינינו; כי מודה אני לפניך אשר לא אדע סופר זולתך ואין לי כל דין ודברים עם עולם הספרות בימים האחרונים האלה, כי רֻבי סוחר ומעוטי סופר, ואם יש אשר תנוח עלי הרוח להתנבאות – לעתים רחוקות אני נִבָּא. והנני מגלה לך, כי קצה נפשי בכל שירי אשר כתבתי עד הנה; — כי כל אלה הם “קטנות”, ואין עדותם עדות על כשרון משורר. שירים קטנים כאלה וכאלה יכתֹּב כל איש בימי חיי הבלו, ואף כי שירי בכי והתאוננות. הבכי והתאוננות היו למכה עוברת ומהלכת במחנה משוררינו, והדמעות דמעות עכורות ודלוחות ומזוגות במים הרבה. ה“בַּכְיָנוּת” – הסמן היותר מובהק לקטנות הרוח ולחסרון הכשרון בעתים הללו. המשורר האמתי צריך ליצֹר לכה"פ יצירה אחת שלמה ומשֻׁכללת בימי חייו והיא יכולה להכאיב או להשמיח את לבנו. אבל לעמֹד ולקרֹא “הבה נבכה, רבותי” – אין זה אלא מדת דרשנות.

לתשובתך אחכה.

       ח. נ. ביאליק

כה לי. ח. רבניצקי

[קורוסטישוב, 96, 2/Vi. ג' תמוז תרנ"ו].

[לי. ח. רבניצקי]

ידידי הנכבד!

כבדה התמהמהותך מנשוא, יקירי! יותר משתי שנים אתה יושב על מדוכתך, בורר, כובר ומנפה, מלקט ומתליע עצים לנטיעות – ופרדס¹ אין. מודעתך בהמליץ על־אדות צאתו “בעוד שבועות אחדים”² ממש החִיתני, ועתה שבת עוד הפעם לענותני בתוחלת ממֻשכה מחלה לב. אינך יודע עד כמה “רעבי טובך וצמאי ישעך”³ אנחנו הקוראים הפרובינציאלים, אשר יום צאת איזה ספר טוב לאור – יום טוב הוא לנו, ובפרט בהופיע ספר כפרדסך – ממש הופעת השכינה. חביבי! הַחיה את אחיך עמך והודיעני מתי יבוא היום המקֻוה וראו עיני

רמוני הפרדס – מלבלבים,

נצני השרון – מנצנצים

ומימי הירדן – מתגלגלים…

כי, בלי משוא פנים אומר לך, רוח אלהים מרחפת בין עצי פרדסך וחלום ציון בין עפאיו ישכון, כלו רטֹב ורענן, נעים ובריא כלו.

       המיחל ח. נ. ביאליק

כו לי. ח. רבניצקי

קוצ’רובו, 24/VIII, כ“ז אלול תרנ”ו

[לי. ח. רבניצקי]

חביבי הנכבד!

היום הובא אלי אל יערי המאסף “הזמן” הנערך ע"י גולדין⁴. עוד לא הספיקה לי השעה לקרא בו כראוי. אך בעברי עליו דרך גלילה ראיתי כי הוא מלא הבלים. ראש מדַבּריו הנהו — —, אשר כנראה הנהו איש צעיר המשתדל להיות איש ולדבר בטעם זקנים ורגילים – סִמן טפשות. והלשון – מארי דאברהם! – אץ קוצץ ממין החדש, אַ לאַ “מגלת טמירין”⁵. עוד הפעם קמו לנו מליצים חדשים, מליצי מלות זרות ומבטאים זרים מתורגמים כצורתם תחת המליצים הישנים, מליצי הפסוקים. ומה נפלא הדבר, שהמה הראשונים הקוראים “שמע ישראל!” למראה בטוי מליצי. מה לי מקושש תבן ומגבב דברים מן המקרא או משפה זרה. אם המֹח ריק והלב נעור – לא יחפו על חסרון זה כל שבעים לשון והגבבא לעולם גבבא. ובכלל כל תֹּכן “הזמן” דל וריק. רֻבּוֹ אינו אלא פוליטונים, מאמרים והערות עתוניים, שירים ממין ידוע… חבל שנתתי לו מפתי.

את מחברת “שלום עליכם”⁶ אשיב לך תומ"י בבואי אל ביתי אל החג הבא בצרוף שיר אחד למען המאסף “האביב” שאתה אומר להוציא⁷, כבקשתך במכתבך האחרון אלי. — איני צריך לבקשך שאל תמסר דבר מן האמור למעלה לשום איש.

ובברכי אותך בכוח"ט לראש השנה אשאר ידידך המכבדך והאוהבך

       ח. נ. ביאליק

גזלן! מתי יצא הפרדס?!

כז. [לאחד העם] ¹

אדֹני נכבד!

בבקשה את סליחת אדֹני על תשובתי שנתאחרה שלא באשמתי ובהודותי לו על הכבוד הגדול, שאיני ראוי לו, אשר חלק לי בהואילו לשום אלי את לבי להזמינני בתוך יתר קרואיו לתפֹס אותו המקום המצֻמצם שנתבצר לשירים במכ“ע החדשי העתיד להערך על ידו², — הנני לאמר לאדֹני בתֹם לבבי, כי לדאבוני לא אוכל, אעפ”י שהייתי חפץ, לזכות בכבוד זה. רב לי אם אתענג בחשאי על עמלן³ של סופרים מומחים כמוך וכיוצא בך ואני מה כי אדָחק להיכלכם. אין לי ההכנה הנחוצה ולא הכשרון הדרוש שימלאני לבבי להשתתף בעבודת מכתב עתך העתיד לבוא, שיש לנו הרשות לקַוֹת הרבה ממנו, אחרי דעתנו את עורכו ואת הרוח הטהורה והבריאה שתנשב ותפעם בו, במ"ע.

קמחא טחינה, השתפכות שלא לצֹרך, שיחות נאות שאינן צריכות לגופן, דעתנות אלפאביתית וקולנית – תהי נא דלתך נעולה בפני כל זה ושכזה ועשית כבוד למכתב עתך ועם כבוד קיום. — בנוגע לשירים – יפה אמרת במקום אחר⁴, שמעוטם לא יצער את הקוראים הנבונים⁵. רעתה שירתנו עד שנסתאבה ואינה עולָה על שלחן אדם הגון⁶. שעור קומתם של משוררינו הקַיָמים – עוד פחות מאפס, כל השגתם בשירה מצטרפת לחשבון קטן של השתטות בחרוזים וברור מלים יפות בודדות וכדומה. ה“קוראים הנבונים” יכֹלים להסתפק בשירה מעין שירתו של מנדלי מו“ס. אם כדי לצאת ידי המנהג הנך חפץ דוקא בשירים – מַן לך לכה”פ משוררים כק. שפירא⁷ ודוד פרישמן⁸, שעם כל חסרון שלמותם במקצֹע זה לעֻמת משוררים אירופים, המה לכה"פ אנשים בעלי דעה המוכנים ומוכשרים פחות או יותר. סוף דבר, עשה לך כלבבך והשען על בינתך; לי ינעם לדעת כי לא חללתי את כבוד המכתב העתי, שככה כלו עינינו מיחל לו ושכה רב בטחוננו בו, בהכניסי אל תוכו רוח הקטנות והפעיטות⁹; אנכי ושכמותי נהיה מאֻשרים כשנזכה לראות גם אצלנו מכתב עתי בעל צורה הגונה שנוכל לכבד בלבנו את תכנו, את עורכו ואת סופריו.

ובשאלי שנית את סליחת אדני על הלאותי אותו בדברים שאולי היה יכול להסתפק בלעדיהם – הנני מתכבד לבקשו לכתֹב אותי בין המנוים על ירחונו לשלוח אלי על האדריסא הרשומה מטה את החוברות תיכף בצאתן. אלו ידעתי את המחיר הייתי מצרפו עתה למכתבי, אך עתה עלי לחכות במודעה.

P. S. כל דברַי למעלה אינם מוציאים מידי האפשרות שאם אכתֹב איזה דבר ואראנו הגון למכתב עתך – בודאי אשלח לך.

ברגשי כבוד אמתי

ח. נ. ביאליק

12 סנט. 96 [י“ז תשרי תרנ”ז].

כתבתי: Ш. Авербуху м. Коростышевъ, Кіев, г. Для Х. Н. Б.

שמי וכנויי דוקא בר"ת.

כח. [לי. ח. רבניצקי]

ידידי הנכבד!

היום קבלתי מכתבך. את מחברת “שלום עליכם”¹⁰ שלחתי אליך שלשום, ובל“ס כבר באה לידך. ראיתי את תֹּכן הענינים של הפרדס השלישי בגליון “הצפירה” במודעתך ואשים על לב את חסרון מאמרי “אחד העם” בפרדסך זה¹¹ ויצר לי מאֹד. הוא חָסֵר פלפלא חריפתא כזו שהיתה מתבלת עד עתה את כל הקדרה… הנני מחכה בכליון עינים לבוא הפרדס לידי למען תפתרנה לי כל השאלות התמוהות בנדון זה: מה הנה סבות עכובו? ומה הנה ה”מסעות" של מנדלי מו"ס? האם תרגום המסעות הישנות¹² הם או מסעות חדשות הם שנכתבו עברית מתחלתם? אם תרגום הם – מאד הייתי מתאוה לראות הֵאיך מתרגמים זרגונו של אברמוביץ? – סוף דבר, אל תניחני זמן רב בתמיהות ואל תאריך נפשי.

הנך מבקשני לבלי אמהר לשלוח בשביל “האביב” – מה בכך אם אשלח? גם זה דבר תמוה.

ידידך המחכה לפרדסך ולמכתבך

ח. נ. ביאליק

[קורוסטישוב] 30 אקטיאב. 96 [ו' כסלו תרנ"ז].

כט. [לי. ח. רבניצקי] ¹³

ידידי החביב י. ח. רבניצקי!

קבל בזה שיר ל“אביב”ך – “ביום קיץ יום חֹם”¹⁴ – ועוד עתיד אני בשבוע הבא לשלוח אליך שיר אחד יפה, שלא נברא אלא בשביל מאסף כהאביב. אך עתה אינו תחת ידי ואני מתעצל למשש את גליונותי; ומלבד זה זכורני, שהוא צריך תקון באיזו מקומות ובסופו חסר בית או שנים; לכשאתקננו אשלחנו בלי אחור.

את מחברת שלום עליכם שלחתי אליך בשבוע העבר; הודיעני אם באה לידך. גם הודיעני אם דעתך נוחה משירי זה, ואם תקבלנו לאביבך. אם לא – השיבהו מיד.

ובזה אני מבקשך, ידידי החביב, להיות לי גם ידיד נאמן ולשלוח לי רובלים אחדים, כמה שיהיו, על חשבון השירים שאני שולח ושאני עתיד לשלוח מדי דרשך. אולי יהיה איזה תרגום או איזו עבודה אחרת ועבדתיך. איני מחַשֵׁב ואיני מדקדק עמך לא עתה ולא גם לעתיד לבוא. אך עת רעה לי עתה, עת רעה מאד, עֶסקי בִיש ועניני כעס ומכאובים, טרדות, אבדן כסף ומפח־נפש – זה חלקי מכל עמלי בעולם העשיה. מעולם לא עלתה על לבי שגם אחרי צאתי אל העולם הזה אהיה תובע בפה שכר שירים, וביחוד ממך. אני שונה: איני גוזר עליך גזרות ואיני חותך קצבה – שלח כאשר יהיה עם יֹֹשר לבבך, אשר אליו אשען.

וביחלי בקֹצר רוח לתשובה תכופה אשאר מוקירך וידידך

ח. נ. ביאליק

ל. [לי. ח. רבניצקי] ¹⁵

שולח אני לך בזה שיר אחר במקום המוּשב. גם השיר הזה איננו אותו השיר שאמרתי במכתבי הקודם, כי מלבד שהשיר הנ“ל צריך תקון הוא חסר בסופו בתים אחדים ואין דעתי מופנה להשלימו. אולי אשלימנו לצאת האביב השני¹⁶; איך שיהיה מידך לא יחליק. השיר השלוח בזה כמדומני יצלח לאביבך עצהיו”ט.

איני מחזיק עצמי לסופר, שתהי לי הרשות להרעיש עולמות על רֹעַ העסקים במקומנו. עסק היער, שאני מחזיק בו, היה לעסק ביש וענין רע עד מאד מרֹב קופצים ומחֹסר מקורות פרנסה אחרים. הקבצנות מתרבה פה ואיש את רעהו יאכל. מי יתן ומצאתי את הכהֻנות באיזה בית מסחר ורָוַח לי. לולא נואשתי כבר מהיות סופר בישראל ירֹק ירקתי על המדבר הגדול והנורא הסוגר עלי מסביב… אך עתה הנני ככל המון בני ישראל האובדים והנדחים בפנות אפלות ובמבואות מטונפות¹⁷ ואין מתאונן; וכלום דרך אחרת יש לנו?

ל“השלֹח” שלחתי שירים¹⁸ וקבלתי שכרם למפרע 10 קופּ. השורה. אך יודע אני בעצמי, כי לא יִמָשכו ימי עבודתי ב“השלֹח” מחֹסר הכנה וכשרון, וסוף־סוף תקיא אותי ארץ הסופרים מגבולה. מי יתן ונכנסתי במהרה לעבודת מעשה בטוב ה' בארץ חיים ואמלטה גם מן הישימון הזה המְעַבֵּד אותי לתֹהו ובהו. כדאי הוא בודאי ליַבֵּש את מֹחי לשם עולם הבא או לשם מו“ל ועורך כעזרא גולדין, שהשתטח לפני וישת לי בחלקות בכמה מכתבים לשלוח לו משירַי ל”זמנו“¹⁹ במחיר 5 קופּ. השורה וגם ד”ק שלח לי 5 רו“כ, והמותר הבטיח לשלם אחרי הדפסת מאספו, וכשנדפס ה”זמן" נשתתק פתאֹם ר’ עזרא ורק על מכתבי החמישי ענה, שמפני שעשה הפעם עסק ביש במאספו, לכן אינו יכול לע“ע לשלם. טובים הם המולי”ם העברים! את האכזמפּ. שאמרת²⁰ שְׁלַח וקח בזה את תודתי העמֻקה. ענני תיכף אם תאסוף השיר.

אוהבך ומכבדך

ח. נ. ביאליק

לא. [למ. י. ברדיצ’בסקי]

[קורוסטישוב, כ“ז נויאבר 1896. ד' טבת תרנ”ז].

אדֹני הנכבד!

אדֹני מודיעני את מחשבתו לכתֹב על אֹדתי ועל אֹדות שירַי. אם באמת הראשון הוא תנאי מוכרח אל השני ולא סגי בלאו הכי – אני מרשה זאת לאדוני; ובלבד שלא יכלימני ולא ילבין פני בדברים מקֻפחים²¹ ומגודשים שאינם נוגעים לגוף הענין. אין לי בזיון גדול מתהלת שקר, אבל לנגוע בכבוד עצמי בשביל איזה שיר שלא עלה בידי – יאבדו אלף שירַי ואל תאבד לי טפת דם כגרגר חרדל. אם באמת אנכי או פעלי הוא “מראה ספרותי שראוי לשים לו לב מאַחַד הצדדים”²² – תהי נא שימת הלב הזאת כלאחר יד ולא מיוחדת. הכתיבה “לשם יחוד” בנדון זה תזיק רק לכותבה. ובי אדוני, שלא תחשֹׁב את דברי לענותנות ממין ידוע שאינה אלא התגדרות שפלה.

להודיעך “את אשר אתי, חוגי ומולדתי ואת אשר עבר עלי בחֹמר וברוח”²³ – איני יודע איך להודיעך זאת. אך בקצרה אודיעך בזה את הדרך הכבושה אשר עברתי בה: חדר, ביהמ“ד, ישיבת וולוזין, השכלה במובן הידוע, כונות ותשוקות רצויות עם מעוט יכֹלת – ולבסוף חתונה ויאוש. ועכשיו הנני מן המתאוננים עם כל ידיעתי את טפשותם של אלה. וכי יחיד אני בזה? ידיעותי מעטות. את השפה הרוסית אדע על בוריה וקראתי ושניתי בה הרבה, בלי כל הוראה מסֻדרת. מצבי החמרי גרוע מאד. עסק היער, שאני מחזיק בו, הוא עסק בישב מקומנו, וביחוד ל”אנשים קטנים", שאינם בעלי כיס. המצב הקלוקל הזה שנוא עלי מאד והוא מפזר את נפשי עד כדי להשתגע.

לשלוח לך תמונתי לא אוכל, לדאבוני, אעפ"י שאני מכיר את צדקת דרישתך זאת²⁴, כי אין פוטוגרפיה בעירתי הקטנה ותמונה ישנה אין עמי עתה. אך אוכל להבטיחך שאיני מנֻול ואלהים לא הכשילך בבן אדם שאינו מהוגן.

ובהודותי לאדני על שומו אלי אתת לבו אשאר מכבדו

ח. נ. ביאליק

יִזָּהר כב' לכתֹּב את שמי באדריסא בר"ת דוקא, באופן אחר יאבד המכתב.

לב. [לי. ח. רבניצקי]

[קורוסטישוב, כ“ג בינואר 1897. ב' אדר א' תרנ”ז]

ידידי היחיד והמיוחד!

אני מאמין בידידותך, אף כי מעולם לא התגלינו ולא השתפכנו איש לפני רעהו ועל שלחן אחד כזב לא דברנו. כמוני כמוך נשנא התגלות־לב והשתפכות־הנפש. ובכלל אין הלב פנוי לידידות ואהבים כשהרֵחים תלוים בצואר וחרב חדה מונחת על הצואר. אולם עתה הגיע לי “הרגע המכריע”, המקפיא כל דמי ועושני לנציב קרח. עתה ידעתי מה חדל אני כשפסק המן²⁵ וכספי המעט אבד בחורף זה בענינים רעים. מה אעשה, ידידי, מה אעשה? לעשות עסקים חדשים – אין לי כסף, ודרך אחרת אין לפני. חפץ אנכי לבקש איזה מקום כהונה בבית־מסחר, אולם מסופקני אם אמצא. ובכל זאת אחכה עד עבור ימי הקונטראקטין²⁶ בקיוב, כי אנשים אחדים הבטיחוני להשתדל בעדי בימים האלה, אולי יעמֹד לי רוח והצלה ממקום אחד. — אולי יקרה לפניך ה' בעירך בין מיודעיך לשמוע ולדעת כי יש מקום פנוי לבוכהאלטר – הודיעני זאת והודעתיך פרטים אחדים מכשרוני במקצֹע זה. ביחוד אוכל למלאות חובות פקיד או בוכהאלטר במסחר עֵצָה ומעשי יער.

ובכל זאת אל תירא, ידידי, פן אשלח יד בנפשי. אדרבה ואדרבה! חפץ חיים אנכי ואוהב ימים לראות טוב ככל שפל ידים וביש גדא. ואני חושב – שמע והתפלא – לסדר לדפוס חוברת שירים ממיטב שירַי הישנים והחדשים, כי ב“ה שעתי פנויה כיום ויכולני לפנות לבטלה כנפשי שבעי. הודיעני אם טוב הדבר בעיניך והשמיעני את אשר תשמיע ואת אשר תדע בדבר זה, כי טירון אנכי בענין זה ולא אדע להימין ולהשמאיל ואיך לגשת אל המלאכה. חפץ אני להדפיסם בתבנית שירי ר’ יהודה הלוי של אחיאסף בדפוסם ובדמותם, באותיותיהם ובצלמם²⁷. כמדומה שלא איגע לריק. מה דעתך? אולי טוב למסור את החוברת למו”ל ולקחת שכרי מן המוכן במזומנים. אך מסופקני אם יִמָצא כזה. ובכלל הודיעני אם ראויים שירי להעשות אגודה אחת ואם ימצאו קונים.

בקוצר רוח אחכה לתשובה.

ח. נ. ביאליק

לב. [לי. ח. רבניצקי]²⁸

[קורוסטישוב, ט' אדר ב' תרנ"ז] Корост. 29/II² – 97.

ידידי היקר והנכבד!

קובץ השירים אשר אני אומר לתת בדפוס מונח אצלי עתה ערוך ומסֻדר; חצי הקובץ – שירים ישנים שכבר נדפסו ומחציתו – חדשים הטובים מן הראשונים. לע“ע פניתי במכתב אל בן־אביגדור והצעתי לפניו לקנותו מידי בשביל הוצאת “תושיה” ולא באתני עוד תשובתו. איני יודע אם יִמָצא לי מו”ל טוב ממנו. אך ספק גדול הוא אם אֵאוֹת גם אליו, כי כפי שכתב לי גולדין²⁹ — מעט מאד השכר שהוא נותן בשירים – 20 רובל הגליון, אלא שהוא מבטיחני, שלי יתן בן־אביגדור 30 ר. או פחות מעט. נארודיצקי מזיט'³⁰ חפץ ג“כ לקבל ע”ע הוצאת הקובץ במחצית הרֶוַח העתיד לבוא, ובלבד שאשתתף עמו בסך 25 רו“כ על הוצאות הדפוס; ומותר ההוצאות והטפול בשעת הדפסה ומכירה מוטל עליו; אך אנכי אין נפשי להטיל לכיס ולהשקיע מזֻמנים. אם יאות נארודיצקי לקחת ע”ע כל ההוצאות. בלי כל השתתפות מצדי – אעשה עמו. כי דומה אני שמחצית הרֶוַח תעלה יותר משלשים רו“כ הגליון. — הודיעני את עצתך. הקובץ יכיל כשלשה גליונות דפוס בני 32 עמודים, אם לא יזנב הצנזור בו. כשאעשה לי עוד העתקה אחת מן הקובץ אשלח אליך אחד מהם, למען תשים עינך עליו ותודיעני את דעתך בלי פרכוס ומשׂא־פנים. אולי תוכל להראות לי איזה מו”ל אחר, אשר יהיה טוב מן השנים הנזכרים – היטיבה להודיעני ואודך. התבנית שאני אומר לתת לקובצי תהיה כתבנית “שירי ר”י הלוי" הוצאת אחיאסף וכאותיותיו, כי אין נפשי אל האותיות הגדולות.

לתשובתך התכופה יחכה ידידך המכבדך והאוהב אותך

ח. נ. ביאליק

מצבי החמרי לע“ע כמקדם ועד החג אשב פה ואח”כ – ה' יודע.

לג. [לי. ח. רבניצקי]

97 [קורוסטישוב] 17/III ³¹ [כ“ה אדר ב' תרנ”ז].

ידידי היקר והנכבד!

כבואי היום מזיט' אל ביתי מצאתי את מכתבך הגלוי ואני נותן לך את תודתי. אם מוצא אתה לאפשרות שיקבלו בני אחיאסף ע“ע את הוצאת שירַי – הציע לפני “אחד העם”³²; אך מסופקני אם יסכים לזה. האחת, האחיאסף החדש³³ אינו מתעסק בשירים. והשנית כמעט מחצית השירים אין להם ענין כלל להפרוגרמה של אחיאסף החדש, שכל עסקו אינו אלא עם הספרות הלאֻמית, ובין שירַי רבים כאלה שעליהם אומר “אחד־העם” ב”השלח“: “השתפכות הנפש ושירי אהבה נמצא למדי ביתר הספרֻיות”³⁴. אעפי”כ – נַס נא!

ובלחישה אומר לך, שלא אצטער הרבה אם לא יִמָצא לי לע“ע מו”ל על שירַי; כי לע"ע עוד דלה החוברת מהיות הגונה ויפה. יעברו עוד ימים. ולולא מעט הכסף שאני מקוה מהם והנחוץ לי מאֹד – כי אז לא עלתה על דעתי כלל להדפיסה.

מ“תושיה” אין לע"ע כל מענה על שני מכתבי³⁵.

ובהודותי אותך על קרבתך אלי בכל קראי אשאר ידידך האוהבך

ח. נ. ביאליק

העתקה מחוברתִי³⁶ אֵין לע"ע. למעני ולביתי עוד לא נעשה דבר. כלו כל התקוֹת. אֵל יודע מה אחרית כל אלה.

לד. [לי. ח. רבניצקי]

[זיטומיר] 18/IV 97 [כ“ח ניסן תרנ”ז].

ידידי וחביבי הנכבד!

היום שלחתי מזיט' לה' גינצברג א.³⁷ את קבוצת השירים, ואשר יחליט כן יקום. כן ענו לי בעלי אחיאסף. ע“ד ההונוראר עוד לא כתבו מאומה. חוששני, שלא תמצא המחברת חן בעיני “אחד העם”. השתדל לראותה אצלו ודַבר עלי טובות. השכר נחוץ לי מאד. ואני לא מחסרון השירים וממעוט ערכם ירא, שלא יתקבלו, כ”א מפני “הדעה”. בהם רבים שירי חול – מה שאינו מתאים לפרוגרמת אחיאסף.

עשה כאשר תוכל לטובתי. נצרך אני. מַנִי פָסַק ועבודה אין לי. כותב אני עתה בחפזון גדול בבית הדואר בזיט‘, ולא אוכל בנשימה אחת להודיעך מכל אשר ה’ עושה עמי. במכתב אחר אאריך. הודיעני בתכיפות דעתך ע"ד הקבוצה³⁸.

על הקארטא הדבוקה תואיל לתת לי תשובה מדויקת ע"ד מהות איזה צעיר בן אודיסה, שם משפחתו מאַחליס. אביו, אביגדור, גר באודיסה והוא קומיסיוניר, ובנו, אשר אני שואל על־אודותיו, הוא כעת מכהן בחרסון באיזה עסק. לדבריו הוא נודע היטב לא. גיצברג. אם תדע הודיעני את אופי האיש מצד המוסרי.

לתשובתך אחכה

ח. נ. ביאליק

לה. [לי. ח. רבניצקי]

5/4 97 [ט“ו אייר תרנ”ז] ססנוביצי.

ידידי הנכבד!

תמורות רבות עברו עלי במשך הימים הקצרים האלה ועד עתה לא אדע את פתרון כל החלומות שחלמו אחרים עלי. אם תִיטַב מחרָתִי מאתמולי אודיעך מסתמא. לע“ע אין שלום, והנני תועה עתה באחד הרחובות בעירה סוסנוביצי פ. פיטרקוב על גבו פרוסיה. איני יודע אם נתקבל ממך בביתי מכתב על שמי. אם לא כָתַבְתָ עדנה, אבקשך עתה להודיעני עפ”י האדריסה הכתובה מטה את אחרית מחברת השירים ששלחתי לה’ גינצברג, אם טובה היא בעיני שניכם וכשר הדבר לפניכם להדפיסה. אנכי לא אל הכבוד עיני נשואות ולא לשם הספרות אני חָש, כי אם – אל השכר. לי נחוצות עתה הפרוטות, ידידי פְרוֹק, ידידי שְׁזִיב³⁹, ועשה כיכלתך לטובת התקבלות המחברת. אם שירים אחדים רעים אחליפם בטובים. את תשובתך תָרִיץ אלי ע"פ האדריסה הזאת:

Сосновиы, Петрковск, губ. С. Феликсу для Х. Н. Бяликв

ענני תיכף, בו ביום.

לו. [לי. ח. רבניצקי]

19/v 07 [כ“ט אייר תרנ”ז] סוסנוביצי, פ. פיטרקוב.

לידידי הנכבד שלום!

כבר כתבתי אליך אגרת פתוחה מסוסונוביצי ולא עניתני. עתה אוכל לשמחך, כי רָחַב לי מעט. אני מוצא פה משכֹרת בערך 50 רו“כ לחודש. ולולא צרכי החיים שהיו פה ביוקר שמחתי שמחה שלמה על הגאֻלה ועל התמורה, אף כי העבודה הזאת, ההוראה, היא עבודה זרה לרוחי. לכשתרבה משכרתי מעט אקח גם את אשתי הנה; לע”ע פרוש אנכי ואני מלמד תורה ל“עמו ישראל” שלא מתוך טהרה⁴⁰.

בבקשה ממך הודיעני מיד מה עלתה למחברתי המונחת אצל אחד העם, וביחוד הודיעני בפרוטרוט את דעתך ע"ד הקובץ, אם לא ילבין את פני ואם רתוי לו⁴¹ שיבֹא לעולם.

עוד מעט ויעבֹר האביב, כל העצים השליכו נצתם ותם פרח – ואביבך⁴² טרם הופיע. אולם מאמין אנכי באמונה שלמה שאעפ“י שהוא מתהמה בכ”ז בוא יבֹא עוד בטרם יבוא הגואל. הרבניצקי מו"ל הוא ויכזב?

האומר אתה די בג' פרדסים? כפי הנראה סחף השלוח⁴³ את פרדסך.

היה שלום וענה מיד למכבדך ואוהבך

ח. נ. ביאליק

לח. [לי. ח. רבניצקי]

9/VI 97 [כ“א סיון תרנ”ז] סוסנוביצי.

ידידי החביב!

מאד אני חפץ לתת לך איזה שיר לאביבך, אך אין לי לע“ע. לכשאכתֹב אתן לך. ואם חפץ אתה ברור לך מן החוברת המונחת ת”י ה' “אחד העם” איזה שיר כטוב בעיניך. לדעתי ייטב לאביבך השיר “בשדה” הנמצא שם ומתחיל “הן לא כצפורה נתפשת”⁴⁴.

כותב אני כיום שיר גדול מעין פואימה⁴⁵. אם יצלח בידי לגמרו אהיה מאֻשר. אך מסופקני מאד. על כל פסיעה ארגיש את חֹסר השכלתי וידיעתי. ולמלאותן איני מספיק ונם רְפה רצון אנכי, כידוע לך.

מעמדי פה בסוסנוביצי איננו טוב ואיננו רע. אני עָמֵל ומשתכר. הטובה האחת אשר לי פה – הוא עמלי; עד היום לא השתכרתי כסף בעמלי אני. והרעה האחת אשר תמצאני פה – היא בדידותי. זרים לי האנשים וכל המונם שאין כל אלהים בלבבם המלא דאגת רגע וציניזם נורא לכל קדשי הקדשים. היד הגדולה אשר יעשה ה' בישראל⁴⁶ לא נגעה הנה גם בראש צפרנה של אצבעה הקטנה. כנראה, לא רעים המה משאר האנשים, ואולי כן צריך להיות. שערי הטרקלין כבר ננעלו ולא נשאר לנו כי אם הפרוזדור וסוף כל סוף אם לא נעבֹד שתים־עשרה שעות ביום נמות ככלבים ברעב.

הקראת את מחברתי⁴⁷? מה דעתך על־אודותיה? הראויה היא לדפוס? עוד לא עבר המועד משמוע עצת אנשים טובים. ובלחישה אומר לך, כי לולא תקותי למשכֹּרת המעטה אשר תוכל להמציא לי המחברת והנחוצה לי מאד מאד, אזי לא הסכמתי להדפיסה.

לתשובתך אחכה. אוהבך ומכבדך

ח. נ. ביאליק

לט. [למ. י. ברדיצ’בסקי]

13/25 VII 97. [כ“ה תמוז תרנ”ז] Somsowice

אדֹני הנכבד!

מכתבך מיום 25/5 נשלח אלי מעיר מושבי קורוסטישוב, אשר שם ביתי, אל עיר מגורי, סוסנוביצי, שאני מתגורר בה עתה, ולכן נתאחרה תשובתי עד היום.

בדבר ה“תוצאה”⁴⁸ החדשה שאתם אומרים ליסד, אעפ"י שדעתי נוטה יותר לדעת “אחד העם” במאמרו “צרך ויכלת, הבא כתשובה על שני מאמריכם⁴⁹, בכ”ז, סוף סוף, ינעם לכל בן־עמו לדעת כי אמנם גדולה היכלת כצֹרך⁵⁰ — אם תעלה בידכם להוכיח כזאת ואם יהיה גם המעשה נאה כמדרשכם.

בכל אופן, עדין דבר זה, כנראה מדבריך, תלוי ועומד במחשבה תחלה, ועד סוף מעשה יעברו ימים לא מעטים ואין מקום ל“תרעא” באין עוד “דרתא”⁵¹. וכשיגיע לידי כך נוכל לדבר ע"ד הוצאת מחברת שירַי⁵².

ולא אוכל להתאפק מהביע לך את ספֵקי ע"ד אחרית מחשבתך הטובה אם תהיה כראשיתה. רֹב הכונות הרצויות בימים האלה בתוכנו המתחילות בהרבה – מסימות בלא כלום, ולכל היותר – בציצים ופרחים ובמעשי צעצועים תחת פרי ולחם, בשרא וכורא המובטחים בתחלתן.

תאות השִׁפוּר והשכלול באין מעמד לרגלים ורוח לנשמת אפים – הוא דבר שראוי לשים אליו לב. אעפ"י דרכי איזה הגיון מוזר יָצא לרבים מן מרחיבי ספרותנו שתרגום דברי שיר מנביאי אומות העולם יפדה את ישראל מכל עונותיו וצרותיו.

אחד הוא בתוכנו ההולך לבטח דרכו, בחשאי, בלי קול ענות גבורה, כתלמיד אמתי לאברהם אבינו, העושה יותר משהוא מבטיח; אחד הוא שבכל מקום שהוא משרה את שכינתו שם גם האמת והענוה, מעשים מתאימים לדעות, — אחד העם.

ובברכי את מחשבתך שתהא פוריה, ולא רק בעלת פרחים כהוצאת שירים וכדומה, שבמעין זה סִימה גם תושיה⁵³ אחרי הבטחותיה הגדולות, ובתתי שלום לשותפך הנכבד ד"ר אהרנפרייז אשאר מוקירך ומכבדך

ח. נ. ביאליק

מ. [לאחד העם] ⁵⁴

[יולי 1879. תמוז–אב תרנ"ז⁵⁵]

אדני הנכבד!

עם כל חפצי לשלֹח אליך את שירי “המתמיד” בלי כל באורים מצדי לא אוכל לפטור את עצמי מבלי העירך על דברים אחדים:

א) “המתמיד” שלי איננו ממושכל ומפוקח, כ"א מתמיד פשוט וישן שאינו פורש להשכלה ואינו מתאוה תאות־אין־אונים לעולם שאינו שלו, לפי דעתו.

ב) הוא אינו שואל לתכלית ולתועלת בעבודתו, לא לעצמו ולא לאחרים, וע“כ אינו מחזיק א”ע לחבוש ונפשו לא תקוץ, כי כן צריך להיות. ובכלל אינו חושב א“ע לאֻמלל והוא מוצא גם חיים בעולם העבר והבטל שהקדיש א”ע לעבודתו בקרן חשכה מבלי דעת שהחיים ההם זרים, משונים ומתים, שכבר נוטלו מן העולם ואין להם מקום כלל.

ג) ולכן ילך לבטח דרכו. הוא איננו פוסח ומִתַּעתע, כי יודע מה עליו לעשות ואת מלאכתו לא יעשה רמיה. הוא לומד 18־16 שעה במעל"ע. פרט לממושכל שמפני רֹב המעשה לא יעשה כלום והוא הולך ונכשל.

ד) ולכן לא יהיה “מתמידי” ל“קרח מכאן ומכאן”⁵⁶ – האחרית המעציבה של הטפוס המצוי שכבר היה למדרס סופרים; לא! הוא משיג עפ“י רֹב את תכליתו; סמיכה, תֹּאר “הרה”ג”⁵⁷ ומאות רובלים נדוניא בצרוף כלה. ואחרי כן? – מי ידאג לימים רחוקים.

ה) ואחרי כן – רבנות, חנונות, מלמדות, קבצנות וגסיסה אריכתא וחרישית. וכ“ז בלי התמרמרות ותרעומת על “הסדרים המקֻלקלים” שגרמו אבדנו. הוא אינו חושב א”ע לאובד, הוא עשה את שלו ויצא יד"ח⁵⁸, גם עמלו נשתלם כדבעי; פחות מעט, יתר מעט – הכל שוה. הוא בכלל לא קוה לגדולות ומנהגו של עולם בכך ומעולם⁵⁹ לא יאמר מתמידי: “חבל שאבדה מרגלית כמוני בעטים של אחרים”.

ו) ואנחנו בראותנו את העבודה המתמדת והחרישית ההיא, את הפרישות מכל חיי עוה“ז באביב החיים, כבישת היצר בנוגע לתביעותיו היותר פשוטות וטבעיות, וכ”ז בלי תקוה לאחרית גדולה לפום צערא – דברים כאלה שהם סגולות בחורי ישראל לבדם ואין דוגמתם בכל אומה – אי אפשר לנו לבלי להאנח במרירות: חבל שכ"ז ישתקע בדברים בטלים.

ומתוך אותה האנחה כתבתי את “המתמיד”. אותה שמעתי מתוך “נגון” תלמודם המיוחד למתמידים ממין זה, אעפ“י – אני שונה – שהוא בעצמו לא נאנח מעולם על עצמו ולא חש בצערו ולא הביט ע”ע⁶⁰ מנקודה זו. נגונו בוכה רק בכיה אינסטינקטיבית מעֹני ומרֹב עבודה על כל ימי הָשַׁמוֹ! אבל ל“אובד” לא יראה את עצמו לעולם.

ובצרפי לזה, שהמתמיד הישן הזה עודנו מצוי בערי תפוצות הגולה, בפולין וליטא, ועם כל מציותו ויושנו עוד לא נתגלה מאותו הצד הטבעי המיוחד לו – שהיה ראוי לגלות בראשונה, ובהגידי לאדני כי נודע הוא לי ידיעה ממש, לא מפי ספורים שזיפו אותו – אכלה הערותי.

ובזה אודיעהו עוד כי תקופת ה“התמדה” הראשונה כבר נסיתי להַרצות בשירי “מבני העניים” שנדפס ב“הזמן”⁶¹. והרי זה כעין המשך להראשון, אעפ"י שאינו תלוי בו.

והיה אם ימצא אדני בשירי הנוכחי, שנושאו ישן נושן, איזה חדוש מצד התוכן או מצד התמונה, שאם לא נתבטא עוד הוא ראוי להתבטות – יאספהו ל“השלֹח”⁶².

ואם מאיזה סבה לא יכשר ל“השלֹח” אתכבד לבקשו להשיבו אלי תיכף באחריות, כי אין לי ממנו העתקה נכונה.

מפני הספק לא נקדתיו, וכשיצטרך לידי כך ישיבהו אלי לנקדו.

ובחכותי לתשובה תכופה אשאר מוקירו ומכבדו

ח. נ. ביאליק

מא. [לאחד־העם]

[סוסנוביצי, תחלת אוגוסט 1897 – אב תרנ"ז].

אדני הנכבד!

הנני משיב לך את השיר מנוקד, אך לא שניתי בסופו, מבלי דעת מה לשנות⁶³.

על השמועה הרעה בדבר אפשרות הפסקתו של “השלח”⁶⁴ אין לי כ“א להשתומם. האמנם גם מ”ע מזורז והגון ומבוסס שהשעה צריכה לו כ“השלחַ” לא יוכל עמֹד? חידה גדולה היא ומה נורא פתרונה! אנחנו יכֹלנו רק לקות ולחכות כי “השלח” יתקדם מחֹדש לחדש עד הגיעו לקץ שלמותו! אבל מי נִבָּא כי תהיה גם אחרית כזאת ל“השלח”. המקום ירחם! האין כל צֹרך להעם במ“ע ספרותי? האין כל צורך לטובינו ו”מחיינו" בכלי־מבטא דעותיהם? האין שנים ושלשה אלפים מנוים על “השלחַ”? ומה תהיה אחרית כל הבנינים הבנוים על יסודות רעועים כאלה? — אכן חציר העם! אכן נבל העם!

המוקירך והמכבדך בכל חֹם לבו

ח. נ. ביאליק

מב. [לי. ח. רבניצקי]

12/24 IX 97 [סוסנוביצי, כ“ז אלול תרנ”ז].

שלום וכל טוב!

לא כתבתי לך כל העת יען לא נִתַּן לי כל ענין. גם עתה אין כל “יוצֵאת” ברחובי ואך למען בָּרֵך אותך לתחלת השנה באתי. ובכן – לשנה טובה תכתב ותחתם!

“ובארץ היהודים – אֵימים יהלכו”⁶⁵… אצבע אלהים ובֹהן ידו הימנית נחפשו עד הפרק האחרון⁶⁶, ואזנינו תצלנה משמֹעַ, ועינינו תתעינה מראות, והלבבות ירעשו, יתגֹעשו, יפוגו ולא יאמינו… מה ה' עושה עמנו?!

“ובארץ הסופרים – אימים יהלכו”⁶⁷… צפרים חדשות ו“מליצות” חדשות⁶⁸, ומי יודע עד מתי תאריך תקוּפת המליצה החדשה הקמה תחת הַישָׁנָה. “צֹרֶך” ו“יְכֹלֶת”⁶⁹ – כל זה הבל. אין לנו כל צֹרֶך בזה ואין לנו כל יכֹלת. יש לנו צֹרך בלחם. אנחנו מתים ברעב ככלבים, ובהיות לנו לחם יהיה לנו צורך – בבשר, ובהנתן הבשר – מכאן ואילך מתחיל השכרון. זה מרגיש צֹרֶך בבית־יין, זה – בבית־זונות וזה – בבית־ספר. זה מעשן טבק, זה משחק בקלפים וזה קורא בספר. זה אוהב בטלה, זה אוהב הפקרות וזה אוהב עמל ורודף חשיבות. גם התאוה להתגבר על התאוֹת היא תאוה. — מה אלהים עושה עמך? ומה “אביבך”⁷⁰? ענני לעיר מושבי קורוסטישוב, כי מחר אני יוצא מזה לביתי.

ח. נ. ביאליק

כתבתי לקורוסטישוב: שמי וכנויי בר"ת.

מג. [לי. ח. רבניצקי]

12/24 XI 97 [כ“ט מרחשון תרנ”ח] סוסנוביצי.

ידידי הנכבד שלום!

בקורוסטישוב קבלתי ממך מכתב גלוי, אשר בו קראתני אודיאסה¹. כאשר תראה, הנני עוד הפעם בסוסנוביצי, ואעפ“י שברוחניות לא תמַלא נפשי, אבל בגשמיות אין לי על מה להתאונן. ו”הרוחניות" אשר אמרתי – לשוא נחפשנה אם לא תמָצא בנפשנו. האושר היותר גדול – כשנמלא את חובתנו, וחובתנו הקודמת לכֹל – להגיע אל המקום שנוכל להגיע, והמאבד עצמו לדעת, לא בבת אחת, כי אם קמעא קמעא, יום יום, נטרד משני עולמות.

לע“ע הנני משתכר פה בערך 75־70 רו”כ לירח. אולם גם הוצאותי תרבינה פה. צרכי החיים פה ביוקר גדול והריני כמשתכר 40־30 רו"כ בזיט'². אשתי נשארה בקורוסטישוב, כי לא אבתה ללכת אתי (והצדק אתה) וגם ההוצאה כפולה.

בקשת ממני לנסות לערוך ספור ל“אביבך” – אטו בנסיון וברצון תליא מילתא? לוא יכלתי כי עתה נסיתי לעצמי, לא כמצֻוה לעשות. צחוק עשתה לי המודעה שנתפרסמה בקיץ, ושנשלחה גם אלי ע"י “אנשים טובים” הקובעת פרס 100 או 150 פראנק – איני זוכר בדיוק – עבור השיר הלאומי היותר טוב שיחֻבר, כאלו אין הדבר תלוי אלא בתשלומין והם הם הגורמים להשיר שיבֹא.

זה ירחים שאיני כותב כלום. אוירא דסוס'³ ופרנסת ההוראה או המלמדות אינם משרין השכינה. אמת שאם יצא מעטי איזה טור הגון לפעמים כי אז התמלט דוקא מתוך עצבות ודכדוכה של נפש, אבל “ספירתי” דהאידנא מזהמת ומטַפשת, מֵ“זאב”ת ומֵ“כלֶב”ת. סביבי זאבים שוקקים וכלבים אלמים, חסידים מזוהמים ונבלים ממשוכלים. הרקב יסודתם, אשר לא יצלח גם להיות לדֹמן על אדמת ציון.

ומרכבתי אשר הוסר אופַנה תתנהג בכבדֻת בבֹץ הזה מיום ליום אשר אין חליפות להם. אם גם יצא גץ מתחת פטיש הלב וניצוץ יתנצנץ – הריני גונזו לעתיד לבוא ואחשכנו לימים טובים מאלה כחס על האור.

בשם כל קֹדש אבקשך, חביבי, לשלֹח לי תיכף (לימי החנֻכה) את החוברות האלה: 1) 6 אכסמפּ. “חֲנֻכָּה” שנדפס לפני שנות מספר, כמדומני באודיסה, מאיזה סופר ששכחתי שמו, ותכנו דברי ימי החנוכה – פסוקים פסוקים ומנוקד⁴. 2) 8 אכסמפּ. “חנֻכּה” תרגומי⁵. מחירם אשלם.

אקוה להקים בסדום זה⁶ יהודים אחדים לעתיד לבֹא⁷. דברתי על לב עשירי העיר ליסד פה אגֻדת חו"צ ויאותו לי ובימים האלה אכתֹב להועד למנות פה מורשה. העיר עשירה.

מה שלום “השלח” ועורכו? איני חפץ להטרידו. בי הודיעני!

ח. נ. ביאליק

מד. [לאחד העם]

Сосновицы, (Петр. Губ.) 30/XI 97.

[סוסנוביצי, פלך פיטרקוב, י“ז כסלו תרנ”ח]

אדֹני הנכבד!

אשרַי שאני זוכה לברכך על שוּב “השלח” לצאת⁸ חי נפשי כי לבי דוה לראות מעין חי הֹלך לאט “כהשלֹח” מעלה גם הוא שרטון של חשבונות חֹל המפסיקים אותו בדרך ומכזיבים מימיו. ואני ברכה כי מעתה לא ייבש מקורו ומעינו לא יחרב ויצא כצאת נחל בגבורתו ונשא על כתפו את כל חילנו הרוחני למרחוק ושטף ועבר בכל תפוצות הגולה.

מכתבך האחרון ששלחת קרוסטושיבה לא קבלתי, כמו שֶׁשִׁערת; כי גם כל בני ביתנו עקרו דירתם מהתם אל מקום אחר. וכתשובה על מכתבך השני אני שולח לך בזה שני השירים: א) “מקרא הציונים בבזל”⁹, המצפה להשלֹח זה ימים, וב) “המתמיד” אשר כבר היה נגד עיניך וייטב בעיניך בכללו, כמו שהודעתני אז¹⁰. שירים מהוגנים אחרים אין לע"ע עמדי, ולכשאכתֹב אשלח ברצון.

לכשיודפס “המתמיד” – אמצא נא חן בעיניך אדֹני ואל יודפס דיומדין דיומדין, כי אם עמוד עמוד לעבר.

ובבקשי להַמחות לי את תשלומי השירים אצל “אחיאסף” אם אין אדֹני עומד לכך

אשאר מוקירו ומכבדו בתמצית רגשותי

ח. נ. ביאליק

מה. [לי. ח. רבניצקי]

9/XII 97 [כ“ו כסלו תרנ”ח] סוסנוביצי.

ידידי היקר!

יכול אני להודיעך, כי בשבוע העבר שלחתי לעורך השלח, עפ“י מכתבו האחרון, אשר רק אותו לבדו קבלתי¹¹, שני שירים בעד השלח¹² ובל”ס כבר באו לידו.

על החוברות “חנוכה” אשר הואלת בטובך לשלוח לי¹³, הנני נותן לך זה תודתי הרבה, ויהא מחירן זקוף עלי במלוה; אולם תודה תודתים אני נותן לך על הבשׂרָה אשר בשרתני כי טפל ה' מרגלית¹⁴ לתרגם שירי. מאליך תבין מה־גדולה הנאתי.

ומכיר טובה אני לך, חביבי, על קחתך חבל בכל אשר לי ועל שימך לבך אלי. ראה דבריך במכתבך טובים ונכוחים וכלבך כלבי¹⁵. אאספה נא מכסת כסף לפקדון לאשתי למחיתה ואשימה את עני עלַי. הימים לא יארכו. אולם, הטיבות אשר דברת, עוד חזון למועד.

ואומר שלום   בכבוד ויקר וידידות

ח. נ. ביאליק

מו. [לאחד־העם]

27/XII 97 סוסנוביצי [י“ד טבת תרנ”ח].

אדֹני הנעלה!

את הכסף (25 רו"כ) בצרוף מכתבך¹⁶ קבלתי בזמנו ותודה לך. וסלח להתרשלותי¹⁷. — המחיר 8 קאפ. השורה¹⁸ איננו רע כ"כ, כי אין משלם יותר. — בדבר תבנית הדפסת “המתמיד”¹⁹ אין שׁוֶה להאריך, שהרי מתחלה לא התניתי כי אם בקשתי, ובדאי־אפשר – שאני.

אולם בשני טעמיך (כפל ההוצאה ונעילת דלת בפני שירים אחרים) שאתה נותן²⁰ לא דקדקת: מה נפשך? אם תוסיף בשביל “המתמיד” על מתכֹנת הגליונות הקצובה לכל חוברת – הרי אין כאן הטעם הב‘. ואם לא תוסיף – הרי אין כאן הטעם הא’. אין זאת כי אם כִוַנת משום תקנת החותמים והקוראים – לתת להם כמות מרובה בהוצאה מועטת. איך שיהיה, די בא'²¹ לבטל רצוני מפני רצונך.

ואשר לה' ליהושע טולסקי²² — חלילה לך מחשוד בגנבה את האיש המצוין הזה, שהוא אחד מענוי הרוח ואצילי הנפש, רְחַב מחשבה, בְּהִיר העין וִישַׁר שכל. הוא קרא ושנה הרבה בג' או בד' שפות וניצוץ ממרום יפעמהו. והרי הוא עתה כבן ל“ג או ל”ד שנה ומאד שמח אני על הגיחו סוף סוף מחורו. יודע אני, שעסק זמן מועט בתרגום “פניני פואזיא” משפות אחרות בכשרון מצוין וכל היוצא מעטו מבהיק ומזהיר כנפשו המזהירה. אולם מעולם לא נשא נפשו לדפוס ולא הטיל עצמו על מולי"ם ועורכים. לאיש הזה, הלומד גם עתה מעֹני ומכין עצמו, עוד נצפנו עתידות בענפי ספרות אחרים²³. ויותר שהוא חכם מחֻכם, בעל מדות נעלות, בעל טעם יפה ומצוחצח, בעל חוש אסתטי דק מאד ובעל פה ועט מפיקים מרגליות ומלאים זיו – עוד העמיד ויִהֵד תלמידים הרבה שנכנסו לאוניברסיטאות ויהדותם בלבם ובפיהם. — מי טוב ועניו, טהור ונאור בצעירי זיטומיר – יבֹא אליו להתחמם כנגד אורו וליהנות ממנו עצה ותושיה. אולם זהירותך זאת, המובנת לי, תועיל לך באיש אחר מאותו מקום²⁴. והיה זה שלום.

בכבוד אמתי

ח. נ. ביאליק

מז. [לי. ח. רבניצקי]

23/I 98 [י“ב שבט תרנ”ח] סוסנוביצי.

לידידי הנכבד, שלום!

בשבוע זה קבלתי מאת האיש אשרנקין את תרגומו “דאס מעססערל” לשלום־עליכם. ובעברי עליו שנית אחרי רֹאִי אותו לפני שנתים²⁵, מצאתיו גם הפעם יפה וטוב. לתרגם “דאס מעססעריל” אי־אפשר באופן אחר, אם לא בלשונו של מנדלי מו"ס, מה שלא יסכן לילדים אשר בשבילם תֻּרגם. לדעתי לא תָרַע לאביבך אם תאספהו אליו. אכסמפ. אחד מן התרגום הזה כבר היה לעיניך והאכסמפ. אשר עתה אתי – איני יודע אם טוב הוא ומתוקן מהראשון או אם אין בו כל שנוי. איך שיהיה, התרגום הזה כפי שאראנו עתה אינו מניח מקום להתגדר, אם לא בדקדוקים קלי־ערך. הודיעני אם אשלחנו אליך.

בקראי לפרקים במכה“ע העברים ע”ד התחיה וההתעוררות בערי ישראל²⁶, אזי גם אחרי הנכיון 90% מן הידיעות המופרזות, יכאב לבי בראותי את עצמי זר, מרוחק ונדחה מכל אלה. בעיר הזאת, שאני עושה בה, אין כל זֵכר וסמן מכל זה, אין שומע ואין חפץ לשמֹעַ ואין משים אל לב. פרוטה, פרוטה – זה כל האדם. אין אלהים ואין אשמדאי. אולי כן הוא ואנכי אינני מן הישוב. ופרוטתם מה מזוהמה, ושקליהם מה נאלחים!

ובעוד שאחרים “מהפכים עולמות”²⁷ – לא ריקה ובטלה היא גם עבודת המורה העברי, עבודה חרישית ומועלת. כמדומה לי שתלמידַי, אם לא אעזבם, יהיו יהודים. אבל מה ומתי יהיה קץ החלום הנאדר והנשגב אשר יחזו לנו נביאי עמנו! הה, לוא יכולנו להאמין ולבטֹחַ באחריתו הטובה לכה"פ אחרי מאה שנה! אבל כל המעשים הנעשים לעינינו וכל הענינים יגעים ומסֻכסכים ככה, כל הדברים חוזרים חלילה על אופנם הישן, הכל סובב ושב סביב עצמו בלי פסיעה אחת לפנים – עד כי תכָּרת התקוה בראשיתה. ולמעלה מכל זה מתנשאת “אמת אחת” גדולה ופשוטה ולועגת לכל הערבוביה, לכל המושגים של קורי עכביש, שבני אדם נחנקים בהם, היא האמת של הנביאים: “אב אחד לכלנו”²⁸.

ידידך המכבדך

ח. נ. ביאליק

ענני בהקדם האפשרי.

מח. [י. ח. רבניצקי]

[סוסנוביצי 1898 – תרנ"ח²⁹]

ידידי החביב והנכבד

כמ"ר י. ח. רבניצקי

קבל בזה, ידידי, את השיר המובטח לאביבך³⁰ והוא הוא השיר אשר כתבתיו לפני ימים רבים³¹ ואתַכנהו עתה לרוח הילדים בשביל מאספך הנזכר. אם גם עתה לא כִוַנתי לדעתך ולטעמך – כפתני והלקני. התוכן הוא אמנם יפה והלשון נקיה, אעפ“י שאינה מזוגה במים כשיחת החולין הנמכרת בשוק בזול גדול. ממבטאים תלמודים נזהרתי, כרצונך. אולם אתה שואל מעמי שפה קלה ותוך כדי דבור אתה מבאר שלא אשתמש במלות תלמודיות – כ”ז³² לא נהירא לי ואיני סובר כמותך. וגם בקראי את תוכחתך לטביוב (בקרתך בפרדס על עדן הילדים³³) על הביאו מלות מחֻדשות ותלמודיות אל ספרו העשוי לילדים – גם אז לא יָרד בני עמך. אין מלות קלות וחמורות, כי אם מושגים קלים וחמורים. לא בהעלם פרושה של המלה תלוי חומרה וקשיותה, כי אם בעומק המושג הצרוף בה, הנשגב מבינת הילד; כלומר לא אי הידיעה, כ“א אי הבינה עושה את המלה לקשה. אם יראה הילד בראשונה את המלות התלמודיות שעול, גהוק, פהוק וכדומה מבלי דעת פרושן – נפרשן לו וידען וגם ישים אל לב לזכרן מפני נחיצותן ופשיטותן. אך יש אשר נשים לפניו מלה מצויה ופשוטה מצד תמונתה ומקורה, אלא שהושאלה או שכוללת מעצמה איזה מושג מופשט או עיוני, שאפילו אם יעמוד הילד על פרושה מעצמו בכ”ז יבצר ממנו להבינה כראוי. ואכן עלינו להתאמץ לכתוב בסגנון שהם מבינים, אך לא בסגנון שהם יודעים; שא“כ לא יתקדמו לעולם בידיעת השפה וברכישת מליה. ולא רק במלות המקרא אין להבדיל בין קלות לקשות, וכל מלה, בין שהיא מצויה בתנ”ך ובין לא, אם אך פרושה ברור, מדויק ומובן ובאה במקומה הראוי, יש לה זכות שישתמשו בה ואסור להחליף את הקשה בקלה על חשבון הדיוק הדורש מאתנו להשתמש דוקא בהראשונה (הנה, למשל, שלשה פעלים: סָפֹן, קָרֹה, טָלֹל, ומהם ג' שמות: סִפּוּן, תקרה, מִטְלֶלֶת (בתלמוד³⁴). ההבדל בין הנרדפים האלה מוכרע מענינם, שהראשון הוראתו כַּסוֹת בנסרים, השני – בקורות, השלישי – סכוך לצל. והנה הפעל, עם השם המסתעף ממנו, הראשון, וביחוד האחרון – הם מלות קשות ובלתי מצויות (וַיִסְפֹּן, יטללנו) והפעל קָרה מצוי מאד בתנ“ך ובתלמוד; ובכ”ז כל כותב קָרה מפני הקלוּת במקום שהדיוק דורש לכתב טַַלַל הרי הוא טועה, כמו שיטעה המליץ הכותב “בתחלה יצר שדי את הנשיה ואת הערבות” במקום “בראשית ברא אלהים וכו'”). והנה לא רק בתנ“ך אין הבדל בין קשה לקלה, אלא אפילו להבדיל בין מלות התנ”ך ובין מלות התלמוד ולבכר האחת על פני השניה – ג“כ אין מקום כלל. אין לנו לא לשון תנ”ך ולא לשון תלמוד, כ“א לשון עברית אחת בעלת סגנונים שונים ובמדרגות שונות של התפתחות. ולפני הסופר אין רק כ”א השתדלות אחת – הדיוק. כל מלה הבאה במקומה הראוי הרי היא יפה, תהיה תנ“כית, תלמודית או לועזית, בין שהיא מצויה וקלה ובין לא. וכשאכתֹב לילדים אז אשתדל לבֹר לי ענין מובן להם, אך לא אמנע את עצמי מהשתמש במלות סָפֹן, טָלֹל, וַיָּרָס³⁵ וכדומה כשיביאני הדיוק לידי כך. די לי שיבינו פרושן ואיני צריך שידעוהו. — בשמירת דקדוק הלשון ורוחה – בהא לא עסקינן; וכן איני מדבר פֹה ע”ד הסגנון.

כראיה לדברי תהיינה המלות: פטור, חיב, כשר, אסור, פסול, צריך, נחוץ, אונס, פשוט, טפש, בטל, חוב, נזק. כמעט כל המלות האלה בודדות הן בתנ“ך ואלמלא “נתפשטו” ע”י התלמוד אז אולי לא שמנו אליהן לב כלל, לוא היינו רוצים להחזיק בדעתך, ואז – כמה מלות נחוצות חסרו לנו! ובל"ס אתה היית קורא למלות כאלה “מליצה” בעוד שלפני עשרות שנים בושו מליצינו להשתמש בהן מפני תלמודיותן ופשטותן היתרה. ראה איך הטעמים משתנים ומתהפכים ובשקר יסודם. העִקר הוא דיוק הרעיון.

סלח להתבלשנותי היתרה שלא במקומה. השיר “גמדי ליל” השלוח לך בזה נושאו אגדה מתהלכת בין תינוקות של בית רבן ובין מוזרות בלבנה. המחזה המתואר בו ראיתי בעיני בילדותי, בהיותי כבן ד' שנים. אנחנו דרנו אז בכפר יפה ושאנן לרגלי גבעה קטנה קרוב אל חֹרש מצל ובמקרה יצאתי יחידי בליל לבנה החוצה ואראה את המראה הזה אשר הדביק לשוני לחכי כיום תמים ונאלמתי. מובן מאליו, שכ"ז נדמה לי, אך הרושם נקבע בלבי.

הודיעני תיכף אם תכניסהו לאביבך. גם את הקודם (שירי קיץ) איעצך להדפיס. הוא יפה. כן אל תשכח מלהודיעני אם קבלת את ה“שכין” לשלום עליכם שהשיבותי לך זה כבר. — 15 אכספ. ששלחת לי³⁶ קבלתי זה לא כבר. קח את תודתי הגדולה.

אחכה לתשובה תכופה.

ח. נ. ביאליק

מט. [לי. ח. רבניצקי]

8/IV 98 [כ“ח ניסן תרנ”ח], גורבשצינה³⁷.

ידידי היקר!

קבל בזה את תודתי הנאמנה על אותות החבה שאתה מראה לי בתתך את לבך עלי לפשפש במעשה ידי ולמצא בהם סמני כשרון. ויהי רצון שיאמנו דבריך עלי. אולם שא לי אם אֹמַר לך כי מפיך קויתי לשמוע לא “אמן חטופה” על שירי “המתמיד”, כ"א דעה מוחלטת, מה שהיית צריך לחכות עד בוא סופו³⁸. “טורים יפים”, כמו שאמרת, יכולים להמצא גם בשיר גרוע ורע. העקר, אם יש איזה ערך ספרותי לשירי זה בכללו – טוב, ואם לא – לא יחפו עליו גם יפי טוריו.

בדבר מעשי לימים הבאים³⁹ אוכל להודיעך רק את זאת, כי לע"ע הוחלט אצלי לעשות בסוסנוביצי את הקיץ הבא. קשה עלי פרידתי מן העיר הזאת, כי משתכר אני שם כהוגן. עוד קיץ אחד ואחר אחדל.

ואחרי כן – אלהים יודע אם תמשל לי זרֹעי לנצח את עצמי, או אצא ח“ו מנֻצח ע”י עצמי. הנני קרוץ מחומר רע מאד, ורוחי יורדת למטה.

ולהפקיר את הכל ולהשתנות לא תניחני עצלותי. ירא אני מאד מפני מצב חדש לא נודע לי. יש בני־אדם המשיגים לאט לאט את מטרתם בלי קולי קולות, ואני איני יכול כ"א לחטֹף, לשכֹח את עצמי ולחטֹף כלאחר יד, בהיסח הדעת. והכל טרוף ומבֻלבל ערב רב ונורא מאד.

ביום א' (12 אפריל) אצא לסוסנוביצי ואדריסתי עד שאודיעך תשאר כמקדם:

Ϲ. Феликсу.

ידידך המוקריך ומכבדך

ח. נ. ביאליק

נ. [לאשר גינצברג]

Ϲосновицы Авг, 98 [סוסנוביצי אלול תרנ"ח]

אדֹני הנכבד ה', אשר גינצברג!

אלהים אִנה לידי להענש בבי“ד הרשות מאה ועשרים רו”כ או חלופיהם מאסר 15 ימים⁴⁰. ומפני שעבודתי לא תרשני ללכת למאסר – אנוס אני לשלם את הנקוב עלי והנני עתה במבוכה. זמן השִׁלום – עד השבת הבאה. אם יש את לבבך טובה – ונתתי לי ע“ח עבודתי העתידה לכהפ”ח סך 25 רו"כ והבאת עלי טובה וגמלתני גמולה גדולה. לתשובתך אחכה⁴¹.

  עבדך ומעריצך ח. נ. ביאליק

כתבתי כקדם.

אם לא יהי⁴² סִפק בידך להשיב אלי את ציורי⁴³ עד ראש השנה הבאה – תשיבהו עפ"י האדריסא הזאת:

Почт. ст. Гуровщина, Кіев. Губ. Шеваху Авербуху

для Х. Н. Бялика

כי על החגים הבאים אשוב אל ביתי.

נא. [לי. ח. רבניצקי]

12/XI 98, Сосновицы [סוסנוביצי, י' כסלו תרנ"ט].

ידידי הנכבד!

חש אני להשיבך על שאלתך אשר אתה שואל מעמי במכתבך לערוך לך איזה שיר בזרגון¹. אם הדבר נחוץ – אל תסמוך עלי והכן לך מאשר תכין; אבל אם יארכו הימים אפשר שאזדקק לזה. לאנוס את עצמי לכך איני רואה נחיצות בדבר, אעפ"י שאיני חושב את הזרגון לעון ולגנאי. וכי יש לך לשון מגונה וחוטאת? אם יש גנאי וחטא בלשון – אין זה כי אם ריקנות המחשבה ועניות התוכן, אבל דברים טובים נאמרים ונשמעים בכל לשון ועולים יפה.

ודבר ההוצאה הזרגונית שתקן “אחיאסף”² – יפה תקן. אין צֹרך גדול מזה. הבוּרות וקרירות הרוח מתגברות בכל פנות העם. הרקבון חדר בכל קצותיו, למרות כל אותן התנועות הקדושות וההתעוררות המצלצלת. “אחיאסף” יודע כנראה את חובתו ומטרתו ברורה לפניו והוא מביא בפעולתו הספרותית ברכה נאמנה ורבה לספרותנו ולעמנו, ומה רחוקה ממנו ה“תושיה”, המתעשרת ואין כל³. פה חובה ושם רקלמה, פה קרבנות ושם עסקים.

אודך על אשר זכרתני ולא שכחתני. מנסיעתי לאודיסה עדין לא נואשתי; אם לא עכשיו – לאחר זמן. מוכרח אני להאמין בזה; שאם לא – אבדתי.

אוהבך הנאמן, המכבדך בכל לב

ח. נ. ביאליק

נב. [אחים נעלים ונכבדים]

1/13 II 99 [סוסנוביצי. ג' אדר תרנ"ט].

אחים נעלים ונכבדים⁴!

בהֵאספכם לכבד את יום מלאת עשר שנים לעבודתו הספרותית של “אחד־העם” – הואילו נא וצרפוני גם אני למנינכם הקטן והרשוני גם אני, אחד מעריצי “אחד־העם”, לפְרש לכם מעט מאשר יהגה לבבי ולבב מאות צעירים שכמותי להיהודי הגדול הזה.

היום הטוב הזה חג משֻׁלשׁ הנהו: חג לחבת ציון, לספרותנו ולמיטב צעירינו ומשכילינו היהודים. על שלשתם אצל “אחד־העם” מרוחו הטהורה והרוממה ועל שלֹשתם נגה המאור שבנפשו ובאשר נגעה ידו וילכו פניו – שמע נזרע אור, נטמן גרעין חזק והונח יסוד בריא.

על ערך כל פעולותיו לחבת ציון – לא לי לדון. אבל כלנו יודעים כי הראשון היה אחד העם אשר הטיל נשמה ברעיון הזה, כונן אותו על מכונו הנאמן, חִתּך את אבריו ויעמידהו על דיוקנו הטבעי. הוא היה הראשון אש בֵרר לנו מה אנחנו חפצים ומה אנחנו צריכים לחפץ.

ואנחנו יודעים ומרגישים גם את זאת: שכל הפרי הטוב שהוציאה ושעתידה להוציא “חבת ציון” – אינו אלא פרי הגרעין של “אחד־העם” ההולך ומתפתח לעינינו, וכל מה שנטפל ושעתיד להטפל עליה מן החוץ – נפֹל יפֹּל והרֹס יֵהרס כטיח תפל אשר יסוד אין לו.

מנהיג אחד וראש אחד יש עתה לחבת ציון, אחד ואין שני – “ואחד־העם” שמו!

כי רק אדם שכמותו שיצא מתוכֵנו ומבינינו, שהוא כֻלו לנו ומשֶלנו, בכל תמצית רגשותיו הטהורים, בכל עזוז שכלו המבהיק ובכל לבבו החם, רק יהודי כמוהו שכֻלו יהודי משרשו עד נופו עם כל המאור שבנפשו הברוכה ועם כל האמת והענוה שבלבבו – רק הוא ראוי לעמֹד בראש אותה התנועה הקדושה של תחית עמנו והקרויה בשם קטן – חבת ציון!

ואשר פעל לספרותנו – את עיני מי לא הרהיבה הקומה הזקופה של הארז הרך, הרענן, התקיף והיפה אשר צץ פתאֹם בבקר בהיר אחד ויזקף את קומתו מבין קנה וסוף נדים הנה והנה על “מימי” ספרותנו הרועשים והנפוחים?.. את נפש מי לא שובב הזרם הקר והבהיר החותך כאזמל ומחזק ומְחַסם, אשר פרץ בחשאי, אבל בכח עצור נאדר, אל תוך המצולה הרותחת ומתנפחת?.. אמנם המים עוד טרם יָשֹׁכו וינוחו מזעפם ומאיתנם המדומה – אבל כבר מכירים אנחנו את עקבות “דרך הרוח” הטהורה אשר העביר עליהם אחד העם ושבילו ב“מים רבים”: גם מרחוק כנתיב אור יֵרָאה לנו מלב המצולה הנעכרת, שטף קטן שוטף ובוטח עובר לתֻמו ומזהיר בשקט גאון – הלא הם מי “השלח” ההֹלכים לאט.

ומקור השטף – מקור נאמן נוזל ממעמקי חיינו ונובע מתהֹם צרכינו ושב ומשתפך אל אותה התהֹם עצמה. אמנם לא זכה עוד “עם הספר” להיות ל“עם הספרות”⁵, ועוד יאזלו מים רבים עד שנגיע לידי כך. אבל “אחד העם” היה הראשון אשר הוציא את ספרותנו ה“שאלנית” מילדותה, הוא היה הראשון אשר פקח את עינינו לראות את כל הדמאי, הבַּדָאות והחקוי לבטלה שבמקצע זה, והוא היה הראשון אשר גם נִסה להתאים את ספרותנו לצרכינו האמתים, למזגה ולמסכה, ולא להרכיבה על כרחה, עם חיינו. עם מאמרו הראשון של אחד העם החלה ספרותנו הפובליציסטית, התינוקת הפעוטה, לפצות פה ולבטא בשפה ברורה: “אַבָּא!” בפעם הראשונה מאז היותה.

וכמה גדולים ועשירים דבריו בכל מקום שהם! ומה רבות הנגוהות המתפרצות אל כל מקום שהוא מכניס את נֵרו! וכל החלונות שהוא פותח – מכֻוָנים לצד מזרח, נגד ירושלים. ומה רבים הדקדוקים ה“עניים” הכלים ונמוגים מאליהם לנֹגה דבריו שאינם אלא כללות כללות; ומה רבים צללי הרעיונות וניצוצי המחשבה המתעוררים, מתלבשים ומקבלים צורה בקסם עטו.

“אחד העם” היה הראשון אשר המריץ את הקהל לכַבֵּד את ספרותנו העברית…! ואת הגמולה הזאת תזקֹף⁶ “תולדות ספרותנו” על חשבונו. עד אחד העם לא היה כבוד לספרותנו גם מן המחזיקים בה ו“אחד העם” המריצנו לכבדה, כי הוא חלק לה מכבודו!

אמנם כבר תצלנה אזנינו מרעש מצלתים של “מליצה” חדשה⁷ ומשאון “זרמים חדשים” מחודשים, בעוד לא שככו אזנינו מרעם תֻפּי המליצה הישנים, הנבוכים והריקנים – אבל כבר פתחה אזננו לשמֹע בקול הכנור הנעים הנותן זמירותיו בחשאי והקורא לנו חרש… לבנו דבק בו, נמשך וכרוך אחריו, ואנחנו הולכים אחריו בעֹנג, בתמים ובאמונה.

ואשר לפעֻלת “אחד העם” על מבחר צעירינו – היש לשער את עצמת כל הפעֻלה ההיא ופֵרותיה לעתיד לבֹא! מיטב סגֻלותיה של נפש חמֻדות זו הן קודם כל סגֻלות ישראליות בעצם טהרן וזהרן, סגֻלות ישראליות במדרגה עליונה מאז – וזוּ כחו לכלנו! ועל כן, הכירה מיד אזן בנינו הטהורים המעטים פי מי המדבר אליה. ויהי להם “אחד העם” לנביא חזיונותיהם ומחשבותיהם ויהי להם לאוריהם ותֻמֵיהם ויהי להם ל“גלוי־שכינה” חדשה. כל פנינה מפניני עטו הפריחה שושנה רכה בלבם וכל הגה – קרא רעיון רענן ופורה במֹחם. מיטב בחורי ישראל, גבורי העתיד, פרנסו את לבם ומחם מ“פרוריו”⁸ אשר יפרר לנו זה עשר שנים, יינקו ממקורו וישתו בצמא את דבריו.

לפני שנות מספר נקריתי לשבת בישיבת תלמידי חכמים⁹. שם נקבצו צעירים מכל תפוצות הגולה. רֻבָּם מֹחות נלהבים ולבבות חמים ונאמנים. הימים ימי בכורי חבת ציון. מיטב הצעירים האלה, שהאמינו בכחם לעתיד לבֹא, עושים אגֻדה אחת¹⁰ ונשבעים לתת את כחם לעמם. ובעת ההיא הוחל לקרֹא בשם “אחד העם”. — האוכל איפֹא לחזור את כל העלילה אשר עוללו דבריו לנפשם! כל מאמר ומאמר היה תורה שלמה והתגלות חדשה. כל מלה ומלה מהם נלמדה, נתפרשה, נדרשה כמין חֹמר: כל מה שהתרוצץ במֹחנו בתמונה מטֻשטשת מצאנו שם הָגוּי ומפֹרש בשפה ברורה; לא היתה מלה שלא התאימה לאיזה רעיון שלם שהתלקט ופרכס במֹח. — ואותה הענוה הרוממה המרחפת על כל היוצא מעטו! ואותה הקדֻשה והטהרה המציצה במעמקי כל מלה! ואותה התוגה היהודית מעל מצח רחב ובהיר, ואותה התקוה מתוך יאוש… — וכל אותן הסגולות הפנימיות והחיצוניות שבכל עבודתו הספרותית!

אז ידענו והרגשנו כלנו כי ראש אחד לנו, אשר עלינו ללכת בארחותיו ולהדבק במדותיו – אחד העם!

הצעירים נפוצו ויצאו לאשר יצאו – לרבנות, לחכמה, למסחר – ומה רב הזרע אשר נפוץ לרגלם בתפוצות הגולה! ומה רב הפרי אשר ישאו לנו בעתיד הקרוב!

ובכן – שאו נא, אחים יקרים, כוס ברכה משֻׁלשת לחיי “אחד העם” הפותח לנו שער חדש בתקופת חיינו הרוחניים: יחי המכונן חבת ציון! יחי מחיֵה ספרותנו ומכבדה! יחי נְביא משכילינו הטהורים בן בני הנביאים.

ברגשי כבוד, ברכה ואהבה

ח. נ. ביאליק

נג. [לי. ח. רבניצקי]

סוסנוביצי 7 II 99 [ט' אדר תרנ"ט]

ידידי החביב והנכבד!

קבל־נא בזה שיר זרגוני קטן אשר כתבתיו לשם יחוד המכ“ע “דער יוד” היו”ל על ידך¹¹. זאת לי הפעם הראשונה לכתוב זרגונית; ועתה הואילה בטובך לתקן בו את השגיאות האורתוגרפיות שתמצא בו, כי השפה האשכנזית זרה לי ולא ידעתי לכוֵן את האורתוגרפיה על פיה.

בנוגע לעתונך “היהודי”¹² אוכל לומר לך כי הנך מוציא דבר מתוקן מאד, כחבר אמתי¹³. אבל זֹה רעה – כי יוצא הוא אחת לשבועים והמחיר גדול בערך. אדמה כי חתומיו רבים.

ואשר למעמדי – אין כל חדש. את אשתי שלחתי אל עיר מולדתי והנני עוד הפעם לבדי פה. וכמדומה שלימי החורף¹⁴ אשוב גם אני אל מולדתי ושם אהיה, כי חותני כבר מבקש לו עסקים חדשים וקוראני הביתה. ומזה אתה למד כי נואשתי מכל, מכל, מכל – אין תקוה עוד.

היה שלום. וענני מדי קבלך ממני מכתב.

ידידך אוהבך ומכבדך

חיים נחמן ביאליק

נד. [לי. ח. רבניצקי]

[סוסנוביצי א' במאי 1899¹⁵. ד' סיון תרנ"ט]

ידידי היקר!

מיום ליום תרב חרפת לבי ויגדל מוסר כליותי. קצתי, קצתי מאד, בחיי ריק וכלמות כאלה. נלאיתי מתת את נפשי לטרף שבע ביום למוסר כליותי. האמנם אין כל תקוה לאיש בן כ“ד שנים, כמוני היום, אף אם צריך הנהו להתחיל את הכל מן האלף בית¹⁶. א”כ החובה עליו להפיל א"ע לכבשן אש. ואם יש תקוה נחוץ לנסות ולעשות. ואגמור אפוא לעזוב את מקומי ולנסוע אודיסאה – בהשיבך אותי בטובך על שאלותי אלה:

1) אספתי במשך העת האחרונה מאות רו“כ אחדות, שמפרין תוכל אשתי להתפרנס בצמצום במקומה. וא”כ מה טוב לי? הטוב לי לבוא בגפי אודיסאה או לקחת גם את אשתי?

2) מטרת נסיעתי לאודיסה תהיה לא בשביל איזו פריטנזיות היכולות להִמָצֵא אצלי, כ“א בשביל המעשה. אמנם אחרתי מעט, אמנם אין כשרונותי משובחים, אבל כבר היו כמוני ועלתה בידם. — חפצי הוא להחל מא”ב עד קבלי תעודת בגרות. — היש תקוה?

3) לי דרושה בשנה הראשונה עזרה, ביחוד עזרה רוחנית, כלומר אופן ההוראה, שאקוה להשיגה בחנם, יהיה לפי שנותי, שעברו שנות חנוך, ולא יביאני לידי יאוש.

4) האשיג מורי חנם? — ובכלל הודיעני את דעתך עכ"ז. ואולי טוב יותר לבוא בפשיטות את אשתי ולהתפרנס שם מהוראה והשעות הפנויות להקדיש לתורה בשבילי.

ידידי, עוץ, שזיב, פרוק.

ח. נ. ביאליק

נה. [לי. ח. רבניצקי]

16/28 VI 99 סוסנוביצי [כ' תמז תרנ"ט].

ידיד יקר!

שתי הערותיך בשירי הזרגוני¹⁷ צדקו; וגם אני הרגשתי בם¹⁸ והתעצלתי לתקנם. עתה אני מציע לתקנם כך: תחת “אונזער” שים “זיין”, ולמשקל את תחוש; ותחת “וואלקען־נאכט” אמור “וואלקען־דעק”¹⁹ והכל אתי שפיר. אם תמצא תקונים טובים מאלה הרשות בידך.

בדבר שירַי²⁰ עוד לא התפשרתי כל צרכי עם בן אביגדור ע“ד התבנית החיצונית שהוא אומר לתת לקובץ שירי. אני דורש שיודפסו על נייר טוב מן הנייר של יתר ספרי הביבליותיקה²¹ והוא חוכך בדבר. בכל אופן עוד ירחק יום צאתם – עוד לא סדרתים כראוי. והוא אף הוא כתב לי בשבוע זה, שהוא אומר להוציאם בתחלת החורף הבא, ואין לך לחוש איפֹא בדבר שירַי שנתתי ל”אביב"²². אגב אבקשך להודיעני מה שם השיר השני שנתתי לאביבך. אני זוכר רק את האחד: “גמדי ליל” ושם השני²³ שכחתי. נחוץ לי לדעת זאת; כי מכרתי בימים האלה שירים אחדים לדפוס במאספים שונים – ולא אבוא לידי תקלה.

בהיותך בוורשה²⁴ אולי תוכל לדבר על לב בן אביגדור להוציא את שירי בהוצאה מיוחדת, לא בין ספרי הביבליותיקה, ואחזיק לך טובה. מאד מאד אינני מתאוה לבֹא בקהל הביבליותיקה, אבל לא אוכל לעמֹד בפני השכר ההגון שהוא נותן לי. ובאמת יש לי פתחון פה לחזור, כי בן אביגדור, למרות הבטחותיו, לא עמד בדבורו בדבר התבנית החיצונית, והוא עשה שלא כהוגן בפרסמו את שירַי בין ספרי הוצאתו בטרם באנו לידי גמר. ואני גם הזהרתיו על ככה והוא לא השגיח בי. אבל עתה אינני חפץ לסכסך את נפשי בו, אחרי שכבר עשה מעשה ואין להשיב.

למכתבך אחכה.

ידידך מכבדך

ח. נ. ביאליק

נו ²⁵. [לג. סטבסקי²⁶]

י“ג תמוז תרנ”ט, סוסנוביצי.

חטאתי לך, ידידי! ולכשיבנה ביהמ“ק ע”י הרצל וסיעתו אביא חטאת שמנה²⁷. ולע“ע אסתפק במועט בשלחי לך את “הצפירה” דהיום ו”השלח", ותהי זאת כפרתי. היום בערב אבוא לראותך ולבקרך ואקוה כי אמצאך בשבתך על סיר הבשר²⁸.

ח. נ. ביאליק

נז. [לי. ח. רבניצקי]

סוסנוביצי ב' דר“ח אלול תרנ”ט.

ידיד נכבד!

קבל בזה את “נסיוני” השני בזרגון²⁹, אולי ייטב בעיניך לשימו במכ“ע “דער יוד”, אחרי תקנך בו את השגיאות האורתוגרפיות שתמצא בו. לא נעים הוא לכתֹב בשפה שאין לה אורתוגרפיא קבועה. אצל כל מלה ומלה אסתכן להכשל ב”נח בן שבעה שבושים". ילך הזרגון לעזאזל!

אם לא נדפס עדין שירי הראשון – שים את השני ראשונה³⁰, כי טוב הוא בעיני מן הראשון.

ומודה אני, שגעגועי הילדות הדקים, ילדות הגיתו והחדר, נוחים להאמר בזרגון, באותה הלשון שהם נבראים, משיֵאָמרו בלשון הקֹדש. כמה פעמים נסיתי לספרם בלה"ק³¹ ולא עלה יפה, ובזרגון, מרגיש אני, אוכל להם.

ואעפי"כ אינני אומר לטפל בה הרבה. די לי שאפקיע את עצמי בעברית. לדעתי, סופר הגון היודע לכתוב עברית וכותב זרגונית הרי הוא גוזל אותנו ואת עצמו. סוף סוף ישָׁמֵד הזרגון מתחת שמי ה'. מן החיים – תגרשנו לשון הארץ, ומן הספרות – לשוננו. לוא יבֹא הקץ לה³² במהרה בימינו, אמן!

ור' מנדלי שכתב זרגון – תמיהני אם תהא לו כפרה עולמית. הלואי שתועיל לו התשובה שהוא שב בתרגמו עתה את כתביו עברית (בעמק הבכא)³³.

ענני על מכתבי זה. לפני ראש השנה או אחריו אצא מפה – אולי לבלי שוב.ענני.

ידידך מכבדך

ח. נ. ביאליק

כתוב לי כמה יַגיע לי מאחיאסף בעד שני שירי אלה. ואם תשלח לי את מחירם תיכף אחזיק לך טובה.

נח. [לי. ח. רבניצקי]

28/VII 99 [ג' אלול תרנ"ט] סוסנוביצי.

שלום שלום!

אחרי שלחי לך היום מכתב סגור בצרוף שיר בעבור “יהוּד”ך³⁴ באני מכתבך הגלוי מן 23/VII והנני לענותך תיכף כבקשתך:

שיר מן המוכן כשר לפתיחת “האביב” – אין לע"ע עמדי, אבל אשתדל לכתב מעין זה בתנאי שתודיעני מה הוא האביב ובשביל מי נועד ומה רוחו.

הנך מתפלא על בלי הודיעי אותך על־אודות עצמי³⁵ – אל תתפלא! עדיין לא התישבתי היטב בדבר. כמה ספקות וספקי־ספקות עולים בלבי להימין ולהשמאיל, לכאן ולכאן, ואני כחמור בין שתי חבילות שחת – אמות ברעב³⁶. מצד זה אני מכיר ברפיוני הטבעי קֹצר סבלנותי, שנאתי וגֹעל נפשי לכל מצב חדש – ואם פסיעה זו לא תוליכני קוממיות לאיזו מטרה נכבדה – למה זה אלאה אלהים אנשים לשוא? ומצד השני – אולם עוד הרבה צדדים ופנים בדבר הגליון קצר. עוד אתישב בדבר ואתה, יקירי, תן לי זמן, אם תוכל לזאת, ואחר אענך תשובה ברורה. ואתה הודיעני בטובך וענני על השאלות האלו: א) היספיק לי שכר־ההוראה כדי מחית טן־דו – אני ואשתי? ב) היִמָצאון לי מורים טובים, מורי חנם, להורותני את הלמודים הנחוצים? ג) כמה בקֵרוב אוכל להשתכר בחדש בעסקי בעבודתי 7 שעות ביום? ד) כמה משלמים בעירך בקרוב בעד שעה? בעד שבע־שמונה שעה ביום אני משתכר פה בסוס' מן 70 עד 90 רו"כ לחדש. ה) מתי עלי לבוא לאודיסה אם אחליט את הדבר בחיוב? ו) ולסוף מתי תאמר לצאת לוורשה? אולי אפשר שאתראה אתך בוורשה, כי קרובה היא לפה.

ובתתי לך תודתי הנאמנה מעומק לב על מחשבתך הטובה עלי ועל כונתך הרצויה אשאר אוהבך ומכבדך

ח. נ. ביאליק

מהר ענני.

נט. [לי. ח. רבניצקי]

11 сентября 99 [י“ט תשרי תר”ס] גורובשצינה.

ידידי החביב!

משעת צאתי מאודיסה¹ באה מהומה בלבי: אבל אני מתאמץ להשתיקה ואתברך בלבבי שלום יהיה לי. להביא קרבנות מחים, “להפקיר את הכל ולשכוח את הכל” – קשה לי עתה. ואף אם אקבל על עצמי לעשות כזאת – יודע אני כי לא אבצע את הדבר; וצריך אני אפוא לבֹר לי שביל זהב. והשביל הזה הריהו כך: מְוַתר אני על מצבי החומרי בסוסנוביצי, הנותן לי יכולת להתקיים ברוחה ובשלוה וגם לחשׂך מעט כסף, ואני בוחר באודיסה; ובלבד שאוכל להתקיים בה בלי יסורים עם אשתי, כלומר: שתהא עבודתי, עבודת 8 שעות, מספקות לי כדי מחית ביתי, ושתשארנה לפני שעות אחדות להתלמד ולהשתלם בעצמי. התנאי הזה הוא תנאי הכרחי, ובלעדיו לא אתקיים באודיסה אפילו חצי שנה, לכן הנני מבקש מאתך, ידיד נאמן, להיות לי לעזר בענין זה כאשר תוכל. ואעפ“י שתופר מחשבתך בדבר צאתך לוורשה², בכ”ז עדיין לא יבצר ממך לעזרני ולסייעני בפסיעתי זו, שאני אומר לעשות. אם יִקָרא לפניך איזה תלמיד או שעה הטובה לפני – תחשכנה לי; כי אם אצטרך ח“ו בראשית בואי לאודיסה אחרי יו”ט ללכת בטל – ורפו ידי. הלא ידעתני כי לא איש טרחן אנכי.

עד מוצאי שבת שאחרי יו“ט אהיה בגורובשצינה וביום א' (כ"ח תשרי) אצא לסו”ס ומשם לאודיסה. אם יתחדש איזה דבר לטובתי באודיסה, תודיעני עד יום א' ע“י תלגמרה עפ”י אדרס זה: Гуровщина Авербуху וגם ע"י מכתב בפרוטרוט.

והיה אם תתגלגל הזכות על ידך להציל את נפשי ולבצע את נסיוני האחרון וזכרתיך עד זבולא בתרייתא³.

שלך לעולמים ח. נ. ביאליק

שלום לכל ידידינו.

ס. [לי. ח. רבניצקי]

19/IX 99 ⁴ [כ“ז תשרי תר”ס] סוסנוביצי.

ידידי הנכבד והיקר!

אחר התבוננות ועיון רב באתי לידי פשרה ביני ובין עצמי באופן זה:

בשימי אל לב:

1) כי מסעך לוורשה, שהביאני לאודיסה⁵, נתבטל לפי שעה ומקור פרנסה אחר אין לע"ע למעני באודיסה.

2) כי בחצי־השנה הראשון לשבתי באודיסה אֶצטרך להתקין את עצמי לקבלת תעודת מורה פרטי ולא אוכל להִפּנות לדברים אחרים, ואין איפֹא ערך גדול כ"כ לאודיסה בשבילי; אדרבה! שם יש בטלים הרבה!

3) כי להתקין את עצמי לתעודה אוכל גם פה, וכבר שכרתי לי פֹה מורה טוב שיתקנני להנ"ל.

4) כי פרנסתי מצויה לי עתה פה ברוחה יתרה (100 רו"כ לחודש) ומספיק לי עוד לחשֹׁך לפקדון ליום רע ומאות אחדות יתרות לא תזקנה כלל וכלל.

5) כי לבוא לאודיסה מתוקן – יותר נאה ויאה לי ויותר מועיל משני צדדים.

החלטתי:

להשאר בסוסנוביצי לחורף אחד להתקין א"ע לתעודת מורה ולהשתכר עוד מעט כסף.

נ. ב. עוד טעם אחד: יש לי פה תלמידים אחדים שישארו בלי מורה אם אעזבם ואינני רשאי לעשות זאת. הודיעני את דעתך בדבר החלטתי.

המחכה לתשובה

ח. נ. ביאליק

אנא אל תתלה החלטתי ברפיוני וחולשתי. אדרבה! אין פה כ"א חשבון ישר.

סא. [לי. ח. רבניצקי]

סוסנוביצי ג' דחנוכה [כ“ז כסלו] תר”ס.

ידיד יקר ונכבד!

את השיר⁶ תשאיר בּהַוֲיָתו בלי תקונים. דבר פרוזי בשביל האביב⁷ אין לי לע"ע, אבל שמתי הדבר אל לבי ולכשאכתוב לא אמנע ממך.

הדפסת קובץ שירַי ע"י תושיה עדין מוטלת אצלי בספק. הודיעני למה שאלת לדבר הזה?

היום ראיתי את תוכן הענינים של הנומר 21 “דער יוד” במודעה. העורך החדש הוא, כפי שהודיעוני, איזה ד“ר לוריא⁸. הודיעני מי הוא זה ואיזהו הד”ר לוריא?

אני הולך ומסדר את שירי לחוברת אחת. מאד מאד נצרכת לי עתה “מבינות” של “בר קצין”⁹ כמוך ועצה טובה של ידיד כמוך להורותני מה לרחק ומה לקרב. קשה לדון את מעשי ידי עצמו.

היה שלום ענני.

אוהבך ומכבדך בכל לב

ח. נ. ביאליק

סב. [לי. ח. רבניצקי]

26/I 1900 [ח' אדר א' תר"ס] סוסנוביצי.

לידידי היקר, שלום!

אל תתמה שתיקתי הממֻשכה והַחַטאה, שהרי דש אנכי בעקבי עברות גדולות מאלה רגע רגע. טרוד הייתי לבלֹע ולא פלטתי אפילו ביני לבין עצמי גם טפה קלה אחת בכל העת ההיא. אמור אמרתי בקבלי מכתבך האחרון, שבו שאלת מעמי איזה דבר פרוזי בשביל אביבך, לכשאִַפָנה אכתֹב אליך כשאלתך – ולא נפניתי! שמא תאמר טרוד היית לבלֹע תורה – לא דוקא! רבות מחשבות בלב איש ועצת היצר היא תקום. בבֹאי הֵנה מאודיסה הזמין לי הקב"ה הרבה “שעות” ליום והריני עובד מן השעה השביעית בבקר עד השמינית בערב בלי הפסק, ובבֹאי בערב אל בית מלוני – הריני משול כחרס הנשבר וזֵהֲמה נפשי חיי, אולם בהגיע חג קְצִירִי, יום תשלומין לעבודתי, ישוב אלי כחי ושבתי והייתיכאחד האדם הרואה עולמו בפרוטתו. איך שיהיה, כסבורני, שלא יזיקו לי רובלים אחדים אשר אַעדיף לי ליום שאחפץ להשליך נעלי על העיר המשוקצה הזאת ועל אופן חיי הנבזים.

ומובן מאליו, כי הצעתך בדבר הוראתי בשני החדרים הנזכרים¹⁰ במכתבך היא כדבר בעתו, ואני מקבלה בשתי ידים ובתודה. על כרחך תודֶה כי לא הייתי רשאי לעזוב עוד בחורף זה את סו“ס¹¹ ואת פרנסתי הודאית בה וללכת לאודיסה לשם ספקות. אולם עתה, בהיות לי ששים רו”כ וַדאים¹² — פשיטא פשיטא שאלך לאודיסה אי“ה תיכף ומיד אחרי חג הפסח עם צפצוף הדרור הראשון ועם יבשֶׁת הבצה הראשונה¹³. ויכֹל אתה איפֹא להודיע בהחלט גמור בישיבת הועד האשכולי¹⁴ הקרובה את החלטתי לקבל ההצעה. אולם תואיל בטובך להוסיף ע”ז עוד תנאי קטן – להוסיף לי על שכרי שכר הטרמוואי מחדר גוטמן לחדר הפרסיפּ, כי רב הדרך אשר אין ללכת רגלי וגם משעותי תגזֹל כשעה תמימה הלוך ושוב.

ובמכתבך הבא תואיל להודיעני:

א) מה היא השפה, שפת הלמוד, בשני החדרים?

ב) אינני נצרך לכל תעודה רשמית לתכלית זו?

ע“ד קובץ שירַי אוכל להודיעך שעדין לא יכלתי להשלים עם המחשבה להוציא קובץ מיוחד. כמדומה לי, שטוב לחכות עוד מעט. הרבה שירים מן הנכנסים בקובץ לא ימצאו חן בעיני: להוציאם אי אפשר כי ישולח בקֹבץ רזון, וטובים מהם למלאות החסר אין לע”ע. אחכה מעט. מתון מתון וכו'¹⁵.

את תשבחותיו של ה' קנטור¹⁶ לא קראתי עד בֹא אלי מכתבך ואשיג אח“כ את ה”בוּדוּשטשנוסט" ואמצא שם את דבריו וָאִחַד על כל הטובות אשר דבר עלי, ובשת פני כסתני.

ועתה היה שלום ומבורך, ואל תשא חטא על נפש קלת דעת כמוני וענני מהרה.

בכבוד ואהבה

ח. נ. ביאליק

סג. [לי. ח. רבניצקי]

14/26 II 1900 [כ“ז אדר א' תר”ס] סוסנוביצי.

ידיד יקר ונכבד!

עוד אני מכין עצמי לענותך על המכתב שלפני אחרון, שבו עניתני על שאלותי¹⁷, והנה זה בא מכתבך האחרון שהטיל ספק בהחלטתך הקודמת ויסב לי צער ודאגה. אנא עשה נא ואל תופר העצה היעוצה עלי. יודע אני כי חובתי היא לבוא לאודיסה גם בלי תנאים – אבל מה אעשה ואני ירא ורך לבב ויצר הרע של כסף תקיף הוא, בעונותי הרבים, וחס אני על השכר הטוב שאני משתכר פה (יותר מן מאה רובל לחודש). רב לי כי אחליף את משכרתי בקטנה ממנה, אבל להשליך ולהפקיר בידים את מעמדי בטרם הכינותי לי מעמד אחר – זה אינו לפי כחי, והרי גם אתה דחית את הצעת אחיאסף אשר לא סִפקה את תביעותיך.

אם יעכבוני גם הפעם משמים מלכת אודיסאה – אזי ארקב פה בשלום עד אשר תקיא אותי העיר, כלומר: עד חדֹל משכרתי הטובה ובקשתי לי מקום אחר. — ענני מהרה אם החלטת ה“חנוך”¹⁸ במקומה עומדת הנני צריך לדעת זאת לא יאוחר מיום ז' ניסן.

בדבר קובצי אתאפק עוד. ובין כך ובין כך עוד אשים שירי לעיניך ואתיעץ עמך עד ההדפסה. לדעתי עדין לא הגיעה העת לזה, מפני שרבים מהם עבר זמנם, וחדשים, בעלי ערך תמידי, עדין לא בראתי. אין פה מקום לדבר על זה די הצֹרך.

שִׂמַחתני בבשורתך ע“ד הפרדס הרביעי¹⁹, אעפ”י שלדעתי אין בו צֹרֶך מוחלט כל עוד הַשִׁלֹח חי וקים. תרי “חד בדרא” למה לן? אגב אֹמר לך כי כותב דברי ימי ספרותנו מתקופה זו, תקופת אחד העם, יתחיל מפרדסיך, שהם כפרוזדור להשלח. — אם יסכים הקב“ה על ידך ונטעת את הפרדס ושכינתו לא תסתלק ממנו – פשיטא, פשיטא שנטייל יחדו חנגא בהדי דשכינתא בהדין פרדסיא²⁰. — היום קבלתי “מעירי הקטנה” לברדיטשבסקי, הוצ' תושיה²¹. נחמד ונעים! כשרון אמתי! לולא “השפחות” המשמשות אצלו יותר מדי. כמעט כל זָכָר שבציוריו חושק בשפחה, ר”ל. ובכל זאת כל ציור וציור, הנוצר מטפת דיו אחת, הנהו מעשה אמנות נפלאה. ברוך חילו. — דבר פרוזי²² אין לי. מיום ראיתיך²³ לא כתבתי אפילו שורה אחת בפרוזה ובשיר. ענני תיכף.

אוהבך לנצח ח. נ.ביאליק

סד ²⁴. [לי. ח. רבניצקי]

שושן פורים, תר"ס Sosnowice.

ידידי החביב!

בשבוע הזה כתבתי לך אגרת פתוחה והקדמתי את הזמן אשר יעדתי לך²⁵. ומאד מאד חפץ אני כי לא תרחיקהו. יש לי צֹרך לדעת בהקדם אם אודיסָאִי אנכי אם לא.

הנני חושב כי בהיותי באודיסה לא תצטמצם עבודתי בהוראה לבדה ועוד אעבֹד עבודה אחרת – ספרותית – בשדה החנוך. מחשבה טובה יש בלבי שאני מטפח אותה זה ימים רבים. ציר מחשבתי זאת הוא מעין זה: לדעתי צריכה להיות מַשְׁתיתו של חנוך ילדינו יהודית לגמרי, היהודי שבילדינו וגם חלק גדול מן האדם שבהם צריך להתגדל ולהתרבות מתוך קרקע יהודית – מתוך המאור ומשפורם שבספרותנו, חיינו ומנהגינו הקודמים, וגם אופן החנוך צריך להיות בדרכו ורוחו של החנוך הישן וע“י אותם האמצעים הישנים עצמם מתוקנים²⁶. וכ”ז צריך להיעשות לא בדרך מלאכותית כ"א בדרך טבעית, בלי כונה, מאליו. רֹב פדגוגינו האחרונים ומחברי ספרי הלמוד העמידו את החנוך העברי עד היום על יד למוד השפה וההסטוריא – ולתכלית זאת הם משפיעים מדה מרֻבּה של ספרי למוד בדקדוק הלשון, בהסטוריא ובמקרא ילדים (כמו ספרי הוצאת תושיה ויחידים).

סה. [לי. ח. רבניצקי]

תר“ס ט”ז אד"ש, סוסנוביצי.

ידידי היקר!

בִּקשתי מאתך במכתבי האחרון²⁷ להקדים ולהודיעני את החלטת ח' “החינוך” עלי עד יום א' ניסן²⁸. אנא לבלי לאחר את תשובתך, כי נכבד לי הדבר לדעתו בהקדם היותר אפשרי.

חושב אני, כי בהיותי באודיסה לא אסתפק בהוראה לבדה ואעסֹק גם בענינים ספרותיים. מחשבה טובה אחת יש בלבי²⁹, שאני מְטַפח אותה זה ימים ורק בהיותי בעיר כאודיסה אוכל להפיקה.

כן אוכל להשתתף עמך בהוצאת ספרים, אם תאבה לשַׁתפני לך, כי כידוע לך יש לי מעט כסף אשר אֵאות לשלחו על פני המים על מנת שאמצאנו ברֹב הימים עם שכר מועט בצדו.

מתי יצא “אביבך”? יותר מדי יארך חָרפך. עליך לשלם עתה את תוחלתנו הממֻשכה ולרצות את ימי הָשֵׁמנו במיטב פרי העט ופרחיו, כי על כן ישבת על האָבנים ימים רבים – ואם רבניצקי ישביר³⁰ — היוליד עכבר? – עודני כותב והנה שֵׁבֶט אור חדש, מבשר האביב, הצליף על פני בעד אשנבי ויער בי רְגשות רפים ונרדמים. הוא חודר אל עיני ומביט אל נפשי פנימה כקרן אור נוּגה בחורבה ישנה לעת הערבים. יש רגעים שאני מסופק בכל אותם השירים ושאר דברים שאני ואחרים כותבים, בצָרכם ובתועלתם. בשביל מה ומי הם באים? לפנינו עומדת חורבת־עם נוראה, ישנה והרוסה, ואין ירמיהו חדש לקונן את הקינה האחרונה, האיומה… שוא הם שירי התחיה, שוא ושקר! עדין לא נשפכה הדמעה הראויה ואנחנו מחכים לאותו המקונן הגדול שישפכנה. עדין אין לנו יִרמיאַדה לחורבן העם והיא צריכה לבֹא. הדמעה הזאת תציף את כל הגלות והיתה לקינת עולם. —

המחכה למכתבך בכליון עינים ממש.

ידידך אוהבך ומכבדך

ח. נ. ביאליק

סו. [לי. ח. רבניצקי]

ח' ניסן תר"ס, סוסנוביצי.

ידיד יקר!

לדאבוני הגדול ולצערי הנורא אין קול וקשב עד עתה לא ממך ולא מאפּשטיין³¹. האמנם נגזרה עלי גזרה לָקוּץ פה גם את הקיץ? האמנם אין כל משען לחם למעני באודיסה עד כדי פרנסתי בצמצום לכה“פ לזמן הראשון? לולא השתכרתי פה ברוח ובכבוד סך הגון (100 רו"כ ויותר לחודש) אזי לא הרביתי מחשבות והחלפתי את מקומי בלי כל פקפוקים, אבל עכשיו, שפה שכרי נהיה ושם באודיסה אין דבר ואין כל משען לחם, איככה איפא תקום בי הרוח לשפֹך מים נקיים באין גם עכורים. הה! לוא היו לי לכה”פ שם באודיסה 50 רו"כ בטוחים. — ביום ד' בבקר אני נוסע מזה לביתי, לגורובשצינה, וכי יהיה לך דבר אלי וכתבת לשם:

Гуровщина, Кіев. Губ. Ш. Авербуху для Бялика

באהבה ח. נ. ביאליק

סז. [לי. ח. רבניצקי]

ג' חוהמ“פ תר”ס, אצל גורובשצינה.

חביבי ויקירי!

מכתבך הגלוי קבלתי. לבן עמי עניתי ע"י התלגרף וגם במכתב³². יהי שמך ברוך על הניחך שבטך על גורלי. אם אתה שָׂמֵחַ על התמורה אני לא־כל־שכן.

אי"ה ביום א' אסרו חג אני יוצא לסוסנוביצי לצרור את החפצים ולשלחם לאודיסה ולמכור את הראוי לכך. בסוסנוביצי אֵאָנס להשתקע ימים אחדים ומשם אבוא לאודיסה.

ושמע נא! בר“ח אייר עלי לחוג בזיטומיר את חתונת אחי היתום³³, שאני הנני המחותן העומד מצדו. ובר”ח, מן הסתם, עלי להיות באודיסה ג"כ – וכיצד אֲזַוֵג את שני הצרכים האלה המכחישים זה את זה? להיות על החתונה – זוהי חובה גדולה לי, אבל מי יודע אם אפשר לי ואם אין משמרתי דורשת את ביאתי התכופה. חושב אני, שבשובי מסוסנוביצי אלין את ליל החופה בזיטומיר ובבוקר – לאודיסה. אולם אין אני קובע מסמרות. באין ברירה אֲוַתר בדאבון לב על חובתי זאת ואבוא לאודיסה ישר מסוסנוביצי. לבוא תיכף לאודיסה אי אפשר מטעמים שכתבתי לבן עמי.

הודיעני איפוא למתי אני אָנוס לבוא לאודיסה לקרבה אל העבודה.

שמח בחגך!

לשוב ולהֵראות!

אוהבך הנאמן

ח. נ. ביאליק

סח ³⁴. [לגרשון סטבסקי ויעקב ויינברג]

[אודיסה] 9 іюля 1900 [כ“ה תמוז תר”ס].

אחי היקרים והחביבים גרשון סטבסקי ויעקב ויינברג³⁵!

זה לי שנים רבות אשר הכתב והמכתב היו לי לתועבה. גֹעל נפש יאחזני למראה הקולמוס והדיו, ויש אשר יעברו חדשים ולא אכתב גם מכתבי חובה ואף כי מכתבי שלום, על כן אל נא יהיה לבך ולב ידידי היקר והטוב ויינברג עלי לרעה לאמר כי רק משכחתי אתכם ומחסרון רגש רֵעות הסחתי את דעתי מכם. האמינו לי כי יש רגעים אשר גם מתגעגע אני עליכם, אבל אינני כותב פשוט מטעם הנזכר. מכיר אני את חטאי ואינני יכול להתגבר על עצמי. אולם עתה, אחרי קבלי מאת ויינברג שני מכתבים וממך אחד, מרגיש אני את החובה הרוצבת עלי וקבלתי על עצמי להשתחרר ממנה. ועתה אכתב לכם בפרוטרוט את כל סדר מסעי³⁶ מראש עד סוף.

מסו“ס³⁷ יצאתי ביום החמישי בצהרים (אתה, סטבסקי, לא יצאת אל בית הנתיבות לשלחני – כתוב לך את זאת זכרון בספר!) ואבוא אל זיטומיר — — בבוקר לפני הנץ החמה, בשעה שאין מכירים בין כלב ובין — — ובשעה ש”היהודים היפים" דק“ק זיטומיר — — מכינים את עצמם ללכת אל המקוה לובשי תחתונים לבנים לטבול את גופם הכשר… בשעה יפה זו נכנסתי אל זיטומיר בקולי קולות על כרכרה מרקדה ואעש בזיט' שני ימים, כי כן מלאו ימי חתונת אחי אשר עליה חרדתי את כל החרדה, כאשר ידעתם³⁸. ביום ב' בצהרים יצאתי מזיט' ואבוא לאודיסה ביום ג'. מיד הלכתי לבן עמי והוא הכניסני לשמש בכהונתי בבית הספר בתור מורה ראשי ומפקח. ולמען תדעו מה טיבה של עבודה זו אודיעכם בפרוטרוט את תכונת ביה”ס הזה. באודיסה יש חברה שנוסדה ע“י הלאומיים ושמה “החנוך”. העומדים בראשה הם אנשי שם ונכבדים כמ הד”ר טשרניחוב³⁹ — יו“ר – דיזנהוף⁴⁰, בן עמי, אחד העם, רבניצקי, ברבש⁴¹, ועוד. כל אלו הם אנשי הועד של החברה. מטרת החברה היא להנהיג חנוך מתוקן לילדי ישראל. חנוך לאומי ואנושי יחד. כלומר, הם לא באו לבטל את החדרים, שהם בתי ספרינו הלאומיים היחידים ואין לנו לע”ע תמורתם, אבל באו לתקן את החדרים למען לא יתבטלו. הם חפצים לשפר ולשכלל את החדר העברי בחיצוניותו ובפנמימיותו, בתוכו וברו, למען לא יהיה לשמצה ולתועבה בעיני הורים נקיי דעת, ולמען לא ישחית את הבנים ולמען יגדל לנו דור יהודים נאמנים, כמו שהיה החדר בימים הראשונים בטרם סרה מעליו השגחת העם ובטרם עבר לידי מלמדים בורים ועמי ארץ, שאינם מבינים בטיב החנוך אפילו כזנב הלטאה, כי באמת רק קלקול האומה וירידתה גרמו גם לקלקלת החנוך העברי. החנוך העברי חדל מהיות לצורך נחוץ ומוכרח וע“כ חדלו לשים אליו לב, לאמור “ירעה עד שיסתאב”⁴², או “שבקיה לרויא דממילא נפל”⁴³. כלומר, לוא חפץ העם בקיומ של החדר, אזי ממילא היה מתוקן ושוכלל מאליו, אבל הוא חפץ בבטולו או לכה”פ לו אחת היא אם יתקיים ואם יתבטל, כי רק לצאת ידי איזה חוב ישן מלמדים ההורים החדשים “עברי” או “סדור” את ילדיהם ואת החכמה הגדולה יכול ללמד כל זב וכל צרוע. בקצור, הלאומים רואים שהחדר, החנוך העברי, נופל ויורד וסופו שיתבטל; ע“כ שמו לב להחזיר את העטרה ליושנה, כלומר לתקן ולשפר את החדר למען ימשך גם את לב ההורים המשכילים המואסים בחדר, ובפרט שהשעה מוכשרת לכך והאינטרס ליהדות גבר ברבים מן המשכילים. לתכלית זאת קמו (בעצת אחד העם וסיעתו, ובכלל כל העבודות הלאומיות פה הן עפ"י כחו או כח כחו) וייסדו פה חברת “החנוך” שמטרתה להקים על חשבונה “חדרים מתוקנים” ולתמוך את אלה הקיימים מכבר או שעתידים לקום מאליהם על חשבון המורים. החדר המתוקן נבדל מן המקולקל גם בתוכו גם בברו. בחדרי שתחת השגחתי המצב טוב ומשובח. החדרים מרֻוָחִים ונקיים (800 רו"כ שכר דירה לשנה ושם גם מעון למורה אחד). המורים טובים ומומחים (לעברית אני ועוד אחד⁴⁴, שהרבה היה עלי, המפקח. ללמוד ממנו בתחלת בואי בהלכות הוראה), ולרוסית ולחשבון מורה שלישי. אני מקבל 60 רו”כ לחודש בעד ארבע שעות הוראה במחלקה הגדולה, השני 50 רו“כ במחלקה הקטנה והמורה הרוסי 20 בעד 2 שעות. בחדרנו לומדים כארבעים וחמשה ילדים. שטת הלמוד היא השטה הטבעית והמוחשית ועברית בעברית. כלומר המורה והתלמידים מדברים עברית והכל יָרְאֶה להם ע”י תמונות וציורים למען יבינו ויראו בעין מה שהם מוציאים ומדברים בפה. את פרי השטה הזאת עדין לא ראיתי ואיני יודע עד כמה היא טובה מן השטה הישנה, שטת התרגום לשפה המדוברת. החדר הזה, שהוצאותיו מרובות (2500 p. לשנה), מתכלכל ע“י שכר הלמוד של הורי התלמידים וע”י תמיכת החברה “החנוך”, שהיא נותנת 1000 רו"כ, אלף ר' לשנה, וחוץ מזה היא תומכת חדרים אחרים, פרטים. אבל גם הח' הזאת, ככל החברות היהודיות, איננה מיוסדת ומבוססת כראוי. בקושי גדול יאספו את נדבות החברים (ע"י גובה קבוע לזה) וגם תשלומי המורים מתקבלים בקושי. בכלל לא טובה התמורה החומרית שעשיתי, בכל זאת אינני מתחרט עדין, מה שיגיד העתיד איני יודע.

היודעים אתם, חביבי, כי התועלת היותר גדולה, שיכולים הציונים במחנכם, בסו“ס, להביא – הוא ליסד חדר כזה! שימו לב, יקירַי, ואל תעזבו את שעת הכושר. בסו”ס, אני חושב, עוד המקום יותר מוכשר לכך מאשר באודיסה. כי שם אין עוד בתי ספר כלליים והורים רוצים בחדרים דוקא. אין לכם רק למצא מורה הגון וראוי לכך שידע להלך לרוח ההורים ולמשֹׁך את הלבבות למין חנוך זה. לכה“פ שימו לב לפעול על מנהיגי הת”ת החדש להנהיג שם את החנוך המתוקן. אולי עוד יבוא יום שאני בעצמי אבוא לסו"ס ליסד חדר כזה על יסודות רחבים. — הודיעוני נא, אם נגמר בנין התלמוד תורה ואם נכנס לעבודתו.

בנוגע לבקורת אחד העם ותיורו את ארץ ישראל⁴⁵ תקראו בקרוב את הדין וחשבון, שיהיה נדפס בחוברת מיוחדת⁴⁶.

פה מתכוננים לקונגרס הרביעי, אבל לא אכחד מכם, כי עד אתמול לא בקרתי אפילו אספה אחת של האגודות דפה, כי כל האריות שבחבורה יצאו מן העיר לנאות שדה ולא נשארו כי אם נחשלים, ודופק החיים הציונים והצבורים חלש ורפה מאד בימים האלה. אתמול בקרתי אספה אחת של חברי האגודה “נס ציונה” דפה, אבל אני גהקתי ופהקתי שם ובאתי לידי שעמום. מעין חולשה, לֵאות, שממון ויגיעה מורגשת בהם, ובכלל אומר לכם כי בערים הגדולות ירד מעט הברומטר. אך אתם אל תשימו לב! עשו את שלכם ומלאו את חובתכם המוטלת עליכם!

ואתה, יקירי ויינברג, כתוב וכתוב אלי והודיעני מכל החדשות שבמחנה הציונים בעירך, מכל העליות והירידות ומכל הנצחונות והמפלות. מתפלא אני, יקירי, אליך מדוע לא תסע אל הקונגרס הרביעי בלונדון. גדול יהיה כבוד הקונגרס הזה! — בדבר הספר “ספרות ישראל”⁴⁷ שיש בידך תואיל בטובך להשיבו לי ע“י הפוסט בחבישה עפ”י האדרס הזה:

Х. Н. Бялику, Одесса, Троицкая, 37, кв. 5.

אנא, אל תתאחר! ממילא אני מבין, שהספרים ששלח אחיאסף⁴⁸ נפדו – האם יש להם גם קוראים?

בדבר האתרוגים⁴⁹ לא יתעסקו בהם ה' ברבש או אחר מהועד בשנה זו, כי הטֹרח והטפול רב מאד, והנסיון הראה כי מסחר אתרוגי א“י איננו דורש עתה מרחיבים, הוא הולך ומתרחב מאליו, ע”כ פניתי אל ז’ אפששטיין⁵⁰ שיורה לי איזה סוחר אתרוגים הגון – ויתן לי אדרס לאחד ששמו ראשקוביץ ויבטיחני, שהוא יעסוק עמנו באמונה. אולם האיש הנ"ל אמר לי כי עתה לא הגיעה עוד שעת האתרוגים, ורק בחודש אלול, והוא בעצמו איננו יודע עדין את תנאי הקנין וטיב האתרוגים לעתיד לבוא.

בישיבת הועד בשבוע העבר קרא ה' זוסמן⁵¹ את השקפתו על הישוב ואת הרושם שעשו עליו הקולוניות והקולוניסטים בא"י. לדעתו הקולוניות ובעליהן – אין כמוהן לטובה באירופה. אמנם יש מעט חסרונות, אבל הם קלים לתקן. ירידת הרוח והיאוש שתקפה עתה את הקולוניסטים והפועלים היא לרגלי השנויים שנעשו שם. נחוץ למצוא כרגע תחבולות לעצור בעד יציאת הפועלים משם. כל פועל עלה לנו במחיר יקר, ועתה – היעזבו את הארץ?

באגודת נס ציונה נתקבלו מכתבים מאת צירם הסטודנט שיינקין⁵² שנשלח לארץ ישראל, כמו שכתבתי לכם במכתבי הקודם. גם הוא צועק מרה על עזיבת פועלים את הארץ. עד עתה – כותב הוא – עזבו כמאתים פועלים את הארץ. הוא מיעץ לאגודות הציונים למלא את ידי ציריהם שישלחו לקונגרס לשאת וליתן בדבר הזה שם על הקונגרס. טוב מאד שגם אתם תמלאו את ידי צירכם בענין זה – הודיעוני, אם בחרתם באיזה ציר, ובמי?

הסטודנט הנ“ל כותב עוד, שבקר שם בקונסטנטינופל את הד”ר שווארץ⁵³, רופא הוויזיר הגדול, והוא הודיעהו, שהוויזיר הגיד לו, כי השולטן יודע כל מחשבות הציונים, וכל החלטות הועד של הבאנק וישיבותיו גלויות וידועות לפניו – אבל לעולם לא יפיקו הציונים את זממם, כי לא יתן להם את הארץ. כן אמר הד“ר הנ”ל, אבל שיינקין מטיל ספק באמתות דבריו.

עתה אשוב אל עצמי ואל בשרי. לפני שבועות אחדים באה הנה אשתי ושכרנו לנו מעון, 2 חדרים וחדר בשול, יפה ומרווח, קניתי כלי בית יפים מאד ואני יושב לי בשלוה. את המעון שכרתי מאת הקומיטט הפלשתיני שהיו לו שני חדרים מיותרים. בבקר שעה 8 אני יוצא לעבודתי בביה“ס עד חצי השתים עשרה. אחרי כן אלך לסעוד ולנוח בביתי ומן שעה 2 עד 3 אתעסק עוד הפעם בביה”ס. אולם מן יום 15 יוני עד 1 אוגוסט אני עסוק בביה"ס רק עד 10 וחצי ושאר היום אני בן חורין לבטלה או לכתיבה או לטיול. מקומות של טיול באודיסה רבים מאד.

בקרוב אגמר את עריכת שירי לדפוס⁵⁴. מלבד זה אני עוסק בעריכה ספרותית אחרת יחדו עם שני סופרים פה⁵⁵.

הקראתם בהווסחוד את תרגום שירי “אכן חציר העם”⁵⁶? התרגום יפה מאד. אחד הסופרים פה מתרגם את ציורי “אריה בעל גוף” לשפת רוסיה⁵⁷.

מפני שכבר עבודתי בביה“ס (60 רו"כ) לא יספיק לי ו”שעות" אחרות אין עתה (מפני הקיץ אין תלמידים מצויים), לכן אני מבקש לי פה עוד פרנסה אחרת ועוד בשבוע זה אקוה לפתֹח לי פה חנות לממכר גחלים ועצים, כי יש פה אחד מקרובי מעיר זיט', ידען ועסקן במסחר זה, והוא יהיה המוציא והמביא – ועל כן אני מבקשך, ידידי יקירי סטאבסקי, כי תענני על השאלות האלה תיכף ומיד: 1) מה עתה מחיר הגחלים של כל הסארטין⁵⁸ השונים שם בסוסנוביץ. 2) כמה סארטין יש שם ומה שמותם? 3) שמות של מכרות פחם אחדים ואדרסים של סוחרי פחם כמו מייטליס וכדומה. 4) איך אפשר לבוא אתם בברית המסחר? ואם ימלאו את הקניות שלי מרחוק? כלומר איך עתה שם מצב המסחר הזה, אם להוטים הם אחרי קונים ואם לא? שהרי לע“ע אקנה שם רק בתור הנסיון הראשון שני וואגאן⁵⁹ או שלשה ואני שואל איפוא אם גם בקניה מועטת כזו ימלאו רצוני או לא? אם יעלה הנסיון יפה אז אוכל לקנות לימי החורף כחמשים וואגאן. 5) אם ח”ו אי אפשר לקנות בסו“ס הודיעני אולי אפשר לקנות מעבר הגבול⁶⁰, כמו שקנית בחורף העבר בשביל שפירא מוורשא. 6) אם תוכל להועיל לי בענין זה וכמה? לכל הפחות תקנה בשבילי בפעם זו שני וואגאן עד שאדע את הדרך כי לע”ע הנני כסומא בארובה. אנא, ידידי סטבסקי, אל תשיבני ריקם וענני על כל הנ"ל. אם תסכים לזה אז אשלח לך כרגע כסף בשביל הקניה. מובטחני, שלא תשיב פני ריקם. האדרס שלי אתה יודע. מה שלומך במצב מסחרך? האם שבה אשתך? — הודיעני הכל וענני תיכף. 7) הודיעני מי בא להורות במקומי? האם האבות שבעים רצון מן המורה החדש? מה שלום אפל ויתר הליטווקים ידידַי? 8) בדבר ציר לקונגרס, אם לא יסע קמפינסקי, או שפירא⁶¹ אז יבחרו נא באחד משניכם, או סטבסקי או ויינברג.

בקרוב אשלח לך ולויינברג תמונתי הפוטוגרפית.

ידידכם אוהבכם המצפה לתשובתכם ח. נ. ביאליק

סט ⁶². [לג. סטבסקי]

Одеса 26 יולי 1900.

[אודיסה, י“ג אב תר”ס]

ידידי היקר והחביב ג. סטבסקי!

לפני שבועים כתבתי לך מכתב ארוך כאורך הגלות ואודיעך את כל חפצך. בין יתר הדברים בקשתיך להודיעני בפרוטרוט ע“ד מסחר הפחם בסו”ס. לדאבוני לא קבלתי ממך תשובה עד היום. מאד אתפלא על זה. איני מאמין כי לא תחפץ למלא בקשה קטנה כזו ולי נחוץ לדעת זאת בהקדם, כי פתחתי פה סקלאד⁶³ של גחלים וכבר באה העת להכין… אנא, יקירי, השיבני נא בהקדם האפשרי על כל השאלות אשר שאלתיך שם. ביחוד הודיעני, אם תוכל (בודאי תוכל) לקנות שם למעני וואַגאָנים אחדים פחם, מה שאני מבקשך מאד מאד. טובה רבה אחזיק לך ועד עולם לא אשכח את חסדך זה. עם זה תודעני בכלל ממחיר כל מיני הפחם, מצב העסק שם ואל מי לפנות. בבקשה כפולה ומוכפלת אבקשך למהר ולהודיעני בתכיפות מכל הנ"ל. שלום לכל ידידינו ושלום לרעיתך. בקרוב תקבל ממני תמונתי. היא עדיין אצל הפוטוגרף. שלום! המחכה לתשובה תכופה.

אוהבך מכבדך

ח. נ. ביאליק

ע ¹. [לגרשון סטבסקי]

[אודיסה] 1900, ד' תשרי תרס"א.

ידיד יקר ונכבד ה' גרשון סטבסקי נ"י.

מכתבך האחרון קבלתי במועדו. המקחים של פּחם שכתבת לי לא יכשרו לי ואין כל חשבון לשלם 18־17 ק'² הפוד, כמו שאתה כותב. הנני כותב פה, באודיסה, על הוואגזאַל³ פחם טוב אֵ 23 קו“פ הפוד. כפי הנראה מעטה התקוה שאוכל לקחת פחם בסו”ס. ואעפי“כ אם יזדמן לך מקח טוב אבקשך להודיעני. — לע”ע מתנהל מסחרי זה בקטנות ובעצלתים ואיני מרויח כלום, אדרבה! אולם אקוה כי בחורף יביא לי רבית טובה בעד הכסף⁴ שאניח בעסק קטן זה ולא יותר, כי כפי שהודעתיך במכתבי הקודם לא נכנסתי לכתחילה בעסק זה לשם פרנסה, כי אם לתיאבון ולשם מסחר בעלמא, הואיל והיתה פרנסתי מצויה לי מעבודת הוראה: אולם עתה, כשבטלה החברה ועמה משמרתי בבה“ס⁵ – אני מבקש לי איזו פרנסה אחרת, או אפשר שאגדיל את מסחר הפחם ואעשנו לעסקי הקבוע. לע”ע אני אוכל מן המזומן.

חביבי! מדוע לא כתבת לי מהנשמע במחנכם ע“ד הציונות וכדומה. מה ספר שליחכם קמפּינסקי⁶? הגברה אם רפתה הציונות בסו”ס? אם פודים שם המניות⁷? איך עברו ימי ר“ה? איה התפללתם? והנשים? הכל הכל תודיעני, כי תאב אני לדעת הכל – הודיעני ג”כ, אם כבר הוקם בית הת"ת החדש? ומה משפטו?

הנני שולח רצוף בזה תמונתי. הנני לבוש שם בגד לבן של קיץ, מה שמקלקל מעט את הדמות, אבל בכללה עשויה התמונה נאמנה ומדויקת. שלום וברכה, לשנה טובה ומבורכת לך ולכל אשר לך. מה שלומך ושלום בכורך ר’ זאב?

לתשובה אחכה. באהבה וידידות

ח. נ. ביאליק

זוגתי דורשת לשלומך ולשלום רעיתך הכבודה וגם היא ואני מבקשים את תמונתה ושלחנו גם את תמונת אשתי לכם ואז תהיינה אצלי תמונות כל בני ביתך. אנא, עשה נא.

פ. ס. אולי יהיה לך דבר מסחר באודיסה והקרית אותו לי. הודיעני את האדרס של פלדשטיין⁸.

עא ⁹. [לה' סטבסקי]

אודיסה, 25 אוקטובר 1900 [ט“ו מרחשון תרס”א].

ידידי היקר ה' סטבסקי.

נפלאתי, מדוע לא עניתני עד היום על מכתבי האחרון ששלחתי לך בצרוף תמונתי. האמנם שכחתני? הקרה לך ח"ו איזה אסון? בי, הודיעני וענני מהר.

מויינברג קבלתי שני מכתבים ועדין לא עניתי עליהם, מפני שתשובתם דורשת ישוב הדעת ועיון רב. לכשאחליט דבר מה, אענה ואז אכתב גם לך דברים אחדים בענין זה.

מה שלומך יקירי, מה שלום זוגתך ובנך הנחמד, הכל הכל הודיעני.

ענה, ענה, ענה!

אוהבך המצפה לתשובה

ח. נ. ביאליק

זוגתי דורשת בשלום כלכם בחבה.

עב. [לדוד פרישמן]

26/10 1900 [ט“ז מרחשון תרס”א] אודיסה.

אדֹני הנכבד!

מודה אני לך על הכבוד שחלקת לי לקרא לי לעוזר לך¹⁰. הנני עושה בקשתך ושולח לך בזה שיר המתנדבים בעם¹¹ לשימו, כדבריך, בגליון הראשון של “הדור”¹².

והרשני נא, אדני, להביע לך שמחתי אל צאת “הדור” ואת ברכתי לך, עורכו, לתחלת מעשיך. וברוכה גם אחיאסף וברוך טעמה על בחרה בך לפרנס “הדור”.

ושלום לאדני כברכת מוקירו

ח. נ. ביאליק

נ. ב. סח לי ר' מנדלי סבא¹³ את צערו שהגיעתו הזמנתך בשעה שהוא עסוק ומטופל בעבודה מרובה, ואינו יכֹל, אעפ"י שהוא רוצה; להפנות ולעשות רצונך. לחדש דבר מעתה אי אפשר, שהזמן קצר; ליתן מן המוכן – אין לו עכשיו בעין ולא כלום, לפיכך השאתיו אני עצה הוגנת, ששמעה ונתקבלה על לבו¹⁴. ודאי הודיעך אותו זקן דבר זה והגיעך. בבקשה ממך, השמיעני מה דעתך על זה?

הנ"ל

עג. [לד. פרישמן]

Одесса, 23 мая 1901.

[אודיסה, י“ח סיון תרס”א].

אדוני היקר והנחמד ה' ד. פרישמַן.

לא עמדתי בדבורי ואעכב בידי את שני הפרקים של התרגום פישקה¹⁵ עד הנה. מובן מאליו, כי ה“סבות השונות” גרמו לזה והֵן עוֹני תשאנה. לעתיד לבוא אהיה דיקני ביותר. ואתה סלח לי לעבדך.

בדבר שנוי השם¹⁶ – החליט הזקן¹⁷ לקרא לתרגומי זה בשם “נ' כפופה”¹⁸. אמנם משונה מעט שם זה, אבל גם עולה יפה. טעמו ופירושו של השם יתבאר אל הקוראים מתוך גוף הספור בפרקים הבאים: כנוי הוא זה ל“פישקה החִגר”, שכך כינוהו הכסלונים.

הודיעני בטובך תיכף (הרואה אתה מה זריז אני!) למתי תאמר לתת התרגום לקוראיך בהדור. הסבא משתוקק לדעת זאת ועשה למענו, אם לא למעני, וענני תיכף ומיד.

אני אומר “תרגום, תרגום” – וכפי שאתה רואה אין זה תרגום כמשמעו בכל מקום. יושב אני על כל טפת דיו שבעה נקיים ואחר כך אני מראה אל הזקן והוא חוזר ויושב שבעה נקיים. יש שהוא מבקש את המלה הנכונה שתים ושלש שעות רצופות. אין זה תרגום אלא מעשה בראשית.

אנא אדוני! אמור לאחיאסף לשלוח לי על חשבון עבודתי 50 רו"כ. שעתי דחוקה מאד. וגם זה תיכף.

כותב אני עתה ספור מעין “אריה בעל גוף” שבא בהשלוח¹⁹. אם לא יפול גם הפעם בגורלו – אשלחנו אליך.

שירים חדשים לא כתבתי עדין. לכשאכתֹב אשלח. התקח מידי אל “הדור” תרגום פרקים אחדים מן הספר “קדמוניות העברים” לנובק²⁰? אם רוצה אתה אשלח לך מן המשובחים שבפרקים (קדמוניות משפטי העברים²¹). – אתה החלות להדפיס ב“הדור” מכתביך ע"ד הספרות²² – יישר כחך! עוד בטרם בואם חכיתי להם שיבאו. נער נא את קופת השרצים ונפלו מתוכה, פן יגדלו והבאישו ארץ.

מכבדך ואוהבך בלב נאמן

ח. נ. ביאליק

עד ¹. [לז. שניאור]

[פסח תרס"ב]

והנה שוב אביב. קול ילדים עולה מן החצר. הוי שניאור.

עה. [להנ"ל]

[תרס"ב]

גדלת, יפית וגם שרשרת תלויה לך על חזך². סוף דבר: בחור כארזים!

עו. [להנ"ל]

[תרס"ב]

מסר נא לשמואל ליב גרדון כי את הפואימה מתי מדבר³ החילותי לכתֹב בשביל ה“עולם קטן”⁴, ומעשה שטן… יצא מה שיצא.

עז. [לאחיאסף]

אודיסה, ט“ו כסלו תרס”ג.

כבוד אחיאסף!

כשנשתתפה “מוריה” עם “אחיאסף”¹ – חשבנו לטובה; אמרנו: עזרת אחיאסף והשתתפותו יכניסו זריזות במעשינו.

ואלהים חשבָהּ לרעה: מיום שנסמכה “מוריה” על כתף אחיאסף נכנסה מְאֵרָה במעשינו, מארה זו המלפפת את אחיאסף מיום הִוָסד ועד היום – ו“גסיסה” שמה.

היו בינינו קטני אמנה שצפו מראש, כי עתידה “מוריה” להעשות, בזכות אחיאסף, “לא קרירא ולא חמימא”, כאחיאסף עצמו – ועתה, לצערנו הגדול, נתקימה נבואתם.

זה כשמונה חדשים שהחוברת הראשונה מספורי המקרא² הולכת ונדפסת על ידכם ועדין אין למכה זו סוף. כאן נכשל ה’ קפלן³ במדפיס שאינו הגון וכאן ב“עושה תמונות וציורים” שאינו הגון – כל העולם כלו מתקומם לאחיאסף.

זה כחמשה חדשים שהאנתולוגיה⁴ מונחת תחת ידכם כאבן שאין לה הופכים, כותבים לכם, מרעישים עליכם את השמים ואת הארץ – ואין קול ואין עונה – נסתם הגולל!

זה כשלשה חדשים שתרגום בן־עמי⁵ נשלח לבקרת בוורשה – עבודה היכולה להעשות בשנים שלשה ימים – ואחרי הרפתקאות רבות דעדו עליה – התרגום מונח אצלכם עד שיבוא אליהו.

ומי חיב? אחיאסף? חס וחלילה! – הפוסטה חיבת! כל המכתבים הרבים ששלח ה' רבניצקי לה' קפלן אובדים בדרך. מעשה שטן!

אוי לאחיאסף ואוי לשותפו! כשנוסיף ללכת בדרך זו אחריתנו ישגה מאד וסופנו לעשות גדולות.

ה' — —, המדפיס עתה את — — בקרקוי אצל פישר⁶, כבר ראה בל“ס את “ספורי המקרא”, ועתה, בל”ס, ישתמש בעבודתנו לטובת אחיאסף ומוריה, כמובן מאליו… שהרי גם הוא הולך ומדפיס עתה ספורי המקרא.

נמתין עוד מעט, עד שיוציא ה' — — גם את שאר הספרים שהכרזנו עליהם במודעותינו – וממנו יראו אחיאסף ומוריה ויעשו כן…

וה' קפלן מאיץ בנו ודופק אותנו: “שלחו עוד ספרים! עושו, חושו!”.

למה נשלח? ולמי נשלח? הלבעבור קבור את כתבי היד שם בוורשה בבית אחיאסף נשלח לכם כתבי ידות?

כלום יש בעלים לאחיאסף? היש למי לפנות ועל מי לקבול?

האם עלה הנסיון הראשון יפה כי נוסיף נשלח לכם עוד כתבי ידות?

אִלו לא שתפה “מוריה” עמה את אחיאסף – אזי כבר היו יוצאים לשוק כל הספרים שהכריזה עליהם מוריה. כתבי היד מוכנים בידינו, וכרואים את הנולד עכבנום בידינו עד אשר נראה את פרי זריזותכם הראשונה.

ועתה כבר אנו רואים את הפרי הנאה הזה. חוברת בת ד' גליונות הולכת ונדפסת שמונה, תשעה חדשים, ואם ירצה השם עדין נכונים אתם להוסיף עליהם כהנה וכהנה…..

אבל לכל צרה יש קץ. הגיעה השעה לשים קץ גם לצרה זו. אם אין אנו רוצים למות על קדוש שם אחיאסף – ואת זאת איננו רוצים בשום פנים – צריכים אנו לגמור את הענין הרע הזה.

מוריה רוצה לחיות ויש בה כח לחיות חיים שאין בהם גסיסה, ואי אפשר לה בשום פנים ללכת בדרך אחיאסף.

נפרד נא! עדין לא קלקלה מוריה לאחיאסף את היריד. חשבון קטן יש בינינו בדבר החוברת הראשונה של ספורי המקרא שנדפסה על ידכם – נתחשב נא ונפרד בשלום.

את שני כתבי היד (האנתולוגיה ותרגום בן־עמי) תשיבו לנו.

אם לא עלה זווג אחיאסף ומוריה יפה – ודאי לא מה' יצא הדבר, ונבקש לנו זווג אחר. בשעת הדחק טב למיתב יחידי מלמיתב טן דו.

אנו מחכים לתשובה תכופה.

בשם היו"ר

ח. נ. ביאליק

עח. [לז. שניאור]

[סוף החורף של תרס"ג⁷].

קול ענות גבורה וחלושה עולה מוורשה⁸. אוי לאותה בושה. המזוהמים… יאכל שרץ את חברו! — —

עט ⁹. [לקלוזנר]

תרס"ג תמוז, קישינוב.

חביבי קלוזנר!

שאלת מעמי לכתוב לך ראשי פרקים מתולדותי¹⁰ – ואני, חייך, כמעט שאין לי “תולדות” כל עיקר. וכי אינך יכול לשער מאליך תולדותיו של אדם עני ממעש כמוני? גדולם והתפתחותם של ב“א מסוגי הם עפ”י רוב כל כך דומים זה לזה, עד שאתה יכול ללמוד מזה על זה, ואפרים ומנשה כראובן ושמעון הם לך. אמנם בודאי יש אישיות מיוחדת לכל הנברא בצלם, וכל דיוקנא, כרוחנית כגשמית, יש בה הרבה משויין וקורטובין¹¹ משלה – אבל אלה לא כל עין שולטת בהם ולא כל יד ממשמשת בהם.

אולם מכיון שלפטרך בלא כלום אי אפשר, ומפני שחוששני פן תחשדני בענותנות – לפיכך אשתדל למלאות מקצת תאותך, וארשם לך בקצרה רשימות מקוטעות וחטופות מ“תולדותי” לפי סדר זמנים ובסרוגין ודלוגין גדולים. — — —

עד השנה הששית לימי חיי גדלתי בכפר ראדי (פלך ווֹלִין), מקום יערות ושדות ונוה שאנן מלא יופי צנוע של טבע פשוטה ובריאה, שמחה בחלקה ומסתפקת במועט, זהר רקיע, מרחבי שדה, דומית חורש, האומרת “דרשני”!… במקום ההוא ספגתי את הרשמים הראשונים של העולם והטבע. בתקופת ילדותי זו הייתי רואה לפרקים חזיונות בהקיץ. שירי “גמדי ליל” ושירי הראשון שבקבוצת שירי “ביום סתו”¹² נוסדו על חזיונות כאלו. הראשון – מימי אשרי בכפר, והשני – מימי יתמותי. ומעודי ועד היום ינוחו אותם הרשמים על כל חיזונות רוחי כטל בֹּקר על עשבות שדה וכאבקה דקה על פרי דשן ורטוב. בשנה הששית – עקרנו דירתנו לעיר זיטומיר ונגר שם בביתנו החדש באחד הפרורים, כעין כפר, ג“כ סמוכים אל הטבע. שם נכנסתי לחדר ואלמד חומש, רש”י ותהלים. בית רבי הקטן היה עומד בין הרי חול, בשפוע ההר, נוטה לנפול כל רגע אל התהום הפתוחה תחתיו. ושם, על קרקע התהום, מבטן הרים מעינים יזנקו, והם הומים, מבעבעים ומפזזים ומסייעים לחזור בנעימה על פרקי התהלים, שהיינו לומדים בקיץ תחת כפת הרקיע בצל אילן, או תחת סכך הסוכה. ממולנו התעקל הנהר ונסתכל בנו היער.

אבא התפרנס בדוחק מן המרזח, שפתח בביתו לאכרים עוברים ושבים, אבל מחיה בזויה זו דכאתהו מאד (בשעת מזיגת כוס לאכר היו עיניו נתונות במשניות שלפניו על השלחן ושהגה בו תמיד) ותחליאהו (לשעבר התפרנס מעבודת יער וריחים), ובמלאות לי שבע שנים ועוד – נתיתמתי מאבי, ותביאני אמי לבית אבי־אמי שבפרבר שני בקצה העיר מזה, מקום גנות ומגרשות רחבי ידים, להתגדל שם. זקני לא שמח במתנה זו, שזכוהו בה על כרחו לעת זקנתו, אבל מאין ברירה “קבל עליו את הדין” ויגדלני בביתו, ויטפל בי על פי דרכו, בטעם זקנים, וידקדק עמי ביראת שמים כחוט השערה.

הוא זקן מופלג, קפדן, עוסק בתורה לשמה כל הימים, ואני ילד שובב, יתום עז נפש, ו“מתפרץ” מטבעי – ומובן מאליו שלא היינו נוחים זה לזה אלא לפרקים. הרביים שמסרני זקני לידיהם רדו בי ביד חזקה וימררו את חיי בתואנותיהם. טפסתי על עמוד הטלגרף – מלקות! החלקתי על גבי קרח – מכות מרדות! קראתי כתרנגול מעל הגג בחצי הלילה – הרג וחנק! ואעפי“כ כל המלמדים קפצו על “נכדו של ר’ יעקב משה” שכ”שקצותו" כן תורתו – חד וחריף, ממש שרף.

בשעת “חרום” גדול, כשלא יכול עוד זקני החלוש לעמוד ולהתקיים בפני מעשי הרעים – מיד נזדרזו ונזקקו לי “בני המשפחה”, דודים ובני דודים, שבאו לטכס עצה ביחד ו“לעשות לי דין” בפומבי, קצת משום “רחמנות על הזקן” וקצת לשם שמים, להורות את ה“יתום” דרך־ארץ: אחד תופס בידי ואחד ברגלי, אחד פושט מכנסי ואחד מותחני על ברכיו, אחד מלקה ואחד מונה וקורא: כך יפה לך, השקץ! אל תהי שקץ!

ובן־דוד אחד היה לי, בחור טפש, וכשראה בי שמץ פסול היה מכניסי לבית הכסא ומלקני בשוט, מלקה ושוחק, מלקה ושוחק, ואני מפני הבושה כבשתי כעסי ולא גליתי לאיש.

שנאה ונקמה היו מלהטות את נשמתי וצורבות את לבבי הקטן. כשאגדל אנקם, הייתי מנחם את עצמי תמיד, וחוזר להשתובב ביתר עז “ובשצף קצף” על אפם ועל חמתם של “בעלי טובותי” הרחמנים.

ובלבבי ידעתי כי רק מקנאה נחרו בי בני המשפחה. עינם היתה רעה בי על עלותי על בניהם בתורה ועל תהלת כשרונותי שמלאו כל פה, תחת אשר בניהם הם היו רובם ככולם מטומטמים וערלי לב, ועל כן חתרו להבאישני בעיני זקני ולהביא אליו את דבתי רעה. זקני הרגיש בזה באחרונה ויקבל מהם לשון הרע בזהירות.

לפעמים, כשנתלקט הרבה כעס וחמה בלבבי, הייתי פורש אל אחד המחבואים, יושב ובוכה, חורק שני הקטנות ובוכה.

זכרתי את אמי הרחוקה ממני, את יתמותי, את הכפר השאנן, את שקיעות החמה שם, ואבך בכי גדול אשר היה הולך הלוך ומתוק, הלוך וערב ללבי, עד שלבסוף עברתי מבכי זה למין בכיה אחרת, בכיה לשמה…

ומעט מעט הייתי עובר מבכי זה לבדיחות הדעת, ואפנה את עיני ולבי לבטלה… הצצתי ממחבואי על כל מה שמבחוץ והיו כל המראות כחדשים בעיני, והכל נראה לי בגון אחר ומשונה מזה שהם נראים בו כשאני בתוכם. שעות שלמות הייתי יושב ומסתכל ותוהה ודומם… ובעוד רגע – ואני מתנער מחלום־הסתכלותי, קופץ ממחבואי ותוך כדי דבור אני עולה ויושב בראש ארובת העשן או בראש עמוד הטלגרף והכל תמהים ל“גבורותי” וכל חברי נותנים כבוד לי.

יחד עם התאוה להוללות ולהסתכלות נתפתחה בי, בין כתלי בית זקני, מקום זה של תורה ותפלה עולמית, גם התאוה לעיון בספרים. שלש התאוות הללו נתקעו בי כמסמרות זו בצד זו ואין אחת מבטלת את חברתה. ומה הראשונות נתמכרתי להן במסירת נפש ובהתלהבות ובשעבוד כל החושים אף האחרונה כך. כשהייתי מעיין בספר נבלעתי בו בכל חושי ושכחתי מאכול לחמי ולא זזתי ממנו עד עברי על פני כלו.

והספרים בארון זקני רבים ושונים מאד: דרוש, מוסר, הלכה, אגדה, ספורים ושיחות, קבלה ומחקר וכו' וכו‘. ואני קורא והולך מספר לספר, מספר לספר, גומע ובולע ואיני שבע. חִבָּתי לספרים חזקה כ“כ עד שהייתי נותן את כל פרוטותי שצברתי כל השנה בספרים שקניתי, להיות לי ביבליותיקה בפ”ע¹³. ושם, בארץ הספרים, יש לי מכרים רבים, וערים רבות ומשונות ונפלאות רבות ראיתי שם… העיר לבוב ומרת פֶּסיל באלאבאן¹⁴, סלאוויטא וזיטומיר והאחים חנינה־ליפא ור’ יהושע־הֶשיל שפירא; וורשה והשותפ’ ר’ ברוך זעצער [זֶצֶר] ור’ יחזקאל רענער [רֶנֶר]. ועתה צא וחשוב את כל הבחורים הזעצערים¹⁵ שבאמשטרדם ושבדיהרנפורט ושבפראנקפורט דאודר ודמיין ושבזולצבאך; וצבעי הניר והגליונות, וחותמות הצנזורים המטושטשות והציורים שעל השערים…

ומראה העמודים והאותיות, והרצועות הלבנות שבין הדיומדין¹⁶ והמעלות והמורדות שבהם – כל אלה כלם נעשו חֹמר לדמיוני ואבנה מהם עולמות בחשאי.

מי היא האשה מרת פסיל באלאבאן? ודאי אשה גדולה וחשובה היא, ולה יש ארבעה בנים; כלם נשואי פנים וכרסנים, בעלי זקן מגודל ואנשי צורה, יושבים בחדר אחד מלא ספרים ומתנגחים בהלכה מתוך נחת ועדון והנאה ומתוך עֹשר וכבוד. במוצאי שבת מתאספים לביתם חשובי לבוב, יהודים עדינים ומעונגים, מיחם נחשׁת רותח על השלחן וי"ב כוסות מצוחצחות עומדות ומזהירות. אחד הבנים, חבוש ירמולקא של סַמיט, מציץ בעד החלון ואומר: “ראו, לבנה ליפציגית¹⁷, מחיה נפשות! נצא ונחדשנה!” וכו' וכו' וכו'.

ומי הוא הפריץ אנטון שמידט, שהוא מדפיס ספרי יהודים בווינא הבירה¹⁸? ודאי חכם ומלומד גדול הוא, מתוכח עם הרב דמתא (וכי מלתא זוטרתא הרב דווינא!) בעניני דת, וכו' וכו'.

תכונה זו – להשתקע, אגב הסתכלות, בענינים טפלים ולעשותם שְׁתִי או עֵרֶב לחזיונות רוחי – נצנצה בי מילדותי. וגם בהסתכלי בעולם הממשי משכו אליהם את לבי דברים טפלים וצדדיים, שנראו לי יפים ביותר, ואתנם מזון וחֹמר לדמיוני. ותכונה זו הבאתי עמי אח"כ גם לעולם הספרים.

נטיה לכתיבה נצנצה בי תיכף לביאתי אל בית זקני, אף כי עדין לא ידעתי לרשום צורות האותיות כתקונן. ומה הייתי כותב? בראשונה “מעשה ברב ורבנית”, ששמעתי מפי חברי בחדר, וכדומה, ואח"כ על ענינים אחרים. על הלשון לא הקפדתי; כורך הייתי לשון קודש ולשון תרגום וכותב ביחד, ופעמים, בשעת הדחק, נשתמשתי גם במלה זרגונית.

כשנפלה תגרה ביני ובין חברי, הייתי משתמש בתוך שאר התחבולות וכלי הזין – גם בכתב. כותב הייתי להם, לבעלי ריבי, פתקאות שבהן הייתי כועס, מתרה, מפייס, מאיים, הכל לפי צורך השעה. רוב מלמדי בילדותי היו, כשאר רוב המלמדים, — — — ברם זכורים לטוב שני מלמדים: אחד זקן, בעל אגדה, ואחד אברך, חסיד מגוהץ עם שמינית שבשמינית השכלה וַיזלית. הם פתחו את לבי ראשונה בלמדם אותי ממקום שלבי חפץ.

אבל עיקר התפתחותי היתה באה מאליה, מחוץ לחדר ומחוץ לרשות זקני ורבותי. הכל נתרקם וגדל בי לפני ולפנים שלא מדעת בעלים. בשעות הבדידות הייתי מצמצם עצמי בפנת סתרים, הוגה, הוזה, מהרהר, בונה עולמות ורוקם חזיונות בחשאי…

הייתי בשעות האלה כברכת מים קטנה מוצנעת בעבי היער שכל העולם משתקף בה בדממה ובגון אחר…

ובשעות ההוללות – הייתי פורץ כנחל איתן, ורוחי השובב לא ידע מעצור ולא ידע חוק וגבול, ואוי לו לזה שפגע בערוד כמוני בשעה כזו.

והרבה זכרונות עולים על לבי אשר כל אחד מהם הוא “מעשה” בפ"ע וכל אחד מהם היה לי לצנור השפעה במדה ידועה.

“תקוני חצות” של זקני באשמֹרת הבֹּקר, בשעה שאני עדין מנמנם ואזני קולטות מתוך תנומה את קול בכיתו הרצוצה כאילו היא באה ממרחקים. מעולם אחר… מעולם שהיה – וחרב…

קול השמש העוֵר המגשש במקלו לפני עלות השחר בתוך הערפל במגרש הפרבר, מגשש ותועה ונתקל ונופל וקם, וקריאה אחת, כמין בת קול, יוצאת מפיו בנעימה בוכיה ומתפשטת בתוך ערפל בדמי השחר: “ישראל עם קדושים! עורו נא, קומו נא, עמדו נא לעבודת הבורא!”

שני תלמידי חכמים, זקני ודַין הפרבר, יושבים לבדם בליל חֹרף בחדר תורתו של אבי־אבא. על השלחן גמרא זיטומירית¹⁹ פתוחה וצבורי ספרים סגורים. המנורה מאירה ושמחה. חֹם התנור מפעפע ונבלע בכל האברים. זקנתי יושבת מרחוק, סורגת פוזמק ומנענעת בראשה ושומעת אף היא. מבחוץ קול סופה הומיה וזועפת, משברת תריסים ומפרקת בריחי ברזל, כאילו היא באה להחריב את הבית ולהפכו למעלה, אבל – גירא בעיני השטן! אנחנו יושבים פה במבצר וממי נירא? התורה מגינה עלינו ולמה נפחד?

ומחשבה עולה אז על לבי: כאן, אצל תנור חם זה, לקול שיחות קדושות אלה – אלמלי נסגרו עיני בנחת ואישן שנת עולם – היש תענוג גדול מזה?

והלילות שהיינו נעורים בביהמ"ד ועוסקים בתורה עד אור הבקר, והטיולים מחוץ לעיר, ועוד ועוד ועוד.

בקצור, אלמלי באתי לכתוב הכל אין אני מספיק, ולפיכך אהיה מעתה כמכליב.

בתוך שאר הספרים נזדמנו לידי גם מעין ספרי השכלה, תחלה מן המין הגרוע, ואח"כ גם מן הטובים והמועילים.

ספרים אלו השכירוני. תחת השפעתם נשתניתי לאט לאט ואהי לאחר.

והשטן הזמין לי אותם הספרים דוקא בו בפרק שחסידותי והתלהבותי הדתית גברו בי במדה שאין למעלה ממנה. אני כבר צפיתי בימים ההם לרוח הקֹדש, על סמך הבטחת ר’ חיים וויטאל ב“שערי הקדושה”²⁰. ואני הלא קיימתי בעצמי את כל הדברים שאדם הרוצה לזכות לרוה“ק חייב בהם, עפ”י דעת ר"ח וויטאל.

נתקדשתי והטהרתי מבחוץ ומבפנים, בתורה, בתפלה, בכוָנה ובטבילות וכו' וכו' – עיין שם וינעם לך.

וה“שבט מוסר” וה“ראשית חכמה”²¹ ושאר ספרי המוסר והמדות שפטמני בהם זקני ג“כ עשו את שלהם – ואני כלי הייתי ברשותם ותחת עֻלם, אעפ”י שמטבעי הייתי פורק עֹל במקצת.

ופתאם – הרי לך ספרי השכלה!

וכי צריך אני עוד לספר לך מה עשו בי הספרים החדשים הללו?

אמנם הרבה דברים כרקטריים הייתי יכול לספר לך גם בנדון זה, אבל איני רוצה להאריך.

שכחתי להודיעך כי העיון בספרי מחקר ישנים קדם אצלי לעיון בספרי השכלה, והראשונים כבר הכינו מעט את לבי לקראת האחרונים.

עוד בהיותי נער בן י“א – וכבר הייתי מעיין ב”העקרים“, ב”הכוזרי“, ב”מורה נבוכים" – מבין ואיני מבין לחצאים לשליש ולרביע.

וגם בקבלה היתה לי ידיעה הגונה, ואצ"ל בספרות הדרוש, והמוסר והחסידות.

כל זה ל“עיון” אבל ל“למוד” – אין “למוד” אלא גמרא ופוסקים, וממילא מובן שעיקר למודי היה בהם.

ובמלאת לי י“ג שנה יצאתי מרשות ה”רביים" לרשות עצמי ואלמד בביהמ"ד לבד.

לבדי – כי אני הייתי הנער היחיד בכל הפרבר שישב ולמד בביהמ“ד. מלבד הדַיָן, שהיה שוהה שם בתורה ובתפלה עד חצי היום, לא נמצאה שם שום בריה. ורב בע”ב הפרבר אנשים סוחרים, שנשמתם פרוטה, וחייהם פרוטה, ובניהם כמוהם.

ישיבה בודדה זו בביהמ"ד היתה לאחד מצנורי ההשפעה היותר חשובים על הלך רוחי ועל עולמי הפנימי.

לבדי עם מחשבותי הישנות והחדשות, עם ספקותי והרהורי הכבושים בלבי הייתי יושב לי שם ימים הרבה אצל ארון הספרים, מפסיק ממשנתי ומשתקע בהמון חלומות וחזיונות, מצרף צרופים ומחשב חשבונו של עולם, מבקש “תכלית” לעצמי ול“אנושיות” וכו' וכו'…

ולפעמים הייתי מרגיש מעין “חנק פנימי” מהמון מחשבות ורגשות שמלאו את כל חדרי לבי משא לעיפה.

ואדם אין שאשתף אותו בבריאת עולמי הפנימי, שאשיח לפניו את לבי.

ופעמים נדמה לי – והנה אני בן יחיד להקב"ה וילד שעשועים לשכינתו, והנה אף היא עמי כאן, פורשת עלי כנפיה ושומרת אותי כאישון בת עינה…

ושם שם במרחקים, איני יודע היכן, יש עולם יפה ונאה, מלא זיו וחיים סוערים כים, שאולי עד עולם לא אזכה לבוא בסודם ולהסחף בהמון גליהם, עד עולם…

מי שכחני כאן, ולמה?

ומה יהיה אחר כך, כשיתרוקן הביהמ“ד לגמרי ולא ימָצא בו אף אחד, כמוני היום? מה יעשה הקב”ה אחר כך?

מקץ ימים נזדוג אלי מרצון עצמו אותו הדַיָן הנ“ל, אדם כשר ותמים, ונלמד יחדו, בתורת חברים, פוסקים וגמרא כמה שעות ביום. לא עברה שעה עד שהגעתי להוראה ב”אסור והיתר". בפוסקים מלאתי את כרסי גם קודם לכן ועם הדַין “הוספתי חכמה”. כשלא נמצא הדין בביתו הייתי אני פוסק שאלות במקומו לאלו שרצו לסמוך עלי.

בשאר שעות היום הייתי כותב שירים ומליצות מעין הרהורי לבי וקורא בספרים חיצונים.

כפירותי העיוניות הלכו ורבו, אבל ב“מעשה” לא נשתניתי כלום.

למודי הגפ"ת²² נשנאו עלי לאט לאט. ראיתי שאין בהם תכלית ומטרה בחיים ואני כבר שאלתי: מה יהא בסופי?

זקני אמר: “שב ולמד – וסוף הכבוד לבוא”, וכבר התחילו משדכים לי שדוכים; ואני החלטתי – לא! מתחלה תכלית ואח"כ נשואין.

ה“תכלית” נתלבשה לפני בדמות דפלום של ד"ר לפילוסופיא מסמינריום הברליני²³.

אבל איך, כיצד ואיזה הדרך מגיעים לגדולה זו?

מצאתי! תחלה לוולוזין²⁴ ואח"כ לברלין! ולמה “וולוזין”? מפני, שכפי השמועה, לומדים שם בוולוזין, יחד עם התלמוד, גם שבע חכמות ושבעים לשון, בגלוי או בסתר.

ואני אומר לזקני בזהירות יתרה: המעשה כך וכך – רוצה אני לוולוזין.

וימאן זקני. “לוולוזין? חס ושלום! שם בליטא תכרת מלבך ‘אמונת חכמים’²⁵ לגמרי”.

אבל חיש מהר פקח אלהים את עיניו וירא, לצערו, כי אמונה זו כבר תמה נכרתה מלבי ולא תשוב עוד.

ומעשה שהיה כך היה:

פעם אחת יצא זקני למקום שיצא וימצא פסת ניר מתגוללת ושם “הרבי” חתום עליה. הזקן הרים את אגרת הרבי כדבר שבקדושה, כדי להצילה מן הטֻמאה – והנה – אהה! – תחת חתימת הרבי “הקטן פלוני בלאאמו”ר הצדיק פלוני זצוקלה“ה” יש הוספה חדשה, שורה שלמה, ובה כתוב לאמר: נוכל, רמאי וכו' וכו'. והכתב כתב חיים נחמן, כלומר: שלי!

אחרי מעשה זה התיר לי זקני לנסוע לוולוזין. שם, סוף סוף, מקום תורה, וזכות התורה תעמוד לי להצילני מעברות יותר חמורות מאלה.

ויתן לי ח"י פרוטות, לחלקן לעניים בוולוזין, ובפירוש התנה שהוא עושני שליח להולכת צדקה זו, כדי שאהיה שליח לדבר מצוה ולא אנזק בדרך²⁶ — וישלחני לוולוזין.

בשעת פרידה בכה זקן קשה ויבש זה, ואני הייתי כשכור מרוב שמחה. כל כליותי עלזו וירֹנו.

מפני הקצור אדלג על כמה מאורעות, שהם ענין לכאן, ואומר לך כי שמחתי היתה לשוא.

תקותי לא באה. בוולוזין אין זֵכר לשבע חכמות ולשבעים לשון, אבל יש שם בחורים כמוני, וטובים או רעים ממני, שיושבים ולומדים גמרא, גמרא, גמרא.

את הכל ישא הרוח! גם אני אלמד גמרא, גמרא, גמרא. אהיה רב ככל הרבנים!

וכך עשיתי בחדשים הראשונים.

ובעמדי בנסיון לפני ראש הישיבה מקץ ירחים – ויאמר: אין זאת כי אם מבני בניהם של ליטווקֶס אתה. זאת לי הפעם הראשונה שאני רואה בחור ווליני שקדן ויודע גמרא כמוך.

במשך שלשה חדשים למדתי כמעט על פה כל מסכת כתובות עם כל התוספות שעליה.

כבשתי את כל תאוותי, חנקתי את כל רגשותי, ואלמד בלי הרף ובלי חשק. וכל פעם שהיה יצרי משיאני להפסיק ממשנתי ומעורר בי הרהורים אחרים צבטתי לי בידי עצמי וגערתי בי בנזיפה: “למד, גזלן! למד עד שתבקע כרסך!”

אבל היצר הרע תקיף הוא, והתמדה והתלהבות זו לגמרא, שהיתה באמת מלאכותית, רפתה לאט לאט, ואני חזרתי לטבעי הראשון.

הגמרא היתה לי לזרא, כאכילה גסה. בשארית כחי התאמצתי להחזיק מעמד על משמרתי אצל הספסל — — — מיום ליום נתמעטה התמדתי.

והרהורי, ורגשותי הישנים קפצו עלי מן המארב ברגעי־כֹשֶׁר כאלה ויכבשו שנית את לבי ויוליכוהו למקום שהם רוצים.

עומד הייתי אצל שלחן תורתי שעות שלמות, מסביב לי הים בוער, ים התלמוד, מתוך מאות פיפיות צועקים, מתלהבים ומרננים, — ואני פי דובב “אמר אביי” ולבי בעולמות אחרים.

בימי האביב הראשונים הייתי משתמט מבית הישיבה, רץ כמטורף במבואות העירה ובסמטאותיה ונפשי מתבלטת בי כצפור בכלוב. אנוסה מזה, אנוסה!

לפי שעה התחלתי פוחת מזמן הגמרא ונותנו לקריאה וכתיבה.

מֵחֹסר ספרים לא קראתי הרבה. ובכל זאת למדתי להבין, אם כי בקושי, בספר רוסי.

קראתי בימים ההם את שירי פרוג במקורם ונתפעלתי מאד.

וגם אני שבתי לכתוב שירים ומליצות. פרי רוחי מן הזמן ההוא – הרבה ניצוצות של חיים משלי היו בהם. הרגשתי בעצמי שנתבשל בי איזה דבר.

שירי “אל הצפור” נכתב אף הוא בתקופה זו, אבל לא הוא הראשון שמסרתיו לדפוס, אלא מאמר פרוזי בשם “לרעיון הישוב” שנדפס ע“י חברי בהמליץ אותה שנה²⁷, ושמי חתום עליו בר”ת ח. נ. ב.

תולדות אותו המאמר ובואו לדפוס היא מעשה בפ“ע, שאין לי עתה פנאי להאריך בו. רק זאת אומר לך, כי מעולם לא הייתי מעיז פנים לחשוב א”ע לסופר ולשלוח כתבי לדפוס לולי חברי שנכנסו בעובי הקורה והשתדלו בדבר.

ארמז לך בזה על מאורע חשוב אחד, שאירע לי שם: באותו זמן נתיסדה בישיבה אגודה לאומית “נסתרת”, משמנה וסלתה של הישיבה, עם פרוגרמה “רחבה ועשירה”, זעיר אנפין של פרוגרמת בני משה²⁸, אף כי גם לא שמענו שמעה של חברת ב“מ; אני, בתור סופר לע”ל²⁹, זכיתי להתקבל באגודה זו, ועל פי הזמנת האגודה כתבתי אותו המאמר, כעין מניפסט של אגודתנו, ונשלח על פיה לדפוס.

והימים ימי מאמריו הראשונים של “אחד העם”, ימי אמת מארץ ישראל³⁰ ו“לא זה הדרך”³¹ וכו' וכו'.

ובאגודתנו נכרו שני זרמים: אחד־העמי ויעבצי³² – ועקבות שניהם נמצאים במאמר הנ"ל. לאחד שני הפכים כאלה יכול רק בחור בוולוזין!…

אני הייתי “אחד העמי”. יום שקראתי בו מאמר חדש של א"ה נחשב לי כיום טוב. כל מלה שיצאה מעטו כאלו כונה לתוך תוכו של לבי וירדה לסוף־סופה של דעתי.

והימים הולכים – ו“תכלית” בישיבה איני רואה לי עוד. ובינתים רבו הפרעות בימי הישיבה האחרונים. רוח חדשה נשבה בה וירופפו עמודיה. הכל ראו כי בא יומה – ואצא, אחרי הרפתקאות ותחבולות, ושלא מדעת בני משפחתי וזקני, לאודיסה, על מנת שאתקין עצמי שם לברלין.

פרא, בַּישן ואלם, בלא לשון ובלא דרך ארץ מקובלת בעיר גדולה, באתי לאודיסה – ובידי אין פרוטה, כ“א תקוות רפויות בלבי. רפויות – כי תיכף לבואי נבא לי לבי שעתיד אני לצאת בלא כלום. ראיתי כי גדולה העיר יותר מדי ונער כמוני יאבד בה, ואיש לא ישים אל לב. כך היה: ששה חדשים תעיתי כשה אובד באודיסה, רעבתי, התעניתי, התגוללתי במרתפים עם מוכי שחפת – ואיש לא ראה בעניי. בישן ופחדן הייתי מִדפֹק על דלתות אנשים שיכלת או רצון להם לעזור לבחור כמוני, וגם לא ידעתי איפה הם חונים. רב אחד (אבלסון³³), שלמדתי עם בנו בוולוזין, אספני אמנם אל ביתו בימים הראשונים וגם המציא לי הוראת שעה לש”ע ומורה שפת אשכנז כאחד בבית איש אמיד, משכיל, אבל מפני שתלמידַי לא הבינו כראוי לשוני היהודית ובאורַי, ואני לא הבינותי כראוי את לשון מורי ובאוריו – יכול אתה לשער מה טיב התורה שנתתי ושקבלתי. והשנית – אני הייתי מורה גרוע מאד לשפ"ע כמו שהאשכנזי שלי (האגרונום ק.) היה מורה גרוע לשפת אשכנז. אני התחלתי עם תלמידי מיד “ישעיה” והוא התחיל עמי מיד “לסינג ושילר”. עוד קטנה אחת: השכר שקבלתי היה מצומצם מאד: 10 רוב' בעד 4 שעות, חוץ מן ההליכה לפֶרֶסיפ וחוץ מן הוספות־חנם, שהוספתי מדעת עצמי על כל שעה ושעה. הוספה זו נתתי בשמחה וברצון, מצד הכרת טובה לאבי התלמידים, איש חסד זה שלוקח ומשלם פתאום לבחור פרא כמוני 10 רוב' לחדש בעד 4 שעות ביום. בעיני לא הייתי שוה, כֻּלי כמו שאני, אפילו פרוטה אחת.

כל פעם שהגיעה השעה ללכת לתלמידי – שאלתי את נפשי למות. השעורים שנתתי נהפכו לי לגיהנם, שאני נדון בו בכל יום – עד שגאלני מלאך המות מגיהנם זה. אחד מתלמידי מת; והחבילה נתפרדה (התלמידים היו אחים ואחיות, ומורי היה “חתן” בבית ההוא) ואני נשארתי בלא מזון ובלא תורה.

ואעפ"כ קניתי לי ידיעה מעטה בלשון אשכנזית וקראתי בשקידה בספרות הקלסית הרוסית.

והדבר נתגלגל שהראיתי כתָבַי לליליֶנבלום והוא בחר מביניהם שירי “אל הצפור” וישלחהו בידי ל“אחד העם” וזה לרבניצקי, על מנת לתתו (את השיר) ב“פרדס” שהלך ונדפס בימים ההם.

רבניצקי קרא אף הוא כתבי וייטבו בעיניו ויקרבני בשתיקה אליו.

בא הייתי לפרקים אל ביתו, מטפס בסֻלם־לוּלִי לִשְׁמֵי מרום, יושב כנגדו ומרפרף בריסי עיני – הוא שותק ואני שותק.

ובינתים רעבתי מאד מאד… ובינתים נסגרה ישיבת וולוזין ולא יכלתי עוד להצפין את עצמי מפני זקני (עד עכשו חשב שאני בוולוזין) ובינתים אני מקבל מכתבים מחברי שבזיטומיר, לאמר: זקנך הולך למות, אם יגָלה לו סודך – תקרב מיתתו. מהר שוב לביתך!"

ואמשכן את צרור בגדי בעד 6 רוב' שלויתי להוצאות הדרך ואצא לביתי.

“הכל אבד!” זאת היתה המחשבה האחת שלותני ותלפפני בכל הדרך.

ובחצי הלילה, בשעה שעמדתי מאחורי חלון בית אבי זקני נעור וריק, בלי צרור חפצים, דופק על התריסים שיפתחו לי – רק אלהים ידע את לבי.

על הסף פגעה בי זקנתי, שיצאה לפתוח לי, והנה נתכמשה והוריקה כלה, נכפפה ונתקטנה – לא נשאר ממנה כי אם החצי.

ושפתיה הנובלות והכמושות דבקו בלחיי ותנשקני נשיקות רבות מאד, ואני החזרתי לה נשיקה קטנה וקרה, נשיקת חובה.

ותמשכני הזקנה בלאט אל החדר השני, ותור לי על מטה אחת שעומדת לפנים מן הקלעים. הפשלתי את המסך – והנה אחי הגדול, כבן ל"ב שנים, שוכב כמת. הוא הולך למות.

וזקני היה ישן, ולא קם אפילו לקבל את פני.

בבקר ראיתיו ולא הכרתיו. מלאך המות הציץ עלי מתוך עיניו הדלוחות. הוא הלך למות מחמת זקנה.

ה“שלום עליכם” שנתן לי – היה קר וזר. הוא נתן בי רק את עיניו העכורות – וידם.

וזקני זה, עם כל יבשותו וקשיו החיצוני, הרי אהבני בלבו אהבה גדולה ועזה.

כל מכתביו שהריץ אלי לוולוזין עם כל האזהרות החמורות והתוכחות הנמרצות הכתובות בהם – הרי מלאים הם מ“בפנים” דאגה רבה וחרדה רבה לאחריתי ולגורלי.

הלא כל הימים הייתי בעיניו ליורשו הרוחני היחידי במשפחתו, וגם הודיע כזאת גלוי בסעודת פורים דאשתקד באזני כל בניו ונכדיו (כך נודע לי אח"כ).

מתפאר היה בי בביהמ"ד ומראה לכל את מכתבי התהלה שקבל מראש הישיבה, המעיד על שקידתי ועל הצלחתי בתורה.

וזכורני שלפני חמש שנים, בחלותי חלי כבד וממושך – נגלה עלי הזקן פתאם בקיטלו הלבן ובטליתו (ביום כפור היה הדבר). עמד עלי אצל מטתי ויבך ויתפלל…

— זקני, — אמרתי בכבדות, — מה אתה עושה כאן?

— מתפלל אני עליך, בני, שתתרפא רפואה שלמה.

— התפלל, זקני, התפלל. ביהדותי, שאהיה ירא שמים! אעסוק בתורה הרבה כשאתרפא, כמו שאני יהודי!…

ועתה ריח המות נודף עלי מכל פנות הבית, ואצא אל ביהמ"ד. ועוד הפעם אני עומד על סף בית מדרש זה, שבליתי בו הרבה שנים, והנה עתה ריק הוא, אין בו גם אחד…

ומעט מעט נאסף לתפלת הבֹּקר מנין בעלי בתים; קבלת פנים, שלום עליכם, ואחד מדודַי נגש אלי ויחבט לי על כתפי ויאמר בשחוק:

— חה־חה־חה, חיים נחמן, סוף סוף שבת אלינו…

כלומר: מעתה אחינו אתה, אחד משלנו.

ומקץ חצי שנה הייתי לאחד משלהם לגמרי – נשאתי אשה.

אחי מת, זקני מת, ואני, בן י"ט שנה, נכנסתי לחופה ולחיים טובים ולשלום.

מה שהיה אח"כ איני רוצה לספר לך. הוה מסתפק במה שעד עכשיו. אולם צריך אני להודיעך, כי הנשואים לא עכבו בבת אחת את התפתחותי, אדרבא, אחרי הנשואין, מפאת שבתי בדד ביערות שסחרתי בהם, קראתי ושניתי הרבה, והשתלמתי במדה ידועה.

עד כאן מעט מן ה“נגלות” שבתולדותי, ו“הנסתרות” הרי הן מכבשונו של הלב ואין משיחין בהן.

לבסוף אומר לך דבר: כל מאורעות חיי אינם אלא כעין שברי קולות נפרדים של כלי זמר שונים, שכל אחד היה מנגן לעצמו. ואם בכל זאת נצטרפו כלם לנעימה אחת כל שהיא – אין זה באמת כי אם נס מן השמים.

ועוד דבר אחד: כל כחותי כלם ינקו ונתפרנסו, כצמח פרא הלז, מן המוכן ונמצא סמוך להם ומן היורד עליהם מלמעלה – ואם בכל זאת הבאתי גם מעט פרי – יהי שם אלהים מבורך!

לבדי בקרן חשכה גדלתי כל ימי. שבעה חלומות ילדתי וקברתי בכל יום ואיש לא ידע, הרבה כֹח ומֹח הוצאתי לבטלה – ואין מבין ואין פוקח עיני.

הפרחים הרכים והצנועים אשר פרחו מאליהם בלבי – שכותי כפי עליהם בחרדת אם. הסתר הסתרתים מלעג עיניהם של אנשים הדיוטים וגסים אשר סבבוני תמיד ויבזו וישחקו לכל בהן³⁴ חיי רוחי.

ולבי, ה“תוך” שבי, הרך והעֹנג מתחלת בריתו, הוקף קליפה קשה שהשִׁנַים מתקשות בה, וכל הפוצעה שִׁבר שיניו, ובכן נשתמר אותו התוך מהבל פיהם, מרֹע עינם ומזוהמת ידם של הבריות, שנפלתי בחלקם.

עתה הנני כבן שלשים שנה – לא לכח. אולם רב לי – עת לגמור. כמדומה לי שהרביתי דברים והרביתי אולת. אנא, אל נא תלבין את פני ברבים ואל תשתמש בדברים אלו שלא כדרכם.

איני צריך לבקשך, שלא תתן לאחר לקרוא רשימות אלו. יעודות הן רק לך לבדך. כשתגמור מאמרך אנה החזירן לי, כי אין לי העתקה.

רצוף בזה גם צלמי³⁵. אותו אתן לך למזכרת.

מכתב זה ורשימותי נתאחרו, כי הייתי בד… תלונתך עלי צודקת, אבל אלו ידעת כמה תלונות צודקות (בענין כתיבת מכתבים) אני נושא על ראשי לא הוספת עוד עליהן משלך.

בכל אופן אין שבתי בקישינוב³⁶ דבר שבצנעה, וכמדומה לי שכבר כתבתי לך ע"ז. אני נשלחתי לכאן מאת אגודה אחת לאסוף חמר להסטורית הפוגרום. בני האגודה הם אנשי שלומנו מאודיסה³⁷. מחר אני יוצא מכאן לנאות שדה אצל קיוב והאדרס שלי הוא כך: Гуровщина Авербуху. ואפילו אם לא הודעתיך סבת שבתי בקישינוב בכל זאת הריני שלך

ח. נ. ביאליק

שלום לאשתך העדינה. מה שלומכם בגשמיות וברוחניות? היש לכם “חברותא”? ומה מצב השלח החומרי? ומה חדשות בוורשה³⁸?

ע"ד הפואימא (המוטלת בספק)³⁹ במכתב אחר. השיר “עם שמש” – שמור להלוח⁴⁰. לפי שעה אין בידי אחר, ואין לסמוך על הנס. הערותיך עליו⁴¹ צודקות בכללן, אם כי מופרזות מעט. כמו שהשבחים מופרזים הרבה. הוה זהיר במלים!

סלח למחיקות. כתבתי בחפזון ומתוך רשול. החֹם התגבר ואין להזיז יד. אני טובע בנחל זעה. הוי, יום בוער כתנור!

פ. [ליהושע חנא רבניצקי ואלתר גוטמן]

ביער גורובשטשינה, ער“ש⁴² פרש…⁴³? (אין כאן לוח) [תרס”ג].

שלום להיקרים והנכבדים הנהו תרי צנתרי דדהי שאינם מוריקים זהב מעליהם.

ה"ה הר' יהושע חנא רבניצקי והר' אלתר (הוא שמחה בן־ציון) גוטמן שם יאיר ויופיע.

שמעו נא, גזלנים! מה שלום “מוריה”? ההולכים ונדפסים החומש והחריסטומטיא⁴⁴? והיכן הם עומדים? ומה טיב ההדפסה? וכיצד נהגתם בתמונות החומש? והאם שלח אחיאסף כסף⁴⁵? גוואלד⁴⁶ כסף!

ואני בזיטומיר לפי שעה לא הייתי, ובעבוד החמר הקישינובי לפי שעה איני עוסק (אחרי שבת אתחיל) אלא מה אני עושה? זולל וסובא וישן וגם מתפטם כעגל ועוד הפעם ישן וכן חוזר הלילה, לפרקים אני מטייל גם ביער ומשחק באשקוקי. את הפואימה⁴⁷ גמרתי בשעה טובה ומצלחת, מז"ט! — —

כתבו, גזלנים, כתבו! — —

שלכם ח. נ. ביאליק

שלום לאליהו⁴⁸. גוטמן, קראתי מעשיותיך ומשלותיך בדפוס⁴⁹. טוב, גזלן, טוב! כתוב עוד כמותן, כתוב!

ואמרו ג' פעמים “שלום” לזקננו⁵⁰, האי סבא יקירא וחביבא, רחימאי דנפשאי, יאריך לנו ימים ושנים, רבונו של עולם!

פא. [לפסח אַוֵּירבּוך]

ידיד יקר ונכבד ה' פסח אַוֵּירבּוּך¹. [אודיסה, תחלת תרס"ד].

לשנה טובה!

בערב ר"ה באתי הֵנה ועד היום לא באתי אל המנוחה. אשתי בקשה ולא מצאה דירה הגונה עד עכשיו. אולם זוהי מן הדאגות הקטנות – יש גדולות מאלו.

מובן מאליו שעדין לא שבתי אל המלאכה – מלאכת עבודת החֹמר הקישנובי. אקוה לשוב לעבודתי בקרוב.

הודיעני תיכף ומיד אם אתה עוסק בעבוד הססטיסטיקא שקבלת ע"ע. את הספורים² והעדויות שנשארו אתך – הואילה נא לשלחם אלי בהקדם האפשרי.

שהיתי בזיטומיר כעשרה ימים. בני הנעורים חלקו לי שם “כבוד”³.

אגב, הואילה נא להודיעני את המקחים השוררים בקישינוב על גחלים גְרַאבאווע⁴. כמדומני שאמרת שחותנך הנכבד יודע בטיב ענין כזה. יכול אני לשלוח כמה וכמה וואגאנים⁵ גחלים לעירכם, אם רק “יש חשבון” לזה. הגחלים נשלחות מתחנת  ⁶Маневичи. מסלת קיוב – קובל. כל שק אַ 3 пуд ⁷ עם עודף ערך⁸ 10־5 פונט. יודיעני נא חותנך מחיר שק כזה לקונים “גדולים”, וכן יואיל נא להודיעני מחיר הפראכט⁹ של כל וואגאן גחלים ממאניוויטש לקישינוב – ואדע אם יש חשבון. אנא, עשה זאת אתה בעצמך, או מסור את המו"מ בזה לחותנך הנכבד והוא יכתוב אלי בנדון זה.

בהיות ה' רבניצקי, בדרך שובו מחו“ל, בווילנא הגיד לו ה' דובנוב¹⁰, שכתב להד”ר מוטשניק¹¹ בנדון מותר הכסף שהתחיב זה לתת בשביל עבודתנו¹². אבל איני יודע את תוצאות הדברים – הָרֵחַ־נא והודיעני.

האומר אתה לבוא לאודיסה? ולמתי?

מה מצבך החמרי? היש לך עבודה באחד בתי הספר ואיה?

האדרס שלי:

Большая־Арнаутская, 28. Х. Н. Бялику, Одесса.

נ. ב. ה' אחד העם כתב מאמר בנדון “א”י ואפריקא“¹³ המכוון בעקרו כלפי בעלי הלאו¹⁴ שפרשו ובכו. שמו “הבוכים” יודפס ב”השלח" הבא¹⁵.

שלום לזוגתך החשובה ולחותנך הנכבד.

רצוף פה מכתב מאת ה' כ"ץ¹⁶, שנמצא בתוך מכתבו אלי.

אולי נסע להומֶל לכתוב חלק שני?¹⁷

שלך ח. נ. ביאליק

התשובה בדבר מחירי הגחלים אנא להודיעני תומ"י, בו ביום. מפני שחותני, ה' אוירבוך, נמצא עתה בביתי (הוא בא לכתחלה לכאן על מנת כך¹⁸) ומחר, מחרתים יצא מפה; וע"כ טוב איפוא שיגיע מכתבך בנדון זה אלי בטרם יצא חותני מפה וידע איך להתנהג.

פב. [לשלום עליכם]

ערב יום הכפורים, שעת קריאת התרנגולים [תרס"ד¹⁹].

שנה טובה לר' שלום עליכם.

ודאי חיב אני ארבעים חסר אחת מלקות על חטא שחטאתי לפניך בשתיקה. ועוד היום בין השמשות אשתטח ע"ג קרקע ואספֹג את הארבעים – וסר עוני וחטאתי תכֻפּר.

ועתה “מכח עסק”: ראשית מקלל אני אותך קללה נמרצת. קוינו ל“סכין” בלשון הקֹדש והנה עוד הפעם “דאס מעסעריל” בזרגון²⁰. כל מה שחלמתי אתמול ושלשום יחול על ראש התרנגול, כפרתי! כלום, משרתך אני שאתה אומר אלי: קח ותרגם! בקצור – לא טוב! רואה אני שקבלת על עצמך להעבירני מן העולם, וסוף סוף אהיה מוכרח לעסוק ב“מלאכה מתוקה” זו שאתה מטיל עלי. ה“שלום עליכם” אמר – ואני לא אקימנה? בתמיה!

אבל כנגד זה, גוזרנו, אני ורבניצקי, עליך שתקח תיכף ומיד, בלי שום טענה ומענה, את הנוצה ותשב ותכתב למען “מוריה” שתים שלש או ארבע וחמש מחזות קטנות²¹ בשביל ילדים, שיהיה בן כלן (בין כל המחזות) כדי חוברת אחת בעלת 4 גליונות דפוס, ואנחנו נשלם לך בעד זה בכסף מלא, טבין ותקילין, כמה שתרצה²² ואימתי שתרצה. תכן המחזות יהיה לקוח מחיי הילדים (בבית, ברחוב ובבית הספר) ו“גדול” לא יתערב בתוכם, רק בשעת דחק גדול. ויהיו כתובים ברוח התול, הומורי או סטירי. המעשים יהיו בם מרובים על הדבורים. מפני שהם נועדים למשחקי תינוקות.

מחזות כאלו נצרכים עתה להוצאתנו כמים לדגים ואין לנו על מי להשען בזה אלא עליך. חיב אתה לכתוב אפילו אם אינך רוצה. אדרבא, נראה אם תשיב את פנינו ריקם.

יכול אתה לכתבם בכל לשון שאתה רוצה. מוטב בעברית עצמה. ובלבד שתקרב אל המלאכה תיכף ומיד. לע"ע כתֹב אחד ושנים ונצרף אותם אל הכנור²³.

את תמונתי אשלח לך (בשביל בתך אֶרנסטינא²⁴ העדינה). הביוגרפיא שלי מסרתי לאֶלי²⁵ והוא כבר שלחה אליך. עשה בה כרצונך ושלח לי את ה“מעשה” שתעשה בה. רוצה אני לראותה בעיני לפני ההדפסה.

ושלום לך ולבתך ולכל בני ביתך.

חובבך ח. נ. ביאליק

פג. [לפ. אוירבך]

אודיסה, אסרו חג הסכות תרס"ד.

ידיד יקר.

הודיעני בטובך מה תכונת החמר החדש שאמרת²⁶ ומאין מוצאו? – לע“ע הזדרז נא לשלוח אלי את יתר הספורים²⁷ שנשארו בידך; בלעדיהן²⁸ א”א לי להמשיך את עבודתי, אנא הזדרז נא.

היום אהיה בחנות רבניצקי²⁹ ואמסור לו בקשתך ע"ד הספרים.

היין שלח.

זָרז נא גם את הד"ר מטשניק לשלוח הכסף³⁰.

אפשר שאצא מקץ חדשים אחדים לא“י בתור מורה בביה”ס של בלקינד³¹. היום יוצא בלקינד לקישינוב.

הראיתי את עבודתנו לאחד העם ותיטב בעיניו.

ושלום שלום לך ולאשתך הנכבדה.

– – ושלום לחותנך הנכבד.

שלך ח. נ. ביאליק

היום אני שולח הפואימה³² להזמן. היא עלתה יפה.

פד. [לפ. אוירבוך]

אודיסה, 17 אקטיאב. [1903. ט' מרחשון תרס"ד].

חביבי!

זריז! למה לא השבתני על העִקר: מה טיבו של החֹמר החדש³³? מאין בא? והכרטיסין שהעתקנו אינם משל דורושבסקי³⁴? — — בקצור, הודיעני בפרוטרוט מה טיבו. כן מדוע לא הודעתני ע“ד המשפט העתיד לבוא³⁵. איך מה, אימתי? הראית את העו”ד העוסקים בזה? היש תקוה שתצוף האמת כשמן על פני המים או תצלל כעופרת במים אדירים? ומדוע בטלו המשפטים ע"ד האנוסות? הא? מה זאת? ומדוע אין שם טורטשאנינוֹב³⁶ בין הסניגורים של הניזוקים?

ומדוע אין אתה גומר את הספורים³⁷ שנשארו בידך ושולחם אלי? ומה ע"ד הסטטיסטיקא? הזדרז, הזדרז, חביבי, ושלח.

לבואך אני מחכה בכליון עינים. מה תעשה כאן ולאיזו צרך תבוא? האם בכיוון לשמו ולשמה ולשם עבודתנו? הודיעני בהקדם.

וע“ד הכסף, אומר אתה, שהד”ר מוטשניק רוצה לשלוח דוקא על ידך. אַ הַא, רוצה הוא שיהיו עדים בדבר, — האין זאת? חכמה גדולה! נוּ, נוּ, בקצור יהא כך, ובלבד שישלח ולא תהא עבודה של כמה חדשים לבטלה. כשתבוא לכאן אדבר ע"ד הספר³⁸. יש לי הצעות חשובות בנדון זה.

ושלום לרעיתך ולחותנך ולכל ב"ב.

ח. נ. ביאליק

פה. [לש. דובינסקי]

אודיסה, 24/X 1903 [ט“ז מרחשון תרס”ד].

ידידי היקר ה' ש. דובינסקי³⁹.

בודאי אני הרשע, אבל אין צועקין על מה שאי אפשר. טעמים רבים שאין כאן המקום לפרטם מעכבים אותי מענות “הן” לאלתר על הצעתכם הנכבדה⁴⁰. מקץ ירח וחצי אפָנה מכל עסקי ואהיה נקי לנפשי, ואז אפשר הקרוב לודאי שאומַר “הן” – ואצא לארץ ישראל.

היום השבתי גם לאוסישקין⁴¹ כדברים האלה, וגם פרטתי לפניו את התנאים שעל פיהם יכול אני לקבל עלי משרה זו.

וע"ד השירה לעתיד לבוא שאמרת⁴² – דע, ששרש נשמתי הגלות, ומי יודע – אולי אין השכינה שורה עלי אלא מתוך עצבות ובארץ טמאה דוקא.

ותודה לך, חביבי, על השבחים שאתה מבזבז לי ביד רחבה, אעפ"י שאתה מבזבז יותר מדי, גנוז מעט בשביל אלו ההגונים לך ממני.

ובדבר החֹמר התולדותי שאספתי בקישינוב – תא שמע: הכסף (250 רובל) שקבלתי מאת הד“ר מוטשניק לתכלית זו הוצאתי כלו הוצאות גרידא, ועוד משלי יצאו כחמשה עשר רוב' (חשבון־ההוצאות מפורט שלחתי לה' דובנוב). ועתה, כשכבר נאסף חומר יקר מאֹד וכבר גם נתעבד חציו – אין עוד כסף להמשיך את העבודה רבת התועלת הזאת. כידוע לך הבטיח הד”ר מוטשניק לתת 500 רוב‘, אבל עד היום לא שלח את ה־250 רוב’ הנותרים. מה זאת? האמנם בשביל כסף נמאס זה תהא כל עבודתי הכבדה לבטלה. כלום פועל בטל אני, או עשיר אני שאפסיד זמני וממוני לדבר זה שהוא חובת צבור? שלשה חדשים רצופים מחדשי הקיץ, שעפ“י מצות הרופא הייתי צריך לנהוג בהם מנוחה שלמה, הקדשתי לעבודה זו, ולא עוד אלא שהפסדתי בשבילה מכיסי כמה וכמה רוב' – ועתה כשהעבודה הולכת וקרובה לסופה, אני מוכרח להפסיקה מפני קמצנותו של זה. אמנם ה' דובנוב זרז את הד”ר מוטשניק לשלוח הכסף המובטח, וזה השיב לו (באִחוּר מרובה) שישלח “באלה הימים” (ה' דובנוב הודיעני בשבוע העבר את תשובתו של מוטשניק), אבל לפי שעה לא שלח עדין. היום או מחר אכתוב למוטשניק. הוא מחויב לעמוד בדבורו. ואתה גם אתה, אנא הכנס בעובי הקורה והשתדל שישולח הכסף. ובפרט שעתידה עבודה זו להביא שכר חומרי בהאי עלמא לטובת הניזוקים. כי מובטחני שמעולם לא הצליח ספר כמו שעתיד זה להצליח⁴³. אולי טוב שתתראה עם הד"ר אחרי שיקבל זה מכתבי, מקץ שנים שלשה ימים.

שלום לאחיך אברהם ולכל ב"ב.

שלך ח. נ. ביאליק

פו. [לקלוזנר]

אודיסה, 20/XI 903 [י“ד כסלו תרס”ד].

קלוזנר יקירי!

בקיצור, אתחיל מאמצע: חושד אתה בי שאני כועס – זו מנין לך? אם משום שנתתי הפואימה לכ"ץ⁴⁴ — הרי כבר כתבתי לך נמוקי, ואם משום שלא כתבתי לך זמן רב – גם לאחי לא כתבתי כל אותם הימים. אני שונא כתיבת מכתבים שלא לצֹרך. (אגב אעירך, שכפי הנראה אבד מכתב אחד שלי בדרך. במכתב זה הודעתיך, על שאלתך, את היום והשנה שנולדתי בהם – ומהערתך לתולדותי⁴⁵ נראה שלא הגיע המכתב לידך). ובכלל, למה אכעס עליך? מה רעה עשית לי? כלך לך, חביבי, מחשדות וחששות. אוהבך הנאמן אני אפילו בשתיקתי, ומעולם מחריש אני באהבתי ואין דרכי לפרכס את חברַי.

ועתה – מעט “מבינות”: הלוח הערוך על ידך⁴⁶ עולה, כנראה, בכללו על כל חבריו שקדמוהו. כל מה שקראתי בו עד עכשיו טוב ויפה ומתוקן. יש בו גם יפה שביפה ומתוקן שבמתוקן. אמנם יש בו הרבה “צְעִירוּת” – אבל זו היא יפיפותו ושבחו. אתה נהנה ממנו ומברך “שהחיינו”, כזה שרואה אִלנות מלבלבין בימי האביב. “צעירות” זו איננה עשויה ואיננה חולנית, אלא בריאה וטבעית כאשר בראה אלהים. יישר כחך על המתנה אשר הבאת לנו. באמת אומַר לך, כי הלוח מְהַנה יותר מן השלח. דומה, שבאמת אין לנו עוד כחות ספרותים די כלכל מכתב עתי חדשי. משער אני בכמה טֹרח ועמל עולה לך כל חוברת, וכמה יגיעות אתה יגע וכמה צער ויסורים אתה מקבל עד שאתה מוציא דבר מתוקן. בהוצאה תקופית – היוצר ביד החֹמר ולא להפך – ואתה נותן ממה שנותנים לך. בקצור, תן לנו הרבה לוחות כאלה. כאן, בלוח זה, אנו רואים סמנים מובהקים של תקופה חדשה בספרותנו היפה. הלואי שלא תבייש זקנותם של סופרים חדשים אלו את ילדותם. והרי ידוע לך כמה נצנים רעננים לוקים ונובלים אצלנו קודם זמנם מחֹסר אויר ותנאים נאותים להתפתחותם.

הספורים של ברֶנֶר, גוטמן⁴⁷ והלפרין⁴⁸ (אידיוט⁴⁹) מרגליות יקרות הן. ברנר הריהו כשרון מבושל כל צרכו – ובאחריתו בודאי ישגה מאד. לפי שעה איני רואה מסַפר כמותו בישראל בין הצעירים. ציוריהם של טשרניחובסקי, Secco ⁵⁰ ונאגל⁵¹ נחמדים גם הם, אלא שבאלו יש למצוא גם פגימות, מצד הצורה או הלשון וכדומה. “לפני הסער” של סלוצקי⁵² – הרבה פיוט אמתי יש בו. ואפילו השתפכות הנפש של צייטלין⁵³ (שירה ותפלה), שהיא פרַזיונית ביותר, נקראת גם היא בנעימה. השתפכות נפש זכה ו“כשרה” היא. יצא מהם ציורו של — — שאינו אלא תפל ורעות רוח ודברים בטלים. תמיהני למה הכנסת אותו. “קדיש יתום” לא עלה הפעם לטשרניחובסקי⁵⁴ יפה. — שאר הספורים עדין לא קראתי.

השירים – כלם מצוינים, ושלי⁵⁵ הרָפה כמעט מכלם. — “לֶנכֶן התופרת”⁵⁶ – לא בא כבֹשׂם הזה. אמָר נא למזיק זה, לטשרניחובסקי, ש“מזיק” הוא. ראה נבאתי: עתיד הוא “מזיק” זה לשים בידו את כתר המשוררים על בלוריתו – ואזי אכֹּף אני את קרחתי העלובה ואקרא ראשון לראשונים – יחי המלך! אגב, המרבה הוא לכתוב כעת? אנא הודיעני.

שירי כהן⁵⁷ – ירבו כמותם. מין רֹב וזֹך וקַלילות מיוחדה שפוכים על כל שיריו, מעין זִו של עדנת האביב, של ענני בקר – בקצור, שירה זַכה באמת. החרוז אַוְרִירִי ונבלע בנעימה כמָן. ריח דק מן הדק של אתרוג נודף ממנו; והמשקל – מוסיקה רכה ועדינה, תמה וצנועה. אדם זה מנגן על נימה דקה. יודע אתה את נגינת “פדהצור”⁵⁸?

ושאר ה“מזיקים” הקטנים וקטני קטנים: שניאור, פיכמן, שטיינברג⁵⁹ וכו' וכו' – כל שיריהם טובים ונחמדים. יצא מהם שירו הקטן של — — שאין בו כלום. שורות קטנות ו“גראמען” יש בו. כמעט ששכחתי את ברוכוביץ. שירו “מלחמה” יפה, אבל ארוך ופרטנציוזי יותר מדי, כדרכו. אלו קצר – היה יכול לעשות משיר זה “כלי”. “הילדות” של ז’ אפשטיין – טוב מאד. הוא הוא אפשטין! וברוך מחיה מתים⁶⁰.

מן הפובליציסטיקא (שלא קראתיה עדין כלה) מצטיין מאמרך “שקר מוסכם”. הוא כתוב בעֹז, בבטחון ובעצמה כלו מקשה אחת ואין בו כרכורים ונטיות לצדדים. ההרצאה, השתלשלות הרעיונות והלשון – כלן מתאימות ועולות “בקנה אחד”. הכל נכנס ללב ומתקבל על הלב כמו שיצא מן הלב. שאר הפובליציסטיקא – מקצתה טובה ומקצתה רפויה ו“עתוניית” מעט. אבל אין דנין על “אין לי”. אין לנו פובליציסטים!

בקצור – כלי חמדה נתת לנו ויישר כחך. יש לנו עוד ספר אחד, “ספרותי” במלוא המובן, נוח ונעים לקריאה ונותן גם תקוה על העתיד.

הביוגרפיא שלי עלתה בידך על צד היותר טוב; על יסוד הידיעות המקוטעות שהמצאתי לך – אי אפשר לכתוב ביוגרפיא טובה מזו. יש שם גם שגיאות קטנות הבאות בודאי מפני שסתמתי את דברי במקומות הרבה.

למשל, אבי לא החזיק מרזח משעת לידתי, כמו שכתבת, אלא משעת יציאתנו לזיטומיר; וקודם לכן, עד השנה הששית לחַיי, עסק ביער וברֵחים. אמי לא היתה מעולם תגרנית בשוק, ומשירַי אין להביא ראיה. את יום הֻלַדתי הודעתיך במכתב מיוחד, ומה שכתבתי “איני בקי במספרים” נתכונתי לשאר המאורעות ולא ליום הלידה⁶¹! אבל אין אלו אלא קטנות.

תולדותיו של אחד העם⁶² – חלקן הראשון עני בידיעות ביוגרפיות. כנראה, השתמשת רק באלו הידועות לך מכבר וחדשות לא המציאו לך. חבל! – שאר הביוגרפיות⁶³ עדין לא קראתי אלא בהעברה בעלמא.

א— —⁶⁴ בא אל ביתי לפרקים ואני מקרבו. יש בו, כנראה, “דבר מה”, אבל איני יודע מה הוא. ה— —⁶⁵ אינו מוצא חן בעיני כלל וכלל. יש בין הצעירים מיני סופרים שאין להם אלא “נגון של כתיבה”, ולא כתיבה עצמה. וגם הפואימה, כביכול, — — אין בה לפי שעה אלא נגון של כתיבה ולא יותר. והנגון – איננו חדש, ואיננו נוח לאֹזן כל עיקר. קולני הוא, צעקני ותוֹבְעָני יותר מדי. כשרוצה לומר “שקעה החמה” אינו אומר “שקעה החמה”, אלא “כדור האש המזהיר ירד מעל חצי כפת התכלת של השמים להסתר תחת כדור הארץ” – וכך כותבים נעדרי כשרון. אין ב— —⁶⁶ טבעיות, אבל אין בו גם פנטסיא. הכל שם מרומה, מזויף. “הפראיות” החביבה עליכם כל כך – אינה שם באמת. פראות עשויה ומדומה היא. אין שם אלא העויות ועקומים וקשוי עצמו לדעת על מנת להוציא לבטלה… מעין זה הם שיריו “הפראיים והעזיזים” כביכול של — — ולפעמים גם של — —, כשהם מקשים עצמם ומשתדלים להִדַמות לאחרים. נגון ומלים, נגון ומלים ולא יותר. איני קובע מסמרות בדעתי זו על בעל ה— —⁶⁷; כאמור יש בו “דבר מה” אבל עדין לא מצא את עצמו והוא תועה.

אגב, אמור נא לי, חביבי: האם אני משוגע או אתה ולוינסקי ואֶהרנפרייז גם יחד⁶⁸? מה מצאתם ב— — ולמה אתם מרעישים עליו את העולם? רבוש“ע! הלא זהו אידיוט גמור. נער טפש וחסר לב שראוי לשלשל מעליו את מכנסיו ולהלקותו ברצועה מלקות על עזותו וחֻצפתו להדפיס דברי שטות ואידיוטיות שלא ראתה עוד עין אפילו בספרותנו העלובה עד היום. פי, פי–פי! יש בכם ובנשמתכם איזה לקוי ופגם, כנראה, שדברי שטות כאלו ערבים לחככם. “חדש, חדש” תפס אתכם, וגם תולעת חדשה — — — הרי היא כענק בעיניכם. לא ירד בני עמכם! פעמים שאנו מתפעלים מפטפוט ילדים – אבל זה אינו אפילו בכלל פטפוט ילדים, אלא דברי שטות של בחור גולם ומוכה אלהים, עלג לשון וחסר לב, אשר לשמע שם “בתולה” יורד רירו על סנטרו שלא הביא עדין ציצין. אני, כמובן, איני יודע מה טיבו של בחור זה ואין דן אלא על סמך ה”ספרות" שלו. מ— — שלו בלוח העבר וה— —שזכה ל“הכרה” (חרפה ובושה!) אינם אלא פטפוט תפל של נער לקוי, מוכה עגבנות, או “מִתעַגב” עפ"י השמועה, מבלי לדעת מה שהוא עושה ומבלי להבין מה שהוא רוצה.

והלשון – רבוש“ע! לכל שונאי תהי לשון כזו. ואי הוא צורח! ממש כבן חזיר קטן: ־פי־פי־פי! אני לא הייתי מכניסו לעזרת סופרים מפני הכבוד. הכבית מקלט לאידיוטים תעשו את ספרותנו?! חייכם, שמחטיאים ומכשילים אתם את הצעירים המתחילים, שאינם יודעים להבחין עוד בין טוב לרע, ואתם מקלקלים את טעמם ב”מבינות" ו“הכרות” כאלו. מלמדים אתם את עטם לדַבֵּר שקר, ולבבם להגות רמיה.

אגב, ע“ד עגבנות. הצעירים – צעירים הם, “ובתולה” משאת נפשם. אין אדם נתפס על צעירותו. אבל להכניס את כל הרהוריהם בענין זה לספרות – איני מוצא בזה לא יופי ולא תועלת. ריח של “בשר” נודף ושל זעת בית־השחי. יש אהבה של “גֶבֶר” ויש של בחור, בין שנת הי”ד ושנת הי“ח. כש”גבר" כותב ע“ד האחרונה וזוכר ראשונות – אז הוא יכול לדון עליה מתוך גֹבה ידוע. אבל כשהבחור עצמו מרצה לפנינו הרהוריו בנדון זה – ובעוד רירו נוטף – יאחזנו געל. אין הפואיזיא אלא זוהמה. הפואיזיא של האהבה הראשונה מתחלת אחרי כן, כשזו נעשית לעבר. מרמז אני על שני הציורים, שנדפסו בהשלח חוברת אב, של לוין⁶⁹ וסלוצקי⁷⁰. של זה האחרון עדין לא קראתי הסוף⁷¹, אבל כבר ריח הבשר עולה באפי, אעפ”י שיש בו, וביחוד בסוף המחצית הראשונה, מקומות טובים.

עפ“י טעות שלחת אלי לא השלוח חוברת ז‘, כמו שבקשתי, אלא חוברת ג’, וע”כ אבקש שוב לשלוח אלי ז'; כלומר, אותה החוברת שנדפסה בה ראשית עבודתך “המשיח”⁷². רוצה אני לקרא.

פְתָר לי את החידה: בביוגרפיא שלי אתה כותב “המנוח אבֶּלסוֹן” – ואבלסון זה⁷³ מת אחרי שנדפס הלוח. בשעה שקבלתי הלוח לא עברו עוד שבעת ימי האבל הראשונים. אנא, אל תשכח לבאר לי חידה זו.

את תמונתי אני שולח לך בזה באהבה וברצון, אבל רוצה אני שתשלם לי בתמונתך אתה. כבר הבטחתני ולא קיימת.

כתבת לגוטמַן: “אם בשביל שבא השלח לידי פסול הוא בעיני ביאליק?” – הוי קלוזנר, קלוזנר! חשדן אתה יותר מדי. איני כותב – בשביל שאיני כותב עפ“י הזמנה. בכלל איני בר כתיבה עתה. סבות שונות בדבר. (אני משתחרר מעבודתי בשעה 9 בערב ואיני מוכשר לשום עבודה ספרותית אחרי פזור נפש של יום תמים). וכי בשביל שהדפסתי דבר אחד בהזמן סימן הוא שהשלוח פסול בעיני? ראה קלוזנר, אהבתך וקנאתך להשלוח מקלקלות שורת הדין. ואעפ”כ אני מבטיחך, כי העבודות הראשונות (בין שיר ובין פרוזה) שאני עתיד לכתוב מעתה – אתן לך. אבל איני קובע זמן. זה אי אפשר. איני יודע אימתי אכתב. ענני בהקדם.

ושלום לך ולרעיתך

שלך, שלך, שלך, ח. נ. ביאליק

ענני. האדרס: Б. Арн..24

נ. ב.

מה “המחשבה הגדולה” ש“אתם” חושבים עלי? ומי זה “אתם”? אני דורש סמוכים: נאמר ש“אין לך סגן עורך” וסמוך לו “מחשבה גדולה” – מכלל שאתם חושבים לעשותני סגן עורך! – וכי לא יפה דרשתי?

ועוד הפעם “היריד הגדול” ממשמש ובא: החיים⁷⁴, זמן יומי וחדשי⁷⁵, הוספה שבועית להצפירה⁷⁶, דער טאג⁷⁷ (ואולי גם אנו, האודיסים העלובים, נזכה במקום ל“ענין” אחד⁷⁸). ו“הצופה”⁷⁹ מה? אטו הצופה “כלב” הוא? בודאי גם הוא יגָרֵר אחרי הצפירה ויזכנו במתנה טובה – בקיצור – חי קים! נחיה ונראה. קנאת סופרים אצלנו הרי ידוע כמה תרבה “חכמה”.

אגב, אמור נא לבעל “הצופה” כי ה“וכוח” שלו עם “הזמן” בסגנון “אירופי־ברדיטשיבי” כאחד – מעורר גֹעל נפש. מצד אחד – השתתפות בצער ומנוד ראש בלשון סגינהור כביכול, כלומר, אירופים אנו ואנו בָזים לך, ומצד השני – רמז “דק” למעוט חותמיו של הזמן ומלשינות קטנה שהזמן ניזון מפסלת “הצופה” (פְּשְׁ־שְׁשְׁ!) – זהו באמת סגנון יפה ומגוהץ מאד, ריח או־די־קולון וריח שום ביחד.

הפואימא שלי בהזמן לקתה מאד ע“י הצנזור⁸⁰, יש”ו⁸¹, ויש בה מפני זה מקומות סתומים או סתם דברים. שקלתי למטרפסי! הודיעני דעתך עליה.

ח. נ. ב.

פז ⁸². [לשלום עליכם]

שלום עליכם חביבי ויקירי!

המתנה הטובה שנתת לי בהיסח הדעת⁸³ – טרפה דעתי עלי וניטל ממני הדבור לשני שבועות, ולפיכך שתקתי עד עכשיו ולא מהרתי להחזיר לך ברכה, כנהוג. בודאי תסלח לי, שהרי גם אתה קצת חייב בדבר: “הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו תחלה”, אמרו ראשונים⁸⁴, אלא שאתה פוסק, כנראה, על פי האחרונים, והם אומרים: “אין צריך להודיעו תחלה”, סיורפריז בלע“ז. בקצור, בין כך ובין כך, לא הפסדת הרבה. גם אני מבני בניו של זקננו ר’ מנדלי אני ובענין הווינטשיווען⁸⁵ הריני גוי גמור ואיני יודע במה אברכך, אם שיהיו פירותיך מתוקין? הרי פירותיך מתוקים שבמתוקים! אם שיהא מעין יוצא מלבבך? הרי מעין שאינו פוסק, מקור ברכה נובע חיים מלבבך! אלא יהי רצון שֶׁ… שֶׁ… שֶׁירבו כמותך בישראל. כמעט שחפצתי לסיים, שֶׁ”תזכה לעט זהב בעיר מולדתך“, כמו שהתפללת על זה במכתבך אלי בר”ה העבר, אלא שאיני מסוגל עתה לליצנות, ואני מדבר כאשר עם לבבי. לא כל שנותנים לו עט זהב – יש לו עט זהב. משמים זִכוּ אותך בעט זהב ואינך צריך למתנת בשר ודם. עטך זהב הוא אפילו כשאתה כותב בעופרת. אל נא תחשדני, חביבי, בפרכוס תחת פרכוס. הדברים כפשוטם וכאִמתם.

והיה ברוך לי, חביבי, על מתנתך הטובה.

שלך באהבה

חיים נחמן ביאליק

שלום לבתך אֶרניסטינא העדינה.

P.S. אזר חלציך ושמע: מקץ שנתים תמלאנה לזקננו ר' מנדלי יחיה שבעים שנה וצריכים איפוא לחוג את יובל השבעים בפומבי ובקולי קולות עד שתבָקע הארץ לקולנו. בקצור, אמור מעט ועשה הרבה: צריכים לפתוח בכל הכרכים שבמדינה וַעַדים של סופרים וקוראים אנשי מעשה לאסוף כסף, לא פחות משלשת אלפים רו“כ, על מנת להוציא ליום היובל כל כתבי ר’ מנדלי ביהודית ועברית מצוירים ע”י ציירים אומנים מישראל. הציורים יבואו בגוף הספורים או באלבום מיוחד. אני כבר נכנסתי במשא ומתן בענין זה עם אחד הציירים, וזה קבל א"ע לעַטֵר (איליוסטרירען בלע"ז) את הקליאטשע. צריכים למצוא עוד ציורים. הועדים יהיו כאן באודיסא (רבניצקי, דיזנהוף, אני, ברבש, הרב טשרנוביץ⁸⁶ ועוד), בווילנא (דובנוב, גולדברג⁸⁷ ועוד), בוורשה (הרידקציות, הסופרים וכו'), בפטרבורג (הרידקציות ועוד), בקיוב (אתה, שלום עליכם, ועוד), בקצור: צריכים לעבוד, אבל מתחלה בחשאי, אל ידע הזקן עד עת קץ. הודיענו דעתך. בקרוב נעשה פה אספה ראשונה ונערוך צירקולאר⁸⁸ לראשי הועדים שעתידים להתכונן ונודיע להם פרטי ההצעה. איני צריך לומר שגם אתה תצטרף למניננו ותסייע עמנו. סוף דבר, פתח פיך ודבר דבר.

למכתבך אני ורבניצקי מחכים

ושלום – שלך הנ"ל

פח. [לפ. אוירבוך]

אודיסה, י“א טבת תרס”ד⁸⁹.

חביבי אוירבוך.

תפסת את אומנותי – העצלות, ונעשית פתאם שתקן. בוש והכלם “בגרונך העמוק!” כתוב, כתוב.

דבר “רציני” לי אליך: בבואי להַראות את פני רבנו הקדוש האדמו“ר ר’ אשר גינצברג שיחיה מיד אחרי שובו מדרכו – גזר עלי בגזרת נח”ש⁹⁰ לכתוב לך תומ"י את הדברים האלה:

הנה כפי שהוא (אחד העם) נזדמן עם מאז“ה, הרבי המוסקובי, בדרך לפונדק אחד – ספר לו זה האחרון שאסף בידיו ממש במוסקבה לטובת הניזוקים בקישינוב סך גדול של תשעה אלפים ושמונה מאות וחמשים וארבעה רו”כ וחמשים קאפ. (9854.50k) ושלחם ביום 12 אווגוסט ע“י האוֹברפוליצמייסטר המוסקובי אל הגוברנטור הקישינובי בשביל ועד התמיכה שבעירכם. והנה – מתאונן ה’ מאז”ה – עד היום אין קול ואין עונה ואין כל ידיעה אם בא הכסף לתעודתו אם לא.

ובכן – גוזר עלי אחד העם – שתעשה תומ“י חקירה ודרישה שם אצל מוטשניק⁹¹ ותברר את הענין לדעת הכסף היכן הוא? שמא נמסר ח”ו ביד גויים, כמו שעשו לשאר כספים שנפלו בידם. את תוצאות חקירתך תודיע תומ"י לה' אחד העם על שמו. — —

ושלם לך ולרעיתך.

הודיעני כל החדשות שאתה יודע ע"ד מהלך המשפט⁹² וכו' וכו'.

שלך ח. נ. ביאליק

אפשר שבקרוב אלך לוורשה לימים מועטים.

פט. [שלמה דובינסקי]

אודיסה, י“ג שבת תרס”ד.

ידיד יקר ונכבד ה' שלמה דובינסקי.

כלום נביא אני שאדע את כל ה“דברים בגו” בדבר מאמרך בהעתון “דער יוד”⁹³? ראיתי שכתבת עלי דברים בלתי מכֻוָנים אל האמת ואמהר להכחישם. לדחות דברים כאלה – אין נוהגים, וכל הזריז נשכר, אבל אם גם אתה אינך אשם – יסלח לי אלהים! כשיבנה ביהמ“ק ע”י הרצל אביא חטאת שמנה.

ואת השורות אשר אתה מבקש⁹⁴ הרי הן לפניך:

ומיד באותו פרק, אחרי המלים “ואולם חי אני”, חסרות שתי מלים: “נאֻם ה'”. חסרון זה משחית הכונה.

באותו פרק בשורה המתחלת “כי מצאתני בצרתי” (קרי “בקלוני” תחת “בצרתי” וכן תתקנם בפנים) חסר חצי שורה: “ותראֵני ביום אידי”.

תחת “כי מוסרי תשא” קרי “כי מוסר כלימתי תשא”.

אחר השורה “ולמה זה יתחננו אלי? דבר אליהם וירעמו” חסר חצי שורה “ירימו נא אגרוף כנגדי ויתבעו וכו' וכו'”; תחת “ויפוצצו השמים ומרומיהם” קרי השמים וכסאי.

ובזה הריני שלך

ח. נ. ביאליק

שלום לר' אברהם אחיך ולכל בני ביתכם.

צ. [לפ. אוירבוך]

אודיסה, י“ד טבת תרס”ד.

יקירי,

תודה לך על תשובה בזמנה. לדחות את נסיעתי לוורשה אי אפשר. היא מן הדברים “העומדים ברומו של עולם”, אבל אתה צריך משום זה לדחות את נסיעתך לאודיסה עד שובי מוורשה, — ואני אשוב לא יאוחר מיום ב' הבא, כלומר לא יאוחר מיום 29 ח"ז (אוקט.⁹⁵). בקצור, גזרה היא ועליך לקבלה ואל תהרהר אחריה. —

אני, כמובן, מפני הטרדה ומפני העבודה ומפני החולי ומפני העצלות לא עשיתי לפי שעה מאומה. בשובי מוורשה אהפוך את העולם.

ושלום וברכה לך ולזוגתך.

שלכם ח. נ. ביאליק

צא. [לש. בן־ציון]

[וורשה] כ“ט דיקאבר 1903⁹⁶ [כ”ג טבת תרס"ד].

יקירי גוטמן!

קטרג השטן – ונעשיתי, בעונותי הרבים, רידקטור ב“השלח”, כלומר, חצי רידקטור; לבלטריסטיקא בלבד. גם זו לטובה. אלא מאי? אודיסה? אודיסה לא תברח. השד לא יקחנה. בקצור, מה שעבר אין, ובבקשה ממך, אל תזכירני ראשונות. אוי, כמה קשה עלי פרידתכם. ספק גדול הוא אם הגון אני לוורשה ואם זו הגונה לי, אבל מה אעשה – והפרנסה…

איך שהוא, אל נא תעזבני. היה, אחי, עוזר לי. קלוזנר מסר לידי ילקוט מלא “בלטריסטיקא”, במחילה, שאינה ראויה לאכילת כלב, והזמן קצר, ומתי אוכל להכין הכל בשביל החוברות הבאות – רק אלהים יודע. שלח לי, שלח לי, ותיכף ומיד, כל מה שיש לך בעין, וגמור בהקדם האפשרי את ספורך החדש (בעל שני הגליונות שאמרת) ושלחהו אלי. בלעדיך אי אפשר לי להתקיים. מרוב כתבי היד שנמסרו לידי ראיתי שאין לנו מספרים עברים, אָין, אבל יש לנו טפשים ועמי הארצות, הדיוטים ושחצנים שאין כמותם בכל אומה ולשון.

שובה, יקירי, ל“נפש רצוצה”⁹⁷ וגמרהו. כתוב ושלח. כבר דברתי עם ה' קפלן⁹⁸ ועם קלוזנר שמהראוי הוא להוסיף לך על שכרך והם לא אמרו “לאו”.

אלו היה לי ספור אחד ארוך וטוב שיהיה בו כדי לסתום — — שש חוברות לפחות – היתה דעתי מתקררת. אבל לפי שעה אין בידי אלא “קטנות”, ומן המין הגרוע, ולהזמין חדשים אין פנאי: “הצופה” דוחק להוציא את החוברות בזמנן, בלי אחור כל שהוא⁹⁹.

התנאים שעל פיהם קבלתי עלי עריכת ה“יופי” – הם כמו שאמרתי לך באודיסה: אחיאסף משלם לי 75 ר' לחדש ואני עורך ומגיה את שני הגליונות “יופי” שבכל חוברת. כשאכין “יופי” בשביל שתי החוברות הראשונות – אבוא לאודיסה לגמור שם עסקי, כביכול. ל“הצופה” הבטחתי ג“כ את עזרתי התמידית, כלומר, פעם או פעמים בחדש, וע”ח עבודה זו אקבל שכר קבוע, כידוע לך ממכתבם שהגיעני לאודיסה.

ובכן אולי אפשר יספיק לי כ"ז לפרנסתי – אבל עדין איני יודע ברור מה יהא בסופי: אם אשאיר את בני ביתי באודיסה ואם אקחם לכאן.

הרבה, הרבה יש לי לכתוב לך ע"ד וורשה וסופריה (את אלו ראיתי כלם, מלבד סוקולוב), אבל אין סִפק בידי עתה. במכתבי הבא אמלא את החסר כאן.

בדבר “מוריה”¹⁰⁰ עדין לא נתפשרתי עם “אחיאסף”. קשה הוא קפלן כברזל, ומי יודע אם אוכל לו. הוא הציע לפני להתפשר עפ"י תנאים אלו — — —. מה לעשות עם “מזיק” כזה? הכינו התראה של נוטריון. מחר נתאסף עוד הפעם לדון בענין זה ואפשר שנבוא לגמר כל שהוא.

היה נא בביתי ודבר על לב אשתי שלא תצטער על ה“עברה” שעשיתי ונשארתי בוורשה.

ועתה הצעה נכבדה לי אליך: ה' קפלן¹⁰¹ רוצה להיות למו“ל על חשבון עצמו. הוא מתפנה עתה מעסקי אחיאסף וכסף יש לו ובקי וזריז הוא בעניני מו”לות – ומה יעשה שלא יהיה למו“ל? ובכן אומר הוא להדפיס את מבחר הבלטריסטיקא (ספורים ושירים) של סופרי זמננו: קבוצות קבוצות של עשרה עשרה ספרים, וכל ספר של עשרה גליונות; ההדפסה תהא מהודרת שבמהודרות, כהדור “על־פרשת דרכים” ח”ב¹⁰². אותו הנייר, האותיות והדפוס. להמחברים הוא משלם 25 ר' הגליון בעד זכות הוצאה אחת בת 3000 אכסמפ‘. לפי שעה נתן עיניו בפרץ¹⁰³ (זה כבר מסר לקפלן, עפ"י התנאים האמורים למעלה, 10 גליונות מספוריו שלא יצאו עדין לאור בקבוצה מיוחדת), בך, גוטמן, ובפייארברג¹⁰⁴ (וגם בי נתן עינו, אבל זכות שירי הרי כבר מכורה לרבניצקי, ולא אשנה). אותי הוא מבקש שאהיה המפקח, מעין עורך, להוצאה זו. ובכן, אזר נא כגבר חלציך וסדר לפי שעה 10 גליונות מספוריך ותקבל תומ"י במזומנים 250 ר’ קנטרין כסף עובר לסוחר. הודיעני תומ“י את דעתך ע”ז. הזדרז, חביבי, ושלח לי את הספור הישן־חדש שאתה כותב. איה ה“מכתב גדול לי כתבה?”¹⁰⁵ בשבת העבר¹⁰⁶ נשלחה לך טלגרמה: “12”¹⁰⁷. אם עדין לא שלחת לא לפרישמן¹⁰⁸ ולא לקלוזנר¹⁰⁹ שלחהו לי. פרישמן כבר הדפיס את הנומר הראשון. וחוץ מזה אני “בר־מצר”. ועוד הפעם: הוי אודיסה המתוקה! הוי אחי וחברי הנעימים! האומנם אפרד מכם?

שלום ונשיקה כבדה לך, יקירי.

ענני תומ"י בלי אחור כל שהוא, השמעת?

שלך שלך לעולמים

ח. נ. ביאליק

אמור שלום לכל אחינו.

האדרס שלי: Варшава, Издательство Ахіасафь, для Х. Н. Бялика

צב. [לי. ח. רבניצקי]

וורשה, כ“ט דיקאבר 1903 [כ”ג טבת תרס"ד].

חביבי, חביבי!

אהא! וכי לא כך אמרתי לך? ואני הלא נשארתי בוורשה! עד אלהים כי לא יכלתי לעשות אחרת. קצה נפשי בלחם הקלוקל של ההוראה. בקצור, כ’ד’ר’ל’ע’מ’ר, ר“ת: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד מתסמא כך נגזר עלי מן השמים שאהיה שליש רידקטור בהשלח¹¹⁰. התנאים: אני אערוך ואגיה שני גליונות בלטריסטיקא לחודש בשכר 7 רו”כ. מלבד זה קבלתי עלי עבודה ספרותית גם ב“הצופה”¹¹¹ עפ"י התנאי הידועים לך.

את הרשמים הוורשאים אודיעך במכתבי השני. לפי שעה אומר לך שלבי לבי לאודיסה. הוי אודיסה! היי שלום, נחמדה!

אקוה שאוכל מקץ 2 שבועות, אחרי הכיני “יופי” די הצרך בשביל שתי חוברות, לבוא לאודיסה ולהֵראות את פניכם החביבים, אחים יקרים.

אלו היית בלטריסט, במחילה, הייתי מזמינך איפוא אל ה“קלייזעל” שלי, אבל עכשיו שהרעות את מעשיך והנך בעוונותיך הרבים רק פובליציסט ומבקר ולא יותר – למה אתה לי? היה איפוא לכל הפחות שליח ל“בלטריסטים” וזרז ועורר וטלטל את ה“זקן”¹¹² שיחיה לארך ימים ושנים לתת לי מעטו ה“בדוק ומנוסה”. הוי, זקננו הנחמד! האמנם לא אראה עוד את “פני האריה” שלו ואת תלתלי כספו? האמנם לא אתענג עוד על שיחותיו המתוקות כדבש?

בקצור, אני טרוד מאד ואין שעתי פנויה אפילו לאכול סעודת הצהרים. אני כותב כל זה בחפזון גדול. אמור ללוינסקי ויכתוב פיליטון בשביל חוברת א'. אנא הצילני. קלוזנר מסר לי אמתחתו הבלטריסטית והנה היא מלאה “אשר יצר לך” וטנֹפת, במחילה.

עזרוני נא ותמכוני, אחי ורעי. אולי תעלה בידי לגרף את הביב, שנעשה מקום השפך לכל המים הרעים. רצוני לומר, החלק הבלטריסטי שבהשלח.

בדבר “מוריה”¹¹³ – יתאספו מחר ה“חברים”¹¹⁴ ואולי נבא לידי גמר. לפי שעה עדין קפלן¹¹⁵ עומד במרדו ואינו רוצה לותר. אם באמת תתבטל “מוריה” אזי מוכן גם הוא להסתלק. אבל כל זמן ש“מוריה” קיימת, ואפילו שְׁמָהּ בלבד יהא קיים – אינו רוצה להסתלק משני חלקי ספורי המקרא. שים לב לזה: אפילו אם אנחנו המחברים נחפֹּץ להוציא את ספרינו ע"ח עצמנו תחת שם “מוריה” – אז אחיאסף אינו רוצה להסתלק. נחוץ למדוד לעקשנים אלו מדה כנגד מדה ואלך עמם בערמה. עוץ נא מה לעשות. לפי שעה הכינו הודעה נוטַרילית.

בעוד ימים אשלח על שמך כסף לאשתי, אנא מסור תומ"י.

במכתבי השני אכתוב בפרוטרוט. שלום למרת פולינקובסקי¹¹⁶ ולבנך ולכל ידידינו ואחינו.

באהבה ושתי נשיקות (האחת לשם סלוק חוב; אתה לא ראיתני בצאתי).

שלך לעולמים

ח. נ. ביאליק

האדרס ע"ש אחיאסף בשביל ביאליק.

למכתביך אצפה. מה חדשות?

קפלן מלא “פלאנים” כרמון. מקצתם כתבתי לגוטמן והשאר אחשוך למכתבי השני.

שלך הנ"ל.

צג. [לש. בן־ציון]

וורשה, 2 יאנואר 1904 [כ“ז טבת תרס”ד].

חביבי גוטמן!

בודאי לא תכעס עלי לכשאודיעך כי עשיתי חליפין עם קלוזנר: אני נתתי לו בשביל חוברת י“ב¹¹⁷ “דבר” אחר מאמתחתי ולקחתי ממנו את ה”מכתב גדול לי כתבה" שלך¹¹⁸ בשביל חוברת א‘. הייתי אנוס לעשות זאת, מפני שלא מצאתי בשביל חוברת א’ אפילו דבר אחד הגון לצאת בו ומחמת אונס הוכרחתי לתת דברים כאלו שבקושי אפשר להתירם בשביל החוברות האמצעיות. בקצור, מה שעבר אין, ולך הלא אחת היא. ומה לא יעשה אדם בשביל חבר? מובטחני, שתהא דעתך נוחה שזכות כזו נתגלגלה על ידך דוקא – להצילני מבזיונות. ואחרי כל אלה אי אפשר לי למלא החוברת. קלוזנר הפסיק, זה כשני חדשים, את חליפות המכתבים שבינו ובין הבלטריסטים ופסקו משלוח – וכאן צריכה חוברת א' לצאת ביַנואר – הגע בעצמך מה אובד אני! שלח לי בהקדם את ספורך החדש, אל נא ימלאך לבבך לתת לאחרים. איני רוצה! השמעת?

ענני, ענני, אחי.

שלך באמת

ח. נ. ביאליק

צד. [מ"י ברדיטשבסקי]

[וורשה] 1904 3/I [כ“ח טבת תרס”ד].

אדני הד“ר מ”י ברדיטשבסקי!

מראש שנת 1904 ואילך, אני עבדך הח“מ אהיה עורך את החלק הבלטריסטי שב”השלח"; הנני מתכבד איפוא לקראך, אדני, לעבֹד עמי בחלק זה שעריכתו מסורה בידי.

כסבורני, אדני, שדוקא עתה, בהיות היריד הספרותי “גדול גדול מאד”, דוקא עתה הגיעה השעה לבנות, הרחק הרחק מן היריד, בית כנסת מיוחדת לסופרים גמורים, זכי טעם ונקיי דעת. לא שיהא “בית הכנסת שלנו” מוקצה למנין של מיוחסים, שכל הנכנס לשם בודקין תחלה בפספורטו ובספר היוחסין שלו: “הלזקנים אם לצעירים? הישן אם חדש?” – אלא, אדרבה, כל הבא להכנס, אם אך יש לו מה להגיד וידע איך להגיד, יכנס.

מדור נקי כזה, אומר אני, ומחוץ ליריד – הריהו צרך השעה. ואם גם אתה, אדני, מודה לי בזה – הרי בך ובחבריך הסופרים שכמותך הדבר תלוי, ש“השלח” (כלומר, חלק זה העומד ברשותי) הוא יֵעשה אותו המדור שיש לספרותנו צרך בו. הנהו בידכם והעלוהו למדרגה זו. משלכם ינתן לכם.

ובהודיעי אותך, אדני, שאין שתי הרשויות שב“השלח” נוגעות זו בזו אשאר מוקירך ומכבדך המצפה לתשובתך התכופה.        ח. נ. ביאליק

נ. ב. לעבודתי החדשה נכנסתי בערב ר"ה עם חשכה. אמתחת הרידקציא ריקה. חסד גדול תעשה לי אם תשלח אלי בהקדם דבר טוב מן המוכן, אם יש לך.

צה. [לה' י. [ד.] ברקוביץ]

[וורשה] 3/I 905 [כ“ח טבת תרס”ד].

אדוני הנכבד.

מראשית שנת 1904 נמסרה לידי עריכת הבלטריסטיק ב“השלח”; והנני קורא אותך איפוא בזה, אדֹני, לעבוד עמי במקצוע זה העומד ברשותי.

רוצה אני שיעָשה “השלח” מדור לסופרים בעלי כשרון גמור, שיש להם מה להגיד ויודעים איך להגיד; מדור לסופרים זכי טעם ונקיי דעת, מבלי שים לב אם לזקנים הם ואם לצעירים, אם לחדשים ואם לישנים. העִקר: כשרון וטעם.

אם יש לך דבר טוב מן המוכן, מעין “משקה’לי חזיר”¹¹⁹, שלחהו תיכף ומיד. הזמן קצר ומלאכה מרובה, ואני נכנסתי לעבודה בערב ראש השנה, כלומר שלשום, ואמתחת הבלטריסטיקה ריקה לגמרי – ומתי אעין לחוברת א'?

לתשובתך התכופה אחכה

ח. נ. ביאליק

צו. [שלום עליכם]

[וורשה] 4/I,904 [כ“ט טבת תרס”ד].

מָתקי, דִבשי ונפת־צופי, שלום עליכם!

שמע והשתומם: הנני רידקטור! כמו שאני יהודי, נעשיתי רידקטור! היינו: ה“יופי”, בלטריסטיקא בלע“ז, שב”השלח" יֵערך מראשית שנה זו, 904, על ידי. מה אתה אומר לזאת, שלום עליכם? ודאי אתה רוצה לדעת איך, כיצד, ולמה וכו' – אל תשאל, יקירי, אין פנאי! די לדעת שהנני רידקטור, ולכהונה זו נכנסתי שלשום, ביום ראשון דראש השנה לגויים, ואמתחת “היופי” שנמסרה לידי ריקה לגמרי, אין בה אלא “מים”, והחוברת הראשונה צריכה לצאת בחדש זה במועדה ובידי אין עדין כלום – והנני האומלל שבאומללים! וי, וי, מה אעשה? הצילני, אחי, הצילני. הלא “שיטקלאך געווסטער־קינדלאך”¹²⁰ אנחנו. שנינו נכדים אנחנו ל“סבא” אחד¹²¹ – ואם אין אתה לי – מי לי? חוס, אחי, עלי ועל ימי עלומי ושלח לי ספור יפה משופרי דשופרי בשביל השלֹח. אם יש לך בעין – מה טוב, ואם אין – שב וכתוב, בעברית, כמובן – גזלן, הלא “מזיק” גדול אתה בעברית ולמה אתה ממעט לכתוב בה? – ושלח אלי מיד.

שכרך ישולם על צד היותר טוב ועל צד היותר נאה. שלח, שלח. ואשר לעתיד לבוא – דע לך, שאפילו אם תעמוד לך בראש הגג – תתן לי בשביל השלוח. כלום ואי אפשר להשלח שיש בו יד ביאליק בלא “שלום עליכם”. דבר זה אי אפשר, ואל תוסף לדבר אלי עוד, ואיני רוצה לשמוע כלום.

במכתבך הבא אודיעך חדשות מפליאות הנוגעות גם לך ואשר לא שמעה אזן מעולם – פלאי פלאים.

שלום לבתך ארנסטינא.

שלך, שלך ח. נ. ביאליק

לתשובתך התכופה אצפה. שלח לי דבר חדש.

צז. [לשלום עליכם]

[וורשה, 9/I 04. ה' שבט תרס"ד].

ידידי חביבי!

תודה לך על מכתבך ועל דבריך הטובים. בשבוע העבר – לפני בוא מכתבך – הזמנתיך במכתב ארוך אל “השלח” – עם “הצופה” אין לי עסק¹²², — אבל מפני שלא היתה אדריסתך ברורה לי – מסופקני אם בא אותו המכתב לידך, והנני מבקשך בזה שוב לכתוב ולכתוב בשביל “השלוח”, ודוקא בעברית. יכול אתה גם לשלוח תרגומים, ובלבד שתתרגם מתוך “כתב־יד”, ולא מן הנדפס כבר. לתת בהשלוח תרגומים מן הנדפס אי אפשר, כמו שאתה מבין בעצמך בחפץ לב ובתודה אקבל ממך דבר חדש, אבל לתת תרגומים של דברים ישנים שנתחדשו קצת ע"י התרגום אי אפשר. ענני, חביבי, על מכתבי הקודם, אם יבוא לידך.

הזדרז נא וכתוב או תרגם (מכתב יד) דבר בשביל השלוח ושלח בהקדם. אמתחתי הבלטריסטית ריקה, אין בה מאום, כלומר – יש הרבה סמרטוטין שם. הצילני, אחי, הצילני ושלח דבר טוב, כפתור ופרח. אי שלום עליכם! קנה לך מעט עולם הבא גם בעברית! נישקשה,¹²³ יכול אתה לכשתרצה, יכול, ויכול!

שלך ח. נ. ביאליק

צח. [לשלום עליכם]

[וורשה] 14/I 904 [י' שבט תרס"ד].

יקירי שלום עליכם!

כל מה שחלמתי היום ואתמול ושלשום ואשתקד – על ראש הגלח יפלו! הראית שגעון כזה? “טפו” תהיה, רבוש“ע! הרי לך משלחת על ראשי! “לך לך אל רידקציא הצופה – כותב הוא – למעה”ש, ולמעה”ש ראה את המכתב כי בנפשי הוא", ושלשה מכתבים כותב איש בשביל זה – ופתאם – הרי לך פייטלסון¹²⁴! יכנס הרוח באבי אביו של פייטלסון זה! נו, נו! הלואי שהיה נימוק במעי אמו! הלואי שלא נברא משנברא! מה רצה פייטלסון זה מחיי? שקוע אני בעבודה עד צואר – ופתאם פייטלסון! הנחתי את כל עבודתי וקופץ ורץ ופורץ לתוך הרידקציא: תיכף ומיד הראו לי את מכתבו של “שלום עליכם”! 3 מכתבים יש לי ממנו! יש בזה משום פקוח נפש! – והנה פייטלסון! רוצח, גזלן, לסטים, משומד! למה עשיתני לצחוק?

ועל ספורך ששלחת לי ולא קבלתיו עדין – היה ברוך לי, חביבי! אבל, גזלן, הרי חוברת א' כבר נשלמה בדפוס, ולמה אחרת עד כה? הרוח לא יחטף את הספור שלך אם יבֹא בחוברת ב‘¹²⁵. נישקשה, אין בזיון לשבת עם זקננו שיחיה במסבה אחת, וזקננו נתן לי מתנה לחוברת ב’¹²⁶. ראה, שלום עליכם! אשתדל לאסוף את כל “המנין” שלנו לבית כנסת אחד, לקלייזל שלי, ואם לא תבוא להתפלל בצבור – אחת דתך לתליה. אבל אל נא תבייש את פנינו, שלום עליכם! ושלח משופרי דשופרי. פרץ כתב דרמה שירעיש בה את העולם, לפי דעתו, ודוקא בעברית¹²⁷. הוא יכתוב מעתה – כך הוא אומר – את הענינים היותר טובים בעברית. בעברית – השמעת? אבל בכל זאת איני יודע אם יתן לי – הוא מביט עלי בעין רעה, מפני שהעזתי פעם להחזיר לאחד מתלמידיו ספור שכתב אותו התלמיד, והוא, פרץ, אספו בשביל ירחונו¹²⁸. יודע אתה, שלום עליכם, לפרקים צר לי על שאינך כותב עברית. יש לנו רק “שלום עליכם” אחד בעולם, ומאד מאד הייתי מתאוה שיהא חלקו בעולם הבא בספרות העברית. ולמי יש רשות לתבוע עולם הבא יותר ממך? מי צייר באמנות גדולה כל כך את חיינו האמתיים ולא המדומים, חיינו ההוים, ולא אלו שעברו ובטלו או עתידים להיות, כמוך, שלום עליכם. הגיעה השעה שלא תרבה לטפל עם ה“שפחה”. לכל הפחות קיים מצות עונה גם עם הגברת ואל השפחה תלך רק לתיאבון… הא, שלום עליכם? מה תאמר על זה? איני מדבר זה מתוך קלות ראש, אלא באמת ובתמים.

ובנוגע לההצעה שכתבתי לך – כבר קדמוני העתונים. נתכונתי אל העתון החדש “די צייט” העתיד לצאת באודיסה. רוצים היינו לקחתך לאודיסה בשביל עתון זה. השמעת? וגרינברג – זהו אברהם גרינברג, ראש הועד הפלשתיני, גביר אדיר. בקצור, לפי שעה איני יודע את מצב הענין בדיוק. בקרוב אודיעך בפרוטרוט. ועוד אחת: אפשר יש לך ספורים בעברית, ישנים וחדשים ומן המשובחים, כדי 10 גליונות דפוס – ואתן לך מו“ל טוב שישלם לך בכסף מלא ולמפרע בעד הוצאה אחת. אותו המו”ל – איש נכבד והגון הוא ועשיר, והוא רוצה לרומם את קרן הספרות העברית הבלטריסטית ומכין את עצמו להוציא בהוצאה מהודרת, שלא ראתה כמוה עוד עין יהודי עד היום, את טובי הבלטריסטים וכבר נכנס על ידִי בדברים עם אחדים מן הסופרים העברים, ואחדים כבר נאותו לו. ראוי הענין הזה שתעיין בו בכבד ראש. אם אין לך כדי 10 גליונות – יכול אתה לתרגם מיהודית – מן המובחרים – ולהשלים את העשרה. עיין בדבר והודיעני בהקדם.

ולהשלח אי אפשר בשום פנים לקבל תרגומים¹²⁹, רק אם תדפיס דבר חדש בזמן אחד בשתי הלשונות – אפשר.

כסף, מחיר עבודתך בהצופה, כבר נשלח לך.

ושלם לך ולבתך ארנסטינא. קראתי בעֹנג את תרגומה¹³⁰, אעפ"י שכבר קראתי את האוריגינל. שלום וברכה לה על ברכותיה שנתנה לי. הוי, מתי נזכה לשבת כשבת אחים באודיסה?

שלך, שלך ח. נ. ביאליק

צט. [לה' י"ד ברקוביץ]

וורשה 15/I 904 [י“א שבט תרס”ד].

אדון נכבד.

קבל בזה את תודתי על ציורך היפה “בן זכר” ששלחת בשביל “השלח”. עתיד אני לתת אותו ציור באחת החוברות הקרובות, ואולי עוד בחוברת פיבראל ש"ז¹³¹.

והאלהים אשר היה עמך בכתבך את ציוריך הקטנים והנחמדים – הוא ינחך גם בספורך הגדול שאתה עתיד לכתוב¹³². האמן בו כי אלים חיים הוא.

מוקירך ח. נ. ביאליק

ק. [לאלתר גוטמן]

וורשה, 21/I 904 [י“ז שבט תרס”ד].

לזוגתי הצנועה והחנפה כחתול והמתוקה כלאקריץ

וכנֹפת צופים צרת אלתר¹³³ גוטמן, שתחיה.

ובכן החוברת הראשונה¹³⁴ מוכנה – ברוך השם! כמדומני ש“חלקי” עלה יפה: יש שם: א) ציור יפה של ברנר¹³⁵, 12 עמודים, ב) ציורך, 8 עמודים, ג) מין אידיליא של סיקו¹³⁶, 8 עמודים, ד) שיר שלי¹³⁷, 8 עמודים.

שירי עלה, כמדומה, יפה, אלא שהנחתי ממנו שאור לְשַׂאֵר בו עיסה שניה. כלומר, לא עֵרִיתי את “נושא” השיר עד היסוד, כדרכי תמיד, אלא שיירתי קצת בשביל שיר שני לשנה הבאה.

וציורך – עצם הזכרונות של הבתולה יפים הם מתחלתם ועד סופם. מתן תורה ושמחת התורה – כפתור ופרח! אַ לַא גוטמן, אבל המסגרת, כלומר, הקשור של הזכרונות עם קישינוב – מלאכותית. ובאמת עושה ציור זה רושם כאלו חתכת פרק אחד מתוך ספור שלם ועשית לו ראש וסוף, כדי שיהא נראה כדבר שלם בפני עצמו. האין זאת? והעיקר, שהתפירה נכרת. אבל אין בכך כלום – קוראים יהיו נהנים. אגב, כמעט שלא היה לי לתקן בציורך, ואפילו תקונים קלים בלשון. תחת זה – אלו ידעת בכמה טֹרח עלו לי שני הדברים, של ברנר ושל סֵיקו. הראשון יצא מתחת ידי מתוקן כל צרכו ודעתי נוחה, אבל השני, שטרחתי בו יותר, לא עלה בידי. — — פעמים שהתֹּכן גורם ופעמים שהסגנון גורם.

אמרו לי, שמעין ציורך זה כבר כתב דינזון בה“פריינד” אחרי מאורעות קישינוב. גם שם מעשה בתורה שנכתבה לשם מת בן יחיד וגם שם התורה נקרעה. אני לא קראתי זה של דינזון, אבל איני חושש, אין שני נביאים וכו'¹³⁸. לא הנושא הוא העיקר בציור, אלא העבוד.

בחוברת י"ב¹³⁹ (שתצא בשבוע הבא בזמן אחד עם חוברת א') יבא הסוף של דרמת פרץ¹⁴⁰. שתי המערכות האחרונות יפות מאד, אפשר לומר נעלות. קראֵן בשים לב. עשיר הוא מאד פרץ ברעיונות ציוריים נעלים. נשמה גדולה לו. בשבוע העבר הציע לפני תכנית של דרמה חדשה – פלאי פלאים!

ומה אני עושה? איני עושה כלום. אני יושב כלוא בבית ומתנונה. חולה אני קצת כל זמן ישיבתי בוורשה. לפי שעה אני כותב מכתבים לארבע כנפות העולם. רבים נענו לי, אבל מה בצע בהבטחות? ואלו ששלחו לי “מפרי רוחם” – מוטב שלא היו שולחים. משלום עליכם קבלתי מין פיליטון משונה והחזרתיו לו תיכף. מהיילפרין קבלתי מין ציור, וזה כבר יש בו מקומות יפים, אבל מטעמים שונים לא יכשר ל“השלח” מ“איבסן” שלנו — — קבלתי 4 ציורים, ובקושי אפשר להכשיר מהם אחד, אבל הלואי שלא אצטרך לזה. היום קרא לפני אַש מין דרמה חדשה, בת מערכה אחת¹⁴¹, ואותה אקבל לאחר שיתרגמנה. דרמה אחת שלו כבר פסלתי, אעפ“י שפרץ הכשירה בשביל מאספו הזרגוני. (הוא מוציא עתה שוב את הביבליותיקה שלו¹⁴² בתור ירחון). פרץ כעס עלי שפסלתי מה שכשר בעיניו, אבל איני משגיח בו. אמנם אפשר שפרץ יעשה אותה דרמה כלי ע”י תקוניו ושנוייו והוספותיו והשמטותיו, אבל עתה, כיון שתודפס בזרגון, אי אפשר לי עוד לתתה בהשלח.

ברדיטשבסקי נהנה (וגם שאר הסופרים נהנים) על שעבר לידי החלק היפה ומבטיח לי שאם יִקָרא שמי על חלקי ימָצא לי גם הוא. ס – – שולח ושולח ומשפיע עלי רוב “טובה”, שאיני יכול לקבלה, לפי שעה. יש באדם זה ניצוץ של ציָר יהודי, אבל הטכניקה הרעועה והלשון הנשחתה מנוולות אותו. וכך הוא גם משאר הסופרים. הבטחות או דברים פסולים. בקצור, לפי שעה, כמעט שאין לי בשביל חוברת ב' כלום, מלבד ציור קטן אחד של ברקוביץ¹⁴³. אדם זה – סופו להיות אדם! טעם לו וכשרון לו. בטחוני האחד בך ובזקני¹⁴⁴. השתדל נא לשלוח אלי עוד בשבוע זה את ספורך החדש שאתה כותב; שלח לכה“פ כמה שכתבת (אם כבר נגמר ואינו מחוסר אלא תקון) כדי 8 עמודים. אחרי שבת מתחילים לסדר חוברת ב'. זרז ועורר, זרז ועורר מאה פעמים את זקננו לשלוח לי קורטוב אחד מספורו החדש. כל שהוא וכמה שהוא. אני שלחתי לו גם טלגרמה וגם מכתב – ואין, לפי שעה, מענה. לוינסקי הבטיח לי פיליטון – ואין! הודיעני את האדרס שלו בדרך¹⁴⁵, בודאי כבר יצא מאודיסה. גזלנים, אם תעזבוני לא תהא לכם כפרה עולמית. הרוצים אתם למסור את השלח בידי שוטים וקטנים? למה תאמר וורשה איה אודיסה שלכם? רואה אתה, כמעט שאני מדבר בלשון ספֶּקטור¹⁴⁶. ההכרח לא יגונה. אבל באמת, כך הוא כדבריהם, לבשתכם, אודיסאים עצלים! אין כחכם אלא ב”נפש יפה" ובזהירות ובמתינות, אבל לעבוד אין אתם יכולים.

גוטמן, אלו היית יכול לעשות כן שלא יפָּקד מקומך בהשלח מדי חדש בחדשו – היית מביא טובה לך, לִי, להשלח ולקוראים. השתדל נא, גוטמן! אגב, “הדור” של פרישמן לא יֵצא, כפי הנראה, הוא, פרישמַן, בא אל קפלן ושאל ממנו עצה מה לעשות: נ. נ. תפס בידו את כל כסף המנויים ואינו נותן לו כלום, ואין פרישמן יכול מפני זה להוציא החוברת הראשונה. איך שהוא, “הדור” הוא עדין עורבא פרח, ואין לך להצטער ולדאג לו. מובן מאליו, שהמקום הספרותי היחידי לסופרים הגונים הוא עתה השלח.

העתונות היומית היא שהורגת את הספרים ואת הקוראים. הסופרים מבזבזים כחם לדברי הבאי (שטינברג יהודה – חוששני שכבר הוא גברא קטילא); הספרים אינם נמכרים, וטעם הקוראים נפגם. אל תפזר את כחך לבטלה. — —

לפי שעה, וכמדומה שגם להבא, אין לי עסק עם הצופה. וההכרזה¹⁴⁷ אינה אלא עפ"י טעות. בקצור, איני חושש לה. אולי כשאפנה אכתב דבר־מה בשביל הצופה. אבל לפי שעה, לא.

הפולמוס שבין הצפירה והצופה – מגני ההסתדרות ומתנגדיהם¹⁴⁸ – אינו אלא ענין של תגרנות וחנונות מצד — —. באמת אין כאן מגִנים וכו' וכו', אלא יש כאן ראש השנה לחותמים, ויש “ירידה” גדולה ברשימת חתומי — —, המקום ירחם, וצריכים איפוא להעמיד משרתים על פתח החנות ולצעוק ולהכריז ולמשוך קונים. הרי זה מעין אותן הטלגרמות של אלפי רבבות ישראל שנדפסו לפני ראש השנה דאשתד בהמליץ. הצופה משתדל לצאת נקי מן המהומה הזאת – אבל בודאי יצא מטונף. אין לו איש עומד בראשו. א— — ונ— — הם הם ה“כל ולך” ברידקציא, וחוץ מזה גם “הצופה” אינו אלא “בשר וָדָס”¹⁴⁹ ואינו מתכון גם הוא אלא כלפי הקופיקא. אוי קופיקא! גגעללטט! הלא רואה אתה איך הוא מתפתל, מחניף, משפיל קולו, מחוי קידה כלפי ימין וכלפי שמאל ולארבע רוחות העולם… “מנהיגנו הגדול”, “מנהיגנו הנעלה”! — —

“הזמן” – בן חיל! עזרוהו ותמכוהו! יחי הזמן! רוממו את הזמן! סֹלו סֹלו לכַ"ץ![⁴³⁸] ובלא ליצנות אומר לך, שהוא העתון הכשר היחידי בעולמנו. ומה שיעשה “הזמן” לא יעשה השכל.

וז— — היה ל“אנחנו”, וב“המליץ” דוקא. המ… שדוך הגון… אל תהא מפליג לכל דבר, ועוד הפעם: מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל! מי מלל, מי פלל? ו“אנחנו” כלומר, ז— — “מושיט ידו לחברנו הנכבד בעל הצפירה” להלחם בעמלק, אלו המורשים¹⁵⁰. — ברוך שהחיינו!

הראית את “שיר וזמר” של ל— —? חַה־חַה־חַה! למות צריכים, ביהדותי! למות, ולא יותר! ראה את “שיר וזמר” – וָמוּת! למעה"ש, השתדל למצא שיר וזמר של ל— —. מבטן שאול תחפרנו, ומששת אותו בידך ובעיניך תראה ובפיך תקראנו מראש ועד סוף, אל תפל דבר, כבֹּשם הזה לא בא עוד — — —. נו, נו, שיר וזמר!..

ועתה ע“ד מוריה¹⁵¹. המעשה כך: כשנרד לעומקא דדינא – מה אתם קוראים: אחיאסף, אחיאסף! משוגעים! — — חוכא ואטלולי, חייכם! קומו ועשו כטוב בעיניכם ולא יותר. לפי שעה גִמרו את הספרים ההולכים ונדפסים, ואח”כ נדפיס עוד, ועוד, ועוד, אלא מאי – כסף? – טֶ, טֶ, טֶ! הרי זוהי עיקר הצרה! אם כן דברו בלשון בני אדם! פתחו פיכם ודברו דבר; אמרו: קבצנים אנחנו ואין לנו מעות! וזהו דבר אחר לגמרי. הואיל וכן, למה זה אתם צועקים: אחיאסף! סמי מכאן אחיאסף! ואם כן, הדרא קושיא לדוכתא: היכן לוקחים כסף? יפה שאלתם, בני! והשתא דאתיתם להכא – שאלו אותי ואגדכם. יש לי, ברוך השם, פלַאנים¹⁵² רבים, פלאנים בתוך פְּלַאנים ופלאנים על גבי פלאנים, אחד גדול וטוב מחברו – אבל אל תחפזו, המתינו מעט, כשאשוב לאודיסה אודיעכם הכל, הכל. כאן במכתב אי אפשר.

והאנתולוגיא¹⁵³ – אל תחושו להאנתולוגיא: הרוח לא יקחנה. אנכי אביאנה עמי לאודיסה. לפי שעה אני מתהלך בערמה את קפלן. רוצה אני להוציא מתחת ידו “שחור על גבי לבן” שהוא מסתלק מ“מוריה” – ואח“כ נעשה עסקים. אי”ה, ודוקא עסקים גדולים. כלומר, אפשר היה לעשות עסקים, אלמלא הייתם מלמדים, בטלנים, קבצנים, אודסאים. בטני מלא¹⁵⁴ פלאנים כאובות חדשים, עוד מעט ואתבקע, אבל “מכה אומַר לכם”. כלום הרבה חדשות ספרתם לי מעירכם, מאודיסה! אודיסה מעֻברת, “אויף דער צייט” בלע“ז¹⁵⁵, אודיסה לוקחת לעצמה את לֶוין¹⁵⁶ למגיד מישרים, אודיסה מהפכת עולמות – ואתם שותקים ולא כלום, כאלו לא נעשה דבר. מפלת המן עליכם, רבוש”ע!

— — — קפלן לא נסתלק מאחיאסף – אלא אחיאסף מצטמצם עתה ומתמעט מצדו המסחרי, ולא יהא עוד קפלן מטופל בעבודה כמו עד עכשיו. ויהא מופנה לעסקי עצמו. ובכן – הכן עשרה גליונות מספוריך, משופרי דשופרי ושלח תומ“י לכאן. לקוטי ספורי פרץ כבר הם ביד קפלן. הודיעני את רשימת הספורים שאתה עומד להכניס בספר ראשון. מקפלן עצמו אינך צריך לקבל מכתב. וע”ד התכנית שלך – אם באמת דברים של טעם בפיך – הודיעני ונשמעה. אגב אומר לך, כי הספורים יודפסו בהדור שלא בא כמוהו בישראל. הגליונות יהיו קטנים, השורות מרוחקות זו מזו, באופן שיכול אתה לחשוב כל גליון לשני שלישים, ונמצא אתה מרויח הרבה.

וסוד גדול ונורא יש לי לגלות לך, אבל במכתב אי אפשר. צריך אני שתהיה בוורשה – ונהפוך עולמות כל העולם כלו עומד עתה עלי ועליך….

מה שלום בן־עמי? לא כתבתי לו ולאחד־העם מפני העצלות. ברך בשמי את שניהם לשלום. מסופרים אלו, שחשדתני עליהם בשכחה, אין לקוות הרבה, ואעפי"כ אפנה לאחדים מהם.

לעת עתה רע מאד – המקום ירחם עלי. אם אין אתה שולח לי את ספורך החדש – ונגזרתי.

ושלום לרבניצקי?

– – – ענני מיד שלך ח. נ. ביאליק

קא. [ליעקב כהן]

וורשה 29/I 904 [כ“ה שבט תרס”ד].

חביבי,

כתבתי לך פעמים לזגירש. עתה נודע לי שהנך בלודז ואני כותב לך בשלישית. אולי יש בידך שיר יפה או גם ציור יפה בפרוזה – שלח בשביל “השלח”. רשימותיך הקטנות “מילקוטי” ב“הצופה” מוכיחות שיש לך כשרון בציורים קטנים – נַס נא את כחך.

טובה גדולה תעשה עמי בהודיעך אותי את אדריסתו של ז. שניאור המתגורר עתה בלודז. שניאור זה כתב לי מכתב, אבל שכח להודיעני את אדריסתו ואני יש לי עתה דבר אליו ואיני יודע אל מי לפנות בלעדיך.

מוקירך וחובבך ח. נ. ביאליק

קב. [למ. י. ברדיצ’בסקי]

[וורשה] 30/I 904 [כ“ו שבט תרס”ד].

אדֹני הד"ר.

בנסיון גדול העמדת אותי, אדני, בשלחך אלי ספורך קיץ וחֹרף, וגם עתה עדין אני תחת רֹשם ספורך. אלו היינו מסדרים עתה ביבליא חדשה דימינו – הייתי קובע שם ספור זה והייתי קורא לו “רוּת”. כמעט שאין לו רשות לסופר יחיד להיטיב לכתוב כך. כך מספרת הביבליא, הוֹמיר, עם כלו, הטבע בעצמו או – אכר פשוט אשר רוח אלהים בו.

ואעפי“כ, הגע בעצמך, איני יכול לתתו ב”השלח“. כאן יש לי חובות וחשבונות אחרים שאיני בן חורין להפטר מהם. יש לו ל”השלח" עבר שאיני יכול למרוד בו בבת אחת, יש לי חובות ידועים, בתור עורך, לפני דעת הצבור ודעת שולחי. סוף סוף שליח צבור אני.

אבל יש לי הצעה. מר פרץ ואני עבדך ושאר חברים רוצים להוציא מאסף קטן בַּר־מַרדות. מעין במה קטנה לעבודה זרה. דוגמת החץ בשעתו¹⁵⁷. מטרתו (אם זו יש לו): א) בעיטה כלפי הרקבון וצרות העין שבספרותנו, ב) הדפסת דברים “חדשים” שאין קיבת אותה ספרות מעכלתם. ובכן, הרוצה אתה לתת ספורך זה בשביל אותו מאסף¹⁵⁸? ענני! ואת ספורך העַמִי שלח תיכף ומיד בשביל “השלח”. 

חובבך ח. נ. ביאליק

קג. [ליעקב כהן]

וורשה, 19/II 904 [ט“ז אדר תרס”ד].

זמירי!

תרוץ מספיק! בשביל שכיסך ריק ואתה נצרך לכסף – אינך כותב שירים. “להכעיס” את מי? הנח חביבי לתירוצים כאלה. איני מאמין בם. כסבור אני שבשעה שאתה צריך לכתוב שיר – אפילו היו נותים לך תרפ"ט אלפים שלא תכתב – לא היית מקבל, וכי לא כך?

ובכן איני זז מבטחוני – בעל בטחון גדול אנכי – ואני מחכה לשיריך ולפרוזתך¹⁵⁹ בהקדם האפשרי.

שלך ח. נ. ביאליק

שלום לשניאור. למה אינו כותב?

קד. [למ. י. ברדיצ’בסקי]

וורשה, 20/II 904 [י“ז אדר תרס”ד].

אדני הד"ר.

צר לי מאד שלא ירדת לסוף דעתי¹⁶⁰; לא מפני שאני תלוי בדעת הקהל איני מוצא את ספורך הראשון כשר בשביל “השלח”, אלא זאת היא דעתי הפרטית. כל דבר – יפה במקומו, ואפילו דבר יפה כספורך. (אגב, יש בו מקומות רפויים, לדעתי, הצריכים חִזוק). וכי בשביל שאני עורך, איני חבר? וכי בשביל שאני חבר איני רשאי להיות עורך?¹⁶¹ ביותר הִתְמיהה אותי מסקנת מכתבך. מאחר שאני פונה אליך בתור עורך וכו' – רוצה אתה כך וכך וכ'. בשום פנים איני מבין כיצד זה תלוי בזה. הרשות לכל אדם לדרוש, ואפילו מחברו שאינו עורך, שכר עבודה כמה שהוא רוצה, אבל מדוע מותר לך עכשיו, אחרי מכתבי השני, מה שהיה אסור לך, לפי דעתך, קודם – איני מבין בשום אופן. איך שיהיה, אלו היה הדבר תלוי בי, חייך שהייתי מבזבז כל מה שיש לי כדי לברוא ספרות יפה באמת, אם הבזבוז יועיל, עכשיו שיש לנו עסק עם “אחיאסף” – הרי לועג אתה לרש בדרישותיך החמורות. בודאי אצטער צער גדול אם בשביל ממון תסלק ידך ממני, אבל מה אעשה ואין בידי, עם כל רצוני, לעשות את רצונך. קופת אחיאסף ריקה לגמרי עתה, ולא בקרוב תתמלא. שים, אדני, לבך לזאת: סוף סוף אין הספרות לא של “תושיה” ולא של “אחיאסף” ולא של שאר הסוחרים, אלא שלנו, שלי ושלך ושל שאר חברינו הסופרים. אם אין אתם לעצמכם – מי לכם? אוי, מי יקבץ הנפוצות!

שלך ח. נ. ביאליק

קה. [לש. בן־ציון]

וורשה, 20/II,1904 [י“ז אדר תרס”ד].

אח!

אמש עשינו הלולא רבא, הלולא דפורים¹⁶², מין כרנבל, ר“ל, עם מסכות ומחולות וכו' וכו'. תבוש אודיסה בפני וורשה. בטלנים, מלמדים! אצלנו, בוורשה שלנו, יודעים כיצד לשמח וכיצד מרקדין! כשאבוא (ימים מספר לפני פסח) למחנכם אספר הכל בפרוטרוט. לפי שעה אומַר לך, ובלי מהתלות, שראוי אתה להִתָּלות כהמן. מדוע אינך שולח לי את ספורך? שלח לי לפי שעה מה שכתבת. אלו היה בידי חומר די שתי חוברות כבר הייתי שב לאודיסה. עכשיו אני צריך לשבת כאן ולחכות, אולי יתקבל איזה ספור. כך דרך כלכם. לוינסקי אינו כותב אפילו מלה אחת. בשביל “הצופה” ו”הפריינד" יש לו פנאי ובשביל “השלח” אין. כך עושים לבן עיר! הוי פגרים מתים! כְּלָיָה אביא עליכם!

ואשר לפיליטון שלי¹⁶³ – ימח שמו וזכרו! “הוא יושב לי כאן בלבי” – אל תוסיף לדבר בו. אמנם לשם שמים נתלכלכתי, אבל נתלכלכתי – ולא אשוב. ילכו כלם לעזאזל!

ואשר לשירי¹⁶⁴ – אפשר צדקת, ואפשר לא. כמדומה, שלא צדקת. חתולי, חביבי רחימאי – רחם עלי ושלח לי את ספורך בהקדם, כדי שאוכל לחזור בהקדם לאודיסה ולקלל אתכם באבי אביכם. הוי, כמה רוצה אני לחזור. אמור ללוינסקי וזרזהו לשלוח לי פיליטון.

שלכם ח. נ. ביאליק

מה אתה אומר על פני “הדור” המשונים. בֶּההה! ענני, צפיחית שלי, מיד!

קו. [לא"ז רבינוביץ]

וורשה, 20/II 904 [י“ז אדר תרס”ד].

ידידי החביב והיקר הר' א"ז רבינוביץ.

עדין אני חיב לך ברכה פרטית¹⁶⁵, ברכה משלי, בתור ידיד ואוהב נאמן – הִנֶהָ בלבי. הלא תאמין לי אם גם לא איזול ואחשוב כרוכל.

ב“השלח” חוברת ב'¹⁶⁶ נדפסה רשימתך “הרהורי שחרית” מוסב שם “תרעומת”. השם הזה נאה לדעתי ולדעת קלוזנר יותר.

ושמח אני מאד על שנתגלגל הדבר כך שתודפס רשימה זו באותם הימים שחגגו בו מכבדיך את חג יובלך.

אולי תנוח עתה עליך הרוח ותכתוב ציור יפה בשביל “השלח”. חדש ימיך כקדם, אדני.

חיה הרבה, ועבוד הרבה,

כברכת אחיך הנאמן לך

ח. נ. ביאליק

לתשובתך אחכה.

קז ¹⁶⁷. לה' ג. סטבסקי.

וורשה, 24 פבראל 1904 [כ“א אדר תרס”ד].

שלום לך ידיד יקר!

שמח אני מאד לחדש את חליפת המכתבים בינינו כקדם. את בקשתך עשיתי, אעפ“י שבאמת אין אני לא עוזר ראשי ולא בלתי ראשי ב”הצופה“, אלא כותב אני שם דרך ארעי כבשאר מכ”ע. הרידקטור, ה' פרידמן¹⁶⁸, הבטיחני להדפיס את הצעתך ב“הצופה” היום ומסתמא יקיים הבטחתו, ושמח אני כפלים לשמוע כי האגודה הציונית שבעירכם¹⁶⁹ עדיין קיימת ותודתי נתונה בזה לכל חברינו הנאמנים לציון על הכבוד שאתם אומרים לעשות לי¹⁷⁰. איני מסרב לקבלו – יען כי סוף סוף הרי דבר טוב יֵעשה בשביל הקרן הלאומית. אבל אהה, ידידי! הגיעו ימים שצריכים לדאוג פן תפול הקרן הלאומית, שנבראה בעמל הציונים, לידי האוגנדיים. לפי שעה עדיין לא החלטתי, אם להשאר בוורשה אם לא. כנראה, אוכרח למרות רצוני לעשות זאת.

לענות על הזלזולים שב“הצפירה” אינו כדאי – כבר נתכלכלתי¹⁷¹ – ודי. ילכו להם בשם אלהים – אם יש להם אלהים. בעוד ימים אשוב אל ביתי לאודיסה ואחר פסח אשוב, כנראה, לוורשה. שלום לידידינו הנכבד ה' וינברג. עמדו, אחים, על המשמר ואל נא תסייעו בידי המגִנים¹⁷² החצופים — —.

הצילו מה שיש להציל בעוד מועד.

שלכם ח. נ. ביאליק

קח. [א"ז רבינוביץ]

וורשה, 24/II 904 [כ“א אדר תרס”ד].

לידידי היקר הר' א"ז רבינוביץ שלום.

ציורך החדש¹⁷³ אמנם לא נראה לי יפה בשביל “השלח”, כמו שנִבֵּאת, ואני סולח לך, כמו שבקשת, מפני שבטוח אני שתכתוב ציור יפה וגדול מזה ותשלחהו תיכף ומיד אלי, אם אינך חפץ שאתלה את עצמי. ידידי! או ציור יפה שלח לי או חבל לתליה. אין לי כלום, כלומר, יש לי הרבה, אבל הלואי שלא היו משהיו. אזר את חלציך ושב וכתוב בלי תירוצים. — הודיעני מה לעשות בציורך זה. ציורך הראשון כבר נדפס בחוברת ב', כמו שהודעתיך.

צער גדול נצטערתי אל הִלקח נטיעיך¹⁷⁴ וספוריך¹⁷⁵ מאת “מוריה”¹⁷⁶. לעומת זה שָׂמֵח אני שנגאלת סוף סוף מכף שלשת העריצים, בעלי “מוריה”. כך יפה להם, המלמדים!

ע"ד ההדפסה כאן – אין טוב מבית דפוסו של שולדברג. אצלו יודפס גם הצופה. לו גם אותיות יפות גם סדור נאה. טיב הניר “ושאר ירקות” – לפי הכסף. ושולדברג זה גם זריז ודיקן לכשירצה, כלומר כשמקדקים עמו ומחמירין עליו. סוף דבר, נכון אני בכל זמן ועדן לסייע לך במה שאפשר. בעוד ימים אני יוצא לאודיסה ואחר פסח, כנראה, אשוב לכאן.

ענני.

שלך ח. ב. ביאליק

ציורים קטנים יותר מדי, לא יסכנו להשלח, שהמקשן יקשה: וכי אי אפשר לתת ציור זה בפיליטון אחד בעתון מובן מאליו, שבשעת הדחק נותנים הכל, מה שיש, אבל לכתחלתה טוב שיהיה הציור גדול.

אולי יש לך ספור?

קט. [לש. בן־ציון]

וורשה, 16/II,1904 [כ“ג אדר תרס”ד].

אחי,

וכי כך עושים לביאליק? טוב מאד! אינך שולח¹⁷⁷? — אאכיל אתכם — — ושאר פאסקודסטווא¹⁷⁸ עד שתפקע כרסכם. מסתמא כך רוצה הקב"ה, ואולי כך רוצה גם גוטמן – מדוע לא? כך נאה וכך יאה לעשות לחבר.

בשתי החוברות¹⁷⁹ גם יחד נפלו שגיאות מכוערות משחיתות הכונה. לא הספיקה השעה להגיה כהוגן. אין שולחים מקראקוי קורקטין¹⁸⁰. הצופה דוחק. מדפיסים יותר מששה אלפים אכסמפ' השלח.

ידידי, שלח לי את ספורך תיכף ואסדרהו בשביל החוברת הרביעית. בלא זה איני יכול לבוא לאודיסה.

ענני מיד.

שלך ח. נ. ביאליק

מה דעתך ע"ד הבלטריסטין בשתי החוברות? במחילת כבודכם, אין לי בלטריסטיקא יפה מזו.

ענני מיד, מיד

הנ"ל

קי. [ליעקב כהן]

וורשה, 4/III 904 [א' ניסן תרס"ד].

מחמדי,

קח ברכתי על שירך הנחמד ששלחת בשביל “השלח”. הוא יבוא בחוברת ה'¹⁸¹.

ציוריך ורשימותיך הקטנים בהצופה – יפים בפשיטותם ותמימותם. תחי הפשיטות!

אולי יש עמך ציור גדול – בן ז‘, ח’ עמודים – שיהא ראוי ל“השלח”?

הנח ל“מרה שחורה”, חביבי – גְדַל כצמח הלז מן המוכן לך ומן השופע עליך. הצצתי בפניך וראיתי כי אתה המשורר היהודי האדם שאליו התפלל לבי כל ימי.

חזק וגְדָל.

אוהבך הנאמן ח. נ. ביאליק

קיא. [לא. ז. רבינוביץ]

[וורשה, 4/III 1904, א' ניסן תרס"ד].

ידידי היקר,

אני קויתי כי תשלח ציור גדול וטוב והנה באני קטן, זרת ארכו וזרת רחבו, והוא גם רפה בתכנו¹⁸². האומנם עדין אתה עוסק עם השפחה – זו השפה הזרגונית? הנח לך, ידיד יקר, לא נאה ולא יאה לך. שובה את הגבירה ותן לה את חילך, ואגב יהא גם השלח נהנה.

ציורך בהשלח חוברת ב'¹⁸³ עלה יפה, אבל – קטנות, קטנות! מי יצילנו מן הקטנות! הכל כותבים כעת דברים קטנים, שברי ספורים ואין דבר גדול ויפה.

שלך ח. נ. ביאליק

התרתי לעצמי לשנות שם ציורך¹⁸⁴ ופרזות אחדות. הלא לא תתרעם על זה?

בעוד ימים אני יוצא לחוג את “פסחי” באודיסה.

ע"ד ציורך האחרון ששלחת – בבית החסיד¹⁸⁵ – עדין לא החלטתי. יהא מונח עד שתגיע שעתו ואעיין בו. אך אל נא יעכבך זה משלוח אלי דברים טובים חדשים.

קיב. [למ. י. ברדיצ’בסקי]

[וורשה] 12/III 904 [ט' ניסן תרס"ד].

אדני הד"ר.

היה נא עמי תמים, אדֹני. כאשר תמים אנכי עמך: רוצה אני בלב ונפש כי תעבֹד עמי “בהשלח”; “השלח” משלם כמה שהוא משלם – יותר אינו יכול, ואין הדבר תלוי לא בי ואפילו לא בבעלי אחיאסף; ספורך הראשון¹⁸⁶ אינו כשר לדעתי בשביל השלח, אעפ“י שהוא ראוי לפרסום מצד אחר; אתה מבטיחני, שגם אתה רוצה לעבוד עמי, ואפילו בחנם; — והיוצא מזה, שאם אין הבטחתך הבטחה בעלמא, ואם רצונך כרצוני – הרי יכול אתה לשלוח אלי מפרי רוחך, את שכרך תקבל כפי הקצוב, ואני אדפיס כל מה שיכשר ל”השלח".

אגב, ה' פרץ רוצה להדפיס ספורך הראשון שבידי (בתרגומו הזרגוני שתעשה) בהמאסף הזרגוני שלו שהוא מוציא עתה לחדשים; אם מסכים אתה – ענהו, גם הוא, כמדומה, כתב לך על זה.

לתשובה אחכה.

מוקירך בלב נאמן

ח. נ. ביאליק

הודיעני מה לעשות בספורך שבידי.

קיג. [לד"ר יוסף קלוזנר]

[אודיסה, אפריל 1904¹⁸⁷ – אייר תרס"ד].

יוסף חביבי.

אחרתי קצת. גְמַר עסקי הטרידני. הרי לך כאן “תמונתו” של — —. דבר לא חשוב. מחר ומחרתים אתקן את השאר (הנטבעים¹⁸⁸ לSecco ושירי טשרניחובסקי) ואשלח לך. אנא צַו נא לשלוח לי להוצאות הדרך. אין לי פרוטה.

בודאי נתקבל מעט חֹמר “יפה” בשבילי. הלואי רבוש"ע! כמה קצה נפשי לטפל בנבלות! כלום אפשר לו לרידקטור להטיל נשמה בנבלה.

ושלום לרעיתך, לה' פרץ וביתו ולה' קפלן¹⁸⁹ ולשאר אנ"ש. — — והפיליטון האחרון של סוקולוב¹⁹⁰!

סלח על אשר לא יצאתי ללוותך. לא יכלתי

שלך ח. נ. ביאליק

קיד. [לי. ח. ברנר]

21/IV 904 г[ода]. [וורשה, י“ט אייר תרס”ד].

יקירי ברנר.

הצרות שעברו עליך¹⁹¹ גרמו לכלנו צער ועגמת נפש מרובה. בשובי היום מאודיסה, ששהיתי בה שבועות אחדים, מצאתי כאן שלשה מכתביך וציורך “מן הזוית”¹⁹². בעוד ימים אעבור על הציור ואודיעך את החלטתי. ה' קפלן (מנהל אחיאסף) איננו עתה בוורשה. בבואו אדבר עמו ע"ד הצעתך¹⁹³ ואודיעך. גם אני אשמח מאד אם תעלה בידנו לתת לך היכלת לעבוד בשביל השלח מתוך מנוחה.

הודיעני תדיר מכל אשר עושה אלהים עמך.

בחבה ח. נ. ביאליק

נ. ב. ע“ד הצעתך להמציא לך עבודה ספרותית שלא במקצוע הבלטריסטיקא – איני יכול לומר לך כלום. חלקי בהשלח – הספרות היפה, ואולם אדבר ע”ז עם קלוזנר – אולי יוכל הוא לעשות דבר בענין זה בשבילך.

את הציורים והספורים שאתה עתיד לכתוב – שלח בהקדם ואני אשתדל שתקבל תשלומיך בעין יפה ובהקדם.

לאותו המו“ס, ששלחו לך עליו המחאה, כבר נשלחה פקודה מכאן לשלם לך עפ”י ההמחאה שבידך, ובל"ס ישלם לך.

קטו. [לא"ז רבינוביץ]

וורשה, 21/IV 904 [י“ט אייר תרס”ד].

ידיד יקר א"ז רבינוביץ.

ודאי מצטער אני על ה“נטיעים”¹⁹⁴ שעברו מרשותנו לרשות אחרת, אבל לשאת עליך חטא בשביל זה אי אפשר.

היום שבתי מאודיסה וכשאפנה מן העבודה, שנערמה כאן במשך הזמן, אשיב לך את ציורך¹⁹⁵.

לספורך הגדול, שאתה מבטיחני, אחכה. צר לי, שלא עלתה בידי לראותך. הרבה דברים לי אליך. במכתבי השני אאריך.

ידידך דו"ש וחובבך

ח. נ. ביאליק

קטז. [לי"ד ברקוביץ]

וורשה, 27/IV,904 [כ“ה אייר תרס”ד].

סופר יקר י"ד ברקוביץ.

“השלח”, ככל העתונים הנכנסים לארץ, מתבקר ע"י הצנזור, ומובן מאליו, שעליך לזכור את זאת בכתבך את ספורך החדש¹⁹⁶. אמנם יש הבדל בעיני הצנזור בין בדיעבד ללכתחלה, אבל פטור מבקרת לגמרי איננו.

ובתתי לך את תודתי על זכרך את “השלח” אשאר מוקירך ומכבדך באמת ובתמים

ח. נ. ביאליק

הודיעני נא את אדריסתך החדשה.

קיז ¹⁹⁷. [לפנחס מורדל]

[וורשה] 27/IV 1904 [כ“ה אייר תרס”ד].

אדוני הנעלה ה"ר פנחס מורדל¹⁹⁸.

שלשום שבתי לוורשה ואמצא את מכתבך בצירוף השנוי בסעיף ע“ד אֹרך וקצור התנועות. כידוע לך ממכתבי הקודמים נתתי את מחברתך ע”ד הנקוד לה' אחד העם¹⁹⁹ שישים עליה עינו. ועתה בהשיבו אותה לידי, העירוני כי חדושיך בנקוד יראו בעיני רבים כזרים ומתמיהים ביותר, ולפיכך היה לך להביא ראיות להחלטותיך ולהשערותיך, ולא לסתום את דבריך. ובאמת אומר לך, שגם דעתי כך היא. יותר מדי סתמת ולא פרשת מנין לך כל החדושים האלה. לדעתי, יש לך לכתוב או מבוא בראש המחברת, שתברר בו את הטעמים והנימוקים וכו' וכו' שהביאוך לידי שטה זו, או לכל סעיף וסעיף תתן בסוף הספר הערות מבארות. הדרך הראשונה טובה וקצרה בעיני יותר. אחרי מבוא מפורט תתקבל המחברת, שכלה הלכות פסוקות בלא טעמים, יותר על הלב. התבונן בדבר והודיעני בהקדם החלטתך, כי בעוד ימים אומר אני לגשת אל סדור המחברת לדפוס, ועלי לדעת את החלטתך ע"ד המבוא לפני הסדור, כי אופן הסדור תלוי בזה.

המבוא אינו צריך להיות ארוך ומפֹרט ביותר, אלא כתוב רשימות כוללות ומקיפות, באופן שתכין על ידו את לב הקורא לחדושיך, ואחרי המבוא תבא גוף המחברת כעין תולדה מוכרחת. מתחילה גמרא ולבסוף פסוקי הלכות. ובכלל, הבא לחדש – אומרים לו הבא ראיה, וכי יש לך חדוש גדול משטתך זו בנקוד?

את מאמרך ע“ד השורק ג”כ קבלתי מיד “אחד העם” ובעוד שנים שלשה ימים אקראנו.

למכתב כבודך אחכה.

ידידך מכבדך ומוקירך באמת

ח. נ. ביאליק

קיח. [לרבניצקי וגוטמן]

וורשה, 27/IV 1904 [כ“ה אייר תרס”ד].

אַחַי יקירי רבניצקי וגוטמן.

כנגד מה אני רוצה לומר לכם? – כנגד “ספורי המקרא” אלף רביעי²⁰⁰! – ער איז דא, וויא איך בין אַ יוד²⁰¹! יש ויש! ספורי המקרא האלף הרביעי יש! בבית אחיאסף על הפָאליצעס²⁰² תמצאוהו! וזה כמשלוש חדשים שהוא מונח שם, יכנס הרוח באבי אביהם של אחיאסף! עד האלף הששי. ומי עמד על— —? חיים נחמן? ומעשה שהיה כך היה:

ביום — — עומד “שלי” והולך לו אל בית מרנא ורבנא ר’ ליזרל קפלן²⁰³ שליט“א על מנת לעשות עמו חשבון… בקצור, לא כלום, אני הולך לי. וכשאני הולך לי כך – רואה אני והנה מרנא ורבנא ר’ ליזרל קפלן אף הוא הולך לו. “שלום עליכם!” – אומר אני לר’ ליזרל בשמחה רבה. ור’ ליזרל שלי, רואה אני, מוריד חוטמו ומשיב לי שלום בשפה רפה, כאבל שמתו מוטל לפניו. עֶ–הע — מהרהר אני לעצמי – זקוף, בחור, אזניך והוה זהיר! דע מה לפניך – ומיד אני פותח פי בחכמה רבה ואומר לר’ ליזרל בזו הלשון: “היות, הנה כפי שהיה המדובר בינינו כך וכך – בכן נביא נא במחילה את העסק²⁰⁴ לידי גמר – ותיכף ומיד! ובלי כל שהיות! מחמת שבאם לא – אומר אני – אזי יכנס הרוח באבי אביך של רום מעלתך!” – ורום־מעלתו, רואה אני, לא היה נבהל להשיב דוקא, אלא הציץ עלי בבוז ונענה עלי בראש תחלה ואח”כ פתח ואמר בלשון קרה כקרח: “הבהילות למה? לעולם אַל יהא אדם בהול ופחז כמים אלא – מתון מתון! המתן מעט. אך זה תמול באתי²⁰⁵ ואתה בא עלי בעסקים? עדין יש לנו פנאי, בעזה”ש, ועדין נתישב בדבר“… “אלהים עמך, ר’ ליזרל – טוען אני – הרי כבר הדבר גמור ומקובל בינינו – ומה לך עוד?” “אין הכי נמי – אבל במה דברים אמורים כשיתבטל גם השם ‘מוריה’”, כלומר כשימח שמה של “מוריה” ולא ישאר ממנה שריד ופליט, אבל כשעדין השם מוריה קיים בעולם – “לא אמרתי כלום”… או “מה שאמרתי – נבחתי”. בקצור, אשלשל לו לתוך טְעַן היום, טְעַן מחר – הוא באחת: הרי הוא צריך לנסוע במוצ”ש מוורשה וביום ב' יחזור – ואז ידבר עמי. לבסוף, אחרי טענות ומענות הרבה מצדי, זכיתי לשמוע מפיו הקדוש, שבאם ידו ממש במזומן ובעין שלש מאות קארבען²⁰⁶, אזי יעשה עמנו צדקה וחסד ויוציאנו לחרות משעבוד אחיאסף. “כפתור ופרח! – אומר אני לו – אבל הרי צריך אני מתחלה לראות חשבון ולבדקו ולקבל את האינוורטר וכו' וכו‘. מי יודע? אולי עוד מגיע לנו כסף… אפשר סברא היא שכשם שהחלות להראות את עבדך את חסדך ואת לבבך הטוב והישר להתיר לנו להדפיס את ספרי עצמנו, מעשה ידינו ופרי עבודה של ג’ אנשים בזמן ג' שנים, בשכר ג' מאות רו”כ שאותם האנשים משלמים לך קנס מכיס עצמם, כך יגדל נא חסדך אך הפעם וצוית להכין חשבון מדויק ושלם עד בואך, כדי שלא יהיה עוד שום מקום לפקפוקים וספקות ושיורים. שומע אתה? רוצה אני שיגמר הענין לגמרי ולחלוטין בלי כל שיור בעולם כלל!" – “איזה חשבון? למה לך חשבון? – תן ג' מאות רו”כ ותו לא“. – “אמנם כן, ג' מאות רו”כ בודאי נתן, — ונתן, לוּ ישמעאל יחיה כן לפנים כשם שנתן בלב שלם ובנפש חפצה, אבל כיצד נותנים מעות בלא חשבון, הרי הבריות יהיו מלגלגים עלינו. אנא, עשה נא, הרי איש טוב ומיטיב אתה, כידוע ומפורסם בכל העולם כלו…” בקצור, גם חשבון הבטיח לתת, אבל בפירוש התנה שהאכסמפ' הנמצאים מן “ספורי המקרא” הוצאה אחרונה ישארו ברשות אחיאסף והוא יחשב לנו ממון כנגדם. “איזה אכסמפליארים? — אומר אני – של הוצאה רביעית?” – הלז זקף עלי עיני בוז ושחק לו שחוק קל של בטול, כאומר: “שוטה אומלל, כסבור אתה, שמצאת שוטה שכמותך ומפיו תוציא מלין?” – “חס ושלום! – מתבייש אני ומצטדק – כלום חשוד אחיאסף על הגנבה? חלילה וחס! אלא שאני אומר לו כך, דרך משל בעלמא, — — ואעפי”כ, הגע בעצמך, עוד יש טפשים באודיסה שחושדים וחושדים. יש שם בריות כאלה שמשערים, דרך משל, שאי אפשר שלא נדפסה הוצאה רביעית. וגם רגלים יש לדבר, אומרים הם, אצל בלטניצקי²⁰⁷ ראו הרבה אכסמפ' חדשים ספורי המקרא, אומרים הם; בא וראה מה שהבריות יכולים לבדות. סמנים מובהקים, אומרים הם, יש…" הלז שחק שחוק גדול ואמר לבסוף: “אי מלמדים! בודאי יכול הייתי להדפיס כמה שלבי חפץ, אבל כשנאמר בחשבון שלש הוצאות – הרי זו שלש ולא ארבע…” – “ובכן אין הוצאה רביעית? אין?” – “אין! ג' ולא ד'!” סיים ר’ לייזר, ואח“כ שחק ואמר בערמומיות: “אולי לאחר זמן, אפשר שיארע ויזדמן לך מאורע כגון זה באלף אכסמפ', אבל עכשו – לא!” את פירושה של מימרא זו לא הבינותי היטב, אבל לא נכנסתי בעובי הקורה. אמרתי: להרעימני הוא מתכוון, כדרכו. אגב, נודע לי מפיו, שעוד יש לשלם לאורגלברנד²⁰⁸ ערך 350 רו”כ בעד הדפסת הנוטין²⁰⁹, ומעט כסף עוד לחזנים²¹⁰, ואהי כאיש נדהם, שהרי כל זאת עלינו ואל צוארינו, ובשביל מה, רבונו של עולם, בשביל מה? בשביל שטרחנו בשלשה ג' שנים ואחרים השתמשו בעמלנו, הדפיסו ספרינו ואנחנו לא נהנינו באצבע קטנה, ועתה עלינו לשלם בעד ההיתר להדפיס את ספרי עצמנו, שלא מכרנום לאיש, סכום רב, ממון קֹרח כזה… אָח, אָח, אָח!

בקצור, קפלן נסע לו ואני נכנסתי ביום א' לקנטור²¹¹ אחיאסף (שָׁם הסְקְלַד²¹²): “אימתי הביאו את האלף האחרון של ספורי המקרא?” – שואל אני את אחד המשרתים דרך אגב, כלאחר יד – “לפני שבועים—” קופץ ומשיב המשרת. “והיכן הם?” – שואל אני דרך אגב שלא במתכוון. — “הרי הם!” והוא הביאני לחדר שני והראה לי באצבע על חבילות חבילות ספורי המקרא שבתוך הארונות על המדפים. ובאותו יום העבירו את חבילות ספרי אחיאסף מן הסקלד שלהם לחנותו של סטבסקי²¹³, וגם ספורי המקרא עמדו לכך, אלא שנעשה לי נס ובאתי כשתי שעות קודם ההעברה. מובן מאליו, שלא יכלתי להתאפק וקפצתי מיד אל החדר השני, מקום שישב שם באקראי קלוזנר. הניפותי לי מקל ואומר: את גלגלתם אנפץ! אלה צדיקיך, קלוזנר! (קלוזנר היה מלמד כל אותו זמן זכות עליהם ונעשה סניגורם המושבע). המשרת הבין מיד את עותתו – אבל כיון שהגיד אין להשיב. בינתים נכנס ה' כהן (המפקח) – וסוף סוף “הקיא” את הסוד: “ספורי המקרא” אלף רביעי נדפסו עוד ביאנוואר (רשיון הצנזור הנדפס על השער מיום 7 יאנוואר 1904) ומה שאמר המשרת: “לפני שבועים” – מפני שאז הביאו את הפלַטִין מבית הדפוס (בית הדפוס של שולדברג – בחצר אחת עם סקלד אחיאסף). עד הנה נמכרו מהם ד' מאות אכסמפ‘. הדרישה, לדבריו, על ספהמ"ק נתמעטה. נסיתי להכנס בדברים עם שולדברג, הצעתי, כביכול, לפניו הרבה ספרים להדפסה, אולי אציל מפיו דבר – אבל הוא היה זהיר. בהודיעי אותו, שמהיום והלאה מוריה ברשותי, ואני רוצה לחזור ולהדפיס את הספרים הישנים שנדפסו כבר אצלו ועוד הרבה חדשים, הבלעתי תוך כדי שיחה שאלה “כלאחר יד” – “כמדומה ששלש מהדורות²¹⁴ “ספורי המקרא” יצא מבית דפוסו – כך?” – “כמדומה שכך, בערך”, ענה שולדברג ששכח ולא דק. בשעת שיחתי עמו – נזכר פתאם בצנזור וצוה לשלוח לצנזור מכסת האכסמפ’ הדרושה ספורי המקרא מהדורה אחרונה. בקצור, מה שעבר אין. היום אלך לקפלן – בודאי כבר שב מדרכו השניה – אולי אגמור היום עמו. ואם לא אגמור – אסע לקראקוי לפני הגמר: מחר או שלשום²¹⁵. שולדברג מוכן להדפיס בכל מיני אותיות שנחפוץ, גם באלו שבקראקוי, אבל שם, בקראקוי, ההדפסה תעלה בזול יותר; אעפ"י שיצא שכר זה בהפסד הזמן האובד וכלה בשליחה וחזרה מחמת ריחוק המקום.

את המשלוח עם המכתבים קבלתי. עוד לא עיינתי בנביאים²¹⁶ ועדין איני יודע כמה הזיק שם אותו המזיק וגוטמן שמו – אבל מובטחני שהזיק. הלילה אעיין ואראה. בנוגע לישעיה וירמיה – כמדומה שיש אצלי עוד מחברת אחת עם מלואים – והם מן הפרקים שאני הטלתי בם, בשעת כתיבת הפירוש, ספק והוצאתים לבדם. אחפש בכתבי ואראה. – איך שהוא, אני אקח את הנביאים ואת האנתולוגיא²¹⁷ עמי לקראקוי, להראות לפישר²¹⁸ את כל עושר כבודנו – להפחיז עליו יצרו – ואח"כ אתקן מה שיש לתקן, שם או בשובי לוורשה.

הודיעני נא דעתכם ע“ד מבוא לנביאים²¹⁹: הן או לאו. ואם “הן” – היאך? לפני כל נביא לבדו, או מבוא אחד לכלם. בין כך ובין כך – מי יכתבנו? והרי יעבור זמן רב. הודיעני תיכף גם לוורשה וגם לקראקוי. היטבתם לשלוח מכתביכם על שם פרץ²²⁰, אפשר לשלוח גם את החבילות על שמו. את יחזקאל כמדומה אין צרך להעתיק, מפני שאין שם חרוזים, אלא שורות פשוטות. לפרוזה ודאי יש צרך לעשות טעמים – ולכן הטריחו נא את עצמכם ותקנו טעמים לפרוזתו של יחזקאל. את המרכבה תנו כמה שלקחנו. ע”ד הסדר עדין אתישב בדבר – הלכה כמי? היום יבוא אלי פינס²²¹ ואדבר עמו ע"ד הזמיר²²².

הכינו נא את חשבון האינוורטר שלכם בדיוק. — ע"ד שירי²²³ – כבר ידעתי שהותרו לבוא בקהל. גולדברג מווילנא²²⁴ ספר כאן שהותר משא נמירוב בהשתדלותו. את שני השירים שקלקל²²⁵ אשמיט. כתבו כתבו.

שלכם ח. נ. ביאליק

נ. ב. עיקר הרוגז של קפלן²²⁶ הוא על רבניצקי ועלי על אֲבוֹד ממנו קובץ שירַי²²⁷. קצף גדול קצף על שנינו. את קובצו של גוטמן²²⁸ יקנה – שטיינברג²²⁹ כבר מכר לו קובץ אחד בהיותו לפני שבועות כאן בוורשה. הכן כסף, רבניצקי – דמי פדיון ספרי מוריה שבידך²³⁰. כי, כמדומה שעוד יהיה עלינו לשלם הרבה כסף. צא וחשוב! 300 רו“כ לאחיאסף ובערך 300 בעד הנוטין. אפילו אם נניח שכבר יש לאחיאסף עפ”י חשבון אחרון דאחרון על זה כמאתים או כשלש מאות כסף מפדיון הספרים – עדין יש לנו להכניס 300–400 רו"כ.

המצאתם את חשבונותיכם בפנקס? יש עוד להוסיף על ההוצאות שנעשו על ידך כשני רו"כ וקופיקות. אני לא זכרתי על פה כמה, והנחתי שם בסמן השאלה.

שלום למר פולינקובסקי²³¹ ולזוג'. קורינסקי²³² שלח אלי והציע לפני 40 רו“כ כל גליון שירים, 800 רו”כ יתן מיד – אבל пиши пропало²³³ בהיותי בקראקוי אבחר שם אותיות הדר שבהדר.

נ. ב. נ. ב. גם בנו הגדול של שולדברג ופקידו הגידו לי ע“ד המהדורה האחרונה – ועתה יש בידי אכסמפ' אחד. על השער נדפס הדר רשיון הצנזור января 7 1904, בעוד ששנת ההדפסה שם 1903. ספרו נא את כל המעשה ל”אחד העם". ידע נא על מה הוא מקבל אחריות. הרי גם הוא בתוך מנהלי אחיאסף.

קיט. [לי. ח. רבניצקי באודיסה.]

Варшава ²³⁴10/v 1904 [וורשה, כ“ה אייר תרס”ד].

אחי,

השנה יעָשה לוח אחיאסף בחבורה. אין רידקטור – לך ועשה בעצמך מיתה משונה! אפס רידקטור. ונחלק את העבודה בינינו, שלא ע"מ לקבל פרס, כמובן. מעט אני, מעט אחר (לא נ. נ. – חלילה וחס!), מעט – חילק ומעט – בילק.

ואם כן – הרי גם אתה אינך בן חורין להפטר ממנו. בשביל “דער פריינד” אתה כותב, בשביל “הזמן” – כתבת, ובשביל ה“לוח” לא תכתוב? בתמיה!

היוצא מזה, שאתה “לוקח את הנוצה ותרוץ במרוצה” לכתוב “מכתב ממידד לאלדד”²³⁵ בשביל הלוח הבא. חי נפשי, שכבר הגיעה שעתו של “מידד” להתנבא במחנה. כמה מתנות טובות נתן לך הקב“ה בש”ז שאתה יכול לדרשן כמין חֹמר – והן צוחות למידד: גוואלד, דרשנו!

אני מחכה

שלך ח. נ. ביאליק

קכ. [לרבניצקי וגוטמן]

וורשה, 29/IV 1904 [כ“ז אייר תרס”ד].

יקירַי רבניצקי וגוטמן.

אחרי ברור הדברים שהיה ביני ובין ה' קפלן בדבר האלף הרביעי²³⁶, ואחרי חקירה ודרישה מדויקת מצדי נוכחתי לדעת באופן שאין להרהר אחריו כלום כי האלף הרביעי נדפס באמת אחרי פסח, כלומר, אחרי שקבלנו מידו את החשבון האחרון, וא“כ אין כאן העלמה מצדו. זה הובהר לי בברור גמור עפ”י גביות עדים ועפ“י החשבונות מבית הדפוס ושאר תעודות. ובאמת לא נתכון אלא לטובת העסק, מפני שנתירא לאחר את הסזון²³⁷ לגמרי, ו”ממה נפשך" נתגלגלה על ידי זה טוב לנו. על יסוד זה, אני משיב את דברי הראשונים²³⁸ ואין כאן — — אלא לגלוג ומעשה קונדס מצדו²³⁹. בעד הנוטין עוד אני חייבים לשלם להמדפיס 250–255 רו“כ ולאחיאסף 300, ולאחר נכיון הפדיון והוספות הוצאות. כלומר, השורה האחרונה של החשבון היא, שאנו צריכים לשלם עתה לאחיאסף במזומנים סך 515 רו”כ, סכום נורא מאד. כל האינוונטאר²⁴⁰ שלנו שבכאן מונח עתה בארון אחד והמפתח ימָסר לידי, ועלינו להכניס חצי הכסף בשבוע הבא והמותר לאחר זמן מועט. וכנגד הכסף אוציא סחורה. שלח רבניצקי את הכסף שבידך עפ“י אדרס שלי. אפשר ע”י אחיאסף. היום אתראה עם לוינסון²⁴¹ וביום א' אצא לקראקוי. הענין עם אחיאסף נגמר איפוא, ברוך שהחיינו! מה לעשות בספרים שאוציא? הנוטין יביאו הפסד מרובה. איני יודע היכן נקח ממון להפסיד כל כך? נס הוא שיש לנו עתה בזכות קפלן 700 ספורי המקרא.

כתבו מכתבים ע"ש פרץ.

ח. נ. ביאליק

קכא. [לברנר]

[סוף אפריל 1904. סוף אייר תרס"ד].

סופר חביב ה' ברנר,

ספורך האחרון טוב בעיני, והוא הולך ונדפס עתה בחוברת ד‘²⁴². את השם “מן הזווית”, את האַקְדָשָׁה לצייטלין²⁴³ ואת האות “א” שבראש – מחקתי. “מן הזוית” – מפני שכבר נדפסה בשם כזה שורת ציורים קטנים מאת ש. בן־ציון ב“הדור” שנה ראשונה, ולא נאה לך להשתמש בשם של אחרים; “את האַקְדָשָׁה” – מפני שכל אקדשה יש בה שמץ ענין פרטי ולא נאה ל“השלח”, “ואת האות “א” שבראש” – גזרה שמא יחרב בינתים העולם ולא תכתוב ב’ ומיחזי “השלח” כמשקר. הציור קרוי איפא עכשיו בשם נושאו – “הירושלמי”.

שלח אלי דבר בשביל “הלוח”²⁴⁴.

הקבלת כל מה שבקשת מאת אחיאסף?

בחבה גדולה

ח. נ. ביאליק

קכב. [רבניצקי וגוטמַן]

קראקוי, 19/v 1904  ²⁴⁵ [ה' סיון תרס"ד].

ידידים יקרים רבניצקי וגוטמַן!

ואני בתוך קראקוי! עולמות מהפך אני! היינו, קניתי לי “אויבערמאנטיל”²⁴⁶ עם “היינגקאלנער”²⁴⁷, כזה של טשרמירינסקי²⁴⁸, ואני מטייל בו מן הבקר עד הערב בחוצות קראקוי – מחיה נפשות!

דרך אגב אני עושה עסקים עם פישר. היינו, אני תלשתי לו מחצית זקנו והוא לי – א זאס²⁴⁹! אין לי זקן! באודיסה השארתיו. אם אינכם מאמינים לי שאני תולש את זקנו של פישר (שהרי מקטני אמנה אתם בנוגע ל“כשרון הסוחר” שבי) – עתיד אני לשלוח לכם רצוף במכתב הבא מקצת זקנו של פישר (מונח הוא עמי למשמרת) ויעיד עלי כמאה עדים כשרים. בקצור, היום הָראיתם לדעת כי סוחר אני, סוחר שבסוחרים.

ואתם – חי נפשי כי מלמדים אתם! הקללות שקללתי אתכם כאן תחולנה על ראש פּלֶוֶה²⁵⁰, ובלא ליצנות אֹמר לכם כי – מלמדים אתם!

הערבוביא כאן בענין ציורי “ספורי המקרא” היתה גדולה מאד. — — במכתב של מחר אספר הכל בפרוטרוט²⁵¹ – ויכנס הרוח בבלק בן צפור.

שלכם ח. נ. ביאליק

קכג. [לי. ח. רבניצקי ולש. בן־ציון]

[וורשה] 12/25 מאי 904 [י“א סיון תרס”ד].

אחים יקרים.

שבתי אתמול מקראקוי ואחרי נוחי מעמל הדרך הנני מודיעכם בפרוטרוט כל מה שעשיתי שם בעניני מוריה ובשאר ענינים.

ראשית חייבים אתם נזיפה על הערבוביא שהכנסתם ברשימות הציורים²⁵² המשונות ששלחתם לפישר. הרשימות האחרונות נתקבלו בידי פישר לאחר שכבר התחיל להכין את הציורים עפ“י הרשימות הראשונות (ובעיני ראיתי אחדים מהם כבר מוכנים ועומדים), ומפני שהאחרונות מבטלות ברובן את הראשונות לפיכך נתערבבה דעתו העניה של פישר ולא ידע מה לעשות. ובאמת, אפילו אני עם כל הקונצים²⁵³ שהראיתם ברשימותיכם, רק בקושי גדול עלתה בידי לסדר על פיהן רשימה חדשה, באופן שלא יהיו גם אלו הקלישיין המוכנים מכבר לבטלה. חסתי על הזמן ועל הטרחה והכסף. גם בגליון זה (השלשי) של ספורי המקרא השלוח לכם בזה הכנסתי (לאחר שכבר היה הגליון קבוע במכבש) שני ציורים חדשים מן המוכנים מכבר (מדבר סין, ענף עץ השיטה), ובכלל, כשאתם רוצים להכין ציורים – צריכים לשלוח אליו את גוף הציורים לבדם ולא מיני חומשים וחוברות שפישר אינו מוצא בהם את ידיו ואת רגליו ואין דעתו מופנה לדברים כאלה. אתם רשמתם, למשל, אצל “כאהלים עלי מים” דבלק²⁵⁴ את הציור “אהלים” עפ”י פיורסט²⁵⁵, כלומר את הצמח “אהלים” – אבל פישר טעה וחשב שצריכים להכין ציור אֹהֶל (צעלט), ומפני שלא מצא ציור זה בפיורסט במקום הרשום – נפק דק ואשכח בחומש פיליפסון²⁵⁶ אצל “מה טובו אהליך”, הסמוך ל“אהלים עלי מים”, את הציור אהל (צעלט) והכין על פיו לבטלה אותו הציור. וכן עוד מיני ציורים כאלה. בקצור, השתדלו להבא לשחררו מעבודות כאלה שאינן מוטלות עליו ואינן אלא מעכבות את המלאכה.

כן לא יפה עשיתם במה שהנחתם את הברירה בידו ע"ד מדת התמונות והציורים. דעתו מטורפת עליו ואינו יודע להבחין בין ציור ובין תמונה. יש שהוא מקטין תמונה באופן שהיא נשחתת לגמרי (למשל, אפילו את הציור “משכן” שצריך לעשות בגודל 2 עמודים רצה לעשות בחצי עמוד). בקצור, אתם הרעותם ממנו לעשות ותלונותיכם – עליכם. גוטמן כסבור, כי כל העולם מחויב להכנס בעובי הקורה בדברים הנוגעים לנו.

אחרי עמל שלשה ימים יצאתי סוף סוף בשלום מן הערבוביא המשונה הזו. קבעתי מקום בספורי המקרא גם לאלו שהוכנו מכבר (מלבד שלשה וארבעה קלישיין שלא ידעתי מה הם וגם פישר שכח, מפני שכבר אבדו ממנו הרשימות הראשונות, ועל גבי הקלישיין הללו לא נרשם השם של הציור) והכינותי רשימה של החדשים וקבעתי מקומם ומדתם, וביחד עם פישר קמנו ועלינו אל אומן צינקוגרף והזמַנו אצלו את כל הציורים. הציורים והתמונות יוכנו כלם במשך ג' שבועות, וראשון ראשון קודם, באופן שמתחלה יוכנו ציורי ה“פנים”, כדי שיוכל פישר לגשת תיכף אל הדפסת שאר הגליונות של ספורי המקרא. ביום ו' הבא (היינו מחרתים, 15 דנא²⁵⁷) אקבל להגהה את הגליון הרביעי, ואת הגליון הראשון של תולדות ישראל ל“בן עמי”²⁵⁸ תקבלו גם כן באלה הימים, כי צריך אני לשלוח אליו תחלה את ארבעת הקלישיין בשביל התולדות דבראשית מכאן, ובלעדיהן אי אפשר לו להתחיל במלאכת התולדות לבן עמי. שאר הקלישיין בשביל התולדות יקח מאלו שהכין בשביל ספורי המקרא חלק ב'.

את פרקי הנביאים²⁵⁹ מסרתי גם כן לדפוס, ורצוף בזה עמוד אחד לדוגמא שצויתי להכין לי, כדי שאקבל מושג מן מראה הנביאים ותבניתם. בכונה בררתי עמוד זה שיש בו חצי פסוק אחד ארוך מאד (כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה), כדי שאראה אם הפורמט הזה (הוא עצמו של ספורי המקרא) יספיק גם לנביאים. כמדומה לי, שיספיק, כי אני ופישר חזרנו על כל ישעיה וירמיה שבידנו ולא מצאנו אלא ארבעה וחמשה חצאי פסוקים ארוכים כאלה, ואפשר א“כ להסתפק בפורמט זה (ואפילו חצי פסוק זה שנראה כגוף אחד דבוק עם החצי שלאחריו אפשר לרחק עוד מעט ולעשות רוח בין הדבקים, כי המלה “אֶת־סדום” מרוחקת יותר מדי מן המלה “אלהים” שלפניה, וכן המלה “ואת־עמורה” אפשר לקרבה מעט לימין; ובכלל אפשר לצמצם אותו פסוק). אבל חושש אני, שמא בשאר הנביאים שבידיכם יש חצאי פסוקים ארוכים מאלו, ודאי לא יספיק פורמט זה, אלא נצטרך לעשותו בפורמט שיש בו, מלבד יקרותו מן הראשון, עוד חסרון עצום, היינו: חצאי הפסוקים הקצרים יהיו מרוחקים יותר מדי אחד מבן זוגו וקשה יהיה לקריאה. כי אפילו כאן, בפורמט זה, עדין חצאי הפסוקים הקצרים מרוחקים זה מזה יותר מדי, וכל שכן בפורמט גדול מזה. חפשו ובדקו היטב בחלקי הנביאים שבידכם אם אין שם חצאי פסוקים ארוכים בכמות מרובה, ואזי, לדעתי, מוטב לנו להדפיס את הנביאים בפורמט של ספורי המקרא, כדי לתת תבנית אחת לכל התנ”ך המקוצר שלנו, ויוכל לבוא כלו בכרך אחד, או אפילו בכמה כרכים, אבל מדה אחת לכלם, כדין ספר אחד בן כמה כרכים. התבוננו בדבר, כי יש פנים לכאן ולכאן. שמא תאמרו, אפשר להוציא מחצי־פסוק ארוך מלה אחת או שתים ולהורידה למטה, כזה:

אי אפשר! מפני שאז נצטרך להניח בחצי עמוד השני שורה אחת פנויה כנגד הראשונה (“כמהפכת וכו'”) ודבר זה הרי אי אפשר. עיינו בדבר והודיעוני את דעתכם בו ביום, כי פישר מחכה לתשובה תומ"י.

האותיות של הנביאים יפות לדעתי מאד, אבל אלו שבעמוד לדוגמא מטושטשות קצת, מפני שלא הקפידו על הדוגמא לעשותה כהוגן, אבל גוף הנביאים יודפסו באותיות חדשות שיקבל פישר בעוד ימים. העקר, אם תבנית אותיות אלו מוצאת חן בעיניכם. בדוגמא זו חסרים גם סמני פסוקים, וגם אין העמוד מלא, וכדומה לקויים ופגימות, אבל, כאמור, אין זה אלא דוגמא שנעשתה כלאחר יד עפ“י עמוד אחד של הכ”י שנתתי לתכלית זו למסדר.

כל שלשת הספרים (ספ“ה ב”ע ופרקי הנביאים) נתחייב פישר בכתב (הרצוף בזה, ובבקשה למסרו לידי לוינסקי לשמירה) לגמור הדפסתם במשך 10 שבועות, ואני בטוח, שימלא הבטחתו. את הגליונות הראשונים ישלח להגהה אלי, כדי שיכנס למלאכה מהר ואח"כ ישלחו גם לכם.

את הציורים בשביל הנביאים אפשר שאכין כאן, בוורשה: כי יותר טוב לעשות קלישיין עפ“י התמונות הגדולות מעשותם עפ”י הקטנות ששלחתם. אבל כל עכוב לא יבוא בשביל זה בהדפסת הנביאים, כי התמונות לנביאים הרי יבואו בניר מיוחד ואינן מעכבות את הסידור.

פישר נסתפק באיזו אותיות להדפיס את התולדות לבן־עמי, ואמרתי לו: באותיות הקטנות של מאמרי “בן עמי”, ולא באלו הגדולות. היפה אמרתי?

את החומש פיורסט לא ישיב פישר עד שיוכנו כל הציורים על פיו. אגב, אודיעכם קוריוז אחד ותראו עד כמה אי אפשר לעשות מלאכה ע"י אחרים. ברשימותיכם הראשונות (טרם שלחתם חומש פיורסט) ציינתם הרבה תמונות גדולות מאלו הבאות בחומש פיורסט בניר מיוחד (בין עמוד לעמוד). אבל כל אלו התמונות חסרות הן בחומשו של פישר, והוא, העני, פשפש ופשפש ולא מצא שם – ולא יכול לעמוד על בוריו של דבר! עד שבא חומש שלכם והאיר מעט את עיניו, אבל גרם לו גם ערבוביא חדשה.

הפלאטין של ספורי המקרא חלק א' הֻתְּכוּ לעינַי בתנור לאחר שחתכו מהם את הציורים ונתנום לי. אבל, חבל, חבל. הפלאטין של אחיאסף “אינם מגיעים לקרסוליהם” של לוחות פישר. אבל מה לעשות? הרי אי אפשר היה להעבירם לרוסיא. לקחתי לי לזכרון לוח אחד מן הפלאטין וראיתי מה ביניהם ובין פלאטין של אחיאסף. — — —

בהנביאים תקנתי והוספתי כל מה שיש לתקן ולהוסיף ולנקד, מלבד ירמיהו פרק ד' (או גם ה') שלא היתה שעתי פנויה להעתיקו, וגם כאן, בוורשה, איני מופנה לו, ולפיכך יעתיקהו וינקדהו אחד מכם וישלחהו אלי ואני אפרשו ואשלחהו לקראקוי. בעת ההעתקה – להניח מקום פנוי לפירוש.

מאלו המקומות שהעירותם עליהם בנביאים או שהוספתם – כבר היו בידי מכבר פרקים אחדים שנשארו תלוים ועומדים ועתה פירשתים בהכנסתים.

ע“ד הסדר בנביאים – הנחתי הסדר הקודם, כלומר, סדר הפרקים כבואם בגוף התנ”ך, מפני כמה טעמים. הטעם העקרי מפני שאין בידינו לקבוע מסמרות על כל פרק ופרק על מה נאמר; ובשביל השערותינו הפורחות באויר אין לשנות סדק מקובל. ואפילו הפרק בשנת מות המלך עֻזיהו – מי יכול להחליט שבאמת זוהי תחלת נבואתו. והרי נאמר תחלה שישעיה התנבא גם בימי עוזיהו. אלא מה תאמר – “מות” פירושו “נצטרע”?![⁵⁴⁹] ובכלל אין שום הפסד בסדר הישן. סוף סוף אין המורה מחויב ללמד עפ“י סדר זה או אוחר, אלא ממקום שלבו חפץ. ובפרט אם נִתן בראש הספר או בסופו רשימת הפרקים הקרובים בעניניהם זל”ז – הרי נצא ידי כל הדעות.

ומה דעתכם על מבוא לפני כל נביא? לדעתי נחוץ לתת מבוא אחד לכלם, פרק לנביא. אבל אל נא תטילו עלי מלאכה זו בשום פנים; לא אקבלנה! בלאו הכי מלאכתי מרובה. לדעתי, אתה, רבניצקי, הוא המסוגל לכך יותר מכולנו. “לך הספר בידיך”²⁶⁰, יודע אתה אשכנזית וצרפתית ואתה יכול להכין מבוא קצר וקל עפ"י המבואות האשכנזים והצרפתים שבידיך. ענני על זה מיד.

עובר אני באלה הימים לנאות דשא ושם אסדר את יהושע ואוסיף לעבוד בעין יעקב²⁶¹. לפי שעה אי אפשר לי.— — —

[לא נמצא הסיום לאגרת זו].

קכד. [לרבניצקי]

וורשה, 12/V 904 [י“א סיון תרס”ד].

אחי רבניצקי,

שלחתי לך היום מכתב בעניני “מוריה” ועתה ע"ד שירַי²⁶² : מכל הניירות שהראו לו שם לא נתקררה דעתי ודעת פישר אלא בדוגמא זו שאני שולח אליך מקצתה. מַשְׁמֵשׁ בה ועיין בה – הלא מבין אתה! זהו טוב דטוב! מודרני! סגנון עתיק! עתיק ומודרני כאחד! כמדומה לי, שזהו נייר עברי, היינו לכתחלה, מסיני, לא נברא וניתן הנייר הזה אלא בשביל שירַי! אבל הני מילי – אם תהיינה גם האותיות מעין זה, היינו עתיק ומודרני כאחד, אולם, לצערי הגדול, לא נתקררה דעתי ודעת פישר וחבריו המבינים בכל האותיות הנמצאות בידו. הכל אומרים, ששירים אלו ונייר זה “אוהבים” רק את האותיות פַנטַזִי דוקא. השמעת, דוקא פַנטזִי (הנגינה מלרע). רבניצקי, היכן לוקחים פַנטזִי? לפישר אין פַנטזִי והוא אינו יודע היכן היא, ואם לא תתן לי פנטזִי – אנכי מת לעיניך. השמעת? או פנטזִי או מיתותא.

ולכן, כה אמר ביאליק:

ואתה, בן אדם, קום אזר את מתניך וקמת ועלית אל בית מסחר לוינסון אשר באודיסה העיר, ברחוב רישיליי, על גפי מרומי קרת בראש הומיות, ועשית בחכמה, הי הלא חכם אתה, ופתחת את פיך ודבש וחלב תזיב לשונך ושפתותיך תטפנה נופת ואמרת אליו כדברים האלה: הנה כפי שאני, רבניצקי, רוצה להדפיס אצלך, לוינסון, שירי ביאליק או חילק, ואני רוצה דוקא בפנטזִי, לכן יהי נא אדני לוינסון חסדך עלי והראית לי את האותיות פנטזִי אשר בפנקסך, למען אעמוד על טיבן וכו' וכו‘, ולוינסון בודאי לא ישיב את פניך ופתח לעיניך את פנקסו ועיינת בו וחקרת ודרשת היטב וחפשת בעיניך – הלא עין לך – את שם בעל האותיות “פנטזִי” ואת מקום כבודו ואת אדריסתו ושכנו וכו’ וכו' וכתבת את כל אשר תדע אלי ואני אכתוב לפישר – ופישר השג ישיג את פנטזִי, משאול תחתיות או מכוכבי השמים – יקחם ושירי יהיו נדפסים. אבל עשה כל זאת תיכף ומיד, בריצה ובקפיצה על רגל אחת – הלא איש מהיר אתה! – כי אם אין פַנְטַזִי לי – אין שירי ביאליק בעולם – כלה ונחרצה! ואם לא תמצא את אדרס בעל האותיות פנטזִי אצל לוינסון (אל נא תשכח לשאול ולדרוש אם יש רק אותיות פנטזִי ממין אחד או ממינים רבים, גדולים וקטנים וכו'), אז אצוה לפישר להזמין לכתחלה אותיות כאלה – היינו לעשות לכתחלה מוּצָקות (פארמען בלעז) של מין אותיות כאלה ולצקת פנטזִי – וזה יעלה לך ביוקר גדול, פי שנים. ואם אתה אינך מסכים – תקראני קנאקניסיל²⁶³ !

הפורמט יהיה מרובע בינוני, כזה של גליון נייר פשוט כשהוא מקופל לִרְבָעָיו. היינו – כרבע גליון נייר־כתיבה פשוט (רצוף כאן רבע כזה). זה הפורמט היותר יפה מכל הפורמטים בעולם.

והחשבון, רבניצקי, אוי החשבון גדול מאד הנהו לפניך:

חשבון הדפסת שירי ביאליק בקירוב.

1 גליון זַאץ (לא יותר מן 22 שורות כל עמוד) אַ	7 רו"כ
נייר (19 רו"כ אלף גליונות) 3X19 (לשלשת אלפים אכסמפ.)	57 רו"כ
הדפסה (3000 אכסמפ.)    "	15 רו"כ
בראשורין264       "	2 רו"כ
ס"ה	81

ועתה אם נדפיס 18 גליונות (כן סבור אני, שלא יהיה פחות מזה) אזי החשבון הוא כך 1458=81X18; היינו – ההדפסה בעצמה תעלה לך לסכום עצום ונורא של אלף וארבע מאות וחמשים ושמונה רו“כ. צרף לזה עוד את שאר ההוצאות (צנזור, מעטפה, הובלה) ויעלה יותר מן 1500 רו”כ. היש לך כח לזה? התבונן בדבר, שלא תִכָּשל ולא תכשיל את אחרים. אמנם אפשר שנעמוד על המקח ונגרע מעט מן החשבון שלמעלה, לכל היותר מאה אחת, אבל האם יש לך כח להשקיע בספר אחד גם 1400 רו“כ. האם לא תסתבך יותר מדי? האם לא תָרֵע בזה לעסק החנות שלך? עיין היטב בדבר. — שמא תאמר, תדפיס את הספר על נייר יותר פשוט, דע לך שראיתי גם את הניירות הפשוטים. היינו, אותו הנייר שקפלן מדפיס עליו את פייארברג²⁶⁵ וכו' – וגם הוא עולה 13.50 רו”כ (אלף גליונות), וא“כ אפשר לך לקמץ על כל ההוצאה ערך 197 רו”כ, אבל על־ידי זה תפחית את ערך הספר בודאי על 50 קו“פ ואפשר על רו”כ שלם. כי אעפ“י שאיכות הנייר ההוא טובה, אבל מראהו שבלוני ודל לעומת נייר זה, העשיר בתוכו ובברו. כשתדפיס על נייר זה אז יצא לך שני כרכים גדולים ויפים אשר אין כמוהם ליופי בכל ספרותנו, ואפשר למכרם בשני רו”כ (בעד שני הכרכים) בתור מציאה! כך דעתי ורצוני. איני בא להפחידך ולהרך את לבבך, אבל חס אני עליך, כי אוהבך אני ודורש טובתך באמת. עשה פסיעה זו בזהירות גדולה, שלא תִכָּשל.

— — הודיעני נא בו ביום את כל הדברים אשר אני שואל ממך והחלטתך הגמורה בנוגע לכל עניני הקובץ שלמעלה, וביחוד שלח לי את אדרס בעל הפטנזִי ואת הנומר של האותיות בפנקס. אל נא תדחה את הדבר, שהרי מחויב אתה לבלי לדחות את הענין. כבר עבר זמן מרובה באפס מעשה – ועדיין לא נגשנו אל המלאכה.

וע“ד “משא נמירוב”²⁶⁶ תמיהני מאד, מאד, מאד. וכי נמכור נמכרתי לך אני ומכנסי וסנדַלַי וחלוקי התחתון, והכל על חשבון הריוח שיהיה אי”ה מפדיון השירים לעתיד לבא? הגע בעצמך! השירים יצאו בעוד חצי שנה, לכל הפחות (כמדומה שתארך ההדפסה שנה שלמה), ועתה אני רוצה להוציא שיר אחד לבדו – ואתה בעצמך חפצת לעשות זאת לפני שלשה חדשים, כשהיית יודע או כסבור, שעוד מעט ויתקבלו השירים מן הצנזור ותהא צריך לגשת מיד להדפסה – והנה עתה הנך אוסר עלי מה שהתרת לעצמך? אז, כשאתה רצית להוציא את משא נמירוב, לא חששת שמא יפסיד זה לקובץ ועתה, כשאני בעל הדבר – אתה חושש. אוי רבניצקי! “והייתם נקיים” כתיב²⁶⁷. איני מאמין לך בענין זה, והרשות בידי לומר: איני שומע לך! ובאמת, גם החשש אין לו מקום, כי שיר אחד לא יזיק לשני הכרכים העתידים לצאת – ה' יודע מתי. עד אז – אני אערבך – יכלה כל משא נמירוב מן השוק. ואם לא יכלה – אין כל רע, כמו שהמחברת Мцыри או  Измаиль Бей ²⁶⁸ אינו מזיק למכירת כל שירי לרמונטוב. — איני שומע לך, רבניצקי! ואני מוציא משא נמירב בהוצאה מיוחדת. 

שלך ח. נ. ביאליק

ומה בדבר הועד היובלי של הזקן שיחיה²⁶⁹? הכבר נעשה דבר בענין זה? הרציתי דברים בענין זה לפני פרץ והוא – ער האט זיך אנגעחאפט מיט ביידע הענד²⁷⁰. מוכן הוא להשתתף בענין זה וליסד כאן סניף.

קכה. [לש. בן־ציון]

ווארשה, 904 – 12/25 מאי [י“א סיון תרס”ד].

אחי!

היום שלחתי מכתב ארוך בעניני “מוריה” על שם רבניצקי²⁷¹. לך וקרא, ועתה ע“ד ספוריך. נודע לי שבאת במו”מ עם “האור”²⁷² – אי גוטמן! — —! קפלן כבר הדפיס שני כרכים “מבחרי הסופרים העברים” (פייארברג ופרץ) ועתה הוא מדפיס את הכרך השלישי (שטיינברג). ההידור – אין דוגמתו. ולמה לך לבקש מקומות — — כ“האור”?

שלח, בטלן, שלח את הכרך ותקבל את כספך משלם. למה אתה מחכה? ועל מה אתה מצפה? קפלן איננו עתה בביתו, ובכלל אין הוא עצמו כותב מכתבים בענינים אלו, ולמה לך מכתבו?

אפשר ראֹה ראית כיצד הוא נוהג עם מוריה²⁷³ – ונבהלת? בהלת שוא! קפלן הרי הוא ישר מכל צדיקי וורשה. הוא לא גנב אצל “מוריה” מאומה. אל תירא. אמת, איש קשה הוא, ביחוד בכל הנוגע לאחיאסף (ויש טעם פסיחולוגי בדבר), אבל בעסקי עצמו אין ישר כמותו. אל תירא, שוטה.

“אצל הכלה” שלך²⁷⁴ טוב ויפה ונחמד ונעים ומתוקן ומקובל.

ובשביל “השלח”? והספור הגדול שלך?

שלך ח. נ. ביאליק

קכו. [לרביצקי, גוטמן ולוינסקי]

Мрозы, 26/V 904 [מרוזי, כ“ה סיון תרס”ד].

אל היהודים האדמונים והערמונים והשחורים — — גדלי־השתיקה ורבי־הזריזות ה“ה כש”ת הר“ר רביצקי, גוטמן ולוינסקי נ”י.

מה זאת? התרשלות, ערמומית ופקחות, רוגז או – סוחרוּת? כמדומה לי, שאיזה מין רוגז יש כאן. בוודאי פגמתי בכבוד קפוטתו של אחד מכם, ולפיכך – מרוב פקחות כמובן – שמתם אגרוף לפה – ואתם שותקים.עשו כרצונכם. אי“ה, נעלה מעלה מעלה באופן כזה. ופישר אינו שותק עתה. הוא מדפיס ומדפיס. היום השיבותי לו את הגליון החמישי של ספוהמ”ק ואת הראשון של הוספת ב“ע²⁷⁵ מוגה. בודאי גם אתם מקבלים גליונות להגהה, כמו שהטלתי עליו חובה; ולפי דבריו במכתבו אמנם שלח לכם את ספוהמ”ק גליון ד' וגם עשיתם בו תקונים בסופו (אגב, אמנם דעת שנים מכרעת, אבל אין לכם כל רשות לעשות תקונים מבלי שמוע את דעתי מראש, ואני אוסר עליכם לעשות כזאת להבא).

ואעפ"כ “בעלן” אני לדעת כיצד זה בני־אדם נצטננו פתאם אחרי ההתלהבות והקדחת ובולמוס הזריזות שאחזה אותם לפני שבועות אחדים – עד שהם מתעצלים לענות על כל השאלות שהצעתי לפניהם זה ג' שבועות²⁷⁶, שאלות הנוגעות בבבת עינו של כל העסק²⁷⁷. מיום שבאתי מקראקוי לא ראיתי מכם אפילו תמונת אות. מה זאת – שואל אני שוב – התרשלות, מין תכסיס של פקחות או מין רוגז יש כאן?

ובדבר שירַי, רבניצקי אחי? ושירַי מה תהא עליהם? כסבור אתה כי כח אבנים כחי? אל נא תעמידני בנסיון, רבניצקי!

יהושע²⁷⁸ כבר מסודר בידי כולו ועלה יפה מאד מכל צד, אבל לא אשלחנו עד אם יעשה הקב“ה נס ויפתח את פיכם. — ומי שענה לאתונו של בלעם הוא יענכם. אמן רבוש”ע!

שלכם, השותקים,

חיים נחמן ביאליק

קכז. [לש. בן־ציון]

8נאות קיץ מרוזי [כ“ה סיון תרס”ד], Дача Мрозы [1904] 26/V.

אחי גוטמן!

מה זה עושה אלהים עמכם²⁷⁹? שתיקה כבדה זו למה? למי אתם מיטיבים בשתיקתכם? האומנם אין זו אלא התרשלות מצדכם? אם כך היא – אינכם שׁוֹים שתשא אתכם האדמה על גבה. כסבורים אתם ענין של שעשועים הוא. אין פנאי עתה לשעשועים. מכל צד ופנה מכינים ספרים דומים לשלנו.האור, תושיה ועוד הוצאה אחת חדשה. נחוץ להתחזק ולחזק זה את זה ולא לשַׂחֵק ב“ברוגז”. וחוטמי אומר לי שיש כאן ברוגז (מדוע ועל מה – אלַאה יודע – אבל רוגז יש כאן). אין זאת כי אם רבניצקי – זה האסטנס ואיש הכבוד – נפגע מאחד מכתבי והוא משחק ב“ברוגז”. לא כך? איך שיהיה – אני לא אחכה לכם, אין לי צרך בכם, אפשר לי להתקיים בלעדיכם, ואם במשך שני שבועות איני מקבל מכם תשובה מפורטת בלעדיכם, ואם במשך שני שבועות איני מקבל מכם תשובה מפורטת על כל שאלותי – תתפרד החבילה! ראו הזהרתיכם מראש! — — —

אגב, הכבר גמרת את ספורך? היש לי תקוה לקבלו בשביל חוברת ז'? דברתי עם קפלן ודעתו נוטה לקבל ממך כל כתביך, כמה כרכים שיהיה. בעוד ימים יכתוב לך בידו.

שלכם ח. נ. ביאליק

ועוד הפעם, דעו כי רעה אתם מביאים על נפשכם בהנהגתכם הטפושה והאוילית. איני בודק בלשוני ומדבר שלא בלשון נקיה, כאשר ישים אלהי בפי. גדול צערי.— — —

קכח. [לשותפיו בהוצאת “מוריה”]

[וורשה] 1904 יום ג' 20/VI ²⁸⁰ [ז' תמוז תרס"ד].

אחי, שותפי וחברי,

אתמול באתי לוורשה ושלחתי אליכם את 2 חלקי האנתולוגיא ואת “יהושע” בחבילה (посылкою) ובאחריות. שליח של אחיאסף מסר את הקוויטנציא הפוסטאית²⁸¹ לכהן²⁸² ותאבד מידו – והנני מבקש מכם איפוא להודיעני תומ“י ע”ד קבלת אותה החבילה, כי לבי לא ינוח עד בוא תשובתכם ע"ז.

כל מכתבי שלשתכם הגיעוני ולכתחלה באתי אתמול לוורשה²⁸³ למלאות כל משאלותיכם: את האנתולוגיא ויהושע שלחתי אתמול, את הדוביֶרנוסט²⁸⁴ (הוא עולה 9 רו"כ) אשלח היום, לכשאקבלנה. אלהים הזמין לי נוטריון טפש ונקרן ובקושי עלתה בידי להטות לבו לאשר לי הרשאה כזו. הוא אמר לי שהרשאה כזו הנתונה לשותף אין כחה יפה בדין – (ואחרי כל הסברותיו ובאוריו איני יודע מדוע) – אלא צריך אני לתתה על שם איש אחר שאינו משתתף בעסק. סו“ס נעתר לי וההרשאה נעשית על שמך, לוינסקי. ובבקשה מכם לשלוח אלי תומ”י העתקה מן ההתקשרות²⁸⁵ שעשיתם שם במקומכם אצל הנוטריוס. רוצה אני לראות אל מה אני נותן הרשאות.— — —

בשעת שהייתי בדרך לוורשה נשלח אלי מקנטור אחיאסף למרוזי הגליון האחרון של ספורי המקרא ח“ב (הפוסטא מקראקוי נשלחת אלי ע"י אחיאסף) ואני עדין לא ראיתיו. היום אשוב אל נָוִי ואראנו. ברוך שהחיינו! ומי עשה זאת? ביאליק שליט”א! משלנו! אמרו מה שתאמרו, זיז כל שהוא מצדי שקול כנגד אלפי כריעות השתחויות שלכם. מי גמר עם אחיאסף²⁸⁶, מכה זו שלא נתרפאתם הימנה במשך 2 שנה²⁸⁷? ביאליק! מי גרם לספרינו שימהר פישר הדפסתם ביאליק! אוי, מלמדים! באפונדתי אתקע אתכם! מי יתן את “מוריה” בידי, ורק בידי, והעשרתיכם! אגב, מיום שבאתי מקראקוי לא עבר עלי יום בלא כתיבת מכתבי זרוז לקראקוי. עתה אני חושב למעט במכתבים כאלה, ואני מטיל זאת עליכם. הבטיחו לו לפישר הרים וגבעות וזרזוהו בדרבונותיכם היטב, היטב וימלא את כל משאלות לבנו לטובה.

ויסוד כל היסודות – בררו את כל החשבונות של “מוריה” הישנה – וחתמו אותם. נחוץ לעשות תחום בין מוריה הישנה והחדשה. בלא תחום זה נבוא לידי טרוף וערבוב שלא נצא ממנו לעולם. בשם ה', אל נא יקטן הדבר בעיניכם! לתכלית זו צריכים אתם לעשות: א) בילאנס מדויק וכולל של מוריה הישנה (ושם יבוא כל הכנסותיה, הוצאותיה, חובותיה – שלה לאחרים (לועד הספרותי) ושל אחרים לה – והאינוונטאר, סוף דבר: כל הפאסיב והאקטיב של מוריה הישנה). ב) חשבון מיוחד שבין אחיאסף ומוריה הישנה. ג) חשבון הועד הרידקציוני (בתור רידקטורים ובתור מחברים) עם מוריה. כל החשבונות האלה צריכים אתם לחתום בלי שיור כל שהוא ולשמור בפנקס מיוחד, ולפתוח אח"כ חשבונות מוריה החדשה בלי כל ערבוב וקשר עם הישנה. אל נא תדחו את הדבר הזה, עשוהו בהקדם, כי בנפש מוריה הוא.

אגב, בבקשה לשלוח אלי בהקדם: א) העתק מכתב התנאים שעשינו בינינו לבין עצמנו, ב) העתק מן הכתב שעשיתם אצל הנוטריון, כנ"ל, ג) העתק מחשבוני עם מוריה (כתוב הוא בפנקס שמסרתי בשעת נסיעתי לרבניצקי). בכל מכתבי אני מבקש ומבקש לשלוח אלי חשבון פישר ואינכם שולחים. בכלל אין אתם עונים כהלכה על מכתבי; תמיד אתם משיירים קמעא. לוינסקי מתאונן על מיעוט מכתבי – חוכא ואטלולי! אני כותב לכם כמעט בכל יום, — ואני הוא ממעיט במכתבים. האומנם אין רבניצקי מראה מכתבַי לחבריו? סבור אני שבמרוזי נתקבלו אתמול או היום מכתבים מכם בשבילי, ושם אמצא תשובה גם על שאר שאלותי שבמכתבי הקודמים.

ועתה עשו אזניכם כאפרכסת! לחנם, אחי, כל החשדות שאתם מלאים בהם כרמון. אין כאן חסרון אמונה בכם מצדי, אבל יש כאן דאגה לטובת “מוריה” וקיומה. ולתכליתי זו – הסירו אתם חשד מלבכם והאמינו אתם. “והאמינו” לאו דוקא, אין לי צרך באמונתכם – מספרים והגיון ישר יש כאן. אם רוצים אתם להמית את מוריה – ובמיתה חטופה – הדפיסו אצל שווייצר ובאודיסה. אין זאת כי אם יצאתם מדעתכם באמרכם לעשות כזאת. לא די לכם בנסיונותיכם הראשונים ואתם באים להוסיף עליהם (אגב, פינס אינו מסכים בעד כל הון שיהא “הזמיר”²⁸⁸ נדפס באודיסה). דעו לכם, שנעשו בוורשה שנויים גדולים – לטובתנו – בעניני הדפוס. שולדברג²⁸⁹ נשאר בלא עבודה: הצופה עבר לדפוס חדש שנפתח ע“י – שמעו, שמעו!!! – בעלי אחיאסף, כלומר, בתור עסק פרטי של סטבסקי – לא בעל החנות אלא בעל אחיאסף²⁹⁰ – ושל מתתיהו כהן²⁹¹. שולדברג – זה המדפיס האומן והחרוץ בכל מדפיסי וורשה – הוריד עתה את שכר ההדפסה עד הדיוטה התחתונה. וכנגדו בית הדפוס החדש – עד התחתונה שבתחתונות. דפוס חדש זה שבעליו ישקיעו בו עד 50 (חמשים) אלף רו”כ – יהיה לאות ולמופת בכל הדפוסים העברים שבעולם ליופי, לזריזות ולזול! מתתיהו כהן – הסוחר עד עתה בניר – מוכר ניר מן המובחר בזולי זול ובתנאים נוחים. הוא בעל הניר והוא המדפיס. ועתה, אמרו בעצמכם, האומנם תוכל אודיסה להתחרות בוורשה? האם שווייצר זה, בעל הגדת לינֶצקי²⁹², הקבצן והדלפון, יוצא לכם “חתיכת סחורה” נאה כוורשה. הנייר באודיסה ביוקר נורא, פי שנים ממש, מבוורשה ואין כמוהו לרוע; ההדפסה פי שנים, ממש. הסדור וההדפסה – אין כמוהם לרוע. לשווייצר נצטרך לשלם במזומנים, ואולי גם למפרע; וא“כ אתם דורשים מ”מוריה" שתשלם פי שנים בעד מלאכה גרועה בשעה שיכולה להשיג טובה מזו בחצי חנם. וכל כך למה? גם אני, גם אתם אינכם יודעים למה? בשביל שכך הוא קפריז שלכם! ב“ה, הרי אני יושב כאן ויכול אני לפקח על המלאכה שתֵּעָשה בזמנה ובהדור היותר טוב (אגב, עשית קלישיין מובחרים, כתמונות ספורי המקרא, עולה פה ½2־1 קוֹפ' הסנטימטר). בכל בתי הדפוס כאן יש עכשיו כל מיני אותיות שבעולם – גם של חו”ל —, יש כאן הכל. אפשר להדפיס גם בהקפה – ומה לכם עוד? חוששים אתם שאשיג גבולכם? כיצד, חביבי? ובמה, יקירי? מסלק אני את עצמי מן הכל, ובלבד – שלא תחשדו. וכי בשביל שאתם דורשים “ואו” נוציא את “מוריה” לשרפה²⁹³? רוצים אתם דוקא שיתלמד שווייצר תספֹרת על זקנה של “מוריה”? רוצים אתם דוקא להוציא “ציאצקיס”²⁹⁴ כ“הזמיר”²⁹⁵?

היו אתם תמימים עמי, חביבי, ושפטו במתינות ובלב שלם על כל האמור למעלה ולמטה. כתבי היד יסודרו על ידכם. גליונות הגהה ישולחו אליכם. טיב הניר, ההדפסה וכו' וכו' יִבָּחר על ידכם – ואני לא אהיה כאן כי אם שליחכם ועושה דברכם – והיכן אתם מוצאים מקום לחששות? הוי רבניצקי וגוטמן, הכשרים והצדיקים. מובטחני, שלוינסקי איננו צדיק וכשר כמוכם והוא מבין לשון עסק יותר מכם ולא יתנכם לעשות אולת כזו שאתם אומרים לעשות.

ואשר לעבודתנו הספרותית המשותפת – זכו בחלקכם, חביבי! עיני אינה צרה בכם! יש לי ב“ה עבודה די והותר בלעדיכם. אגב, בסדרי את יהושע הראיתי לדעת שעבודה הנעשית בשלשה במשך חדש ימים – יכולה להעשות ביחיד במשך יום אחד. סדור יהושע אכל מזמני 12 שעות שלמות, היינו, עסקתי בו 4 ימים, שלש שעות ליום. וזאת לדעת, שסדור יהושע הוא כמעט הקשה שבתנ”ך. ביחוד קשה סדורם של הגבולים. וכמדומה לי, שהסדור עלה בידי מאד. התבוננו בו בשים לב ובלי משוא פנים – אבל גם בלא פניות. הגבולים, שחששתי מתחלה שמא לא יעלו בידי יפה – יצאו “כפתור ופרח”! ואשר לשאר התקונים וסדור שאר הפרקים – כמדומה שלא הנחתי מקום להתגדר. אגב, יש שם תקונים שאין להם הכרע והברירה בידכם. כן לא ירדתי שם לקטנות. אנכי תקנתי וסדרתי שם את העיקר ואת החשוב ביותר, אבל אפשר שתמצאו עוד מקום להתחכך במלה זעירא זו או אחרת – התחככו כאות נפשכם, אבל התחככו בזריזות ובהקדם האפשרי, וכל שנוי קל שתעשו אני צריך לראותו ולדעת טעמכם ונמוקיכם, כמו שאתם צריכים לשמוע דעתי ונימוקי. לחנם אתה אומר, רבניצקי, שאתם עתידים לתקן בספוהמ"ק בלא שאלת פי – אני אוסר עליכם לעשות כזאת. — — ספר ששמי חתום עליו אני צריך להסכים או לחוות דעתי על כל תקון ושנוי ועשיה שתעשו בו – ודעת הרוב מכרעת; מכרעת, אבל אינה עושה דין לעצמה כבשלה.

בטני מלאה מלים, אבל, לאסוני, בשעה זו שאני יושב וכותב מכתב זה בבית אחיאסף עומדים עלי ככסלי לאוגיא²⁹⁶ הבריא שלמה של “סופרי ישראל”. מימיני ל— — קורא באזני מין “ציור” שלו, משמאלי – שטיינברג²⁹⁷ מרצה בפני תוכן פואימה חדשה שהוא רוצה לכתוב, על ראשי – מסַיְדָה “הגויה” את תקרת “אחיאסף” והסיד מטפטף על קרחתי, ומאחורי – שניאור מתיז חרוזים על ערפי – וראשי סחור סחור – גלגל החוזר. יכנס הרוח בתרח אבי אביכם, אודיסאים! מה רציתם מחיי? קחוני מזה והטילוני לים השחור – שנה שחורה על ראשך גוטמן, רבוש“ע. יושב לך אתה בנגב ונהנה מזיו העולם ואני נפשי כפושה בסמרטוטין של מין ספרות ר”ל ונחנקת. אוי יקירי, חביבי, לבי לבי לכם!

סלחו ל“משלנו” את “משוררותו” שנתקעה לכאן שלא כדרכה. בקצור, אני חוזר לענין ראשון: עבודותיכם החדשות שאתם עוסקים בהן – הכנת הספורים לבני הנעורים²⁹⁸ והקובץ “חנוכה”²⁹⁹ טובים בעיני. ואותם יכולים אתם להדפיס גם באודיסה. אין סכנה גדולה בעבר. ואעפי"כ בעוד ימים אשלח לכם מקחים של הדפסה וורשאית מכל מיני הפורמטים הנצרכים לנו ותראו את ההבדל הרב. אבל את הספרים החשובים איני מסכים בשום פנים להדפיס באודיסה. אחרי השנוים הנכבדים שנעשו בוורשה אין לנו צורך גם בקראקוי, וורשה – זו היא מקום ההדפסה. אודיסה – זה הוא מקום הרידקציא והמסחר וכו'…

את ל“ג בעומר³⁰⁰ אכין בעוד ימים ואשלח אליכם. לדעתי לא טוב להתחיל מאבראמוביץ³⁰¹. אין לך קריאה קשה לבני הנעורים – ואפילו בני ט”ו, ט“ז, מאבראמוביץ. אין צורך להתחיל בו. זה יתן פנים שלא כהלכה לכל הוצאתנו זו בעיני הבריות. יאמרו: כך יהיו כל הספורים. צריכים להבליע את אבראמוביץ באמצע. שימו לב לזה. ומובן מאליו שצריכים אתם להרבות בפירוש המלים והסברות ובנקוד וכו' וכו'. עוד אחת: כל פסוק של מנדלי שהקלמבור והחדוד מרובה בו על התֹּכן והציוריות – השמיטוהו לגמרי. זכרו כי אלו שלא קראו ולא שנו כמותנו, בני ביהמ”ד הישן, לא ימצאו שם כל קלמבור, אלא מלים ריקות בעלמא, וקשות עם זה.

בספורי המקרא עלינו להוסיף ולעבוד. אבל אל תדחו, כדרככם. קומו ועשו! עבדו וסדרו את שמואל ושופטים. — מלאכה קלה היא – ושלחו אלי בצרוף יהושע המתוקן על ידכם. חושב אני, שמלאכה זו יכולה להעשות במשך 2 שבועות.

בעין יעקב³⁰² איני עוסק עתה. עסוק אני 4 שעות בכל יום בעבודה כזו, שאני עתיד להקדיש לה ½1 שנה. מלאכה זו היתה משאת נפשי מכבר – ואוציאנה אי“ה אל הפועל. עבודה גדולה, גדולה, גדולה³⁰³! ואעפי”כ בקרוב אֶפָנֶה גם לעין יעקב ואקוה לגמור הכל בזמנו.

עוד לא הגדתי לכם אף החצי מכל מה שהומה וחומר בתוך בני מעי, אבל ידי יָגעה. היו שלום. עבדו. עבדו, ועבדו. גוטמן – עשה קובצים, ויהי אלהים עמך! רבניצקי – אותך במה אברך? איני יודע מה עושה אתה בשביל “מוריה” כעת? העובד אתה בעין יעקב? עבוד, עבוד, “כמו שכתוב אצלי בירמיהו”³⁰⁴. עשו ספרים הרבה – וטובים ואשמח גם אני. אין בעל לב טוב ועין טובה כמוני בכל העולם! אבל לשנות בספוהמ"ק בלא שמיעת דעתי תחלה אאסור עליכם. דעו זאת!

ואותך גוטמן כבר מכרתי³⁰⁵, כבקשתך. אולם מתחלה נפטם אותך קצת. כדי שתהא נאה לשוק וישתבח גופך ומקחך – ואח"כ נקשור בין “קרני פרה” שלך אפסר ונוציאך לשוק בתופים ובמחולות. חכה, חכה. בפוליטוני בעל מחשבות³⁰⁶ נצפה קרניך זהב ונקשור עליהם כתרים. פיו!

ועוד הפעם: דינו בכֹבד ראש על כל מה שכתבתי בעניני ההדפסה, וכך על סדורי ביהושע.

וע"ד שירַי³⁰⁷ – דע לך רבניצקי שאם לא אקבל ממך במשך שבוע תשובה מוחלטת שאתה קָרב להדפסה, אז בטל הכל – ואתה תצעק חי וקים. אם חובותיך אינן חובות – הרי זכיותיך אינן זכיות. — הרי לך כאן אולטומטום!

וההדפסה תהא דוקא בקראקוי ובניר ובאותיות שאני רוצה. הרי לא מכרתי את עצמי לשחיטה ובלא ברכה. ענוני על הכל בו ביום.

שלכם ח. נ. ביאליק

נ. ב. — — —

קכט. [לי"ח ברנר]

[וורשה, י' תמוז תרס"ד] Варшава 10/VI 904.

חביבי,

דברתי היום עם קפלן³⁰⁸ – וַיֵאות, סוף סוף, להצעתך הטובה לשנינו. הנך מקבל איפוא מהיום והלאה 20 p. על"ח³⁰⁹ מדי חדש בחדש. בקרוב תקבל שכר החדש הראשון – היום או מחר – ואתה שלח ושלח, דברים יפים, כמובן³¹⁰.

ובשביל הלוח³¹¹ לא תשלח דבר? אנא – הזדרז נא, הזמן קצר.

שלך ח. נ. ביאליק

קל. [לבעלי “מוריה”]

11/VI 1904 [י“א תמוז תרס”ד] מרֹזי Мрозы.

חביבי אַחַי בעלי “מוריה”.

1) הרי כאן: א) הדוביֶרנוֹסט³¹² שבקשתם, כתוב ע“י נוטריוס טפש ויקרן (9 p. 50 k לקח הוא ומזכירו. ימ"ש!) עפ”י נוסח ווארשאי. וא“כ ידיכם מותרות עתה לקחת תיבה בפוסטא ולהדפיס מודעות. ב) החשבון שכתבתי על אודותיו במכבתי הקודם. — ואתם הזדרזו נא והכינו מודעה טובה³¹³ ושלחו אלי ואשימנה בעתוני וורשה, וגם לשאר העתונים העברים שלחו, ואפילו לעתוני חו”ל המתקבלים בארצנו.

2) עם סטבסקי³¹⁴ התניתי להתחשב כל חדש, אבל מפני שלא מכר עדין אלא דבר מועט אין הדבר שֹׁוֶה להתחשב עמו, ובפרט שאני כאן והוא שם. בחשבון הרצוף כאן תמצאו גם את חשבונו – כלו דבר מועט. מובן מאליו, שמהיום והלאה, כשלא יהא אצלנו לא סוכן ולא סרסור מו"ס פשוט, ונתחשב עמו כמו שמתחשבים עם אבא³¹⁵ : מזומן או שטר!

כאן, במרֹזי, מצאתי כל מכתביכם. לבי שמח על עבודתכם המזורזת. התחזקו והיו לבני חיל!

3) כדי להדפיס 2000 אכסמפ' ספוהמ“ק צריך אני לשבת בוורשה ימים אחדים, כל ימי הִמָשך ההדפסה. — — בכל אופן אני צריך להיות עוד פעם בוורשה – שהרי לשם שלוח הפלאטין לכם ג”כ אני צריך לכך – ואעיין שם בדבר. חוששני שעד שאשלחם אני לאודיסה, ועד שיתקבלו שם, ועד שתתקנום שם – וספק אם יש אצלכם אומנים יודעים לתקן כהלכה פלאטין עברים – ועד שתדפיסו – וספק אם מיטיבים אצלכם להדפיס בפלאטין עברים ואם יודעים אצלכם איך להתנהג עמם – יעברו חדשים, ובוורשה יעָשה כל זאת על רגל אחת: אחת ושתים – והרי לכם 2000 אכסמפ'.

4) בהיותי בפעם זו בוורשה לא יכולתי למצוא את פינס³¹⁶. אמרו, שגם הוא בקשני. גם הוא בנוה קיץ, אלא שהוא בא בכל יום לוורשה. אולי תעלה בידי לפתותו להדפיס באודיסה את הזמיר. הנכוה ברותחין נופח בצוננין. הוא כבר נכוה במהדורא ראשונה (לענין הדור החיצוני) ובקושי נשים בלבו אמונה. — — אנסה. היום אכתוב לו למהר תקון וסדור הזמיר למהדורה שניה. אגב, בֹּאו וראו מה בין וורשה לאודיסה לענין מיכר ספרים: וורשה מכרה 1200 הזמיר ואודיסה 250. הבדל גדול!

הוי, חברים, הזהרו בדפוסי אודיסה. הזהרו, אומר אני לכם, שמא תִכָּוו. את האנתולוגיא ויהושע קבלתם?

את הגבולין שביהושע צריכים להדפיס, לדעתי, גם אחרי סדורִי וקצורִי, באותיות קטנות מעט מן השאר, ובאופן שבאם ידלג המורה עליהם לא יתקלקל ספור המעשה של הכבוש והחלוקה, ואלה טעמי: אמת שאין להשמיט לגמרי את הגבולין ולהסתפק בחמשה ששה פסוקים של הנחלה, הפלה בגורל וחלוקה וכדומה, מפני שאפילו בהסטוריה לתינוקות נותנים ידיעות יסודיות ע“ד הגיאוגרפיה של הארץ שבה הכתוב מדבר, ובפרט ספוהמ”ק שכלם תלוים תמיד בין אמת לאגדה ומטרתנו לתת אל הספורים צורה של אמיתיות מדומה (правдоподобіе) בעיני הילד, המחזקת תמיד את הרושם, ולפיכך עלינו לערבב אמת ואגדה זו בזו, ובפרט שצורת הארץ, שהיא על כל פנים ידיעה מועילה וגם נצרכת ללומדי תנ“ך, אינה גרועה מן המצוות המשולבות בספרים, שלא השמטנון, כגון מילה ושבת וכדומה, אבל עם זה עלינו להודות שסוף סוף אין ספוהמ”ק ספר־למוד־שמושי ויבש, הספורים הם העקר והשאר טפל. והגבולין הם סו“ס ענין מייגע, וע”כ עלינו להניחם בתור דבר של רשות, הרוצה יקרא ושאינו רוצה ידלג. ולתכלית זו עלינו למעט קצת את דמות אותיותיהם. — ענוני בו ביום.

שלכם ח. נ. ביאליק

קבלתי מפישר את הגליון האחרון של ספוהמ"ק. הכינו שופטים, שמואל. הוא, פישר, כותב לי, שבעוד שבוע יגמור את בן עמי ויתחיל מיד בנביאים. צויתיו לבלי שלוח אלי עוד קורקטין, מחמת טרחתו. — גוטמן, אני אשלח לך, היום אולי, מכתב מיוחד.

קלא. [לש. בן־ציון]

מרוזי 1904, 11/VI [י“א תמוז תרס”ד].

ועתה אליך, אחי! כל מה שחלמתי הלילה, אמש ואֶמְשַׁיִם – על ראשך יחול. רבוש“ע! הגע בעצמך: אני אקלקל לך ירידים! אי גוטמן! עוד מעט ויצדק קלוזנר. קלוזנר אומר, שהאודיסאים הצדיקים והתמימים גרועים אלף פעמים מן האחרון שבוורשאים. אני חשבתי “רֹגז” מצד רבניצקי ופתאם אתה בא עלי ברגזך. אם אתה יכול לחשדני בכך – קץ העולם בא! שיננא! עד שאתה דורש “סמוכין”: ביאליק אצל קפלן, קפלן אצל קרינסקי³¹⁷ וכו' וכו' ומעקם עלי את הכתובים – ראה את הפשט הפשוט. והפשט הפשוט הוא, שנתפרדה החבילה אצל קרינסקי: פיכמן³¹⁸ עזבו (הוא יעזוב כמדומה, בקרוב גם את וורשה), וכשל עוזר ונפל עזור, מפני שהוא היה המשתדל בדבר³¹⁹ – ובעצתי, חכם שלי! וכדי לגרות את יצרו של קפלן נתכוונתי, וכדי להרבות עליך קופצים נתכוונתי, וכדי שיתייקר שערך חפצתי – בקצור, לך לעזאזל! אני אין לי כל עסקים עם קפלן, וכל מה שהשתדלתי בדבר – לא טרחתי אלא בשבילך. וקפלן – קשה לעמוד על אופיה של ברית זו. “קלפת נֹגה” הוא – מעורב טוב ברע. עכשיו הוא מדבר דברים אחרים: פוליטיקא! כמו שנבאת ולא ידעת מה נבאת. פוליטיקא כיצד? באשר בכן, הנה כפי שעבר בפרובינציא וראה את גֹדל החורבן והמשבר ומעוט הפרנסה לרגלי המלחמה³²⁰ – א”כ אין חשבון לצאת עתה במין הוצאת ספרים כזו שהוא רוצה. בוודאי לא יצליח, וצריכים להמתין. כך אומר הוא, ואפשר נכונים דבריו. וכבר גם עכב בידו שכר סופרים (גם מחצית שכר שטיינברג³²¹, המת ברעב) שכבר קבל הכ“י שלהם. ואם לא השתדלתי לקבל ממך עד היום את כתבי ידיך ג”כ טובה הוא. כי אז היו גם כת"י שלך בידו וגם כסף לא היה שולח לך. זהו מצב הענינים לפי שעה, כשישתנה הרוח – אודיעך. ידיך מותרות עתה, פנה לך על ימין ועל שמאל – ואני הנני אחיך תמיד: פי שלך ורגלי שלך. תאמר שאלך בשבילך – והלכתי ודברתי. צו! אפשר רוצה אתה שאטפס – הנני נכון גם לטפס – אבל לא לזחול.

דברתי עם בעל הצופה – אלישוב – והוא מסכים לתת לך 40 ר' לחדש שתכתוב לו דברים שונים – מה שאתה רוצה – 4 פעמים לחדש. הוא הבטיחני לכתוב אליך בדבר זה. כבר כתבתי לך שבעל מחשבות³²² מטפל עתה בך.

בעד התמונה – יישר כחך. למה אינכם שולחים אלי גם את “השלישיה”³²³? אמנם אדם הגון אני כאן בצדך, אבל ידי נתונה לאחורי, שלא כדרכה.

מדוע אינכם עוסקים ביובל הסבא? רוצים אתם שתקדימכם וורשה? טוב ונאה! סקנדל, סקנדל! הנה לכם מעשי אודיסה! האמינו לי שאיסד כאן ועד היובל, בוורשה, ואתם תקראו את “שיר השירים” הקצר. פרץ כבר רצה לקרוא את האספה הראשונה ולהדפיס צירקוליארים ואני עכבתי בידו. סקנדל, סקנדל!

ואני – קרוב הייתי לאהבה. נפלה כאן מן השמים בתולה יפה, פזזה שלשה ימים רצופים בין אִלנות היער – ונתעלמה. כתבתי שני שירי אהבה, אחד קצר, בטעם “עם דמדומי החמה”, השני ארוך יותר, בטעם – בטעם היין… זכיתי לטייל עמה שתין נשמין או שלש שעות וחצי, בפורתא איני דק. בשדות ויערות שוטטנו וזִכְרִיות קטפנו. — — בקצור, אין כאן כלום, ביהדותי. יש כאן רק שני שירים שמחירם בערך 10 ר' פחות או יותר, עם קופיקות.

שלום לך אחי, שלום ונשיקות. גוואלד, עד מתי תהא מלמד? כתוב, כתוב.

שלך³²⁴.

קלב. [לח"י ברנר]

וורשה 29/VI 904 [כ“ט תמוז תרס”ד].

סופר יקר וחביב ח"י ברנר,

מסבה חיצונית הוכרחתי למשוך ידי מעריכת ה“לוח”³²⁵ וספוריך ששלחת נמסרו ע"י אחיאסף להאיש שיעסוק בזה ואני גם לא זכיתי לראותם. צר לי. עתה הנני מבקשך, חביבי, להזדרז ולשלוח אלי ספור בשביל “השלח”. אם ספורך “האחרון”³²⁶ נגמר – שלח אותו, ואם לא – שלח לפי שעה ספור אחד קטן ממנו בשביל החוברת הבאה. נצרך אני בשעה זו.

ואני אשתדל כאן שתקבל את משכורתך במועדה. עשרים רו"כ נשלחו כבר לך ובודאי כבר הגיעו לידך.

לספורך אני מחכה בקֹצר רוח.

מה מצבך ומעמדך הנפשי כעת. בחוברת הששית הצריכה להתקבל היום או מחר נדפסו ספור שופמן³²⁷ וספור מיידניק³²⁸ המנוח, הראשון טוב והשני לא רע.

ושלום לך.

חובבך ח. נ. ביאליק

קלג. [לש. בן־ציון]

וורשה, 29/VI 1904 [כ“ט תמוז תרס”ד].

גוטמן,

עם כל הכעס הגדול שבלבי עליך עתה — — על הבגד שבגדת בי — — במסרך את ספוריך, השייכים לי – להצופה — — הנני מוכרח בכל זאת לכבוש את כעסי לפי שעה ולנסות אך הפעם אליך דבר: גוטמן, אם באמת חבר אתה לי, ואם אין זה דבור ריק בעלמא – כי עתה שלח בשביל השלח ספור. אמנם עונך לנגדי לא יכופר עוד ע“י זאת, אבל מקצת פיוס יש בזה. גוטמן, איני מתלוצץ עתה. חולה אני ומדוכא ואין לבי עתה לליצנות. אני מדבר באמת ובתמים: הנני שרוי בצרה גדולה. אין לי על מי להשען אלא עליך. אוי אוי לה למשענת רצוצה זו – אבל כך הוא המצב. אין לי תמונת אות בשביל החוברת שאני צריך לסדר עתה. אם אין אתה ולוינסקי לי – אבדתי. למה אתם מצערים אותי כל כך? במה “השלח” וח. נ. ביאליק גרועים מ”הצופה" ואלישוב³²⁹. בזיון וקצף וחריקת שנים וכאב לב. אני מחכה. עזרוני.

אלטער’ל, שיק א מעשה פאר’ן השלח. איך האב שוין ניט קיין כח צו ווארטען³³⁰.

ח. נ. ביאליק

האם לא נתקלקלו ספרי “מוריה” בדרך?

מ“הצופה” מסרו לי לקריאה שני פרקים ראשונים מספורך “מעבר לחיים”³³¹. מכאוב לב.

הלוח³³² יערך ע"י לודויפול.

קלד. [לברקוביץ]

וורשה 904, 29/VI [כ“ט תמוז תרס”ד].

סופר יקר ה' ברקוביץ.

זכורני כי באחד ממכתביך האחרונים הודעתני שכותב אתה ספור גדול בשביל “השלח”³³³. מאד מאד הייתי מתאוה לדעת היכן אתה עומד בספור זה ואם עולה הוא בידך. כשרונך קרוב ללבי מאד וסלח לי את תשוקתי זאת!

ואולי יש פי שעה אתך ספור קטן בשביל “השלח”. נצרך אני, לא עליך, בשעה זו. ומלבד זאת הרי זה זמן רב שלא נתת כלום להשלח ויש לי רשות לתבוע בפה. אנא הזדרז נא ושלח מן המוכן בידך.

את שכרך תקבל בלי אחור תיכף לקבלת הכ"י.

מוקירך ח. נ. ביאליק

הלוח³³⁴ יערך ע"י איש אחר ואין לי כל עסק עמו.

קלה. [לש. בן־ציון]

[וורשה ב' אב תרס"ד] 1/VII [1904] Варшава

גוטמן,

מכתבך עם דאגותיך וחרדותיך לבריאותי קבלתי, אבל עד שאתה דואג וחרד ומיצר ומתאנח במלים בעלמא – הראני נא, גבור שפתים, הראני נא והודיעני את “חברותך” לא בדבר שפתים לבד, אלא גם במעשה קטן כזנב הלטאה. וכי לא свинство היא, “חזירות” גדולה מנשוא מצדך ומצד כל הידידים הטובים שבאודיסה, שעוזבים אתם אותי בעת צרתי ואינכם שולחים אלי דבר בשביל השלח. האמן לי, דוקא מפני שהחטא הוא גדול – איני מוצא די קללות וחרמות בפי או די מלים “רציניות” שיגעו בלבבכם וכל מה שאני כותב לכם בענין זה אתם רואים כעין ליצנותא או מילתא דבדיחותא. הלא זהו אבסורד גמור, אבסורד אשר לא יאמין בו איש: דוקא מיום שאני נעשיתי לחצי עורך השלח, ודוקא מפני שאנו ידידים ואחים וחברים ושותפים ואוהבים ומפרכסים זא“ז – ודוקא מפני שאתם דואגים וחרדים לי וכו' וכו' – חדלתם פתאם להשתתף בו, בהשלח. להדור שולחים, להצופה שולחים, לה”פריינד" שולחים – ולביאליק לא. האין זה אבסורד גמור? אבל שמעו מה שאומר לכם: חברותכם וידידותכם ודאגותיכם וחרדותיכם – מחירן פרוטה! ומכיון ש“הצופה” נותן יותר מפרוטה והפריינד גם כן ידיד טוב הוא³³⁵, וידיד שמשלם גגגעלללט³³⁶, ולהדור צריכים ליתן דמי “לא יחרץ” — — לפיכך וכו' וכו'.

אשריכם ואשרי חלקכם. בודאי כך מצוה היושר וכך גוזרת הידידות!

והנני מעתיק לך את הצֶטיל³³⁷ והודיעני מיד מכל אשר עמך בדבר: 1) מוריה, 2) עבודתך, 3) בקשה גדולה, 4) בענין מידאניק המנוח³³⁸, 5) דברים שבלב, 6) ועוד ועוד ועוד, ולבסוף 7) מה אני עושה ומה אני חושב לעשות כעת. אמנם פונקט³³⁹ אחרון זה נוגע אלי, אבל אנכי העתקתי בשלימות, כבקשתך, ואעיר מצדי שבנוגע לסעיף אחרון זה אמלא בקשתך רק אחרי בוא דבריך על הסעיפים הקודמים.

שלך בלא כל תנאי, אפילו בשעה שהנך רשע מרושע,

ח. נ. ביאליק

קלו. [ליעקב כהן]

[וורשה] 904, 7/20 VII [ח' אב תרס"ד].

החביב!

תמיהני על משכך ידך מן “השלח”, ואני קויתי וקויתי עזרה מאנשים שכמותך ביחוד. האמנם לא שרתה רוח הקדש עליך בכל הזמן הרב הזה מיום צאתך לחו"ל³⁴⁰?

שלך ח. נ. ביאליק

קלוזנר דורש בשלומך. שמחתי לקרוא במכתבך הכתוב אליו כי מכין אתה את עצמך ליצירה גדולה. מי יתן.

קלז. [לש. בן־ציון]

[מרוזי] שעה 8 בבקר יום ג', שעה קלה לפני נסיעתי לוורשה.

13/VII 1904 [י“ד אב תרס”ד].

אחי.

לא לצערך נתכוונתי³⁴¹ אלא אמרתי לך מה שבלבי וכל תשובותיך לא יועילו להוציאני ממבוכתי. לפי שעה אין בידי כלום בשביל חוברת ח‘³⁴², שכבר הגיעה שעתה להיות נדפסת חציה – ואצל קלוזנר הכל מוכן, ועיקר המניעה הוא בשבילי. ה’ עמכם, אודיסאים! קוועטשערס³⁴³ אתם, ולא תצלחו לכל מלאכה. לכל הפחות, הרי לוינסקי יכול לסייע לי עתה, אנא השתדל בדבר, עדין לא נתיאשתי; אי אפשר לי להתיאש מלוינסקי, שהרי מהיכן אקח בשביל החוברת השמינית? והרי אני צריך ליתן מה שהוא בשביל חוברת ח'. מה דעתך, — צריך אני?

לתשובתך אחכה. את הרשימה העתקתי לך, כבקשתך, ואתה לא השבתני אפילו על סעיף ופרט אחד שבה³⁴⁴. אני מחכה לתשובתך המפורטת על כל סעיפי הרשימה, והעקר על הדברים שבלב. דברים שבלב הם מאכל מתוק לחכי ואני רעב להם. עושה, חושה, גושה.

שלך ח. נ. ביאליק

ואיה התמונה המשולשת³⁴⁵? זריזים! מבין אני אנכי העצל ואתם הזריזים. וראיה לדבר – המעשים הרבים והנוראים שעושה “מוריה” באודיסה — — הוי זריזים!

קלח. [לברנר]

וורשה 15/VII 904 [ט“ז אב תרס”ד].

ברנר חביבי,

שמח אני שמחה כפולה על השלמת ספורך³⁴⁶ : בתור קורא ובתור עורך. הזדרז, חביבי, וגמור ושלח לחוברת ח', כדי שיוכל כל הספור לבוא בכרך של חצי השנה הזאת. ואני אשתדל שתקבל את שכרך הקבוע במועדו. מנהלי ומשמשי אחיאסף העקריים אינם עתה על משמרותיהם – נסעו מזה לאיזה מקום לימים אחדים – ואני יושב בכפר³⁴⁷ ואי אפשר לי להמציא לך מה שאפשר להשיג. הספר של טשיריקוב³⁴⁸ הוחרם ואיני יודע אם אפשר להשיגו ולהמציאו אליך.

המחכה לתשובתך, חובבך מאד ח. נ. ביאליק

קלט. [י. כהן]

[וורשה] 1904 [15/VII. ט“ז אב תרס”ד].

יקירי י. כהן,

היום נודע לי ולקלוזנר כי שלחת שירים רבים בשביל לוח אחיאסף. האמנם משליך אתה כפתים את שיריך לארבע רוחות העולם, להצופה, להדור, ללוח וכו' – ורק השלח לא זך בעיניך? דבר זה לא עלה על דעתי ועל דעת קלוזנר מעולם.

הננו מחכים לתשובתך

ח. נ. ביאליק

מכתבך האחרון הגיע.

קמ. [ה' גלמבוצקי]

וורשה, 19/VII 904 [כ' אב תרס"ד].

שלום לך ה' גלמבוצקי³⁴⁹,

צלי לא סר מעליך³⁵⁰ אלא מחמת שכיבה. שוכב אני כל היום על ה“הַמַק”³⁵¹ בצל דובדבניות³⁵² וצלי נבלע בצלן – וכלום יש צל לשוכב?

ספורך שלח.

ושלום לך מאת חובבך

ח. נ. ביאליק

קמא. [לש. בן־ציון]

וורשה, 904, 28/VII [כ“ט אב תרס”ד].

גוטמן,

מזל טוב, החרוץ³⁵³. — — מזיק גדול אתה. לך בכחך זה ופרית ורבית.

מעשים אשר לא יעשו נעשים עמי! שלחת את השלישיה³⁵⁴ – ואני לא קבלתי ואין תקוה עוד שאקבלנה. אבדה! תומ"י הכינו לי תמונה חדשה ושלחו אלי. ראו בקשתיכם.

ושלום עליכם מכין את עצמו להוצאת ספרי אגורה³⁵⁵ – וביאליק אינו יודע. טוב ויפה ונחמד ונעים!

ברגע זה קבלתי מכתב משלום עליכם ואינו מודיע כלום מזה. יש שם רק פריסת שלום מפאלאשה שלי³⁵⁶ תחיה ומן ה“זקנים” שלך.

ע"ד העסק שאתה מציע – אין לי לפי שעה פנאי לעיין בו. כשאפנה – אעיין. צריכים תחלה להעמיד את “מוריה” על הרגלים.

דעתי על “מעבר לחיים” שלך³⁵⁷ תשמע אחרי ה“סוף”. — למכתבך המלא אחכה.

שלך ח. נ. ביאליק

היום קבלתי מכתב מפישר שבו מודיעני שאם ישלח בן עמי³⁵⁸ לאודיסה יתעכב ב"ע בדרך לא פחות מחודש. צויתיו בשביל זה לשלוח לוורשה. כתבו גם אתם כך.

קמב. [לברנר]

וורשה 28/VII 904 [כ“ט אב תרס”ד].

יקירי ברנר,

שמח אני בגמר ספורך “מסביב לנקודה”. מהר והעתיקהו אל הנקי ושלחהו אלינו בשביל “השלח”. בעוד שבוע אני מתחיל בסדור החוברת התשיעית. אשתדל לתת את ספורך בשעורים גדולים, באופן שיבוא כלו בכרך אחד. “היהודים” של טשיריקוב לא מצאתי בכל בתי מסחר הספרים דפה, למרות כל יגיעותי. התיאש ממנו. אינו כדַאי, לדברי קוראים מבינים, שתצפה לו. כידוע לך ממכתבי הקודם³⁵⁹ – הַחרם החרימו אותו ספור³⁶⁰ – אבל לא כל חרם – קֹדש.

ובנוגע לשאר בקשותיך – הרי אני איני יושב עתה בוורשה³⁶¹ וכל בקשותיך אני מוסר לקנטורא אחיאסף ואיני יודע אם הקנטורא ממלאה אותן הבקשות אם לא. ספורך “בחרף” לא נתקבל, כמדומה, עדין בוורשה מביהד"פ³⁶². איך שיהיה, אפשר שאראה מחר את ה' כהן ואמסור לו את בקשתך.

ושלום לך

חובבך מאד ח. נ. ביאליק

נ. ב. שופמן מְיָרא אותי – או מתפאר – שיכתוב רוסית לרוסים. ולמה? מפני שאין אחיאסף שטוף באוואנסים. אמור נא, בבקשה ממך, האין שופמן ילד? קללהו מעט במכתבך.

קמג. [לי. ד. ברקוביץ]

[וורשה, ז' אלול תרס"ד] 904, Варшава 5/VIII

האמן,

ברגע זה קראתי את ציורך “מסתר המדרגה”³⁶³. מרגלית היא שאין בה פגם כל שהוא. יישר כחך הגדול. החייתני. בתוך האוכלוסין המרובים של נעדרי הכשרון וקטני המֹח הצובאים יום יום על שערי ספרותנו ושמים אותם לזועה בעיני כל נקי דעת – נגלה סוף סוף כשרונך האמתי ההולך ומתגדל ומשתכלל ומתעמק לעינינו. כן תגדַל וכן תגדל.

כסף תקבל באלה הימים. ציורך יבוא באחת החוברות הקרובות³⁶⁴. ועוד הפעם יישר כחך.

חובבך בלב נאמן

ח. נ. ביאליק

נ. ב. שמח אני על בואך לוורשה. — אולי תמצא שם אחר לציור זה. השם שנתת אם כי הוא מתאים לתכן הציור, אבל שבלוני הוא יותר מדי³⁶⁵.

קמד. [לברנר]

מרוזי, 7/VIII 904 [ט' אלול תרס"ד].

יקירי ברנר,

ביום ב' הבא, 10 דנא אהיה בוורשה ואזרזם במשלוח הכסף לך.

במכתבי לא נפלה טעות. החוברת השמינית כבר הולכת ונדפסת ובעוד ימים שמונה, תשעה – אגש לסדור התשיעית: ובתתי את ספורך בשעורים גדולים – יבוא כלו בכרך אחד, בתוך 4 חוברות.

הזדרז נא, חביבי.

הודיעני ע"ד בריאותך.

שלך ח. נ. ביאליק

קמה. [לש. בן־ציון]

מרוזי 904, 7/VIII [ט' אלול תרס"ד].

גוטמן,

הרי באמת טפש גדול אתה, במחילת כבודך וכבוד “מוריה” אדם מדבר אליך בלשון בני אדם, לשון סוחר, ואתה – קונם עלי אם יודע אני מה אתה רוצה ממני. “לב” אתה רוצה. שוטה, שוטה, כבר נאכל לבי ע“י כלבים שכמותך. ולך עדין יש לך לב? מקנא אני בך. מכור לי משהו ותזכה לחיי עולם הבא. אעפ”י שמסופקני מאד מאד אם לבך שוה אפילו פרוטה של נחשת. קח מקצת בהלואה או במתנה מאת רבניצקי או לוינסקי: להם יש “לב” אלפי ככרין – ובזולי זול. אבל אכילת לב קשה לשכחה, כידוע, ולכלנו נוח לנו שנלקה מקצת בשכחה. הרבה חטאים קטנים יש לנו זה כנגד זה והשכחה, כמדומה, יפה לנו בשעה זו, עד שאשוב להיות חֲכַם־אודיסה כשהייתי ואסטור על חוטמיכם להזכירכם נשכחות.

אולם הנח לרמזים! נדבר דברים ברורים: אני חטאתי “בעגל” כנגדך: אתה רצית לזכותני בעסק³⁶⁶ ואני דחיתיך בקש, פטרתיך בשה“י פה”י.

אבל חֲכָמִי האודיסאי! כלום אינך יודע שאין לי עתה, לאחר שהשקעתי כספי המעט ב“מוריה”, כל כסף אחר זולתו. כלום יכול אני עתה לנוע בין אודיסה לוורשה, ובעוד וכשאני עומד על רגל אחת, וכשאני תלוי ועומד בין אודיסה לוורשה, ובעוד “מוריה” לא יצאה מחתוליה – והכל על סמך דבריו של איזה מסדר שעתיד לנסוע וללמוד ולעשות וכו' וכו‘. אמת, אידיאה יש כאן, אבל אינה ענין אלי ועתה. "’קוה גוטמן, כי טובה תקוה מחיים". בעוד שבועות, בעוד חדש ואני אשוב למחיצתכם ופה לפה ופנים אל פנים ולב אל לב אדבר בך ונעיין בעסק יפה יפה, אולי באמת יש ממש בו, ואולי באמת אוכל להשתתף בו – והכל על מקומו יבא בשלום, אבל לפי שעה – יפה השתיקה, מפני שאיני יודע מה לומר לך, לא “הן” ולא “לאו”. וכי לא כך, גוטמן?

החטא השני – לא הודעתיך את דעתי העשירה ע“ד ספורך “מעבר לחיים”. צרה גדולה! ודאי בלא חַוַת דעתי לאחר מעשה לא תגמור חלילה אתה את הספור ו”הצופה" בודאי לא ידפיסנו בצורה “מתוקה” זו שהוא מדפיסו עתה והעולם יחרב! ומאידך גיסא: כלום יכול אני לדון ולחות דעה על סמך קטעים שאני קורא אחת לשבוע או לשבועים, באופן שבשעה שאני קורא הגליון האחד כבר יצא מלבי או נשתכח ממני לגמרי הגליון הקודם? אמור אתה בעצמך, אפשר לי לחוות “מבינות” באופן כזה? וכי מותר לאדם להיות בהול כל כך ולתפוס את חברו בגרגרותיו: או אמור מבינות או הרג וחנק! אַי, גוטמן, גוטמן! יצר הרע גדול לך ואתה מבקש לו מזון בסל חברך. אין פת בסלי בשביל יצרך הרע. ימות כלב זה ברעב ואני לא אפרנסנו אפילו במשהו, אפילו בפחות ממשהו – וקראני אכזר, רשע מרושע!

ועוד חטא שלשי בידי – לא עניתיך ע“ד בקרתו של אלישוב שלא באה לעולם³⁶⁷ – שיננא! וכי אתה בעצמך לא עמדת על טעמו של דבר? אמנם בעל מֹח קטן אתה, כמו שאתה מעיד בעצמך באחד מכתביך והודאת בעל דין כמאה עדים דומה – גיר, גיר, גיר בעיניך, השטן! אבל אפילו מי שיש לו קורטוב אחד מֹח בקדקדו היה יכול לעמוד מאליו על טעמו של דבר זה. מתחלה רצו בעלי הצופה שיפרסם ד”ר אלישוב טבעך בעולם ע“י בקרת ואח”כ יכריזו הם על המציאה הטובה שמצאו בך, בתור עוזר תמידי לעתונם ה“אירופי”. אבל אח“כ, כשנשתנה ע”י סבות שונות ה“פלאן” שלהם והוכרחו להכריז עליך עוד בטרם שהספיקה השעה להבקרת לקשור לך כתרים, מפני שהיתה השעה דוחקתם – מועד החתימה היה ולא יכלו להמתין – ממילא נתקלקלה מחשבתם הראשונה ועכשיו לא נאה – לא להצופה ולא לאלישוב – לשבח את סחורתם שכבר נמכרה. אמנם כונתו של אלישוב לא היתה לכתחלה אלא לכתוב מאמר בקרת לשמה, ולא לשם תועלת הצופה, אבל עתה, אעפ“י שלא נתיאש עדין מזה, בכ”ז הוא מוצא פגם בכבוד עצמו להיות לכלי שרת, ואפילו דרך אגב, מחזיק טובה הנאה ל“בעל הבית” שהוא עובד אצלו, והוא אומר לדחות את בקרתו עליך לאחר זמן או לתתו בעתון אחר.

היש בידי עוד חטא? אפשר יש: אבל שמעני נא חֲכַם־אודיסה! — — עוד אחטא ואשוב ואחטא כהנה וכהנה ואני חושש לך כמו שאני חושש לשלג דאשתקד. יודע אני שתמחול לי ותשוב ותמחול; על כרחך תמחול לי. — — יתן ה' ואשוב לאודיסה!

ומובן מאליו שחובך אינו משולם ועדין אתה חייב לי להשיב על כל הצֶטיל³⁶⁸, אין נגרע דבר, אני מחכה.

ואני – אמנם כונת כמעט האמת באמרך, שאני רועה רוח. עדין אני תלוי ועומד ואיני יודע מה יהיה בסופי. אח חביבי! עדין אין לי בעולם כלום. אין מעמד לרגלי ומושב ל“אחורי”; מלאך רע מטלטלני ממקום למקום. אימתי יגיע הקץ לנדודי. בוחר הייתי — — כמוך ולשבת במקום אחד במנוחה מלכת ערירי ולטלטל את עצמי מיהופיץ לבויבריק ומבויבריק ליהופיץ.

ורבניצקי כועס ושותק. למה הוא כועס ולמה הוא שותק? גם כנגדו חטאתי. לא כך? אמנם חטאתי – ועברת רבניצקי שמורה נצח. לא איש הוא ויכפר. יהיה אלהים עמו. כשאבוא לאודיסה אפייסנו.

כתוב — —, כתוב — —, כתוב, כתוב.

שלך ח. נ. ביאליק

אגב, מדוע אמרת “כי ע”ד הבלטריסטיק של השלח לא לך לשפוט". מדוע? ילמדני רבי. אני איני מבין פירוש הדברים.

כשאקבל מכתב מוורשה – מן האיש שמסרתי הדבר בידו – שנתקבלו הספרים מקראקוי – אצא לוורשה. כנראה יהיה האות הזה ביום ב' הבא.

קמו. [לברנר]

וורשה [1904] 12/VIII ³⁶⁹ [י“ד אלול תרס”ד].

חביבי ברנר,

הרבה הרפתקאות עברו עלי בימים האלה ומי יודע את תולדותיהם העתידות לבוא עוד. נשתוממתי לשמוע מפי כְתבך כי עדיין לא נשלח אליך עד היום שכרך. הגידו לי מבית אחיאסף כי באלה הימים ישלחו אליך את כל המגיע אליך. שפָט נא את ח’ אחיאסף לכף זכות. היא אינה מקפחת שכר שום סופר, אבל עניה היא לפי שעה ודרושה לה הרחבת זמן.

בעסקי בעריכת ספורך נוכחתי כי אמנם המהירות גורמת למעשי ידיך הפסד גדול. הרבה הרבה חסרונות שיש להם תקנה מצאתי שם. אריכות, גבוב חומר, חסרון סדר בהרצאה, דברים שאינם צריכים לגופם, פזיזות ובהילות בהרצאה ובסגנון, כזה שהוא רוצה לספר הכל בבת אחת ובנשימה אחת, מין קוצר רוח. אלו הם החסרונות שמצאתי שם. שכלל, אחי, את כשרונך, ואל תבהל ברוחך.

ומה שלומך? כתוב, כתוב יקירי, אל תשים לב למיעוט מכתבַי. כתוב.

אוהבך בתמים  ח. נ. ביאליק

קמז. [לברנר]

[וורשה, י“ח אלול תרס”ד] Варшава 16/VIII 1904

יקירי ברנר,

בבית אחיאסף שקרו לי מפני השלום ואמרו לי כי שלחו אליך בשבוע העבר את כל שכרך. עתה נודע לי כי לא שלחו בשלימות, אבל בעוד ימים תקבל הכל.

חרד אני לבריאותך. הודיעני מיד מה שלומך. מפי הד“ר ווֹרטסמן³⁷⁰ נודע לי כי כסבור אתה שנמכרת בעד העשרים רו”כ לאחיאסף לעבד שכל מעשי ידיו לבעלים. טעית, חביבי, העשרים רו“כ שאתה מקבל הם על”ח³⁷¹ ואינך חייב אלא לתת עבודה כנגדם ולא יותר.

שלך ח. נ. ביאליק

קמח. [לברנר]

וורשה 22/VIII 904 [כ“דש אלול תרס”ד].

חביבי ברנר,

ספורך³⁷² בא לידי וכבר עברתי על חציו ואני מפסיק עתה מתוך קריאה וכותב לך. כנראה יהא ספורך מעשה רב בספרותנו.

“בחרף”³⁷³ כבר נתקבל כאן. צַו וישלחו לך אכסמפ' כמה שתרצה.

כל ההוצאות נשתלמו ע"י אחיאסף על חשבון המכירה.

כשאגמור את הקריאה של ספורך אודיעך דעתי.

אלו היה השלח ואתה נתונים בתנאים יותר טובים הייתי מיעץ לך להשהות מעט הספור שבידך בשביל שכלול הלשון.

שלך ח. נ. ביאליק

קמט ³⁷⁴. [לי. ח. ברנר]

שלום לך, היקר.

היום שלחתי לדפוס ד' פרקים – 28 עמודים כתובים – מספורך. ספורך זה – שהוא כעין המשך ומלואים ל“בחרף” – יעשה, כמדומה, רֹשם. עדין לא קראתיו אלא פעם אחת, ואעפי“כ אוכל לומר בהחלט, שאתה הוא המספר העברי החדש של תקופתנו בגֹבה המובן של המלים האלה. מי שיבקר את ספוריך עם ה”תיאוריא סלובֶסנוסטי“³⁷⁵ בידו ימצא בהם חסרונות גדולים וקטנים: האריכטקטוניא “צולעת”, “בריות” שלא לצרך, אריכות וקצור שלא במקומם וכדומה – אבל מה לי “תיאוריא סלובֶסנוסטי” אם רואה אני נפש חיה, רגש לוהט ורעיון־שרף מחלחלים בכל שורה ושורה ומפרפרים בכל אות ואות. וכמה דקות, וכמה “אמת” – אין לי מלה אחרת –, בקשת אמת, וכמה רעל משוקע שם. “אין הספור ‘בריה’ שלמה בעלת איברים ופרקים מחוברים יחד במתכנת קצובה מראש”³⁷⁶ – אפשר: זהו נחש שנחתך איברים איברים וכל אבר חי עדין בפני עצמו, חי ומפרכס וארס מפעפע בו. יודע אתה, בספור זה ובשאר ספוריך – עם כל ההשפעה הגדולה שהשפיעו עליך סופרי המופת הרוסים – אני מוצא על כל פסיעה ופסיעה השפעת גדולינו משלנו: אברמוביץ, אחד העם, ברדיטשבסקי וכו'; לא שאתה מחקה אותם, אלא מושפע אתה מהם שלא מדעת, רוחם משוקע ומובלע ברוחך, ככח האב בכח הבן, ונתגלה בך בדיוקנא חדשה לגמרי. כח יצירתך, אעפ”י שיש בו למראית עין אירופיות, הנהו ביסודו ובעיקרו כח יצירה עברית – ושל בן הגלות, כמובן, בן הגלות של תקופתנו, שרצונו חזק מיכלתו, הרואה ברקבון האומה ורוצה בחירותה והוא מאמין ואינו מאמין באפשרות החירות, חירות שאינו יודע היכן היא ומאין תבוא, מקוה ומתיאש כאחד, שואף וצועק מכאב, תלוי ועומד בין אלפי מגניטין וחותך רצועות רצועות מבשר עצמו במלקחים מלובנים.

ה“בריות” העקריות שבספורך – דוידובסקי, אברמזון – הרבה יש לי לדבר עליהם, אבל אניח הדברים לעת מצוא, לאחר שאקרא את הספור שתים ושלש. יודע אתה, בריות מעין דוידובסקי – עם כל ה“אמת” והיופי שיש בפסיכיקה שלהם – עלי הן עושות רושם כאלו חסרה איזו קרן קימת בנשמתם, איזה עיקר חסר בה, — ואיני מאמין ב“האמת” שבהם. “עיקר חסר” כזה יש ברוב צדדי חיינו החדשים ו“תנועותינו” החדשות והוא – ה“עיקר החסר” – עושה את צדדי החיים ההם ואת התנועות ההן ל“לאו דוקא”, למדומות. אולי כך הוא, מפני שתחלת הגִדול של כל תנועת חיים חדשה ושל כל רעיון חדש בעמנו אינה באה מתוכנו ומן הקרקע, אלא מן האויר. אנו קולטים את הכל מן האויר כשהוא גמור ומבושל ואנו נהנים מן הפירות והפרחים הבשֵׁלים של אחרים בלי חבלי חרישה ובלי יסורי נטיעה וגִדול. קרקע אין לנו – ולפיכך הכל מדומה. הכל נוצץ ונובל ביום אחד. אפילו הרעבון לחיים והצעקה לִפדוּת – מעין שקר יש בהם שלבי יודע מה הוא. אין אמת גמורה אלא בצדדי הגיחוך, השפלות והעניות שבחיינו.

אגב, הלשון שבספורך דורשת תיקון, השתדל נא לשכלל את לשונך. לא סגי בלאו הכי. אמנם ספורים ממין זה נכתבים מתוך קדחת – אבל מכיון שנכתבו הרי אפשר להשהותם בבית ולשַׁפֵּר וללטוש ולשכלל – ועי"ז ירויחו הרבה. יש לך לשון משלך – אבל נכרת בה התרשלות.

בברכת שנה טובה

שלך ח. נ. ביאליק

מה בריאותך?

נ. ב. אחרי חתימת מכתבי זה הובא אלי מוורשה מכתבך האחרון. וורטסמן הסיח לפי תומו ואמרתי להוציאך מידי טעות הגורמת לך הפסד³⁷⁷. עשרים הרו“כ ישולחו אליך בכל חדש, בלי הפסק – כך הבטיחו לי בעלי אחיאסף. כהן כבר שלח לך את עשרת הרו”כ השניים המגיעים לך לתשלום החודש העבר. — לסנדלרי “החיים העברים”³⁷⁸ איני נותן – אלה הם לוקחים בעצמם ומי יאמר להם מה תעשו? — שלום.

קנ ³⁷⁹. [לז. שניאור]

שיר זה³⁸⁰ מעיד על כשרון גדול ונאדר לעתיד לבא. יש בו הרבה מקומות מלאים כח דמיון נשגב; אבל, עם כל זה, מכלל “מעשה ילדות” לא יצא עדיין: יש בו גם הרבה רעיונות “תמימים” ומין “מחקר” ומין ערבוביה של הגיונות ותמונות פואיטיות שאין זווגם עולה יפה ושאין מקומם כאן. בכלל יותר מדי הכנסת את עצמך ל“פילוסופיה” בשיר זה, וגם הלשון מגומגמת ומקולקלת בהרבה מקומות.

שים לבך היטב לכל המקומות המשורטטים על ידי בעט עופרת ועיין בם. מהם מיותרים, מהם קשי הבנה, מהם מגומגמים וכו'…

ואולם³⁸¹ כל אלו הרעיונות שנשתקעו כאן יחזרו ויֵעֹרו בלבך בתמונה נאה ביותר ובדמות משוכללת ביותר לאחר שתתבשל אתה כל צרכך – ולאחר שיתבשלו המה בלבבך.

יש תקוה לאחריתך. עבוד! אל תתעצל!

ואשר לספורך “לב עם”³⁸² – עדין לא הועילו תקוניך לבטל את דברי שאמרתי לך עליו בוורשה אחרי קראתי הראשונה. אמנם עתה הוטב מעט הספור, אבל לא כדי להעשות ראוי ל“השלוח”.

חסרונו העיקרי הוא, לדעתי, מה שאין אנו יודעים מי היא התמונה המרכזית בספור זה. לכאורה היא האם; אבל הסגנון וה“טון” של הספור מעיד שלב המספר אל הבן הצעיר. וכל הספור כלו כתוב מתוך השנאה של אותו הבן, מתוך רגש כעסו על אביו ומתוך רגש רחמיו על עצמו ועל אמו.

ואעפי“כ הרבה הרבה מקומות טובים ויפים יש בספור זה. הניחנו אתך עד עת קץ ושובה אליו אחר זמן ויצא בודאי דבר מתוקן. כמדומה לי, כי גם הפעם עדיין אין בנינו עולה יפה. תחלתו וסופו – ביאתו של הבן, וכל האמצע – הספור ע”ד האם וירידתה וכ' ע“י עריצות בעלה ירידה אחר ירידה וע”ד הריסת חיי המשפחה – גרוש הבנים וכו', בנין כזה אינו עולה יפה.

ואעפי"כ הייתי מיעץ אותך לתתו ללודויפול בשביל הלוח³⁸³. הרי נצרך אתה.

וצאתך לשלום³⁸⁴. כתוב אלי לפרקים. כשתכתב דבר טוב שלח בשביל “השלוח”.

שלך באהבה רבה ח. נ. ב.

קנא. [לש. בן־ציון]

וורשה, 904, 18/X [כ“ב מרחשון תרס”ה].

אחי גוטמן.

רב לך, חביבי, כבר נקטה נפשי בפזמון השגור: “הואיל ויש לי לכתוב הרבה לפיכך איני כותב כלום וכו'”, לך ובַשֵׂר זאת לסוסים ולחמורים.

אשר לחרופיך שיש לך בשבילי — — יודע אתה ראשי התיבות של מלה קלילה זו: — —? אם אינך יודעה שאל את רבניצקי ויגדך – הלא בעל נוטריקון גדול הוא.

ובנוגע לאותו “דבר”¹ – אין לך “דבר” שאין לו מקום, ואפילו “דבר” כזה, שאין דעת גוטמַן נוחה ממנו. אם גוטמן אומר “פתוס וכזב” מסתמא יודע הוא מה שהוא אומר. הוי, הוי, לב יודע מרת נפשו – אבל, תנוח דעתך, חביבי, לא מפיך אני חי.

אגב, חביבי, אותו מקום, ר"ל, אותו “דבר”, נכתב לכתחלה כך, שלא ימצא חן בעיניך. נהנה אני הנאה גמורה כשאין “דבר” זה מוצא חן בעיניך. בחייך, גוטמן! סימן טוב ויפה הוא לשירִי כשאינו כשר בעיניך. אוי גוטמן, רחם ארחמך. “לנפול, לנפול… לנפול…”².

מתוק מדבש, גוטמן, כצפיחית בדבש!

ואף על פי כן, ענני, אח יקר, ענני, כתוב, אף על פי שיש לך הרבה לכתוב. אפילו אדם שיש לו הרבה לכתוב גם כן מותר להסתכן לפעמים ולכתוב לפחות מעט.

שלך ח. נ. ביאליק

עקר שכחתי: לדברי לוינסקי הכל שלום באודיסה ואין לי צרך לנסוע לשם. בכל אופן אין בידי לבזבז 50–60 ר' בשביל נסיעה לשם “מוריה”. אם תשתתף “מוריה” בהוצאותי – אבוא.

קנב. [למ. י. ברדיצ’בסקי]

[וורשה, כ“ג מרחשון תרס”ה] Варшава 19/X 1904

אדני הד"ר,

ששה ימים אחרי קבלת מכתבך הגיעני גם הכ"י שלך “חיי משה איש האלהים ויהושע”³. הוא נעצר, כנראה, בבית הצנזורא.

עד כמה שיכלתי לעמוד על כונתך מתוך הפרקים המועטים שקראתי בספרך – נראה לי, כי אעפ“י שכונתך רצויה, אבל ספק גדול הוא אם כבר השעה ראויה לכך ואם אתה הוא האיש שיוכל לעשות המעשה הזה. דברים כאלה נעשים מאליהם ע”י דורות ולא ע“י אנשים. האגדות – הן הֵנָה חלוקי האבנים הקטנות והיפות שרבבות גלי הים לוטשים אותן יובלי יובלות ודורי דורות עד שהיה פולטן על שפתו חלקות ומלוטשות. דור לדור יספר אגדה. כל המיותר והטפל נופל, ונשאר רק המוכרח והיפה והראוי להשתמר ולהִזָכֵר. וזה סוד שְלֵמותן המוחלטת של כל האגדות הקלסיות של כל האומות (כמעשה יוסף וכדומה). אמנם דור ודור ישים את חותמו עליהם⁴, מוסיף וגורע ומשנה – אבל כל זה נעשה ע”י חוקי יופי וחוקי פסיכולוגיא עממית ולאומית מיוחדה. ומכיון שהאגדה הגיעה לשלימותה המוחלטת מצדי צדדים – עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע. השֹׁהם התגבש וגם התלטש – ומי יגע בו ונקה?

תאמר, שגם האגדות המאוחרות, שהן תולדות הראשונות ונבראו באותה רוח הקדש עצמה של הראשונות, יש להן זכות להתמזג עם אבותיהן ולהיות לגוף אחד. תאמר, שגם “ספר הישר” והרבה אגדות מדרשיות נתקבלו ונתחבבו על העם ונכנסו לנשמתו אולי עוד במדה מרובה מהתנ“ך. תאמר, שהרבה מן האגדות האלו כבר נבלעים ועומדים⁵ באיבריהם של ספורי החומש והנביאים עד שאין יהודי פשוט מבדיל ביניהן, והרבה מהמוני העם ותמימָיו מְדַמים לפעמים לראות אגדות מאוחרות כאלו הן כתובות בפירוש בחומש. תאמר, שאלו המאוחרות – הן הן הלִטוש, ההחלקה ומלואֵי הפגימות – וכתולדה מוכרחת מזה, שכבר יש לנו רשות למזג את כל זה למוצק אחד. אבל מזיגה כזו צריכה להעשות מאליה. אני מצייר לי זאת באפן כזה: מתחילה יצרפו את האגדות לסוף כל סדרה, או קפיטל. אח”כ יְשַׁלבו אותן בתוך הספור, אבל באותיות קטנות מגוף הספור, ואח"כ, מקץ יובלות, כשיחדל הספור מהיות קדוש קדושה רליגיוזית, יתמזגו שני הגופים לגוף אחד…

כל זה נוגע גם לפרקי הנביאים וקטעי התהלים שאתה משלב מענינא דבר דבר במקומו. בעקר הדבר אני מסכים לך (ובמקצת כבר קיימה “מוריה” בפועל רעיון זה⁶ וגם בנוגע להאגדות המאוחרות⁷) – אבל עתה שומע לא יהיה לך מאת העם, והרעיון ישאר רעיון מוקדם והיה לשחוק ולקצף – צריכים לעשות דברים כאלה בזהירות ובחשאי ובאופן בלתי מורגש לעינו ולבו של העם. צריכים – אומַר הכל – לגנוב את דעתו ולבו של העם ברצונו ולהנאתו, בחינת פתוי… כשהגיע לפרקו ורוצה בכך… וצריכים לעשות כזאת באומנות יתרה וברוח הקדש גדולה וגם בתמימות נאמנה.

ומה שהעמדת במרכז הדברים את “איש האלהים”, באופן שהוא הכל ועל ידו הכל – יש בזה פנים לכאן ולכאן. לדידי ניחא גם כך. סוף סוף גם “איש האלהים” יציר כפיו של העם הוא, ובין כך ובין כך העם עושה הכל ונעשה על ידי עצמו. אלו ואלו דברי אלהים חיים.

והורני מה לעשות ב“כתב יד” זה.

מוקירך מאד

ח. נ. ביאליק

אקוה כי הדברים שנפלו בינינו בראשית השנה⁸ – ושלא אדע באמת מה הם ולמה הם – לא הסירו את לבך מאחרי “השלח”. אולי יש עמך דבר יפה בשביל חוברת י"ב שלח מיד. רוצה אני לסיים בכבוד ולחתום בנאה.

קנג. [לברנר]

[וורשה, י“א כסלו תרס”ה] Варшава 6/XI 904

חביבי ברנר,

אל תירא. לספורך⁹ לא יאונה רע. איני משנה ואיני מתקן לתיאבון.

קראנו, אני וקלוזנר, ע"ד משאך בלונדון על זקננו היקר ר’ מנדלי. הנני מבקשך בשמי ובשם קלוזנר לעַבֵּד את משאך בשביל “השלח” ולשלחו בהקדם אלינו¹⁰. אנא עשה נא זאת.

שלך ח. נ. ביאליק

קנד. [לכהן]

[וורשה, י“ח טבת תרס”ה] Варшава 13/XII 1904

חביבי כהן,

תמיהני על שתיקתך הארוכה. כלום לא כתבת כל הימים האלה דבר הגון בשביל “השלח”? ואם כתבת – כלום לא השיאך יצרך אפילו פעם אחת לשלוח אלי? “יצר הרע” של ברזל ונחשת לך, חביבי. אין זאת כי אם אינך יודע בצערם של עורכים עברים; לולי זאת לא היית שרוי לך שם במקומך בשלוה כל כך והיית משתתף קצת בצער “אחיך האביון” היושב כאן אל עקרבי ה– –ים ואל קוצי ה– –ים ומצפה בעינים כלות לשיריו היפים של כהן.—

הזדרז נא, חביבי, ושלח מן הנמצא בידך בשביל החוברת הראשונה לשנה החדשה, כי אין לי אחר זולתך לגאול. גְאַל, אחי!

שלך ח. נ.ביאליק

שלום למר פרלמן¹¹ ולמר ברוכוביץ¹² ולכל חבורתא קדישתא די בברן יעו"א.

קנה. [למ. י. ברדיצ’בסקי]

וורשה, 23/XII 904 [כ“ח טבת תרס”ה].

אדני הד"ר,

עתה באתי מדרכי ואמצא מכתביך.

את ספרך¹³ קראתי בעיון רב, המלאכה רבה וחשובה. שברים נצטרפו ונעשו כלי. אבל גם כלי זה עדין לא נגמרה מלאכתו ויש בו פגימות, סדקים ותהויא. בכל אופן, איני רואה לו תשמיש לא לגדולים ולא לקטנים. אין בו אלא מלאכה לשמה ולא לשם דבר אחר.

את כתב־היד אמסור מחר לקנטורת “הצופה” להשיבו אליך ע"י הפוסטה.

והנני מוקריך בלב תמים

ח. נ. ביאליק

קנו. [לברנר]

וורשה, 23.XII 904 [כ“ח טבת תרס”ה].

חביבי ברנר,

בגלל השנויים שבאו בהנהגת אחיאסף – לא יכלתי לכתוב אליך זמן רב. עתה אוכל לבשרך כי הוסרו מכשולים רבים מעל דרך “השלח” ומן השנה הבאה ואילך תקבל את שכרך¹⁴ מדי חדש בחדש מידִי ובעין יפה. עד השנה הבאה תקבל את כל המגיע לך מיד אחיאסף לפי החשבון. הנני מחכה ב“כליון עינים” למעשי ידיך החדשים. אל נא תעזוב את “השלח”. הוא הירחון היחידי, לפי שעה, שעומד רחוק מן היריד הספרותי. הגיעו שעות קשות לספרות העברית. צריכים להציל את הפליטה הנשארת – בוא ועזרנו.

 שלך בלב ונפש

ח. נ. ביאליק

מה שלומך הגופני?

קנז. [לג. שופמן]

וורשה, 904¹⁵ 23/XII [כ“ח טבת תרס”ה].

סופר חביב מר ג. שופמן,

ציורך היפה¹⁶ נדחה לחוברת א' וכבר נמסר לדפוס. את שכרך תקבל מן השנה החדשה ואילך בעין יפה ובזמנו ומִיָדִי, כי כך התניתי עם אחיאסף “תנאי כפול” שאין אחריו כלום, ומובטחני, כי בשנה הבאה, שנת היריד הגדול ל“ספרות”, במחילה, תדע להוקיר ביותר את “השלח” העומד מרוחק מכל היריד ואין לו בעולמו אלא מטרות ספרותיות בלבד.

והנני שלך

ח. נ. ביאליק

נ.ב. את האַקדשה הרשיתי לעצמי למחוק. לא נאה, לדעתי, לתת בירחון ספרותי מקום לאקדשה פרטית. — אנא, שלח שאר ה“דברים” שבידך.

קנח. [לקלוזנר]

אודיסה, 4/I 905 [י“א שבט תרס”ה].

חביבי קלוזנר,

בזה הרגע ירדתי מן העגלה ועדין ידי קפואה קצת. זרז את ה' פרץ שיתן לך השיר בשביל חוברת א‘¹⁷. גם את שירו של פיכמן תשים בחוברת א’¹⁸, כי יפה הוא מאד. כתבתי גם לפיכמן.

שלום לרעיתך ולפרץ ורעיתו. מחר אכתוב יותר.

שלך ח. נ. ביאליק

האדרס אלי לפי שעה: Изд. Моріа. Почт, ящ. 916, для Бялика

נ. ב. השתדל נא חביבי, שכל הכתבים המתקבלים בבית אחיאסף על שמי – ישתלחו אלי בו ביום.

קנט. [לקלוזנר]

1905, אודיסה 10/I [כ“ז שבט תרס”ה].

חביבי קלוזנר.

עד שלא סלקתי חובי ל“השלוח” חוברת ב‘¹⁹ לא כתבתי לשום איש. עתה הריני שולח לך ע"י “שתי וערב בטוח” כל החמר הבלטריסתי בשביל חוברת ב’: א) “בימים ההם” (ראשית ספור, שטינברג, — 42 עמודים); ב) רשמי־דרך (ברנר, 30 עמודים); ג) בלילה (שיר, קצנלסון, — 2 עמודים), ולבסוף ד) קומי צאי… (שיר, שלי, — 3 עמודים). כל אלה יצטרפו, לפי אומד־דעתי, לשני גליונות־דפוס שלמים.

ובבקשה לשים לב לדברי הבאים: הפסק הספור של שטינברג הוא בחצי העמוד 42 – האחרון —; החצי השני שייך איפוא לחוברת ג'; ואם כן אל נא תשכח לבקש מקרוֹקי²⁰ על החזרת אותו החצי. והוי זהיר שלא יאבד מידך עד בוא אליך ההמשך.

“רשמי הדרך” של ברנר לא עלו הפעם יפה בידו. עתיד הוא לקבל נזיפה מפי. דיך שתתן עין בתקוני והשמטות שעשיתי ברשמיו – וידעת כיצד סופרים עברים כותבים וכיצד עורכים מתקנים. אוי לנו מספרותנו ומסופרינו שהגיעו לידי כך. יפה המיתה מחיים מנֻולים ומזויפים כאלה. ולא על חֹסר הכשרון אני כועס – הכשרון לאלהים הוא, אלא על הנוול וההתרשלות־לדעת מצד הנהו ספריא ועל ההכרח המר והנבזה של העורכים לחזק ידי עוברי עברה מזידים ב“תקונים” ובהדפסת דברים “אשר מאסתים לשית עם כלבי צאני”. כך הם כל מעשינו: פזיזות, מורך־לב, בֹסר ונובלות.

אחרי “התקונים”, כביכול, יצאו “רשמי הדרך” הגונים ל“השלֹח” בשעת הדחק, והבלטריסטיקא של חוברת ב' לא תהא רעה. ספורו של שטינברג, שנזדמן לידי באודיסה דרך נס, יפה מאֹד בפשטותו ובהרצאתו, אבל אינטרס הֹוִי אין לו. ובכל זאת יְהַנה הרבה את הקוראים המבינים ושאינם מבינים כאחד. (אגב, אם יודע אתה מלה עברית הגונה לבגד הסולדט העליון – шинель – שים אותה בספור שטינברג בעמוד ראשון שורה ב' תחת המלה “מעיל־שרד” שתקנתי אני). שיר קצנלסון יפה, ושירִי שלי – קרא וְחַו לי דעתך. החסרון העקרי של הבלטריסטיקא ב“השלח” היא – שאינה מצטרפת בין כֻלה לצורה שלמה אחת, מפני שאין לה ענין עם זרמי החיים השוטפים. מקצתה – “יופי” “לשמה” ומקצתה – זכרונות או תיאור רגשות פרטים ופעוטים.

סדרם של ארבעת הדברים השלוחים אליך בזה יהא כן: שיר ראשון – קצנלסון; ספור ראשון – שטינברג; ספור שני – ברנר; שיר שני – שלי. ורשות בידך להחליף את הסדר לצֹרך.

את החמר בשביל חוברת ג' אשתדל לשלוח אליך בהקדם, אף על פי שמלבד המשך ספורו של שטינברג אין בידי שום דבר הגון. “ציורו” של — —, במחילה, גדול כעדשה ויפה ל“הצופה” בשעורו וגם בתכנו. על שני ספוריו הגדולים של — — כבר עברתי עוד הפעם ותוחלתי מהם נכזבה לגמרי. אין בהם כדי תקון בשום פנים. ומאין אקח חמר לחוברת ג' – אלאה יודע. כשיתקבל “דבר”, מה שהוא – שלח תיכף ואל תַּשְׁהֶנו בידך אפילו שעה אחת. אגב, עד מתי תשהה בידך את שירו של כהן²¹? אל נא תעשה עוד מכאן ולהבא כדבר הזה. כלום אינך יודע בצערי ואינך מרגיש בכליון עיני? אם הוא, כהן, בקש ממך רחמים שתקרא אתה את שירו תחלה – הרי אין זה אלא מדת החסד מצדך – ולמה תאריך את חסדך כל כך? אנא, הריצהו אלי תיכף ומיד.

את “הברֵכה” שלי עדין לא גמרתי. לכשאפנה ותנוח עלי הרוח אגמור ואשלח. גוטמן רצה להעניק לי בשביל השלוח מין פיליטון (מעין “המעשיות ומשלות” שלו), דבר בלתי־חשוב, ולא קבלתי; הוא הבטיחני לתת לי ספור הגון לאחת החוברות הקרובות. וגם לוינסקי שם ידו תחת ירכי ונשבע בנקיטת חפץ ליתן לי פיליטון – כשנזכה נראה. והזקן – מסופקני אם יכול הוא, אפילו לכשירצה, לתת לי דבר. הנח לו.

יחד עם החמר הבלטריסטי – אני שולח לך גם ריצנזיה יפה על “כתבי סוקולוב”²² שלקחתי בחרבי ובקשתי מידי האמורי, זה רבניצקי. כידוע לך, היתה הריצנזיה בידי פרישמן “הגבור” – אבל גבור זה נתירא, במחילה, להתגרות בסוקולוב. הריצינזיה יפה בעיני מאד ומקומה הנכון, לדעתי, ב“השלח”. אם טובה היא גם בעיניך – הלעיטהו — —. ואולם שום תשים אותה בקרובה שבחוברות, מפני שאינה סובלת דחיה.

על מיעוט הבלטריסטיקא שבחוברת א' איני מצטער; מעט – וטוב. הלואי ותהיינה כל החוברות כמותה לבלטריסטיקא. —

ועוד דברים רבים. חכה להם. כשאבוא אל המנוחה השלמה אכתוב באֹרך. לפי שעה – דירה כבר מצאתי לי – ולא כלבבי: אורה פגום. אולם חדרי המיוחד עדין אינו כתקונו. מחר, מחרתים יתכונן הכל ואגש לעבודה מסודרת. באודיסה שלום ושלוה, השקט ובטח, אין יוצאת ואין צוחה ברחובותיה ואין פרץ! אוי, פרץ, פרץ! מה הוא עושה בשעת אנדרלמוסיא זו²³? מה עושה הנשר הגדול ביום סער?

ושלום לרעתיך החביבה. זכרתי לה את חסד מרוזי²⁴: את הקשואים ואת הגרגרים ואת הסעמטענע²⁵ ואת הבאָרשטשיס²⁶ ואת הביצים. אוי, באָרשטש! ואוי, ביצים! — איֶכה, באָרשטש? ואַיֵך, מרוזי?

ומה שלומך בשעת זיקין וזועות אלו? כתוב בפרוטרוט על כל המאורעות. ושלום לאחותך – הבריאה היא? ועוד הפעם שלום לפרץ ולרעיתו הפרצית. אמור לו לפרץ כי – אבל איני רוצה להגיד.

דברתי עם אחד העם על דבר אוצר היהדות ואגב על החוברת לדוגמא²⁷. יש לו דעה מיוחדת בענין זה – אבל במכתב השני. השיבני מיד עפ"י אדרס זה Х. Н. Б. Одесса, М. Арнаутская אני דר עוד הפעם בחצר וולף.

שלך ח. נ. ביאליק

ראה־נא שישלחו אלי את שכר הסופרים בזמנו. לשטינברג אל ישלחו כסף. מידי יקבל שכרו. כך התניתי עמו.

נ. ב. אתה קורא לי: בוא, בוא! — יישר כח! אנוח תחלה; אשב עם אשתי ירח וירחַיִם – ואחר כך – אתישב בדבר.

ושלום, שלום, שלום לכל ידידינו ואנ"ש בעלי אחיאסף. העוד החברה של “מפצחי אגוזים בערבי שבתות”²⁸ קימת? ומה לודויפול²⁹? הגע בעצמך, עדין לא קבלתי מאלישוב שום דבר בנוגע לשובו³⁰.

קס. [לברנר]

[אודיסה] 24/I 906 [א' אדר א' תרס"ה].

חביבי ברנר,

שבעתי נדודים בימים האחרונים ולא יכולתי לדַיק במכתבים – ואתה סלח.

“דברך” האחרון³¹ – הוא דבר קלוש ורע בתכנו, בצורתו ובלשונו. אחרי התקונים המרובים שעשיתי בו – אולי כדאי הוא ל“השלח”, אבל ממך, חביבי, יש לי רשות לדרוש דברים טובים מאלה.

אל נא תשחת את דרכך! הוה זהיר ומתון ודיקן בעבודתך הספרותית. הוה מדקדק עם עצמך כחוט השערה. אבל התרשלות זו, התרשלות לדעת, למה היא? איני רוצה לראותך בקלקלתך עד עולם.

לדבר מתוקן אחכה.

חובבך מאד ח. נ. ביאליק

ומה שלומך הגופני? מאחיאסף כתבו לי כי שלחו כבר את כל המגיע לך לפי חשבון, והותר.

את מעשי ידיך ומכתביך שלח אלי ישר לאודיסה עפ"י אדרס זה: Х.Н. Бялику, десса, М. Арнаутская

נ. ב. אין לפני “השלח” לעיין בו ולהוכח עד כמה טעיתי בתקוני³², כהערתך. אעיין ואראה.

קסא. [לא"ז רבינוביץ]

Одесса 905 24/1 [אודיסה, א' אדר א' תרס"ה].

ידיד יקר הר' א"ז רבינוביץ.

סלח על שתיקתי: גולה ומטולטל הייתי. ציורך הקטן – קטן הוא יותר מדי בשביל “השלח”, וגם מצד תכנו אינו אלא פיליטון נאה ל“הצופה” וכדומה, ובכל זאת, מפני הדחק, אשהה אותו בידי, ברשותך, כמובן, אולי אצטרך לו.

דאגתך לספרותנו³³ צודקת מאד. אבל מה נעשה והננו כצאן בלא רועה. מי ילך בראש ומי יעמד בפרץ? וראה גם ראה, אתה הרי הנך מזקני סופרינו ומעולם, כמדומה, לא כתבת זרגון – ואעפי"כ לא עמדת בנסיון, והנך מפטם עתה עגלים לעבודה זרה זו³⁴, בעוד שלעבריה אתה שולח דברים צְמוקים שגדלם כעדשה. ומה יאמרו הצעירים? תאמר: שעת הדחק וכו' וכו' – אבל כלום אינך יודע שכל העסק בספרות העברית אינו אלא קרבן אחד גדול, ואת הקרבן הזה אנו חייבים להביא, אפילו מתוך יציאת נשמה.

אין לנו שיור אלא זו. אין לנו כלום, כלום, בלא זו.

והנני מחכה “לדבר” גדול ויפה ממך.

שלך חיים נחמן ביאליק

מעשי ידיך ומכתביך שלח מעתה ישר אלי לאודיסה.

קסב. [למ"י ברדיטשבסקי]

אודיסה 24/I 905 [א' אדר א' תרס"ה].

אדני הנכבד ד“ר מ”י ברדיטשבסקי,

סלח. גולה הייתי ומטולטל, ולא יכלתי, אף אלו הייתי רוצה, לכתב אליך עד היום ממש. והנני משיב לך בזה את ספרך³⁵. הבאתיו עמי לאודיסה ע“מ להראותו לחברי ב”מוריה" וגם הם הסכימו לדעתי, שאין לספר זה תשמיש בשביל הוצאתנו.

באחד ממכתביך אתה אומר, כי דברים לך אלי. הנני מחכה לדבריך אלה בקוצר רוח.

שמחתי מאד בהִשָׁמע קולך עוד הפעם בין החיים בימים האחרונים בספרות³⁶.

והנני מכבדך מאד מאד

ח. נ. ביאליק

קסג. [ליעקב כהן]

24/I 905 Одесса [אודיסה, א' אדר א' תרס"ה].

חביבי כהן,

קבלתי שירך “אגדות אלהים” (א') מוורשה³⁷ ויבוא בחוברת הקרובה – ג' —. תודה לך. אם גם שאר פרקיו יהיו דומים לזה ביופי וברוך־ועֹז יחדיו אזי ירוממך שיר זה בבת אחת למדרגה גבוהה. אגב, לדעתי ולדעת חברַי אין השם “אגדות אלהים” נאה ביותר, כלומר זווג המלים אינו עולה יפה ואינו עברי ואינו מתקבל על האזן. אולי טוב לקראו “אגדות היצירה”. איני יודע עד כמה יתאים שם זה לשאר הפרקים. כן יש בשיר זה שתים שלש פרזות הצריכות שנוי לדעתי. כגון “צֶפַע גאותו נשכהו ויפשה הנגע בלבבו”, “וַיַתֵּק הנגע ממקומו”, “בערש השנת”, “עִוְדוּ לבבו”, “אזר חלציו כגבר חלציו”³⁸. כמו כן כל הדמיון של חלום־היצירה של הקב“ה לפרח שגדל ונתפתח בלבבו – הפֵרוּט שבו מקלקלו. את דעתי בפרוטרוט ע”ד שירך זה אודיעך במכתבי הבא. דברים רבים לי עליו – ועליך.

את מעשי־ידיך ומכתביך שלח מעתה ישר אלי לאודיסה עפ"י אדרס זה:

Х. Н. Бялику, Одесса, М. Арнаут. 9/12

מוקירך מאד

ח. נ. ביאליק

קסד. [לקלוזנר]

[אודיסה, ה' אדר א' תרס"ה] Одесса 27/I 1905

חביבי קלוזנר.

את שירו של כהן³⁹ קראתי בענין רב. קאלוס! וכבר כתבתי לו שבח ותהלה על שיר זה. אולם יש שם גם מקומות קלושים והגשמות גסות ובלתי פיוטיות כלפי הבורא יתברך⁴⁰. אבל מה עושים “עם בלטיריסטיק”? כלומר, מה עושים בלא בליטיריסטיק? לך ואבד עצמך לדעת! אין ספורים! הראית את “רשמי הדרך” אחרי תקוני? בוז־ובזיון? וכך כותב ברנר!

אגב, הראית את ב— ר— ב“הזמן”? מתחלה אמרתי שוטה הוא, רואה אני והנה הוא שוטה, רשע וגם אַ רוח אין זיין טאטען⁴¹! וכבר שקל זה למטרפסיה במשל נאה שכתב עליו גוטמן בהצופה.

“אחד העם” לפי נסעו מזה, הגיד לי בשיחתו, כי בחזירתו יכתוב את דרשתו על הרמב“ם וישלחנה להשלח⁴². את הילקוט הקטן לא יכתוב. “הוא חדל לרַאֵג (רעאגירען) על החזיונות החולפים שבחיים ובספרות” – כך אמר. “האם אינם שווים בכך” – אמר עוד. — ואתה לך וטען עמו. ועוד אמר: “החוברת לדוגמא – חושש הוא – תהא קבורתו של אוצר היהדות”. למה? “מפני שכל מאמר שבו הוא עולם בפ”ע ואין רוח אחד לכלם. אין התאמה בהם לא בתוכם ולא בבָרָם”. “ונוח היה לו – כך אמר עוד – שיגשו להוצאת האוצר בלא חוברת לדוגמא קודמת לו”.

ועתה ע“ד “השלח”: הגע בעצמך! מעודי לא האמנתי כי “השלח” לא יהא כ”כ מרוצה לקהל כמו שנוכחתי באודיסה. הכל מתאוננים על “יבשות” המאמרים שבו, על חסרון הרגשת החיים שבו ועל הצטמצמותו בחוג צר של ענינים מתים שאין להם כל מגע אל החיים וכו' וכו'. הכל מבטיחים שרוב מאמרי “השלח” – ה“רציניים” כמובן – אינם נקראים. בקצור – טענות! אבל מֻבטחני, שלאו כלא עלמא כאודיסה. בכל אופן, מהראוי לך לשים לב גם לדעת אודיסה קצת. גם היא – אמרי אנשי – אינה “קטלא קניא”.

והשתדל נא חביבי שישתלח אלי כל החמר הבלטריסטי תיכף לקבלתו. והודיעני מה שלומך ושלום ביתך.

והנני שלך באהבה

ח. נ. ביאליק

במכתב השני אאריך. לדבריך אחכה. — ושלום לך בשם אחותך הגדולה שראיתיה שלשום בחנות רבניצקי. היא דואגת לשלומך, בימי הרעה. ספר לי קצת חדשות מעירך.

שלום לרעיתך ולבית פרץ.

קסה. [לפיכמן]

אודיסה, 27/I 905 [ד' אדר א' תרס"ה].

ידידי החביב פיכמן,

אך היום באתי אל המנוחה השלמה⁴³: חדר עבודתי מסודר, סלקתי חובי ל“השלח” חוברת ב'⁴⁴ וכדומה. למאספך הקטן⁴⁵ בודאי אשלח דבר לכשאכתב. וחבל, ביום שלפני קבלת מכתבך שלחתי שיר קטן ויפה אחד משלי⁴⁶ בשביל “השלח” – ושיר זה כאלו נוצר בשביל מאסף כשלך. אולם מסתמא לא יעזבך אלהים והִשְׁרָה עלי את שכינתו בזכותך.

ומה מעשיך אתה? מקנא אני בך: אודיסה זו עד כמה שהיא חביבה עלי – אחרי וורשה כ“בית עולם” היא בעיני. אוירא דאודיסה מַעֲצִיל.

ושלום לשניאור. צר לי שלא נזדמן לי להפרד ממנו בברכה. תן לו שלום בשמי ואני מצפה למכתביו ולשיריו. ושלום גם לשטיינברג⁴⁷. כשיכתוב דבר יפה יתנהו לי. — את שכר שירך האחרון⁴⁸ קבל נא מיד קַפלַן⁴⁹. גם אני אכתוב לו על כך.

ח. נ. ביאליק

קסו. [לברקוביץ]

אודיסה, 2/II 905 [י' אדר א' תרס"ח] Одесса

חביבי ברקוביץ.

בודאי כבר קבלת את המותר המגיע לך בעד ציורך האחרון ב“השלח” חו“א ש”ז⁵⁰, וכבר אתה מכין לי ספור חדש בשביל “השלח” – האין זאת?

ומה מעמדך אתה ב“הזמן”⁵¹? היש לך קורת רוח מעבודתך בו? המקבל אתה מכתבים מאת שניאור? “פרא אדם” זה אינו כותב לי דבר. מיום צאתו מוורשה לא ראיתי ממנו אפילו ת"א⁵² ואני דואג לשלומו. איני יודע אם “רֹגז” יש כאן או סבה אחרת. במטותא, אם יודע אתה היכן הוא ומה שלומו – הודיעני.

ציורך מוצא חן בעיני הכל, אבל אם אומר אתה להסתפק במועט זה – אינך אלא טועה. בשביל חוברת ג' או ד' תתן לי “בלא שום תירוץ” עוד ספור אחד. נתון תתן, בחור יפה, נתון תתן!

מבן אלעזר⁵³ קבלתי מכתב וגם עניתי לו. העוסקים אתם בעבודתכם, בחורי חמד? “הזמן” איננו רע, אלא שבריה אחת מנולתו.

בקצור היה שלום וכתוב.

חובבך בתמים

ח. נ. ביאליק

קסז. [לי. ח. ברנר]

אודיסה, 2/II 905 [י' אדר א' תרס"ה].

יקירי ברנר,

הראית את דברי הד“ר אלישוב ב”הזמן" על ספורך “מסביב לנקודה”⁵⁴? הוא הבין את העיקר.

לספורך החדש אני מחכה.

ומה שלומך ומצב נפשך?

שלך באהבה

ח. נ. ביאליק

קסח. [למ. י. ברדיצ’בסקי]

אודיסה, 14/II 905⁵⁵ [כ“ב אדר א' תרס”ה].

אדֹני הד"ר,

אמנם חטאתי קצת, אבל החטאת אינה גדולה מנשוא, כמו שאתה אומר או חושב. ומעשה שהיה כך היה: את הכ“י⁵⁶ השהיתי בידי כדי לעמוד על טיבו ואפיו אחרי העיון הראוי, וברשותך השהיתיו. חבורך זה היה כחידה בעיני מצדי צדדים, וכחידה יפה, ולא ראיתי אפשרות לזלזל בו בעיון שטחי. וכשנטרפה עלי השעה ויצאתי מוורשה, אמרתי למסרו לשליח (הצופה) ע”מ להשיבו אליך, אבל מיד נמלכתי, שאין לי רשות לעשות כך ולקחתיו עמי לאודיסה. ושם לא יכולתי למשול ביצרי הטוב והראיתיו לחברי היחידי ש. בן־ציון, שידע להעריך טיב מלאכה זו. מעשה זה אפשר מעשה רע הוא ועשיתי שלא כדין⁵⁷ וע"ז הנני מבקש בלב שלם את סליחתך. אני לא ידעתי כי נתכונת רק לי לבדי, וחשבתי שיש לי רשות להראות גם לאחרים.

בכל אופן איני רואה סבה לצערך. אנא, אל תצטער. וע"ד “העָוֶל הגדול שעשו לך בגבולי” לדבריך, איני יודע כלום. אם רוצה אתה הודיעני, אולי אוכל לעמוד לך.

והנני מוקירך מאד, מאד, מאד

ח. נ. ביאליק

קסט. [לא. ז. רבינוביץ]

14/II 905 [כ“ב אדר א' תרס”ה] אודיסה.

ידיד יקר ונכבד,

תודה רבה לך על מתנתך היפה, הוא ספרך הנחמד⁵⁸ בתוכו ובברו. כשאפנה אעבור על כל הספורים. יש ביניהם אחדים אשר לא קראתים עדין והם מחבבים עלי את ספרך חבה כפולה.

עצתך בדבר האגודות של מניות לתקנת הספרות – אינה בת־קימא. ראשית, אוי לספרות שהיא מתקיימת בכך. נוול הוא לה ובזיון הוא לה; שנראה, כאלו מטילים אותה על בני אדם בעל כרחם ושלא בטובתם. ובכלל אין ספרות מתקיימת בדרכים מלאכותיים. זוהי, כמו שאומרים, “פִּיזֶם”⁵⁹. והשנית, כבר קצה הנפש מפני המניות ואין רוצה לתבוע ואין מאמין לתת. גאולה אחת תהיה לספרות – בגאולת העם. אבל עד שתבוא הנחמה תצא הנשמה.

ובדבר ספרך “תולדות ישראל”⁶⁰. אם רוצה אתה אדבר עליה עם חברי ב“מוריה” באחת הישיבות הקרובות, אפשר שיסכון לנו. הודיעני ונעיין בדבר, ואפשר שנשים לב גם ל“נטיעים”. איך ש“מוריה” עדין זוחלת – אבל אינה עומדת.

ושלום לך ולעבודתך

שלך ח. נ. ביאליק

נ. ב. אנא כתוב ושלח בשביל השלח ספור יפה.

קע. [לקלוזנר]

אודיסה, 14/II 905 [כ“ב אדר א' תרס”ה].

חביבי קלוזנר,

בעוד אני יושב וכועס על שתיקתך והנה לוינסקי מודיעני במכתבו לאמר: “קלוזנר כועס עליך, ביאליק!” משמע, שכעסך הוא סבת שתיקתך; אבל, חביבי, שמא יודע אתה על מה ולמה אתה כועס עלי? אני איני יודע. אם יודע אתה – אנא הודיעני גם אני והולכתי את כליך אחריך לבית המרחץ. כך, כך הוא דרכך, קלוזנר, נוח אתה לכעוס, הוי, נוח מאֹד. ואולם אי אפשר לעשן בלא אֵש. הערב, כשאפנה מבַּטָלָתִי, אפשפש במעשי, וכאמצא בהם שמץ פסול כנגדך, אפילו כזנב הלטאה – אזרנו לרוח או אוליכנו לים השחור, ובאתי אליך נקי וטהור כתינוק בן יומו וסלחת לחטאת אחיך המשוגע, שכונתו ומעשיו רצוים וטובים תמיד מדבוריו, ושלבו יפה תמיד מפיו.

בקצור, ארמימס, רמימס, מימס⁶¹! הכל נשכח! והנני עוד הפעם אותו ביאליק הקשה ורך כאחד, המתוק והמר ביחד, השוטה והערום בבת אחת, האוהב והשונא בחדא מחתא, המזכה והמחייב תוך כדי דבור אחד – הוא ביאליק מתחלתו ועד סופו, ביאליק שלך, שגם אתה אוהבו ושונאו כאחד. תן תודה! וכי לא כך?

ובכן שלום! סוף סוף אנשים אחים אנחנו: שני זרזירים הישנים על דף אחד⁶², הוא הוא הדף הראשון של “השלח”⁶³, ופעמים שאנו חולמים גם חלום אחד ורוקקים רקיקה אחת – לא כך?

אח, קלוזנר, קלוזנר! אוי לרשע שכמותי ואוי אוי לשכנו. אבל מה אומַר ומה אדבר, היתה אומרת אמי זקנתי, עליה השלום. מוטב שאשתוק!

ובאמת ראוי אתה לעונש השתיקה, זו היפה שבמיתות, אבל כשם שאתה נוח לכעוס כך אני נוח לרצות ולהתפייס, ובפרט כשפי מלא דברים כים ומעי כהמון גליו.

כן, מלא כים, אף על פי שמיום שובי הנה לא זכיתי עוד לקבל פני אותה “בריה יפה”, זה הים, ואיני יודע ברור אם עודנו מלא הוא או שמא נתרוקן במשך ימי שבתי בוורשה. מסתברא, שנתרוקן. מימיו הלכו לוורשה ולוילנא, שתי בירות העתונות העברית, ומשם הם שבים אלינו קמעא קמעא, מלוחים ומסריחים כשהיו. לא, מלוחים ומסריחים משהיו: ה' — — מוסיף עליהם עוד קורט של מלח, בדמות דמעות, משלו וה' — — וכדומה – “נפיחה” משלו.

והזרגוניים? קלוזנר, אינך מתיירא מפני הזרגוניים? אף אני איני מתיירא. הם צועקים – וזה סמן רע להם. כל הצועק – סמן שאין קולו נשמע. וכשתמצא לומר, שמח אני על שפחה זו שמעלים אותה לגדולה. תשמש אף היא ברבנות יום אחד – ותקבר. הרבנות הספרותית מקברת! כך הוא דעתי בהחלט.

ו“הציוניות”! – אלו יכולתי להמציא מין אפיקטויזין ולהאכילו את ספרותנו כדי שתקיא מתוכה מלה זו הקאה עולמית – הייתי עושה זאת מתוך שמחה של מצוה. הגע בעצמך! אין מנוס ואין מפלט מן “הציונות”. אל כל מקום אשר תבוא עינך שמה תרקד כנגדך מלה טרחנית זו. — —

ואולם כשאני מעין בדבר, רואה אני שאין לב העם פונה עתה לדברי ספרות אחרים מטעם פשוט: לא עת ספרות היום – עת לעשות! הציוניות בכל צורותיה וזרמיה כוללת בתוכה מושג של עבודה ומעשים: הציוניות מבטחת ליתן דבר שחסרונו מורגש באותה שעה. “צרכי ההוה” של הימים הזועפים והסוערים האלה אינם יכולם בשום אופן להִדָחות עוד. אין לפרנס עוד השעה הטרופה בזמירות ופזמונים, ואפילו בדברי תורה ודעת. ובוא וראה, גם הירחונים הרוסים – נתמעטו, עפ"י עדויות רבים, חותמיהם בשנה זו במדה מרובה. ולמה? השעה טרופה. הרגע דוחק – והאורגן של צרכי השעה הוא העתון היומי. הירחון הוא אורגן של תקופות המנוחה והרחבת הדעת.

ועד שאנו תמהים למה אין ירחון מתקיים ברוָחה אצלנו – נתמה כיצד הוא מתקיים כל עיקר? ימינו הרי ימי סערה וזועה הם תמיד. “שאלות היום” שלנו דוחקות אותנו תמיד יותר מהם. זה כעשרים שנה שאין לנו אף מנוחת יום יותר – ואם בכ"ז מתקיים ירחון אחד בינינו – ברוך השם.

ופעמים נדמה לי שלא מיעוט קוני הספרים וחותמי הירחונים וכדומה הוא סמן רע לנו – ואפילו בימי מנוחה. אתה בעצמך, זכורני, שאמרת לי, כי בחו“ל אין כחו של הירחון יפה כמו ברוסיא. אם רוב הקריאה של העם הוא בעתון, והירחונים רובם ככלם מוקדשים לענינים ומקצועות מיוחדים בחכמה ומדע ונקראים ע”י מומחים ויחידי סגולה בעלי אותם המקצועות. והעתונים אף הם, כשסופריהם הם אנשים כשרים ובקיאים איש איש במקצוע שהוא ממונה עליו, מספיקים הם “להמון” ואין צורך לו עוד בשאר סרסורים של רוחניות. ואם יש מי מן ההמון שקורא עוד פעמים גם ספר – בודאי יָצא ובכלל. לא התפשטות הספרות העתית מביאה גאולה, אלא “דבר אחר לגמרי”.

איזהו עם בן תורה ובעל רוח? כל שיש לו ספר אחד או שנים חביבים עליו והוא מתחנך על ידיהם. ספר כזה היה החומש עם פירש"י לכל ההמון והגמרא עם המדרשים (והספרים המסתעפים מהם) לרובו.

יהודי שלמד “חומש עם רש”י" – כבר לא היה בור וכבר נמצא בו ריח תורה שהיה מלפפו כל ימי חייו.

איני יודע אם אפשר שינתן לנו בזמננו ספר כזה – כ“חומש עם רש”י" – אבל בלא זה אין כל תרופה לירידת “הרוחניות” ולחסרון אהבת התורה.

רק ספר אחד, וספר המוני – לא אוצרות היהדות, — והוא יספיק וייטיב לכל העם מכל הספרים והירחונים שבעולם.

אבל עד שיקום “משה” השני ויתן לנו ספר כזה – עוסק אתה ב“אוצר היהדות” – וגם ה“חוברת לדוגמא” – וברוך השם! האומנם כבר מוכנת ומזומנת היא כלה? א. כהן כתב לי כי כבר הוזמנו בבית הדפוס אותיות בשבילה.

ואני העני עוסק בפירושי למשניות⁶⁴, וחוץ לזה – אני יושב ומצפה לחומר בלטריסטי בשביל “השלח” – ואין! השד יודע מה יהא בסופי. מלבד המשך ספורו של שטיינברג ושירו של כהן אין בידי שום דבר הגון. מחר אני נגש אל העריכה ובעוד ימים חמשה תקבל את החמר שבידי. לחוברת ג' אשלח רק שיר אחד – של כהן – ודי. הוא גדול מאד⁶⁵ ויספיק במקום שנים. את שירי “הברכה” אשלח, כשאגמרו, לחוברת ד'.

למה נתאחרה חוברת א‘? כהן כתב לי שתשולח ביום ב’, היינו מחר, 15/2, ונתאחרה מסבה לא ידועה לו. אני משער שנפלו דברים בין ה’ קפלן ואלישוב⁶⁶. האין זאת?

ואני עוד לא קבלתי מאת אלישוב בדבר שירַי אפילו ת"א⁶⁷? חידה היא בעיני! מה זאת? מה יש בלבו של אדם זה? האינך יודע מה שבלבו?

ומה בדבר “האוצר” של פין⁶⁸? לפני שבועים כתב לי ה’ קפלן כי גם דבר “האוצר” עדין לא נתברר. האומנם? זה כשבועים שלא כתב לי גם קפלן כלום.

ומה החתימה על “השלוח”? יש חותמים? וכמה? משתיקתו של ירחון “הזמן” משמע ששם אין “העסק מתנפח”⁶⁹ כל צרכו. הגם אצלנו כך?

ומה שלומך אתה, בן־אדם? העודך נאנח ומדוכדך! אי קלוזנר, חזק חזק ואל תרפה. יגיעו ימים טובים מאלה.

ומה שלומך ושלום בני ביתך בימי המהומה? הראו כותלי ביתך כדור עופרת פורח? מובטחני, שלצדיק כמוך לא יאונה כל רע. — — אפשר כועס אתה, קלוזנר. כְּעַס, כְּעַס, אבל אל תענישני בשתיקה. והשב לי מיד על כל שאלותי – וברכתיך.

קבלתי מאחיאסף כמה חבילות של “חומר” – וכלן ירדו הסלה, בעונתי. סמרטוטים שבסמרטוטים! יש “רשימות” לא רעות (מחיי הסטודנטים בחו"ל) של מ. רבינזון, אבל קטנות הן מהיות לפיליטון ב“השלח”.

ובקשה קטנה: הגע בעצמך, אבדו או נגנבו לי ג' חוברות הראשונות של “השלח” שנה שעברה – וא“כ מחוּסר אני ג' חוברות של שנה זו שנשתתפתי בעריכתה. אנא השתדל נא להמציאן אלי ואברכך. גם החוברת הי”ב לא קבלתי עוד. צַו נא לשלחן.

ושלום לרעיתך פאני. משער אני כמה חרדה ורוגז גרמו לה המהומות בוורשה.

ולמה, גזלן, אתה שותק. כתוב וכתוב. ראיתי את אחותך פה.

ושלום לכלכם. שלך ח. נ. ביאליק

שלום לפרץ.

נ. ב. מדוע לא שלחו לי עד היום את שכרי? — לברקוביץ ישלחו את המותר. נִתַן לו על“ח על ידי רק חמשה רו”כ.

קעא. [למ. בן־אליעזר]

[אודיסה, ה' אדר ב' תרס"ה] Одесса 27/II—12/III 905

יקירי,

ציורך “אורח הגון” נמסר לדפוס בשביל “השלח” חוברת ג'⁷⁰. את שני העמודים הראשונים (תיאור הכפר, המיותר לדעתי) קצרתי מעט והעמדתים על שורות אחדות. בגוף הציור לא נגעתי, מלבד תקונים מועטים בלשון וכדומה.

מעולם לא עלתה על דעתי לראותך כ“מסולק” מן “השלח”. אדרבא, מאד מאד אחזיק לך טובה אם אתה לא תראה את עצמך כך, ולדבריך היפים אחכה בכל יום.

שלום לברקוביץ. “פרא אדם” שלו⁷¹ מצא חן בעיני הכל. אולי יכול אתה להודיעני את האדרס הפרטי של ( של ברקוביץ).

והנני חובבך מאד

ח. נ. ביאליק

את “דבריך” ומכתביך שלח עפ"י אדרס זה:

Одесса, М. Арн, 9/12, Х. Н. Бялику

אם גמרת ספורך הגדול – שלחהו אלי.

קעב. [למ. י. ברדיצ’בסקי]

27/III—9/IV 905 אודיסה [ד' ניסן תרס"ה].

אדני הד"ר,

כך היה המעשה בספורך⁷². שב“השלח” לא יכולתי לתתו מפני טעמים שכתבתי לך ושלא כתבתי, אבל גם להחזירו אליך צר היה לי. הוא מצא חן בעיני מאד, ולפיכך הצעתי לפני החבורה הוורשאית להוציא ילקוט ספרותי מיוחד לממזרי ספרות יפים. הצעתי נתקבלה ואני שאלתי מעמך רשות. אתה אמרת “לאו” ואני החזרתי לך לבקשתך את ספורך והצעתי נתבטלה. כל מה שאירע לך ולספורך אח“כ ב”הצופה" איני יודע, כי דבר אין ביני ובין “הצופה” בעניני המערכת וגם לא היה מעולם.

ואעפי"כ אין הענין כדאי לך להצטער עליו. הרבה עניות עושה והרבה גלות עושה – והוי דן את היהודי לכף זכות.

מוקיר שמך בתמים

ח. נ. ביאליק

קעג. [לברנר]

19/IV 905 Одесса [אודיסה, כ“ז ניסן תרס”ה].

חביבי ברנר,

בודאי הדין עמך⁷³, בודאי ובודאי, אבל – יבוא יום וידעת פירושו של עורך ירחון עברי, וידעת כי דיו דינו של גיהנם זה לכפר על כל חטאתיו, שגגותיו וזדונותיו וכו' וכו'.

ומובטחני שמאורע זה לא יטיל “רוח רעה” בינך ובין “השלח” ולכשתכתוב דבר טוב – תשלחהו לגזלן זה ששמו

ביאליק

קעד. [לא"ז רבינוביץ]

4/V 905 אודיסה [י“ב אייר תרס”ה].

שלום, שלום לידידי היקר הר' א"ז רבינוביץ.

היכן אתה עומד בעבודתך בשביל “מוריה”? מאד אנו רוצים לדעת אם היא קרובה לגמר, וביחוד ספרך ע“ד “תולדות הספרות” לבני הנעורים⁷⁴, וכן ע”ד שאר ספריך שאתה עוסק בהם.

ו“הצופה” הלך לעולמו! חביבים ישראל שנקראו עם הספר. לא כך? ולעומת זה עתידים בקרוב ל“הופיע” שני מכ"ע זרגוניים⁷⁵, ואלו יתקימו וגם יעשו עסקים טובים.

והזרגון הואיל ובא לידי – אומר לך בו דבר של בקשה. ידידי ה' לֶרְנֶר⁷⁶ באודיסה אומר להוציא חוברות קטנות בנות קופיקה ושתים בזרגון בשביל העם. ואני מבקשך איפוא להתיר לו להוציא את פיליטונך “לאקשען”⁷⁷ בחוברת קטנה. אם יש עמך הגליון פריינד שבו נדפס אותו הפיליטון תואיל בטובך לשלחו אליו עפ“י אדרס זה: Базарная 48, кв. 6. И. Лернеру ואם אין – שלח הכ”י, ואפשר תבקש עוד לתקנו או להוסיף עליו.

המחכה לתשובה ידידך חובבך מאד

ח. נ. ביאליק

קעה. [א"ז רבינוביץ]

Odessa 14/V 905 [אודיסה, כ“ב אייר תרס”ה].

ידיד יקר ה' א"ז רבינוביץ,

כבר כתב לך חברנו ה' גוטמן, כי למען הבא את הדבר⁷⁸ לידי גמר עצהיו"ט מוטב לך ולנו שתבוא לכאן ותביא עמך את כתבי היד. בכל לב נְשַׁתף אותך עמנו בעבודתנו – בכספך אין לנו צורך, — כי עובד כמוך יביא תועלת לנו ולמוריה. הרבה עבודות עומדות על הפרק, ומאפס “ידים” הן נדחות מיום ליום ומחדש לחדש. אנא עננו תיכף למתי נחכה לך?

הצופה, כידוע לך, נפסק, אבל “השלח” יתקיים גם להבא⁷⁹. אם יש בידך מן המוכן “ספור” או “ציור” – אנא שלח. רשימתך שבידי⁸⁰ קטנה יותר מדי.

ובדבר ה“לאקשען” – בקשתי שתשלח אותו הפיליטון תומ“י לידידנו ה' לֶרנר, כי הוא דבר שהזמן גורם, וכעבור הזמן יתבטל האינטרס של אותו הפיליטון. אגב, אודיעך שאין זה אותו לרנר שאמר לך רבניצקי⁸¹, אלא לרנר אחר, ג”כ סופר, אבל איש ישר וידיד נאמן לכל חברינו. בבקשה ובבקשה שלא להשיב את פנַי ופניו ולשלוח לו בהקדם את הפיליטון וימסר בו ביום לדפוס. ה’ לרנר רוצה להתחיל בו. — גם פרישמן ועוד התירו לו להוציא דברים משלהם בחוברות קטנות. ה’ לרנר זה נכון לשלם לך גם שכר, הכל לפי הצלחת ההוצאה. מובטחני שתעשה הפעם בקשתי ולא תאחר משלוח.

והשתדל לבוא לאודיסה בהקדם, כי למען הכן ספריך לסזון הבא⁸² נחוץ להתחיל בהדפסתם תומ"י.

לתשובתך אחכה. באהבה ובכבוד  ח. נ. ביאליק

קעו. [ליעקב כהן]

5/V 905 [כ“ג אייר תרס”ה], אודיסה.

חביבי כהן,

“השלח” יתקיים גם להבא. מוסרים אנו עתה לדפוס ג' חוברות בבת אחת⁸³. את שירך החדש שלח למעה"ש ובהקדם היותר אפשרי ואחזיק לך טובה; אבל, בבקשה, שלח מן “הטוב מאד” שבידך. ע"ד כסף כתבתי היום לוורשה, ובודאי ישלחו לך.

רוצה אני שיבוא בג' החוברות האלו מעט הטוב שנתן ה' לנו – ואל נא תמנע גם אתה את הטוב מאת

חובבך מאד ח. נ. ביאליק

קעז. [למ. בן־אליעזר]

[אודיסה, כ“ג אייר תרס”ה] Odessa 15/V 905

חביבי,

לספורך⁸⁴ אני מחכה בעינים כלות. “האורח”⁸⁵ – דעתי נוחה הימנו, ולחנם אומר אתה כי לא מצא חן בעיני. מה שאינו מוצא חן בעיני איני מדפיס. ואני אף אני “איני מן הסופרים הזקנים המדברים בלב ולב”. “דברַי הארוכים” יבואו אליך במועדם, ואם יתמהמהו – חכה להם. אוי, מי יתן לי “בית הכנסת” – וכנסתי לשם את “החבילה” הקטנה שיש לנו, ולא תתפזר על “שבע⁸⁶ ימים”.

אלו היתה השעה ראויה לכך הייתי מנסה להוציא לפרקים מאסף מעין “Знаніе ⁸⁷”. מה דעתך על זה?

את ספורך שלח תיכף והנח את המשפט לי.

לברקוביץ ולשניאור שלום.

בחפזון ח. נ. ביאליק

קעח. [לברקוביץ]

25/VI 905 [ה' תמוז תרס"ה] אודיסה.

יקירי ברקוביץ,

יושב אתה לך בשלוה בוילנא – ולא כלום. ומה שבאים אנשים ממדינת הים ורוצים להאכיל את אודיסה קניידליך⁸⁸ בני שלשה וחמשה פוד ברזל⁸⁹ – זה לא איכפת לך כלל. ומה שאני צריך לעשות סיומא רבא על “השלח”⁹⁰ ומחי יבש, — זה גם כן לא איכפת לך. ומה שהבטחת, וכמדומה שנשבעת, כי תשלח אלי בקרוב בשביל “השלח” דבר טוב וחם – שכחת, כפי הנראה. שאם לא כן – כיצד זה נוטל אדם ויושב לו בטל – ולא כלום! הרי כבר עבר הזמן שקבעתי לך ואתה כאלו לא כלום.

בקצור אני מחכה. כלומר, אין בי כח עוד לחכות. התבוא? את זה נראה אחר כך. בחבה ח. נ. ביאליק

נ. ב. אנא, זרז ודגדג וקצקץ⁹¹ את בן אליעזר שיהא זריז קצת. ישלח נא מהר מה שבידו. ואמור לו שלום.

קבלתי מכתב משניאור מנאות דשא – אבל, כנהוג לא הודיעני את אדרסתו וממילא לא יקבל ממני תשובה. כתוב לו זאת.

קעט. [ליעקב כהן]

[אודיסה, ה' תמוז תרס"ה] Odessa 25/VI

יקירי כהן,

תודה לך בעד שירך היפה⁹². הוא נתגלגל כנראה כחדש ימים בדרך עד שנתגלגל ובא לידי. מהומה וערבוביא בארץ – ומי יודע מתי יקיץ הקץ. השיר יבֹא בחוברת המשֻׁלשת.

דבריך על “השלח” נגעו עד לבי. אבל מי יודע אם עשה נעשה ואם הצל נציל. כבר נגזרה גזרה! ואולם עד שלא שקעה שמשו של זה וכו'. בעוד ימים, ואולי שבועות, אודיעך דבר של שמחה⁹³.

באהבה ח. נ. ביאליק

שלום לפרלמן⁹⁴.

קפ. [לשלום עליכם]

[אודיסה, תמוז תרס"ה⁹⁵].

ידיד יקר, שלום עליכם,

אמת, אמת⁹⁶, ביהדותי! אם אין אתה לנו – ואבדנו. הגע בעצמך: עוד, בסך הכל, כששה חדשים עד היובל – והמלאכה, אוי, כמה מרובה. הזדרז והתחזק למען כבודו של אותו סבא ולמען כבודנו שלא יתחלל. אנו צריכים וחייבים לערוך את חג היובל בפומבי שבפומבי אשר לא פמביו אבותינו. הכלל: השכב לאֹרך ולרֹחב והרעש את העולם⁹⁷ ואל תתן דמי לך יומם ולילה עד שתכניס לקופתנו, קופת היובל, לכל הפחות כאלפים שמארדאווינציס⁹⁸.

ענה מיד.

ח. נ. ביאליק

ארנסטינה שלך דורשת בשלומך.

קפא. [לברקוביץ]

וזאת לך, ברקוביץ! ⁹⁹

לא חפצת לבוא לפני בידים ריקות¹⁰⁰ – ובאת. ויהי בואך ברוך! אורח חביב אתה לי אפילו כשידיך ריקות. ובכלל אין אני רואה את “השלח” כעין סרסור ביני ובינך, מותר לנו לבוא לפרקים בדברים אפילו בלאו הכי. ואולם עתה, חביבי, עתה, כשאנו מוסרים לדפוס חוברת משולשת – הייתי רוצה לצאת “בתֻפים ובמחולות” של כל החבריא שלי. ואם נגזרה, ח“ו, מיתה על “השלח”, אחר חוברת משולשת זו, תצא נשמתו בכבוד, במעמד “מנין” כשר של צדיקים כמוך וכיוצא בך. הוי, אספו לי חסידַי וננגן “פרעהליכס”¹⁰¹ עם כל ה”קאפעליא“¹⁰² עד אשר ירעשו הספים! “פרעהליכעס” של יציאת נשמה! רוצה אני לאסוף לתוך כפיפה משולשת זו את כל טובי הסופרים, בחורים וזקנים יחדיו, הזיידעס¹⁰³ עם ה”נכדים" יחד ימחאו כף, יד ליד, ונבקעה הארץ תחת רגלינו!

ובכן – אפילו כשיעמוד השמש בחצי השמים והירדן יסוב לאחור – מוכרח אתה, לסטים מזוין, מוכרח אתה לשלוח אלי תיכף ומיד, או במשך שני שבועות ויום אחד, ואם תתעקש אוסיף לך עוד שני רגעים עם שמינית שבשמינית, — מוכרח אתה לשלוח אלי ספור־מרגלית. ודוקא מרגלית! שומע אתה, בעל חטם¹⁰⁴, דוקא מרגלית! להכעיס את כל השונאים! יראו ויתפקעו! הגע בעצמך: ר’ מנדלי, וש. בן־ציון, ברנר, וברקוביץ ושופמן ושטרניחובסקי וכהן ושטיינברג¹⁰⁵ ושטיינברג השני¹⁰⁶ ושניאור… הלא אפשר לצאת מן הדעת ולהשתגע למראה כל אלה. ואיה פיכמן? ואיה בן אליעזר? ואיה קבק ואיה סיקו? ואיה אני? בקצור, רשע מרושע, בקצור, — ספור, רומַן בד' חלקים, פואימה – או מיתה משונה על כל שונאי ישראל!

הנני מפנה מקום בארגזי בשביל ספורך או ציורך העתיד לבוא. הארגז מחכה, ברקוביץ. וזרז גם את בן אליעזר. אם יש בידו מן המוכן דבר יפה ישלח מיד. כסף – אין אונס. קופה מלאה דינרים!

ואל “בעל החטם שכנגדך” ה“ה כש”ת ר' שניאור’ל תאמר – שילך לעזאזל! “זכריניות” ששְׂטָנים כרוכים בהן הוא שולח לי¹⁰⁷. פשפש ולא מצא מתנה יפה מזו. מה הוא חושב לו בלבו — —. אוי, רבונו של עולם!

ומאפס פנאי אקצר ואומר שלום,

כתבו מכתבים.

שלכם ח. נ. ביאליק

קפב. [למ. בן־אליעזר]

9/VII 905 [י“ט תמוז תרס”ה] אודיסה.

יקירי גלמבוצקי,

את ספורך שלח אלי תיכף ומיד. אם אך נמצא בו דבר טוב – ונתתי את עיני ואת ידי בו לטובה. שעתי פנויה די הצרך ועריכת “השלח” עדין הולכת ונמשכת. שלח מיד ואל תאחר!

וגם את חברך השחור ובעל העינים ברקוביץ תזרז לשלוח אלי את ספורו המובטח. איני מְוַתֵּר עליו בשום אופן.

וגם זאת תאמר לברקוביץ, כי הצעתו בדבר הוצאת מאסף (של “צעירים”) לכבוד יובלו של אותו סבא ר’ מנדלי¹⁰⁸ טובה בעיני, אבל עדין יהא הדבר תלוי עד שתתבררנה תוצאות הצירקוליאר של “ועד היובל”¹⁰⁹.

ש. בן־ציון באמת אומר לצאת לארץ ישראל, אבל אם יהא אומר ועושה – זוהי שאלה אחרת.

ושלום לך, יקירי. לי אין שלום. ונבל אני מבדידות ומשממון. טובה אודיסה, אבל בלבי אין טובה. מכין אני עתה קובץ שירַי לדפוס.

ועוד הפעם שלום לך ולחבריך הבחורים הטובים. מי יתן והייתי אף אני בחור כמוכם! הייתי בורא אלף בית חדש ואפילו “טייטעל”¹¹⁰ חדש. כתוב לי הרבה, וכן תאמר לחבריך.

שלום ח. נ. ביאליק

קפג. [למ. בן־אליעזר]

28/VIII 1905 [י' אלול תרס"ה] אודיסה.

חביבי גלמבוצקי.

אנא סלח, יקירי, לשתיקתי. שתיקה זו הוגיעה אותי יותר משהוגיעה אותך, אבל מה אעשה ועורך אני, במחילת כבודך, לחברת אחיאסף, ואין לך יום שאין פורעניתו קשה משל חברו. בקצור, נניח את הטצדקאות והבכיות לימים טובים מאלה, ועתה נדבר בגוף הענין.

כידוע לך, עתידה לצאת בקרוב – עוד לפני ר“ה – חוברת משֻׁלשת של “השלח” ובשעה שהגיע ספורך לידי – כבר היתה חוברת זו הולכת ונדפסת, ואעפי”כ, אלו היה ספורך קטן בכמות משהוא עתה, עדין הייתי יכֹל להכניסו לשם, עתה, כשהוא גדול בערך, מסופקני אם תעלה בידי למצוא בשבילו מקום באותה חוברת, ויהא מונח אם כן בידי לחוברות הבאות. פקפוקים אלו, וכדומה לאלו, וריחוק המקום והדיקנות הנהוגה אצל אחיאסף – כל אלו גרמו לי לדחות את החלטתי האחרונה בנדון זה עד עדן ועדנים, ואולם בעוד ימים אחדים – חמשה, ששה – אודיעך בהחלט גמור את המסקנא האחרונה בענין זה.

ואשר לעצם הספור – לחנם אתה דואג ומיצר “שמא הוא גרוע כל כך” וכו' וכו'. אמנם הוא איננו מצוין, ויש בו אריכות שלא לצרך ומקומות קלושים – ואעפי"כ, לאחר שיֵעשו בו תקונים יצא ציור הגון. מעלה אחת יש לכל ציוריך: מורגשת בהם איזו כשרות – הגדרה יפה מזו אין לי, — מין תֹּם ויֹשר – וזו מעלה יתרה לגבי סופר. נוח לך ולכשרונך שתעסוק יותר במומנטים אידִילִיים ושאננים של חיי האנשים הקטנים והכשרים. למקצועות אחרים אין כשרונך מסוגל כל כך.

ובבקשי עוד הפעם את סליחתך על שתיקתי הממושכת שבאה מחמת אֹנס – ולא “משום שלא הייתי חפץ להכאיב את רוחך”, כמו שאתה אומר – אשאר מוקירך מאד.

באהבה ח. נ. ביאליק

בחוברת “השלח” האחרונה יבא משלי דבר חדש ויפה בפרוזה פיוטית – “מגלת האש” שמו.

שלום לחבריך בעלי “הזמן”¹¹¹ ממכירַי.