הקצף שבו נכתבים דברים בעיתונות על המועד שנקבע לבחירות להסתדרות – לא זו בלבד שהוא מעיד על אוֹבדן כל חוש־מידה, אלא שאין עמו גם ניסיון אלמנטרי של בחינת דברים לגופם. כל כך חריפה, כנראה, אצלנו הרגישות לדמוקרטיה עד שהיא דוחה כל בחינה של השכל־הישר.

מה הן העובדות?

הסתדרות העובדים מרכזת בתוכה כשני־שלישים של האוכלוסיה בארץ. בחירות בהסתדרות, על־פי עצם טיבה, הן בחירות הגורפות למערכה הציבורית את רובה של האוכלוסיה המבוגרת.

הבעיות העומדות לבירור ולהכרעה במערכת הבחירות להסתדרות אינן רק בעיות של האיגוד המקצועי. הן מקיפות כמעט כל חיי המדינה, להוציא ענייני חוץ וביטחון – אף כי גם הם משתרבבים לתוך המערכה בסערת־ויכוח. בהסתדרות מיוצגים גופים פוליטיים ולכן גם הנושאים העומדים לדיון הם בעלי אופי פוליטי כללי ואינם מוגבלים רק לענייני שכר ותנאי־עבודה.

הבחירות להסתדרות מתקיימות ביום אחד, בכל הארץ, בכל המקצועות – וגם מבחינה זאת אופיין כאופי בחירות כלליות למוסדות המדינה כולה.

אולי יש מי שרוֹאה את עצם העללות הזאת בצרות־עין. ובוודאי שיש חוגים – ושופרות של חוגים אלה – בארץ, שהיו מעדיפים לראות את ההסתדרות מכוּוצת בעניינים מקצועיים בלבד ונותנת דעתה ויוֹזמתה פחות על שטחים אחרים של חיי המדינה. לא נוכל להקל על חוגים אלה. העוּבדה נשארת עוּבדה: ההסתדרות היא כוללת, בעיותיה כוללות וכך גם אופי הבחירות אליה.

על רקע זה ונוכח העוּבדה, כי שנת 1965 היא שנת בחירות לכנסת השישית, חייב כל מי שיש עימו אחריות ציבורית לבחון האם נכון הוא לעשות את הבחירות הכלליות מופע שנתי, החוזר כל שנה, בארץ הזאת. האם נכון הוא להטיל אותנו כבר עתה –ולמעשה: מעתה ולמשך כל שנת 1965, כשנתיים ימים – לתוך אווירה של ערב־בחירות ומערכת־בחירות, שמעצם אופיה היא מערערת כל יציבות ומשבשת כל סדר־חיים תקין? האם מסע־בחירות החוזר כל שנה הוא –לפי המנטליות המיוחדת לנו – דבר המעמיק כבוד הדמוקרטיה או אולי מרחיק ממנה ועושה אותה נטל בעיני הציבור?

אין צורך להסביר לאיש חשיבות התחדשותם של המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים בפרקי־זמן קבועים. תנועת הפועלים בארץ והנהגתה ידעו זאת וקיימו זאת עוד בטרם קמו עיתוני־ערב בישראל. אך לא פחות חשוב הוא לא לעשות חיינו יום־יום חיים־של־בחירות, התלקחות יצרים, המשנים אולי מעט מאוד ביציבות ההנהגה, אך משחיתים כל חלקה של רצון־טוב ומשבשים לתקופה ארוכה אפשרות של שיתוף־פעולה קונסטרוקטיבי.

רק הבל או זדון הוא לתלות את העתקת מועד הבחירות בחששותיה, כביכול, של המפלגה הראשית בתנועת הפועלים. לציבור בוודאי ברור: מפלגה זו אין לה כל סיבה לחשוש מפני הבוחר, ובכל זמן שתלך לבחירות – היא תלך בראש מוּרם ובהישגים שהם לכבוד לה, לציבור הגדול של שולחיה, שהוא רוב בהסתדרות, ולהסתדרות כולה. וכל לחישות־ההבל האלה אינן אלא לפתיחת מערכה אם לא ראשיתה של מערכת־בחירות גופה. כדי לעמוד על הבלו של נימוק זה, די לציין כי ההבדל בין מועד הבחירות שהוצא על־ידי סיעת אחדות־העבודה או הסיעה הליברלית לבין המועד שהוחלט עליו – הוא בחמישה־שישה חודשים בלבד. רק המשלשלים ביציבות דעתו והשקפותיו של הבוחר יכולים להניח כי תקופה קצרה כזו דיה כדי לשנות באופן מהותי תוצאותיה של התמודדות דמוקרטית. יש להניח שמפלגת פועלי־ארץ־ישראל מעריכה כראוי את שיפוטו ויישוב־דעתו של הבוחר בהסתדרות שתוכל להאמין כי הם נתונים לשינוי בהשפעת כל רוח־מצויה כל מספר חוֹדשים. תוצאות הבחירות לוועדי עובדים במפעלים שונים, גם בתקופה האחרונה ביותר, חוזרות ומאשרות יציבות זאת.

אילו הודרכה מפלגת פועלי־ארץ־ישראל על־ידי הגיון התועלת המפלגתית הצרה – לא היתה, מבחינתה, תקופה נוחה יותר לקיום הבחירות מאשר שנת 1964, שנת הפשרת השׂכר. ההישגים הבולטים במדיניות־השכר החדשה מוּכרים על־ידי כל שכבות־הציבור כביטוי לעמידה תקיפה של הנהגת ההסתדרות על משמר עניינן וכביטוי להיענותה של הממשלה – שגם בראשה עומדת אותה מפלגה עצמה. אם תועלת מפלגתית היא הבחינה – כי אז, אולי יותר מכל מפלגה אחרת היתה מפלגת פועלי־ארץ־ישראל צריכה לטעון: בחירות עכשיו.

אך השיקול הציבורי הכולל הוא שהכריע. ועיקרו של שיקול זה: קירוב מועד הבחירות להסתדרות אל מועד הבחירות לכנסת, קיצור תקופת ההתמודדות, ריכוז המערכות הציבוריות והמבחן הדמוקרטי לשנה אחת – תקופת־זמן מספקת לפריקת כל יצרינו הדמוקרטיים, הטובים והאחרים כאחת.

החלטה זו היא ברוח חוקת ההסתדרות, היא בנתיב ההיגיון והאחריות הציבורית. והיא במיטב המסורת הדמוקרטית האחראית שהִנחתה את הסתדרות העובדים בישראל מאז.

1 במארס 1964