בפעם הראשונה בדברי ימי תנועתנו השתרר כעת משבר רוחני רציני בכל פינות העבודה בארץ. השתררה מבוכה קשה בחוגי התנועה הנאמנים ומאמינים ביותר – באין חזון למוצא. התגנבו לתוך שורותינו הרהורי פקפוק טורדים על עתידות התנועה, על מחרה. נתערערה האמונה המוצקה לבלי־חשבון בנצח־הציונות, אשר ביטוי חזק לה ניתן עוד בוועידת ההסתדרות השלישית לפני חמישה חדשים – זאת האמונה, אשר בכוחה נוצר כל מה שנוצר עד כה בארץ, על אף כל המכשולים, הגיעו “הימים הנוראים” לתנועתנו, עת “חשבון־הנפש” נעשה מאליו, וברצון ושלא ברצון מתיצב סימן השאלה לפני כל הנמצאים בחזית העבודה, ובכל מעשינו יפּקדו.
גדולה היא המכה אשר נחלנו מידי הקונגרס האחרון1. דומה שעוד לא הספקנו להתנער מעָצמת המכה הקשה הזאת. לא זהו, כמובן, העיקר, שהוצאו אנשינו מתוך הנהלת־הענינים בעבודת הציונות בארץ; אף לא זה, שעבודתנו הכי חשובה – ההתישבות – הוצאה מידי האיש2, שבמשך זמן קצר גילה בה את כוחו ואת יכולתו והספיק להעמידה על גובה ראוי, ונמסרה לידי אנשים שאין להם כל הבנה בה; העיקר הוא זה, שהוצגנו ע“י הקונגרס האחרון בפני המחר דלים וריקים מחוסרי כל פתח ופרספקטיבה לאיזו שהיא יצירה ולהתקדמות כל שהיא על דרך עבודתנו, הוצגנו בפני התמונה המחרידה של התנוונות התנועה הציונית, בפני הדגנרציה שלה, הנאֶחזת בסיסמה העלובה של “קונסולידציה” הריקה מכל תוכן ציוני והבנה ציונית. התגלה לפנינו בכל עֶריתו החזיון של אפס נושא לתנועה הציונית הממלכתית – זולתי הפועל העברי בארץ ובעלי־בריתו בחו”ל. הוכח כל חוסר האונים של ההסתדרויות הציוניות הנוכחיות לארצותיהן – להמשיך ולבצע את מפעל הציונות. ואם בתוך כל המצב העגום הנוכחי של חוסר־עבודה, רעב וסיוע לאלפים, חוסר כל יצירה חדשה בהתישבות והעדר כל פעולה לפועלי העיר והמושבה, ואף חוסר־האונים לתת למפעלי ההתישבות הקיימים להגיע לידי גמר בנינם וביסוסם; במצב של עזיבה המונית את הארץ והתפזרות גופים, אשר שימשו יסוד לעבודתנו בעיר ובכפר – אם בתוך כל המצב הזה לא נראה, שבעתיד הקרוב תהיה התנערות אמיצה בקרב התנועה ושיגויסו כוחות מחודשים ואמצעים גדולים המתאימים לתפקידים הכבירים המוצגים כיום בעבודתנו כאן – בהכרח מתייצבת השאלה בכל חריפותה: לאן אנו הולכים?
לאן אנו הולכים? – זוהי השאלה ששואל כיום הפועל בעיר, אשר כל המשברים והרעב אשר עברו עליו לא הספיקו עוד לשבור את עקשנותו ולנתק את קשריו עם הארץ; זוהי השאלה ששואל הפועל במושבה, אשר כל מוראות ההתנוונות ועֹנות חוסר־העבודה לא הצליחו עדיין לפוררו ולהובישו ממאמציו לקנות לו אחיזה בעבודת יצירה בתחומי המושבה; זוהי השאלה ששואל גם המתישב ברוב משקי הפועלים, המתאמץ לשוא זה שנים להביא את משקו לידי עמידה ברשות עצמו. זוהי השאלה העומדת כיום לפני כל ציבור הפועלים בארץ.
מה, איפוא, תאמר ומה תדבר ההסתדרות לכל הקיבוצים והקבוצות, המאורגנים זה שנים במטרת ההתישבות, לכל הארגונים, הנפוצים בכל פינות הארץ, – אשר רק חלום התישבותם הוא המחזיק אותם ומכשירם לעמוד בכל הקושי והתלאות? מה תאמר ומה תדבר לכל “הארגונים להתישבות אינטנסיבית”, הקיימים בכל המושבות וגם בערים, אשר מאות חבריהם – רק תקוות ההתישבות מעודדם ומחזיקתם במקומם? התוכל לאַמץ את ידם ולהגיד להם, שיש גמול לתקוותם ולסבלם?
ומה הכוח אשר ימשיך להחזיק בידי פועלי העיר, בתוך אטמוספירת חוסר העבודה והסיוע, באין סיכוי קרוב להתחלת בנין שכנות העובדים, ובאין המקור לפיתוחן והרחבתן של ההתחלות המוצלחות של מפעלי הקואופרציה והחרושת, המעסיקות היום מאות אנשים? ומה הכוח אשר יוסיף לקשור את פועלי המושבה למקומם, בתוך מציאות של חוסר כל אפשרות לקיום אנושי, באין הסיכוי הקרוב להתישבות על־יד המושבה ובאין המקור לפיתוחם והרחבתם של משקי־העזר, שהנם תנאי הכרחי לקיום הקיבוצים והמשפחות בתוך המושבה?
ומה נוסיף נצעק על סגירת שערי־הארץ ועל עליה – בעת שאנו יודעים ברור, כי אין עכשיו קליטה לעליה, כי ההסתדרות הציונית עצמה סגרה את כל המבואות ופתחה לרווחה את כל המוצאות, בעת שלעינינו העליות הקודמות עוזבות בהמונים את הארץ – מתוך הכרח, ברוב הגדול – בכאב ובדמע? ומה נוסיף לדבר על התישבות ועל הכשרה ועל טיפוח הקיבוצים והארגונים, בעת שאנו יודעים ברור, כי התישבות בכל צורה שהיא – ממנו היא והלאה, בעת שההסתדרות הציונית עוסקת ב“קונסולידציה” הגובלת עם ליקווידציה? ומה יגיד המרכז החקלאי לפועלי המושבות, בעת שאין בכוחו לענות על צרכיהם המינימאַליים? ואיך תענה ועדת־התרבות על צרכי אוכלוסינו בעיר ובכפר, – בעת שהיא צימצמה והוגבלה בגבולות צרים למאוד? – הכלל, איך יפעלו מוסדותינו וימלאו את תפקידם – בתוך המחנק שהושם לכל סעיפי עבודתנו בארץ?
אלו הן השאלות המענות היום את כל ציבור הפועלים, ואין מתפקידנו לכסותן ולהעלים עין מהם, אלא להיפך: להציגן באופן הכי ברור על סדר יומנו כיום הזה. גם לא נרתע מפני כך, אם הדברים המרים הללו ישמשו נשק בידי צוררי תנועתנו מכל המינים. כי רק הצגת השאלה בגלוי והחתירה הנאמנה לקראת מוצא ומרחב – הן אשר תצלנה את תנועתנו, תעברנה אותה דרך החתחתים אשר סביב שתו עליה ותוצאנה אותה למרחב.
והמוצא אחד הוא: תנועת הפועלים בארץ היא אשר צריכה, אשר מוכרחה להופיע לפני כל העולם היהודי כנושאת התנועה הציונית העממית. יותר נכון: היא אשר צריכה להעמיס על שכמה את התעודה של הקמת התנועה הציונית העממית בכל רחבי הגולה. כי החלל ריק הוא ואין אחר מבלעדיה אשר ימלאנה!
וזאת התעודה: שליחי הפועלים יפוצו בכל מרכזי הגולה, למען הפיץ את דבר ארץ־ישראל החדשה, למען חנך ואַרגן את הנוער והמוני־העם לפעולה הציונית האמיתית ולמען עשות פעולה נמרצת לגיוס אמצעים בשביל מפעלי התישבות ועבודה וחרושת, בשביל מפעלים שבכוחם לשמש כלי־קבול וקליטה להמוני עולים, והזרע הזה אשר יִזרע יטופח הפעם ע"י השליחים, נושאי דברו של העומד בחזית העבודה הציונית בארץ ומגשימה בגופו ובחייו – הוא יקלט ללבות שדרות רחבות בתפוצות הגולה וגם ישא פרי ישווה לו בימים הבאים.
זאת תהיה התשובה הנאמנה לכל השאלות המטרידות כיום את תנועתנו לכל חלקיה.
אכן זאת תהיה תעודה קשה, אשר יידרשו לה כוחות כבירים, שאר־רוח ומרץ, ובעיקר – חזית מאוחדת מבפנים.
ברור הדבר, שהתנאי הקודם לכל פעולה הזאת הוא – האיחוד הגמור שצריך לבוא גם להלכה בין כל הכוחות האחראיים בהסתדרות, המאוחדים למעשה, בחייהם ובעבודתם ובמשאַת־נפשם, זה משנים. – – – כדי שתקום האמונה הגדולה ויפתח מחדש מעיין המרץ וההקרבה העצמית לשם הגשמת הציונות בתוך כל קצות ציבורנו, כדי שתקום ההתנערות הגדולה והתאַזרות הכוחות – דרוש שיתרחש בתוכנו אותו המאורע הכביר, אשר יפול לתוכנו כגילוי שכינה, אשר ימלא התלהבות אמיתית ורוח אמונה ומרץ את שורותינו. דרוש שיקום האיחוד השלם של כל המפלגות והגופים הציבוריים האחרים שבקרב ציבור הפועלים, על בסיס של בנין וחברת העובדים בארץ־ישראל, להיותם תנועה אחת מאוחדת וכבירת־כוח. – – –
וזהו העומד על סדר היום – היום ולא מחר!
חשוון תרפ"ח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.