אין האמת ערבה לאוֹזן, אבל היא סעד ללב.

לפלוֹני הבּעל בּעמיו היוּ שלוֹשה בּנים שהגיעוּ לפרקם. השׂיא את שלוֹשתם. עזבוּ הבּנים את אביהם ואמם ועשׂוּ להם בּתים, איש איש וּביתוֹ.

וההוֹרים, בּרצוֹן אללה, נעשׂוּ זקנים וּתשוּשים ולא יכלוּ לספּק את עצמם. קרא האב לבניו ואמר להם:

– הנעוּרים – תוֹר המתיקוּת, הזקנה – מרה כּלענה. היוּ לנוּ עזר בּזיקנוּתנוּ, כּמצוַת אללה.

אמרוּ הבּנים:

– טוּבנו – טוּבכם.

אבל בּלבּם חשבוּ: אדם קרוֹב לעצמוֹ, ואלה בּין כּך ימי אבלם קרוֹבים. יחיוּ איך שיחיוּ.

ולא נתנוּ להם לא אוֹכל ולא משקה, לא בּגד ללבּוֹש ולא נר להדליק.

היוּ חייהם מרים ממות.

בּוקר אחד – ינעם בּוֹקרכם, השוֹמעים! – אמר הזקן לזקנה:

– מה יהיה בּסוֹפנוּ?

השיבה:

– איני יוֹדעת. אתה הגבר וּלך הבּינה.

נטל הזקן את כּד המים, מילא אוֹתוֹ גללי אדם וּקברוֹ בּחצר תחת הכּיפּה. אחר נטל תּיבה של נפט, מילא אוֹתה יתדוֹת וּקברה בּפינה אחרת. הלך אצל בּנוֹ בּכוֹרוֹ ואמר לוֹ:

– בּני, יוֹדע אני שאין אתה משגיח עלי מחשש שמא אוֹכל לוּגמה משלך. אללה פּטרני מטוֹבתך. הוּא, יתעלה שמוֹ, הניח לי כּד מלא ותיבה מלאה. ואתה בּני בּכוֹרי, אחרי מוֹתי לא יקשה ממך למצאם, שהם טמוּנים בּחצרי.

כּילה דבריו ויצא.

קרא הבּן לאשתוֹ מן הקוּבּה ואמר לה:

– האשה, מכּאן ואילך השגיחי על אבי ועל אמי ולא תסירי עינך מהם. זכרי שלא יחסרוּ דבר! הביאי להם את ארוּחתם בּעתה, כּבּדי את בּיתם וכבּסי את לבוּשם!

אמרה האשה:

– די לי בּשלי. איני יוֹדעת כּלוּם ואיני עוֹשׂה כּלוּם.

גחן ולחש לה:

שטיה, אצל אבי יש כּך וכך. שמרי את פּיך שלא תגלי דבר לגיסוֹתיך!

התחילה מטפּלת בּהם וּמביאה להם להם מכּל טוּב בּיתה.

הלך הזקן אצל בּנו השני ואמר לוֹ אוֹתם הדברים. וכן עשׂה לצעיר שבּבּנים.

התחילו הכּלוֹת מתחרוֹת זוֹ עם זוֹ להיטיב עם הזקנים. כּל אחת רוֹצה להראוֹת בּעיניהם חרוּצה וּנדיבה מאחיוֹתיה – הכּל בּגלל הירוּשה.

בּא יוֹמה של הזקנה ונפטרה לעוֹלמה, היה הזקן מכלה עצמוֹ מצער, עד שאללה חס עליו ונטל את נשמתוֹ.

בּשעה שהמת היה מוּטל בּתכריכיו על האצטבּה, יצא הבּן הבּכור אל החצר, נדחק תחת הכּיפּה והתחיל מחפּשׂ אחרי הכּד. אחיו השני הלך אחריו כּגר אחר התוֹשב, וגם הצעיר עשׂה כּן. הסיחוּ דעתם מן המת וּביקשוּ את שהניח להם.

ראוּ האנשים ואמרוּ להם:

– הבּוּשה עליכם! אביכם עדיין מוּטל על האצטבּה ואתם מחטטים בּטוּבוֹ. המתינוּ עד שהאנשים יקבּרוּהוּ וינחמוּ את האבלים, ואחר כּך – אם הניח לכם מוֹלידכם גרש אחד אוֹ אלף גרשים, תשבוּ יחדיו וּתחלקוּם בּיניכם חלק כּחלק, כּמנהג בּני־טוֹבים.

הלכוּ וּקברוּהוּ בּחפּזוֹן והזמינוּ את הקהל לסעוּדת־הבראה, אכלוּ האנשים לוֹגמה מנזיד־האבלוּת והלכוּ לבתיהם.

והבּנים הלכוּ שלוֹשתם והוֹציאוּ את הכּד ממחבוֹאוֹ.

אמר הבּכוֹר:

– אני הבּכוֹר ולי מגיעים שני חלקים.

אמר השני:

– לי משפּחה גדוֹלה ולי מגיע יוֹתר.

והצעיר אמר:

– אני בּן־הזקוּנים, אוֹתי אהב אבינוּ, עליו השלוֹם והתפילה, מכּל בּניו, ולי מגיע יוֹתר.

היו מדיינים זה עם זה. התייראוּ פּן תשמענה הנשים והדברים יצאוּ ללהב, אמרוּ:

– לא נבוֹא לידי השתווּת. מוּטב שנלך אצל אדוֹננוּ הקאדי ומה שיפסוֹק נקבּל.

טענו את הכּד והלכוּ אצל הקאדי.

אמרוּ לוֹ:

– אדוֹננוּ הקאדי, אבינוּ הוֹרישנוּ את הכּד הזה, והוּא מלא מן הצהוּבּים (מטבּעוֹת של זהב). רצוֹננוּ שתחלוֹק אוֹתם בּינינוּ לפי הצדק וּלפי היוֹשר.

אמר להם:

– כּרצוֹן אללה.

כּרך את הלפה לראשוֹ, והיא גדוֹלה כּטס של נחוֹשת, ישב בּראש זקוּף ואמר:

– בני, ערוּ את הכּד על ראשי. מה שינוּח על המיצנפת לי הוּא, וּמה שיפּוֹל מזה וּמזה – שלכם הוּא.

אמרוּ:

– כּדבריך.

הפכוּ עליו את הכּד, פּיו למטה. בּיקבּק הכּד אחת וּשתים ונשפּך על ראש הקאדי. הרים הקאדי קוֹל צוָחה:

– סלקוּהוּ, ישׂרף אביכם ואבי אביכם! די, די לי!

אמרוּ לוֹ:

– לא, לא. אללה בּינינוּ וּבינך! בּרצוֹנוֹ הכּל שלך…

וערוּהוּ עד היסוֹד.

אחר חזרוּ וּמצאוּ את התיבה. הוֹציאוּה ופתחוּה והנה היא מלאה יתדוֹת, ועל מכסה התבה כּתוּב: “היתדוֹת הללוּ הן לפי־הטבּעת של האיש המניח ירוּשה לבניו!”