“זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר־וָדֹר” (דברים, לב 7)

המאבק בין הזיכרון והשִכְחָה הוא מאבק איתנים, שימיו כימוֹת עולם. השִכחה אורבת לפתח כדי להוריד לתהום הנשייה את העבר. העבר מְפַנה דרך־קבע את מקומו להווה המתחלף במהירות כל הזמן. לא רק צרות אחרונות משכיחות צרות ראשונות, אלא גם מראות אחרונים משכיחים מראות ראשונים. ישן מפני חדש תוציאו – הריהו חוק עולם; אין אפשרות לזכור הכול, ויש הכרח לשכוח ולהשכיח על־מנת לתת מקום לחיים החדשים המתהווים. ובניסוחו של קהלת: “עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ” (ג6). לא לחינם מונה שׂר־של־שִכחה ופוּרָה שמו, הוא המלאך הממונה על הזיכרון ומביא את האדם לידי שִכחה.

לכאורה, זהו קרב אבוד, שכן תמיד תהיה ידה של השִכחה על העליונה. אבל למעשה, לא כך הוא. לא רק שכוחו של העבר חזק יותר ממה שנדמה תחילה, והוא ממשיך לחיות בתוך ההווה, לחלחל בו ולהשפיע עליו, אלא גם מי שמנסה במודע להתעלם ממנו יגלה שאין הדבר אפשרי. כך הדבר בשעה שמדובר בתחום הפרט, והוא הדין בשעה שמדובר בתחום הכלל.

כאשר מדובר על תחום הכלל ועל יצירת תרבות המשותפת לחברה שלמה המאחדת את היחידים בתוכה לעם, המאבק על הזיכרון הוא המאבק על התרבות. זהו מאבק למנוע ממקריות בלבד לקבוע מי יישכח ומי ייזכר: יש צורך בפעילות מכוונת ושיטתית כדי להציל מן השִכחה חטיבות־תרבות רבות ככל האפשר, ומתוכן – יוצרים ויצירותיהם, כדי שימשיכו לחיות בתוך ההווה, ולהזין את התרבות המתהווה.

אם נידרש למשל העץ, הרי יצירות המופת של העבר הן בבחינת השורשים של ענפי יצירות ההווה, שיש בכוחם להזין אותם, לחזק את יציבותם, לעבות אותם כדי שיפרחו ויעשו פירות למען הדורות הבאים וחוזר חלילה. בלא שורשים אלה, אחיזתם רופפת, עמידתם רעועה, והם צנומים ושדופים, וחייהם קצרים.

המאבק על הזיכרון הוא המאבק על התרבות. שמירת הזיכרון ההיסטורי המשותף, המקיים את המסורת היהודית לדורותיה, היא הערובה להמשך קיומו של העם. המאמץ להציל מן הנשייה כמה שיותר הוא המאבק על המהות, על הזהות. זכירת העבר, למען העתיד, היא אחד הצווים העתיקים והמרכזיים בתנ''ך: “שמור וזכור בדיבור אחד” הוא הבסיס ההכרחי לשמירת היסוד הקבוע של הזהות היהודית, בד בבד עם מתן אפשרות להתחדשות ולהסתגלות לאורך הדורות.

בסכנת השִכחה הרגישו כבר גדולי הרוח והסופרים של עם־ישראל עם ראשית הלאומיות היהודית (כגון פרץ סמולנסקין) והתריעו מפניה. הם התריעו כנגד הסכנות משני צִדֵי המתרס: כנגד אלה המנסים להשכיח את העבר – חוגי המתבוללים; וכנגד אלה המקדשים את העבר ומתעלמים מן העתיד – חוגי האורתודוקסיה.

במסתו “עבר ועתיד” (תרנ''א, 1891) ניסח אחד העם את תנאי לקיומו של “האני הלאומי” שהוא “הרוח או הכוח הפנימי, המאחד באיזה אופן נסתר את כל הרשמים והזיכרונות של העבר עם כל החפצים והתקוות לעתיד ועושה מכולם יחד ברייה אחת שלמה, אורגנית”. כבר אז הזהיר מפני שתי סכנות האורבות לעם משתי כיתות שונות. האחת – המרחיבה את העבר בלי זכר לעתיד, והשנייה – “האומרת להביא גאולה על־ידי עתיד שאין עמו עבר”. ומסקנתו, שדרכו של “האני הלאומי הנצחי של עם ישראל” “כבר כבוּשה”: “יסודה מֵעבר וסופה לעתיד”.

הספרות העברית היא יסוד משותף שבכוחו לגשר על הפער שנוצר בין העבר להווה, ולתת ביטוי לעימותים בין מסורת לחידוש. הספרות העברית היא זו שבכוחה לאחד בין כל פלגי העם. הספרות היא השומרת על הזיכרון הקולקטיבי תוך מתן ביטוי ליחיד. המתח בין הפרטי לבין המשותף־לרבים הוא המפרה את הספרות ומאפשר לה לתת פתחון פה לחוויית היחיד שנעשית נחלתו של דור שלם. כבר אריסטו בזמנו קבע ש“נעלה היא הפייטנות מן ההיסטוריה”, וקביעה זו חוזרת לא־אחת בדברי הוגים שונים. כך, אחד העם, במסתו “משה” (שבט תרס''ד), הראה שחשיבותה של “האמת ההיסטורית” גדולה מזו של “האמת הארכיאולוגית”. ובלשוננו: המיתוס, הסיפור, התדמית, חזקים מכל מציאות. כך גם יוסף ירושלמי בספרו זכור, המוקדש ל“היסטוריה יהודית וזכרון יהודי” (1988), קבע ש“לא ההיסטוריון היה משַמרו העיקרי של ‘זכרון העבר’” (עמ' 18) אלא “ספרות ואידיאולוגיה הן־הן המקורות החדשים של הזהות היהודית” (עמ' 12). ובדוגמאות שהוא מביא: “דור הגירוש [גירוש ספרד] העדיף בסופו של דבר מיתוס על היסטוריה” (עמ' 127), וכן: “אך אין בלבי שום ספק שדמותה של השואה זוכה לעיצוב לא על סַדנוֹ של ההיסטוריון אלא בְּכוּר־המַצְרֵף של הסופר” (עמ' 125).

השִכחה וההשְכָּחה האורבות לסופרים ולספרות טומנות בחובּן סכנה גדולה לזהותו ולקיומו של העם. על כך כתב מיכה יוסף ברדיצ’בסקי:

בשנת תרע''ב (1912), במלאות עשרים שנה לפטירתו של יהודה ליב גורדון (יל''ג) גדול משוררי ההשכלה, נשא הסופר יוסף חיים ברנר דברים לזכרו “בנשף הספרותי הנגינתי, שהוקדש לזכר המשורר יהודה ליב גורדון ונערך בירושלים על־ידי הסניף המקומי של אגודת המורים בארץ־ישראל”. כשנה לאחר מכן (תרע''ג) פורסמו דבריו בהפועל הצעיר בכותרת: “אזכרה ליל''ג”. מאז נעשתה מסה זו לשם־דבר לכל מי שכואב את כאב השִכחה וההשְכָּחה של יוצרים ויצירתם, ומן הראוי לחזור ולקרוא בה כדי לגלות את האקטואליות הרבה שלה:

חובת הזיכרון אינה רק הכרח כשמדובר במאורעות היסטוריים, אלא לא פחות כשמדובר על יחידים בחברה, במיוחד על יוצרים ויצירתם. יש לחברה ולתרבותה מחויבות לשימור זיכרונו ופעילותו של היוצר היחיד ויצירתו. ולא רק החברה, אלא גם כל יחיד ויחיד בתוכה מחויב להקשיב לדורות שקדמו לו, להכירם, להפנים את יצירתם, להמשיכה ובד בבד למרוד בהם מתוך ידיעה. אין ספרות נוצרת בחלל ריק, ושירה בכלל זה. אין יצירה ללא אבות ספרותיים. כל יוצר ממשיך את קודמיו ומורד בהם, הולך בדרכם תוך שהוא כובש לו דרך משלו. כל יוצר בוחר לו, ביודעין ושלא ביודעין, שושלת ספרותית קודמת להתייחס עליה, כדי שלא יהיה יתום, וכדי ששירתו לא תהיה אסופית. בשירת ההווה מהדהדת שירת העבר, המעניקה לה עומק ומורכבות, מעצבת את משמעותה ומאפשרת ליוצר בהווה להמריא בדרך משלו. העומס השירי מן העבר הוא הברכה האמתית, ההתעלמות ממנו היא “העגלה הריקה”.

למתאוננים על “ירידת קרנהּ של השירה העברית” ועל המקום השולי שהיא תופסת בחברה הישראלית יש לומר, שלוויתור על מעמקי השירה העברית הקלסית, זו של העבר הרחוק והקרוב, יש חלק נכבד ברדידות הביטוי השירי ובלשונה חסרת המעמקים של השירה, וממילא גם במידת האפקטיביות שלה ובהשפעתה על היחיד ועל הכלל. משוררים הקוראים את שירת עצמם בלבד, ובמקרה הטוב גם את שירת חבריהם ל“חבורה”, ואינם מרגישים מחויבים לשירת הדורות הקודמים, אינם יכולים להתאונן על מיעוט קוראיהם.

אין אפשרות במסגרת זו לפרט את המספר העצום של המשוררים ה“ראויים” לבוא בקהל בימינו, כמו גם את היצירות שמן הראוי לחזור ולקרוא בהן, ולא פחות את “השורות הטובות” כביטויו של יעקב שטיינברג במסתו “השוּרה” (תרפ''ה). מורשת ספרותית־שירית זו, מן הראוי שתיהפך לחלק מן המאגר הנפשי של היוצרים, ושתיחרת על לוח לבו של הציבור המשכיל: “לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַּנִּים – וְעֵת אֶחְלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵךְ אֲנִי כִּנּוֹר לְשִׁירַיִךְ” (ריה''ל); “לְמִי אֲנִי עָמֵל” ו“אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיַּיִךְ” (יל''ג); “לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן הָהֶפְקֵר”; “אָכֵן חֲצִיר הָעָם”; ו“הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט” (ח''נ ביאליק); “הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ”; “רְאִי אֲדָמָה כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!” (שאול טשרניחובסקי); “זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת” (לאה גולדברג); “בְּשָׂדוֹת לֵילִיִּים שׁוּעָלָה רְעֵבָה/ תּוֹקַעַת בָּדָד” (אסתר ראב). עשר “שורות טובות” אלה הן רק טיפוֹת בים הרחב והעמוק של היצירה העברית בדורות האחרונים, ובלעדיו אין קיום לשירת ההווה.

בתחום היצירה בכלל והיצירה הספרותית במיוחד, המאבק על הזיכרון ניטש, לא פעם, גם על חשבון השכחת עברם של פלגים אחרים בחברה. הנחת־היסוד (השגויה) של הנאבקים היא, שאין מקום לכולם. מאבק זה, עם כל הגילויים השליליים שבו, ויש תמיד כאלה בכל מאבק, הוא חשוב, פורה והכרחי לקיומה של חברה רב־תרבותית, בתנאי שיש בה בסיס יציב כלשהו המשותף לכולם. השאלות המרכזיות הן: מה ישרוד ומה יישכח? מי יקבע? ואיך?

במאבק על הזיכרון, עם כלל המורשת האדירה של העבר, לא תמיד ליוצרים וליצירות הראויים יש כוח לדבר בעד עצמם. לכן, יש הכרח במי שיתמסר במכוּון ובמדוע, בכל כוחו, לטיפוחם, כדי להחיותם בתוך ההווה, ולעשותם לנחלת הקוראים בני הדור. שימור וטיפוח אלה הם מתפקידיהם המרכזיים של החוגים לספרות עברית באוניברסיטאות במדינת־ישראל, המופקדים על כלל המורשת הספרותית של הדורות האחרונים, ומצוּוים לחנך דור של יודעי תרבותם הלאומית ומוקיריה. מן הלומדים בהם מצפים, בין השאר, לשמש סוכני־תרבות, שבאמצעותם יגיע זיכרון הדורות הקודמים לתלמידיהם שלהם, ובאמצעותם לקהל הרחב. גם כל אמצעי התקשורת האחרים מצוּוים, מתוקף תפקידם ומעמדם, להחדיר את היוצרים והיצירות של העבר לתוך חיי ההווה ולתודעתו של הציבור הרחב, בד בבד עם טיפוח היוצרים בני הדור ויצירתם. וזאת בכל האמצעים המודרניים העומדים לרשותם, המילוליים והחזותיים גם יחד – הקולנוע והטלוויזיה, הרדיו והעיתונות, ערבי־הספרות והעיון.

המאבק על הזיכרון הוכתר בהצלחה זמנית (וכל שימור וטיפוח מסוג זה הם זמניים ומחייבים הזנה מתמדת) אצל אותם יוצרים (מעטים) שהיה מי שימסור נפשו עליהם, יתמסר באופן טוטלי לטיפוח מורשתם, ויקדיש את חייו לכך. הדוגמה של אורי צבי גרינברג, שזכה לתחייה ציבורית מחודשת, היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. רק קיומה של מערכת שלמה של תנאים מאפשרת הִתחיוּת כזאת. כגון, בראש ובראשונה, משורר ענק ושירה בעלת משקל אמנותי וציבורי; חסות אידאולוגית־פוליטית, שיש בכוחה גם לסייע בתקציבים; התמסרות של חוקר מרכזי (דן מירון) שיש לו גם השפעה על הוצאת ספרים חשובה שתקבל על עצמה את כינוס כתביו (מוסד ביאליק); חֶבר חוקרים, העושים לאורך השנים כמיטב יכולתם לחקור את יצירתו ולהעמיק בה (אוניברסיטת בר־אילן); משפחה מסורה ובעלת משקל המטפחת בלא לאות את מורשתו (רעייתו, המשוררת עליזה טור־מלכא); קיומה של ביבליוגרפיה שלו ועליו, המאפשרת גישה מידית מדויקת לכל יצירתו (יוחנן ארנון); ביוגרפיה מפורטת על חייו ויצירתו (עדיין חסרה); אישיות ציבורית שתתמסר בכל מאודהּ לטיפוח מורשתו ותראה בכך את מפעל חייה (גאולה כהן).

הדוגמה האחרת, שגם היא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, היא חיים נחמן ביאליק. קודם כל בזכות שירתו, מסותיו והפרוזה שלו, המצליחות להישאר “כאן ועכשיו” ולדבר אל לב הקוראים בני הדור; בזכות מורשתו הנחקרת והמטופחת במכון מחקר אקדמי (מכון כץ באוניברסיטת תל־אביב); ביבליוגרפיה מפורטת שלו ועליו (משה עציוני); מחקרים וספרים הנכתבים עליו לאורך בשנים ומזינים את השיח הביקורתי־תרבותי־ספרותי (זיוה שמיר); מהדורות חדשות ומעודכנות (אבנר הולצמן); ביוגרפיה על חייו ויצירתו (שלמה שבא ואחרים); ערבי זיכרון ביום השנה לפטירתו המתקיימים בטקס קבוע על קברו; ביתו המקורי שזכה לחיים חדשים, נושא את שמו ומקיים פעילות על ספרות חיה ומתהווה יחד עם פעילות הקשורה בדורות הקודמים.

אצל עוד מי מן היוצרים, מן העבר הקרוב והרחוק, מתקיימת מערכת מסועפת וענפה כזו של תנאים?! אצל הגדולים שבהם, אלה שלפחות לא נמחקו מן הזיכרון הקולקטיבי, מתקיימים רק כמה סעיפים מתוכה. ככל שמצליחים לשמור יותר מרכיבים מתוך מערכת מסועפת זו, שהיא תנאי לשימור בזיכרון הקולקטיבי, כך יש סיכוי גבוה למדי ששמו של היוצר, ולא פחות – יצירתו, יחיו בתוך ההווה, ויחלחלו לתוך יצירתם של בני הדור. כך למשל כינוס הכתבים כדי שיהיו מצויים בהישג יד וברשות הקורא המתעניין, בהוצאה מודרנית, עם המבואות וההסברים הנחוצים, הוא אחד התנאים להצלה מתוך השִכחה. זאת, יחד עם ביוגרפיה מקיפה שתיתן תמונה שלמה של חייו ויצירתו, ולצִדה ביבליוגרפיה של כתביו ושל הכותבים עליו. תנאי אחר הוא, למשל, חיבור לחנים לשירי משוררים והשמעתם בהזדמנויות שונות, כדי שבאמצעות הניגון ייכנסו גם המילים ללבבות ויִשכנו בהם, כחלק מן המערך הנפשי של השר, ואולי בעקבות הניגון ייחשף גם לשירים עצמם. לעתים, ההחייאה של היוצרים, באמצעות ערבי־ספרות, או כתבות נרחבות בעיתוני סוף השבוע, נעשית “מן הסיבות הלא־נכונות” (רכילות), אבל אולי במקרה זה, מתוך “שלא לשמה בא לשמה” ומתוך הרבים שנחשפו (אולי לראשונה) ליוצר זה, יהיו גם מעטים, שיתעניינו ביצירתו “מהסיבות הנכונות”.

המאבק על הזיכרון הוא מאבק על הזהות, על התרבות, על העתיד. זהו מאבק קבוע, הכרחי, שלכל אחד יש בו חלק, כפי יכולתו ובהתאם להשקפת עולמו. מה יישאר ואיך ייזכר – אלה היסודות הקובעים את המהות ומכוונים את העתיד. המאבק קיים והכרחי, אבל יש לו תנאים כדי שיהיה מאבק פורה ומאחֵד ולא מאבק מעקֵר ומפורר. זכותו של כל “צד” במאבק זה להיאבק על זיכרון־העבר שלו, אבל לא להילחם בדיכוי זיכרון־העבר של הזולת ומחיקתו. על כל “צד” במאבק להכיר בריבוי הקולות ובגיוון ההערכות, בתנאי שהכול יכירו שקיים בסיס היסטורי־תרבותי־ספרותי כלשהו המשותף לכולם, שרק עליו יש אפשרות לרקום את ההווה ולבנות את העתיד.

שבט תשס''ב (ינואר 2002)

מקורות    🔗

אחד העם, “עבר ועתיד” (תרנ''א); “משה” (שבט תרס''ב). כונס במהדורות שונות של כתביו.

אריסטו, על אמנות הפיוט, תרגם מרדכי הק, הוצאת מחברות לספרות, תשכ''ב, עמ' 50.

חיים נחמן ביאליק, “אכן חציר העם” (תרנ''ז); “לא זכיתי באור מן־ההפקר” (תרס''ב); “בעיר ההרגה” (תרס''ד). השירים כונסו במהדורות השונות של שירי ביאליק.

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, “זיכרון לראשונים”, הצפירה 13.5.1903. כונס בכל מאמרי, הוצאת עם עובד, תשי''ב, עמ' קנח.

יוסף חיים ברנר, “אזכרה ליל''ג”, לראשונה בשנת תרע''ב, כהרצאה, פורסם בהפועל הצעיר, תרע''ג, וכונס במהדורות השונות של כתביו.

לאה גולדברג, “אורן” (תשי''ד). כונס בלאה גולדברג, שירים, ב, הוצאת ספרית פועלים, 1989, עמ' 143.

יהודה ליב גורדון, “למי אני עמל?” (1873); “קוצו של יוד” (1876). השירים כונסו בכתבי יהודה ליב גורדון, שירה, הוצאת דביר, תש''ך, עמ' כז; קכט.

אבנר הולצמן, “המאבק על שימור הזיכרון התרבותי”. מאזנים, כרך עו, גיליון 1, אייר תשס''ב (אפריל 2002), עמ' 10–14. כונס בספרו מפת דרכים. סיפורת עברית כיום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס''ה/2005, עמ' 41–48.

רבי יהודה הלוי, [תשוקה לציון] “ציון הלא תשאלי”. כונס בהשירה העברית בספרד ובפרובנס בעריכת חיים שירמן, ספר ראשון, חלק ב, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ''א, עמ' 485–489.

שאול טשרניחובסקי, “האדם אינו אלא…” (תרפ''ה); “ראי אדמה” (1938). השירים כונסו במהדורות השונות של שירי טשרניחובסקי.

יוסף חיים ירושלמי, זכור. היסטוריה יהודית וזיכרון יהודי, הוצאת ספריית אופקים ועם עובד, תשמ''ח. תרגם מאנגלית משה שביב; ערך אברהם שפירא.

נילי כהן, “זיכרון, שכחה ותקדים”, המשפט. כתב־עת לענייני משפט, בית הספר למשפטים המסלול האקדמי המכללה למינהל, גיליון מספר 23, מרס 2007, עמ' 3–9.

אסתר ראב, “שועלה” (1955). כונס באסתר ראב. כל השירים, הוצאת זמורה ביתן, 1988, עמ' 77.

יעקב שטיינברג, “השוּרה”, הפועל הצעיר, כרך יח, תרפ''ה. כונס בכל כתבי יעקב שטיינברג, הוצאת דביר, תשי''ז, עמ' שלג־שמ.