“ציונות בימינו” – הברה זו, שנפלה בוועידת ההסתדרות האחרונה – היא היא המילה הגואלת שהשמיעה לנו ועידה זו.
כי אין סכנה גדולה יותר לדבר הציונות בתקופתנו זו, מאשר ההשלמה וה“ראציונאַליות” הנפרזת. וגדול האסון, כי אין החזות הקשה מאוד, הנחזית לנו בבהירות כה מכאיבה, נראית גם לקברניטי התנועה הציונית; כי עוד רבות האָזנים האַטומות משמוע את השאגה, הבוקעת מנבכי מציאותנו כיום הזה.
באירוניה מרה מאוד לגורלנו יכולים לשמש כיום אלה, העומדים על־יד הגה העבודה הציונית כאן בארץ, היכולים לשבת במנוחה גמורה על־שולחנם ולהכין לנו תכנית פעולה לשנת תרפ“ח ליצירה – במסגרת של 110.000 לי”מ ועוד פחות מזה! – ולא יחלו ולא ירגישו, שבזאת אך חותמים גזרת הרס לפעולת הציונות, שזהו אך צעד מתקרב לפשיטת־רגל. טחו העינים מראות, שבמידת פעולה כזאת – אין כל יכולת ואין שום אפשרות להזין יותר את צבא־האלָפים, אשר במצוקה ובסבל בלתי אנושיים שומרים עד היום על חזית הציונות ובצמאון לוהט מצפים ליום הפקודה, בו יערו את כל רוחם וחייהם בעבודת היצירה והבנין. וחשוֹב לא חשבוּ לרגע האיום הזה, בו יווכחו ההמונים הללו, כי אין כל טעם לסבלם ואין כל גמול ופרי לעמלם, בעת אשר יראו לפניהם רק ארץ צחיחה ושמי־נחושת – וחלל ריק ואטום… מה יהיה כשהיאוש הכוסס ישתרר בלבבות והאכזבה ומפח־הנפש יגרשו מלב כל צל של אמונה ותקווה? אנה אנו באים אזי?
וגדול האסון, כי לא חי בקרב אנשי ההסתדרות הציונית ועושי־דברה רגש הסכנה הגדולה לגורל הצבא החלוצי הצעיר, הנפוץ כיום במושבה ובעיר, – זה הצבא, האוצר בקרבו כוחות מלחמה ויצירה עצומים וגונז בתוכו שפע ברכה לפעולת הציונות; כי אין בהם דואג לכוחות היקרים האלה, הנאבקים ימים רבים מתוך מלחמת־קיום דלה ומוצבים אל מול חוסר מוצא ופרספקטיבה, ללא־נחמה! – היש בהם מי השם לב להתפוררותם של קיבוצים מוצקים – אשר ימים רבים היו מקושרים בחלום־העליה ובפעולת־ההעפלה וברקמת היצירה המשותפת בארץ – בהכביד בהם יד המציאות הקשה? היהיו חליפין לכוחות ההולכים לאיבוד, התוכל הגולה לשוב ולגדל לנו גידולים כאלה, אחרי השבר שהושברו כאן?
“ציונות בימינו” – הרגשה זו, שנשׂא אתו כל קהל הצירים בלכתו מעם הוועידה, היא הממלאה תוכן את כל פעלם וחייהם שלהם ושל שולחיהם – לקראת הימים הבאים; היא הנותנת אומץ וטעם להמשכת מאמצי לא־אנוש בעבודה, בהתישבות, בהחזקת מעמד בכל החזיתות ובטיפוח כל רקמות היצירה ותאיה לקראת הבאות.
אולם לא לימים רבים תשלוט הרגשה זו – עמה מעשים מוחשיים, אשר תו מפעל־ההגשמה הכביר עליהם. ממחר צריכים אנו כולנו לחוש את ראשית המעשים, אשר בכוחם שוב להשריש בתוכנו את ההרגשה הבלתי־אמצעית של ארץ־ישראל נבנית ושל המוני עובדים משתרשים בה.
ובהכרה סלעית זו צריכים כל שליחינו ללכת אל הקונגרס הט“ו העומד לפנינו: בהכרת כל התהום הרובצת כיום הזה לרגלי המפעל הציוני מזה ובהכרת התעודה העיקרית המוטלת לרגלי זה על הקונגרס הציוני – מזה. מבעד כל שפעת ההסתערות לעומת עמדות העובדים, מבעד כל סרח העודף של תכניות “ההבראה” וה”קונסולידציה", פולמוס הסוכנות וכו' – על צירי אגף העבודה להבהיר את תמונת ההווי הריאלית בכל מערומיו ולהרים עם זה את נס המרד, המרד בשקט ובסבלנות, באותה סיטואציה אומללה, בה מתחבטת לשוא ההתפרצות החלוצית הגדולה זה עשר שנים. תשמע הפעם הקריאה הגדולה של שליחי העובדים במערכה, תדובב הפעם שפת העבודה והיצירה עצמה מהארץ – ותעבור קריאה זו את כל העם מקצהו והקריאה הזו תדבר ברורות: פעולה בלתי פוסקת ומתגברת ועולה – בהתישבות, בחרושת, בהכשרת תנאים להתאחזות המונים בכפר ובעיר וברשת מפעלים קונסטרוקטיביים, אשר יחַיו את האוכלוסין הקיימים בארץ ויפתחו פתח לקליטת המוני עולים חדשים. ובל יסתפקו שליחי העובדים בזאת, אלא יטו גם שכם תחת העול הקשה, אשר תחייב הגשמת התכנית הזאת, יטילו את עצמם לתוך העבודה המפרכת אשר לא תדע ליאות, יקבלו על עצמם את האחריות ואת הדאגה לעבודה ציונית רחבה וריכוז האמצעים לשמה.
ומתוך ציבור העובדים בארץ יתגייס חבר אנשים, אשר ילָקח מאחורי המחרשה והמעדר, יפוץ בעם ברחבי הגולה ויפעיל המונים רבים לשם ציון בבנינה. מתוך מגע ישר עם עורק היצירה הארצישראלית – יזוז וסער לבב בני העם, לשם המולדת ולשם “המקלט הבטוח” ויטו שכם בפועל ממש! אז יינגע העם מקצהו במחלת אי־השקט ואי־המנוחה הגדלים, ידבק באותה רוח המרד ומלחמת היצירה, המפעמת באין הפוגות בקרב העובדים בארץ – ואז יראה גם העם את כוחו ואת עוצם יכולתו להקים את הריסות הציונות ולהציג לרשות העבודה הזאת מאמצי כסף ורוח רבים. – ואז יבוא אולי הזמן, שקרן־היסוד תמלא באמת את התפקיד הגדול שניתן לה בהתגשמות הציונות.
בשלוש אלה: בחישוף פרובלימות הציונות קבל הקונגרס וקבל העם, בקבלת העול והאחריות בתוך ההסתדרות הציונית בעד המפעל הציוני ובגיוס כוחות לפעולה בתוך העם – תבחן לעת הזאת תנועת העובדים בארץ.
אב תרפ"ז.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.