אללה דיבּר ודברוֹ לטוֹבה.
בּימים ראשוֹנים היה אמיר שליט על כּל בּני־ערב. שלח אללה יתעלה ונטל ערבוֹנוֹ. אחרי מוֹתוֹ אמר אחיו: “אחי מת ואין ראוּי לבוֹא במקוֹמוֹ חוּץ ממני”. וּבנוֹ של הנפטר אמר: “לי השלטוֹן ולי הכּבוֹד, שאני בנוֹ יוֹצא חלציו”.
היתה לוֹ לאח בּת נאה והנער אהבה. לקח את בּת דוֹדוֹ לאשה. היוּ רבים זה עם זה בשל האמירוּת: זה אוֹמר: “כּוּלה שלי”, וזה אוֹמר: “כּוּלה שלי”. יום מן הימים, לאחר שחַם לבּוֹ בריב, בּא הבּן אל אשתוֹ, היא בת דוֹדוֹ, ואמר לה בכעס:
– ארץ שאביך יוֹשב בּה, לא תדרוֹך בּה כף רגלי!
לקח עמוֹ כמה מבני־ערב והיוּ נוֹסעים ממקוֹם למקוֹם. בּאחת החנייוֹת אמר האיש לאשתוֹ:
– מה אעשׂה לרעבים ולצמאים האלה? ניפּרד מהם ונבקש מנוֹח לכף רגלנוּ.
אמרה לוֹ:
– כּדבריך, רבּוֹני.
לקח את אשתוֹ, את עדרוֹ ושניים שלוֹשה מעבדיו והימין, והאחרים השׂמאילוּ.
לאחר יוֹמיים אוֹ שלוֹשה הגיעוּ לארץ חריבה. צמאה כל נפש למים.
אמר אל הטוֹב שבּעבדיו:
– לך וּמצא לנוּ מים ולא נמוּת!
רכב העבד על הגמל לבקש מים. חיפּשׂ חיפּשׂ עד שמצא בצל דקל מעין מים קטן. בּיקש להתקרב אל המעין ולא יכוֹל: הצרעוֹת ירדוּ עליו כאגלי מטר וּמסביב לוֹ מוּטלים פּרקדן כּמאה איש, כּולם גבּוֹרי־חַיׅל שנפלוּ ליד המעין.
חזר העבד ואמר לאדוֹניו:
– מצאתי מעין מים, אבל רעה על פּני המים: כּל הבּא לשאוֹב מהם ימוּת. הצרעוֹת על המעין כּאגלי המטר והיצוּרים מוּטלים מסביב כּענקים. שאבתי חצי הכּד ונמלטתי. בּוא ובעיניך תראה ולא תשאל את נפשך: אמת דיבּר העבד אוֹ כיזב?
הלכוּ שניהם ונמצא הכּל כּדבר העבד, דבר לא נעדר. כּשקרבוּ ראוּ גבר מוּטל פּרקדן ונחיריו עוֹדן זעוֹת. דחפוֹ בן האמיר בּרוֹמח שבּידוֹ. נעוֹר הלה וּפקח עיניו. הגבּיה מעט את ראשוֹ (וּפניו נקובוֹת כּכברה) ואמר:
– לחסוּת אללה ולחסוּתך, בּן הנדיב! חלצני ממות!
הטעינוֹ על בּהמתוֹ והביאוֹ אל אהלוֹ. נתן לוֹ שיקוּי של מרפּא, מילא את פּצעיו כוֹתן, משחוֹ במשחוֹת והיה מטפּל בּוֹ יוֹם ולילה עד שהחלים.
כּשהחלים היה יוֹצא עם מצילוֹ לצייד, וּברכּת אללה היתה על צידם. מה שהביאוּ סיפּק להם מזוֹן בּשפע וגם הוֹתירוּ.
יֶרח ושניים ושלוֹשה יצאוּ יחדיו כאחים מבּטן וּמלידה. הציׅד שהביאוּ אכלוּ יחד והאוֹהל פּרשׂ צילוֹ הטוֹב על שניהם.
יום מן הימים אמר זה אל נקוּב־הפּנים:
– בּוֹא ונצא לציד, מזג־האויר מבשׂר ציׅד יפה.
אמר לוֹ:
– בּחיי מחמד, איני בטוֹב היוֹם. לך לבדך ואללה יישר דרכּך.
נשאר האיש בּאוֹהל, אכל ושתה והתענג על כ"ד.
לעת המנחה לקחה האשה את המטאטא והתחילה לכבּד את האוֹהל. כּשהיה נקוּב־הפּנים מאחוֹריה, החזיק בּה. כּשהרגישה שהחזיק בּה, הרימה את המָדוךְ והכּתהוּ על מצחוֹ. נפתח בּין עיניו שקע, שאתה יכוֹל ליתן בּוֹ ביצה של תרנגוֹלת. הוֹסיפה לוֹ כמה קללוֹת עד שהרפּה ממנה.
בּערב שב מחמד מצידוֹ הבּיתה. לאחר שאכלוּ ארוּחת־הערב והתענגוּ ברצוֹן אללה יתעלה, הציעה האשה את המיטה ושכבה עם בּעלה.
בּחשכּת הלילה אמרה לו:
– לא ראית את השקע שבּמצחוֹ? כּך וכך עשׂה וכך וכך עשׂיתי. לא ייתכן שאדם זה יוֹסיף לדוּר עמנוּ.
לבּוֹקר – ייטב בּוֹקרכם! – קרא מחמד לנקוּב־הפּנים ואמר לוֹ:
– יא חביבי, אין לך קרוֹבים כּלל? מיוֹם שאני מכּירך לא שמעתי אוֹתך מתבּרך לא באשה ולא בילד.
ענה ואמר:
– מחמד דוֹדי, שמעת מימיך: פּלוֹני הקיר יְלָדוֹ?
אמר לוֹ מחמד:
– יפה. הנה הסוּסים לפניך, בּחר לך את הטוֹב בּעיניך, רק את פּלוֹנית (הסוּסה) תניח לי, ורכב מזה לשלוֹם ואללה יישר דרכּך!
הבין הלה, שהאשה דיבּרה עליו באזני בעלה. נתלבּש מראשוֹ ועד כּף רגלוֹ, הלך אל הסוּסים, בּחר את הזריז מכּוּלם, רכב על גבּוֹ ואמר:
– בּרכּת אללה עמכם!
ענוּ ואמרוּ:
– שלוֹם באוֹמן אללה!
כּשהלך אמרה האשה לבעלה:
– רבּוֹני! לוּ תשמעני ונעתיק מן המקוֹם הזה. אנחנוּ מעט וזה בא פתאוֹם ומביא עלינוּ צרה גדוֹלה.
ענה האיש:
– כּמה הוּא יכוֹל לאסוֹף? ארבּעים אוֹ חמישים רוֹכב. מאלה אין אני מתירא. שכבי ושתקי!
היתה האשה מזהירה את בּעלה יוֹם יוֹם ולא שמע בּקוֹלה, עד שנתייגעה מלהזהירוֹ. אבל על משכּבה בלילוֹת היה לבּה נרגש ולא יכלה לנוּם.
בּלילה מן הלילוֹת התחילוּ בחוּץ הכּלבים צוֹעקים. דחפה את בּעלה ואמרה בבהלה:
– מחמד, מחמד, אנשים בּאים עלינוּ משם!
ובוֹ ברגע השׂתערוּ הרוֹכבים על העדרים ועל העבדים וקוֹל מר צוֹרח נשמע.
ירדה האשה והציצה מן החלוֹן: נקוּב־הפּנים בּראש כּוּלם.
בּיקש בּעלה לצאת מפּתח האוֹהל ונקוּב־הפּנים התיז ראשוֹ בסייף.
שמעה את המנהיג קוֹרא לאנשים ההוֹלכים עמוֹ:
– קחוּ אתם את העדרים, ואני – זוֹ שללי.
ראתה שכּלתה אליה הרעה, זירזה את מחשבתה למצוֹא הצלה. כּשקרבוּ הבּדוים ליקח את הסוּסים, הלכה אל הסוּסה הטוֹבה (זוֹ שבּעלה ביקש ממנוּ להניחה) והרחיקתה אל ירכּתי החצר. האכילה לה מידה מספּוֹא משוּבּח וחזרה לנפשה: “אם זוֹ עמי – שלוֹם לי”. ישבה לארץ וחלצה שד לתינוֹק.
כּשהרחיקוּ האנשים עם העדרים, הביא לה נקוּב־הפּנים את סוּסתוֹ, הרכּיב אוֹתה ואת בּנה והלך לפני הסוּסה.
היתה המחבּצה עמה על גבּי האוּכּף. מה עשׂתה? נעצה את המטה האחד בּריכבת ימין ואת המטה השני בריכבת שׂמאל ואת השלישי קשרה אל זנב הסוּסה. פּרשׂה על שלוֹשתם את עבּאיתה וצנחה בחשאי עם ילדה מעל הסוּסה. חזרה אל סוּסתה ההוֹלכת הרחק מאחרי המחנה, עלתה על גבּה, טפחה על צוארה, פּנתה מהר ורכבה אל קרוֹביה שבּמקוֹם פּלוֹני.
כּל פּעם שנקוּב־הפּנים הבּיט לאחריו, ראה את זוֹ מתנוֹדדת על סוּסתו והלך לדרכּוֹ בלב בּוֹטח.
הבּוֹקר אוֹר והאשה הגיעה אל קרוֹביה. סחה להם את הקוֹרוֹת אוֹתה מאלף עד תּיו. העניקוּ לה כבשׂים ועזים בּמקוֹם עדריה השדוּדים והיא ישבה עמהם וריבּתה את הילד עד שגדל והיה לנער עם הנערים.
יוֹם מן הימים שׂיחקוּ הנערים בּחוּץ, היוּ רבים זה עם זה בשל דבר של מה בכך, עד שאחד מהם אמר לוֹ דבר חירוּף:
– יֵחָרֵך ראש אביך, שלא נוֹדע מקוֹם קבוּרתוֹ!
שמע הנער ושמר את הדבר בּלבּוֹ. לימים בּא אצל אמוֹ ואמר לה:
– אמא, מזוֹהם אני ורצוֹני לרחוֹץ את בּשׂרי.
קמה האֵם, שפתה את הדוּד, הטילה לתוֹכוֹ שני כדי מים גדוֹלים, הבעירה אש תחתיו עד שהמים רצוּ סחוֹר סחוֹר. בּא זה, הניף את אמוֹ בין זרוֹעוֹתיו, הקריב ראשה אל שׂפת הדוּד וקרא:
– אוֹ שאת מגידה לי מי הרג את אבי, אוֹ שאני טוֹבל ראשך בּרוֹתחין!
בּה בשעה סחה לוֹ את קוֹרוֹת אביו מאלף עד תּיו. קם ואמר לה:
– הכיני לי צידה לדרך.
אמרה:
– בּני, עוֹד צעיר אתה, עדיין לא צימח שׂפמך.
ענה:
– אין התהילה למי שצימח שׂפמוֹ.
הכינה צידתוֹ. רכב הנער על סוּסתוֹ יוֹם אחד, יוֹם שני, יוֹם שלישי, עד שפּגש רוֹעה נוֹהג עדר. שאלו:
– יא חביבי, למי העדר הגדוֹל הזה?
ענה:
– לנקוּב־הפּנים.
שאל עוֹד:
– והיכן רבּוֹנך?
השיב:
– שם באוֹהל.
כּשקרב העבד הרוֹעה סמוּך לוֹ וראה את פּני הנער, זלגוּ עיניו דמעוֹת.
שאל:
– מה לך בּוֹכה?
ענה:
– בּחיר אללה, צוּרתך כצוּרת רבּוֹני, כּמוֹך כּמוֹהוּ, הנוֹהג והדיבּוּר.
שאל:
– מי רבּוֹנך?
אמר:
– מחמד, עליו השלוֹם והתפילה, זה שנקוּב־הפּנים הרגוֹ בסייף, כשהוֹציא בלילה ראשוֹ מן האוֹהל.
אמר הנער:
– אני בנוֹ. ואם ירצה השם, אקוֹם את דמי אבי.
אמר:
– טוֹב ויפה.
הלך הנער אל האוֹהל. מצא שם אשה זקנה שיננית (ששיניה גדוֹלוֹת). ראתה הזקנה את תּוֹאר פּניו וּמצא חן בּעיניה. אמרה לו:
– בּני, רצוֹנך לסוּר אלי? מוּטב שתלך אל האמיר, אל נקוּב־הפּנים, הלילה חוּפּתו, תאכל שם עם אנשיך ארוּחת־הערב, יתנו מספּוֹא לסוּסתך וּמשכּב רך יציעוּ לך ללינה.
אמר לה:
– אני אאכילך בּערב וגם לסוּסתי אאכיל. יש לי רב.
הוֹציא ארנקוֹ ונתן על ידה כמה דרהמים בּמחיר השׂעוֹרה. פּתח את שׂקי־האוּכּף ואכל עמה פּת ערבית מן המוּבחר. אכלוּ והתענגוּ על כ"ד. כּשכּילוּ לאכוֹל אמר לה:
– בּת־אנשים, היי בעזרי!
ענתה:
– בּרוּך הבּא בשם אללה!
הלכה הזקנה אל האוֹהל שנטוּ בּשביל הכּלה. הכּלה ישבה בתוֹך האוֹהל, מוּכנה למה שנגזר עליה. הסבּירה לה הזקנה פנים ואמרה לה בלחישה:
– בּתי רחימתי, לבּי עליך: זה אינו נושׂא אשה, שאינה נמצאת מתה למחרת הנישׂוּאים. אבל יש עמי כאן עלם אחד – השבח לבוֹראוֹ! אלבּישנוּ לבוּש נערה ואביאנוּ אליך, והוּא יעשׂה את הדרוּש לטוֹבתך.
אמרה הכּלה:
– אוֹדך, מרתי, ואשק ידך על לחיה ועל כּפּה.
חזרה הזקנה והלבּישה את הנער שׂמלת אשה. הביאתוּ עד אוֹהל הכּלה, והנערוֹת יוֹשבוֹת שם וּמרננוֹת. אמרה להן הזקנה:
– יַללה, בּנוֹתי, לכנה מפּה. החתן רוֹצה לבוֹא אל כּלתוֹ.
קמוּ הנערוֹת וּברחוּ בבהלה, משל לתרנגוֹלוֹת שזרקת אבן בּיניהן. והנער בּא אל הכּלה והשתעה עמה כרבע השעה.
לאחר רבע השעה קמה והחבּיאתוּ בירכּתי האוֹהל תחת כּנף היריעה, והיא עצמה ישבה על המרבד לחכּוֹת לחתנה. בּא החתן, ישב על ידה והשתעוּ יחדיו הוּא והיא. לסוֹף בּיקש לשכּב עמה.
אמרה לוֹ:
– רבּוֹני, מתיראה אני מפּניך, שאתה בא אלי כאיש־מלחמה. פַּתַּח את סֵיפך מעל מתניך ותלהוּ שם בּיתד.
אמר לה:
– מעוֹלם לא זז הסייף מעל מתני. ראי הצלקת שחרת האזור בבשׂרי.
ענתה:
– עשׂה הפּעם בּקשתי, פּתחהוּ.
קם נקוּב־הפּנים וּפיתח את סיפוֹ ותלהוּ ביתד. פּשט את בּגדיו ושכב.
בּאוֹתוֹ הרגע זינק בּנוֹ של מחמד כּנמר על הסייף, אחז בּוֹ והכּה את שׂוֹנאוֹ בכוֹח, עד שראשוֹ התגוֹלל לארץ. החזיק בּציצית הראש, הסתכּל בּוֹ רגע, אחר נתנוֹ בתוֹך שׂק־האוּכּף, ישב מרעיד ליד הנערה הכּלה ולא דיבּר אליה דבר עד עלוֹת השחר.
מנהגם של בּני־ערב, שהם שוֹתים בּבּוֹקר את הקהוה עם האמיר. היוּ יוֹשבים וּממתינים לוֹ בקוֹצר־רוּח:
– הנה הוּא בא!
– הנה הוּא מציץ מן האוֹהל!
– הנה חוֹד סיפוֹ!
– שתוק!
אך שעת הצהרים קרבה והאמיר איננוּ.
מיילדת זקנה, שישבה שם, אמרה בצחוֹק:
– אלך ואראה מה נוֹלד שם, בּן אוֹ בת.
נכנסה לאוֹהל, והנה – גוּף בּלי ראש.
צוחה משם:
– בּוֹאוּ, אנשים, מהרוּ!
קרוֹביו באוּ ראשוֹנים.
משראה הנער את אלה באים, קפץ מתוֹך האוֹהל, עלה על גב סוּסתוֹ ועמד לפניהם שוֹלף סיפוֹ.
קטל אחד מהם והקדים סוּסתוֹ פסיעה אחת, קטל שני והקדים סוּסתוֹ כדי פסיעה, היה קוֹטלם אחד אחד וּמקדים את סוּסתוֹ עד שהיוּ בידוֹ עשׂרים גוּלגוֹלת.
ראוּ הבּדוים את כּוֹח זרוֹעוֹ, קראוּ אליו:
– מה לך עלינוּ?
ענה:
– צאן וּבקר וגמלים ועבדים וכו' וכו', כּל מה שהיה לאבי וכלב זה גזל מידוֹ.
הלכוּ והבדילוּ את עדריו והביאוּם אליו. קיבּל מידם והלך לדרכּוֹ, והנערה המאוֹרשׂה הוֹלכת אחריו. וראשוֹ של נקוּב־הפּנים מרקד בּתוֹך שׂק־אוּכּפוֹ כאילוּ הוּא מרקד בּתוֹך לבּוֹ.
כּשהגיע לביתוֹ הוֹציא את הראש מתוֹך השׂק וזרקוֹ לרגלי אמוֹ.
ראתה האשה את השקע שבּין עיניו והשמיעה יללה של שׂשׂוֹן.
השׂיאה לבנה את הנערה שהביא, והיה לאמיר כּל בּני־ערב כּסָבוֹ ויוֹתר ממנוּ.
וּמי שאינוֹ כמוֹתוֹ, נבחר מחייו מוֹתוֹ!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.