ברשימתו ב“בשולי דברים” מאתמול משיב מ.ת. לדברים שנאמרו בטור זה לעניין תחרות תכניות הסיטי במנשיה. כותב הטור סבור היה, כי הוא מעיר הערה לגופו של עניין צורב אחד, שבו יכולות, כמובן, להיות דעות שונות, אך לא עלה על דעתו כי עצם התגובה יכולה להוציא את מישהו כאן משלוות נפשו. לכן – עוד שורות אחדות.

כותב הטור “בכל הכבוד” לא היה משנה במלוא נימה לא מתוכנם של הדברים שאמר ולא מסגנונם או מנימתם, גם אחרי קריאת הערתו של מ.ת.

בתוך יומיים הגיעו אליו תגובות שונות בכתב ובעל־פה, אך לא נמצא בין המגיבים איש שיגלה נימת “לגלוג” בשורות המעטות שנכתבו בחותם ההרגשה החריפה, כי “חלקה גרמנית” מטופחת בלב־לִבה של תל־אביב – עדיין לא הגיעה שעתה. ובאמרנו כך אנו נוקטים לשון מאופקת – כטעמו המאוזן של מ.ת.

כל נימוקיו של מ.ת. והכבדוֹת הנימוס והאצילות שהוא מכביד עלינו – ידועות. אנו מתייחסים אליהם בכל הכבוד, אך דעתנו לא שינינו. היה אולי לעירייה קשה פי כמה לסגת מן התכניות, אילו לא הכניסה מראש בתנאי התחרות סעיף שאינו מחייב אותה דווקא לבנות על־פי תכנית שתזכה בפרס. אם אמנם סעיף כזה כלול בתנאי התחרות כי אז – כפי שציינו בטורנו – זוהי עדות למידת־זהירות של הנהלת העיר וראשה, ועליה בלבד הם ראויים לכל הכבוד – כבוד שאנו רוחשים להם גם על מעלליהם בעיר הזאת, ששינו פני העיר מן הקצה אל הקצה.

ואולם אם כל הבעיה היא בנוסח המכתב שיש לשלוח לאדריכלים המצליחים אין לנו אלא לחזור בתוספת מה על הנוסח שהצענו:

“כל הכבוד לגאוני הבנייה, כל הכבוד לאדריכלים של השלמות” אבל – וזו התוספת – חולות תל־אביב אולי ישאו את הבניין; היסודות, בחשבון סטטי נכון, בוודאי ישאו אותו – תושבי העיר העברית לא ישאו אותו. מדוע? – נצרף לאדריכלים פרק בדברי ימי היהודים. הפרק יספק בוודאי גם את מ.ת.

אין בו שום לגלוג.

ועוד הערת סיום: אין זו הפעם הראשונה שנושא גרמניה עולה בעטו של כותב הטורים. סיבוכיו וסתירותיו של הנושא – כצריבתו. ההבחנה בין מותר ושאינו מותר אינה נראית לכאורה במבט שטחי, אולם דווקא מי שמאמין במלוא הכרתו המצפונית, כי כל מה שבא לחזק את ביטחוננו כשר בתכלית גם אם הוא מגרמניה, חייב לראות את הסייגים ולהצביע עליהם. אף זה היה אחד הדחפים לשורות התגובה המעטות – כתוכנן, כסגנונן, כנימתן.

12 בספטמבר 1963