החלטת הוועדה המרכזת של ההסתדרות להעתיק את הבחירות למועד אחר, שייקבע במרוצת השנה – היא הד לרחשי הציבור ולרצון רובם המכריע של פועלי ישראל. ולא שחושיו הדמוקרטיים של הציבור הרחב מחודדים פחות מחושיהם של כותבי המאמרים בעיתוני האופוזיציה, אלא שחושיהם של כותבים אלה אטומים, כנראה, לרחשיו האמיתיים של הציבור בימים אלה.

ציבור העובדים בישראל, האמון על מסורת דמוקרטית בכל שלוחות חיינו הציבוריים, היה רוצה בקיומו של אותו אקט אזרחי, שבו עומדים למשפט פעולות נציגיו, הישגיהם ומחדליהם. בחירות אינן דחליל לציבור זה – לא לו ולא להנהגתו. גם מערכת־בחירות, כפי שהיא נהוגה בכל מקום בעולם, איננה סיוט והאזרח מקבל אותה כלוואי הכרחי לקיום משטר של חירות אזרחית.

אילו היו הדברים כך בארצנו – לא היה כלל מקום להעלות אפשרות של דחיית בחירות והן היו מקוימות במועדן כחלק מובן מאליו של אורח חיינו הדמוקרטי. אך הדברים אינם כך – לא ברקע הכללי שעליו נערכות הבחירות ולא באופיהּ של מערכת־הבחירות עצמה.

הנסיבות המדיניות והאחרות, שבהן נתונה הארץ בשעה זו,. ספק אם יש להן הקבלה באיזו מדינה שהיא בעולם, חיינו מעולם לא היו חסרי חוּמרָה, אך יש ימים של חומרה מצטברת וחריפה המחייבת ריכוז כל המאמץ האינטלקטואלי והרגשי של העם והנהגתו, בלי להסיחו לעניינים אחרים – ויהיו חשובים כאשר יהיו. כל הסחת דעת עלולה להיות הרת־גורל.

וגם מבחינת טיבה ואופיהּ של מערכת־בחירות בישראל, אין הדברים כך בארצנו. הפיצול המפלגתי והטמפרמנט הפוליטי שלנו הופכים כל מערכת־בחירות בישראל למערכה של הכל־נגד־הכל, מטילים לתוך מדורת הפולמוס כל נושא, בין שייך ובין אינו שייך למערכה ומניחים אחריהם צלקות שלפעמים אין חיינו הציבוריים יכולים לאורך־ימים להירפא מהן.

הבחירות להסתדרות בארצנו נבדלות מבחירות בכל איגוד פועלים אחר בעולם. אנו כמעט ההסתדרות היחידה בעולם המקיימת בחירות כוללות וישירות להנהגתה. בארץ שבה 85% של כוח־האדם העובד מאורגנים בהסתדרות – בחירות להסתדרות סוחפות למעשה למערכה כ70% מן האוכלוסיה המבוגרת ונהפכות כמעט לבחירות כלליות.

למי נחוצה הסערה הפנימית הזאת עכשיו? למי היא נחוצה בעצם הסערות המתקשרות עלינו מסביב?

הדמוקרטיה הישראלית אינה צריכה למערבולת זאת עתה. הדמוקרטיה הישראלית איננה קמה ונופלת, חלילה, עם לוח־העתים או עם לוח־השעון. הבוחר הישראלי אינו מצביע על־פי הקאַלֶנדאֶר אלא על־פי ההשקפה והמצפון. כבר היו בחירות מוקדמות בישראל, כבר היו בחירות מאוחרות וכבר היו בחירות במועדן ותוצאות כולן הוכיחו שהלוּח מילא אך תפקיד מועט בהכרעות הבוחר. ומי שתלה תקוות בלוח או בשעון התאכזב.

ההנהגה הנוכחית של ההסתדרות יכלה ללכת לבחירות אלה – אילו קוימו – בראש מורם ובביטחון. מי שמבחין ברחשי הרוח האמיתיים בציבור יודע, כי זוהי תקופה של הישגים וייצוב, ושאילו היה ללוח משקל מכריע בתוצאות של בחירות –לא היתה הנהגת ההסתדרות יכולה לבחור תקפה מתאימה יותר למבחן הדמוקרטי המחודש מאשר תקופה זו, בביטחון גמור בתוצאותיו. אין צורך בעדות ניצחת יותר לכך מתוצאותיהן של בחירות לאיגודים שונים ומרובים שנתקיימו השנה והמוסיפות ויוסיפו להתקיים גם בימים אלה באופן סדיר כחלק מן ההווי הדמוקרטי שלנו.

אבל שיקול הנוחות אינו יכול להיות – ולא היה – השיקול המכריע. אין זה פופולרי למפלגת־הנהגה להציע דחיית בחירות. אך הברירה היא בין פופולריות רגילה, מדומה, לבין – אחריות. אין שום ספק שכל חלק וחלק בהסתדרות, בשלטון או באופוזיציה, נאמן על אחריות ציבורית. אך האחריות הישירה למעשים ולמחדלים רובצת על הנהגה המהווה רוב בה. אולי זוהי הסיבה שבכללה יכולות מפלגות־האופוזיציה לקרוא למערכת־בחירות בשעה זו, גם אם לאמיתו של דבר אף הן אינן רוצות בכך.

ואולי הפריבילגיה לרצות דבר בביטחון שהרוב ממילא יכריע על היפוכו – היא יתרון של אופוזיציה. מפלגה האחראית להנהגת ההסתדרות מוכרחה לוותר על יתרון זה – ויתור שהוא מחירה של האחריות.

8 במאי 1963