פרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן היא פרשת השבוע השנייה בספר דברים. זו הפרשה הנקראת אחרי צום תשעה באב בשבת הנקראת שבת נחמו, בשל ההפטרה מספר ישעיהו המתחילה בפסוק “נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם” (מ, א). הפרשה מתחילה בפרק ג‘, פסוק כ"ג ומסתיימת בפרק ז’, פסוק י"א.

הפרשה נפלאה ביופייה, הן משום שהיא מתארת בתמציתיות את עומק החלום ושברו, את החלום של משה בן עמרם לזכות ולהיכנס לארץ המובטחת, ואת ההתוודעות לאכזבה שלא יזכה לממש את חלומו; הן בשל הבחירה של משה במה לחתום את דבריו ממכלול ניסיון חייו, מה הם הדברים שהוא רוצה להשמיע בפני העם, מה הוא מבקש להנחיל כדברים של עיקר ואת מי ואת מה הוא מבקש שיזכרו וישמרו.

הפרשה מצטיינת בקול האוטוביוגרפי המובהק המאפיין את ספר דברים – זו האוטוביוגרפיה הראשונה בספרות העברית – בכמה מחלקיה. עוד היא מתייחדת בתכיפות ההיקרות של השורש ל.מ.ד בחלקיה השונים ובהקשרים השונים של השורש מרובה המשמעויות ע.ב.ר. (עָבָר, עֵבֶר, אֶעְבְּרָה, תַעֲבֹר, עיבור, יִּתְעַבֵּר, עברה וזעם ועוד); רק בספר דברים השורש ל.מ.ד חוזר ונשנה ורק בו בולטת הכתיבה האוטוביוגרפית בגוף ראשון, בשעה שמשה בן עמרם מתמצת את עיקר ניסיון חייו בהנהגת העם במדבר ואת הלקח שאותו הוא מבקש לזכור, להנחיל וללמד כעדות בגוף ראשון.

הפרשה כוללת כמה מהניסוחים היפים ביותר של דמות האל וייחודו כאל יחיד שאין שני לו, וכמה מההגדרות היפות ביותר של ייחודו של עם ישראל, כעם המחויב לברית נצחית הקשורה בספר, מספר וסיפור.

בפרשה זו נבנית קהילת הזיכרון של העם היהודי שאין דומה לה, מהעָבָר הרחוק של ההבטחה לאבות האומה, הקשורה בברית גורל, גורלם המשותף של בני ישראל שיצאו מעבדות לחירות, חטאו, נענשו ויצאו לגלות אחרי החורבן, לעתיד המשותף של קיבוץ גלויות, שיבת ציון וגאולה, הנודע כברית ייעוד, שיתחולל אחרי שבני ישראל הגולים מהארץ, יפוצו בעולם, ישובו מדרכם הרעה ויחזרו אל אלוהיהם, או ישובו בתשובה, ויזכו בקיבוץ גלויות ובשיבה לארץ המובטחת, ארץ הברית.

אלה הזוכרים ושומרים את ה’זכור ושמור' – מצווה ייחודית לעם ישראל בכל תולדות העמים – או את העָבָר המשותף ואת העתיד המשותף של קהילת הזיכרון של העם היהודי, המובטחים לשומרי הברית שנכרתה בין שמים וארץ, הברית המפורטת בחומש בין העם לאלוהיו, ממעמד סיני ואילך – יזכו להיגאל, או לחזור ולשוב לארצם.

משה בן עמרם מודע היטב לפער בין הרצוי למצוי, או לפער בין תביעת הציות לחוק האלוהי, שמקורו באל נעלם, נשמע ובלתי נראה, והמוסר האלוהי המשתמע ממנו, שנודע במדבר כדברו של אל מופשט, ולא בזיקה למקדש או ארמון, לכוח או לשלטון, המנוסח בקיצור בביטוי ‘זכור ושמור’, לבין יכולתו המוגבלת של האדם לעמוד בפני פיתויי העולם הסובב הנודע בחושים, ולעמוד בפני פיתויי היצר הכרוכים בכוח, כבוד וכסף, בהכנעה, ניצול ודיכוי, או בהנאות החושים, ולעמוד בפני כוח המשיכה המפתה של תרבויות זרות המצטיינות ביופיין ואלוהים אחרים המצטיינים בתפארתם, כוחם וכבודם. משה מיטיב לדעת עד כמה קשה לאדם מן השורה לציית לאיסורים הרבים המוטלים עליו וכמה גדולה החובה הקשורה בברית הזכור והשמור.

הוא חוזר ומתרה מפני הפרת הברית וחוזר ומזכיר את החיוב המוחלט להכיר באלוהי הברית הנשמע והבלתי נראה, ולהאמין בייחודו הכתוב על לוחות הברית ומפורש בספרי החומש, לצד החיוב המוחלט לזכור אותו כל העת ולאהוב אותו כל יום אהבה ייחודית כאל יחיד, לשמור את חוקיו ומצוותיו, ולהכיר בחיובים הנגזרים מברית עולם, ולא ללכת אחרי אלוהים אחרים וייצוגיהם בשום תרבות של קהילה אחרת, ולא לקשור קשר חברתי עם יושבי הארץ שאינם מבני ברית הנוהים אחרי האלילים.

משה בן שבט לוי, השבט היחיד הנבחר לכהונה ולוויה, זה המחויב לבדו לציווי: “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל” (דברים לג, י), מייסד קהילת ברית והבטחה, או קהילת ברית גורל וברית ייעוד של עבר משותף ועתיד משותף, הנודעים שניהם בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, ומייסד קהילת זכור ושמור, שהיא קהילת זיכרון המיוסדת על ספר וסיפור, חוק ומשפט, תורה ומצווה, דין וחסד, קהילה הזוכרת את סיפור היווסדה בארץ, ואת החוקים והמשפטים שקיבלה משמים, ועושה את מיטבה כדי לזכור ולשמור אותם, ולשם כך היא המתבדלת מהסובבים אותה, שאינם בני ברית, בדרכה לארץ המובטחת.

שלא ככל אדם אחר, העומד בערוב בימיו בעת התרוששות כוחות הגוף והנפש, על סף הפרידה מהחיים, על סף המוות, הכיליון, החידלון, הנשייה והשכחה, משה איננו עוסק בהנצחתו ותהילתו, ואיננו מרחם על עצמו בשל העובדה המרה שתוחלתו נכזבה וחלומו נהרס. הכניסה לארץ המובטחת, אליה הוביל את עם ישראל במשך ארבעים שנות מסע חתחתים במדבר, כמיילדת המיילדת תינוק בחבלי לידה, בכאבים ובייסורים רבים, נמנעת ממנו לחלוטין.

הוא איננו מבקש ממאזיניו בערוב ימיו שיזכרו אותו ואת גודל מעשיו, שיציינו את ייחודו או את גודל תרומתו למסע הגדול במדבר, שבו הופך עם עבדים נרצע, מעונה ומושפל, מאוכזב, עייף ותשוש, לעם הנכנס לארץ המובטחת, ארץ לא נודעת, בכוחם של סיפור הבטחה, ברית, התגלות, נבואה, חלום וחזון.

לא לחינם אמר עליו אלוהים: “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה” (במדבר יב), שכן משה איש האלוהים, תמיד בחר בטובת עמו, כקודמת לטובתו שלו, מהרגע שבו יצא למסע הגדול, בגיל שמונים שנה, כשהוא ישיש כבד פה וכבד לשון, וברא עם יש מאין, בכוחה של השראה אלוהית שזכה לה, שאותה היה מסוגל לבאר לשומעיו כמסר בעל משמעות עמוקה החוצה את גבולות הזמן והמקום, בכוחם של ספר, מספר וסיפור, חלום, נבואה, חזון והבטחה, חוק, שירה ומצווה.

משה בן מאה ועשרים שנה, מבקש ממאזיניו שיזכרו את ההתגלות האלוהית, את החוק האלוהי ואת המצוות שהיו עדים לנתינתן או שמעו עליהן מהוריהם שהיו עדים בטרם הפכו למתי מדבר. הוא מזכיר להם ללא היסוס את רגעי המשבר, המצוקה, הכישלון והחטא אשר בשלהם הם נענשו והוא נענש, וחוזר ומפציר בהם לא להיכנע להשפעת התרבות המקומית הנודעת בחושים, תרבות הרוב הפוליתאיסטית, הנראית לעין ושובה לב ביופייה, תרבות חזותית מוחשית שאין לה ספר של אל מופשט ואין לה זיכרון היסטורי כתוב. משה תובע משומעיו לא להיסחף בקסמם של אלילי הכסף והזהב של תרבות הרוב ולא ללכת שבי אחרי פאר מקדשיה וחגיה, ולזכור אך ורק את ייחודה המהותי של תרבות המיעוט המונותאיסטי, המיוסדת על אהבתו, חכמתו, נצחיותו וגדולתו של האל הבורא, האל הגואל, אלוהי ההיסטוריה והמוסר, אלוהי האמת, החירות, הדעת והצדק, האל המופשט, המדבר והשומע, אלוהי הדיאלוג, הנודע רק בספר, מספר וסיפור הנשמעים לאוזן, האל הגואל מעבדות לחירות, אלוהי הצדק והמוסר, המדבר בקול שמימי בפי משה עבדו, השומע לזעקת עמו וגואל אותו, האל הנגלה אך ורק בנבואה והשראה, בחלום וחזון, במצוות, חוקים ומשפטים, במיתוס, מוסר ושיר, בצדק ובברית, בחוק ודין, ובתהפוכות ההיסטוריה, שאותה הוא מספר כסיפור נשמע לאוזן ונכתב בטקסט מקודש.

*

משה בן עמרם, בן קהת, בן לוי, בן יעקב, בן יצחק ובן אברהם, השביעי בדורות ההיסטוריים של ראשית העם היהודי, על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית, תובע וחוזר ודורש ממאזיניו לאהוב רק את אלוהים המדבר והנשמע משמים, המקדש את היום השביעי במחזורי השבתה וחירות נצחיים, בשם הערכים המופשטים של הצדק, החירות והשוויון, ולא לאהוב אלוהים אחרים. הוא תובע זאת מעמו היגע מנדודיו, שגדל בבית עבדים בתרבות אלילית, חרף העובדה שהוא אל נעלם, אלוהי המיעוט המונותאיסטי החדש והבלתי מוכר, ולמרות שהוא רק אל נצחי מופשט, מדבר ושומע, קורא וכותב, בעולם שכולו מיוסד על תרבות פוליתאיסטית מוחשית וחזותית, המעלה על נס רק אלוהים מפוארים או אלילים גשמיים, נראים לעין, בעלי נוכחות מרהיבה ומעוררת יראה, שאינם אלא עצמים דוממים לחלוטין, אלוהי הרוב, הנראים לעין בתפארתם ודוממים בהדרם. משה תובע מעמו לזכור תמיד רק את אלוהים המדבר והשומע, הקורא והכותב, האל הנצחי של ‘לא יראני אדם וחי’, אל חי מאזין ומצווה, מקשיב ומדבר, מחוקק ושופט, ולא את נביאו הנודע כ’כבד פה וכבד לשון'. משה בחכמתו כי רבה מבין שהדבר היחיד המשותף לאל הנצחי הקדוש, הבורא, המחוקק והגואל, ולבני האדם בני החלוף, הוא השפה הנשמעת, לשון הקודש הנקראת והנשמעת, המדוברת והזוכרת, הכתובה על ספר ונשמעת בקול מדי שבת במקראי קודש. השפה העברית שמשה מדבר בה לעמו ומתפלל לאלוהיו, ואלוהים מדבר בה אליו בעל פה ובכתב, היא שפה אלוהית הנשמעת והמדוברת רק בפי האל, המלאכים והאדם, היכולה לבדה לשאת ערכים מופשטים כמו דעת, אמת וצדק, ברכה, חירות ושלום, זיכרון ועדות, חכמה ובינה, חמלה וחסד, קדושה ונצחיות, גאולה ותקווה, שאין להם שום ייצוג מוחשי בהיותם ערכים אלוהיים מופשטים הנחוצים לאדם עד מאוד, שאף פעם אין מהם יותר מדי.

משה, העניו מכל אדם על פני האדמה, איננו מבקש כלל שינצרו את זכרו כאדם או כאיש אלוהים או שיזכרו אותו ואת מעשיו בשום דרך, אלא הוא חוזר ומפציר, מצווה ומתחנן, שיזכרו וישמרו אך ורק את דברי אלוהים, אל חי וקיים, אל נצחי, נישא ונעלם, ואת חוקי אלוהים, תורותיו, משפטיו ומצוותיו, את אלוהי ההיסטוריה האלוהית הפרה־דטרמיניסטית, הידועה מראשית לאחרית, הקושרת בין גלות לגאולה ובין עבדות לחירות, בין הפרת הברית והחטא לבין הגלות והעונש, בין האמת והצדק, הדעת, המשפט והברכה, לעומת השקר והמרמה, העוול והחטא, העונש והקללה. הוא מתחנן בערוב ימיו שיזכרו את ההבטחה האלוהית, את השבועה והברית, ואת התביעות שתבע מהם האל הנעלם שנודע לעמו במעמד סיני, באשר לחיים לברכה ולשלום, לדעת, לאמת ולצדק, לנצחיות המוסר, החוק והמשפט, לזיכרון, ללימוד ולשינון, ולחובת השמירה וההנחלה המבטיחים את נצחיות העם והקהילה החיה חיים של זיכרון, לימוד ושינון, ברכה ויצירה.

*

אביא להלן את כל הפרשה בנוסח מנוקד ובכל מקום שיש לי דבר מה להוסיף, להעיר או לבאר, אציין את ראשית דבריי בכוכבית בכתב רגיל, לפני הפסוק או אחריו.

*

*משה מתחיל בתחינתו לאלוהים, מלשון תחנון ונשיאת חן, שבה הוא מבקש לזכות להיכנס לארץ הטובה, היא הארץ המובטחת, אליה הוביל את עם ישראל במדבר במשך ארבעים שנה בכוחה של הבטחה אלוהית:

*

וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.

אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.

*

*הוא מספר על מה התחנן ומנסח את תקוותו ותוחלתו כשהוא מזכיר את גבולה המזרחי והצפוני של הארץ המובטחת:

*

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן.

*

*ומזכיר את האכזבה שנחל ומספר את נסיבותיה. הוא נענש על חטא שלא חטא. שימו לב להדהוד המצמרר בין התקווה לאכזבה: בין אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה, לבין וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי. הפועל הראשון מלשון עבר ומעבר הפועל השני מלשון עברה וזעם.

*

וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי

רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.

עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה

וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.

*

עברה וזעם מן העבר והעונש הכרוך בהם, התנכרות האל לבקשת נביאו ולתפילת התחנונים שלו, עונש ההדרה וההרחקה וההישארות מאחור ואי הגשמת החלום, שהוא אולי נקודת השפל העמוקה ביותר בחייו של משה, נקשרים ברצף דרמטי לפקודה לעלות אל ראש הפסגה ולהתבונן סביב סביב יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה – ימה הוא התבוננות לכיוון מערב, לים התיכון, צפונה, לכיוון הר החרמון והרי הלבנון, תימנה היא כיוון דרום, לכיוון בו נמצאת תימן, ומזרחה הוא מקום הזריחה, הנקרא בעברית מקראית גם קדמה, הכיוון ממנו השמש מקדימה לעלות וזורחת. פסוק דומה מאד נאמר שבעה דורות קודם לכן לאברהם בן תרח: …שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. אולם על אברהם לא הוטלה כל הגבלה, נאמר לו: כִּי אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד־עוֹלָם. (בראשית יג, יד–טו).

המילה אוריינטציה, orientation כיוון, נגזרת מהמילה אוריינט, orient מזרח, מקום הזריחה, השינוי היומיומי הקבוע, היחיד, המוכר לכל אדם, של חילופי חושך באור. ההתבוננות מהפסגה מעניקה אוריינטציה חדשה למשמעות מהלך הנדודים מראשיתו שהונהגה בידי משה בספר שמות ועד אחריתו בספר דברים. (“אוריינט אקספרס” הוא שמה של הרכבת המפורסמת שנסעה מזרחה מלונדון או פריז ועד איסטנבול)

*

*משה איננו מכביר מילים על רגע השפל של הכאב והאכזבה משעה שהתחוור לו שהוא יראה את הארץ רק מרחוק ומנגד, אך אליה לא יבוא. הוא עובר מיד לבחירה האלוהית במשרתו, יהושע בן נון, מבני יוסף המבורך, משבט אפרים, הזכור לטוב מפרשת המרגלים, שהוא זה שנבחר לחצות את הירדן ולהוביל את העם לארץ המובטחת ולהשלים את המעבר מעבדות לגאולה ומעם עבדים לעם ריבוני:

*

וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ

כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה

וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

*

מכאן נגזרת הברכה ‘חזק ואמץ’

*

וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר.

*

*ציון המקום איננו רק בעל משמעות גאוגרפית, אלא הוא בעל מטען היסטורי כבד־משקל. ראוי לזכור שהמילה סנקציה sanction שעניינה הוא פְּעֻלַּת עֹנֶשׁ לַצַּד הַמֵּפֵר הִתְחַיּיְבוּת אוֹ תְּנָאֵי הַהֶסְכֵּם – והמילה Sanctus סנקטוס, קדוש או קודש, באים מאותו שורש.

בעולם המקראי הקדוש או הקודש הוא מקור החוק הנצחי המקודש, הכולל איסורים, הגבלות, הבדלות, הגדרות וגבולות, הבחנות, דינים וציוויים (מצוות או פיקודין של עשה ולא תעשה), חוקים ועונשים, ומפר החוק והעובר על מצווה מפורשת או על איסור מפורש, נענש בעונשים כבדים (עונש משמים כגון מגפה או כרת). גם בערבית השורש ח.ר.ם קשור למתחם המקודש ותחום האסור. الحرم אל־חראם, הוא הקדוש, והמילה חרם או חראם היא התחום האסור, זה שהעובר עליו נענש בחרם. [המילה העברית חרם היא מקור שמו של הר חרמון, שם נועדו המלאכים החוטאים שהחרימו חרם על מי שלא ישתתף בחטא בני אלוהים ובנות האדם, החוטאים שחטא פריצת הגבולות שלהם גרם לעונש המבול. הסיפור בספר בראשית פרק ו פסוק ב מתחיל בפסוק:“וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ”. עניינו הוא פריצת גבולות אסורה בין בני אלוהים לבנות האדם].

חטא בעל פעור, חטא הזנות, שהעם נענש עליו עונש כבד, במוות במגפה, ראשיתו היה בפריצת גבולות בין גברים בני ברית לנשים מדייניות או מואביות שאינן מעמם של בני הברית, נכרך בהענקת כהונת עולם לפנחס בן אלעזר בן אהרון משבט לוי. רק לשבט לוי הותר לברך את ברכת החיים או לקלל בקללת מוות.

חטא בעל פעור או חטא בנות מואב הוא מאורע מקראי שאירע כזכור בעת שבני ישראל חנו בערבות מואב סמוך לכניסתם לארץ כנען, במהלכו נמשכו רבים מהעם לזנות עם בנות מואב ומדין: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כה).

*

במקום זה ובנסיבות אלה בני ישראל זנו עם בנות מואב, עם שראשיתו בגילוי עריות בין לוט ובנותיו, ביוזמתם, ואילו בנות מואב פיתו את בני ישראל להשתתף באכילת הזבחים שהקריבו לאל המואבי בעל פעור, ואף להשתחוות לו. בעקבות חטא הזנות שהתגלגל לחטא החמור של עבודה זרה, הורה אלוהים למשה להוציא להורג את ראשי החוטאים בסגידה לאל אחר, ובתוך כך פרצה מגפה בקרב העם.

בשיאו של חטא הזנות והעבודה זרה שהתרחש בפומבי (גילוי עריות בהוראתו הראשונה), לקח זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, את כזבי המדיינית, בתו של צור ממלכי מדיין, וזנה עמה באוהלו לעיני משה וכל העדה, שהביטו במעשה המחפיר בזוועה ובחוסר אונים. בושה, אשמה ופחד הם שלושת יסודות התרבות המבחינים בין אדם לחיה מאז סיפור גן עדן. התכסות, צניעות והסתרה בכל הנוגע לגוף האדם ברשות הרבים, לעומת הסרת בגדים ברשות היחיד בעת התייחדות, הם מיסודות התרבות. מעשה הזנות הפומבי של נשיא שבט שמעון ונסיכת מדיין היה בגידה בכל נורמה וכפירה ביסודות התרבות ועברה על חוקי הדת.

פנחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, בקנאתו לה' על הבגידה הפומבית, לקח רומח ודקר את שניהם למוות באוהל, ובעקבות זאת המגפה נעצרה. בשל מעשה קנאות זה, הבטיח ה' לפנחס ולזרעו את הכהונה הגדולה.

אחרי אזכור מפורש לחטא בעל פעור, שכלל שלושה חטאים חמורים של פריצת גבולות (הקדוש הקשור בדת ובתרבות תמיד מוגבל בגבולות ואיסורים. רק בטבע אין גבולות ואין איסורים, אין חוקים ואין ספרים) – חטאי עריות אסורים (זנות פומבית או קשר מיני אסור של בני־ברית, גברים מבני ישראל, עם נשים נוכריות), חטאי עבודה זרה (השתחוויה של החוטאים מבני ישראל לאלוהים אחרים, לאלוהי מואב – פעור), וחטאי מאכלות אסורים בהקשר פולחני אסור (פיתוי לאכול מן הזבחים שהוקרבו לבעל פעור במזבחו ובמקדשו), מזכיר הכתוב במרומז שאלה הם שלושת החטאים שמפניהם הזהיר אלוהי ישראל את עם ישראל, מיד לאחר חטא העגל, לבל יתפתו לכרות ברית עם הכנענים יושבי הארץ:

*

פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ

וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם

וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם

וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ:

וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ

וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן

וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן.

*

איסורים אלה שתכליתם המפורשת היא להבדיל, להבחין ולהגדיר גבולות, כדי להעמיד חיץ בין עם ישראל [גוי קדוש הקשור בברית לאלוהיו] לעמי הארץ [הגויים הטמאים והחוטאים עובדי האלילים] המקיפים אותם, הם שכוננו את גבולות ההתבדלות הבסיסית של הקהילה היהודית מפני יושבי הארץ שבה התגוררו, כלומר אלה הם חוקי ההתבדלות שקבעו את גבולות הברית המקודשת של קהילת הזיכרון היהודית בצביונם האידיאלי, ותחמו בבירור את גבולות הקדושה המתבדלת או את גבולות ההסתגרות מפני מי שאיננו יהודי: איסור נישואין משותפים או איסור מין משותף שנחשב כגילוי עריות, איסור אכילה משותפת בשל דיני הכשרות ואיסור פולחן משותף שנחשב עבודה זרה – איסורים מבדלים, מגדירים ומבחינים, שאין כל ספק שלא מעט מבני ישראל עברו עליהם במשך כל הדורות בהזדמנויות שונות, כידוע לנו מספרות השאלות והתשובות, מתעודות משפטיות ומתיעוד היסטורי מגוון – כל אלה קשורים האחד במשנהו.

קרבה חברתית, הקשורה באכילה משותפת ובישיבה ושתיה משותפת, קשורה בדרך הטבע גם ביחסי ידידות ומשיכה הדדית, שעלולים עד מהרה להפוך ליחסי קרבה גופנית ונפשית, העשויים להוביל ליחסי מין אסורים, וקשורים גם בקרבה דתית־פולחנית ותרבותית, המהווה בגידה באלוהי הברית ובקהילת הקודש. האיום של פריצת גבולות הברית המתבדלת, ברית קודש, ריחף כל העת על הקהילה היהודית, שהייתה תמיד קהילת מיעוט דתי־אתני קטן לעומת הרוב, במקום שבו התגוררה, ונמשכה באופן טבעי כאז כן היום, ליופיו של פולחן הרוב, לדת הרוב, לתרבות הרווחת ולשפת המקום, למזון הרוב, לחגיגות הרוב ולבנות הרוב.

תמורות ההיסטוריה, שגרמו להגליית עם ישראל מארצו, ולחייו כקהילת שבויים־עבדים בארצות זרות סביב חופי הים התיכון במאות הראשונות לספירה (זו הייתה ראשיתן של הרבה מהקהילות היהודיות אחרי חורבן בית שני), עמדו בסימן סלידת קהילת הרוב הפגאנית, הנוצרית או המוסלמית, מקהילת המיעוט היהודית המתבדלת, שהגדירה עצמה אחרי החורבן ובמהלך הגלות כקהילת קודש [ק"ק] ובידלה את עצמה ככל האפשר במזונה, בשחיטתה, בשפתה, בלבושה, בחינוך בניה הזכרים, בנישואיה המוקדמים, באורחותיה היומיומיות, בלוח השנה שלה, בברית המילה שלה, במצוותיה, בטבילה שלה ובקבורתה. היהודים התבדלו מסביבתם כדי לשרוד ולא להיטמע ולהתבולל ולהעלם, אולם כתוצאה מזרותם, אחרותם והתבדלותם, הפכו לקהילת מיעוט דתית חשודה ושנואה שהפכה לשעיר לעזאזל, קהילה זרה שונה ומתבדלת, שאותה תמיד האשימו בהאשמות שווא מסוג עלילת דם, עלילת לחם הקודש, עלילת הרעלת בארות או רצח בן אלוהים (שנאת יהודים), והבטיחו את התבדלותה של קהילת המיעוט מקהילת הרוב על רקע של זרות, תיוג, ניכור, קנאה, שנאה, חרדה ודחייה.

אבל הכמיהה של המיעוט להתקרב לערכי הרוב, הנחזים בבירור ביופיים המוחשי מעורר ההתפעלות, [רק חשבו על ארמון האלהמברה בגרנדה ופרדסי סביליה, על ארמון האופיצי באיטליה או על הקתדרלות הגותיות באירופה שם נשמעו מזמורים גרגוריאניים נפלאים ביופיים והמשרתים בקודש לבשו גלימות זהב משי וארגמן, או חשבו על הפסלים והוויטרז’ים של הכנסיות, על הזמן הנשמע והנראה הנקצב בפעמוני הכנסיות בכל העולם הנוצרי, שכנגדו התנהל הזמן היהודי המתבדל], ובממדיו החומריים מעוררי התשוקה, הייתה קיימת בכל קהילה, והצורך להציב גבולות ברורים ואיסורים מחמירים ועונשים כבדים היה הכרחי ונחוץ להישרדות קהילת המיעוט. כגודל התשוקה להתקרב לעולמו של הרוב הלא יהודי בכל מקום, כך היה גודל המחיצות המרתיעות מפניו וכך התגבר הצורך לתאר את הזולת הלא יהודי, כגוי וערל, כטמא או ‘אחר’ משוקץ ומאיים, כזר ולא אנושי, כשיכור סובא וזולל, במילים מעוררות דחייה ורתיעה הקשורות לטומאה, שיקוץ, ובשר פיגולים או ‘לארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו’ וכדומה.

*

ללאומיות היהודית המתבדלת לאורך הגלות, המבטאת סלידה מכל אדם שאינו שייך לקהילת הברית (גוי, ערל, טמא, שקץ, שיכור וכו'), היה מחיר כבד שהיהודים שילמו לאורך כל ההיסטוריה מהעת העתיקה ועד למאה העשרים ואחת. הזרות המובהקת של היהודים הנודדים חסרי המולדת, נודדים חשודים, מהגרים ופליטים, ביחס לסביבתם, שנשמעה בשפתם, וניכרה בתסרוקתם, בלבושם, במזונם, בחינוכם וברוב אורחות חייהם, וההתבדלות הגורפת שקיבלו היהודים על עצמם בהיבטים רבים של חיי היום־יום שלהם, הייתה מהגורמים הבולטים שעוררו את שנאת היהודים את החרדה מפניהם, את תפישתם כזרים, חשודים, מאיימים ובוגדים, ואת הוודאות שהם ומנהגיהם השונים מהווים את הסכנה האמתית המאיימת על סביבתם, ועל כן יש לגרש אותם, לנצר או לאסלם אותם בעל כורחם, לכלוא אותם בגטאות או להשמיד אותם. אבל לגבי קבוצת מיעוט זרה, חסרת מולדת ואחיזה ארצית, מגורשת, נפלטת, שנואה ונאשמת, נודדת בתרבויות זרות ובדתות עוינות, ההתבדלות החברתית־דתית־פולחנית־מיתית הייתה תנאי הכרחי להישרדות ולהגנה על קיום מובחן.

*

אחרי ציון המקום הגאוגרפי־היסטורי, פעור, הכרוך בחטא ועונש, חוזר משה לחוקים שאותם יש ללמד את הבאים בשערי הארץ, זו שניתנה לעם מידי אלוהיו בשבועה ובברית מאז ימי ההבטחה לאבות האומה. הוא מדגיש את מקורו האלוהי של החוק המקודש, שאסור לאף אדם להוסיף עליו מאומה ואסור לגרוע ממנו . תוקפו אלוהי, נצחי ומקודש ואסור לשום אדם לשנותו אף פעם:

*

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם.

*

בסוף ספר דברים בפרק לג, משה מצווה רק על בני שבטו, בני לוי, את חובת ההוראה הקבועה והנצחית הנגזרת מפסוק זה, שבו העם נדרש לשמוע את החוקים והמשפטים מפי משה: אחרי פטירתו, בני שבטו, הלוויים והכוהנים, ימשיכו להורות וללמד את החוקים והמשפטים לכל שבטי ישראל רק לאחיו בני לוי הוא אומר:

*

יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ:

*

לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ

לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.

*

החוק שמסר משה לבני עמו כחוק אלוהי חתום וסגור, המצוֶּה על השומעים, הוא חוק קאנוני שאין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו.

*

*משה חוזר ומזכיר את חטא בעל פעור ואת העונש הכבד שהוטל על החוטאים אשר סרו מעל אלוהי האמת ודבקו באלוהים אחרים.

*

עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ.

*

המאבק בין אלוהי ישראל, אלוהי הייחוד, האל המופשט והנסתר מכל עין, אל הספר והסיפור, הנשמע והמדבר, המאזין לשוועת עמו ומדבר אליהם, אלוהי החירות והצדק, החוק והמוסר, אלוהי ההיסטוריה המקיים דיאלוג רצוף עם עמו בעדות ובברית, בזכור ושמור, בסיפור תולדותיו של העם, בנבואה, בתפילה, בגאולה, במצווה ובחוק, בספר ובסיפור, לבין אלוהי העמים, אלוהים רבים דוממים ונראים, אלוהי השעבוד והעריצות, הנגלים בפארם והדוממים ביפעת פסליהם ובפאר מקדשיהם, נמשך כל העת מראשית ספר שמות ועד חתימת ספר דברים.

המאבק מתנהל בין האל הנעלם הנצחי המדבר והנשמע, המעיד והכותב, שדבריו כתובים על לוחות העדות וחרותים על ספר הברית, מול האל הנראה, הנגלה והדומם שאין לו דיבור כתוב או נשמע; בין האל המופשט, אלוהים חיים, הנשגב מתיאור אנושי לאלילים המוחשיים העשויים עץ ומתכת, המעוררים התפעלות בתפארתם הדוממת; בין אלוהי החוק הכתוב הנגלה לכל עין וכתוב על לוח, על עמודי ספר או מגילת ספר, ומחייב כל אדם בשווה, לבין אלוהי העמים שאין לו חוק כתוב אלא רק עריצות הירארכית וסודות נסתרים; ובין האל הנעלם אלוהי הצדק והחסד הגואל, אלוהי החירות, מול האל הנראה בפסל ומסכה, אל המעניק תוקף לעריצות ולשעבוד, שהוא אלוהי המשעבד.

*

*משה מתחיל לספר את סיפור החוק והאפיפאניה או ההתגלות האלוהית שקדמה למתן החוק, כי הוא יודע שאין מתן חוק אלוהי ללא התגלות, ואין לחוק מעשה ידי אדם כל תוקף במציאות ההירארכית של העולם העתיק, או אין חוק נצחי בעל סמכות ותוקף, ללא מקור סמכות אלוהי שנשען על תוקפה של התגלות .

*

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים

כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן

בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

*

משה חוזר ומדגיש שכל החוקים והמשפטים אותם לימד את עמו, מקורם אלוהי.

יתר על כן חוקים אלה מתייחסים לעם חכם ונבון הנודע בשמירת חוקי האל, הבא לרשת את הארץ המובטחת בברית לאבותיו, ולהוריש את יושביה כמובטח לעם מפי האל.

*

וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים

אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ

רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.

*

כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו

כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו.

*

*היחס הדיאלוגי בין אלוהי הצדק והאמת, נותן החוק, לעמו, שומר הברית ושומר החוק, המצויים ביחסי קירבה של קריאה ומענה, דיבור והאזנה, מודגש בפי משה.

*

וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם

כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

*

גדולת העם נובעת מגדולת תורתו חוקיו ומשפטיו, שמקורם אלוהי, מקודש ונצחי, שמשה לימד את עמו, מפי אלוהים.

*משה מייסד קהילת זיכרון של שבעה דורות הקודמים למתן החוק האלוהי בדורו, חוק שניתן בהתגלות משמים במעמד סיני ונכתב על ספר – חוק שניתן לכל בני ישראל אחרי הגאולה מעבדות של חמישה דורות, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה, לחירות, אחרי נס יציאת מצרים – וסיפור הנדודים במדבר והמעבר מעבדות לחירות של תריסר בני יעקב, שהפכו לתריסר שבטי ישראל, הוא סיפור המסגרת שלה.

משה תובע את שמירת הזיכרון הכתוב של העבר, הסיפור, השיר, החוק והמצווה, והנחלתו מדור לדור למען העתיד של קהילת הזיכרון של העם היהודי. הוא תובע מאבק נחרץ יום יומי נגד השכחה והנשייה, ובעד זיכרון הברית הנצחית, או מאבק נגד חיים חסרי תודעה של רציפות היסטורית קהילתית ואופק אלוהי נצחי, המוגבלים בגבולות ההווה נטול ההקשר, בלבד, ובעד הבחנה נצחית בין חול לקודש, בין ששת ימי המעשה ליום השביעי שהוא מקרא קודש, מועד התוועדותה של קהילת הזיכרון השבה וקוראת בקול את סיפורה בציבור ומנחילה אותו מדור לדור.

“ספר היובלים”, חיבור כוהני מהמאה השנייה לפני הספירה, שנמצא בין מגילות קומראן, מספר לנו שמשה הוביל את העם במדבר במשך היובל הארבעים ותשעה, כדי שהעם יכנס לארץ המובטחת, אחרי פטירת משה בסוף היובל הארבעים ותשעה, בפתיחת יובל החמישים, הוא היובל הגדול שבו הארץ חוזרת לבעליה. המחבר, המתואר כמלאך הפנים המדבר עם משה על סיני אחרי מעמד סיני, מספר לנו בפירוט את קורותיהם של ארבעים ותשעת היובלים מהבריאה ועד הכניסה לארץ ישראל. עבודת הזיכרון וסיפור העבר מחדש לא חדלה אף פעם בקרב יודעי קרוא וכתוב בעם היהודי, אצלם העבר אף פעם לא נח ומשתנה תדיר, מאז שהחלו לספר מחדש את ספר בראשית כשכתבו את המגילה החיצונית לבראשית ואת ספר היובלים וספר יצירה, וספרים רבים נוספים לפני הספירה ואחריה, העוסקים בסיפור מחדש של סיפור הבריאה וסיפורי החומש.

*

התרבות היהודית היא התרבות היחידה המצווה על הזיכרון של הסיפור ההיסטורי המשותף של קהילת הזיכרון השבטית הקושרת בין העבר לעתיד, המעוגנת בברית ובהבטחה אלוהית, בחלומות, נבואה, בחוק והתגלות. יתר על כן, משה בפרשת ואתחנן, הוא זה המצרף היסטוריה וסיפור, חוק ומשפט, ברית והתגלות, חלומות ושירה, מיתוס ונבואה – ותובע בשם האל את מצוות ה“זכור ושמור” – ויוצר תרבות המחויבת לזכירה ושמירה של עברה ואף נוקטת צעדים פעילים להנחלתו של אתוס זה במחזוריות קצובה וקבועה של מועדי ה' מקראי קודש.

חובת הלימוד והשינון, ההנחלה והזכירה של הסיפור והחוק, המיתוס וההיסטוריה, המצווה, והתורה, המשפט והשירה, המפורטים בחומש, היא מקור ההצטיינות האוריינית והדחף היוצר של בני העם היהודי לדורותיו, והיא קשורה במישרין לחובת הזכירה והשמירה של החוק הכתוב וסיפור ההתגלות, לצד המעטפת ההיסטורית, הסיפורית והמיתולוגית העוטפת אותו המתירה לספר אותו מחדש בכל דור אחרי שקורים בציבור את סיפור התשתית בשבתות ובמועדים שכולם ‘מקראי קודש’ או מועדים להנחלת הזיכרון הקהילתי בקריאה בציבור.

מיתוס הוא סיפור תשתית עתיק שעתיד גדול נכון לו, סיפור העונה על שאלות מפתח ביחס למצב האנושי [איך הכול התחיל? מה מקור החוק? מדוע אנו בני מוות? מי המחוקק? מי הוא השופט והמעניש? ממי עלינו לפחד? מה עלינו לעשות? למי ולמה יש ערך? מי כפוף למי? ומדוע?], סיפור שחלק ממשתתפיו נצחיים ועל־חושיים וחלק ממשתתפיו קשורים למין האנושי, שלסיפורם, שמן הנמנע לשחזרו בגלל זהות משתתפיו העל־טבעיים ומיקומם העל־ארצי וזמנם העל־זמני, נכון עתיד גדול, שכן שבים ומספרים אותו, דורשים אותו, מפרשים אותו, ממחיזים ומשוררים אותו, מתפללים במסגרתו, מצווים בהשראתו ומחדשים אותו בחינת שתי וערב. על חוטי השתי של הסיפור המקראי העתיק הנקרא בציבור מדי שבת בשבתו כתשתית הזיכרון, נשזרים חוטי הערב של תערובת יצירת הדורות וחידושיהם.

משה מנהל מאבק בלתי נלאה נגד השכחה והנשייה – רַק

הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים

אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ – ומבטיח, בתבונתו כי רבה, את הנחלת הסיפור הכתוב, את ההיסטוריה, העדות, הזיכרון, הברית, המיתוס והחוק, מהעבר אל העתיד, באמצעות הכתיבה, ההוראה הלימוד, השינון והזכירה של הסיפור המקראי, של העדות, הברית, המגילה והספר, המכוננים את ‘הזכור ושמור’. משה היטיב להבין שרק לעבר הכתוב יש סיכוי לשרוד את תהום הנשייה של מצולות העבר, ולצוף מחדש מתהום הנשייה כסיפור בעל משמעות המשמר את העבר המשותף (ברית גורל) כגשר לעתיד המשותף (ברית ייעוד), החוצה את גבולות הזמן והמקום, או כעולם הנברא תדיר בספר, מספר וסיפור.

*מכאן ואילך משה חוזר ומספר באופן נפלא את סיפור האפיפאניה (התגלות) האלוהית וראשית מתן החוק, שנודע בהתגלות רב־חושית ועל־חושית המערבבת את תפקידי החושים הרגילים (סינסתזיה) (‘וכל העם רואים את הקולות’), התגלות דרמטית החורגת מסדרי הטבע, שחייבים לזכור ולשמור ואסור לשכוח אותה ואת תכניה בשום אופן:

*

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ

וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.

יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב

בֶּאֱמֹר יְהוָה אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי

אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה

וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.

וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר

וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם

חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ

קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים

וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל.

*

*אלה ודאי מהפסוקים היפים במקרא שקבעו את גורלה של אמונת הייחוד בקול אלוהי מדבר מתוך האש, ושל האמנות היהודית שאין לפניה תבנית חזותית של תמונה, אלא רק קול. (כל העם רואים את הקולות)

*

וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת

עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים.

*

* הברית היא הקשר הדו־כיווני הנצחי המופשט בין האל לעמו ובין העם לאלוהיו ויסודה בעשרת הדברות או עשרת הדברים הקושרים אמונה, תודעה, מעשה, ציווי ואיסור מעבר לגבולות הזמן והמקום.

השורש דבר מתייחס הן לדבר מוחשי (דבר מה הנעשה בעולם המעשה) הן לדיבור אלוהי מן השמים הן לדיבור אנושי והן לדיבור כתוב.

*

וְאֹתִי צִוָּה יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים

לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה

בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

*

*החרדה מייצוג מוחשי של האל המופשט, המדבר והשומע, שאין לו כל ייצוג חזותי נראה בר־השגה, חוזרת ונשנית, שכן כל העמים יצרו ייצוגים חזותיים ומוחשיים של אלוהיהם הדוממים, אבל האל המקראי מתייחד בכך שאין לו גוף מוגבל ולא דמות הגוף הניתנת להגבלה או לחיקוי, משום שיש לו רק קול מדבר ומתנסח בדברים או בדברות, במצוות, חוקים ומשפטים ותוכחות מוסר ודברים הנשמעים בחזון, בנבואה ובחלום הנכתבים על ספר. אלא שהקול, על הדיבור, הכתיבה והקריאה הקשורים בו, הוא אולי המאפיין האנושי העמוק ביותר. רק האל, האדם והמלאכים מדברים בקול ושומעים קולות מדברים, נגלים או נסתרים, ונותנים מבע מילולי ווקאלי או כתוב או חרות, למחשבה המופשטת ברוחם. רק למעשי הקול הנשמעים, הנחזים בחזון בנבואה או בחלום, או נכתבים ונקראים כעדות על לוח או על מגילת ספר, יש קיום נצחי, לא לנראה לעין מעשה ידי אדם, על אלה חל דין בני חלוף. השפה העברית הנצחית וספריה הנצחיים הכתובים בלשון הקודש, צלחו את תמורות ההיסטוריה מהאלף השני לפני הספירה ועד ימינו, בעוד שעמים רבים גדולים ושגיאים, אבדו ואינם, ועריהם הבצורות, חומותיהם, שעריהם וארמונותיהם, אליליהם ומקדשיהם, אבדו בהום הנשייה.

*

פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה.

תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם.

תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

*

*כאמור פסוקים אלה קבעו את גורלה של האמנות היהודית ואת המגבלות בתוכן פעלה ואת האתגרים הייצוגיים שהייתה חייבת להתמודד איתם כאמנות חזותית שנאסר עליה לחקות את הנראה בעין מעולם החי הנגלה או הנעלם. המילים סמל או תבנית, המוכרות לנו במונחים מודרניים כמו סימבוליזם ופרדיגמות, ראשיתן באיסור חיקוי הנראה מעולם החי והקטגוריות המייחדות אותו דוגמת זכר ונקבה, וחיוב העיגון במופשט, בנחשב באותיות ובמספרים, בקווים וסמלים..

*

וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה

וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים

כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם

אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.

*

* משה מזהיר מההערצה למאורות השמים (בתרבות המצרית סגדו לשמש, ובתרבות הבבלית העריצו את הירח, בתרבות היוונית הקלאסית סגדו להליוס אל השמש ואסטרולוגיה הייתה רבת חשיבות במקדשי אשור ובבל) ומתריע מפני הסגידה לאיתני הטבע ומדימויים חזותיים לדמות האל הנעלם הנגלה בבריאה, ומזכיר לנו במרומז שכל אלה נבראו בשבוע הבריאה, והם מעשה ידי אלוהים, ואינם בשום אופן ישויות השוות לאל הבורא מבחינה מהותית. אלוהים הוא הבורא והם הנבראים. האל הוא הכוח הנצחי המופשט האינסופי והמקודש המסובב כל יום מחדש את המחזורים הנצחיים של השמש, הירח והכוכבים, האור והחושך ועונות השנה, והם אלה המסתובבים, הוא הפועל הנצחי והם הנפעלים הנצחיים. כל המאורות ואיתני הטבע ומחזוריו אינם אלא ישויות נבראות ונפעלות, לא בוראות, יוצרות ופועלות. להווייה הנראית לעין הנקראת בתרבויות אחרות טבע – (מילה שנכנסה ללשון העברית רק במאה ה־12! עם תרגום “מורה נבוכים” לרמב"ם מערבית לעברית, כדי לבטא את המילה פיזיקה, טבע ביוונית. בעברית לא היה קיים המושג ‘טבע’ עד למאה ה־12 כי לטבע אין טובע, משום שיש רק בריאה שלה יש בורא היוצר ומחדש בחסדו כל יום את מעשה בראשית) – מוסיף סיפור הבריאה מראשיתו שני יסודות שאינם נמצאים בטבע כלל, אותיות ומספרים, העולם נברא בשבעה ימים הנמנים במספרים יום אחד, יום שני יום שלישי וכדומה והוא נברא בדיבור (“ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור”). משה מזכיר בסוף דבריו לעיל שכל ציוני מחזורי הזמן הנראים לעין – השמש, הירח, הכוכבים והמזלות, ניתנו בשווה לכל העמים בכל העולם. רק מחזורי הזמן הנשמעים לאוזן המיוסדים כולם על ספירה וחישוב – השבת, המועדים, השמיטות והיובלים, שכולם תלויים בספירה שביעונית מקודשת, ובמחזוריות שביעונית נצחית משביתה, נמסרו לעם היהודי לבדו כברית עולם.

*

*משה מזכיר את הבחירה האלוהית בעם ישראל, שנגאל בידי האל משעבוד מצרים לחירות אלוהית השמורה לעמו הנבחר. שתים עשרה פעמים נזכרת המילה מצרים בפרשת ואתחנן:

*

וְאֶתְכֶם לָקַח יְהוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם

לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.

*

*משה שב ומזכיר את העונש הכבד שהוטל עליו בשל כעסו של האל על כך שלרגע לא האמין בו, כשהכה על הסלע (הִתְאַנֶּף בִּי) – לראות את הארץ מנגד ולא לבוא אליה, בניגוד לכניסתם של כל בני ישראל האחרים, שהגיעו לגדות הירדן, מלבדו, אל הארץ המובטחת היא הארץ הטובה.

הוא חוזר ומזהיר את העם לא לסור מאלוהיו ולשמור את בריתו עמו, שכן העונש על הגירוש מהארץ המובטחת, או על ההגליה הצפויה לאלה שיסורו מהברית וילכו אחרי אלוהים אחרים, בדיוק כמו איסור הכניסה אליה, שמור לאלה שאלוהים יתאנף בהם כפי שהִתְאַנֶּף בו:

*

וַיהוָה הִתְאַנֶּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.

כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת.

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא.

*

*משה צופה את עתידו של העם שיבגוד במצוות הזכור ושמור, ישכח את הברית ויסור מדרך הטוב של התורה והמצוות ומהנאמנות לברית בין שמים וארץ, יחליף את אלוהי הייחוד הנשמע באלוהים אחרים הנראים לעין ויחטא בחטאי העבודה זרה. הוא חוזר ומבאר לשומעיו את מחירה הכבד של השכחה ואת מחירו הכבד של החטא – אבדן, השמדה וחורבן, גלות, נדודים, פיזור גלויות והפצה כנוודים מנודים חסרי ארץ בין כל העמים:

כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ

וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל

וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ.

הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ

כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ

אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ

לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן.

וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים

וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם

אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה.

וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן

אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן.

*

*אבל אחרי חזות קשה זאת, שההיסטוריה היהודית חזרה ואמתה כ’ברית גורל' במשך אלפי שנים, מוסיף משה את פסוקי התקווה והנחמה והתשובה הנצחיים, הקשורים ב’ברית יעוד'. שבע פעמים נזכרת המילה ברית, הנרדפת למילה שבועה, בפרשת ואתחנן:

וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ

כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ בַּצַּר לְךָ

וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים

וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ.

כִּי אֵל רַחוּם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ

וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם.

*

* מפסוק זה, מהמילה וְשַׁבְתָּ, נגזר הן רעיון התשובה והן רעיון שיבת ציון ברחמים או רעיון קיבוץ הגלויות והגאולה – המובטח בשבועה בלתי נשכחת, ובברית יעוד, ליושבי הארץ הטובה, היא הארץ המובטחת, אלה שהפכו בחטאיהם, ובראשם חטא השכחה של הזכור ושמור, שהביא לחטא העבודה הזרה – לגולים נוודים, חוטאים ונענשים, אלה שאלוהים הפיץ אותם בין כל העמים כעונש על חטאם – אך הוא גם מבטיח להם שיזכור אותם ולא ישכח, והם אכן ישובו ברחמיו לציון, בשעה שיחזרו בהם, ידרשו את אלוהים וישובו בתשובה ויגשימו את ייעודם כ’גוי קדוש'.

אלה היו פסוקי התשתית להקמת קהילות קודש יהודיות, ק"ק, בכל רחבי העולם, קהילות שציפו לגאולה והשתדלו לפעול כדברי משה, לדרוש את אלוהים, להנחיל את תורתו, לשנן את מצוותיו, לזכור את בריתו וללכת בדרכיו, לשבות בשבתותיו ובמועדיו, כדי שיזכו לשוב לארץ המובטחת.

ראוי לציין שרעיון התשובה הוא זה החותר תחת סופיותה של ההיסטוריה האנושית ומערער את סופיותו של המעשה האנושי. אחטא ואשוב משמעו שגם על חטאים כבדים יש אפשרות לחזור בתשובה, לסבב את גלגל הזמן לאחור, לשוב בתשובה כדי להבטיח עתיד טוב יותר, שבו הכול יכול להיות אחרת.

*

* מכאן ואילך משה מצייר את דיוקנו של האל הבורא, האל הגואל והמשחרר, האל האוהב והבוחר, האל המחוקק והמצווה, אלוהי ההיסטוריה והחוק, אלוהי ההבטחה ואלוהי ההתגלות והבחירה, אלוהי כריתת הברית, אלוהי התשובה והגאולה, אלוהי הצדק והמוסר, אלוהי הניסיון והעמידה במבחן, ואלוהי הקנאות, המוסר, הזעם והזעף, המייסר את מפרי הברית:

*

כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ

לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ

וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם

הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ.

הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ

כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי.

אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי

בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים

וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה

וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים

כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ.

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ.

מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ

וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה

וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו

וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם.

לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ

לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.

*

*משה מסיים בהגדרת ייחוד האל ומנסח את אמונת הייחוד:

*

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים

בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד.

וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ

וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים.

*

כאן נקטע נאום הפרידה והנחלת הלקח של משה לעמו, והדיון עובר, שלא כצפוי ואולי כשגיאת עריכה, לשלוש ערי המקלט בנחלת גד ראובן וחצי המנשה, בעבר הירדן המזרחי, המיועדות להצלת חייהם של הרוצחים בשוגג מפני אלה הרוצים לנקום נקמת דם:

*

אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ.

לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי.

אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָרֻאוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי.

*

מכאן עוברת הפרשה לקריאה הנצחית ‘שמע ישראל’, החוזרת ונשנית, המבטאת את תמצית אמונת הייחוד, הנקשרת בתביעה המוסרית המקודשת של עשרת הדברות המופנית לכלל ישראל כעם:

*

*המונחים הנרדפים תורה, עדות, חוקים משפטים, הם המכלול שאותו השמיע משה באוזני העם כתוכן הברית הנצחית שנכרתה בחורב, הוא הר סיני, בין אלוהים לעמו. האל הוא מקור החוק הנצחי המקודש והעל־זמני, והוא נותן החוק משמים שתמציתו נודעה בעשרת הדברות, עליהן חוזר משה בפרק זה, ובני ישראל הם אלה המחויבים ללמוד, לזכור, לשמור ולעשות את האמור בחוק, בתורה, במשפטים, במצוות ובעדות, בארץ, כפי שיאמר מיד בהמשך הדברים: וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם.:

הברית נכרתה לא רק עם אלה שהיו נוכחים במעמד סיני, אלא איתם ועם כל צאצאיהם לאורך כל הדורות שיבואו.

הגשרים בין העבר הדרמטי של מעמד סיני, שבו נכרתה הברית לפני עדים מכל העם, עבר שאותו חייבים לזכור ולשמור, מנקודת המעבר הדרמטית מעבדות לחירות, ובין העתיד, שבו תישמר הברית בידי כל צאצאיהם של העדים להתגלות, ואלה ששמעו עליה בארבעים שנות הנדודים, אלה שזכו בחירות כחסד אלוהים ושוחררו מבית עבדים, שמוטלת עליהם החובה לשמור, לאורך כל הדורות, את הכרת התודה למשחרר מבית עבדים, נבנים כאן ברצף ספרותי מרהיב:

*

וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.

וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי

אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שָׁמֶשׁ.

מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן

וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן.

וְכָל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה

וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים

אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם

וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם.

יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב.

לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהוָה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת

כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים.

*

* משה, המתאמץ כל העת לבנות גשר בין העבר הדרמטי ובין העתיד המובטח, המטיל אימה, דרך ההווה המיוסר, מחדד את נצחיות הברית החלה על כל הדורות, לא רק על אלה שניצבו בסיני, אלא כל צאצאיהם לאורך כל הדורות כולם

*

פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

*

* העדות הכרוכה בהתגלות נוכח כל העם, עדות עדי עד, בהר, בשמיעת קולות דבר האל מתוך האש, בברית סיני, שעל פי המסורת הכהנית התרחשה בחג השבועות, שבעה שבועות מראשית יציאת מצרים, היא עוגן העדות השבועה והזיכרון, התעודה והמועד, המעגנת את הגשר בין העבר שבו ניתן החוק משמים בהתגלות לנוכח כל העם (‘וכל העם שומעים את הקולות’) ובין העתיד הקשור בכניסה לארץ הטובה, שהובטחה בברית לאבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב.

*

אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא

לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהוָה

כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ

וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר.

אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ.

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מצותו [מִצְו‍ֹתָי].

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּֿל מְלַאכְתֶּךָ.

וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ

לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ

וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ

לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.

[תוספת זו על האמור בעשרת הדברות בפרשת יתרו, מאלפת, היא מלמדת על תפישת צדק חברתי המזכה את העבד והאמה במנוחה כאדונם]

*

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם

וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה

עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ

וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

לֹא תִּֿרְצָח.

וְלֹא תִּֿנְאָף.

וְלֹא תִּֿגְנֹב.

וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא.

וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ

וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ

שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ

שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

*

אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי.

*

* אחרי התיאור הנפלא של מעמד סיני ושל ההתגלות האלוהית שבה ניתנו עשרת הדברות, תיאור המספר מחדש את המסופר בספר שמות, בחילופי נוסח מעניינים מאוד ומאלפים, שזכו למחקר מדוקדק שלא אתעכב עליו כאן, מסיים משה את שחזור רגע המפנה הגדול בתולדות העם ובתולדות האדם, ומציין שדברי הקול האלוהי נכתבו על שני לוחות אבנים שנמסרו בידיו.

המעבר מהדיבור האלוהי הנצחי, העשוי להישמע בקולות רבים, באזניו של כל שומע שניצב במעמד סיני – דיבור אחד הנשמע בקולות רבים לכל שומע משישים הריבוא שיצאו ממצרים, ממנו נגזר המושג היהודי המכריע ‘שבעים פנים לתורה’ והחירות הפרשנית האינסופית ביחס לטקסט הכתוב, של השומע הניצב מול ההר, זה הנוכח לבדו מול הקול המדבר, אך זמנו קצוב כזמנו של כל בן־חלוף – לַכָּתוּב האלוהי הנצחי שיש לו נוסח אחד חָרוּת וכתוב, המסור בשווה לכל קורא בכל דור, אך יש לו קריאות שונות והבנות שונות ודגשים שונים ופירושים אינסופיים, בשל מקורו האלוהי של הדיבור ובשל ריבוי השומעים, כל העם כולו, המבינים את הנאמר איש איש על פי שכלו ודעתו, ומנחילים את מה ששמעו לבניהם לאורך הדורות כולם, מתרחש כאן.

המסורת הדרשנית, המסורת האגדית והמסורת המיסטית, קראו את הפסוק וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת.(שמות לב, טז) כאילו המילה חָרוּת engraved מנוקדת כחירות freedom. הספרייה היהודית, המונה מאה אלף כרכים בלשון הקודש בין ראשית הדפוס העברי בשנת 1470 ועד שנת 1900 ועוד שמונים אלף כתבי יד כולם כתובים עברית, הפליאה להיווצר לאורך הדורות בין קדושת הנוסח הכתוב והחרות על לוחות האבן – התורה שבכתב – לבין החירות הפרשנית היוצרת – התורה שבעל פה הנוצרת בכל דור מחדש. בין שני אלה, החרות והחירות, הכתוב והמפורש, נמתחים חוטי השתי והערב של היצירה היהודית לדורותיה. המסורת המיסטית קראה למארג רב דורי מופלא זה בשם הקולע “דברים חדשים־עתיקים”. קדושת הנוסח הכתוב אותו יש לקרוא בקול רם בציבור, לזכור ולשמור, ללמוד, ללמד ולהנחיל; ופלא היצירה הנמשכת והולכת ונוצרת מתוך הנוסח הכתוב, המתפרש, מתבאר ונדרש בפנים רבות של ‘שבעים פנים לתורה’ ושל “קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף” קול שאין לו סוף. כלומר, קדושת הנוסח העתיק המחייב, מכאן, בבחינת זכור ושמור, ואינספור המשמעויות החדשות שהחירות הפרשנית האגדית וההלכתית, המיסטית והפיוטית, הדרשנית, הקבלית והפילוסופית מגלה בו, מכאן, בבחינת ספר וספר מחדש, צרף ושזור, פרש, באר, צור ודרוש.

*

משה ממשיך ומתאר את היראה, האימה והפחד שאחזה בראשי העם למשמע הקול האלוהי מההר הבוער באש, ואת בקשתם שהוא יהיה איש הביניים בין האלוהי והאנושי:

*

וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ

וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם.

וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ

וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ

הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי.

וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת

אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ.

כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי.

קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ

וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ.

וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ.

מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם.

לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם.

וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ.

וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם

לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל.

בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ

לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן.

וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם

לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

לְמַעַן תִּירָא אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ

אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ.

וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ

וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד.

וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ.

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ.

וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

*

*קריאת שמע הנודעת, תמצית אמונת הייחוד, היפה כל כך בתמצותה ובעומקה, הקשורה בתודעה היהודית לדורותיה, כקריאת הזדהות עמוקה וכקריאת הייחוד היהודי ברגעי שמחה והודיה וברגעי ייאוש ואבדן תקווה, כאן מקורה, בפרשת ואתחנן, ספר דברים, פרק ו. מצווה מרכזית זו בחייהם של יהודים שומרי מצוות, הנודעת בתודעתו של כל אדם מישראל, תובעת את הפנמת הנוכחות האלוהית במכלול חיי אדם בכל זמן ובכל מקום, והיא כוללת הצהרת אמונה בדבר אחדות האל, אהבתו, ידיעת מצוותיו, זכירתן ושמירתן וקישורן לעבר, להווה ולעתיד, לברית גורל ולברית ייעוד, לעבר משותף הכרוך בגורל העם לדורותיו ולתקוות עתיד משותף המובטח לעם כולו.

הקשר המשולש בין משה הקורא לעמו להקשיב לדבר אלוהים, בין העם המאזין ומשנן את דבר האל שנודע לו מפי משה, שלראשיתו במעמד סיני היה מודע היטב כניצב ונוכח בברית סיני, ובין קול האל הנישא ברבים בפי משה, נוכח העם כולו, במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר וערב הכניסה לארץ המובטחת, הוא קשר דיאלוגי רציף החוצה את גבולות הזמן והמקום, בין האל לעמו דרך נביאו המעיד אודותיו, ודרך תעודותיו הנצחיות והמקודשות, המתועדות כעדות על הנצחי ועל החולף, בתורה, בחוק, במשפט, בסיפור ובשירה, בנבואה, בעדות, בחזון בברית ובחלום, בספר, בלוח ומגילה, המסורות בשווה לכל אדם היודע לקרוא בלשון הקודש. חובת ידיעת הקריאה והוראת הקריאה, שייחדה את העם היהודי בכל הדורות, גם בתקופות שרוב בני האדם לא ידעו לקרוא ולא לימדו את ילדיהם לקרוא, הייתה תלויה בהבנת החוק הכתוב כהתגלות אלוהית נצחית המסורה בכתב בשווה לכל אדם היודע לקרוא. אף פעם לא היו לנו חוקים סודיים הגנוזים בארכיון, הפתוחים רק לעיונם של שליטים ורמי מעלה. מקור המילה אַרְכִיּוֹן הוא בשפה היוונית, שבה הייתה משמעותה ביתו של האַרכוֹן – ארכון ביוונית: Αρχων, הוא שליט, וביתו היה המקום בו היו נוצרים או מתורגמים ונשמרים מסמכים שנמצאו באחריותו ועומדים רק לרשותו. במשך אלפי שנים שימשו הארכיונים אך ורק את מוסדות השלטון, בין אם היה זה שלטון מרכזי של מדינה, שלטון של עיר או של מוסדות דת, בעיקר של מוסדות הכנסייה הקתולית. בימי הביניים נוצרו גם ארכיונים של משפחות אצולה ומראשית העת החדשה נוצרו גם ארכיונים של עסקים. כל הארכיונים האלו היו סגורים לקהל ופתוחים אך ורק לבעליהם. זה היה מצב הנגישות למסמכי הסמכות ולידע כתוב בעל משמעות, עד למהפכה הצרפתית.

*

חובת הקשב הדרוך לדברי האל הכתובים כעדות וכזיכרון נצחי מקודש, המסור בשווה לכל העם הקורא עברית ושומע עברית, ושינון הדברים שדיבר משה בשם אלוהים, חובת הדיבור בהם ועליהם, חובת זכירתם ושמירתם וחובת כתיבתם ולימודם, עיצבו את מכלול התרבות היהודית כתרבות אוריינית, שומעת וקוראת, מפענחת, מדמה, מפרשת, זוכרת ושומרת, בעל פה ובכתב את ייחוד האל.

*

בשל הניב הנזכר לעיל וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, המחייב את האבות והבנים ופוטר את האימהות והבנות, חייבו חכמים את כל האבות ללמד את כל הבנים ללמוד תורה ואסרו על כל הבנות מצווה זו. כלומר הפטור הפך לאיסור וקבע את גורלן של בנות העם היהודי. המילה בניך חוזרת ומודגשת בפרשה זו: “רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ… וְאֶת בְנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן” (דברים ד, ט–י); עוד נלמדה חובת הוראת הבנים מהפסוקים הנאמרים כל יום כחלק מקריאת שמע: ‘וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל־לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ…’ (דברים, ו, ו–ז), “וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם” (שם, יא, י"ט).

חובת שינון התורה הותנתה בידיעת הקריאה בלשון הקודש. חובת הוראת לשון הקודש של האבות כלפי בניהם הוגדרה בלשון נחרצת בדברי התנאים: “קטן שאין צריך לאמו… יודע לדבר, אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש, ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם” (תוספתא חגיגה א, ג). חובה זו התפרשה בלשון נוקבת בסִפְרֵי דברים. מהפסוק “וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּרבָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ” (דברים, יא, יט), למדה ההלכה שנשים פטורות מתלמוד תורה. המדרש על ספר דברים, שנערך בארץ־ישראל במהלך המאה השלישית לספירה, מבטא את השקפת עולמם של התנאים ומבאר את הפסוק שנזכר לעיל, כשהוא קובע כהלכה פסוקה את איסור לימוד תורה לבנות, לצד חיוב לימוד לשון הקודש לבנים:

“ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם – בניכם ולא בנותיכם, דברי ר' יוסי בן עקביא: מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואינו מלמדו תורה – ראוי לו כאילו קוברו; שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם; אם למדתם אותם את בניכם – ירבו ימיכם וימי בניכם, ואם לאו – יקצרו ימיכם, שכך דברי תורה נדרשים, מכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן לאו” (סִפְרֵי יא, יט).

*

חובת לימוד נאורה זו ביחס לכל בני הקהילה הזכרים, אבות ובנים, אשר חרגה מכל המקובל בשלהי העת העתיקה ביחס לאוריינות בכל חברה אחרת הידועה לנו, נקראה, כאמור, ‘תלמוד־תורה’, וקבעה את בסיס הזהות הקהילתית ואת מדרג הערכים החברתי והתרבותי בקהילה היהודית. אולם, ראוי לזכור שמדרג ערכים חינוכי־חברתי זה, שהבטיח נגישות שווה לידיעת החוק הכתוב לכל אדם יודע קרוא בלשון הקודש, הצמיח לומדים בקיאים ומשכילים בני־חורין בכל קהילות ישראל, שהפכו לרב־לשוניים, לברי אוריין ולקוראים עצמאיים בעלי דעה, ולעתים אף לבעלי ספריות ולכותבים בעלי ידע ובעלי ביקורת. תלמוד תורה כחובה המוטלת על כל האבות והבנים, אשר נודע לשבח בישראל ובעמים, הושתת על חובות האב על הבן, מצד אחד: “האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות” (בבלי, קידושין כט ע"א), ועל קיפוחן, נישולן והדרתן של רוב בנות הקהילה, מצד שני, ככתוב במפורש על מצוות ההוראה של האבות ביחס לבניהם: “דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם, ת”ר הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו" (בבלי, קידושין כט ע"ב). על המשמעויות החברתיות וההיסטוריות של ההדרה של נשים מלימוד תורה, ועל תוצאותיה המרות, שהיו כרוכות באנאלפביתיות כפויה של רוב ציבור הבנות והנשים בחלק ניכר מקהילות ישראל, בשלילת ריבונותן ונגישותן לחוק ולספר, ובתלותן של נשים נבערות בבעליהן יודעי קרוא וכתוב, כתבתי בהרחבה בספרי “סבתא לא ידעה קרוא וכתוב; על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות”, ירושלים: כרמל תשע"ח.

*

*משה חוזר לראשיתה של קהילת הזיכרון, שבעה דורות לאחור: לאבות האומה עמהם נכרתה הברית, ולארץ המובטחת שאלוהים נשבע להם עליה, ארץ שניתנה בחלום ובברית אך הנחלתה וירושתה תלויים בזיכרון:

*

אלה שבעת הדורות שאת סיפורם יש לזכור: משה בן עמרם, בן קהת, בן לוי, בן יעקב, בן יצחק, בן אברהם, משה הוא דור שביעי לאברהם.

משה שב ומזכיר את חסד האל במתן הארץ הטובה המובטחת בברית שנכרתה עם אבותיו, ומתריע וחוזר ומתריע מפני השכחה של סיפורה ההיסטורי של קהילת הזיכרון, המעוגן במעבר מעבדות לחירות בחסד אלוהים: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.*

משה שב ומספר את סיפור יציאת מצרים ואת המסע להר סיני לרגע ההתגלות וקבלת החוק האלוהי, למען לא ישכח לעולם. הוא מספר את הסיפור וקושר בין יציאת מצרים, מעמד סיני והכניסה לארץ המובטחת, וחוזר ומזהיר על חובת ההתבדלות המוחלטת מעמי הארץ, שבה נפתחה הפרשה באזכור פרשת חטא בעל פעור, שכן ידוע וברור לו שהקרבה החברתית עם בני הארץ, תגרום באופן בלתי נמנע לעבודת אלילים או לעבודה זרה, האסורה באיסור חמור כאחד משלושת חטאי היהרג ובל יעבור:

*

וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב

לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ.

וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.

לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם.

כִּי אֵל קַנָּא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

לֹא תְנַסּוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה.

שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ.

וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ

וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ.

לַהֲדֹף אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.

*

משה מכונן את קהילת הזיכרון ההיסטורית של העם היהודי על החרדה מפני השכחה והנשייה ועל גשרי הזיכרון בין העבר לעתיד. הוא מקשר את העתיד לעבר בדרכים שונות וכאן דוגמה נודעת לאחד הגשרים המובהקים –המעבר מעבדות לחירות הכרוך ביציאת מצרים ובמעבר מעם עבדים שחי מאות שנים בתרבות פוליתאיסטית מוחשית, לעם בני חורין החי מתוך תודעה מונותאיסטית מופשטת, המעוגנת בזיכרון כתוב ובעדות העם כולו על התגלות נראית ונשמעת של קול האל הנעלם:

*

כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם.

וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה.

וַיִּתֵּן יְהוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ.

וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ.

וַיְצַוֵּנוּ יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה.

וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ.

*

פסוק אחרון זה מהדהד את מה שנאמר על אברהם שהאמין באלהים

וְהֶאֱמִ֖ן בַּיהוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה

*

כאן ראשיתה של מסורת ארבע השאלות, הלא הן ארבע הקושיות בליל הסדר, המנציח מדי שנה במשך אלפי שנים, את סיפור יציאת מצרים ומסורת ארבעת הבנים הקשורה בארבע הפעמים בתורה שבהן מופיע החיוב לספר לבנים על יציאת מצרים.

*

כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ

וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי

שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ.

וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם

הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם.

וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ.

כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים

וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר.

כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם

מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ

וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ.

*

*הקושי המוסרי הגדול שבהתמודדות עם תיאורי כיבוש הארץ בספר יהושע, הקשים עד מאד לקוראים בני זמננו מבחינת אכזריותם וקיצוניותם, העולה כדי ג’נוסייד, מתבאר כאן.

האימה החשכה מפני עבודת אלילים, או החרדה הנוראה מפני ‘החזרה מצרימה’ או מנהיה אחרי אלוהים אחרים, מצדיקה מבחינת המוסר המקראי, את השמדת עמי הארץ, עובדי האלילים. הקדושה של העם הנבחר, המוגדר כ’עם סגולה', המחייבת התבדלות והבחנה מוחלטת מהתרבות הסובבת, מתירה את הכחדת עמי הארץ והשמדתם, כדי להימנע מסכנת ההתבוללות, הטמיעה וההעלמות.

*

הפרשה מסתיימת בתיאור אהבת אלוהים לעמו הקדוש, ובתיאור קדושת העם בצביונו האידיאלי, זה שכל יחיד מתוכו נקרא כזכור לאהוב אהבה משולשת: לאהוב את אלוהיו בכל לבבו ובכל מאודו, לאהוב את הגר, הלא הוא הזר הבוחר לגור עמו כגר תושב, כנזכר שלושים ושש פעמים בתורה, ולאהוב את רעו ושכנו באותה מידה שהוא אוהב את עצמו. השבועה, הברית, האהבה, הצדק והחסד, הזיכרון והעדות, העומדים בתשתית הזיקה בין האל לעמו, נקשרים לבחירה, לקדושה ולסגולה של העם הזכאי לאהבת אלוהים, הנתבע לאהוב את אלוהיו ולחרות אותו על לבבו, ולזכור ולשמור את כל האמור לעיל על סיפורו ההיסטורי, הקשור במעבר משעבוד לחירות, המיוסד על חסד אלוהים האוהב את עמו השומר את תורתו וזוכר את מצוותיו, ועל הברית, העדות והשבועה שנכרתו עם אבותיו:

*

כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ

בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם

כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים.

כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם

וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם

הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה

וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים

מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם.

וְיָדַעְתָּ כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים

הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו

וּלְשֹׁמְרֵי מצותו [מִצְו‍ֹתָיו] לְאֶלֶף דּוֹר.

וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ

לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ.

וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם.

*

אחתום את הביאור על פרשה דרמטית זו – המציירת את יחסי האל ועמו בפי אדם השוכח את עצמו ואת קיומו ברגע פרידתו ופורש את הגשר שבין עברו של העם לעתידו, זה המתואר בפי האל בפסוק הנפלא וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה – בשני שירים שכתבו שתי משוררות שלא זכו לחנינה. הראשון נכתב בידי לאה גולדברג כהדהוד לגורלו של משה בפרשת ואתחנן וראה אור בספר שיריה, “שארית החיים” שנערך בידי טוביה ריבנר אחרי מותה:

*

אֵין לָךְ זְכוּת חֲנִינָה בָּעוֹלָם.

הַכֹּל הָכְרַע.

חֲלוֹמוֹתַיִךְ טוֹבְעִים בַּיָּם

וְאַתְּ אוֹמֶרֶת שִירָה.

*

*

והשני הוא שיר מכמיר לב שנכתב לפני תשעים שנה על ראשית הפרשה:

"עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.:

*

מִנֶּגֶד

*

רחל בלובשטיין

*

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

*

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

*

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

*

חורף, תר"ץ

*