שעת רצון היא לתנועה, בה התגייס כל צבורנו ל“פדיון העבודה” ועשה מאַמץ אחד גדול, שלא היה דוגמתו, לחיסול חוסר העבודה ואשר בה בא לידי גילוי מזהיר רגש הערבות ההדדית של צבור הפועלים בארץ. הוכח לעצמנו ולישוב כולו, כי למרות גידולנו הרב והיותנו לצבור מגוון מאד בן שמונים אלף ומעלה – הרי אנו צבור מאוחד בעצם, אשר רצון לו ומגמה, כוח ויכולת, בעת שפל ומצוקה כבשעת גאות והרוָחה. מי לא יעמוד משתאה לפני ההישג הכספי הגדול, פרי התנדבות צבור הפועלים כמעט כולו – סכום שלמעלה משבעים אלף לירות – בזמן כה קצר! ויתר משקל לעובדה, כי זה נעשה בלי אפרט גדול, כרגיל במגבית גדולה שכזו. – הוה אומר שפה יסוד ההתנדבות והרגשת החובה היה גדול מאד והפעם נעשתה פעולת מגבית כספית גדולה מתוך “שמחה של מצוה”. אות הוא לשעת רצון אשר נחה על מחננו בימים האלה.
ברם, בצד הכרת החשיבות הגדולה של המפעל וערכו, מבחינה מעשית ומוסרית, תקנן בלב הרגשת אי־סיפוק: הזאת היא כל המסקנא מלקח הימים האלה? הרק באוסף כספים ויצירת עבודה למחוסריה – באלה בלבד – תידלה כל שעת הרצון הזו ויידלו כל אותות ההתפכחות, אשר נראו עם ימות השפל במחנה? והאין לכל הצבור כולו, לדבּריו ולהוגי מחשבתו, לאמור דבר על עצם המאורע אשר נפל בתוכנו לפתע פתאום, מבלי שחכינו לו ואשר גרם לכל הבלבול הזה בישוב ובמחנה, אשר הביא לבסוף לידי צורך דחוף כזה בהצלה מהירה ובמדות היקף כאלה?
הן אירע דבר מה: במשך שנים רצופות ישבנו לבטח, עבדנו את עבודתנו מתוך הרוָחה, קלטנו עולים לאלפים וסידרנו את רובם הגדול בערים ומיעוטם הקטן על הקרקע. רבים עזבו את המושבות, זנחו עמדות בעבודות הממשלה ועברו לעבודת בנין בעיר אשר שכר טוב בצדה. וקלא דלא פסק התהלך במחנה: חוסר ידים עובדות! הבו לנו פועלים! וכו'. ופתאום שפל וירידה! ועד מהרה – חוסר עבודה לאלפים, מצוקה ורעב בקצות המחנה, עד כי היה צורך בעזרה דחופה רחבת מידות. מה זה קרה? מה מקור הנפילה הפתאומית הזו ומה ההתגוננות כנגד השנוֹתה בעתיד קרוב?
אין בדעתי לנתח השתלשלות דברים זו ולהתחקות עד שרשי המשבר הזה; ברצוני רק לעמוד על גורם אחד עיקרי לתנודות במצב הכלכלי של העיר שלנו, אשר לפועלים הוא משמש במיוחד נקודת תורפה בעלת חשיבות גדולה.
לרוב הפועלים שבערים אין בסיס כלכלי יציב, מיוסד על עבודה בענפי משק חיוניים בכלכלה העממית. עיקר הגיאות בעבודה בעיר נגמרה על ידי קדחתנות במלאכת הבנין, הקמת שכונות וישובים ומפעלים חדשים, כתוצאה מהעליה המוגברת והצטופפות אוכלוסים בערים. אולם, אותה קדחתנות הבנין הרי היא מכילה בתוכה תדיר גם גרעיני־שפל, העלולים להתגלות מדי התרחש זעזוע קל מאיזו צד ומאיזו סיבה שהם. וברור, עם נסיגה בעסק הבנין באה האטה ונסיגה בכל מיני ענפים אחרים, בין אם יש להם שייכות ישירה לבנין ובין אם אין. זהו, איפוא, מצב הפועל בעיר שלנו. חי הוא בחלקו הגדול מהיד אל הפה. ולא יפלא כי ראשון הוא תמיד להיפגע מכל זעזוע, הפוגע קודם כל בעבודתו – מקור פרנסתו. ואם נמשכה אצלנו שורה של שנים מבלי כל זעזועים קשים בעבודה – הרי היה זה מצב יוצא מן הכלל, אשר אין לבטוח כי ישוב וישתרר לאורך ימים גם להבא. – הכרה ברורה זו, שהפועלים בערים צפויים לזעזועים כלכליים מדי פעם בפעם אינה עשויה, כמובן, להפתיע אותנו ולהתריע אף במשהו. הן טבעי הוא מצב זה במשטר ובתנאים הנוכחיים, ולא עוד אלא גם אחרי התהוות משבר ידוע וחוסר עבודה לרגליו – עדיין עולה מצבנו לאין ערוך על זה הקיים ברוב ארצות אירופה ואמריקה.
עד כאן הכל בסדר.
ואולם דבר־מה לא בסדר הוא. צבור הפועלים העירוני, המונה כמה רבבות, לא הראה כל חידוש בעיצוב צורות חיים חדשות או בתיכון שינויים יסודיים בצורות הקיימות, שלא כחברו – צבור הפועלים החקלאי: אנשי הקבוצות, הקיבוצים והמושבים. מפליא הוא הדבר, כי אותה תנועת הפועלים, אשר גילתה רוח יזמה נמרץ ופורה לחישוף החדש, המושלם והנעלה בחשובים שבגילויי החיים – במשק, בחברה, בתרבות ובכלכלה – ואשר הגיעה להישגים גדולים למדי בישובים החקלאיים, נשארה שוקטה על שמריה לחלוטין ביחס לצורת החיים, המשק והחברה של פועל העיר. כאן הכל נשאר על ישנו. אין חיי הפועל בעיר שלנו נבדלים כמעט מחיי הפועל בכל עיר אחרת באירופה ובאמריקה, לאפוקי כמובן, החותם העברי הספציפי הטבוע על התושבים היהודים בערי א“י, והפועלים בכלל. הפועלים בעיר צמודים רובם ככולם אל צורת־החיים האזרחית הרגילה, בּכּל: בתלבושת, בדירה, באוכל ובמשתה, בתרבות הקולנוע ובתי הקפה והשעשועים – הכל, כמובן, לפי היכולת הכספית. פוגמים ב”הרמוניה" זו רק משקי הפועלות בירושלים ובתל־אביב, רמת־רחל בירושלים ופלוגות יגור והשומר־הצעיר בחיפה. מתוך רבבות הפועלים הקבועים שבעיר לא נמצא גרעין אחד פורץ־גדר, אשר ינסה לשוות גוון חדש, עצמי, מקורי לחייו, אשר יצעד צעדי־בראשית לקראת חברת־עובדים סוציאליסטית, אשר ינסה ללכת בדרך אשר סללו משקי העובדים החקלאיים. מדוע לא תקומנה קהילות־פועלים קולקטיביות בתוך העיר ובפרבריה ובשכונותיה? מדוע לא יקומו מפעלי מלאכה, חרושת ותעשיה מיוסדים על אותם העיקרים של המשק החקלאי בקבוצה ובקיבוץ? – אף הקואופרטיבים הקיימים, אשר רובם הגדול רחוקים גם מלהיות קואופרטיבים אמתיים – לאילו מפעלים גדולים ומבוססים יכלו ליהפך, אלמלי נמצאו להם קבוצות־פועלים נושאות רעיון ושאיפה להגשמה, כאשר נמצאו לדגניה ולעין־חרוד ולמשמר־העמק. איזה זרם חיים ורוח חדשה היו מכניסים גרעיני חברה שיתופיים־סוציאליסטיים כאלה אל תוך הרוטינה האזרחית של חיי הפועל בעיר! ובזה הלא פתיחת פתח לביצור משקי של צבור הפועלים, אשר יכשיר אותו לעמוד בעתיד בפני משברים ולהתגבר עליהם – בכוח הבסיס הבריא יותר של כלכלתם.
ולמה – שואל אנכי – החרימו נושאי התנועה הקבוצתית את העיר על רבבות פועליה, למה מוותרים על כוח עצום זה, חלוצי ברובו הגדול, הצופן בקרבו אפשרויות לא שוערו לבנין חברת עובדים בארץ למה לא ינסו את כוחם במחנה זה.
מכיר את קואופרטיב אחד, אשר הצליח מאד בעבודתו, רכש לו שם ועמדה, העמיד את עבודתו על גובה טכני הגון ועושה עסקים מצויינים – אך המפעל עצם מכפי כוחותיו והוא עמד להתפורר או ליהפך לשותפות רגילה. עשרה אנשים חברי הקואופרטיב, אך מעסיק הוא הרבה יותר כשכירים. יכול היה לבסס בתוכו כמה עשרות משפחות במשק איתן וקבוע, אך מוכרח בתוקף מצבו החברתי לצמצם את היקף עבודתו. מדוע לא נמצא בתוכנו גוף חברתי אשר יהיה לגואל למפעל זה?
וקואופרטיב זה לא על עצמו בלבד יצא ללמד.
או נתבונן אל מפעל רב־חשיבות אחר אשר קם לפועלים בעיר, הלא הן שכונות הפועלים. כוחות ואמצעים רבים הושקעו ביצירתן, ואמנם זוהי השקעה טובה מאד ומביאה פרי ישוה לה. כל המבקר, למשל, את קרית־חיים אי־אפשר שלא ישמח להישג הגדול הזה ברשות צבור הפועלים; אך יחד עם זה יתגנב ספק מר: מה יחזיק את המפעל המשקי־חברתי זה בתוך מסגרת תנועת העבודה, באין כל שינוי בצורת החיים ובסגנון החיים והחברה בשכונת הפועלים לעומת הצורה והסגנון של כלל פועלי העיר או של כל שכונה אחרת? המוסדות הכלליים הקואופרטיביים – הם בלבד עם כל חשיבותם, אינם תוכן מספיק ליצירת הוי פועלים מיוחד במקום, לשיווי צביון פועלי של חיי החברה החיה כאן; ואין זה בלבד יכול לשמש תריס בפני התבוללות בעיר־האם הסמוכה. אין בשכונת הפועלים כל חתירה לקראת חידוש־מה בהוי, בחברה, בסגנון החיים, באשיות כלכלה, אשר יוביל לחברת עובדים ברוח רעיונות תנועת העבודה והסוציאליזם.
עם כל האקטיביות הגדולה של מוסדות הפועלים בעיר ולאחר ההישגים העצומים שהושגו בה על שדה תנאי העבודה, ארגון ושיכון – נשארו חיי המשק והחברה של הפועל בעיר כשהיו. לא נוצר שום ערך חדש, אשר יהיה בו משהו ממהפכה, מהגשמה עצמית, משידוד־מערכות כלכלי וחברתי מכיבוש מקורי־משק ראשוניים – כדוגמת ישוב־העובדים החקלאי.
ועתה, עם התעוררות הגדולה שקמה בכל קצות המחנה לדבר מפעל פדיון העבודה – האם לא תקום גם התעוררות־מה לשינוי עצם דמותם של חיי הפועל בעיר?
לא יכופר לנו, אם שעת רצון זו אשר קמה לצבור עם התגייסותו לפדיון העבודה תעבור עלינו ללא כל חשבון־נפש וללא לקיחת לקח כלשהו לימים הבאים.
תרצ"ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.