בניין־האב שבנה דב סדן אינו מצטמצם רק בתחום הספרות ומחקרה, אלא מקיף את כל ענפי התרבות העברית והיהודית לדורותיה. עוד לפני שהמושג פלורליזם תרבותי נעשה מטבע עובר לסוחר בשיח הציבורי, כבר ביטא אותו דב סדן בפועל, ונעשה לדוברו הנמרץ ביותר. עוד בשנת תש''ז, במסתו המפורסמת “על ספרותנו – מסת מבוא”, תבע לכלול את כל מה שנכתב “בלשונות היהודים” בכל ארצות פזוריו, בתוך ספרותו של עם־ישראל על שלושת אגפיה המרכזיים: רבנות, חסידות, השכלה.

דב סדן הוא שהראה בתאוריה ובמעשה, שאין תחום שאינו ראוי למחקר, אין תחום נמוך, או שולי. כל הפרטים מצטרפים למכלול הגדול, והמכלול הגדול מבוסס על הפרטים והפכים הקטנים. הוא לא רק נאה דרש, אלא בעיקר נאה קיים. מאות מאמריו על גלגוליהם של ניבים; בדיחות; מוטיבים ושירי עם. כל אחד מהם הוא עולם מלא של תרבות בזעיר־אנפין, ובהצטרפם יחד הם מעידים על החוקיות והדינמיות של יצירת הדורות. לא פעם היו מוקד לביקורת של מי שטענו שהוא “מתפזר” או עוסק בקטנות, בלא הבנה, כי “קטנות” אלה הם אבני־הבניין של ההיכל הגדול, ובלעדיהן – יהיה חלול ורעוע ותלוי על בלימה. לא לחינם כינה את ספריו בצורות סמיכות כשהנסמך הוא אבן. כגון אבני בוחן; אבני זיכרון; אבני שפה; אבני מפתן; אבני־בדק; אבני־גבול, כרמז לבניין התרבות והספרות שהוא מקים בעזרתם.

כאמור, דב סדן הוא שכלל בתחומי מחקר התרבות את כל אגפיה, כולל אלה שנראו לכאורה מחוצה לה, בלתי־שייכים. אין להבין את ספרות ההשכלה העברית בלא הכרת הספרות החסידית והרבנית; אי־אפשר להבין את הספרות העברית ללא הכרת ספרות יידיש והספרות שנכתבה בלשונות היהודים באשר הם; אי־אפשר להכיר את הבניין השלם של התרבות העברית המקורית בלא הכרת ספרות העולם שתורגמה לעברית מן הלשונות הזרות. אי־אפשר להבין את היוצר הגדול בלא שורשיו במקומו בנוף הולדתו, ובבית הוריו על כל ההשפעות הסובבות אותה; אי־אפשר להבין את היוצר הגדול, שהוא בבחינת עץ גבוה, מבלי להכיר את היוצרים האחרים סביביו שהם בבחינת השיחים והעשבים שצמחו מתחתיו.

תפיסת־העולם התרבותית של דב סדן, היא תפיסת־עולם כוליית, בבחינת אימפריאליזם תרבותי, ששום דבר יהודי אינו זר לו, ואין הוא מוותר על שום ענף מענפיה של היצירה היהודית לדורותיה. הפרטים הם היוצרים את המכלול, והמכלול אין לו קיום בלי הפרטים. צירוף הלשון, הניב, שהוא החוליה הראשונה של היצירה הספרותית, מכיל בקרבו את גלגוליה של התרבות כולה לדורותיה, ומה שיש בטיפה זו יש בים הגדול של היצירה. אין להבין את היצירה בלי להקשיב למילה שבה, לצירוף, ולמבנה כולו.

השקפת־העולם הציונית שלו הרחיבה ולא צמצמה. בכוחה הבליט את המאחד, הגובר על המפריד והשונה בחלקי העם השונים בתקופות שונות ובמקומות שונים. לאור השקפת־העולם הציונית הראה את כוחם של הסתירות והניגודים להפרות את המחשבה ואת היצירה, ולתגבר הדדית זה את זה. רק מכוחם של הניגודים והסתירות צומחת תרבות, ולכן אין ניגודים וסתירות אלה עדות לפילוג ולהפרדה, אלא אדרבא, הם תשתית של תרבות, של יצירה, של ספרות, מכוחה של סינתזה ביניהם. ההתפוררות התרבותית שמרבים לגלגל בה כיום, בלא מרכז מאחד, ובלא הגמוניה תרבותית מחייבת, לא הייתה מדאיגה את דב סדן. יש לשער שהיה רואה בה ביטוי אמתי לריבוי ולגיוון, למתחים ולמאבקים רוחניים, שהם צורך אמתי לתרבות חיה ומתפתחת. מאבקים אלה מפרים את התרבות ואת המחשבה. מוצאים את ביטויָם בספרות, וסופם שהם מתמזגים ביניהם, על־מנת לשוב ולהיפרד מחדש, לחזור ולהיאבק וחוזר חלילה.

כללים שהעמיד דב סדן בחקר התרבות והספרות יש להם כוח ותוקף בכל עת. כך, למשל, קבע, שכל יוצר הוא אוניה פרסונאלית, כלומר אישיות יוצרת אחת, בעלת שורש משותף אחד, ואסור לחלקה או להפריד בין חלקי יצירה ולעסוק רק במה שנוח לחוקר, אלא יש להתמודד עם כל אגפיה (למשל, במסתו “קואליציה” [י''ד ניסן תש''ט], בתוך: אבני בדק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ''ב, עמ' 243–248). כך, למשל, היה אחד הראשונים, ובוודאי ראש וראשון, בעידוד יצירתן של נשים בדורו, ובחישוף תרומתן של נשים בדורות הקודמים, מתוקף השקפת העולם הכוללת שלו על יצירתו של עם, לרבות נשים: יצירה של עם שאינה כוללת יצירה של נשים אינה שלמה, אינה טבעית, חלקית ופגומה. רק עם תיקון חסר זה, אפשר לדבר על יצירה של עם, במלוא מובן המילה (ראו בהרחבה בפרקי השער שהוקדש לדב סדן בספרי קריאת הדורות. ספרות במעגליה, כרך ב, תשס''ב).

דב סדן טבע כמה מושגי יסוד שכיום אי־אפשר בלעדיהם בחקר הספרות. מושגים אלה נפוצו ברבים וקיבלו חיים עצמאיים, עד שלא פעם, נשכח מקורם הראשון, והם בבחינת רשות־הרבים שמקורה “עממי”, או כמו שקורה במקרים עצובים יותר: החוקר שוכח את מוריו ואת תלמודו, ומייחס אותם לעצמו. כך, למשל, המושגים: “הרחקת עדות” ו“נאמנות כפולה” – שטבע ביחס לרומן ההיסטורי (“דרך מרחב. על משה שמיר”, [תשי''ד], בין דין לחשבון, עמ' 283–300); “בין שאילה לקניין” – שטבע בקשר לחקר השפעות ותרגומים; “כורח המוטיב” – שטבע בקשר לחקר גלגולי מוטיבים, השפעות וחיקויים (בין שאילה לקנין, הוצאת החוג לספרות עברית, בהוצאת מפעל השכפול, אוניברסיטת תל־אביב, תשכ''ט). הוא הדין ביחס לקביעותיו באשר לדמויות הקבע ביצירתו של ברנר: דמות המרכז, הדמות שכנגד ודמות השלמות, שניתקו זה מכבר מסדן וממסתו על ברנר: “בדרך לענווי עולם” (בין דין לחשבון [תרצ''ו], עמ' 137–140), ונעשו “מטבע עובר לסוחר”, בדיון הביקורתי הכללי על דמויות ביצירות הספרות.

דבר סדן היה המורה, בה''א הידיעה. הוא העמיד תלמידים הרבה, והללו כבר זכו להעמיד תלמידים בעצמם, וכך מורשתו הרוחנית נמשכת והולכת גם בהווה. רבים, ואני בתוכם, חבים לו חוב של תלמיד לרבו, אבל גם הכרת טובה של חיזוק ועידוד בדרכם במחקר בכלל, ובנפתולי האקדמיה בפרט. כל מי שהיה במחיצתו – זכה, ושומר את זכר השיג והשיח עמו כאוצר יקר שהוא נושא עמו כל חייו. כל מי שהחליף עמו מכתבים, יודע שזכה בנכס שאין ערוך לחשיבותו. סדן החשיב מאוד את ז’אנר המכתב בכלל, ובמכתביו שלו ביטא מה שלא ביטא במסותיו ובמאמריו, ואין ספק שקיווה שהם לא רק יישמרו, אלא יבוא יום והם יתפרסמו ברבים כראוי להם. אמנם משאלה כמוסה זו נראית היום רחוקה מתמיד, ואף על פי כן, יש לקוות שבאחד הימים אכן תצא מן הכוח אל הפועל, ויהיה בפרסום נאות של חליפת המכתבים הענפה שניהל כדי לשפוך אור לא רק על הכותב ומכותבו אלא על תקופה שלמה, על יוצריה והחיים הספרותיים שמאחורי הקלעים שבה.

כבר סיפרתי וכתבתי בהזדמנויות קודמות על ההיכרות האישית שלי עם דב סדן מאז עמדתי על דעתי. תחילה היכרות כבתו של ידידו מנוער, אבי ישראל כהן ז''ל, ולאחר מכן בזכות עצמי, כתלמידתו, כמי שכתבה בהדרכתו את עבודת הגמר שלה ולאחר מכן גם את עבודת הדוקטור (בהדרכה משותפת עם דן מירון). זכות גדולה וחובה נעימה היא לי להמשיך ולטפח את מורשתו החשובה, ולהנחילה לתלמידי בשיעורַי ובמחקרַי ולציבור הרחב באמצעות קרן דב סדן שעמדתי בראשה שנים הרבה.

כמה חסר לנו כיום קולו של דב סדן, קול מאחד, שישרה ביטחון, בתוך עולם חסר ביטחון, נבוך ומבולבל, שאינו יודע מנין הוא בא, ואינו בטוח לאן הוא הולך.

ומן הכלל אל הפרט. אני מבקשת להביא שלושה “פכים קטנים”, שידגימו משהו מראשית פעילותו ומאישיותו של דב סדן.

א. משיכתו של סדן לקפקא    🔗

סדן היה אחד הראשונים שתרגמו את סיפורי קפקא לעברית. הסיפורים היו “השכן”; “עד המשלים”; “הגשר”, מתוך הקובץ בבנינה של החומה הסינית, ופורסמו בגזית, כרך א, חוברת ה, אייר תרצ''ב (מאי 1932), עמ' 21 (סדן לא היה הראשון, כפי שכתב יוסי גלרון בביבליוגרפיה של כתבי דב סדן שערך, מס’204. הראשון הוא, כפי שעולה מן הביבליוגרפיה של תרגומי קפקא לעברית שערך יוסף ירושלמי [חיפה, תשל''ה] גרשון חנוך, בהפועל הצעיר, שנה 17, חוברת 33, תרפ''ד, שתרגם שלושה סיפורים מתוך ספר ההתבוננות; “הטיול שלא צפית לו”; “החלטה”; “סבל הרווקות”. תודה לרפי וייזר, מנהל מחלקת כתבי יד ומנהל ארכיונו של דב סדן, על העמדת הדברים על דיוקם.)

בחינת סוד משיכתו של סדן לקפקא ופשר בחירתו לתרגם סיפורים אלה דווקא, חורגים ממסגרת זו וראויים לדיון מיוחד. בהקשר זה נעיר רק, שסדן במסתו המרכזית: “על ספרותנו, מסת־מבוא” (תש''ז), ראה בקפקא את הגילוי הגדול של מהות יהודית, “שספרותנו לא ידעה כמותו לעומק” (אבני בדק, עמ' 28) וכן קבע במסתו “במזל שיבה. על אריה לודוויג שטראוס” (תשכ''ד), שקפקא הוא “מהיותו היהודי שביהודי שבסופרי בני עמנו שבויי הלעז” (אבני גדר, עמ' 58).

ב. סדן כמשורר    🔗

למעטים ידוע שראשית דרכו של סדן הייתה בשירה, אבל ספק אם גם אותם מעטים מכירים את השיר “למשורר” שכתב סדן עם פרסום כל כתבי שאול טשרניחובסקי בכרך אחד (הוצאת שוקן, ירושלים, תרצ''ז). השיר פורסם בחתימת דב שטוק בדבר, ערב פסח, י''ד בניסן תרצ''ז (26.3.1937), עמ' 3. ¹

השיר נסקר במסגרת דיונו המפורט של שמואל ורסס בסוגיית יחסו של דב סדן לשירת טשרניחובסקי (עמ' 245). בשיר זה עימת סדן בן ה־35 שהציג את עצמו כזקן: “היום, שחותי”, את רשמיו מקריאת שירי טשרניחובסקי המכונסים יחד בכרך היובל (הכוונה למהדורת כל השירים בכרך אחד, בשנת תרצ''ז), עם רשמיו של סדן הצעיר. הוא נפגש לראשונה “בעודי נער”, עם שיריו “בהוצאה, דפוסהּ פגום”, וקרא בהם “בנוחי בצל/ של אילנות המרשרשים בלב־היער”. השפעתה של קריאת הנעורים הייתה מהממת, והיא שינתה את חייו. השירה נמזגה בדמו, כבשה אותו בקסמה, והביאה אותו ל“אור־מרד, צליל־רנה, גיל־דמע”. בהשפעת הקריאה הראשונה בשירי טשרניחובסקי, כפי ששחזר סדן, “נטפל לי מרדך כצל,/ עד בסערה ימי־תמי נגוזו”. בהשפעת הקריאה הראשונה, גָּלָה “ללא חוס מחביוני הצר”, נטש “בחדווה לוהטת שבילי כפר”. השפעת הקריאה המאוחרת, “היום” היא שונה ואף הפוכה. הקריאה הראשונה הביאה ליציאה מן הבית, ואילו הקריאה השנייה הולידה את רצון השיבה אל הבית. את מקום הסערה של הקריאה הראשונה, תפסו כעת, עם הקריאה השנייה, “אור־קפאון שלו” ו“כמיהת־מצרים”. בניגוד לקריאה הראשונה שהגלתה אותו מביתו, הקריאה השנייה גרמה לו לכמיהה “לשוב ולהיסתר מתחת כנפי־דמי,/ בית־סבי ובצל־האילנות ביער”.

הבית האחרון בשיר תוהה על פשר הסתירה בין קריאה ראשונה לאחרונה, ומהי הקריאה הנאמנה, ומשאיר את התשובה על שאלה זו פתוחה:

“ולא ידעתי אימתי לך נאמנתי:/ הבנדודי־פרחח קרא בדפוס פגום/ שיריך ויסער, או עת בלב פגום/ על ספרך בהוצאת־יובל זקנתי?”

את התשובה אפשר למצוא במסות הרבות שכתב סדן על טשרניחובסקי מאז 1932 ועד 1975, ושיר זה הוא בחינת מפתח להן. גם בחינתן היא נושא למחקר מיוחד, וחורגת ממסגרת זו. אבל נאמר רק זאת: הראייה היסודית שרואה סדן את טשרניחובסקי היא ראייה של ניגודים. ובלשונו “הניגוד שבין מעגל האידיליה השלֵו, ההארמוני [־־־] ובין מסגרת האידיאליה שהיא היפוכה [־־־]. נמצא שחוויית ילדותו של המשורר היא חוויית הניגוד שבין מיצר הבית, הכפר [־־־] השרויים בשלוָה, [־־־] ובין מרחב הערבה [־־־] נבואות אימה להתנערות פרא” (תרצ''ו. בין דין לחשבון, הוצאת דביר, תשכ''ג, עמ' 18–19).

ג. משטוק לסדן    🔗

כידוע החליף דב סדן את שמו משטוק לסדן. על חילופים אלה הכריז ברבים בשולי רשימתו: “צנזורה”, שפורסמה בדבר ביום כ''א באלול תש''ח (24.9.1948):

בין המשמעויות הרבות של המילה ‘סדן’ יש להזכיר במיוחד את ‘ציר הארץ’ המקביל ל’קוטב' וכן אותו גוש מתכת או עץ שעליו מכים בפטיש כדי לקצץ ברזל או עץ ולשוות לו את הצורה המוגמרת. הסדן צריך להיות קשה ויציב כדי שיוכל למלא את תפקידו, לאפשר לעצב את הדורש עיצוב.

חשוב להדגיש עד כמה נאה השם לבעליו והוא מבטא את תפקידו כמעצב פניה של התרבות והספרות של עם־ישראל לדורותיו.

דב שטוק