רקע
נורית גוברין
הלוח העברי – על חטא שחטאנו ללוח השנה העברי

בילדותי, בשנים שלפני קום המדינה, בבתי־הספר היסודי “תל־נורדאו” שבתל־אביב, תפקידו הראשון של תורן הכיתה היה לכתוב על הלוח, באותיות מאירות־עיניים, את היום, החודש והשנה העבריים בצד ימין ואת התאריך הלועזי בצד שמאל. היה ברור לכול שהתאריך העברי הוא החשוב. על פיו נחוגו החגים ועל פיו נקבעו מועדי החופשות.

התאריך הכללי נועד, כפי שחשבנו, לרַצות את שלטונות המנדט הבריטי. חיינו ונשמנו עם הלוח העברי. תשרי הוא חודש החגים שבו מספר ימי החופשה עולה על מספר ימי הלימודים; ובין סוף תשרי לסוף כסלו, מצפה תקופה ארוכה וממושכת בלא חגים וללא חופשות; מר חשוון, מלשון מרירות, חודש בלא חגים, כך פורש שמו בפי הילדים, ולא כמקובל מר – טיפה, גשם, כפי שפירשו אז המורים, גם כן, בטעות, שכן השם מרחשוון מקורו בשמו של חודש אכדי. הכול ציפו סוף סוף לחופש חנוכה בכ''ה בכסלו, שיגאל אותנו מימי לימודים רצופים. כך נהגו בכל בתי הספר הכלליים בארץ־ישראל ולאחר מכן בשנותיה הראשונות של מדינת־ישראל. הכרת השילוב שבין הלוח העברי לכללי הייתה טבעית, כמו לוח הכפל.

קשה לדעת מתי נמוג לוח השנה העברי והלוח הכללי תפס את מקומו בחינוך הממלכתי ובהוויה הציבורית. הצירוף כ''ט בנובמבר 1947, ייתכן שהיה אחד משלבי הביניים במעבר מהלוח העברי ללוח הכללי. אבל פרט זה עדיין טעון בדיקה. לא אטעה הרבה אם אומר, שצעירים ומבוגרים כאחד אינם יודעים היום את התאריכים העבריים בחיי היומיום ואינם משתמשים בהם. פה ושם הם מופיעים במכתבים רשמיים של משרדי הממשלה, כמצוות אנשים מלומדה – אבל אינם באמת חלק ממערכת הזמנים האישית. אפילו כתבי־עת ספרותיים, המופיעים היום, “שוכחים” לא פעם לציין את התאריך העברי על גיליונותיהם, על אף שהם מתהדרים בתרומה לתרבות ולספרות העברית.

במיוחד גדול השבר כשמדובר בתקופות קודמות. בתרבות ובספרות העברית שלט הלוח העברי, ולא פעם לא הוזכרה כלל השנה הלועזית, כיוון שלא היה צורך בכך. מי ששואל בספרייה ספר עברי, שהופיע לפני תחילת המאה העשרים, מכיר את התופעה שבה ליד השנה העברית של הופעת הספר רשמה יד אלמונית (של הספרן או של הקורא) את השנה הלועזית. בלעדיה ילכו לאיבוד.

גיליונות החג של ערב ראש השנה, ערב פורים וערב פסח לא הופיעו בספטמבר, בפברואר ובאפריל – אלא סמוך לחג העברי, וגם תוכנם הלם את מועד צאתם לאור. בלא הבנת חשיבות התאריך העברי, ובלא ידיעתו, אין כמעט אפשרות לקורא של היום להבין אותם. להוציא קומץ של נאמני התרבות והספרות העברית, המשכיל המצוי אינו יודע מהי שנה תרמ''ב ומהן השנים: תר''ס, תרע''ד ותרצ''ח. אותיות אלה אינן אומרות לו דבר, והוא מתקשה ב“מציאת” המקבילות הלועזיות: 1882, 1900, 1914, 1938.

בנוסף לעצם החשיבות העצומה של הלוח העברי, שהוא הבסיס לכל החיים היהודיים, העבריים והישראלים, יש לתאריכים העבריים חיים משלהם. אי־ידיעתם משמעו ניתוק הקשר עם הנוף והטבע של ארץ־ישראל, ולמעשה, פגם גדול בהבנה המעמיקה של ‘הזמנים היהודיים’, שבתוכם חיה ונושמת הספרות העברית, לפחות הספרות העברית הקלסית. התעלמות מהלוח העברי מנתקת את הקשר עם התרבות העברית ודומה למי שלומד ספרות עברית באמצעות תרגומים.

המגמה של החייאת פרשת השבוע עבור הקהל המשכיל החילוני מבורכת, אבל עד כמה באמת הוא חי בתוכה? האם אפשר לקרוא את סיפוריהם של מנדלי, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, דבורה בארון ועגנון, בלי ידיעת ‘הזמן היהודי’? הוכחת חשיבות הלוח העברי כאחד התנאים להבנה מעמיקה של יצירות הספרות העברית מחייבת ניתוח פרשני, החורג ממסגרת זו.

אותיות התאריך העברי יוצרות מילה, והמילה היא ממשות, עצם, הוויה. היא יוצרת מציאות. היא המציאות. העולם נברא במאמר (אבות ה, א). שנת 1882 איננה רק תרמ''ב, שנת העלייה־הראשונה, אלא היא שנה משיחית באמונתם של עולי תימן, שהגיעו לארץ בשנת “אעלה בתמ''ר”, על פי שיר השירים (ז 9).

שנת 1914 איננה רק שנת תרע''ד, אלה היא שנת “ותִרעד הארץ”, אותה שנה שבה פרצה מלחמת העולם הראשונה שזעזעה את העולם כולו ואת העולם היהודי בתוכו.

1938 אינה רק תרצ''ח, השנה שקדמה לאימי מלחמת העולם השנייה, אלא היא גם שנת “תרצח”, ולכן, כדי שלא לכתוב ולהגות מילה איומה זו, ריככו ואותה ושינו את סדר האותיות וכתבו: תרח''ץ או תרח''צ. הוא הדין בשנת תשמ''ד (1984) שנהגו לכתוב: תשד''ם או תשד''מ. ואלה רק שלוש דוגמאות מתוך שפע גדול מאוד.

ההיסטוריה היהודית רצופה בתאריכים עבריים: לא רק “גזרות ת''ח ות''ט”, כינוי לימי ההרג שהרגו הקוזקים בהנהגתו של חמלניצקי ביהודי רוסיה הדרומית (1648–1649), אלא גם “פרעות תרפ''א” – היא השנה שבה נרצחו ברנר וחבריו ב־1 במאי 1921. “מאורעות תרצ''ה־תרצ''ט” – המרד הערבי 1936–1939; “ה''א באייר תש''ח” ועוד רבים.

בדורות הקודמים, כל ספר עברי, שציין את תאריך הופעתו, רשם בשוליו את שנת ההופעה העברית, עם או בלי האלפים של שנה: לפ''ג (לפרט גדול), כלומר עם הזכרת האלפים לבריאת העולם; ה’תש''ח, או לפ''ק (לפרט קטן), כלומר בהשמטת האלפים מבריאת העולם: תש''ח.


קריאת הדורות - ג - תמונה 1.png

את השנה העברית נהגו לציין בגימטריה מקורית, מפולפלת ועסיסית במיוחד. כך למשל כדוגמה יחידה מרבות מאוד, כתב דוד יוסף זאמושטש בשער המחזה שלו, “פלגש בגבעה”, שהופיע בברעסלויא (היא ברסלאו שבגרמניה) ב“יום ה', כ''ג טבת”: “בשנת חטפו להם נשים לפ''ק, שמניין אותיותיו בגימטריה הוא 578, כלומר בשנת תקע''ח/1818” (נעמי זהר, באור חדש, תשס''א). בכך התאים את הפסוק לתוכן המחזה, תוך ציון השנה בגימטריה, שהיה קל בשעתו לקוראים ולא רק ליודעי ח''ן.

תאריכי גימטריות אלה הן אמנות שהושקעו בה כוח יצירה והמצאה גדולים, אבל מעטים בני בית בה.

לצד התאריכים העבריים נדפסו בעבר, בספרים רבים, מספרי העמודים באותיות עבריות, שחזקה על כל קורא עברי לרוץ בהם. אבל מה רבים הם המתקשים בכך, ולא מעטים הם אלה שאינם מבינים אפילו במה המדובר, וכשרואים אותיות עבריות כמספרים סידוריים נדמה להם שלא במספר מדובר אלא במילים: סד (64); פג (83); צד (94).

ואיך יידעו חוקרי הספרות העברית וקוראיה, שסונטה היא שיר זה''ב, כיוון שזה''ב בגימטריה הוא 14 – כמספר שורות הסונטה.

האם תהיה טעות לחשוב שלא הכול יכולים לרוץ לסדר אותיות הא''ב ולא רק בסדר חודשי השנה העבריים? דומה שרק שירה המפורסם של נעמי שמר, המקשר בין חודשי השנה העבריים ומחזור החיים בטבע ובנוף הארץ־ישראליים משמש סכר בפני שִכחה מוחלטת: “בתשרי נתן הדקל פרי שחוּם נחמד”.

למותר להוסיף שהמסקנה היא שיש צורך לחזור אל הלוח העברי ולהשיב אותו למחזור החיים של הפרט, כחלק מחזרה אל ‘הגרעין הקשה’ והמשותף של התרבות העברית. אני מאמינה שיסוד משותף זה אכן קיים, והוא המאחד בכל זאת את כל פלגי העם. אין הוא נחלת “הדתיים” בלבד, כשם שאין לזהות את הלעז על כל מרכיביו עם “החילוניים”.

“גרעין קשה משותף” זה הוא חלק מאותה הוויה חמקמקה, ובכל זאת קיימת ומשותפת לכול, של התרבות העברית והישראלית. כן, גם הישראלית.

האם אין דברים חשובים יותר לעסוק בהם מאשר חזרה אל הלוח העברי ותאריכיו? בוודאי שיש.

האם יש בכלל סיכוי לשינוי צורת החשיבה ולדרכי ההוראה? קשה לדעת.

קריאה זו לחזרה אל הלוח העברי צריכה להיות חלק ממגמה כוללת של הצורך בהחלפת השמות הלועזיים של בתי העסק ברחובות; חלק ממלחמה כוללת בלעז בכלל ובקלקולי הלשון העברית הנשמעים על כל צעד ושעל ומשבשים את השפה עד לבלי הכר.

כשאופים עוגה יודעים מה מכניסים לתנור ובדרך כלל יודעים גם מה יוצא. בחינוך כמו בחינוך, יודעים מה מכניסים, אבל התוצאות מי ישורן. ובכל זאת, מי שמאמין בחשיבותן ובכוחן של התרבות והספרות העברית לדורותיהן, כבסיס לקיום עם, צריך להמשיך ולהיאבק עליהן כדי לחיות בתוכן.

החברה הישראלית צריכה לחזור לברית שבין שני הלוחות, העברי והכללי, ולאחוז גם בזה וגם בזה.


ערב שמחת תורה תשס''ו (24.10.2005)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 51411 יצירות מאת 2810 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21702 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!