מתוך פייסבוק: הדף של רחל אליאור, 27 ביולי 2023

פרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן היא פרשת השבוע השנייה בספר דברים. זו הפרשה הנקראת אחרי צום תשעה באב בשבת הנקראת שבת נחמו, בשל ההפטרה מספר ישעיהו המתחילה בפסוק “נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם” (מ, א). הפרשה מתחילה בפרק ג‘, פסוק כ"ג ומסתיימת בפרק ז’, פסוק י"א.

הפרשה נפלאה ביופייה, הן משום שהיא מתארת בתמציתיות את עומק החלום ושברו, את החלום של משה בן עמרם לזכות ולהיכנס לארץ המובטחת, ואת ההתוודעות לאכזבה שלא יזכה לממש את חלומו; הן בשל הבחירה של משה במה לחתום את דבריו ממכלול ניסיון חייו, מה הם הדברים שהוא רוצה להשמיע בפני העם, מה הוא מבקש להנחיל כדברים של עיקר ואת מי ואת מה הוא מבקש שיזכרו וישמרו.

הפרשה מצטיינת בקול האוטוביוגרפי המובהק המאפיין את ספר דברים – זו האוטוביוגרפיה הראשונה בספרות העברית – בכמה מחלקיה. עוד היא מתייחדת בתכיפות ההיקרות של השורש ל.מ.ד בחלקיה השונים ובהקשרים השונים של השורש מרובה המשמעויות ע.ב.ר. (עָבָר, עֵבֶר, אֶעְבְּרָה, תַעֲבֹר, עיבור, יִּתְעַבֵּר, עברה וזעם ועוד); רק בספר דברים השורש ל.מ.ד חוזר ונשנה ורק בו בולטת הכתיבה האוטוביוגרפית בגוף ראשון, בשעה שמשה בן עמרם מתמצת את עיקר ניסיון חייו בהנהגת העם במדבר ואת הלקח שאותו הוא מבקש לזכור, להנחיל וללמד כעדות בגוף ראשון.

הפרשה כוללת כמה מהניסוחים היפים ביותר של דמות האל וייחודו כאל יחיד שאין שני לו, וכמה מההגדרות היפות ביותר של ייחודו של עם ישראל, כעם המחויב לברית נצחית הקשורה בספר, מספר וסיפור.

בפרשה זו נבנית קהילת הזיכרון של העם היהודי שאין דומה לה, מהעָבָר הרחוק של ההבטחה לאבות האומה, הקשורה בברית גורל, גורלם המשותף של בני ישראל שיצאו מעבדות לחירות, חטאו, נענשו ויצאו לגלות אחרי החורבן, לעתיד המשותף של קיבוץ גלויות, שיבת ציון וגאולה, הנודע כברית ייעוד, שיתחולל אחרי שבני ישראל הגולים מהארץ, יפוצו בעולם, ישובו מדרכם הרעה ויחזרו אל אלוהיהם, או ישובו בתשובה, ויזכו בקיבוץ גלויות ובשיבה לארץ המובטחת, ארץ הברית.

אלה הזוכרים ושומרים את ה’זכור ושמור' – מצווה ייחודית לעם ישראל בכל תולדות העמים – או את העָבָר המשותף ואת העתיד המשותף של קהילת הזיכרון של העם היהודי, המובטחים לשומרי הברית שנכרתה בין שמים וארץ, הברית המפורטת בחומש בין העם לאלוהיו, ממעמד סיני ואילך – יזכו להיגאל, או לחזור ולשוב לארצם.

משה בן עמרם מודע היטב לפער בין הרצוי למצוי, או לפער בין תביעת הציות לחוק האלוהי, שמקורו באל נעלם, נשמע ובלתי נראה, והמוסר האלוהי המשתמע ממנו, שנודע במדבר כדברו של אל מופשט, ולא בזיקה למקדש או ארמון, לכוח או לשלטון, המנוסח בקיצור בביטוי ‘זכור ושמור’, לבין יכולתו המוגבלת של האדם לעמוד בפני פיתויי העולם הסובב הנודע בחושים, ולעמוד בפני פיתויי היצר הכרוכים בכוח, כבוד וכסף, בהכנעה, ניצול ודיכוי, או בהנאות החושים, ולעמוד בפני כוח המשיכה המפתה של תרבויות זרות המצטיינות ביופיין ואלוהים אחרים המצטיינים בתפארתם, כוחם וכבודם. משה מיטיב לדעת עד כמה קשה לאדם מן השורה לציית לאיסורים הרבים המוטלים עליו וכמה גדולה החובה הקשורה בברית הזכור והשמור.

הוא חוזר ומתרה מפני הפרת הברית וחוזר ומזכיר את החיוב המוחלט להכיר באלוהי הברית הנשמע והבלתי נראה, ולהאמין בייחודו הכתוב על לוחות הברית ומפורש בספרי החומש, לצד החיוב המוחלט לזכור אותו כל העת ולאהוב אותו כל יום אהבה ייחודית כאל יחיד, לשמור את חוקיו ומצוותיו, ולהכיר בחיובים הנגזרים מברית עולם, ולא ללכת אחרי אלוהים אחרים וייצוגיהם בשום תרבות של קהילה אחרת, ולא לקשור קשר חברתי עם יושבי הארץ שאינם מבני ברית הנוהים אחרי האלילים.

משה בן שבט לוי, השבט היחיד הנבחר לכהונה ולוויה, זה המחויב לבדו לציווי: “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל” (דברים לג, י), מייסד קהילת ברית והבטחה, או קהילת ברית גורל וברית ייעוד של עבר משותף ועתיד משותף, הנודעים שניהם בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, ומייסד קהילת זכור ושמור, שהיא קהילת זיכרון המיוסדת על ספר וסיפור, חוק ומשפט, תורה ומצווה, דין וחסד, קהילה הזוכרת את סיפור היווסדה בארץ, ואת החוקים והמשפטים שקיבלה משמים, ועושה את מיטבה כדי לזכור ולשמור אותם, ולשם כך היא המתבדלת מהסובבים אותה, שאינם בני ברית, בדרכה לארץ המובטחת.

שלא ככל אדם אחר, העומד בערוב בימיו בעת התרוששות כוחות הגוף והנפש, על סף הפרידה מהחיים, על סף המוות, הכיליון, החידלון, הנשייה והשכחה, משה איננו עוסק בהנצחתו ותהילתו, ואיננו מרחם על עצמו בשל העובדה המרה שתוחלתו נכזבה וחלומו נהרס. הכניסה לארץ המובטחת, אליה הוביל את עם ישראל במשך ארבעים שנות מסע חתחתים במדבר, כמיילדת המיילדת תינוק בחבלי לידה, בכאבים ובייסורים רבים, נמנעת ממנו לחלוטין.

הוא איננו מבקש ממאזיניו בערוב ימיו שיזכרו אותו ואת גודל מעשיו, שיציינו את ייחודו או את גודל תרומתו למסע הגדול במדבר, שבו הופך עם עבדים נרצע, מעונה ומושפל, מאוכזב, עייף ותשוש, לעם הנכנס לארץ המובטחת, ארץ לא נודעת, בכוחם של סיפור הבטחה, ברית, התגלות, נבואה, חלום וחזון.

לא לחינם אמר עליו אלוהים: “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה” (במדבר יב), שכן משה איש האלוהים, תמיד בחר בטובת עמו, כקודמת לטובתו שלו, מהרגע שבו יצא למסע הגדול, בגיל שמונים שנה, כשהוא ישיש כבד פה וכבד לשון, וברא עם יש מאין, בכוחה של השראה אלוהית שזכה לה, שאותה היה מסוגל לבאר לשומעיו כמסר בעל משמעות עמוקה החוצה את גבולות הזמן והמקום, בכוחם של ספר, מספר וסיפור, חלום, נבואה, חזון והבטחה, חוק, שירה ומצווה.

משה בן מאה ועשרים שנה, מבקש ממאזיניו שיזכרו את ההתגלות האלוהית, את החוק האלוהי ואת המצוות שהיו עדים לנתינתן או שמעו עליהן מהוריהם שהיו עדים בטרם הפכו למתי מדבר. הוא מזכיר להם ללא היסוס את רגעי המשבר, המצוקה, הכישלון והחטא אשר בשלהם הם נענשו והוא נענש, וחוזר ומפציר בהם לא להיכנע להשפעת התרבות המקומית הנודעת בחושים, תרבות הרוב הפוליתאיסטית, הנראית לעין ושובה לב ביופייה, תרבות חזותית מוחשית שאין לה ספר של אל מופשט ואין לה זיכרון היסטורי כתוב. משה תובע משומעיו לא להיסחף בקסמם של אלילי הכסף והזהב של תרבות הרוב ולא ללכת שבי אחרי פאר מקדשיה וחגיה, ולזכור אך ורק את ייחודה המהותי של תרבות המיעוט המונותאיסטי, המיוסדת על אהבתו, חכמתו, נצחיותו וגדולתו של האל הבורא, האל הגואל, אלוהי ההיסטוריה והמוסר, אלוהי האמת, החירות, הדעת והצדק, האל המופשט, המדבר והשומע, אלוהי הדיאלוג, הנודע רק בספר, מספר וסיפור הנשמעים לאוזן, האל הגואל מעבדות לחירות, אלוהי הצדק והמוסר, המדבר בקול שמימי בפי משה עבדו, השומע לזעקת עמו וגואל אותו, האל הנגלה אך ורק בנבואה והשראה, בחלום וחזון, במצוות, חוקים ומשפטים, במיתוס, מוסר ושיר, בצדק ובברית, בחוק ודין, ובתהפוכות ההיסטוריה, שאותה הוא מספר כסיפור נשמע לאוזן ונכתב בטקסט מקודש.

*

משה בן עמרם, בן קהת, בן לוי, בן יעקב, בן יצחק ובן אברהם, השביעי בדורות ההיסטוריים של ראשית העם היהודי, על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית, תובע וחוזר ודורש ממאזיניו לאהוב רק את אלוהים המדבר והנשמע משמים, המקדש את היום השביעי במחזורי השבתה וחירות נצחיים, בשם הערכים המופשטים של הצדק, החירות והשוויון, ולא לאהוב אלוהים אחרים. הוא תובע זאת מעמו היגע מנדודיו, שגדל בבית עבדים בתרבות אלילית, חרף העובדה שהוא אל נעלם, אלוהי המיעוט המונותאיסטי החדש והבלתי מוכר, ולמרות שהוא רק אל נצחי מופשט, מדבר ושומע, קורא וכותב, בעולם שכולו מיוסד על תרבות פוליתאיסטית מוחשית וחזותית, המעלה על נס רק אלוהים מפוארים או אלילים גשמיים, נראים לעין, בעלי נוכחות מרהיבה ומעוררת יראה, שאינם אלא עצמים דוממים לחלוטין, אלוהי הרוב, הנראים לעין בתפארתם ודוממים בהדרם. משה תובע מעמו לזכור תמיד רק את אלוהים המדבר והשומע, הקורא והכותב, האל הנצחי של ‘לא יראני אדם וחי’, אל חי מאזין ומצווה, מקשיב ומדבר, מחוקק ושופט, ולא את נביאו הנודע כ’כבד פה וכבד לשון'. משה בחכמתו כי רבה מבין שהדבר היחיד המשותף לאל הנצחי הקדוש, הבורא, המחוקק והגואל, ולבני האדם בני החלוף, הוא השפה הנשמעת, לשון הקודש הנקראת והנשמעת, המדוברת והזוכרת, הכתובה על ספר ונשמעת בקול מדי שבת במקראי קודש. השפה העברית שמשה מדבר בה לעמו ומתפלל לאלוהיו, ואלוהים מדבר בה אליו בעל פה ובכתב, היא שפה אלוהית הנשמעת והמדוברת רק בפי האל, המלאכים והאדם, היכולה לבדה לשאת ערכים מופשטים כמו דעת, אמת וצדק, ברכה, חירות ושלום, זיכרון ועדות, חכמה ובינה, חמלה וחסד, קדושה ונצחיות, גאולה ותקווה, שאין להם שום ייצוג מוחשי בהיותם ערכים אלוהיים מופשטים הנחוצים לאדם עד מאוד, שאף פעם אין מהם יותר מדי.

משה, העניו מכל אדם על פני האדמה, איננו מבקש כלל שינצרו את זכרו כאדם או כאיש אלוהים או שיזכרו אותו ואת מעשיו בשום דרך, אלא הוא חוזר ומפציר, מצווה ומתחנן, שיזכרו וישמרו אך ורק את דברי אלוהים, אל חי וקיים, אל נצחי, נישא ונעלם, ואת חוקי אלוהים, תורותיו, משפטיו ומצוותיו, את אלוהי ההיסטוריה האלוהית הפרה־דטרמיניסטית, הידועה מראשית לאחרית, הקושרת בין גלות לגאולה ובין עבדות לחירות, בין הפרת הברית והחטא לבין הגלות והעונש, בין האמת והצדק, הדעת, המשפט והברכה, לעומת השקר והמרמה, העוול והחטא, העונש והקללה. הוא מתחנן בערוב ימיו שיזכרו את ההבטחה האלוהית, את השבועה והברית, ואת התביעות שתבע מהם האל הנעלם שנודע לעמו במעמד סיני, באשר לחיים לברכה ולשלום, לדעת, לאמת ולצדק, לנצחיות המוסר, החוק והמשפט, לזיכרון, ללימוד ולשינון, ולחובת השמירה וההנחלה המבטיחים את נצחיות העם והקהילה החיה חיים של זיכרון, לימוד ושינון, ברכה ויצירה.

*

אביא להלן את כל הפרשה בנוסח מנוקד ובכל מקום שיש לי דבר מה להוסיף, להעיר או לבאר, אציין את ראשית דבריי בכוכבית בכתב רגיל, לפני הפסוק או אחריו.

*

*משה מתחיל בתחינתו לאלוהים, מלשון תחנון ונשיאת חן, שבה הוא מבקש לזכות להיכנס לארץ הטובה, היא הארץ המובטחת, אליה הוביל את עם ישראל במדבר במשך ארבעים שנה בכוחה של הבטחה אלוהית:

*

וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.

אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.

*

*הוא מספר על מה התחנן ומנסח את תקוותו ותוחלתו כשהוא מזכיר את גבולה המזרחי והצפוני של הארץ המובטחת:

*

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן.

*

*ומזכיר את האכזבה שנחל ומספר את נסיבותיה. הוא נענש על חטא שלא חטא. שימו לב להדהוד המצמרר בין התקווה לאכזבה: בין אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה, לבין וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי. הפועל הראשון מלשון עבר ומעבר הפועל השני מלשון עברה וזעם.

*

וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי

רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.

עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה

וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.

*

עברה וזעם מן העבר והעונש הכרוך בהם, התנכרות האל לבקשת נביאו ולתפילת התחנונים שלו, עונש ההדרה וההרחקה וההישארות מאחור ואי הגשמת החלום, שהוא אולי נקודת השפל העמוקה ביותר בחייו של משה, נקשרים ברצף דרמטי לפקודה לעלות אל ראש הפסגה ולהתבונן סביב סביב יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה – ימה הוא התבוננות לכיוון מערב, לים התיכון, צפונה, לכיוון הר החרמון והרי הלבנון, תימנה היא כיוון דרום, לכיוון בו נמצאת תימן, ומזרחה הוא מקום הזריחה, הנקרא בעברית מקראית גם קדמה, הכיוון ממנו השמש מקדימה לעלות וזורחת. פסוק דומה מאד נאמר שבעה דורות קודם לכן לאברהם בן תרח: …שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. אולם על אברהם לא הוטלה כל הגבלה, נאמר לו: כִּי אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד־עוֹלָם. (בראשית יג, יד–טו).

המילה אוריינטציה, orientation כיוון, נגזרת מהמילה אוריינט, orient מזרח, מקום הזריחה, השינוי היומיומי הקבוע, היחיד, המוכר לכל אדם, של חילופי חושך באור. ההתבוננות מהפסגה מעניקה אוריינטציה חדשה למשמעות מהלך הנדודים מראשיתו שהונהגה בידי משה בספר שמות ועד אחריתו בספר דברים. (“אוריינט אקספרס” הוא שמה של הרכבת המפורסמת שנסעה מזרחה מלונדון או פריז ועד איסטנבול)

*

*משה איננו מכביר מילים על רגע השפל של הכאב והאכזבה משעה שהתחוור לו שהוא יראה את הארץ רק מרחוק ומנגד, אך אליה לא יבוא. הוא עובר מיד לבחירה האלוהית במשרתו, יהושע בן נון, מבני יוסף המבורך, משבט אפרים, הזכור לטוב מפרשת המרגלים, שהוא זה שנבחר לחצות את הירדן ולהוביל את העם לארץ המובטחת ולהשלים את המעבר מעבדות לגאולה ומעם עבדים לעם ריבוני:

*

וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ

כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה

וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

*

מכאן נגזרת הברכה ‘חזק ואמץ’

*

וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר.

*

*ציון המקום איננו רק בעל משמעות גאוגרפית, אלא הוא בעל מטען היסטורי כבד־משקל. ראוי לזכור שהמילה סנקציה sanction שעניינה הוא פְּעֻלַּת עֹנֶשׁ לַצַּד הַמֵּפֵר הִתְחַיּיְבוּת אוֹ תְּנָאֵי הַהֶסְכֵּם – והמילה Sanctus סנקטוס, קדוש או קודש, באים מאותו שורש.

בעולם המקראי הקדוש או הקודש הוא מקור החוק הנצחי המקודש, הכולל איסורים, הגבלות, הבדלות, הגדרות וגבולות, הבחנות, דינים וציוויים (מצוות או פיקודין של עשה ולא תעשה), חוקים ועונשים, ומפר החוק והעובר על מצווה מפורשת או על איסור מפורש, נענש בעונשים כבדים (עונש משמים כגון מגפה או כרת). גם בערבית השורש ח.ר.ם קשור למתחם המקודש ותחום האסור. الحرم אל־חראם, הוא הקדוש, והמילה חרם או חראם היא התחום האסור, זה שהעובר עליו נענש בחרם. [המילה העברית חרם היא מקור שמו של הר חרמון, שם נועדו המלאכים החוטאים שהחרימו חרם על מי שלא ישתתף בחטא בני אלוהים ובנות האדם, החוטאים שחטא פריצת הגבולות שלהם גרם לעונש המבול. הסיפור בספר בראשית פרק ו פסוק ב מתחיל בפסוק:“וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ”. עניינו הוא פריצת גבולות אסורה בין בני אלוהים לבנות האדם].

חטא בעל פעור, חטא הזנות, שהעם נענש עליו עונש כבד, במוות במגפה, ראשיתו היה בפריצת גבולות בין גברים בני ברית לנשים מדייניות או מואביות שאינן מעמם של בני הברית, נכרך בהענקת כהונת עולם לפנחס בן אלעזר בן אהרון משבט לוי. רק לשבט לוי הותר לברך את ברכת החיים או לקלל בקללת מוות.

חטא בעל פעור או חטא בנות מואב הוא מאורע מקראי שאירע כזכור בעת שבני ישראל חנו בערבות מואב סמוך לכניסתם לארץ כנען, במהלכו נמשכו רבים מהעם לזנות עם בנות מואב ומדין: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כה).

*

במקום זה ובנסיבות אלה בני ישראל זנו עם בנות מואב, עם שראשיתו בגילוי עריות בין לוט ובנותיו, ביוזמתם, ואילו בנות מואב פיתו את בני ישראל להשתתף באכילת הזבחים שהקריבו לאל המואבי בעל פעור, ואף להשתחוות לו. בעקבות חטא הזנות שהתגלגל לחטא החמור של עבודה זרה, הורה אלוהים למשה להוציא להורג את ראשי החוטאים בסגידה לאל אחר, ובתוך כך פרצה מגפה בקרב העם.

בשיאו של חטא הזנות והעבודה זרה שהתרחש בפומבי (גילוי עריות בהוראתו הראשונה), לקח זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, את כזבי המדיינית, בתו של צור ממלכי מדיין, וזנה עמה באוהלו לעיני משה וכל העדה, שהביטו במעשה המחפיר בזוועה ובחוסר אונים. בושה, אשמה ופחד הם שלושת יסודות התרבות המבחינים בין אדם לחיה מאז סיפור גן עדן. התכסות, צניעות והסתרה בכל הנוגע לגוף האדם ברשות הרבים, לעומת הסרת בגדים ברשות היחיד בעת התייחדות, הם מיסודות התרבות. מעשה הזנות הפומבי של נשיא שבט שמעון ונסיכת מדיין היה בגידה בכל נורמה וכפירה ביסודות התרבות ועברה על חוקי הדת.

פנחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, בקנאתו לה' על הבגידה הפומבית, לקח רומח ודקר את שניהם למוות באוהל, ובעקבות זאת המגפה נעצרה. בשל מעשה קנאות זה, הבטיח ה' לפנחס ולזרעו את הכהונה הגדולה.

אחרי אזכור מפורש לחטא בעל פעור, שכלל שלושה חטאים חמורים של פריצת גבולות (הקדוש הקשור בדת ובתרבות תמיד מוגבל בגבולות ואיסורים. רק בטבע אין גבולות ואין איסורים, אין חוקים ואין ספרים) – חטאי עריות אסורים (זנות פומבית או קשר מיני אסור של בני־ברית, גברים מבני ישראל, עם נשים נוכריות), חטאי עבודה זרה (השתחוויה של החוטאים מבני ישראל לאלוהים אחרים, לאלוהי מואב – פעור), וחטאי מאכלות אסורים בהקשר פולחני אסור (פיתוי לאכול מן הזבחים שהוקרבו לבעל פעור במזבחו ובמקדשו), מזכיר הכתוב במרומז שאלה הם שלושת החטאים שמפניהם הזהיר אלוהי ישראל את עם ישראל, מיד לאחר חטא העגל, לבל יתפתו לכרות ברית עם הכנענים יושבי הארץ:

*

פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ

וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם

וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם

וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ:

וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ

וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן

וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן.

*

איסורים אלה שתכליתם המפורשת היא להבדיל, להבחין ולהגדיר גבולות, כדי להעמיד חיץ בין עם ישראל [גוי קדוש הקשור בברית לאלוהיו] לעמי הארץ [הגויים הטמאים והחוטאים עובדי האלילים] המקיפים אותם, הם שכוננו את גבולות ההתבדלות הבסיסית של הקהילה היהודית מפני יושבי הארץ שבה התגוררו, כלומר אלה הם חוקי ההתבדלות שקבעו את גבולות הברית המקודשת של קהילת הזיכרון היהודית בצביונם האידיאלי, ותחמו בבירור את גבולות הקדושה המתבדלת או את גבולות ההסתגרות מפני מי שאיננו יהודי: איסור נישואין משותפים או איסור מין משותף שנחשב כגילוי עריות, איסור אכילה משותפת בשל דיני הכשרות ואיסור פולחן משותף שנחשב עבודה זרה – איסורים מבדלים, מגדירים ומבחינים, שאין כל ספק שלא מעט מבני ישראל עברו עליהם במשך כל הדורות בהזדמנויות שונות, כידוע לנו מספרות השאלות והתשובות, מתעודות משפטיות ומתיעוד היסטורי מגוון – כל אלה קשורים האחד במשנהו.

קרבה חברתית, הקשורה באכילה משותפת ובישיבה ושתיה משותפת, קשורה בדרך הטבע גם ביחסי ידידות ומשיכה הדדית, שעלולים עד מהרה להפוך ליחסי קרבה גופנית ונפשית, העשויים להוביל ליחסי מין אסורים, וקשורים גם בקרבה דתית־פולחנית ותרבותית, המהווה בגידה באלוהי הברית ובקהילת הקודש. האיום של פריצת גבולות הברית המתבדלת, ברית קודש, ריחף כל העת על הקהילה היהודית, שהייתה תמיד קהילת מיעוט דתי־אתני קטן לעומת הרוב, במקום שבו התגוררה, ונמשכה באופן טבעי כאז כן היום, ליופיו של פולחן הרוב, לדת הרוב, לתרבות הרווחת ולשפת המקום, למזון הרוב, לחגיגות הרוב ולבנות הרוב.

תמורות ההיסטוריה, שגרמו להגליית עם ישראל מארצו, ולחייו כקהילת שבויים־עבדים בארצות זרות סביב חופי הים התיכון במאות הראשונות לספירה (זו הייתה ראשיתן של הרבה מהקהילות היהודיות אחרי חורבן בית שני), עמדו בסימן סלידת קהילת הרוב הפגאנית, הנוצרית או המוסלמית, מקהילת המיעוט היהודית המתבדלת, שהגדירה עצמה אחרי החורבן ובמהלך הגלות כקהילת קודש [ק"ק] ובידלה את עצמה ככל האפשר במזונה, בשחיטתה, בשפתה, בלבושה, בחינוך בניה הזכרים, בנישואיה המוקדמים, באורחותיה היומיומיות, בלוח השנה שלה, בברית המילה שלה, במצוותיה, בטבילה שלה ובקבורתה. היהודים התבדלו מסביבתם כדי לשרוד ולא להיטמע ולהתבולל ולהעלם, אולם כתוצאה מזרותם, אחרותם והתבדלותם, הפכו לקהילת מיעוט דתית חשודה ושנואה שהפכה לשעיר לעזאזל, קהילה זרה שונה ומתבדלת, שאותה תמיד האשימו בהאשמות שווא מסוג עלילת דם, עלילת לחם הקודש, עלילת הרעלת בארות או רצח בן אלוהים (שנאת יהודים), והבטיחו את התבדלותה של קהילת המיעוט מקהילת הרוב על רקע של זרות, תיוג, ניכור, קנאה, שנאה, חרדה ודחייה.

אבל הכמיהה של המיעוט להתקרב לערכי הרוב, הנחזים בבירור ביופיים המוחשי מעורר ההתפעלות, [רק חשבו על ארמון האלהמברה בגרנדה ופרדסי סביליה, על ארמון האופיצי באיטליה או על הקתדרלות הגותיות באירופה שם נשמעו מזמורים גרגוריאניים נפלאים ביופיים והמשרתים בקודש לבשו גלימות זהב משי וארגמן, או חשבו על הפסלים והוויטרז’ים של הכנסיות, על הזמן הנשמע והנראה הנקצב בפעמוני הכנסיות בכל העולם הנוצרי, שכנגדו התנהל הזמן היהודי המתבדל], ובממדיו החומריים מעוררי התשוקה, הייתה קיימת בכל קהילה, והצורך להציב גבולות ברורים ואיסורים מחמירים ועונשים כבדים היה הכרחי ונחוץ להישרדות קהילת המיעוט. כגודל התשוקה להתקרב לעולמו של הרוב הלא יהודי בכל מקום, כך היה גודל המחיצות המרתיעות מפניו וכך התגבר הצורך לתאר את הזולת הלא יהודי, כגוי וערל, כטמא או ‘אחר’ משוקץ ומאיים, כזר ולא אנושי, כשיכור סובא וזולל, במילים מעוררות דחייה ורתיעה הקשורות לטומאה, שיקוץ, ובשר פיגולים או ‘לארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו’ וכדומה.

*

ללאומיות היהודית המתבדלת לאורך הגלות, המבטאת סלידה מכל אדם שאינו שייך לקהילת הברית (גוי, ערל, טמא, שקץ, שיכור וכו'), היה מחיר כבד שהיהודים שילמו לאורך כל ההיסטוריה מהעת העתיקה ועד למאה העשרים ואחת. הזרות המובהקת של היהודים הנודדים חסרי המולדת, נודדים חשודים, מהגרים ופליטים, ביחס לסביבתם, שנשמעה בשפתם, וניכרה בתסרוקתם, בלבושם, במזונם, בחינוכם וברוב אורחות חייהם, וההתבדלות הגורפת שקיבלו היהודים על עצמם בהיבטים רבים של חיי היום־יום שלהם, הייתה מהגורמים הבולטים שעוררו את שנאת היהודים את החרדה מפניהם, את תפישתם כזרים, חשודים, מאיימים ובוגדים, ואת הוודאות שהם ומנהגיהם השונים מהווים את הסכנה האמתית המאיימת על סביבתם, ועל כן יש לגרש אותם, לנצר או לאסלם אותם בעל כורחם, לכלוא אותם בגטאות או להשמיד אותם. אבל לגבי קבוצת מיעוט זרה, חסרת מולדת ואחיזה ארצית, מגורשת, נפלטת, שנואה ונאשמת, נודדת בתרבויות זרות ובדתות עוינות, ההתבדלות החברתית־דתית־פולחנית־מיתית הייתה תנאי הכרחי להישרדות ולהגנה על קיום מובחן.

*

אחרי ציון המקום הגאוגרפי־היסטורי, פעור, הכרוך בחטא ועונש, חוזר משה לחוקים שאותם יש ללמד את הבאים בשערי הארץ, זו שניתנה לעם מידי אלוהיו בשבועה ובברית מאז ימי ההבטחה לאבות האומה. הוא מדגיש את מקורו האלוהי של החוק המקודש, שאסור לאף אדם להוסיף עליו מאומה ואסור לגרוע ממנו . תוקפו אלוהי, נצחי ומקודש ואסור לשום אדם לשנותו אף פעם:

*

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם.

*

בסוף ספר דברים בפרק לג, משה מצווה רק על בני שבטו, בני לוי, את חובת ההוראה הקבועה והנצחית הנגזרת מפסוק זה, שבו העם נדרש לשמוע את החוקים והמשפטים מפי משה: אחרי פטירתו, בני שבטו, הלוויים והכוהנים, ימשיכו להורות וללמד את החוקים והמשפטים לכל שבטי ישראל רק לאחיו בני לוי הוא אומר:

*

יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ:

*

לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ

לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.

*

החוק שמסר משה לבני עמו כחוק אלוהי חתום וסגור, המצוֶּה על השומעים, הוא חוק קאנוני שאין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו.

*

*משה חוזר ומזכיר את חטא בעל פעור ואת העונש הכבד שהוטל על החוטאים אשר סרו מעל אלוהי האמת ודבקו באלוהים אחרים.

*

עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ.

*

המאבק בין אלוהי ישראל, אלוהי הייחוד, האל המופשט והנסתר מכל עין, אל הספר והסיפור, הנשמע והמדבר, המאזין לשוועת עמו ומדבר אליהם, אלוהי החירות והצדק, החוק והמוסר, אלוהי ההיסטוריה המקיים דיאלוג רצוף עם עמו בעדות ובברית, בזכור ושמור, בסיפור תולדותיו של העם, בנבואה, בתפילה, בגאולה, במצווה ובחוק, בספר ובסיפור, לבין אלוהי העמים, אלוהים רבים דוממים ונראים, אלוהי השעבוד והעריצות, הנגלים בפארם והדוממים ביפעת פסליהם ובפאר מקדשיהם, נמשך כל העת מראשית ספר שמות ועד חתימת ספר דברים.

המאבק מתנהל בין האל הנעלם הנצחי המדבר והנשמע, המעיד והכותב, שדבריו כתובים על לוחות העדות וחרותים על ספר הברית, מול האל הנראה, הנגלה והדומם שאין לו דיבור כתוב או נשמע; בין האל המופשט, אלוהים חיים, הנשגב מתיאור אנושי לאלילים המוחשיים העשויים עץ ומתכת, המעוררים התפעלות בתפארתם הדוממת; בין אלוהי החוק הכתוב הנגלה לכל עין וכתוב על לוח, על עמודי ספר או מגילת ספר, ומחייב כל אדם בשווה, לבין אלוהי העמים שאין לו חוק כתוב אלא רק עריצות הירארכית וסודות נסתרים; ובין האל הנעלם אלוהי הצדק והחסד הגואל, אלוהי החירות, מול האל הנראה בפסל ומסכה, אל המעניק תוקף לעריצות ולשעבוד, שהוא אלוהי המשעבד.

*

*משה מתחיל לספר את סיפור החוק והאפיפאניה או ההתגלות האלוהית שקדמה למתן החוק, כי הוא יודע שאין מתן חוק אלוהי ללא התגלות, ואין לחוק מעשה ידי אדם כל תוקף במציאות ההירארכית של העולם העתיק, או אין חוק נצחי בעל סמכות ותוקף, ללא מקור סמכות אלוהי שנשען על תוקפה של התגלות .

*

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים

כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן

בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

*

משה חוזר ומדגיש שכל החוקים והמשפטים אותם לימד את עמו, מקורם אלוהי.

יתר על כן חוקים אלה מתייחסים לעם חכם ונבון הנודע בשמירת חוקי האל, הבא לרשת את הארץ המובטחת בברית לאבותיו, ולהוריש את יושביה כמובטח לעם מפי האל.

*

וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים

אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ

רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.

*

כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו

כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו.

*

*היחס הדיאלוגי בין אלוהי הצדק והאמת, נותן החוק, לעמו, שומר הברית ושומר החוק, המצויים ביחסי קירבה של קריאה ומענה, דיבור והאזנה, מודגש בפי משה.

*

וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם

כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

*

גדולת העם נובעת מגדולת תורתו חוקיו ומשפטיו, שמקורם אלוהי, מקודש ונצחי, שמשה לימד את עמו, מפי אלוהים.

*משה מייסד קהילת זיכרון של שבעה דורות הקודמים למתן החוק האלוהי בדורו, חוק שניתן בהתגלות משמים במעמד סיני ונכתב על ספר – חוק שניתן לכל בני ישראל אחרי הגאולה מעבדות של חמישה דורות, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה, לחירות, אחרי נס יציאת מצרים – וסיפור הנדודים במדבר והמעבר מעבדות לחירות של תריסר בני יעקב, שהפכו לתריסר שבטי ישראל, הוא סיפור המסגרת שלה.

משה תובע את שמירת הזיכרון הכתוב של העבר, הסיפור, השיר, החוק והמצווה, והנחלתו מדור לדור למען העתיד של קהילת הזיכרון של העם היהודי. הוא תובע מאבק נחרץ יום יומי נגד השכחה והנשייה, ובעד זיכרון הברית הנצחית, או מאבק נגד חיים חסרי תודעה של רציפות היסטורית קהילתית ואופק אלוהי נצחי, המוגבלים בגבולות ההווה נטול ההקשר, בלבד, ובעד הבחנה נצחית בין חול לקודש, בין ששת ימי המעשה ליום השביעי שהוא מקרא קודש, מועד התוועדותה של קהילת הזיכרון השבה וקוראת בקול את סיפורה בציבור ומנחילה אותו מדור לדור.

“ספר היובלים”, חיבור כוהני מהמאה השנייה לפני הספירה, שנמצא בין מגילות קומראן, מספר לנו שמשה הוביל את העם במדבר במשך היובל הארבעים ותשעה, כדי שהעם יכנס לארץ המובטחת, אחרי פטירת משה בסוף היובל הארבעים ותשעה, בפתיחת יובל החמישים, הוא היובל הגדול שבו הארץ חוזרת לבעליה. המחבר, המתואר כמלאך הפנים המדבר עם משה על סיני אחרי מעמד סיני, מספר לנו בפירוט את קורותיהם של ארבעים ותשעת היובלים מהבריאה ועד הכניסה לארץ ישראל. עבודת הזיכרון וסיפור העבר מחדש לא חדלה אף פעם בקרב יודעי קרוא וכתוב בעם היהודי, אצלם העבר אף פעם לא נח ומשתנה תדיר, מאז שהחלו לספר מחדש את ספר בראשית כשכתבו את המגילה החיצונית לבראשית ואת ספר היובלים וספר יצירה, וספרים רבים נוספים לפני הספירה ואחריה, העוסקים בסיפור מחדש של סיפור הבריאה וסיפורי החומש.

*

התרבות היהודית היא התרבות היחידה המצווה על הזיכרון של הסיפור ההיסטורי המשותף של קהילת הזיכרון השבטית הקושרת בין העבר לעתיד, המעוגנת בברית ובהבטחה אלוהית, בחלומות, נבואה, בחוק והתגלות. יתר על כן, משה בפרשת ואתחנן, הוא זה המצרף היסטוריה וסיפור, חוק ומשפט, ברית והתגלות, חלומות ושירה, מיתוס ונבואה – ותובע בשם האל את מצוות ה“זכור ושמור” – ויוצר תרבות המחויבת לזכירה ושמירה של עברה ואף נוקטת צעדים פעילים להנחלתו של אתוס זה במחזוריות קצובה וקבועה של מועדי ה' מקראי קודש.

חובת הלימוד והשינון, ההנחלה והזכירה של הסיפור והחוק, המיתוס וההיסטוריה, המצווה, והתורה, המשפט והשירה, המפורטים בחומש, היא מקור ההצטיינות האוריינית והדחף היוצר של בני העם היהודי לדורותיו, והיא קשורה במישרין לחובת הזכירה והשמירה של החוק הכתוב וסיפור ההתגלות, לצד המעטפת ההיסטורית, הסיפורית והמיתולוגית העוטפת אותו המתירה לספר אותו מחדש בכל דור אחרי שקורים בציבור את סיפור התשתית בשבתות ובמועדים שכולם ‘מקראי קודש’ או מועדים להנחלת הזיכרון הקהילתי בקריאה בציבור.

מיתוס הוא סיפור תשתית עתיק שעתיד גדול נכון לו, סיפור העונה על שאלות מפתח ביחס למצב האנושי [איך הכול התחיל? מה מקור החוק? מדוע אנו בני מוות? מי המחוקק? מי הוא השופט והמעניש? ממי עלינו לפחד? מה עלינו לעשות? למי ולמה יש ערך? מי כפוף למי? ומדוע?], סיפור שחלק ממשתתפיו נצחיים ועל־חושיים וחלק ממשתתפיו קשורים למין האנושי, שלסיפורם, שמן הנמנע לשחזרו בגלל זהות משתתפיו העל־טבעיים ומיקומם העל־ארצי וזמנם העל־זמני, נכון עתיד גדול, שכן שבים ומספרים אותו, דורשים אותו, מפרשים אותו, ממחיזים ומשוררים אותו, מתפללים במסגרתו, מצווים בהשראתו ומחדשים אותו בחינת שתי וערב. על חוטי השתי של הסיפור המקראי העתיק הנקרא בציבור מדי שבת בשבתו כתשתית הזיכרון, נשזרים חוטי הערב של תערובת יצירת הדורות וחידושיהם.

משה מנהל מאבק בלתי נלאה נגד השכחה והנשייה – רַק

הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים

אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ – ומבטיח, בתבונתו כי רבה, את הנחלת הסיפור הכתוב, את ההיסטוריה, העדות, הזיכרון, הברית, המיתוס והחוק, מהעבר אל העתיד, באמצעות הכתיבה, ההוראה הלימוד, השינון והזכירה של הסיפור המקראי, של העדות, הברית, המגילה והספר, המכוננים את ‘הזכור ושמור’. משה היטיב להבין שרק לעבר הכתוב יש סיכוי לשרוד את תהום הנשייה של מצולות העבר, ולצוף מחדש מתהום הנשייה כסיפור בעל משמעות המשמר את העבר המשותף (ברית גורל) כגשר לעתיד המשותף (ברית ייעוד), החוצה את גבולות הזמן והמקום, או כעולם הנברא תדיר בספר, מספר וסיפור.

*מכאן ואילך משה חוזר ומספר באופן נפלא את סיפור האפיפאניה (התגלות) האלוהית וראשית מתן החוק, שנודע בהתגלות רב־חושית ועל־חושית המערבבת את תפקידי החושים הרגילים (סינסתזיה) (‘וכל העם רואים את הקולות’), התגלות דרמטית החורגת מסדרי הטבע, שחייבים לזכור ולשמור ואסור לשכוח אותה ואת תכניה בשום אופן:

*

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ

וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.

יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב

בֶּאֱמֹר יְהוָה אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי

אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה

וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.

וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר

וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם

חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ

קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים

וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל.

*

*אלה ודאי מהפסוקים היפים במקרא שקבעו את גורלה של אמונת הייחוד בקול אלוהי מדבר מתוך האש, ושל האמנות היהודית שאין לפניה תבנית חזותית של תמונה, אלא רק קול. (כל העם רואים את הקולות)

*

וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת

עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים.

*

* הברית היא הקשר הדו־כיווני הנצחי המופשט בין האל לעמו ובין העם לאלוהיו ויסודה בעשרת הדברות או עשרת הדברים הקושרים אמונה, תודעה, מעשה, ציווי ואיסור מעבר לגבולות הזמן והמקום.

השורש דבר מתייחס הן לדבר מוחשי (דבר מה הנעשה בעולם המעשה) הן לדיבור אלוהי מן השמים הן לדיבור אנושי והן לדיבור כתוב.

*

וְאֹתִי צִוָּה יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים

לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה

בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

*

*החרדה מייצוג מוחשי של האל המופשט, המדבר והשומע, שאין לו כל ייצוג חזותי נראה בר־השגה, חוזרת ונשנית, שכן כל העמים יצרו ייצוגים חזותיים ומוחשיים של אלוהיהם הדוממים, אבל האל המקראי מתייחד בכך שאין לו גוף מוגבל ולא דמות הגוף הניתנת להגבלה או לחיקוי, משום שיש לו רק קול מדבר ומתנסח בדברים או בדברות, במצוות, חוקים ומשפטים ותוכחות מוסר ודברים הנשמעים בחזון, בנבואה ובחלום הנכתבים על ספר. אלא שהקול, על הדיבור, הכתיבה והקריאה הקשורים בו, הוא אולי המאפיין האנושי העמוק ביותר. רק האל, האדם והמלאכים מדברים בקול ושומעים קולות מדברים, נגלים או נסתרים, ונותנים מבע מילולי ווקאלי או כתוב או חרות, למחשבה המופשטת ברוחם. רק למעשי הקול הנשמעים, הנחזים בחזון בנבואה או בחלום, או נכתבים ונקראים כעדות על לוח או על מגילת ספר, יש קיום נצחי, לא לנראה לעין מעשה ידי אדם, על אלה חל דין בני חלוף. השפה העברית הנצחית וספריה הנצחיים הכתובים בלשון הקודש, צלחו את תמורות ההיסטוריה מהאלף השני לפני הספירה ועד ימינו, בעוד שעמים רבים גדולים ושגיאים, אבדו ואינם, ועריהם הבצורות, חומותיהם, שעריהם וארמונותיהם, אליליהם ומקדשיהם, אבדו בהום הנשייה.

*

פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה.

תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם.

תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

*

*כאמור פסוקים אלה קבעו את גורלה של האמנות היהודית ואת המגבלות בתוכן פעלה ואת האתגרים הייצוגיים שהייתה חייבת להתמודד איתם כאמנות חזותית שנאסר עליה לחקות את הנראה בעין מעולם החי הנגלה או הנעלם. המילים סמל או תבנית, המוכרות לנו במונחים מודרניים כמו סימבוליזם ופרדיגמות, ראשיתן באיסור חיקוי הנראה מעולם החי והקטגוריות המייחדות אותו דוגמת זכר ונקבה, וחיוב העיגון במופשט, בנחשב באותיות ובמספרים, בקווים וסמלים..

*

וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה

וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים

כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם

אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.

*

* משה מזהיר מההערצה למאורות השמים (בתרבות המצרית סגדו לשמש, ובתרבות הבבלית העריצו את הירח, בתרבות היוונית הקלאסית סגדו להליוס אל השמש ואסטרולוגיה הייתה רבת חשיבות במקדשי אשור ובבל) ומתריע מפני הסגידה לאיתני הטבע ומדימויים חזותיים לדמות האל הנעלם הנגלה בבריאה, ומזכיר לנו במרומז שכל אלה נבראו בשבוע הבריאה, והם מעשה ידי אלוהים, ואינם בשום אופן ישויות השוות לאל הבורא מבחינה מהותית. אלוהים הוא הבורא והם הנבראים. האל הוא הכוח הנצחי המופשט האינסופי והמקודש המסובב כל יום מחדש את המחזורים הנצחיים של השמש, הירח והכוכבים, האור והחושך ועונות השנה, והם אלה המסתובבים, הוא הפועל הנצחי והם הנפעלים הנצחיים. כל המאורות ואיתני הטבע ומחזוריו אינם אלא ישויות נבראות ונפעלות, לא בוראות, יוצרות ופועלות. להווייה הנראית לעין הנקראת בתרבויות אחרות טבע – (מילה שנכנסה ללשון העברית רק במאה ה־12! עם תרגום “מורה נבוכים” לרמב"ם מערבית לעברית, כדי לבטא את המילה פיזיקה, טבע ביוונית. בעברית לא היה קיים המושג ‘טבע’ עד למאה ה־12 כי לטבע אין טובע, משום שיש רק בריאה שלה יש בורא היוצר ומחדש בחסדו כל יום את מעשה בראשית) – מוסיף סיפור הבריאה מראשיתו שני יסודות שאינם נמצאים בטבע כלל, אותיות ומספרים, העולם נברא בשבעה ימים הנמנים במספרים יום אחד, יום שני יום שלישי וכדומה והוא נברא בדיבור (“ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור”). משה מזכיר בסוף דבריו לעיל שכל ציוני מחזורי הזמן הנראים לעין – השמש, הירח, הכוכבים והמזלות, ניתנו בשווה לכל העמים בכל העולם. רק מחזורי הזמן הנשמעים לאוזן המיוסדים כולם על ספירה וחישוב – השבת, המועדים, השמיטות והיובלים, שכולם תלויים בספירה שביעונית מקודשת, ובמחזוריות שביעונית נצחית משביתה, נמסרו לעם היהודי לבדו כברית עולם.

*

*משה מזכיר את הבחירה האלוהית בעם ישראל, שנגאל בידי האל משעבוד מצרים לחירות אלוהית השמורה לעמו הנבחר. שתים עשרה פעמים נזכרת המילה מצרים בפרשת ואתחנן:

*

וְאֶתְכֶם לָקַח יְהוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם

לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.

*

*משה שב ומזכיר את העונש הכבד שהוטל עליו בשל כעסו של האל על כך שלרגע לא האמין בו, כשהכה על הסלע (הִתְאַנֶּף בִּי) – לראות את הארץ מנגד ולא לבוא אליה, בניגוד לכניסתם של כל בני ישראל האחרים, שהגיעו לגדות הירדן, מלבדו, אל הארץ המובטחת היא הארץ הטובה.

הוא חוזר ומזהיר את העם לא לסור מאלוהיו ולשמור את בריתו עמו, שכן העונש על הגירוש מהארץ המובטחת, או על ההגליה הצפויה לאלה שיסורו מהברית וילכו אחרי אלוהים אחרים, בדיוק כמו איסור הכניסה אליה, שמור לאלה שאלוהים יתאנף בהם כפי שהִתְאַנֶּף בו:

*

וַיהוָה הִתְאַנֶּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.

כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת.

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא.

*

*משה צופה את עתידו של העם שיבגוד במצוות הזכור ושמור, ישכח את הברית ויסור מדרך הטוב של התורה והמצוות ומהנאמנות לברית בין שמים וארץ, יחליף את אלוהי הייחוד הנשמע באלוהים אחרים הנראים לעין ויחטא בחטאי העבודה זרה. הוא חוזר ומבאר לשומעיו את מחירה הכבד של השכחה ואת מחירו הכבד של החטא – אבדן, השמדה וחורבן, גלות, נדודים, פיזור גלויות והפצה כנוודים מנודים חסרי ארץ בין כל העמים:

כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ

וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל

וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ.

הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ

כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ

אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ

לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן.

וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים

וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם

אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה.

וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן

אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן.

*

*אבל אחרי חזות קשה זאת, שההיסטוריה היהודית חזרה ואמתה כ’ברית גורל' במשך אלפי שנים, מוסיף משה את פסוקי התקווה והנחמה והתשובה הנצחיים, הקשורים ב’ברית יעוד'. שבע פעמים נזכרת המילה ברית, הנרדפת למילה שבועה, בפרשת ואתחנן:

וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ

כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ בַּצַּר לְךָ

וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים

וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ.

כִּי אֵל רַחוּם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ

וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם.

*

* מפסוק זה, מהמילה וְשַׁבְתָּ, נגזר הן רעיון התשובה והן רעיון שיבת ציון ברחמים או רעיון קיבוץ הגלויות והגאולה – המובטח בשבועה בלתי נשכחת, ובברית יעוד, ליושבי הארץ הטובה, היא הארץ המובטחת, אלה שהפכו בחטאיהם, ובראשם חטא השכחה של הזכור ושמור, שהביא לחטא העבודה הזרה – לגולים נוודים, חוטאים ונענשים, אלה שאלוהים הפיץ אותם בין כל העמים כעונש על חטאם – אך הוא גם מבטיח להם שיזכור אותם ולא ישכח, והם אכן ישובו ברחמיו לציון, בשעה שיחזרו בהם, ידרשו את אלוהים וישובו בתשובה ויגשימו את ייעודם כ’גוי קדוש'.

אלה היו פסוקי התשתית להקמת קהילות קודש יהודיות, ק"ק, בכל רחבי העולם, קהילות שציפו לגאולה והשתדלו לפעול כדברי משה, לדרוש את אלוהים, להנחיל את תורתו, לשנן את מצוותיו, לזכור את בריתו וללכת בדרכיו, לשבות בשבתותיו ובמועדיו, כדי שיזכו לשוב לארץ המובטחת.

ראוי לציין שרעיון התשובה הוא זה החותר תחת סופיותה של ההיסטוריה האנושית ומערער את סופיותו של המעשה האנושי. אחטא ואשוב משמעו שגם על חטאים כבדים יש אפשרות לחזור בתשובה, לסבב את גלגל הזמן לאחור, לשוב בתשובה כדי להבטיח עתיד טוב יותר, שבו הכול יכול להיות אחרת.

*

* מכאן ואילך משה מצייר את דיוקנו של האל הבורא, האל הגואל והמשחרר, האל האוהב והבוחר, האל המחוקק והמצווה, אלוהי ההיסטוריה והחוק, אלוהי ההבטחה ואלוהי ההתגלות והבחירה, אלוהי כריתת הברית, אלוהי התשובה והגאולה, אלוהי הצדק והמוסר, אלוהי הניסיון והעמידה במבחן, ואלוהי הקנאות, המוסר, הזעם והזעף, המייסר את מפרי הברית:

*

כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ

לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ

וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם

הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ.

הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ

כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי.

אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי

בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים

וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה

וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים

כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ.

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ.

מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ

וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה

וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו

וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם.

לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ

לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.

*

*משה מסיים בהגדרת ייחוד האל ומנסח את אמונת הייחוד:

*

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים

בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד.

וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ

וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים.

*

כאן נקטע נאום הפרידה והנחלת הלקח של משה לעמו, והדיון עובר, שלא כצפוי ואולי כשגיאת עריכה, לשלוש ערי המקלט בנחלת גד ראובן וחצי המנשה, בעבר הירדן המזרחי, המיועדות להצלת חייהם של הרוצחים בשוגג מפני אלה הרוצים לנקום נקמת דם:

*

אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ.

לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי.

אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָרֻאוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי.

*

מכאן עוברת הפרשה לקריאה הנצחית ‘שמע ישראל’, החוזרת ונשנית, המבטאת את תמצית אמונת הייחוד, הנקשרת בתביעה המוסרית המקודשת של עשרת הדברות המופנית לכלל ישראל כעם:

*

*המונחים הנרדפים תורה, עדות, חוקים משפטים, הם המכלול שאותו השמיע משה באוזני העם כתוכן הברית הנצחית שנכרתה בחורב, הוא הר סיני, בין אלוהים לעמו. האל הוא מקור החוק הנצחי המקודש והעל־זמני, והוא נותן החוק משמים שתמציתו נודעה בעשרת הדברות, עליהן חוזר משה בפרק זה, ובני ישראל הם אלה המחויבים ללמוד, לזכור, לשמור ולעשות את האמור בחוק, בתורה, במשפטים, במצוות ובעדות, בארץ, כפי שיאמר מיד בהמשך הדברים: וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם.:

הברית נכרתה לא רק עם אלה שהיו נוכחים במעמד סיני, אלא איתם ועם כל צאצאיהם לאורך כל הדורות שיבואו.

הגשרים בין העבר הדרמטי של מעמד סיני, שבו נכרתה הברית לפני עדים מכל העם, עבר שאותו חייבים לזכור ולשמור, מנקודת המעבר הדרמטית מעבדות לחירות, ובין העתיד, שבו תישמר הברית בידי כל צאצאיהם של העדים להתגלות, ואלה ששמעו עליה בארבעים שנות הנדודים, אלה שזכו בחירות כחסד אלוהים ושוחררו מבית עבדים, שמוטלת עליהם החובה לשמור, לאורך כל הדורות, את הכרת התודה למשחרר מבית עבדים, נבנים כאן ברצף ספרותי מרהיב:

*

וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.

וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי

אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שָׁמֶשׁ.

מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן

וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן.

וְכָל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה

וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים

אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם

וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם.

יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב.

לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהוָה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת

כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים.

*

* משה, המתאמץ כל העת לבנות גשר בין העבר הדרמטי ובין העתיד המובטח, המטיל אימה, דרך ההווה המיוסר, מחדד את נצחיות הברית החלה על כל הדורות, לא רק על אלה שניצבו בסיני, אלא כל צאצאיהם לאורך כל הדורות כולם

*

פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

*

* העדות הכרוכה בהתגלות נוכח כל העם, עדות עדי עד, בהר, בשמיעת קולות דבר האל מתוך האש, בברית סיני, שעל פי המסורת הכהנית התרחשה בחג השבועות, שבעה שבועות מראשית יציאת מצרים, היא עוגן העדות השבועה והזיכרון, התעודה והמועד, המעגנת את הגשר בין העבר שבו ניתן החוק משמים בהתגלות לנוכח כל העם (‘וכל העם שומעים את הקולות’) ובין העתיד הקשור בכניסה לארץ הטובה, שהובטחה בברית לאבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב.

*

אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא

לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהוָה

כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ

וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר.

אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ.

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מצותו [מִצְו‍ֹתָי].

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּֿל מְלַאכְתֶּךָ.

וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ

לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ

וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ

לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.

[תוספת זו על האמור בעשרת הדברות בפרשת יתרו, מאלפת, היא מלמדת על תפישת צדק חברתי המזכה את העבד והאמה במנוחה כאדונם]

*

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם

וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה

עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ

וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

לֹא תִּֿרְצָח.

וְלֹא תִּֿנְאָף.

וְלֹא תִּֿגְנֹב.

וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא.

וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ

וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ

שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ

שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

*

אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי.

*

* אחרי התיאור הנפלא של מעמד סיני ושל ההתגלות האלוהית שבה ניתנו עשרת הדברות, תיאור המספר מחדש את המסופר בספר שמות, בחילופי נוסח מעניינים מאוד ומאלפים, שזכו למחקר מדוקדק שלא אתעכב עליו כאן, מסיים משה את שחזור רגע המפנה הגדול בתולדות העם ובתולדות האדם, ומציין שדברי הקול האלוהי נכתבו על שני לוחות אבנים שנמסרו בידיו.

המעבר מהדיבור האלוהי הנצחי, העשוי להישמע בקולות רבים, באזניו של כל שומע שניצב במעמד סיני – דיבור אחד הנשמע בקולות רבים לכל שומע משישים הריבוא שיצאו ממצרים, ממנו נגזר המושג היהודי המכריע ‘שבעים פנים לתורה’ והחירות הפרשנית האינסופית ביחס לטקסט הכתוב, של השומע הניצב מול ההר, זה הנוכח לבדו מול הקול המדבר, אך זמנו קצוב כזמנו של כל בן־חלוף – לַכָּתוּב האלוהי הנצחי שיש לו נוסח אחד חָרוּת וכתוב, המסור בשווה לכל קורא בכל דור, אך יש לו קריאות שונות והבנות שונות ודגשים שונים ופירושים אינסופיים, בשל מקורו האלוהי של הדיבור ובשל ריבוי השומעים, כל העם כולו, המבינים את הנאמר איש איש על פי שכלו ודעתו, ומנחילים את מה ששמעו לבניהם לאורך הדורות כולם, מתרחש כאן.

המסורת הדרשנית, המסורת האגדית והמסורת המיסטית, קראו את הפסוק וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת.(שמות לב, טז) כאילו המילה חָרוּת engraved מנוקדת כחירות freedom. הספרייה היהודית, המונה מאה אלף כרכים בלשון הקודש בין ראשית הדפוס העברי בשנת 1470 ועד שנת 1900 ועוד שמונים אלף כתבי יד כולם כתובים עברית, הפליאה להיווצר לאורך הדורות בין קדושת הנוסח הכתוב והחרות על לוחות האבן – התורה שבכתב – לבין החירות הפרשנית היוצרת – התורה שבעל פה הנוצרת בכל דור מחדש. בין שני אלה, החרות והחירות, הכתוב והמפורש, נמתחים חוטי השתי והערב של היצירה היהודית לדורותיה. המסורת המיסטית קראה למארג רב דורי מופלא זה בשם הקולע “דברים חדשים־עתיקים”. קדושת הנוסח הכתוב אותו יש לקרוא בקול רם בציבור, לזכור ולשמור, ללמוד, ללמד ולהנחיל; ופלא היצירה הנמשכת והולכת ונוצרת מתוך הנוסח הכתוב, המתפרש, מתבאר ונדרש בפנים רבות של ‘שבעים פנים לתורה’ ושל “קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף” קול שאין לו סוף. כלומר, קדושת הנוסח העתיק המחייב, מכאן, בבחינת זכור ושמור, ואינספור המשמעויות החדשות שהחירות הפרשנית האגדית וההלכתית, המיסטית והפיוטית, הדרשנית, הקבלית והפילוסופית מגלה בו, מכאן, בבחינת ספר וספר מחדש, צרף ושזור, פרש, באר, צור ודרוש.

*

משה ממשיך ומתאר את היראה, האימה והפחד שאחזה בראשי העם למשמע הקול האלוהי מההר הבוער באש, ואת בקשתם שהוא יהיה איש הביניים בין האלוהי והאנושי:

*

וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ

וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם.

וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ

וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ

הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי.

וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת

אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ.

כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי.

קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ

וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ.

וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ.

מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם.

לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם.

וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ.

וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם

לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל.

בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ

לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן.

וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם

לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

לְמַעַן תִּירָא אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ

אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ.

וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ

וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד.

וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ.

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ.

וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

*

*קריאת שמע הנודעת, תמצית אמונת הייחוד, היפה כל כך בתמצותה ובעומקה, הקשורה בתודעה היהודית לדורותיה, כקריאת הזדהות עמוקה וכקריאת הייחוד היהודי ברגעי שמחה והודיה וברגעי ייאוש ואבדן תקווה, כאן מקורה, בפרשת ואתחנן, ספר דברים, פרק ו. מצווה מרכזית זו בחייהם של יהודים שומרי מצוות, הנודעת בתודעתו של כל אדם מישראל, תובעת את הפנמת הנוכחות האלוהית במכלול חיי אדם בכל זמן ובכל מקום, והיא כוללת הצהרת אמונה בדבר אחדות האל, אהבתו, ידיעת מצוותיו, זכירתן ושמירתן וקישורן לעבר, להווה ולעתיד, לברית גורל ולברית ייעוד, לעבר משותף הכרוך בגורל העם לדורותיו ולתקוות עתיד משותף המובטח לעם כולו.

הקשר המשולש בין משה הקורא לעמו להקשיב לדבר אלוהים, בין העם המאזין ומשנן את דבר האל שנודע לו מפי משה, שלראשיתו במעמד סיני היה מודע היטב כניצב ונוכח בברית סיני, ובין קול האל הנישא ברבים בפי משה, נוכח העם כולו, במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר וערב הכניסה לארץ המובטחת, הוא קשר דיאלוגי רציף החוצה את גבולות הזמן והמקום, בין האל לעמו דרך נביאו המעיד אודותיו, ודרך תעודותיו הנצחיות והמקודשות, המתועדות כעדות על הנצחי ועל החולף, בתורה, בחוק, במשפט, בסיפור ובשירה, בנבואה, בעדות, בחזון בברית ובחלום, בספר, בלוח ומגילה, המסורות בשווה לכל אדם היודע לקרוא בלשון הקודש. חובת ידיעת הקריאה והוראת הקריאה, שייחדה את העם היהודי בכל הדורות, גם בתקופות שרוב בני האדם לא ידעו לקרוא ולא לימדו את ילדיהם לקרוא, הייתה תלויה בהבנת החוק הכתוב כהתגלות אלוהית נצחית המסורה בכתב בשווה לכל אדם היודע לקרוא. אף פעם לא היו לנו חוקים סודיים הגנוזים בארכיון, הפתוחים רק לעיונם של שליטים ורמי מעלה. מקור המילה אַרְכִיּוֹן הוא בשפה היוונית, שבה הייתה משמעותה ביתו של האַרכוֹן – ארכון ביוונית: Αρχων, הוא שליט, וביתו היה המקום בו היו נוצרים או מתורגמים ונשמרים מסמכים שנמצאו באחריותו ועומדים רק לרשותו. במשך אלפי שנים שימשו הארכיונים אך ורק את מוסדות השלטון, בין אם היה זה שלטון מרכזי של מדינה, שלטון של עיר או של מוסדות דת, בעיקר של מוסדות הכנסייה הקתולית. בימי הביניים נוצרו גם ארכיונים של משפחות אצולה ומראשית העת החדשה נוצרו גם ארכיונים של עסקים. כל הארכיונים האלו היו סגורים לקהל ופתוחים אך ורק לבעליהם. זה היה מצב הנגישות למסמכי הסמכות ולידע כתוב בעל משמעות, עד למהפכה הצרפתית.

*

חובת הקשב הדרוך לדברי האל הכתובים כעדות וכזיכרון נצחי מקודש, המסור בשווה לכל העם הקורא עברית ושומע עברית, ושינון הדברים שדיבר משה בשם אלוהים, חובת הדיבור בהם ועליהם, חובת זכירתם ושמירתם וחובת כתיבתם ולימודם, עיצבו את מכלול התרבות היהודית כתרבות אוריינית, שומעת וקוראת, מפענחת, מדמה, מפרשת, זוכרת ושומרת, בעל פה ובכתב את ייחוד האל.

*

בשל הניב הנזכר לעיל וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, המחייב את האבות והבנים ופוטר את האימהות והבנות, חייבו חכמים את כל האבות ללמד את כל הבנים ללמוד תורה ואסרו על כל הבנות מצווה זו. כלומר הפטור הפך לאיסור וקבע את גורלן של בנות העם היהודי. המילה בניך חוזרת ומודגשת בפרשה זו: “רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ… וְאֶת בְנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן” (דברים ד, ט–י); עוד נלמדה חובת הוראת הבנים מהפסוקים הנאמרים כל יום כחלק מקריאת שמע: ‘וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל־לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ…’ (דברים, ו, ו–ז), “וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם” (שם, יא, י"ט).

חובת שינון התורה הותנתה בידיעת הקריאה בלשון הקודש. חובת הוראת לשון הקודש של האבות כלפי בניהם הוגדרה בלשון נחרצת בדברי התנאים: “קטן שאין צריך לאמו… יודע לדבר, אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש, ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם” (תוספתא חגיגה א, ג). חובה זו התפרשה בלשון נוקבת בסִפְרֵי דברים. מהפסוק “וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּרבָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ” (דברים, יא, יט), למדה ההלכה שנשים פטורות מתלמוד תורה. המדרש על ספר דברים, שנערך בארץ־ישראל במהלך המאה השלישית לספירה, מבטא את השקפת עולמם של התנאים ומבאר את הפסוק שנזכר לעיל, כשהוא קובע כהלכה פסוקה את איסור לימוד תורה לבנות, לצד חיוב לימוד לשון הקודש לבנים:

“ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם – בניכם ולא בנותיכם, דברי ר' יוסי בן עקביא: מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואינו מלמדו תורה – ראוי לו כאילו קוברו; שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם; אם למדתם אותם את בניכם – ירבו ימיכם וימי בניכם, ואם לאו – יקצרו ימיכם, שכך דברי תורה נדרשים, מכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן לאו” (סִפְרֵי יא, יט).

*

חובת לימוד נאורה זו ביחס לכל בני הקהילה הזכרים, אבות ובנים, אשר חרגה מכל המקובל בשלהי העת העתיקה ביחס לאוריינות בכל חברה אחרת הידועה לנו, נקראה, כאמור, ‘תלמוד־תורה’, וקבעה את בסיס הזהות הקהילתית ואת מדרג הערכים החברתי והתרבותי בקהילה היהודית. אולם, ראוי לזכור שמדרג ערכים חינוכי־חברתי זה, שהבטיח נגישות שווה לידיעת החוק הכתוב לכל אדם יודע קרוא בלשון הקודש, הצמיח לומדים בקיאים ומשכילים בני־חורין בכל קהילות ישראל, שהפכו לרב־לשוניים, לברי אוריין ולקוראים עצמאיים בעלי דעה, ולעתים אף לבעלי ספריות ולכותבים בעלי ידע ובעלי ביקורת. תלמוד תורה כחובה המוטלת על כל האבות והבנים, אשר נודע לשבח בישראל ובעמים, הושתת על חובות האב על הבן, מצד אחד: “האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות” (בבלי, קידושין כט ע"א), ועל קיפוחן, נישולן והדרתן של רוב בנות הקהילה, מצד שני, ככתוב במפורש על מצוות ההוראה של האבות ביחס לבניהם: “דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם, ת”ר הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו" (בבלי, קידושין כט ע"ב). על המשמעויות החברתיות וההיסטוריות של ההדרה של נשים מלימוד תורה, ועל תוצאותיה המרות, שהיו כרוכות באנאלפביתיות כפויה של רוב ציבור הבנות והנשים בחלק ניכר מקהילות ישראל, בשלילת ריבונותן ונגישותן לחוק ולספר, ובתלותן של נשים נבערות בבעליהן יודעי קרוא וכתוב, כתבתי בהרחבה בספרי “סבתא לא ידעה קרוא וכתוב; על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות”, ירושלים: כרמל תשע"ח.

*

*משה חוזר לראשיתה של קהילת הזיכרון, שבעה דורות לאחור: לאבות האומה עמהם נכרתה הברית, ולארץ המובטחת שאלוהים נשבע להם עליה, ארץ שניתנה בחלום ובברית אך הנחלתה וירושתה תלויים בזיכרון:

*

אלה שבעת הדורות שאת סיפורם יש לזכור: משה בן עמרם, בן קהת, בן לוי, בן יעקב, בן יצחק, בן אברהם, משה הוא דור שביעי לאברהם.

משה שב ומזכיר את חסד האל במתן הארץ הטובה המובטחת בברית שנכרתה עם אבותיו, ומתריע וחוזר ומתריע מפני השכחה של סיפורה ההיסטורי של קהילת הזיכרון, המעוגן במעבר מעבדות לחירות בחסד אלוהים: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.*

משה שב ומספר את סיפור יציאת מצרים ואת המסע להר סיני לרגע ההתגלות וקבלת החוק האלוהי, למען לא ישכח לעולם. הוא מספר את הסיפור וקושר בין יציאת מצרים, מעמד סיני והכניסה לארץ המובטחת, וחוזר ומזהיר על חובת ההתבדלות המוחלטת מעמי הארץ, שבה נפתחה הפרשה באזכור פרשת חטא בעל פעור, שכן ידוע וברור לו שהקרבה החברתית עם בני הארץ, תגרום באופן בלתי נמנע לעבודת אלילים או לעבודה זרה, האסורה באיסור חמור כאחד משלושת חטאי היהרג ובל יעבור:

*

וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב

לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ.

וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.

לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם.

כִּי אֵל קַנָּא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

לֹא תְנַסּוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה.

שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ.

וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ

וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ.

לַהֲדֹף אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.

*

משה מכונן את קהילת הזיכרון ההיסטורית של העם היהודי על החרדה מפני השכחה והנשייה ועל גשרי הזיכרון בין העבר לעתיד. הוא מקשר את העתיד לעבר בדרכים שונות וכאן דוגמה נודעת לאחד הגשרים המובהקים –המעבר מעבדות לחירות הכרוך ביציאת מצרים ובמעבר מעם עבדים שחי מאות שנים בתרבות פוליתאיסטית מוחשית, לעם בני חורין החי מתוך תודעה מונותאיסטית מופשטת, המעוגנת בזיכרון כתוב ובעדות העם כולו על התגלות נראית ונשמעת של קול האל הנעלם:

*

כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם.

וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה.

וַיִּתֵּן יְהוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ.

וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ.

וַיְצַוֵּנוּ יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה.

וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ.

*

פסוק אחרון זה מהדהד את מה שנאמר על אברהם שהאמין באלהים

וְהֶאֱמִ֖ן בַּיהוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה

*

כאן ראשיתה של מסורת ארבע השאלות, הלא הן ארבע הקושיות בליל הסדר, המנציח מדי שנה במשך אלפי שנים, את סיפור יציאת מצרים ומסורת ארבעת הבנים הקשורה בארבע הפעמים בתורה שבהן מופיע החיוב לספר לבנים על יציאת מצרים.

*

כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ

וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי

שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ.

וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם

הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם.

וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ.

כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים

וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר.

כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם

מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ

וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ.

*

*הקושי המוסרי הגדול שבהתמודדות עם תיאורי כיבוש הארץ בספר יהושע, הקשים עד מאד לקוראים בני זמננו מבחינת אכזריותם וקיצוניותם, העולה כדי ג’נוסייד, מתבאר כאן.

האימה החשכה מפני עבודת אלילים, או החרדה הנוראה מפני ‘החזרה מצרימה’ או מנהיה אחרי אלוהים אחרים, מצדיקה מבחינת המוסר המקראי, את השמדת עמי הארץ, עובדי האלילים. הקדושה של העם הנבחר, המוגדר כ’עם סגולה', המחייבת התבדלות והבחנה מוחלטת מהתרבות הסובבת, מתירה את הכחדת עמי הארץ והשמדתם, כדי להימנע מסכנת ההתבוללות, הטמיעה וההעלמות.

*

הפרשה מסתיימת בתיאור אהבת אלוהים לעמו הקדוש, ובתיאור קדושת העם בצביונו האידיאלי, זה שכל יחיד מתוכו נקרא כזכור לאהוב אהבה משולשת: לאהוב את אלוהיו בכל לבבו ובכל מאודו, לאהוב את הגר, הלא הוא הזר הבוחר לגור עמו כגר תושב, כנזכר שלושים ושש פעמים בתורה, ולאהוב את רעו ושכנו באותה מידה שהוא אוהב את עצמו. השבועה, הברית, האהבה, הצדק והחסד, הזיכרון והעדות, העומדים בתשתית הזיקה בין האל לעמו, נקשרים לבחירה, לקדושה ולסגולה של העם הזכאי לאהבת אלוהים, הנתבע לאהוב את אלוהיו ולחרות אותו על לבבו, ולזכור ולשמור את כל האמור לעיל על סיפורו ההיסטורי, הקשור במעבר משעבוד לחירות, המיוסד על חסד אלוהים האוהב את עמו השומר את תורתו וזוכר את מצוותיו, ועל הברית, העדות והשבועה שנכרתו עם אבותיו:

*

כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ

בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם

כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים.

כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם

וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם

הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה

וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים

מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם.

וְיָדַעְתָּ כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים

הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו

וּלְשֹׁמְרֵי מצותו [מִצְו‍ֹתָיו] לְאֶלֶף דּוֹר.

וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ

לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ.

וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם.

*

אחתום את הביאור על פרשה דרמטית זו – המציירת את יחסי האל ועמו בפי אדם השוכח את עצמו ואת קיומו ברגע פרידתו ופורש את הגשר שבין עברו של העם לעתידו, זה המתואר בפי האל בפסוק הנפלא וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה – בשני שירים שכתבו שתי משוררות שלא זכו לחנינה. הראשון נכתב בידי לאה גולדברג כהדהוד לגורלו של משה בפרשת ואתחנן וראה אור בספר שיריה, “שארית החיים” שנערך בידי טוביה ריבנר אחרי מותה:

*

אֵין לָךְ זְכוּת חֲנִינָה בָּעוֹלָם.

הַכֹּל הָכְרַע.

חֲלוֹמוֹתַיִךְ טוֹבְעִים בַּיָּם

וְאַתְּ אוֹמֶרֶת שִירָה.

*

*

והשני הוא שיר מכמיר לב שנכתב לפני תשעים שנה על ראשית הפרשה:

"עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.:

*

מִנֶּגֶד

*

רחל בלובשטיין

*

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

*

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

*

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

*

חורף, תר"ץ

*

מתוך פייסבוק: הדף של רחל אליאור, אוגוסט 2024

פָּרָשַׁת עֵקֶב היא פרשת השבוע השלישית בספר דברים. הפרשה מתחילה בפרק ז', פסוק י“ב ומסתיימת בפרק י”א, פסוק כ"ה. הפרשה הכתובה בעברית יפהפייה, מהדהדת, המשובצת בניבים וביטויים ייחודיים שעיצבו את הלשון העברית מהעת העתיקה ועד ימינו, ממשיכה את נאום הפרידה של משה העומד על פסגת הר נבו ומתבונן מראשית לאחרית בדרך ייחודית המכוננת סיפור היסטורי של קהילת זיכרון.

הקול האוטוביוגרפי המופלא המציין את ספר דברים, משנה תורה, מעניק למחבר אפשרות נדירה לכונן סיפור היסטורי המנחיל זיכרון לדורות, ולספר מחדש את כל אשר נחשב בעיניו לדברים של עיקר מראשיתו של העם מימי אבות אבותיו בשבעת הדורות הקודמים למשה - אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה, ועד לרגע הכניסה לארץ שבו מסתיים החומש ומתחיל עידן חדש בהנהגתו של יהושע בן נון, משבט אפרים, ממלא מקומו של משה בן שבט לוי.

משה מדבר בפרספקטיבה היסטורית, בתבונה, ברוחב ראות, בעומק הבנה, ביושר מוחלט, בחכמה, בהשראה, באמת ואמונה, באהבה ויראה על כל מה שבעיניו ראוי להיזכר לדורות ועל שתי הדרכים העומדות בפני העם, התלויות רק בבחירתו. הדרך שהוא מתווה אותה ומחנך את העם אליה היא דרך הברכה הבוחרת בטוב ומבטיחה טוב, “לְטוֹב לָךְ”, הקשורה ביראת אלוהים ובאהבת אלוהים, בשמירת מצוותיו, חוקיו ומשפטיו, שהיא דרך החיים, הפריון, השלום, הברכה, האחווה והשגשוג. הדרך השנייה שהוא מזהיר מפניה היא דרך הקללה, המוות, החורבן, המלחמה, הכיבוש, הגלות והכיליון.

*

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ.

הֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ.

*

משה בן עמרם בן קהת בן לוי, בנה הצעיר, כבד הלשון, הבא בימים, של יוכבד בת לוי, דמות הגיבור האנטי־גיבור הגדולה בספרות העולם, המנהיג הקשיש המתחיל את מסע הנדודים המפרך בגיל שמונים ומספר אודותיו בגיל מאה ועשרים, כשהוא מגמגם כבד פה הזקוק לעזרת אחיו הבכור, וסובל ממרידות חוזרות ונשנות נגדו מקרב העם הממרה את פיו, עם המסרב להשתכנע מדברי שליח אלוהים - נושא בפרשה זו את הנאום הגדול שבו הוא מכונן את קהילת הזיכרון של העם היהודי, סולל את מסילת ההיסטוריה של העבר המשותף הראוי להיזכר לדורות, המוביל אל העתיד המשותף, מנחיל לקהילת הזיכרון שהוא מייסד דברים נצחיים של עיקר ובונה גשרים בין העבר המשותף של העם, עליו הוא מספר לבני עמו הצעירים, כברית גורל, לבין העתיד המשותף של העם, בארץ המובטחת, כברית ייעוד, אותו מבטיח אלוהים בפי משה נביאו.

*

משה איש האלוהים, העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, הוא אדם מפוכח ומרחיק ראות, ישיש בא בימים רב ניסיון, ידוע סבל ונטול אשליות, היודע היטב בפני מי הוא נושא את דבריו, ערב חציית הירדן והכניסה לארץ המובטחת. הוא אומר כאן בפרשה באופן חד־משמעי: “כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה” ומוסיף שידוע לו היטב היטב שבני ישראל הם חוטאים, ממרים, כפויי טובה וקשי עורף, המוגדרים בפיו כרשעים השוכחים את גאולתם בידי האל הגואל מבית עבדים, כשהתפלל לאלוהים שיסלח להם: אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ.

משה, מרחיק הראות, מיטיב לדעת, יותר מכל אדם, שהסיכוי שיצליח לשכנע את העם קשה העורף הזה, צאצאים של עבדים בורחים ומשועבדים נרצעים, האוחזים במושגים גשמיים ובערכים חומריים, ללכת בדרך הטוב המופשטת, המיוסדת על אמונה באל מופשט ובערכיו המופשטים, המתגלה בחוק וספר, בסיפור ובמשפט, דרך המיוסדת על דחיית הנראה לעין בשם הנשמע לאוזן, דרך הקשורה בדעת, אמת וצדק, חירות ושוויון, חסד וחמלה, תקווה וברכה, הקשורים לכבוד האדם וחירותו - דרך הברכה, המיוסדת על עדות וזיכרון, התגלות, לוחות כתובים, חוק, היסטוריה, מיתוס, אמונה ושיקול דעת - לזנוח את דרך הרע המוחשי, דרך הקללה, המיוסדת על מחיקת ההיסטוריה, על שכחת ההתגלות, על הפניית עורף לחסדי האל וחוקיו, על שכחת הטוב הקשור בגאולה וברית, על שקר והתנכרות, על עריצות ושעבוד, על כוח, ממון, שחיתות וחמדנות, על פיתוי החושים וטובות חומריות, בעולם שיש לו הווה גשמי בלבד - הוא קלוש מאד.

משה בן שבט לוי, השבט היחיד המופקד מאז ספר ויקרא, תורת כוהנים, על הנחלת הזיכרון, על הוראת הקריאה והכתיבה, על התורה והשירה, על ההנצחה והקדושה, על הלימוד וההוראה בכתב ובעל פה, על כתיבת העדות, התולדות וההיסטוריה, ועל הנצחת הסיפור, המשפט והחוק, המתנים את הנחלת הזיכרון ושמירת מחזורי הפולחן המשביתים הנצחיים של מועדי ה' מקראי קודש, מחלק את דבריו בין חובת הזיכרון ואימת השכחה או בין הנצח הטמון בכתיבת ההיסטוריה והנצחת הזיכרון לטמיון הכרוך בסכנת השכחה ובתהום הנשייה.

*

בעיני משה שכחת ההיסטוריה המקראית של תולדות העם, המעוגנת בבשורת החירות האלוהית הכרוכה בדעת, אמת וצדק, ובמתנת השביתה המחזורית המקודשת של מועדי ה' מקראי קודש, השביתה השביעונית הנצחית, המשווה בין בני האדם כולם, ושכחת מצוות האל הכתובה, שאותן חייבים לזכור ולהנחיל כל יום, כל היום, בכל דרך, שקולה לנטישת תורת הייחוד האלוהית, של אל אחד ויחיד בורא שמים וארץ, אלוהי ההיסטוריה והחוק האלוהי, שגאל את עמו מעבדות לחירות והבטיח להם את הארץ המובטחת, אלוהי המצווה והמשפט, המוסר והצדק, השלום, החירות, האמת, החסד והברית, או לעזיבת התורה המונותאיסטית, אותה ניסה להנחיל בכל דרך במשך ארבעים שנה. מבחינתו של משה איש האלוהים השכחה היא האימה שבחזרה כפוית הטובה לאחור, לעולם שממנו נגאלו ובו היו עבדים, לעולם השעבוד והעריצות, השקר והכזב, עולם עבודת אלילים, אשר אותה הכירו מקרוב במצרים ואותה יפגשו בכל הדרה, יופייה ומוחשיותה המתעתעת בעת הכניסה לארץ כנען, שם נמצאים אלילי הכסף והזהב במקדשיהם המרהיבים של כל שבעת עמי כנען.

משה, מנסח אמונת הייחוד ועולם הערכים המופשטים, מביא החוק משמים ומספר הסיפור המקראי על קשייו ומאבקיו, החל מסיפור הבריאה ומחזוריה הנצחיים הנגלים לעין בחסדי הבורא, עבור בתולדות הברית עם האבות ובסיפור העבדות ויציאת מצרים והנדודים במדבר, המשך במסורת המחזוריות הנצחית הקבועה והידועה מראש של ‘אלה מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם', וכלה ברגע הקודם לכניסה לארץ כנען, מיטיב לדעת יותר מכל אדם אחר, כמה קשה האמונה באל המופשט של אמונת הייחוד, האל הבורא, אלוהי הצדק, החוק והמוסר, הנגלה לאבות האומה ונביאיה בחלום, בחזון ובברית. הוא יודע מה גדול האתגר של אמונה מופשטת באל שכולו נברא בעולם של ספר, מספר וסיפור, בכ"ב אותיות, סיפורים וזיכרונות, ההופכים בפי נביאיו ומשורריו לתורה ועדות, חוק ומשפט, שירה ומיתוס, לסיפור והיסטוריה, למוסר, מצפון, חובה וחמלה, חירות ואחווה, חכמה, בינה, דעת ורוח אלוהים, שכולם מושגים מופשטים חסרי ייצוג מוחשי חזותי.

משה מיטיב לדעת, כמי שגדל בארמון מלך מצרים, עד כמה מפתה האמונה באלילים המצודדים הנראים לעין במלוא יופיים, שבמקדשיהם המרהיבים ושובי הלב, בין האגמים והנהרות, גינות פרחי הלוטוס וחבצלות המים, נגלים במלוא תפארתם יפי הארכיטקטורה הפולחנית, העוטפת בזוהר מצודד את האלים והכוהנים עוטי הזהב ואבני החן. הוא גם מיטיב לדעת שבמקדשים אלה, המפתים את כל רואיהם בחגיגת חושים מרהיבה, נערכות חגיגות זמר ונגינה, תופים ומחולות, ריקודי זימה, קסמים ושירת מקהלה, וסעודות זבח לרוב.

כלומר, כל קסמי העולם החזותי הנראה לכל עין, וכל פיתויי התרבות החומרית והאמנות המוחשית הנוגעים לעולם החושים, וכל החגיגות הרב־חושיות המרהיבות ביופיין, המצודדות כל לב והמושכות בעושרן כל עין, הן אלה שהוא נאבק נגדן מאבק בלתי פוסק, חסר תוחלת וחסר סיכוי, בשמם של רעיונות מופשטים שאין להם שום ביטוי חזותי כגון ברית וחסד, בריאה ושביתה, ברכה ושלום, צדק וצדקה, חסד ואמת, חירות ונאמנות, וסיפורי חלום של שבועה, אמונה, הבטחה והתגלות.

*

משה מעמת, חזור ושנה, בין המסר האלוהי המופשט - השמור בחוקים ומשפטים, בריתות וזיכרונות, מצוות ופיקודין, תורות וספרים, שירים וסיפורים - המבטיח את החסד האלוהי, את ההשגחה האלוהית, את ברכת החיים, את הברית וחסד, הברכה והשגשוג, הצדק והדין, כחלק מרצף הדורות העל־זמני, הנפרש בין ראשית לאחרית בהיסטוריה פרה־דטרמיניסטית ידועה מראש, לבין שכחתו של מסר מופשט זה, התלוי כולו בברית נצחית ובעדות מקודשת המצויה בשפה הכתובה ובזיכרון הריטואלי, בלימוד, בשינון ובזיכרון הכתוב בְּסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, בחוק ומצווה, לבין סכנת השיבה לעולם האלילות המפתה והמצודד שכולו כזב של ההווה שאין לו עבר ואין לו עתיד, משום שאין לו מסורת כתובה על ספרים ולוחות המשותפת בגלוי עם כלל הציבור,ואין לו לימוד, זיכרון והנחלה.

בשעה שמבינים את ההתמודדות הנוקבת בין האמת המונותאיסטית המופשטת לחלוטין, של דת המיעוט, המושתתת על דברו של אל נשמע ולא נראה, אלוהי ההיסטוריה, הספר והכתב, הלוח והזיכרון הכתוב, אמת המיוסדת כולה על חוק נצחי ומוסר אלוהי, על זיכרון ועדות, והבטחת חיי עולם המושתתים על ברית קודש כתובה של השבתה וחירות, לבין הכזבים המצודדים ביופיים של הפולחן הפוליתאיסטי של דת הרוב, שכולה רק דת ההווה החומרית, המוחשית והנהנתנית, החוגגת והמצודדת בחושניותה, שאין לה זיכרון כתוב בדבר העבר או הבטחה בדבר העתיד, אפשר לנסות להבין - את מה שקשה כל כך לפציפיסטים הומניסטים סובלניים ופלורליסטיים רב־תרבותיים בני ימינו להבין - את מצוות הכחדת העמים המאמינים בעבודת אלילים הנראים לעין, המאיימים בעצם קיומם המוחשי ובהאדרת הנראה לעין, על בני ישראל, המצווים להאמין רק במופשט, בנשמע לאוזן, בעל־זמני, במוסרי ובעל־היסטורי, בגילומו הכתוב של אלוהי החוק, המשפט, המוסר, הצדק, החירות, הזיכרון, העדות, הברית והחסד, המכונן את ההיסטוריה.

בני העם, אליהם נושא משה נכד לוי, את דבריו, נתבעים להאזין (שמע ישראל!) ולזכור, לזכור ולשמור במחשבה ובמעשה את אשר הם מצווים לעשות בבחינת ‘זכור ושמור’ נצחיים שאין להם תפוגה, שכן הם מעוגנים בהיסטוריה נצחית ומשתרעים מאופק עד אופק, בכוחה של הברית בין שמים וארץ, מהבריאה ועד הגאולה, ברית נשמעת ולא נראית, המיוסדת על עדות נצחית שנודעה במעמד סיני, ברגע דרמטי שבו נאמר ‘וכל העם רואים את הקולות’. ומגילות קומראן מוסיפות ‘ורעדודיה אחזתם’.

*

הברכה, השפע, התנובה, הפריחה והפריון, השובע, השגשוג, הצמיחה והמשכיות החיים הנצחית, שכולם ניתנים משמים במחזוריות נצחית, בחסד אלוהים, מותנים בהשבתה קבועה, מעשי ידי אדם לפי לוח השבתות והמועדים של מקראי קודש. דהיינו: מי שישבות מכל מלאכה ושעבוד עצמו וזולתו, מדי שבת בשבתו ומדי שבעת מועדי ה' - מקראי קודש ומועדי דרור - החלים בשבעת החודשים הראשונים של השנה, בין ניסן לתשרי, או מי שישבות שבעים ימים מדי שנה בהם חלים השבתות ומועדי ה' מקראי קודש, ומי שישבות בשמיטה וביובל, מדי שבע שנים ושבע שביעיות שנים, יזכה לראות את שבעת המינים צומחים, פורחים ומבשילים בשדותיו ומוכנים לאסיף, קציר, בציר ומסיק בשבעת חודשי השנה הראשונים.

שבועת השביעיות הנצחית של ‘מקראי קודש מועדי דרור’, המבוססת על מחזורי השבתה שביעוניים מקודשים של שבת, שבעת מועדי ה‘, שמיטה ויובל, שאין להם תפוגה, היא המבטיחה את מחזורי הדגן, התירוש והיצהר של שבעת המינים. משה כאילו אומר לעם בערבות מואב: אתם, בני עבדים משוחררים, שנגאלתם אתם והוריכם, בחסד אלוהים מבית עבדים, תשבתו במחזור שביעוני נצחי של מקראי קודש של דרור וחירות, שבתות, מועדים, שמיטות ויובלים [כמפורט בפרק כג ופרק כה של ספר ויקרא] ואני, ה’ אלוהיכם, הגואל אתכם מבית עבדים, אוליככם קוממיות לארץ אבותיכם ואוריש את אויבכם מפניכם, ולא עוד אלא שאתן גשמכם בעתם, ואצמיח לכם מכל טוב הארץ וברכתה, בשבעת המינים המוכנים לקציר, בציר ומסיק, גדיד, ארייה וקטיף, בשבעת חודשי השנה הראשונים אשר בהם חלים כל שבעת מועדי ה'.

*

מכאן ואילך הפרשה עצמה בנוסח מנוקד. שימו לב לפועל שמע, שכן המופשט הוא נשמע ולא נראה. מפעם לפעם אוסיף הערת כוכבית בעקבות אחד הפסוקים בנוסח לא מנוקד.

*

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.

*ברית וחסד ואהבת אלוהים, אהבה, ברכה ופריון, והשורשים והפעלים הקשורים בשמיעה, שמירה וזכירה, הן מילים המאפיינות את היצירה הכוהנית. ברית השביתה המחזורית המקודשת, של שבעת מועדי ה', השבתות, השמיטות והיובלים, היא לבדה המבטיחה את חסד החיים, שכן היא קשורה במקראי קודש ומועדי דרור, בשבועה ובעדות, באות ובברית, בקריאה ובהנחלה של זיכרון כתוב בעל אופי היסטורי־אגדי מובהק, הכולל סיפור ומיתוס, חוק ומשפט, תורה ושירה, היסטוריה וכרונולוגיה, הנשמע בקריאה מחזורית ברשות הרבים, המתרחשת במקראי קודש ומועדי דרור.

*

וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ.

*

דגן, תירוש ויצהר הם הראשונים משבעת המינים המוכנים לקציר ובציר, למסיק וקטיף, בשבעת חודשי השנה הראשונים: השעורה נקצרת ב־כ“ו בחודש הראשון, חודש ניסן, ביום ראשון, החיטה נקצרת בט”ו בחודש השלישי, ביום ראשון, חודש סיון, גפן הענבים נבצרת בשלישי בחודש אב, ביום ראשון, ושמן הזיתים נמסק בכ"ב באלול, ביום ראשון. ארבעה מועדים אלה החלים תמיד ממחרת השבת, ביום ראשון, רחוקים מרחק של שבע שבתות האחד מרעהו. שלושת המינים האחרים יוזכרו להלן, התאנים, הרימונים והתמרים, המובאים למקדש בחג השביעי, חג הסוכות, חג בן שבעה ימים, החל במחצית החודש השביעי.

*

בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ.

*

*ברכה היא ברכת החיים ורציפות החיים הבין־דורית, ברכת הפריון והשגשוג, השפע והריבוי, השובע והשמחה, הלידה באדם וההמלטה, ההטלה וההשרצה בעולם החי, הקשורים כולם בראשיתם בסוד הפריון הסמוי מן העין, בחיוניות ובשפע או בשמחת החיים על כל גילוייה, ובביטוי החיים, הארוס, הברכה, המזרע והפריון, הקשורים בחסדי הבריאה ובמסתוריה הסמויים מהעין ובחסדי האל הבורא. כל אלה המשמחים לב אנוש, הם היפוכם של הקללה, העקרות, הישימון, המדבר, הטמיון, הנשייה והכיליון. פסוק הנזכר לעיל לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה, מצוינת לראשונה האפשרות שהגבר יהיה עקר, בדרך כלל במקרא רק נשים הן עקרות.

בעברית המילים שבע [מספר] שובע [ההפך של רעב] ושבועה [ברית] נגזרות מאותו שורש ונכתבות באותן אותיות ש.ב.ע. ולא בכדי.

*

וְהֵסִיר יְהוָה מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ

לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ.

וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ

לֹא תָחֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ.

*

מכאן מתחיל משה ומתאר את חובת ההתרחקות וההיבדלות מכל העמים האחרים, עובדי האלילים, עבדי הראייה המוחשית, השבויים בגבולות עולם החושים ונכנעים לו, בהיותם משוללים כל ראייה היסטורית מופשטת, הכורכת בין העבר, ההווה והעתיד. הוא תובע את הרחקתם, השמדתם והכחדתם במלחמה ובחרב. אָכַלְתָּ מלשון מאכלת. משה טוען שזו תביעה אלוהית, המתנה את שמירת הברית, ועל כן אלוהים הוא שינהל מלחמת שמד זו שמטרתה הכחדת הפיתוי האלילי, ואין לעם לחשוש מפני יחסי הכוחות בין עם קטן ודל לבין עמים עצומים וחמושים.

המושגים אמת יחסית, רב־תרבותיות, סובלנות בין־דתית, הכרה במגוון חיוני של ריבוי אורחות חיים ותרבויות או ריבוי אמתות והשקפות עולם, פלורליזם, רבגוניות־תרבותית וסובלנות, דיאלוג בין דתי או ‘חיה ותן לחיות’, לא היו מוכרים כלל ועיקר באלף השני לפני הספירה, ערב הכניסה לארץ. הם התפתחו רק אחרי היסטוריה עקובה מדם של מלחמת העולם השנייה!

*

כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם.

לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם.

הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

כֵּן יַעֲשֶׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם.

וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ.

לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא.

וְנָשַׁל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט

לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.

וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם.

וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ וְהַאֲבַדְתָּ אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם

לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם.

פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ

לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ

כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא.

וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ

שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא.

*

כאמור המלחמה היא מלחמת דת ומלחמת תרבות, מלחמת ערכים סותרים, מלחמת הנשמע בנראה ומאבק המופשט הנצחי הכתוב במוחשי הדומם בן החלוף. העולם המונותאיסטי הצעיר, הזעיר והשברירי, המיוסד על הנשמע האלוהי הקושר בין העבר לעתיד בברית, חלום, נבואה, התגלות והבטחה, המתועד בטקסט כתוב, המחייב ‘זכור ושמור’ כהמשך הדיאלוג החי בין האל לאדם, נגד העולם הפוליתאיסטי העתיק, הענק, רב העוצמה, המיוסד על הנראה הדומם ועל המוחשי החרש, כולם מעשה ידי אדם, המתייחס להווה הנראה בעין לבדו, הווה מרהיב ביופיו ופארו, ומצודד במקדשיו וטקסיו המטילים אימה.

אין מדובר כאן בהרחבת שטח מחיה או בטובות הנאה חומריות או באיגום משאבים מכל סוג, כלל וכלל לא. המדובר אך ורק במאבק המונותאיזם הנשמע משמים ונודע בכתב, או בדיבור אלוהי כתוב על ספר, נגד הפוליתאיזם הדומם, הנראה, מעשה ידי אדם, שמעצם הגדרתו כיצירה אנושית מוחשית הוא בן חלוף, או במאבק האל המופשט המדבר והשומע העושה את הָאֹותֹות וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ במסע עם מבית עבדים לעולם של חירות, באלוהי העץ והאבן הדוממים, המרהיבים והנראים, אך אינם מדברים או שומעים, זוכרים ומשיבים, אלילים מעוררי יראה ואימה, הניצבים בראש עולם השליטה והשעבוד, ההתעמרות והניצול, כסמלי המלכות והכפייה, הסמכות והתוקף.

סיפורי יציאת מצרים, שבהם אלוהים הנעלם הראה את כוחו ועוצמתו, כנגד כל חיל פרעה האדיר שטבע בים, משמשים כתזכורת למידת הביטחון שיש לתת בכוחותיו האינסופיים של אלוהי הברית, הדעת, האמת והצדק, אלוהי החסד והחירות וחופש הבחירה, שאינו נרתע מלהכחיד את כל אויביו, המאמינים בתועבות אליליות של פסלי עץ ואבן דוממים מטילי אימה, המייצגים את עולם השליטה המלכותית, ההתעמרות וההכנעה, השעבוד והכפייה שבו לעבדים אין זמן ואין מועד.

התרבות הדתית של כל מי שאיננו בן ברית – המאמין באל המופשט ובחוקיו, תורותיו ומשפטיו, האל המדבר והשומע, הנצחי והמקודש, אלוהי הייחוד והחירות זוכר הברית והחסד, אלוהי ההיסטוריה והמוסר, אלוהי הזיכרון והשבועה, הברית והעדות, הקושר תמיד בין העבר, ההווה והעתיד במונחים כמו עבדות וחירות, גלות וגאולה, בית עבדים והארץ המובטחת - נחשבת כתועבה ופיגול, שיקוץ וחרם של אלה החיים את פיתויי ההווה הרב־חושי לבדו, או את ההוללות הגשמית בלבד, ומתעלמים מעברם המשותף ועתידם המשותף ומעולם הערכים המוסרי וההיסטורי העומד בתשתיתו. כאמור לעיל: וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא.

*

האימה הבלתי פוסקת בספר דברים מפני פיתוייה הרב־חושיים של תרבות הרוב העריצה והמשעבדת, על יופייה וקסמיה המושכים את הלב המשתאה ואת העין החומדת, שכוח משיכתה המרהיב גדול מנשוא, מתירה לפעול נגד העמים המאמינים באלילים הפוליתאיסטים והדוממים ונגד אליליהם, פעולות של השמדה והכחדה עד חורמה.

יש לחזור ולהדגיש ולציין שסובלנות, רב־תרבותיות, שיח בין־דתי, רב־קוליות ופלורליזם, הסכמי שלום בין דתיים או אמת יחסית וחופש בחירה, לא נודעו כלל וכלל בהיסטוריה העולמית של הדתות, עד למאה העשרים.

הדיון בחופש מצפון בענייני דת החל בעולם הנוצרי רק במאה השש־עשרה, עם עליית הרפורמציה הלותרנית, אולם מלחמות הקודש המדממות והמאבקים המרים בין הקתולים לפרוטסטנטים הלותרניים או הקלוויניסטים, ברפורמציה ובקונטר־רפורמציה, הוכיחו שלרעיון זה היו מעט מאוד תומכים והרבה מאוד מתנגדים.

האינקוויזיציה הקתולית נוסדה במאה השש־עשרה במענה לכפירה הפרוטסטנטית, נגדה ניהלה מלחמת קודש. קודם לכן, במאה השלוש־עשרה והארבע עשרה, הקתולים רדפו עד חורמה את הקאתארים והאלביגנזים בצרפת, הנוצרים והמוסלמים נאבקו אלה באלה בספרד ובאנדלוסיה במאה החמש־עשרה, מוסלמים ונוצרים נלחמו אלה באלה על ארץ הקודש באלף הראשון ובאלף השני. בני כל הדתות רצחו ונרצחו במלחמות דת ממסעי הצלב ואילך ככופרים מסוכנים עד למאה העשרים, שבה נודעה הכחדת הארמנים הנוצרים בידי התורכים העות’מאניים המוסלמים, על רקע המתח הבין־דתי שהצדיק ג’נוסייד בעיני התורכים, והמאבק שהתרחש בין נוצרים למוסלמים בבוסניה ובקרואטיה וכל מה שהתרחש בין המוסלמים להינדים בהודו ופקיסטאן, הן רק דוגמאות ספורות מני רבות למלחמות המאמינים בכופרים, המלוות את הדתות המונותאיסטיות והפוליתאיסטיות מאז ומעולם.

אולם ראוי לזכור שבמלחמות על רקע שלטון האידיאולוגיה הטוטליטרית הסמכותנית והכוחנית, וסטייה ממנה, המתירה כל כפייה, הגליה, כליאה, שעבוד, הרג ורצח (קומוניזם, נאציזם, סטאליניזם, פאשיזם, ומאואיזם הן רק חלק מאידיאולוגיות אלה), נהרגו לא פחות בני אדם מאשר במלחמות על רקע דת האמונה כנגד בגידה וכפירה.

מאז ששני בני האנוש הראשונים, בני אדם וחוה, או אדם חוה והנחש, הרגו האחד את השני, או מאז שקין רצח את הבל על לא עוול בכפו, מוצאים צאצאיו ממין זכר, המנהלים את הסדר הפטריארכלי־הירארכי האלים המבוסס על יחסי כוח, בעלות, שליטה, הכנעה, אפליה, הדרה, אלימות, השתקה, כיבוש, דיכוי, שעבוד והפרדה, שלל סיבות לרדוף ולהתעמר, להגלות ולכפות, לכלוא ולרצוח, להכחיד ולהשמיד איש את רעהו, על רקע דת, גזע ולאום, אמונה ומוסר, אידיאולוגיה, גאווה ריקה, לאומנות גסה, חמדנות וטיפשות, או כוח, כבוד וכסף. עובדה מאלפת היא שרוב המאבקים לא העלו דבר מלבד חורבן והרס, בעוד שבמאבק המונותאיזם בפוליתאיזם בעולם המערבי, במקומות בהם רוב האוכלוסייה בוחר להאמין באחת מהדתות המונותאיסטיות, ניצח בדרך כלל המונותאיזם את הפוליתאיזם באופן גורף.

*

יש מקום לקוות שבמאה העשרים ואחת ישכילו נשים חכמות ונבונות, חומלות, סובלניות, משתפות, הומניסטיות, פציפיסטיות, פמיניסטיות ושוחרות שלום, המאמינות בקדושת החיים של כל אדם ובכבודו הסגולי של כל אדם ובערכו המוסרי של כל אדם, ובזכויות האדם השוות לכל אדם שמובטחים לו שוויון וחירות, נשים בנות כל הדתות והלאומים, וגברים חכמים וחומלים המאמינים בזכויות האדם ולא ב’כל דאלים גבר', למצוא שיח אחר ופרספקטיבה אחרת לקיום האנושי, המיוסדת על דברי הנביא ישעיהו ‘לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה’.

אלם ואלימות ודיכוי והשתקה קשורים תמיד זה בזה. ויתור על כוח, עריצות, כיבוש וכפייה, דיקטטורה ומשטר צבאי, הוא תנאי ראשון לחיי שלום והידברות, שגשוג וברכה. דיבור והקשבה, שיח וידיעה, זיכרון וקשב, חיים משותפים, סובלנות, פלורליזם, פיוס וריצוי, הכלה ופשרה, עדיפים לאין ערוך על האמת המוחלטת, הצדק המוחלט, המוות המוחלט, ההתבדלות המוחלטת או לשון המאכלת והחרב, המלחמה, הטרור והנשק. כמו שאמר יהודה עמיחי:

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב.

*

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

הוּא קָשֶׁה וְרָמוּס

כְּמוֹ חָצֵר.

*

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.

*

וּלְחִישָׁה תִּשְׁמַע בִּמְקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶׁר נֶחְרַב.

*

*

*

כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם.

וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו [מִצְו‍ֹתָיו] אִם לֹא.

*

* כאן מציע משה פרשנות מעניינת למטרת המסע במדבר, מסע הנדודים הקשה והמייסר שתכליתו הייתה העמדת העם בניסיון. מסתבר שהעמדת עם העבדים הבורח במבחן העינויים והסבל, כדי לראות אם יוכל לעמוד בניסיון ואם יהיה נאמן לאמונת הייחוד ולמצוות אלוהים, היה מלכתחילה מסע ייסורים חינוכי. לסיפור המלכד את העדה בתוך הקשר היסטורי ידוע מראש, בין שעבוד לחירות ובין גלות בבית עבדים לגאולה בארץ המובטחת לעם ריבוני, שנקבע מראשית לאחרית רק בידי האל, נוסף היסוד הבלתי צפוי, המתעתע, מבחן הניסיון הקשה שניסה האל את עמו כשעינה אותו בייסורים וניסה את נאמנותו.

*

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ

לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם

כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם.

שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה.

וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ.

וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ.

*

* אפשר לחלוק על התבונה ועל המוסר שבהכרעה האלוהית לייסר את עמו המעונה במאות שנות עבדות, במבחני נאמנות שרבים כל כך נכשלו בהם ונענשו עליהם בעונש מוות, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שמסע הייסורים במדבר ולקחיו המרים, בין חטא העגל למי מרה וסיפור פחד העם מדברי המרגלים או חטאיו בערבות מואב, נותר חרות בזיכרונו של העם במשך אלפי שנים.

מכאן ואילך, משה מתאר לאלה ממאזיניו שעמדו בניסיון ולא מתו בדרך, בשל ספקותיהם ופקפוקיהם, או בשל חטאיהם וכישלונותיהם, קשי עורפם ותאוותיהם, ממגפות ורצח, משריפה או מהבלעות באדמה, ומעונשים אלוהיים נוספים, את הארץ המובטחת אליה מוביל אותם אלוהים.

במקום מדבר צחיח, מדבר ישימון צלמוות, מדבר צייה, חרבה ונשייה, רעב וצמא, שבו האוכל היחיד הנמצא הוא ציפורי שליו ומן מן השמים, יזכו להגיע לארץ שופעת נחלי מים ומעינות, ארץ מבורכת במי תהום, ארץ זבת חלב ודבש, המניבה את שבעת המינים הנאספים בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, יבולים המבטיחים שובע, שגשוג, שפע וחיים, ברכה וחירות, ולא בצורת, רעב, מצוקה, קללה, גלות, עבדות ושעבוד:

*

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה

אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.

*

כאמור לעיל, אלה הם שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם, הצומחים ומבשילים במועד קבוע וידוע מראש בשבעת חודשי השנה הראשונים כברכה משמים וכשבועת השובע. “מגילת המקדש” שנמצאה בין מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, מפרטת את מועדי הקציר, הבציר, המסיק, האסיף, הקטיף, הארייה והגדיד של שבעת המינים.

השעורה נקצרת ראשונה, ביום ראשון, ממחרת השבת, בכ"ו בניסן 26.1. יום הנף העומר.

שבעה שבועות לאחר מכן, ביום ראשון ממחרת השבת, נקצרת החיטה בט"ו בסיון 15.3 (חג הביכורים הוא חג השבועות, הוא חג ביכורי קציר חיטים וחג מתן תורה, חג המלאכים וחג עליה לרגל).

שבעה שבועות לאחר מכן, ביום ראשון, ממחרת השבת, ג' באב 3.6 מתחיל בציר הענבים (מועד התירוש)

ושבעה שבועות לאחר מכן, ביום ראשון ממחרת השבת, בכ"ב באלול 22.6 מתחיל מסיק הזיתים (מועד היצהר).

בחודש השביעי, הוא חודש תשרי, קוטפים רימונים, אורים תאנים וגודדים תמרים, ועולים למקדש, במועד העלייה לרגל, לחג של שבעה ימים, השביעי במועדי ה', חג הסוכות, שנאמר בו חזור ושנה ‘ושמחת בחגך’.

*

אכן יש סיבה לשמוח שמחה רבה, האסמים, היקבים והגרנות, מלאים וגדושים בקציר חיטים ושעורים, בקמח לאדם ובמזון לבהמה, בדגן, תירוש ויצהר, ביין ושמן, בתאנים ודבלים, בדבש תמרים ובעסיס רימונים. השובע מובטח כששבעת המינים נאספים במרווחים של שבע שבתות או שבעה שבועות, בשבעת חודשי השנה הראשונים (ארבעת המינים הראשונים) כששלושת המינים האחרונים נאספים בחודש השביעי, ונחגגים ברוב שמחה בחג של שבעה ימים בחודש תשרי, הוא המועד האחרון משבעת מועדי ה׳. שבועת השביעיות המחזורית הנצחית לשומרי השבתות, השמיטות היובלים ושבעת המועדים בשבעת חודשי השנה הראשונים, מבטיחה שלא יהיה רעב בארץ ולא יהיה צורך לרדת למצרים, לבית עבדים, לשבור שבר ולהשתעבד כעבדים למלכים אכזרים ועריצים ולשליטים מתעמרים ומשעבדים עובדי אלילים.

*

מכאן מתאר משה את הארץ הייעודה, המבורכת:

אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ

אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

*

* משה שב ומתאר את ברכת הארץ המובטחת ואת טובה, ושב ומתרה ומזהיר על חיוניות שימור קהילת הזיכרון הזוכרת את חסדי האל ואת גבורתו במחזורי השבתה שביעוניים, או במחזור הנצחי של מועדי קודש, מקראי קודש מועדי דרור, ומנחילה וזוכרת ושומרת את מסגרת הסיפור ההיסטורי המלכד, סיפור המסע הגדול במדבר, מסע הייסורים והעינויים המתיש, שהיה מבחן נאמנות וניסיון קשה שרוב העם לא עמד בו, ואת מכלול הסיפורים הקשורים בו, שכולם סיפורי לקח וזיכרון, ומתריע מפני הפניית העורף לקהילת הזיכרון ההיסטורי ומפני שכחת החסד האלוהי והחוק האלוהי והברית האלוהית של שבועת השביעיות של מועדי דרור, מקראי קודש, שרק היא מבטיחה את הבשלת שבעת המינים, את השובע והשבועה שבין שמים וארץ.

*

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ.

וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה.

וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ.

הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ.

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.

*

חטא השכחה, הוא חטא ההתנכרות לאמת ולחסד וחטא כפיות הטובה לאל הגואל, שאת חסדו יש לזכור ולו יש להודות על החסד, השפע, הפריון והברכה, החירות, השגשוג וההצלחה הקשורים בארץ המובטחת.

משה מזכיר את חובת הזיכרון של הגאולה מ’מצרים בית עבדים', את חובת ההודיה על היציאה מעבדות לחירות, על ההנהגה בנדודים במדבר ועל הבטחת ירושת הארץ המובטחת והורשת תושביה. חטא השכחה הוא חטא הרהב, ההיבריס, של יחוס ההצלחה למעשה ידי אדם ולא לחסד האל ולשבועת הברית הנצחית. חטא כבד זה הוא חטא ההתעלמות מהזיכרון ההיסטורי ומהעדות הכתובה, חטא השכחה וכפיות הטובה, הכרוך בהכחשה וסילוף, שקר ותעתוע של הגאווה האנושית, או חטא ההיבריס המקביל במיתוס היווני, חטא זה נקרא:

כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.

וְזָכַרְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל

לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.

וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם

הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן.

כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהוָה מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹאבֵדוּן

עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

משה אינו נלאה מלחזור על הסיפור המלכד של קהילת הזיכרון של בני ישראל ולספר שוב ושוב את הסיפור ההיסטורי של העם היהודי שגיבורו הוא אלוהים הבורא והמחוקק, הגואל והשופט, המצווה והאוסר, הגואל משעבוד לחירות והמשחרר את עמו מבית עבדים, אלוהי הכתב והספר, אלוהי הנצח שומר הברית, הוא אלוהי הייחוד הסופר והמספר, ההיסטוריון היודע כול מראשית לאחרית, כורת הברית והשבועה הנצחית, ואיננו מפסיק אף לרגע להיאבק בשכחה ולהילחם בנשייה ובסילוף העובדות, ואינו עייף מלהזכיר את מה שאין לשכוח, את חובת אהבת אלוהים ויראת אלוהים והכרת התודה לאלוהים הגואל והמשחרר מבית עבדים, אל המעניק לעמו את החוק הכתוב וההבטחה, ודורש הפניית עורף לאלוהי הכסף והזהב ותובע את חובת ההתנכרות המוחלטת לאלילים, ומזכיר את העונש הבלתי נמנע לכל מי שאיננו שותף לקהילת הזיכרון, הזוכרת בנאמנות את הברית והחסד, את המשפט והחוק, את סיפור הבריאה ואת הסיפור ההיסטורי, את הנס וההתגלות, את המצווה והחוק ואת המחזוריות השביעונית הנצחית המקודשת של ‘מקראי קודש ומועדי דרור’ שעליהם נוסדה הברית עם בני ישראל הזוכרים את דבר אלוהים אדוני הארץ: ו“ְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.” (ויקרא כה, כג) "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא כה, נה).

כאמור העולם המקראי נברא בְּסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר מתוך פרספקטיבה היסטורית מוסרית חובקת כל, המחילה את החוק האלוהי על כל תחומי הניסיון האנושי. ראשיתו הדרמטית ביחס לעם ישראל היא בכינון החירות האלוהית כערך עליון ומתת לאדם, לעומת השעבוד העריץ בעולם האלילי, ממנו מחלץ אלוהים את בני עמו. קהילת הזיכרון מתחילה במשפחה שבניה יורדים למצרים, שראשיתה לפני שבעה דורות, וממשיכה בסיפור השעבוד והגאולה ההופך לעולמם של עבדים בורחים, נוודים בני בלי ארץ, החוצים את המדבר הגדול במשך ארבעים שנה, בשם סיפור חלום הארץ המובטחת.

משה שב ומזכיר את חטאי העם, כישלונותיו וקלקלותיו, כדי שלא יטעו לחשוב ולו לרגע שדבר מה נשכח ונסלח בעם שהעבר שלו חקוק על ספר, וכדי שלא ישגו לחשוב שיש להם איזו זכות, איזו מעלה, איזה צידוק או איזה חלק בכיבוש הארץ. חובתם לזכור את חסד אלוהים ואת בריתו, לזכור ‘כי לי הארץ אמר ה’, כי לי בני ישראל עבדים' ולזכור שרק אלוהים בחסדו הוא זה הנלחם להם ומוריש את עמי הארץ מפניהם וחובתם לזכור כנגאלים אסירי תודה, את חוקיו ולשמור את מצוותיו ולזכור את חסדו כגואל ומשחרר, כבורא משגיח ומחוקק, כביטוי להשתייכותם לקהילת הזיכרון ההיסטורית של העם היהודי.

*

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם.

עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק.

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאַבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לָךְ.

אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהוָה לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהוָה מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ.

לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.

וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה.

זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְהוָה.

וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת יְהוָה וַיִּתְאַנַּף יְהוָה בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם.

*

*משה חוזר ומפרט את חטאי העם העקשן והסרבן, הממרה והחוטא, כפוי הטובה וקשה העורף, ‘עם נבל ולא חכם’, בסיפור אפי רחב יריעה שהגיבור הטוב בו הוא אלוהים, כורת הברית, הכותב והזוכר, והגיבור הרע בו הוא העם קשה העורף, מפר הברית, כפוי הטובה, השוכח והמתנכר.

משה, הזוכר הכל, מספר להלן על ארבעים הימים אחרי מעמד סיני כששהה על הר חורב הוא הר סיני, הר אלוהים, בחודשים סיון תמוז החמים מנשוא, כשלא אכל ולא שתה, אלא קיבל את לוחות הברית. נוסח זה של סיפור ארבעים הימים אחרי מעמד סיני בדיעבד, בגוף ראשון מאלף ונוגע ללב.

*

בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם

וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי.

וַיִּתֵּן יְהוָה אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים

וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל.

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן יְהוָה אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית.

* יש לתת את הדעת על התיאור הנפלא של המעבר מהדיבור האלוהי האינסופי לכתב האלוהי על הלוחות, לוחות האבנים המכונים לוחות הברית, הברית שנכרתה בחורב עם כל העם שראה את הקולות והיה עד להתגלות האלוהית בהר הבוער באש, בענן ובתימרות עשן. הכתיבה היא אלוהית בעולם היהודי וראשון הכותבים הוא אלוהים הכותב על לוחות האבנים באצבע אלוהים. אולם המפנה ההיסטורי המופלא מתרחש ברגע שבו הדיבור האלוהי הנשמע לנביא לבדו, הופך לחיבור כתוב באצבע אלוהים, הנמסר לנביא אך מצוי בשווה לפני כל קורא בלשון הקודש משעה שהתורה נמסרת לעם כולו. אין בעולם היהודי חוק השמור רק בארכיון של הארכון [הכינוי לשליט, בשפה היוונית] או כתבים סודיים השמורים רק ליודעי ח"ן. הכתוב שייך בשווה לכולם. הגישה השווה לחוק של כל אדם מישראל היודע לקרוא בלשון הקודש, היא התשתית הדמוקרטית שוויונית של העם היהודי מראשיתו בעת העתיקה ולאורך כל ההיסטוריה, בשל כך אף פעם לא היו בעם היהודי מעמדות כבחברות קדומות אחרות. הקריאה היא החובה האנושית, הכתיבה מלכתחילה היא אלוהית. בני שבט לוי המופקדים על הנחלת הזיכרון, על הקריאה והכתיבה וההוראה, ראו את הכתיבה, הקריאה והדיבור כשייכים לאלוהים, המעניק אותם בחסדו רק למלאכים ולבני האדם. בחומש האל הוא ראשון הכותבים מקרב בני שמים ומשה הוא ראשון הכותבים מקרב בני האדם.

מסורת חלופית עתיקה מספרת על הגיבור הכוהני הראשון בספרות הבתר־מקראית הקדומה, ששמו חנוך בן ירד, בן הדור השביעי לדורות האדם, שנלקח לשמים כדי ללמוד לקרוא, לכתוב ולחשב, ולהפוך לראשון הקוראים, הכותבים והמחשבים. חנוך האדם הראשון שחצה את הגבולות בין הארץ לשמים, ושב מן השמים לארץ כ’ספרא רבא‘, עם ספרייה של ספרים שמסרו לו המלאכים, היה ראשון מייסדי המסורת המיסטית־הכוהנית פורצת הגבולות, כשהפך למייסד הכהונה כ’שרא רבא דאסהדותא’, השר הגדול של העדות, וראשון העדים הכותבים, שלמד קריאה, כתיבה וחישוב מן המלאכים, וחזר לארץ כדי להנחילם לבנו מתושלח, מייסד הכהונה שלפני המבול. חנוך חזר לשמים, לעולם ההיכלות והמרכבה, וזכה לחיי נצח בגן העדן הנודע בשם פרדס, שם הוא יושב וכותב לעולמי עד. [ראו עליו ועל קורותיו: רחל אליאור, “חנוך בחרתה מבני אדם” - חנוך סופר הצדק והספרייה של “הכוהנים בני צדוק”, ברשת]

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם

סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא.

הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ.

וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי.

וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה

סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם.

וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם.

*

*המעבר הנורא מעמי (שלח את עמי!) לעמך (כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ) שמשמעו התנכרות האל לעמו, וכוונתו להשמידו כולו ולהציל את משה לבדו ולייסד ממנו עם חדש, והמעבר הדרמטי ממעמד סיני, רגע ההתגלות האלוהית בקולות, רעמים וברקים, לחטא העגל, רגע הכפירה בכל אשר היו עדים לו רק שבועות ספורים קודם לכן, ברגע שבירת הלוחות, ממחיש את האימה האפלה שהעולם האלילי מהלך על משה ואת הסכנה העצומה הטמונה בהפרת הברית, הכרוכה בעבודת אלילים

הפיתוי של אלוהי זהב כסף ומסכה קיים תמיד בכל העולם הסובב, ואם שבועות מעטים אחרי שכל העם שמע במעמד סיני, באש בברקים ובקול שופר, את ‘לא תעשה לך פסל וכל תמונה’, נשכח הדבר מלבו, וכל רצונו של העם היה לשוב ולהשתחוות לעגל הזהב, לא ראה משה דרך אחרת להגיב מאשר לשבור את לוחות הברית שהביא מההר. לא קול אלוהים, קול גדול ולא יסף, ולא דבר אלוהים הכתוב, באצבע אלוהים חרות על הלוחות, ולא ההר הבוער באש, בתימרות עשן, ברקים ולפידים, לא היה די בהם כדי לעצור את העם בפני החזרה לפוליתאיזם מושך־הלב, המצודד, המדיח והמפתה, שחי בקרבו מאות שנים.

*

וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהוָה כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה

לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ.

כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא.

וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא.

וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ

וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר.

וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת יְהוָה.

וּבִשְׁלֹחַ יְהוָה אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם

וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ.

מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְהוָה מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם.

וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהוָה אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי

כִּי אָמַר יְהוָה לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם.

וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה וָאֹמַר אֲדֹנָי יְהוִה אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ

אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה.

זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ.

פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת יְהוָה לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר.

וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה.

*

*משה המסתגף והצם ארבעים יום וארבעים לילה, הופך לסנגורם של ישראל, כשאלוהים אחוז הזעם והקצף, כולו חרון אף וחמה, על התנהגותם הממרה והחוטאת של בני ישראל, ועל דרכם המתנכרת, הבוגדת וקטנת האמונה של בית יעקב, גומר בדעתו לכלותם, בשל היותם חוטאים, רשעים וממרים וקטני אמונה. משה מתחנן ונופל על פניו ומפציר באל הקוצף והזועם, לזכור את זהותו כאלוהי ההיסטוריה הקושר ראשית באחרית, ולשמור את ההבטחה לאבות האומה לפני שבעה, שישה וחמישה דורות (בין אברהם למשה עברו שבעה דורות רצופים של אבות ובנים:

אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה).

*

בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְהוָה אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה

וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ.

וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן.

וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי.

וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְהוָה אֵלָי.

וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה.

*

סיפור כתיבת לוחות האבן באצבע אלוהים על ההר, המייצגים את הדיבור האלוהי הנצחי מתוך האש ההופך ללשון הקודש הכתובה, או את אינסופיותם האלוהית הנצחית של החוקים, המשפטים, המצוות, התורות והפיקודים, הסיפורים והשירים, המיוסדים על דבר האל במעמד סיני, ומכוננים את תשתית הזיכרון הכתוב, השאיר פתח דרשני רב השראה להרהורים על אותיות הכתב ועל יחסן לדיבור ולשלל מחשבות על מקורה האלוהי של השפה והלשון, על הקשר בין הדיבור האלוהי לדבר המוחשי או בין השפה הבוראת לבריאה, ולמחשבות על אינסופיות משמעויותיהן של האותיות והמילים שנחרתו על הלוחות ביד אלוהים ככתוב,

“וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת”. (שמות לב, טז).

המילה חָרוּת נקראת גם כחירות, חירות פרשנית, חירות יוצרת, חירות דרשנית, הלכתית, סיפורית, שירית, מיסטית וחזיונית. המקור האלוהי של השפה המדוברת והכתובה, היא שפת הבריאה והחוק, שפת ההיסטוריה והסיפור, הבסיס לזכור ושמור, והמקור האלוהי של החוקים והמצוות ושל דברי המלאכים והנביאים, כוננו את טיבה של קהילת הזיכרון היהודית ששזרה את חוטי השתי והערב בין הקבוע, האלוהי והנצחי אשר חָרוּת עַל הַלֻּחֹת לבין כל מה שיש בו חירות על הלוחות, חירות פרשנית המוכרת כשכתוב המקרא, כהלכה ואגדה, כיצירה ומדרש, כשירה ופיוט, וכפילוסופיה וקבלה.

ההיבט הראשון המתאר את הכתיבה של החוק “וְהַלֻּחֹתמַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת”, הוא אלוהי, נצחי, קבוע ומקודש, ואינו ניתן לשינוי, ואילו ההיבט השני, הפרשני, 'חירות על הלוחות', הוא תמצית הריבונות האנושית שנתונה לה החירות לפרש מחדש את הטקסט הקבוע ולהוסיף ולחשוף ממדים חדשים של משמעותו האינסופית מעבר לפשט הכתוב.

התיאור של הכתיבה הכפולה על לוחות האבנים העלה אפשרות השוואה בין לוחות ראשונים ללוחות שניים. כך למשל, שבתאי צבי, הנביא של התנועה השבתאית במאה השבע עשרה ביקש להחזיר את העולם למציאות של לוחות ראשונים שלפני החטא, שהיה בהם לדבריו רק טוב, רק מצוות עשה ולא היה בהם את מצוות לא תעשה, ושאף לפטור את האדם מעונשם של הלוחות השניים שיש בהם טוב ורע ושאף לפטור את הנשים מעונש שעבודן לבעליהן כתוצאה מחטא אכילת פרי עץ הדעת. לפניו, בעל הזוהר למד את האפשרות של ‘תורת עץ חיים’ היא תורת לוחות ראשונים, לעומת ‘תורת עץ הדעת’, היא תורת הלוחות השניים. גם האגדה והמדרש הרבו לתת את דעתם על החוק המצוי בידינו לעומת החוק שקדם לו ושערי פרשנות ודרשנות אף פעם לא ננעלו.

*

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו.

*

כאן בחטף, נקבע עקרון היסטורי רב חשיבות - הכהונה עוברת בירושה מאב לבן, שלא כמו הנבואה וההנהגה. בנו של משה, גרשם, איננו ממלא את מקומו, וגם לא נכדו. אבל בנו של אהרון מכהן תחתיו, ובנו ובן בנו אחריו, כי אהרון וזרעו נבחרו לכהונת עולם.

ללוי, סבו של אהרון, היו ארבעה ילדים: גרשון, קהת ומררי ויוכבד. רק בניו של קהת הם כוהנים, בניהם של שני הבנים האחרים, גרשון ומררי, הם רק לוויים. בניה ובתה של יוכבד בת לוי שנישאה לבן אחיה, עמרם בן קהת בן לוי, הם: נביאה, כהן ונביא, כלומר, מרים, אהרון ומשה. בנו של אהרון, נכדו, נינו ובן נינו וצאצאיהם בשרשרת רצופה של אב – בן, מכהנים בכהונה הגדולה מהמאה השלוש עשרה לפני הספירה לכל המאוחר, ועד למאה השנייה לפני הספירה. מזמן המלוכה הם נקראים בשם בני צדוק הכוהנים, כי אביהם, צדוק בן אחיטוב כהן הראש, דור עשירי לאהרון הכהן, שכיהן בימי דוד והיה נאמן לו, משח את בנו שלמה למלוכה, ככהן הראש בדורו.

הכהונה הגדולה של בני צדוק, המפורטת במקומות שונים בחומש ונמשכת לאורך המקרא ונזכרת בספר עזרא הכהן ובדברי הימים, חיבור כוהני מובהק המתעניין בשושלות, היא כולה שושלת צאצאיו הישירים של אהרון בזיקה פטריליניארית, אב, בן, אב, בן. בני צדוק הכוהנים ששימשו בקודש ככוהנים גדולים או ככהן הראש, כיהנו ברציפות עד שנת 175 לפני הספירה, בימי חוניו בן שמעון, שהודח בימי אנטיוכוס שכבש את ירושלים. ספריית המגילות שנמצאה בקומראן, שכולה כתבי קודש, מייחסת את עצמה לבני צדוק הכוהנים. בן סירא שכתב בראשית המאה השנייה לפני הספירה כתב “ברוך הבוחר בבני צדוק לכהן”.

*

* אחרי מות אהרון הכהן, אחיו הבכור, חוזר משה, נכדו של לוי, ומספר על בחירת שבט לוי, שבטו שלו, לשרת בקודש, לשאת את ארון הברית המקודש ולברך את העם. אולם הוא מציין עובדה רבת חשיבות - הואיל ושבט לוי נבדל מכל תריסר השבטים האחרים, ורק עליו הוטלה החובה לשרת בקודש, הוא לא יזכה בנחלה, ה' הוא נחלתו, הוא לא יזכה באחוזה, ה' הוא אחוזתו. “עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ”. החכמה הגדולה הגלומה בהפרדה בין כהונה לבין נחלות, אחוזות, רכוש והון, נודעת לנו היטב מתולדות הכנסייה, שנקטה בדרך ההפוכה ותבעה נחלות ורכוש רב לכוהניה ואלה צברו הון עתק ומעלו בתפקידיהם.

*

הסיבה שכל השבטים נוחלים נחלות, מלבד שבט לוי, טמונה בהנחה שכל השבטים יתפרנסו מעבודתם בחקלאות או במרעה, או מהאדמה שהיא נחלתם ואחוזתם, כפי שתעלה בגורל. העבודה הכרוכה באחוזה ובנחלה או באדמה, משעבדת את העובדים בה ואוחזת בהם, בין בחקלאות ובין במרעה, כל הזמן, ללא מנוחה, ולא לחינם נאמר ‘בזעת אפך תאכל לחם’ ולא במקרה המילים עבדות ועבודה נגזרות מאותו שורש.

אבל, הואיל ומשה, בשם האל, בחר לייסד קהילת זיכרון של בני חורין הנועדים יחדיו במקראי קודש ומועדי דרור, שבהם כל חברי העדה שובתים ולא עובדים במשך שבעים ימים בשנה, אלא רק קוראים בתורה, ומאששים את המכנה המשותף של קהילת הזיכרון, ולא רק קהילת עובדים עבדים המשועבדים שבעה ימים בשבוע לעבודתם, הוא מספר שאלוהים הבדיל לו שבט אחד מכלל שבטי ישראל לעבודת הקודש, להנחלת הזיכרון, ללימוד ולהוראה, כפי שיאמר בהמשך - על בני לוי ועליהם בלבד הוטלה המטלה של הנחלת הזיכרון, שימור הזיכרון והוראתו - יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. (דברים לג).

ממקומות אחרים במקרא, למשל בספר דברי הימים א כד, אנו למדים על חלוקת הכוהנים לכ“ד משמרות. כל משמר ומשמר שירת בעבודת הקודש פעמים או שלוש בשנה, כי בשנה שיש בה חמישים ושתיים שבתות או חמישים ושניים שבועות, כל אחד מעשרים וארבעה המשמרות ישרת שבועיים במקום המקודש - במקדש או במשכן, וארבעה משמרות ישרתו שלוש פעמים במקום המקודש, כדי לשמור את הרצף המחזורי המשבית של חמישים ושתים שבתות השנה, לצד שבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים, ואת מחזור ההשבתה השביעוני של השמיטות והיובלים. מחזור המשמרות היה מורכב ובעל חשיבות רבה (כשכל עשרים וארבע המשמרות שרתו מחזור שלם של שלוש־עשרה פעמים ביחס לשנה שמשית שיש בה חמישים ושתיים שבתות, שנה מקראית המתחילה באחד בניסן יום רביעי, הגיעה שנת שמיטה, וכשכל המשמרות שרתו תשעים ואחת פעמים, הגיעה שנת היובל). כך שמרו את רצפי הזמן הארוכים של השמיטות והיובלים, שהם חלק ממקראי קודש מועדי דרור. לכל אחד מכ”ד המשמרות ששרת שבוע אחרי שבוע, היה שם, כגון משמר ידעיה ומשמר יהויריב או משמר הפצץ, משמר דליה או יחזקאל, ובמגילות המשמרות שנמצאו בקומראן, רשמו את מחזורי השירות של כל אחת מכ"ד המשמרות על פי שם המשמר ושם המועד הקרוב לשבוע השרות (למשל [משמר] יהויריב במועד היצהר).

בין כתבי מגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, מצאנו מגילות מפורטות של משמרות הכוהנים ומועד שירותם המדויק במקדש במשך מאות שנים. במשך שאר חמישים שבועות השנה, שבהם לא שרתו במקדש או במשכן בשילה, כלוח ליטורגי חי, השומר את רצפי הזמן הארוכים של השמיטות והיובלים ואת רצפי הזמן של מחזור השבתות והמועדים, הם לימדו את הילדים לקרוא בתורה והורו להם את החוקים והמשפטים במשך כל השבוע. משעה שהילדים נגמלו מיניקה ומחיתולים בגיל שלוש או ארבע, הם החלו ללמוד במשך עשר שנים, בחינם גמור על חשבון הציבור.

זו משמעות ברכת משה: “יורו משפטיך ליעקב תורתך לישראל”, ההוראה היא הנחלת הזיכרון הכתוב ולימוד הקריאה בלשון הקודש. כדי ללמד חייבים ללמוד. כדי ללמוד חייבים זמן פנוי ללימודים שמישהו אחר משלם עבורו. זמן זה נקרא ביוונית סכולה schola וזה מקור המילים school scholar scholarship – אסכולה או אסכולות, זמן פנוי ללימודים שמישהו אחר, מלבד התלמיד, משלם עבורו כדי שיהיה לו פנאי ללמוד ולהשקיע את כל זמנו בלימודים. הלוויים לא עבדו בעבודת אדמה כי עבדו בעבודת הקודש במקדש שבועיים או שלושה במשך כל שנה, אבל לימדו את התורה, חוקיה ומשפטיה מנוסח כתוב ומקודש, במשך כל שאר שבועות השנה. הם היו אלה שהעתיקו את התורה הכתובה עבור כל שבטי ישראל והם היו אלה אשר לימדו את כל הבנים הזכרים לקרוא בחמישים השבועות בשנה אשר בהם הם לא עבדו במקדש. בזמן שכל העמלים מכל שבטי ישראל שבתו ונחו בשבת, הכוהנים והלוויים עבדו בעבודת הקודש. הם הנחו את הקריאה בתורה במקראי קודש במשך שבעים ימים מדי שנה = 52 שבתות ו־18 ימי שבעת המועדות בניכוי השבתות. הם היו פטורים משעבוד לעבודת אדמה אבל היו חסרי רכוש, וחיו על תרומות עולי הרגל ועל קרבנות החטאת והנדבה, ועל כן חוזרת התורה פעמים רבות על הצורך לזכור את הגר, היתום, האלמנה והלוי אשר בשערך, כי לכולם לא הייתה אחוזה או נחלת אדמה כמקור פרנסה והם נזקקו לתרומות הציבור.

יש לשים לב לניגוד העקרוני שהתורה נוקטת בו בין כוהני מצרים לכוהני ישראל. כוהני מצרים הם היחידים במצרים, מלבד המלך, שהם בעלי נחלות ואחוזות, כי העם המצרי מכר את כל אדמתו למלך בשנות הרעב הכבד תמורת מזון והשתעבד למלך כצמיתים ועבדים המעבדים את נחלת המלך ונותנים לו חומש מכל יבולם, ואילו כוהני שבט לוי הם נטולי נחלה וחסרי אחוזה במצוות אלוהים,האומר: "עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ (להלן).בעוד שכל משפחה מכל שבט מתריסר שבטי ישראל, מלבד שבט לוי, נוחלת נחלה העולה בגורל, שהיא נחלתה לעולם במצוות האל. בספר בראשית בפרק מז מסופר שיוסף בן יעקב, בתפקידו כמשנה למלך מצרים וכאחראי על הממגורות והאסמים שבהם שמר את גרעיני החיטה בשנות השובע, משעבד את כל העם המצרי למלך מצרים, בימי הרעב, תמורת לחם שמקבלים הרעבים המוסרים את אדמותיהם למלך. העם המצרי הרעב ללחם בא ליוסף ואומר לו: "לָ֧מָּה נָמ֣וּת לְעֵינֶ֗יךָ גַּם־אֲנַ֙חְנוּ֙ גַּ֣ם אַדְמָתֵ֔נוּ קְנֵֽה־אֹתָ֥נוּ וְאֶת־אַדְמָתֵ֖נוּ בַּלָּ֑חֶם וְנִֽהְיֶ֞ה אֲנַ֤חְנוּ וְאַדְמָתֵ֙נוּ֙ עֲבָדִ֣ים לְפַרְעֹ֔ה וְתֶן־זֶ֗רַע וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת וְהָאֲדָמָ֖ה לֹ֥א תֵשָֽׁם׃ וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כׇּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֙יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְר֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃ וְאֶ֨ת־הָעָ֔ם הֶעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל־מִצְרַ֖יִם וְעַד־קָצֵֽהוּ׃ רַ֛ק אַדְמַ֥ת הַכֹּהֲנִ֖ים לֹ֣א קָנָ֑ה כִּי֩ חֹ֨ק לַכֹּהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת פַּרְעֹ֗ה וְאָֽכְל֤וּ אֶת־חֻקָּם֙ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לָהֶם֙ פַּרְעֹ֔ה עַל־כֵּ֕ן לֹ֥א מָכְר֖וּ אֶת־אַדְמָתָֽם:..וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יוֹסֵ֡ף לְחֹק֩ עַד־הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה עַל־אַדְמַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְפַרְעֹ֖ה לַחֹ֑מֶשׁ רַ֞ק אַדְמַ֤ת הַכֹּֽהֲנִים֙ לְבַדָּ֔ם לֹ֥א הָיְתָ֖ה לְפַרְעֹֽה׃. (בראשית מ"ז יח-כה).

משה מציג בכל הנוגע לשבט לוי ולנחלות שבטי בני ישראל את ההיפוך ממצב הבעלות על הקרקעות במצרים, שבו כל הנחלות שייכות רק למלך ורק לכוהנים, בעלי זכויות היתר, שמזונם ניתן להם כחוק מידי המלך ואדמתם היא אחוזת עולם השייכת רק להם ואינה עומדת למכירה. לעומת זאת כל האדמה בארץ המובטחת שייכת רק לאל האומר “כי לי כל הארץ” ובוחר להעניק אותה בגורל לכל אחד משבטי ישראל, מלבד לשבט לוי, משום שלדבריו המנוסחים בדומה לחוקים האפודיקטיים בעשרת הדברות "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְהוָה וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָ֥ה לֹא־יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ בְּקֶ֣רֶב אֶחָ֑יו יְהֹוָה֙ ה֣וּא נַחֲלָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לֽוֹ׃ (דברים י"ח א, ב). הכוהנים והלויים נותרים אפוא ללא נחלה, ללא מזון וללא מקור הכנסה הנובע מגידולי הנחלה, מעצי האחוזה או מפרי האדמה, ובהמשך הפרק נידונים מזונותיהם המובאים בידי עולי הרגל או מעלי הקרבנות במקדש מקרב העם. הלוי נזכר תמיד לצד הגר, היתום והאלמנה שיש לדאוג למזונם בהיותם חסרי נחלה. משה, בן שבט לוי, שגדל כידוע בארמון מלך מצרים, לדברי ספר שמות, והכיר את המציאות הקרקעית המשעבדת בארץ הנילוס, מדיר את בני שבטו ממקור הרכוש הבלעדי של בני דורו, האחוזה והנחלה.

*

מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם.

בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְהוָה אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ.

*

וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא אָבָה יְהוָה הַשְׁחִיתֶךָ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם.

*

מכאן ואילך משה נושא נאום נפלא ואומר דברים נשגבים רבי השראה ורבי חשיבות, על דמות האל כבורא שמים וארץ, כאלוהי האהבה והבחירה, כאלוהי החוק המשפט, המצוות, החסד והברית, כאלוהי הצדק והמוסר, כאלוהי ההבטחה, השבועה וההשגחה, הזוכר את שבועתו לאבות האומה ושב ובוחר בעמו ואוהב את עמו. עוד הוא מפרש מה אלוהים האוהב את עמו, חושק בו ובוחר בו, מבקש מעמו קשה העורף וערל הלב ומה הוא תובע מהם - לשמור את חוקיו ומצוותיו לאהוב אותו ולירוא מפניו, לזכור את הזיכרון הקהילתי המשותף, את החוק והמשפט. התכיפות שהטיות השורש א.ה.ב נזכרות בפרשה זו, אולי יותר מאשר בכל פרשה אחרת, הן באשר לאהבת אלוהים את עמו, כאהבה נצחית, הן באשר לאהבת העם את אלוהיו, כתביעה מקודשת, מעוררות ענין רב, שכן הן נמצאות ביסוד הברית של הזכור ושמור:

*

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ.

לדברי משה האל מצפה מהאדם לארבעה דברים: לנהוג ביראת אלוהים, ללכת בדרכי האל ולחקות את אורחותיו, לאהוב את אלוהים בכל לבו ובכל נפשו ולשמור את מצוותיו וחוקותיו.

הֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ.

רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם

וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה.

וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד.

כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים

הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד.

עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.

וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.

הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ.

בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.

וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְו‍ֹתָיו כָּל הַיָּמִים.

וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה.

וְאֶת אֹתֹתָיו וְאֶת מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וּלְכָל אַרְצוֹ.

וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם יְהוָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה.

וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל.

כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כָּל מַעֲשֵׂה יְהוָה הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.

וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם.

אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.

*

מכאן - ספר דברים, פרק י“א, פסוקים י”ג-כ"א - מתחיל הקטע הנזכר בתפילין כרביעית מבין ארבע הפרשיות, המהדהד את הקטע הקודם מספר דברים, פרק ו‘, פסוקים ד’-ט'. “שמע ישראל” הנזכר כשלישית מבין ארבע הפרשיות.

*

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם

לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.

וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.

וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם.

וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם.

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם.

וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

*

שמירת מצוות אלה מתנה את הברכה ואת החיים:

*

לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ. כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ.

וְהוֹרִישׁ יְהוָה אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם.

כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם.

לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.

*

*

*

*

אחתום פרשה יפה זו בשיר של חיים נחמן ביאליק על משה איש האלוהים העומד בשנתו המאה ועשרים ומדבר אל העם:

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל, בִּזְרֹעוֹת דַּלּוּ רוֹם וּפְתוּחוֹת,

מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי יָמִים עֹמֵד דֹּם אִישׁ שָׂב.

בִּשְׂמֹאלוֹ מַטֵּה עֹז וִימִינוֹ תֹּאחֵז לוּחוֹת,

מִפָּנָיו נֹגַהּ הוֹד, לוֹ חֲגוֹר – בָּמֳתֵי עָב.

וּלְרַגְלָיו תֻּכּוּ שְׁנֵי עֲנָקִים גְּבוֹהֵי קוֹמָה,

יִלָּחֲמוּ בוֹ בָּעֹז, אֵלָיו יַעַרְכוּ קְרָב;

בַּקַּרְדֹּם וּבַחֲנִית עֲלוֹת יַעְפִּילוּ רוֹמָה

וּגְזֹל מִזְּרוֹעוֹ אֶת־לוּחוֹתָיו – אַךְ לַשָּׁוְא!

כִּשְׁנֵי עַפְעַפֵּי שַׁחַר עֵינָיו תִּבָּקַעְנָה,

וּבְעַנְוַת צֶדֶק מִגָּבֹהַּ יַבִּיט בָּם –

וּבִרְכֵּי שְׁנֵי עֲנָקִים שַׁחוֹת, אַף תִּכְרַעְנָה –

מֵרוֹמְמוּתוֹ הָס! כָּמֹהוּ עוֹד לֹא קָם!

ז' אדר, תרנ"ג

פרי הגפן, אחד משבעת המינים שהתברכה בהם הארץ המובטחת (צילום: רחל אליאור)

מתוך פייסבוק: הדף של רחל אליאור, אוגוסט 2024

פָּרָשַׁת רְאֵה היא פרשת השבוע הרביעית בספר דברים.

הפרשה מתחילה בפרק י“א, פסוק כ”ו ומסתיימת בפרק ט“ז, פסוק י”ז.

הפרשה היא המשך נאומו הגדול של משה בן עמרם בן קהת בן לוי, בן יעקב, בן יצחק בן אברהם, המגולל את סיפור העלילה של ייסוד העם, הקשור בחלומות ובריתות, שבועות, הבטחות, סיפורים ומסעות נדודים של אבות ובנים, במשך שבעת הדורות, מימי אברהם ראשון כורתי הברית בדבר הארץ המובטחת ועד ימי משה איש האלוהים, המנהיג את עמו בדרך למימוש הברית בכניסה לארץ, סיפור אפי עתיק האמור להיזכר לדורות ולהוות את גבולות הזיכרון המשותף הנשמע באוזן ונקרא בספר ומעוגן בגבולות של זמן ומקום.

משה מכונן את תשתית הזיכרון המשותפת של קהילת הזיכרון של העם היהודי על ידי כינון רצף היסטורי סיפורי מזיכרון הברית עם האבות, בששת הדורות הקודמים, דרך חסד הגאולה ביציאת מצרים בדורו, הדור השביעי, וחסד הברית בהתגלות מעמד סיני, ותיאור המסע הגדול של לידת העם במשך ארבעים שנה במדבר, בדורם של שומעיו או בזיכרון אבותיהם, לצד תיאור עתידו של העם הנודד, הכרוך בכניסה לארץ המובטחת, אותו רק הוא יודע ועליו רק הוא יכול לספר.

היכל הזיכרון הגדול שבונה משה בן עמרם בן קהת בן לוי – אולי היכל הזיכרון הגדול בדורות האדם, המתאר היסטוריה בת ארבעים ותשעה יובלים, מהבריאה ועד הכניסה לארץ, ערב היובל הגדול, יובל החמישים, שבו תתרחש הכניסה המובטחת לארץ היעודה – זיכרון הבנוי על ציר אנכי בין העבר לעתיד, בין בריאה, בחירה, ברית והתגלות, שעבוד וגאולה, לבין יציאת מצרים, מעמד סיני, מתן תורה וכתיבת החוק, חטאי העם ועונשו והכניסה לארץ המובטחת, ועל ציר אופקי בין עבדות לחירות ובין נדודים לכניסה לארץ, מעוגן בגשר ענק בין העבר לעתיד, דרך ההווה שעל סף הכניסה לארץ, שבו ניתנים החוקים והמשפטים, האזהרות והאיסורים, המצוות והפיקודים, החטאים והעונשים, או ההיסטוריה והזיכרון של עולם הנברא כולו ב" בְּסֵפֶר, מִסְפַּר וְסִפּוּר".

המאבק הגדול שמנהל משה באחרית ימיו הוא מאבק הזיכרון נגד השכחה, מאבק הספר והסיפור הדיבור והכתב, החוק, התורה והשירה, נגד תהום הנשייה. לפנינו מאבק של מספר מרחיק ראות שמיטיב לדעת ולהבין שבעולם המעשה הנראה לעין, הנשפט בעיני הבשר, רוב הדברים מעשה ידי אדם אובדים, מתבטלים, חרבים, שוקעים, נשברים, נשרפים, נרקבים, נלקחים, נשדדים או נקרעים, כלים ונשכחים, בעוד שבעולם הנשמע באוזן, הנשפט בעיני הרוח, עולם שפת הקודש, רוח הקודש, לשון הקודש, כתבי הקודש, עולם הַסֵּפֶר הַמִּסְפָּר וְהַסִּפּוּר– הזיכרון הנשמע והכתוב בספר, עשוי לשרוד את תמורות הזמן ולצלוח את תהום הנשייה.

הפרשה הקודמת, פרשת עֵקֶב, עסקה בין השאר באהבת האל לעמו ובמצוות עשה של אהבת העם לאלוהיו עמו נכרתה ברית עולם. אהבה זו מתממשת בנאמנות לשמירת מצוותיו, חוקיו ומשפטיו, הנשמעים והכתובים על ספר ולוח, נאמנות האמורה להבטיח לעם את הברכה והחיים, השגשוג ורציפות הקיום, השפע והשובע, השלום והחירות. הסכנה הגדולה, עליה חוזר משה ומתריע ללא הרף, היא אימת השכחה של חסדי האל הבורא, הנסתר מהעין והנשמע באוזן, האל המדבר ומתגלה לנביאיו בחלום או בהקיץ, האל היודע כל, המושיע והגואל, המצווה המחוקק, כורת הברית והחסד, המנחה, רודף הדעת, האמת והצדק, המנהיג את עמו בנדודיו, מכאן, והאיום הנורא של הפרת הברית וחזרה לעולם האלילי, שמשה שב ומזכיר, מכאן. איום זה בדבר ההליכה אחרי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, הנראים לעין, השובים את הלבבות ביופיים ובפארם, האלים הדוממים המרהיבים במוחשיותם, המגלמים את כל מה שעומד בניגוד לעולם החדש, המופשט, הנשמע משמים, העולם הנצחי הכתוב והזכור, עולם הדעת, האמת והצדק, החירות, החוק, הזיכרון והברית, הברכה והשלום, עולם של ערכים מופשטים שאין לו שום ביטוי נראה לעין, שאותו משה מבקש לברוא בספר, מספר וסיפור הקשורים בארץ המובטחת, מכאן.

אֱלֹהִים אֲחֵרִים הם אלוהי העץ והאבן הדוממים, אלוהי השקר והתעתוע, הנראים לעין, אלוהי העולם העריץ והמשעבד, האכזר, הגוזל והמנשל, המפלה והרע, המוגבל בגבולות עולם החושים, בגבולות הכוח, הכבוד והכסף, שממנו נחלצו בני ישראל בחציית ים סוף.

הקיטוב שמשה מתווה הוא בין כניסה לארץ המובטחת, הארץ האידיאלית, ארץ הברית, הזיכרון והעדות, המצווה, החוק, המשפט, הדין והחסד, ארץ החירות, הצדק והשוויון, במצוותו של אל מופשט, אל נשמע ולא נראה, מדבר, שומע וכותב, לבין השיבה מצרימה, לעולם האלילי הדומם, ההירארכי, העריץ והנערץ, המשעבד והמתעלל, והמשפיע משפעו החושי והחומרי על נתיניו, עולם של רשע ועריצות, המהלך קסם ביופיו החזותי, ומשכיל לשבות לב ועין בתפארתו האמנותית החזותית המרהיבה והמצודדת, ובפאר דתיותו הדוממת הנחזית במחזה, הקושרת בין עריצות להערצה, בין שגב לשעבוד, בין שלמות נראית לעין ובין מחיקת האדם, או בין יופי לשעבוד.

*

המאבק בין הזיכרון ההיסטורי על העולם הנברא ברוח אלוהים ובדיבור, עולם הנברא בְּסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, חלום וחזון, עולם שגיבורו הוא אל סמוי מן העין, שצומח ממנו העולם המופשט והאידיאלי של הברית והחסד, החירות, המחשבה, החישוב והחשבון, עולם השביתה השביעונית המחזורית המקודשת, המנציחה את החירות, השוויון, הצדק והאמת, של אל נשמע ובלתי נראה, וחוק כתוב, המבטיח לשומרי חוקיו ומצוותיו, מציאות שיש בה צדק, חוק ומוסר שווים, ויש בה ברכה, שגשוג וצמיחה, שפע, שובע ופריון, שלווה ושלום, לבין העולם המוחשי, הנראה והלא נשמע, המפתה והמדיח בקסמו החזותי ובפיתויי החושים ובמדרג ההירארכי המפואר המקובל בו בין מלכים לעבדים, שכל יסודות העולם האלוהי נעדרים ממנו, זה המכונה בהכללה ‘אלוהים אחרים’ – הוא המאבק המתנהל ללא הרף בידי משה בשם אלוהי הדיבור, הכתב והזיכרון, אלוהי הצדק, החסד והאמת, החירות והברית לשומרי מצוותיו, לאלוהי הנקם והזעם המכלה, לאלה המפרים את חוקיו.

בפרשה הנוכחית, המאבק בין הטוב לרע או בין שומרי הברית למפרי־הברית, בין אלוהי הצדק המדבר, הגואל והמשחרר, המופשט והבלתי נראה, המצווה והמחוקק, האוסר והדורש, לבין אלוהים אחרים, דוממים וחרשים, עריצים ונערצים, המהלכים קסם בשפע החזותי במקדשיהם ובחגיגותיהם, ובפיתויי החושים המזומנים בהם למעריצים, מתחיל בהבחנה חדשה בין הברכה והקללה, או בין החיים והמוות, הנצחיות והאבדן, הזיכרון והנשייה, הפריון והכיליון, המצווה והחטא או החוקים והמשפטים הטובים המבטיחים את החיים, ואת השפע והפריון הנשמרים בידי שומרי הברית בקהילת הזיכרון של בני ישראל ומבטיחים את מימושה, לעומת הפרתם המבטיחה את ביטולה.

בעולם של ספר דברים מתנהל מאבק נחוש ועקבי בין עולם אידיאלי ראוי, הנודע מפי משה בן עמרם, הנביא משבט לוי נושא דבר אלוהים המופשט, המתבטא בחוקים ומשפטים של אלוהי הברית והחסד, הדעת, האמת והצדק, החירות והשלום, אלוהי הכתב והספר של העולם הנברא בְּסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, בורא העולם ומכונן ההיסטוריה, לבין עולם משובש ופסול לחלוטין, עולם הדממה והיופי המצודד, עולם המוחשות העריצה המרהיבה ביופייה, עולם הנימוס וההירארכיה, עולם הכוח, העריצות המתעללת והאלימות המתעמרת, המבטא את היראה והשגב של העולם האלילי המוחשי.

אין שום מקום במאבק נחוש ועקבי זה בין הנשמע להראה, בין המופשט למוחשי, בין הנצחי לבן־החלוף, לסובלנות, לרב־תרבותיות, לרב־קוליות, לפלורליזם או לפשרה עם הזולת. כדי להבין את נחרצות המאבק ואת חשיבותו העקרונית, קורא בן זמננו יכול לחשוב על המאבק לשחרור העבדים השחורים בארה"ב במאה התשע־עשרה מידי בעלי העבדים הלבנים. עם בעלי העבדים המשעבדים, העריצים והאלימים, שהתאכזרו לשחורים בשם הכוח, הכבוד והכסף, לא היה מקום לשום דיאלוג, לוויתור או לפשרה, כי העבדות, שהיו לה צידוקים כלכליים וחברתיים רבים. בעיני בעלי העבדים, נחשבה בעיני כל אדם הגון שוחר חירות ושוויון ואיש מוסר וצדק, לפשע נגד האנושות, לטאבו, לתועבה משוקצת, להתאכזרות, מתעללת, לקללה, לחטא, לעוול, לגזענות מרושעת, להשפלה וניצול. על אותו הרצף, עבודת אלילים הנראים לעין שקולה לעבדות המשוקצת בידי מכונן המונותאיזם והחירות, הנודע רק למשמע אוזן, הגואל מבית עבדים.

*

כל הפרשה מובאת להלן ברצף בטקסט מנוקד. מפעם לפעם אני מעירה הערות ברצף הטקסט המנוקד, בדפוס לא מנוקד, אחרי כוכבית.

יש לתת את הדעת על המילים הקשורות בשמיעה, בשמחה ובברכה.

השורש ש.מ.ע בהטיותיו השונות נזכר עשר פעמים בפרשה.

השורש ב.ר.כ נזכר שבע־עשרה פעמים.

השורש ש.מ.ח נזכר שבע פעמים.

עוד יש לשים לב למילה מקום הקשורה למקום שבו אלוהים יבחר לשכן את שמו שם, החוזרת ונזכרת בפרשה תשע־עשרה פעם. אחרי חורבן בית שני הפכה המילה מקום לשמו של אלוהים שמקומו נותץ ונהרס וביתו נחרב.

עובדה מעניינת היא שהשורש *ר.א.ה* בהטיותיו השונות קשור למשה בספרי החומש הקודמים בהקשרים שונים, אבל בפרשת ראה מודגש בפיו השורש *ש.מ.ע* על הטיותיו.

ועוד הערה לשונית אחת. כל המצוות הקשורות בחסד ובאחריות חברתית על אלה שלא זכו לברכת הארץ, בהיותם משוללי נחלה, או כל המצוות הקשורות בצדק חברתי ובנתינה, מוצגות בצורה כפולה ומודגשת: פָתֹחַ תִּפְתַּח, הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, נָתוֹן תִּתֵּן ועוד. כנגד נתינה שופעת זו של האדם החולק מעושרו ומברכת שדהו, יזכה הנותן להיות זה אשר יאמר לו– בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ

*

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה.

אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.

וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.

*

השמיעה של דבר האל והקשב לנאמר בו מתנים את הברכה, בעוד שהיפוכם, אטימת האוזן מביאה את הקללה. הבחירה מסורה לאדם אם לשמוע ולהקשיב או להקשות עורפו ולהתעלם.

*

וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל.

*

*שני הרים אלה מגלמים ביטוי מוחשי למושגים מופשטים. גם הברכה וגם הקללה הם מעשה הכרוך בעולם הדיבור והשמיעה המחולל באופן סמוי תמורה בעולם המעשה.

*

הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה.

* הגאוגרפיה המקראית יפה כל כך וקשורה בנהר הירדן, ששמו המקורי הוא היורדן, ככתוב באפוקריפון יהושע במגילות מדבר יהודה, הנהר היורד מצפון לדרום או היורד מנחל דן, וקשורה בשמים, בארץ מבוא השמש, בארץ הכנעני ליד אלוני מורה, כלומר ליד עצי אלון עתיקים.

*

כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ.

*

הארץ היא מתת אלוהית וירושה לעם מאלוהיו אחרי שיוריש את אויביו, יושבי הארץ.

*

וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

*

* הכניסה לארץ המובטחת, הורשת הארץ לעם והפיכתה למורשתו אחרי הורשת אויביו בידי האל, מותנית בשמירת המצוות שנשמעו חזור ושמוע ברבים, לאורך החומש ממעמד סיני ואילך ועד לאלה הנמסרות בפרשה הנוכחית בערבות מואב.

*

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה.

*

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן.

וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא.

*

*כאמור המצווה הראשונה מתייחסת להשמדת העולם האלילי ולהחרבת המרחבים המקודשים של הדתות האליליות ולהשכחתם מן הזיכרון, מהמקום והזמן, בשל הפיתוי העצום הגלום בהם בשל יופיים מצודד העין והתענוגות המוחשיים הקשורים במקדשי האלילים ובבמותיהם הקשורים בתודעה של החזרה למצרים האלילית, לבית עבדים. העולם האלילי הדומם והחרש, היה מבוזר ולא ריכוזי. נראה ולא נשמע, מרהיב ומושך, מפתה ומדיח, מצוי בכל מקום ומפתה בכל מקום.

*

לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה.

*

* כאן נמצא אזכור ראשון לרעיון ריכוז הפולחן סביב שם האל והמקום שבו יבחר לשכן את שמו. שם הוא מילה נשמעת, לדרוש משמע לבקש, לשמוע ולדבר, לקרוא ולהאזין.

*

וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם.

*

*המוחשיות המותרת מעוגנת רק במחזורי הקרבנות שומרי הזמנים והמועדים, ובעשן המיתמר מהם ומעלה ריח ניחוח השמימה. עולות וזבחים המוקרבים על המזבח הם המייסדים את כינון זיקת הגומלין בין הארץ לשמים באמצעות קורבנות המקרבים בין שני המתחמים. עולות, זבחים, מעשרות ותרומות, נדבות ובכורות מביאים בני ישראל בשמחה ובתודה, במחזוריות קבועה וידעה מראש בשבעת החודשים הראשונים של השנה, שרק בהם צומחים ומבשילים שבעת המינים. עולי הרגל מביעים תודה על הברכה השוררת בבתיהם ובשדותיהם, המותנית בברכת שמים ובשמירת מחזורי ההשבתה השביעוניים המקודשים.

*

וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

*

לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו.

כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם

וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח.

וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהוָה.

וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.

*

* השמחה וההודיה על הברכה והשפע המובטחים משמים לשומרי הברית, משותפת לכל חלקי החברה. אזכור מיוחד מוקדש ללוי שאין לו נחלה ארצית משלו, שהיא הבסיס לברכת הארץ, משום שנאמר לו שרק אלוהים הוא אחוזתו ונחלתו.

*

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ.

*

*כאן שבה ונשנית מצוות ריכוז הפולחן במקום אחד, שאותו יבחר אלוהים, כעוגן מוחשי המוגבל בגבולות, למה שמעצם מהותו הוא חסר גבול כי איננו נראה. הצבת גבולות ברורים ומדויקים לזמן ולמרחב המקודשים, הנראים לעיני האדם, היא ממאפייניו של ספר דברים.

*

רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל.

רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.

*

*איסור אכילת דם, זה שבזרימתו התדירה ובתנועתו הקבועה בגוף האדם והחיה, מבטא חיים של כל יצור חי, הוא הבסיס לחוקי הכשרות והוא קשור קשר הדוק לפסוק ‘כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ’ הנזכר להלן.

*

לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ.

*

*השער הוא המפריד בין השדה לעיר, בין הפרטי לציבורי, או בין הטבע לתרבות, והוא המקום שבו התנהל המשפט על פי החוק הכתוב והמקום שאליו בא העם כדי לבקש צדק. האיסור לעיל מבקש למנוע את המעבר הישיר בין השדה לבית ולתבוע הכרה בחסד ובברכה משמים המתנים את השובע והשמחה בארץ. הצמיחה בשדות איננה תלויה רק במעשה האדם אלא היא תלויה בראש ובראשונה בברכת הטל והמטר משמים ובמחזורי הבריאה הנצחיים ובשמירת מחזורי ההשבתה המקודשים בידי אדם. הכרה זו במקור הברכה והשפע, נענית בהבאת שבעת המינים בשלושת הרגלים בשבעת חודשי השנה הראשונים למקדש, בין ניסן לתשרי, ובהבאת קרבן נדבה או פדיון הבן או תשלום נדר במקדש.

*

כִּי אִם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

*

היבול החדש מברכת האדמה, הדגן, או החיטה והשעורה, היין והשמן, או התירוש והיצהר, המבשילים כולם בארץ ישראל בשבעת החודשים שבין ניסן לתשרי, אסורים בהנאה פרטית בבית, עד שמעלים מהיבול ביכורים ומעשרות למתחם הציבורי המייצג את שם האל, מקור הברכה, במקדש, במועד קבוע.

*

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ.

*

*משה כזכור הוא בן שבט לוי ובפרשה הקודמת, פרשת עקב, הרחבתי את הדיבור על מצבם הייחודי של בני לוי שלא נחלו נחלה בארץ, כי ‘ה’ הוא נחלתם וה' הוא אחוזתם', משום שנדרשו להקדיש את כל זמנם להוראה ולעבודת הקודש ללא מקור פרנסה.

*

כִּי יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר.

*

כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ.

אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ.

רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר.

לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.

לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.

*

*ההתייחסות לדם הזורם, מקור החיים, או הטיפול בדם, הנחשב כסימן החיים והנפש, בין דם הברית, בין דם נידה ובין דם בעלי חיים, בידל, גידר, חצץ והפריד את היהודים מכל שכניהם הלא יהודים, ושמר על זרותם, ייחודם ונבדלותם, כי מנע מהם לסעוד עם אלה המבשלים עם דם, או להתרועע עם אלה שאינם שומרות ושומרים את חוקי הטהרה והטומאה בדיני נידה הקשורים בדם, ועם אלה שהוגדרו כערלים ולא נימולים, שכן לא מלו אותם והטיפו להם דם ברית. הספרות האנטישמית נקמה ביהודים על בידול זה ביד רחבה, והאשימה אותם בעלילת דם, בשימוש בדם ילדים נוצרים ובקניבליזם. האשמות שווא אלה, שרבו מספור, היו מבוססות על קסנופוביה (שנאת זרים ופחד מפני זרותם המתבדלת) וגרמו סבל רב לרבים וטובים על לא עוול בכפם.

*

רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה.

וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל.

שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

*

*הטוב והישר נקבע בגבולות הציווי האלוהי הנשמע, הציווי האחיד החל על כל הגברים היהודים, ולא נותר בחזקתו הפרטית של האדם ולא שמור לבחירתו.

*

כִּי יַכְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם.

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי.

לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָּל תּוֹעֲבַת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.

*

* מנקודת המבט היהודית – המקדשת את הנשמע הנעלם והבלתי נראה [‘שמע ישראל’] וסולדת מהנראה הדומם רב היופי מעשה ידי אדם – החרדה מפני עבודת האלילים [‘לא תעשה לך פסל וכל תמונה’, ‘לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני’ ] ומפני התועבות הכרוכות בה, חייבו את השמדתה ואת ההתרחקות המרבית ממנה בגלל עוצמת הפיתוי הכרוכה בה. בין אם הפיתוי כרוך בתשוקה להתוודע לתרבות הרוב השלטת ולהתקרב לראשיה ונציגיה, העוטים הוד והדר, או בהתפעמות מהיופי החזותי המרהיב או מהפיתוי הקולי־מוזיקלי של הפולחן, העשוי להלך קסם, ובין אם המדובר בהתפעלות רוחנית ודתית מדת ותרבות אחרת, האיסור החמור עמד בעינו, שכן משה היטיב לדעת שנקודת המפגש הדתית תרבותית עם דת הרוב, תהפוך בן רגע למפגש חברתי ותביא לקרבה וייחוד ונישואין והמרת דת והיטמעות העם הזעיר במספרו בעמים הסובבים שעלו עליו בגודלו לאין ערוך

*

אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.

*

*אין מקום לחקיקה נוספת בידי אדם, המחויבות היא לחוק האלוהי שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. כאן נטמן זרע המחלוקת באשר לגבולות התורה שבכתב כנגד התורה שבעל פה. הראשונה נחשבת להתגלות אלוהית שעליה אין אדם יכול להוסיף וממנה אינו רשאי לגרוע, אבל דרכו של האדם שהוא ממשיך לקרוא ולדרוש, והוא מפרש ומדיין בעל פה עם הטקסט שאותו הוא שומע ואותו הוא קורא, או עם החוק שעליו לציית לו, מגלה בו פנים חדשות ומוצא בו טעמים חדשים בתמורות העתים. השאלה הייתה עד היכן דברי תורה הקובעים חוקים, מצוות ודינים, ומהיכן תוספות אנושיות של פירוש, ביאור, דרוש, שינוי ודיון. הכוהנים לבית צדוק לא הכירו בתורה שבעל פה שהחלו בה הפרושים, וקראו להם ‘דורשי חלקות’. הפרושים יצאו נגד הכוהנים לבית צדוק שומרי הסדר המקראי הכתוב המקודש, וקראו להם צדוקים. כדי לתרץ את מעשיהם המנוגדים לפשט התורה קבעו חכמים שגם התורה שבעל פה ניתנה משמים, למרות שנוצרה בדיון בבתי המדרש שבני אדם יושבים בהם, קוראים, שונים, מפרשים, דורשים וחולקים. כשנוצרה התורה שבעל פה אסרו חכמים להעלותה על הכתב והתירו רק לשנן אותה בעל פה, כי במסורת היהודית כל טקסט כתוב בלשון הקודש היה מקודש, וכל דבר מקודש היה כתוב. התורה שבעל פה הועלתה על הכתב, לדברי חוקר התלמוד, פרופ' יצחק נחום אפשטיין ולדברי תלמידו פרופ' יעקב זוסמן, רק אחרי תקופת האמוראים המסתיימת לקראת שנת 500 לספירה, וזאת רק מחמת צוק העתים. עד אז נשמרה בעל פה פשוטה כמשמעה. “בכל תקופת חז”ל הקלאסית לימודם של חכמים ותלמידיהם על פה היה, כך בתקופת התנאים וכך בתקופת האמוראים" (זוסמן, עמ' 95). ולא לחינם אמרו חכמים באופן נחרץ: “אין כותבין הלכות בספר”, “כותבי הלכות כשורפי תורה”, [ראו מאמרו המקיף של זוסמן: ‘תורה שבעל פה’ פשוטה כמשמעה: כוחו של קוצו של יו“ד.״ המחקר פורסם לראשונה במחקרי תלמוד ג' בשנת תשס”ה וראה לאחרונה אור כספר בהוצאת מאגנס בכותרת זו]. היו כמובן גם השקפות נוספות בשאלה זו.

המחוקק האלוהי מגדיר את עצמו בכינוי: ‘הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים’, כלומר האל הגואל משעבוד ופודה ומשחרר מעבדות. החירות, הפדות והגאולה הן המקודשות ואילו היפוכם, השעבוד והעריצות, שלילת החופש והדיכוי, הם המתועבים. כל עבודת אֱלֹהִים אֲחֵרִים קשורה בתודעתו של משה לעבדות הנתעבת ולשעבוד המשוקץ, לחיים ללא זמן ריבוני, ללא הבחנה בין זמן לעמל ובין מועד מקודש של השבתה וחופש בחירה, ללא חופש תנועה וללא חירות ביטוי, ללא נגישות שווה לחוק, חיים משוללי כבוד האדם וזכויות האדם, ממנה נחלץ העם בחסד האל הפודה והמשחרר מבית עבדים, בידי משה נביאו.

*

כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת.

וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם.

לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.

אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ אֶת מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן.

*

בתלמוד הבבלי נאמר שרבי חמא ברבי חנינא מקשה על כוונת הפשט בפסוק זה ומסיק ממנו הלכה למעשה הלכות חסד ומוסר הגלומות במסורת היהודית במושג מידות המתייחס למעשים טובים לטובת הזולת: “מאי דכתיב “אחרי ה' אלהיכם תלכו”, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר “כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא?”, אלא להלך אחר מדותיו של הקב”ה. מה הוא מלביש ערומים דכתיב “ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם” – אף אתה הלבש ערומים. הקב“ה ביקר חולים דכתיב “וירא אליו ה' באלוני ממרא” – אף אתה בקר חולים. הקב”ה ניחם אבלים דכתיב “ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו” – אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים דכתיב “ויקבר אותו בגיא” – אף אתה קבור מתים.

[תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"ד, עמוד א']

*

* משה מתנגד להנהגה כריזמטית נבואית מתעתעת, המסיתה לעבודת אלוהים אחרים, גם אם היא מגובה באותות ומופתים, ואומר שהמבחן היחיד לכל נביא הוא התוכן הקונקרטי הנאמן נאמנות מוחלטת לחוק הכתוב ולסיפור המקראי, ולא האישיות הכריזמטית, הבטחותיה, יופייה ומידותיה או מעשיה ומופתיה. משה פותח כאן בתגובה הקשה לסדרת האיומים של מדיחים ומפתים מבית ומחוץ. הנביא המדיח וחולם החלום הקורא לשוב לעבודת אֱלֹהִים אֲחֵרִים, דינו מוות. כזה בדיוק הוא גם דינם של כל אחד מקרובי המשפחה האהובים, המסיתים לחטא זה. הריגה בסקילה הוא עונשו והסוקל הוא בן משפחתו.

*

כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ.

מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ.

לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו.

כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה.

וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ.

כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר.

יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.

וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ.

הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר ההוא [הַהִיא] לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב.

וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד.

וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְהוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.

כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.

*

גודל האימה מסכנת הפיתוי המדיח של אלוהי תרבות הרוב, המושכים את הלב ביופיים מעורר היראה ומרשימים בגודלם מעורר השגב, שקול לגודל העונשים והאיומים על המדיחים לסור מעבודת אלוהים וללכת בעקבות אלוהים אחרים ונביאיהם.

*

* כאן לעיל ולהלן נדונים האיסורים על סימונים נראים לעין בגוף האדם ועל המאכלים שאדם רשאי לאכול ולהכניס לגופו, בשל העובדה שהעם מוגדר כקדוש ונבחר וכעם סגולה. הקדושה מותנית בהתבדלות ובשמירה קפדנית על שורה של איסורים ודינים, חוקים ומשפטים וגבולות טהרה. האיסורים חלים כמעט כולם על נשים וגברים כאחד (היוצאים מהכלל הם רק אלה השייכים לגברים בלבד מבחינה גופנית, כגון איסור קיצוץ זקן ופאות וכדומה) בעוד שמצוות עשה שהזמן גרמן, חלות ברובם רק על גברים, משום שלנשים הכפופות לבעליהן אין מעמד ריבוני וזמן משלהן הכפוף רק לבחירתן, שבו היו יכולות לבחור לשמור מצוות.

*

הבחירה האלוהית היא נושא נכבד וטעון, אך יש לזכור שהיא מותנית בנאמנות מלאה לחוק ולמשפט האלוהי ולגדרי הקדושה המפורטים בו, ואיננה אוטומטית.

*

כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

*

פסוק זה נזכר קודם לכן בספר דברים ז פסוק ו: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

*

הבחירה האלוהית היא בחירה מותנית בשמירת מצוות ואיסורים, וההגדרה של עם נבחר, עם סגולה, התפרשה בצורות שונות לאורך הדורות. על הנבחרים מוטלות חובות רבות שבני שאר העמים לא קיבלו על עצמם, והראשונה שבהן היא חובת זכור ושמור כמאבק הזיכרון נגד הנשייה, לצד חובת אהבת אלוהים ויראתו ושינון דבריו, חוקיו ומשפטיו, לכל בני העם על פי נוסח כתוב ולימודם השיטתי לבני העם ממין זכר בלבד.

*

*מכאן ואילך מתואר מדרג מפורט של עולם החי בזיקה למותר ולאסור לאכילה לאדם מישראל המחויב לקדושה ולבחירה. המזון המותר באכילה קשור בטומאה ובטהרה מצד אחד ובמיון מדוקדק הקשור בסדרי הבריאה ובמחלקותיה, מצד שני, ואינו קשור בזמינות או בטעם אישי.

*

לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה.

זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים.

אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר.

וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ.

אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם.

וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ.

אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ.

וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ טָמֵא הוּא לָכֶם.

*

* ראוי לשים לב שלא נזכר אף שם של דג בכל המקרא כולו (לוויתן איננו דג הוא יונק)

*

כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ.

וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה.

וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ.

וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ.

וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ.

אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת.

וְהַקָּאָת וְאֶת הָרָחָמָה וְאֶת הַשָּׁלָךְ.

וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף.

וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ.

כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ.

לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.

לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה.

וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים.

וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.

וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ.

*

*מכאן ואילך באה שורה של חוקי צדק חברתי מאלפים, המלמדים על הקשר בין אחר לאחריות ובין צדק חברתי לחובה ובין ברית לברכה. אדם מישראל בעל נחלה מניבה, חייב לדאוג לכל חסרי הנחלה ובהם הלוי, והגר, והיתום והאלמנה.

האדמה שייכת לאלוהים שאמר במפורש: “כי לי הארץ”, והנחלות מהאדמה עלו בגורל לתריסר השבטים, לכל משפחה ומשפחה, במצוות האל וברצונו. אין לאף אדם מישראל בעלות של קבע על אדמתו, הארץ כולה שייכת לאלוהים ובני ישראל שקיבלו את הארץ על תנאי – תנאי שמירת החוקים והמצוות והאיסורים – נתפשים כעבדי האל וללא כבעלי הארץ. (‘כי לי בני ישראל עבדים’!).

בשל שתי עובדות יסוד אלה – שלילת בעלות האדם על האדמה ותפישת בני ישראל כעבדי האל –תנובת הנחלה וברכתה אינם שייכים כלל וכלל רק לבעל הנחלה, אלא הם שייכים לו ולכל הנמצאים בתחום אחריותו. היחידים שלא זכו בנחלה בשל בחירה אלוהית (שבט לוי שהוקדש להוראה, להנחלת הזיכרון ולעבודת הקודש) או בשל כורח הגורל (אלמנות, שנחלתם עברה לאחי הבעל המת, או יתומים הקטנים מדי מכדי לעבוד בנחלת אבותיהם או גרים שבאו לגור בארץ כזרים הרוצים לגור עם בני ישראל ושומרים על זהותם הדתית המקורית, אך אין להם נחלה), חייבים להיזון על ידי בעלי הנחלות.

יתרה מזאת בעלי הנחלות חייבים לעזור לאביונים הנתפשים כאחיהם. כי ברכת הארץ תלויה באחריות על האחר שדרכו לא צלחה ובדאגה לצרכיו בעזרה לזולת ששקע בחובות. אין ברכת שמים המתנה את ברכת האדמה, ללא אחווה, נדיבות, אחריות ותמיכה באלה שלא ירשו שדה ונחלה. הצדק החברתי, אומר משה בשם האל, בפי מחבר ספר דברים, הוא הבסיס לשגשוג הכלכלי, או ברכת השמים והארץ תלויים באחווה אנושית, באחריות רחבה, בחסד אנושי, בנדיבות ובנדבה, בנתינה, בסיוע ובתמיכה אנושיים. מי ייתן ותובנות יסוד אלה הנכונות בכל עת ובכל מקום, ביחס לכל אדם, ינחו את השליטים בני ימינו ואת אלה הנתונים לשלטונם.

*

וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ.

מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ.

וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה.

וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה.

*

בשנת השמיטה מתחוללת מחיקת חובות. שמיטה היא הפעולה ההפוכה לאחיזה, לקניין, לרכוש ולבעלות. שמיטה היא שחרור והרפיה מאחיזה וויתור על בעלות ועל קניין ורכוש מטעמי צדק חברתי ורווחה לאדם ולאדמה. התורה מצווה על שומרי הברית בשנה השביעית, לשמוט, לשחרר, להרפות, לעזוב, ולא לגבות את החובות מהלווים שאינם מסוגלים להשיבם.

*

אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ.

אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ.

רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ.

כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן.

כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא.

נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.

*

אנשים ונשים שנקלעו לחובות או לפשיטת רגל, שעבדו את עצמם או את בני משפחתם, בתמורה לחוב שלא היו יכולים לפרוע ולהשלים את תשלומו. העבדות הייתה חלק מהסדר החברתי בכל העולם העתיק ובעולם הטרום מודרני שלא היו בו חשמל או מים בברזים או טכנולוגיה ותקשורת, שכן הכול נעשה בעבודת ידיים. לעבדים ושפחות, נשים וגברים, היה ביקוש גדול והם נמכרו ונרכשו בשווקי העבדים בכל העולם. לא פעם היציאה למלחמה הייתה לשם שבי עבדים. התורה מצווה על שחרור העבד העברי והאמה העברייה בשנת השמיטה ודורשת שבעל העבדים ישחררם עם מתנות נדיבות.

*

כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ.

וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם.

הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ.

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם.

וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ.

וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן.

לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

*

זיכרון מאות שנות העבדות של בני ישראל במצרים וזיכרון זוועת השעבוד שלא היה לה קץ, הוא הבסיס המוסרי ליחס לעבד העברי. העבדות של העבד העברי כרוכה בשאלות מוסריות רבות, אולם ראוי לציין שהחברה היהודית הייתה החברה היחידה שקבעה מועד שחרור לעבדים.

כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ.

לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ.

וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.

בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל.

רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.

*

* הבכורים באדם, בבקר ובצאן שייכים לאלוהים, בשל העובדה הקשורה במכת בכורות, אז ניצלו בכורי בני ישראל ממכת מצרים העשירית, ובכורי האדם חייבים להיפדות אצל הכהן ובכורי הצאן והבקר מוקדשים לאלוהים ומותרים באכילה רק במקום המקודש שאותו יבחר אלוהים.

*

מכאן ואילך חוזר משה לשלושת מועדי העלייה לרגל בהם חוגגים מדי שנה את טקסי קהילת הזיכרון של עם ישראל ממעמד סיני ועד היום. המועד הראשון הוא חג הפסח של הקהילה הזוכרת מדי שנה במשך שבוע שלם את חג החירות, שבו נגאל העם מעבדות לחירות, בחודש האביב. העם יחגוג את חג הפסח במקום שבו יבחר אלוהים, כלומר במשכן או במקדש, במועד קבוע, בארבעה עשר לחודש הראשון, וחג המצות אחריו יוחג במשך שבעה ימים בבתים.

*

שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה.

וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר.

לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם.

וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ.

שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה.

*

*מועד הזיכרון השני – שבעה שבועות אחרי מועד חג קציר שעורים, ביום ראשון ממחרת השבת, בתום חג המצות, ב־ כ“ו בחודש האביב, חודש ניסן – הוא חג הביכורים, החל ביום ראשון ממחרת השבת ב־ט”ו בסיון, הנודע בשמות חַג שָׁבֻעוֹת, חַג הַשָּׁבֻעוֹת, חג ביכורי קציר חיטים וחג מתן תורה.

*

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.

וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ

וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה.

*

*מועד החג היה שנוי במחלוקת בין כוהני בית צדוק, שהרבו לכתוב עליו כחג השבועה וחידוש הברית במגילות מדבר יהודה, במגילת המקדש, במגילת משמרות הכהונה, במגילת מקצת מעשי התורה ובספר היובלים, החוזר ומזכיר את קדושתו וייחודו כחג השבועים מלשון שבועה וברית, וחג הבריתות וחג המלאכים וחזון המרכבה וחג מתן תורה, לבין הפרושים, המפרשים, משום שהייתה מחלוקת ביניהם על מועד הנף העומר, הוא מועד קציר השעורים. המבקשים להבין יותר ולהעמיק בפרשה זו ובמשמעות המחלוקת העקרונית בין הצדדים, מוזמנים לקרוא את מאמרי “חג שבועות הנעלם” המצוי ברשת.

* המועד השלישי ממועדי העלייה לרגל למקדש הוא חג הסוכות, חג בן שבעת ימים, החל באמצע החודש השביעי, חג השמחה, השובע והשפע, החותם את שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה, בחג מלא שמחה ברכה והודיה ששלושת המינים האחרונים משבעת המינים שהארץ המובטחת התברכה בהם, הצומחים בשבעת חודשי השנה הראשונים, התאנה, התמר והרימון, מובאים בו למקדש. המחזוריות השביעונית הנצחית המקודשת בחומש, קשורה בעובדה שהמילה שבועה והמספר שבע או שבוע והמושג שובע הקשור בהבשלת שבעת המינים, באים כולם מאותו שורש. השבועה והשבע והשבוע כולם נצחיים, מקודשים ומחזוריים משבוע הבריאה המסתיים בשבת ועד השבת האחרונה שאנו שובתים בה וזוכרים את מועדי ה' וקוראים מקראי קודש ומועדי דרור. המחזוריות השביעונית המשביתה הקבועה והידועה מראש של שבתות, שמיטות ויובלים ושבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים, היא תשתית הברית והשבועה הנצחית בין שמים וארץ, בין האל ועמו, הניכרת לעיני המתבונן בצמיחתם והבשלתם של שבעת המינים הנקצרים ונבצרים, נמסקים, נקטפים, נגדדים ונארים בשבעת החודשים המבורכים שבין ניסן לתשרי, המבטיחים שובע וברכה, שפע וחיים.

*

חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ.

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהוָה רֵיקָם.

אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

*

מחזור השבתות ושבעת מועדי ה‘, ששלושת הרגלים נכללים בהם, הוא מחזור הזמן היהודי הנצחי המקודש הנמנה בשבתות ובמועדי ה’ מימי משה בן עמרם, בן קהת, בן לוי ועד ימינו. שבעת מועדי ה' החלים בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי הם אלה המצוינים בפרשת המועדות בספר ויקרא ואלה המפורטים במגילת “מקצת מעשה תורה” וב“מגילת המקדש” שנכתבו בחוגי כוהני בית צדוק:

*

חג הפסח, י"ד בניסן

חג המצות, ט"ו בניסן, במשך שבעה ימים

חג הנף העומר, כ"ו בניסן

חג השבועות, ט"ו בסיון

יום זיכרון תרועה, האחד בתשרי

יום הכיפורים, העשירי בתשרי

חג הסוכות, ט"ו בתשרי, במשך שבעה ימים

*

שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם מניבים בשבעת חודשי השנה הראשונים, השעורה, החיטה, הגפן, הזית, התאנה, התמר והרימון. מועדי הבשלתם לראשית הקציר הבציר והמסיק מפורטים במגילת המקדש.

ארבעת המינים הראשונים מבשילים במרחק שבע שבתות איש מרעהו ונאספים תמיד ביום ראשון ממחרת השבת ברווח של שבעה שבועות.

|*השעורה נקצרת החל מ־כ"ו בניסן, יום ראשון, ממחרת השבת הראשונה בתום הפסח, בעת הנף העומר

*החיטה נקצרת החל מ־ט"ו בסיון, יום ראשון ממחרת השבת, ביכורי קציר חיטים

*הגפן נבצרת החל מג' באב, יום ראשון ממחרת השבת, במועד התירוש

*הזית נמסק החל מכ"ב באלול, יום ראשון ממחרת השבת, במועד היצהר

*

התאנים נֶאֱרות, התמרים נִגְדָּדִים וְהרימונים נִקְטָפִים חודש השביעי ומובאים למקדש בחג הסוכות, החג השביעי בן שבעת הימים, החל באמצע החודש השביעי.

ברכת שבעת המינים הנקצרים, נבצרים נמסקים ונקטפים בשבעת החודשים הראשונים של השנה, ברכה המבטיחה שׂבע, שפע, ברכה שגשוג וחיים, מובטחת לאלה השומרים את החוקים, המשפטים, המצוות והפיקודים, ובכללם את מחזור מועדי ה' מקראי קודש מועדי דרור, הוא מחזור ההשבתה השביעוני הנצחי של שביתה מכל מלאכה מדי שבת, ומדי שבעת מועדי ה', בשבעת חודשי השנה הראשונים, ושביתה מכל מלאכה מדי שמיטה ומדי יובל, שמטרתו להזכיר ולהנציח את שבועת מועדי הדרור וזיכרון המעבר מעבדות לחירות בידי גואל ישראל מבית עבדים. בכל אחד ממועדים אלה האדם שומט את אחיזתו משעבוד זולתו, מוותר על ריבונותו, אינו עובד ואינו משעבד, הוא שומט את אחיזתו החומרית, מוותר למען הזולת המשועבד ולמען מחוסרי הנחלה, ותורם למען השוויון, החירות והמנוחה, הצדק והברכה.

*

משה בן עמרם משבט לוי, שבט הסופרים והמורים, המשרתים בקודש, מקדשי השבת והשביתה שבהם קוראים במקראי קודש, יהיה זכור לעד כאדם הראשון בעת העתיקה שנאבק בעריצות השעבוד מעשה ידי אדם, כנושא דברו של אלוהי החירות והדרור ואלוהי מחזורי הזמן הנצחיים הנודעים כמועדי ה' מקראי קודש.

נחתום פרשה זו בכמה שירים שכתבו משוררות ומשוררים בני תקופות שונות, הקשורים בהיבטים שונים בחייו של משה, אדון הנביאים, בחלומות שחלם, במסע שהוביל, בחוקים שהביא לעמו משמים, ובמציאות שבה נאבק.

*

*

חיים נחמן ביאליק, שנולד בשנת 1873, בראדי שבווהלין, בממלכת פולין־ליטא, והלך לעולמו בשנת 1934, היה כידוע משורר, סופר, עורך, מסאי ומתרגם שנחשב למשורר הלאומי של תקופת התחייה הלאומית, כתב על ייחודו של משה:

*

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל

*

חיים נחמן ביאליק

*

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל, בִּזְרֹעוֹת דַּלּוּ רוֹם וּפְתוּחוֹת,

מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי יָמִים עֹמֵד דֹּם אִישׁ שָׂב.

בִּשְׂמֹאלוֹ מַטֵּה עֹז וִימִינוֹ תֹּאחֵז לוּחוֹת,

מִפָּנָיו נֹגַהּ הוֹד, לוֹ חֲגוֹר – בָּמֳתֵי עָב.

וּלְרַגְלָיו תֻּכּוּ שְׁנֵי עֲנָקִים גְּבוֹהֵי קוֹמָה,

יִלָּחֲמוּ בוֹ בָּעֹז, אֵלָיו יַעַרְכוּ קְרָב;

בַּקַּרְדֹּם וּבַחֲנִית עֲלוֹת יַעְפִּילוּ רוֹמָה

וּגְזֹל מִזְּרוֹעוֹ אֶת־לוּחוֹתָיו – אַךְ לַשָּׁוְא!

כִּשְׁנֵי עַפְעַפֵּי שַׁחַר עֵינָיו תִּבָּקַעְנָה,

וּבְעַנְוַת צֶדֶק מִגָּבֹהַּ יַבִּיט בָּם –

וּבִרְכֵּי שְׁנֵי עֲנָקִים שַׁחוֹת, אַף תִּכְרַעְנָה –

מֵרוֹמְמוּתוֹ הָס! כָּמֹהוּ עוֹד לֹא קָם!

ז' אדר, תרנ"ג

*

*

אברהם רגלסון (1896–1981), משורר וסופר עברי יליד הלוסק שבבלארוס, כתב שיר על החזון הנגלה לעיני משה באחרית ימיו על הר נבו.

מֹשֶה עַל הַר נְבוֹ

אברהם רגלסון

לֹא כְּנַעַן וְעָרֶיהָ, הוֹד מִגְדָּלִים

וְחוֹמוֹת נוֹצְצוֹת בְּשֶׁמֶשׁ־עֶרֶב –

לֹא יֶרֶק־גִּנּוֹת, שׁוּרוֹת תְּמָרִים,

וְנָהָר שׁוֹטֵף אַט וּמַשְׁקֶה בְרָכָה

פְּרִי כַרְמֵי חֵן וּמֶגֶד שָׂדוֹת,

עַד יִשַּׁק שִׂפְתֵי־יָם דְּלוּק־אֹדֶם –

לֹא אֵלֶּה, נַחֲלוֹת עַמִּי, רוֹאוֹת עֵינַי,

כִּי־אִם הֲמוֹנֵי דוֹרוֹת יִוָּלֵדוּ

וּתְקוּפוֹת וַחֲלוֹמוֹת יִבָּרֵאוּ –

כְּהָרֵי־תְכֵלֶת שׁוֹאֲפִים שָׁמַיְמָה,

הַר מֵעַל הַר וּפִסְגָּה מֵעַל פִּסְגָּה,

עַד יֹאבְדוּ מֵרְאוֹת בְּעַרְפִּלֵּי נְצָחִים.

וְנֵטֶף מִדַּם לִבִּי יֵז וִיפַעֵם

כָּל שַׁחַר יַאְדִּים רֹאשׁ־שֶׁלֶג רָחוֹק,

וְאֵשׁ הַסְּנֶה אֲשֶׁר הֶרְאַנִי אֱלֹהִים

עוֹד תַּצִּית רִשְׁפֵּי טַל בְּבֹקֶר יֶאֱתֶה.

יָדֹעַ אֵדַע כִּי הִקְדַּרְתִּי עָשָׁן

אֶת לֹבֶן אֵשׁ הַסְּנֶה, לְבַל יְעַוור

עֵינַיִם כֵּהוֹת, וְהִמְתַּקְתִּי מֵי תוֹרָתִי

לְחֵךְ עֲבָדִים לֹא יְקַדְּשׁוּ אֱמֶת

וְאֵל מִמַּרְאֶה חַף, לְזֶבַח זָר,

וְאַךְ הַמַּעֲשֶׂה הַיָּשָׁר יַכִּירֶנּוּ.

וְאֶשְׁלַח בְּרָכָה לִנְבִיאֵי עָתִיד

אֲשֶׁר יָבֹרוּ אֵשׁ מֵעָשָׁן, פָּז מִפְּסֹלֶת,

דְּבַר־אֵל מִדִּבְרֵי דָתִי; וּבִרְכָתִי

לְרֹאשׁ כָּל שׁוֹבְרֵי־לוּחוֹת אַחֲרֵיהֶם,

אֲשֶׁר בְּעֹז וְעָמָל וְיִסּוּרִים

יוֹלִיכוּ עַם בִּישִׁימוֹן לֵאלֹהִים. כִּי

כְּנַחֲלֵי־אֵשׁ מִתְאַבְּנִים עַל הַר עָשֵׁן,

כֵּן קוֹפְאִים דִּבְרֵי־אֵל בְּתוֹרוֹת אָדָם,

עַד יִפְרוֹץ שֵׁנִית זֶרֶם־לַהַב מוֹרֵד

וְשִׁבֵּר סַלְעֵי־חֹק וּבָמוֹת־קֶדֶם

וְהֵקִים דָּת חֲדָשָׁה עַל חֻרְבָּנָם.

כֹּה יִשְׂגַּב הַר־הָאָדָם לַמְּרוֹמִים,

לָשִׁית אֶת כְּתֵפוֹ מִשְׁעָן לַכּוֹכָבִים

וְלהסְתִּיר רֹאשׁוֹ בֵּין מִכְמַנֵּי עֶלְיוֹן.

הִנֵּה הֶחָזוֹן גָּז. וְצִבְאוֹת צְלָלִים

מְכַסִּים בִּקְעַת כְּנַעַן וּכְרָמֶיהָ,

וּפְנֵי יָרֵחַ צוֹפִים אֶל יְרִיחוֹ

וּמְרַכְּכִים גֵּאוּת־חוֹמוֹתֶיהָ. לָיְלָה.

וְשַׁלְוַת־אֵל צוֹנַחַת עַל הַמִּדְבָּר

כְּכַנְפֵי תְנוּמָה עַל עַפְעַפֵּי עָיֵף,

וּנְשִׁיקַת־אֵל יוֹרֶדֶת, מִתְקָרֶבֶת,

וְנַפְשִׁי מְרַטֶּטֶת עִם הַדְּמָמָה.

*

יהודה עמיחי (1924–2000), יליד וירצבורג שבגרמניה, משורר, סופר ומתרגם, כתב על משה ואלוהים:

*

משה רבינו ראה רק פעם אחת [בית ראשון]

יהודה עמיחי

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ רָאָה רַק פַּעַם אַחַת אֶת פְּנֵי הָאֱלֹהִים

וְשָׁכַח. הוּא לֹא רָצָה לִרְאוֹת אֶת הַמִּדְבָּר

וַאֲפִלּוּ לֹא אֶת הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת, אֶלָּא רַק אֶת פְּנֵי הָאֱלֹהִים.

הוּא הִכָּה בַּסֶּלַע בְּזַעַם גַּעֲגוּעָיו

הוּא עָלָה לְהַר סִינַי וְיָרַד, הוּא שָׁבַר אֶת שְׁנֵי

לוּחוֹת הַבְּרִית וְעָשָׂה עֵגֶל זָהָב, הוּא חִפֵּשׂ

בָּאֵשׁ וּבֶעָשָׁן, אֲבָל הוּא זָכַר רַק אֶת

יַד הָאֱלֹהִים הַחֲזָקָה וְאֶת זְרוֹעוֹ הַנְּטוּיָה

וְלֹא אֶת פָּנָיו וְהָיָה כְּמוֹ אָדָם שֶׁרוֹצֶה

לִזְכֹּר אֶת פְּנֵי מִי שֶׁאָהַב וְלֹא יוּכַל.

*

*

המשוררת רחל בלובשטיין (1890–1931), ילידת סאראטוב שברוסיה, כתבה שיר נודע על אחריתו של משה

*

מִנֶּגֶד

רחל בלובשטיין

*

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

חורף, תר"ץ

*שיריהם של חיים נחמן ביאליק, אברהם רגלסון ורחל בלובשטיין נמצאים בפרויקט בן יהודה

מתוך פייסבוק: הדף של רחל אליאור, 2023

פָּרָשַׁת כִּי תָבוֹא היא פרשת השבוע השביעית בספר דברים. היא מתחילה בפרק כ“ו, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ”ט, פסוק ח'.

פרשת כי תבוא היא פרשה שאין רבים המתנדבים לקרוא בה בקול רם, כי היא כוללת משפטים קשים מאוד, אִיּוּמים, עונשים, מארות וקללות. אולם ראוי מאוד לקרוא בה בקול רם ולהבין את מהות תפישת העולם המקראית שאין בה מרחב ניטראלי, שכן היא ניצבת תמיד בלב המאבק המתמיד בין הברכה לקללה, בין החיים והמוות, בין הפריון והכיליון, בין השובע לחידלון, בין העבדות לחירות, בין השמחה לאבל, בין האסור למותר, בין המגונה למשובח, בין הטוב לרע ובין החסד למארה.

העולם המקראי נאבק מאבק מתמיד בין אל מופשט נצחי, סמוי מן העין ונודע בדיבור נשמע או בדיבור כתוב, אל בורא ומדבר, מצווה, מחוקק ונשמע, אלוהי החוק, הברית והחסד, השבועה, הזמן, ההיסטוריה והמוסר, אלוהי הספר, הלוח והכתב, לבין אלילי עץ ואבן דוממים, נראים לכל עין, בעלי חזות מוחשית מעוררת יראה ושגב, מרהיבים ביופיים ומצודדים בפארם, שובי לב ביפי מקדשיהם ומזבחותיהם, שאינם אלא תעתוע אלילי של הבל וריק, המעוגן כולו בעולם המוחש הנראה לעין ולא בעולם המופשט הנשמע לאוזן.

הפרשה מבארת באר היטב מה הוא הטוב בעיני אלוהים ואדם, ומה ראוי לברכה ולשבח, ומה הוא הרע בעיני אלוהים ואדם, וראוי לגנאי, או מה היא הברכה ומה היא הקללה, מה חייב אדם מישראל לזכור ולעשות דבר יום ביומו, כדי שיהיה ברוך ומבורך, פורה, משגשג, שבע, ורווה, שמח ומצליח בדרכיו לאורך ימים ושנים, כחלק מקהילת הזיכרון והברכה של העם היהודי, ומה אסור לו לעשות בשום פנים ואופן, פן יחדל מלחיות בארץ המובטחת, יעקר ויוגלה, ייענש ויופץ לארבע כנפות השמים כגולה ומשועבד, יהיה עקר וחדל אישים, נדכא רוח, דל ומיוסר, חולה ורעב, ארור, מגורש ומקולל.

יופיו, עמקו ועוצמתו של הטקסט המקראי טמונים בבהירות ההבחנה בין הנשמע לנראה ובין המופשט למוחש ובצלילות המוחלטת שבה מבחין הכתוב בין הטוב והרע, האסור והמותר, הנאה והראוי לשבח, לעומת הפסול והראוי לגנאי. ההבחנה החותכת בין הברוך לארור, בין המבורך למקולל, בין בן־חורין השמח לבין המשועבד האומלל, או בין דרך הישר והטוב שמתווה אלוהים בבהירות בכל נושא, בין המותר והאסור, הראוי והמגונה, ובין החייב בחיוב מוחלט וקשור בשבועה ובברית, לבין האסור, המגונה, הדחוי והפסול בפסילה מוחלטת, הקשור בשרירות לב ובסמיות עיניים, מנוסחת בצלילות נוקבת, חד־משמעית.

אין כאן שום לשון פיוס, גישור, הכלה, סובלנות, סליחה ופשרה, אין ריבוי דעות, פלורליזם או סובלנות רב־תרבותית, אין גם תחום אפור, אין נימוסים והליכות והתחשבות בנורמה הנוהגת, אין פוליטיקלי קורקט או פוליטיקת־זהויות ואין שום התחשבות במוסכמות רווחות, יש אך ורק סדר אלוהי אידיאלי בתבנית אחת ראויה, קבועה ונצחית הקשורה בתפישת העולם המקראית המופשטת המעוגנת בתפישת הזמן הנצחי המחזורי וההיסטוריה הדטרמיניסטית, ויש עולם ערכים ברור וחף מכל התנצלות. יש רק עמידה ברורה על ערכי יסוד המתחייבים מאמונה באל אחד, נשמע ומדבר וסמוי מן העין, אל בורא, גואל, מחוקק ומשגיח, אלוהי הנצח ומחזורי הזמן הנצחיים, אלוהי הברית הנצחית, אלוהי החוק, המצווה, הספר וההיסטוריה, אלוהי החירות והחסד, הברכה והשלום, אלוהי השביתה האנושית המחזורית המקודשת מדי שבעה ימים ומדי שבעת מועדי ה' ומדי שמיטה ויובל, אלוהי הוויתור המחזורי המקודש על הריבונות האנושית היוצרת במחזוריות שביעונית מקודשת ונצחית של שבתות ומועדים שמיטות ויובלים.

ההכרה המתבקשת מהאדם העובר בברית היא במחויבות מוחלטת לאלוהי הברכה והשפע המחזורי הנצחי של שבעת המינים, המבשילים כולם למועד קציר, בציר, מסיק, קטיף ארייה וגדיד בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, בזיקה לשבעת מועדי ה', החלים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים, המובטחים לשומרי מחזור ההשבתה השביעוני הנצחי המקודש.

לצד תביעת החיוב הגורף של כל אשר אדם מישראל מצווה עליו, בזיקה למחזורי ההשבתה השביעוניים המקודשים, המתנים את ברכת שבעת המינים בשבעת חודשי השנה הראשונים שבהם חלים שבעת מועדי ה', כדי לזכות בברכה האלוהית, מנוסחת דחייה ופסילה גורפת של כל מה שמאיים על ערכים מחזוריים, נצחיים ומקודשים אלה וקשור בקללה, החל בעבודת אלוהים אחרים וכלה בלקיחת שוחד והטיית משפט.

לשון אחר, יש בפרשה זו הבחנה חדה כתער בין מה הוא הטוב, הנכון, ההוגן, הישר והראוי, דובר האמת ושומר הצדק, אוהב החירות, המושבע בברית ההשבתה השביעונית המחזורית, שומר הברית הנצחית והברכה הנצחית, שומר הזיכרון הכתוב, המקודש, העל־היסטורי והמבורך, ההולך בדרכי הדעת, האמת והצדק, הברכה והשלום, הנאמן למחזוריות השביעונית המשביתה המקודשת המבטיחה חסד, ברכה, שפע, שמחה וחירות, ומה הוא הרע הארור והמקולל, הקשור בעבודה זרה, בשכחת הזיכרון הכתוב, בבגידה בקהילת הזיכרון, בהתנערות מהנאמנות לברית הנצחית הנשמרת במחזוריות המקודשת המשביתה של השבתות, שבעת המועדים, ומחזורי השביעיות של השמיטות והיובלים, בפגיעה בזדון, במרמה, בעוול, בעוון ופשע, בסטייה ובנשייה, בחטא ורשע, בעריצות והתאכזרות, בשרירות לב ובחטא ההתמכרות לעולם הנראה ולחמדה של הדברים האסורים שאותם העין רואה וחומדת, המתואר בביטוי ‘תתורו אחרי עיניכם’, רע שהוא היפוכם של כל הערכים המקודשים.

*

בעולם המקראי אין מצפים מהאדם לגדול, להתבגר, למצוא את אחריותו המוסרית מתוך שכלו ותבונתו וניסיון חייו ולבחור על פי דעתו איך לחיות ואיך להתנהג, ואין נותנים שום אמון בהנחה שהאדם יבחר באופן טבעי בדרך הטוב, נהפוך הוא! ההנחה הוודאית היא שאין שום אפשרות בחירה הנתונה לאדם בכוחות עצמו, ועל כן אומרים לו במפורש, בתוקף סמכות אלוהית מקודשת שחייבים לציית לה וחוק נצחי מקודש, שכולם חייבים לשמור, חוק שאין לשאת ולתת עליו – את זה ואת זה אתה חייב לעשות לטובתך, לטובת משפחתך, ברכת נצחיותך והמשכיותך, ולטובת קהילתך ועמך שכולם אחוזים זה בזה.

עליך לציית כמאמין נאמן המאמין במצוות אלוהיו ובדברי משה בן עמרם נביאו, אתה חייב בהיותך בן ברית אסיר תודה, וחבר בקהילת זיכרון של עבדים שנהפכו בחסד האל הגואל לבני חורין, ובהיותך חלק מקהילה מקודשת ונבחרת שומרת הברית השביעונית המחזורית הנצחית, ואתה חייב חיוב נצחי בנאמנות נצחית לסדר האלוהי המקודש בשבועה ובברית, בחוק ובמצווה, המפורטים להלן בברית מואב, כחבר בברית וכחלק מקהילת זיכרון, ברית ושבועה שבין האל לעמו, מימי האבות ועד הכניסה לארץ.

זו קהילה מקודשת, נצחית ועל־זמנית, המיוסדת על ברית, על סיפור, על עדות, ועל זיכרון, על עולם הנברא בספר, מספר וסיפור, בלשון הקודש ובספר מקודש, קהילה המושתתת על שמיעה, זכירה, לימוד, קריאה וכתיבה, על נאמנות, חובה וציות, או קהילה של חובות של חייבים לבוראם גואלם ומשחררם, נותן החוק רב החסד, המכניס אותם לארץ המובטחת בחסדו, ומבטיח להם ברכה נצחית, חיי חירות ושלום, חיי חסד, ברכה ותקווה, אם רק יקפידו על ‘זכור ושמור’, ואם רק יחיו כנאמנים לתורתו ומשפטיו, כזוכרים את כל חוקיו ומועדיו וישמרו את בריתו ואת מצוותיו.

בקהילת הזיכרון והברית, העדות, הלוח, הדיבור הנשמע והספר הכתוב, שיש בה מְצַוֶּה וּמְצֻוִּים, שאין בה זכויות לפרט או אישור לבחירה עצמאית שונה, מוטלות על היחיד – ההופך בפרשה זו לעד זוכר ומשתתף בכל ההיסטוריה המקראית שראשיתה בארמי אובד אבי או בראשית הנדודים של אבות האומה ואחריתה בהבאת הביכורים למקום אשר בו יבחר אלוהים לשכן את שמו שם, בארץ המובטחת כשהנודדים יתיישבו במגורי הקבע בנחלותיהם המובטחות בגורל – רק חובות קונקרטיות ברורות ומבוררות, המיוסדות על הכרת תודה של המשוחרר למשחרר ושל המשועבד למושיעו מבית עבדים ולגואלו מעריצות אנושית, המבטיחות את שלומו של ה’יחד' המורכב מכל היחידים ואת שלומו של הכלל, ‘יחד שבטי ישראל’, את שגשוגו, רציפותו, שלומו, ברכתו ורווחתו של ציבור שומרי הברית המתיישב בארץ המובטחת.

כנגד החובות השונות המוטלות על הפרט, החייב בשמירת מצוות, למען טובת הכלל, הזכאי לחובת הפרטים, נאמר לאדם, את זה ואת זה אתה חייב לעשות (למשל מצוות הבאת ביכורים, הקשורה בזכירת תולדות העם ובשחזור ההיסטוריה של העם בפי כל אחד ממביאי הביכורים) ואת זה ואת זה אסור לך לעשות בשום אופן ובשום תנאי, (למשל להקל ראש בכבוד הוריך ולבזות את אביך ואמך, או לשים מכשול לפני עיור או לחטוא בגילוי עריות), משום שחטאים אלה יגרמו להפרת הברית, המעוגנת בשמירת שבועת מחזורי השביעיות המשביתות המקודשות של השבתות והמועדים, השמיטות והיובלים, ולעצירת הברכה, החיים והשלום, השגשוג והשפע, ויגרמו עד מהרה לקללה ולעונש, למארה ומגפה, לגירוש מהארץ ולשעבוד ולחזרה לעבדות במצרים, הן ליחיד הן ל’יחד'.

הכול קשור ביחסי גומלין, הן כל התלוי בברכה ובחסד משמים לארץ, לשומרים ולזוכרים את החוק והמצווה, השבועה והעדות, הזיכרון והברית, והן כל הקשור בקללה ובמארה למפרים ולשוכחים את הברית, ההולכים בשרירות לבם, ולמכחישים את החיוב שקיבלה על עצמה קהילת הזיכרון. גורלו של היחיד, שעליו מוטלות חובות, תלוי תמיד בגורלו של ה’יחד', שרק לו יש זכויות, ולהפך, יחד שבטי ישראל הנצחי, המבורך בזכויות שונות, החל בזכות השביתה והגאולה מכל שעבוד כלה בזכות השמיטה ובאחריות החסד על כל מי שנמנה עם מעמד נטולי הקרקע והרכוש: הגר היתום הלוי והאלמנה, יכול להתקיים רק אם כל היחידים יישארו נאמנים למצוות הברית ככתבה וכלשונה.

בפרשה זו נכרתת ברית מואב, אחרי ברית סיני, החוזרת ומונה את עיקרי החיובים ועיקרי האיסורים המוטלים על הגברים הזכרים הזוכרים, המתנים את הכניסה לארץ המובטחת, ארץ השבועה והברית, ארץ השובע והשפע והחיים, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ שבעת המינים, המובטחת בשבועה ובברית לאבות ולצאצאיהם שומרי השבתות, המועדים, השמיטות והיובלים. הפרשה מרחיבה על חיי הברכה המובטחים בארץ המובטחת לאבות ולצאצאיהם שומרי הברית, בני הדור השביעי והשמיני לאברהם.

ראוי לציין שזכותו של העם על הארץ אינה זכות נתונה (“זכות אבות”) אלא זכות מותנית, הנקנית בנאמנות מוחלטת לברית. תפישת הברית המקראית היא תמיד תפישת הזכות המותנית, שתישלל מהעם, אם יחדל לחתור להקמתה של חברת מופת על פי חוקי התורה: “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם… וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם” (ויקרא כ“ו, ג’–י”ב), “וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה… אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם… וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם” (שם, ט“ו–ל”ג). המחויבות לברית המקראית שראשיתה בגאולה מעבדות לחירות בדור מעמד סיני, היא הנתבעת ביחס לעבר הקשור בברית סיני וברית מואב וביחס לעתיד הנגזר מנאמנות ומחויבות זו. הברית שנכרתה בחסד אלוהים עם הנגאלים מבית עבדים במצרים ועם צאצאיהם, עלולה להפוך עם הפרת הברית לזעם אלוהים המביא על מפרי הברית את אימת החורבן והגלות, הפירוד והפיזור.

*

*

אביא להלן את כל הפרשה בנוסח מנוקד ואוסיף הערות וביאורים בכתב רגיל אחרי כוכבית

*

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.

*

*הארץ היא מתנה לעם מאלוהים, היא ניתנת בתוקף השבועה שנשבע לאבות האומה בראשית הזיכרון הלאומי על משפחת אברהם וצאצאיו. האל הבורא, הגואל והמחוקק, אלוהי ההיסטוריה והזיכרון, מנחיל את הארץ המובטחת בדור השביעי לאברהם, בימי משה בן עמרם, בן קהת, בן לוי, בן יעקב, בן יצחק בן אברהם, ומוריש אותה לעמו. אדמת הארץ המובטחת המבורכת בחסד אלוהי, מניבה רק בחסד אלוהים לשומרי בריתו.

*

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם

*

*מקבל המתנה מהשמיים, הזוכה בברכת השמים ובשבעת יבולי הארץ המבורכת בברכת שבעת המינים המוכנים כולם לקציר, בציר, מסיק, גדיד אריה וקטיף בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, מתבקש לזכור את שבועת הברית הניצבת בתשתית קהילת הזיכרון ולהביע את הכרת תודתו בהבאת ביכורים מפרי הארץ למקום שאלוהים יבחר לשכן את שמו שם. אולם המצווה איננה כוללת רק את הבאת הביכורים אלא תובעת את השתתפותו של מביא הביכורים בדקלום דרמטי של סיפורו של העם שראשיתו בארמי אובד אבי, המשכו בירידה מצרימה בעקבות הרעב, בשעבוד העם במצרים ובגאולה של העם כולו ביציאת מצרים שכללה הן את מעמד סיני, הן את הנדודים במדבר, הן את ההגעה לארץ המובטחת שבה הברכה והשפע יאפשרו את חידוש הברית בהבאת הביכורים בחג השבועות, במקום שבו יבחר ה' לשכן את שמו שם ובמקום שבו מביא הביכורים מספר לעצמו את התמצית ההיסטורית של קורותיו בין ברית בין הבתרים לברית סיני וברית הארץ המובטחת וברית הביכורים בחג הבריתות הוא חג השבועות:

*

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.

*

* אזכור השבועה האלוהית והברית בין האל לאבות

*

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.

*

הבאת הביכורים היא חידוש השבועה והברית שכל קהילת הזיכרון מושתתת עליה והיא נבראת מחדש כל פעם בספר מספר וסיפור המשוחזרים בקול רם בפי מביא הביכורים. ראשיתה באבות האומה שבאו מארם נהריים והמשכה בירידת יעקב ובניו למצרים והשתעבדותם שם. הביכורים המובאים בחג הביכורים, חג השובע, השבועה, הברכה והשפע, הוא חג השבועות, חג ברית הקשת בענן וברית סיני, חג מתן תורה וחג המלאכים, במסורת הכוהנית העתיקה במגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, מבטאים את הכרת התודה האנושית על החסד האלוהי של חברי קהילת הזיכרון, שומרי הברית.

*

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.

וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.

וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.

*

* סוף הסיפור שראשיתו בחג הפסח, הוא המעבר משעבוד לחירות, ממצרים דרך מדבר סיני, שם במעמד סיני בחג השבועות ניתנה התורה בהתגלות אלוהית, שקדמה לנדודים בדרך לארץ המובטחת, נדודים שסימלו את המעבר מעולם של אלילי שווא, פסל ומסכה, עולם של שקר, עריצות, אלימות, חברה מעמדית משעבדת, המושתתת על כפייה, כוח ושעבוד, לעולם של אל מופשט, אל של ספר, מספר וסיפור, ברית, זיכרון, עדות ושבועה, אל של חירות, אל גואל מבית עבדים, מחוקק עבור בני חורין, ומשגיח על תמורות ההיסטוריה במעבר משעבוד לחירות, מגלות לגאולה, מרעב לשובע, ומקללה לברכה.

*

וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

*

הפסוקים הנזכרים לעיל בדבר הבאת ראשית פרי האדמה לפני אלוהים במועד קבוע, קשורים לפסוק הנאמר בספר דברים פרק טז:

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶת־פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים טז, טז).

*

ראוי לציין שרק הזכרים היהודים הם אלה המצווים על העלייה לרגל, כי הם זְכוּרְךָ – הם הזכרים הזוכרים והם לבדם הם אלה הנזכרים, הנראים, והנחשבים לפני האלוהים כנושאי הזיכרון הקהילתי וכמקבלי הברכה, עליה הם באים להודות בעלייה לרגל ובהֵראוּת לפני אלוהים תוך שחזור בריתו, ועל כן רק הם חייבים בדקלום מקרא הביכורים בפסוקים לעיל, המתחילים ב’ארמי אובד אבי'.

*

ההזדהות של כל אחד ממביאי הביכורים עם סיפור התשתית של קהילת הזיכרון הנאמר בעת הבאת הביכורים, ביכורי קציר חיטים, ההופך לסיפורו שלו ושל שבטו ושל אבות אבותיו, והחזרה של חברי קהילת הזיכרון, השבועה, הברכה והברית בדקלום בקול רם הנשמע ברבים, על הסיפור ההיסטורי המשותף של הולדת העם, סיפור הגאולה מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה ומקללה לברכה, ועל סיפור הנדודים במדבר עד גבול הארץ המובטחת, שבה תתגשמנה כל הברכות וההבטחות לשומרי הברית, מחדד את הכרת התודה הקשורה בזיכרון ועדות, בשבועה ובברית בחג השבועות והבריתות ואת חובת העבד המשועבד למשחררו וגואלו, וחובת האדם בן החלוף הנברא בחסד אלוהים, לבוראו הנצחי המשפיע עליו ברכה נצחית, חיים, שפע וכל טוב, הקשורים כולם בארץ זבת חלב ודבש היא הארץ המובטחת בשבועה ובברית לאבות האומה.

כל שעל אדם מישראל לעשות הוא לזכור את הזיכרון הקהילתי ואת הסיפור המשותף על כינונו של העם הקשור בשבועות ובריתות, ולשמוח שמחה רבה בביכורי עמלו, המובאים למקדש בידי עולי הרגל אסירי התודה, בחג השבועות, במועד קבוע, באמצע החודש השלישי, הוא חג השבועות שבו חל מעמד סיני, לזכור את הזיכרון הקהילתי בנוסח הקצר המסופר לעיל, המפורט בחומשים הקודמים, לתמלל בקול רם את הסיפור ההיסטורי של העם המתאר את המעבר מקללה לברכה ומשעבוד לגאולה, מרעב ובצורת, לשפע ושגשוג וממחסור ליבולי ברכה, ולהתחלק במתנת הביכורים שצמחו בנחלתו כתוצאה מברכת אלוהים, עם אלה שאין להם נחלה, עם בני בלי בית חסרי האדמה והפרנסה, דוגמת הלוי והגר, היתום והאלמנה אשר בשעריך. התורה חוזרת ומבהירה שכל אחד משבעת המינים שמבשילים בארץ־ישראל בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, הם ברכת אלוהים לחברי קהילת הזיכרון המושבעים על שמירת השבועה והברית, השומרים את הברית שנכרתה בסיני ומחדשים אותה בחג השבועות והבריתות, ברכה המובטחת רק לשומרי מצוותיו השובתים במחזור שביעוני של השבתות, שבעת המועדים, בשבעת חודשי השנה הראשונים, שומרי השמיטות והיובלים, המוותרים על ריבונותם ובעלותם במחזורים שביעוניים גדלים והולכים – שבת, שבעת מועדי ה' שמיטה ויובל, כדי להתברך בברכת שבעת המינים. על כן יש להתחלק בברכת הקציר, הבציר, המסיק, הקטיף, הארייה והגדיד, התלויים כולם בברכת שמים, עם אלה שלא זכו לנחלה משלהם בארץ.

ראוי לשוב, לציין ולהזכיר כאן עובדה בעלת חשיבות מכרעת: הזיכרון הכתוב, החסד, הברית, הברכה והשבועה, העדות וקריאת מקרא ביכורים מנוסח כתוב, מתייחסים לגברים בני חורין בלבד ומוטלים על הזכרים בלבד שרק להם נאמר ‘ושיננתם לבניך’.

הם לבדם מכוננים את קהילת הזיכרון שהנשים אינן שותפות בה כמשתתפות פעילות. הגברים העמלים בשדה, העולים לרגל והמביאים את ביכורי יבולם, אחראיים על טובת הנשים כאימהות ורעיות, כאחיות ובנות, כנשים נשואות ואלמנות, שכן הן אינן נחשבות כישויות אוטונומיות ריבוניות, עצמאיות ואחראיות הרשאיות לגשת אל הקודש, לעלות לרגל, להודות, להתפלל ולברך. הן אינן נזכרות או נספרות בכל הנוגע לחובות הטקסיות או הליטורגיות או למצוות עשה שהזמן גרמן, הנגזרות מהזיכרון הכתוב של מצוות עשה כגון העלייה לרגל והבאת ביכורים, התלויות בזמן.

*

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר

וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ.

וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת

וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי

לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי.

לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת

שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.

*

כאמור הברית בין המברך בברכת השמים את הארץ, אותה הנחיל לעמו (וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶהוּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. דברים יא יד) ובין המבורך, הזוכה לאסוף לביתו ולאסמיו את שבעת המינים, הלא הם הדגן, התירוש והיצהר, הנודעים כחיטים ושעורים, יין הענבים, הוא התירוש, שמן הזיתים, הוא היצהר, דבלי התאנים, דבש התמרים ועסיס הרימונים, המבטיחים שיהיה שבע ולא ירעב, כי היבולים הצומחים במועד קבוע וידוע מראש בשבעת חודשי השנה הראשונים ומוכנים לקציר, לבציר, למסיק ולאסיף, מבטיחים שלא תהיה בצורת, והאדם השבע לא יצטרך לרדת שוב מצרימה ולהשתעבד בבית עבדים, מותנית בהבאת הביכורים, בעלייה לרגל, בחידוש הברית של קהילת הזיכרון של העם היהודי, בשחזור הסיפור ההיסטורי במקרא ביכורים, בעדות או באמירה טקסית בקול רם של הסיפור על הולדת העם (מקרא ביכורים) מהירידה למצרים (‘ארמי אובד אבי’) ועד הכניסה לארץ זבת חלב ודבש, בידי כל יחיד ויחיד מנושאי טנאי הביכורים למקדש, מאלה שהתברכו בברכת ארץ זבת חלב ודבש, ובנתינה נדיבה לכל מי שאין לו נחלה משלו. כלומר, הזוכים בברכת הארץ מידי שמים, הם רק אלה הזוכרים ושומרים את דברי הברית, ואלה החייבים באחריות קהילתית על כל משוללי הנחלה והפרנסה, ‘הגר, היתום האלמנה והלוי אשר בשעריך’. הצדק החברתי, שראשיתו בהשבתה קהילתית בשבעים יום מדי שנה של כל שבתות השנה וימי מועדיה, של כל העובדים בכל העבודות הנדרשות לפרנסה, המחייבת את כל העדה, מתפרש על האחריות הקהילתית לכל משוללי הקרקע למחיה ולאחריות קהילתית על שחרור העבדים והחובות בשנות השמיטה והיובל, במעגלי וויתור גדלים והולכים.

הזיכרון ההיסטורי של ייסוד העם וסיפור הולדתו ונדודיו הממושכים במעבר מעבדות לחירות, נכרך בסיפור האחריות הקהילתית של המבורכים בעלי הנחלה, על אלה שלא שפר גורלם ולא זכו לנחלה נושאת פרי ולשדה נותן יבול. העם שנולד במסע במדבר ויהפוך עם הכניסה לארץ לבעל נחלה, הוא מושא ההבטחה והברית, וכל יחיד בו ממין זכר, אחראי על אלה שאינם בעלי נחלות, אחראי על ההשבתה השביעונית המחזורית, הנצחית והמקודשת, הנערכת לטובת הכלל. הברית היא ברית מותנית: אם את שבתותי [52 במספר] ומועדי [18 יום בניכוי השבתות] תשמורו אתן גשמיכם בעתם ודיש ישיג לכם את הקציר ולא תדעו רעב ולא תרדו למצרים ותשתעבדו בבית עבדים, אך אם לא תזכרו ותשמרו את דברי הברית, ובראשם את ההשבתה השביעונית המחזורית המקודשת ואת האחריות החברתית על כל מי שאין לו נחלה, כי הוא גר תושב, אלמנה, יתום או לוי, רעה ומרה תהיה אחריתכם.

*

אחרי הבאת הביכורים, בחג הביכורים הוא חג הקציר וחג השבועות, הנחוג ממחרת השבת, ביום ראשון, באמצע החודש השלישי, ב־ט“ו בסיון, שבעה שבועות אחרי קציר השעורים, ביום ראשון ממחרת השבת אחרי סיום חג הפסח, ב־כ”ו בניסן, אל מקום ההתכנסות במקום הנבחר בידי האל שם משרתים הכוהנים והלוויים, והחזרה על השבועה והברית שבתשתית קהילת הזיכרון (ארמי אובד אבי) והחלוקה מטוב הארץ לנצרכים העלולים לסבול מרעב ומחסור, הניתנת מידי המבורכים בשפע שגשוג ויבול, נאמרת התפילה היפה שבה פונה מביא הביכורים, או הכוהן מקבל הביכורים, אל המברך בברכת השמים והארץ, ומזכיר את השבועה והברכה:

*

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם

וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל

וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ

כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

*

שבועה ושבוע שבתי, שובע ושבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים, באים כולם מאותו שורש הקושר מחזוריות שביעונית בשבועה ובברית נצחית, בשובע, שפע, שגשוג וברכה.

*מכאן ואילך, אחרי הקציר, השמחה (מלאו אסמינו בר), הכרת התודה, השבועה והברכה, הקשורים בביכורי שבעת המינים, שב הכתוב וחוזר על מה מצווים בני ישראל לעשות.

*

הַיּוֹם הַזֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

*

המְצַוֶּה האלוהי הבוחר בעמו, מצפה מהמְצֻוֶּה החבר בעם סגולה הנבחר, לעשות את החוקים והמשפטים באהבה וברצון.

*

אֶת יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו

וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ.

וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְו‍ֹתָיו.

וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת

וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.

*

ייחוד האל בפי עמו ושמירת מצוותיו של האל, חוקיו, תורותיו ומשפטיו, באהבה ובנאמנות, ‘בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ’, מבטיחים לעם את נצחיות הבחירה האלוהית בו, שתהפוך אותו לעם סגולה מבורך, נעלה, קדוש ונבחר.

*

מכאן ואילך מצווה משה על הדברים הראשונים שאותם יש לעשות בעת חציית הירדן והכניסה לארץ.

*

וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.

וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד.

וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ

לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲ‍שֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ.

וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם

בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד.

*

*ענין זה נזכר קודם לכן בפרשת ראה, בספר דברים פרק יא, פסוקים כו–ל.

*

וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל.

אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב.

*

העם שנוסד כקהילת זיכרון (מימי ‘זכור ושמור’ ועד ‘ארמי אובד אבי’) נקרא לכונן אתר זיכרון על הר עיבל עם חציית הירדן, הנבנה מאבנים גדולות מסוידות עליהן יש לכתוב את התורה, ולידו לבנות מזבח אבנים שעליו יש להעלות עולה.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר

הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְו‍ֹתָו וְאֶת חֻקָּיו

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר.

אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן.

*

*השבטים המברכים, הניצבים על הר גריזים, שמעון, לוי, יהודה ויששכר, הם צאצאי הבנים שנולדו ליעקב ולאה; יוסף ובנימין, הם הצאצאים שנולדו לבני יעקב ורחל.

וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻון דָּן וְנַפְתָּלִי.

*

* השבטים המקללים, הניצבים על הר עיבל, הם ראובן שקולל בידי אביו יעקב, גד ואשר, בני יעקב ושפחת לאה, זלפה; דן ונפתלי הם בני יעקב ושפחת לאה, בלהה; וזבולון הוא בנה האחרון של לאה ובן זוגה יעקב.

*

מכאן ואילך מכריזים הלוויים שנים עשר סוגי חטאים האסורים במארה וקללה כנגד תריסר שבטי ישראל:

הכהנים והלויים עמדו בגיא שבין הר גריזים להר עיבל, בשכם, והפכו פניהם כלפי הר גריזים כאשר אמרו את דברי הברכה למי שישמור את מצוות התורה, ולאחר מכן הפכו פניהם כלפי הר עיבל כאשר אמרו את דברי הקללה למי שיעבור על מצוות התורה. כל העם ענה ‘אמן’ שפירושו אמת ויציב או אמת ונכון, אמת לאשורה ואמת הקיימת תמיד, ובכך קיבל על עצמו את הדברים באמנה.

*

וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם.

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְהוָה

מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן.

אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן. *

אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם

וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

*

*המילה היחידה שאינה מוכרת היא מַקְלֶה מלשון נקלה, כלומר המקל ראש במצוות כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, ומזלזל בכבודם של אביו ואמו.

במגילות מדבר יהודה מצוי חיבור המתאר את שחזור טקס הברכה והקללה הנזכר בפרשת ראה [דברים יא, כו–ל) ובפרשת כי תבוא:

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל: הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה.

במגילת סרך היחד ממגילות קומראן מתואר טקס הברכה לצד טקס הקללה:

נוסח ברכת כוהנים המופנית ליחיד בסרך היחד:

'והכוהנים מברכים את כול אנשי גורל אל

ההולכים תמים בכל דרכיו ואומרים:

יברככה בכול טוב

וישמורכה מכול רע

ויאר לבכה בשכל חיים

ויחונכה בדעת עולמים

וישא פני חסדיו לכה לשלום עולמים'

"והלויים מקללים את כול אנשי גורל בליעל וענו ואמרו:

ארור אתה בכול מעשי רשע אשמתכה

יתנכה אל זעוה ביד כול נוקמי נקם

ויפקוד אחריכה כלה ביד כול משלמי גמולים.

ארור אתה לאין רחמים בחושך מעשיכה

וזעום אתה באפלת אש עולמים.

לוא יחונכה אל בקוראכה

ולוא יסלח לכפר עווניך

ישא פני אפו לנקמתכה

ולוא יהיה לכה שלום

בפי כול אוחזי אבות.

וכול העוברים בברית אומרים אחר המברכים והמקללים אמן ואמן"

[סרך היחד, 2, שורות 5–10, בתוך: יעקב ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 68–70]

העיון באיסורים שהעובר עליהם מקולל בקללת ארור מלמד שעבודת אלילים ניצבת בראש רשימת האיסורים, שנייה לה היא זלזול בהורים והתייחסות נקלית ומבזה אליהם. שלישית היא הסגת גבול שהיא התנכלות לסדר שנקבע בגורל ומשבשת את ביטחון הקניין והסדר החברתי השבטי המוסכם. נישול וגזל הקשורים בהשתלטות אדם על נחלה לא לו, נתפש כעברה חמורה.

משגה עיור הוא אדם אכזר המתנכל בזדון לנכה ומונע את החסד האנושי ממי שגורלו המר לו.

מטה משפט הוא איש עוול, המסכל את האמון במערכת המשפט, המושתתת על צדק, אמת ושוויון, על הוגנות ושקיפות, ועל חוק כתוב החל בשווה על הכלל.

ארבעה איסורי עריות נזכרים של יחסי מין אסורים: יחסי מין עם קרובי משפחה נאסרו בשל קרבת דם או קרבת מגורים, מהחטאים הנפוצים ביותר בחברה האנושית בשל קרבה וזמינות, ומין עם בעלי חיים מסוג בהמה נאסר, בשל איסור ערוב מין באשר אינו מינו, שאינו כדרך הטבע, המוליד מפלצות שאין להם מזון מוכן בטבע, ועל כן הן מכלות את כל אשר סביבם. (סיפור המינוטאורוס בכרתים, שהיו חייבים להאכיל אותו בעלמות חן, או סיפור בני אלוהים ובנות האדם שנולדו להם נפילים מפלצתיים שמילאו את הארץ חמס, הסיפור אשר קדם לבוא המבול, הם סיפורים על התוצאות הקשות של מין אסור עם מי שאינו בן מינך)

*

שלושת האיסורים האחרונים עוסקים באיסור אלימות בסתר, כלומר אלימות מתוכננת בזדון ולא אלימות ספונטנית; באיסור לקיחת שוחד ובאיסור להכיל ולשאת באורך רוח את מי שאיננו מקיים את התורה הנאמרת בפסקה זו או את מי שעובר על חטאים אלה שככל הנראה האדם מועד להם יותר מכל.

*

וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה.

בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ.

בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ.

בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ.

יִתֵּן יְהוָה אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ.

יְצַו יְהוָה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

יְקִימְךָ יְהוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו.

וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.

וְהוֹתִרְךָ יְהוָה לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהַמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ.

יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה.

וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת.

*

* שש הברכות היסודיות, כנגד ששת השבטים המברכים, כוללות את שש הברכות המשמחות והמובנות על נקלה, המבטיחות שובע, שגשוג, פריון, המשכיות, ברכה וחדווה, שמורות לשומרים את חוקי האל ולהולכים בדרכי מצוותיו.

*

וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם.

*

*מכאן ואילך, אחרי שתוארו השפע והברכה, השובע והטובה, המובטחות לשומרי מצוותיו של האל ולשומרי בריתו, וחזר ונזכר איסור עבודת אלוהים אחרים שעליו נאבק מחבר ספר דברים ללא לאות, בתקופה שהיה זה הגדול שבכל האיומים, נמנים בפירוט מצמרר העונשים שיעלו בגורלם של מפרי הברית המותנית, של אלה המסרבים לשמוע בקול האל, ונזכרות הקללות, המארות והאסונות שיעלו בחלקם של העוברים בזדון על דבר האל, חוקיו ומצוותיו, וימררו אותם עד מוות.:

*

וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ.

אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה.

אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ.

אָרוּר פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ.

אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ.

יְשַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה

עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי.

יַדְבֵּק יְהוָה בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ.

וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל.

יִתֵּן יְהוָה אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ.

יִתֶּנְךָ יְהוָה נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ.

וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד.

יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובעפלים [וּבַטְּחֹרִים] וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא.

יַכְּכָה יְהוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב.

וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ.

אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה [יִשְׁכָּבֶנָּה] בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ.

שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ.

בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ.

פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִים.

וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין רָע עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ.

יוֹלֵךְ יְהוָה אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן.

וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ יְהוָה שָׁמָּה.

זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה.

כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת.

זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ.

בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי.

כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל.

הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה.

הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב.

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ

כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ.

וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם.

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.

וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל

וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ.

יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר

גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ.

גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן.

וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ

אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַד הַאֲבִידוֹ אֹתָךְ.

וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהוֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל אַרְצֶךָ וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ בְּכָל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ.

וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ.

הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר.

מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ.

הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ.

וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל בַּסָּתֶר בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ.

אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְהִפְלָא יְהוָה אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים.

וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָבְקוּ בָּךְ.

גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְהוָה עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ.

וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

וֶהֱפִיצְךָ יְהוָה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן.

וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ.

וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ.

בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

וֶהֱשִׁיבְךָ יְהוָה מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה.

*

פסוקים מעוררי אימה אלה, פסוקי קללה ומארה, עונש, זעם ונקמה, המפרטים את אשר יעלה בגורלם של ההולכים בשרירות לבם ומסרבים לשמוע לדברי האל ולשמור את מצוותיו, להאמין באל אחד, בבריתו ושבועתו ובחוקיו, ולבחור באלוהים אחרים על פניו, הם מהנוראים והמזוויעים ביותר שמצויים בחומש.

המארות והקללות נחתמות באיום הקשה מכל – שינוי גלגל ההיסטוריה – במקום היציאה מעבדות לחירות ומעבודת אלילים בתחום המוחש, לאמונה באל מופשט, בורא גואל ומחוקק, מנחיל ומציל, מבטיח אלוהים שיוחזרו מחירות בארץ המובטחת, לעבדות במצרים וישובו לארץ האלילות והשעבוד, ויהיו לעבדים ולשפחות בארץ הנילוס.

*

אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲ‍שֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ.

הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם.

וְלֹא נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ.

לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם.

וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.

* * * *

כדי לנחם את הקוראים הנחרדים והמאזינים הנרעשים והמזועזעים מפסוקי המארות והקללות, העונשים והנקמות, נבחרו פסוקי הנחמה הנפלאים מספר ישעיהו, פרק ס', פסוקים א’–כ"ב כהפטרת ‘כי תבוא’:

קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח.

כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים

וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה.

וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ.

שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ

בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה.

אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ

כִּי יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ.

שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה

כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת יְהוָה יְבַשֵּׂרוּ.

כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ

יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר.

מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם.

כִּי לִי אִיִּים יְקַוּוּ וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק

כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ.

וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ.

וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ לְהָבִיא אֵלַיִךְ חֵיל גּוֹיִם וּמַלְכֵיהֶם נְהוּגִים.

כִּי הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּךְ יֹאבֵדוּ וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ.

כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא

בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו

לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד.

וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ

וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ

וְקָרְאוּ לָךְ עִיר יְהוָה צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.

תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר

וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר.

וְיָנַקְתְּ חֲלֵב גּוֹיִם וְשֹׁד מְלָכִים תִּינָקִי

וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב.

תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף

וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶׁת וְתַחַת הָאֲבָנִים בַּרְזֶל

וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךְ שָׁלוֹם וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה.

לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ

וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה.

לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם

וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ

וְהָיָה לָךְ יְהוָה לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ.

לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף

כִּי יְהוָה יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ.

וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ

נֵצֶר מטעו [מַטָּעַי] מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.

הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם

אֲנִי יְהוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה.

*

בשבת פרשת כי תבוא, ראוי לקרוא את פתיחת “תמול שלשום” של ש"י עגנון המהדהדת את הברכות בפרשת כי תבוא:

זוכרים את יצחק קומר, גיבור “תמול שלשום” שסיפורו נפתח בעזיבת ביתו בגולה וביציאה למסע לארץ ישראל:

*

“כשאר אחינו אנשי גאולתנו בני העלייה השנייה הניח יצחק קומר את ארצו ואת מולדתו ואת עירו ועלה לארץ ישראל לבנות אותה מחורבנה ולהבנות ממנה. מיום שעמד יצחק חברנו על דעתו לא עבר עליו יום שלא הגה בה. כנוה ברכה נראתה לו כל הארץ ויושביה כברוכי אלקים. מושבותיה חבויות בצלם של כרמים וזיתים וכל השדות מעוטפות בתבואה והאילנות מעוטרים בפירות והעמקים מעלים פרחים ועצי יער מתנופפים והרקיע כולו תכלת וכל הבתים מלאים רנה. כשהוא יום, חורשים וזורעים ונוטעים וקוצרים ובוצרים ומוסקים, חובטים חטים ודורכים גתות, ולעתותי ערב, כל אחד ואחד יושב לו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, כשאשתו ובניו ובנותיו ישובים עמו, שמחים על עבודתם וששים בישיבתם, ומעלים על לבם ימים שעברו בחוצה לארץ, כבני אדם שזוכרים בשעת שמחה ימים של צרה ונהנים כפליים מן הטובה. בעל דמיונות היה יצחק, ממקום שלבו חפץ היה מדמה לו דמיונותיו”.

*

שנזכה כולנו להתברך ממעין הברכות בפרשת כי תבוא.

פסיפס גלגל המזלות בחמת טבריה המזכיר לנו את ארבע עונות השנה הנצחיות

ואת תריסר המזלות ותריסר החודשים המקבילים בשמים ובארץ.

צילם נועם דהרי, ויקישיתוף

מתוך פייסבוק: הדף של רחל אליאור, ספטמבר 2022

*פרשת השבוע היא פָּרָשַׁת נִצָּבִים, פרשת השבוע השמינית בספר דברים.

הפרשה מתחילה בפרק כ"ט, פסוק ט' ומסתיימת בפרק ל‘, פסוק כ’.

פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. זו הפרשה פותחת את סדרת ארבע הפרשות האחרונות שבתורה – ניצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה – שהן גם ארבע הפרשות הקצרות ביותר בתורה.

פרשת ניצבים היא אחת הפרשות הנפלאות ביותר בתמצותן ובחוכמתן, שהדובר בה הוא משה רבנו, איש האלוהים, כשהוא בן מאה ועשרים שנה, בשעה שהוא משמיע לבני עמו את דבר הברית הנצחית ההופכת אותם לעם בעל עבר משותף ובעל עתיד משותף, ולקהילת זיכרון על־זמנית בעלת סיפור משותף נודע וידוע מראש, הנפרש בציר על־זמני ובעל לשון משותפת ההופכת ללשון קודש.

*

משה, איש האלוהים, העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, המנהיג שאין דומה לו בתולדות האדם, שיצא לדרך לא נודעת בגיל שמונים, אחרי שוויתר על כל כוח ושררה אנושיים, על כל כבוד והדר שבני אנוש נכספים להם ועל כל כסף והון שבני אדם מן השורה משתוקקים אליהם וחומדים אותם, הוביל את עמו בכוח אמונה ורעיון, חלום וחזון מהפכני של החלפת הנראה בנשמע, והחלפת המוחשי במופשט, במסע חתחתים בן ארבעים שנה במדבר. מסע גדול זה בתולדות האדם, מבית עבדים לעם ריבוני, המתגבש במסע דרמטי משעבוד לחירות, בין אם אכן היה ובין אם רק משל היה, מסע היסטורי או ספרותי מהמוחש המשעבד אל עבר המופשט המשחרר, נתן למשה בן עמרם, מספר הסיפור, הזדמנות חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית.

משה העניק לעמו בשם אלוהים, חוקי צדק שוויוניים הנועדים לאנשים בני חורין, חוקים שמעולם לא נודעו כמותם קודם לכן, המעלים את החירות על נס, חוקים נצחיים כתובים בשם אלוהים, המסורים בשווה לכל אדם קורא עברית, ומהווים תשתית לכריתת ברית עולם, בין כל העם לבין אלוהיו, עם שכל בניו הגברים שווים זה לזה, לבד מבני שבט לוי נטולי הנחלה, המופקדים על הזיכרון הכתוב, על הוראתו והנחלתו ומופקדים לבדם על עבודת הקודש ועל עבודת ההוראה והנחלת הזיכרון הקהילתי, לכל בני העם; עם שכל בנותיו שוות זו לזו, אם כי אינן שוות לבני העם, בחברה שאין בה מעמדות ואין בה זכויות שמורות מלידה, לבד מלשבט הכהונה והלוויה, ואין בה הירארכיה חברתית מעמדית או כלכלית. יתר על כן לא רק חוק וברית וסיפור תשתית נתן משה העניו מכל אדם לעמו, אלא גם פרש לפניו בתמונה מופלאה את העבר ואת העתיד בראייה טלסקופית שאין דומה לה בתולדות האדם. ראייה טלסקופית זו קושרת בין מוסר וצדק, חירות ושוויון, צדק חברתי וצדק חלוקתי ותיקון עולם, להם זכאים כל החברים בפסיפס האנושי המגוון המרכיב את עם ישראל והעולים עמו ממצרים, זקנים, גברים, נשים וטף, אלמנות, יתומים, גרים ולוויים, לבין תמורות ההיסטוריה ותהפוכותיה החלים על כל באי הברית.

משה בן עמרם מתחיל את הפרשה בציון כל הנוכחים השותפים לברית, כשהדגש הוא על אַתֶּם כֻּלְּכֶם.

הברית האלוהית בין האל לעמו, לא נשמרה לבעלי כוח, בעלי כסף, בעלי יתרונות, בעלי אדמות, או בעלי זכויות, בעלי מעמד נעלה או בעלי כבוד, כמקובל באומות אחרות שמיסדו הירארכיה פטריארכלית [מדרג שלטוני מקודש] של אצילים, בעלי ייחוס וכבוד, בעלי קרקעות, בעלי זכויות או בעלי ממון, או ליחידי סגולה נעלים, לא לנבחרים, לא ללאומנים טהורי גזע, אלא לאַתֶּם כֻּלְּכֶם.

הכוליות המקיפה את כלל יוצאי מצרים או את כל צאצאיהם שהגיעו לסוף המסע – חורגת מכל הפרדה הכרוכה בכוח, כבוד או כסף, במעמד ורכוש, ומכל הבחנה הכרוכה בשררה, במעלה, בייחוס, בזכויות יתר, בעליונות, במחיצה, בחציצה, בהעדפה, בגדר או בהגדרה, שניתנה בעולם שהיה מחולק בעת העתיקה בסדר הירארכי לאצילים ועבדים, לבעלי רכוש ולמשרתים צמיתים – מתייחסת בשווה לכל הנוכחים השותפים לברית בין האל לעמו, ולמען הסר כל ספק מונה אותם משה בן עמרם בפירוט.

עובדה מעניינת היא שברשימה הנמנית של הניצבים והעומדים לפני האל, נמנים בראשונה ראשי השבטים והזקנים המגלמים את ההנהגה והסמכות הריבונית (ראשי השבטים) ואת החוכמה והניסיון הנדרשים לחקיקה (הזקנים). אחריהם באים השוטרים. אין אלה policemen כפי שרבים טועים לחשוב, אלא אלה הם השוטרים מלשון שְׁטר ועדות כתובה, אלה הם הסופרים כותבי השטרות, המעידים על החלטות שיפוטיות, מעתיקי הספרים הנצרכים להנהגת הציבור, כגון ספרי החוקים, אלה הם כותבי הזיכרון הקהילתי, כותבי התולדות, המתעדים את העדות שהגיעה לידיהם, ההיסטוריונים, הרושמים את שראוי לזכור ולהנחיל, לכתוב ולדעת. אלה הם המנהלים את האדמיניסטרציה הכתובה של מערכת המשפט, כי כל חוק חייב להיות כתוב וכל משפט מתנהל עם תרשומת.

מכאן אנו למדים שהשלישייה הנזכרת בראש הפרשה בפסוק ט, מגלמת את שלוש הרשויות: הרשות הראשונה היא ההנהגה הנבחרת, ראשי השבטים, שהיא הרשות המבצעת; הרשות השנייה כוללת את הזקנים החכמים המחוקקים והמפרשים את מה שנדרש על פי החוק האלוהי ותמורות העתים, היא הרשות המחוקקת המבססת את חקיקתה על חוק אלוהי והתאמתו לנסיבות משתנות; והשלישית היא הרשות השופטת, הלא הם השוטרים רושמי השטרות הנבחרים על פי מעלותיהם והערכת הציבור אליהם, ככתוב בפרשת יתרו. הרשות השופטת שופטת תמיד לפי החוק האלוהי ולפי התקדים האנושי הנודע מהספר או מהסיפור, ולפי התבונה האנושית המתמודדת עם אתגרים חדשים שאין לגביהם מענה ברור בחוק או בתקדים, בסיפור או בהיסטוריה.

אחריהם נזכרים כל איש ישראל, הגברים, ואחריהם במפורט, כל אלה הזקוקים להגנה ולחסות יתר, כי הם נטולי רכוש משלהם, נטולי אחוזה וקרקע, ונטולי ריבונות, אזרחות ומעמד משפטי עצמאי ריבוני, ונטולי קול, הלא הם ילדים, נשים וגרים, חוטבי עצים ושואבי מים או עבדים. עם כל אלה נכרתת הברית, עם כולם!

ואז נזכר רעיון שאין לו תקדים: הברית נכרתת עם כל הדורות שיבואו ולא רק עם כל אלה הניצבים או נוכחים בזמנו של משה רבנו. הברית נכרתת עם כל אלה שיש להם עבר משפחתי משותף מימי ספר בראשית ומימי יציאת מצרים, אשר בהם הוגדרה החירות כערך מקודש בשל ניסיון העבדות המרה, ועם כל מי שיבחר להישאר חלק מקהילת הזיכרון של העם היהודי, המכונה ‘יחד שבטי ישראל’, בית יעקב, בית ישראל, עם ישראל, צאצאי אברהם, יצחק ויעקב, עם כל מי שלוקח חלק בסיפור המשותף של ‘עם הספר’ בעולם שנברא ‘בספר, מספר וסיפור’, באותיות ומספרים, בספרים וסיפורים.

בחומש זהותו הדתית־לאומית של אדם מישראל נקבעת תמיד אך ורק על פי זהותו של אביו ושבטו, בעוד שלדעת חכמים זהותו הדתית לאומית נקבעת לפי זהותה הדתית של אמו בלי קשר לשבטו. שינוי זה הוא חלק מהמהפכה שהחלה בימי שיבת ציון עם גירוש הנשים הנוכריות בימי עזרא ונחמיה. חכמים החליטו על ביטול השבטים ועל קביעת זהותו של אדם מישראל על פי אמו משום שזהותה אף פעם אינה שנויה במחלוקת שכן הריון ולידה מתרחשים תמיד בנוכחות עדים או עדות המעידים על זהות האישה ההרה והיולדת מה שאין כן ייחוד ועיבור שלהם אין עדים..

הפרשה, הכוללת ברכה לשומרי הברית אוהבי החירות, השוויון והצדק, המעוגנים בספר מספר וסיפור, וקללה למפירים את הברית, הנוטים לשעבוד, לאפליה, לעליונות, להתנשאות ולעוול, ולשכחת הספרים הסיפורים והמספרים, מתארת בפיו של המנהיג המרחיק ראות יותר מכל אדם אחר, את גורלם הקשה של בני העם היהודי שלא יקיימו את דבר האל ולא ישמרו את בריתו, המושתתת על חוקי ‘צדק צדק תרדוף’, המפורטים בחומש. כלומר, הפרשה מתארת את קללת הגלות המרה אשר תיפול בחלקם (וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. וַיִּתְּשֵׁם יְהוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה).

אבל הפרשה יוצרת תודעת עתיד קהילתי משותף שקבע את גורלו של העם לאורך הדורות, בשעה שהיא מבטיחה ציר אנכי על־היסטורי בין העם לאלוהיו, בזיקה ידועה מראש ליחס הפרה־דטרמיניסטי בין הגלות לגאולה, כשהראשונה מתרחשת בארץ כעונש על הפרת הברית, והשנייה מובטחת משמים, זיקה על־היסטורית, המבטיחה לשומעים שאחרי הגלות, הנדודים והשעבוד כעונש על שכחת ברית הספר, המספר והסיפור, והפרת שבועת השביעיות המקודשת, במציאות שאין בה חוק וצדק עבור הגולים הנרדפים, יתרחש באופן בלתי נמנע, הקשור אך ורק בחשבון הצדק האלוהי, קיבוץ גלויות באחרית הימים, בעידן הגאולה, כשהעם יכיר בחטא הפרת הברית, ישוב בתשובה ויחזור בו מחטאי הגלות, או מהחטאים שהביאו את חייו לשעבוד בגלות המרה.

ציר אנכי על־היסטורי זה שהוא בעל אופי פרה־דטרמינסטי מוחלט, נקבע בפסוקים שהיוו את התשתית לכל הרעיון המשיחי של הגאולה משעבוד מלכויות, של הצדק האלוהי המבטיח את השיבה לארץ המובטחת, את שיבת ציון ואת קיבוץ גלויות העם מכל תפוצות גלותו, בקץ הימים:

"וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ

וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.

אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם

מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.

*

פסוק זה בדבר רחמי האל שישוב ויקבץ את עמו, כשהם ישובו אליו, (ידועה תשובת המשיח היושב בשערי רומי לשאלה שנשאל 'אמתי אתי מר? מתי יבוא אדוני? והשיב: “היום, אם בקולו תשמעו”), היווה הבטחה אלוהית שנשמרה לאורך אלפי שנים בתודעת הגולים, הנרדפים והמשועבדים לאורך הגלות. הם חזרו על פסוקים אלה בגרסאות שונות בתפילה המייחלת לשיבה מהגלות אל ציון וירושלים. שיבת ציון, גאולת האובדים והנידחים, שיבת עשרת השבטים וקיבוץ גלויות מכל כנפות תבל, נגזרו ממנו.

*

וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" –

כך מבטיח משה בן עמרם בן קהת בן לוי – בן השבט הממונה על הכתיבה והנחלת הזיכרון, על ההוראה ושמירת הברית, על שמירת החזון הנבואי בגרסתו הקבועה המעוגנת בשמירת מעגלי הזמן המחזורי השביעוני הנצחי, המקודש, של מועדי דרור ומקראי קודש.

שבט זה ממונה גם על הנחלת הדמיון היוצר, על השירה והספרות ועל הזיכרון הכתוב, לצד מינויו לאחראי בלעדי על הפולחן ועל ההוראה, בשלהם הוא לבדו משוחרר מעבודת האדמה, לצורך הוראה ועבודת הקודש. משה מתאר את הדרך הראויה לשמירת הברית (פסוק ההבטחה והציווי “יורו משפטיך ליעקב תורתך לישראל”, נאמר רק לבני לוי כידוע), את העתיד המשותף (גאולה, ישועה משיחית וקיבוץ גלויות) בזיקה לעבר המשותף (גלות ושעבוד).

ואז אומר משה בן שבט לוי, בשם האל, את המשפט הנפלא, המורכב ממספר פסוקים, שבגללו מעולם לא היה לנו שום צורך במתווכים עטויי גלימות פאר עמוקות כיסים, משובצות באבני חן ועטורות בפרוות, או בגורואים עטורי מצנפות בעלי ארמונות, בכנסיות משוחות בזהב ובדמים ובאפיפיורים הדורי מצנפת ושרביט, המקדשים את המוות והייסורים, המצווים על רדיפת כופרים, המתגוררים נישאים מעם בהיכלות שן, ובגללו התורה נתנה בשווה לכולם:

כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו

הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה

כִּי תָשׁוּב אֶל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא

לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ

וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא

לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם

וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

*

כל המחשבה היהודית עוצבה סביב הטיעון הדיאלקטי בדבר מקורה האלוהי של התורה, תורת החסד, השוויון והחירות, השלום, הברכה, הקדושה והצדק, שניתנה בחסד האל בפי עבדו משה, ראשון הנביאים, לבני האדם בארץ, שאיננה מצריכה שליחים לעולמות עליונים:

“לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.”

ההיסטוריה היהודית זימנה לנו שנים רבות של גלות, תקופה קשה של אבדן ריבונות, תלות וכפיפות, שבה רבתה המצוקה, ורבו גם רבו ייסורי השעבוד, התיוג, עלילות הדיבה, הגירושים והנדודים, האשמות השווא, עלילות הדם, רדיפות המוואחידין, רדיפות הצלבנים, ההמרה הכפויה, חטיפת הילדים והטבלתם הכפויה, האינקוויזיציה הקתולית, גירושי המגפה השחורה, שהיהודים נאשמו בהפצתה בהרעלת בארות, פרעות חמלניצקי, פרעות פטליורה, הפרהוד, הרדיפות בצפון אפריקה והפוגרומים באירופה, המרות הדת הכפויות לאורך האלף השני, הגטאות, חורבן הקהילות, הגזרות הפרעות והשחיטות, מלחמות עולם ושואה, שהעלו צורך עמוק בביאור המציאות הגלויה של הגלות ומשמעותה הנסתרת, ובבירור הסיכוי לגאולה אחרי אלפי שנות גלות.

בשל אורך הגלות לאורך אלפי שנים ומרוב הסתר פנים בגלות והתגברות הספקות אם אי פעם תהיה גאולה בעקבות החורבן ששב וחל על העם היהודי בין חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, עליית האסלאם וכיבוש ארץ ישראל, אסון מסעי הצלב וההמרה הכפויה, פרעות קנ“א (1391) בספרד ואסון גירוש ספרד ברנ”ב (1492) וההמרה הכפויה בפורטוגל רנ“ז (1497), רדיפות האינקוויזיציה במאה ה־16, חורבן ת”ח ות“ט, (1648–9) וטבח היהודים במאה העשרים במלחמת העולם הראשונה (״מגילת הטבח״ של אליעזר דוד רוזנטל) ו”חורבן היהודים בפולין, גליציה ובוקובינה" (תרגם: ש"ל ציטרון), ברלין: הוצאת שטיבל, תרפ"ט–1929. (זה שם ספרו של ש. אנ־סקי על מלחמת העולם הראשונה), – חיפשו היהודים מי שיבאר את פשר הגלות המרה בשמים ובארץ, ומי שינסח את פשרה של תקוות הגאולה המובטחת ואת החוקיות של החזון המשיחי הבלתי נמנע.

בשל כך נכתבה ספרות הסוד הקבלית ולפניה ספרות ההיכלות ואחריה ספרות מדרשי הגאולה שהשפיעו על ספר הזוהר, ועל כן גיבוריה, מחבריה וראשי מדבריה, עלו לשמים בעיני רוחם כדי לדבר עם האל, עם המלאכים ועם המשיח הכלוא בהיכל קן ציפור, ולחפש מובן, פשר, תקווה ונחמה, מימי המלאך הכהן המשיח מלכיצדק במגילות מדבר יהודה ומימי ר' ישמעאל כהן גדול ורבי עקיבא שנכנס לפרדס בספרות ההיכלות, מימי אגדות המשיח הקשור בספר זרובבל למיתוסים שונים במדרשי הגאולה, עבור בספר הזוהר וקבלת צפת, עבור בנתן העזתי בשבתי צבי וברבי משה חיים לוצאטו, ועד ר' ישראל בעל שם טוב, כפי שביארתי בפירוט בספרי “ישראל בעל שם טוב ובני דורו: מקובלים שבתאים, חסידים ומתנגדים”, ירושלים: כרמל תשע"ד.

אבל כידוע הישועה לא באה מידי שמים, ואת הגאולה לא הביא משיח בן דויד שציפו לו מאז חורבן בית ראשון ועד לשואה, המשיח שהיה בעת ובעונה אחת גם משיח כלוא, גועה בבכי, אסור בכבלים ומצורע האסור בהיכל קן ציפור השמימי ובבית כלא ארצי ברומא, וגם גיבור נוקם רב עלילה, שהבטיח לערוך משפט צדק עבור אלה שלא הייתה פתוחה בפניהם שום ערכאה משפטית בעולם, ולנקום בכל רודפי עמו, מימי עשרת הרוגי מלכות ועד אחרון הצוררים, אלא יהודים ציונים חילונים, מאוקראינה ורוסיה, רומניה והונגריה, ליטא ופולניה, חלוצים דוברי עברית חופשיים, אוהבי צדק ומוסר, חירות ושוויון, אחריות וסולידריות, שנואשו מחסדי שמים אחרי הפוגרומים של ‘הסופות בנגב’ (אוקראינה 1882 ועד פוגרום קישיניב 1903–1905), אלה שמסרו נפשם על העלייה לארץ ישראל משלהי המאה ה־19 ועד מחצית המאה העשרים, שגמרו בדעתם לגאול את עמם הנדכא והנואש במו ידיהם, לעלות לארץ, לבנות ולהבנות בה, בשם הרעיון של מדינה עברית, שפה עברית ועבודה עברית, וחלמו לבנות מציאות חופשית ריבונית, של צדק, חירות ושוויון.

היו אלה הציונים הראשונים והציוניות הראשונות שביקשו מקום מפלט לעם היהודי הנרדף, שנלאה מלצפות לגאולה בידי שמים, והשתדלו לברוא חברת מופת יש מאין, מבחינה גשמית ורוחנית, אבל היה זה “יש” חדש מתוך מסורת עתיקה של אהבת שוויון וחירות, צדק, שלום ואמת, שראשיתה באבי הנביאים ובברית שבין האל לעמו. הדברים הסתבכו משעה שהסתבר שהאמונה בסיסמה ‘עם ללא ארץ, חוזר לארץ ללא עם’ נכונה רק בחלקה הראשון ולא בשני. מגילת העצמאות ניסתה לתקן את המעוות ככל שרק היה אפשר בנסיבות הזמן, אבל הואיל ומנהיגי המדינה לא השכילו לכונן חוקה שוויונית בעשור הראשון לקיומה ולהפריד את הדת מהמדינה או את הבחירה מהכפייה ונכנעו לתביעה לקיום זרמי חינוך דתיים מתבדלים מהחזון הממלכתי, הם איבדו גם את אהבת הדת מבחירה, וגם את יראת המדינה הריבונית, השומרת בידיה את כוח הכפייה בענייני חולין.

הלוואי שנזכה בדורנו לקחת את הטוב משני העולמות, מהמורשת המקראית המופלאה, מורשת הברית, השבועה, הצדק והחירות, מתוך אהבה, ידע ובחירה וממיטב הערכים של העולם החופשי, המיוסדים על מוסר הנביאים, כבוד האדם, זכויות האדם, קדושת חיי כל אדם, חירות, צדק, אחווה ושוויון, אחריות, חמלה, וחסד, מוסר ושלום. הלוואי שנזכה לחדש את הברית עם כל יושבי הארץ ולבחור תמיד בדרכי החיים והשלום, הברכה, הדעת, האמת והצדק, השוויון והחירות, האחווה והאחריות, החסד והמצפון, שהנחילו לנו אבות אבותינו ואמות אמותינו מימים רחוקים, בשנים שבהן היה מובן לכל אדם מה היא הברכה והחיים והשלום, האחווה והחסד, השגשוג והשלווה, ומה היא הקללה והמוות והמלחמה, הכיבוש, הדיכוי והאפליה, העריצות, הנישול והגזל.

שנתברך כולנו, כל יושבי הארץ, בני כל הדתות והלאומים, ממעיין הברכות ונזכה לשנה חדשה ומבורכת, שנת שלום וברכה, שוויון וחמלה, צדק וחירות, שנה של דעת, אמת וצדק, אחווה ואחריות, שנה טובה בהרבה מקודמתה, ולכולכם שבת שלום ושנה טובה ומתוקה.

*

והנה דברי פרשת ניצבים במלואם בנוסח מנוקד, עם ביאוריי אחרי כוכבית בכתב רגיל:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.

טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.

*

שימו לב להכרה בפסיפס האנושי המגוון המרכיב את הניצבים בפני אלוהים.

*

לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.

*

*

במגילות מדבר יהודה שנמצאו במערות קומראן, שכולן כתבי קודש, מתואר טקס נפלא של המעבר בברית

*

בסרך היחד שנמצא בין מגילות מדבר יהודה, מתואר טקס המעבר בברית בחג השבועות של אלה אשר שמרו את שבועת ההשבתה השביעונית הכוהנית על פי לוח השבתות השמשי:

"ל[כול הנדבים הנג]שים לחיי [נצח כסר]ך היחד

לדרוש אל [בכול לב ובכול נפש]

לעשות הטב והישר לפניו כאשר צוה אל ביד מושה

וביד כול עבדיו הנביאים […]

ולהביא את כול הנדבים לעשות חוקי אל בברית חסד

להיחד בעצת אל

ולהתהלך לפניו תמים כול הנגלות למועדי תעודותם […]

וכול הבאים בסרך היחד יעבורו בברית לפני אל לעשות ככול אשר ציוה

ובעוברם בברית יהיו הכוהנים והלויים מברכים את אל ישועות

ואת כול מעשי אמתו וכול העוברים בברית אומרים אחריהם אמן אמן"

(סרך היחד, דף 1 שורות 1–20).

תיאור המעבר בברית, שרק מקצתו מצוטט לעיל, וכולו מצוי במגילת הסרכים שערך יעקב ליכט, שראתה אור בהוצאת מוסד ביאליק, מסתיים בתיאור הברכה שהיו אומרים הכוהנים לכל אחד ואחד מהעוברים בברית:

"והכוהנים מברכים את כול אנשי גורל אל

ההולכים תמים בכול דרכיו ואומרים:

יברככה בכול טוב

וישמורכה מכול רע

ויאר לבכה בשכל חיים

ויחונכה בדעת עולמים

וישא פני חסדיו לכה לשלום עולמים."

(סרך היחד, דף 2, שורות 2–4; מגילת הסרכים, עמ' 68–69)

ברכה זו היא גרסה כוהנית מעניינת של ברכת כוהנים מספר במדבר פרק ו, כד–כז, הנאמרת כאן ליחיד ללא הזכרת שם האל, לעומת הגרסה בספר במדבר המזכירה את שם האל שלוש פעמים.

עוד מצאנו במגילות קומראן את נוסח הברכה לכלל העדה, שהיה אומר הכוהן הגדול לעולי הרגל, הבאים לחדש את הברית לנוכח האל והמלאכים. בנוסח זה נזכר שם האל, מקור ברכת מחזורי ארבע תקופות השנה, הנודעות במגילות בשמות מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא, המכונות בספר חנוך ‘מרכבות השמים’ (חנוך־א עה, ד), ומקור אוצרות גשמי הברכה, המתנים את מחזורי היבול והפריון, מספר פעמים:

"[וברכם בשם אל ישראל וענה]

[ויאמר] לפני [כול בני י]שראל [ברוכים אתם בשם אל עליון ]

[ ובר]ו[ך שם קודשו ל]ע[ו]למי עד וברוכים [משר]תו וברוכים]

[כול מלאכי קודשו יברך] אתכם אל ע[ליון ויאר פניו אליכם ויפתח]

[לכם את אוצרו ה]טוב [אש]ר בשמים ל[הוריד על ארצכם גשמי ברכה] [טל ו]מטר יו[ר]ה ומלקו[ש] בעתו ולתת[ לכם פרי תנובות דגן]

[תירוש וי]צהר לרוב והארץ [תנו]בב ל[כם פרי עדנים ואכלתם]

[והדשנת]ם ואין מְשַׁכְּלָה [ב]א[רצכם] ולוא[ מחלה שדפון וירקון]

לוא יראה בתבוא[תיה ואי]ן כול נגע[ ומכשול בעדתכם וחיה רעה שבתה] מן הארץ ואין דב[ר בארצכ]ם כיא אל ע[מכם ומלאכי קודשו

מתיצבים בעדתכם ושם] קודשו נקרא ע[ליכם ל[י]חד ובקרבכם."

*4Q285, frag. 8: 1–12;

*

וחזרה לברית בפרשת ניצבים:

לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.

*

הברית והשבועה מעוגנת בעבר המקודש שראשיתו בדור אבות האומה, לפני שבעה דורות, בדורו של אברהם, בברית בין הבתרים, בעקדת יצחק ובחלום יעקב, ושולחת עוגן נצחי לעתיד הלא ידוע:

*

וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת.

כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ

וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.

*

כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם.

*

העבר המשותף של ניסיון העבדות של תריסר שבטי ישראל, הוא המכונן את תשתית הזיכרון הקהילתי הקשור מראשיתו בשעבוד וגאולה, בגלות וישועה, בעבר, בהווה ובעתיד. קהילת הזיכרון היהודית נוסדה על אדני השעבוד והחירות, הגלות והגאולה.

*

וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם.

*

אזכור עבודת האלילים של התרבות המשעבדת, המעלה על נס רק את העולם המוחשי הנראה לעין של הכוח, היפעה, הכבוד, הכסף והזהב, הפאר והרהב, ומתעלמת מהעולם המופשט, המדבר והנשמע בקול משמים, קול מחוקק ומצווה של אלוהי הבריאה, אלוהי הצדק והמוסר, אלוהי ההתגלות בקול נראה (“וכל העם רואים את הקולות”) אלוהי הספר, לוחות העדות, לוחות הברית ואלוהי ההיסטוריה, הצופה מראשית אחרית, הנשמע לאוזן ונרשם בכתב על ספר, ספר הנכתב בידי אלוהים ובידי אדם, חוזר ונשנה כנושא המאבק המרכזי בין בין האל המופשט לאלים המוחשיים לכל אורך ספר דברים.

*

פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה.

וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה.

*

הניב ‘שרירות לב’ מגלם את כל האסור והפסול, החוטא בהתעלמות מצו האל ומבטא חוסר הזדהות עם כל העולם המקראי, המבוסס על שמע ישראל, חטא שראשיתו בראייה אסורה המביאה לפריצת גבולות ולחטאי היהרג ובל יעבור. מילה זו, שְׁרִרוּת, בניב שרירות לב, מתבארת הן מלשון שריר ושררה הן מלשון שורו הביטו וראו, כלומר הן כוח הזרוע וכוח השררה (כוחי ועוצם ידי) הן בכוח הראייה המפתה, חסרת הבינה ונטולת ההקשר, הנאחזת בצרכי ההווה בלבד, בדחף, בפיתוי וביצר, ומתעלמת מהברית הכורכת את העבר והעתיד, המיוסדת כולה על שמיעה ודיבור כתוב.

שרירות הלב היא ההליכה אחרי עולם החושים המוחשי והמידי, המפתה והמדיח, ולא אחרי הברית הנצחית המעוגנת בשבועה ועדות, בחוק המופשט, בצדק ומוסר מופשטים, בחסד וחמלה, ואחרי הראייה המתבוננת הכורכת את המופשט במוחש, את התבונה בהתבוננות, תובנה והבנה, הראייה המקיפה ההיסטורית והעל־היסטורית הקשורה במושג הנצחי ברית ושבועה בין האל ועמו.

במגילות קומראן, שכולן, כאמור, כתבי קודש, מרחיבים המחברים, ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’ על משמעות שרירות הלב הקשורה בראייה ובהתפתות למדוחי השווא של הראייה ביופי, הגורמת לפריצת כל הגבולות. הם עושים זאת בזיקה לסיפור המבאר את החטאים שגרמו לבוא המבול, כשהם מתארים את חטא העירים המתואר בבראשית ו א–ד, חטא שראשיתו בראייה:

“ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם: (ב) ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו: (ג) ויאמר יהוה לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה: (ד) הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם”:

*

סיפור תשתית זה, שראשיתו בראייה אסורה המעוררת חשק אסור ויצרים אסורים, מסופר בספר היובלים שהתחבר בחוגי בני צדוק הכוהנים ואנשי בריתם, כסיפור מלאכי אלוהים שפרצו את גבולות הבריאה המפרידים בין דרי שמים ליושבי הארץ, בין המלאכים הרואים והבלתי נראים לבין הרואים בעיני הבשר, השחיתו דרכם, חיללו את הקודש וערבבו שלא כדין קטגוריות שונות. הם עשו זאת בשעה שירדו משמים לארץ בדור השישי בדורות האדם, ראו ביופיין של בנות האדם האסורות עליהן שכן הם בני אלמוות טהורים שאמורים להיות משוללי מיניות והן בנות חלוף הכפופות לעולם החושים ולחוקי טומאה וטהרה, הם המשיכו בהחרמת חרם על הר חרמון בדבר השותפות במעשה האסור עליהם ולקחו בשרירות לבם נשים בנות אנוש, והולידו ענקים המכונים גיבורים או נפילים, שמילאו את הארץ חמס וגרמו לבוא המבול, הנתפס כעונש על חטאים שאין להם כפרה (ספר היובלים, ה, א–כא).

ספר ברית דמשק שנמצא בקומראן מספר על חטא שרירות הלב:

"ועתה בנים שמעו] [אלי] ואגלה עיניכם לראות ולהבין במעשי אל ולבחור [את] אשר [רצה ולמאוס באשר שנא להתהלך] [ת]מים בכול [דרכיו ולא לתור במחשבות יצר אשמה ועיני זנות כי] גבורי חיל נכש[לו בם מלפנים ועד הנה בלכתם בשרירות לבם נפלו] עירי ה[שמים בה נאחזו אשר לא שמרו מצות אל ובניהם אשר כארזים גבהם] וכהרים [גויותיהם, כי נפלו כל בשר אשר היה בחרבה כי גוע ויהיו כלא ה[יו בעשותם את רצונם ולא שמרו את מצות עושיהם עד אשר חרה] אפו [בם בה תעו בני] נוח [ומשפחותיהם בה הם נכרתים]. [ברית דמשק]

ביארתי בהרחבה את משמעותו של חטא הפרת הברית ופריצת הגבולות בין שמים לארץ, הוא חטא ההליכה בשרירות לב, הקשור בגילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים במגילות קומראן, במאמרי הנמצא ברשת:

“כיפורים, כפרה, טומאה וטהרה – זיכרון ושכחה, ‘באר העבר’ ותהום הנשייה”

*

וחזרה לפרשת ניצבים המלמדת על גודל העונש על חטא ההליכה בשרירות לב – שראשיתו התמכרות למראה העיניים לחמדה (מלשון ‘לא תחמוד’) ולזנות (לזנות או לזון עיניו ביופי אסור) ולאיסור התיירות מלשון תתור או הראייה: “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם” (במדבר טו לט) – שאין לו סליחה:

לֹא יֹאבֶה יְהוָה סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְהוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְהוָה אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

וְהִבְדִּילוֹ יְהוָה לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה.

*

אלה היא קללה

*

וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה יְהוָה בָּהּ.

גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וצביים [וּצְבוֹיִם] אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ.

וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם, עַל מֶה עָשָׂה יְהוָה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת? מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?.

וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם, אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם.

וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה.

וַיִּתְּשֵׁם יְהוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה.

*

הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

*

משה מפציר בעם להבחין בין הנסתר השמור לאלוהים לבדו, לבין הנגלה המסור לכל ישראל. אין במקרא תורת נסתר, הכול גלוי, כתוב ומפורש, קרוב ונגיש, מסופר ומבורר לכל קורא ולכל שומע ומסור בשווה לכלל ישראל. כך לגבי המסורת הכתובה, המתייחסת לאלף השני לפני הספירה, שניתנה לדור המדבר ממעמד סיני ועד ערב כניסתו לארץ המובטחת.

תורת הנסתר החלה בתרבות היהודית מעבר לעולם החומש, שיש בו רק נגלה, בשני הקשרים – החלפת העולם הארצי האבוד בעולם השמימי הנצחי: (במקום ההיכל הארצי שחרב נוצרו שבעה היכלות עליונים; במקום עבודת הכוהנים שומרי משמרת הקודש, שבטלה עם החורבן בהיכל הארצי בירושלים –נוצרה עבודת הקודש הנצחית של מלאכי הקודש ומלאכי השרת בשבעה היכלות עליונים, באלף הראשון לפני הספירה ובאלף הראשון לספירה;

והחלפת המציאות ההיסטורית הריאלית, הנואשת וחסרת התקווה, של הגולים הנרדפים, כתוצאה מזוועות הגלות, שהחלה עם הגליית השבויים העבדים אחרי המרד נגד טיטוס בשנת 70 והמשיכה עם התוצאות ההרסניות של המרד נגד אדריאנוס בין השנים 132–136, הזכור כמרד בר כוכבא, שהסתיים בשפיכות דמים נוראה, במציאות על־היסטורית פרה־דטרמיניסטית, או במציאות משיחית מובטחת (חבלי משיח; נקמה וגאולה), כדי לפרש את הפער בין השרירות ההיסטורית בהווה, לבין ההבטחה המשיחית הגדולה הצפונה בעתיד.

*

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ

וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.

וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ

וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.

אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.

וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.

וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.

וְנָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ.

*

מפסוקים אלה עולה הרעיון המכריע של התשובה או החזרה בתשובה, התלויה רק באדם החוטא, המכיר בחטאו וחוזר בו, מהלך תודעתי היכול להפך גורלות ולשנות את מצב האלה והקללה, העונש והגלות, למצב של קיבוץ גלויות ושיבת ציון.

*

וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

וְהוֹתִירְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטוֹבָה, כִּי יָשׁוּב יְהוָה לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ.

כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה

כִּי תָשׁוּב אֶל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

*

יש לחזור ולהדגיש את המתח בין שמיעת הציווי האלוהי הנצחי, הנשמע לכל העם מן השמים, או נמסר לכלל השומעים והקוראים בנוסח כתוב מקודש מידי אדון הנביאים, משה בן עמרם,, וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה, הנזכר בהטיות שונות שמונה פעמים בפרשת ניצבים, לבין הנהייה אחרי מראה העיניים האסור, בשל היותו דרך המלך להליכה בשרירות לב בעקבות המעבר על ‘לא תחמוד’ ו’לא תתורו אחרי עיניכם' ולא תזנו אחרי מראה עיניכם, “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם”, אל עבר עבודת האלילים הכרוכה באופן בלתי נמנע בכל חטאי היהרג ובל יעבור, גילוי עריות עבודה זרה ושפיכות דמים.

מאבק האל המופשט, השומע, מדבר ומשמיע, אלוהי החירות, נטול הגוף ובעל הקול, האל הנצחי הקשור ברוח אלוהים וברוח האדם (“קול, רוח ודיבור, זה הוא רוח הקודש”! כדברי ‘ספר יצירה’), האל הקורא והכותב, החורת והמחוקק, אלוהי הספר והחוק הכתוב, אלוהי הספר, המספר והסיפור ואלוהי ההיסטוריה, באלוהי השקר המרהיבים והדוממים, הנראים לעין, אלוהי עץ ואבן, זהב וכסף, של התרבות המצודדת בפארה ובכוחניותה, התרבות המשעבדת והעריצה, השבויה במראה המוחשי המשחית, שאין לה ספר ואין לה סיפור היסטורי, אין לה אל מדבר ואין לה חוק משמים, איננו חדל אף לרגע.

*

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

*

המצווה הנשמעת הכתובה על ספר מימי מעמד סיני שבו נאמר ‘וכל העם רואים את הקולות’, היא מתת האל לעמו והיא גילוי האלוהי במרחב האנושי. היא בהישג ידו והבנתו של כל אדם ואיננה טעונה שום תיווך בין הארצי לשמימי.

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע.

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

*

ההבחנה החותכת בין החיים והמוות, בין הטוב והרע, הברכה והקללה, היא המבארת את ההנחיה הגורפת של ‘סור מרע ועשה טוב’, שכן הרע קשור בעולם הנראה הכפוף לזמן, במוות, בנשייה, בכיליון ובחידלון, והטוב קשור בעולם הנשמע ובסוד החיים הסמוי מהעין, בברכה, בשפע, בשגשוג, בהמשכיות ובפריון.

אם האדם יזכור וישמור את אשר שמע, אם יעשה טוב וישמע בקול אלוהיו המצווה לו מצוות מובנות וברורות, מובטח לו שיחיה ויזכה לברכה ושגשוג, שובע ופריון, ויזכה לראות בנים לבניו ושובע מבטיח חיים של אסמים מלאים תבואה ויקבים גדושים ביין, אולם, אם לא יזכור ולא ישמור, אם יעשה את הרע בעיני אלוהיו וילך רק בשרירות לבו אחרי מראה עיניו, מובטח לו המוות, השממה והשיממון, החידלון והכיליון.

*

וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם.

הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם.

*

הפרשה, המתחילה בפנייה לחידוש הברית של העם עם אלוהיו במדבר מואב, ‘אתם ניצבים היום כולכם לפני ה’ אלוהיכם', מסתיימת בשבועת הברית שנשבע האל לאבות האומה, להם הבטיח את הארץ, שבניהם יכנסו אליה בדור השביעי לאברהם. בשנת היובל הגדול שבה חוזרת הארץ לבעליה.

*

אחתום את הדיון בפרשה בשיר של המשוררת חמוטל בר יוסף:

לֹא בַּשָּׁמַיִם

לֹא בַּשָּׁמַיִם

לֹא רָחוֹק

הַטּוֹב נָשַׁב.

הֲלֹא קָרוֹב הוּא מְאֹד

הֲלֹא פֹּה הוּא

הֲלֹא לַהֲטוֹ בְּיָדְךָ

לוֹחֵשׁ לַעֲשׂוֹתוֹ

עַכְשָׁו.

מתוך פייסבוק: הדף של רחל אליאור, ספטמבר, 2022

פָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ היא פרשת השבוע התשיעית בספר דברים. הפרשה מתחילה בפרק ל"א, פסוק א' ומסתיימת באותו פרק בפסוק ל'.

פרשת וַיֵּלֶךְ היא הקצרה בפרשות ויש בה רק שלושים פסוקים. משה נפרד בפרשה זו מבני ישראל ומציין את העובדה שהגיע לסוף הדרך שכן הגיע לגיל מאה ועשרים שנה, אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, מסע בלתי צפוי אותו החל בגיל שמונים, ישיש, כבד פה וכבד לשון, שלא ידע מה טומן לו העתיד, אבל קיבל על עצמו שליחות שהוטלה עליו משמים בידי אלוהי החירות הנעלם מכל עין, אך נשמע בבהירות לכל אוזן בלשון הקודש, שליחות שהוטלה עליו בידי אלוהי הברית וההיסטוריה הידועה מראש, הקושר בברית בין העבר בן שבעת הדורות, משה הוא דור שביעי לאברהם, לבין העתיד הקשור בחירות, דרור וגאולה, הקשורים בכניסה לארץ המובטחת, עתיד המובטח לעמו אחרי חמישה דורות של שעבוד וארבעים שנות נדודים, משעה שנדרש לעמוד בפני פרעה, התגלמות השלטון האנושי העריץ והמשעבד, לפני ארבעים שנה, ולומר לו בשם אל לא נודע: ‘שלח את עמי’..

משה בן עמרם, העניו מכל אדם על פני האדמה, הגואל את עמו בשם האל משעבוד לחירות, אחרי שהנהיג את העם במשך ארבעים שנה בין שעבוד מצרים לברית סיני ולשבועת מקראי קודש מועדי דרור (ויקרא פרקים כג, כה) וברית ערבות מואב, ערב הכניסה לארץ, יודע שאין עוד כוחו עמדו להוסיף ולהנהיג את העם ואין בכוחו לחצות את הירדן ולקחת חלק בהגשמת ההורשה וההתנחלות. הוא מבטיח לעם שאלוהי הברית והחסד, החוק והצדק, החירות והדרור, ילחם לו וישמיד את כל אויביו ויהושע בן נון יהיה זה שימלא את מקומו. משה מברך את יהושע בברכת ‘חזק ואמץ’ לעיני כל ישראל ואומר לו שהוא יהיה זה שיוריש את עמי הארץ וינחיל את הארץ המובטחת שאלוהים נשבע לאבות האומה שבניהם ינחלוה, וכרת עמהם ברית.

הוא מאמץ את ידיו של יהושע בן נון, הנושא את הזיכרון ההיסטורי של ארבעים שנות הנדודים במדבר ואת העדות על החוק הכתוב שראשיתו בהתגלות מעמד סיני ובברית בין האל לעמו, אחרי שנותר בין הבודדים ששרדו את עונש כיליון דור המדבר, ואומר לו שלא ירא ולא יחת. שכן, כוחו נובע מהבחירה האלוהית המובטחת לו וממורשת החוק הכתוב ומסורת הברית.

הבחירה האלוהית ביהושע בן נון, נודעה למשה בספר במדבר בפרק כג, ביום הנורא שבו נודע לו שהוא עצמו לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת, אחרי שהנהיג את העם הסורר וקשה העורף במשך ארבעים שנה, כעונש על התנהגותו בפרשת מי מרה, וכשהוא מקבל את הדין בהכנעה, ללא ויכוח, ללא משא ומתן, ללא ערעור וללא שמץ רחמים עצמיים אלא רק מתוך דאגה לעמו שיישאר כצאן בלי רועה, הוא מיד מבקש מאלוהים שימנה את ממשיך דרכו שיהיה מופקד על הנהגת העם בכניסה לארץ. פסוקים מרטיטים אלה מלמדים הרבה על העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, על תפישת עמו כצאן חסר ישע ועל תפישת עצמו כרועה המופקד על שמירת עדריו ומלמדים רבות על מהות ההנהגה לדעת אלוהי הרוחות המבקש אדם אשר רוח בו, העומד לפני הכהן הגדול ומקבל את הסמכתו לפני העדה כולה ככפוף לכהן הנושא את דבר אלוהים הכתוב ושומר את חוקיו, כשהודו של המנהיג הישיש שאלוהים דיבר בו פה אל פה במשך ארבעים שנה, מנהיג שאינו עוסק בעוול הנגרם לו אלא אך ורק בדאגה לעדתו הנותרת נטושה ללא רועה, מנהיג הדואג להמשך שושלת ההנהגה בבחירה אלוהית, לא אנושית, הודו נאצל לממלא מקומו:

*

" וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה לֵאמֹר. יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל־בָּשָׂר, אִישׁ עַל־הָעֵדָה. אֲשֶׁר־יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם רֹעֶה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה: קַח־לְךָ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר־רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת־יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל־הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה: עַל־פִּיו יֵצְאוּ וְעַל־פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל־הָעֵדָה. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ; וַיִּקַּח אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי כָּל־הָעֵדָה. וַיִּסְמֹךְ אֶת־יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה". {במדבר כז, טו–כג}

הפסוק החשוב בפרשה הוא זה שבו מצוינת העובדה שמשה כתב את התורה והפקיד אותה בידי הכוהנים בני לוי, כלומר בני שבטו, שבט לוי, ובידי כל זקני ישראל. הזיכרון הקהילתי המשותף של הגאולה מעבדות לחירות בחסדי האל הגואל, הפודה והמושיע, וההבטחה הקשורה בהתנחלות בארץ המובטחת, התלויה בשמירת החוק הכתוב, זה שנודע במעמד סיני ובספרי החומש הקודמים מספר שמות ואילך, איננו תלוי באדם זה או אחר, או בזיכרון מתעתע. הזיכרון הקהילתי של קהילת הזיכרון של העם היהודי תלוי רק בספר נצחי מקודש (‘והמכתב מכתב אלוהים חרות על הלוחות’), המצרף היסטוריה וסיפור, חוק ומצווה, מועד וברית, עדות ושירה, ספר וסיפור, הפתוח בשווה בפני כל אדם ממין זכר הקורא בלשון הקודש.

הזיכרון הקהילתי של מסורת הבריתות והשבועות, ופרטי ההתגלות האלוהית בברית סיני, לפני ארבעים שנה, שהיא מקור החוק, המצווה, המוסר והמשפט, איננו תלוי בזיכרון בעל פה של אדם זה או אחר, אלא רק בזיכרון מקודש כתוב על ספר, הנשמר בידי שבט לוי וזקני ישראל, זיכרון המופקד בידם עבור כלל העדה, זיכרון שנכתב בידי המנהיג האנושי הראשון שאלוהים בחר בו, ומופקד לעולם בידי בני לוי הכוהנים, בני שבטו, המצווים על שמירת משמרת הקודש הכתובה ועל הנחלתה והוראתה ונשמר בידי זקני ישראל:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי

הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

בשעה שמשה הפקיד את התורה הכתובה בידי הכוהנים בני לוי, נושאי ארון הברית – תורה הקשורה מראשיתה, בספירה ומניין, בסיפור ובספר, במועד ובברית, באותיות ומספרים, במחזור שביעוני נצחי מקודש, נשמע ולא נראה, מופשט ולא מוחש, נספר ומסופר, המכונה היום השביעי או שבת, אות וברית עולם, ונשמר בשבועה ובברית, בשמיטה ויובל, בשבעה דורות מאברהם עד משה, ובשבעת מועדי אדוני החלים כולם בשבעת חדשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, כלומר במחזורי הזמן הנצחיים, המשביתים המקודשים, הנשמעים משמים, המעצבים את לוח המועדים השביעוני המקודש, הקובע את התבנית הייחודית של הזמן היהודי המשותף לכל העדה כולה, בשעה שהוא משבית את חיי היום של העם היהודי מהעת העתיקה ועד ימינו, במקצב שביעוני מחזורי מקודש ונצחי של קודש וחולין – ציווה על הכוהנים לקרוא את הטקסט הכתוב המופקד בידיהם למשמרת, בחג השביעי, המועד השביעי משבעת מועדי ה' (ויקרא כג), בחודש השביעי, הוא חג הסוכות, חג בן שבעת הימים, בשנה השביעית, במועד שנת השמיטה, השנה שלא עובדים בה, בעת העלייה לרגל, שבה חוגגים את מועדי סיום הקציר, הבציר, המסיק, הקטיף, הארייה והגדיד של שבעת המינים, הצומחים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי.

ראוי לציין שמסורת חכמי התורה שבעל פה שהתבססה על ריבונות אנושית ועל חתימת ההתגלות האלוהית, ונוסדה על חתימת הקאנון המקראי ואיסור המשך כתיבת ספרים מקודשים, לצד מחיקת המילה ברית בהוראת covenant ומחיקת המלאכים מהמשנה, התנגדה בתוקף למעמדם הייחודי של הכוהנים הקוראים והכותבים, המלמדים והמנחילים את הספר הכתוב, שנבחרו לבדם בבחירה אלוהית כשומרי משמרת הקודש, והתנגדה בתוקף לבלעדיות סמכות הדעת שהייתה שמורה להם בתחומים שונים על פי הסדר המקראי.

ההתנגדות של הפרושים המפרשים, הלא המה חכמי התורה שבעל פה המבארים השונים והדורשים או התנאים והרבנים המלמדים והמשננים, לכוהנים, אחרי חורבן בית שני, ואחרי שנים רבות של כהונה גדולה לא לגיטימית – מאז הדחת בית צדוק בידי המלך הסלווקי אנטיוכוס אפיפאנס (215–164 לפנה"ס) והחלפתו בכהונה המתיוונת (יאזון, מנלאוס ואלקימוס באמצע המאה השנייה לפני הספירה) ובכהונה הסותרת את הסדר המקראי, בתקופה החשמונאית בין 152 לפני הספירה עד 33 לפני הספירה, ובתקופת הכוהנים שהובאו מהתפוצות שמינה הורדוס, וזלזלה בהם וקראה עליהם תיגר במאבקים בין פרושים וצדוקים [אלה הנקראים בשמם המקראי במגילות בשם “הכהנים לבית צדוק ואנשי בריתם”!], ובתיאורים המבזים על ממזר תלמיד חכם העדיף מכהן גדול [ככתוב במשנה הוריות “אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ”] – גרמה לפסיחה מוחלטת על הכוהנים בני צדוק ובני לוי בשושלת מסירת התורה הנודעת בפתיחת מסכת אבות: "משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע [למרות שלא כתוב בתורה שהתורה נמסרה ליהושע אלא כתוב חזור ושנה שהיא נמסרה לכהנים בני לוי!], ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה ".

*

מכאן ואילך אביא את כל הפרשה ברצף בנוסח מנוקד ואעיר את הערותיי אחרי כוכבית בכתיב רגיל:

*

*

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.

*

מכאן הברכה עד מאה ועשרים.

העובדה שהמנהיג הראשון של העם היהודי, הגואל מבית עבדים בחסד אלוהי ובתעוזה אנושית, הנביא המושיע והמחוקק, שאלוהים דיבר בו פה אל פה, נושא דברו של אלוהי החירות הנעלם מן העין והנשמע לאוזן, החל את הנהגתו של מסע החירות, שלא היה לו תקדים בתולדות האדם, בגיל שמונים! וסיים אותה אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, בגיל מאה ועשרים, מעניקה פרספקטיבה חדשה על משמעותה המשתנה של השיבה והזקנה ועל האפשרויות הטמונות בה ליחידי סגולה בהם בוחר אלוהים. עוד היא מאלפת אותנו בינה בדבר הסגולות האמתיות שמנהיג נדרש להם מאז ומעולם שאין להן שום קשר למראהו או לקומתו, לקולו או ליופיו.

ראוי לציין שאין המקרא מתאר בשום מקום, שום תו גופני נראה לעין של משה בן עמרם. איננו יודעים מאומה על מראה פניו, על גובהו, על צבע שיערו או על כוחו, על קולו או על מבנה גופו, על צבע עיניו או על כל סגולה חזותית הקשורה ביפי תואר או בייחוד נראה לעין, או על כל ממד חושי אחר המבאר את בחירתו. אנו יודעים רק על עובדות ספורות המונעות ממנו לכאורה להיבחר למנהיג בידי בני אנוש, הרואים רק לעיניים, אולם אינן מונעות ממנו כלל וכלל מלהיבחר בידי אלוהים, הרואה רק ללבב ומאציל מרוחו על נבחריו בכל גיל:

ידוע לנו שמשה היה כבד פה וכבד לשון מנעוריו, שהיה עבריין נרדף, אשם ברצח ובחטא, ושהיה ישיש בן שמונים כשהחל בשליחותו, כאשר זכה להתגלות אלוהית במדבר. לבד מיוסף בן יעקב ורחל, שעליו נאמר שהיה יפה תואר כאמו, אף אחד מגיבורי החומש אינו מתואר בשום תיאור פיזי חזותי הקשור ביופי, שכן מראה־העיניים ביחס לגברים אינו נחשב כבעל משמעות, כמעיד על דבר מה בעל חשיבות או כראוי לציון. הרוח המופשטת על מבעיה השונים, החלומות, הקולות, החזיונות, העדות, הדיבורים, המעשים, הכתבים, הספרים, הזיכרונות, השבועות והבריתות, התעוזה, המסירות והנחישות, החמלה, הנדיבות והאחריות, והבחירות המוסריות של בני אדם שאין עליהם מורא אדם, הם לבדם ראויים לציון בעיני מחברי החומש.

*

יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם

יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.

*

יהושע נבחר על פי דבר אלוהים בספר במדבר, פרק כז, כמצוין לעיל, ולא על פי דעת הקהל, כדי להחליף את משה ולהנהיג את העם מזמן חציית הירדן. במגילות מדבר יהודה נקרא הירדן בשם יורדן. כי הוא יורד ממעיינות הנובעים משלגי הר החרמון ליד נחל דן, המפשירים באביב וזורמים דרומה כחצבני ובניאס ודן המתאחדים ליורדן.

*

וְעָשָׂה יְהוָה לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם.

וּנְתָנָם יְהוָה לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם.

*

הניצחון על עמי הארץ הכנעניים עובדי האלילים, שאלוהי החסד, המוסר והחוק תובע להשמידם במסגרת המאבק הבלתי פוסק בספר דברים בין המונותאיזם הנשמע והמדבר של אלוהי החירות, לבין האלילות הדוממת הנראית של אלוהי השעבוד והעריצות, אינו תלוי באדם ובכוחו הגופני, אלא רק בבחירה אלוהית, ביוזמה אלוהית ובהכרעה אלוהית.

*

חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ.

*

משה שב ומדגיש עובדה זו של ההנהגה האלוהית בעת מלחמת כיבוש הארץ, משום שהוא ער לפחד שאחז בעם הנודד והתשוש והמפוחד לפני היציאה למלחמה בעמי הארץ העצומים, היושבים מוגנים ומבוצרים בערים בצורות ובממלכות מסודרות, כשהם שמורים ומוגנים בצבא מאורגן וחמוש. הוא שב ומזכיר שהמלחמה תתנהל ביוזמה אלוהית, בבחירה אלוהית ובהשגחה אלוהית, ולא בידי בשר ודם. התנאי לניצחון האלוהי על עמי הארץ עובדי האלילים, הוא שמירת כל מצוות האל הכתובות, המופקדות בידי הכוהנים בני לוי וזקני ישראל, בידי בני ישראל.

*

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל: חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם.

וַיהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת.

*

המנהג היפה אשר נזכר כאן לראשונה, המלמד שהמנהיג הוותיק הפורש מההנהגה, מכל טעם, מבחירה או מכורח, מרצון או מאונס, מברך באצילות רוחו את המנהיג החדש הנכנס כדי למלא את מקומו, לעיני כלל הציבור, ומאציל לו את ברכתו ואת סמכותו ויוקרתו ומחזק את רוחו, הוא מנהג ראוי ומידה יפה שלא כל אדם זוכה לה. משה, העניו מכל אדם, אינו מזכיר ולו ברמז את ארבעים שנות הנהגתו המסורה, ואינו מזכיר את תרומתו שלו לגיבוש העם ולהבאתו לגבול ארץ ישראל אחרי מסע חתחתים, תרומה הראויה לכל שבח, אלא חושב אך רק על הצאן אובד־הדרך הזקוק תמיד לרועה נאמן, וחושב על המנהיג הבא אחריו, מחזק את ידי ממשיך דרכו, ומבטיח לו את חסד אלוהים, עוצמתו, הגנתו, סיועו והשגחתו.

*

משה שב ומזכיר את שבועת הברית שרק בשלה נוחל העם את הארץ המובטחת בחסדי האל, בעת שיהושע בן נון ינהיגם.

*

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת

וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי

הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה

וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

כאמור, התורה שכותב משה, היא התורה, העדות, הסיפור והשירה המהווים רקע להבנת משמעותו של החוק הכתוב, הנשמר בידי הכוהנים בני לוי ובידי זקני ישראל. הכוהנים בני לוי, שומרי משמרת הקודש, מורי העם ומפרשי התורה לעת הצורך, הם השומרים על הספר המקודש, השומר את הזיכרון הקהילתי של ההתגלות, החוק, המצווה, התורה והמשפט, העדות והברית וכלל ההיסטוריה של העם שרשומה בספר, מספר וסיפור מראשיתו. הכוהנים הפטורים מעבודת אדמה ככל בני לוי, הם המעתיקים את המגילות, אשר עליהן כתובות המצוות והתורות והבריתות, וכתובים החוקים והמשפטים והסיפור ההיסטורי של העם. בפרשה הבאה יאמר לכוהנים במפורש “יורו משפטיך ליעקב תורתך לישראל”.

*

וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת.

בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם.

*

כאן הרקע למצוות הַקְהֵל הקשורה במצוות השמיטה והעלייה לרגל. השבועה והברית קשורים בשנה השביעית בשנת השמיטה בחג השביעי בן שבעה ימים החל בחודש השביעי, שבו קוראים בקול רם את התורה המתחילה במניין שבעת ימי הבריאה, עליו מיוסד מחזור השבתות הנצחי מספר בראשית ועד ימינו, כיסוד הברית בין האל לעמו, באזני כל ישראל.

*

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

*

חשיבות מכרעת יש בעובדה שכל הקהל כולו, אנשים, נשים וטף, הגרים התושבים, אלה הבוחרים לחיות עם בני ישראל תוך שמירת זהותם הקודמת (כגון דואג האדומי, רות המואביה או אוריה החיתי), שווים בשותפותם בכריתת הברית (‘אתם נצבים היום כולכם לפני ה’ אלהיכם..) ושווים בזכותם לשמוע את כל התורה, ושווים בחובתם לעלות לרגל להתקהלות מקודשת זו, להאזין לדברי הברית והעדות, ולקבל על עצמם לזכור ולשמור את הנאמר בה. התורה מוטלת על כלל ישראל והגרים הגרים עמו, מסורה לו בשווה ומחייבת אותו בשווה, אולם היא נשמרת בקדושה אך ורק בידי הכוהנים בני לוי, הכותבים ומעתיקים אותה, קוראים ממנה, מנחילים אותה ומלמדים אותה לכלל שבטי ישראל.

אין גנזכים סגורים השמורים ליחידי סגולה, ואין חלקים סודיים השמורים למתי מעט נבחרים בעלי כוח, אין חוקים בעל פה השמורים בידי שליטים מעוררי אימה או נקבעים בידי בעלי זרוע או בעלי אינטרסים, אין ארכיונים סודיים (ארכיון ביוונית הוא ביתו של הארכון! וכל הארכיונים היו סגורים בפני הציבור עד למהפכה הצרפתית!) אלא כל החוק האלוהי כולו נשמע בשווה באזני כלל ישראל אנשים, נשים, זקנים וטף, וכל יושבי הארץ הגרים עמהם. השוויון היהודי המהותי בין כל הגברים, הקשור בחירות ובידיעת הקריאה ובחובת ההאזנה, מובטח על ידי שמירת החוק הכתוב ממקור אלוהי המוטל בשווה על כולם, שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע.

ההקראה הציבורית מבטיחה נגישות שווה ומונעת מעמדות וחוקים שונים למעמדות שונים. היוצא מהכלל היחיד הוא שבט לוי שנבחר בבחירה אלוהית, המופקד על שמירת התורה, כתיבתה, העתקתה, הנחלתה והוראתה בכל שבוע שבו איננו עוסק בעבודת הקודש במשכן או במקדש.

כתיבת החוק והמשפט, התורה והמצווה, לימודם, הוראתם והנחלתם לציבור, היא מלאכה מורכבת, המחייבת תנאים מיוחדים שלא היו זמינים בחברה חקלאית או בחברת רועים נודדים, ועל שבט לוי, שומר משמרת הקודש, הוטלו מאות מצוות נוספות שלא הוטלו על כלל הציבור בכל הנוגע לנשיאת המשכן, פירוקו, הרכבתו, חיטויו, טיהורו וקידושו, ועבודת הקודש בו, ובכל הנוגע להוראת התורה לעם בימי חול ובימי מועד, ובכל הקשור לדיני טהרה וטומאה וצרעת, ובכל הנוגע לשיפוט בכל דבר הקשה על השופטים המקומיים, על כן, כזכור בפרשות הקודמות, שבט לוי לא זכה לנחלה בארץ ישראל ככל שאר השבטים, ובהיותו נטול אחוזה ופטור מעבודת אדמה, היה נסמך על נדבות הציבור כ’אלמנה, כיתום וכגר אשר בשעריך'. זאת כדי שיהיה פטור משעבוד לעבודת אדמה, כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו להוראת הקריאה בלשון הקודש לילדי כל שבטי ישראל ממין זכר ולעבודת הקודש במשכן או במקדש שהתבצעה בידי כ"ד משמרות הכהונה ששרתו באופן מחזורי שביעוני, שבוע אחרי שבוע פעמיים בשנה, או שלוש פעמים בשנה, שהיו בה 52 שבועות, וכדי שיוכלו להתמסר לחובות הלוויים והכוהנים בכל הנוגע לקביעת גבולות טהרה וטומאה, צרעת וזיבה, כפרה וסליחה, משפט והוראה, במחנה ישראל, המפורטות בחומש.

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה

הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת

קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

וַיֵּרָא יְהוָה בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל.

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ

*

מותו של אדם בחומש נזכר בביטוי היפה: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ, כי כל אדם בשר ודם, ללא הבדל, מצטרף בבוא יומו לאבותיו השוכנים בעולם המתים מתחת לפני האדמה. האדם החי מתהלך על פני האדמה והאדם המת שוכב מתחתיה. בחומש יש רק יוצא מהכלל אחד לחוק זה, החל בשווה על כל בני־חלוף, והוא נמצא בסיפורו של השביעי בדורות האדם, חנוך בן ירד, עליו נאמר:

*

וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים (בראשית ה כד). חנוך שהתהלך את האלוהים בימי חייו נלקח אל האלוהים ומעולם לא שכב עם אבותיו!

*

על השאלה המרתקת מדוע התהלך חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, את האלוהים, ומדוע נלקח חנוך אל האלוהים ולא מת ככל אדם אחר, נכתבו שלושה ספרים: ספר חנוך הראשון, ספר חנוך השני וספר חנוך השלישי ופרק ד ב“ספר היובלים”. אביא את דברי “ספר היובלים” שנכתב בחוגי הכוהנים לבית צדוק במאה השנייה לפני הספירה, על אודות דמות המופת הכוהנית שנאמר עליה: ‘חנוך בחרתה מבני אדם’ בסדר עבודה עתיק שנמצא במערות קומראן, בין שרידי ספריית המגילות הכוהנית שכולה כתבי קודש. “ספר היובלים” מבאר מה ייחודו של האדם שזכה לחיי נצח. הסיפור מתחיל באביו, ירד:

ויקרא שמו ירד כי בימיו ירדו מלאכי אלוהים אשר נקראו עירים לארץ, ללמד את בני האדם לעשות משפט וצדק על הארץ. וביובל האחד עשר לקח לו ירד אשה ושמה ברכה בת רצויאל, בת אחי אביו לו לאשה, בשבוע הרביעי ליובל הזה, ותלד לו בן בשבוע החמישי ליובל בשנה הרביעית ויקרא שמו חנוך.

זה ראשון מבני האדם אשר נולדו בארץ

אשר למד ספר ומוסר חכמה

ואשר כתב בספר את אותות השמים כסדר חודשיהם

למען ידעו ב‏ני האדם את תקופות השנים כסדרן לכול חודשיהן.

‏ ראשון הוא אשר כתב תעודה

ויעד בבני האדם לקצי עולמים

ושבועי היובלים ספר

וימות השנה הודיע. וחודשים סדר.

ושבתות השנים אמר כאשר למדנוהו.

ואשר היה ואשר נהיה* ראה בחלומו.

אשר יהיה על בני האדם לדורותם,

עד מועד יום הדין,

ראה והבין הכול.

ויכתוב לו לעדות

וישם אותה על הארץ

ץץ

על כול בני האדם ולדורותם".

[ספר היובלים: מבוא, תרגום ופירוש, כנה ורמן,

ירושלים, יד יצחק בן־צבי 2015, עמ' 195–196]

לחיי נצח על זמניים הפטורים מגבולות הזמן והמקום זכה רק ראשון הלומדים לקרוא, לכתוב ולחשב, זה שלמד ממלאכי הקודש לקרוא ולכתוב ולחשב, זה אשר כתב ראשון בספר את חשבון מחזורי הזמן הנצחיים המכוננים את ייחודה של קהילת הזיכרון היהודית, שבתות, אותות, חודשים, שנים, שבועי היובלים ושבתות השנים, זה שהעיד על אשר למד מהמלאכים כשנלקח לשמים בידי אלוהים.

המבקשים לקרוא עוד על קורותיו של גיבור כוהני נצחי זה, שנקרא סופר צדק והשר הגדול של העדות, בתרבות שקידשה את הנצחי והמופשט הכתוב על ספר, בעולם שנברא כולו בספר, מספר וסיפור, והאמין בחוק כתוב המספר על מעבר מעבדות לחירות, חוק וסיפור המונח בשווה לפני כל באי הברית השווים איש לרעהו בזכותם לחירות ושוויון, לדעת, אמת וצדק, ברכה ושלום, מוזמנים לקרוא במאמרי המצוי ברשת: “חנוך בחרתה מבני אדם”: חנוך סופר הצדק וספריית המגילות של הכוהנים בני צדוק; מסורת הכהונה, ספריית המגילות והמאבק על הדעת, העדות, הכתיבה והזיכרון".

*

וחזרה לפרשה:

אלוהים היודע כל וצופה מראשית אחרית, יודע היטב שעמו קשה־העורף יפר את בריתו, את שבתותיו ומועדיו, חוקיו ומשפטיו, המיועדים לקדש ולהנציח את החירות והשוויון של כל באי הברית, למרות שהברית לפרטיה כתובה על ספר, למרות שמשה חזר והתרה וביאר והסביר את הקשר ההדוק בין שמירת הברית לבין הכניסה לארץ המובטחת, ואת הקשר ההדוק בין השביתה המקודשת במחזוריות שביעונית של מקראי קודש מועדי דרור, לבין זכות הכניסה לארץ האבות, ברור לאלוהים לחלוטין שהעם הממרה והסרבן, הסכל והעיקש השבוי בעולם החושים ובזיכרונות מעורפלים על היופי והשפע המבורך של בית העבדים האלילי, יזנה אחרי אלוהי ניכר המרהיבים ביופיים הנגלים לעין, למרות שאינם אלא מעשה ידי אדם מעץ ואבן, וישכח את האל המופשט, אלוהי החירות, הספר והחוק השווה, הנודע רק למשמע אוזן, ונשמע בדיבור הכתוב על ספר, הנושא בשורה נצחית של ערכים מקודשים ומשביתים, ערכים מופשטים שאין להם מבע חזותי – דרור וצלם אלוהים, דעת, אמת וצדק, שלום, אחווה, שוויון וחירות, חיים, קדושה, ייחוד, ברכה, פריון, המשכיות ושגשוג.

*

וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ

וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ.

וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם

וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת

וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.

וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא

עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

*

האחרית של העם החוטא בארץ המובטחת, העם הסורר והמורד שילך אחרי אלוהים אחרים (עליהם נאמר ‘לא תתורו ולא תזנו אחרי עיניכם ולא תלכו בשרירות לבכם’), נודעת לאל בבהירות ערב הכניסה לארץ, כלומר, הגלות של העם הנודד החוטא מראשיתו, ידועה לפני הגאולה שבכניסה לארץ וההפיכה לחוטאים סוררים, מקוללים וארורים, נפוצים, גולים, נרדפים ונידחים, כעונש על חטאיהם, ידועה מראש לאל ולמשה נושא דברו, לפני הכניסה לנחלה ולירושה שבארץ המובטחת. ידיעה מרה זו קשורה בזיכרון ועדות על כל מה שהתרחש מהירידה מצרימה ועד הברית בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ המובטחת. הספר הוא העדות, ההקראה של הספר היא העדות, והפיכת הספר לשירה, בפסוק הבא, מחזקת את העדות. השירה היא תמצית הסיפור של קהילת הזיכרון בפי משה, הרואה מפסגת הר העברים את העבר, ההווה והעתיד.

אלת הזיכרון והעדות במיתולוגיה היוונית, מנמוזינה, Mνημοσύνη Mnemosyne היא אמן של כל המוזות. השירה, אחת מהמוזות, היא מנמוטכניקה, אמצעי זיכרון, סיפור ועדות על מה שהיה, הווה ויהיה.

*

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת

וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם

לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

* הספר, התורה, המצווה, החוק והמשפט, הופכים בפי האל לשירה. למושג שירה, המורכבת תמיד ממילים וצלילים, קולות וסימנים, הלוקחים את הנאמר לממד בלתי צפוי, יש כאן משמעות כפולה: הן ספר התורה ההופך לשירה ועדות מקודשת, והן שירת האזינו בפרשה הבאה, המתמצתת בלשון שיר את הסיפור של קורות האל ועמו. שירה ביוונית היא ποίηση poēsis פואזיה ממנה נגזרת המילה poetry. אולם הוראתה הראשונית היא יצירה ובריאה בקול, במילה, בעל פה או בכתב. המשורר הוא פואט או פייטן או יוצר.from Greek poētēs "maker, author, poet ומשמעות שמו היא יוצר, בורא ומחבר במילים סיפור, ספר, מספר, זיכרון ועדות, וברית עולם מקודשת אם מדובר בשירת קודש.

*

כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ

וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם

וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי.

וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת

וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד

כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ

כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם

בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי.

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא

וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

אלוהים הצופה מראשית אחרית, מבקש לו עדות נצחית על הברית המקודשת ועל מפרי הברית ובוחר בשירה כעדות. אפשר לקרוא פסוק זה כאילו משה כותב את התורה היא השירה ומלמד אותה לכל בני ישראל. או כאילו מוסבים הדברים על שירת האזינו בפרשה הבאה.

*

וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ

כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ.

*

אלהים מאמץ את ידיו של יהושע בן נון ומבטיח לו את עזרתו ותמיכתו.

*

וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם.

וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה לֵאמֹר.

לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה

וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם

וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד.

*

משה מפקיד את ספר התורה אשר כתב במצוות האל כעדות על הברית והשבועה, בידי הלויים נושאי ארון הברית, אשר בו לוחות העדות הם לוחות הברית שנכתבו באצבע אלוהים כמתואר בספר שמות. הספר, תורת העדות והברית, נשמר לצד ארון הברית שבו מופקדים לוחות הברית, תחת כנפי הכרובים הפורשים וסוככים בכנפיהם על ארון ברית ה'.

*

כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה

הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם יְהֹוָה וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי.

*

המתח הדרמטי בין השגב האלוהי הנצחי, לאפסות האנושית הממרה וקשת העורף של בני חלוף, ובין החסד האלוהי לכפיות הטובה האנושית, ובין ‘הכול צפוי וידוע מראש’ לבין ‘הרשות נתונה’ לאדם לבחור בדרך החירות, החיים, הקדושה, הברכה והספר, לבין השעבוד, המוות, הטומאה, הקללה ושרירות הלב, מאפיין את החומש ומייחד אותו משאר הספרים בעולם.

משה הישיש בן מאה ועשרים שנה, בעל ניסיון מר ושבע אכזבות, יודע היטב את הכישלון הצפוי מראש, בכל הנוגע לפער בין המצוי לרצוי ביחס לעמו הממרה והסרבן קשה העורף, ומקדים אומר כביכול: למרות כל מאמצי בכתב ובעל פה, כמנהיג ונביא, כגואל ומשחרר, ככותב החוק וחורת לוחות הברית, כמקים המשכן וכממנה את הכהונה והלוויה כדי לעבוד את עבודת הקודש, להזכיר לכם מדי שבת ומועד, שמיטה ויובל את השבועה והברית, וללמד אתכם את התורה והמצווה, החוק והמשפט, ברור לי לחלוטין שתמרו את פי, כפי שעשיתם בחיי, כך תעשו אחרי מותי. שהרי זו הטרגדיה האנושית הידועה מאז ומקדם, גם החוק הטוב ביותר, והספר המופלא ביותר והמנהיג הנאצל ביותר, אינם יכולים להתגבר על יצר לב האדם הרע מנעוריו, על ההתנכרות למשותף האנושי והאלוהי, על ההתנכרות לדעת, לאמת ולצדק, לחירות ולדרור, הכתובים על ספר, על ההתעלמות מהתביעה האלוהית לשוויון ולאחווה, לנדיבות ולאחריות ההדדית, על הזניחה של הברית והספר, העדות והמצווה, החירות והדרור, השוויון והברכה, ועל הבחירה בעולם האלילי המושחת, העריץ והמשעבד, באלוהי הכסף והזהב, הכוח והכבוד, החמס ושרירות הלב, או בעולם האלילי הפסול, תאב הכוח, הכבוד והכסף ללא גבול ומידה, הקשור תמיד בנחשולי המגלומניה, העריצות והדיכוי, השעבוד וההתעללות של אדם ברעהו, בכוח הבחירה באלימות, בכיבוש, בדיכוי ובנשק שאין להם קץ, בשם כפיית הכוחנות והבורות, והאכזריות והרשעות למען אלילי השווא של הכסף והזהב, הכוח והכבוד והשררה הנקנים תמיד בהתנכרות לאנושי המשותף ובבחירה מגלומנית נרקיסיסטית בעריצות, בדיכוי, בשעבוד בכוח הזרוע ובכוח הנשק, בהתאכזרות ובהתעללות, כל אותם דברים רעים שלמדו בני האדם מימי חטא העירים והמלאכים הנופלים, בהנהגת שמחזי ועזאזל, בשעה שמלאה הארץ חמס, בסיפור המקדים את בוא המבול (בראשית פרק ו) ומפורט בהרחבה בספר חנוך ובספר היובלים ובברית דמשק המבארים את חטא העירים וזיקתו לשעיר לעזאזל ביום הכיפורים..

אשר על כן אני חוזר ומעיד עלי את השמים ואת הארץ בדברי שירה שאומר בפני כל זקני שבטיכם ושוטריכם. זקני השבט הם שופטי השבט הנבחרים בידי גברי השבט בשל ניקיון כפיהם, נאמנותם ויושרם, והעובדה שאינם נושאים פנים לאיש וכל הבא למשפט שווה בעיניהם ואינם מכירים פנים לשוע מפני דל, והשוטרים, מלשון שטר כתוב, הם כותבי השטרות והכרעות הדין וכל מסמך כתוב נדרש לדין, למשפט ולעדות, הממונים תמורת שכר.

*

הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ.

כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם.

*

משה קורא בקול רם באזני כל קהל ישראל את התורה השירה או את השירה המתוארת בפרשה הבאה כשירת האזינו, המספרת בלשון שיר את סיפור התורה־הברית־השבועה־ האות והעדות מראשיתה ועד אחריתה.

*

*

אביא לסיום הפרשה כמה שירים שכתבו משוררים על משה בעל השירה

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל

מאת: חיים נחמן ביאליק

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל, בִּזְרֹעוֹת דַּלּוּ רוֹם וּפְתוּחוֹת,

מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי יָמִים עֹמֵד דֹּם אִישׁ שָׂב.

בִּשְׂמֹאלוֹ מַטֵּה עֹז וִימִינוֹ תֹּאחֵז לוּחוֹת,

מִפָּנָיו נֹגַהּ הוֹד, לוֹ חֲגוֹר – בָּמֳתֵי עָב.

וּלְרַגְלָיו תֻּכּוּ שְׁנֵי עֲנָקִים גְּבוֹהֵי קוֹמָה,

יִלָּחֲמוּ בוֹ בָּעֹז, אֵלָיו יַעַרְכוּ קְרָב;

בַּקַּרְדֹּם וּבַחֲנִית עֲלוֹת יַעְפִּילוּ רוֹמָה

וּגְזֹל מִזְּרוֹעוֹ אֶת־לוּחוֹתָיו – אַךְ לַשָּׁוְא!

כִּשְׁנֵי עַפְעַפֵּי שַׁחַר עֵינָיו תִּבָּקַעְנָה,

וּבְעַנְוַת צֶדֶק מִגָּבֹהַּ יַבִּיט בָּם –

וּבִרְכֵּי שְׁנֵי עֲנָקִים שַׁחוֹת, אַף תִּכְרַעְנָה –

מֵרוֹמְמוּתוֹ הָס! כָּמֹהוּ עוֹד לֹא קָם!

ז' אדר, תרנ"ג

השיר מתוך: פרויקט בן־יהודה פרויקט בן־יהודה

שירו המהדהד של ביאליק על משה משובץ בדימויים הלקוחים מהשגב האלוהי ומפלאי הטבע בספר איוב על בהמות ולוויתן (אֵלָיו יַעַרְכוּ קְרָב; בַּקַּרְדֹּם וּבַחֲנִית. עַפְעַפֵּי שַׁחַר) כמו גם ממקומות שונים בחומש (“והם תֻּכּוּ לרגליך” בשירת האזינו על הלוויים), דבר המקנה לתיאור ממד הרואי או אלוהי (בָּמֳתֵי עָב/ ישעיה י"ד הדורך על…)

משֶׁה

מאת: דוד פרישמן

עַל רֹאשׁ הָהָר בָּדָד חֻצְּבָה בָאֶבֶן

מִטָּה רַעֲנָנָה,

וְשׁוֹכֵב בַּמִּטָּה אִישׁ עָיֵף בֶּן־מֵאָה

וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

וְעֵינוֹ לֹא כָהֲתָה וְלֵחוֹ לֹא נָס עוֹד –

אַךְ לִבּוֹ מֶה חָלָל;

קוֹל כַּנְפֵי הַמָּוֶת מַשִּׁיקוֹת כְּבָר נִשְׁמָע

בַּעֲטוֹתוֹ לַשָּׁלָל.

וְנֶאֱנָח הָאִישׁ הַגּוֵֹעַ: "הוֹי אֵלִי,

לַחִנָּם הָיִיתִי!

כָּל־יָמַי לְעַמִּי עָשִׂיתִי, עָשִׂיתִי –

וּמְאוּם לֹא עָשִׂיתִי.

מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אֶת־עַם־זוּ אָהַבְתִּי

הִנֵּה הוֹצֵאתִיו;

וְאוּלָם לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל אֶת־עַם־זוּ

הֵן לֹא הֵבֵאתִיו.

מִקֶּרֶב הָעַבְדוּת אֶת־עַמִּי הוֹצֵאתִי,

מֵעַבְדוּת מָאַסְתִּי;

וְאוּלָם אֶל־קֶרֶב הַחֻפְשָׁה זוּ־עַמִּי

הֵן לֹא הִכְנַסְתִּי.

וְגָדוֹל הַמִּדְבָּר וְנוֹרָא הַמִּדְבָּר

בֵּין אֶרֶץ לְאֶרֶץ;

וְגָדוֹל וְנוֹרָא בֵין עַבְדוּת וְחֻפְשָׁה

וְאָיֹם הַפֶּרֶץ.

וְגָדוֹל הֶעָוֹן וְנוֹרָא הֶעָוֹן,

אִם יָקוּם בֶּן־אָדָם

וְיָרַד אֶל־עַמּוֹ אֶל־בֵּית־הָעֲבָדִים

וְקָם וּפָדָם,

וְאֶרֶץ אַחֶרֶת לֹא כָבַשׁ בַּעֲבוּרָם…

טוֹב כִּי לֹא יוּחַל,

טוֹב כִּי לֹא יוֹצִיא מֵעַבְדוּת, אִם חֹפֶשׁ

תֵּת לֹא יוּכַל! “

השיר מתוך: פרויקט בן־יהודה

מִנֶּגֶד

מאת: רחל בלובשטיין

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

חורף, תר"ץ

השיר מתוך: פרויקט בן־יהודה

*

*

*

השבת שבה קוראים את פרשת וילך נקראת שבת שובה או שבת תשובה הן משום שהיא חלה בעשרת ימי תשובה בין ראש השנה ליום הכיפורים, הן משום שההפטרה הנקראת בה מספר הושע מתחילה במילה שׁוּבָה

הושע יד ב–י

שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ.

קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ

אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ.

[בנוסח המגילות נאמר: ונשלמה פרי משפתינו]

אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא

נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם.

אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ.

אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן.

יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן.

יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן.

אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ

אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא.

מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם

כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה

וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.

מתוך פייסבוק: הדף של רחל אליאור, 5 באוקטובר 2024

רחל/ מנגד

*פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ היא פרשת השבוע העשירית בספר דברים. היא מתחילה בפרק ל“ב, פסוק א' ומסתיימת באותו פרק בפסוק נ”ב.

יש שנים שבהן קוראים את פרשת האזינו בשבת שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים – היא שבת שובה כמו בשנה הנוכחית ויש שנים שקוראים אותה בשבת שאחרי יום הכיפורים ולפני חג הסוכות, כמו בשנה שעברה.

בכל שבת שקוראים פרשה זו אי אפשר שלא להתפעם מהעוצמה השירית העתיקה הגלומה בה, ומהפרספקטיבה ההיסטורית והעל־היסטורית הנפרשת בה, המחברת בין העבר, ההווה והעתיד.

אי אפשר גם שלא להתפעם מייחודו החד־פעמי של הקול הדרמטי הדובר בפרשה הפונה לשמים ולארץ, לנוכחים ולנוכחות, ואומר: האזינו לקולי, לקול הזוכר והמעיד, שומר הברית והדעת ומנחיל הזיכרון בדיבור ובשיר, בכתב ובעל פה, בשמו של הקול האלוהי הנשגב, מעורר האימה והיראה, הקול האלים, הנצחי, הבלתי נשכח, המעביר חלחלה, המפחיד, המאיים והמבטיח, היודע מראשית אחרית, הצופה והמתבונן, הזוכר והמעיד, הגואל וכורת הברית, הבורא והמכונן, המחוקק, המעיד, הזוכר, המצווה והמעניש, המנהל מאבק אין־ סופי בין הזיכרון לנשייה, בין הנצחיות לכליה, בין הקדושה לטומאה, בין הפריון לכיליון, בין ההיריון לחידלון, בין הטהרה לטומאה, בין הצדק לעוול, בין הברית המקיימת והמנציחה להפרת הברית המשמידה והמכלה, ובין הברכה לקללה.

הקול השומע והדובר, המעיד והזוכר, הגואל והמושיע, המגלה והמחריב, המאיים, השופט, המעניש והנוקם, החי לנצח נצחים בשפה העברית ובספרות העברית ופועל בין שמים לארץ, בעולם שנברא בין מעיד למועד ובין עדות לעדה, במחזור נצחי של מועדי ה', ונברא בספר, מספר וסיפור, בנבואה וחזון, בשירה ובעדות, בזיכרון כתוב ומסופר במצווה, בחוק ובברית.

ראוי לזכור שמשה בן עמרם, בן קהת בן לוי, דור שביעי לאברהם – מהכוהנים המיוחסים אשר בשבט לוי, בני בניו הישירים של לוי בן יעקב, שהתקדש לכהונה בעולם המלאכים ב“ספר היובלים” וב“צוואת השבטים”, כמעשר שיעקב נדר בבית אל, וצאצאיו לבדם, רק הלוויים והכוהנים, הם שומרי משמרת הקודש, החיים לנוכח עולם המלאכים הנשמע והבלתי נראה, המצרפים בין הנגלה לנעלם בספר, מספר וסיפור, בברית, בעדות ובשירה, בברכה, מצווה, חוק ותפילה, שעליהם נאמר הפסוק: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְהוָה צְבָאוֹת הוּא. (מלאכי ב ז), – רק הוא לבדו פתח את מסעו הגדול בגיל שמונים שנה, בשירת הים, אחרי חציית ים סוף, ברגע שבו עם עבדים נרדף ומשועבד, הפך לבן חורין בחסדי האל הנעלם הגואל מעבדות לחירות.

משה, הנביא הכהן מבני קהת בן לוי, שרק לבניו נשמרה הכהונה, המנהיג הישיש, הבא בימים, ערל השפתיים, המחוקק בהשראת דבר האל, חוקי מופת ברוב התחומים, וכותב תורה מן השמים והמוציא את עמו מעבדות לחירות, המכונה ‘משה עבדי העניו מכל אדם אשר על פני האדמה’, מסיים אותו זקן ושבע ימים בן מאה ועשרים שנה, בשירת המדבר וההר, בדרכו להר נבו, לפני שעמו הסורר וקשה העורף, יכנס בלעדיו לארץ המובטחת בשבועה ובברית לאבותיו.

תפישת הארץ המובטחת כארץ הברכה' הטהרה והקדושה לשומרי הברית, לשומרי החוקים, המצוות הגבולות, הקשורה באל, בכוהנים בלוויים ובמלאכים, וכארץ גזרה לאלה המפרים את הברית, ארץ הקללה והטומאה, השאול והחמס, הקשורה בפריצת גבולות, בשרירות לב, בהשחתה, בשפיכות דמים, בעבודה זרה, בגילוי עריות, בעירים ובמלאכים הנופלים, מאפיינת את המחשבה הכוהנית.

שירת האזינו מזכירה את הברכה והקללה בזיקה לסיפורו של עם הנברא בספר, מספר וסיפור, בזיכרון נצחי של מצווה ואיסור, בחוק ומשפט, בעדות ומועד ומועדי ה', באיסור והיתר, בשיר ובסיפור, הקושרים בין שמים וארץ, בין הנצחי לחולף, בין הזיכרון לנשייה ובין העבר לעתיד.

כדאי להזכיר שיום הכפורים הקרב ובא, עוסק במהותו הליטורגית־מיסטית העתיקה במאבק הדרמטי בין הברכה לקללה, בין ארץ החיים לארץ גזירה, בין המזרע למדבר ובין היישוב החקלאי הפורה, מקום הברכה והחיים, לישימון הצחיח, מקום עזאזל ומרחב השדים והרוחות וגיא צלמוות, או במאבק המתנהל כל העת בין הקדושה לטומאה, בין הטהרה והנצחיות והאור לבין המוות בארץ מאפליה ובור השחת, בין שומרי הברית למפרי הברית, מאבק המתרחש במהלך צום יום הכיפורים כמאבק קוסמי בין כוחות החיים וכוחות המוות, המיוצגים בכניסה של הכהן הגדול לקודש הקודשים, מקור הטהרה, הקדושה, הברכה, הפריון והחיים הנצחיים, הקשורים בברית ושבועה, בכרובים מכונפים ומלאכים מקודשים במתחם הטרוטופי, שכל המתחולל בו אסור מחוצה לו, ובייחוד מקודש מעל ארון הברית ולוחות הברית, לוחות העדות והזיכרון, מצד אחד, ובהליכה של ‘האיש העתי’ לארץ גזרה, שאול תחתיות, מקום עזאזל, מקור הטומאה, הקללה, החמס, החטא, הקבורה והנשייה בבאר שחת, שאול תחתיות וארץ מאפליה, הכיליון, הדממה, העדר שינוי ומחזור באפלה, בחשכת החידלון והמוות, הקשורים בראייה אסורה, בהפרת הברית, בפריצת גבולות, בזיווג אסור, בגילוי עריות, בשפיכות דמים ועבודה זרה, בשרירות לב ובשחת, מצד שני.

המאבק מתחולל בין המוות לחיים, בין הקללה לברכה, בין הטומאה לטהרה, בין המזרע למדבר ובין הפריון לכיליון, בין הקודש והטהרה ובין החמס והקללה, בשעה שהכהן הגדול, עדוי חושן המשפט וציץ הזהב, ועטור באבני שוהם ובדולח שמקורם בגן עדן, שם נזכרו לראשונה, נכנס מאחורי מסך ערפל הקטורת למחוז הקדושה, מקום הכרובים והמרכבה, מקור הברכה והחיים, הנצחיות, השגשוג והפריון הנסתר מכל עין, ‘לפניי ולפנים’ בקודש הקודשים, המייצג את גן עדן הנצחי, מקור נצחיות החיים והתחדשותם הנצחית.

גן עדן וקודש הקדשים, שני מקומות הטרוטופיים בהם נזכרים הזהב, הכרובים, השהם והבדולח, הטהרה, הקדושה, האור, הברכה והנצחיות, הקשורים בכהן הגדול הנכנס לקודש הקודשים, מקור החיים, מקום הכרובים והמרכבה, אפוף קטורת המונעת ממנו לראות, אך מאפשרת לו לשמוע את משק כנפי הכרובים ואת הקול הנצחי המדבר מבעד לכנפי כרובי המרכבה, באותה שעה שהאיש העתי עוזב את ארצות החיים, הולך לארץ צייה, חרבה וישימון, משלח את השעיר לעזאזל בארץ גזרה במדבר, בארץ מאפליה ודומיה, בבאר שחת, גיא צלמוות ושאול תחתיות.

המדבר מייצג ביום הכיפורים את הטומאה, הקללה, החטא והעונש, האפלה, השכחה, הדממה, המוות ותהום הנשייה, שרירות הלב, החמס, הישימון, הצייה, המאפליה, החורבן, ההשמדה, ההרס והכיליון, הקשורים כולם בקיטוע החיים, בהרס המחזור והתמורה המחזורית, בפגיעה אנושה במחזור הפריון, הבריאה והשינוי, הקשורים בגבולות הקדושה, העדות והברית, הספר, המספר והסיפור, ובפריצת גבולות, בחטאי היהרג ובל יעבור, הנעשים במזיד, במרד בני אלוהים שחמדו את בנות האדם (בראשית פרק ו) בבגידה בשליחותם המקודשת ובאסון שהביאו על הארץ, שנגרם כתוצאה מהחטא והעונש, שנזכר במרומז בפתיחת פרק ו של ספר בראשית, סיפור פריצת גבולות, שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה שסופו נודע כמבול.

ראשיתו של הסיפור היא

וַיְהִי כִּי־הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם.

וַיִּרְאוּ בְנֵי־הָאֱלֹהִים אֶת־בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה

וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ…

(בראשית ו א–ב).

בני אלוהים, המכונים עירים, נפילים, שמחזאי ועזאזל, או המלאכים הנופלים, על פי “ספר חנוך” ו“ספר היובלים” ו“צוואת י”ב השבטים", “ברית דמשק”, ומסורות כוהניות שונות נוספות, העוסקות במלאכי קודש, מכאן, ובמלאכים חוטאים, מכאן, שנמצאו בין מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, הם מלאכים שנשלחו משמים לארץ בדור השישי לדורות האדם. המלאכים נשלחו בידי אלוהים כדי ללמד את בני האדם לקרוא ולכתוב, אולם מלאכי קודש נצחיים וטהורים אלה, שירדו משמים לארץ, בגדו בשליחותם השמימית בארץ, זנו אחרי עיניהם, או תרו אחרי עיניהם, נאחזו בתשוקה אסורה שראשיתה בראייה וחמדת בשרים, שלא יכלו לעמוד נגדה, וחמדו את בנות האדם, אנסו אותן (‘ויקחו להן נשים מכל אשר בחרו’), חטאו עמהן בגילוי עריות של יחסי מין אסורים בין מין לאשר אינו מינו (בני אלוהים, נצחיים, טהורים ומקודשים, מכאן, ובנות האדם בנות החלוף, המטמאות, מכאן) והולידו איתן את הגיבורים הענקים בני הנפילים שמילאו את הארץ חמס ושפיכות דמים, כי נולדו מחוץ לגדר הבריאה ולא היה להם מה לאכול בין כל מה שמוכן מראש, גדל וצומח בבריאה לכל נברא, לכן החלו ברעבונם שלא ניתן היה להשביעו, לאכול את בני האדם (קניבליזם), בשעה שכילו לטרוף את כל הצומח והחי מסביבם.

הואיל והמלאכים הטהורים והנצחיים שירדו משמים לארץ בדורו של ירד, הדור השישי לדורות האדם, הם בני אלמוות, אי אפשר היה להטביעם במבול כעונש על חטאם, ואי אפשר היה להחזירם לשמים, כי נטמאו טומאה שאין לטהרה, במגעם האסור עם בנות האדם, השייכות לעולמם של בני מוות, כמרומז בספר בראשית בפתיחת פרק ו המבאר את הרקע לבוא המבול – העונש האולטימטיבי של הכיליון, המפורט בספרייה הכוהנית במגילות קומראן, שכולה כתבי קודש.

ה’עירים' (בארמית מלאכים) – הקשורים בגילוי עריות ובפריצת גבולות בין שמים וארץ, הנודעים גם בשם הנפילים המורדים או המלאכים החוטאים בשרירות לב, בחמס, באונס בגילוי עריות, בשפיכות דמים ובעבודה זרה, כמפורט בספרי “חנוך א” ו“חנוך ב”, וב“ספר היובלים”, ב“ברית דמשק” וב“צוואת השבטים” – נכלאו במצוות אלוהים בארץ גזרה במדבר החרב, בידי ארבעת מלאכי ארבע עונות השנה אוריאל, רפאל, גבריאל ומיכאל, ונקברו חיים בארץ גזרה במדבר, באפלה, בארץ ישימון וצייה, מתחת לסלעים מחודדים בפקודת אלוהים, בידי רפאל, אחד משרי המלאכים, עד ליום הדין הגדול.

עזאזל הוא שמו של מנהיג המלאכים המורדים, הקבור חיים בארץ גזרה, בארץ הדממה, המאפליה, השכחה והנשייה, בבאר שחת וגיא צלמוות, באפלת מדבר דודאל, המכונה בית חדודי, יחד עם מאתיים המלאכים בני השמים הנודעים כעירים המורדים, שהפכו מנצחיים וטהורים לטמאים וחוטאים, ממלמדים למכשילים, ממורים למטעים ומתעים ומחטיאים, כשהחרימו חרם על פסגת הר חרמון כדי לחטוא במזיד בפריצת גבולות בין בני שמים לבנות האדם, ולחטוא בייחוד עריות אסור בתכלית עם בנות האדם המטמאות.

ביום הכיפורים, יום המאבק הקוסמי הדרמטי בשמים ובארץ, בעשור לחודש השביעי שבו חייבים בני ישראל לצום, מאבק בין כוחות החיים והמוות, הברכה והקללה, הטהרה והטומאה, משלחים אל ראש המלאכים המורדים והחוטאים, הקבורים חיים מתחת לאדמה, את השעיר לעזאזל, למקום אשר בו מאתיים המלאכים המורדים שנטמאו, כולם קבורים חיים, הוא המקום משם עולות רוחות בלייעל המסיתות את בני האדם לעבור על חטאי היהרג ואל יעבור, ומשם עולים השדים הרעים המחטיאים את בני האדם בשאר החטאים הגורמים להם להפר את הברית ולשכוח את מעמד סיני.

העם כולו חייב להתענות במשך עשרים וארבע שעות, ביום שבו שליחו המקודש, הכהן הגדול, נכנס לגן עדן שבקודש הקדשים, מחוז הברכה הנצחי, כשהאיש העתי יוצא לארץ גזרה, גזורה ממקום ישוב, והולך למדבר הנשייה המקולל, לשאול תחתיות, לארץ מאפליה, לבור שחת וגיא צלמוות, שם קבורים בחשכת־עד, מתחת לצוקים מחודדים בבית חדודי, ומצוקי סלע חדים אדירים במדבר דודאל, העירים בני הבלייעל, המלאכים החוטאים המורדים שירדו לארץ משמים כבני־אלוהים, החיים מתחת לאדמה, כבולים עיוורים באפלת עד בתהום הנשייה בארץ הדממה, במקום שאין זמן ואין אור, אין תמורה ואין מחזור, אין גבול ואין סדר, אין ברכה ואין קדושה וטהרה, אין לוח, אין ברית, אין עדות ואין זיכרון, אין שפה, אין דיבור והאזנה, אין תורה ואין חוק, אין מצווה ואין ספר, אין סיפור ואין מספר, אין שינוי, תמורה והתחדשות, אין קול, אין שפה ואין חיים, אלא יש רק אפלה, נשייה, שכחה ודממה, יש רק את טומאת המוות וקללה מאררת, חורבן וישימון של גיא צלמוות וארץ מאפליה, שתיקה, שכחה ונשייה. שם, כאמור, חיים לנצח באפלה הדוממת מתחת לאדמה, המלאכים המורדים החוטאים המקוללים, בני אלוהים, המכונים בני בלייעל, בהנהגת עזאזל. ספר חנוך הראשון, חיבור עתיק מהמאה השלישית או השנייה לפני הספירה, מספר לנו על פרשה זו:

“ועוד אמר ה' אל רפאל, אסור את עזזאזל ידיו ורגליו והשלכתו אל החשך ועשית פתח אל המדבר אשר בדודאל והשלכתו שמה. ושמת עליו סלעים קשים וחדים וכסיתו בחשך וישב שם עד עולם וכסית את פניו לבל יראה אור. וביום הדין הגדול יושלך אל תוך האש. ורפאת את הארץ אשר השחיתו המלאכים… ותשחת כל הארץ בלמד מעשי עזזאל וכתבת עליו את כל החטא.”

(ספר חנוך א י, ד–ח; השוו שם, נד, ה–ו).

כאמור, הכהן הגדול, הלבוש בגדים לבנים מוארים עם פעמונים ורימונים מזהב, המתקדש בכניסה לקודש הקדשים בקדושה וטהרה, והאיש העתי הנטמא בהולכו לארץ גזרה, לבית חדודי, מייצגים את המאבק הקוסמי המתחולל בין כוחות האור החיים, הקדושה והטהרה, הפריון והברכה, הברית, השפה, הקשב, הלוח, העדות והזיכרון, הספר והסיפור, האות והמספר, מצד אחד, לבין כוחות האופל והמוות, הטומאה והקללה, החמס והרשעה, השכחה והנשייה, הדממה והשתיקה, שרירות הלב והחמס, החורבן ופריצת הגבולות, מצד שני, ביום המקודש בשנה, הוא יום הכיפורים, בעת הכניסה של הראשון לתחום החיים, הקדושה, העדות, הברית הזיכרון והברכה, מקום הכרובים, הקשור בגן עדן הנצחי ובקודש הקודשים, הנשמע והבלתי נראה, מכאן, ואת ההליכה של השני לתחום המוות, הישימון ובאר השחת, הטומאה, הדממה, החטא והקללה, שאול תחתיות ותהום הנשייה, מקום עזאזל, ומקומם של העירים החוטאים בני אלוהים, הנפילים המקוללים והארורים, שנטמאו ונקברו חיים, מכאן.

[מאמרי המרחיב ומפרט בעניין זה, המביא את רוב הטקסטים העתיקים הרלוונטיים, מצוי ברשת ושמו “כיפורים, כפרה, טומאה וטהרה, זיכרון ושכחה, באר העבר ותהום הנשייה”].

פרשת האזינו, העוסקת בהאדרת האל, עוצמתו וגדולתו, ובסיפור עברו הקשור במיתוסים עתיקים, זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר, ועוסקת בחסדו ובברכתו, בברכה ובקללה, היא שיא שירי בסוף שורת הפרשות האחרונות בספר דברים, בהן משה מספר לשומעיו על העבר הרחוק (הברית הנצחית עם אבות האומה והעבדות במצרים, יציאת מצרים ומעמד סיני, ההתגלות, הברית, החוק והמצווה, הברכה והקללה, והמעבר הגואל מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה, אשר עליו מיוסדת הברית), ועל העבר הקרוב (הנדודים במדבר לאורך ארבעים שנה, האתגרים והכישלונות של העם החוטא) ועל העתיד הקרוב (הכניסה לארץ המובטחת לאבות האומה ולצאצאיהם, בכוחה של ההבטחה האלוהית, הברית והעדות ובטחת ההגנה והישועה האלוהית לשומרי הברית) ועל העתיד הרחוק, הקשור בכניסה לארץ המובטחת ובגלות ממנה בשל הפרת הברית בידי החוטאים ההולכים בדרכי חמס ושרירות לב, הדומים לאלה של בני אלוהים החוטאים בחטאי היהרג ואל יעבור, הקבורים חיים במדבר ישימון ובארץ מאפלייה – גיא צלמוות, שאינם יכולים להישאר נאמנים לברית, לעדות ולזיכרון, לספר, למספר ולסיפור, לחוק, למשפט ולמצווה, לחיים ולברכה, למחזור ולתמורה, לדרור, למועד, לעדות, לשבת ולשמיטה, ששמעו במו אזניהם, כש’כל העם רואים את הקולות', ממעמד סיני ועד הכניסה לארץ.

משה, המכונן את קהילת הזיכרון של העם היהודי, המעוגנת באחיזה במופשט ובנשמע ולא בנראה ובמוחש, בכל נפשו ובכל מאודו, אינו חושך בדברי אמת על מר גורלו ועל גורלו הטרגי של האל שבניו מתנכרים לו, ועל ערלות אוזניהם של שומעיו ושרירות לבבם, אלה שהאל מדבר אליהם ללא הועיל, בלשון הבטחה, עדות וברית נצחית, בלשון שבועה, חיים וברכה, קדושה וטהרה, מחזור השבתה מקודש של מועדי דרור, שבת, שבעת מועדי ה', שבחלקם צומחים יבולי שבעת המינים בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, שבעת המינים המובטחים לשומרי שבועת השבתות, שבעת המועדים, השמיטות והיובלים, המבטיחים שובע, חיים, הריון, פריון ושגשוג, המשכיות ורציפות, שלום וברכה, מכאן, ובלשון איום, עונש, מוות, קיטוע, הרס, חורבן, השמדה וכיליון, צייה וישימון, דממה ושתיקה, זוועה, גלות, נקמה וקללה, מכאן.

זה הרקע לסיכום השירי המובא בקצרה בפרשת האזינו, בדברי שיר נוקבים של אדם בן מאה ועשרים, חכם ושבע ימים, מנהיג שניסה בכל כוחו, ככל אשר היה לאל ידו, לכונן ולייסד ולבנות עם בן־חורין מתוך עם עבדים מזה רעב, במהלך ארבעים שנות נדודים מייסרים, בכוח חזונו וחלומותיו על מחזור השבתה מקודש המנציח את ברכת החירות האלוהית במועדי דרור, במצוות מחזורי השבת/ השביתה השביעונית המקודשת, והמחזור הנצחי המקודש של שבעת מועדי ה' מקראי קודש, בשבעת החודשים הראשונים בשנה, בהם מבשילים כל שבעת המינים כעדות לשבועת השביעיות הנצחית המחזורית המקודשת בין שמים וארץ (‘אם את שבתותיי ומועדיי תשמורו אתן גשמיכם בעתם ודיש ישיג לכם את הקציר..’) שבועת הברית המושתתת על קדושת החירות, הדרור, השמיטה והשביתה, שבת ברית עולם ושבועת שבעת מועדי הנצח, מקראי קודש מועדי דרור, שבועת הקדושה והטהרה, זיכרון ועדות, הקשורים בדעת, אמת וצדק, שוויון וחירות, בברית ומחזור שבתות ומועדים נצחי, בחוק נצחי, במצווה משמים, בברכה, נאמנות ושבועה, סור מרע ועשה טוב, בעולם שנברא כולו בספר, מספר וסיפור, זיכרון ועדות, הקושרים באמצעות מלאכי קודש וכוהני צדק בין הנגלה לנעלם, בין מחזורי החיים הנגלים, למקורם האלוהי הנשמע, הנעלם מכל עין.

משה בן עמרם היטיב להבין את גודל הכישלון הצפוי לבעלי חזון ולאבירי החלום המבחינים הבחנה חדה בין הזיכרון לנשייה, בין שמירת הברית להפרת הברית, בין הטוב והרע, הצדק והעוול, האמת והשקר, השעבוד והחירות, הנאמנות ושרירות הלב, הצדק והחסד, השחיתות והחמס, כשאמר בשורות שיר קצרות ונוקבות בפרק לב של ספר דברים את שעתיד להתרחש במפגש בין החלום ושברו או בין האידיאל אותו פרס לאורך כל ספר דברים, לבין המציאות הבלתי נמנעת בכניסה לארץ:

לכל שורת שיר יש מקבילה. לא אוסיף הרבה הערות כי הדברים מתבארים מתוך מקבילותיהם, בסוף הפרשה אעיר על כמה פסוקים ועל נוסחים חלופיים שלהם במקורות עתיקים.

בשירת האזינו חוזר ונשנה המאבק הנצחי לכל אורך ספר דברים, בין אלוהי הברית, הנשמע והבלתי נראה, אלוהי האמת ואלוהי מועדי דרור המופשט, האל הבורא, הדובר והמצווה, הנעלם והבלתי נראה, האל המצווה, המחוקק, המשגיח והשופט, אלוהי הדעת, האמת והצדק, השלום, השוויון והחירות, אלוהי המחזור והתמורה הנצחיים הקשורים במחזור מועדי הקודש, מועדי דרור, אלוהי ההיסטוריה והזיכרון, הברית וההבטחה, אלוהי הספר, המספר והסיפור, הברית, הזיכרון והעדות, לבין אלוהי השקר המרהיבים והמצודדים ביופיים המוחשי, אלוהי העץ והאבן, הכסף והזהב, הדוממים והחרשים, הנראים לעין, אך אינם מדברים או מאזינים, זוכרים או שומרים, פוקדים או מצווים או מתגלים בקול נשמע לאוזן, אלוהי שרירות הלב, החמס והפשע, אלוהי העריצות, פריצת הגבולות האסורים, אלוהי העושק וההירארכיה, ההתאכזרות, הדממה והשתיקה, השחיתות והשעבוד, של עבודת האלילים, הקשורים בעולם חזותי על האדמה, ובשלל מושגים על העולם שמתחת לאדמה, גיא צלמוות וארץ מאפליה, בור שחת, תועבה, שאול תחתיות, חמס, רוחות בלייעל ושדים, הנזכרים בשירת האזינו ובמסורת המאבק בין הקדושה לטומאה או בין החיים והמוות, הברית והפרת הברית, הברכה והקללה, ביום הכיפורים.

כנגד כל אלה, על כל ייצוגיהם המופשטים והמוחשיים, על האדמה ומתחתיה, בעולם הדיבור והקשב הכולל מושגים מופשטים כמו חירות, שבת, עדות וברית, מועדי דרור ומקראי קודש, ברכה ושלום, זיכרון ועדות, ספרים, מספרים וסיפורים, ובעולם הצלמוות, השחת, הדממה והמאפליה, שאין בו מחזור ואין בו לוח, אין בו שינוי ואין בו דיבור וקשב, אין בו שיח, תמורה או שינוי, אין בו זיכרון ואין בו ספר או מספר, סיפור או עדות, חוק ומשפט, גבול ודין, נאבק משה בכל כוחו לאורך כל דרכו.

בסוף הפרשה אוסיף כמה ביאורים פילולוגיים והערות הקשר ואחתום בכמה שירים מעניינה של הפרשה.

הפרק מסתיים בהוראה אלוהית למשה בדבר מקום מותו, אופן פטירתו ומועדה, כל אלה נעלמים מהשומעים, כדי למנוע האלהת בשר ודם במותו, כמקובל בעמים ובתרבויות אחרות, וכדי למנוע הפיכת מקום הקבורה המטמא – כי כל מוות דומם שאין בו מחזור חיים, ואין בו תמורה ושינוי, קול ודיבור, זיכרון ועדות, הוא ייצוג לטומאה ולנשייה, לצלמוות ולבור שחת – למקום קדוש, שמעצם טיבו יהיה מועד להיות אתר מועד לפורענות או מקום שנוי במחלוקת, בשעה שהמופשט הנצחי הקשור בחיים ובברכה, במחזור ובשינוי, ברוח אלוהים חיים, בדעת באמת ובצדק, בספר, מספר וסיפור, בחירות ודרור, הופך למוחשי חומרי נגיש ונגלה, וממילא שנוי במחלוקת באופן בלתי נמנע כבכל מעשה אנושי חומרי [היכן מקומו של הקבר הקדוש, מי ישמור עליו, למי תותר הקרבה אליו ועל מי ייאסר להתקרב? מה הם תנאי הכניסה ואיסוריה? מי יגבה כספים עבור הכניסה? באיזה סדר ובאלו שעות? ומי יארגן את הטקסים והשירותים הנצרכים? ולאן יעברו כספי עולי הרגל, וכיוצא באלה עסקים אנושיים הכרוכים במקומות קדושים ובמנשקי קברים, כידוע לכל, למרבה הצער, בכל עדות ישראל] והפיכת מועד הפטירה ליום זיכרון.

על משה נאמר בספר במדבר יב ג: “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”. משה איננו מזכיר את פועלו ואיננו מבקש דבר על עצמו ועל גורלו ועל זכרו, הוא עוסק אך ורק בהיסטוריה של הבריאה והבורא, בגורל עמו ובדבר אלוהי הבריאה, תולדות העם, הזיכרון, החירות, הדעת, האמת והצדק, החוק והמשפט, הלוח, השבת, המחזור והמועד, הדרור והחירות, ובכינונה של קהילת זיכרון, ברית ועדות, קוראת ושומעת עברית, החיה בעולם נשמע, מדבר, כותב וקורא, זוכר ומעיד, שנברא בספר, מספר וסיפור, במחזור נצחי ובהשבתה נצחית, בחוק במצווה, בזיכרון, בשבועה ובברית, בעדות, בסיפור ובשירה, ומקווה תמיד לעתיד טוב יותר, כנגד כל הסיכויים.

לא היה מעולם מנהיג גדול ממשה בן עמרם, עניו ודגול מרבבה, אוהב חירות ושוויון, אדם שקשר את הקדושה הנצחית למחזור נצחי משבית של מועדי דרור, הנספר בספר, מספר וסיפור, המבקש לכונן קדושה, הכרוכה בחירות ושוויון השמורה לכל השובתים במחזור השביעוני של מועדי ה' מקראי קודש, המבטיחים דעת, אמת וצדק, במחזור, בספירה ומניין, בספר, מספר וסיפור.

לא היה מחוקק, נביא, לוי, כהן ומשורר, סופר, חולם ואיש אמת, כמוהו, המחונן באומץ ותעוזה, בתקווה וחכמה, בביטחון ובאמונה, שעליו נאמר הפסוק של הנביא הכהן מלאכי: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְהוָה צְבָאוֹת הוּא. (מלאכי ב ז). לא היה אף פעם מנהיג ישיש, כבד פה וכבד לשון, שיצא למסע הגדול בגיל שמונים בכוח האמונה, החזון וההבטחה, ואחרי ארבעים שנה הבין שהסיכוי שיצליח לממש את חזונו אינו גדול, אבל הוא נאבק על כינונה של עדת עדות וזיכרון הקשורה בלוחות העדות ובספר הברית ועל ייסודה של קהילת הזיכרון, הדוברת וקוראת עברית, כל יום מימי חייו, מגיל שמונים ועד גיל מאה ועשרים, וחפצו זה הצליח בידו מהעת העתיקה ועד ימינו, כשרוב שפות העולם העתיק, מלבד עברית לשון הקודש, נמחו ואינן ובוודאי אינן נקראות ומדוברות כשפת תרבות ותקשורת בפי צאצאיהם.

העובדה שאנו קוראים בדברי משה בן עמרם בספר, בסיפור ובשיר, בתפילה ובברכה, בחוק, בעדות, בתורה ובמצווה, ברגעי יגון ושמחה, מאז ועד היום, במשך אלפי שנים, מוכיחה שמשה הצליח בתקוותו לייסד עם מאוחד בברית ובסיפור, בשפת קודש ובספר, עדת עדות, זיכרון, תבונה וחכמה, קריאה, תפילה ושירה וקהילת זיכרון נצחית, שלא צללה לתהום הנשייה ולארץ גזרה ושכחה, כמו כל התרבויות והדתות האחרות בזמנו, של עמי ארם נהרים, שהמציאו את הכתב שרק ממנו מתחילה ההיסטוריה, כותבי כתב היתדות, ומלכויות מצרים כותבות ההירוגליפים, ומלכויות אדום ומואב, ושבעת עממי כנען וממלכות החתים והפריזים, האמורים היבוסים והגרגשים, שכולן היו ואינן, בשעה שעם ישראל, עמו לבדו נכרתה הברית, שמר, למרות כל חטאיו ושגגותיו וזדונותיו, על רצף קיומי, לשוני, ליטורגי, היסטורי ואינטלקטואלי בזיקה לספר משה (כך נקראת התורה במגילות קומראן), לתנ"ך ולחומש, אם כי נאמנותם של בני עמו הסוררים וקשי העורף, לתוכן דבריו של משה בספר דברים, דלה עד מאוד, כל עוד איננו נאמנים בכול מאודנו לעדות ולזיכרון, לברית החירות והדרור, לצלם אלוהים ולכבוד האדם המותנה בחירות ושוויון לכל אדם, וכל עוד איננו נאמנים לתום הלב, לחוק ולמשפט, לאמונה, לדעת, לאמת ולצדק, לשלום, לשוויון, לאחווה, לאחריות, לחמלה, לשיתוף ולחירות, שעליהם מושתתת הברית בין האל לעמו:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה

וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי

תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי

כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא

וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.

כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא

הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ.

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ

כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט

אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל

צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.

שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם

דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל.

הֲלַיְהוָה תִּגְמְלוּ זֹאת

עַם נָבָל וְלֹא חָכָם?

הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ

הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.

זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם

בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר

שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ

זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם

בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים

לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ

יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר

וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן

יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ

יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.

כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ

עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף

יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ

יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ.

יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ

וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ

וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי

וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע

וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.

חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן

עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים

בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים

עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה

וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר.

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט

שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ

וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ

וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.

יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים

בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ.

יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ

אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם

חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ

לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם.

צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי

וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ.

וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ

מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו.

וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם

אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם

כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה

בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם.

הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל

כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם

וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם

בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.

כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי

וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית

וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ

וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים.

אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת

חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם.

מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף

וְקֶטֶב מְרִירִי

וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם

עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר.

מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב

וּמֵחֲדָרִים אֵימָה

גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה

יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה.

אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם

אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם.

לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר

פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ

פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה

וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל זֹאת.

כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה

וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה.

לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ

זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם.

אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף

וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה

אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם

וַיהוָה הִסְגִּירָם.

כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם

וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים.

כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם

וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה

עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ

אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ.

חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם

וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר.

הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי

חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי.

לִי נָקָם וְשִׁלֵּם

לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם

כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם

וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ.

כִּי יָדִין יְהוָה עַמּוֹ

וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם

כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד

וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב.

וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ

צוּר חָסָיוּ בוֹ.

אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ

יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם

יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם

יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה.

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא

וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי

אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה

מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא

וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.

כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי

וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם.

אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי

וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי

אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי

וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.

אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם

וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל

וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ

כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם

וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו

וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן.

וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם

אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם

כִּי הוּא חַיֵּיכֶם

וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר.

עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ

וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה.

וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ

כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן

עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

מותו של משה, הרואה את הארץ המובטחת רק מרחוק, המציין את חתימת דור המדבר והנדודים של דור העבדים שכלה, ודור בניו שיירש את הארץ ויאחז בה, או את חתימת העבר המיתולוגי של דור האבות הנודד, מקדים את העידן החדש, ההיסטורי, של מימוש הבטחת הברית לדור הבנים, בני ישראל, הנכנסים להווה מתמשך חדש ואמורים להיאחז בו כאחוזת עולם. אלא שהשירה המרחיקה ראות, צופה את הפרת הברית, הגירוש, הגלות והעונש.

על רגע מכריע זה בחיי אדם, הרואה רק מרחוק את המקום אליו נכסף להגיע כל ימיו, המקום שבו יתחברו העבר, ההווה והעתיד, הרגע שלו ציפה כל חייו, כתבה המשוררת העברייה הנפלאה, הגוססת ממחלת השחפת, רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין־סלע (1890–1931) באחרית ימיה, בחורף תר"ץ [1930] את שירה הנודע:

מִנֶּגֶד

רחל בלובשטיין

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

חורף, תר"ץ

שירת האזינו היא שירו האחרון של משה, שכבר התוודע למותו הקרב ובא, והשלים עם העובדה שלא יזכה להיכנס לארץ המובטחת, אליה יכנס יהושע בן נון משמשו, יחד עם תריסר שבטי ישראל.

רחל המשוררת כתבה שיר על שירה האחרון.

בלילה בא המבשר

בַּלַּיְלָה בָּא הַמְּבַשֵּׂר

עַל מִשְׁכָּבִי יָשַׁב,

בָּלְטוּ עֲצָמוֹת גֵּווֹ אֵין־שְׁאֵר,

עָמְקוּ חוֹרֵי עֵינָיו.

אָז יָדַעְתִּי כִּי נִשְׁבָּר

הַגֶּשֶׁר הַיָּשָׁן,

שֶׁבֵּין אֶתְמוֹל לְבֵין מָחָר

תָּלוּ יְדֵי הַזְּמַן.

אִיֵּם עָלַי אֶגְרוֹף רָזֶה,

נִשְׁמַע לִי צְחוֹק זָדוֹן;

אָכֵן יְהֵא הַשִּׁיר הַזֶּה

שִׁירֵךְ הָאַחֲרוֹן!

וכמה ביאורי פסוקי שירת האזינו והקשריהם

וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי

וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע

וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.

פסוקים אלה מתארים את אלוהים בדימוי אימהי נדיר, כאם מניקה את עוללה התלוי בה למחייתו ולהגנתו. המילה שָׂדָי היא מילה אכדית שמשמעותה הר או ההרים. תנובת השָׂדָים או ההרים היא דבש ושמן. אולם הדמיון למילה שדי אישה, שדי אם מניקה, עורר פירושים ומדרשים רבים. מעניין להיזכר שגם משה מדבר על עצמו בדימויים אימהיים מובהקים, הקשורים להריון, לידה והנקה כשהוא אומר:

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה

אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ

כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ

כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק

עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו.

(במדבר יא, יב)

*

*

יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ

השדים במגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, אלו הם הרוחות הרעות, רוחות הבלייעל העולות מבור שחת מארץ נשייה, ממקום קבורתם בחיים של בני אלוהים הכבולים מתחת לסלעים, אלה המלאכים החוטאים והמורדים שנטמאו במגעם האסור עם בנות האדם, שאינם יכולים לשוב ולעלות על פני האדמה, העירים העיוורים או המלאכים הנופלים, החשוכים מחשכת אפלת הצלמוות שהם כבולים בה סמוי עיניים. ממקום קבורתם בחיים במדבר דודאל, עולות רק רוחות המכונות רוחי בלייעל או השדים, המטילות ומטילים את אימתם על בני האדם, והם זובחים להם כדי לפייס אותם ולהימנע מפגיעתם הרעה.

אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי

וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי

אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי

וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.

אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם

וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל

וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ

כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם

וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו

וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

פסוקי חשבון ונקם נוראים ומחרידים אלה היו הפסוקים שחזרו ונשנו בספרות מקדשי השם ובתפילותיהם בגזרות תתנ"ו, הם מסעי הצלב. עובדה מעניינת היא שיש שינויים ניכרים בנוסח פסוק מג בתרגום השבעים, שם כתוב:

הרנינו שמים עמו

והשתחוו לו כל בני אל

הרנינו גוים עם עמו

העיזו לו כל בני אל

כי דם בניו יקום

ונקם ישיב לצריו

וכפר אדמתו עמו.

ישראל בעל שם טוב חתם את ‘אגרת הקודש’ שכתב בשנת 1747 לגיסו ר' גרשון מקוטוב שעלה לארץ ישראל בשנה הקודמת, בסיפורו על עלילות הדם באמצע המאה השמונה עשרה, בזאסלאב שבאוקראינה, בפסוק זה המבטא את עומק התקווה המשיחית הכרוכה בדין צדק ובנקמה בעקבות קידוש השם:

'רק כולם מסרו נפשם על קידוש השם וקדשו שם שמים ועמדו בניסיון

ובזכות זה יבוא משיחנו וינקום נקמתנו וכפר אדמתו עמו'.

ישראל בעל שם טוב, ‘אגרת הקודש’ [1752], סיני, עא (תשל"א), עמ' רמ“ח–רס”ט.

על תקוות הנקמה האיומה משמים ברודפי היהודים, בכובשים ובמענים, שמטפחים המובסים חסרי הישע, שאין פתוחה בפניהם שום ערכאה של בית דין צדק בארץ, אלה המקווים לנקמה מידי שמים או בידי אדם, ראו: ז’אן אמרי, “מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה”, תל אביב תשס"ז, עמ' 136–174. וראו בספרי “ישראל בעל שם טוב ובני דורו”, במפתח, כרך ב, עמ' 706 בערך משיח נוקם ועמ' 708 בערך נקמה..

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם

בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים

לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ

יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

לפסוקים אלה יש נוסח מעניין מאוד במגילות קומראן ובתרגום השבעים:

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם

בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים

לְמִסְפַּר בְּנֵי אלוהים.

כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ

יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

*האם קשורים בני אלוהים בנוסח זה, לבני אלוהים שירדו משמים לארץ בבראשית פרק ו? האם הדברים מרמזים שלכל עם בעולם יש אלוהים אחרים משלו?

וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

בפסוק זה נזכר רק מותו של אחיו הבכור של משה, אהרון, ואין נזכרת פטירת אחותו הבכורה, מרים, שמתה ונקברה גם היא במדבר.

בשירת האזינו ככלל, יש מקום רב לדימויים גבריים לוחמים וקנאים מענישים ונוקמים ומכחידים חיים, ויש מעט מאוד מקום לדימויים נשיים חומלים, של אם מניקה ומטפחת חיים. הדוברים והנמענים הם רק גברים, המדברים ונשמעים בקול ממין זכר, אלוהים, משה ויהושע.

המשורר והמוזיקולוג ד“ר בעז טרסי, כתב בספרו ‘יד אחת החלה רושמת’, בעריכת ד”ר דיתי רונן (פרדס 2021), שיר על רגעיו האחרונים של משה על הר העברים.

בעומדו על ההר, בראותו אותה

וּמָה רָאֲתָה הַצִּפּוֹר

וּמֶה חָשַׁב אָז הַשּׁוּעָל

וּמַה שָּׁתְקָה שָׁם אַיֶּלֶת הַסֶּלַע

כְּשֶׁעָמַד הוּא לְבַדּוֹ עַל הָהָר.

וְהַאִם הָיָה זֶה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת?

כִּי אָז אוּלַי עוֹד עָבְרוּ בּוֹ צִלֵּי שַׂרְעַפִּים

עַל דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת:

פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן

(וְהַלּוּחוֹת? גַּם הֵם? מֵאָז?

וְאִם לֹא כֵן, הֲרֵי מַהוּ זֵכֶר קֹפַח שֶׁמֶשׁ י"ז תַּמּוּז?

וְיוֹם הַכִּפּוּרִים? וְאָלֶף בֶּאֱלוּל?)

וְאוּלַי אַף חָלְפוּ לוֹ צִלְלֵיהֶם שֶׁל מַרְאוֹת:

גְּדִי אוֹבֵד

אִישׁ מַכֶּה

אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.

וְגַם הַבְּכוֹר הַמֵּת.

וְאוּלַי עוֹד לִפְנֵי כֵן

כְּשֶׁדָּבָר לֹא הָיָה עוֹד כִּכְלוֹת הַכֹּל,

עוֹלְלוֹת יוֹם יוֹמָם

נִפְרְשׂוּ לְפָנָיו שׁוּב וְחָזוֹר

אוּדֵי שֶׁמֶשׁ וּמֶרְחָבִים

שֶׁל צָהֳרֵי זְהַב מִדְיָן.

וְאוּלַי כְּשֶׁל זֶה שֶׁל אָחוֹת שֶׁהָיְתָה לוֹ

עֲלִי בְּאֵר לֹא-עֱנוּלָה

וְעַכְשָׁו אֵין לִזְכֹּר אִם הָיְתָה רַק בְּאֵר זוֹ

כִּי בְּאֵרוֹת הַרְבֵּה הָיוּ, וְגַם סֶלַע צוּר מַעְיְנוֹ מָיִם

הַהוּא וְעָנְשׁוֹ, וְהַתַּדְהֵמָה.

אֵיךְ לֹא אָתָא לוֹ הַזְּמַן

כִּי אַחַר כָּךְ כְּבָר מִדְבָּר מַתָּנָה

וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת.

וְאוּלַי עוֹד לְרֶגַע נִשְׁקַף לוֹ גַּם זֹאת:

עָרֵי כְּנַעַן הַחֲרֵבוֹת

וְכִבְשַׂת הָרָשׁ

וְעֶבֶד כִּי

וְהַבַּיִת הַגָּדוֹל שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו

וְהָעוֹלוֹת וְהַשְּׁלָמִים

וּבַר קַמְצָא

וְהֶסְתֵּר הַפָּנִים

וְעַל מָה נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן

וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ

וְנוֹעֲצֵי הַיְתֵדוֹת בְּגִזְלֵי אֲדָמָה.

וְהָהֵם – שֶׁמָּאַס בָּם מִכְּבָר

מֵרִיבָם וּמִרְיָם וְנִדְרָם וֶאֱסָרָם וּמִקְנָם וְצֹאנָם

וְרָאשֵׁי מַטּוֹתָם טָרְחָם וּמַשָּׂאָם וְרִטְנָתָם

שֶׁבָּאוּ וְשָׁבוּ וּטְרָדוּהוּ וְקָבְלוּ בְּפָנָיו עַד זָרָא,

אֵלֶּה, הֲלֹא זֶה מִכְּבָר שָׁכְחוּ

שֶׁכְּבַד פֶּה הָיָה וּכְבַד לָשׁוֹן.

וַעֲרַל שְׂפָתַיִם.

וְעַל הַר אֶחָד שֶׁעָלָה בּוֹ

שֶׁכְּמוֹתוֹ עוֹד יָבוֹאוּ הַרְבֵּה –

אֵיךְ נֻגַּשׂ בּוֹ שׁוּב וָשׁוּב

מֵהָהָר הַהוּא הָרִאשׁוֹן

וּמִן הַהוּא לָאַחֵר וְלַזֶּה אַחֲרָיו.

וְעַל שׁוּבוֹ

וַעֲלוֹתוֹ בּוֹ שֵׁנִית וּשְׁלִישִׁית,

וְעַל יָרְדוֹ.

וְעַד זֶה הָאַחֲרוֹן.

וְאֵיזֶה שֶׁקֶט הָיָה שָׁם

מִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב

רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקַף פְּנֵי הַיְשִׁימוֹן.

וְגַם זֹאת, כְּהֶרֶף, עֲדַיִן

הָיָה עוֹד דְּבַר מָה שֶׁהִבְהֵב בּוֹ

שֶׁאֵינוֹ שְׁאֵלָה וְאֵינוֹ מַעֲנֶה

וּבְחֻבּוֹ נִדְמָה כְּמוֹ מִלָּה נִשְׁכַּחַת

שֶׁפַּעַם, מִזְּמַן, עוֹד יָדַע סוֹדֵיהֶן

וְכִמְעַט שֶׁנִּזְכַּר

אֲבָל אָז נִזְהֲבוּ לְמוּלוֹ סַנְוֵרִים

וְשׁוּב לֹא יָדַע אִם רָאָה אוֹ עָוַר

וְשׁוּב לֹא יָדַע אִם יִרְאֶנָּה

וְשׁוּב לֹא יֵדַע לִכְשֶׁיִּרְאֶנָּה

אִם מִמֶּנָּה אוֹ אֵלֶיהָ לֹא בָּא. 

שבת זו מכונה בשם שבת שובה בשל ההפטרה הנקראת בסיום הפרשה מספר הושע הפותחת בפסוק ב: “שובה ישראל עד ה' אלוהיך” (הושע יד ב). בפרק זה השיבה אל אלוהים במשמעות תשובה או חזרה בתשובה של האדם ושובו של אלוהים מחרון אפו, נזכרות כמה וכמה פעמים. הפועל שב על הטיותיו השונות מסמל שינוי, תקווה, מטמורפוזה וסיכוי. שום דבר אינו קבוע, האדם יכול לשוב ממעשיו הרעים ולחזור בתשובה ואלוהים יכול להנחם ולשוב מחרון אפו ושבט זעמו.

שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ.

קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ.

אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ חַם יָתוֹם.

אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ.

אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן.

יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן.

יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן.

אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ

אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא.

מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם

כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.

מי ייתן ותהיה זו שנת תשובה, שלום ושלווה, חירות ושוויון, צדק וברכה, לכל בניה ובנותיה של קהילת הזיכרון של העם היהודי, ולכל תושבי הארץ ללא הבדל דת, לאום גזע מין ומגדר, שנה של קשב, חסד, שיח ודיאלוג, שותפות, פתיחת לבבות, עדות, זיכרון וברית, פיוס וקרבה, שלא יהיה בה שום צורך באיומים ועונשים, בעלבון והשפלה, בעריצות וכיבוש, בזעם ובנקמה.

שנה טובה וחומלת לכולם בארץ ובעולם