פָּרָשַׁת עֵקֶב היא פרשת השבוע השלישית בספר דברים. הפרשה מתחילה בפרק ז', פסוק י“ב ומסתיימת בפרק י”א, פסוק כ"ה. הפרשה הכתובה בעברית יפהפייה, מהדהדת, המשובצת בניבים וביטויים ייחודיים שעיצבו את הלשון העברית מהעת העתיקה ועד ימינו, ממשיכה את נאום הפרידה של משה העומד על פסגת הר נבו ומתבונן מראשית לאחרית בדרך ייחודית המכוננת סיפור היסטורי של קהילת זיכרון.

הקול האוטוביוגרפי המופלא המציין את ספר דברים, משנה תורה, מעניק למחבר אפשרות נדירה לכונן סיפור היסטורי המנחיל זיכרון לדורות, ולספר מחדש את כל אשר נחשב בעיניו לדברים של עיקר מראשיתו של העם מימי אבות אבותיו בשבעת הדורות הקודמים למשה - אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה, ועד לרגע הכניסה לארץ שבו מסתיים החומש ומתחיל עידן חדש בהנהגתו של יהושע בן נון, משבט אפרים, ממלא מקומו של משה בן שבט לוי.

משה מדבר בפרספקטיבה היסטורית, בתבונה, ברוחב ראות, בעומק הבנה, ביושר מוחלט, בחכמה, בהשראה, באמת ואמונה, באהבה ויראה על כל מה שבעיניו ראוי להיזכר לדורות ועל שתי הדרכים העומדות בפני העם, התלויות רק בבחירתו. הדרך שהוא מתווה אותה ומחנך את העם אליה היא דרך הברכה הבוחרת בטוב ומבטיחה טוב, “לְטוֹב לָךְ”, הקשורה ביראת אלוהים ובאהבת אלוהים, בשמירת מצוותיו, חוקיו ומשפטיו, שהיא דרך החיים, הפריון, השלום, הברכה, האחווה והשגשוג. הדרך השנייה שהוא מזהיר מפניה היא דרך הקללה, המוות, החורבן, המלחמה, הכיבוש, הגלות והכיליון.

*

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ.

הֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ.

*

משה בן עמרם בן קהת בן לוי, בנה הצעיר, כבד הלשון, הבא בימים, של יוכבד בת לוי, דמות הגיבור האנטי־גיבור הגדולה בספרות העולם, המנהיג הקשיש המתחיל את מסע הנדודים המפרך בגיל שמונים ומספר אודותיו בגיל מאה ועשרים, כשהוא מגמגם כבד פה הזקוק לעזרת אחיו הבכור, וסובל ממרידות חוזרות ונשנות נגדו מקרב העם הממרה את פיו, עם המסרב להשתכנע מדברי שליח אלוהים - נושא בפרשה זו את הנאום הגדול שבו הוא מכונן את קהילת הזיכרון של העם היהודי, סולל את מסילת ההיסטוריה של העבר המשותף הראוי להיזכר לדורות, המוביל אל העתיד המשותף, מנחיל לקהילת הזיכרון שהוא מייסד דברים נצחיים של עיקר ובונה גשרים בין העבר המשותף של העם, עליו הוא מספר לבני עמו הצעירים, כברית גורל, לבין העתיד המשותף של העם, בארץ המובטחת, כברית ייעוד, אותו מבטיח אלוהים בפי משה נביאו.

*

משה איש האלוהים, העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, הוא אדם מפוכח ומרחיק ראות, ישיש בא בימים רב ניסיון, ידוע סבל ונטול אשליות, היודע היטב בפני מי הוא נושא את דבריו, ערב חציית הירדן והכניסה לארץ המובטחת. הוא אומר כאן בפרשה באופן חד־משמעי: “כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה” ומוסיף שידוע לו היטב היטב שבני ישראל הם חוטאים, ממרים, כפויי טובה וקשי עורף, המוגדרים בפיו כרשעים השוכחים את גאולתם בידי האל הגואל מבית עבדים, כשהתפלל לאלוהים שיסלח להם: אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ.

משה, מרחיק הראות, מיטיב לדעת, יותר מכל אדם, שהסיכוי שיצליח לשכנע את העם קשה העורף הזה, צאצאים של עבדים בורחים ומשועבדים נרצעים, האוחזים במושגים גשמיים ובערכים חומריים, ללכת בדרך הטוב המופשטת, המיוסדת על אמונה באל מופשט ובערכיו המופשטים, המתגלה בחוק וספר, בסיפור ובמשפט, דרך המיוסדת על דחיית הנראה לעין בשם הנשמע לאוזן, דרך הקשורה בדעת, אמת וצדק, חירות ושוויון, חסד וחמלה, תקווה וברכה, הקשורים לכבוד האדם וחירותו - דרך הברכה, המיוסדת על עדות וזיכרון, התגלות, לוחות כתובים, חוק, היסטוריה, מיתוס, אמונה ושיקול דעת - לזנוח את דרך הרע המוחשי, דרך הקללה, המיוסדת על מחיקת ההיסטוריה, על שכחת ההתגלות, על הפניית עורף לחסדי האל וחוקיו, על שכחת הטוב הקשור בגאולה וברית, על שקר והתנכרות, על עריצות ושעבוד, על כוח, ממון, שחיתות וחמדנות, על פיתוי החושים וטובות חומריות, בעולם שיש לו הווה גשמי בלבד - הוא קלוש מאד.

משה בן שבט לוי, השבט היחיד המופקד מאז ספר ויקרא, תורת כוהנים, על הנחלת הזיכרון, על הוראת הקריאה והכתיבה, על התורה והשירה, על ההנצחה והקדושה, על הלימוד וההוראה בכתב ובעל פה, על כתיבת העדות, התולדות וההיסטוריה, ועל הנצחת הסיפור, המשפט והחוק, המתנים את הנחלת הזיכרון ושמירת מחזורי הפולחן המשביתים הנצחיים של מועדי ה' מקראי קודש, מחלק את דבריו בין חובת הזיכרון ואימת השכחה או בין הנצח הטמון בכתיבת ההיסטוריה והנצחת הזיכרון לטמיון הכרוך בסכנת השכחה ובתהום הנשייה.

*

בעיני משה שכחת ההיסטוריה המקראית של תולדות העם, המעוגנת בבשורת החירות האלוהית הכרוכה בדעת, אמת וצדק, ובמתנת השביתה המחזורית המקודשת של מועדי ה' מקראי קודש, השביתה השביעונית הנצחית, המשווה בין בני האדם כולם, ושכחת מצוות האל הכתובה, שאותן חייבים לזכור ולהנחיל כל יום, כל היום, בכל דרך, שקולה לנטישת תורת הייחוד האלוהית, של אל אחד ויחיד בורא שמים וארץ, אלוהי ההיסטוריה והחוק האלוהי, שגאל את עמו מעבדות לחירות והבטיח להם את הארץ המובטחת, אלוהי המצווה והמשפט, המוסר והצדק, השלום, החירות, האמת, החסד והברית, או לעזיבת התורה המונותאיסטית, אותה ניסה להנחיל בכל דרך במשך ארבעים שנה. מבחינתו של משה איש האלוהים השכחה היא האימה שבחזרה כפוית הטובה לאחור, לעולם שממנו נגאלו ובו היו עבדים, לעולם השעבוד והעריצות, השקר והכזב, עולם עבודת אלילים, אשר אותה הכירו מקרוב במצרים ואותה יפגשו בכל הדרה, יופייה ומוחשיותה המתעתעת בעת הכניסה לארץ כנען, שם נמצאים אלילי הכסף והזהב במקדשיהם המרהיבים של כל שבעת עמי כנען.

משה, מנסח אמונת הייחוד ועולם הערכים המופשטים, מביא החוק משמים ומספר הסיפור המקראי על קשייו ומאבקיו, החל מסיפור הבריאה ומחזוריה הנצחיים הנגלים לעין בחסדי הבורא, עבור בתולדות הברית עם האבות ובסיפור העבדות ויציאת מצרים והנדודים במדבר, המשך במסורת המחזוריות הנצחית הקבועה והידועה מראש של ‘אלה מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם', וכלה ברגע הקודם לכניסה לארץ כנען, מיטיב לדעת יותר מכל אדם אחר, כמה קשה האמונה באל המופשט של אמונת הייחוד, האל הבורא, אלוהי הצדק, החוק והמוסר, הנגלה לאבות האומה ונביאיה בחלום, בחזון ובברית. הוא יודע מה גדול האתגר של אמונה מופשטת באל שכולו נברא בעולם של ספר, מספר וסיפור, בכ"ב אותיות, סיפורים וזיכרונות, ההופכים בפי נביאיו ומשורריו לתורה ועדות, חוק ומשפט, שירה ומיתוס, לסיפור והיסטוריה, למוסר, מצפון, חובה וחמלה, חירות ואחווה, חכמה, בינה, דעת ורוח אלוהים, שכולם מושגים מופשטים חסרי ייצוג מוחשי חזותי.

משה מיטיב לדעת, כמי שגדל בארמון מלך מצרים, עד כמה מפתה האמונה באלילים המצודדים הנראים לעין במלוא יופיים, שבמקדשיהם המרהיבים ושובי הלב, בין האגמים והנהרות, גינות פרחי הלוטוס וחבצלות המים, נגלים במלוא תפארתם יפי הארכיטקטורה הפולחנית, העוטפת בזוהר מצודד את האלים והכוהנים עוטי הזהב ואבני החן. הוא גם מיטיב לדעת שבמקדשים אלה, המפתים את כל רואיהם בחגיגת חושים מרהיבה, נערכות חגיגות זמר ונגינה, תופים ומחולות, ריקודי זימה, קסמים ושירת מקהלה, וסעודות זבח לרוב.

כלומר, כל קסמי העולם החזותי הנראה לכל עין, וכל פיתויי התרבות החומרית והאמנות המוחשית הנוגעים לעולם החושים, וכל החגיגות הרב־חושיות המרהיבות ביופיין, המצודדות כל לב והמושכות בעושרן כל עין, הן אלה שהוא נאבק נגדן מאבק בלתי פוסק, חסר תוחלת וחסר סיכוי, בשמם של רעיונות מופשטים שאין להם שום ביטוי חזותי כגון ברית וחסד, בריאה ושביתה, ברכה ושלום, צדק וצדקה, חסד ואמת, חירות ונאמנות, וסיפורי חלום של שבועה, אמונה, הבטחה והתגלות.

*

משה מעמת, חזור ושנה, בין המסר האלוהי המופשט - השמור בחוקים ומשפטים, בריתות וזיכרונות, מצוות ופיקודין, תורות וספרים, שירים וסיפורים - המבטיח את החסד האלוהי, את ההשגחה האלוהית, את ברכת החיים, את הברית וחסד, הברכה והשגשוג, הצדק והדין, כחלק מרצף הדורות העל־זמני, הנפרש בין ראשית לאחרית בהיסטוריה פרה־דטרמיניסטית ידועה מראש, לבין שכחתו של מסר מופשט זה, התלוי כולו בברית נצחית ובעדות מקודשת המצויה בשפה הכתובה ובזיכרון הריטואלי, בלימוד, בשינון ובזיכרון הכתוב בְּסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, בחוק ומצווה, לבין סכנת השיבה לעולם האלילות המפתה והמצודד שכולו כזב של ההווה שאין לו עבר ואין לו עתיד, משום שאין לו מסורת כתובה על ספרים ולוחות המשותפת בגלוי עם כלל הציבור,ואין לו לימוד, זיכרון והנחלה.

בשעה שמבינים את ההתמודדות הנוקבת בין האמת המונותאיסטית המופשטת לחלוטין, של דת המיעוט, המושתתת על דברו של אל נשמע ולא נראה, אלוהי ההיסטוריה, הספר והכתב, הלוח והזיכרון הכתוב, אמת המיוסדת כולה על חוק נצחי ומוסר אלוהי, על זיכרון ועדות, והבטחת חיי עולם המושתתים על ברית קודש כתובה של השבתה וחירות, לבין הכזבים המצודדים ביופיים של הפולחן הפוליתאיסטי של דת הרוב, שכולה רק דת ההווה החומרית, המוחשית והנהנתנית, החוגגת והמצודדת בחושניותה, שאין לה זיכרון כתוב בדבר העבר או הבטחה בדבר העתיד, אפשר לנסות להבין - את מה שקשה כל כך לפציפיסטים הומניסטים סובלניים ופלורליסטיים רב־תרבותיים בני ימינו להבין - את מצוות הכחדת העמים המאמינים בעבודת אלילים הנראים לעין, המאיימים בעצם קיומם המוחשי ובהאדרת הנראה לעין, על בני ישראל, המצווים להאמין רק במופשט, בנשמע לאוזן, בעל־זמני, במוסרי ובעל־היסטורי, בגילומו הכתוב של אלוהי החוק, המשפט, המוסר, הצדק, החירות, הזיכרון, העדות, הברית והחסד, המכונן את ההיסטוריה.

בני העם, אליהם נושא משה נכד לוי, את דבריו, נתבעים להאזין (שמע ישראל!) ולזכור, לזכור ולשמור במחשבה ובמעשה את אשר הם מצווים לעשות בבחינת ‘זכור ושמור’ נצחיים שאין להם תפוגה, שכן הם מעוגנים בהיסטוריה נצחית ומשתרעים מאופק עד אופק, בכוחה של הברית בין שמים וארץ, מהבריאה ועד הגאולה, ברית נשמעת ולא נראית, המיוסדת על עדות נצחית שנודעה במעמד סיני, ברגע דרמטי שבו נאמר ‘וכל העם רואים את הקולות’. ומגילות קומראן מוסיפות ‘ורעדודיה אחזתם’.

*

הברכה, השפע, התנובה, הפריחה והפריון, השובע, השגשוג, הצמיחה והמשכיות החיים הנצחית, שכולם ניתנים משמים במחזוריות נצחית, בחסד אלוהים, מותנים בהשבתה קבועה, מעשי ידי אדם לפי לוח השבתות והמועדים של מקראי קודש. דהיינו: מי שישבות מכל מלאכה ושעבוד עצמו וזולתו, מדי שבת בשבתו ומדי שבעת מועדי ה' - מקראי קודש ומועדי דרור - החלים בשבעת החודשים הראשונים של השנה, בין ניסן לתשרי, או מי שישבות שבעים ימים מדי שנה בהם חלים השבתות ומועדי ה' מקראי קודש, ומי שישבות בשמיטה וביובל, מדי שבע שנים ושבע שביעיות שנים, יזכה לראות את שבעת המינים צומחים, פורחים ומבשילים בשדותיו ומוכנים לאסיף, קציר, בציר ומסיק בשבעת חודשי השנה הראשונים.

שבועת השביעיות הנצחית של ‘מקראי קודש מועדי דרור’, המבוססת על מחזורי השבתה שביעוניים מקודשים של שבת, שבעת מועדי ה‘, שמיטה ויובל, שאין להם תפוגה, היא המבטיחה את מחזורי הדגן, התירוש והיצהר של שבעת המינים. משה כאילו אומר לעם בערבות מואב: אתם, בני עבדים משוחררים, שנגאלתם אתם והוריכם, בחסד אלוהים מבית עבדים, תשבתו במחזור שביעוני נצחי של מקראי קודש של דרור וחירות, שבתות, מועדים, שמיטות ויובלים [כמפורט בפרק כג ופרק כה של ספר ויקרא] ואני, ה’ אלוהיכם, הגואל אתכם מבית עבדים, אוליככם קוממיות לארץ אבותיכם ואוריש את אויבכם מפניכם, ולא עוד אלא שאתן גשמכם בעתם, ואצמיח לכם מכל טוב הארץ וברכתה, בשבעת המינים המוכנים לקציר, בציר ומסיק, גדיד, ארייה וקטיף, בשבעת חודשי השנה הראשונים אשר בהם חלים כל שבעת מועדי ה'.

*

מכאן ואילך הפרשה עצמה בנוסח מנוקד. שימו לב לפועל שמע, שכן המופשט הוא נשמע ולא נראה. מפעם לפעם אוסיף הערת כוכבית בעקבות אחד הפסוקים בנוסח לא מנוקד.

*

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.

*ברית וחסד ואהבת אלוהים, אהבה, ברכה ופריון, והשורשים והפעלים הקשורים בשמיעה, שמירה וזכירה, הן מילים המאפיינות את היצירה הכוהנית. ברית השביתה המחזורית המקודשת, של שבעת מועדי ה', השבתות, השמיטות והיובלים, היא לבדה המבטיחה את חסד החיים, שכן היא קשורה במקראי קודש ומועדי דרור, בשבועה ובעדות, באות ובברית, בקריאה ובהנחלה של זיכרון כתוב בעל אופי היסטורי־אגדי מובהק, הכולל סיפור ומיתוס, חוק ומשפט, תורה ושירה, היסטוריה וכרונולוגיה, הנשמע בקריאה מחזורית ברשות הרבים, המתרחשת במקראי קודש ומועדי דרור.

*

וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ.

*

דגן, תירוש ויצהר הם הראשונים משבעת המינים המוכנים לקציר ובציר, למסיק וקטיף, בשבעת חודשי השנה הראשונים: השעורה נקצרת ב־כ“ו בחודש הראשון, חודש ניסן, ביום ראשון, החיטה נקצרת בט”ו בחודש השלישי, ביום ראשון, חודש סיון, גפן הענבים נבצרת בשלישי בחודש אב, ביום ראשון, ושמן הזיתים נמסק בכ"ב באלול, ביום ראשון. ארבעה מועדים אלה החלים תמיד ממחרת השבת, ביום ראשון, רחוקים מרחק של שבע שבתות האחד מרעהו. שלושת המינים האחרים יוזכרו להלן, התאנים, הרימונים והתמרים, המובאים למקדש בחג השביעי, חג הסוכות, חג בן שבעה ימים, החל במחצית החודש השביעי.

*

בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ.

*

*ברכה היא ברכת החיים ורציפות החיים הבין־דורית, ברכת הפריון והשגשוג, השפע והריבוי, השובע והשמחה, הלידה באדם וההמלטה, ההטלה וההשרצה בעולם החי, הקשורים כולם בראשיתם בסוד הפריון הסמוי מן העין, בחיוניות ובשפע או בשמחת החיים על כל גילוייה, ובביטוי החיים, הארוס, הברכה, המזרע והפריון, הקשורים בחסדי הבריאה ובמסתוריה הסמויים מהעין ובחסדי האל הבורא. כל אלה המשמחים לב אנוש, הם היפוכם של הקללה, העקרות, הישימון, המדבר, הטמיון, הנשייה והכיליון. פסוק הנזכר לעיל לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה, מצוינת לראשונה האפשרות שהגבר יהיה עקר, בדרך כלל במקרא רק נשים הן עקרות.

בעברית המילים שבע [מספר] שובע [ההפך של רעב] ושבועה [ברית] נגזרות מאותו שורש ונכתבות באותן אותיות ש.ב.ע. ולא בכדי.

*

וְהֵסִיר יְהוָה מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ

לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ.

וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ

לֹא תָחֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ.

*

מכאן מתחיל משה ומתאר את חובת ההתרחקות וההיבדלות מכל העמים האחרים, עובדי האלילים, עבדי הראייה המוחשית, השבויים בגבולות עולם החושים ונכנעים לו, בהיותם משוללים כל ראייה היסטורית מופשטת, הכורכת בין העבר, ההווה והעתיד. הוא תובע את הרחקתם, השמדתם והכחדתם במלחמה ובחרב. אָכַלְתָּ מלשון מאכלת. משה טוען שזו תביעה אלוהית, המתנה את שמירת הברית, ועל כן אלוהים הוא שינהל מלחמת שמד זו שמטרתה הכחדת הפיתוי האלילי, ואין לעם לחשוש מפני יחסי הכוחות בין עם קטן ודל לבין עמים עצומים וחמושים.

המושגים אמת יחסית, רב־תרבותיות, סובלנות בין־דתית, הכרה במגוון חיוני של ריבוי אורחות חיים ותרבויות או ריבוי אמתות והשקפות עולם, פלורליזם, רבגוניות־תרבותית וסובלנות, דיאלוג בין דתי או ‘חיה ותן לחיות’, לא היו מוכרים כלל ועיקר באלף השני לפני הספירה, ערב הכניסה לארץ. הם התפתחו רק אחרי היסטוריה עקובה מדם של מלחמת העולם השנייה!

*

כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם.

לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם.

הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

כֵּן יַעֲשֶׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם.

וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ.

לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא.

וְנָשַׁל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט

לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.

וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם.

וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ וְהַאֲבַדְתָּ אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם

לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם.

פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ

לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ

כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא.

וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ

שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא.

*

כאמור המלחמה היא מלחמת דת ומלחמת תרבות, מלחמת ערכים סותרים, מלחמת הנשמע בנראה ומאבק המופשט הנצחי הכתוב במוחשי הדומם בן החלוף. העולם המונותאיסטי הצעיר, הזעיר והשברירי, המיוסד על הנשמע האלוהי הקושר בין העבר לעתיד בברית, חלום, נבואה, התגלות והבטחה, המתועד בטקסט כתוב, המחייב ‘זכור ושמור’ כהמשך הדיאלוג החי בין האל לאדם, נגד העולם הפוליתאיסטי העתיק, הענק, רב העוצמה, המיוסד על הנראה הדומם ועל המוחשי החרש, כולם מעשה ידי אדם, המתייחס להווה הנראה בעין לבדו, הווה מרהיב ביופיו ופארו, ומצודד במקדשיו וטקסיו המטילים אימה.

אין מדובר כאן בהרחבת שטח מחיה או בטובות הנאה חומריות או באיגום משאבים מכל סוג, כלל וכלל לא. המדובר אך ורק במאבק המונותאיזם הנשמע משמים ונודע בכתב, או בדיבור אלוהי כתוב על ספר, נגד הפוליתאיזם הדומם, הנראה, מעשה ידי אדם, שמעצם הגדרתו כיצירה אנושית מוחשית הוא בן חלוף, או במאבק האל המופשט המדבר והשומע העושה את הָאֹותֹות וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ במסע עם מבית עבדים לעולם של חירות, באלוהי העץ והאבן הדוממים, המרהיבים והנראים, אך אינם מדברים או שומעים, זוכרים ומשיבים, אלילים מעוררי יראה ואימה, הניצבים בראש עולם השליטה והשעבוד, ההתעמרות והניצול, כסמלי המלכות והכפייה, הסמכות והתוקף.

סיפורי יציאת מצרים, שבהם אלוהים הנעלם הראה את כוחו ועוצמתו, כנגד כל חיל פרעה האדיר שטבע בים, משמשים כתזכורת למידת הביטחון שיש לתת בכוחותיו האינסופיים של אלוהי הברית, הדעת, האמת והצדק, אלוהי החסד והחירות וחופש הבחירה, שאינו נרתע מלהכחיד את כל אויביו, המאמינים בתועבות אליליות של פסלי עץ ואבן דוממים מטילי אימה, המייצגים את עולם השליטה המלכותית, ההתעמרות וההכנעה, השעבוד והכפייה שבו לעבדים אין זמן ואין מועד.

התרבות הדתית של כל מי שאיננו בן ברית – המאמין באל המופשט ובחוקיו, תורותיו ומשפטיו, האל המדבר והשומע, הנצחי והמקודש, אלוהי הייחוד והחירות זוכר הברית והחסד, אלוהי ההיסטוריה והמוסר, אלוהי הזיכרון והשבועה, הברית והעדות, הקושר תמיד בין העבר, ההווה והעתיד במונחים כמו עבדות וחירות, גלות וגאולה, בית עבדים והארץ המובטחת - נחשבת כתועבה ופיגול, שיקוץ וחרם של אלה החיים את פיתויי ההווה הרב־חושי לבדו, או את ההוללות הגשמית בלבד, ומתעלמים מעברם המשותף ועתידם המשותף ומעולם הערכים המוסרי וההיסטורי העומד בתשתיתו. כאמור לעיל: וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא.

*

האימה הבלתי פוסקת בספר דברים מפני פיתוייה הרב־חושיים של תרבות הרוב העריצה והמשעבדת, על יופייה וקסמיה המושכים את הלב המשתאה ואת העין החומדת, שכוח משיכתה המרהיב גדול מנשוא, מתירה לפעול נגד העמים המאמינים באלילים הפוליתאיסטים והדוממים ונגד אליליהם, פעולות של השמדה והכחדה עד חורמה.

יש לחזור ולהדגיש ולציין שסובלנות, רב־תרבותיות, שיח בין־דתי, רב־קוליות ופלורליזם, הסכמי שלום בין דתיים או אמת יחסית וחופש בחירה, לא נודעו כלל וכלל בהיסטוריה העולמית של הדתות, עד למאה העשרים.

הדיון בחופש מצפון בענייני דת החל בעולם הנוצרי רק במאה השש־עשרה, עם עליית הרפורמציה הלותרנית, אולם מלחמות הקודש המדממות והמאבקים המרים בין הקתולים לפרוטסטנטים הלותרניים או הקלוויניסטים, ברפורמציה ובקונטר־רפורמציה, הוכיחו שלרעיון זה היו מעט מאוד תומכים והרבה מאוד מתנגדים.

האינקוויזיציה הקתולית נוסדה במאה השש־עשרה במענה לכפירה הפרוטסטנטית, נגדה ניהלה מלחמת קודש. קודם לכן, במאה השלוש־עשרה והארבע עשרה, הקתולים רדפו עד חורמה את הקאתארים והאלביגנזים בצרפת, הנוצרים והמוסלמים נאבקו אלה באלה בספרד ובאנדלוסיה במאה החמש־עשרה, מוסלמים ונוצרים נלחמו אלה באלה על ארץ הקודש באלף הראשון ובאלף השני. בני כל הדתות רצחו ונרצחו במלחמות דת ממסעי הצלב ואילך ככופרים מסוכנים עד למאה העשרים, שבה נודעה הכחדת הארמנים הנוצרים בידי התורכים העות’מאניים המוסלמים, על רקע המתח הבין־דתי שהצדיק ג’נוסייד בעיני התורכים, והמאבק שהתרחש בין נוצרים למוסלמים בבוסניה ובקרואטיה וכל מה שהתרחש בין המוסלמים להינדים בהודו ופקיסטאן, הן רק דוגמאות ספורות מני רבות למלחמות המאמינים בכופרים, המלוות את הדתות המונותאיסטיות והפוליתאיסטיות מאז ומעולם.

אולם ראוי לזכור שבמלחמות על רקע שלטון האידיאולוגיה הטוטליטרית הסמכותנית והכוחנית, וסטייה ממנה, המתירה כל כפייה, הגליה, כליאה, שעבוד, הרג ורצח (קומוניזם, נאציזם, סטאליניזם, פאשיזם, ומאואיזם הן רק חלק מאידיאולוגיות אלה), נהרגו לא פחות בני אדם מאשר במלחמות על רקע דת האמונה כנגד בגידה וכפירה.

מאז ששני בני האנוש הראשונים, בני אדם וחוה, או אדם חוה והנחש, הרגו האחד את השני, או מאז שקין רצח את הבל על לא עוול בכפו, מוצאים צאצאיו ממין זכר, המנהלים את הסדר הפטריארכלי־הירארכי האלים המבוסס על יחסי כוח, בעלות, שליטה, הכנעה, אפליה, הדרה, אלימות, השתקה, כיבוש, דיכוי, שעבוד והפרדה, שלל סיבות לרדוף ולהתעמר, להגלות ולכפות, לכלוא ולרצוח, להכחיד ולהשמיד איש את רעהו, על רקע דת, גזע ולאום, אמונה ומוסר, אידיאולוגיה, גאווה ריקה, לאומנות גסה, חמדנות וטיפשות, או כוח, כבוד וכסף. עובדה מאלפת היא שרוב המאבקים לא העלו דבר מלבד חורבן והרס, בעוד שבמאבק המונותאיזם בפוליתאיזם בעולם המערבי, במקומות בהם רוב האוכלוסייה בוחר להאמין באחת מהדתות המונותאיסטיות, ניצח בדרך כלל המונותאיזם את הפוליתאיזם באופן גורף.

*

יש מקום לקוות שבמאה העשרים ואחת ישכילו נשים חכמות ונבונות, חומלות, סובלניות, משתפות, הומניסטיות, פציפיסטיות, פמיניסטיות ושוחרות שלום, המאמינות בקדושת החיים של כל אדם ובכבודו הסגולי של כל אדם ובערכו המוסרי של כל אדם, ובזכויות האדם השוות לכל אדם שמובטחים לו שוויון וחירות, נשים בנות כל הדתות והלאומים, וגברים חכמים וחומלים המאמינים בזכויות האדם ולא ב’כל דאלים גבר', למצוא שיח אחר ופרספקטיבה אחרת לקיום האנושי, המיוסדת על דברי הנביא ישעיהו ‘לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה’.

אלם ואלימות ודיכוי והשתקה קשורים תמיד זה בזה. ויתור על כוח, עריצות, כיבוש וכפייה, דיקטטורה ומשטר צבאי, הוא תנאי ראשון לחיי שלום והידברות, שגשוג וברכה. דיבור והקשבה, שיח וידיעה, זיכרון וקשב, חיים משותפים, סובלנות, פלורליזם, פיוס וריצוי, הכלה ופשרה, עדיפים לאין ערוך על האמת המוחלטת, הצדק המוחלט, המוות המוחלט, ההתבדלות המוחלטת או לשון המאכלת והחרב, המלחמה, הטרור והנשק. כמו שאמר יהודה עמיחי:

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב.

*

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

הוּא קָשֶׁה וְרָמוּס

כְּמוֹ חָצֵר.

*

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.

*

וּלְחִישָׁה תִּשְׁמַע בִּמְקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶׁר נֶחְרַב.

*

*

*

כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם.

וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו [מִצְו‍ֹתָיו] אִם לֹא.

*

* כאן מציע משה פרשנות מעניינת למטרת המסע במדבר, מסע הנדודים הקשה והמייסר שתכליתו הייתה העמדת העם בניסיון. מסתבר שהעמדת עם העבדים הבורח במבחן העינויים והסבל, כדי לראות אם יוכל לעמוד בניסיון ואם יהיה נאמן לאמונת הייחוד ולמצוות אלוהים, היה מלכתחילה מסע ייסורים חינוכי. לסיפור המלכד את העדה בתוך הקשר היסטורי ידוע מראש, בין שעבוד לחירות ובין גלות בבית עבדים לגאולה בארץ המובטחת לעם ריבוני, שנקבע מראשית לאחרית רק בידי האל, נוסף היסוד הבלתי צפוי, המתעתע, מבחן הניסיון הקשה שניסה האל את עמו כשעינה אותו בייסורים וניסה את נאמנותו.

*

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ

לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם

כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם.

שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה.

וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ.

וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ.

*

* אפשר לחלוק על התבונה ועל המוסר שבהכרעה האלוהית לייסר את עמו המעונה במאות שנות עבדות, במבחני נאמנות שרבים כל כך נכשלו בהם ונענשו עליהם בעונש מוות, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שמסע הייסורים במדבר ולקחיו המרים, בין חטא העגל למי מרה וסיפור פחד העם מדברי המרגלים או חטאיו בערבות מואב, נותר חרות בזיכרונו של העם במשך אלפי שנים.

מכאן ואילך, משה מתאר לאלה ממאזיניו שעמדו בניסיון ולא מתו בדרך, בשל ספקותיהם ופקפוקיהם, או בשל חטאיהם וכישלונותיהם, קשי עורפם ותאוותיהם, ממגפות ורצח, משריפה או מהבלעות באדמה, ומעונשים אלוהיים נוספים, את הארץ המובטחת אליה מוביל אותם אלוהים.

במקום מדבר צחיח, מדבר ישימון צלמוות, מדבר צייה, חרבה ונשייה, רעב וצמא, שבו האוכל היחיד הנמצא הוא ציפורי שליו ומן מן השמים, יזכו להגיע לארץ שופעת נחלי מים ומעינות, ארץ מבורכת במי תהום, ארץ זבת חלב ודבש, המניבה את שבעת המינים הנאספים בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, יבולים המבטיחים שובע, שגשוג, שפע וחיים, ברכה וחירות, ולא בצורת, רעב, מצוקה, קללה, גלות, עבדות ושעבוד:

*

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה

אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.

*

כאמור לעיל, אלה הם שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם, הצומחים ומבשילים במועד קבוע וידוע מראש בשבעת חודשי השנה הראשונים כברכה משמים וכשבועת השובע. “מגילת המקדש” שנמצאה בין מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, מפרטת את מועדי הקציר, הבציר, המסיק, האסיף, הקטיף, הארייה והגדיד של שבעת המינים.

השעורה נקצרת ראשונה, ביום ראשון, ממחרת השבת, בכ"ו בניסן 26.1. יום הנף העומר.

שבעה שבועות לאחר מכן, ביום ראשון ממחרת השבת, נקצרת החיטה בט"ו בסיון 15.3 (חג הביכורים הוא חג השבועות, הוא חג ביכורי קציר חיטים וחג מתן תורה, חג המלאכים וחג עליה לרגל).

שבעה שבועות לאחר מכן, ביום ראשון, ממחרת השבת, ג' באב 3.6 מתחיל בציר הענבים (מועד התירוש)

ושבעה שבועות לאחר מכן, ביום ראשון ממחרת השבת, בכ"ב באלול 22.6 מתחיל מסיק הזיתים (מועד היצהר).

בחודש השביעי, הוא חודש תשרי, קוטפים רימונים, אורים תאנים וגודדים תמרים, ועולים למקדש, במועד העלייה לרגל, לחג של שבעה ימים, השביעי במועדי ה', חג הסוכות, שנאמר בו חזור ושנה ‘ושמחת בחגך’.

*

אכן יש סיבה לשמוח שמחה רבה, האסמים, היקבים והגרנות, מלאים וגדושים בקציר חיטים ושעורים, בקמח לאדם ובמזון לבהמה, בדגן, תירוש ויצהר, ביין ושמן, בתאנים ודבלים, בדבש תמרים ובעסיס רימונים. השובע מובטח כששבעת המינים נאספים במרווחים של שבע שבתות או שבעה שבועות, בשבעת חודשי השנה הראשונים (ארבעת המינים הראשונים) כששלושת המינים האחרונים נאספים בחודש השביעי, ונחגגים ברוב שמחה בחג של שבעה ימים בחודש תשרי, הוא המועד האחרון משבעת מועדי ה׳. שבועת השביעיות המחזורית הנצחית לשומרי השבתות, השמיטות היובלים ושבעת המועדים בשבעת חודשי השנה הראשונים, מבטיחה שלא יהיה רעב בארץ ולא יהיה צורך לרדת למצרים, לבית עבדים, לשבור שבר ולהשתעבד כעבדים למלכים אכזרים ועריצים ולשליטים מתעמרים ומשעבדים עובדי אלילים.

*

מכאן מתאר משה את הארץ הייעודה, המבורכת:

אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ

אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

*

* משה שב ומתאר את ברכת הארץ המובטחת ואת טובה, ושב ומתרה ומזהיר על חיוניות שימור קהילת הזיכרון הזוכרת את חסדי האל ואת גבורתו במחזורי השבתה שביעוניים, או במחזור הנצחי של מועדי קודש, מקראי קודש מועדי דרור, ומנחילה וזוכרת ושומרת את מסגרת הסיפור ההיסטורי המלכד, סיפור המסע הגדול במדבר, מסע הייסורים והעינויים המתיש, שהיה מבחן נאמנות וניסיון קשה שרוב העם לא עמד בו, ואת מכלול הסיפורים הקשורים בו, שכולם סיפורי לקח וזיכרון, ומתריע מפני הפניית העורף לקהילת הזיכרון ההיסטורי ומפני שכחת החסד האלוהי והחוק האלוהי והברית האלוהית של שבועת השביעיות של מועדי דרור, מקראי קודש, שרק היא מבטיחה את הבשלת שבעת המינים, את השובע והשבועה שבין שמים וארץ.

*

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ.

וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה.

וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ.

הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ.

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.

*

חטא השכחה, הוא חטא ההתנכרות לאמת ולחסד וחטא כפיות הטובה לאל הגואל, שאת חסדו יש לזכור ולו יש להודות על החסד, השפע, הפריון והברכה, החירות, השגשוג וההצלחה הקשורים בארץ המובטחת.

משה מזכיר את חובת הזיכרון של הגאולה מ’מצרים בית עבדים', את חובת ההודיה על היציאה מעבדות לחירות, על ההנהגה בנדודים במדבר ועל הבטחת ירושת הארץ המובטחת והורשת תושביה. חטא השכחה הוא חטא הרהב, ההיבריס, של יחוס ההצלחה למעשה ידי אדם ולא לחסד האל ולשבועת הברית הנצחית. חטא כבד זה הוא חטא ההתעלמות מהזיכרון ההיסטורי ומהעדות הכתובה, חטא השכחה וכפיות הטובה, הכרוך בהכחשה וסילוף, שקר ותעתוע של הגאווה האנושית, או חטא ההיבריס המקביל במיתוס היווני, חטא זה נקרא:

כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.

וְזָכַרְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל

לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.

וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם

הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן.

כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהוָה מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹאבֵדוּן

עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

משה אינו נלאה מלחזור על הסיפור המלכד של קהילת הזיכרון של בני ישראל ולספר שוב ושוב את הסיפור ההיסטורי של העם היהודי שגיבורו הוא אלוהים הבורא והמחוקק, הגואל והשופט, המצווה והאוסר, הגואל משעבוד לחירות והמשחרר את עמו מבית עבדים, אלוהי הכתב והספר, אלוהי הנצח שומר הברית, הוא אלוהי הייחוד הסופר והמספר, ההיסטוריון היודע כול מראשית לאחרית, כורת הברית והשבועה הנצחית, ואיננו מפסיק אף לרגע להיאבק בשכחה ולהילחם בנשייה ובסילוף העובדות, ואינו עייף מלהזכיר את מה שאין לשכוח, את חובת אהבת אלוהים ויראת אלוהים והכרת התודה לאלוהים הגואל והמשחרר מבית עבדים, אל המעניק לעמו את החוק הכתוב וההבטחה, ודורש הפניית עורף לאלוהי הכסף והזהב ותובע את חובת ההתנכרות המוחלטת לאלילים, ומזכיר את העונש הבלתי נמנע לכל מי שאיננו שותף לקהילת הזיכרון, הזוכרת בנאמנות את הברית והחסד, את המשפט והחוק, את סיפור הבריאה ואת הסיפור ההיסטורי, את הנס וההתגלות, את המצווה והחוק ואת המחזוריות השביעונית הנצחית המקודשת של ‘מקראי קודש ומועדי דרור’ שעליהם נוסדה הברית עם בני ישראל הזוכרים את דבר אלוהים אדוני הארץ: ו“ְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.” (ויקרא כה, כג) "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא כה, נה).

כאמור העולם המקראי נברא בְּסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר מתוך פרספקטיבה היסטורית מוסרית חובקת כל, המחילה את החוק האלוהי על כל תחומי הניסיון האנושי. ראשיתו הדרמטית ביחס לעם ישראל היא בכינון החירות האלוהית כערך עליון ומתת לאדם, לעומת השעבוד העריץ בעולם האלילי, ממנו מחלץ אלוהים את בני עמו. קהילת הזיכרון מתחילה במשפחה שבניה יורדים למצרים, שראשיתה לפני שבעה דורות, וממשיכה בסיפור השעבוד והגאולה ההופך לעולמם של עבדים בורחים, נוודים בני בלי ארץ, החוצים את המדבר הגדול במשך ארבעים שנה, בשם סיפור חלום הארץ המובטחת.

משה שב ומזכיר את חטאי העם, כישלונותיו וקלקלותיו, כדי שלא יטעו לחשוב ולו לרגע שדבר מה נשכח ונסלח בעם שהעבר שלו חקוק על ספר, וכדי שלא ישגו לחשוב שיש להם איזו זכות, איזו מעלה, איזה צידוק או איזה חלק בכיבוש הארץ. חובתם לזכור את חסד אלוהים ואת בריתו, לזכור ‘כי לי הארץ אמר ה’, כי לי בני ישראל עבדים' ולזכור שרק אלוהים בחסדו הוא זה הנלחם להם ומוריש את עמי הארץ מפניהם וחובתם לזכור כנגאלים אסירי תודה, את חוקיו ולשמור את מצוותיו ולזכור את חסדו כגואל ומשחרר, כבורא משגיח ומחוקק, כביטוי להשתייכותם לקהילת הזיכרון ההיסטורית של העם היהודי.

*

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם.

עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק.

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאַבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לָךְ.

אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהוָה לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהוָה מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ.

לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.

וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה.

זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְהוָה.

וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת יְהוָה וַיִּתְאַנַּף יְהוָה בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם.

*

*משה חוזר ומפרט את חטאי העם העקשן והסרבן, הממרה והחוטא, כפוי הטובה וקשה העורף, ‘עם נבל ולא חכם’, בסיפור אפי רחב יריעה שהגיבור הטוב בו הוא אלוהים, כורת הברית, הכותב והזוכר, והגיבור הרע בו הוא העם קשה העורף, מפר הברית, כפוי הטובה, השוכח והמתנכר.

משה, הזוכר הכל, מספר להלן על ארבעים הימים אחרי מעמד סיני כששהה על הר חורב הוא הר סיני, הר אלוהים, בחודשים סיון תמוז החמים מנשוא, כשלא אכל ולא שתה, אלא קיבל את לוחות הברית. נוסח זה של סיפור ארבעים הימים אחרי מעמד סיני בדיעבד, בגוף ראשון מאלף ונוגע ללב.

*

בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם

וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי.

וַיִּתֵּן יְהוָה אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים

וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל.

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן יְהוָה אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית.

* יש לתת את הדעת על התיאור הנפלא של המעבר מהדיבור האלוהי האינסופי לכתב האלוהי על הלוחות, לוחות האבנים המכונים לוחות הברית, הברית שנכרתה בחורב עם כל העם שראה את הקולות והיה עד להתגלות האלוהית בהר הבוער באש, בענן ובתימרות עשן. הכתיבה היא אלוהית בעולם היהודי וראשון הכותבים הוא אלוהים הכותב על לוחות האבנים באצבע אלוהים. אולם המפנה ההיסטורי המופלא מתרחש ברגע שבו הדיבור האלוהי הנשמע לנביא לבדו, הופך לחיבור כתוב באצבע אלוהים, הנמסר לנביא אך מצוי בשווה לפני כל קורא בלשון הקודש משעה שהתורה נמסרת לעם כולו. אין בעולם היהודי חוק השמור רק בארכיון של הארכון [הכינוי לשליט, בשפה היוונית] או כתבים סודיים השמורים רק ליודעי ח"ן. הכתוב שייך בשווה לכולם. הגישה השווה לחוק של כל אדם מישראל היודע לקרוא בלשון הקודש, היא התשתית הדמוקרטית שוויונית של העם היהודי מראשיתו בעת העתיקה ולאורך כל ההיסטוריה, בשל כך אף פעם לא היו בעם היהודי מעמדות כבחברות קדומות אחרות. הקריאה היא החובה האנושית, הכתיבה מלכתחילה היא אלוהית. בני שבט לוי המופקדים על הנחלת הזיכרון, על הקריאה והכתיבה וההוראה, ראו את הכתיבה, הקריאה והדיבור כשייכים לאלוהים, המעניק אותם בחסדו רק למלאכים ולבני האדם. בחומש האל הוא ראשון הכותבים מקרב בני שמים ומשה הוא ראשון הכותבים מקרב בני האדם.

מסורת חלופית עתיקה מספרת על הגיבור הכוהני הראשון בספרות הבתר־מקראית הקדומה, ששמו חנוך בן ירד, בן הדור השביעי לדורות האדם, שנלקח לשמים כדי ללמוד לקרוא, לכתוב ולחשב, ולהפוך לראשון הקוראים, הכותבים והמחשבים. חנוך האדם הראשון שחצה את הגבולות בין הארץ לשמים, ושב מן השמים לארץ כ’ספרא רבא‘, עם ספרייה של ספרים שמסרו לו המלאכים, היה ראשון מייסדי המסורת המיסטית־הכוהנית פורצת הגבולות, כשהפך למייסד הכהונה כ’שרא רבא דאסהדותא’, השר הגדול של העדות, וראשון העדים הכותבים, שלמד קריאה, כתיבה וחישוב מן המלאכים, וחזר לארץ כדי להנחילם לבנו מתושלח, מייסד הכהונה שלפני המבול. חנוך חזר לשמים, לעולם ההיכלות והמרכבה, וזכה לחיי נצח בגן העדן הנודע בשם פרדס, שם הוא יושב וכותב לעולמי עד. [ראו עליו ועל קורותיו: רחל אליאור, “חנוך בחרתה מבני אדם” - חנוך סופר הצדק והספרייה של “הכוהנים בני צדוק”, ברשת]

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם

סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא.

הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ.

וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי.

וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה

סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם.

וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם.

*

*המעבר הנורא מעמי (שלח את עמי!) לעמך (כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ) שמשמעו התנכרות האל לעמו, וכוונתו להשמידו כולו ולהציל את משה לבדו ולייסד ממנו עם חדש, והמעבר הדרמטי ממעמד סיני, רגע ההתגלות האלוהית בקולות, רעמים וברקים, לחטא העגל, רגע הכפירה בכל אשר היו עדים לו רק שבועות ספורים קודם לכן, ברגע שבירת הלוחות, ממחיש את האימה האפלה שהעולם האלילי מהלך על משה ואת הסכנה העצומה הטמונה בהפרת הברית, הכרוכה בעבודת אלילים

הפיתוי של אלוהי זהב כסף ומסכה קיים תמיד בכל העולם הסובב, ואם שבועות מעטים אחרי שכל העם שמע במעמד סיני, באש בברקים ובקול שופר, את ‘לא תעשה לך פסל וכל תמונה’, נשכח הדבר מלבו, וכל רצונו של העם היה לשוב ולהשתחוות לעגל הזהב, לא ראה משה דרך אחרת להגיב מאשר לשבור את לוחות הברית שהביא מההר. לא קול אלוהים, קול גדול ולא יסף, ולא דבר אלוהים הכתוב, באצבע אלוהים חרות על הלוחות, ולא ההר הבוער באש, בתימרות עשן, ברקים ולפידים, לא היה די בהם כדי לעצור את העם בפני החזרה לפוליתאיזם מושך־הלב, המצודד, המדיח והמפתה, שחי בקרבו מאות שנים.

*

וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהוָה כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה

לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ.

כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא.

וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא.

וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ

וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר.

וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת יְהוָה.

וּבִשְׁלֹחַ יְהוָה אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם

וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ.

מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְהוָה מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם.

וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהוָה אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי

כִּי אָמַר יְהוָה לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם.

וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה וָאֹמַר אֲדֹנָי יְהוִה אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ

אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה.

זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ.

פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת יְהוָה לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר.

וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה.

*

*משה המסתגף והצם ארבעים יום וארבעים לילה, הופך לסנגורם של ישראל, כשאלוהים אחוז הזעם והקצף, כולו חרון אף וחמה, על התנהגותם הממרה והחוטאת של בני ישראל, ועל דרכם המתנכרת, הבוגדת וקטנת האמונה של בית יעקב, גומר בדעתו לכלותם, בשל היותם חוטאים, רשעים וממרים וקטני אמונה. משה מתחנן ונופל על פניו ומפציר באל הקוצף והזועם, לזכור את זהותו כאלוהי ההיסטוריה הקושר ראשית באחרית, ולשמור את ההבטחה לאבות האומה לפני שבעה, שישה וחמישה דורות (בין אברהם למשה עברו שבעה דורות רצופים של אבות ובנים:

אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה).

*

בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְהוָה אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה

וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ.

וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן.

וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי.

וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְהוָה אֵלָי.

וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה.

*

סיפור כתיבת לוחות האבן באצבע אלוהים על ההר, המייצגים את הדיבור האלוהי הנצחי מתוך האש ההופך ללשון הקודש הכתובה, או את אינסופיותם האלוהית הנצחית של החוקים, המשפטים, המצוות, התורות והפיקודים, הסיפורים והשירים, המיוסדים על דבר האל במעמד סיני, ומכוננים את תשתית הזיכרון הכתוב, השאיר פתח דרשני רב השראה להרהורים על אותיות הכתב ועל יחסן לדיבור ולשלל מחשבות על מקורה האלוהי של השפה והלשון, על הקשר בין הדיבור האלוהי לדבר המוחשי או בין השפה הבוראת לבריאה, ולמחשבות על אינסופיות משמעויותיהן של האותיות והמילים שנחרתו על הלוחות ביד אלוהים ככתוב,

“וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת”. (שמות לב, טז).

המילה חָרוּת נקראת גם כחירות, חירות פרשנית, חירות יוצרת, חירות דרשנית, הלכתית, סיפורית, שירית, מיסטית וחזיונית. המקור האלוהי של השפה המדוברת והכתובה, היא שפת הבריאה והחוק, שפת ההיסטוריה והסיפור, הבסיס לזכור ושמור, והמקור האלוהי של החוקים והמצוות ושל דברי המלאכים והנביאים, כוננו את טיבה של קהילת הזיכרון היהודית ששזרה את חוטי השתי והערב בין הקבוע, האלוהי והנצחי אשר חָרוּת עַל הַלֻּחֹת לבין כל מה שיש בו חירות על הלוחות, חירות פרשנית המוכרת כשכתוב המקרא, כהלכה ואגדה, כיצירה ומדרש, כשירה ופיוט, וכפילוסופיה וקבלה.

ההיבט הראשון המתאר את הכתיבה של החוק “וְהַלֻּחֹתמַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת”, הוא אלוהי, נצחי, קבוע ומקודש, ואינו ניתן לשינוי, ואילו ההיבט השני, הפרשני, 'חירות על הלוחות', הוא תמצית הריבונות האנושית שנתונה לה החירות לפרש מחדש את הטקסט הקבוע ולהוסיף ולחשוף ממדים חדשים של משמעותו האינסופית מעבר לפשט הכתוב.

התיאור של הכתיבה הכפולה על לוחות האבנים העלה אפשרות השוואה בין לוחות ראשונים ללוחות שניים. כך למשל, שבתאי צבי, הנביא של התנועה השבתאית במאה השבע עשרה ביקש להחזיר את העולם למציאות של לוחות ראשונים שלפני החטא, שהיה בהם לדבריו רק טוב, רק מצוות עשה ולא היה בהם את מצוות לא תעשה, ושאף לפטור את האדם מעונשם של הלוחות השניים שיש בהם טוב ורע ושאף לפטור את הנשים מעונש שעבודן לבעליהן כתוצאה מחטא אכילת פרי עץ הדעת. לפניו, בעל הזוהר למד את האפשרות של ‘תורת עץ חיים’ היא תורת לוחות ראשונים, לעומת ‘תורת עץ הדעת’, היא תורת הלוחות השניים. גם האגדה והמדרש הרבו לתת את דעתם על החוק המצוי בידינו לעומת החוק שקדם לו ושערי פרשנות ודרשנות אף פעם לא ננעלו.

*

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו.

*

כאן בחטף, נקבע עקרון היסטורי רב חשיבות - הכהונה עוברת בירושה מאב לבן, שלא כמו הנבואה וההנהגה. בנו של משה, גרשם, איננו ממלא את מקומו, וגם לא נכדו. אבל בנו של אהרון מכהן תחתיו, ובנו ובן בנו אחריו, כי אהרון וזרעו נבחרו לכהונת עולם.

ללוי, סבו של אהרון, היו ארבעה ילדים: גרשון, קהת ומררי ויוכבד. רק בניו של קהת הם כוהנים, בניהם של שני הבנים האחרים, גרשון ומררי, הם רק לוויים. בניה ובתה של יוכבד בת לוי שנישאה לבן אחיה, עמרם בן קהת בן לוי, הם: נביאה, כהן ונביא, כלומר, מרים, אהרון ומשה. בנו של אהרון, נכדו, נינו ובן נינו וצאצאיהם בשרשרת רצופה של אב – בן, מכהנים בכהונה הגדולה מהמאה השלוש עשרה לפני הספירה לכל המאוחר, ועד למאה השנייה לפני הספירה. מזמן המלוכה הם נקראים בשם בני צדוק הכוהנים, כי אביהם, צדוק בן אחיטוב כהן הראש, דור עשירי לאהרון הכהן, שכיהן בימי דוד והיה נאמן לו, משח את בנו שלמה למלוכה, ככהן הראש בדורו.

הכהונה הגדולה של בני צדוק, המפורטת במקומות שונים בחומש ונמשכת לאורך המקרא ונזכרת בספר עזרא הכהן ובדברי הימים, חיבור כוהני מובהק המתעניין בשושלות, היא כולה שושלת צאצאיו הישירים של אהרון בזיקה פטריליניארית, אב, בן, אב, בן. בני צדוק הכוהנים ששימשו בקודש ככוהנים גדולים או ככהן הראש, כיהנו ברציפות עד שנת 175 לפני הספירה, בימי חוניו בן שמעון, שהודח בימי אנטיוכוס שכבש את ירושלים. ספריית המגילות שנמצאה בקומראן, שכולה כתבי קודש, מייחסת את עצמה לבני צדוק הכוהנים. בן סירא שכתב בראשית המאה השנייה לפני הספירה כתב “ברוך הבוחר בבני צדוק לכהן”.

*

* אחרי מות אהרון הכהן, אחיו הבכור, חוזר משה, נכדו של לוי, ומספר על בחירת שבט לוי, שבטו שלו, לשרת בקודש, לשאת את ארון הברית המקודש ולברך את העם. אולם הוא מציין עובדה רבת חשיבות - הואיל ושבט לוי נבדל מכל תריסר השבטים האחרים, ורק עליו הוטלה החובה לשרת בקודש, הוא לא יזכה בנחלה, ה' הוא נחלתו, הוא לא יזכה באחוזה, ה' הוא אחוזתו. “עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ”. החכמה הגדולה הגלומה בהפרדה בין כהונה לבין נחלות, אחוזות, רכוש והון, נודעת לנו היטב מתולדות הכנסייה, שנקטה בדרך ההפוכה ותבעה נחלות ורכוש רב לכוהניה ואלה צברו הון עתק ומעלו בתפקידיהם.

*

הסיבה שכל השבטים נוחלים נחלות, מלבד שבט לוי, טמונה בהנחה שכל השבטים יתפרנסו מעבודתם בחקלאות או במרעה, או מהאדמה שהיא נחלתם ואחוזתם, כפי שתעלה בגורל. העבודה הכרוכה באחוזה ובנחלה או באדמה, משעבדת את העובדים בה ואוחזת בהם, בין בחקלאות ובין במרעה, כל הזמן, ללא מנוחה, ולא לחינם נאמר ‘בזעת אפך תאכל לחם’ ולא במקרה המילים עבדות ועבודה נגזרות מאותו שורש.

אבל, הואיל ומשה, בשם האל, בחר לייסד קהילת זיכרון של בני חורין הנועדים יחדיו במקראי קודש ומועדי דרור, שבהם כל חברי העדה שובתים ולא עובדים במשך שבעים ימים בשנה, אלא רק קוראים בתורה, ומאששים את המכנה המשותף של קהילת הזיכרון, ולא רק קהילת עובדים עבדים המשועבדים שבעה ימים בשבוע לעבודתם, הוא מספר שאלוהים הבדיל לו שבט אחד מכלל שבטי ישראל לעבודת הקודש, להנחלת הזיכרון, ללימוד ולהוראה, כפי שיאמר בהמשך - על בני לוי ועליהם בלבד הוטלה המטלה של הנחלת הזיכרון, שימור הזיכרון והוראתו - יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. (דברים לג).

ממקומות אחרים במקרא, למשל בספר דברי הימים א כד, אנו למדים על חלוקת הכוהנים לכ“ד משמרות. כל משמר ומשמר שירת בעבודת הקודש פעמים או שלוש בשנה, כי בשנה שיש בה חמישים ושתיים שבתות או חמישים ושניים שבועות, כל אחד מעשרים וארבעה המשמרות ישרת שבועיים במקום המקודש - במקדש או במשכן, וארבעה משמרות ישרתו שלוש פעמים במקום המקודש, כדי לשמור את הרצף המחזורי המשבית של חמישים ושתים שבתות השנה, לצד שבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים, ואת מחזור ההשבתה השביעוני של השמיטות והיובלים. מחזור המשמרות היה מורכב ובעל חשיבות רבה (כשכל עשרים וארבע המשמרות שרתו מחזור שלם של שלוש־עשרה פעמים ביחס לשנה שמשית שיש בה חמישים ושתיים שבתות, שנה מקראית המתחילה באחד בניסן יום רביעי, הגיעה שנת שמיטה, וכשכל המשמרות שרתו תשעים ואחת פעמים, הגיעה שנת היובל). כך שמרו את רצפי הזמן הארוכים של השמיטות והיובלים, שהם חלק ממקראי קודש מועדי דרור. לכל אחד מכ”ד המשמרות ששרת שבוע אחרי שבוע, היה שם, כגון משמר ידעיה ומשמר יהויריב או משמר הפצץ, משמר דליה או יחזקאל, ובמגילות המשמרות שנמצאו בקומראן, רשמו את מחזורי השירות של כל אחת מכ"ד המשמרות על פי שם המשמר ושם המועד הקרוב לשבוע השרות (למשל [משמר] יהויריב במועד היצהר).

בין כתבי מגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, מצאנו מגילות מפורטות של משמרות הכוהנים ומועד שירותם המדויק במקדש במשך מאות שנים. במשך שאר חמישים שבועות השנה, שבהם לא שרתו במקדש או במשכן בשילה, כלוח ליטורגי חי, השומר את רצפי הזמן הארוכים של השמיטות והיובלים ואת רצפי הזמן של מחזור השבתות והמועדים, הם לימדו את הילדים לקרוא בתורה והורו להם את החוקים והמשפטים במשך כל השבוע. משעה שהילדים נגמלו מיניקה ומחיתולים בגיל שלוש או ארבע, הם החלו ללמוד במשך עשר שנים, בחינם גמור על חשבון הציבור.

זו משמעות ברכת משה: “יורו משפטיך ליעקב תורתך לישראל”, ההוראה היא הנחלת הזיכרון הכתוב ולימוד הקריאה בלשון הקודש. כדי ללמד חייבים ללמוד. כדי ללמוד חייבים זמן פנוי ללימודים שמישהו אחר משלם עבורו. זמן זה נקרא ביוונית סכולה schola וזה מקור המילים school scholar scholarship – אסכולה או אסכולות, זמן פנוי ללימודים שמישהו אחר, מלבד התלמיד, משלם עבורו כדי שיהיה לו פנאי ללמוד ולהשקיע את כל זמנו בלימודים. הלוויים לא עבדו בעבודת אדמה כי עבדו בעבודת הקודש במקדש שבועיים או שלושה במשך כל שנה, אבל לימדו את התורה, חוקיה ומשפטיה מנוסח כתוב ומקודש, במשך כל שאר שבועות השנה. הם היו אלה שהעתיקו את התורה הכתובה עבור כל שבטי ישראל והם היו אלה אשר לימדו את כל הבנים הזכרים לקרוא בחמישים השבועות בשנה אשר בהם הם לא עבדו במקדש. בזמן שכל העמלים מכל שבטי ישראל שבתו ונחו בשבת, הכוהנים והלוויים עבדו בעבודת הקודש. הם הנחו את הקריאה בתורה במקראי קודש במשך שבעים ימים מדי שנה = 52 שבתות ו־18 ימי שבעת המועדות בניכוי השבתות. הם היו פטורים משעבוד לעבודת אדמה אבל היו חסרי רכוש, וחיו על תרומות עולי הרגל ועל קרבנות החטאת והנדבה, ועל כן חוזרת התורה פעמים רבות על הצורך לזכור את הגר, היתום, האלמנה והלוי אשר בשערך, כי לכולם לא הייתה אחוזה או נחלת אדמה כמקור פרנסה והם נזקקו לתרומות הציבור.

יש לשים לב לניגוד העקרוני שהתורה נוקטת בו בין כוהני מצרים לכוהני ישראל. כוהני מצרים הם היחידים במצרים, מלבד המלך, שהם בעלי נחלות ואחוזות, כי העם המצרי מכר את כל אדמתו למלך בשנות הרעב הכבד תמורת מזון והשתעבד למלך כצמיתים ועבדים המעבדים את נחלת המלך ונותנים לו חומש מכל יבולם, ואילו כוהני שבט לוי הם נטולי נחלה וחסרי אחוזה במצוות אלוהים,האומר: "עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ (להלן).בעוד שכל משפחה מכל שבט מתריסר שבטי ישראל, מלבד שבט לוי, נוחלת נחלה העולה בגורל, שהיא נחלתה לעולם במצוות האל. בספר בראשית בפרק מז מסופר שיוסף בן יעקב, בתפקידו כמשנה למלך מצרים וכאחראי על הממגורות והאסמים שבהם שמר את גרעיני החיטה בשנות השובע, משעבד את כל העם המצרי למלך מצרים, בימי הרעב, תמורת לחם שמקבלים הרעבים המוסרים את אדמותיהם למלך. העם המצרי הרעב ללחם בא ליוסף ואומר לו: "לָ֧מָּה נָמ֣וּת לְעֵינֶ֗יךָ גַּם־אֲנַ֙חְנוּ֙ גַּ֣ם אַדְמָתֵ֔נוּ קְנֵֽה־אֹתָ֥נוּ וְאֶת־אַדְמָתֵ֖נוּ בַּלָּ֑חֶם וְנִֽהְיֶ֞ה אֲנַ֤חְנוּ וְאַדְמָתֵ֙נוּ֙ עֲבָדִ֣ים לְפַרְעֹ֔ה וְתֶן־זֶ֗רַע וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת וְהָאֲדָמָ֖ה לֹ֥א תֵשָֽׁם׃ וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כׇּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֙יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְר֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃ וְאֶ֨ת־הָעָ֔ם הֶעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל־מִצְרַ֖יִם וְעַד־קָצֵֽהוּ׃ רַ֛ק אַדְמַ֥ת הַכֹּהֲנִ֖ים לֹ֣א קָנָ֑ה כִּי֩ חֹ֨ק לַכֹּהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת פַּרְעֹ֗ה וְאָֽכְל֤וּ אֶת־חֻקָּם֙ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לָהֶם֙ פַּרְעֹ֔ה עַל־כֵּ֕ן לֹ֥א מָכְר֖וּ אֶת־אַדְמָתָֽם:..וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יוֹסֵ֡ף לְחֹק֩ עַד־הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה עַל־אַדְמַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְפַרְעֹ֖ה לַחֹ֑מֶשׁ רַ֞ק אַדְמַ֤ת הַכֹּֽהֲנִים֙ לְבַדָּ֔ם לֹ֥א הָיְתָ֖ה לְפַרְעֹֽה׃. (בראשית מ"ז יח-כה).

משה מציג בכל הנוגע לשבט לוי ולנחלות שבטי בני ישראל את ההיפוך ממצב הבעלות על הקרקעות במצרים, שבו כל הנחלות שייכות רק למלך ורק לכוהנים, בעלי זכויות היתר, שמזונם ניתן להם כחוק מידי המלך ואדמתם היא אחוזת עולם השייכת רק להם ואינה עומדת למכירה. לעומת זאת כל האדמה בארץ המובטחת שייכת רק לאל האומר “כי לי כל הארץ” ובוחר להעניק אותה בגורל לכל אחד משבטי ישראל, מלבד לשבט לוי, משום שלדבריו המנוסחים בדומה לחוקים האפודיקטיים בעשרת הדברות "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְהוָה וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָ֥ה לֹא־יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ בְּקֶ֣רֶב אֶחָ֑יו יְהֹוָה֙ ה֣וּא נַחֲלָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לֽוֹ׃ (דברים י"ח א, ב). הכוהנים והלויים נותרים אפוא ללא נחלה, ללא מזון וללא מקור הכנסה הנובע מגידולי הנחלה, מעצי האחוזה או מפרי האדמה, ובהמשך הפרק נידונים מזונותיהם המובאים בידי עולי הרגל או מעלי הקרבנות במקדש מקרב העם. הלוי נזכר תמיד לצד הגר, היתום והאלמנה שיש לדאוג למזונם בהיותם חסרי נחלה. משה, בן שבט לוי, שגדל כידוע בארמון מלך מצרים, לדברי ספר שמות, והכיר את המציאות הקרקעית המשעבדת בארץ הנילוס, מדיר את בני שבטו ממקור הרכוש הבלעדי של בני דורו, האחוזה והנחלה.

*

מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם.

בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְהוָה אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ.

*

וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא אָבָה יְהוָה הַשְׁחִיתֶךָ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם.

*

מכאן ואילך משה נושא נאום נפלא ואומר דברים נשגבים רבי השראה ורבי חשיבות, על דמות האל כבורא שמים וארץ, כאלוהי האהבה והבחירה, כאלוהי החוק המשפט, המצוות, החסד והברית, כאלוהי הצדק והמוסר, כאלוהי ההבטחה, השבועה וההשגחה, הזוכר את שבועתו לאבות האומה ושב ובוחר בעמו ואוהב את עמו. עוד הוא מפרש מה אלוהים האוהב את עמו, חושק בו ובוחר בו, מבקש מעמו קשה העורף וערל הלב ומה הוא תובע מהם - לשמור את חוקיו ומצוותיו לאהוב אותו ולירוא מפניו, לזכור את הזיכרון הקהילתי המשותף, את החוק והמשפט. התכיפות שהטיות השורש א.ה.ב נזכרות בפרשה זו, אולי יותר מאשר בכל פרשה אחרת, הן באשר לאהבת אלוהים את עמו, כאהבה נצחית, הן באשר לאהבת העם את אלוהיו, כתביעה מקודשת, מעוררות ענין רב, שכן הן נמצאות ביסוד הברית של הזכור ושמור:

*

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ.

לדברי משה האל מצפה מהאדם לארבעה דברים: לנהוג ביראת אלוהים, ללכת בדרכי האל ולחקות את אורחותיו, לאהוב את אלוהים בכל לבו ובכל נפשו ולשמור את מצוותיו וחוקותיו.

הֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ.

רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם

וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה.

וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד.

כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים

הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד.

עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.

וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.

הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ.

בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.

וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְו‍ֹתָיו כָּל הַיָּמִים.

וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה.

וְאֶת אֹתֹתָיו וְאֶת מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וּלְכָל אַרְצוֹ.

וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם יְהוָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה.

וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל.

כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כָּל מַעֲשֵׂה יְהוָה הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.

וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם.

אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.

*

מכאן - ספר דברים, פרק י“א, פסוקים י”ג-כ"א - מתחיל הקטע הנזכר בתפילין כרביעית מבין ארבע הפרשיות, המהדהד את הקטע הקודם מספר דברים, פרק ו‘, פסוקים ד’-ט'. “שמע ישראל” הנזכר כשלישית מבין ארבע הפרשיות.

*

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם

לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.

וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.

וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם.

וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם.

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם.

וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

*

שמירת מצוות אלה מתנה את הברכה ואת החיים:

*

לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ. כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ.

וְהוֹרִישׁ יְהוָה אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם.

כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם.

לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.

*

*

*

*

אחתום פרשה יפה זו בשיר של חיים נחמן ביאליק על משה איש האלוהים העומד בשנתו המאה ועשרים ומדבר אל העם:

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל, בִּזְרֹעוֹת דַּלּוּ רוֹם וּפְתוּחוֹת,

מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי יָמִים עֹמֵד דֹּם אִישׁ שָׂב.

בִּשְׂמֹאלוֹ מַטֵּה עֹז וִימִינוֹ תֹּאחֵז לוּחוֹת,

מִפָּנָיו נֹגַהּ הוֹד, לוֹ חֲגוֹר – בָּמֳתֵי עָב.

וּלְרַגְלָיו תֻּכּוּ שְׁנֵי עֲנָקִים גְּבוֹהֵי קוֹמָה,

יִלָּחֲמוּ בוֹ בָּעֹז, אֵלָיו יַעַרְכוּ קְרָב;

בַּקַּרְדֹּם וּבַחֲנִית עֲלוֹת יַעְפִּילוּ רוֹמָה

וּגְזֹל מִזְּרוֹעוֹ אֶת־לוּחוֹתָיו – אַךְ לַשָּׁוְא!

כִּשְׁנֵי עַפְעַפֵּי שַׁחַר עֵינָיו תִּבָּקַעְנָה,

וּבְעַנְוַת צֶדֶק מִגָּבֹהַּ יַבִּיט בָּם –

וּבִרְכֵּי שְׁנֵי עֲנָקִים שַׁחוֹת, אַף תִּכְרַעְנָה –

מֵרוֹמְמוּתוֹ הָס! כָּמֹהוּ עוֹד לֹא קָם!

ז' אדר, תרנ"ג

פרי הגפן, אחד משבעת המינים שהתברכה בהם הארץ המובטחת (צילום: רחל אליאור)