קולו של המורה התרחק. לאט לאט נעלמה מעיני קבוצת הציירים, חברי. הרעפים האדומים שבצבצו מבעד לענפים, גזעי העצים שנשזרו זה בזה, הצמרות, כל הירוק הזה, כאילו נספגו לתוכי.
הייתי שקועה כולי בפיתולי הגזע, בקליפתו הסדוקה וזהב עלעליו, מנסה ל’תרגם' אותם לצבע ותנועה על הדף.
ישבתי בפינה מבודדת. רציתי להיות: – אני והנוף. – אני והנייר. – אני והצבע…
זכרתי כמה פעמים ישבתי בין חברי המציירים, מאזינה לסיפוריהם ובדיחותיהם, מנסה “לתפוס את הרגע”, ולהניח אותו על הדף…
ואיך, לא פעם, למרות הריכוז והמאמץ; למרות הנסיון, הנואש כמעט, לחדור לתוך הענפים המתעמקים, לתוך אווריריות השמים…
ולמרות הצעקה הפראית, מבפנים, להתמזג עם השיחים, להתאחד עם הפרחים ו“להיות” שמים ואור כדי לברוא אותם, מחדש, על הדף… – היתה כפיות הטובה הנוראה של האמנות, החמקמקות של ההשראה, “מוציאה לי לשון”, בדמות ציור גרוע, שאין בו אפילו “אמירה”!
לכן התרחקתי, סבורה שאם אתייחד עם הנוף, אצליח "לתפוס את הרגע״.
– “הרגע!” – פירושו דממה בחוץ ובפנים. העולם כולו נעצר ואיתו נשימתי.
אני מורחת צבע במכחול עבה, ו“משפצת” את הקצוות במכחול דק. מתבוננת, ממתינה שנייה… והנייר מתחיל “לדבר”:
– הוא “דורש” עוד נקודה אדומה כאן, עוד כתם צהוב שם. ולהכהות את הכחול המרגיז הזה!… שיהיה דווקא אפל!… ודווקא לידו, להבהיר את התכלת, שתהיה צחה, שתהיה ממש זוהרת. ואם אוסיף לה טיפת זהב?…
והצבעים מתחילים לחוג במעגל. גוונים ובני־גוונים יוצאים במחול מסחרר!…
אני עוצמת את עיני. מתרחקת צעד ועוד צעד; והנה הציור מביט בי בעיניים חדשות. ממרחק, ובעיניים חצי סגורות, הוא נראה שליו הרבה יותר מאשר מקרוב… כאילו יד אחרת ציירה אותו; ולב אחר תכננו! אני חוזרת למקומי. עלי להוסיף עוד צבע. והפעם – לסחוט ישר מן השפופרת. לשרטט עוד קווים.
– מה אני אומרת?
– לשרוט עוד קווים! (איך שתי המלים האלה כל־כך דומות!)…
הציור חייב להיפצע!… לצעוק!… להביע את הזעם הכלוא, שם, באפלולית בין העלים!
למרות השקט של הגזעים הכבדים והצמרות הכהות, אני יודעת שבין העלים מסתתרת צעקה!… אני שומעת אותה! צעקה של:
רצון לפרוש ענף יותר גבוה, יותר רחוק, עד לתכלת וענן!…
טבלתי את המכחול והרגשתי שאני שטה באורנז׳ הזוהר, שוחה בבורדו הייני, ונגרפת בתערובת הסמיכה של הירוק הארסי.
בקצה עיני קלטתי את המדרגות המובילות לחדרי השירותים ולמחסן, כשדמות מזרחית, שביס לראשה, קרבה למדרגות. על פי הדלי והמטלית שבידה הבנתי כי היא מעובדות־הנקיון.
עיניה השחורות היו תקועות בי כה חזק, עד שהרגשתי אותן על גופי. היא עמדה לרגע, מתבוננת בדף הצבעוני שבידי, והתפעלות אילמת על פניה. רגליה האמונות במלאכתה החלו לרדת למטה, אך עיניה הוסיפו להימשך לציור.
– מה… אתם… כולם… עושים? – שאלה בעברית מגומגמת.
– מציירים! – עניתי לה בחיוך, מנסָה להפיג את הזרות.
– “מציירים?” – חזרה אחרי, כשמקולה, מבטה ופניה, נשקפה השאלה:
״בשביל מה?"
ציטוטים מהרצאות בתולדות האמנות עלו באוזני וחזרו כלעומת שבאו. כיצד אסביר לה “בשביל מה” מציירים? – “אמנות לשם אמנות”? – “ריאליזם”?… והרי כל ה’כלים' שבידי אינם מתאימים לשאלתה.
היא ירדה למטה, לעבר המחסן, כשהיא שולחת אלי חיוך ולוחשת: “כל הכבוד!”
– כל חייה, כוחה, – חשבתי לי – נתונים לחומר ולמציאות כמוֹת־שהיא…
איך אפשר להעביר אליה את תחושת היצירה?… את הצורך הזה ב… ‘תפיסת’ הנוף, ו’הנחתו' על הדף?… – את מה שמתחולל בקרבך עד שאתה צר צורה?
היא מילאה את הדלי מים, והתחילה לקרצף.
– כל הכבוד לעבודה שלך! – מצאתי עצמי פתאום שולחת לעברה מלים.
פניה הוארו, והיא שאלה:
– את רוצה קפה?
נדתי בראשי.
לרגע קל כמו התחלפו התפקידים. היא שפתה את הקומקום, הביאה קפה וסוכר, מזגה, ובאמתלא שהיא “מכבדת” אותי, כביכול, התכופפה ישבה על ידי, כששתינו גומעות מהקפה המהביל.
מעמקי המחסן בקע קול הרדיו שפתחה. סלסולים מזרחיים, מלאי עצב וגעגועים, התמשכו כאנחות. היא האזינה להן, פניה קשובות ובעיניה חלום.
– היא ‘חיה’ את המוסיקה! – אמרתי לעצמי – גם היא ‘צורכת’ אמנות!…
ולפני שאאבד את הקשר איתה, שאלתי:
– את אוהבת לשמוע את זה?… וכשהנהנה הוספתי: למה?… בשביל מה?…
חכיתי לתשובתה כמו לפסק־דין. כל שנייה נראתה בעיני כיובל.
היא שאפה שאיפה ארוכה, כאילו ניסתה לתהות על שאלתי.
– הוי, בתי, – ענתה לי – זה כמו עשן, כמו הרוח… זה… – והיא עשתה בידה תנועה של פיזור באוויר – 'לוקח׳ את הצרות…
חייכתי – גם הציור "לוקח' את הצרות – אמרתי, משיבה לשאלה שלא נשאלה.
– יותר מזה – הוספתי – אני יכולה לעשות על הנייר מה שאני רוצה. את רואה את הגזע ההוא עם שני הענפים? – אני ציירתי רק ענף אחד… והענף ההוא? – הנה, הוספתי לו פֹּה אדום…
היא חזרה ונעצה מבט בנוף שעל הנייר, ושבה והתבוננה בנוף שממול.
הרגשתי איך היא מתאמצת לתפוס את דברי, אך אני המשכתי בסערה:
– מישהו אחר, יכול היה לשים פה כחול… ועוד מישהו, אולי את, – פניתי אליה – היית בוחרת בצבע אחר…
היא חזרה וזרקה מבטים, פעם לכיוון החורשה ופעם אל הדף.
היה משהו חתולי בתנועותיה. כאילו מרגע לרגע, היא מעיזה להתקרב אל דברי יותר ויותר.
– באמת? – שאלה, ולפתע, לשנייה אחת, ניצת אור בעיניה, – זה… אפשר?… – והאור בעיניה זרח.
ה“אפשר” המשתומם וה“באמת?” הבלתי מאמין עדיין, כמו גדלו פתאום, הצמיחו כנפיים וחגו סביבה במעגלים.
מרגוע תפס את מקום החומרה שסביב פיה ושפתיה נפתחו בחיוך.
מבטה נטש את הציור, ריחף גבוה מעל הצמרות, ממריא לנקודה בלתי נראית, בין העננים הוורודים. משהו התחולל בלבה.
– האם תפסה כי בידי האדם ליצור את נופו?… – האם הרשתה לעצמה, ולו לרגע, לברוא לה עולם בו היא המציירת?…
ולפתע – לא היתה כאן. הדלי והסמרטוט לא השתייכו לה, כמו שבלויי־הבגדים של סינדרלה לא היו קיימים עבורה בנשף.
עיניה היו נטועות באופק ופיה טרם שבע מן הפלא.
לקחתי את הדף; אספתי את כלי ופסעתי אל חברי, כשאני שולחת אליה מבט אחרון.
היא קרסה, בין הסבכים, נועצת מבט למרחקים; ואור החסד שפשט בפניה חזר והתלקח בנפשי…
– שטויות! – שמעתי קול בתוכי – כל ה“אור” הזה וה“חסד” הזה – זה מה“ראש” שלך!… וחוץ מזה, לא סיפרת לה… איך לפעמים, זה מול העיניים, הצבעים, התחושה… וזה לא יוצא, לעזאזל!…
עוד צבע, עוד מריחה… את מחליפה מכחול… וזה עוד לא…
עד שמגיע “תור” האצבעות!… עשרה מכחולי־אצבעות עובדים… האצבעות מורחות, מסתובבות… כולך צעקה!… את והציור!… את והיצירה!… ואחרי הכל, ה“כפוי־תודה” הזה “מוציא לך לשון”, ולא “יושב” על הדף!…
– את זה לא סיפרת לה, מה? – מה? – מלמלתי לעצמי, במרירות.
בתנועת־ראש חזקה זרקתי את הרהורי הכפירה, וחזרתי על עקבי:
– קחי את הטלפון שלי – אמרתי לה בהחלטיות – תוכלי להתקשר אלי כשתרצי… – יודעת יפה שהיא לעולם לא תתקשר, כי גם אם יהיה לה מה לומר – היא לא תדע כיצד!… ויותר מזה – אם גם תמצא את המלים – היא לעולם לא תמיר את העיסוק הבטוח בחומר בכפיות־הטובה של עולם היצירה!…
– הפסדת!… – קידם את פני המורה – בדיוק דיברנו על ההבדל בין ה“מודרני” ל“פרימיטיבי”!
הוא נעץ בי מבט מוזר כשהשבתי:
– ואני “בדיוק” חוזרת משם!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.