הערת המביא לבית־הדפוס: בתוך עזבונו של הסופר נמצאו הרשימות הללו כתובות על גבי פתקאות קטנות, מפורדות ומפוזרות, ולא נטלתי לי רשות להכניס לתוכן איזה צרוף וקשור והריני מפרסמן כמו שהן על קרעיהן וקטעיהן. וכי יש סדר לרשימות של יומן?
הריני מוסר לכם את הדברים כפי שנרשמו בשעת הרגשה או סמוך לה, ואל תשאו עלי חטא. מוסר אני לכם חמרי חיים עוד בטרם שהוכשרו לקבל צורה, ואם יצירה אין בהם, אמת יש בהם.
*
כבר עברו עלי שנות הבחרות ולבי מיסרני: קפחת את יצרך ובעטת במתנת אלהים, ועודך שוהה ומסרב?….
*
בקצה האחד נשמתי קשורה בשלהבת החיים, בשאונם והמונם, ובקצה השני נעוצה היא בנצח הקר ושלותו. כך מפרכסת נשמתי בין שני עולמות וגדול הצער ואין גאולה לו.
*
אלהים, למה הצַתָּ בי אש ולא נתת לי כח לחיות באש? למה הטלת בי סער ולא נתת לי כח לחיות בסער? לא אוכל שאת את שפע החיים בקרבי.
ואני תפלה: צנן נא את נשמתי. אלי, דל ממנה את עודף החיים ורָוח לי.
*
הכרתי: כל טלטולי היצר שאני מתנסה בהם זה כמה שנים אינם באים מתוך חולשה. חש אני בי את הכח לכבוש את יצרי, אבל מדת האמת והצדק שבי אינה מניחה לי לבחור בחיי מוסר נוחים ולקפח את חיי היצר. וכשאני מתגבר עליו ומשתיק את סערו והנני משרה עלי שכינת הדעת הצלולה, שלותה ושלומה, הרי לבי מסס ואני מרגיש כעין מוסר־כליות על החטא שחטאתי לאלהי החמדה.
אותה שעה אני מתקנא בהבריות הללו, שמדת האמת והצדק אינה מעכבת בעדם להמית את היצר ולחיות במנוחה. הן גם אני יודע את דרך השלום, ולמה איני בורח ממערכת הקרב וחי תמיד בצער סתירות ומלחמות קשות?
מוסר היצר מעכב.
*
אתם מבקשים הֵתר ליצר ואני מבקש הֵתר לפרוש מן היצר, קשה לי אש החמדה השורפת אותי והריני מבקש התר להערים על יצרי, לזיֵף את אמתו ולקרר את אשו בפשרות של מוסר – להשלים את הנגודים ולאחה את קרעי החיים.
*
כשאני מהרהר: כמה נשים יש בעולמו של הקדוש ברוך הוא שאִלו ידעתי אותן אהבתי אותן, מיד מנוחתי מסתלקת ממני. אני חש שאיני חי אלא קטעי חיים, חיים של קטעי נשמה, ולבי נוקפי וכאִלו דוחים אותי מלמעלה: צא ובקש…
*
כל אדם שעות עבודתו מנויות הן, כל אדם יש לו שעות של בטלה. בשבע בערב ינוח הפועל מעבודתו, בשמונה – החנוני סוגר את חנותו. ואני אין לי שעה פנויה. הבה ואסגור את נשמתי. אוי לי, אין היא ברשותי –
*
עתים ואני חש כאילו מקור חדש נפתח בנשמתי והוא פורץ ונובע, והריני מתאמץ לסגור את הדרך בעדו ולעכבו, כי נשמתי עוד מלאה וטרודה ואין היא פנויה לחיים חדשים.
*
דולה אני את מחשבותי מתוך מעמקי ובונה את עולמי כולו משלי, ואין לזר חלק בו. ואגב שנשמתי טרודה לפלוט אינה עשויה לקלוט רעיונות זרים, וקשה עלי הקריאה בספרים. כשאני קורא בספרי פלוסופיה, איני מבין בהם אלא אם־כן הוכשרתי למשנתם על־ידי עבודה פנימית קודמת לקריאה.
והריני מצפה לימים שאדלדל וארד מנכסי רוחי. אנוח מעבודת נשמתי ואפנה לקריאה ואלמוד מאחרים – ולא אדע צער מחשבה, חבלי־לֵדה.
*
איני יודע בי מחשבות זרות. כל מחשבה עולה לי במחיר חיי, ואני רואה אותה אדומה, טבולת דם; אפילו מחשבת־הנצח עם קרחה החוֵר.
חדושי נשמתי בוקעים ועולים מתוך הארה פתאומית, והרבה טרחתי לעמוד על אפיה ולמצוא את קשוריה במאורעות חיי, איזו הדרך באה ומשום מה זכיתי לה דוקא בשעה זו – ולא עלה בידי.
רטט קר ושערים נפתחים לפני ואנכי לא דפקתי עליהם, גלי חרדה משתפכים בי וחש אני כאלו נפתח בנשמתי מעיָן נעלם השופע לתוכה שפע אורות – רגעים מועטים והשערים ננעלים והמקור מסתתם ואני עומד נבוך ותוהה.
אולם אותה שעה קלה חוזרת אלי לאחר שנים במראה אחר, ואני תופס את קולה מתוך הדממה וקולט את רמזיה בצניעות. אותה רעדה ראשונה הולידה לי מחשבות והרגשות פזורות בכל פנות חיי ואך לאחרי שנים אני מכיר בה זקה חדשה אל העולם ומכיר בהן ילידי שעה אחת שגדלו בינתים בחשאי, ואנכי לא ידעתי – ולפָני הסתכלות שלמה.
בדקתי ומצאתי: ימי הריונה של נשמתי שלש שנים. משך שלש שנים מקופל בה עולם חדש עד שהוא פושט אברים־אברים ועומד על צורתו. זה המחזור של נשמתי.
*
יש שעה ורעיונות רבים עוברים ופורחים דרך נשמתי, מאירים ברקים את עולמי ונעלמים, ואני טרוד לרדוף אחריהם ולהדביקם, וכשאני תופסם, כבר אין להם אותו הברק ואותה החיות – ובידי קומץ של מושגים יבשים, חורים, והריני עומד ותוהה: לאן פרחו אפרוחי חיי?
*
כשאני תפוס הרגשה, מיד המחשבה באה ומציצה אחריה. ויש שהיא ממיתה אותה במבטה.
*
המאושרים! מה אני מתקנא בכם, סופרים מומחים. הלשון מוכנת לפניכם ומזומנת לשמשכם, כל מחשבה והרגשה מלתה בצדה. ואני אפילו דברים פשוטים מתקשה אני לבטא אותם כראוי. ועד שמצאתי את הבטוי, כבר נִטל הרבה מחריפות המחשבה ומתומת ההרגשה. הם יוצאים בעלי־מומים ואני מתביש ונרתע מפני ילדי־רוחי.
*
יש שעה חרישית ואני שומע צללי מרחקים ונדמה לי כאלו מתּי זה כבר ואני חולם את החיים שחייתי בשכבר הימים, מתאמץ להעלותם מתוך הטשטוש ותוהה: אותה אהבה מה היתה זו? מתי פגשתיה? מתי עזבתיה? ואותו פצע בלב מה היה לו? איך בא אלי? והסער איהו? לאן פרחו יצרי?
ואני רואה את עצמי וזר אני לעצמי ואני מבקש את הקשרים שבין “אני” ו“אני” – ואיני מוצא. הכל רועד בערפלים, רגע מבצבץ ועולה ומיד שוקע ויורד במרחבי אין־סוף.
*
אין לי ידידים ואין לי חפץ בידידים. הידיד הוא בעיני מעין משענת קנה. ואני עודני צעיר ואינני נזקק לה.
*
קראתי מודעה באותיות גדולות: “הרוצה לנוח, ישכור לו דירה במעון־הקיץ שלי. הבית עומד יחידי בתוך היער. כאן ימצא לו בדידות ושלוה שאין למצוא כמותה בשום מקום”. והרהרתי: הרי לך דוגמה של כרוז צעקני על השלוה. וכמדומני, יש גם סוג של שירים מעין זה…
*
יש ימים ורוח של שלוה נחה עלי ודומה לי, נצחתי את האשה, ומעתה אוכל לעבוד עבודת המחשבה ולהתמכר לה – והנה שוב פגישה ושוב אותו סער. ומתי, מתי אבוא אל המנוחה, אל העבודה?
*
אני חש עולם חדש פורח בנשמתי ועדין איני יכול להבחין בו ולהכיר מה טיבו של זה. רק את ריחו אני מריח מרחוק.
*
את בת־זוגי בקשתי, חזרתי אחריה כמה שנים ותמיד נכשלתי בזרות – ואתמול בלילה הרגשתי פתאום, כי היא מתה ברגע זה באיזה מקום רחוק־רחוק מכאן. היש טעם להרגשה זו?
*
האביב בא וחיים חדשים התחילו מפעפעים בקרבי ואמרתי לנפשי: עתה אארוב להם ואשמור את צעדיהם עד שאגלה את סודם ואדע את דרך גדולם בי, אבל שום הם משתמטים ומתעלמים ממני ואני חש בקרבתם ואיני יכול לתפסם.
*
שעת בין השמשות. יחידי שכבתי פרקדן בגן ומבטי נעוץ בכפת השמים המכסיפים, ואני כולי שקוע בים מחשבות וחותר להגיע אל התהומות: מה ראשית? ומה אחרית? מאין באתי ולאן אני הולך? הכל חולף ומה עומד בו? מה זה מקום? מה זה זמן?
ואני חש ונשמתי הולכת ומתפשטת את יצריה ושאיפותיה, קרה באה עליה והיא מרטטת ערומה ותוהה: העולם היה כה מלא ואיך נתרוקן פתאום? רגע וגם רעדה זו ותמיה זו משתתקות וכלות. פסקה נשימת ההויה וקפאה, הכל היה לאחד ואין שנוי ואין תמורה, עמד הזמן ואין עבר ואין עתיד, אין חיים ואין מות, רק מרחב בלי קץ, מדבר אין־סוף.
ואני חש, עוד רגע ועברתי את מחיצות ישותי ונשמטה נשמתי ואבדה בחלל העולם, מיד ואני מתעורר מתוך ההסתכלות בתהום האין, תופס בראשי וכאִלו אחזתי בנשמתי שלא תפרח ממני – הנני קם ובורח העירה, אל המונה ושאונה.
אז ראיתי את פני הנצח, פעם אחת בחיי ראיתיו ושוב לא ראיתי אותו. אולם מאותה שעה אני מונה תקופה חדשה בחיי. תש בי כח יצרים וחשך עולמי, פג בי טעם חדוה ואני מתקים בהסתר־פנים מן הנצח.
*
צר לי שלא שניתי הרבה ולא קראתי די צרכי. אלמלי הייתי שוקד על למודים, אפשר הייתי קונה על ידם בלי יגיעה יתרה אותן המחשבות שהגעתי אליהן מתוך צער מרובה לאחרי כמה שנים של עבודת הרוח. אפשר הכל כבר נאמר ונכתב וכלום לא חדשתי, ולחנם יגעתי.
ויש שאני אומר לעצמי: חביבים עלי היסורים הללו. אפשר לא חדשתי כלום לאחרים אבל לי לעצמי חדשתי עולם שלם. אינו דומה רכוש דעות שהאדם זוכה בו מן המוכן לרכוש שהאדם קונה אותו בעמלו. אותה המחשבה ואתה הסתכלות בעולם אחרת היא כשהיא נתונה לנו מתוך צער הריון וחבלי לדה.
*
אני חש מעין חמרים חמרים של חיים צבורים בנשמתי וקשה עלי המונם ושאונם. בא אני לתהות עליהם ולעמוד על טיבם, תוגה זו הממלאה את נפשי, מה טעמה? צער זה הצובט את לבי, בשֶלמה הוא? אי אלו המאורעות שגרמו לכך? הריני מחזר ומבקש ואיני מוצא סבה או גרם מבחוץ. על־כן אין תקנה לי וליסורי.
*
מה חפצתי להפטר מן עָברי, לצור צורה לחיים שחייתי עד כדי להגאל מהם ואפָּנה לחיים חדשים, התובעים זקה וממתינים כבר על סף נשמתי – והיא טרודה עדין בשיורי הישן.
*
אני תוהה על עצמי: למה אני כותב את חיי? על שום מה אני מתאַוה להוציאם החוצה, לפלוט אותם ולהריקם? מכיר אני שהשתיקה יפה להם ושיצר הכתיבה הוא יצר רע, אבל קשה לי לכבשו.
והריני מהרהר: אפילו כשהסופר הוא צנוע ביותר וכנוס כולו בתוך עצמו, מכל־מקום אי־אפשר לו בשעת כתיבה שלא יהא מכוֵן את מבט נפשו כלפי חוץ, כלפי הקורא, ושלא יהא טורח בהרצאה נאה ובהסברה נוחה – ומקפח את בדידותו.
יש ואני מתקנא בבני־אדם פשוטים החיים את חייהם להם לעצמם בצנעה ובחשאי, ואינם מוציאים אותה אל החוץ, אל הקהל.
*
אני חש: המוסר הולך ופוחז עלי ואני יודע: זו הזקנה. תשוש כח, סריס חטא, הריני מבקש לי מקלט בתורת המוסר. כמה גדולה ערמומית הנשמה!
*
היום בכיתי והונח לי. זה ימים רבים לא זכיתי לידי כך.
ירדתי לחיי חולין והסחתי את דעתי מעצמי, נשתקעתי בטומאת הכרך. היום הרגשתי בעלבוני ונרתעתי ונזכרתי את ימי תומתי ובכיתי. בקשתי עוד דמעות־טהרה – ולא נִתנו לי.
*
מימי לא ידעתי שעמום בנפשי. היא לא ידעה מעולם שעה של בטלה. תמיד טרודה היתה.
*
חילי נתתי לנשים. אבל לא נתתי להן לנגוע בנפשי. לא גליתי להן את עולמי ולא חללתיו.
*
כשאני תפוש מחשבת הנצח ושרוי בתוגתה ורואה את בני האדם במשאם־ומתנם, הם נראים לי מיני ברואים משונים של עולם זר, רחוק, ואני תמה על עצמי: איך הלכתי ביניהם ושכנתי בתוכם? אותה שעה אני מרגיש כמה גדולה המחיצה בין אדם שטעם טעם נצח וצערו לבין אדם שלא טעם. דומה, שני סוגים הם של בני־אדם ואין קשר ביניהם.
*
כשאפטר מעולמי ויספידוני, ודאי יאמרו הבריות: סופר מת. והריני להעיד על עצמי: אין בי אף ניצוץ של נשמת סופר. כבד שפה אני ורק בעמל רב סגלתי לי לשון עלובה כדי להביע את רעיונותי הבעה כל־שהיא.
אלמלי הייתי סופר בטבע בריתי, לאמר, אלמלי היתה בי הנטיה וההכשרה לכתיבה, לא היו ימי ולילותי מספיקים לי לרשום על־גבי הניר מה שהגיתי וחדשתי בעולם המחשבות. מתוך שקשה עלי מלאכת הכתיבה, לא רשמתי אלא מקצת מן המקצת ולא הייתי נזקק למלאכה זו אלא מאונס, כאלו כפאני שד, כשהכביד עלי משא רוחי ולא יכולתי נשוא. אבל בכל העמל שעמלתי לא עלה לי אלא לפרוק מעלי את הטפל, והעקר כבוש בתוכי ולא נפקע עם המלה. מחשבותי נולדות אלמות, ואחרי כל נסיונותי ללמדן את הדבור אינן אלא מגמגמות.
ואני משער את צערי לכשיבוא יומי להסתלק מן העולם ולבי ינקפני: בכדי טרחת ואת שחפצת לאמר, לא אמרת.
*
אני רואה כנגד חלוני פועלים במלאכתם, כשהם עולים ויורדים בסולם, טעוני חומר ולבנים, ובונים בית – ולבי מתמלא כאב ועצב כאלו לא ידעתי עד היום את חיי העלובים הללו, ובפעם הראשונה אני מרגיש בעוות הדין ובחטא שאני חוטא להם: אני בטל והם עמלים בשבילי.
מעולם לא היתה בי אותה הרגשה. עכשו נפקחו עיני ואיני יכול שוב להסתלק מן המחשבה המטרדת אותי בכל מה שאני רואה: מדרָכה זו שאני דורך עליה, גן זה שאני מטיֵל בו, בית זה שאני יושב בו – אחרים התקינו לי ואני לא חשתי בכך ולא הרגשתי עצמי מחויב תודה למי שהוא, כאלו נברא הכל מששת ימי בראשית.
וכשאני רואה את הפועלים בערוב הים בשדרות האילנות, גבר על יד אשה, היא בסנורה הלבן והוא בידיו השחורות, ראשה סמוך על כתפיו והם שוחקים או לוחשים – לבי מתמלא נחת והריני מקבל תנחומים על עלבונם וכאלו מתכפר אני בשעה זו.
*
כשאני מתחקה על נשמתי, הריני מוצא בה עִקר את ההפלאה, את התמיה. היא עומדת ותוהה על כל דבר מצוי ועל כל חזיון רגיל כאלו לא נפגשה בהם מעולם ולא ידעה אותם. הכל חדש לה, הכל פלא לה.
*
לפני שנים התפללתי: מי יתן ובאה עמידה לחיי ואנוח מעט! גדול הסער בנשמתי ואין בי כח לעמוד בפניו.
היום נזכרתי באותה תפלה, שנתמלאה בינתים. נפתחו חיי, ועניותי נוחה לי.
*
נשמתי מסרבת לספוג מחשבות זרות, מסרבת לרדת לסוף דעתם של אחרים. נוח לה קב משֶלה מעשרה קבין שלא משֶלה.
*
מוצץ אני מן האשה את עסיס סודה, פורש ממנה ומחזר אחרי סוד חדש.
*
חש אני בכל עלבונם של החיים כשאני נותן על דעתי, שהכח היותר נפלא, הכח של יצירת אדם, נמסר אף לפחות שבפחותים ואין הבדל בין חכם וכסיל.
*
שנואה עלי השכלנות היהירה ויותר ומזו – המִסתּיקה הרכה והצנועה. מציאותה של השניה עשויה רק לתן זכות־קיום לראשונה. הצד השוה שבהן: שתיהן מזלזלות ביסוד החוש והרגש, אלא שזו תולה עצמה בשכל וזו בדמיון.
*
כשאני רואה סביבי חיים סוערים, מחשבת המות והנצח תוקפת עלי; וכשאני בודד אני משתוקק להמיה ובוחל בדממה ובאין־סוף.
*
יש ואני מלא תקוה, שתקופה זו של ירידת נשמתי לא תאריך ימים. עוד זמן מה ושבעתי חטא ונחתי מסערו וטהרתי. לא לחנם נטמאה נשמתי. זו ירידה צורך עליה. והריני נותן הודיה לשר חיי שהוציאני מן העוגה הקטנה של שלות תמימות והכניסני למדור החטא, הרחיב על את עולמי והטעימני גם טעם של טומאה. לכשאטהר ואשוב, אשוב ברכוש גדול.
*
על הים.
עדין נשמתי טרודה ברשמים המרובים שקלטה בשנה שעברה וכבר היא יוצאת לקראת חיים חדשים. איזו יראה מלפפת אותה בפני המתרגש ובא.
מה נפלאים לילות הים, והיא כאלו מתעלמת מהם וממאנת לספוג לתוכה את שפע היופי. מצומצם בית־קבולה ואינה פנויה להם ולקסמיהם.
*
אלמלי הכרתי שהעִשון נעשה לי הרגל ואני משועבד לו, הייתי מתאמץ להשתחרר ממנו; כל שעבוד של הרגל מוקצה הוא לי. אבל דומני, שאוכל להפטר ממנו בכל שעה שארצה ולפיכך איני רואה צורך להפטר ממנו.
אפשר כל ימי אהיה סבור שאיני כפוף להרגל זה, ולא אבטל ממנו עולמית.
*
זה ימים ואני מרגיש בגדולי הפנימי, כאלו נִתק מעין מנבכי נשמתי והוא מתגבר ועולה. חש אני בצער נתיקתו ובדרך הלוכו, אבל עדין איני יודע מה יבשר לי ומה יגלה לי.
*
כמה נשים יפות בעולם, הצמאות לאהבה – ואותן אני מבקש ואין אנו מזדמנים. מחשבה זו גוזלת את מנוחתי.
*
אני קורא וילהלם מיסטר. יפה לי הקריאה בספרים כאלו, המרככים את נשמתי ומשרים עליה שכינת תֹּם ועדנה. יפים הם לי כתריס בפני יצרי הטרדנים.
*
יש ואני חש בי, שאני מעליב את המתים בזה שאני חי ושמח.
*
קשה לבני־אדם לשמוע את קול עצמם והרי הם בורחים אל המית הכרך ומערבבים את קולותיהם זה בזה ומשתקים אחד את חברו, ויפה להם. ואני בורח אל דומית היער להקשיב אל הסערה אשר בלבי.
*
צפור טפפה על גבי החלון ונפלה על שלחני. לקחתיה וזנתי את עיני בבריה נפלאה זו, מששתי בנוצותיה הרכות, חשתי בנשימתה הקלה ומבטי נתקל במבטה, והרהרתי: אני כפות אל הארץ, עבד עולמים לה, והיא בת־חורים לעוף על גפי מרומים וללעוג לי – נכלמתי בפניה והשמטתיה מידי כמעט ברוגז.
אחר עמדתי משתומם: הן כל יום ראיתי צפרים, ומדוע לא הרגשתי עד היום בעלבוני?
*
אני חוטא לחיים וכל יום אני מאבד בהם הרבה ניצוצות לבטלה. אין בי די כח לחיות בשלהבתם והריני הולך ומכבה אותה.
*
עתים – והרגשת הטוב והרגשת היופי נראות לי כשתי אחיות, זו באה בימים וחסודה וזו צעירה ושובבה, והבכירה מטיפה מוסר לאחותה הקטנה.
*
בתחלה בקשתי יופי בעולם הדמיון והשירה, עכשו הריני מוצא אותו בממש, בשכיח ורגיל.
*
מעולם לא חוננתי בעושר ותמיד ראיתי את עצמי עשיר. ההרגשה: שאלמלי הייתי מתרצה לותר קצת על חרותי הפנימית ועל עסקי נפשי, הייתי מגיע לידי עשירות – היא שעשתני עשיר בכל דרכי חיי. עושר מדומה זה ודאי שאין בו כדי לקנות מחברו איזה דבר בשוק אבל יש בו כדי להערים על האדם שלא יראה צורך לעצמו למכור את שלו ולשעבד את רוחו בשל ממון.
*
תמיד חיים רועשים בקרבי ותמיד אני חש שהם עומדים בסכנה ומתירא שמא יפגע בהם מבט הנצח, ומתו.
*
שבעתי טהרה וקדושה ואני צמא שוב לחיי חולין.
*
כשאני מרגיש בשפע החיים שנתנו לי ואין בי הכח לקבל את מתנתם ולחיותם במלואם, אותה שעה אני מתמלא ענוה.
*
אין טעם לחיים, אבל אין אף טעם למות. ומעלה יתרה לחיים שיש בהם ברירה למות, ואִלו במות אין ברירה לחיות.
*
מקלי זה הוא חברי היחידי. כשהוא חסר לי אני מרגיש, שדבר קרוב לי לוקח ממני. עשר שנים הוא מלוֵני בכל דרכי ונדמה לי שהוא יודע את סודות חיי ומחבואי ושותק.
חביב הוא עלי לשעשע בו ולשחק עמו, אני מעגל בו עגולים, זורקו למעלה וקולטו מתוך האויר, וכיוצא בכך. אבל כשאני מסתכל בו ובראשו שהושחר, הריני רואה לפני את חיי שנזדקנו, ואין לבי למשחקים.
*
מדה גדושה של חיים ממלאה אותי ומפרכת אותי, ואני מצפה לרגעי בטלה ושעמום כדי להנפש מעט, ואין הם באים.
יש ואני סותם כמו בחוזק־יד את מעין החיים המפכים בי בלי־הפסק, מסיח את לבי מהם על ידי קריאה בספרים, וטוב לי.
*
היודע אתה את הצער, כשהנך עובר בחוץ ונתקל בקול זמר יפה הבוקע ועולה מאחד הבתים ונתלה בשולי נשמתך ואתה עומד לתפסו ולבלוע אותו בחושיך – פתאום והוא נפסק ואינו, ונשמתך נבוכה ומבקשת איזו אבדה?
מעין צער כזה הרגשתי היום כשעברתי ברחוב בין נשים מטילות ומבטה של אחת מהן תפסני ועזבני.
*
מעולם לא צירתי לעצמי, שאהיה קטן־הקומה. וכשאני מסתכל אל גופי, הריני נעשה מאוס על עצמי. לפי הרגשתי – הננס הוא בעל־מום כבעל־חטוטרת.
זכורני, בעירתי רגיל הייתי לטפס על פני ספי הבתים כדי שארגיש עצמי גבוה יותר. אף בדקתי ומצאתי, כמה נזהר אני, בלי כונה מיוחדה, שלא לראות את עצמי בראי.
הרי יש הרגשות, שאינן בטלות מפני הרגש של אהבת־עצמו.
*
למה אני כותב? בשעת הרגשה אי אפשר לי לכתוב, ומתי היא נעשית מוכשרת להבעה? כשנִטלה ממנה הלחלוחית ופג חומה ונכנסה לאוצר הזכרון. הרי שאין בטויה אלא טשטושה.
*
כשאני חוזר וקורא מה שכתבתי, איני מכיר שוב את המחשבות וההרגשות שאמרתי להביען. הרי קשים היו חבלי לדתם ומרובה צער גדולם, והנה פרחו חייהם ונחנטו בכתב חלק וישר, שקול ומדוד, שקט, קר.
ואני יודע: הכתב הוא לחיים – מטת־מת.
*
אני מבקש לתפוס את רגשותי והם נשמטים ממני, והריני אוחז בכנף נשמתי, חוטף ורושם.
*
איך אחיה בשלום ביני ובינה, ואני אין שלום ביני ובין עצמי?
*
אלי, שתי נשמות נתת בי, נשמת־יום ונשמת־לילה ואין אחת יודעת את חברתה. טמא אני ביום וטהור בלילה, וביום איני יכול להשיג את טהרת נשמתי ובלילה – את טומאתה. זר לי יומי בלילה וזר לי לילי ביום. ואיך תשיאני חטא? על איזו נשמה תדון אותי?
ביום תבערה בנפשי ואני מושלך בכף־הקלע מאש לאש, דמי רותח בי ומתאוה לגמוע כל ההנאות בבת־אחת, ואיני מספיק אלא ללקק קצת מן ים־החשקה והנני תמיד לוהט וצמא. בין־השמשות – וקרה יורדת עלי ונוסכת בי רֹך תוגה ודממה, כבתה התבערה בנפשי וכאלו זר הוא לי זה שסָער לפני רגעים מתוך יסורי חמדה. שוב יום – ושוב אותה שאגת יצרים רעבים, שוב בין־השמשות – ושוב אותה שלות־נצח וצערו.
למה, אלהים, נתת בי שתי נשמות לענות אותי כפלים?
*
אני אץ בחיי ופוחז על כל הנאה מתוך איזו הרגשה סתומה שימי מועטים ולא אספיק. האמנם קרוב קצי?
*
איני שקדן בלמודים, אבל שקדן אני בעבודת הנשמה. אין לה שעה בלי טרדת מחשבה או הרגשה.
*
האם שתי נשמות לי, נשמה חתולה ערפלים ונשמה טבולת אורה?
*
אני חש עולם חדש עומד להגלות לפני. אני חש, לו אתיחד שעה קלה עם עצמי, ואתן מעוף לרוחי, ושערים חדשים יפתחו לי וסער חדש יבוא בי. והריני סוגר ומגיף חלונות נשמתי – כי חס אני על עולמי הישן.
*
אני מרגיש ברעיונות קלים, קלים וגאים, עפים אצים אלי ממרחקים ושולחים לי קרני־אורה – והריני מכין את עצמי לקבל את פניהם. לאחר זמן אני מכיר בהם פתאום, הלא הם רעיונותי הישנים שיגעתי בהם לפני כמה שנים, ולא ידעתי. הם גדלו בינתים והשליכו מעליהם את עול הנמוקים שתליתי להם על גבם, ונעשו קלים ומחבקים עולמות.
לפנים עדר רעיונות רכים, פרורים ושברים, תועים ערומים ומרטטים – ועכשו משפחה גדולה, תקיפה, טעונת נכסים. בנים גדלתי, ולא ידעתי.
*
קובלים עלי: הרבה חללים הפלתי בנשים. אבל מצדיק אני עליהן את הדין: הן רמוני. ניצוצות נתזו אלי מתוך עיניהן והאמנתי, אש החמדה יוקדת בהן. אחר נוכחתי, עיניהן הלוהטות אינן שלהן אלא פליטת ירושה של אבות, של דורות קדומים, ונבהלתי.
*
כבר אני יודע מן הנסיון: רעיונות גדולים באים תמיד ממרחקים. כשאני חש במשק כנפים של מחשבות טעונות אורה, החתולות עדין בערפלי מרחקים, אני יודע שעלי להפרד בקרוב מתקופת חיים ארוכה ולפנות את נשמתי לעתיד חדש.
וסמן יש לי במחשבות הללו: אין הן באות כטרחניות ואינן נדחקות אלי, הן נוגעות בי ואינן נוגעות, מלטפות את רוחי וכאלו מתרצות לפני בענוה ומפטירות בשפה רפה – לימים אני מתעורר ומוצא את עצמי נכבש על ידיהן. אני מתעורר ומוצא: פרחו להם הזקנים, אזרחי נפשי, ובמקומם נתקננו בה עדת אפרוחים רכי־נוצה ורטובי־גו, עודם מטפטפים לחלוחית של שעת יציאתם לעולם, מהגים ומצפצפים ומרמזים לי, ואין אני מכיר עדין בלשונן. ורע לי וטוב לי.
*
מחבק אני ילד קטן ומשתעשע בו. פתאום ואני רואה אותו גדול, בעל אשה ומטופל בבנים וטרוד טרדת פרנסה – ונפשי בוחלת בו.
*
הרבה תקופות עברו על נשמתי. ונפלא הדבר, אין אני מבין בתקופה זו את התקופה שקדמה לה, כאלו אני נולד תמיד מחדש.
אולם בדקתי ומצאתי, שהרבה ממחשבותי יש בהן משום מלחמת וכוח, וכוח שלא־מדעת, אם מחשבותי משֶל תקופה קודמת. כך אני מתוכח עם עצמי וסבור שאני נלחם באחרים.
*
בשנים האחרונות גברה בה האהבה לגוף. אני הולך ומתקרב אל נשמת הגוף.
*
פעמים נדמה לי, שכל ימי חייו של האדם לא באו אלא כדי שיספיק הלה להרגיל עצמו ברעיון המות.
*
מרגיש אני שהנני מתרגל יותר ויותר ברעיון המיתה ואינו מבעיתני כבראשונה. ומתוך הרגל זה הריני הולך ומזדקן.
*
חוסי נא עלי, אפרודיטי, והניחי לי.
דמי וחלבי לך הקרבתי, עבדתיך באמונה ולא הרהרתי אחרי מדותיך. עתה תש כחי ואני מתחנן לפניך: אנא, שחררני.
נזיר הייתי מלֵדה לעולם המחשבה ואת הטרדת אותי מעולמי וגזלת את מיטב כחותי, ואני הלכתי אחריך ומסרתי את גורלי בידך והתפללתי אליך: עשי בי מה שלבך רוצה, מצצי את לשדי, החריבי את גופי ונשמתי, אך הטעימיני את החיים בכל עוזם ותקפם. ידעתי שאת מוליכה אותי אל פי תהומות, ואנכי לא ברחתי מן הסכנה ועשיתי את מצוותיך ואתן אותי מאכל לאשך ולסערך. בך אמת החיים בקשתי, שקדתי על יצרי ולא דרשתי אל המוסר ומנוחתו. עבדתיך באמונה.
ועתה ראי, כבר באתי בימים ומתי אעשה לעולמי? ועד מתי לא תדעי שבע? עוד נשאר בי מעט כח לפליטה – הניחי לי, אפרודיטי, ואפרוש להרהורי נצח.
*
ר' שלמה הדין. כשעזבתי את עירתי נפרדתי ממנו כשהוא מתפלל בקרן־זוית של בית־הכנסת מתוך דבקות הנפש וכל גופו חיל ורעדה. הוא פטרני ברמז ברכה בין רקוד לרקוד.
עברו עשר שנים. ים של דם נשפך, ערים נחרבו ושממו – חזרתי לעירתי ונכנסתי לבית־הכנסת ומצאתי את ר' שלמה הדין עומד באותה קרן־זוית ומתפלל מתוך אותם הנענועים ואותן ההעויות שאימו עלי בילדותי. הוא קבלני ברמז ברכה בין רקוד לרקוד.
אותה שעה נדמה לי, שלא נשתנה כלום בעולם וכל המלחמות והמהפכות לא היו אלא בחלומי.
*
ביום אני רודף אחרי פרפרים ביער ובלילה אחרי עלמות בעיר. ומשבח אני את העלמות, שהן נוחות לצוד מן הפרפרים.
*
הרבה חשבתי על המות ואני עסוק למצוא תריס כנגדו.
*
שוב לא ראיתי את הנצח. כשאני חש בנשמתי שהיא הולכת ומתרוממת אליו, מיד אני מעמידה בדרכה ומצילה מן הסכנה. אולם צלו אינו זז ממני ומלוה אותי תמיד ואינו נותן לי שוב לצחוק צחוק מלא.
עד שנכשלתי בראית נצח, תמים הייתי עם אלהים ותמים עם האדם ועולמו.
האמנתי בשכל וראיתי סדר במעשי בראשית ותכלית בחיים. הסתכלתי בסולם ההתפתחות והייתי מתגאה באלהים ובאדם. הכל הולך ועולה, הולך וגדל, ואין ירידה אלא לצורך עליה. למדתי זכות על הבריאה, על לקוייה הבאים בהכרח, ועל הרע שבעולם המשמש חומר לטוב.
האמנתי בשכל. ראיתי את מלכותו בכל ומתוך יראת־רוממות עמדתי לפניו והתפללתי: לך האמת ולך הודאי, תן עלי מהודך ואדע תבל ומלואה. הלכתי לדרוש לחכמת החשבון ובה חשבתי חשבונו של עולם ואף חשבונו של נפש, ירדתי בה תהומות ודליתי סודות של ההויה. הכרתי קשרי חוקים, שליבות של הנחות ומסקנות, שִטות של יחסים וצרופים, שלשלת אין־סוף של חוליות וכל אחת חסומה יפה בחברתה, הכל בחשבון ואין שגיאה. נהניתי הנאת הרמוניה של עולם המספרים.
שבַע חדות ופתרונות נתתי שבח לבורא ויצאתי להשתתף בבנין החיים. המיתי עם ההומים וטוב היה לי.
וכשנכשלתי בראית נצח, נִטלה ממני תמימותי והופר שלומי עם אלהים והאדם. גלה לי הנצח את ערות התבונה.
ראיתי את השכל על הגבולים והוא רותת ותוהה, צנח מעל עולמי והוא נבוך ושואל: מאין? לאן? ראיתיו על הגבולים והוא מספר את נגעי עצמו ומונה את קרעיו, מציץ דרך סדקיו מעֵבר לו ונרתע מפני הקרה הפוחזת עליו. ראיתי אותו, היהיר, התקיף, הודאי, והוא ענו ודעתו חלושה עליו. כלום אינו קובע, כלום אינו תובע, נתפקקו החוליות, הותרו הקשרים, אבד החשבון וחזר העולם לתהו. ירד השכל מנכסיו. נשבר אלי.
אז הכרתי הכרה מעל להכרה ואמרתי: עלוב השכל. מלך הוא, אולם יש אדון לו. היצר הטיל עליו למלוך ולשרתו, ללכת לפניו ולהאיר לו את דרכו. בעל־כרחו הוא מולך, לטובת החיים ולבָּשתו. הוא הענו, השלו, היצר גוזר עליו להיות תקיף וקשה ומכריע.
נשבר אלי.
*
אלהים, עזרני! תן לי כח לעבוד – כנגדך. תן לי עוז להלחם בך את מלחמתי הקדושה.
*
זה שנים אני חופר במחשבה, מעדר בה, הופך שכבות ובוקע בקיעים, וכלום לא עלה בידי. היום הכרתי: ראשית־כל עלי לחתור חתירה מתחת לקרקע ולנקר נִקרות במעמקים עד שיפּתח הסכר ויתפרץ המעין מעליו.
*
קניתי את עולמי ביחידות ואיך אוכל להקנותו לאחרים?
*
כבר שבעתי די צער ותוגה. למה אני משרה עלי שכינת בין־השמשות? אדליק נר ואבריחנה.
*
כשאמות אעזוב אחרי הרבה עולמות, שלא נהניתי עוד מהם רק מחוסר זמן.
*
הענוה, לה אני מתפלל. היא גואלת את האדם מעלבונן של שאלות המטיחות כלפי מעלה.
הסתכל וראה את העולם בשעת ענוה ולא תבוא לקבול עליו. למה אתה ירא את יום המיתה? הסר ממך גאוה והתיחד עם ההויה ולא תשאל לצאת מגדרי העולם ולא תדע צער הגבולים, והסכמת לסדרי בראשית ונחה דעתך.
*
יש ונשמתי מזדוגת עם ההויה ואיני חש שום קשר עם בני־אדם, וכשאני נפגש אחר־כך עם חברי הריני עומד ותמה על בריה זו ששמה אדם.
*
לא קראתי עד היום לא את הֶגֶל ולא את שופּנהואֶר, וחברי קוראים את דברי ואומרים לי: כונת לדעתם של אלו. ואני מהרהר: אולי מוטב שאהיה שוקד על ספרים ולא אצטרך ליגע את מוחי? משום מה אני משתמט מקריאה בספרים, מכֵּון שאני חש בהשפעתם עלי? למה אני מגין על נשמתי בפני כל נגיעה זרה ושומר על טהרתה, וטורח בכדי?
*
מדרך רחוקה אני בא. עברתי את הדרך מן הרוח אל החומר.
*
כשהיצר פוחז עלי ודוחפני מעל הספר החוצה, יש שאני נזכר בגדולי ישראל וממשיך עלי את כחם של כבישת היצר. והנה קלסתר פניו של טולסטוי נראה לי וטוען בי: צא ופרנס את יצריך, ולכשתגיע לימי זקנה עוד תספיק לפרוש למדור הספר.
ואין לי פתחון־פה כלפי תשובה זו של השטן.
*
בנטות היום. כאלו מתחרט הבורא ומצטער על שבזבז כל־כך אורה לעולם והבליו, וכאלו מהרהר: עוד יום בליתי לבטלה.
*
ומה אני מבקש ממך, אלי? אך בדידות בדידות!
הצילני מידי רעים וידידים המשפיעים עלי רב טובה, חבה ואחוה. הצילני מידי נשים, מן אהבתן וחומן. הנח לי להיות יחידי לעצמי, פנוי לעצמי – תן לי מקָרת הבדידות ואדע אותך, אלהים.
*
אשה נאה כל מבט שלה פותח בי מעין, ומכוערת – כל מבט שלה הנוגע בי כאלו סותם את מעינות נשמתי.
*
בת־קול שמעתי: חילך לנשים! באשן תֵאכל, באשך תֵאכלנה.
*
יש ואני מסתכל אל גופי ותוהה: ידים אלו, רגלים אלו – מה לי ולהן?
*
עוגן לי במעמקים ועל־כן איני מתירא לצוף על פני שטח החיים ולשחק בגליהם. והבריות אינם רואים את עוגן נשמתי ומרננים אחרי: קל־הדעת. ויפה לי.
*
נפשי כמהה למדור החטא. לבי מצר על כל יום היוצא לבטלה בלי טעם החטא. מרחוק אני מריח ריח עבֵרה והוא מושך אותי אליה.
*
מרגיש אני שכֹּח הבכי, המטהר את הנשמה, הולך ופוחת בי – והרי חס על דמעותי המעטות שנשארו לי ומקמץ בהוצאתן.
*
כל היום אני עליז ושמח, אבל כל היום מלפפת אותי איזו יראה סתומה מפני שעת בין־השמשות.
*
מונטרֶה. בין השמשות ואני מטיל על שפת היאור – והנה נפגע מבטי בסנדלר היושב על מלאכתו בבית קטן ומסנן לו שיר עליז, ונדהמתי: איך אדם זה אינו חש בקדושת בין־השמשות ומחלל את שבתה?
*
יש רגעים ואני משתוקק להשתחרר מעצמי ולהתבטל, משתוקק להתכוץ ולהבלע בתוך הדוממים ולהיות כאחד מהם. מה זה?
*
נצלתי מידך, נצח אכזר.
אובד דרך הייתי לאחרי שנתקל מבטי במבט הנצח. טעם הנאה נטל ממני, בטלו התחומים ועמם בטלו המטרות. כך תעיתי שלש שנים במרחב אין־סוף.
והנה נצחתי את המרחב ואת תוגתו ואני חוזר אל החיים ותחומיהם.
ראיתי את הקרעים והם מתישים את כחי, ראיתי את השלום והוא בונה את העולם ואמרתי: רק חולשה הוא הצער ואינו כדאי שיתקים. ברחתי ממערכת המלחמה, מלחמת הסתירות בנשמתי, חזרתי בתשובה אל מקדשי החיים והלכתי לנוע על אומרי־הן.
עכשו, כשאני נכשל שוב בהסתכלות־נצח וחש את עולמי הולך ומשתמט ממני, הריני נאחז בציציות החיים כל עוד רוחי בי, כובש את פני מתוך בושה, בושת גנב הגונב את החיים – וכך אני מתקים בהעלם מן הנצח, הולך ומצדד בצדי האמת הקרה ונזהר שלא אכשל חלילה בה, בי עצמי.
*
רואים אותי חברי רץ וסובב בחוצות עליז ושובב, ואומרים: תמיד לבו טוב עליו. אין הללו יודעים שאני רץ מפני עצמי ובורח מפני צערי.
*
קל למצוא נשים, אבל קשה להפטר מהן.
*
ראיתי היום אשה יפה כבת ארבעים ולא יכלתי להזיז את עיני ממנה. איזו אפלולית שרויה בין קמטי פניה וכאלו הם מצניעים בתוכם סודות של חיים מלאי סער, שנחו לא מכבר והיא עדין מתפרנסת מהם בצנעה. ברק עיניה לא הועם, אבל איזה צעיף דק סוכך עליהן. פעמים ואש־נעורים תוצת בהן ונעלמו הקמטים, אבל רגע וכבתה.
ומעין צער של שקיעת־חמה תקפני והרהרתי אחרי מדותיו של הבורא: למה אינו נוטל מאתנו את היפה עד שקפצה עליה זקנה?
*
יצאתי אליכן, עלמות־חן, לבי מלא אהבה – אך הזהרו: כל הנוגע באשי, יאוכל.
*
יודע אני אתכן, בתולות מכוערות. אבדה לכן התקוה לאהבה והרי אתן מוסרות את נפשותיכן ואת מרירותן לאהבת האנושות, למהפכת החברה. מתי אזכה ואראה בתולות יפות נלחמות על הרעיון הגדול?
*
זו חולשתי: איני יכול לעבוד אלא מתוך התרכזות מרובה. לא נִתן לי הכשרון לעשות שתי מלאכות בבת אחת.
ומצד אחר הרבה שערים לנשמתי והיא מלאה עינים, הרבה עולמות מתרוצצים בה והיא תמיד נבוכה. אין בה מסוד הצמצום וההתיחדות של שער אחד ודרך אחת.
היש תקנה לחיי?
*
פעמים נדמה לי, שאני סותם את מקור הצער בסמרטוטים בלים של דברים בטלים והוא פורץ ועולה מבין הסדקים צרוד ומרוסק – ועוד יותר מכאיב. עלי לבדוק אמצעי אחר, תריס אחר כנגד הצער.
*
החלטתי לבלות שנים אחדות בחברת יחפים, גנבים ורוצחים, ולטעום בחיים גם טעם זה.
*
מי זה עומד מאחורי חיי? תפוס אני הרגשה חזקה, פתאום מַן־דהוא בא עליה באזמל חד, בודקה ומנתחה, והיא הולכת ומתמזמזת.
מי זה עומד על גבי וקוטף את חיי עד שגדלו?
*
אויה… אם בעלת־נפש את ואינך יראה מן הסכנה, באי ואהבתיך ואוליכך אל פי תהומות.
*
בתוך המינים הרבים של שכרון יש גם שכורי ספרים, וזה המין הגרוע ביותר.
*
כל יום אני אורב לחיי נשמתי ומבקש להכיר את עצמי, ועדין לא עלה הדבר בידי.
*
אין לך אומנות בזויה כאומנות של אָמה, המניקה ילדים זרים ומקפחת את פרי בטנה – וכשמלאה את תפקידה אומרים לה: צאי.
וזו אומנותה של האומה הישראלית בגלותה. אמה עברייה לגויים.
*
היום צדתי רעיון גדול.
זה ימים רבים נקפאו חיי ועמדו, והיום נתעוררתי כמו מתרדמה קשה. בערוב היום יצאתי לשוח על שפת הנהר ואחד מאחרוני הקוים הגועים נגע בנשמתי וזעזעה מתוך ערמות האבק שנצטברו עליה. רעדה קלה וזוהמתי סרה מעלי, ונתתי שבח לאלהים.
*
לבי נזדקן ונח. עתים ואני חש בי שארית הפליטה של חיים הומים, נחלת העבר של כח הנאה וכח צער, חש בלחישת האפר החם ובניצוצות העוממים בו, והריני מתעורר ומתעודד ומקשיב לרחשי נשמתי, המספרת בעברה המזהיר ומתנחמת בו. אבל שונא אני את הנמושות, ירדתי מנכסי ולא אקבל תנחומים.
*
לבי – בית קברות של חיים שנקטפו באבם. היום השתטחתי על קבר רענן ואבך.
*
פעמים אני חש כאלו נפתח הגולל מעל קבר לבי ורגשות שנקברו חיים מתעוררים ותובעים ממני את עלבונם.
*
יש ואני חש בי רטט של קרבת שכינה ועד שאני מזמין עצמי להשראתה, היא מסתלקת ואינה. כלום משטה היא בי?
*
נוח לי כשאני משקיע עצמי בספרים ומסיח את דעתי מעצמי.
*
כמה גסים הבריות. הם שואלים אותי: הירא־אלהים אתה? והלא אין הם מעיזים לשאלני: האוהב אתה בתולה זו או זו?
*
נפלא הדבר. תמיד ראיתי את עצמי כאֶגואיסט. והנה בדקתי יפה את עבָרי ומצאתי שמלאך חיי רמני כל הימים. דומה, יצר הטוב הערים ושדלני לטעום הנאת אנכיות בקרבנות שהקרבתי לאחרים. בדקתי ומצאתי, שבכל תאוותי והנאותי לא מלאתי אלא את שליחותה הסמויה של אהבת־הזולת, שליחות שלא מדעתי.
רמני מלאך החיים – ומתי גלה לי את סודו, סוד תעתועיו בי? לאחר שנצל את כחותי ודלדל את נפשי ושלחני מעל פניו. אין לו שוב צורך בי והוא מחיך כנגדי: עכשו מותר לך לדעת את משחקי ששחקתי בך כל ימיך…
תר"ס
שוב קרב־איתנים בנפשי.
*
הכרתי שאין החיים בעקרם אלא שנים מועטות של פתיחת מקורות, ואחריהן נגררים כנמושות ימים מדולדלים, הנזונים מן העבר.
לפיכך אני פוחז לחיות חיים מלאים, שמא אאחר.
*
זוכרני, כשהייתי בן שבע־עשרה ושמנה־עשרה התאמצתי לציר לי את עצמי, מה יהא טיבי לכשאגיע לבן ארבעים – ולא עלה לי. קשה היה לי לראות את עצמי כבד־ראש ובעל־נמוסים, איש מעשה ומכובד על הבריות. נדמה לי שלא אשנה את טעמי ואהיה תמיד ילד שובב אף בין הגדולים – אולם ידעתי שאין זה אלא דמיון בלבד מחמת שאין לי כעת שום ציור של דמות־דיוקני הפנימית שלאחרי התבגרותי הנפשית.
עכשו כשזקנתי ואני סוקר את חיי אחורנית, הריני מבין משום מה לא יכלתי לשַעֵר בימי־נעורי את שעור־קומתי שבימי העמידה. שהרי נתגלגלתי כמה גלגולים קשים ושלשלת ארוכה של בנין עולמות וסתירת עולמות תלויה לי לאחורי – ואין כמעט שום קשר ביני לשעבר וביני של עכשו. זר הוא לי, על־כן זר הייתי לו.
*
היום הרגשתי בפעם הראשונה מעֵין תמהון וצער על ההכרח לישון. שבע, שמונה שעות ביום איני חי – מה איום הדבר. ומדוע לא הרגשתי בזה עד כה?
*
שלמתי את חובי לאלהי החיים ומעכשו הריני מתיר לי לשוב אל אהלי, אל עולם המחשבה הקרה.
*
ואני מתפלל: ישמרני אלהים מצער המאורע והמקרה, צער השעה, ואל יטול ממני את צער העולם עד אטהר בטהרתו.
*
משמת הרצל לא ידעתי שוב שמחה מלאה.
*
והיתה זו ברכתי לך: הוה גבור ברוחך. אל תאחה קרעים ואל תשלים בין סתירות נשמתך, חיה על הצער ואל תפיס אותו. עמוד בו עד תאָכל בו.
*
כששכינת הנצח שורה עלי, הריני טועם טעם עונג של צער.
*
תמיד הייתי פזרן וכששאלוני חברי על כך, עניתי להם: היודעים אתם, מה ביני לבינכם? אתם קטני־אמנה ביחס לעצמכם, לאמר, אינכם נאמנים על עצמכם להמחות על עתידכם לכשירוח, ואני נאמן על עצמי ואיני חושש לבזבז.
*
אין הטֶמפו של כתיבתי מתאים לטֶמפו של מחשבותי או הרגשותי ועל־כן הן יוצאות פגומות.
*
יש שעה ואני עומד פתאום בפני האדם כאלו לא ראיתי אדם מימי, מסתכל בו ותוהה: עינים, מצח, חוטם, ידים, רגלים – מה נפלאה היא בריה זו! כמה בה מן הבנין והגזרה, כמה צורות חקוקות בה.
וכשאני מסתכל בו באדם מאחוריו, בדף החלק של גבו סתום־העין – מיד פנה זיוו והוא נעשה מאוס עלי.
*
ראיתי ילד שעקצתו צרעה במעופה, רדף אחריה ולא השיגה. מה עשה? צד איזה זבוב אחר וקצץ את כנפיו.
והרהרתי: כך דרכם של הגדולים, ואולי גם של ההסטוריה כולה במעשי־הנקמה המרובים שבה.
*
כשאני רואה רע בעולם, רגיל אני ללמד זכות עליו ולמצוא את מקומו בסדרי העולם הגדול. אבל כשאני רואה אדם בעל כשרונות בלתי־מצויים מתגולל בקרן אפלה ומאבד את כחותיו על פת לחם והולך ומתנון, איני מוצא שום למוד זכות וחש בעלבונו של הבורא.
*
פעם עלתה מחשבת שטות על לבי לנסות את עצמי, אם אזָכר לאחר זמן רב בדבר קטן כזה: אחותי נכנסה אל חדרה והדלת סרבה קצת להסגר.
עברו שבע שנים והיום נזכרתי באותו מעשה.
*
יש ואני נפגש באשה ותופס בעיניה ניצוץ מנשמתי ומהרהר: אפשר זו בת־זוגי היא, שלא מדעת היא מבקשת אותי ואני מבקש אותה, והנה נזדמַנו יחדו – ומדוע אנו עוברים זה על פני זה? אפשר, כל גורלנו היה נחתך ברגע זה על ידי שיחה קלה אחת, אלמלי הייתי מעיז קצת…
*
על כל צעד אני מרגיש, שאני מחוסר ידיעות והריני עדין בבחינת עם־הארץ. אמנם נזהר אני שלא לדון בענינים שאינם מחוורים לי, אבל בהשתמטות פקחית זו יש משום אונאת־דברים. צר לי שאין ידיעותי המצומצמות מקבילות לאפקיה הגדולים של מחשבתי ומשום כך אין היא מקיפה די צרכה.
הרגשה זו מנולת אותי על עצמי. ובכל־זאת קשה לי לפנות את נפשי אל הספר. היא טרודה תמיד בה עצמה.
*
גא אני ביחס לעתידי וענו ביחס לעבָרי.
*
כתפים רחבות לי להיות נושא את כל עולמו הגדול של החטא ואיני רובץ תחת משאי ואיני נכשל בדבר מגונה.
*
מחשבותי פזיזות יותר מדי ואיני יכול להדביקן.
*
שוב שמעתי בת־קול בלבי: מתוך עצלות־חיים נמלטת אל המוסר למצוא מחסה בו – חזור בך ועבוד באמונה את אלהי החמדה, ובדמיך חיה.
*
כבר באתי בימים ועדין אין לי שלחן ומטה משלי. עד מתי?
ומדוע לא הרגשתי בעניותי ובעלבוני עד היום?
*
אספת־עם גדולה. וכוחים נלהבים על השאלה, אם ברחצה שעל שפת הים יש לעשות מחיצה בין גברים ונשים או לא. אלה דרשו לפרוד־המין, ונמוקם – הצניעות, ואלה דרשו לשתוף־המין ונמוקם: דוקא הפרוד מביא לידי הרהורי חטא.
ואני חשבתי: ודאי שאין לך תריס בפני היצר כחלול הסוד וגלוי ההסתר, ומשום כך אני רואה את דברי הראשונים הרוצים בפרוד, רואה אני את דבריהם מטעמם של מתנגדיהם. הכהנים הללו, הבאים בשם הצניעות, מגינים שלא־מדעת על סוד התאוה ושומרים על חייה.
*
אלהים, אל תתן לי אושר ולא אהיה עבד־לוה לך. מוטב לי, אם אתה עושה עוֶל לי ואני בעל חובך. נוח לי, אם אני הצדיק ואתה הרשע…
*
ראיתי בחור ובתולה שלובי זרוע על ספסל שבגן העיר, בערוב היום. היא הסתכלה בעיניו וזרם של אושר השתפך על פניה הצהובים, על פיה העקום ובין שניה הרקובות שנבעו עתה בכל נוולן. אז קללתי את האושר שאינו בז להתגולל בכעור, בין שנים רקובות…
*
איני מתגאה במה שפרסמתי, אבל – במה שכבשתי בתוכי ולא פרסמתי.
*
הם שהספרות היא מלאכתם, הם סופרים כל ימי חייהם, אבל לא במיתתם. ואני שאיני סופר בחיי, חוששני שאהיה לסופר במותי.
*
אגדת־עם מספרת, שהרוחות מאבדות עצמן לדעת כשהאדם קורא אותן בשמותיהן.
כן, המלה הוא מלאך־המות של כל הרגשה ושל כל מחשבה.
*
כשאני מתקשה בבטוי ואני מחזר אחרי מלים ואין הן נענות לי, אני מתחיל לפעמים לכבוש את הבטוי בחזקה, מתחיל לכתוב ואיני משגיח לא בשמוש השמות ולא בסגנון – פתאום והמלים שבקשתי תחלה באות ומשתטחות לפני ופותחות לי את שעריהן, כאִלו הרגישו בידי החזקה, הגסה, ונעלבו. וכאלו הן מתחננות לפני: אל תעשה לנו רעה ואל תמיר אותנו בזונות המתרצות לך בכל שעה.
*
אין לי שליטה בדברי לאחר שנקבעה צורתם ואיני יכול לשנות בהם אף שנוי כל־שהוא. כשאני רוצה למחוק איזו מלה – והמחיקה חביבה עלי ביותר – הרי זה לי כאלו באתי לחלץ איזו אבן מתוך בנין חזק; וכשאני אומר להוסיף איזו מלה, איני מוציא מקום פנוי בשבילה.
מסופקני, אם סִמן טוב הוא לסגנון כשהוא בנוי בצמצום ובדוחק כמו מתוך קפדנות של צרות־עין, עד שאין לשנות מן המטבע שטבעו לו בעליו פעם אחת. האין זה סמן של קפאון, אם כל מלה היא כאלו חצובה מסלע וכאלו נִתנה מששת ימי בראשית? האם לא טוב ממנו זה הסגנון, שיש בו מן ההרחבה המרַוחת רוָחים וכנגדה מן הגמישות הנוחה – מן הרכרוכית של עין יפה?
*
יש ונפשי בוחלת להשתמש בלשון שדשו בה דורות. יש ואני מרגיש בשלשלת יחוסיה של איזו מלה, בהורתה ולדתה שבטומאה, מרגיש בה את ההעויות המגונות של דורות קדומים שנקלטו לתוכה, זעזועי פראים ופרכוסי עריצים – ואני מריח לפעמים באיזו מלה ריח של דם הנודף ממנה.
וצר לי שאין בי ליצור לשון כולה משלי, בלי ירושת־אבות.
*
לאחר קריאה בתנ“ך וגם ברש”י קשה לי לכתוב עברית. מרגיש אני בעלבון לשוני ומתביש בפני אבותינו. יש ואני אנוס לחכות ימים אחדים עד שפג בי טעמה של אותה קריאה ואני שב לגמגם כבתחלה.
*
יודע אני שרוב הקוראים לא יטעמו בדברי טעם מחשבה ודיוקה אלא טעם לשון וסגנון. ואולי יהיו מגנים את לשוני וסגנוני מחמת שאינם רגילים אצל דברים שבפלוסופיה ולא ירגישו בכל אפני הרעיון ונטיותיו, ואהיה בעיניהם או כמגמגם או כמרבה דברים ומתקשט בקשוטי מלים. במי האשם? במה שאין לנו עדין עתונים מיוחדים למקצועותיהם, מדור לפובליציסטיקה, מדור לאמנות, מדור לפלוסופיה, וכדומה. לפיכך מרובים יותר מדי הקוראים פלוסופיה מאונס, אף־על־פי שאינם נזקקים לה. העתון הכללי שהוא בבחינת כל־בו ספרותי מכריחם לקרוא הכל ומכשילם להאמין, שכל אדם מחויב להבין את הדברים המתפרסמים בו – את הדברים, המכוונים רק לבעלי מקצוע והטעונים כנוס במדור מיוחד כדרכה של כל ספרות מתוקנת. בעטיו של אותו מכשול גדֵל בתוכנו קהל של חכמים ונבונים יותר מדי ומומחים לכל המקצעות, והרשות בידם להתריס כנגד זה או זה: סגנונך קשה, סגנונך סתום – או לשֵבח דברים שבמחשבה ולאמר: מה נאה סגנונם, מה יפה!…
אוי לקורא ואוי לשבחו.
כשאני שומע את קול ההמון – אף ההמון של המבקרים בכלל – הממלא פיו תהלות ותשבחות על סגנון יפה של הוגה דעות או איש המדע, הריני נזכר במעשה זה:
רגיל היה ר' יוסף שלופער, חתנו של ר' איזל חריף, לכתוב את חדושי־תורתו רק בשעה שחותנו לא היה בבית או בשעה שנפנה זה לצרכיו. מתירא היה מפניו שמא יגער בו בנזיפה: איך אתה מעיז, יניק שכמותך, לכתוב חד"ת – צא ולמוד תחלה.
היה מעשה והוא לא כון יפה את השעה וחותנו הפתיעו שהוא יושב וכותב. נזדעזע ר' יוסף, כבש את פניו בקרקע והתחיל מתנצל: לא־כלום, איזה דברים בעלמא… נטל ר' איזל את הגליונות הכתובים מכל עבריהם אותיות זעירות, מעיֵן בהם ומסנן לתוך זקנו: לא רע, לא רע כלל! מעיֵן שוב ומחיֵך: טוב, מצוין! האירו פני העלוב משמחה. לבסוף עמד ר' איזעלע וטפף על כתפו של חתנו ואמר לו:
הא לך חד"ת שלך. עינתי בהם כראוי – נפלא, נפלא ממש. יש לך “פאצ’ערק” (כתב־יד) מצוין, נפלא ממש!…
הלה עובד עבודה קשה בשדה המחשבות, והבריות מקלסים לעומתו: מה יפה כתב־ידך.
*
אל ושטן מתלבטים בי ולא תמיד אני מבחין ביניהם, מי האל ומי השטן.
*
היום, יום ראשון לשנה חדשה, הרגשתי עונג מיוחד בטרפי את עלה־הלוח של יום אתמול; כאלו איזה שנוי בא בנפשי. זה הרבה חדשים לא ידעתי חליפות בחיי וגדול השעמום.
*
נתישנתי על עצמי – והיום גלחתי את שפמי להתחדש קצת.
*
מתירא אני מפני האמת החדשה, המתרגשת ובאה אלי, שמא תסתור את עולם מחשבותי הישן שהשקעתי בו עבודת שנים.
הוי, מה גדול השקר החיוני של הנשמה, השקר המגין על נכסיה אפילו בשעה שהיא יוצאת לבקש את האמת.
*
האדמה מתחדשת כל שנה, ומדוע אין לאדם אביב בכל שנה?
*
קצה נפשי באדם העומד תמיד בעינו, מתגאה בכח הסריסות שלו ומכריז: אני נאמן לעצמי.
*
כל שהוא קדוש בנפשי קשה לי לגלותו ברבים ונוח לי לחללו בשיחה גסה ולהעלים עליו על־ידי דברים בטלים ובדיחות של לצנות מעושה.
כבד־רוח אני יותר מדי ועל־כן אני מתכסה בצעיף של קלות־ראש ומגין על עצמי מפני כל נגיעה של ידים משמשניות.
*
בעל נפש יפה כשהוא בא לדון בשאלות־היום, אי אפשר לו בכך אלא אם־כן הוא מנזר עצמו תחלה מן היופי ומטמטם את לבו כדי שלא תהא נפשו סולדת בפעוטות החיים, המבעבעות אבעבועות של צחנה. כלום אפשר לך לרדת למדור הפובליציסטיקה לאחר ששמעת קצת מוסיקה? או בשעת בין־השמשות?
*
שנאתי את בעלי־הכשרונות, הוירטואזים אם במחשבה ואם בהרגשה. אין הללו יודעים צער־הריון ולבטי עכובים של נשמה סרבנית, עקשנית, כבדת־משקל.
אפשר ויגיעו ימים לשבח מיוחד שישבחו באמן, במשורר ובחושב: הלה אינו בעל־כשרונות.
*
תהיתי ומצאתי: אף הצער הוא אחד מצרכי נשמתו של האדם, והנאה בצדו. ואף הוא אינו מתקיֵם אלא כל־זמן שאין תקלתו מרובה ואינו מסכן את הרצון־לחיים. דינו כדינם של כל תכני הנפש וצרכיה בכל ערמומיותם החיונית.
*
כשאני מטיֵל בין־השמשות ביער שמאחורי ביתי, רעיונות קלים־רכים צצים ועולים בי, ונדמה לי שיניקתם היא מן העצים והעשבים.
*
יש ואני חש מעין צורך מוסרי להשתקע בחטא כדי לזַכות את מעשי היוצר, מעשי תעתועיו בעולם. איך אצדיק עלי את דין המות, אם לא אחטא תחלה?
אם אהיה אני זכאי בחיי, הרי אלהים יהיה רשע במותי. אחטא ואוכל למות בלב שקט, אגול חרפה מעל אלהים ואכפר עליו בעווני.
אל תהיו זכאים, למען לא תרשיעו אותו. אשרי הרשע שבמותו הוא מַשלים עם הבורא ואין לו טענות כנגדו.
*
שאי נא, אפרודיטי, על שפרשתי מן מקדשך ונהניתי קצת מן המנוחה – אני שב אליך בלב מלא חרטה ואעבוד לך כפלים.
*
אתמול ביום־הכפורים התפללתי עם הקהל, נתתי לי דין־וחשבון על כל מעשי ובשעה שהצבור הכה על לבו והתודה על החטאים הרבים, התודיתי אני בצנעה על חטא אחד: על חטא – שלא חטאתי.
*
מת עלי אחי וימים רבים לא יכלתי להבליג על יגוני. אחר תהיתי על נשמתי ומצאתי, שגם צער זה לא בא אלא להנאתי. נתקררה דעתי באבלי, כאלו מלאתי איזו חובה ונפטרתי ממנה. אלמלא אותו צער, היה לבי נוקפי: הוא מת ואני נשארתי בחיים. הצער בא למרק את חטאי שאני מרגיש כלפי המנוח, כדי שאוכל להנות אח"כ מן החיים בלי הסוס ופקפוק.
זו גם הערמומית הנפשית של חרטה ותשובה. מסופקני, אם יש אדם שנצל מן השקר הפנימי.
*
הריני בן עשרים וארבע וכבר נמאסתי על עצמי. כאלו נתפלגה נשמתי לשנים, למדבר־בעדו ולנוכח, לאני ואתה – והאני משתעמם בחברתו של פלג־אתה, המלוה אותו תדיר ומציץ מאחוריו, בודק בכל פנותיו האפלולות ומספר לו את סודות חייו הצנועים של זה.
נמאס עלי הפטפטן, המחלל את קדושתי.
*
גליתי בי מדה מגונה: כשהבריות שואלים לשלומי, הריני משקר ומספר להם על חיי המאושרים – ואין אני עושה כך אלא מתוך רעת־לב, מתוך שאיני רוצה להנהותם אותה הנאת השתתפות בצער ובאסונו של אחר.
*
אני מאמין בהִסטוריה הגדולה שלא תעשה עוֶל, אבל לא בהִסטוריה הקטנה: זו כולה מלאה רשע וחטאה, שורה של שגיאות וזדונות.
מאמין אני בהגיון הגדול של הנצח ולא בהגיון הקטן של השעה.
*
הזהר, בן־אדם, ואל תרד עד סוף נשמתך ולא תראנה ערומה, מוטב שתפסיקה באמצע דרכה ותסיח את דעתך ממנה, אל תעמיק יותר מדי ואל תסתכל לפני־ולפנים, הנח למסך האמונה ולצעיף השירה שיכסו על ערות ישותנו – וחיית.
*
מוצאי יום הכפורים
היום חזרתי בתשובה לאלהי ישראל, קבלתי עלי עול מלכות מוסר והשלמתי עם תורת השלום. כמה מלחמות נלחמתי לאלהי החמדה ועבדתי לו באשי ובדמי, ולסוף באתי לידי אותה תורה עתיקה שממנה יצאתי ובעטתי בה. דומה לי כאלו חזרו ונשנו עלי כל נפתולי הקרב של תאוה ומוסר שעברו על האומה העברית עד שהגיעה לידי תורתה זו, חזרו ונשנו עלי היחיד מאורעות הצבור.
*
שרתי שוב עם הנצח ואוכל לו, עכשו אני מסתכל בפניו ואיני מפסיק מלחיות חיי־חולין.
*
מה מאושר הייתי, אלמלי נוצרתי יחידי באי בודד, הרחק מן האדם. למה לי שותפים בעולמי, למה לי בנפשי דבֶקת זו של קרובים וידידים?
*
למה לקחתם מאתי, אבותי הקדושים, את האלהים אשר אראה אותו בעיני ואוכל לכרוע ברך לפניו? מתקנא אני בכם, הגויים. בבית ובחוץ דמות־דיוקנו של אלהיכם לנגד עיניכם ואתם רואים את פניו ומתפללים. ואנו רואים אך את אחוריו – ואל מי נשוע? האם אב רחמן הוא זה, המליט את פניו ומתעלם מבניו?
*
תמיד הייתי סנגור לחטא. אבל הכרתי שבני־האדם חוטאים לא מתוך תבערה בנפשם אלא מתוך טמטום הלב, ומה לי ולהם?
*
נוח אני להטמא וקשה להטהר. על־כן זהיר אני ביותר שלא לצאת מעולמי הפנימי בלי שמירה מעולה. ובמה שמירתי? אני נפנה תחלה לעצמי ומתיחד באהלי ועובד עבודת נפשי, וכשאני שקוע בה הריני מתיר לי להפסיק ממשנתי ולצאת אל הצבור ולטרוח עמו בצרכיו – ושוב אין הם מטמאים אותי, כאלו מלאך מלוני בדרכי וחוצץ ביני ובינם. מלאך אלהי שומר עלי גם בחוץ.
*
אם יש אלהים, אין הוא יש אלא כל־זמן שאני יש, במותי ימות גם הוא ויקבר עמי. ואלמלי בני־האדם אמיצים ברוחם, היתה מלתם האחרונה קללה לאלהים. קלל את אלהים ומות.
*
עם עלות השחר יצאתי לקדם פני השמש. טפסתי בהרים, דלקתי אחרי כל קרן ראשונה, אחרי כל קרן מפזזת בעדנת עלומיה, והתפללתי: ברכיני, האירי נא את שמי חיי, חממיני. תפלתי נתקבלה והשמש פזרה את אוצרותיה ומלא חפנים אורה רצתי הביתה – ובעוד אני על סף חדרי נגנבה ברכתי ממני, ולבי אפל כבראשונה.
*
ראה, הולכות וגועות קרני השמש ומתות, למה הן מתות? כל יום נקרה שאלה זו בלבי והרהרתי אחרי מעשה הבורא: על שום־מה הן מתות? מה אלו חטאו?
היום נגלה לי הסוד. השכמתי וראיתי אותן ביציאתן, טהורות, חורות. בתולות רכות וצנועות – וביום הן מסרכות את דרכן על הארץ ומתות בחטאן.
*
אלהים, פתח לי את מקור הדמעות ואטָהר. באו, באו, דמעות, והדיחו את זוהמת נפשי.
הוי, לא אוכל לבכות. כבר נקרשה טומאתי.
אלהים, למה נתת שלוה ושלום בנפשי? אנא, סָעֵר עוד הפעם את נפשי, מלא אותה חיי מהפכה ויסורי קרב, רטט סכנה וזועות תהום, השקני סם שכרון ושגעון. כבר נגלדו פצעי – פצעני עוד פעם ואדעך.
*
שאני, אלי. תפלתי נתקבלה, ולא ידעתי. זמנת לי את האשה ששאלתי ממך, ואנכי עברתי על פניה וברחתי מן האש אל קרח הנצח.
*
אל תלך באמצע דרכים, מלט עצמך מן שביל־הזהב. מלאך־המות מהלך בו. צדד ולך, בקש את הקצה. רק בקצוות תמצא את האמת. חיים בקיצוניות, והאמצע יונק ונזון ממנה.
*
שחרר עצמך מן כל הערצה. אין היא אלא אחת ההעויות של עבדות. היא ילדה אלים לאדם וכל האלים הם בני עבדים.
*
שוב מצאתי, ההתקוממות שבנפשי כנגד המוסריות באה מתוך איזה מקור של מוסר. היש מוסר של יצרים?
*
חבב עליך את האדמה, את הדומם ואת הצומח וביותר את הרומש. כך תרגיל עצמך לחבב עליך את גורלך ולא יהא המות מאיֵם עליך ולא תתעב את עתידך, את הרִמה.
המוסרנים מצאו תריס בפני המות ואמרו: לעולם יהא בשרך מאוס עליך וגופך תועבה לך ככלי מלא צואה, ושָמחה נשמתך בצאתה מבית־האסורים. ואני אומר: אהוב כל בשר וכל גוף, גם בשר תולעה.
*
שוב אני מרגיש: מוסר קופץ עלי, זקנה קופצת עלי.
קשה עלי פרנסתם של היצרים. הם מערערים את נשמתי ומטלטלים אותה טלטולי סתירות ונגודים, והיא עצלה ומבקשת לה מנוחה. קשה עליה שפע החיים וסערם, והרי היא ממעטת את דמותם ומקמצת את כחותיה, משתמטת מן תביעות החמדה בערמה ועוד היא מתגאה: גבּורה אני.
יודע אני בי: עוד שנים ותתקרר דעתי במוסר ואף תהא זחה בו. אבל גם אני יודע, שלא יהא זה אלא סנגוריה עלובה על חטאי ליצר, חטאו של חלש הבורח מפני אלהי החיים.
*
קשה לי כל קרבה וכל חמימות של קרבה. חביב עלי המרחק וקרתו.
*
אם אינך רוצה באויבים, אל תבקש לך אוהבים. ידידיו של אדם מסוגלים ביותר להיות לו לשונאים.
*
גליתי ארצות־מחשבה חדשות, קרקע־בתולה שלא דרכה בו עוד רגל איש – וראשי עלי סחרחר בפני המרחקים הגדולים, המאימים.
*
מחשבותי רצות כאחוזות בולמוס, דוהרות כסוסים צוהלים ועוברות עלי – וכאלו נפלתי תחתן. הבה ואתן רסן בפיהן.
*
עתים מחשבותי גדלות ועולות ממעל לי ואיני יכול להגיע אל מרום קצן, עתים ואני גובר ומתעלה עליהן ומורידן, ושוב הן פורצות גדרים ושוב אני בולם אותן. כך אנו מתנצחים בינינו תמיד ונלחמים על כל זרת, מי קודם למי – ומתוך הקדימות הללו והרוָחים שביניהן נכבש לי עולמי.
עכשו אני יודע, שאותם ימי־הירידה שלי לא היו אלא ימי־עליה למחשבתי: מחמת שהיא הקדימה ועדין לא כבשתי אותה ואת קפיצתה, הרגשתי בחדלוני ובעלבוני.
*
כל מה שאני רואה עכשו, הכל מתדבק מתוך חבה בהסתכלות־עולמי החדשה ומתמזג בה מאליו. כל הדברים שאני נפגש בהם כאלו עומדים ומעידים עליהם, מרכינים לה ראש ולוחשים: תורתך – אמת.
*
שמעתי בת־קול מנסרת מעל לראשי: לך וכנוס את חייך. די בזבזת את נשמתך ליצרים, עמדת בנסיון – עכשו לך וכנוס.
*
תהיתי על קנקני ומצאתי, שאני מוכשר לכל החטאים שבעולם, חוץ מאחד: השקר.
*
חביבות עלי רשימותי החטופות. הרי אני יחידי ואין קהל קוראים לפני, והרי כולי ישר ואמת.
*
אל תזלזלו ברשימותי הקלות. הן ששמשו חומר למדרשים גדולים, כבדי־משקל. לפניך חומר אחד של חיים החוזרים ונשנים בשני סגנונים: סגנון נשואי, ערמומי, הפורש צעיף על עבודת הנפש וצערה, וסגנון נושאי החושף את רקמתה. מי עדיף ממי?
*
מעולם לא ידעתי חרטה על שבטלתי עצמי מעולם המעשה.
*
מוקצה לי המִסתיקה של דורנו, שנפשו הפכחית מתאמצת להשתחרר מן השכלנות היתרה שבה על־ידי שהיא מהפכת את הסדר וכופה את הדעת לרדת לשכבת שלא־מדעת. אבל מעלים ולא מורידים ביֶדע, ואין חזרה.
*
איני אוהב ספרים בחדרי. דומה לי כאלו אנשים זרים עומדים על גבי ואורבים למסתרי חיי, ומתלחשים.
*
מה פשוט ענין המות! אתה מעורר אדם וקורא בשמו אחת, שתים, שלש והוא אינו עונה – זה המות.
*
מה נעימה ההרגשה, שאין לך שום ידיד בעולמך.
תרס"ה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.