קנא. [לש. בן־ציון]    🔗

וורשה, 904, 18/X [כ“ב מרחשון תרס”ה].

אחי גוטמן.

רב לך, חביבי, כבר נקטה נפשי בפזמון השגור: “הואיל ויש לי לכתוב הרבה לפיכך איני כותב כלום וכו'”, לך ובַשֵׂר זאת לסוסים ולחמורים.

אשר לחרופיך שיש לך בשבילי — — יודע אתה ראשי התיבות של מלה קלילה זו: — —? אם אינך יודעה שאל את רבניצקי ויגדך – הלא בעל נוטריקון גדול הוא.

ובנוגע לאותו “דבר”¹ – אין לך “דבר” שאין לו מקום, ואפילו “דבר” כזה, שאין דעת גוטמַן נוחה ממנו. אם גוטמן אומר “פתוס וכזב” מסתמא יודע הוא מה שהוא אומר. הוי, הוי, לב יודע מרת נפשו – אבל, תנוח דעתך, חביבי, לא מפיך אני חי.

אגב, חביבי, אותו מקום, ר"ל, אותו “דבר”, נכתב לכתחלה כך, שלא ימצא חן בעיניך. נהנה אני הנאה גמורה כשאין “דבר” זה מוצא חן בעיניך. בחייך, גוטמן! סימן טוב ויפה הוא לשירִי כשאינו כשר בעיניך. אוי גוטמן, רחם ארחמך. “לנפול, לנפול… לנפול…”².

מתוק מדבש, גוטמן, כצפיחית בדבש!

ואף על פי כן, ענני, אח יקר, ענני, כתוב, אף על פי שיש לך הרבה לכתוב. אפילו אדם שיש לו הרבה לכתוב גם כן מותר להסתכן לפעמים ולכתוב לפחות מעט.

שלך ח. נ. ביאליק

עקר שכחתי: לדברי לוינסקי הכל שלום באודיסה ואין לי צרך לנסוע לשם. בכל אופן אין בידי לבזבז 50–60 ר' בשביל נסיעה לשם “מוריה”. אם תשתתף “מוריה” בהוצאותי – אבוא.

 

קנב. [למ. י. ברדיצ’בסקי]    🔗

[וורשה, כ“ג מרחשון תרס”ה] Варшава 19/X 1904

אדני הד"ר,

ששה ימים אחרי קבלת מכתבך הגיעני גם הכ"י שלך “חיי משה איש האלהים ויהושע”³. הוא נעצר, כנראה, בבית הצנזורא.

עד כמה שיכלתי לעמוד על כונתך מתוך הפרקים המועטים שקראתי בספרך – נראה לי, כי אעפ“י שכונתך רצויה, אבל ספק גדול הוא אם כבר השעה ראויה לכך ואם אתה הוא האיש שיוכל לעשות המעשה הזה. דברים כאלה נעשים מאליהם ע”י דורות ולא ע“י אנשים. האגדות – הן הֵנָה חלוקי האבנים הקטנות והיפות שרבבות גלי הים לוטשים אותן יובלי יובלות ודורי דורות עד שהיה פולטן על שפתו חלקות ומלוטשות. דור לדור יספר אגדה. כל המיותר והטפל נופל, ונשאר רק המוכרח והיפה והראוי להשתמר ולהִזָכֵר. וזה סוד שְלֵמותן המוחלטת של כל האגדות הקלסיות של כל האומות (כמעשה יוסף וכדומה). אמנם דור ודור ישים את חותמו עליהם⁴, מוסיף וגורע ומשנה – אבל כל זה נעשה ע”י חוקי יופי וחוקי פסיכולוגיא עממית ולאומית מיוחדה. ומכיון שהאגדה הגיעה לשלימותה המוחלטת מצדי צדדים – עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע. השֹׁהם התגבש וגם התלטש – ומי יגע בו ונקה?

תאמר, שגם האגדות המאוחרות, שהן תולדות הראשונות ונבראו באותה רוח הקדש עצמה של הראשונות, יש להן זכות להתמזג עם אבותיהן ולהיות לגוף אחד. תאמר, שגם “ספר הישר” והרבה אגדות מדרשיות נתקבלו ונתחבבו על העם ונכנסו לנשמתו אולי עוד במדה מרובה מהתנ“ך. תאמר, שהרבה מן האגדות האלו כבר נבלעים ועומדים⁵ באיבריהם של ספורי החומש והנביאים עד שאין יהודי פשוט מבדיל ביניהן, והרבה מהמוני העם ותמימָיו מְדַמים לפעמים לראות אגדות מאוחרות כאלו הן כתובות בפירוש בחומש. תאמר, שאלו המאוחרות – הן הן הלִטוש, ההחלקה ומלואֵי הפגימות – וכתולדה מוכרחת מזה, שכבר יש לנו רשות למזג את כל זה למוצק אחד. אבל מזיגה כזו צריכה להעשות מאליה. אני מצייר לי זאת באפן כזה: מתחילה יצרפו את האגדות לסוף כל סדרה, או קפיטל. אח”כ יְשַׁלבו אותן בתוך הספור, אבל באותיות קטנות מגוף הספור, ואח"כ, מקץ יובלות, כשיחדל הספור מהיות קדוש קדושה רליגיוזית, יתמזגו שני הגופים לגוף אחד…

כל זה נוגע גם לפרקי הנביאים וקטעי התהלים שאתה משלב מענינא דבר דבר במקומו. בעקר הדבר אני מסכים לך (ובמקצת כבר קיימה “מוריה” בפועל רעיון זה⁶ וגם בנוגע להאגדות המאוחרות⁷) – אבל עתה שומע לא יהיה לך מאת העם, והרעיון ישאר רעיון מוקדם והיה לשחוק ולקצף – צריכים לעשות דברים כאלה בזהירות ובחשאי ובאופן בלתי מורגש לעינו ולבו של העם. צריכים – אומַר הכל – לגנוב את דעתו ולבו של העם ברצונו ולהנאתו, בחינת פתוי… כשהגיע לפרקו ורוצה בכך… וצריכים לעשות כזאת באומנות יתרה וברוח הקדש גדולה וגם בתמימות נאמנה.

ומה שהעמדת במרכז הדברים את “איש האלהים”, באופן שהוא הכל ועל ידו הכל – יש בזה פנים לכאן ולכאן. לדידי ניחא גם כך. סוף סוף גם “איש האלהים” יציר כפיו של העם הוא, ובין כך ובין כך העם עושה הכל ונעשה על ידי עצמו. אלו ואלו דברי אלהים חיים.

והורני מה לעשות ב“כתב יד” זה.

מוקירך מאד

ח. נ. ביאליק

אקוה כי הדברים שנפלו בינינו בראשית השנה⁸ – ושלא אדע באמת מה הם ולמה הם – לא הסירו את לבך מאחרי “השלח”. אולי יש עמך דבר יפה בשביל חוברת י"ב שלח מיד. רוצה אני לסיים בכבוד ולחתום בנאה.

 

קנג. [לברנר]    🔗

[וורשה, י“א כסלו תרס”ה] Варшава 6/XI 904

חביבי ברנר,

אל תירא. לספורך⁹ לא יאונה רע. איני משנה ואיני מתקן לתיאבון.

קראנו, אני וקלוזנר, ע"ד משאך בלונדון על זקננו היקר ר’ מנדלי. הנני מבקשך בשמי ובשם קלוזנר לעַבֵּד את משאך בשביל “השלח” ולשלחו בהקדם אלינו¹⁰. אנא עשה נא זאת.

שלך ח. נ. ביאליק

 

קנד. [לכהן]    🔗

[וורשה, י“ח טבת תרס”ה] Варшава 13/XII 1904

חביבי כהן,

תמיהני על שתיקתך הארוכה. כלום לא כתבת כל הימים האלה דבר הגון בשביל “השלח”? ואם כתבת – כלום לא השיאך יצרך אפילו פעם אחת לשלוח אלי? “יצר הרע” של ברזל ונחשת לך, חביבי. אין זאת כי אם אינך יודע בצערם של עורכים עברים; לולי זאת לא היית שרוי לך שם במקומך בשלוה כל כך והיית משתתף קצת בצער “אחיך האביון” היושב כאן אל עקרבי ה– –ים ואל קוצי ה– –ים ומצפה בעינים כלות לשיריו היפים של כהן.—

הזדרז נא, חביבי, ושלח מן הנמצא בידך בשביל החוברת הראשונה לשנה החדשה, כי אין לי אחר זולתך לגאול. גְאַל, אחי!

שלך ח. נ.ביאליק

שלום למר פרלמן¹¹ ולמר ברוכוביץ¹² ולכל חבורתא קדישתא די בברן יעו"א.

 

קנה. [למ. י. ברדיצ’בסקי]    🔗

וורשה, 23/XII 904 [כ“ח טבת תרס”ה].

אדני הד"ר,

עתה באתי מדרכי ואמצא מכתביך.

את ספרך¹³ קראתי בעיון רב, המלאכה רבה וחשובה. שברים נצטרפו ונעשו כלי. אבל גם כלי זה עדין לא נגמרה מלאכתו ויש בו פגימות, סדקים ותהויא. בכל אופן, איני רואה לו תשמיש לא לגדולים ולא לקטנים. אין בו אלא מלאכה לשמה ולא לשם דבר אחר.

את כתב־היד אמסור מחר לקנטורת “הצופה” להשיבו אליך ע"י הפוסטה.

והנני מוקריך בלב תמים

ח. נ. ביאליק

 

קנו. [לברנר]    🔗

וורשה, 23.XII 904 [כ“ח טבת תרס”ה].

חביבי ברנר,

בגלל השנויים שבאו בהנהגת אחיאסף – לא יכלתי לכתוב אליך זמן רב. עתה אוכל לבשרך כי הוסרו מכשולים רבים מעל דרך “השלח” ומן השנה הבאה ואילך תקבל את שכרך¹⁴ מדי חדש בחדש מידִי ובעין יפה. עד השנה הבאה תקבל את כל המגיע לך מיד אחיאסף לפי החשבון. הנני מחכה ב“כליון עינים” למעשי ידיך החדשים. אל נא תעזוב את “השלח”. הוא הירחון היחידי, לפי שעה, שעומד רחוק מן היריד הספרותי. הגיעו שעות קשות לספרות העברית. צריכים להציל את הפליטה הנשארת – בוא ועזרנו.

 שלך בלב ונפש

ח. נ. ביאליק

מה שלומך הגופני?

 

קנז. [לג. שופמן]    🔗

וורשה, 904¹⁵ 23/XII [כ“ח טבת תרס”ה].

סופר חביב מר ג. שופמן,

ציורך היפה¹⁶ נדחה לחוברת א' וכבר נמסר לדפוס. את שכרך תקבל מן השנה החדשה ואילך בעין יפה ובזמנו ומִיָדִי, כי כך התניתי עם אחיאסף “תנאי כפול” שאין אחריו כלום, ומובטחני, כי בשנה הבאה, שנת היריד הגדול ל“ספרות”, במחילה, תדע להוקיר ביותר את “השלח” העומד מרוחק מכל היריד ואין לו בעולמו אלא מטרות ספרותיות בלבד.

והנני שלך

ח. נ. ביאליק

נ.ב. את האַקדשה הרשיתי לעצמי למחוק. לא נאה, לדעתי, לתת בירחון ספרותי מקום לאקדשה פרטית. — אנא, שלח שאר ה“דברים” שבידך.

 

קנח. [לקלוזנר]    🔗

אודיסה, 4/I 905 [י“א שבט תרס”ה].

חביבי קלוזנר,

בזה הרגע ירדתי מן העגלה ועדין ידי קפואה קצת. זרז את ה' פרץ שיתן לך השיר בשביל חוברת א‘¹⁷. גם את שירו של פיכמן תשים בחוברת א’¹⁸, כי יפה הוא מאד. כתבתי גם לפיכמן.

שלום לרעיתך ולפרץ ורעיתו. מחר אכתוב יותר.

שלך ח. נ. ביאליק

האדרס אלי לפי שעה: Изд. Моріа. Почт, ящ. 916, для Бялика

נ. ב. השתדל נא חביבי, שכל הכתבים המתקבלים בבית אחיאסף על שמי – ישתלחו אלי בו ביום.

 

קנט. [לקלוזנר]    🔗

1905, אודיסה 10/I [כ“ז שבט תרס”ה].

חביבי קלוזנר.

עד שלא סלקתי חובי ל“השלוח” חוברת ב‘¹⁹ לא כתבתי לשום איש. עתה הריני שולח לך ע"י “שתי וערב בטוח” כל החמר הבלטריסתי בשביל חוברת ב’: א) “בימים ההם” (ראשית ספור, שטינברג, — 42 עמודים); ב) רשמי־דרך (ברנר, 30 עמודים); ג) בלילה (שיר, קצנלסון, — 2 עמודים), ולבסוף ד) קומי צאי… (שיר, שלי, — 3 עמודים). כל אלה יצטרפו, לפי אומד־דעתי, לשני גליונות־דפוס שלמים.

ובבקשה לשים לב לדברי הבאים: הפסק הספור של שטינברג הוא בחצי העמוד 42 – האחרון —; החצי השני שייך איפוא לחוברת ג'; ואם כן אל נא תשכח לבקש מקרוֹקי²⁰ על החזרת אותו החצי. והוי זהיר שלא יאבד מידך עד בוא אליך ההמשך.

“רשמי הדרך” של ברנר לא עלו הפעם יפה בידו. עתיד הוא לקבל נזיפה מפי. דיך שתתן עין בתקוני והשמטות שעשיתי ברשמיו – וידעת כיצד סופרים עברים כותבים וכיצד עורכים מתקנים. אוי לנו מספרותנו ומסופרינו שהגיעו לידי כך. יפה המיתה מחיים מנֻולים ומזויפים כאלה. ולא על חֹסר הכשרון אני כועס – הכשרון לאלהים הוא, אלא על הנוול וההתרשלות־לדעת מצד הנהו ספריא ועל ההכרח המר והנבזה של העורכים לחזק ידי עוברי עברה מזידים ב“תקונים” ובהדפסת דברים “אשר מאסתים לשית עם כלבי צאני”. כך הם כל מעשינו: פזיזות, מורך־לב, בֹסר ונובלות.

אחרי “התקונים”, כביכול, יצאו “רשמי הדרך” הגונים ל“השלֹח” בשעת הדחק, והבלטריסטיקא של חוברת ב' לא תהא רעה. ספורו של שטינברג, שנזדמן לידי באודיסה דרך נס, יפה מאֹד בפשטותו ובהרצאתו, אבל אינטרס הֹוִי אין לו. ובכל זאת יְהַנה הרבה את הקוראים המבינים ושאינם מבינים כאחד. (אגב, אם יודע אתה מלה עברית הגונה לבגד הסולדט העליון – шинель – שים אותה בספור שטינברג בעמוד ראשון שורה ב' תחת המלה “מעיל־שרד” שתקנתי אני). שיר קצנלסון יפה, ושירִי שלי – קרא וְחַו לי דעתך. החסרון העקרי של הבלטריסטיקא ב“השלח” היא – שאינה מצטרפת בין כֻלה לצורה שלמה אחת, מפני שאין לה ענין עם זרמי החיים השוטפים. מקצתה – “יופי” “לשמה” ומקצתה – זכרונות או תיאור רגשות פרטים ופעוטים.

סדרם של ארבעת הדברים השלוחים אליך בזה יהא כן: שיר ראשון – קצנלסון; ספור ראשון – שטינברג; ספור שני – ברנר; שיר שני – שלי. ורשות בידך להחליף את הסדר לצֹרך.

את החמר בשביל חוברת ג' אשתדל לשלוח אליך בהקדם, אף על פי שמלבד המשך ספורו של שטינברג אין בידי שום דבר הגון. “ציורו” של — —, במחילה, גדול כעדשה ויפה ל“הצופה” בשעורו וגם בתכנו. על שני ספוריו הגדולים של — — כבר עברתי עוד הפעם ותוחלתי מהם נכזבה לגמרי. אין בהם כדי תקון בשום פנים. ומאין אקח חמר לחוברת ג' – אלאה יודע. כשיתקבל “דבר”, מה שהוא – שלח תיכף ואל תַּשְׁהֶנו בידך אפילו שעה אחת. אגב, עד מתי תשהה בידך את שירו של כהן²¹? אל נא תעשה עוד מכאן ולהבא כדבר הזה. כלום אינך יודע בצערי ואינך מרגיש בכליון עיני? אם הוא, כהן, בקש ממך רחמים שתקרא אתה את שירו תחלה – הרי אין זה אלא מדת החסד מצדך – ולמה תאריך את חסדך כל כך? אנא, הריצהו אלי תיכף ומיד.

את “הברֵכה” שלי עדין לא גמרתי. לכשאפנה ותנוח עלי הרוח אגמור ואשלח. גוטמן רצה להעניק לי בשביל השלוח מין פיליטון (מעין “המעשיות ומשלות” שלו), דבר בלתי־חשוב, ולא קבלתי; הוא הבטיחני לתת לי ספור הגון לאחת החוברות הקרובות. וגם לוינסקי שם ידו תחת ירכי ונשבע בנקיטת חפץ ליתן לי פיליטון – כשנזכה נראה. והזקן – מסופקני אם יכול הוא, אפילו לכשירצה, לתת לי דבר. הנח לו.

יחד עם החמר הבלטריסטי – אני שולח לך גם ריצנזיה יפה על “כתבי סוקולוב”²² שלקחתי בחרבי ובקשתי מידי האמורי, זה רבניצקי. כידוע לך, היתה הריצנזיה בידי פרישמן “הגבור” – אבל גבור זה נתירא, במחילה, להתגרות בסוקולוב. הריצינזיה יפה בעיני מאד ומקומה הנכון, לדעתי, ב“השלח”. אם טובה היא גם בעיניך – הלעיטהו — —. ואולם שום תשים אותה בקרובה שבחוברות, מפני שאינה סובלת דחיה.

על מיעוט הבלטריסטיקא שבחוברת א' איני מצטער; מעט – וטוב. הלואי ותהיינה כל החוברות כמותה לבלטריסטיקא. —

ועוד דברים רבים. חכה להם. כשאבוא אל המנוחה השלמה אכתוב באֹרך. לפי שעה – דירה כבר מצאתי לי – ולא כלבבי: אורה פגום. אולם חדרי המיוחד עדין אינו כתקונו. מחר, מחרתים יתכונן הכל ואגש לעבודה מסודרת. באודיסה שלום ושלוה, השקט ובטח, אין יוצאת ואין צוחה ברחובותיה ואין פרץ! אוי, פרץ, פרץ! מה הוא עושה בשעת אנדרלמוסיא זו²³? מה עושה הנשר הגדול ביום סער?

ושלום לרעתיך החביבה. זכרתי לה את חסד מרוזי²⁴: את הקשואים ואת הגרגרים ואת הסעמטענע²⁵ ואת הבאָרשטשיס²⁶ ואת הביצים. אוי, באָרשטש! ואוי, ביצים! — איֶכה, באָרשטש? ואַיֵך, מרוזי?

ומה שלומך בשעת זיקין וזועות אלו? כתוב בפרוטרוט על כל המאורעות. ושלום לאחותך – הבריאה היא? ועוד הפעם שלום לפרץ ולרעיתו הפרצית. אמור לו לפרץ כי – אבל איני רוצה להגיד.

דברתי עם אחד העם על דבר אוצר היהדות ואגב על החוברת לדוגמא²⁷. יש לו דעה מיוחדת בענין זה – אבל במכתב השני. השיבני מיד עפ"י אדרס זה Х. Н. Б. Одесса, М. Арнаутская אני דר עוד הפעם בחצר וולף.

שלך ח. נ. ביאליק

ראה־נא שישלחו אלי את שכר הסופרים בזמנו. לשטינברג אל ישלחו כסף. מידי יקבל שכרו. כך התניתי עמו.

נ. ב. אתה קורא לי: בוא, בוא! — יישר כח! אנוח תחלה; אשב עם אשתי ירח וירחַיִם – ואחר כך – אתישב בדבר.

ושלום, שלום, שלום לכל ידידינו ואנ"ש בעלי אחיאסף. העוד החברה של “מפצחי אגוזים בערבי שבתות”²⁸ קימת? ומה לודויפול²⁹? הגע בעצמך, עדין לא קבלתי מאלישוב שום דבר בנוגע לשובו³⁰.

 

קס. [לברנר]    🔗

[אודיסה] 24/I 906 [א' אדר א' תרס"ה].

חביבי ברנר,

שבעתי נדודים בימים האחרונים ולא יכולתי לדַיק במכתבים – ואתה סלח.

“דברך” האחרון³¹ – הוא דבר קלוש ורע בתכנו, בצורתו ובלשונו. אחרי התקונים המרובים שעשיתי בו – אולי כדאי הוא ל“השלח”, אבל ממך, חביבי, יש לי רשות לדרוש דברים טובים מאלה.

אל נא תשחת את דרכך! הוה זהיר ומתון ודיקן בעבודתך הספרותית. הוה מדקדק עם עצמך כחוט השערה. אבל התרשלות זו, התרשלות לדעת, למה היא? איני רוצה לראותך בקלקלתך עד עולם.

לדבר מתוקן אחכה.

חובבך מאד ח. נ. ביאליק

ומה שלומך הגופני? מאחיאסף כתבו לי כי שלחו כבר את כל המגיע לך לפי חשבון, והותר.

את מעשי ידיך ומכתביך שלח אלי ישר לאודיסה עפ"י אדרס זה: Х.Н. Бялику, десса, М. Арнаутская

נ. ב. אין לפני “השלח” לעיין בו ולהוכח עד כמה טעיתי בתקוני³², כהערתך. אעיין ואראה.

 

קסא. [לא"ז רבינוביץ]    🔗

Одесса 905 24/1 [אודיסה, א' אדר א' תרס"ה].

ידיד יקר הר' א"ז רבינוביץ.

סלח על שתיקתי: גולה ומטולטל הייתי. ציורך הקטן – קטן הוא יותר מדי בשביל “השלח”, וגם מצד תכנו אינו אלא פיליטון נאה ל“הצופה” וכדומה, ובכל זאת, מפני הדחק, אשהה אותו בידי, ברשותך, כמובן, אולי אצטרך לו.

דאגתך לספרותנו³³ צודקת מאד. אבל מה נעשה והננו כצאן בלא רועה. מי ילך בראש ומי יעמד בפרץ? וראה גם ראה, אתה הרי הנך מזקני סופרינו ומעולם, כמדומה, לא כתבת זרגון – ואעפי"כ לא עמדת בנסיון, והנך מפטם עתה עגלים לעבודה זרה זו³⁴, בעוד שלעבריה אתה שולח דברים צְמוקים שגדלם כעדשה. ומה יאמרו הצעירים? תאמר: שעת הדחק וכו' וכו' – אבל כלום אינך יודע שכל העסק בספרות העברית אינו אלא קרבן אחד גדול, ואת הקרבן הזה אנו חייבים להביא, אפילו מתוך יציאת נשמה.

אין לנו שיור אלא זו. אין לנו כלום, כלום, בלא זו.

והנני מחכה “לדבר” גדול ויפה ממך.

שלך חיים נחמן ביאליק

מעשי ידיך ומכתביך שלח מעתה ישר אלי לאודיסה.

 

קסב. [למ"י ברדיטשבסקי]    🔗

אודיסה 24/I 905 [א' אדר א' תרס"ה].

אדני הנכבד ד“ר מ”י ברדיטשבסקי,

סלח. גולה הייתי ומטולטל, ולא יכלתי, אף אלו הייתי רוצה, לכתב אליך עד היום ממש. והנני משיב לך בזה את ספרך³⁵. הבאתיו עמי לאודיסה ע“מ להראותו לחברי ב”מוריה" וגם הם הסכימו לדעתי, שאין לספר זה תשמיש בשביל הוצאתנו.

באחד ממכתביך אתה אומר, כי דברים לך אלי. הנני מחכה לדבריך אלה בקוצר רוח.

שמחתי מאד בהִשָׁמע קולך עוד הפעם בין החיים בימים האחרונים בספרות³⁶.

והנני מכבדך מאד מאד

ח. נ. ביאליק

 

קסג. [ליעקב כהן]    🔗

24/I 905 Одесса [אודיסה, א' אדר א' תרס"ה].

חביבי כהן,

קבלתי שירך “אגדות אלהים” (א') מוורשה³⁷ ויבוא בחוברת הקרובה – ג' —. תודה לך. אם גם שאר פרקיו יהיו דומים לזה ביופי וברוך־ועֹז יחדיו אזי ירוממך שיר זה בבת אחת למדרגה גבוהה. אגב, לדעתי ולדעת חברַי אין השם “אגדות אלהים” נאה ביותר, כלומר זווג המלים אינו עולה יפה ואינו עברי ואינו מתקבל על האזן. אולי טוב לקראו “אגדות היצירה”. איני יודע עד כמה יתאים שם זה לשאר הפרקים. כן יש בשיר זה שתים שלש פרזות הצריכות שנוי לדעתי. כגון “צֶפַע גאותו נשכהו ויפשה הנגע בלבבו”, “וַיַתֵּק הנגע ממקומו”, “בערש השנת”, “עִוְדוּ לבבו”, “אזר חלציו כגבר חלציו”³⁸. כמו כן כל הדמיון של חלום־היצירה של הקב“ה לפרח שגדל ונתפתח בלבבו – הפֵרוּט שבו מקלקלו. את דעתי בפרוטרוט ע”ד שירך זה אודיעך במכתבי הבא. דברים רבים לי עליו – ועליך.

את מעשי־ידיך ומכתביך שלח מעתה ישר אלי לאודיסה עפ"י אדרס זה:

Х. Н. Бялику, Одесса, М. Арнаут. 9/12

מוקירך מאד

ח. נ. ביאליק

 

קסד. [לקלוזנר]    🔗

[אודיסה, ה' אדר א' תרס"ה] Одесса 27/I 1905

חביבי קלוזנר.

את שירו של כהן³⁹ קראתי בענין רב. קאלוס! וכבר כתבתי לו שבח ותהלה על שיר זה. אולם יש שם גם מקומות קלושים והגשמות גסות ובלתי פיוטיות כלפי הבורא יתברך⁴⁰. אבל מה עושים “עם בלטיריסטיק”? כלומר, מה עושים בלא בליטיריסטיק? לך ואבד עצמך לדעת! אין ספורים! הראית את “רשמי הדרך” אחרי תקוני? בוז־ובזיון? וכך כותב ברנר!

אגב, הראית את ב— ר— ב“הזמן”? מתחלה אמרתי שוטה הוא, רואה אני והנה הוא שוטה, רשע וגם אַ רוח אין זיין טאטען⁴¹! וכבר שקל זה למטרפסיה במשל נאה שכתב עליו גוטמן בהצופה.

“אחד העם” לפי נסעו מזה, הגיד לי בשיחתו, כי בחזירתו יכתוב את דרשתו על הרמב“ם וישלחנה להשלח⁴². את הילקוט הקטן לא יכתוב. “הוא חדל לרַאֵג (רעאגירען) על החזיונות החולפים שבחיים ובספרות” – כך אמר. “האם אינם שווים בכך” – אמר עוד. — ואתה לך וטען עמו. ועוד אמר: “החוברת לדוגמא – חושש הוא – תהא קבורתו של אוצר היהדות”. למה? “מפני שכל מאמר שבו הוא עולם בפ”ע ואין רוח אחד לכלם. אין התאמה בהם לא בתוכם ולא בבָרָם”. “ונוח היה לו – כך אמר עוד – שיגשו להוצאת האוצר בלא חוברת לדוגמא קודמת לו”.

ועתה ע“ד “השלח”: הגע בעצמך! מעודי לא האמנתי כי “השלח” לא יהא כ”כ מרוצה לקהל כמו שנוכחתי באודיסה. הכל מתאוננים על “יבשות” המאמרים שבו, על חסרון הרגשת החיים שבו ועל הצטמצמותו בחוג צר של ענינים מתים שאין להם כל מגע אל החיים וכו' וכו'. הכל מבטיחים שרוב מאמרי “השלח” – ה“רציניים” כמובן – אינם נקראים. בקצור – טענות! אבל מֻבטחני, שלאו כלא עלמא כאודיסה. בכל אופן, מהראוי לך לשים לב גם לדעת אודיסה קצת. גם היא – אמרי אנשי – אינה “קטלא קניא”.

והשתדל נא חביבי שישתלח אלי כל החמר הבלטריסטי תיכף לקבלתו. והודיעני מה שלומך ושלום ביתך.

והנני שלך באהבה

ח. נ. ביאליק

במכתב השני אאריך. לדבריך אחכה. — ושלום לך בשם אחותך הגדולה שראיתיה שלשום בחנות רבניצקי. היא דואגת לשלומך, בימי הרעה. ספר לי קצת חדשות מעירך.

שלום לרעיתך ולבית פרץ.

 

קסה. [לפיכמן]    🔗

אודיסה, 27/I 905 [ד' אדר א' תרס"ה].

ידידי החביב פיכמן,

אך היום באתי אל המנוחה השלמה⁴³: חדר עבודתי מסודר, סלקתי חובי ל“השלח” חוברת ב'⁴⁴ וכדומה. למאספך הקטן⁴⁵ בודאי אשלח דבר לכשאכתב. וחבל, ביום שלפני קבלת מכתבך שלחתי שיר קטן ויפה אחד משלי⁴⁶ בשביל “השלח” – ושיר זה כאלו נוצר בשביל מאסף כשלך. אולם מסתמא לא יעזבך אלהים והִשְׁרָה עלי את שכינתו בזכותך.

ומה מעשיך אתה? מקנא אני בך: אודיסה זו עד כמה שהיא חביבה עלי – אחרי וורשה כ“בית עולם” היא בעיני. אוירא דאודיסה מַעֲצִיל.

ושלום לשניאור. צר לי שלא נזדמן לי להפרד ממנו בברכה. תן לו שלום בשמי ואני מצפה למכתביו ולשיריו. ושלום גם לשטיינברג⁴⁷. כשיכתוב דבר יפה יתנהו לי. — את שכר שירך האחרון⁴⁸ קבל נא מיד קַפלַן⁴⁹. גם אני אכתוב לו על כך.

ח. נ. ביאליק

 

קסו. [לברקוביץ]    🔗

אודיסה, 2/II 905 [י' אדר א' תרס"ח] Одесса

חביבי ברקוביץ.

בודאי כבר קבלת את המותר המגיע לך בעד ציורך האחרון ב“השלח” חו“א ש”ז⁵⁰, וכבר אתה מכין לי ספור חדש בשביל “השלח” – האין זאת?

ומה מעמדך אתה ב“הזמן”⁵¹? היש לך קורת רוח מעבודתך בו? המקבל אתה מכתבים מאת שניאור? “פרא אדם” זה אינו כותב לי דבר. מיום צאתו מוורשה לא ראיתי ממנו אפילו ת"א⁵² ואני דואג לשלומו. איני יודע אם “רֹגז” יש כאן או סבה אחרת. במטותא, אם יודע אתה היכן הוא ומה שלומו – הודיעני.

ציורך מוצא חן בעיני הכל, אבל אם אומר אתה להסתפק במועט זה – אינך אלא טועה. בשביל חוברת ג' או ד' תתן לי “בלא שום תירוץ” עוד ספור אחד. נתון תתן, בחור יפה, נתון תתן!

מבן אלעזר⁵³ קבלתי מכתב וגם עניתי לו. העוסקים אתם בעבודתכם, בחורי חמד? “הזמן” איננו רע, אלא שבריה אחת מנולתו.

בקצור היה שלום וכתוב.

חובבך בתמים

ח. נ. ביאליק

 

קסז. [לי. ח. ברנר]    🔗

אודיסה, 2/II 905 [י' אדר א' תרס"ה].

יקירי ברנר,

הראית את דברי הד“ר אלישוב ב”הזמן" על ספורך “מסביב לנקודה”⁵⁴? הוא הבין את העיקר.

לספורך החדש אני מחכה.

ומה שלומך ומצב נפשך?

שלך באהבה

ח. נ. ביאליק

 

קסח. [למ. י. ברדיצ’בסקי]    🔗

אודיסה, 14/II 905⁵⁵ [כ“ב אדר א' תרס”ה].

אדֹני הד"ר,

אמנם חטאתי קצת, אבל החטאת אינה גדולה מנשוא, כמו שאתה אומר או חושב. ומעשה שהיה כך היה: את הכ“י⁵⁶ השהיתי בידי כדי לעמוד על טיבו ואפיו אחרי העיון הראוי, וברשותך השהיתיו. חבורך זה היה כחידה בעיני מצדי צדדים, וכחידה יפה, ולא ראיתי אפשרות לזלזל בו בעיון שטחי. וכשנטרפה עלי השעה ויצאתי מוורשה, אמרתי למסרו לשליח (הצופה) ע”מ להשיבו אליך, אבל מיד נמלכתי, שאין לי רשות לעשות כך ולקחתיו עמי לאודיסה. ושם לא יכולתי למשול ביצרי הטוב והראיתיו לחברי היחידי ש. בן־ציון, שידע להעריך טיב מלאכה זו. מעשה זה אפשר מעשה רע הוא ועשיתי שלא כדין⁵⁷ וע"ז הנני מבקש בלב שלם את סליחתך. אני לא ידעתי כי נתכונת רק לי לבדי, וחשבתי שיש לי רשות להראות גם לאחרים.

בכל אופן איני רואה סבה לצערך. אנא, אל תצטער. וע"ד “העָוֶל הגדול שעשו לך בגבולי” לדבריך, איני יודע כלום. אם רוצה אתה הודיעני, אולי אוכל לעמוד לך.

והנני מוקירך מאד, מאד, מאד

ח. נ. ביאליק

 

קסט. [לא. ז. רבינוביץ]    🔗

14/II 905 [כ“ב אדר א' תרס”ה] אודיסה.

ידיד יקר ונכבד,

תודה רבה לך על מתנתך היפה, הוא ספרך הנחמד⁵⁸ בתוכו ובברו. כשאפנה אעבור על כל הספורים. יש ביניהם אחדים אשר לא קראתים עדין והם מחבבים עלי את ספרך חבה כפולה.

עצתך בדבר האגודות של מניות לתקנת הספרות – אינה בת־קימא. ראשית, אוי לספרות שהיא מתקיימת בכך. נוול הוא לה ובזיון הוא לה; שנראה, כאלו מטילים אותה על בני אדם בעל כרחם ושלא בטובתם. ובכלל אין ספרות מתקיימת בדרכים מלאכותיים. זוהי, כמו שאומרים, “פִּיזֶם”⁵⁹. והשנית, כבר קצה הנפש מפני המניות ואין רוצה לתבוע ואין מאמין לתת. גאולה אחת תהיה לספרות – בגאולת העם. אבל עד שתבוא הנחמה תצא הנשמה.

ובדבר ספרך “תולדות ישראל”⁶⁰. אם רוצה אתה אדבר עליה עם חברי ב“מוריה” באחת הישיבות הקרובות, אפשר שיסכון לנו. הודיעני ונעיין בדבר, ואפשר שנשים לב גם ל“נטיעים”. איך ש“מוריה” עדין זוחלת – אבל אינה עומדת.

ושלום לך ולעבודתך

שלך ח. נ. ביאליק

נ. ב. אנא כתוב ושלח בשביל השלח ספור יפה.

 

קע. [לקלוזנר]    🔗

אודיסה, 14/II 905 [כ“ב אדר א' תרס”ה].

חביבי קלוזנר,

בעוד אני יושב וכועס על שתיקתך והנה לוינסקי מודיעני במכתבו לאמר: “קלוזנר כועס עליך, ביאליק!” משמע, שכעסך הוא סבת שתיקתך; אבל, חביבי, שמא יודע אתה על מה ולמה אתה כועס עלי? אני איני יודע. אם יודע אתה – אנא הודיעני גם אני והולכתי את כליך אחריך לבית המרחץ. כך, כך הוא דרכך, קלוזנר, נוח אתה לכעוס, הוי, נוח מאֹד. ואולם אי אפשר לעשן בלא אֵש. הערב, כשאפנה מבַּטָלָתִי, אפשפש במעשי, וכאמצא בהם שמץ פסול כנגדך, אפילו כזנב הלטאה – אזרנו לרוח או אוליכנו לים השחור, ובאתי אליך נקי וטהור כתינוק בן יומו וסלחת לחטאת אחיך המשוגע, שכונתו ומעשיו רצוים וטובים תמיד מדבוריו, ושלבו יפה תמיד מפיו.

בקצור, ארמימס, רמימס, מימס⁶¹! הכל נשכח! והנני עוד הפעם אותו ביאליק הקשה ורך כאחד, המתוק והמר ביחד, השוטה והערום בבת אחת, האוהב והשונא בחדא מחתא, המזכה והמחייב תוך כדי דבור אחד – הוא ביאליק מתחלתו ועד סופו, ביאליק שלך, שגם אתה אוהבו ושונאו כאחד. תן תודה! וכי לא כך?

ובכן שלום! סוף סוף אנשים אחים אנחנו: שני זרזירים הישנים על דף אחד⁶², הוא הוא הדף הראשון של “השלח”⁶³, ופעמים שאנו חולמים גם חלום אחד ורוקקים רקיקה אחת – לא כך?

אח, קלוזנר, קלוזנר! אוי לרשע שכמותי ואוי אוי לשכנו. אבל מה אומַר ומה אדבר, היתה אומרת אמי זקנתי, עליה השלום. מוטב שאשתוק!

ובאמת ראוי אתה לעונש השתיקה, זו היפה שבמיתות, אבל כשם שאתה נוח לכעוס כך אני נוח לרצות ולהתפייס, ובפרט כשפי מלא דברים כים ומעי כהמון גליו.

כן, מלא כים, אף על פי שמיום שובי הנה לא זכיתי עוד לקבל פני אותה “בריה יפה”, זה הים, ואיני יודע ברור אם עודנו מלא הוא או שמא נתרוקן במשך ימי שבתי בוורשה. מסתברא, שנתרוקן. מימיו הלכו לוורשה ולוילנא, שתי בירות העתונות העברית, ומשם הם שבים אלינו קמעא קמעא, מלוחים ומסריחים כשהיו. לא, מלוחים ומסריחים משהיו: ה' — — מוסיף עליהם עוד קורט של מלח, בדמות דמעות, משלו וה' — — וכדומה – “נפיחה” משלו.

והזרגוניים? קלוזנר, אינך מתיירא מפני הזרגוניים? אף אני איני מתיירא. הם צועקים – וזה סמן רע להם. כל הצועק – סמן שאין קולו נשמע. וכשתמצא לומר, שמח אני על שפחה זו שמעלים אותה לגדולה. תשמש אף היא ברבנות יום אחד – ותקבר. הרבנות הספרותית מקברת! כך הוא דעתי בהחלט.

ו“הציוניות”! – אלו יכולתי להמציא מין אפיקטויזין ולהאכילו את ספרותנו כדי שתקיא מתוכה מלה זו הקאה עולמית – הייתי עושה זאת מתוך שמחה של מצוה. הגע בעצמך! אין מנוס ואין מפלט מן “הציונות”. אל כל מקום אשר תבוא עינך שמה תרקד כנגדך מלה טרחנית זו. — —

ואולם כשאני מעין בדבר, רואה אני שאין לב העם פונה עתה לדברי ספרות אחרים מטעם פשוט: לא עת ספרות היום – עת לעשות! הציוניות בכל צורותיה וזרמיה כוללת בתוכה מושג של עבודה ומעשים: הציוניות מבטחת ליתן דבר שחסרונו מורגש באותה שעה. “צרכי ההוה” של הימים הזועפים והסוערים האלה אינם יכולם בשום אופן להִדָחות עוד. אין לפרנס עוד השעה הטרופה בזמירות ופזמונים, ואפילו בדברי תורה ודעת. ובוא וראה, גם הירחונים הרוסים – נתמעטו, עפ"י עדויות רבים, חותמיהם בשנה זו במדה מרובה. ולמה? השעה טרופה. הרגע דוחק – והאורגן של צרכי השעה הוא העתון היומי. הירחון הוא אורגן של תקופות המנוחה והרחבת הדעת.

ועד שאנו תמהים למה אין ירחון מתקיים ברוָחה אצלנו – נתמה כיצד הוא מתקיים כל עיקר? ימינו הרי ימי סערה וזועה הם תמיד. “שאלות היום” שלנו דוחקות אותנו תמיד יותר מהם. זה כעשרים שנה שאין לנו אף מנוחת יום יותר – ואם בכ"ז מתקיים ירחון אחד בינינו – ברוך השם.

ופעמים נדמה לי שלא מיעוט קוני הספרים וחותמי הירחונים וכדומה הוא סמן רע לנו – ואפילו בימי מנוחה. אתה בעצמך, זכורני, שאמרת לי, כי בחו“ל אין כחו של הירחון יפה כמו ברוסיא. אם רוב הקריאה של העם הוא בעתון, והירחונים רובם ככלם מוקדשים לענינים ומקצועות מיוחדים בחכמה ומדע ונקראים ע”י מומחים ויחידי סגולה בעלי אותם המקצועות. והעתונים אף הם, כשסופריהם הם אנשים כשרים ובקיאים איש איש במקצוע שהוא ממונה עליו, מספיקים הם “להמון” ואין צורך לו עוד בשאר סרסורים של רוחניות. ואם יש מי מן ההמון שקורא עוד פעמים גם ספר – בודאי יָצא ובכלל. לא התפשטות הספרות העתית מביאה גאולה, אלא “דבר אחר לגמרי”.

איזהו עם בן תורה ובעל רוח? כל שיש לו ספר אחד או שנים חביבים עליו והוא מתחנך על ידיהם. ספר כזה היה החומש עם פירש"י לכל ההמון והגמרא עם המדרשים (והספרים המסתעפים מהם) לרובו.

יהודי שלמד “חומש עם רש”י" – כבר לא היה בור וכבר נמצא בו ריח תורה שהיה מלפפו כל ימי חייו.

איני יודע אם אפשר שינתן לנו בזמננו ספר כזה – כ“חומש עם רש”י" – אבל בלא זה אין כל תרופה לירידת “הרוחניות” ולחסרון אהבת התורה.

רק ספר אחד, וספר המוני – לא אוצרות היהדות, — והוא יספיק וייטיב לכל העם מכל הספרים והירחונים שבעולם.

אבל עד שיקום “משה” השני ויתן לנו ספר כזה – עוסק אתה ב“אוצר היהדות” – וגם ה“חוברת לדוגמא” – וברוך השם! האומנם כבר מוכנת ומזומנת היא כלה? א. כהן כתב לי כי כבר הוזמנו בבית הדפוס אותיות בשבילה.

ואני העני עוסק בפירושי למשניות⁶⁴, וחוץ לזה – אני יושב ומצפה לחומר בלטריסטי בשביל “השלח” – ואין! השד יודע מה יהא בסופי. מלבד המשך ספורו של שטיינברג ושירו של כהן אין בידי שום דבר הגון. מחר אני נגש אל העריכה ובעוד ימים חמשה תקבל את החמר שבידי. לחוברת ג' אשלח רק שיר אחד – של כהן – ודי. הוא גדול מאד⁶⁵ ויספיק במקום שנים. את שירי “הברכה” אשלח, כשאגמרו, לחוברת ד'.

למה נתאחרה חוברת א‘? כהן כתב לי שתשולח ביום ב’, היינו מחר, 15/2, ונתאחרה מסבה לא ידועה לו. אני משער שנפלו דברים בין ה’ קפלן ואלישוב⁶⁶. האין זאת?

ואני עוד לא קבלתי מאת אלישוב בדבר שירַי אפילו ת"א⁶⁷? חידה היא בעיני! מה זאת? מה יש בלבו של אדם זה? האינך יודע מה שבלבו?

ומה בדבר “האוצר” של פין⁶⁸? לפני שבועים כתב לי ה’ קפלן כי גם דבר “האוצר” עדין לא נתברר. האומנם? זה כשבועים שלא כתב לי גם קפלן כלום.

ומה החתימה על “השלוח”? יש חותמים? וכמה? משתיקתו של ירחון “הזמן” משמע ששם אין “העסק מתנפח”⁶⁹ כל צרכו. הגם אצלנו כך?

ומה שלומך אתה, בן־אדם? העודך נאנח ומדוכדך! אי קלוזנר, חזק חזק ואל תרפה. יגיעו ימים טובים מאלה.

ומה שלומך ושלום בני ביתך בימי המהומה? הראו כותלי ביתך כדור עופרת פורח? מובטחני, שלצדיק כמוך לא יאונה כל רע. — — אפשר כועס אתה, קלוזנר. כְּעַס, כְּעַס, אבל אל תענישני בשתיקה. והשב לי מיד על כל שאלותי – וברכתיך.

קבלתי מאחיאסף כמה חבילות של “חומר” – וכלן ירדו הסלה, בעונתי. סמרטוטים שבסמרטוטים! יש “רשימות” לא רעות (מחיי הסטודנטים בחו"ל) של מ. רבינזון, אבל קטנות הן מהיות לפיליטון ב“השלח”.

ובקשה קטנה: הגע בעצמך, אבדו או נגנבו לי ג' חוברות הראשונות של “השלח” שנה שעברה – וא“כ מחוּסר אני ג' חוברות של שנה זו שנשתתפתי בעריכתה. אנא השתדל נא להמציאן אלי ואברכך. גם החוברת הי”ב לא קבלתי עוד. צַו נא לשלחן.

ושלום לרעיתך פאני. משער אני כמה חרדה ורוגז גרמו לה המהומות בוורשה.

ולמה, גזלן, אתה שותק. כתוב וכתוב. ראיתי את אחותך פה.

ושלום לכלכם. שלך ח. נ. ביאליק

שלום לפרץ.

נ. ב. מדוע לא שלחו לי עד היום את שכרי? — לברקוביץ ישלחו את המותר. נִתַן לו על“ח על ידי רק חמשה רו”כ.

 

קעא. [למ. בן־אליעזר]    🔗

[אודיסה, ה' אדר ב' תרס"ה] Одесса 27/II—12/III 905

יקירי,

ציורך “אורח הגון” נמסר לדפוס בשביל “השלח” חוברת ג'⁷⁰. את שני העמודים הראשונים (תיאור הכפר, המיותר לדעתי) קצרתי מעט והעמדתים על שורות אחדות. בגוף הציור לא נגעתי, מלבד תקונים מועטים בלשון וכדומה.

מעולם לא עלתה על דעתי לראותך כ“מסולק” מן “השלח”. אדרבא, מאד מאד אחזיק לך טובה אם אתה לא תראה את עצמך כך, ולדבריך היפים אחכה בכל יום.

שלום לברקוביץ. “פרא אדם” שלו⁷¹ מצא חן בעיני הכל. אולי יכול אתה להודיעני את האדרס הפרטי של ( של ברקוביץ).

והנני חובבך מאד

ח. נ. ביאליק

את “דבריך” ומכתביך שלח עפ"י אדרס זה:

Одесса, М. Арн, 9/12, Х. Н. Бялику

אם גמרת ספורך הגדול – שלחהו אלי.

 

קעב. [למ. י. ברדיצ’בסקי]    🔗

27/III—9/IV 905 אודיסה [ד' ניסן תרס"ה].

אדני הד"ר,

כך היה המעשה בספורך⁷². שב“השלח” לא יכולתי לתתו מפני טעמים שכתבתי לך ושלא כתבתי, אבל גם להחזירו אליך צר היה לי. הוא מצא חן בעיני מאד, ולפיכך הצעתי לפני החבורה הוורשאית להוציא ילקוט ספרותי מיוחד לממזרי ספרות יפים. הצעתי נתקבלה ואני שאלתי מעמך רשות. אתה אמרת “לאו” ואני החזרתי לך לבקשתך את ספורך והצעתי נתבטלה. כל מה שאירע לך ולספורך אח“כ ב”הצופה" איני יודע, כי דבר אין ביני ובין “הצופה” בעניני המערכת וגם לא היה מעולם.

ואעפי"כ אין הענין כדאי לך להצטער עליו. הרבה עניות עושה והרבה גלות עושה – והוי דן את היהודי לכף זכות.

מוקיר שמך בתמים

ח. נ. ביאליק

 

קעג. [לברנר]    🔗

19/IV 905 Одесса [אודיסה, כ“ז ניסן תרס”ה].

חביבי ברנר,

בודאי הדין עמך⁷³, בודאי ובודאי, אבל – יבוא יום וידעת פירושו של עורך ירחון עברי, וידעת כי דיו דינו של גיהנם זה לכפר על כל חטאתיו, שגגותיו וזדונותיו וכו' וכו'.

ומובטחני שמאורע זה לא יטיל “רוח רעה” בינך ובין “השלח” ולכשתכתוב דבר טוב – תשלחהו לגזלן זה ששמו

ביאליק

 

קעד. [לא"ז רבינוביץ]    🔗

4/V 905 אודיסה [י“ב אייר תרס”ה].

שלום, שלום לידידי היקר הר' א"ז רבינוביץ.

היכן אתה עומד בעבודתך בשביל “מוריה”? מאד אנו רוצים לדעת אם היא קרובה לגמר, וביחוד ספרך ע“ד “תולדות הספרות” לבני הנעורים⁷⁴, וכן ע”ד שאר ספריך שאתה עוסק בהם.

ו“הצופה” הלך לעולמו! חביבים ישראל שנקראו עם הספר. לא כך? ולעומת זה עתידים בקרוב ל“הופיע” שני מכ"ע זרגוניים⁷⁵, ואלו יתקימו וגם יעשו עסקים טובים.

והזרגון הואיל ובא לידי – אומר לך בו דבר של בקשה. ידידי ה' לֶרְנֶר⁷⁶ באודיסה אומר להוציא חוברות קטנות בנות קופיקה ושתים בזרגון בשביל העם. ואני מבקשך איפוא להתיר לו להוציא את פיליטונך “לאקשען”⁷⁷ בחוברת קטנה. אם יש עמך הגליון פריינד שבו נדפס אותו הפיליטון תואיל בטובך לשלחו אליו עפ“י אדרס זה: Базарная 48, кв. 6. И. Лернеру ואם אין – שלח הכ”י, ואפשר תבקש עוד לתקנו או להוסיף עליו.

המחכה לתשובה ידידך חובבך מאד

ח. נ. ביאליק

 

קעה. [א"ז רבינוביץ]    🔗

Odessa 14/V 905 [אודיסה, כ“ב אייר תרס”ה].

ידיד יקר ה' א"ז רבינוביץ,

כבר כתב לך חברנו ה' גוטמן, כי למען הבא את הדבר⁷⁸ לידי גמר עצהיו"ט מוטב לך ולנו שתבוא לכאן ותביא עמך את כתבי היד. בכל לב נְשַׁתף אותך עמנו בעבודתנו – בכספך אין לנו צורך, — כי עובד כמוך יביא תועלת לנו ולמוריה. הרבה עבודות עומדות על הפרק, ומאפס “ידים” הן נדחות מיום ליום ומחדש לחדש. אנא עננו תיכף למתי נחכה לך?

הצופה, כידוע לך, נפסק, אבל “השלח” יתקיים גם להבא⁷⁹. אם יש בידך מן המוכן “ספור” או “ציור” – אנא שלח. רשימתך שבידי⁸⁰ קטנה יותר מדי.

ובדבר ה“לאקשען” – בקשתי שתשלח אותו הפיליטון תומ“י לידידנו ה' לֶרנר, כי הוא דבר שהזמן גורם, וכעבור הזמן יתבטל האינטרס של אותו הפיליטון. אגב, אודיעך שאין זה אותו לרנר שאמר לך רבניצקי⁸¹, אלא לרנר אחר, ג”כ סופר, אבל איש ישר וידיד נאמן לכל חברינו. בבקשה ובבקשה שלא להשיב את פנַי ופניו ולשלוח לו בהקדם את הפיליטון וימסר בו ביום לדפוס. ה’ לרנר רוצה להתחיל בו. — גם פרישמן ועוד התירו לו להוציא דברים משלהם בחוברות קטנות. ה’ לרנר זה נכון לשלם לך גם שכר, הכל לפי הצלחת ההוצאה. מובטחני שתעשה הפעם בקשתי ולא תאחר משלוח.

והשתדל לבוא לאודיסה בהקדם, כי למען הכן ספריך לסזון הבא⁸² נחוץ להתחיל בהדפסתם תומ"י.

לתשובתך אחכה. באהבה ובכבוד  ח. נ. ביאליק

 

קעו. [ליעקב כהן]    🔗

5/V 905 [כ“ג אייר תרס”ה], אודיסה.

חביבי כהן,

“השלח” יתקיים גם להבא. מוסרים אנו עתה לדפוס ג' חוברות בבת אחת⁸³. את שירך החדש שלח למעה"ש ובהקדם היותר אפשרי ואחזיק לך טובה; אבל, בבקשה, שלח מן “הטוב מאד” שבידך. ע"ד כסף כתבתי היום לוורשה, ובודאי ישלחו לך.

רוצה אני שיבוא בג' החוברות האלו מעט הטוב שנתן ה' לנו – ואל נא תמנע גם אתה את הטוב מאת

חובבך מאד ח. נ. ביאליק

 

קעז. [למ. בן־אליעזר]    🔗

[אודיסה, כ“ג אייר תרס”ה] Odessa 15/V 905

חביבי,

לספורך⁸⁴ אני מחכה בעינים כלות. “האורח”⁸⁵ – דעתי נוחה הימנו, ולחנם אומר אתה כי לא מצא חן בעיני. מה שאינו מוצא חן בעיני איני מדפיס. ואני אף אני “איני מן הסופרים הזקנים המדברים בלב ולב”. “דברַי הארוכים” יבואו אליך במועדם, ואם יתמהמהו – חכה להם. אוי, מי יתן לי “בית הכנסת” – וכנסתי לשם את “החבילה” הקטנה שיש לנו, ולא תתפזר על “שבע⁸⁶ ימים”.

אלו היתה השעה ראויה לכך הייתי מנסה להוציא לפרקים מאסף מעין “Знаніе ⁸⁷”. מה דעתך על זה?

את ספורך שלח תיכף והנח את המשפט לי.

לברקוביץ ולשניאור שלום.

בחפזון ח. נ. ביאליק

 

קעח. [לברקוביץ]    🔗

25/VI 905 [ה' תמוז תרס"ה] אודיסה.

יקירי ברקוביץ,

יושב אתה לך בשלוה בוילנא – ולא כלום. ומה שבאים אנשים ממדינת הים ורוצים להאכיל את אודיסה קניידליך⁸⁸ בני שלשה וחמשה פוד ברזל⁸⁹ – זה לא איכפת לך כלל. ומה שאני צריך לעשות סיומא רבא על “השלח”⁹⁰ ומחי יבש, — זה גם כן לא איכפת לך. ומה שהבטחת, וכמדומה שנשבעת, כי תשלח אלי בקרוב בשביל “השלח” דבר טוב וחם – שכחת, כפי הנראה. שאם לא כן – כיצד זה נוטל אדם ויושב לו בטל – ולא כלום! הרי כבר עבר הזמן שקבעתי לך ואתה כאלו לא כלום.

בקצור אני מחכה. כלומר, אין בי כח עוד לחכות. התבוא? את זה נראה אחר כך. בחבה ח. נ. ביאליק

נ. ב. אנא, זרז ודגדג וקצקץ⁹¹ את בן אליעזר שיהא זריז קצת. ישלח נא מהר מה שבידו. ואמור לו שלום.

קבלתי מכתב משניאור מנאות דשא – אבל, כנהוג לא הודיעני את אדרסתו וממילא לא יקבל ממני תשובה. כתוב לו זאת.

 

קעט. [ליעקב כהן]    🔗

[אודיסה, ה' תמוז תרס"ה] Odessa 25/VI

יקירי כהן,

תודה לך בעד שירך היפה⁹². הוא נתגלגל כנראה כחדש ימים בדרך עד שנתגלגל ובא לידי. מהומה וערבוביא בארץ – ומי יודע מתי יקיץ הקץ. השיר יבֹא בחוברת המשֻׁלשת.

דבריך על “השלח” נגעו עד לבי. אבל מי יודע אם עשה נעשה ואם הצל נציל. כבר נגזרה גזרה! ואולם עד שלא שקעה שמשו של זה וכו'. בעוד ימים, ואולי שבועות, אודיעך דבר של שמחה⁹³.

באהבה ח. נ. ביאליק

שלום לפרלמן⁹⁴.

 

קפ. [לשלום עליכם]    🔗

[אודיסה, תמוז תרס"ה⁹⁵].

ידיד יקר, שלום עליכם,

אמת, אמת⁹⁶, ביהדותי! אם אין אתה לנו – ואבדנו. הגע בעצמך: עוד, בסך הכל, כששה חדשים עד היובל – והמלאכה, אוי, כמה מרובה. הזדרז והתחזק למען כבודו של אותו סבא ולמען כבודנו שלא יתחלל. אנו צריכים וחייבים לערוך את חג היובל בפומבי שבפומבי אשר לא פמביו אבותינו. הכלל: השכב לאֹרך ולרֹחב והרעש את העולם⁹⁷ ואל תתן דמי לך יומם ולילה עד שתכניס לקופתנו, קופת היובל, לכל הפחות כאלפים שמארדאווינציס⁹⁸.

ענה מיד.

ח. נ. ביאליק

ארנסטינה שלך דורשת בשלומך.

 

קפא. [לברקוביץ]    🔗

וזאת לך, ברקוביץ! ⁹⁹

לא חפצת לבוא לפני בידים ריקות¹⁰⁰ – ובאת. ויהי בואך ברוך! אורח חביב אתה לי אפילו כשידיך ריקות. ובכלל אין אני רואה את “השלח” כעין סרסור ביני ובינך, מותר לנו לבוא לפרקים בדברים אפילו בלאו הכי. ואולם עתה, חביבי, עתה, כשאנו מוסרים לדפוס חוברת משולשת – הייתי רוצה לצאת “בתֻפים ובמחולות” של כל החבריא שלי. ואם נגזרה, ח“ו, מיתה על “השלח”, אחר חוברת משולשת זו, תצא נשמתו בכבוד, במעמד “מנין” כשר של צדיקים כמוך וכיוצא בך. הוי, אספו לי חסידַי וננגן “פרעהליכס”¹⁰¹ עם כל ה”קאפעליא“¹⁰² עד אשר ירעשו הספים! “פרעהליכעס” של יציאת נשמה! רוצה אני לאסוף לתוך כפיפה משולשת זו את כל טובי הסופרים, בחורים וזקנים יחדיו, הזיידעס¹⁰³ עם ה”נכדים" יחד ימחאו כף, יד ליד, ונבקעה הארץ תחת רגלינו!

ובכן – אפילו כשיעמוד השמש בחצי השמים והירדן יסוב לאחור – מוכרח אתה, לסטים מזוין, מוכרח אתה לשלוח אלי תיכף ומיד, או במשך שני שבועות ויום אחד, ואם תתעקש אוסיף לך עוד שני רגעים עם שמינית שבשמינית, — מוכרח אתה לשלוח אלי ספור־מרגלית. ודוקא מרגלית! שומע אתה, בעל חטם¹⁰⁴, דוקא מרגלית! להכעיס את כל השונאים! יראו ויתפקעו! הגע בעצמך: ר’ מנדלי, וש. בן־ציון, ברנר, וברקוביץ ושופמן ושטרניחובסקי וכהן ושטיינברג¹⁰⁵ ושטיינברג השני¹⁰⁶ ושניאור… הלא אפשר לצאת מן הדעת ולהשתגע למראה כל אלה. ואיה פיכמן? ואיה בן אליעזר? ואיה קבק ואיה סיקו? ואיה אני? בקצור, רשע מרושע, בקצור, — ספור, רומַן בד' חלקים, פואימה – או מיתה משונה על כל שונאי ישראל!

הנני מפנה מקום בארגזי בשביל ספורך או ציורך העתיד לבוא. הארגז מחכה, ברקוביץ. וזרז גם את בן אליעזר. אם יש בידו מן המוכן דבר יפה ישלח מיד. כסף – אין אונס. קופה מלאה דינרים!

ואל “בעל החטם שכנגדך” ה“ה כש”ת ר' שניאור’ל תאמר – שילך לעזאזל! “זכריניות” ששְׂטָנים כרוכים בהן הוא שולח לי¹⁰⁷. פשפש ולא מצא מתנה יפה מזו. מה הוא חושב לו בלבו — —. אוי, רבונו של עולם!

ומאפס פנאי אקצר ואומר שלום,

כתבו מכתבים.

שלכם ח. נ. ביאליק

 

קפב. [למ. בן־אליעזר]    🔗

9/VII 905 [י“ט תמוז תרס”ה] אודיסה.

יקירי גלמבוצקי,

את ספורך שלח אלי תיכף ומיד. אם אך נמצא בו דבר טוב – ונתתי את עיני ואת ידי בו לטובה. שעתי פנויה די הצרך ועריכת “השלח” עדין הולכת ונמשכת. שלח מיד ואל תאחר!

וגם את חברך השחור ובעל העינים ברקוביץ תזרז לשלוח אלי את ספורו המובטח. איני מְוַתֵּר עליו בשום אופן.

וגם זאת תאמר לברקוביץ, כי הצעתו בדבר הוצאת מאסף (של “צעירים”) לכבוד יובלו של אותו סבא ר’ מנדלי¹⁰⁸ טובה בעיני, אבל עדין יהא הדבר תלוי עד שתתבררנה תוצאות הצירקוליאר של “ועד היובל”¹⁰⁹.

ש. בן־ציון באמת אומר לצאת לארץ ישראל, אבל אם יהא אומר ועושה – זוהי שאלה אחרת.

ושלום לך, יקירי. לי אין שלום. ונבל אני מבדידות ומשממון. טובה אודיסה, אבל בלבי אין טובה. מכין אני עתה קובץ שירַי לדפוס.

ועוד הפעם שלום לך ולחבריך הבחורים הטובים. מי יתן והייתי אף אני בחור כמוכם! הייתי בורא אלף בית חדש ואפילו “טייטעל”¹¹⁰ חדש. כתוב לי הרבה, וכן תאמר לחבריך.

שלום ח. נ. ביאליק

 

קפג. [למ. בן־אליעזר]    🔗

28/VIII 1905 [י' אלול תרס"ה] אודיסה.

חביבי גלמבוצקי.

אנא סלח, יקירי, לשתיקתי. שתיקה זו הוגיעה אותי יותר משהוגיעה אותך, אבל מה אעשה ועורך אני, במחילת כבודך, לחברת אחיאסף, ואין לך יום שאין פורעניתו קשה משל חברו. בקצור, נניח את הטצדקאות והבכיות לימים טובים מאלה, ועתה נדבר בגוף הענין.

כידוע לך, עתידה לצאת בקרוב – עוד לפני ר“ה – חוברת משֻׁלשת של “השלח” ובשעה שהגיע ספורך לידי – כבר היתה חוברת זו הולכת ונדפסת, ואעפי”כ, אלו היה ספורך קטן בכמות משהוא עתה, עדין הייתי יכֹל להכניסו לשם, עתה, כשהוא גדול בערך, מסופקני אם תעלה בידי למצוא בשבילו מקום באותה חוברת, ויהא מונח אם כן בידי לחוברות הבאות. פקפוקים אלו, וכדומה לאלו, וריחוק המקום והדיקנות הנהוגה אצל אחיאסף – כל אלו גרמו לי לדחות את החלטתי האחרונה בנדון זה עד עדן ועדנים, ואולם בעוד ימים אחדים – חמשה, ששה – אודיעך בהחלט גמור את המסקנא האחרונה בענין זה.

ואשר לעצם הספור – לחנם אתה דואג ומיצר “שמא הוא גרוע כל כך” וכו' וכו'. אמנם הוא איננו מצוין, ויש בו אריכות שלא לצרך ומקומות קלושים – ואעפי"כ, לאחר שיֵעשו בו תקונים יצא ציור הגון. מעלה אחת יש לכל ציוריך: מורגשת בהם איזו כשרות – הגדרה יפה מזו אין לי, — מין תֹּם ויֹשר – וזו מעלה יתרה לגבי סופר. נוח לך ולכשרונך שתעסוק יותר במומנטים אידִילִיים ושאננים של חיי האנשים הקטנים והכשרים. למקצועות אחרים אין כשרונך מסוגל כל כך.

ובבקשי עוד הפעם את סליחתך על שתיקתי הממושכת שבאה מחמת אֹנס – ולא “משום שלא הייתי חפץ להכאיב את רוחך”, כמו שאתה אומר – אשאר מוקירך מאד.

באהבה ח. נ. ביאליק

בחוברת “השלח” האחרונה יבא משלי דבר חדש ויפה בפרוזה פיוטית – “מגלת האש” שמו.

שלום לחבריך בעלי “הזמן”¹¹¹ ממכירַי.