החלטת הוועדה המרכזת של ההסתדרות להעתיק את הבחירות למועד אחר, שייקבע במרוצת השנה – היא הד לרחשי הציבור ולרצון רובם המכריע של פועלי ישראל. ולא שחושיו הדמוקרטיים של הציבור הרחב מחודדים פחות מחושיהם של כותבי המאמרים בעיתוני האופוזיציה, אלא שחושיהם של כותבים אלה אטומים, כנראה, לרחשיו האמיתיים של הציבור בימים אלה.

ציבור העובדים בישראל, האמון על מסורת דמוקרטית בכל שלוחות חיינו הציבוריים, היה רוצה בקיומו של אותו אקט אזרחי, שבו עומדים למשפט פעולות נציגיו, הישגיהם ומחדליהם. בחירות אינן דחליל לציבור זה – לא לו ולא להנהגתו. גם מערכת־בחירות, כפי שהיא נהוגה בכל מקום בעולם, איננה סיוט והאזרח מקבל אותה כלוואי הכרחי לקיום משטר של חירות אזרחית.

אילו היו הדברים כך בארצנו – לא היה כלל מקום להעלות אפשרות של דחיית בחירות והן היו מקוימות במועדן כחלק מובן מאליו של אורח חיינו הדמוקרטי. אך הדברים אינם כך – לא ברקע הכללי שעליו נערכות הבחירות ולא באופיהּ של מערכת־הבחירות עצמה.

הנסיבות המדיניות והאחרות, שבהן נתונה הארץ בשעה זו,. ספק אם יש להן הקבלה באיזו מדינה שהיא בעולם, חיינו מעולם לא היו חסרי חוּמרָה, אך יש ימים של חומרה מצטברת וחריפה המחייבת ריכוז כל המאמץ האינטלקטואלי והרגשי של העם והנהגתו, בלי להסיחו לעניינים אחרים – ויהיו חשובים כאשר יהיו. כל הסחת דעת עלולה להיות הרת־גורל.

וגם מבחינת טיבה ואופיהּ של מערכת־בחירות בישראל, אין הדברים כך בארצנו. הפיצול המפלגתי והטמפרמנט הפוליטי שלנו הופכים כל מערכת־בחירות בישראל למערכה של הכל־נגד־הכל, מטילים לתוך מדורת הפולמוס כל נושא, בין שייך ובין אינו שייך למערכה ומניחים אחריהם צלקות שלפעמים אין חיינו הציבוריים יכולים לאורך־ימים להירפא מהן.

הבחירות להסתדרות בארצנו נבדלות מבחירות בכל איגוד פועלים אחר בעולם. אנו כמעט ההסתדרות היחידה בעולם המקיימת בחירות כוללות וישירות להנהגתה. בארץ שבה 85% של כוח־האדם העובד מאורגנים בהסתדרות – בחירות להסתדרות סוחפות למעשה למערכה כ70% מן האוכלוסיה המבוגרת ונהפכות כמעט לבחירות כלליות.

למי נחוצה הסערה הפנימית הזאת עכשיו? למי היא נחוצה בעצם הסערות המתקשרות עלינו מסביב?

הדמוקרטיה הישראלית אינה צריכה למערבולת זאת עתה. הדמוקרטיה הישראלית איננה קמה ונופלת, חלילה, עם לוח־העתים או עם לוח־השעון. הבוחר הישראלי אינו מצביע על־פי הקאַלֶנדאֶר אלא על־פי ההשקפה והמצפון. כבר היו בחירות מוקדמות בישראל, כבר היו בחירות מאוחרות וכבר היו בחירות במועדן ותוצאות כולן הוכיחו שהלוּח מילא אך תפקיד מועט בהכרעות הבוחר. ומי שתלה תקוות בלוח או בשעון התאכזב.

ההנהגה הנוכחית של ההסתדרות יכלה ללכת לבחירות אלה – אילו קוימו – בראש מורם ובביטחון. מי שמבחין ברחשי הרוח האמיתיים בציבור יודע, כי זוהי תקופה של הישגים וייצוב, ושאילו היה ללוח משקל מכריע בתוצאות של בחירות –לא היתה הנהגת ההסתדרות יכולה לבחור תקפה מתאימה יותר למבחן הדמוקרטי המחודש מאשר תקופה זו, בביטחון גמור בתוצאותיו. אין צורך בעדות ניצחת יותר לכך מתוצאותיהן של בחירות לאיגודים שונים ומרובים שנתקיימו השנה והמוסיפות ויוסיפו להתקיים גם בימים אלה באופן סדיר כחלק מן ההווי הדמוקרטי שלנו.

אבל שיקול הנוחות אינו יכול להיות – ולא היה – השיקול המכריע. אין זה פופולרי למפלגת־הנהגה להציע דחיית בחירות. אך הברירה היא בין פופולריות רגילה, מדומה, לבין – אחריות. אין שום ספק שכל חלק וחלק בהסתדרות, בשלטון או באופוזיציה, נאמן על אחריות ציבורית. אך האחריות הישירה למעשים ולמחדלים רובצת על הנהגה המהווה רוב בה. אולי זוהי הסיבה שבכללה יכולות מפלגות־האופוזיציה לקרוא למערכת־בחירות בשעה זו, גם אם לאמיתו של דבר אף הן אינן רוצות בכך.

ואולי הפריבילגיה לרצות דבר בביטחון שהרוב ממילא יכריע על היפוכו – היא יתרון של אופוזיציה. מפלגה האחראית להנהגת ההסתדרות מוכרחה לוותר על יתרון זה – ויתור שהוא מחירה של האחריות.

8 במאי 1963

בימינו, לא מעשיך עומדים לך אלא הקצין ליחסי־ציבור. אם אין לך קצונה שלמה ליחסי־ציבור לספר פלאי מעשיך או להשיב מלחמתך שערה – מוטב התכנס בקונכיתך ואל תצא לשוק הציבור. אין לך קט בדמותך שאי־אפשר לעקם אותו בלי להיענש. וברבות הימים אפשר גם לשלח כל רסן ולעוות דמותך לחלוטין.

מעטות הדמויות שניחנו במידה כזאת של הגינות שוֹרשית ונאמנות מתמכרת לענייני הציבור כדמותו של שרגא נצר. אך באחרונה אתה מרגיש כמעט מאמץ לעוות דמות זאת בעיני הציבור. את פשטות חייו ונחבאותו אל הכלים –מציירים כרקימת משימות במסתרים. את לִבו הפתוח ונכונותו התמידית לעזור לאדם במצוקתו בלי גינונים – כתכסיס ללכוֹד ידידים. וגם בנים לתפארת שגידל לתנועה החלוצית לא גידל, כמובן, אלא כדי לחזק את שורות עצמו.

אין טענה אל הכותבים, זה הרגלם של כתבים בימינו לכתוב כעולה על רוּחם – או כעל רוּח המכתיבים. אבל יש לפעמים רגשה של כפיות־טובה מצד תנועה שאינה מתייצבת לימין אדם שחלקו גדול בעשיית התנועה הזאת לתנועת העם – בפרבר, בשכונות העוני ובעדות – ובקשירת המונים לדרכה של התנועה, ומוֹתר מכל – לאהבת ארצם.

כאשר יכתבו פרק זה בתולדותיה של התנועה, יהיה ל“איש המסתורין” הזה, שרגא נצר, דף יפה שלא יבייש או גוש או פלג אחר בתנועה כדי להוקיר משרת נאמן זה של הציבור.

10 ביולי 1963

היוזמה שנקטה הנהגת ההסתדרות להועיד נציגי הפועלים וההנהלות כדי לברר הלכה למעשה דרכי שיתוף הפועלים בהנהלת מפעלי המשק ההסתדרותי – ראוּיה לכל ברכה. כי יעלה כאשר יעלה שער המניה הרגילה של המשק המסועף הזה, אם לא ייעשה מאמץ להעלות את שער מניית־היסוד החברתית שלו – ייחודו של המשק הזה אינו ייחוד ולא נהסס לומר, כי בטווח ארוך גם עתידו עלול לא להיות עתיד.

כי משק הפועלים בארץ לא היה מעולם רק סך־הכל של נכסים ומפעלים חוֹמריים שהנהלה מוכשרת, מודרכת על־ידי רוח חלוצית, גיבשה אותם למדרגת ענק כלכלי. הוא היה ונשאר קודם־כל נכס חברתית עצום ואחר מעמודי־התווך של ההסתדרות – גם במערכה המקצועית שלה. אבל לא רק של ההסתדרות. הוא צייד את המדינה בכלי־פיתוח רב־תנופה והניח לכלכלה הישראלית מסד ציבורי איתן, אבן־פינה למשק־עם הנתון לשירוּת הכלל ולמרותו.

ואולם אם יש דבר המעיב על כיבושיו הגדולים של משק הפועלים, זוהי העובדה שעד היום לא הצליח להנחיל לעובד בתוכו הרגשה שביסודה תהא אחרת מזו שיש לעובד במפעל פרטי, כשם שלא עלה בידו לעורר בעובד עניין בלתי אמצעי ודאגה לגורל המשק הזה ולהתפתחותו.

איננו היחידים המתלבטים בשאלה זו. גם בכלכלה הפרטית בעולם –מטעמים משקיים טהורים – הולכת וגוברת ההכה, כי שיתופו של הפועל באחריות לתכנון הייצור ולפיתוחו הוא תמריץ עצום להתקדמות, אם לא תנאי מוקדם שלה. ואולם החשיבות החברתית הנוספת לכך במשקנו עושה את עניין שיתוף הפועלים מפתח לא רק להתפתחותו הכלכלית של המפעל אלא גם לצביונו הציבורי של המשק כולו ולשמירתו מפני עיווּתים חברתיים.

הקריאה לשיתוף זה איננה חדשה עמנו וימיה, כמדומה, כימי המשק הזה עצמו. ואם אנו תולים הפעם תקווה בבירורי הכינוס שנערך בחיפה ובמסקנותיו אנו תולים אותה במעשיות ההצעות. מזכיר ההסתדרות קלע היטב למטרה כאשר תרגם הפעם את התביעה הכוללת והמופשטת־מעט של השיתוף בהנהלותיהם, המרכזיות והמקומיות, לאלתר. אין זו תפיסה של מועט. זוהי תפיסה של אחריות. ייתכן כי דווקא דרך זאת, המצטמצמת, לכאורה, במספר מוגבל של ניסיונות, היא הקולעת ביותר להתקדמות בתחום זה, המורכב כל כך מבחינה אנושית ואדמיניסטרטיבית כאחת. רק ניסיון מעשי, מתוכנן בקפדנות, מבוקר ומפוקח בעקיבות ומבוצע בהחלטיות ובכנוּת, עשוי במרוצת הימים להראות לנו את הדרך היאה ביותר להפעלת עקרון השיתוף השיתוף על מרחבי משק העובדים כולו.

אין ספק: זהו אתגר חשוב, אם לא מכריע, למשק הזה. הוא מחייב הסברה רחבה בין הפועלים, נכונות פתוחת־לב יותר מצד המנהלים ועמידה בלתי־מתפשרת של הנהגת ההסתדרות. אך בשניים ייבחן משק זה בתקופה הקרובה: בריתוק ובניתוק. ביכולתו לרתק עצמו מחדש ובעוז אל העקרונות החברתיים שהונחו ביסודו, וביכולתו לנתק עצמו מן השגרה האדמיניסטרטיבית הרואה, גם בתום משק זה, פועלים ומנהלים כשני מחנות ולא כצוות שבידו הופקד גורל המשק.

תכניתו של א. בקר, שהובאה בשבוע שעבר לפני הכינוס בחיפה, מתכוונת להשיב על שני אלה. ואין לנו אלא לקוות, כי סגולת הראייה־למרחוק שציינה את מנהלי המשק ההסתדרותי בפיתוחו, תעמוד להם גם כדי לעשות את שיתוף הפועלים עוּבדה כּנה, שרירה וקיימת.

28 ביולי 1963

את הידיעה על תוצאות הדיונים במועצת הביטחון, שכל הארץ צפתה לה בסקרנות מתוחה, הכתירו כל העיתונים בכותרת שהיתה, בעצם, תמצית הידיעה העיקרית והנקודה המסעירה גם מבחינה ישראלית וגם מבחינה עיתונאית: “ברית־המועצות הטילה וֶטו במועצת־הביטחון.” הווטו ה־101 במניין והווטו הסובייטי הראשון במה שקרוי עתה “תקופת ההפשרה”. וטו שהוא, כמובן, ביטוי מובהק לעמידתה התקיפה של ברית־המועצות לימין השלום, הצדק והמשפט הבין־לאומי וגומר.

רק עיתון אחד, הרואה עצמו אפוטרופוס לא־קרוא למצודת הסוציאליזם המהפכני, פתח אתמול גיליונו בכותרת גדולה על חמישה טורים ואובייקטיבית להפליא בדיוּקה המשפטי: “לא נתקבלה הצעת הגינוי לסוריה” ורק בכותרת משנה הוסיף: “ברית המועצות הטילה וטו.”

ודאי יאמרו לנו: טעם אינדיבידואלי של עורך, ולא כל מה שמסעיר את הארץ כולה מוכרח להסעיר באותה מידה גם את עורך “על המשמר”. אבל אנו יודעים שזהו טעם “אינדיבידואלי” של כת שלמה המוכנה תמיד להלביש כל אמת מרה ומנוגדת להשקפותיה ולנבואותיה סרבל־של־טשטוש או מחלצות של מליצות מהפכניות. במאמר הראשי המהיר־מאוֹד באותו בוקר ובאותו נושא הספיק עוד “על־המשמר” למלמל על “רוח הפשרה והידברות בעולם הבין־לאומי” המתקרבת אוֹט־אוֹט־אוֹט “גם לאזורנו.”

מי אמר עיוורון? – עבדות.

4 בספטמבר 1963

ברשימתו ב“בשולי דברים” מאתמול משיב מ.ת. לדברים שנאמרו בטור זה לעניין תחרות תכניות הסיטי במנשיה. כותב הטור סבור היה, כי הוא מעיר הערה לגופו של עניין צורב אחד, שבו יכולות, כמובן, להיות דעות שונות, אך לא עלה על דעתו כי עצם התגובה יכולה להוציא את מישהו כאן משלוות נפשו. לכן – עוד שורות אחדות.

כותב הטור “בכל הכבוד” לא היה משנה במלוא נימה לא מתוכנם של הדברים שאמר ולא מסגנונם או מנימתם, גם אחרי קריאת הערתו של מ.ת.

בתוך יומיים הגיעו אליו תגובות שונות בכתב ובעל־פה, אך לא נמצא בין המגיבים איש שיגלה נימת “לגלוג” בשורות המעטות שנכתבו בחותם ההרגשה החריפה, כי “חלקה גרמנית” מטופחת בלב־לִבה של תל־אביב – עדיין לא הגיעה שעתה. ובאמרנו כך אנו נוקטים לשון מאופקת – כטעמו המאוזן של מ.ת.

כל נימוקיו של מ.ת. והכבדוֹת הנימוס והאצילות שהוא מכביד עלינו – ידועות. אנו מתייחסים אליהם בכל הכבוד, אך דעתנו לא שינינו. היה אולי לעירייה קשה פי כמה לסגת מן התכניות, אילו לא הכניסה מראש בתנאי התחרות סעיף שאינו מחייב אותה דווקא לבנות על־פי תכנית שתזכה בפרס. אם אמנם סעיף כזה כלול בתנאי התחרות כי אז – כפי שציינו בטורנו – זוהי עדות למידת־זהירות של הנהלת העיר וראשה, ועליה בלבד הם ראויים לכל הכבוד – כבוד שאנו רוחשים להם גם על מעלליהם בעיר הזאת, ששינו פני העיר מן הקצה אל הקצה.

ואולם אם כל הבעיה היא בנוסח המכתב שיש לשלוח לאדריכלים המצליחים אין לנו אלא לחזור בתוספת מה על הנוסח שהצענו:

“כל הכבוד לגאוני הבנייה, כל הכבוד לאדריכלים של השלמות” אבל – וזו התוספת – חולות תל־אביב אולי ישאו את הבניין; היסודות, בחשבון סטטי נכון, בוודאי ישאו אותו – תושבי העיר העברית לא ישאו אותו. מדוע? – נצרף לאדריכלים פרק בדברי ימי היהודים. הפרק יספק בוודאי גם את מ.ת.

אין בו שום לגלוג.

ועוד הערת סיום: אין זו הפעם הראשונה שנושא גרמניה עולה בעטו של כותב הטורים. סיבוכיו וסתירותיו של הנושא – כצריבתו. ההבחנה בין מותר ושאינו מותר אינה נראית לכאורה במבט שטחי, אולם דווקא מי שמאמין במלוא הכרתו המצפונית, כי כל מה שבא לחזק את ביטחוננו כשר בתכלית גם אם הוא מגרמניה, חייב לראות את הסייגים ולהצביע עליהם. אף זה היה אחד הדחפים לשורות התגובה המעטות – כתוכנן, כסגנונן, כנימתן.

12 בספטמבר 1963

חג הנח"ל – נוער חלוצי לוחם – הוא חג למקוריות המחשבה הביטחונית של ישראל, אבל הוא קודם כל חג של המקורות שמהם מחשבה זו יונקת.

זהו חג של כוח־ההמצאה החלוצי שאיננו מעתיק דפוסים ומסגרות, אלא יוצק תבניות משלו ותכנים משלו ומעלה אף מסגרת צבאית למדרגת ערך חברתי דינמי – חוט בחוטי הרקמה החברתית של העם.

במסלול עלוּם סובבים חיי־הביטחון של כל עם, ומסלול עלוּם שבעתיים גזרה עלינו המציאות הביטחונית שלנו. אך כל אשנב שנפתח מזמן לזמן אל יום־יומו של צבא־ההגנה־לישראל כמו קורע חלון אל חיים רוחשים של מחשבה ומאמצים ומעשים המעוררים השתאות – והוקרה. ולא רק על העוצמה שפותחה ועל הזרוע שנאדרה כמו בפלא־החלום, אלא על הרוח שנארגה בכל המעשים האלה, רוח ששום בית־נשק בעולם אינו מסוגל לחשל אותה – זולת בית־הנשק החלוצי שצמח ועלה מתוך שדות ישראל בשני הדורות האחרונים.

נח"ל – מחשבת־יצירתו ושקידת־פיתוחו – הוא ממיטב ביטוּיה של רוח זו, היצוקה בצא־ההגנה־לישראל כולו. כי מעטים הדברים בחיינו המבטאים בתמצית כזו את יעדי העם וכיסופיו כמו חיל־השלום הזה של אלפי צעירות וצעירים, בגרעינים ובהיאחזויות, הנושאים מוקדי־גבול על שכמם והמביטים יום־יום אל פני־השלום ואל פני־המלחמה בענווה של עובדי־אדמתם ובעוז של בוטחים־בצדקם – צבא־אלמגור של שלום העם וביטחונו.

אך אולי מעטים יותר הדברים הטופחים כל־כך על פני הקיטרוג הכולל על נוער ישראל כמו עצם קיומו של אותו גוף חלוצי מתנדב של מיטב הנוער – נחל איתן לאמונה בעם הזה ובעתידו.

לא קל היה למופקדים על מערכת הביטחון לשמר צביונו המיוחד של חיל זה, שמשולבות בו במידה הדוקה כזאת בעיות צבאיות־ארגוניות של חטיבה ביטחונית מובהקת ובעיות חברתיות של חטיבה התיישבותית, שגרעין הנח"ל הוא לה ראשית ההתרקמות כיישוב קבע. המאמץ לקיים שילוב זה והצלחתו הוא ביטוּי לראייה כוללת של צוֹרכי העם, כאשר מערכות הביטחון ומערכות ההתיישבות משלימות זו את זו ומשרתות יחד לא רק את חיזוק קיומנו כאומה, אלא גם את העיצוב המיוחד של דמותה.

חטיבות הנוער החלוצי הלוחם הן מן האתגרים הנעלים לנוער בימינו. חיזוקו של החיל הזה בשכבות נוספות של נוער מכל העליות ומכל הגיוסים יעמידו אותו לפני מתח חינוכי והדרכתי מחודש. אך דמותו ורוחו, שנשתמרו עד היום כנתינתם לפני חמש־עשרה שנה, הם ערובה ודאית לעמידתו של החיל גם במבחן התמורות שלפניו.

חג הנח"ל, כאחד מביטוייו המובהקים של צבא־עם חלוצי, יש בו כדי למלא גאווה וסיפוק לב כל אזרח בישראל, מדן ועד אילת, מירושלים ועד שדה־בוקר.

2 אוקטובר 1963

אין תור לטילים בברית־המועצות. ובחוּצות מוסקווה ולנינגראד וקיוב אין המוני־עם המחכים בתור כדי להשיג ראש־חץ גרעיני לארוחת־בוקר או פצצת מגאטון לארוחת־צהריים. אין תור לאלה – כי אין מחסור באלה. גם הסרט הנע של לווינים מוסיף לנוע ואין מחסור באסטרונאוטיקה. כל ענייני המרומים והחלל של ברית־המועצות מסוּדרים כנראה על הצד המעוּלה ביותר. אם יש קצת תקלות – אלוּ הן תקלות־יבּשה, תקלות ארציות של עדין אנאכרוניסטי מאוד שבו בני־אדם עדיין רוצים, קודם כל ולפני הכל, פרוסת־לחם.

ובלחם יש מחסור.

כי המשטר המהפכני דאג לגל: לביצור השלטון, להקמת מרכזי־שילוח־לחלל, לסיביר, לכל מקום שיד המדע והשלטון מגעת – ולהצבת תחנת־עיקוב אחר כל גרם־שמים. אך מעולם, בארבעים שנות שלטונו, לא חשב כלל על הקמת תחנת־עיקוב אחרי מידת רווחתו ששל האדם כאדם, ואחרי צרכיו כיצור אנושי, ולא רק כאריח בחומתו של משטר – ולוּ גם משטר הכובש חלל.

שישים מיליון איכרים ברוסיה. אדמה ברוכה. ארץ עיינות ותהום־רבה. הם שהניפו את דגל המהפכה. הם שחוללוה. על גבם של איכרים אלה חרשו כל החורשים מאז ראשית המהפכה ועד ימינו, ועדיין הם לחוד – והשלטון לחוד, חריש לחוד – וקציר לחוד. והיבול אינו יבול, והעם צריך ללחום לחמו.

לא נקיש מכאן ממשטר למשטר. לא נאמר כי מפני כישלון חרוץ זה בדאגה לאדם – הקיץ הקץ על הסוציאליזם כרעיון אוניברסלי וכשיטת־חיים. אך נלמד לפחות לא להתרגש מהעפת גרמים למרומים ומהקפות בחלל. מבצרי פיתום ורעמסס במדבריות מצרים עומדים עד היום לא רק כסמל להישגיה האדריכליים של תרבות עתיקה, אלא כתזכורת שהפרקטיקה של הקמת מגדלים וּבָמֳתֵי־עָב תוך עבדות אנושית – איננה חידוש של ימינו.

23 באוקטובר 1963

היתה אווירת־חג עצורה באולם התיאטרון ברחוב נחמני ביום החמישי שעבר. הבמה והצופים היו שותפים בעשייתו וּבראייתו כאחת של חיזיון נדיר מאוד בימינו: ריתוק חוליות במקום ניתוקן. קמה ברית התנועה הקיבוצית.

תנועות נפרדות, כנראה, זו מזו ביתר להט ובהתפרצות של אנרגיה רגשית גדולה יותר מבשעה שהן מתאחדות מחדש או מתקרבות לאיחוד. החטא נעשה בסערה. תקנתו – אפילו החלקית – בחשבון־הנפש, ולכן גם בהתאפקות. בחגיגיות עצורה. אך החג עמד באולם ומעיניהם של מאות הנאספים, חברי קיבוצים, כמו נשקפה בבהירות הכמיהה לאיחוד עמוק יותר, לניתוץ מחיצות.

האווירה באולם הפליגה הרחק מעבר להסדרים של הברית־הארגונית שהושגה על־ידי יושבי הבמה. אבל יושבי־במה הם הכורתים ברירותו מסדירים הסדרים, והם שקולים ומפוכחים ובין הברית והיצר יש מהם היודעים לכבוש את היצר הטוב דווקא – יצר האיחוד הגמור. הם טוענים למציאוּת פוליטית של מפלגות שאין להתעלם ממנה, ומציאות זאת – הם אומרים – מכתיבה סייגים וקודם כל: סייג ליצרים טובים. כאילו שכחו שהם עצמם מרקחים גם את המציאוּת הפוליטית הזאת. ואם מאיר יערי טוען כ לא ייתכן איחוד התנועה הקיבוצית בלי שיקדם לו איחוד מפלגות הפועלים, ולאיחוד המפלגות יש לו תנאים מגבילים עוד יותר – הנה הריבוע של העיגוּל.

ואולם כבר למדנו שהזמן מתגבר לפעמים על הרבה דברים הנראים במבט ראשון כחידה גיאומטרית כזאת.

תוכחה שהיא ברכה

באווירת־חג זו ננאמוּ נאוּמים ונברכו ברכות. כל מברך ראה בכינון ברית־המסגרת פתח לחובת־הלבבות: לאיחוד. אך היה מברך אחד שהוכיח כי העמוקה בברכוֹת היא לפעמים התוכחה. מעולם לא נתמזג הזעם מזיגה האַרמונית כל כך באווירתו של חג כפי שנתמזג בה נאומו הקצר והבוטה של ראש הממשלה. היתה זו תוכחת־מוסר עם אהבה כלל לא מסותרת. אשכול במיטב אֱמוּנתו החלוצית. ובעקבות דבריו – הקהל במיטב אֵמוּנו באשכול.

כל משפט שאמר להם לראשי־תנועה אלה – והוא דיבר אותם משפטים – יכול היה להישמע כדפוס־של־מליצה. “להיענות לקריאת העתיד”, “הסתערות מאוחדת על נגב ואל גליל” – כל אותן מטבעות שבקושי עוברות היום לסוחר אפילו בכינוסיהן של מפלגות גדולות. ואף־על־פי־כן לא היה בדבריו אף מהד־צלילם של ביטויי־תבנית. במקום שיש כנות – אין שִגרה.

משונה, אבל העם אוהב זעם. עדיין הוא נחוץ לו. ואשכול היה אותו ערב זועם ומוכיח ברמות הגבוהות ביותר. על “הפחד הזה לפסוע עוד פסיעות אחדות אל האיחוד,” על “הכוחות שאנו משחיתים על עצם קיומן וטיפוחן של מסגרות נפרדות לעומת הכוחות הדרושים לקריאת הימים.” הוא לא חשש שמא יעים את החג. ואכן, לא רק שלא העים אותו אלא שרוממו.

כמעט באת למסקנה כי כאשר ברכתו של מנהיג לעמו היא התוכחה – יש גדלוּת בשתיהן. בברכה ובמנהיגות.

3 בנובמבר 1963

שביתת פועלי הניקיון של רמת־גן נסתיימה. הפועלים חילצו את עצמם מן המלכודת שטמנה להם קבוצת מתעתעים וחזרו לעבודה. יעברו בוודאי ימים אחדים עד שמראה הניקיון ברמת־גן יחזור לקדמותו, אך את הלקח משביתה זאת אין להשהות אף לא יום אחד.

כי מה שהתרחש ברמת־גן אינו רק התעקמות ההיגיון הציבורי והארגוני אלא גם התראה חמוּרה לכל. להנהלתן של רשויות ציבוריות ולתנועת הפועלים המאורגנת כולה.

מסורתה של הנהלת העירייה ברמת־גן בהשהיית הטיפול בתביעותיהם הצודקות של הפועלים ובדחייתן, היא בלי ספק אבי ההתרחשויות האחרונות בעיר זו. גם עיקשותה לאחר פרוץ השביתה, עיקשות שנתכוונה להבאיש ריחו של ארגון־הפועלים אפילו במחיר הבאָשה מוחשית מאוד של ריח העיר – תרמה לא מעט להתפתחויות הבלתי־רצויות ולהחרפתן. עצם האפשרות שעירייה, המתיימרת בכל הזדמנות להתמודד עם שכנתה הבכירה תל־אביב, תפגר במידה כזאת אחרי תנאי־העבודה הנהוגים בכרך הסמוך לה – מוכיחה מידת פיגורו הסוציאלי של השלטון הנוכחי בעיריית רמת־גן.

אך תהא זו התעלמות ממשמעותה העמוקה יותר של שביתה זו, אם נחייב בלקחה את הנהלתה הנוכחית הנחשלת שת עיריית רמת־גן בלבד. חייבים בלקח זה ההסתדרות כולה, ויותר מכל – כמה פּלגים בתוכה. כי אם לא תיפסק מיד, ובכל הכוח המוסרי והארגוני של ציבור הפועלים, התופעה המעוותת הזאת של ועד־הנאמן־בעיניו־יעשה – הישגיהם של שני דורות בתחום המאבק המקצועי, שנקנו תוך עמל ויגיעה, עלולים לרדת לטמיון. מה שאירע ברמת־גן, שבה התערב והאריך את השביתה גורם חיצוני בדמות “ועד פעולה של גוש דן”, שסר אין לו ולפועלי הניקיון של רמת־גן, הוא אחד מגילוייו החמוּרים ביתר של עיווּת זה.

אין להסתדרות ברירה אלא לפעול נגד גופים אנטי־דמוקרטיים אלה במלוא כוחה וסמכותה. כל הקלת־ראש או סלחנות כלפי תופעה זו שאיננה אופיינית עוד לרמת־גן בלבד, עלולה להביא בקיעים חמורים בכל מבנה המערכת המקצועית. טובתו החיונית של הפועל מחייבת עמדה נחרצת זאת.

לא פחות מזה מצוּוה ההסתדרות על מערכת הסברה ענפה בין הפועלים, בניב המתאים לכל שכבה ושכבה בתוכם, על הסכנות האורבות לעניינם מדורשי־טובתם המדומים. תחום־הסברה זה לקוי מעט ועל ההסתדרות למהר ולתקנו.

מועצת הפועלים ברמת־גן והאיגוד המקצועי של ההסתדרות גילוּ בגרות ציבורית מרובה בטיפולם בשביתה זו. בה במידה מצוּוה ההסתדרות בכל מִקום לבחון טעמו של מאבק מקצועי, ואם איננו חורג במטרותיו ממדיניות השכר שהוּתוותה על־ידי ההסתדרות; אם הוא מוצדק מבחינה סוציאלית ואינו נוגד תנאי המקום ואפשרויותיו – על ההסתדרות, כמסורתה, להתייצב מלכתחילה בראשו ולהשמיט כל קרקע אפשרי מתחת רגליהם של מסיתים ודמגוגים למיניהם.

ואולם חמוּר מכל הוא הלקח שחייבת להסיק מפרשת רמת־גן מפלגת הפועלים המאוחדת, ובמידה מסוימת גם אנשים ב“אחדות־העבודה”.

חוֹדשים על חוֹדשים בוחשת מפ“ם בין הפועלים ואינה מחמיצה שום הזדמנות לחתור תחת מרוּתה המוסמכת של ההסתדרות. היא מקימה ועדי־פעולה ומפרנסת אותם בארגון וברוח – בארגון מסוּתר וברוח רעה. וכל מי שקם ומתריע על הגילוי הזה, כעל נגע סרטני העלול להחריב כל סמכות נבחרת של ציבור הפועלים המאורגן, זוכה לקיתוני־השמצה כמיטב לשון־מהפכנים בשעת זעמם. רק כאשר ועד־פעולה, שמפ”ם פירנסה אותו, מצמיח מתוכו קיצוניים גדולים ממנו הבועטים גם בסמכותו, מתעורר פתאום “על המשמר” להזיל דמעת־תנין ראשונה על “ועדי־פעולה המתקראים בשם דומה ועל קבוצת מק”י ואחרים שהשתלטו עליו" – על מרידה במרוּת שאנשי “על המשמר” יצרו אותה ושהיא עצמה לא היתה מעולם מרוּת מוסמכת ומוכרת על־ידי הציבור.

זה חינוך לאנרכיה – וזה שכרו. מי שמבקש להחזיק את החבל בשני ראשיו, אל יתאונן אם ראשו שלו עצמו נתפס בקולר. מפ"ם והנגררים אחריה ייטיבו לעשות, אם ילמדו בעצמם את לקח רמת־גן בטרם ימהרו, כמנהגם, להורותו לאחרים. זהו לקח עתיק. לקח הגולם הקם על יוצרו.

10 בנובמבר 1963

יובלה הארבעים של מגבית ההסתדרות בארצות־הברית, המותג בימים אלה בוועידה רבת־עדם בניו־יורק, איננו יובלו של מכשיר כספי בלבד. הוא יובלה של תנועה. כי רק לעתים נדירות שימשה העזרה החומרית גם מנוף־בנין וגם חותם־הזדהות, כפי ששימשה במשך ארבעים שנה תמיכתם של פועלי ארצות־הברית במפעלה של תנועת העבודה החלוצית בישראל.

שלוש שנים לאחר ייסוד ההסתדרות בארץ־ישראל נתכנס בארצות־הברית קומץ נאמנים לרעיון ארץ־ישראל העובדת וייסד ארגון שהיה מכוּון “להסיר את החרם מעל הפועלים היהודים בפלשתינה ולחזק את מפעלם שהוא הכוח המניע בתחיית העם ובמאמצי התחדשותו.” ואמנם היה צורך להסיר חרם, כי רוחות עוינים נשבו אז בצמרות ההנהגה של הפועלים היהודים באמריקה והרעיון של ציונות־עובדת נתקל בחומות של אי־הבנה וגם של התנגדות. אך צמיחתו והאדרתו של המפעל החלוצי בארץ יחד עם דבקותם ונאמנותם של אוהדים מארצות־הברית לא זו בלבד שהבקיעו את חומת ההתנגדות אלא שכבשו אותה ואת לבבות העומדים עליה עד שהם עצמם היו חומת־מגן למאבקה המדיני של הציונות, משען לפועלי ישראל וליצירתם.

מפעלים לאיסוף כספים למען ישראל אינם חיזיון נדיר בארצות־הברית. אולי הם חיזיון נפרץ מדי. אך ייחוּדה של הפעילות למען ההסתדרות היא שפנתה אל ההמונים היהודים, אל שכירי־יום בסדנאות ובבתי־החרושת, אל המהגר היהודי העממי, וקראה להם לא רק להושיט תמיכה אלא להתלכד מסביב לרעיון לאומי ואנושי נעלה – וליכדה אותם סביבו. ואז הסתבר כי יותר משהיתה זאת קריאה אליהם, היה זה הד לקריאת־לבבם של המונים אלא עצמם, שחיפשו בתוך הנכר משענת רוחנית וחוליית־קשר והזדהות עם עמם ועם מחדשי־פניו.

וייחודה האחר – שטיפה במרוצת השנים לא רק קשרי־אחווה בין המוני היהודים לבין פועלי ישראל אלא גם נטתה גשר־ידידות בין תנועת הפועלים בדמוקרטיה האמריקאית הגדולה לבין ההסתדרות. הפעולה המדינית המסועפת של ההסתדרות ביבשת המערבית לא תתואר כלל בלי יסודות ההבנה שהונחו על־ידי נאמניה שם, שהמגבית היתה להם ציר לפעילות ולהסברה.

ואולם הבעיה שלפניה עומדים ותיקי התנועה בארצות־הברית אינה נבדלת מזו העומדת בתקופתנו לפני ארגונים אחרים שם ולפני התנועה בישראל: איך להעביר מורשה מדור לדור, איך לעורר בדור הצעיר הרגשה של חרדה למפעל העם, חרדה שהיא ביטויה המובהק של הרגשת־שותפות; איך להעביר לנוער יהודי הגדל בתנאי רווחה וחירות אנושית ערכי־השייכות וערכי־הדאגה לתנועה חלוצית בישראל שמפעלה והישגיה הם, ביודעים או בלא־יודעים, גאונו של כל יהודי באשר הוא.

הביטוי המעשי של תמיכת ידידינו חקוק על עשרות מוסדות לחינוך, לבריאות ולסעד שהוקמו על־ידי ההסתדרות בעזרתם בכל פינות הארץ, וביחוד בערי הקליטה והפיתוח ובמרכזי הספר. אך הבחינה האמיתית של השותפות איננה רק בחיזוק “ידי הזהב” – של המדינה או של ההסתדרות. המבחן האמיתי הוא בהמשך חישולה של שלשלת־הזהב הרוחנית וביציקת חוליות חדשות של קשר ונאמנות שיבטיחו חיזוקה של שלשלת זאת והמשכה. על אלה מצוּוה היום כל חוג ציוני בארצות־הברית. באלה יבורכו ועל אלה מצוּוים שבעתיים נאמניה של תנועת העבודה החלוצית בארצות־הברית ביום חג.

1 בדצמבר 1963

הספר האפור של העוני, שהוּכן בקפידה על־ידי שר השיכון והפיתוח והוּבא לבירור ציבורי ראשון בצורת תכנית מקיפה לחיסוּל משכּנות העוני בישראל, עשוּי ליהפך לספר־התקוָה של דיירי המשכנות האלה, אם אמנם יעשו אותו הממשלה והכנסת נקודת־מוצא לגישה חדשה ונועזת כדי להעביר מוקד סוציאַלי זה מתוכנוּ.

כבר בשלוש השורות הראשונות של המבוא לאותו אוסף מדכא ומאַלף של מספרים ועוּבדות מקופּלת מציאוּת־חיים עגומה שיש בה כדי לטלטל כל אדם משלוותו: “שלוש מאות ואחד עשר אלף נפשות, שבעים ושבעת אלפים משפחות, שהן 14% מאוכלוסי המדינה, מתגוררות במשכנות עוני. בשלוש הערים הגדולות מגיע האחוז כמעט לשליש מכלל האוכלוסין” – כך תורת המצוּקה האנושית על רגל אחת.

בארץ שהעוני מגיע אליה ברבבותיו; בארץ שהיא קודם כל מקלט לרדוּף־מצוּקה, כמעט לא ייתכן למנוע היווצרוּתם של מוקדי־צפיפוּת בשיכּוּן, הנהפך במרוצת הימים גם למוקדים סוציאליים חמוּרים. גלי העלייה של שנות המדינה הראשונות הניחו את עיקרו של משקע זה, אך חלק ניכר של אותה תמונה מדכאה הוא ירושה עוד מימי המנדט, כאשר רווחתם של המוני־עם יהודים לא היתה כלל בחוג הדאגה של השלטון. אף־על־פי־כן, המספר העצוֹם הזה מפתיע ומזעיק.

איש אינו משלה עצמו, כי הבעיה הסוציאלית של ציבורנו מתמצית רק בענייני הדיור. נחשלוּת תרבותית, חברתית וגם מוסרית יכולה לדוּר בנוחות גם בדירות־פאר ולא חסרות דוגמאות לכך במציאותנו החוֹמרית והחברתית המשתנה. וכדי להעביר נחשלוּת זו מתוֹכנוּ נחוץ מאמץ מצורף של חינוך, דיור ותעסוקה וגורמים אחרים המעצבים חייהם של אדם וחברה. אך הצפיפות והדחקוּת בדיור הן מן הגורמים הראשונים המעוותים צלם־האדם, כשם שהן קרקע פּוֹרה ליציאת־דופן סוציאַלית וחותמה של חברה השוכחת את חסרי־הישע.

תכניות להקלת מצוקת הדיור של שוכני־העוני אינן חדשות אתנו. הן הועלו בזמנים שונים ובצורות שונות על־ידי רשויות ממשלתיות ומוניציפליות כאחת. ואולם ייחודה – ולכן גם יתרונה – של תכנית זו בהיקפה הארצי, ביסודיות המחקר והנתונים ובזווית־הראייה.

הגיש המקיפה של מחברהי התכנית, הממליצה על הסתערות־תנופה על הבעיה וראייתה כבעיה ארצית־לאוּמית והקמת רשוּת עליונה לטיפול בה, מפקיעה את הנושא מן התחום הבלעדי ומיכולתה המוּגבלת לפעמים של הרשות המקומית ורותמת בעולם מעשה־החילוץ האנושי הזה את המדינה כולה.

מצד שני, הסקר המפורט של כל מקום ומקום, הנתמך במספרים, במיפּוּי מדויק ובנתונים סוציולוגיים, מאַפשר לבחון בקפדנות סדר העדיפוּיות ולקבל החלטה לגבי כל מקום מתוך ראיית מרחב־הצרכים כולו.

ואולם חשוּבה בעינינו מכל היא זווית־הראייה שממנה רואה שר השיכון והפיתוח הן את מצוקת הדיור, הן את פתרונה. בכל דף מדפי התכנית עוברת כחוט־השני המגמה לא לפטור אותנו ממטרד סוציאַלי ולהעבירו משדה־הראייה שלנו אלא לפתור בעיה אנושית של המתגוררים בבתי דחקוּת אלוּ ולצרף אותם, כיחידים וכציבור, למעגלי יצירה.

התכנית כרוכה במאמץ כספי ניכר מאוֹד של המדינה, הרשויות המקומיות וגם של המשתכנים עצמם. יבואו המומחים ויבחנו את פרטיה, אף כי הרושם הברור הוא שיש־מומחים היתה גם בעיבוּדם של פרטים מכריעים אלה. היא כרוכה בתחיקה ובארגון. יבואו מומחים ייבחנו צדדים אלה של הפתרון. אך אַל יפורר המאמץ, והעיקר: אַל יוּשהה. טחנות התחיקה והביצוּע טוחנות לאט, אך הזמן המעוות פני האדם בדחקו ובעוניו –טוחן מהר. יחישו המוסדות המחוקקים והמבצעים פעולתם בטרם שוחק הזמן צלמם של דרי העוני ובטרם הוא מעקם דמות חברתנו כולה.

28 בדצמבר 1963

ההסתדרות נכנסת לשנת הארבעים וארבע לקיוּמה ברוּח שונה מאוד מזו שמנסים לצייר שוחרי־טובתה המדוּמים מחוץ למחנה־העובדים המאורגן. מהר יותר תתפּורר חזוּתם של מתנבאים אלה משייפגע אותו בניין רב־עוצמה שהיה ויישאר עוד ימים רבים ציר חברתנו המתחדשת וראש־החץ של התקדמוֹתה – ההסתדרוּת.

והיא תיכּוֹן עוד ימים רבים לא רק בזכוּת הישגיה, שאין רבים דוגמתם בתנוּעות פועלים אחרות, ולא רק משום שהיא ארוּגה כמעט בכל תא מתאי החיים המשקיים, החברתיים והתרבותיים של הארץ. היא תיכּוֹן ותתגבּר משוּם שהעקרונות שעל־פיהם נוסדה והמדריכים אותה כל הימים: כּוֹללות המקצועות המאוּגדים בתוכה, פעילוּת משקית עצמאית ועזרה הדדית, ורעיון אידיאי מַנחה – כל אלה לא זו בלבד שהוכיחו עצמם נכונים במציאותנו, אלא שהם מאוּמצים יותר ויותר כדרך־מופת על־ידי תנועת הפועלים החוֹפשית בעולם, כולל הארצות המפוּתחות ביותר. עקרונות אלה הוּכחו וחוּזקוּ בימי עצמאוּתנוּ כבימים שלפני קום המדינה, ובימינו אלה ממש כמו בשנים הראשונות לרִבונותנו.

כּוללוּת המקצועות ואַחדוּת המדיניוּת המקצועית סייעוּ למדינה להתוות את קווי הפּיתוּח של המשק ולעצב מדיניוּת כּלכּלית. במחיר סיכּוּן לא מבוּטל של הפּופּולריוּת, אך מתוך אחריוּת לגורל המשק שימשה ההסתדרות ביודעים כּלי־רעם עיקרי ללחצים שהיו מכוונים נגד המדיניוּת הכלכלית של הממשלה. היא קיבלה עליה סיכון חולף זה מתוך הכרה שיציבות וביטחון משקי של הארץ הם קודם כל מעניינו ומטובתו של העובד עצמו.

פיתוח המשק העצמי של הפועלים, מלבד מה שהוא משרת את צוֹרכי הפיתוח של הארץ באזורים החיוּניים ביותר, הוכיח עצמו כמשענת־כוח לעובד במאבקו על תנאי העבודה במשק הפרטי. והרעיון האידיאי המנחה של חברת־העובדים בנוּיה על צדק חברתי, נוטל מן ההסתדרות כל צביון צאֶכיסטי ומעמיד אותה עד היום ככוהן־חברתי מתקדם, הנושא גם משׂא גם דגל – כּוֹח־ראשון במעלה שהוא גם מקוֹר להנהגה הפרוגרסיבית של המדינה, גם מעוזה.

ואוּלם הבעיה, שהדינמיקה של חיינוּ מעמידה לפני ההסתדרות, מלפני כל ארגון ציבּוּרי, אינה בעיית העקרונות שעמדוּ במבחן, אלא בעיית הסיגול של דרכי הגשמתם לתמוּרות בחיינוּ ולמציאוּת החברתית והכּלכּלית המשתנה בקצב מסחרר.

לכן יש לקדם בברכה כמה מהלכים של הנהגת ההסתדרות המכוונים להחיש את קצב הסיגוּל הזה. אחד החשובים בהם הוא בלי ספק ההתקדמות, שעליה הודיע מזכיר ההסתדרות, לקראת הקמתן של הסתדרויות מקצועיות גדולות בתוך ההסתדרות. המגמה היא שבתוך מסגרת כוללת של מדיניוּת שכר אחידה, תינתן יתר־יכולת לעובדים, לענפיהם השונים, לסגל עצמם על־פי תנאיהם המיוחדים אל המדיניוּת הכללית, ומצד שני לתרגם את קוויה המרכזיים של מדיניוּת זאת לצרכיהם הספציפיים. הקמת הסתדרות פועלי תעשייה, אחת או שתיים, לפי הענפים, בחינת האפשרוּיות של הקמת הסתדרות אקדמאים ופיתוּח שיטה זו לגבי גוּשי מקצועות אחרים, עשויה לגוון את הפעילות המקצועית של ההסתדרות ולתת לעובדים לענפיהם השונים במסגרת המדיניוּת הכללית אפשרוּת־תמרוּן והכרעה רחבות יותר במערכה המקצועית.

בתמוּרה זאת, בהתחדשוּת חברתית במשק הפועלים, בהעמקת ההסבּרה לכל שכבות העובדים, טמוּן אוּלי המפתח לסילוּק הרבה מן הקשיים שפקדוּ את ההסתדרות באחרונה – שלא היו מעולם חיזיון נדיר בחיי ארגון תוסס ודינמי כהסתדרות, וכאז, כן עתה, הם לוואי להישגים גדולים.

וייאָמר עוד זאת: גם הניסיון לצייר פּירוּד בין ההסתדרות לבין הנהגת המדינה נדון, ככל הנבוּאות האחרות, לכישלון חרוּץ. הנהגת המדינה, שתנוּעת הפועלים עומדת בראשה, יודעת היטב, כי היציבוּת החברתית היא חלק בלתי נפרד מן היציבוּת הכּלכּלית ואוּלי אף תנאי נכבד לה. קיוּם מדיניוּת שכר מוּצדקת מבחינה סוציאלית וחיזוקה של ההסתדרות, שהיא גורם רב־משקל ביציבוּת החברתית הזאת הוא, איפוא, עניינה של הנהגת המדינה לא פחות משהוא עניינה של ההסתדרות. באותה מידה יודעת הנהגת ההסתדרות היום כשם שידעה תמיד מהי מידת אחריוּתה שלה לסייע לייצוּב כּלכּלי של המדינה ולהבטיח למשק תנאי התעצמוּת ושׂגשׂוג, שרק בּהם ערוּבּה לרמת־חייו של העובד, לעמידתנו בחזית הקליטה והפיתוח ובכל החזיתות החמורות האחרות.

בדאגה עּפוּלה והדדית זאת טמון סוד התקדמותה של הארץ עד כה, כשם שטמון בה, סוד הישגיו של הפועל. תוך שיתוף נאמן זה ומתוך אחריוּת לשליחוּתה – עוברת ההסתדרות בתקוות מחוּדשות ובביטחה את מִפתן השנה הארבעים וארבע לקיוּמה.

28 בדצמבר 1963