כשקרבה שנת תש“ו, היא שנת המאתיים למיתתו החטופה של רמח”ל¹, יצא קובץ שיריו, הוא אוסף יצירותיו הקטנות, שנפזרו פיזור אחר פיזור, מהן היו גנוזות בדפוסים בלתי מצויים ולא שזפתן אלא עין יחידים ומהן אף נשארו צרורות, חתומות וטמונות בכתבי־יד. הזכות נתגלגלה על־ידי ד“ר שמעון גינצבורג, שכבר זכה וזיכה אותנו, בתוך שאר הדברים הנוגעים לרמח”ל, ליצירתו ולחייו – ביניהם הוצאת יצירת נעוריו של רמח“ל, המחזה “מעשה שמשון”, מן הגניזה² – בספר־תעודות רב־ערך, הכולל אגרות רמח”ל ועניני המחלוקת שהיתה בינו ובין רבני הדור³. את מלאכות הכינוס, הבדיקה וההגהה של השירים עשה גינצבורג ברוב עמל ושקידה וצירף מבואות לכל שיר ושיר והערות, אבל לא זכה לראות את מלאכתו מושלמת בדפוס. ובינתים נחשפו מעט חדשות בשירי רמח“ל וכתב־היד של הספר היה צריך בדיקה מחדש והשלמה, והן נעשו בידי ד”ר בנימין קלאר, שהוסיף גם מבוא כללי לספר ⁴. אפשר לומר שהספר יצא מושלם מבחינה ספרותית ומדעית, וההוצאה, המצטיינת גם בצורתה החיצונית, יכולה להיחשב לפי זה כמופתית.

ואף־על־פי־כן יש להעיר להוצאת הספר, שצד חשוב אחד ביצירותיו של רמח"ל, התופס לפעמים את המקום הראשון בהן, ושבגזירת הגורל הכבד שהוטל על חייו של אחד מבחירי יוצרינו במאות האחרונות והכריע אותם היה הוא, ככמה מיצירותיו ומספריו עד היום, חבוש ימים רבים בטמון – צד חשוב זה כאילו לא נגעו בו מוציאי הספר.

ההיה רמח“ל “מקובל” גם ביצירתו הפיוטית, זו שמזמן ה”השכלה" היו רגילים לראותה כחילונית? שאלה זו ניסיתי לשאול זה קרוב לעשרים שנה וביקשתי לה פתרונים ראשונים, שהבאתי להם אחר־כך חיזוק וחזרתי והוספתי עליהם ראיות והוכחות⁵. לא קל לעקור מן הלבבות טעויות נושנות, שהכו בהם שורש, והמסורת של ה“השכלה” עמדה אל מולי, והמוסכם והמקובל היו נגד מסקנתי על ה“קבלה” של לוצאטו גם בשירתו. אבל אם הרבים הוסיפו ללכת בדרך הסלולה, היו מעטים שהראיות וההוכחות נראו להם. והם קיבלו את דעתי ואף חיזקו אותה⁶.

עם צאת ספר חדש של שירת לוצאטו, ספר שיריו – והם פרי תקופות שונות בחייו – לא היה זה רק מן הרשות, אלא לפי דעתי גם מן החובה, לבחון אותם גם מצד זה. מנסרת בחלל ספרותנו השאלה: האם עלינו לפתוח את תולדותיה של הספרות העברית החדשה מרמח“ל או מה”השכלה“? ויש לומר, שהחלטתנו בעניין זה אינה תלויה ברצוננו להתחיל מכאן או מכאן. היוצרים בתקופת ההשכלה ראו את רמח”ל כסולל דרך להם וכסופר מופת⁷ והם הלכו בארחותיו וחיקו את דרכי יצירתו, אף כי תפסו אותם על־פי דרכם⁸, ואין אנו בני חורין לשנות מן המטבע שקבעו ולנתק את החוט שהם הוסיפו לטוות בידיהם. אבל חפשים אנו עכשיו בתפיסת עיקרי יצירתו ושרשיה לפי השגתנו אנו, שאינה של “השכלה”, ואנו מרויחים אם מוצאים אנו שרשים אלו עמוקים מן השטח השכלי והחצוני, הרציונאלי, שספרותנו החדשה כאילו נפתחת בו.

המוציאים של שירי רמח“ל נתעלמו מהלכה זו. על כל פָּנים בפנים הספר. במבוא הכולל עסק ד”ר קלאר בשאלה זו והוא אף אמר בדברים ברורים, שאין “כל אפשרות של ערעור” לראיות שהבאתי שרמח“ל התעסק ב”קבלה" עוד זמן רב קודם גילויו של ה“מגיד”, ומזכיר את עקבות ה“קבלה” שגיליתי בכתב־היד של “לשון למודים” השלם, בן ג חלקים, שחיברו רמח“ל כשהיה בן י”ז, וזה הרס את כל החלוקה של חיי רמח“ל לתקופה לפני־קבלית ולתקופה קבלית, שכאילו התחילה בשנת העשרים לחייו, וד”ר קלאר נראה כמסכים לזה שהוכחתי, ש“מגדל עוז”, המחזה שנערך ונחשב כמעט כיצירה “אלילית”⁹, “אינו אלא משל למלחמתה ונצחונה של תורת הנסתר על תורת הנגלה”. ואף כי ד“ר קלאר נראה כאן כמודה בכול, ואף אומר, כי רעיונות אלו שלי ושל ד”ר שלום שפיגל, שהיה בין הראשונים שקיבלו דעתי, “תובעים שינוי ערכין וריביזיה גמורה בהערכת אישיותו ויצירתו של רמח”ל“, הוא נרתע מיד מעמדתו זו והגיע מהר לידי החלטה כמעט הפוכה. “שהתמונה המקובלת של רמח”ל אינה רחוקה כל כך מן האמת, ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה”. ולפי זה ראה את עצמו כפטור מן החובה לעסוק בגופי ענייניה של סוגיה זו בתוך ספר השירים.

והאומנם לא זזה משנה זו ממקומה גם בספר זה?

יש בספר קבוצה של שירים לליל חג הפסח, שרמח“ל בעצמו חיבּר פירוש להם “על דרך הסוד”. קבוצה זו נתפרסמה קודם בסוף הספר “דעת תבונות” (וארשה תרמ"ט), אחד מספרי הויכוח הקבליים של לוצאטו, יחד עם “מאמר הגאולה” שלו. והשירים קשורים בתוכנם ועניינם למאמר הזה. ונדפסו בספר זה שירי “חנוכת הארון”, החוברת שפרסם רמח”ל בויניציאה בשנת “ש”ם אצמי“ח קרן לדוד” (תפ"ט), והיא כללה ז מק“ן מזמורי התהלים שלו, או מזמורים שנעשו במתכונת המזמורים הללו, אם דעתו של אלמנצי בעניין זה תהיה לנו לעיניים¹⁰, והמזמורים מלאים כיסופי גאולה וקשורים היו כיסופים אלו ברעיונות וציורים קבליים, ויש למצוא אף להם סמוכים ב”מאמר הגאולה"¹¹. וכינויים וסמלים קבליים בולטים גם מכמה שירים אחרים. ויש שירים שאין לבארם ביאור שלם בלי ביאור “קבלי”.

אני אסתפק לפי שעה במועט ואני פותח את הספר וקורא קודם כל את השיר הראשון, והוא הקדשה לרבו המובהק של רמח"ל, ר' ישעיה באסאן. את השיר קבע המשורר בראש ספרו “לשון למודים” השלם, בן ג' חלקים, שעדיין מונח בכתב־יד.

בשיר מביע התלמיד את הערצתו לרב היושב בראש ישיבה, ופותח התלמיד את החרוז הראשון ב“יושב בשבת תחכמוני”, וכיון שהוא לו בבחינת “אבי אבי” הוא מכנה אותו “רכב ישראל ופרשיו”. עד כאן החרוז הראשון, והוא פשוט ומובן. אותם החרוז השני החורז עמו:

אינו פשוט ומובן במידה זו. אולם אפשר לפרש שהמאורות, מורי הוראה שבדור או במדינה, נתלים בו. אבל משורר כרמח“ל מדבר קודם כל בלשון תמונות, ותמונה זו כאילו חסרה את היסוד, ויש למצוא לה יסוד קבלי, שהמאורות, והם כינוי, “המאור הגדול” לספירת תפארת ו”המאור הקטן" לספירת מלכות¹², והם נתלו ברקיע העליון, שמפרשים אותו על בינה¹³. ועוד נראה אחר־כך, שיותר מכל מעטר התלמיד את הרב בעטרה עליונה זו. על־פי זה מתפרש אחר כך יפה זוג החרוזים הבא אחר החרוז הזה:

בחרוז הראשון יש מעין התמונה היסודית של ההאצלה, שהתחילה משביב הקדרות, עד שהאירה הנקודה של ה“חכמה” וממנה התחילה יצירת הספירות¹⁴ ו“אבן הראשה” שבחרוז השני היא הספירה מלכות־שכינה, המשפיעה על העולם¹⁵ – ויש באופן זה איזה מובן בחרוז זה ל“ופריו מתוק לחכי”.

ואף־על־פי־כן אין אולי בארבעת החרוזים הראשונים הביאור ה“קבלי” מוכרח, אבל ההכרח הוא בארבעת החרוזים האחרונים. ויש לשים לב לזוג החרוזים שביניהם – בין הראשונים לאחרונים. הראשון מזוג חרוזים זה הוא בעל מתכוֹנת מיוחדת, רחבה, – מעין “בריח”, – שבו נבלע מאמר תלמודי המדבר בשבחו של בעל הפלפול ההלכותי:

והחרוז הבא אחריו, הסוגר חרוז זה על חריזתו הוא:

“סיני” במובן התלמודי הוא בקי, ואין אנו מוצאים בכל השיר שבח והערצה לבקי, אלא לחריף ולחכם ולנבון. וקרוב יותר שהכוונה היא לסיני ה“קבלי” שהוא אחד הכינויים לספירת מלכות, האם התחתונה, שהיא כנגד האם העליונה, בינה. ולכך נמשכים החרוזים הבאים אחרי זוג החרוזים, והם המעריצים בּיחוד את חכם ה“רזים”:

בראשון מן החרוזים האלה אנו מוצאים את אמונה, והיא בעלת שתי הידים, שהן: אחת, הימנית, לבינה, ואחת, השמאלית, למלכות¹⁷ והפה (“הן בפיהו נכונה”) אף הוא יש בו דרך לבינה ולמלכות¹⁸. ובחרוז השני יש בעיקר מהערצת החכם והנבון: “אחריו יאיר נתיב” – ל“ב הנתיבות ששרשם ב”חכמה“, והיא בעצמה הנתיב הגבוה והמופלא בהם¹⁹, וצינור ההשפעה שבֵּינה ובין בּינה אף הוא נקרא נתיב, לרוב דקותו, ולא דרך²⁰; והוא מראה שוב על מקום הבינה, והמשורר אומר בכיוון ובמובן הרומז: “הא זה מקום בינה”, ויש כאן מן ההדגשה שהה' כאן מקום בינה לפי הידוע ב”קבלה“, ששתי הה”ין שבשם ההוי“ה רומזות הראשונה לאמא עילאה, לבינה, והאחרונה לאמא תתאה, למלכות. ויש כאן גם מעין שעשוע־לשון, בשינוי הקל מן הכתוב (איוב כ“ח, י”ב, כ): “אי זה מקום בינה”. ובספרי קבלה מובהקים רגילים לציין כתוב זה שכאילו נאמר על הספירה בינה²¹, כמו שמוצאים באותו כתוב את “כתר” ו”חכמה" ב“והחכמה מאין (“כתר”) תמצא”²². ובחרוז השלישי יש שוב רמזים לבינה, שהיא בין ההרים־הספירות ההר הגדול, ועל “ירום ונשא וגבה מאד” (ישעיהו נ“ב, י”ג) דרשו בזהר²³ : “מסטרא דנהורא עלאה דכל נהורין”, ופירשו את זה על בינה ²⁴. ויש שמוצאים בזה כוונה לשלש הספירות הראשונות²⁵, שהבּינה היא האחרונה שבהן והיא המביאה את השפע ממקור הברכה שלפניה אל שבע הספירות התחתונות הבאות אחריה. ואולי כוונתו של רמח“ל ב”הר נשפה, הר הגדול, ירום ונשא וגבה" להר הספירות בעל הרום העליון, ויבואר על־פי זה יפה החרוז האחרון בשיר: “נשוּא פנים הוא הראש, חכמתו תהום רבה”, והכונה בו ל“עתיק” וה“ראש הלבן” – הספירה הראשונה, “כתר”, או המתקשר עמה והוא עמה ראש אחד, לפי דעה אחרת, – ועל־כן “נשוא פנים” הוא הראש, ואחר־כך ברמז ל“חכמה”, הספירה השניה, שהיא גם “עומק המחשבה”, “עומק רום”²⁶ : “חכמתו תהום רבה”.

יש ערך מיוחד ליסוד הקבלי שבשיר זה, שחיברו רמח"ל כשהיה בן שבע־עשרה, – והשיר פורץ באופן זה שוב באותם הקוים של “תקופות” המשורר והמקובל, המתחלפות כביכול לפי הקביעות של היסטוריונים וסופרים.

רמח"ל חיבר את השיר הזה, כאמור, לכבוד רבו המובהק, שהיה ראשון לדעת את מסתריו, כפי שאנו רואים בספר האגרות והתעודות²⁷, והוא מכנהו בסוף השיר: “הרב הגדול, החכם הכולל”, “מאור עיני, חמדת לבי” – ואין “החכם הכולל” כאן במובנו של תואר זה בדור ההשכלה, אלא חכם בהלכה ובאגדה, בנגלה ובנסתר, כמו שניכר רב זה בספריו ובדרשותיו ובאגרותיו²⁸. והיה רב זה, כידוע, גם משורר חשוב, לפי טעם הימים ההם²⁹. והתלמיד גילה גם בשירו לרב זה ממסתריו, וביחוד כשהספר עצמו ששיר הקדשה זה הלך לפניו אף הוא לא כיסה עליהם בכול³⁰. ולא כך נהג המשורר בשירים ששר לחברים ולידידים בתקופה זו בחייו, או בסמוכה לה. שירים אלו חיבר לכבודם כשעלו במעלות החכמה והוכתרו בכתרים של פילוסופיה ורפואה באוניברסיטה של פאדובה. בשירים לכבוד החכמה הנגלית גם רוח השירה של רמחל “נגלה” הוא ואינו לובש לבוש של מסתורין. ואף־על־פי־כן יש גם בהם סימני מסתוריות, כגון כשהמשורר אומר בשיר לעמנואל כַּלְבו:

הכוונה ב“עז אלהים” ליראת אלהים, שהיא כותרת לו על פני העטרות של מחקר (פילוסופיה) ומרפא (רפואה), וזה לפי המאמר במדרש תנחומא (בראשית א), ש“התורה סולייתה ענוה וכתרה יראה”, ובזהר דרשו הרבה בענין חכמה–יראה³¹, ויש שגם בינה נקראה יראה³², ועוז אלהים הוא בינה³³, ועל־כן כאילו נחלפו פה “עז אלהים” ב“יראת אלהים”.

משהו מסימנים של אמונה במסתורין יש בסוניטה לכבוד אֵליה סיזאנה, שהמשורר שואל בה למלאכתם של רופאים המבקשים חיים לאיש, כש“חוקקי־דורות” כבר כתבו מות לו, ולאחר שהוא נואש מ“עֵינות תבונת איש” ש“מאד כזבו” הוא אומר לידידו:

מן ההערצה למסתורין יש בודאי בסוניטה היפה לכבוד ר' ישעיה רומאנין, ידיד קרוב לרמח"ל, שנתנה בראש ספרו הקבלי “תא שמע”, בה הוא רואה את תורת הרזים “כיפי ארמון נשגב בהיכל מלך,/ מלא כל חמדת עין, / זהב כלו מופז ואבני שהם,/ יושב לבלי אור לו בסתר חשך” – ועל זה כבר העיר גינצבורג במבואו לשיר זה. אבל יש להעמיק את ההבנה על־ידי הבהרת ענין הנר: “אם נר יאיר חשכו, כבודו יגל: / אור רב כן בדבריך,/ לראות פלאי חכמה אשר נסתרו”. אפשר שיש בזה רמז לנר הספירה האחרונה – מלכות שכינה – הדולק לפני התפארת³⁴, וספירה זו היא, כמקובל, בת (בן) החכמה ובה נסתרו פלאיה.

משירי ההספד שבספר השירים יש לשים לב מבחינת ה“נעלם” בעיקר לקינה על מות ר' בנימין כהן, שרמח“ל הקדים לה את תארי־הכבוד “מלאך ה' צבאות הוא הרב הגדול, המקובל האלהי” וכו'. הרב”ך היה תלמיד מובהק של ר' משה זכות, והיה מזקני המקובלים שבאיטליה בימי בחרותו של רמח“ל, ובאגרת הראשונה של רמח”ל שבידינו הוא מבקש ממנו פתרונים בענייני קבלת האר“י, והוא מכנוֹ “אוצר בלום סגולת חכמה, דמטמרן גליין ליה”³⁵ ובכבוד גדול ומיוחד פנה אליו הן באגרות שכתב אליו והן באגרות שכתב לאחרים והזכיר בהן את שמו³⁶. כמעט לא יצויר שיר הספד על רב זה שיצא מידי רמח”ל בלי רמזים מסתוריים.

בצורתה מתדמה קינה זו לקינת תשעה באב המפורסמת “אלי ציון ועריה”, וחרוזי הפתיחה שלה הם:

ולאחר חרוזי־פתיחה אלו באים החרוזים העיקריים, שבהם מתנה המשורר את צרתו, שהיא צרת הכלל, ומונה את שבחיו של הנפטר. בחרוזים אלו יש – ברובם – כינויים לנפטר, שהם גם כינויים לספירות, שהן מאורות העולם:

וכך מקונן המשורר קודם כל על ה“מאור³⁷ אשר חשך”, ועל ה“ארון אשר לוּקח”, שהוא כינוי מלכות־שכינה, לדעתו של בעל ה“פרדס”³⁸, ובעלי קבלת האר“י ראו אותו ככינוי אחר³⁹. ומכריעים בשיר קריאת שם הכתר (“הדר חמדת כתריה”) וכינויי שתי הספירות הבאות אחריו בחרוזים: “עלי מעין אשר נסתם / ובוש מבחר נהריה”. ודאי הוא, שהמעין הוא מעין החכמה, והנהר הוא נהר הבינה הנובע ויוצא ממנו – ה”נהר היוצא מעדן“⁴⁰. מן המכריעים לתפיסה זו שבשיר החרוזים “עלי צדיק אשר סכך / כעץ על כל עבריה”, וזו היא תמונה קבלית על הצדיק, ספירת יסוד, שהוא גם עץ נחמד למראה⁴¹, ואולי משום כך אנו מוצאים בסוגר של בית זה “ומחמד סוד סתריה”. כך יש לראות כינויים של ספירות ב”הדרת פני חמה“⁴² וב”זהב אשר הועם“⁴³. והנזר שהוא גאון יושר (“על נזר אשר הוסר / גאון ישרי טהוריה”) הוא עניין בפני עצמו שיש לשים לב אליו בקשר עם הנזר, שהוא סימנו המיוחד של יושר בן האמת ביצירתו הפיוטית העיקרית של רמח”ל – ב“לישרים תהלה”. ולא כאן המקום לעסוק בביאור זה.