המיועדת להיות / ישעיהו ברשדסקי
(מחיי הנפשׁות האובדות) 🔗
חנקה נולדה וגדלה בשפולי ההר, באותו חלק הכרך, ששם רק סמטות קטנות וצרות מתפתלות בין טורים עקומים של בתים דלים, נמוכים ודהויים…
ומיום שהתחילה מכרת כל שהוא את הנעשה מסביב, היתה רואה תדיר בסביבתה רק קדרות של דלות עגומה, נולות של עניות מזוהמה.
יחידי היה בסביב זו אותו הבית הגדול, שהיו בו שתי דיוטוֹת ושעמד נבדל מהכל באמצע חצר רחבה ונקיה המוקפת גדר של שבכת ברזל.
ביום דומה היה, כאלו אין נפש חיה בכל הבית. על רוב החלונות היו מורדים וילונות לבנים עד שעה מאוחרת אחר הצהרים, ודלת-הזכוכית הגדולה עם ידות-הנחושת הממורטות שלה – היתה נשארה סגורה כמעט כל היום…
רק בשעת בין-השמשות היתה מתחילה מסתמנת איזו תנועת-חיים בחדרי-הבית מבפנים, בחצר מחוץ.
ומשחשך היום והודלקו שני הפנסים הגדולים לשני צדי האכסדרה המפוארה, היתה תנועת-החיים הולכת ומתרבה, הולכת וגדולה משעה לשעה…
בטור החלונות הגדולים של הדיוטה התחתונה מימין לדלת-הזכוכית היה נגלה אור בהיר של מנורות רבות…
פלגי-אורות גדולים היו שוטפים משם וממתאים את החצר הרחבה…
מקצתו של אור זה היתה מגיעה גם עד איזו מהבתים הדלים והקודרים שבסמטה הקרובה והאירה קרן-זוית של זה, שפולי-גגו של אחר…
וזמן מועט אחר כך היו מתחילים נשמעים בתוך הבית ונשאים ברוח מסביב צלצלי מנגינות עליזות, מנגינות מחול – רועשות.
באותה שעה היו נראים מבעד לארג השקוף של הוילונים המשורגים צללים סובבים במהירות, צלליהם של זוגות מחוללים…
ובהפסקות שבין מחול למחול, היתה בוקעת ועולה תרועת שחוק גדול.
מאחורי דלת הזכוכית היו נראים זוגות חבוקים עולים ויורדים במדרגות השיש הרחבות.
בדיוטה העליונה היו נשמעות דפיקות של דלתו נפתחות ונסגרות בשאון, ובאותה שעה היו אורות מופיעים ומתעלמים פעם בחלון זה ופעם בחלון אחר של דיוטה זו…
ובמדה שהיתה השעה מאוחרת יותר – היו המנגינות, המחולות והשחוק נעשים רועשים, עליזים ומוהלים יותר ויותר…
פוסקים היו רק סמוך לאור היום…
ומשעה שעמדה חנקה על דעתה – מבטת היתה במין רגש משונה, שאי אפשר כלל לבאר בדברים, אלה חיים המיוחדים הללו שבתוך אותו הבית הגדול.
מפני מה הם משונים כל כך מזה שבסביבתם – לא יכלה לברר מתחלה לעצמה היטב.
דבר זה הוברר לה רק מעט מעט, במשך שנים רבות.
אלא שאפילו אחר כך, כשידעה כבר, מה עסקן של הבריות הללו, – לא היתה יכולה להסתלק מההרהורים המשונים, שהיו מתעוררים בקרבה בלי-רצונה…
הרבה, הרבה מחשבות היו מזדעזעות ורוחשות במסתרי-נפשה, כשהיתה עומדת בערבי הקיץ לפני ביתה הקטן ובערבי החרף – בתוך הבית אצל החלון, – עומדת ומסתכלת בבית הגדול ההוא, שבתוכו כל כך הרבה חדוה…
כלום “אלה” חסרות שום דבר?
לעבד לעמד אין הן צריכות כלל…
כל היום הן ישנות, ובלילות – רק מחול ושחוק, אכילה ושיה…
וכמה נאים הם המלבושים הללו, שהן לובשות תדיר!
מלבושים מגוהצים ומקושטים כל כך אינם נראים כלל בסמטות הללו, ואפילו ברחובות הנהדרים אפשר לראות כמותם רק לעתים רחוקות בערך, רק מבעד לחלונות של איזה אולם-חתונוֹת…
דבר זה מעורר יותר מכל את דמיונה של חנקה.
חושבת היא הרבה על ענין זה בשעות היום הארוכות והמשועממות, כשהיא יושבת עם עשר נערות שׁכמותה, בחדר הצר והנמוך ומדבקת בלי הפסק את הקופסאות של ניר העגולות והרבועות.
חושבת היא לפרקים על ענין זה בשעת בין-השמשׁות כהה של קיץ, כשהיא חוזרת לביתה עם חברותיה יגעה ורצוצה מעבודתה.
ולפרקים, בלילות-הקיץ החמים, כשהחם הכבד והאויר המעפש והמחניק אינם מניחים לה לישן בתוך הבית הקטן והנמוךְ, והיא קופצת מעל משכבה ויוצאת לחוץ לבושה רק כתנת וכסות קרועות ובלות, – עיניה נמשכות בלי-רצונה ובלי-ידיעתה אל אותו הבית הגדול, שמהחצר הרחבה המקפת אותו נושב עליה אוח קלילי קריר קצת…
זמן רב מסתכלת היא, מקשבת בשימת-לב רבה.
ובתוך ההרהורים המשונים והבלתי-ברורים, המתעוררים בנפשה, כמו מאליהם, בלי ידיעתה כלל, – הולך ומסתמן יותר ויותר איזה רעיון מסוים, שמעביר חום-קדחת חזק בכל אבריה…
לבה מתחיל מפרכס, ראשה סובב, רקותיה דופקות.
ומתוך הבית הגדול בוקעת ועולה מנגינה עליזה, מנגינת-מחול סוערת, רועשת…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.