קצת אמרות וחשבונות ישנים. – דרך קרעים וניגודים. – למעשים חדשים

אוהבי-ישראל ושונאי-ישראל מבחוץ – בית צ’מברלין הגרמני ובית ולאדימיר סוֹלוֹביוֹב – כולא עלמא לא פליגי, שישראל עשיר הוא; במאי פלגי – עשיר במה? הללו אומרים: עשיר בממון, והללו: גם ברוח. שונים מהם האפולוגטיקים מבני-ברית, בפנים, אותם שבעי-הרצון, רוויי-העונג, ברוכי מידת ה“נחת”, שגם הם צועקים “עשיר הוא”, אלא שבאים ואומרים: רק ברוח. ואולם לי הנה יש מכּר אחד בא בימים, איש אירופי, שבהיותו בארץ-ישראל הקדיש שתים-שלוש שנים ולמד לקרוא עברית כהלכה, ולפני זמן-מה בא אלי בבקשה, שארשום לו כיד בקיאותי הטובה עלי בספרות העברית העשירה-ברוח, איזו רשימה של ספרים הגונים. לא הרבה. לעת הראשונה איזו רשימה של ספרים הגונים. לא הרבה. לעת הראשונה מעשרה עד עשרים ספרים . הוא רוצה לקרוא באופן שיטתי, לא מכל הבא ליד. מובן, שהספרים צריכים להיות ראויים למקרא, ולא מתקופות רחוקות מאתנו, כי מלומד וחוקר-קדמוניות איננו…

– קרא את… את… – גימגמתי, ואל הרשימה לא ניגשתי משום-מה…

…ועשירות רוחנית כיוצא בזו אנו מוצאים גם בספרותנו השניה: ביהודית. אין בה די מזון רוחני להמוננו ולהמון-המשכילים, שספרות זו חביבה עליהם ובה נטווים חוטים, המקשרים אותם לכלל…

עשירות זו – עשירות בעיני העומדים מבחוץ ועניות מוחלטה בשביל העומדים בפנים ויודעים את המצב – היא בכל ענפי חיינו, ואף בספרויותינו ובלשונותינו…

גדולה ורחבה היא ספרותנו הלאומית – ולקרוא בה אין מה; עם גדול עמנו – והיחיד העברי הולך ונחנק; “שליטי המצב” אנו בכל מקום – והמוני-עמנו תועים בארבע כנפות-הארץ ללא עבודה וללא מנוחה; הרבה שפות יש בפינו – ושפה אין לנו.

לאלה מהפובליציסטים שלנו, שהעמידו את עצמם על איזה פַּרנס ושׁהקריטריון שׁלהם בכל דבר הוא ההתאמה אל אמונתם ואל דעותיהם, שקנו בבחורתם, הדבר ברור: שפתנו הלאומית היא עברית, או שפתנו הלאומית היא יודיש. פסק-ההלכה מניח את דעתם ואין מקום ל“ריב-לשונות”. ואולם אלה, שהקריטריון שלהם הם עצמם – הם, כלומר, בני ההמון היהודי, שלא סרו מן ההמון הזה אף לשעה אחת – בשביל אלה הדבר הוא הרבה יותר מסובך: אלה, גם אם עברית היא שפתם במידה ידועה, על-פי החינוך התורני שקיבלו, אינם יכולים לומר בשום אופן, – לא רק מפני הצד המדיני-הלאומי שבדבר – שה“ז’ארגון”, כלומר, שפת אבותיהם ואחיהם, שפת-לבם ושפת-דיבורם, זר להם ולדעת אותו לא יחפוצו. וגדולה מזו: המשכילים – בלי סימני הבאה – בני ההמון היהודי יודעים ומרגישים – תהא שפתם הלאומית בה"א הידיעה מה שתהיה – עד כמה ז’ארגוניים הם בכל השפות, עד כמה גדול האסון, ועד כמה הכרחי הוא, עד כמה ריבוי-השפות שבפיהם מבלבל ומטשטש את כשרון-הביטוי שלהם גם באותה השפה היותר קרובה להם, שבה הם משתמשים, ועד כמה אין מפלט מריב-לשונות פנימי זה.

והיוצא מן הדברים? יוצא זה, שבעולמנו אין מקום להלכות פסוקות ולבטחון של “בני-עליה”, כביכול. בוויכוחים תוריים על הלאומיות ועל השפה הלאומית אפשר לנצח את ה“אויב” על נקלה, אבל מה יושיעונו הוויכוחים? דרך הסתירות המוחשיות והקרעים המכאיבים חייבים ומוכרחים אנו להילחם, ולא בעד איזו לאומיות מופשטה, כי אם, פשוט, בעד מילוי צרכינו אנו, צרכינו הגופניים והנפשיים. לבטל את הסתירות והקרעים בפסוקים מן התורה, או לבלי להתחשב עמהם מתוך טיסה ברמה – זוהי מלאכה קלה, אבל האם גם נקיה? ואיזו תועלת יש בה?

תהיינה עינינו פקוחות: אלמלי היה ודאי, שהעברית תקום לתחיה בפי מיליוני יהודים, שיחיו בזמן מן הזמנים בארץ-ישראל ויהיו חטיבה לאומית אחת, כי אז היה בזה איזה לימוד-זכות על אותם ה“הֶבּריאיסטים” הקנאים, ההולכים ישׁר למטרתם ואינם רוצים להתחשב עם שום דבר, אפילו דבר כשפת-העם ההווית; מצד שני, אלמלי היה לעמנו איזה מקום משֶׁלו בכדור-העולם – באוגנדה, בקירינאיקה, בברזיליה, באוסטרליה – ששם היה תלוי רק בדעת-עצמו בשדה-הכלכלה, ושם היה בא ועושה לו שפה מהדיאלקט המשובש אשר בפיו – בחינת אנגלית אצל האנגלים – ויוצר בה ספרות ומעשיר בה את רוחו, כי אז היה אפשר להבין את ה“אידישיסטים” הקיצוניים…

אבל כדבר הזה הלא היה לא יהיה! בנסים שלמעלה מן הטבע הן אין אנו מאמינים. בשביל כל הקולקטיב הלאומי שלנו הן אין תקוָה להיקבץ בטריטוריה אחת ולהיות אדון גמור לעצמו. ובן ההגמוניה של עברית או של יהודית מאין תימצא? דברי-ימי-חיינו עד היום הזה מורים אותנו, כי היהדות של השדרות העליונות בארצות-זרים שואפת תמיד בהכרח להיבלע, להיטמע, להיות בלתי ניכּרה… נשארים, איפוא, הכוחות הלאומיים הבלתי-אמצעיים של המוני-היהודים המדברים לעת-עתה יהודית, אם כי גם בתוכם ניכרת, זעיר שם, מעין שאיפה לעבור לשפות לועזיות, וההכרה הלאומית של האינטליגנטים היחידים, שעל הספרות העברית כבר אינם יכולים לוותר – לקנאות, איפוא, מה זו עושה?

לא, דרכנו צריכה להיות אחרת: אדרבא! ידברו, ידברו היהודים בכל התפוצות את שפתם היהודית, את השפה השומה בפיהם, יכבדו את עצמם ויכבדו את שפתם, ייצרו בה עתונות וספרות גם בתמונתה זו, יעשירו את חיי רוחם בה בכל מה דאפשר ועד כמה שאפשר; אבל יחנכו את הילדים שלהם גם בעברית, ילמדום את הפרקים מן התנ“ך ומן האגדה, שאפשר לתת לילדים בעברית, יודיעו להם את גיבורי וגדולי דברי הימים שלנו, מן העת הישנה ומן העת החדשה. וביחוד בארץ-ישראל: ייצרו היהודים ספרות חדשה, אירופית וחיה, בעברית; יתרגמו את כל הטוב מיצירות-העמים לעברית, יעשירו את חיי-רוחם גם במקצוע זה בכל מה דאפשר ואיך שאפשר, ובלבד שלא נהיה דלים ורשים כיום הזה. חדלו לכם מן הדרישות המוחלטות ומעולם-ההפשׁטה. שִׁבקו, ל”אחדות-הקולטורה", שבמצבנו אינה אלא שאיפה – אמנם, רצויה – לנמנע וללא מעלמא הדין…

ואת הדבר הזה אכן התחילו, התחילו להבין, סוף-סוף, זעיר פה, זעיר שם. התחילו להבין, שאם גם יזעקו כל היום “אחדות-הקולטורה”, “תרבות אחת”, לא יתאחה על-ידי זה אף קרע קטן אחד. התחילו להבין, שהעיקר הוא שתיעשה איזו עבודה קולטורית-עולמית ברחובנו, גם אם לא מאוחדה. התחילו להבין, שאם גם לוויכוחים ולמלחמת-התיאוריות היה איזה ערך בשעתם, עכשיו עבר ועבר זמנם. עכשיו צריך לעשׂות. לעשׂות בשׁבילנו, בשׁביל זה שׁישָׁאר אצלנו. לעשׂות כל-מה שאפשר למילוי צרכינו האנושיים, הלאומיים, הכלכליים, הנפשיים, לעבוד בתוך המחנה…

הנה בחוברת האחרונה של הירחון " דאס נייע לעבן“, הבא אלינו מניו-יורק, אנו קוראים דין-וחשבון על האסיפה הכללית האחרונה של אגודת הפועלים היהודים הלאומית בפיטסבורג באמריקה. האגודה מונה יותר מאלף ומאתים חברים בל”א ערים. כל חברי האגודה הם בני כ“ד-כ”ז שנה. בעזרת ענפים אחדים של האגודה נוסדו בהרבה ערים באמריקה בתי-ספר לאומיים ראדיקאליים בשביל ילדי-ישורון, שיעורי-ערב בשביל גדולים ללמוד לקרוא ולכתוב יהודית, נקראו הרבה שיעורים פופולאריים במקצועות שונים, נוסדות קהילות, אגודות אומנותיות. בבתי-הספר לילדים מלמדים דברי-ימי-עמנו, הספרות היהודית והעברית והשיר העממי היהודי.

מי מתוכנו, שזוכר את הרוח ששרר ברחוב היהודי באמריקה לפני שבע-שמונה שנים – היוכל לבלי לשמוח בכל לבו על ידיעה שכזו? ברחוב הזה שלטה בעת ההיא הצביעות הדתית של ה“טאגבלאט” מצד אחד והצביעות הסוציאלית של ה”פארווערטס" מצד שני. הרחוב היהודי באמריקה היה אז טופס גרוע מאד מהרחוב היהודי באיזו מערי התחום. האינטליגנציה היהודית “הקוסמופוליטית” של אמריקה חיתה בנפשה ברוסיה, רק ברוסיה. לדאוג לצרכי הרחוב היהודי במקום-מושבם לא עלה גם על דעתם. היה מעשה של מאה וארבעים הערים ההרוסות על-ידי פוגרומים; מיד צעק ה“טאגבלאט” על אחינו הנענים בעד אמונתם, וה“פארווערטס” – על אחינו הנענים בעד רוחם הריבולוציוני. בנוגע לחינוך הסתפק ה“טאגבלאט”, בא-כוח היהדות הרשמית, ב“תלמודי-התורה” וה“רביים” הפרטים, המלמדים את הילדים, המתחנכים בבתי-הספר של המדינה, לבטא מלות אחדות של תפילות, בלי כל הבנה, וה“פארווערטס”, בא-כוח הסוציאליזם הרשמי, לא התעניין בכל זה כל עיקר. כי מה לו ולחינוכם של ילדי היהודים? על-דבר לאומיוּת יהודית פרוֹגרסיבית אסור היה לדבר. דיברו על זה רק אנשים בודדים, מי שלא נתיירא מפני הבוז והרוֹק אשר ימלאו את פניו. ברם, האנשים הבודדים הלכו הלוך ורוב. ולא עוד אלא שהתחילו גם לעשות. נשמע “הקול החדש” של הסוציאליסטים-הטריטוריאליסטים; התחיל לצאת “העם”, ומיד גם “הלוחם היהודי” של חברינו פועלי-ציון. ורוחות חדשות התחילו לנשוב במחנה. והנה לא עברו שנים אחדות, ואנחנו כבר זוכים לקרוא ב“דאס נייע לעבן” – באיזו מידה גם-כן פרי הרוח החדש – דין-וחשבון על אסיפה כזו של אגודת הפועלים היהודים הלאומית ועל בתי-ספר לאומיים-ראדיקאליים, שאינם באים להעמיס על ילדינו יהדות חנוטה של “נר-מצוה” ו“קיצור שולחן ערוך”, של גמרא ותרגום-אונקלוס, כי אם לעשותם ליהודים חיים, לחזק את רוחם ברוח היהדות החילונית, הנובעת מתוך שדרות-עמנו הפועלות ושרות את שיריהן העממיים, היהדות, שהקריטריון שלה הננו אנו בעצמנו. האם לא יגל על זה הלב ברעדה? האם לא כדאי לעבוד? האם זה לא מוכיח, כי הזרע אשר זרעו ברחוב-היהודים באמריקה אנשים כמוריס וינטשבסקי ונחמן סירקין עושה פרי?

“מי בז ליום-קטנות? הבוז למתלוצצים”…