המדובר הוא במדריך הטלפון החדש ולא טעינו בכותרת. אין זה ספר טלפונים. זהו ספר פליטונים. כי רק אם תקרא את הספר הזה בבת־חיוך אתה סולח לתעלוּליו החביבים של המדריך הזה. כי אין לך דבר פרדוקסלי יותר מאשר ציוּד חדיש ואוטומציה מתקדמת מזה, וספר טלפונים המופיע בתחילת דצמבר ומעודכן בכל תגי העידכון עד – – – 30 באפריל.

מה למשל, משעשע אדם יותר מאשר לגור שישה חודשים בדירה אחרת, עם מספר טלפון חדש, שניתן לו על־ידי ראש הדואר, ולמצוא את עצמו בספר הטלפונים שיצא זה עתה מידי אותו ראש הדואר עצמו, במספר טלפון שמלפני המבול עם כתובת כדייר־משנה אצל נוֹח?

כאשר אתה שואל: מדוע" עונים לך: צריך היית להודיע על השינוי למנהל הדואר. מבין? הוא עשה את השינוי והודיע לי, עכשיו אני צריך להודיע לו שהוא עשה את השינוי.

ידידים מביטים בספר החדש, מחייגים את המספר, חוזרים ומחייגים – יש קול ואין עונה. אדם מוזר, חושבים הם, הוא ידידם המנוי x. לעולם איננו בבית. הם מקללים את הידיד. גם הידיד היה רוצה לרטון, אך לא על המחייגים.

מדוע לא צב?

אלף תירוצים לדואר ישראל, אך שום תירוץ אינו עומד בפני העוּבדה הפשוטה שלא רק בעולם הרחב, אלא גם בארץ – כך אומרים המומחים – כבר הגיעו לטכניקה של הדפסה המאפשרת לעשות בספר מסוג זה שינויים עד שבועיים לפני ההוצאה לאור. ואם לא ניתן – מביאים לפחות נספח של תיקונים בסוף הספר.

שנתיים צריך אדם בארץ לחכות למכשיר טלפון. ניחא. מדינה ענייה ויש לה צרכים קודמים. אך מדוע צריך לחכות עוד שנתיים כדי להירשם כראוי בספר? הן לכתוב אנו יודעים כבר שלושת אלפים שנה מינימום. עוד לפני קום המדינה.

כל חן המדינה הוא שהיא מדינה של פרדוקסים. אבל מה חטאה האיילה שעשו אותה דוגמה לחן הזה דווקא? היא, סמל קלוּת־הרגליים, היעילות, מדוע צריכה היא דווקא להתנוסס בשער הספר שקליפתו – דצמבר ותוכו – אפריל?

מדוע לא צב?

26 בינואר 1964

הקצף שבו נכתבים דברים בעיתונות על המועד שנקבע לבחירות להסתדרות – לא זו בלבד שהוא מעיד על אוֹבדן כל חוש־מידה, אלא שאין עמו גם ניסיון אלמנטרי של בחינת דברים לגופם. כל כך חריפה, כנראה, אצלנו הרגישות לדמוקרטיה עד שהיא דוחה כל בחינה של השכל־הישר.

מה הן העובדות?

הסתדרות העובדים מרכזת בתוכה כשני־שלישים של האוכלוסיה בארץ. בחירות בהסתדרות, על־פי עצם טיבה, הן בחירות הגורפות למערכה הציבורית את רובה של האוכלוסיה המבוגרת.

הבעיות העומדות לבירור ולהכרעה במערכת הבחירות להסתדרות אינן רק בעיות של האיגוד המקצועי. הן מקיפות כמעט כל חיי המדינה, להוציא ענייני חוץ וביטחון – אף כי גם הם משתרבבים לתוך המערכה בסערת־ויכוח. בהסתדרות מיוצגים גופים פוליטיים ולכן גם הנושאים העומדים לדיון הם בעלי אופי פוליטי כללי ואינם מוגבלים רק לענייני שכר ותנאי־עבודה.

הבחירות להסתדרות מתקיימות ביום אחד, בכל הארץ, בכל המקצועות – וגם מבחינה זאת אופיין כאופי בחירות כלליות למוסדות המדינה כולה.

אולי יש מי שרוֹאה את עצם העללות הזאת בצרות־עין. ובוודאי שיש חוגים – ושופרות של חוגים אלה – בארץ, שהיו מעדיפים לראות את ההסתדרות מכוּוצת בעניינים מקצועיים בלבד ונותנת דעתה ויוֹזמתה פחות על שטחים אחרים של חיי המדינה. לא נוכל להקל על חוגים אלה. העוּבדה נשארת עוּבדה: ההסתדרות היא כוללת, בעיותיה כוללות וכך גם אופי הבחירות אליה.

על רקע זה ונוכח העוּבדה, כי שנת 1965 היא שנת בחירות לכנסת השישית, חייב כל מי שיש עימו אחריות ציבורית לבחון האם נכון הוא לעשות את הבחירות הכלליות מופע שנתי, החוזר כל שנה, בארץ הזאת. האם נכון הוא להטיל אותנו כבר עתה –ולמעשה: מעתה ולמשך כל שנת 1965, כשנתיים ימים – לתוך אווירה של ערב־בחירות ומערכת־בחירות, שמעצם אופיה היא מערערת כל יציבות ומשבשת כל סדר־חיים תקין? האם מסע־בחירות החוזר כל שנה הוא –לפי המנטליות המיוחדת לנו – דבר המעמיק כבוד הדמוקרטיה או אולי מרחיק ממנה ועושה אותה נטל בעיני הציבור?

אין צורך להסביר לאיש חשיבות התחדשותם של המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים בפרקי־זמן קבועים. תנועת הפועלים בארץ והנהגתה ידעו זאת וקיימו זאת עוד בטרם קמו עיתוני־ערב בישראל. אך לא פחות חשוב הוא לא לעשות חיינו יום־יום חיים־של־בחירות, התלקחות יצרים, המשנים אולי מעט מאוד ביציבות ההנהגה, אך משחיתים כל חלקה של רצון־טוב ומשבשים לתקופה ארוכה אפשרות של שיתוף־פעולה קונסטרוקטיבי.

רק הבל או זדון הוא לתלות את העתקת מועד הבחירות בחששותיה, כביכול, של המפלגה הראשית בתנועת הפועלים. לציבור בוודאי ברור: מפלגה זו אין לה כל סיבה לחשוש מפני הבוחר, ובכל זמן שתלך לבחירות – היא תלך בראש מוּרם ובהישגים שהם לכבוד לה, לציבור הגדול של שולחיה, שהוא רוב בהסתדרות, ולהסתדרות כולה. וכל לחישות־ההבל האלה אינן אלא לפתיחת מערכה אם לא ראשיתה של מערכת־בחירות גופה. כדי לעמוד על הבלו של נימוק זה, די לציין כי ההבדל בין מועד הבחירות שהוצא על־ידי סיעת אחדות־העבודה או הסיעה הליברלית לבין המועד שהוחלט עליו – הוא בחמישה־שישה חודשים בלבד. רק המשלשלים ביציבות דעתו והשקפותיו של הבוחר יכולים להניח כי תקופה קצרה כזו דיה כדי לשנות באופן מהותי תוצאותיה של התמודדות דמוקרטית. יש להניח שמפלגת פועלי־ארץ־ישראל מעריכה כראוי את שיפוטו ויישוב־דעתו של הבוחר בהסתדרות שתוכל להאמין כי הם נתונים לשינוי בהשפעת כל רוח־מצויה כל מספר חוֹדשים. תוצאות הבחירות לוועדי עובדים במפעלים שונים, גם בתקופה האחרונה ביותר, חוזרות ומאשרות יציבות זאת.

אילו הודרכה מפלגת פועלי־ארץ־ישראל על־ידי הגיון התועלת המפלגתית הצרה – לא היתה, מבחינתה, תקופה נוחה יותר לקיום הבחירות מאשר שנת 1964, שנת הפשרת השׂכר. ההישגים הבולטים במדיניות־השכר החדשה מוּכרים על־ידי כל שכבות־הציבור כביטוי לעמידה תקיפה של הנהגת ההסתדרות על משמר עניינן וכביטוי להיענותה של הממשלה – שגם בראשה עומדת אותה מפלגה עצמה. אם תועלת מפלגתית היא הבחינה – כי אז, אולי יותר מכל מפלגה אחרת היתה מפלגת פועלי־ארץ־ישראל צריכה לטעון: בחירות עכשיו.

אך השיקול הציבורי הכולל הוא שהכריע. ועיקרו של שיקול זה: קירוב מועד הבחירות להסתדרות אל מועד הבחירות לכנסת, קיצור תקופת ההתמודדות, ריכוז המערכות הציבוריות והמבחן הדמוקרטי לשנה אחת – תקופת־זמן מספקת לפריקת כל יצרינו הדמוקרטיים, הטובים והאחרים כאחת.

החלטה זו היא ברוח חוקת ההסתדרות, היא בנתיב ההיגיון והאחריות הציבורית. והיא במיטב המסורת הדמוקרטית האחראית שהִנחתה את הסתדרות העובדים בישראל מאז.

1 במארס 1964

בישיבת הוועד המרכזת אתמול אמר י. אברך דברי הערכה לזכרוֹ של לוּאיס סיגל:

היו ללוּאיס סיגל שלוש תכונות שייחדו אותו ושמו עליו את כתר המנהיגות הבלתי־מעורערת של תנועת העבודה הציונית בארצות־הברית.

תכונת היושר הציבור, שאם רוצים – זהו בקווי־האופי, שסיגל עשה אותו אמת־מידה עיקרית לבחון בה ענייני ציבור. אפשר היה לדעת מראש ובוודאות שכאשר יובא עניין לשיקולו ולהכרעתו של לואיס סיגל, הוא יבחון אותו אמנם קודם כל מבחינת התועלת שתצמח מזה לציבור, אך לא פחות מזה מבחינת מחירה המוסרי של תועלת זו, מבחינת עיקרי ההגינוּת שהם מסד לחיי ציבור. זוהי סגולה המקנה לאיש ציבור סמכות־פנימית. זוהי סגולה המבצרת את הסמכות החיצונית ועושה אותה, לפעמים, בלתי ניתנת לערעוּר.

היתה לו תכונת ההתלהבות יחד עם השיקול המפוכח, שהיא בבחינתה היום־יומית מזיגה של דמיון־עשייה ביחד עם כושר־ניתוח אנליטי. היתה לו התלהבות לאין שיעור לכל רעיון חדש והיה לו פלס מחשבתי מאורגן להפליא לבחון ולאזן התלהבות עצמו ובצירוף הנדיר הזה לבנות אשר בנה.

והיה לו הכּשרוֹן לשזור רעיון ואידיאה חברתית בתוך מבנה שהוא לכאורה ארבוּני ותכליתי. הוא ראה נכוֹחה את מגמת הפרגמטיוּת שבחיי האדם האמריקאי וניסה להקנות לו רעיון באמצעות הלבוש הפרגמטי הזה. וזוהי בעצם מהותו של הפארבאנד שסיגל הקים בארצות־הברית: ארגון אמריקאי לביטוח חיים עם נשמה יתרה ישראלית – של ישראל החלוּצית, העובדת.

ועל כל התכונות האלו חפפה אהבה ללא מצרים לישראל, שוֹרשיוּת עמוקה של התעניינות ותרומה לתנועה, למעשיה וליצירתה.

אני מהרהר בשעה זו בדמות הטראגית של לואיס סיגל, האדם, שעמד כמו צוק בכל תפקידיו הציבוריים, כאשר חייו האישיים אפופים יסורי־איוב. ביום שבו הוכנס לבית־החולים נפטרה ראייתו אחרי שלושים שנות מחלה; לפני חמש שנים אבד לו בן אחד ולפני שנתיים עוד בן. והוא התהלך מלא־סער בתפקידיו הציבורים כאשר בתוכו מקנן אדם גלמוּד, מיותם ושכּוּל. אדם המנסה לשרות עם גורלו – ולא יכול לו.

אנו אבלים היום עם הפארבאנד, עם בית ההסתדרות בארצות־הברית ועם התנועה כולה על הסתלקותו של חבר גדול.

22 ביוני 1964

השבוע קראנו ב“על המשמר” מכתב למערכת בשם “מעשה בטופס” שאלמלא היה לו מחבר ישראלי מפורש היינו בטוחים כי אנו קוראים אחד מסיפור התעלולים של מיכאיל זושטשנקו.

זוהי עליל־גבורה של אזרח לבר קופת־חולים המספר איך נתפס בגלגל־השיניים של טופס־פיצויים מגרמניה ואיך נתגלגל הוא עצמו יחד עם הטופס במשך שנה וחצי בכל מחילות־הלשכה של המוסד – וחי.

הסיפור, כסיפורים אחרים מסגו, אינו גילוי נדיר בהווי המוסדי והלשכתי שלנו ומאחר שכבר הוא לתשומת־לב המוסד הנוגע לדבר הנחנו כי יעשה את שירותו –ולא היינו חוזרים אליו. אלא שדווקא תשובת המחלקה ליחסי־ציבור של קופת־חולים היא גירוי שאין לעמוד בו.

נקדים ונאמר: קופת־חולים היא אחד המוסדות שאנו מברכים כל יום על מציאותו ועל שירותיו ומי שהתנסה שנים בלעדיו רק הוא ידע להעריכו כראוי. אין זו בושה כלל למוסד רב־זכויות להודות בתקלה – לתקנה ולמנוע אותה בעתיד. אבל מגפת הקצונה ליחסי־הציבור לא פסחה גם על קופת־הבריאות והיא מסבירה באריכות נפתלת כי אמנם "פנייה אחת אבדה אך פנייה שנייה שהועברה למוסד ב־12.12.64 נענתה “במהירות”. ומה היא המהירות? 2.9.64, היינו: שבעה חודשים תמימים, וההסבר הארוך מסתיים בהבעת צער נוקבת על “שלא כל החברים יודעים להעריך את המאמצים המושקעים וכולי.” ובכן, נגדיל צערם של מייחסי הציבור ונאמר כי גם לאחר ההסבר לא נכמרו רחמינו על המאמצים ועל עושיהם ואנו שותפים יותר לצער שחיקתו של יחיד בין גלגלי מוסדות ומוחות אטומים־מעט וטפסת – עד ייאוש. ואם אין לעקור תופעות אלו מן השוֹרש אולי נזכה לפחות לכך שכאשר יועמד מוסד על תקלתו –יפעיל יותר את מערכת הייעול והתיקון ופחות את מערכת הטיוח וההחלקה, שהממונים ליחסי־ציבור רואים, משום מה, דווקא בה את כל חכמת תפקידם.

1 באוקטובר 1964

מפלגת הפועלים המאוּחדת הראתה אתמול מהי האלטרנטיבה השמורה אתה מול הניסיון של הידברות ושל מערך חדש בתנועת הפועלים. האלטרנטיבה היא רמקולים. הדבר שהעמידה מפ"ם מול השִכנוע ההגיוני הוא אזעקת המונים, לפי מיטב המסורת של קבוצות מהפכניות מאז.

אין ההפגנה אמצעי פסול במערכות ציבוריות. ושום מקום בארץ – לרבות המרכז החלוצי של כיכר דיזנגוף – איננו פסול להפגנה. הכיכר כבר ראתה הפגנות של מפ“ם – אפילו עם במות בידור – והנוהרים אחרי מפלגה זו לא נתרבו גם אחרי כיבוש הכיכר לשעה. מספר הנאספים אתמול הוכיח כי הם לא יתרבו גם אחרי הפגנה זאת. ובחברה דמוקרטית כחברתנו – אותה דמוקרטיה המבוקרת כל כך על־ידי מפ”ם – עדיין אפשר למחות ולהפגין, וקרוב לוודאי שעוד אפשר יהיה לעשות זאת ימים רבים בלי להישלח לארץ גזירה.

אך דבר אחד אי־אפשר: אי־אפשר להחזיק בחבל מכל קצותיו: גם לעמוד היום על הדוכן הלגיטימי של ההסתדרות מתוך ניסיון להשפיע על ההכרעה ומתוך הכרה במשקלה הדמוקרטי הקובע של הכרעה כזאת; גם לעלות למחרת על המתרסים בכיכר דיזנגוף בלהט הקרוב לקריאה־למהפכה; גם לחזור מחרתיים שוב בתמימוּת אל הדוכן הדמוקרטי כאילו מאום לא קרה. מוסר כפול כזה אי־אפשר לקיים לאורך־ימים.

כי מה שנחוץ לפועלים בישראל ולחינוך הציבור הוא לא קולם המחריש־אוֹזניים של רמקולים, אלא הסברה. בכל דוכני ההסברה המקובלים בחברה מתוקנת. בניסיון של שכנוע הדדי – עד להכרעה הדמוקרטית. אך לא בליבוי יצרים לאחר הכרעה. עצם העובדה שמפ“ם הגדירה מראש את מטרת העצרת “להזעיק את ציבור הפועלים כנגד מדיניות השכר” היא הודאה ברורה שציבור הפועלים אינו נענה למפ”ם בקריאה רגילה. אך הפגנת־הנפל אתמול הוכיחה, כי איננו נענה גם לאזעקותיה. וכי תבונתו מדיניות השכר החדשה, כי אז ידוּע בוודאי גם למפ"ם – מה שידוּע לכל מי שבא במגע עם פועלים – כי מדיניות זאת נתקבלה במידה גדולה מאוד של הבנה ומתוך הכרת ההישגים שהביאה עמה – אף כי נכון הוא, כי בתנאי המשק הישראלי הרבה תביעות מוצדקות של העובדים עדיין לא יכלו לבוא על סיפוקן.

אילו למדה מפ“ם לקח מכשלונותיה – ודאי היתה עוקפת להבא את הכיכר הזאת, כמי שעוקף מקום המוּעד לכשלונות. אך יותר משהפגנה זו היתה נחוּצה למפ”ם כדי לתקן את השכר – היא היתה נחוצה לה, כנראה, כאות לדרך שבה בחרה להדגיש מחדש את ייחוּדה ובדידוּתה.

“מערך ביוּרוקרטי” – כך קרא אתמול בכיכר דיזנגוף חבר הכנסת יעקב ריפתין למאמצי האיחוד הנעשים עתה על־ידי טובי התנועה החלוּצית. אכן, המערך בתנועת הפועלים עדיין הוא בשלבי התקווה. אך המערכה של מפ“ם נגדו הוא בשלב מתקדם. אם יש דבר שצריך להמריץ כל חלקיה של תנועת הפועלים להחשת הליכוד זהו האות שניתן אתמול על־ידיד מהערך החדש של מפ”ם בכיכר דיזנגוף בתל־אביב.

1964