בַּשְּׁכוּנָה עָשׂוּ הַצָּגָה.
וְאַתֶּם צְרִיכִים לְהָבִין כְּבָר מֵעַצְמְכֶם, כִּי זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁגִּיּוֹרָא, גִּיּוֹרָא הַקָּטָן מִכִּתָּה א', הִתְרוֹצֵץ יוֹמַיִם קֹדֶם וְאָסַף אֶת כָּל הַסְּחָבוֹת הַיְשָׁנוֹת, הַשְּׂמָלוֹת וְהַחֻלְצוֹת, הַכּוֹבָעִים וְקִרְעֵי־הַבַּד שֶׁאֶפְשָׁר רַק לֶאֱסֹף בַּשְּׁכוּנָה; וְאַבְרָהָמִ’יק וְדָנִי, הָאַחִים שֶׁעוֹד אֵינָם הוֹלְכִים לְבֵית־סֵפֶר, גָּזְרוּ וְגָזְרוּ נְיָר, וְדָנִי גַם קְצָת אֶת הָאֶצְבַּע, אֲבָל לֹא הָיָה כּוֹאֵב.
וְדוֹרִית, שֶׁהִיא נַעֲרָה נֶחְמָדָה וְלָהּ תַּלְתַּלֵּי זָהָב וּכְבָר הוֹלֶכֶת לְבֵית־סֵפֶר יַחַד עִם גִּיּוֹרָא, אָסְפָה אֶת כָּל הַכִּסְאוֹת מֵהַבַּיִת בַּמִּרְפֶּסֶת הַפּוֹנָה לָרְחוֹב וְהֶעֱמִידָה אוֹתָם, חֶלְקָם לְאֹרֶךְ הַמַּעֲקֶה כְּשֶׁגַּבָּם אֶל הָרְחוֹב בִּשְׁבִיל הַקָּהָל וְחֶלְקָם צְפוּפִים זֶה לְיַד זֶה בְּאַחַת הַפִּנּוֹת – בִּשְׁבִיל הַבִּימָה.
וְעוֹד עֲלֵיכֶם לְהָבִין שֶׁנַּחוּמִי – אָחִיהָ הַפָּעוּט שֶׁל דּוֹרִית – הָיָה מְהַלֵּךְ מֵאָז הַבֹּקֶר עַל אַרְבָּעָיו בֵּין הַכִּסְאוֹת בַּמִּרְפֶּסֶת, נִגַּף בָּהֶם, מַפִּיל אוֹתָם וּמַהְגֶּה כָּל הַזְּמַן מִתּוֹךְ הִתְרַגְּשׁוּת: “הֲדִי, הֲדִי, הֲדִי!” רוֹצֶה לוֹמַר: רְאוּ, רְאוּ נָא מַה פָּעֲלָה דוֹרִית, אֲחוֹתִי הַבְּכִירָה!"
הָיָה פֶּסַח וּלְתַלְמִידֵי כִּתָּה א', גִּיּוֹרָא וְדוֹרִית, הָיָה חֹפֶשׁ. לְיַלְדֵי הַגַּנִּים – גַּם לָהֶם. וּלְמִי עוֹד? הָיָה חֹפֶשׁ גַּם לְיִצְחָק, שֶׁקָּרְאוּ לוֹ יִצְחָקִיטוֹ, מִפְּנֵי שֶׁגָּר רָחוֹק, בִּשְׁכוּנַת הַסְּפָרַדִּים. יִצְחָק עָבַד בְּמַאֲפִיָּה, וּבְפֶסַח – שֶׁאֵין אוֹפִים לֶחֶם, – נָתְנוּ לוֹ חֹפֶשׁ. יִצְחָק לֹא לָמַד בְּבֵית־סֵפֶר וְהָיָה כְּבָר נַעַר אוּלַי בֶּן שְׁמוֹנֶה אוֹ תֵּשַׁע. וּבְשָׁעָה שֶׁדּוֹרִית בַּת הַשֵּׁשׁ וְגִיּוֹרָא בֶּן הַשֵּׁשׁ־וָחֵצִי לָמְדוּ לִכְתֹּב לֶחֶם, וְאִמָּא, וּבַיִת, הָיָה יִצְחָקִיטוֹ עוֹבֵד קָשֶׁה, בֶּאֱמֶת קָשֶׁה, כְּדֵי לְהִשְׂתַּכֵּר לְלֶחֶם, כְּדֵי לְהַבִיא לְאִמָּא, כְּדֵי לַעֲזֹר לְבֵיתוֹ. יִצְחָקִיטוֹ הָיָה רַָץ כַּאֲשֶׁר שְׁלָחוּהוּ, הָיָה מֵבִיא לֶחֶם לַבָּתִּים בַּשְּׁכוּנָה, קוֹנֶה קֶמַח לָאוֹפֶה, עוֹשֶׂה הַכֹּל. אַךְ תָּמִיד נִשְׁאַר לוֹ פְּנַאי לִהְיוֹת גַּם חָבֵר שֶׁל כָּל הַיְלָדִים; וְאַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁלֹּא צָרִיךְ פְּנַאי בִּשְׁבִיל כָּךְ. צָרִיךְ וְצָרִיךְ.
וְהִנֵּה הַיּוֹם, בְּאֶמְצַע חֹפֶשׁ־הַפֶּסַח, הִתְאַסְּפוּ כָּל אֵלֶּה לַעֲשׂוֹת הַצָּגָה עַל הַמִּרְפֶּסֶת שֶׁל דּוֹרִית.
מַה יַּצִּיגוּ?
עַל זֶה עָנָה גִּיּוֹרָא. הוּא אָמַר: “נַצִּיג הַצָּגָה עַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ”.
“מְצֻיָּן, דָּוִד הַמֶּלֶךְ! מְצֻיָּן, דָּוִד הַמֶּלֶךְ!” זִמְרָה דּוֹרִית וּמָחֲאָה כַּף מִתּוֹךְ הִתְלַהֲבוּת.
גַּם יִצְחָקִיטוֹ שָׂמַח עַל הַדָּבָר, כִּי זָכַר אֵיךְ שָׁרִים עַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ בַּבַּיִת כָּל שַׁבָּת.
גַּם אַבְרָהָמִ’יק וְדָנִי שָׂמְחוּ – מִפְּנֵי שֶׁזֶּה הָיָה עִם מֶלֶךְ וְהֵם אָהֲבוּ הַצָּגוֹת עִם מֶלֶךְ וְכָל הַנְּיָר שֶׁהֵם גָּזְרוּ – אוּלַי מִלְיוֹן צְבָעִים – הֵם אָמְרוּ שֶׁיִּתְּנוּ בִּשְׁבִיל הַמֶּלֶךְ.
רַק נַחוּמִי הִמְשִׁיךְ לְהִתְרוֹצֵץ עַל אַרְבָּעָיו: “הֲדִי, הֲדִי, הֲדִי…”
נֶאֶסְפוּ כֻּלָּם עַל הַמִּרְפֶּסֶת, יָשְׁבוּ עַל הַכִּסְאוֹת שֶׁל הַקָּהָל, מִפְּנֵי שֶׁקָּהָל לֹא הָיָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כֻּלָּם הִשְׁתַּתְּפוּ בַּהַצָּגָה, אֲבָל זֶה דַוְקָא לֹא כָּל כָּךְ חָשׁוּב – – – יָשְׁבוּ עַל הַכִּסְאוֹת וְהִקְשִׁיבוּ לְדִבְרֵי גִּיּוֹרָא שֶׁהָיָה הַמְלֻמָּד בֵּין כֻּלָּם.
“אָז כָּכָה”, פָּתַח גִּיּוֹרָא, “דּוֹרִית תִּהְיֶה הַמַּלְכָּה.”
כֻּלָּם הִסְכִּימוּ, גַּם דּוֹרִית.
“אַבְרָהָמִ’יק יִהְיֶה הַמֶּלֶךְ.”
“לֹא! אֲנִי הַמֶּלֶךְ, אֲנִי הַמֶּלֶךְ!” צָעַק דָּנִי וְהֵחֵל כְּבָר עוֹנֵד לְעַצְמוֹ בִּמְהִירוּת אֶת סִרְטֵי־הַנְּיָר הַצִּבְעוֹנִיִּים.
“לֹא!” גָּזַר גִּיּוֹרָא, “אַתָּה תִּהְיֶה הַחַיָּל שֶׁל הַמֶּלֶךְ עִם הַחֶרֶב.”
כֻּלָּם הִסְכִּימוּ. אַךְ…
אַךְ לְיִצְחָקִיטוֹ לֹא הָיָה מַה לַּעֲשׂוֹת.
“חַכּוּ, חַכּוּ”, אָמַר גִּיּוֹרָא, “אֲנִי יוֹדֵעַ מַה יַּעֲשֶׂה יִצְחָקִיטוֹ. הוּא יִהְיֶה הַפֶּסֶל שֶׁל הַמֶּלֶךְ. וְהוּא יַעֲמֹד בָּאַרְמוֹן.”
“אָז מָה עוֹשֶׂה פֶּסֶל?” שָׁאַל יִצְחָקִיטוֹ.
“אַתָּה מֵאֶבֶן.”
“מֵעֵץ!”
“מֵאֶבֶן דַּוְקָא. וְאוֹתְךָ נְקַשֵּׁט בִּסְרָטִים מֵהַנְּיָר. דָּנִי – תֵּן לוֹ אֶת הַצִּבְעוֹנִים.”
יִצְחָקִיטוֹ קִבֵּל אֶת סִרְטֵי־הַנְּיָר וְסַלְסַלֵּי־הַצֶּבַע הַמְפֻתָּלִים וְהָאֲרֻכִּים וְתָלָה אוֹתָם עַל צַוָּארוֹ, עַל חָזֵהוּ, עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו וְהָיָה דוֹמֶה פִּתְאֹם לְאֵיזֶה אִנְדְיָנִי אוֹ תַּרְנְגוֹל עִם נוֹצוֹת מִנְּיָר. הַיְלָדִים שָׂמְחוּ מְאֹד לְמַרְאֵהוּ וְהִתְחִילוּ לְהַרְגִּישׁ, כִּי בֶּאֱמֶת תִּהְיֶה פֹּה עוֹד מְעַט הַצָּגָה.
“אָז אַתָּה”, הִמְשִׁיךְ גִּיּוֹרָא, “אַתָּה הַפֶּסֶל שֶׁל הַמֶּלֶךְ. אָסוּר לְךָ לָזוּז מֵהַמָּקוֹם, אָסוּר לְךָ לִפְתֹּחַ וְלִסְגֹּר אֶת הַעֵינַיִם, אָסוּר לְךָ לְהִתְעַטֵּשׁ, אָסוּר לְךָ לְדַבֵּר, אָסוּר לְךָ לִנְשֹׁם, אָסוּר לְךָ שׁוּם־שׁוּם דָּבָר. שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂה שׁוּם דָּבָר אֲפִילוּ אִם יַעֲמֹד עָלֶיךָ זְבוּב. אַתָּה פֶּסֶל מֵאֶבֶן וְדַי!”
“וּמִי יִהְיֶה דָוִד הַמֶּלֶךְ?”
“דָּוִד הַמֶּלֶךְ יִהְיֶה – – – יִהְיֶה”, מָשַׁךְ גִּיּוֹרָא, “יִהְיֶה – – – אֲנִי.”
גַּם לָזֶה הִסְכִּימוּ כֻּלָּם, וּמִיָּד הֵחֵלּוּ מִסְתַּדְּרִים אִישׁ אִישׁ בִּמְקוֹמוֹ. דּוֹרִית וְאַבְרָהָמִ’יק יָשְׁבוּ עַל כִּסֵּא אֶחָד, כִּסֵּא הַמְּלוּכָה, וְהָיוּ מֶלֶךְ וּמַלְכָּה. דָּנִי עָמַד עַל יָדָם וְהֶחֱזִיק בְּיָדוֹ אֶת רוֹמָחוֹ. מֵעֶבְרָם הַשֵּׁנִי יָשַׁב יִצְחָקִיטוֹ עַל הָרִצְפָּה וְהָיָה פֶּסֶל, מְקֻשָּׁט וְיָפֶה. גִּיּוֹרָא הִתְהַלֵּךְ הָלוֹךְ וָשׁוֹב, תָּחַב עִפָּרוֹן בֵּין שְׂפָתָיו וְהִכָּה עָלָיו בְּאֶצְבְּעוֹתָיו וְשָׁר:
“דָּוִיד הָרוֹעֶה מְחַלֵּל בְּחָלִיל לִפְנֵי עֶדְרוֹ.”
פִּתְאֹם רָאוּ שֶׁהֵם אֵינָם יוֹדְעִים מַה לַּעֲשׂוֹת.
דּוֹרִית וְאַבְרָהָמִ’יק יוֹשְׁבִים וְשׁוֹתְקִים.
דָּנִי עוֹמֵד, מַחֲזִיק בְּרוֹמָחוֹ – וְשׁוֹתֵק.
יִצְחָקִיטוֹ יוֹשֵׁב, כַּמּוּבָן – וְשׁוֹתֵק כַּמּוּבָן.
וְרַק דָּוִד הַמֶּלֶךְ – גִּיּוֹרָא – מְחַלֵּל בַּחֲלִילוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת.
מִי, חוֹשְׁבִים אַתֶּם, הִצִּיל אוֹתָם?
לֹא תַּאֲמִינוּ – נַחוּמִי הַקָּטָן.
הוּא הִתְחִיל שׁוּב זוֹחֵל וּמְהַלֵּךְ עַל יָדָיו וּבִרְכָּיו וּפוֹעֶה וּמְהַמֶּה: “הֲדִי הֲדִי הֲדִי…”
“הוֹ!” קָפְצָה דוֹרִית לְמַרְאֵהוּ. “נַחוּמִי יִהְיֶה הָעֵדֶר שֶׁלְּךָ, גִּיּוֹרָא. אַתָּה תֵּלֵךְ וּתְחַלֵּל וְנַחוּמִי יִהְיֶה הָעֵדֶר שֶׁלְּךָ.”
“טוֹב”, קָפַץ גִּיּוֹרָא. “וְאַחַר כָּךְ גְּדִי אֶחָד יִבְרַח מֵהָעֵדֶר וְיָבוֹא לְאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה תִּרְצֶה אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל עַצְמָהּ.”
“כֵּן”, הוֹסִיפָה דוֹרִית, “וְאָז יָבוֹא דָוִד הַמֶּלֶךְ הָרוֹעֶה לְבַקֵּשׁ אֶת הַגְּדִי בַּחֲזָרָה.”
“נָכוֹן,” הִמְשִׁיךְ דָּנִי, “נָכוֹן, וְהַחַיָּל לֹא יִתֵּן לוֹ… לֹא יִתֵּן לוֹ… לֹא יִתֵּן לוֹ… וְאָז…”
“וְאָז,” הוֹסִיף אַבְרָהָמִ’יק אֶת שֶׁלּוֹ, “הַמֶּלֶךְ יַגִּיד לְדָוִד שֶׁיִּשְׁתַּחֲוֶה לַפֶּסֶל, אָז הוּא יִתֵּן לוֹ אֶת הַגְּדִי בַּחֲזָרָה.”
“וְדָוִד לֹא יִרְצֶה,” קָפַץ יִצְחָקִיטוֹ, אַךְ כֻּלָּם הִשְׁתִּיקוּ אוֹתוֹ: “לְפֶסֶל אָסוּר לָתֵת עֵצוֹת, פֶּסֶל צָרִיךְ לִשְׁתֹּק!”
טוֹב, טוֹב – הָעִקָּר שֶׁיּוֹדְעִים כְּבָר מַה לַּעֲשׂוֹת.
וְהַהַצָּגָה הִתְחִילָה.
מְהַלֵּךְ לוֹ דָוִד הַמֶּלֶךְ וּמְנַגֵּן בַּחֲלִילוֹ וּלְפָנָיו מְרַקֵּד עֶדְרוֹ. פִּתְאֹם קָמָה הַמַּלְכָּה וְאוֹמֶרֶת: “אֵיזֶה גְּדִי יָפֶה. אֲנִי רוֹצָה אוֹתוֹ. נַחוּמִי בּוֹא הֵנָּה. זוּז קְצָת, אַבְרָהָמִ’יק, שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם לְנַחוּמִי.”
דָּוִד הַמֶּלֶךְ מַפְסִיק לְנַגֵּן, מִתְבּוֹנֵן כֹּה וָכֹה – וְהִנֵּה הַגְּדִי אֵינֶנּוּ. הוּא מַתְחִיל מְחַפֵּשׂ אֶת הַגְּדִי וּבוֹכֶה. בּוֹכֶה בְּקוֹל רָם: “אֵיפֹה הַגְּדִי שֶׁלִּי, אֵיפֹה הַגְּדִי שֶׁלִּי? דּוֹרִית, תַּסְתִּירִי אֶת נַחוּמִי שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתוֹ.”
“זֶה בִּצְחוֹק, זֶה לֹא חָשׁוּב,” עוֹנָה הַמַּלְכָּה.
“אֵין דָּבָר, תַּסְתִּירִי אוֹתוֹ,” מַמְשִׁיךְ דָּוִד לִבְכּוֹת וּמִתְקָרֵב אֶל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה.
“מַה לְּהַגִּיד עַכְשָׁו?” אוֹמֵר הַמֶּלֶךְ. וְהַמַּלְכָּה לוֹחֶשֶׁת לוֹ: “תַּגִּיד לְגִיּוֹרָא אִם הוּא רוֹצֶה אֶת הַגְּדִי.”
“גִּיּוֹרָא,” אוֹמֵר הַמֶּלֶךְ.
“לֹא גִיּוֹרָא – – – דָּוִד.”
“דָּוִד,” אוֹמֵר הַמֶּלֶךְ, “אַתָּה רוֹצֶה אֶת הַגְּדִי?”
“הַחֲזִירוּ לִי אֶת הַגְּדִי, הַחֲזִירוּ לִי אֶת הַגְּדִי שֶׁלִּי,” צוֹעֵק דָּוִד הַמֶּלֶךְ.
בּוּמְם! בְּאוֹתוֹ רֶגַע הִרְבִּיץ הַחַיָּל מַכָּה חֲזָקָה בְּרוֹמָחוֹ עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ וְכִמְעַט הָרַג אוֹתוֹ.
“הִשְׁתַּגַּעְתָּ?” פָּרְצָה פִּתְאֹם הַמַּלְכָּה, “בְּהַצָּגָה אֵין מַרְבִּיצִים כָּכָה שֶׁכּוֹאֵב אַף פַּעַם.”
“תֵּכֶף תִּהְיֶה לִי בּוּלְקָלֶה,” שִׁפְשֵׁף דָּוִד הַמֶּלֶךְ אֶת רֹאשׁוֹ וְהִמְשִׁיךּ מִיָּד לִצְעֹק, “תְּנוּ לִי אֶת הַגְּדִי, הַחֲזִירוּ לִי אֶת הַגְּדִי שֶׁלִּי!”
אָז אָמַר הַמֶּלֶךְ:
“אִם תִּשְׁתַּחֲוֶה לְיִצְחָקִיטוֹ.”
“טִפֵּשׁ – לַפֶּסֶל.”
“אִם תִּשְׁתַּחֲוֶה לַפֶּסֶל – אֶתֵּן לְךָ אֶת הַגְּדִי.”
“אֲנִי דַוְקָא לֹא אֶשְׁתַּחֲוֶה לַפֶּסֶל”, עוֹנֶה דָוִד הַמֶּלֶךְ בְּגָאוֹן וּבְגַאֲוָה, “דַּוְקָא לְהַרְגִּיז בְּעַד הַמַּכּוֹת שֶׁהַחַיָּלִים שֶׁלְּךָ נוֹתְנִים, אֲנִי לֹא אֶשְׁתַּחֲוֶה לַפֶּסֶל וְדַוְקָא לֹא וְדַוְקָא לֹא…”
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מִלֵּא יִצְחָקִיטוֹ אֶת תַּפְקִידוֹ בֶּאֱמוּנָה, יָשַׁב כְּשֶׁרַגְלָיו מְשֻׂכָּלוֹת לְפָנָיו וְדָמַם כְּמוֹ אֶבֶן. אַךְ פִּתְאֹם קָרָה דָבָר מַחֲרִיד. הַפֶּסֶל קָם מִמְּקוֹמוֹ, צָעַד שְׁנֵי צְעָדִים קָדִימָה, פָּתַח אֶת פִּיו וְאָמַר:
“לָמָּה?”
כָּל הַיְלָדִים פָּנוּ אָחוֹרָה. בַּחוּץ עָמַד בַּעַל־הַמַּאֲפִיָּה שֶׁל יִצְחָקִיטוֹ וְרָמַז לוֹ שֶׁיֵּצֵא – וּמִשֶּׁרָאָה, כִּי הַנַּעַר אֵינוֹ מְמַהֵר אֵלָיו הַחוּצָה – הֵרִים אֶת קוֹלוֹ וְהִתְחִיל צוֹעֵק עָלָיו שֶׁהוּא יַשְׁלִיךְ אוֹתוֹ, שֶׁהוּא יֶלֶד רַע, וְעוֹד יוֹתֵר מִזֶּה, שֶׁהוּא צָרִיךְ אוֹתוֹ, תֵּכֶף וּמִיָּד לַעֲבוֹדָה, שֶׁלֹּא יֵלֵךְ לְשַׂחֵק עִם תִּינוֹקוֹת וְעוֹד כָּל מִינֵי דְבָרִים.
גִּיּוֹרָא כִּמְעַט שֶׁבָּכָה. אֵיךְ?.. אֵיךְ זֶה יָכוֹל בַּעַל־הַמַּאֲפִיָּה לִהְיוֹת כָּזֶה… כָּזֶה רָשָׁע וּלְהַפְסִיק בָּאֶמְצַע אֶת הַהַצָּגָה? הוּא לֹא רָאָה שֶׁמַּצִּיגִים פֹּה? וְהוּא צָרִיךְ כָּכָה לִצְעֹק? וְעוֹד אֵיךְ! לְהַכְרִיחַ פֶּסֶל לָקוּם וְלָלֶכֶת וּלְדַבֵּר. שֶׁפֶּסֶל יָקוּם. שְׁמַעְתֶּם? פֶּסֶל!
“אַל תֵּלֵךְ, אַל תֵּלֵךְ,” תָּפְשׂוּ פִּתְאֹם כָּל הַיְלָדִים בִּזְרוֹעוֹתָיו שֶׁל יִצְחָק. “תֵּשֵׁב, אַתָּה פֶּסֶל, לֹא גָמַרְנוּ אֶת הַהַצָּגָה. אָסוּר לְךָ, אַל תֵּלֵךְ, יִצְחָקִיטוֹ.”
וּבַעַל־הַמַּאֲפִיָּה עוֹמֵד בַּחוּץ וְצוֹעֵק, הַיְלָדִים בִּפְנִים אוֹחֲזִים בְּיִצְחָקִיטוֹ וְהַנַּעַר עַצְמוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת.
הוּא אֵינוֹ מֵבִין. הֵן קִבֵּל חֹפֶשׁ לִימֵי הַפֶּסַח, הֵן שָׂמַח עַל יְמֵי הֶחָג וְהַמְּנוּחָה הַמְּעַטִּים, שָׂמַח עַל הַמִּשְׂחָקִים שֶׁיְּשַׂחֵק עִם חֲבֵרָיו, וְהֵם בִּכְלָל לֹא תִּינוֹקוֹת כְּמוֹ שֶׁהוּא סְתָם אוֹמֵר, הָרָשָׁע…
וְהִנֵּה פִּתְאֹם, בְּאֶמְצַע שֶׁהוּא פֶּסֶל וְהַהַצָּגָה כָּל כָּךְ יָפָה וְדָוִד הַמֶּלֶךְ כָּל כָּךְ גִּבּוֹר וְצוֹעֵק שֶׁלֹּא יִשְׁמַע בְּקוֹל הַמֶּלֶךְ וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה – דַּוְקָא בְּאֶמְצַע כָּזֶה יָפֶה בָּאִים פִּתְאֹם וְצוֹעֲקִים עָלָיו.
וְלָמָּה? שֶׁיָּרוּץ שׁוּב פַּעַם, שֶׁיַּעֲלֶה וִיטַפֵּס לְקוֹמוֹת עֶלְיוֹנוֹת, שֶׁיְּנַקֵּה אֶת הָרִצְפָּה וְהַחַלּוֹנוֹת בַּמַּאֲפִיָּה…
“אַתָּה יוֹצֵא אוֹ לֹא?” גָּבְרָה שׁוּב צַעֲקָתוֹ שֶׁל הָאוֹפֶה, “אֵין לִי זְמַן בִּשְׁבִילְךָ, טִפֵּשׁ!”
עַכְשָׁו יִצְחָקִיטוֹ כָּעַס. הוּא נִזְכָּר בְּדָוִד הַמֶּלֶךְ, אֵיךְ עָמַד בִּגְבוּרָה. הוּא אָהַב אֶת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, הוּא הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ:
"דַּוְקָא לֹא וְדַוְקָא לֹא! דַּוְקָא לְהַרְגִּיז בְּעַד הַחֹפֶשׁ שֶׁיֵּשׁ לִי הַיּוֹם. לֹא אֵצֵא וְלֹא אֵצֵא, וְדַוְקָא לֹא אֵצֵא –
וְהוּא חָזַר וְיָשַׁב, תִּקֵּן עַל עַצְמוֹ אֶת סִרְטֵי הַנְּיָר וְהִמְשִׁיךְ לִהְיוֹת פֶּסֶל, כְּמוֹ שֶׁהַהַצָּגָה צְרִיכָה לִהְיוֹת, פֶּסֶל יָפֶה, פֶּסֶל שׁוֹתֵק מֵאֶבֶן. הוּא רָצָה לוֹמַר: “אַתֶּם יְכוֹלִים לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַהַצָּגָה,” אַךְ שָׁתַק, כִּי נִזְכַּר שֶׁלְּפֶסֶל אָסוּר לְדַבֵּר, אוּלָם הַיְלָדִים הִמְשִׁיכוּ בְּעַצְמָם אֶת הַהַצָּגָה, הֵם רַק שִׁנּוּ אוֹתָהּ קְצָת: הֵם אָחֲזוּ אִישׁ בְּיַד רֵעֵהוּ, עָשׂוּ מַעְגָּל סְבִיב הַפֶּסֶל, רָקְדוּ, קָפְצוּ וְשָׁרוּ בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה:
“יִצְחָקִיטוֹ גִבּוֹר! יִצְחָקִיטוֹ גִבּוֹר! הַפֶּסֶל שֶׁלָּנוּ גִבּוֹר!..”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.