א. 🔗
באביב תרפ"א (1921) היה הדבר, לאחר מאורעות הדמים של האחד במאי והימים שלאחריו. בישוב עוד שררה אוירת־האימה, והפסקת העליה והחזרת אָניות עולים מטעם ממשלת הארץ עוד הגבירו את רגש הדכאון והעלבון בישוב, ורוח של מבוכה וחולשת־דעת התגנב למחנה.
בשעת אחר־הצהרים אחת, ימים אחדים לאחר המאורעות ההם, בא א. הרצפלד דחוף לביתי ובפיו דבר: צריך תיכף ומיד לנסוע לפתח־תקוה. – למה? מה קרה? – לא קרה שום דבר, אך צריך לראות קרקע בשביל משק הפועלות בפתח־תקוה. – אם כן, מה החפזון הזה, ולמה דוקא עם פנות היום, הלא עדיין אין שקט בארץ מוטב אולי לדחות ימים אחדים? – לא, אין פנאי, צריך לעשות ולהתקשר עם הקרקע, ועוד היום.
כמובן, נסענו, ואתנו חנה מייזל, שעליה לחוות דעה על המקום וטיב הקרקע והתאַמתו למשק פועלות. כשיצאנו מגבולות תל־אביב על פני דרך השדות המובילה לפתח־תקוה (הכביש טרם היה אז) כבר עמדה השמש לשקוע. שררה דממה כבדה באויר ובכל הסביבה לא נראתה נפש חיה והגה לא נשמע. ונתעורר כאב הימים האלה והדממה צבטה את הלב. גם בינינו לא דיברנו. כל אחד היה נתון להרהוריו הכבדים. באויר כאילו רחשה תעלומה ובלב – חוָיה לא־הגויה. רק הנהג האמיץ לא ינוח, כי נפתל עם חתחתי הדרך, המלאה חריצים ושוחות מאז ימות הגשמים אשר מקרוב חלפו.
אנחנו באמצע הדרך. השמש שקעה – וממרחק לא־רב נראו לנו אָהלי בידואים המפוזרים במחנה גדול בשדה. בסביבה זו – אומרים – נפלו שנים מקרבנות האחד במאי, פלדנקרייז וגרסטל. הם חשו ביום ההוא לתל־אביב לעזרה – ואז הדביקה אותם כאן יד מרצחים ותקפד את חייהם. הנהג המריץ את מהלך המכונית. ברצותו להימנע מהשביל הרגיל, העובר בקרבת מחנה הבידואים, נטה לדרך עקיפין ימינה, – ופתאום – עמוד! המכונית נכנסה בגלגליה הקדמיים לשוחה אגב זעזוע – התנגשות קשה. תיכף קפצנו מהמכונית ואימצנו כל כוחנו כדי להזיז אותה ולהוציאה מהמיצר. שעה ארוכה עמלנו – ולשוא. בינתים החשיך הערב לגמרי ונצנוצי הכוכבים רק הגבירו את רגש החשד לאשר מסביב. והנה נראתה גם תנועה מבין האהלים. הקול הצרחני של המכונית בהתאַמצה לחרוג מתוך השוחה עורר, כנראה, את תשומת לבם של שוכניהם. מתוך החשיכה נראו צללים נעים. באין תקוה שנוכל להוציא את המכונית ולהמשיך בדרכנו – גמרנו מיד לעזוב אותה וללכת ברגל לפתח־תקוה. עזבנו את המקום ושרכנו את דרכנו בשבילים המפותלים לעבר המושבה. את המכונית הביאו אחר־כך שלמה לפתח־תקוה, את הזדון של שריפת מכוניות טרם ידעו, כנראה, בימים ההם.
עוד באותו ערב לקחנו דברים עם בעלי הקרקע, הנמצא בסמוך לשכונת התימנים מחנה־יהודה. למחר בבוקר סיירנו את המקום ומצאנו אותו טוב למשק פועלות. גמרנו את ענין הקניה – וכעבור זמן מה נוסד כאן “משק הפועלות בפתח־תקוה” – אחד מהשלושה נחלת־יהודה, פתח־תקוה ושכונת־בורוכוב הראשונים.
*
אפיזודה זו היא במידת־מה סמל לדרך עבודתנו ומצבנו בארץ. אין אנו רגילים לתת לצער־היחיד ולכאב־הכלל, המעמיקים לפצוע בנו בשעת פורענות, להשתלט עלינו ולשתק את עבודתנו.
וזו ההליכה לכיבושים חדשים בעוד אוירת הפורענות תוססת ותוך סכנות היום ולקראת המחר – אותה ראינו במחנה החלוצי שלנו באופן מזהיר בימים האחרונים: עלית “תל־עמל” ו“השדה” לאדמת בית־שאן.
“כי זו הדרך, אחרת איננה”…
*
אישי ההסתדרות החקלאית, העומדים על יד הגה מפעל התישבות העובדים, נטו שכם נאמן לדבר משק הפועלות מראשית יסודו ובאהבה ובמסירות טיפחו את יצירתו ובניינו. אך מפעל זה לא היה קם ולא היה נבנה ומתפתח ונעשה למה שהוא כיום – אילולא אותו קומץ החברות, אשר בנפשן נשאו את כל חבלי יצירה זו, שהיו מן הקשים ביותר, ובעצמן נרתמו לשאת בעול, עד שקנו לה מקום שריר וקיים בתוך היצירה המשקית שלנו. בכוח עקשנותן פעלו והפעילו, ומשכו חוגים חדשים למעשה הזה, אשר היה לברכה.
מעשה משק הפועלות הרי הוא מופת נוסף למפעל יצירה אשר קם בזכותם של יחידים־מעפילים.
אך לא יקופּח גם חלקן של חברות רבות בנות העליה השלישית ושלאחריה, אשר יוצרות משקי הפועלות מצאו בהן ממשיכות נאמנות, רבות מסירות ויכולת.
שבט תרצ"ו.
ב. 🔗
חבלי לידה קשים מלוים כל יצירה משקית־חקלאית של העובדים בצאתה לאויר העולם. מתוך נפתולים רבים עולה לה כל צעד מן הרעיון אל הגשמה ובמאַמצי עמל ומלחמה עליה לכבוש את דרכה. אך מנה אחת אפים נפלה בחלקו של משק הפועלות. קשיים מיוחדים, נוסף על הרגילים, ליוו כמעט כל משק־פועלות חדש בהיוצרו, לא רק שאלות קרקע, אמצעים, אלא גם לעתים קרובות שאלות תכנית ואנשים לעבודה ולהדרכה. לא קל הוא לנהל משק הכשרה, אשר עובדיו מתחלפים לעתים מזומנות, מתוך ההכרה שהוא צריך לשאת את עצמו; לא קל להשלים בין תכנית המשק המכוון להכשרה ובין דאגה להכנסת המשק. דבר זה הכביד מאד על משק הפועלות בתקופתו הראשונה וגרם לא אחת למצבים קשים, כלכליים וחברתיים, בתוך המשק.
הדאגה לשלום המפעל וקיומו היתה אך נחלת נושאיו בפועל – אנשי המשק וחברי המרכז החקלאי ומועצת הפועלות. ההנהלה הציונית עמדה לימין המשקים בתחילתם ועזרה בבניינים, אך אחר־כך צמצמה והפסיקה את עזרתה. רק בתקופה יותר מאוחרת נמצאו גואלים למפעל זה: מקודם הסתדרות החברות (פיאנערן פרויען אָרגאניזאציע) באמריקה ואחר־כך גם “ויצו”; הן שלקחו על עצמן חלק גדול מן העול והדאגה, ומאז הוטב המצב.
לא היתה הכרה כללית בנחיצותו ובחשיבותו של משק הפועלות. גם במחננו רבים היו שלא הבינו את ערכו. אך המעשה עצמו הוכיח. אם עדים אנו היום ליכלתה ולאחריותה ולעמדתה העצמאית של החברה במשק העבודה, בחדש כמו בישן, – הרי למשק הפועלות חלק נכבד בזה.
*
גם בימים עגומים אלה יודע ציבורנו שמחות נאמנות. חגיגות שנת ה־15 ברבים ממשקינו הפכו להיות חוָיות עמוקות בליבות נושאי המשקים האלה והקרובים להם, הן ניחמו ועודדו והפיחו מחדש רעננוּת ומרץ ובטחון לקראת ימים באים. ה“ואף על פי כן” חוגג את נצחונו לכל אורך הקו.
בין בעלי השמחה תימנה עדת משקי הפועלות, החוגגת את חג החמש־עשרה למשק הפועלות בנחלת־יהודה ולכל מפעלי משקי הפועלות בארץ.
להם, לנושאי מפעל זה והקרובים לו, השמחה וחווית־החג הצופנת ברכה על המוגמר והתנערות לקראת המשכו של המפעל.
שבט תרצ"ו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.