א

בואו ונחזיק טובה לברנהרד שאו, שבא להרחיב את הגבולים של רגש הרחמנות ולהכניס לתוך סוגי האנשים, הראויים לחמלה גם את אילי־הכסף…

באחד ממאמריו הוא מראה לנו את תחומי העושר, אותם התחומים, שמעבר להם פוסקת ממלכת־הרכוש..

להעושר המרובה – קצר המצע מהשתרע. המילירדרים לא נתּן הונם להשתמש בו במלואו, בלי שיור. אין הוא מוצא בחיים די ערכים בשביל למלאות את תעודתו. גם בית־קבול זה של עולם־התענוג איננו מספיק לכך. אמצעי־הצרכים מרובים על הצרכים עצמם. תשמישי־ההנאה עולם על ערכי־ההנאה. היכולת גדולה מהאפשרות ואם כן יכולת זו לקויה היא, פגומה היא.

אמור מעתה: תקנה גדולה הוא הלוקסוס בסדרי־העולם הכלכלי. בורא הוא ערכים חדשים, מקורים לצרכים חדשים, לתביעות חדשות.

אולם גם כח המצאותיו הוא מצומצם, ואין חדושיו, חדושי־הנאה, מספיקים בשביל להמציא די ערכים להענק־הרכוש, ההולך וגדול מיום ליום.

לא בכדי קובל מלך־הדולרים, רוקפילר, ואומר:

“…והרי המילירדרים הללו אינם יכולים לבקש ולמצוא תענוגים הרבה יותר גדולים ממה שממציאים לעצמם בני־אדם פשוטים. אין הם יכולים לאכול פי ששה מהעניים, מפני שאין יכולים לרכוש בכסף מכונת־עכול שתעכול פי ששה מזו של העניים. אפשר להם להוציא אך סכומים קצובים ומוגבלים לצרכי בגדים ותכשיטים נאים, שאלמלי הם מגדישים את הסאה אינם אלא מעוררים צחוק. אין הם יכולים גם להנעים ארחות־חייהם בביתם הרבה יותר מהבורגני הרגיל, כי לוקסוס זה, מכֵּון שהגיע לגבול ידוע, הוא מביא את בעליו יותר לידי שעמום מאשר לידי עונג…” (“זכרונות רוקפילר”, Matin ).

כמדומה, דברי מומחה הם וראויים לסמוך עליהם.

כמה מן הזרות והאֵרוניה יש באמת זו: עמוס הוא אדם זה רכוש גדול ואיננו יכול להשתמש בו אלא עד מדה ידועה. משתיר עודף של הון, שאין לו תפיסה כלל בחיינו, דלי־ההנאה; במקום עשירות זו של אמצעים אתה מוצא עניות של צרכים. ועודף זה, המוכרח להיות מוטל כאבן שאין לה הופכים, הנהו קנין בעליו אך עד כמה שהוא שמור לדאגתם…

זוהי אחת הפרובלימות של תענוגי העולם או יותר נכון: הטרגדיה של העושר העודף.

*

שאו מאמין להמציא תרופה להמילרדרים הללו, המסובלים בנכסים יותר מדי, ולהוציאם מן המבוכה באופן נאה להם ולאחרים.

הוא בא ומגלה להם כר נרחב, קרקע יפה להשקיע בו את מותר הכסף שאינם מביאים לבעליהם שום הנאה.

קרקע זה הוא – הפילנטרופיה.

הפילנטרופיה פותחת לפני הרכוש – במדה הרבה יותר גדולה מן הלוקסוס – אופקים רחבים לערכים של הנאה חדשים.

לפיכך יפה כחה להקל את המשא הכבד של העושר הנפרז בית־קבול גדול לה…

ויש בכך משום ארוניה דקה:

הפילנטרופיה באה לשמש – להמילרדרים. דבר הכרחי היא להם…

ואפשר שגדול ערכה של התועלת, שהיא מביאה להם, מן החסד שהיא עושה להמוני העניים…

ויש בכך גם משום קצת תנחומין וקורת־רוח. צרת עשירים זו חצי־נחמה היא לעניים:

המושפע בעושר יותר מדי והנאנק מרוב עוני – אלו הם שני קצוות של טרגדיה אחת, שני קצוות הנוגעים זה בזה. ונגיעה זו בה פתרונה: יש מדרגות של עושר, שאין להן ערך אלא בשעה שהן משלימות עם העניות. זאת אומרת: הרכוש מגיע לידי מדרגה ידועה, שהוא כאלו יצא מרשות בעליו ונעשה הפקר. שהרי אין הם יכולים להשתמש בו אלא עד מדה ידועה, עד כדי הספקת צרכיהם; וכשהוא עובר סאת הצרכים האפשריים אין לאותו העודף תשמיש אחר בעולם־המעשה אלא א"כ הפילנטרופיה.

אין זכויותיו של הקנין הפרטי מוצאות בנדון זה בטוי ממשי, ולא נשאר לו אלא הזכות – להסתלק מקנינו המיותר ולהפריש את העודף בשביל אחרים…

וכך באה פרובלמה טרגית זו להשכין שלום בין הרחוקים והנפרדים, מעין תקנה לעשירים ועניים כאחת.

שניהם נזקקים לעזרה, שניהם צריכים לפילנטרופיה שניהם נגאלים על ידה…

*

נגאלים על ידה – האמנם?

כלום אין הפילנטרופיה, פתרון זה של העשירות הטרגית – כלום אינה עצמה פּרובלמה טרגית?

כלום אין הפילנטרופּ בעקרו אישיות טרגית?

באים אנו ותובעים ממנו שידע את נפש העניים. היודעים אנו את נפשו הוא?

אלמלי היינו מתיחסים אליו לא יחס אל כלי־שמוש לעצמם, אל מוצא־כסף בלבד, אלא יחס אל בן־אדם בעל רגש והבנה, בודאי שהיה לבנו מתמלא רחמים עליו.

כמה גדולים ענויי־הנפש של הנדיב, שבכל פזור הונו רחוק הוא מרחק רב מהתכלית הרצויה של מעשי הצדקה; הקרבנות על מזבח הפילנטרופיה נאכלים תחלה ע"י משמשי־הכהונה, והעם העני יגרם את העצמות.

איך ישלים את ההכרה האכזריה, שאמצעי הפילנטרופיה בולעים כמעט מחצית הסכומים המוקדשים לתכליתה?

האין הכרה זו באה ללמד על אפיסת־כחה?

*

מרת רוסיל סֶדז' נדבה עשרת מיליונים דולרים לטובת בני־ארצה. אולם זה כמה שנים עברו, ועדין לא נעשה שום מעשה בממון זה. שכן נמצאת היא במבוכה: אין היא יודעת, כיצד להמציא להם מתנה זו? איזוהי הדרך המובילה ישר מהנותן אל המקבל? הפילנטרופיה – זהו שליח, העולה בדמים מרובים ואינו נאמן בשליחותו…

עדין לא נמצא אמצעי הגון לתוֵך בין נדיבי־העם והעם עצמו, בלי אותן ההוצאות המרובות של הסרסורות.

ומה עשתה האשה הטובה? בקשה ומצאה מלומד אחד שעבד שנים רבות במוסדות־החסד הגדולים ועסק בתורת “הצדקה המדעית”, הפרישה לו מנדבתה סכום עצום, כדי שיחזור בכל המדינות לקנות לו חכמה ונסיון במקצוע העסקנות הצבורית, עד שימציא דרך חדשה, איך לתקן את הפילנטרופיה ואיך להבנות ממנה שתהא ברכה ולא קללה…

האם אין חזיון זה אחד מגלוייה של אותה הפרבלֵמה הטרַגית?

*

ואצלנו?

לעתים רחוקות מאד הביא פילנטרופּ יהודי לעמו ברכה בלי קללה; ולעתים רחוקות מאד זכה הוא לברכת עמו לא לקללתו.

שני המוסדות הגדולים של הפילנטרופּ היהודי הגדול – ראו, מה עלה להם!

כמה ארוניה מרה! נדיב גדל־הנפש מושיט את ידו העדינה להגיש שי לעמו; העם־הקבצן פושט לעומתו את ידו הדלה בצפיה לקבל את המתנה – ועדין, עדין לא קבל אותה העם.

המתנה עודנה בדרך, כאלו מחזרת היא אחרי העם ואיננה מוצאת אותו…

כי אין השלוחים יודעים את הדרך אל העם. עושים הם קפנדריאות ומשתעשעים בינתים בדברים של מה־בכך: כדין כל אותם השלוחים, המקבלים שכר לא על פעולתם אלא על בטול־הזמן,שכר־בטלה…

והוצאות הדרך הולכות וגדלות כך מיום ליום…

ב

רע,רע הוא גורלה של הפילנטרופיה.

מטרה יפה לה – ובבואה להתגשם במעשים היא מתנונת. רצון נעלה לה – והוא מתחלל באופן אכזרי כל כך.

שלא־מדעת נוטלים ממנה משמשיה את נשמתה, שלא־מדעת מבטלים שלוחִיה את רצונה.

התבוננו נא אל המחנה הרב של פקידיה. הסתכלו וראו, כיצד מבינים רובם את תעודתם – ובלבכם יתעורר צער מכאיב, רגש של השתתפות בגורלם של הפילנטרופים.

נראים אותם הפקידים, כאלו מתוך רוב שמוש בתעודתם הרמה שכחו כמעט, שהם נועדו לכאורה בשבילה – ולא להפך…

קהו רגשותיהם מרב שמוש בעוני. בזים בלבם את העני. מה הוא להם? אחד הטרחנים המפריע את מנוחתם; ושוכחים הם, שהעני הרי הוא באופן בלתי־ישר, נותן לחמם…

הטפול בו – משא הוא להם, סבל הוא להם. ובנקל הם מוצאים דרכים דרכים, איך להשתחרר ממנו. “להסתלק ולפטרו” – זוהי הססמה האפינית שלהם.

שכן אין הם נהנים מטפול זה הנאה מוסרית; שעבוד הוא להם. יחוסם אליו איננו, אפוא, יחס מוסרי.

יחוסם אל העני הוא ברובו בטול האדם שבו. אין הם רואים את הממלכת הגדולה, ממלכת ההרגשות האנושיות אשר בקרב לב העני פנימה. רואים הם אך את הקבצן־השנורר.

וכך נוהגים לדון את העני לכף־חובה. רגילים הם אצלו יותר מדי – והרגל זה מטמטם את לבם ומקטין את רוחם, מנוֵל את המחשבה ואת ההרגשה.

מגונה הוא הלב המרגיש דבר מגונה בכל; מכוערת היא המחשבה, הרואה כֵעור בכל – וההתעסקות בפילנטרופיה מביא את משמשיה ליד התנונות זו.

ולפיכך אין הם מעריכים את כל אחד באשר הוא אדם, באשר הוא פרט. אין להם עסק אלא עם הטפוס הקבצני.

והקבצן דמו מותר. דומה, אין הם יודעים, שגם לקבצן המחזיר על הפתחים יש נפש מרגשת, יש רגש של כבוד אנושי, רגש המתפתח ומתאמץ עוד יותר בפגשו התיחסות של כבוד אליו.

דומה, אין הם יודעים, שאלמלי היתה לפקידי־הפילנטרופיה נשמה פילנטרופית אמתית, לא היתה מקום בעולם להנשמה הקבצנית…

מכון שמתיחסים אל אדם יחס של בזיון, מסיעים לו בזה להיות או להעשות כך כפי שמתיחסים אליו.

והדין עמו, כשהוא תופס סוף־סוף בקבצנות כבמלאכה קבועה: מאחרי שאנוס הוא לקבל עליו את כל עלבונה של הקבצנות, את הצד השלילי שבה – הרי יש לו מן־הדין הזכות המיוחדת לֵהנות גם מן הצד החיובי, מיתרונותיו של “מעמד־חברתי” זה: מיתרונותיה של הקבצנות והכנסותיה… זכה הוא להם בדין, בשכר העלבון שנעלב על ידי יחס בני־האדם אליו. בדמיו קנם…

וכדרך שאין פקידי־הפילנטרופיה הללו יודעים את הסוד היפה של הנפש המוסרית אשר באדם ואינם מרגישים שדוקא ע"י התיחסות של כבוד אל הקבצן אפשר להרים את כבודו בעיני עצמו ולהצילו מידי השנוררות הבזויה – כך אינם מכירים על־פי־רוב את האחריות המוסרית בכלל של הטפול באדם הזקוק לעזרה, הטעון רחמים, ולפיכך אין אתה מוצא אצלם דברי תנחומין, דברי־פיוס, השתתפות פנימית־נפשית.

אין הם יודעים, שעקרו של כל מעשה־צדקה הוא: כיצד היא נעשית, באיזה אופן, באיזו צורה.

אין הם מבחינים ערכה של בקשה צנועה הנשמעת בלחש וברמיזה קלה. אין הם נזקקים לעני מתביש, לעני בלתי רגיל בשנוררות. הוא נחשב בעיניהם ל“שלומיאל” שאינו יכול למצוא את ידיו ורגליו אפילו במלאכת הקבצנות…

על־כן הקבצנים החרוצים רואים לא רק ברכה יתרה, הם גם מכובדים יותר מאחיהם הבישנים, הנמושות המפגרים…

אלמלי יכולנו לחדור אל כל הנעשה במוסדותיה של הפילנטרופיה – איזה מעשים איומים היינו יכולים לספר; מעשים שאינם מסופרים, כמובן, בהדו"חים שהם מוציאים. כמה רגשות של בני־אדם עלובים מתחללים יום־יום במוסדות הללו; כמה פעמים נרמס שם ערך כבוד־האדם!

האם אין זו בגידה, בגידה שלא־מדעת, מעילה בשליחות הפילנטרופּ? היתכן, שכך היה רצונו, בשעה שהרים את נדבתו?

על שום מה שמחים פקידיו בשעה שהם תופסים את העני הנבוך בדבר שקר? למה פניהם מאירים כשמזדמן לידם נוכל, רמאי?

כשם שסרדיוטי המלכות שמחים בתפיסת הגנב, לא מפני שהצילו את המדינה מאדם מזיק אלא מפני שמצאו להם כאן מקום להוכיח את חריצותם – כך מתגאים פקידי הפילנטרופיה האלה בציד הקבצנים. שמחים הם על מציאותם של הללו, כשמוח השוטר על מציאותם של גנבים בעולם – שהרי אלמלא הם, במה היה מצטין בכהונתו?…

וכאלו מחיכים פקידיו בפני הפילנטרופ, והוא אנוס לכבוש את פניו בקרקע ולדום. שהרי סוף־סוף לא בהם האשם. מעין “רע מָכרח” הוא. וגם הם ראויים לחמלה: את לבם קברו בתעודתם המוסרית, בה הפריחו את נשמתם. אוי לו ואוי ולהם.

קללת אלהים רובצת על הפילַנטרופיה. כחה מצומצם מאד, הוצאותיה מרובות ותועלתה קטנה. אולם רע מזה, שרצונה הולך ונסתר במעשיה…

העבודה! הפילַנטרופ, עלוב זה, יש והוא ראוי יותר לחמלה מאלה שהוא בא לפרוש עליהם את כנפי ־חסדו.

*

עבודת הפילַנטרופיה היא תעודה חברתית קשה. לאו כל אדם מוכשר לה, תורה היא ולמוד היא צריכה. ואולי היא גם אמנות, הדורשת כשרון ושאר־רוח.

וכשם שאין אדם רשאי לעסוק באומנות של רופא אלא אם כן עמד בבחינה לשם זה, כך אולי צריכה היתה המדינה לאסור לעסוק בפילנטרופיה בלתי תעודת־כשרון, בלי בחינה קודמת במקצוע זה…

האמריקאים כבר עמדו, כנראה, על דבר זה. מיסדים הם בתי־ספר לתורת הפילנטרופיה – וכבר קבעו גם קתדרה לתורה זו.

אולי תביא לנו ארץ זו, ארץ “האפשריות הבלתי־מוגבלות”, גם את הפתרון לפרובלֵמה הטרַגית: הפילנטרופיה?

תרס"ט

נתחיל בפרנקפורט על נהר מין.

“פרנקפורט הוא המטרפולין של היהדות הגרמנית” –

פתגם זה, החביב כל כך על יהודי המקום, התאזרח ביחוד בתוך הספירות האורתודוכסיות, אבל גם העומדים מחוץ למחנן חוששים כבר להטיל ספק באמתת אִמרה עתיקה כזו.

ויש בה יותר מקורטוב של אמת, אם נבא לדון על היהדות מנקודת־ ראות של “הישראלי המגנצי”.

שהרי אין לך אף עיר אחת ברוּסיה שעניני הדת תופסים בה מקום כל כך חשוב בחיים הצבוריים והכלכליים של היהודים, כמו בפרנקפורט. גם החיט החי על מחטו צריך פה בדיקה ונזקק להכשר. עניני אִסור־והתר כבשו כבר גם את שדה המשא־ומתן. היהדות היתה למין עסק, הדורש מבעליו תעודת־מסחר, מה שקורים בלע"ז: גילדע…

חזקת־כשרות איננה נוהגת פה, אלא תעודת־כשרות מאת “זיינער עהרווירדען”. זה יהודי כשר! – שבח זה נאמר בפרנקפורט באותה ההטעמה של טבח, המראה באטליז על בשר בהמתו הכשרה…

ומכון שיש עסק שוב אי אפשר לו בלי סרסורים, מלחכי פינכא, צבועים, חנפים, מתרפסים, מתחסדים, וכל הני אינשי המתפרנסים על חשבון התמימות הקדושה.

ויהודי פרנקפורט, כידוע, אמידים הם, מסורבלים פשוט במיליונים, כלום חסר לפרת־הקהל השמנה אלא חולבים – וחולבים יש ויש.

יש פה ת"ל רבנים שונים, רבנים עלאיים ורבנים תתאיים, דינים ודינים תתאיים, כלי־קדש סתם ועוד חיל גדול של פקידים: ממונה על סולתניות כשרות, ממונה על אבק־גלוח כשר, עומד־על ־גבו בבית־חרשת של שוקולדה ועומד־על־גבו בבית־חרשת של אבק־שנים, משגיחים פשוטים ומשגיחים על המשגיחים, שומר על גבי שומר ושומר מתחת לשומר

ויש גם עתון כשר, זהו ה“מיינצער איזראעליט”, הממונה על כל הכשרות היהודית־הגרמנית בתור משגיח עלאה שבעלאים, שלולא פרנקפורט היה צריך לחזור על הפתחים באופן אחר לגמרי מאשר עתה, הינו בלי שלט־תרמילו: לשם דתנו הקדושה.

בקצור הנני אומר לכם, חביבי: כשם שפריס היא עיר של נשים יפות, מינכן עיר של אמנות, כך היא פרנקפורט עיר של – כשרות. פריס מוציאה מיני מודות חדשות, פרנקפורט מוציאה מיני טרפות חדשות.

ואם בכל העולם יש אך ד“ר לרפואה, ד”ר לפלוסופיה וכדומה, הנה פה יש גם ד“ר לכשרות. לכאורה הוא איננו לא רב ולא דין, אך כשרון מיוחד לאותו הד”ר להוציא מיני אִסורים חדשים עפ"י השִטות החדשות של החִמיה, מיני טרפות מודרניות, שעוד לא זכו להן גאוני המחמירים ברוסיה מפני חוסר השכלה…

ועוד עובדה אפינית.

האשכנזי, כידוע, הנהו איש־ההרגל. הישן – טוב, והחדש – צריך בדיקה. לכן נרתע הוא לאחור מפני כל שנוי מתחולל, הבא לזעזע את מנוחתו בעל־הביתית.

ובמדה עוד יותר גדולה מתבלטת תכונה זו אצל הגרמנים בני־דת־משה. יראים הם את החדש, הבא לקעקע את הישן, את הבדוק ומנוסה כבר. לכן בורחים הם כל כך מפני הזרמים החדשים של חיי עמנו, הבאים להדיח את חלודת־המחשבה ואת אבק הרגש.

ולמרות רֵאקציונות זו אינם חוששים כל עִקר להשתמש בהמצאות היותר מודרניות של המדע – בשביל עניני כשרות. וכבר יעץ ה“אבער ־משגיח” ממגנצא – אחד הקרדינלים הגדולים של האפפיור מפרנקפורט – לבדוק את הבהמות בקרני – רֶנטגֶן…

*

ובכלל צריך אני להודות, כי היהודי הפרנקפורטי הוא מין בריה משונה שקשה לעמוד על אפיה. הא לך, למשל, אורתודוכסי על־צד היותר טוב, דמתקרי בכאן: שטרענג־ארטהאדאקס. זהו טפוס מקומי, מצוין במינו: חציו הנהו לכאורה, כמו שאומרים פה, יהודי־כשר – וחציו טרפה…

וצד הטרפה שלו בולט יותר וקשה לעמוד בפני ריחה.

הנה לפניך עדת־הדת – רעליגיאנס – געזעלשאפט – זו העדה ה“שטרענג”־אורתודוכסית. הכל, כמובן, מוטבע אצלה בחותם הקהל, כלומר בחותם ההכשר שלהם: להוציא את העדה החרדית השניה, שאינה נאמנת…

ואם יש לה חיטים וסנדלרים כשרים, חנויות של ספרים עם פַּטֶנט של כשר ועתון כשר בתכלית הכשרות – כלום אפשר לה בלי בית־ ספר כשר?

ובבית ־ספר זה מלמדים עברית באותה הזהירות הגדולה, כדרך שנותנים סם־מרפא ארסי לחולה, הינו במדת כף־קפה אחת לפרקים ידועים –

ומה שעובר על מדה זו יש בו כבר משום חשש סכנה לגרמניה, הינו, להתגרמנותם של בני־ דת־ משה, אם כי לפי עניות דעתי אין שום יסוד לאותה חששה, אחרי שאחדים מהמורים הנם גרמנים גמורים, לאמר, נוצרים.

והציונות –– זו פסולה לכל הדעות. טרפה היא לגבי חציו האחד: היהודי־הכשר, וסכנה לגבי חציו השני: היהודי־הגרמני… וכידוע, מחמירים בסכנתא טפי מבאסורא.

אבל בסכנה זו החלו הללו להרגיש רק בשנים האחרונות. מעולם, למשל, לא היו חוגגים גם האורתודוכסים את ימי חנוכה באיזו חגיגה מיוחדה. מה נשתנה? בכלל אין היהודי הגרמני נזקק כל כך לשמחות עבריות. יש לו, ב“ה, בכל ימות־השנה הרבה ימי־הולדת, הרבה יובלים, ביחוד יובלי־חתונות. יש יובל של כסף, של זהב ושל שהם. ובעונותינו הרבים, כשהדורות הולכים ומתמעטים, תקנו להיות זריזים ולהקדים בחגיגת היובלים שמא לא יספיקו, חטוף ויַבֵּל! עשר שנים אחרי החופה – יובל, עשר שנים אחרי בחינת־הד”ר – יובל, עשר שנים של עבודה בבנק – יובל, עשר שנים למשרת שמש בביהכ“נ – יובל, ולמשרת רב – עאכו”כ, ובכן יש חגיגות למדי. ותענוגי־תֵאטראות ונסיעות־תענוג – אל יהי הדבר קל בעיניך. בכל אופן אין צורך בשמחות עבריות. מלבד זה הלא מחויב הגרמני שביהודי לחוג את חגי־האזרחים: לשלוח מנות בויינאכטען ולבל ביצים כחולות באסטערן.

בפרט שימי חנוכה קרובים לימי קַרנֶבל וכבר יש חגיגה נהדרה עליך אך להזדיֵן במסוה יפה, בתלבשת־האמפעלמאן ובשקרי־אפריל. שם הלא אין הבדל בין יהודי ואי־יהודים כל זמן שהמסוה מכסה על החוטם. אי־אפשר, כמובן, לכנופיה עליזה בלי חדודים והתולים כלפי היהודים, אבל מה איכפת ליה? כלום הוא יהודי באותה שעה? להפך הוא דוקא, למשל, ה“דרעשגראף” פיקלר ומותר לך להיות גם מסיע להחברותה… ומכֵּון שאין איש יודע שיהודי אתה, שוב יכל אתה לנשֵק להעלמות כאות נפשך – ואטו מלתא זוטרתא היא? שם הנך בן־חורין לגמרי, ממש כאחד מהם. ועתה הגע בעצמך: פעם אחת בשנה יש ליהודים שווי זכויות והם לא ישתמשו בהן!

וא"כ חג־חנוכה לגבי חג ־קַרנֶבל איננו שווה להניחו.

ובכל זאת חדלו אורתודוכסי פ"פ בשנים האחרונות לחוג את ימי חנוכה. וכל זה בשֶל הציונים: “הפאָלאַקים הארורים”…

גרים כפויי־תודה הם. לא די שנותנים להם לשבת פה והם באים עוד וממלאים את האויר במיקרובי המחלה המתדבקת, ביתושי ציונות. נדחקים לפני־ולפנים, מתגנבים אל הצעירים ומרעילים פשוט את נשמותיהם הרכות. מבטיחים הם למשל, ללמדם אך פסוקי חומש והנם לומדים אתם אגב־אורחא גם עברית ומספרים להם בחשאי גם ע"ד איזו לאומיות עברית. אבל עוד אינם מסתפקים בזה, אלא אומרים הם גם לכבוש את הדת. חנוכה – חג לאומי אצלם, באים ומתאספים ונואמים נאומים לאומיים ושרים שירים ציוניים –חוצפה כזו! הגע בעצמך: עשרות בשנים עומדים יהודי אשכנז על המשמר ומכריזים תמיד, בשעת־הצורך ושלא בשעת־הצורך, שגרמנים לאומיים המה וכל יהדותם אינה אלא שאלת הדת. יש דת פרוטסטנטית, יש דת קתולית, יש דת משה’ית. אבל משום זה אין עדין פֵרוד בנוגע לגרמניות: כלנו גרמנים, אך בני אמונה אחרת אנחנו. והאמונה ­ – אמונת אבותינו היא, ומה אשמים אנו?

עשרות שנים לוחמים הם מלחמת־מגן נגד האנטשמיים, קשי־העורף, המחזיקים בנושנות וטוענים שגם יהודי אשכנז הם יהודים גמורים מכף רגלם ועד קדקדם.

ובכן, הם עובדים עד כדי הזעה והנה באים פאלאקים אחדים ומהרסים את כל הבנין: חג לאומי־עברי ושווי־זכיות – איך יתכן בצותא חדא!

התרופה היא אמנם פשוטה. אין היהודי הגרמני אוהב לעשות, כמו שאומרים, “מחזקות” הרבה, והרי הם מודעים לבולשת שהגרים הללו קשים להאזרחים כספחת, ומיד נשלחים הזרים מחוץ למחנה –

ככה נוהגים יהודי פ"פ זה שנים אחדות – והכל, כמובן, בשם החובה המוטלת עליהם: בתור יהודים ובתור אזרחים. הגרמני הנהו בכלל איש־החובה וביחוד היהודי בגרמניה. יש חובה ויש מצוה, אבל לא דבר־רשות. אורחים בלתי קרואים באים להטיל שנאה בין האזרחים בחגיגות לאומיות, באספות ציוניות וכיוצא בכך – מי מחויב לסבול מהני יהודונים? להפך, החובה היא לגרש את אלה, הבאים לסייע להאנטשמיים… הלא נותן הוא פתחון־פה לשלול מאת היהודים את שווי־הזכיות – המותר לשתוק? פולאק שכמותך, הנך בא להביא עלינו סכנה גדולה כזו – לך למקום שבאת משם. אלא מאי, הוצאות הדרך? אין זו מניעה: בכל תחנה גדולה יש קופה של צדקה,ומה עוד: נדבה? גם נדבה תשיג, אך לך לך!

ובכן יש בגרוש יהודי־המזרח משום חובה וגם מצוה בצדה: נדבה…

אבל אורתודוכסי פרנקפורט מצאו להם לחובה מלבד זאת להשתמש גם באמצעי אחר כדי להסיר מעליהם לזות־שפתים כאִלו חנוכה חג לאומי הוא, ח"ו. ובאחד הלילות הללו הם מתאספים ומטיפים בהטעמה מיוחדה, שכל יהודי־כשר צריך לחוג את החג הזה אך ורק לשם השמן הכשר. ולמען הוציא מלבות אחיהם הגרמנים כל הרהור רע – הם מנגנים דוקא מנגינות גרמניות לאומיות ומזמרים שירים גרמניים־לאומיים.

אבל הם אחרו כבר את המועד. הצרעת הממארת הולכת ומתפשטת, וכל הבתים מלאים נגעים…

נשוב לעניננו. חפצתי אך לציֵן שגם היהודי ה“שטרענג”־אורתודוכסי מתבולל הוא. וזהו שאמרתי: חציו הוא יהודי־כשר וחציו – טרפה..

והיהודי שבו הוא שפל־ רוח, מוג־לב, פעוט־הנשמה, חלש־הרגש, צועני רוחני; הוא, היהודי שבו, זוחל ומתרפס, נכנע וכורע ברך לפני הגרמני שבו – או מסתתר מפניו בחדרי־חדרים…

אמנם אין לכחד, כי יהודי פרנקפורט נדבנים הם, פזרנים על כל דבר שבצדקה.

אבל ענין הרחמנות נעים להם כל כך, עד שמעולם לא יתרצו כי יחדל האביון מן הארץ. צריך להיות על מי לרחם. ראשית נחוץ לחלק את מעשר הכסף, ושנית – הלא נחוץ להיות נדבן. מפזרים הם כסף על תענוגים שונים – וזה ג"כ מעין ספורט אצלם.

לכן הם מגדלים אך שנוררים ואינם מושיטים עזרה באופן שהנצרך לא יהיה כפוף להם עוד. רצונם שלא יעמוד מעולם ברשות עצמו, שלא יחדל מלהיות נכנע לרחמנותם. הנתמך נעשה קנינו של התומך. העבד צריך לשמש את רבו בקידה והשתחויה. יש להאדון תענוג מיוחד מזה ולכן אינו רוצה בשחרור עבדו. מפני טעם זה מתרעמים מאד הנדבנים הללו, אם הנתמך הולך ומוצא לו תומך אחר: אסור לצאת מרשות הבעלים הראשונים. קנין־כספו הוא והלה הלך וקונה לו אדון שני – והכסף שהוציא הולך לאבוד!…

והא לך ראיות. מעולם לא ילוו פה את העני בשעת דחקו. גמילות־חסדים כמעט שאֵינה במציאות. והטעם מובן: העִקר הוא תענוג־השררה, האדנות הנחותה. ע“י הלואה אין נעשים עוד אדון להלוה, משא”כ בנדבה. אין הלוה נכנע כל כך להמלוה, למרות פסוק מפורש. אין בזה משום קנין־כסף, כי הלא משיב הוא את הכסף חזרה…

וכן רגיל בפיהם לאמר: המבין לבקש ולאסוף נדבות – כזה ראוי לתמיכה, כי איש – מוכשר־בחיים הוא, טיכטיג בלע"ז; אבל המבקש בקול רפה ובשפתים רועדות, כעין מתפלל בלתי רגיל – שלומיאל הוא ואסור לרחם עליו.

והא לך עובדה יפה. פה קימת זה שנים אחדות: “אגודת־עזרה לעניים”. זו היא אמנם תעודתה על הניר, אבל במעשה יש לה תעודה אחרת, אחרת לגמרי. דואגת היא להעשירים שלא ידלדלו, ח“ו, ע”י העניים. לשֵם מטרה זו העמידה מרגלים ושוטרי־חרש לחקור ולדרוש אחרי העניים כדי לגרשם מיד בעזרת הבולשת. וכש“פאלאק” עני בא אליהם – הרי יש להם כבר עסק הגון. קופצים עליו ומקיפים אותו בשאלות על גבי שאלות: מתי נולד, מתי לקח לו אשה, במה עסק עד כה, באיזו ערים גר וכמה שהה שמה, וכו' וכו'. ובאיזה מבט אכזרי ובאיזה טון דוקר! תוצאת הדברים, שהאורח האומלל מתבלבל בדעותיו ומגמגם את תשובותיו שלא כהוגן – ואז, אז הוא נתפס על איזה שקר ומיד יש להשוטר שליטה עליו… אבל נטיתי מעט מן הדרך.

אמרתי לציֵן פה דבר אחד: בית האגודה האמורה עומד באחד הרחובות הסואנים ומלאי אנשים. לרגלי זה נמנעים מלהכנס שמה כל אותם העניים לפי־שעה, שרגש הכבוד לא פג עוד בקרבם. למשל, רבני העירות ברוסיא הנוסעים למעינות־הישועה בחו“ל ועוברים דרך פרנקפורט בשביל להשיג פה את היכולת להתרפא שמה. והנה העיזו אחדים לשאול את מנהלי האגודה הנ”ל: למה ובשביל מה שכרו להם בית דוקא ברחוב זה, מדוע להם לשפוך את דם העניים? ועל זה באה תשובה לפי השטה האמורה: המתביש איננו כדאי לטפל בו.

ולפי נמוקם זה מחזיקים הם בחבה יתרה דוקא בידי אלה, שכבר הספיקו לבסס את מצבם על השנוררות. זה שאין לו, אינו ראוי שיהיה לו: שלומיאל הוא. זה שיש לו, ראוי שיהיה לו עוד! חרוץ הוא, טיכטיג בלע"ז…

תרס"ה

א. נצחונה של ירמולקה

בפקודת הרצל בא ולפסון לפרנקפורט לדבר על לב הבּרון רוטשילד, שיתמוך בתנועה הציונית. ולפסון השתדל להוכיח, שהטמיעה הולכת ומתפשטת אף במזרח.

־ כלום סבור אדוני הברון, שהעם היהודי ברוסיה עוד כולו או רובו מחזיק במצוות ושומר תורה? וכי אין הברון יודע, שמספר המתבוללים נתרבה גם שם והעם בגלות הולך וכלה?

הברון תחב את ידו לתוך כיס בגדו והוציא ירמולקה קטנה, נתנה על ראשו ואמר בכונה:

– חס ושלום!

והחזיר את הירמולקה לכיסו.

הוסיף ולפסון ואמר: מרובים עניי ישראל ואין תקנה אלא…

הברון תחב שנית את ידו לתוך הכיס והוציא את הירמולקה, חבשה יפה לראשו ואמר בדבקות ובעצימת עין:

– הן מקרא מפורש הוא: לא יחדל אביון מ… מ…

– מקרב הארץ, אדוני הברון, – סיע לו ולפסון מתוך חיוך קל.

– כן, מקרב הארץ… תודה…

ושוב לא החזיר הברון את הירמולקה לתוך כיסו. ולפסון הבין את פרושה של זו, נפרד מבעליה ויצא.

נצחה הירמולקה את הציונות.

ב. ציור של מזמור

סח לו לולפסון הציָר ישראלס.

הציָר בעבודתו והנה הדלת נפתחת ואיש גבה־קומה נכנס בלי אמירת שלום, פוסע פסיעות אחדות, נועץ מבטו בתמונה “יהודי מהדור הישן” ומתחיל מקריא מתוך התלהבות:

“אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד”…

נדהם הציָר ולא העיז להפסיק את הקריאה.

כשגמר הזר את המזמור הראשון, נגש אל הציר והושיט לו את ידו ואמר:

– אני זונֶנטַל מוינה. אחים אנחנו, שני אמנים יהודים. באתי לברך את חברי הגדול ולא מצאתי לך ברכה נאה מפסוקי תהלים. ואתה שא־נא…

ישראלס השיב לו שלום וענה מתוך קורת־רוח:

– אמנם צורה יפה בררת להתודעותנו. ועתה הואל־נא ושב ואני אקריא בעל־פה את המזמור השני, לכבודך:

“למה רגשו גויים”… הפסיקו זונֶנטַל:

– סליחה. ההקראה היא אומנותי אני, ואל תשיג את גבולי. אני אעמוד ואדקלם גם את המזמור השני, ואתה הואל־נא ושב וציֵר אותו…

זונֶנטַל עמד והקריא בקולו החזק והערב, וישראלס ישב דומם וציר תמונה חדשה, כשהוא אחוז כולו בקסמי המזמור.

אומרים: בתמונה זו – “למה רגשו גויים” ־ מצא הציָר לעת זקנתו את נשמתו העברית. אבל התמונה לא נשלמה.

ג. בין שתי חורבות

בדרך לארץ־ישראל עשו הרצל וולפסון ימים אחדים ביון ובקרו כמה מעתיקותיה של ארץ זו.

כשהגיעו לחורבה אחת, התחיל הרצל קורא מתוך התרגשות שירי הומירוס ביונית, ודוד ולפסון עמד נבוך ושותק, מחכה בקוצר־רוח לסיומה של אותה שירה זרה שאינה מובנת לו. אבל לא משל ברוחו ולאחרי שעה קלה הפסיק את הרצל והתריס: חורבות אלו לא לנו הן, ומה לנו ולשירי יון?

הרצל נעלב ולא ענהו כלום. רק הצליף עליו מבט של בטול, כאִלו אומר: בור! מה לך באמת, סוחר מקֶלן, ולשירי הומירוס?

“בארץ־ישראל אקוֹם את חרפתי”, – גמר ולפסון בלבו והתנחם.

כשבאו אל הארץ והגיעו לכותל המערבי, התחיל ולפסון מזמר:

“שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון”… הרצל עמד נבוך ושותק, לאחר שעה קלה נגש אל ולפסון ואמר מתוך אנחה חרישית:

– נצחתני!

ד. וכוח

נזדמנו לפונדק אחד במוטרֶה הרמן כהן ודוד ולפסון.

הפלוסוף ישב לו בקרן־זוית פרוש מן הצבור וכעין איבה בינו ובין יתר האורחים היהודים.

הראיתם יהודי קנאי זה? – היו מרננים אחריו –– השמעתם? היום הכירו לפניו את יועץ הסתרים ר… והוא פנה אליו עורף ולא החזיר לו שלום אף בשפה רפה. וכשנשאל על טעמה של התנהגותו המוזרה, ענה:

• … זה, חתנו משומד.. באתי לנוח כאן ורמז כל־שהוא למשומד מרגיז את מנוחתי…

ולפסון נגש אליו. מענין לענין נתגלגלה השיחה על הציונות.

• אדוני הפרופסור, יחסך לתנועה הציונית כולו תמוה הוא. יהודי קנאי שכמותך, הנלחם בגאון כנגד השמד, ומתנגד לציונות?…

• אף היא מין שמד…

ולפסון נרתע.

• אבל, אדוני הפרופסור, הן היא נלחמת כנגד ההתבוללות..

• אף־על־־פי־כן… היא עצמה התבוללות. היא באה להעביר את היהדות על דעתה, לעקור אותה מעולמה הגדול. היא באה לחדש מושג חדש של עם ישראל: עם ככל העמים, כגויים הללו… עם הדומה…

הפלוסוף הישיש עמד על רגליו, עיניו הוצתו אש זעומה הוא צווח:

• היה לא תהיה! עם־סגולה אנחנו. תעודה לנו: לפרסם את יחודו של אלהים, של אלהי ישראל, ותעודתנו עוד לא נשלמה. ראה את הגויים – עדין הם דומים לחמור…

כל גופו רועד ופיו מזנק בחרדה:

• שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד… זה עִקר קיומנו ומקום חיותנו. עליו נהרגנו ועליו אנו חיים. שמע – בכל לשון שאתה שומע ובכל ארץ שאתה גר.

לאחר הפסקה קטנה השיב לו ולפסון בנחת:

• תנוח דעתך, אדוני הפרופסור. אף אנו שואפים ליחוד: אומה אחת, לשון אחת, ארץ אחת… בפזורנו ובענינו אין קולנו נשמע. הן גם קולך וקול תורתך אינו נשמע כאן. כשנשוב לארצנו, נשמיע שוב את כרוז היהדות בעולם – מבין כתלי אוניברסיטה בירושלים…

הרמן כהן נענע בראשו:

• אולי צדקת. אני מודה: אמונתך גדולה מאמונתי, ואולי גם יפה ממנה…

נצח הסוחר מקלן את הפִלוסוף ממרבורג.

א

ר' יושע בער קבל עליו בנעוריו חובת־גלות, להיות נע ונד במקומות שאין מכירים אותו ולענות בדרך כחו, להתנמך ולהתבזות בעיני הבריות, כדי למרק את החטא ולקרב את הגאולה. פעם אנוס היה לנסוע בעגלה לברודי ומחוסר כסף השכיר עצמו רַכָּב. ישב על הדוכן ונהג בסוסים עד שחשך עליו היום ונטה מן המסלה ונשתקעה העגלה בבצה. נתעורר בעל־העגלה משנתו החטופה ונתמלא כעס על הרכב, חרפו וגדפו כל מיני חרפות וגדופים ולא שככה חמתו עד שהצליף עליו בשוט ועשה בו חבורות בראשו ובידיו.

למחרת, ביום השבת, נזדמנו שניהם בבית־הכנסת בשעת דרשתו של ר' שלמה קלוגר. אחר הדרשה נגש ר' יושע בער אל הרב ושאלו: מה היה כבודו משיב, אלמלי נמצא מי שתפס עליו בקושיות אלו ואלו? נרתע ר' שלמה קלוגר מפני חריפותו של האורח, חכך בדעתו ולא מצא תרוץ מספיק. כל הקהל עומד נדהם ומתלחש: מי הוא אורח זה, שנצח את רבנו הגדול? גאון שכמותו, והוא לבוש טלאים! היכן בעל־העגלה ונשאל אותו, מי הוא הזר?

נזדעזע בעל־העגלה, בא לפני ר' יושע בער והתחיל מתחנן לפניו:

• הריני מבקש ממך סליחה ומחילה. אלמלי ידעתי שתלמיד־חכם אתה, לא הייתי מכה אותך. שא נא לעוני, רבי…

• טועה אתה, השיב לו הגאון. אלמלי הכית אותי על שאיני יודע פרק בדברי תורה, היה לך מקום להתנצל לפני. אבל מאחר שהכית אותי על שאיני יודע פרק בהלכות בעל־עגלה, הרי הדין עמך. כלום נוכחת עכשו, שאין אני כלל רַכָּב גרוע?…

ב

שאלו לר' יושע בער:

• כלום לא תמוה הדבר, שהרבה מחדושיו נמצאים גם בספרים אחרים?…

• אין זה פלא כל־עִקר, ענה הגאון. כשאתה הולך בדרך ישרה, אתה נפגש בכמה אנשים ההולכים באותה הדרך, אבל כשאתה בורר לך דרך עקומה, אתה הולך יחידי ואינך נפגש בשום אדם…

ג

בפורים הרשות נתּנה לתלמידי וָלוזין לבדח את דעתם גם בדברי לצנות המכוונים כנגד רבם, ולא כ"ש להקניטו בדרשות מפולפלות לשם קנטור בלבד. אחד התלמידים דרש דרשה מעין זו ואחר־כך ראה לו צרך להתנצל לפני ראש־ הישיבה.

השיב לו ר' יושע בער:

– אומרים הבריות: וואס אפ’ן לונג, דאס אפ’ן צונג. ואם־כן, למה בודקים בבהמה את הריאה ולא את הלשון? מכאן, שאותו מאמר לא נאמר אלא באדם ולא בבהמה. לפיכך אין הוא חל גם בך ואין לי להתרעם עליך. אין לשונך מוכיחה על מה שבך פנימה…

ד

הוא היה אומר:

ישנם שני אנשים בעולם, שאין הם עצמם מכירים כראוי בטיב כחם, והם **שוטר־העיר והרב. **

כמה גדול שלטונו של שוטר־העיר! ברשותו להוציא פקודות ולהטל קנסים, בידו להכניע לו את כל התושבים ולהתנהג עמהם כמלך עם עבדיו – ואף־על־פי־כן אינו חש בכחו ומתגולל בבית־מרזח יחד עם האכרים והאכרות…

כנגדו הרב גוזר גזרות על הצבור, אוסר ומטריף, מנדה ומחרים , שולח את השמש להזמין אדם לדין והלה מחויב לבוא, כופה בעלי ־דברים לציֵת לפסקיו ואין ממחה בידו – וכלום עולה על דעתו, שאין לו שום תקיפות ואין כל בסיס לממשלתו הגדולה?

שניהם אינם מכירים כראוי בכחם, שוטר־העיר והרב.

ה

אף היה אומר: כל־כך קלקלו הרביים את ההמון, עד שכבר יש צורך בהם…

ו

הוא היה מתלוצץ על רבוי ה“עיֵן” שבכמה ספרי־הלכה (עיֵן שם, עיֵן שם) ואומר:

מדרכם של השולחנים להמחות מעות זה על זה וההמחאות עוברות מיד ליד ומשמשות במקום מטבע – ומהיכן להן יפוי־כח זה? משום שמכוון להן ממון ממש באיזה מקום שהוא והן מתגלגלות וחוזרות אליו ומגיעות לידי גובינא. והוא הדין במראי־מקומות: כל אחד מהם הוא מעין המחאה על ממון ממש הנמצא במקום אחר, אבל אין להמחאה זו שום ערך כשאין היא מגעת עולמית אל אותו המקום, אל אותו הממש, לאמר – אל הפשט, פשוטם של הדברים. מה בצע ב“עֵינים” המרובים, שאינם מגיעים לידי פרעון?

ז

אחד משלוחי הרבי מרַדזין בא לפני ר' יושע בער להשפיע עליו שיכריז בבתי־כנסיות על חובת בני־ישראל לקנות תכלת לציציותיהם.

נעץ בו הגאון את עיניו הגדולות ואמר לו:

אמשל לך משל. היה מעשה ויהודי אחד בקש להשתדך עם צדיק גדול אלא שנעלם ממנו שמו של זה ורק סִמן אחד היה בידו: שהוא יושב תמיד בבית ־המדרש ואינו זז מאהלה של תורה. מה עשה? הלך לעירו של אותו תלמיד־חכם, נזדרז ונכנס לבית־המדרש ובדק בכל הלומדים עד שהרגיש באחד מהם המאחר לשבת בלילה. “ודאי זה הוא”. הרהר בלבו. למחרת השכים ומצאו שוב לאותו האברך כשהוא מתפלל תפלת ותיקין ויושב ללמוד עד שנתכנס הצבור. כך חזר עליו שלשה ימים רצופים וכשראה שהוא תמיד מן המשכימים לבוא ומן המשכימים לבא ומן המאחרים לשבת, שוב לא פקפק שמצא את שהוא מבקש. נגש אליו ואמר:

• באתי לכאן בגינך. רצוני להשתדך בך…

• בי? – צחק האברך – כבר יש לי אשה ובנים.

• ואני אמרתי, שאתה הצדיק של העיר. הן אתה משכים לבוא ומאחר לשבת…

• משום שאני השמש של בית־מדרש זה…

כך הוא – סיֵם ר' יושע בער – גם בנדון התכלת. אלמלי באתם ואמרתם לבני ישראל: תכלת בפרוטה, הייתי נזקק לכם. עכשיו שאתם עושים סחורה בה ודורשים רובלים, הרי אין זה הצדיק שאנו מבקשים אלא שמש פשוט…

ח

בא לפניו חסיד גא ואמר: רבי, חלמתי חלום שנעשיתי רבי לחסידים.

השיב לו ר' יושע בער:

– שוטה שבעולם, מה בצע בחלומך אתה? מוטב היה לך אלמלי הם, החסידים, חולמים אותו החלום שלך.

ט

כידוע, היו אי־אלו חכוכים וסכסוכים בין שני ראשי־הישיבות של ולוזין, בין ר' נפתלי צבי ברלין המכונה הנצי“ב ובין ר' יושע בער. בקש ר' יושע בער הפקח להקניט קצת את נצי”ב התמים יותר מדי, אבל צדיק שכמותו הן לא יפגע בכבודו של חברו אף פגיעה כל־שהיא – ולפטור בלא נשיכת תלמיד־חכם אי אפשר. מה עשה? מאחר שהדרך הקצרה של עלבון היתה סגורה לפניו, ברר לו דרך ארוכה כדי להבליע את העקיצה בנעימה.

כשנזדמנו שניהם בשעת משתה של חתונה והותרה הרצועה לשיחות־חולין ולדברי לצנות שמתוך בדיחות הדעת, פנה ר' יושע בער אל המסובים ואמר:

רבותי, רצוני להראות לכם מעשה פלא, קונשטיק גדול. הַניחו חמשה חמשה אגוזים בארבע קרנות השלחן והַעמידו קערה בטבורו, ואני אוציא מפי מלים אחדות – ומיד כל האגוזים יתכנסו בקערה זו.

נתרגז הנצי"ב והתריס:

• כי נעשה כבודו לאיזה רבי של חסידים? כלום הוא אומר לשַטות בו ולאחוז את העינים במעשי נסים, כביכול?

• אם כבודו אינו מאמין, הבה ונתערב. שלשה רובלים – כבודו מסכים?

• מסכים.

הניחו חמשה חמשה אגוזים בארבע קרנות השלחן והעמידו קערה בטבורו. עמד ר' יושע בער והכריז:

• חיים השמש, טול תכף ומיד את האגוזים והטילם אל תוך הקערה.

נזדרז חיים השמש ועשה את שליחותו.

• ובכן זכיתי בערבון. הרי אמרתי רק דברים אחדים ותכף לדבורי נתכנסו האגוזים אל תוך הקערה. האם לא כן?

• אבל, טען כנגדו הנצי"ב, זה מעשה הונאה וגנבת־דעת. לא לכך נתכונתי ולאו אדעתא דהכי נתערבתי. היכן הקונשטיק, אם האגוזים לא באו אל הקערה מאליהם אלא על־ידי השמש?

• אם כן, אין לנו ברירה אלא להגיש את דברינו לפני הרבנים המסובים עמנו והם ידונו לנו דין־תורה.

ישבו הרבנים, עינו בדבר והפכו אותו לכאן ולכאן עד שהוציאו פסק זה: ודאי יש בכך משום הונאה, אבל גנבת־דעת מחוכמה כזו היא עצמה ראויה לשם קונשטיק. ובכן מחויב הנצי"ב לשלם את הערבון…

חִיך ר' יושע בער והשיב: במחילה מכבודכם, רבנים, טעיתם בהוראה והדין עם בר־פלוגתא שלי. אמנם יש גנבת־דעת והיא עצמה ראויה לשם קונשטיק, אבל לגנוב דעתו של הנצי"ב ולרמותו – אין בכך קונשטיק כלל וכלל… הרי לכם שלשת הרובלים, שהוא זכה בהם.

*

לא נבנה כל אותו הסולם הגדול של חדוד אלא בכונה תחלה על שום העוקץ הקל שבסוף – כלפי תמימותו היתרה של הנציב.

י

ספרו לר' יושע בער, שר' חיים’קע בנו מתגאה יותר מדי בכשרונותיו. קרא לו אביו וגזר עליו מתוך רוגז:

• חיים’קה, אמור לי שמעתתא מעליתא, ואדע במה כחך.

כון שהתחיל מרצה, מיד הפסיקו אביו:

• ודאי כונתך להקשות כך וכך ולפרק כך וכך…

• אמנם כך, אבא – השיב הבן וכבש את פניו בקרקע.

• השמיעני שמעתתא אחרת.

שוב התחיל ר' חיים’קע להרצות את משנתו, ושוב הפסיקו אביו:

• ומה לך להאריך הרבה? הרי כונתך להקשות אותה קושיה ולתרץ אותו תרוץ. האין זה?

חלשה דעתו של ר' חיים’קע.

• נו, מה חדשת עוד במדרשך? הראני את כחך, נו…

ר' חיים’קע פשפש שעה קלה במחו ומצא אחד מחדושיו החריפים ביותר. “עכשו לא ינצחני אבא”, הרהר מתוך שמחה והתחיל להעלות את המרגלית שלו. אבל גם הפעם לא נתן לו אביו לסיים את דבורו:

• חדל לך בני, הריני לאמר לך במה שבדעתך לגלות לי…

• נעלב ר' חיים’קע וענה:

• אבא! בש“ס החדש נדפסו הגהות ר' עקיבא איגר מתחת לעמוד, ובשולי הגליון נמצא ציון־כוכב המרמז ואומר: עיֵן בהגהות רע”א. ודאי שהרבה מגדולי התורה בקיאים בדרכי למודו של רע“ע ואינם זקוקים לעין כל פעם בהגהות שמתחת לעמוד, אלא כשהם רואים את ציון־הכוכב שבשולי העמוד הם מתכונים לפעמים לאותן ההגהות. אעפי”כ ערכם של חדושי רבי עקיבא איגר במקומו עומד. והוא הדין כאן. וכי מאחר שנהירין לאבא דרכי שכלו של בנו, אין חדושיו של זה חדושים? ואם מנחש אבא ומתכון לדברי, הרי זה כאלו ראה את ציון הכוכב שבשולי הגליון, שפרושו הוא: עיֵן במחו של ר/ חיים’קע…

• נצחתני, בני!

יא

בשעת משתה החתונה של אחד מבני ר' חיים נכנס אל האולם גנב מפורסם בורשה ותקע עצמו בין המסובים. נתרגז הקהל והתחיל צועק: הלאה גנב, צא מכאן…

עמ' ר' חיים ואמר:

מה הרעש? אם גנב הוא, חלילה לכם להוציאו מן הבית. מוטב שתושיבו אותו בראש המסובים על יד הגבאי הראשון ולא תהיו חוששים שמא יגנוב…

יב

רחמן היה ר' חיים גם על ממזרי ישראל, ולא עוד אלא שהיה מחבב אותם חבה יתרה ודואג להם ולצרכיהם. במשך הימים נעשה ביתו בית־מקלט לאסופים, וכמה נשים שסרחו היו מניחות בצנעה את ילדיהן על סף חדרו והוא היה שמח תמיד על מציאה זו ואומר:

אשריני שהזמין לי אלהים מצוה גדולה בהסחה־דעת. לא היה דורש וחוקר מי האם והאב אלא קורא למינקת ופוסק לה את שכרה בעין יפה, כדי שתגדל את התינוק כראוי ולא תהא מחסרת אותו כלום.

פעם נודע לו, שהניחו ממזר אחד על סף ביתו של נדבן מפורסם. נזדרז להזמינו אליו ואמר לו:

מצוה זו הרי שלי היא ויש לי חזקה בה. אבל מכּון ומן השמים זכו אותך בה הפעם, מן הדין שנחלק אותה בינינו – הנח לי להשתתף עמך שוה בשוה בהוצאות הגדול והחנוך…

*

באה לפניו אחת מיניקות, שמסר לה ילד ממזר לגדלו, והתריסה כנגדו דברים חריפים על שלא נתן לה עדין את שכרה בשבוע האחרון. ר' חיים בדק בכל כיסי בגדו ולא מצא כלום, הלך לבקש את הרבנית ואף לה לא היה די כסף – והאשה עומדת וצועקת ואינה רוצה להמתין. לבסוף קבל גמ"ח מאחד הדַינים ושלם לה.

כשיצאה את ביתו, קפץ פתאם ממקומו ורץ אחריה כשהוא קורא לה בבקשה לשוב לרגע. כשחזרה אמר לה: אל נא תניקי את הילד עכשו, התרגזת –ואין החלב הנרגז יפה לתינוק…

כל כך היה דואג ל“ממזרים” שלו.

אפשר לראות הקבָלה בין העם העברי והעם האשכנזי במאורעות החיצוניים של שעת מלחמה זו, הקבלה בין גורלנו התמידי אנו ובין גורלו הארעי הוא. מה האומה העברית מוקפת תדיר אויבים העומדים עליה לכלותה, כך האומה האשכנזית מוקפת עכשו אויבים רבים האומרים להשמידה. ומה האומה העברית נלחמת תדיר על קיומה באומץ רוח כנגד כל העולם, כך האומה האשכנזית עכשו. בכלל יש במצבו הארעי של העם האשכנזי מעין זעיר־אנפין ודמות דיוקנו של מצב עמנו במשך אלפים שנה. מי הוא העם היותר שנוא בעולם? תמיד היה זה עמנו, עתה נוסף לנו אח לצרה: העם האשכנזי. וכשם ששונאים תמיד את היהודים לא על חסרונותיהם אלא דוקא על מעלותיהם, בגלל מוסרם הנעלה וכשרונותיהם שעמדו להם לתפוס מקום בעולם ובגלל התורה שנתנו לאדם, כך שונאים עכשו את האשכנזים לא על חסרונותיהם אלא על מעלותיהם, בגלל שקדנותם וחריצותם שעמדו להם לתפס מקום בעולם הכלכלה ובגלל כבושיהם בתרבות ובתעשיה, וכדומה.

אולם במדה יותר גדולה נעשה לנו העם האשכנזי אח לצרה – בצרת העלילות. העלילות שמעלילים עתה על העם האשכנזי משתפות אותו עמנו בסגולה מיוחדה אחת של הנשמה האנושית. אנו היהודים תמהים ומשתוממים על החידה של עלילת־דם וכדומה: איך אפשר היה לבדות עלינו דבר שאין לו שום אחיזה? אפשר להפריז, לגזם, אבל בכל הפרזה וגוזמה יש שמץ אמת; אולם שקר גמור כעלילת־הדם, שראוי הוא להיות סמל של השקר המחלט – איך אפשר לו להתקים מאות בשנים? לו העלילו עלינו, שדתנו גוזרת על היהודי לא רק למלח את בשר הבהמה שהוא אוכל אלא גם להשרות חצי יום את גופו במלח כדי שלא תשאר טפת דם בבשרו של היהודי – יכלנו להבין אותה שטות הואיל ויש לה לכל־הפחות אחיזה כל־שהיא במה שאנו מצווים למלח בשר בהמה. אבל עלילה זו של שתית דם־אדם על עם הנזהר כל־כך בטפה של דם אפילו בביצה ושכל נפשו סולדת מפני צל צלה של שפיכת דמים – עלילה זו היא חידה פסיכולוגית נפלאה. אבל עוד גדולה ממנה החידה, שהרגיש בה אחד־העם. אם כל העולם מאמין באותה עלילה, שורת־הדין נותנת שנאמין בה כבר גם אנו. איך נעיז לחשוב שכל העולם הוא בדאי ושוטה? וכי יש להתפלא אם גם גוי חסיד מהרהר בלבו: אין בידי לחקור ולדרוש, אבל כֵּון שהעולם כולו סבור כך זה מאות בשנים, אי אפשר שלא תהא בכך אמת או לכל הפחות מקצת אמת. האין דין ההגיון נגדנו? והנה חידה זו נשנית עתה גם על העם האשכנזי. גם עליו מעלילים עתה עלילות קלוטות מן האויר שאין בהן אפילו שמץ אמת ואעפי"כ הן מתקבלות על הלב ובודאי יתקננו בו ותשארנה קללה לדורות ודין ההגיון יהא מסיע להן: אם כל העולם אומר כך, אי אפשר שיהא הכל שקר…

הן זו טיבה של העלילה: כל העקירות אינן עוקרות אותה כולה: Calomniez, calomniez, il en reste tuojours quelque-chose. ואף זאת הוא אחד מיסודות הקיום הערום של יצורי העלילה: אם מעלילים עליך ואתה בא להוכיח את צדקתך, אינך אלא נותן תקף לעלילה. Qui s’excuse, s’accuse.

אפילו ההוכחות כנגדה נעשות לה סם חיים. זה כחה של העלילה ואריכת ימיה.

רק אנו היהודים המנוסים בעלילות־שוא מוכשרים להכיר גם בטיב העלילות שמעלילים עתה על האשכנזים ולהשתתף בצערם. רק אנו היהודים מוכשרים להבין, שאפשר ולא יהיה שום יסוד לעלילות אפילו אם כל העולם מעיד עליהן ומאמין בהן; אמנם אפשר ואפשר, שכל העולם יהיה בַדאי ושוטה.

אנו מתפלאים ושואלים: זה אלפים שנה אנו חיים בתוך הגויים, ואף על פי כן הם מדברים עלינו דברים כאלו לא ראו פני יהודי מעולם וכאלו חיינו מעבר להרי חשך של איזה אי בודד. והנה אותה חידה פסיכולוגית נשנית עתה גם על העם האשכנזי. אפילו שכניו הבאים אתו במשא ומתן ויודעים את דרכי חייו ונימוסיו, מדברים עליו כעת דברים מוזרים ומאמינים בעלילות שמעלילים עליו כאלו לא ראו פרצוף אשכנזי מימיהם וכאלו היה העם האשכנזי איזה שבט פרא במדבר.

ויש לנו בשתוף זה משום: צרת חבר חצי נחמה. הן גם האשכנזים מרובה חלקם בעלילות שהעלילו עלינו. עכשו אף הם טועמים את טעמן. עכשו אף הם יודעים את ערכן של עלילות שכל העמים מטילים על עם אחד. מבשרם הם רואים עתה, מה ערכה של אותה הוכחה הטוענת: הן כל העולם אומר כך…

הַקְבָּלָה זו שיֶשנה עתה בין גורלו התמידי של עמנו וגורלו הארעי של עם אשכנז, אולי אף היא שגרמה להרמן כהן לבקש קרבת רוח בין שני העמים.

*

מכיר אני כמה גרמנים, השונאים את גרמניה ומעלילים על עמם עלילות קשות. וראה זה פלא: הללו הם לפי טיבם ורוחם גרמנים שלמים בכל המדות של אותו טפוס, השנוא כל־כך על העולם. כך שונאים הם את עצמם.

*

Chacun a les defauts de ses vertus

פחיתויותיו של הגרמני מותנות במעלותיו: כח עלומים וחוצפה בצדו, פשטנות ואמתיות המגעת עד לידי גסות, מוסריות של מדת הדין שאינה חוששת אף לאכזריות.

*

קשה עלי חברתם של גרמנים. כשאני מסב עמם על שלחן אחד, עלי להזהר זהירות מעולה בכל תנועה ובכל מגע. שמא פגעתי שלא במתכון בשרוולו או חס־ושלום נתקלה רגלי ברגלו, מיד הוא מתמלא חמה וקופץ את אגרופו ומוכן למלחמת־שנים.

כנגדו הצרפתי – אף כשפגעת ביבלת שברגלו, הוא מחיך ואומר: המשך־נא אדוני! (Continuez, Monsieur). כמה יפה תשובה זו, שיש בה משום מזיגה של נמוס ועקיצה בבת־אחת.

חביב עלי הצרפתי יפה־הרוח, הנוח לבריות, אולם מכבד אני יותר את הגרמני כבד־הרוח והקשה לבריות. כבדו הוא כובד מעמקים, קשיו קשי אישיות מוצקה. עדין הוא מלא כח גברות ולא נתרכך בתרבות מפונקה, והוא בועט.

*

זו מעלתם הגדולה של הגרמנים, מעלה מוסרית, שלא נתעטפו בטלית של חסידים ולא פרשו על מלחמתם איזה מסוה של צדק ויושר. אם שהם אומרים: אנו נלחמים מלחמת תנופה, ואם שהם אומרים: אנו נלחמים מלחמת הגנה – על־כל־פנים אינם מכריזים שהם נלחמים מלחמת מצוה לשם האנושות או לשם שחרור העמים של רוסיה, פולניה, ליטא, וכדומה.

*

אדוארד גרֵי עמד והסביר, שממלכת אנגליה לא הכניסה את ראשה במלחמה זו אלא מתוך הכרת חובה מוסרית: חס לה לחלל את חתימת־ידה שבכתב־האמנה בנדון חרות בלגיה.

יפה דרש – אבל מדוע אין אנגליה מקדשת מלחמה על רומיניה ואינה חוששת לחלול חתימת־ידה שבכתב־האמנה בנדון שויון־הזכויות של היהודים? וכמה עלבון בדבר, שאין היא מתבישת כלל בפני היהודים לנמק את מלחמתה נמוק מוסרי?

*

אלמלי טענו הצרפתים: אנו נלחמים על שחרור אלזס־לוטרינגיה – הייתי מודה בזכותם. עכשו שהם מעקמים את האמת ומגיסים דעתם לחלל את דגל הצדק והיושר ולהניפו על גבי מלחמתם כאלו לא באה בעקרה אלא כדי לשחרר את “האומות הקטנות” ולתקן מלכות שמים על פני הארץ – עכשו נקעה נפשי מהם.

אפשר שהגרמנים הם רוצחים יותר גדולים מאויביהם, אבל אויביהם הם שקרנים יותר גדולים מהם. ולדידי – רוצח ושקרן, רוצח עדיף.

השקרן המזיף חותמם של משפט וצדקה ועושה אותם כלי־זין לנכליו, הלה רצח את הנשמה. וכלום יש לך דבר מגונה מהערמה זו של קדושה על טבח עמים ונשיאת שם אלהים לשוא?

בעטיה של מעלה מוסרית זו, מעלת האמתיות הגסה, הפסידו את כבושיהם שכבשו בחרבם. עלה בידי זיפני־עולם לסמא את העינים ולרמות את הבריות – ומי יודע, מתי ישתפו השוטים ומתי תפקחנה עיני המרומים?

*

האשכנזים חסרים כל חוש פסיכולוגי. כשהם מפרסמים הכחשות כנגד העלילות שאויביהם טופלים עליהם, הם רואים חובה לעצמם למנותן ולפרטן בשורה ארוכה ומסימים בפסוק קצר: העלילות הללו הן קלוטות מן האויר. כמובן, אינם אלא מחזקים אותן בזכרונו של הקורא, שהרי הן חוזרות ונשנות ומתרשמות שוב. הפסוק הקצר של גוף ההכחשה משתכח לאחרי שעה קלה ומשתמרת בזכרוננו השורה האחרונה של העלילות המנויות באותה הכחשה.

והצרפתים פקחים הם גם בתכסיס זה: אינם הולכים ומונים את העלילות שטופלים עליהם האשכנזים אלא פוטרים אותן באמרה אחת תקיפה, בדרך קצרה של בטול כלאחר־יד. אף יודעים הם את הסוד הנפשי: הבא להאשימך, השכם והאשימו.

*

עם הגרמנים הוא עם אַ־פסיכולוגי. צא ובדוק את ספרותו: גדול בה מקצוע השירה לכל מיניה וקטן בה מקצוע הספור, הרשימה והרומן. אפילו הננס שבספרות צרפת עולה בכח־תפיסתו הפסיכולוגי על ענקי הספרות הגרמנית, על גתה, שילר, וכיוצא בהם.

על־כן אין הגרמנים מבינים לרוחם של עמים אחרים ואינם יודעים כיצד לשלוט עליהם. אפשר שאישיותם הקשה, הגדורה וסתומה מכל עבריה, מעכבת בכך. בכל אופן אינם ראויים לעסוק בפוליטיקה של מושבות־חוץ, בפוליטיקה קולונילית, ולפרוש את ממשלתם על אומות זרות. רק אנגליה הוכשרה לתעודה זו, לא משום שהיא צדקנית יותר מגרמניה אלא משום שהיא פקחית יותר ממנה וכחה עדיף ממנה לנצל את העמים ולהערים על מטרותיה, לעשות עָול בדרך נוחה עד שהעשוקים אינם מרגישים זמן רב בעושקיהם. הגרמנים מתעמלים ראשית־כל להרביץ את תרבותם בתוך האומות הזרות, כופים עליהן תורות ומצוות המקפחות את אפין הלאומי ומרגיזים על עצמם את מרין והתקוממותן של אלו. אולם האנגלים מניחים להן לחיות כמנהגן, אינם מתכונים לתקן את נפשן והם זהירים שלא לנגוע במסורותיהן ונמוסיהן, אפילו ברפש ובזוהמא שנעשו הרגל להן – ואין דעתם נתונה אלא על בזת מסים וארנוניות, על עסקי ממון ולא על עסקי רוח.

אלמלי היתה איזו זכות מוסרית למלוך על אומות ומדינות זרות שבמרחקים, הדין נותן שזכות זו תהא בידי אנגליה הפקחית, המבינה יפה לרוחם של רחוקים ויודעת לכלכל בטוב־טעם את צרכיהם הם עם כשהיא מפיקה תועלת מהם לצרכיה היא – ולא תהא זכות זו בידי גרמניה הגסה, צרת־העין והאַ־פסיכולוגית.

אבל זכות כזו אין לשום אומה ומדינה שבעולם.

*

אפשר שהגרמנים כבשו בתרבות את העומק והצרפתים רק את השטח. על־כל־פנים כבשו הצרפתים את השטח כבוש עמוק מאד. כמה שכבות של תרבות טעם ויופי אתה מוצא בשטחיותם זו, כמה מסוֹרה עמוקה כבושה בה.

*

אין לך דבר זר לרוחם של הגרמנים כמו ההומור. על־כן תביעותיו במקצוע זה עלובות הן ושנוי כל־שהוא מן ההרגל יש בו כדי לעורר את צחוקם. צא וראה את חגי־המַסֵכות שלהם: אין טעם בתלבשת, אין טפוסיות ואין אִנדיבידואליות. נוסח אחד לכולם. אבל הגרמני, חסר־ההומור, צוחק על כל דבר היוצא מן הסדר והרגיל.

*

הצרפתי הוא כל־כך מנומס וכל כך גדול בו הצורך הנפשי לבקש “סליחה”, עד שלפעמים הוא פוגע באדם כדי שיוכל להוציא את המלה החביבה עליו: פַּרדון.

*

אם גרמניה תנצח, יהיה נצחונה צרה לה וצרה לעולם. עִמו יתגבר שלטון הצבא ושעבוד העם בה עצמה ובארצות אחרות. אבל דוקא משום כך אין אסונו גדול. צרה שכל העולם משותף בה, אינה צרה: הואיל וסופה להבטל.

אם תנצח גרמניה, הרי זה יהיה נצחון של רֵאקציה גסה, בולטת, נראית לעין כל וממוששת ליד כל – על־כן אין סכנתו מרובה: הרי צפרני החיה גלויות לנו.

ואם ינצחו עמי־ההסכם, הרי זה יהיה נצחונו של השקר הגדול, שהשתמש בכלי־קדש של צדק ומשפט; נצחונה של צביעות הדמוקרטיה שתדע להעלים על מטרותיה החמסניות כדרכה ולכרוך מטלית של קדושה על גבי צפרניה החדות – על־כן סכנתו מרובה.

*

כל שלטון הוא סם־שכרון. ישנן אומות המוכשרות לשתות הרבה מסם זה ושלא להנזק בו ביותר – כגון אנגליה. וישנן אומות, שטִפה אחת יתרה משַכרתן – כגון גרמניה. לא לה שלטון־העולם; אין היא מוכשרת לו.

*

הגרמנים הם מרגלים מטבע בריתם. גם בשנים שכתקונן ללא מלחמה או מרידה בארצם, הם מחבבים עליהם את תפקיד הרִגול. כל אחד מהם רואה חובה לעצמו לבדוק אחרי חברו, לפשפש במעשיו ותהלוכותיו: מי משפחתו ומי הם ידידיו? במה עסקו ומהיכן מתפרנס? מי אהובתו ועד כמה מגיעים היחסים שבינו לבינה? וכדומה. כל האומה הגרמנית היא, לפי תכונת רוחה משטרה של בלשת…

*

הגרמני הוא מעין בַּצילוס. די להביא חילים גרמנים אחדים לאביסיניה כנגד האיטלקים או לערבב אותם בתוך גדוד הבולגרים הנחשלים – ורוח של גבורה תוקפת את כל החזית.

*

כל אחד משני הצדדים טוען: לא חפצתי במלחמה. מה זאת אומרת? כשהוא טוען: לא חפצתי בה – הריהו מודה שלא היה לו שום טעם ושום סבה למלחמה. ואם־כן, משום מה כל אחד מהם תובע עכשו ספוחה של איזו ארץ או שחרורה של איזו מדינה, כגון אלזס־לוטרינגיה? ומאידך־גיסא, אם יש לו תביעות עכשו, הרי היה לו טעם וסבה למלחמה זו, – ואי־אפשר אפוא שלא חפץ בה מעולם. כשם שאין רצון בלי גורם שלפניו, כך אין גורם בלי רצון שלאחריו.

*

שורת־ההגיון נותנת, שמעמד הצבא שואף תמיד למלחמה. שאלמלא זו, כל מציאותו של זה מתבדה למפרע וכל עמלו שעמל במכונה הענקית יצא לבטלה, והוא כולו מגוחך. רק המלחמה מצלת אותו מן הבזיון.

שורת־ההגיון נותנת: כשבני־אדם מכינים עצמם זמן רב לקראת איזו סכנה ומזמינים תריס כנגדה, סופם להיות רוצים בה כדי לחשוף את כחותיהם שנצטברו לשמה; ולא עוד אלא שהם מתאמצים לקרב אותה. כשם שהמטרה תובעת לה את אמצעיה, כך האמצעים תובעים להם את מטרתם שקדמו לה ונבראו בשבילה – והבלתי־רצוי שמבתחלה נעשה לבסוף רצוי, ההכרח המגונה נעשה צורך נפשי. הרי הושקעו כבר נכסים מרובים בכל אותן ההכנות, וטבע הענין מחיב שאנו שמחים לקראת השעה שהנכסים הללו מביאים פֵרות ויוצאים לידי תעודתם. קשה לנו ההכרה, שעבודת דורות מוטלת ללא־תועלת, ואנו משתדלים מדעת ושלא־מדעת לקרב את תשמישה גם כשאין אונס.

לפיכך, כשבני־אדם מכשירים עצמם ומזדינים בלי הפסק כנגד אפשרותה של מלחמה, היא פוסקת אחרי־כן להיות בחינת אפשרות בלבד והיא נעשית בחינת הכרחות.

מכאן תשובה על השאלה: מי אשם במלחמה? כל העמים, לרבות גם אלו שלא השתתפו בה.

*

בבחינת הכשרון הצבאי והמדות החילניות עולים הגרמנים המועטים על אויביהם המרובים. ולא משום שהכינו עצמם תמיד לקראת המלחמה – כולם הכינו עצמם לה – אלא משום שהכנותיה היו מעולות משֶל שונאיהם. כלום יש לקבול עליהם, אם אותה העבודה, שכל העמים טרודים בה, נעשתה על־ידי הגרמנים בחריצות ובשקדנות ולא מתוך עצלות וקלות־ראש דוגמת הצרפתים? כלום יש לתפוס עליהם, אם היו שוקדים כל ימיהם על שמושו הראוי של תקציב־המלחמה ולא בזבזו את הכסף ולא נגנב על־ידי הפקידים הגבוהים כדרך הרוסים? לגבי עצם ההכנה, הכנת המלחמה, כל העמים שוים; אלא שהללו עשו אותו מעשה רע כהוגן ומלאו את חובתם ביושר, והללו עשו אותו שלא כהוגן והוסיפו על גופו של המעשה הרע עוד מעשי תרמית ומעילה בשליחותם.

*

אסונה של גרמניה היא טפשותה. בבחינה מוסרית שני הצדדים שוים הם, שוים ברשעתם ואכזריותם, אלא שזה עושה את מעשיו המגונים מתוך כשרון, וזה – בלי כשרון. זה שולח צבא לארץ יון ומסביר הסברה יפה: חובתנו היא לסיע להעם שיוכל להגן על מדינתו וסדריה, וזה מכריז בפשטות גסה: שלחנו צבא לכבוש את הארץ.

אולם בבחינה מוסרית הרי יפה הפשטות הגסה מן הערמומית הדקה. על־כל־פנים אין חטאו של אדם גדול מחמת שלא ידע הלה להצניעו. בתולה זו, שכרסה בין שניה, אינה נופלת במוסרה מכל אותן הבתולות, היודעות להזהר בכגון זה…

*

משום מה אין השונאים מתחרים במעשי צדק ויושר כלפי שבויי מלחמה? כלום אין זה תכסיס יפה להרבות בשבויים?

אמנם זו קללתו של הרע, שהוא בוחל בטוב אפילו כשהוא מועיל לו.

*

ראה, עד היכן כחו של שקר מגיע. ב“רֶביוּ דֶ דֵי מונד” וגם בעתונים אחרים מן החשובים שבצרפת הולכים ומתפרסמים עכשו מאמרים מגדולי הסופרים, הבאים להעיד על הדמוקרטיות המבורכה של ארץ רוסיה וגומרים את ההלל על ה“צַר” שהוא אב (באַטיוּשקאַ) ופטרון לעמו, מֵצר בצרת בניו החביבים עליו כולם ודואג לטובתם של כל האזרחים בלי שום הבדל… והצרפתים הם מאמינים בני מאמינים, ילדים תמימים.

*

כדרך שקבצנים ממין ידוע גונבים ילדים ועושים אותן בעלי־מומים כדי לעורר על ידם חמלת אנשים ולאסוף הון, כך בֶּלגיה ממלאה עכשו אותו תפקיד של בעל־מום לטובתם של בעלי־ההסכם, שיודעים להשתמש בו לכל מעשי־ערמה המכניסים להם רֶוח גדול. כשאין השעה שוחקת להם במערכת־המלחמה, הם מזדרזים להציג לראוה את בעל־מום זה בשביל שיעורר רגשי חמלה ונקמה – ביחוד, בארצות הניטרליות – ובשביל שיפריע בעד כריתת־שלום מוקדמת.

*

בכל הארצות הניטרליות אין לך ארץ כשויציה, שהצביעות נתרבה בה כל־כך בימי המלחמה: צביעות שמתוך מרך־לב, כל־זמן שהגרמנים היו תקיפים, לא העיזה זו ללמד אף חובה כל־שהיא על הפגיעה בניטרליות של בּלגיה, אפילו לא בצנעה וק"ו בפרהסיה. עכשו כשתש כחם, היא יצאה מבין חגוי סלעיה ומצפצפת מתוך יהירות מוסרית אותו הפזמון הידוע על חלול הקדש של ניטרליות, כביכול.

*

איזה ערך מוסרי יש לכל אותם מעשי חמלה וצדקה של ארץ שויציה כלפי גולי בּלגיה העלוּבים, אם בו בזמן היא מתעלמת מצרות בני ישראל שנענו ענויים קשים על־ידי הצבא הרוסי וגורשו לאלפים ולרבבות מפולניה וליטה באכזריות שאין דומה לה? בכל טרחותי שטרחתי, לא עלה בידי לעורר את העתונים המעולים שבשויציה לפרסם אף ידיעה קצרה על מעשי החמס והרצח שעשתה ממשלת רוסיה באזרחיה היהודים; גם על נאומיהם של טובי הדוּמָה בנדון הפרעות ביהודים עברה עתונות זו בשתיקה גמורה או שהזכירה אותם דרך־אגב והסבירה לקהל, שהיהודים ראויים לכל אותן הצרות; כך התנהגה בנו ארץ הדמוקרטיה, ארץ החרות!

יכתב זה לדור אחרון.

*

אף זה יכתב לדורות.

ממשלות צרפת ואנגליה חסמו בעדנו את כל הדרכים שלא תגיע שועת עמנו אל הארצות הנאורות ולא יחולל שם הצַר וחילו. בלוֹקַדָה זו של דעת־הקהל הביאה לנו נזק לא פחות מן הנזק שהביאה לגרמנים הבלוֹקַדָה של צרכי־אוֹכל.

וראוי לצין. כשסופר אחד עמד לפני מיניסטר אנגלי להתאונן על הפרעות שביהודי רוסיה ובקשוֹ להשפיע לטובתם על מלכות־הברית שתעביר את הרעה מעליהם, השיב הלה מתוך תמימות מעושה: ודאי כל העובדות הללו שמנית כאן אין להן שום יסוד, שאלמלי כן הרי העתונות האנגלית היתה מתריעה עליהן. וכשאמר לו הסופר: מכאן אין ראיה, שהרי בלשת הצנזורה אוסרת על העתונות לפרסם עובדות כאלו – השיב המיניסטר מתוך חיוך קל: אמנם הצנזורה שלנו, מחמת שלא היתה נהוגה אצלנו עד כה, עדין מגששת באפלה ומכּון שנתנה לה רשות שוב אינה בודקת ונכשלת במעשי שטות, נחכה עד שתתרגל זו במלאכתה ותמצא את דרכה… לשוא חכינו.

*

רולַנד, פורֶל, ועוד כמה מן הגדולים במחנה הפַּציפיסטים שהכרתי לדעת, הם כל כך מלאים אהבה לכל האנושות כולה עד שלא נשתיר בנפשם בשביל צורך השנאה אלא חלקה עלובה: שנאה ליהודים. היהודים אינם עם ומותר לשנוא אותם קצת עם כל האהבה לכל העמים שבעולם. שאלמלא כן, מהיכן יתפרנס צורך־השנאה בשעה שנסתתמו כל הצנורות על־ידי אהבת־האנושות הגדולה?…

*

“האִדֵאַלות הטהורה” של האמריקנים במלחמה זו, משמעה שהיא טהורה מכל שאיפה לכבוש ארצות ומכל תביעה לאומית. לפיכך חטאה גדול ביותר ואין לו כפרה. אין היא באה על עסקי אומה ומדינה, אין לה שום טענה וחלק בסכסוך־העמים ואין לה קנינים באברופה להיות מגנת עליהם – היא נלחמת על עסקי ממון בלבד. מתכונת להבנות מחרבנו של עולם.

זוהי האדיאלות הטהורה של האמריקנים, שוילסון – בעל הבלוף הגדול – נעשה דַבר לה. וילהלם השני ופואנקרה הם לכל־הפחות בעלי־דין הרָבים את ריבם בגלוי; אבל צבוע זה, העושה עצמו דיָן ולובש אצטלא של מוכיח ועומד להוליך שולל את דעת־הקהל בלוחות של ארבע־עשרה מדות – הוא הגרוע שבכולם, רמאי שברמאים. מובטחני, עוד יבאו ימים ותגלה בשתו.

*

כל עולם־התרבות נזדעזע בגלל הריסת הקתּדרלה של רימס, אולם הוא צוהל לקראת טבח אנשים ואינו חש כלל בצביעותו. או אולי זו ממדותיהן של אומות־העולם שמפעל אמנותי גדול חשוב להן יותר מחיי בני־אדם?

*

נצחונן של ממלכות־ההסכם הוא נצחונה של דפלומטיה פקחית על כל כשרון ונסיון בשדה־קטל, נצחונה של ז’ורנליסטיקה ערומה על כל המדות העתיקות של גבורת־מלחמה. כך נעשו המוכים למנצחים.

*

היום נתפרסמו תנאי־השלום. הרהרתי: “שלום” זה מותר לאמרו בבית־המרחץ…

*

הצרפתים המחריבים – לאחר שלום־ורסיל – את המצודות הגדולות של התעשיה הגרמנית, אינם מעלים על דעתם שהם בונים בה בשעה מצודות אחרות לחיי האומה הגרמנית: מעודדים את רוחה על־ידי מעשי העול שהם עושים לה, מחזקים את אחדותה ומוסרים חרב בידה – לוטשים בעצמם כלי־זין חד בשבילה, כלי־זין של עשוקים, של דגל הצדק והמשפט. האין סכנתו של זה מרובה משֶל כל המצודות שבגרמניה?

*

פגשתי בילדי גרמניה, צנומי־הגוף וחורי־הפנים, שהובאו לכאן – לשויציה – כדי להצילם מן הרעב שבארצם. “היכן אביך?”, שאלתי אחד מהם. “נפל בשדה־מלחמה”. מיד וכל הילדים התחילו צועקים מתוך יהירות תמימה: “גם אבי נפל! גם אבי נפל!”. בקשתי בעיניהם איזה רושם של צער ותוגה, ולא מצאתיו. כבר נטמטם גם לבם של הקטנים.

“היש רעב בארצכם?”

“לא, לא… אין שום רעב. יש די והותר… אנחנו ננצח!” – ענו הילדים בקול אחד.

אף הקטנים שומרים על הסוד האיום של המולדת, סוד הרעב, שלא יוָדע בחוץ־לארץ ולא ישמח הצר.

*

עברה מרכבה על פצוע־מלחמה והפילתו תחתיה. קהל רב נאסף מכל העברים, הגברים מתעמלים להוציא את האמלל מתחת האופנים והנשים נאנחות ומיללות. והנה פרץ צחוק מתוך הקהל: לא כלום – נשברו רגלי־העץ…

מרירות עזה התלקחה בלב החגר. מעולם לא חש בעלבונו כמו בשעה זו. הוא שכב בעינים עצומות ולא יכל להביט בפני הנאספים, בשמחתם וצחוקם. פתאם התחיל צועק ובוכה: הוי, רגלי, רגלי! והראה באצבעו על הארכובה ולמעלה: הוי, כאן! מיד נשתתק הצחוק ונתעוררו שוב רחמי הקהל, שנזדרז לטפל בחגר מתוך חבה יתרה…

נקם בו העלוב את נקמתו ולעג לו בלבו.

שאני, אלי. תפלתי נתקבלה ואנכי שכחתי את בקשתי על סער וקרב. והטחתי דברים כנגדך על שאתה מטרידני מעולם המחשבה והשלוה.

*

יש והבריות נראים לי כקפודים זקופי מחטים, ואנו צריכים לאומנות מיוחדה בשביל להתלמד ולהתרגל לעבור ביניהם בשלום.

*

צווי פנימי גוזר עלי: לך ועורר חיים ישֵנים, לך וערער את מנוחת האנשים, הָטל סער בנפשם, הבער אש בתוכה – ישתוללו בשכרון־חמדה ויתלבטו לבטי יצרים עד שיכוו בגחלתם.

יש ואני מהרהר אחרי שליחותי: למה אני מסית בהם את השטן, ומביא יסורים עליהם? אבל אני מניח את דעתי: זו מצות פריה ורביה של הרוח וזה רצונו של הבורא, המצמיח חיים ומרבה עמל בעולם. כל שחייו מרובים, צערו מרובה.

בחנתי את מעשי והכרתי, שאותו צווי שולט בי גם שלא להנאתי. הרבה נשים עוררתי, זעזעתי ראשית זעזועיהן, הדלקתי בהן את האש הראשונה, התמימה, ולא השתמשתי בה. מלאתי את תפקידי, מעין תפקיד של מילדת, ונפניתי לעשות את שליחותי בנפש אחרת. זרעתי ולא קצרתי, והנחתי לאחרים להנות מן הפֵרות הבשולים…

עמי, מתי אזכה לראותך עז וחזק – ואוכל להקדיש עליך מלחמה, עליך ועל אלהיך. רואה אני אותך תמיד מעונה ומנוגע ואת אלהיך משוקץ, ורפו ידי והשמיטו כלי־זינן המוכן לך מכבר. עד מתי יגין עלבונך עליך? חזק – ואתחזק כנגדך!

*

נצחתי את המציאות. פשטתי את כתּנתה והכרתי, שהכל בה שאול ממני, הכל בה משֶל רוחי.

*

רגיל אני לאבד כל יום איזה דבר ורגיל אני להתנחם ולאמר לעצמי: מוטב לך שכְלי־חפצך ינטלו ממך עד שאתה נִטל מהם.

*

אני מרגיש את עצם מציאותי כחזיון פלא.

*

מקום־לדתם של רעיונותי אינו במח, אולם גם לא בלב. בקשתי ועדין לא מצאתי את קן חייהם.

*

למה נולדתי בתקופה זו של תנועה ותחיה לאומית, המטילה עלי חובות של צבוריות ודוחקת את רגלי שכינתה של המחשבה?

אין המחשבה גדֵלה אלא במרחק אלפי פרסאות מן האדם.

*

כל יום אני שר עם אלהים ועם השטן וכל יום אני משלים עם שניהם והם דרים בי בכפיפה אחת, אור אפולון ושכרון דיוניסוס, הסתכלות־נצח תוך כדי תאות־בשרים – היש תקנה ליסורי זווג משונה זה? הוי, האל והשטן הם בדמי, בכל טִפת דמי, היש תקנה לי?

*

כזַגרֶאוס, האל הקרוע, שפזר עצמו בכל העולם והריהו מתגעגע תמיד לאחדותו, לכנס ולאחה את קרעיו, כך אני נע ונד תמיד ומבקש את אבדת עצמי.

*

נתּן לי כח הסבל כנגד הצער הגדול, אבל אין בי כח־סבלנות בפני אנשים קטנונים ומעשים פעוטים. אפשר שהם מרגיזים אותי ביותר, משום שמציאותם הפחותה מעוררת בי איזה רגש של גאוה בפניהם, הננסים, – וכשאני מתמרמר אליהם איני לכאורה אלא מתמרמר על עצמי ועל גאותי.

*

כשאותן הדאגות הקטנות, דאגות פרנסה וכדומה, תוקפות עלי ביותר, הריני נפטר מהן בהרהור קל: אפשר שאמות בקרוב ונמצא שבכדי דאגתי ולחנם מררתי את ימי המועטים, ולמה אמות כשוטה?

*

קשה לי לכתוב באותו קולמוס עברית ולועזית. הוא מתקלקל או נשבר תכף ליציאתו מידי שמוש זה לידי שמוש זה. וכיצד אפשר לנפש האדם לחיות בכפלות לאומית ושלא תתקלקל או תשבר?

*

צר לי לראות אנשים קטנים עושים מעשים גדולים כהרצל, ולא עוד אלא שהם מצליחים יותר ממנו. עלובה ההסטוריה כעלבונו של כח פריה ורביה שנתּן לכל אדם, עד שפעמים הפחותים מולידים בני־עליה.

*

אני מבקש ממך, אלהים, שלא תעשני רועה לעדר, מורה־דרך לצבור. אי־אפשר לפרנָס ולדַבָּר שלא יהא נפגע ביהירות ואי־אפשר לו בלי מקצת שקר והערמה, אם מדעת ואם שלא־מדעת; שכן אין הוא יודע טהרה של בדידות. על־כן מוטב לו לאדם להיות בין המונהגים מלהיות בין המנהיגים.

אפילו המעולים שבפרנסי־הצבור ראויים לעלות לגרדום.

*

המוסר שבי נובע מתוך אהבת־עצמי: מתוך שאני להוט אחרי הנאת־חרות ובורח מכל שעבוד של יחס לאנשים, בין יחס של רעות ובין יחס של איבה. הריני זהיר שלא לבוא עם שום איש לידי סכסוך כל־שהוא. כך נובעת הותרנות שלי לא מתוך אהבת־האדם אלא מתוך שנאת־האדם, המונעת אותי מכל דבר שיש בו כדי להדביק בנפשי לחלוחית דבק של מגע־ומשא עם הבריות. תדע, אין לך קשר מתמיד כיחס הנגודים והסכסוכים שבין אדם לחברו, ואין לך תריס כנגד התחברות זו אלא השלום.

*

נקטה נפשי בבקרת של זמננו, זו הטובה והמתוקה שאינה יודעת אלא לפזר תהלות ותשבחות. מקוה אני שאנצל מדובשניותה הנוזלת ועוד אעלה עלי את חמתה – לכשאקרע את צעיף חיי, ותבָהל.

לפני שבע שנים גליתי והבעתי את הרעיון הגדול על פעולותיהן הסמויות של הפעָלות כבושות (“Abreagierung des Affekts”), והוא שלט בי בכל מחשבותי על חיי הנפש של היחיד והצבור – והיום נודע לי שאותו רעיון הוא עִקר חדושה של תורת פרויד ונעשה אבן־פנה בפסיכולוגיה. צר לי שלא נתתי לו בשעתו פרסום בלשון אחרת, שהחכמים נזקקים לה, ויודע אני שצער זה סמן רע הוא לי.

*

שומר בית־הקברות פתח קבר חדש והוציא מפי המת את שִניו התותבות, שני־זהב – היש בידי המוסר להכריע, אם חטא זה במעשהו או עשה צדקה בהצילו את הרכוש לתועלת החיים?

*

על מה אני מתחטא? לא על שמלאתי את תאותי, אלא על שמלאתי אותה לפרקים שלא־כראוי: על שבשעת־חולשה הייתי מסתפק גם בממלאי־מקום של ספוקים, בסוּרוֹגַטים עלובים; על שהנמכתי את קומתן של תביעותי הסוערות וקצצתי את כנפיהן מתוך שלא היתה בי הגבורה לעמוד בפניהן ולצפות לגאולה ההוגנת לו; על שהשתמשתי בכח־הדמיון כדי לתקן את הלקוי שבמציאות ולפיס את נשמתי בהערמה על עצמי.

פעמים נדמה לי, בשעות של ירידה נפשית, שאין אני ראוי לספוקים יפים ואין לי הזכות לברור את המשובחים שבהם, והסתפקתי במועט. הסתפקות זו היא חטאי הגדול.

*

עתים ואני רואה את הצבור כעין בית־מרחץ, שבו מתחברים הבריות בזוהמתם המשותפת, היורדת מגופים שונים ומתכנסת למקום אחד…

מה עסוקי בחברה? היא משמשת לי מקום להרֵק בו את הפסולות של נשמתי וכמו לעשות את צרכיה הקטנים. את הטוב ואת היפה שבה היא גונזת לעצמה ברשות־היחיד שלה, ואת הרע והמגונה שבה היא מוציאה אל רשות־הרבים, מדיחה את זוהמתה ונטהרת וחוזרת אל משכנה.

*

הרבה מרשימותי הן ילידות־חוץ, נולדו לי בתוך הלוכי בתוך המון בני אדם, כמו בהסח־הדעת, ונרשמו תוך כדי הליכה – ועל־כן חביבות הן עלי.

*

יודע אני אנשים, שהזמינו עצמם לדרוש דרשה ארוכה באספת־מחאה כנגד פרעות ביהודים, וכשנתקבלה ידיעה שהשמועות ע"ד פרעות לא נתאמתו – נצטערו הדברנים על בטולן של דרשותיהם.

*

כששמעתי בראשונה את שמי בצרוף הכנוי סופר, נזדעזעתי כאילו נשכני נחש. מה לי ולאותה כנופיה? מה לי ולאותה אומנות בזויה? עכשו הורגלתי בשם־גנאי זה, ואיני חש.

*

חזקה בי יותר מדי הנטיה להתחדשות. איני חס לשרוף כל נכסי נפשי, כדי להשתחרר מעצמי שנתישן על עצמי. כפֶניקס זה, שבימי זקנתו הוא מביא עלי־בשמים לתוך קנו, מעמיד את פניו כנגד השמש ומבעיר את העלים במשק־כנפיו ונשרף בהם – כדי להוָלד מחדש מתוך אפרו.

כשהייתי בן שמנה עשרה קפצה עלי פתאום זקנה של כבדות ותוגה והרבה שנים לא ידעתי שוב חיי רעננות ומעוף. והנה חזרו לי ימי נעורי, משנה־נעורים, וכל שאני הולך ומזקין, אני נעשה צעיר יותר, כאילו נהפך עלי סדר־העולם.

*

הרבה נלחמתי עד שפרקתי מעל נשמתי את סבל־הירושה של אבותי הגדולים, שלשלת ארוכה של גאוני ישראל, חסידים וצדיקים, שדמות־דיוקנם עמדה לפני תמיד כמחיצה איומה ביני ובין שכינתי, שכינת החמדה. הרבה נאבקתי ברוחות מתים־חיים עד שטהרתי את דמי מירושת מוסר של דורות ונעשיתי אדון לעצמי. עכשו אני מלא רחשי תודה לאבותי: אלמלא הם ומלחמתי בהם, אפשר לא הייתי טועם טעם קדושה בעולם החטא ובמצוותיו.

*

בעל־ביתי הוא אכר טוב־לב, אולם איני יכול להיפטר מן המחשבה, שאלמלי היה לו לבחור היה בוחר במותי מאשר במות פרתו. והריני מרגיש עצמי בודד.

אולם כשאני מתעמק באותה מחשבה זרה, אני מוצא: זה הוא היחס הרגיל שבין אדם לחברו…

*

רע לי, רע לי. דלל מעיני, נתרושש עולמי, זה שנים שנשמתי עמדה ונתאבנה. הכרתי במך ערכי ואין לבי לא לחמדה ולא לעבודה. אמרתי למצוא נוחם בעבָרי ולהאחז בו. דפקתי בכל שערי חיי הגדולים שחייתי לפנים ואף הם מוגפים לפני; זר אני להם. אין בי אף מן המרירות להניק לי קצת חיות.

מי רמני לחשוב, שאני הולך וגדל ועושה פֵרות? היכן פֵרותי? מי רמני לחשוב, שאני עושה איזה מעשים? היכן מעשי? כלום בא על־ידי בעולם אפילו שנוי כל־שהוא? הפחות שבפחותים, שעסק באיזה עסק גס, פתח לו איזו חנות או יסד איזו חברה, הרי פעל במעשה אחד יותר משפעלתי אני בכל ימי ורשומו נכר, ואני מה?

וכי יש לי עוד הזכות להנזר מן הצבור ולפרוש מעולם המעשה? ירדתי – ולמה איני יוצא להטמא עם הטמאים ולקנות לי קנינים בחיים כמותם? ירדתי – ואין לי שוב הזכות להתענה.

*

משבחים אותי הבריות: נעשית שקדן בשדה הספרות לאחר שנים רבות של שתיקת בטלה. אין הללו יודעים שאין אני מפרסם עכשו את דברי אלא מפני שעצלות באה עלי או ימי ירידה באו לי וחדלתי כבר מלכתוב, והריני עושה ליקבידֵציה לנכסַי שצברתי באותן השנים של בטלה ושתיקה.

*

מחשבותי הן בדמי. אפילו רעיונותי המָפשטים טבולים כולם בדם.

*

חייתי את המִתּוס של אהבה.

*

כסבור הייתי, שאין אני מתחרט לעולם על מעשי. אולם מצאתי, שחיי טבועים בסגנון של תקופיות ואיני יודע תהות על המעשים של אותה תקופה שאני עומד בה שנים רבות, אבל בכל תקופה אני מתחרט על התקופה שלפניה. זאת אומרת, חיי מסוגננים סגנון של שִטות שִטות בנפש ואין הם יודעים חרטה בתוך שטתם הארוכה אלא מעֵבר לה. על־כן חרטותי מועטות.

*

מכיר אני אדם זריז ומהיר כל־כך בחייו, עד שהוא מתרגז על אשתו כשהיא משהה את העובר במעיה תשעה חדשים שלמים… כמדומני, ישנם גם כמה סופרים ממין זה, שאין להם כח־הסבלנות לגבי הריונם עצמם ודרכם להפיל סנדל מתוך זריזות יתרה.

*

כל טיול בהרים מביא לי ברכה מרובה. כאלו קטפתי פרחים במרומים ואני שב וצרור מחשבות נאות בידי.

*

כמדומני, זה מאות בשנים לא עמד לנו אדם גדול כהרמן כהן. גאון הוא לא במחשבה בלבד, גאון הוא גם בטֶמפרמנט שלו.

וכלום נכרת מציאותו בעולמנו העברי? עדין מושלים בו הפלוסופים, כביכול, רנ“ק, אחה”ע, מי"ב, וכיוצא בהם. הוי, הגיטו!

*

יש ואני עומד לפני חזיון היהדות כמו לפני פלא גדול. יותר שאני לומד אותה, פחות אני מבין אותה.

*

אני מונה את ימי משעה שאבד לי אלי. בכיתי בלילות וביום הלכתי שומם, עברו שנים ונולדתי מחדש.

*

נזכרתי במאורע גדול שבחיי, בהתגלותו הראשונה של אין־הסוּף. עברתי על פני חנות וראיתי בחלונה קופסה של מיני ממתקים ועליה מצוירת תמונת ילד, האוחז בידו קופסה כזו ועליה מצוירת שוב תמונת ילד וקופסה בידו ושוב אותה תמונה – והרהרתי: הרי זה ציור אין־סופי, ציור המחיֵב בתכונתו ללכת ולציר אותה קופסה במספר של תמונות לאין־סוף, אחת כנוסה מחברתה, אחת קטנה מחברתה, ולעולם לא יהא הציור נשלם בכח אלא בפועל, מחמת שהוא הולך ומתקטן עד כדי טשטוש.

מחשבה זו הטרידה אותי כל הלילה, כל חושי נשתקעו בחזיון המאיֵם של אין־הסוף עד כדי התפשטות הגשמיות והסתלקות הגבולים – פתאום הרגשתי שאני יוצא מדעתי, פקחתי את עיני והדלקתי נר, ונצלתי.

*

קשה לי לעמוד על המֵלודיה של נשמתי. אין היא נתפסת בקו ישר אלא בקו מתפתל של הרכבה עליונה, המאחדת בתוכה נגודים מרובים וסתירות קשות. דומה, המלודיה של נשמתי אינה בת נשימות קצרות ויש לה הרִתּמוס המסובך והמוצנע של הרמוניה, במובנה המוסיקלי.

תרס"ז.

הריני נותן הודיה לטבע, שחנני בתכונה שאינה יודעת חטא. ממלכת היצרים שלי היא כולה שלמה בתוך עצמה. שלמה בכל פרפורי נגודיה וסתירותיה; תביעותיה גדולות ואינן מתפשרות, אינן מתפיסות בספוקים שאינם מכוונים להן – אינן חוטאות לעצמן, למחלט שבהן. ואין לך חטא גדול מחטא היחוסיות, חטא הפשרנות.

מדת־אמת זו של יצרי מגנת עלי. מדת־הדין שבהם העניקה לי אותו הכח המוסרי של אי־מוסריות. והריני נותן שבח לטבע, שחנני בתכונת־חמדה בריאה וטָבע את עולם ההנאות שלי בחותם הצדק, עד שאין נפשי עשויה כלל להֵנות מן הרע והכעור ואינה זקוקה לכבישת יצרים.

*

אני להוט אחרי מאורעות בלתי־שכיחים וכל חיי הם חיים של אֵרען, אֵבענטויערער בלע"ז. אף הפלוסופיה היא לי מעין אוֹרע, אֵבּענטויער.

*

יש שבפגישתי הראשונה עם איזה אדם, הריני מרגיש אותו פתאום בכל ישותו ובסקירה אחת אני גולל לפניו את פרשת חייו, החיצוניים והפנימיים, מספר לו את קורותיו ומאורעותיו לכל פרטיהם ויודע לסמן את מקומם וזמנם, כאלו הייתי עד־ראיה להם? וביותר יפה כחי להרגיש ולגלות את הפנות הצנועות שבנפשו, את סודות מעמקיה. לא בכל שעה ולא ביחס לכל אדם שורה עלי רוח זו; לאמר, לא תמיד יש בי התשוקה לכך. אבל כל פעם שנתעוררה בי אותה תשוקה וכל פעם שעשיתי אותו מעשה מוזר – לא החטאתי את המטרה ולא נכשלתי אפילו בטעות קלה. מה טיבו של כח זה? הרבה שנים סרבתי להאמין בו, חשדתי בי שמא יש כאן משום אונאת־עצמי, בדקתי בעין־בקרת את כל המקרים ובקשתי לתלות אותם בטעמים שונים. אבל בכל התנגדותי לאמונות טפלות ובכל בדיקותי המרובות אנוס אני להודות בעובדות הללו כשהן לעצמן, לקים אותן בתור עובדות, אף־על־פי שאני חושש להוציא מהן איזו מסקנות.

ונפלא הדבר. אותו הכשרון נתּן לי לרוב ביחס לאנשים זרים לי לגמרי, שמעולם לא ראיתי אותם ולא שמעתי עליהם – יחס קרבה אל הזר! והוא רופף ואינו מתעורר בי – ביחס לאנשים קרובים לי קרבה כל־שהיא. ביותר הוא חריף ותוקף עלי בחזקה – ביחס לאשה יפה או בעלת נפש סוערת, המלאה חמדה כמוסה וכבושה.

בחנתי את עצמי ומצאתי, שאותה שעה אינני במצב של איזה שכרון או העדר ידיעה. אמנם נתמעטה הפכחות הקרה, אבל כנגדה נצטללה דעתי והגיעה למדרגה גבוהה של עֵרנות, ואני חש בי פרכוס חם וזעזועים כעין אלו הבאים על־ידי נגיעה בזרם אלקטרי. ביחס לאשה אני חש אותה שעה מעין רטט אֵרוטי: נדמה לי, כאִלו אני נוגע בה, נגיעות קלות ומפזזות, בגופה ובנשמתה, או כאִלו רותת בידי איזה מקל־בַלָשים, שבט רך הטופף על פני מעמקים ומבקש מעינות־חיים.

כנראה, אותו יחס הקרבה אל הזר הוא שמכשירני להרגיש במה שמתרחש במרחקים; פעמים אני מתרכז כולי ורואה ראיה ברורה את הנעשה אותו רגע בבית מכר שבעיר אחרת, מי המסובים על גבי השלחן ובמה הם סחים. וכדומה – וראיתי זו נתאמתה כמעט תמיד ע"י דרישות וחקירות שעשיתי בנדון זה מתוך כפירה פנימית בכחות סתומים.

מי יפתור לי את החידה? אפשר זה אותו סוד של כח־המושך שבמחשבות רחוקות? משום־מה מתעלמות ממני מחשבות קרובות שכָל בעל שֵכל ישר תופס אותן מיד ובלי קושי, ומשום־מה מתגלות לי פתאום מחשבות הטסות במרחקים בנות־חורים, בלא קשרי הגיון של הנחות ומסקנות, בלא טעמים ונמוקים לפניהם ולאחוריהם? מי יפתור לי את החידה של יחס קרבה זו אל המרחק?

*

בא אלי משומד צעיר בבקשה, שאמציא לו תמיכה מצד היהודים כדי שיוכל לוַתּר על תמיכת המיסיונרים ולשוב אל דת ישראל. עניתיו: בכל אומה יש הרבה מן הפסולת – ולכאורה עלינו לשמוח על אותם המסיתים, המוציאים מתוכנו את הרעוע ואת הגרוע לטובת היהדות ולרעת הנצרות, ולמה אהיה כפוי־טובה להם?

*

חש אני שמצאתי את האהבה שבקשתי ואני ירא אותה. משום מה? פעמים נדמה לי, שאני מתירא להפסיד את הנאת צערה של בקשה וגעגועיה.

*

לא שערתי בעצמי, שלפי תכונתי הריני מסוגל לחטאים קשים, אלא שטרדותי בעולם המחשבה מעכבות.

*

עוד מעט ואפטר מן הספרות, שנכנסתי לאהלה לשעה קלה ונתעכבתי יותר מדי כמו בהסח־הדעת. כמה אני מצפה לאותה שעת־פטורין.

*

הזדרזנה, בחורות יפות, חושנה אלי. מרגיש אני, עוד מעט וזקנתי: המוסר יקפוץ עלי

*

נזדמנה לידי טלגרמה זו: “בבקשה לבוא תכף ומיד לועידת הפלוסופים. על הפרק – שאלת הנצחיות”… האין בסגנון זה משום בטוי מצוין לרוח דורנו?

*

נשאלתי אם אין ספרי ניצֶ’ה מסוכנים לבני הנעורים? ודאי סכנתם מרובה – עניתי – ומשום כך קריאתם יפה לבני הנעורים, הטעונים חנוך על פני תהומות.

*

כמה שנואה עלי אותה יהירות הודאיות של אנשי־המדע.

*

מתוך מכתב אליה: דעי לך, אנו חיים רק פעם אחת ובתוך הפעם האחת – ג"כ רק פעם אחת. מכאן, איזה חכם? המתעלם מן הנולד ובא, חוטף וחי.

*

נוח להיות אמיץ־רוח בשדה־מלחמה מאשר בחיי יום־יום. כמה קשה לי לסרב לאיש הבא ומבטלני מעבודתי בשיחות־חולין שלו או התוקע עצמו לתוך חיי הפרטיים ומטרידני בשאלותיו. כל נפשי צועקת: צא מפני – ואיני מעיז אפילו להבריח מעל שפתי את בת־צחוקי המעושה. כל אומץ־רוחי בגדולות אינו שוה לי בפני חולשתי בקטנות.

*

מתקנא אני באנשים, שהוציאו את כל רכוש חייהם ולא הניחו למלאך־המות אלא בלויי־סמרטוטי גוף ונפש. ואני תפלה: תן לי, אלהים, למות ערום ועני ולא אקח עמי בקבר אף ניצוץ אחד מעולמך. מוטב שאתנול בחיי ואלעג לשטן ולסכינו.

*

נשמתי חולה מעין מחלת־ההרחבה, כבטויו של אפיקטֶט, מחלת הרחבה של המאוויים. היש רפואה לה?

*

היום פקדתי את בית־הקברות שבלבי ואימה נפלה עלי. מה רבים בו קברי האהבה! עינים שחורות כחולות הציצו אלי מבין ערפלים ותבעו את עלבונן. מי הן? הכל נטשטש – כבר התליעו ונתמסמסו ורק זיק מבטן עודנו מפרפר ומפחידני. במי האשם, בי או בהן? היש דין ודיָן לאהבה?

*

מתי אני צדיק בעיני? כשאין אני משעשע את נפשי בזכרונות חביבים ויש לי האומץ לקבור את עבָרי מפני ולחיות כל יום חיים רעננים – חיים שאינם לא המשך וגרָר של אתמול ולא דחוי ונתיקה לעתיד אלא התחלה תדירה והווה בלתי־פוסק; חיים שאינם יונקים מן המחובר ואינם חסים על פֵרותיהם הבשולים אלא תולשים את עצמם ומבזבזים את נכסיהם, ותמיד צמיחה חדשה להם ושירה חדשה.

*

מה מאושרים האנשים, ההולכים ומתים בחייהם, הולכים ומתקרבים אל פי הקבר לא קרבה זמנית בלבד אלא גם קרבה נפשית: כל רגע של חיים הוא להם גם רגע של מות. אולם מאוּשרים מהם אלה, שאינם נזונים מן הקצבה אלא מקדימים ואוכלים את עתידם ונעשים בעלי־חובות למות.

ואני מקמץ ומניח שיורי סעודה ותמיד הנני בעל־חוב לאלהי החיים, איני הולך ומת בחיי אלא אמות מיתה אחת – והיא מיתה קשה.

*

אם פטרת כל חידות ההויה ולא נותרה אף אחת מהן בלא פתרון, דע שעדין אתה מבחוץ.

*

“ידידי הנאהבים! אין ידידים בעולם” – הפוך והפוך בפתגם נפלא זה, המגלה הרבה מן השקר הנפשי שבין אדם לחברו בכל אהבתם וצדקתם.

*

“פרחח (דִלֶטַנט) בפלוסופיה” – זה היה שמו של עמנואל קנט במסבת חכמי גֶטינגֶן. אמנם מאושר האדם הזוכה לרמות את בני דורו מעין כך.

*

רצונך לבדוק בתרבותם של בני־אדם, בדוק את תרבותם של כלבי־הבית: אם הם מסרבים למתנות זרים או מקבלים אכל מכל אדם.

אף בחון את הצפרים, אם הן בורחות מפני האנשים או מטילות להן על פני הככר במנוחה.

*

קובלות עלי הנשים, שעִקר לי עבודת־הרוח והן טפל לגבה ואין אני נותן להן לתפוס מקום במרכז נשמתי אלא בהקפה המרווח.

אין הללו מבחינות, כמה גדול עדין כח־העקר ואף בטפל שבחיי וכמה מכח־המרכז הולך ונמשך אל ההקף שלו.

דעו לכן, פתיות חביבות, שהאגב של אדם אחד שקול לפעמים כנגד התוך ותוך־התוך של אדם אחר.

*

כל שאני מרבה לפשפש ולבדוק אחרי תאותי המינית, הריני מוצא יותר ויותר שהיא אינה בעקרה בבחינת אנכיות כי אם בבחינת עולמיות, כֹליות של הויה, כל מקרה פרטי שבמדינתה הוא לי רק סמל של סוד הישות והריני נהנה על ידו הנאת חמדה וחדוה בחיוניות של היקום כולו, נהנה באותו חזיון־הפלאים כשהוא לעצמו.

על־כן הריני שמח גם על סער החמדה של האשה שזכו לו אחרים ואפילו כשאני מתקנא בהם. יש לה להנאתי המינית מעין אופי של אוניברסליות.

*

יש שאיני מוצא קורת־רוח באהבתה הראשונה של אשה תמימה שלא טעמה עוד טעם חיים. חשודה היא עלי, שמא מקרה היא ואין בה מן ההכרח הנפשי. אלמלי נזדמן לה אדם אחר, היתה אותה אהבה נתלית בו מתוך שלא נתיחדה עדין די יחוד והיא סתומה לעצמה סתמיות של הכללה וגדול הקפה. מה־שאין־כן באשה שנתנסתה כבר באהבה: בגר בה כח הבורר, המיחד לה את זווגיה.

*

אלי, בער את האשה מעולמך – ויונח לי.

*

שתי נשמות נזדוגו בי. נשמת יוני ונשמת עברי: אלים רבים מפרכסים בי ואל אחד של אמת מנצח עליהם. תמורות ואמון לכולם, רבוי ואחדות בו, נגודים והם שירה אחת לחיים.

*

כל פעם שאני חוזר לאלהי ישראל, אני מרגיש מעין מוסר־כליות על שרצחתי את האלים הרבים שבנפשי.

*

מתוך מכתב אליה: מציאותך נתונה לו, אבל חלומותיך לי הם.

*

עטי הוא המעדר, שבו אני חופר קברים לרגשותי.

*

זה שלש שנים לא נפגשתי עמה, אבל עדין אני מריח את ריחה המשכרני.

*

לפני שנתים קברתיה בלבי והיום קמה לתחיה – האם להתנקם בי היא באה? הוי, לא העמקתי לחפור לה את קברה, אבל עוד כחי אתי לקברנה שנית. אלי תובע ממני קרבנות מן החדש – הלאה פגרי זכרונות!

*

בקשתי לחפור לה קבר בלבי, אבל ראשה ועיניה אינם משתקעים בו.

*

עד כה היתה לי האשה רק חומר לחיי, עכשו נעשתה צורה להם, נצטלל בי עולם־החמדה.

*

– כבר אהבת די ומה תתן לי?

– היי שמחה בגורלך, יונתי, כי אחרת לבוא. לולא כן, היית נשרפת באשי.

*

קשה אני לכעוס, משום שקשה להלעיבני. רגש־הכבוד שבי אינו נותן לי להרגיש עצמי עלוב – וכל העלבונות אינם מגיעים אלי ואינם מרגיזים אותי. נדמה לי שאינם מכוונים כלל אלַי אלא לאיזה אדם אחר, איזה אדם מדומה שאולי אינו כלל במציאות. שהרי אין הבריות יודעים אותי אלא את המסוה שעל פני חיי, וכל פגיעותיהם, ואף יחסי החבה והכבוד שלהם, הם ממני והלאה. פעמים צר לי על בזבוז הנפש של העלובים, על בזבוז שנאתם או אהבתם לדמות־שוא, ואני מתמלא רחמים על אלו המרוּמים על ידִי.

*

קלל אותה אלהים: תעי כל ימיך – והיא תועה, ילדה תמימה, ומבקשת את אבדת נפשה, נטפלת לכל איש שהיא פוגשת בדרכה ופורשת ממנו ותועה שוב. וכשהיא מצאה את שבקשה לא ידעה שמצאה וכשנודע לה, כבר נגנבה אבדתה.

שתי שנים תעינו יחד ושנינו לא ידענו שמצאנו, ולחנם בקשנו.

*

כסבור הייתי: הכל מה שלי הוא משֶלה; מציתי את דמה וינקתי מן לשדה, ומעין חדש נפתח בי. עכשו אני יודע: היא שמשה לי רק מילדת לעולמי המקופל בי, ושוב אין לי צורך בה.

*

איני יודע בי צער קשה כאותו הצער שאני חש בראותי אש הולכת וגוועת. היום ראיתיה: הועם ברק עיניה הגדולות ורק אחרוני זיקים עדין מפרפרים בתוכן. מי רצח את נפשה? על כל פושע אני מלמד זכות, חוץ מאחד – וזה המכבה את הדלֵקה באשה.

*

פעמים ואיזה פחד תוקף אותי מפני האשה. נדמה לי, שהיא פקחית ביותר וצוחקת בחשאי לתמימותי, לצערי ולסערי, מערמת להראות עצמה בחולשותיה ומניחה לי להשתמש בהן – אבל תגיע השעה ואדע שלא היתה זו מעולם קלת־דעת ורכת־הלב אלא היא חשבה מאחורי את חשבונה בחכמה, ועוד תפָרע ממני על כל מתנות־האהבה שהעניקה לי.

*

אל תגעי בי, ילדתי. אני שיש קר ואני זכוכית נשברת, אני אש מסכסכת ואני מחשבה קופאת. הזהרי, אל תגעי בי.

*

את מי אני מבקש כל ימי? את הרכה והפראית, את הפרחים הענוגים שבסלעי הרים.

*

מרובה בי הנפשיות יותר מדי. כל מאורע עולה לי בדמי והריני מבזבז את חיי. ואני מתפלל לאלהים שיטמטם קצת את לבי, ורוָח לי.

*

אין אני יודע חטא ומוסר־הלב. אני “חוטא” מתוך הכרה צלולה ומתוך רגש־חובה, כמצווה ועושה, עובד בחטָאי עבודת־אלהים ומתקדש בהם.

*

מי נתן להם רשות להתקשר בי בקשר ידידות? מי התיר להם להדבק בנפשי, הסולדת בכל נגיעה קלה של זרים? כלום יעיזו הללו לנגוע בגופי איזה מגע של לטיפות, ומשום־מה הם מעיזים להתחכך בנשמתי? נוח לי שהם יהיו אהובים עלי משאהיה אני אהוב עליהם, אולם אהבתם אלי, הזולפת ריר של דבק, אינה אלא מקפחת את אהבתי אליהם.

*

כלום חטאתי להן? קברתי אותן בלבי, אבל לא שכחתי אותן והן חיות בצערי. אין שכחה בנשמתי: כל נגיעה של אהבה נגנזת בה ואינה נפסדת לעולם, ואין קדושתה מתחללת. אין אני יודע בי יהירות של מנצח ולעג של שובר־לבבות על קרבנותיו. ואולי יותר מהן הרי אני הקרבן?

*

בכל הנשים שידעתי אין אני יודע אף אחת, שלבה רע עלי וקובל על איזה עול מצדי. כולן כאלו מכירות טובה לי על האש שהצתי בהן ועל שעוררתי אותן מתרדמתן ושלחתי אותן מקנן השלו.

*

אם למַצות את הדין, יפיפותי, אני הייתי צדיק בכל אכזריותי ולא עשיתי לכן שום עוֶל. אכזר הייתי ביחס אל עצמי, החרבתי את בית מדרשי ונתתי את חילי לכן – ואתן, שובבות, לא חמלתן עלי לשתות מדם לבבי ולהתעלס בסערי, בדמי גדלתן ובסערי עליתן, ואני נשארתי חורבה שוממה.

*

– טעית, אדוני. נתת לי עשר פרוטות מיותרות.

– תודה למר. אבל הרשני נא לשאלך: האם היית מחזיר לי את העודף, אלמלי טעיתי בעשרה שקלים?

– מסופקני…

עכשו אני מכיר בך, עניתיו, שאדם ישר אתה.

*

אלהים, אני חוזר אליך בתשובה – כפר לי.

קובל הייתי תמיד על הצער שבהויה ועל הקרעים שבנפשי, והיום השלמתי אתך, קוני. באתי לידי הכרה שהכל טוב ונאה בעולמך, אף הצער והקרעים בכלל. באתי לידי הכרה שהכינות הכל כדי להנות את האדם, והוא מבקש חשבונות רבים ורואה לקויים בבריאתך ובו האשם ולא בך: נדלדל בו כח־החמדה ואינו נהנה מן הרגיל והמצוי, ולפיכך הוא בא לידי אותן התביעות והקובלנות – תביעות וקובלנות של חולה שאינו מוצא טעם במאכל בריא.

היום השלמתי אתך, קוני. צמא הייתי ושתיתי מים קרים ועולמך נפתח לפני. מים חיים – כמה גדולה ההנאה שהם מהנים אותנו, ואתה נתת אותם לנו בשפע, הפקר לכל היקום. על־כן אין הבריות חשים בברכתם ומזלזלים בה.

*

יודע אני, שיש לי כשרונות למשא־ומתן ולהצליח בו. אבל עדין נשמתי מלאה ויש לי הזכות לחיות בטהרה ובעוני.

*

היום השלמתי אתך. אולם עדין שאלה אחת עומדת ביני ובינך ועדין אני מהרהר אחרי מדה אחת בעולמך, ואין שלום בנפשי: למה בראת את המות? האין זו פגימה גדולה במעשי ידיך? האין זה עלבון לך ועוֶל ליצוריך? אנא הבינני חידה אחרונה זו. במי האשם, בקוצר שכלו של האדם או בקוצר יכלתך? היש לי עוד תקוה למצוא הנאה גם במות? היבאו לי עוד ימים ואוכל ללמד זכות גם עליו ולהצדיק אותך בפני כל חי? הריני עומד לשרתך, אך הבינני את סוד המות.

*

אלי, נפשי מלאה רחשי תפלה אליך. קמתי ממשכבי ושפתי לחשו: סלחתי לך, קוני.

תמיד הייתי רוגן עליך והטחתי דברים כנגדך: נתת אש בלבבי, אש שורפת את גופי ונשמתי, ואנכי עשיתי את מצותך, פרשתי מעסקי והלכתי לנוד אחרי האשה. תעיתי ברחובות כרכים, נדדתי שנה מעיני, ומה הקרית לפני? כן – יפות, חביבות, עליזות. הן העליסו אותי בלטיפותיהם הענוגות ורככוני, השביעו אותי מתק תפנוקים עד לזרא, אך באשי לא יכלו לנגוע ולא אוכלתי באשן. ומה בצע בתענוגים, אם נפשי לא יצאה בהם לרוחה ודמי לא מצא בהם את תקונו? פזרתי את נפשי ניצוצות ניצוצות, והתבערה בערה ואין מכבה.

והיום מצאתי אותה. גורלה היא כגורלי אני. יתומה בצערה, בודדה באשהּ, נעה ונדה בסערה, טהורה בתאותה, תמיד צמאה. כבר בזבזה לגברים את אוצרות תאותה הגדולה, אך עוד לא נגע איש באשהּ, הם רק לקטו מאפר גחלתה ונצרבו, לקטו פרורים פרורים מתחת שלחנה של מלכת־החמדה ושבעו דים. היא בקשה את זווגה, זווג לשלהבתה, ובדרך אליו זנתה, זנתה שבעתים ביום, זנתה בכל אבריה, והיא טהורה.

ברחוב נפגשו מבטינו ועמדנו נבוכים ונדהמים – רגע וכבר ידענו שמצאה התבערה את התבערה. כמעט שלא דברנו, יחד הלכנו ברטט של תפלה כמו אל בית־מקדש ונקמנו את נקמת עלומינו העשוקים. אותה עשקו גברים גסים שהשתיקו בה את רעבונם העלוב, ואותי עשקו נשים חנניות, גנדרניות, שכל אהבתן היא שעשוע להן.

לא אשכחנה לעולם. כל גופה ונשמתה הקריבה לי. המיתני ואהבני, אהבני והמיתני – צעקה והתפתלה כנחש בין זרועותי. לך התפללתי יומם ולילה, מלכי – כרעה וראשה בין ארכובותי, ושערותיה הצהובות, לשונות־אש ארוכות, מסכסכות את רגלי וצורבות את כל גופי. אלך ואשוטט בחוצות קריה ואמכור את אהבתי והבאתי לך אתנן־זונה וידעתי שאני שפחתך הנאמנה – התפללה ונאנחה מתוך נפתולי אהבה.

נלחמנו כל הלילה. חנני, לא אשכח את נדבתך כל הימים – ואנכי נעצתי בה את עיני: לא, לא אחנן אותך עד תגועי בצמאונך הקדוש. אכזר הייתי והיא השיבה לי משנה אהבה על אכזריותי. רחמן הייתי לה באכזריותי, אל ושטן הייתי. עם כל נגיעה – התלקחה אש חדשה ועינים מלאות רחשי תודה לאכזר הרחמן. אכול את בשרי עד זוב דם, שתה את דמי ואתכנס בגופך ונשאת אותי תמיד אתך – התיפחה בבכי וגופה כולו רותת, גוף קל ורך וקריר וכמו מלא חרבות מסותרות מתחת לעורו, חרבות־אהבה שלוחות אלי לדקרני עמה יחד. נאבקנו כל הלילה עד נצמתה אש באש ועד נאכלה אש באש. –

וכשקמתי ידעתי: שכנתי בבית מקדש החמדה וראיתי את פני אלהים. אז סלחתי לאלי את עושק ימי עלומי והודיתי לו על מתנתו המאוחרה.

*

מה הייתי מאושר, אלמלי נִתנה לי האמונה באלמָות. אולם האמונה בהשארות הנפש לא היתה מספקת לי. הגוף חשוב לי כנשמה, ואולי עוד יותר.

*

חש אני בי מעינות רבים הטעונים גלוי, מעינות של מחשבה, מעינות של עשיה, מעינות של חמדה – וכולם מסתתמים מתוך הרהור אחד: מות.

עכשו הכרתי, שלא נגזרה מיתה אלא על האדם בלבד ולא על החיה. שכן אין המות אלא יֶדע המות. אמנם רק האדם מת.

*

עלי לשמור את נפשי מפני רעי ד… שהרי מרובים ידידיו ואין לו בעולמו אף שונא אחד. היתכן, שהוא בכל־זאת אדם ישר?

*

אני מתמרמר על עצמי: למה אני נותן את חילי לנשים יותר משהן יכולות לקבל?

*

בילדותי הייתי רגיל להשתעשע במחשבה מגוחכת זו: אלמלא כח־הנגוד שבאויר, כל גוף שקבל פעם איזו דחיפה קלה היה מתנועע עולמית – ואהיה דוחף את חברי והוא יסתובב בעולם כל ימיו…

היום חזר ונעור בי אותו הרהור והכרתי את היהודי הנודד מחוסר כח־נגוד.

*

נתתי ימי־חופשה ללבי היגע וסגרתי עליו כל שערי החיים.

*

בכל רגשי החמלה שאדם חולה מעורר בי, הוא לי מוקצה מחמת מאוס. מעריץ אני את הבריאות כמעט הערצה דתית המגעת עד לידי מחלה…

*

פעמים נדמה לי, שאני זקוק לשתי נשים בבת־אחת: אחת ליצרי ואחת לרוחי.

*

צחקי, יפתי, צחקי ואהבך משנה אהבה. ומה חפצתי לנסות את אהבתי אליך ולדעת, אם יש עוד גדולה ממנה…

*

כל ימי שלמו לי רעה תחת טובה, וכשאני רואה את חברי כועס עלי, אני מתחיל מפשפש במעשי: שמא עשיתי לו טובה והוא עוד לא שכחה…

*

כרוז שמעתי: קחנה ותהא לך בת־לויתך בכל דרכיך, שאם לא כן תהא לך מוקש בכל דרכיך…

*

De feminibus et mortibus nil nisi bene

כך רשמתי לי בימי נעורי, ועכשו דעות אחרות לי גם על המתים גם על הנשים. נשתחררתי מן אותו הנמוס של שקר.

*

הרגשתי פתאום, שברגע זה מת עלי אדם קרוב לי – והרגשתי היתה חזקה מאוד עד שראיתי לי צורך לפנות במכתבים לידידי וקרובי ולשאול לשלומם; וכשקבלתי את תשובתם, כי שלום להם, התחלתי מפקפק בהרגשותי ובעדותן. לימים נודע לי, שהיא בגדה בי אותה שעה – ונחה דעתי.

*

בדקתי ומצאתי: כשאני הולך ומתפתח ברוחי ועומד לעלות מדרגה למעלה, אנוס אני לרדת תחלה מדרגה למטה, ואחר כך כאִלו קופצת נשמתי פתאום שתי מדרגות בבת־אחת.

*

הריני מסתכל באכרים שבכפר, כיצד הם מבלים את ימיהם וכיצד הם יושבים הרבה שעות רצופות לבטלה ודעתם מיושבת עליהם – ואני קשה עלי אף שעה אחת ללא עבודה. מה טעם? הללו אין המחשבה מרעלת את חייהם ואִלו אני זקוק לאיזה סַם משַכר כנגד התעורה המרובה של נשמתי, לאיזה תריס בפני שאלותיה המרות ונֵרקוֹטִיקוֹן זה איני מוצא אלא בטרדת עבודה.

*

אלי, שבעתי די את עולמך – הרעיבני, הרעיבני עוד הפעם.

חלפו הקסמים ועיני נפקחו – סמא אותן עוד הפעם.

*

אני חש, שנסתלק ממני כח התפלה.

היו רגעים בחיי והרגשתי בי הכח לעמוד לפני אלהים ולהתנצח עמו, לקבול לפניו עליו עצמו ולהתריע על העוֶל שהוא עושה או לפיסו ולרצותו ואף להעביר את גזרותיו –

ועכשו כשצרה מחלחלת אותי, אני מכיר באפיסותי וחדלוני. אבדה אמונתי ואין לי שליטה בספירות העליונות. נִטל ממני כח־התביעה, וגם כח־הבקשה – והרשות נתונה לאלהים לעשות בי ובעולמו, כפי רצונו, ואין ממחה.

*

כאִלו נשתנו עלי סדרי־בראשית: תחלה קפצה עלי זקנה ואחריה באו לי ימי־נעורים, תחלה רוחי מלאה כובד ואחר־כך קלה ושובבת. אף תבערת האהבה התלקחה בי באחור זמן – וכל שאני הולך ומזדקן, יסורי התאוה הולכים ומתרבים עלי.

*

אני נותן הודיה לאלהים על שלא חנני בכח־זכרון, והריני כל יום שוכח עולם ומעשי־בראשית מתחדשים עלי תדיר.

לא חוננתי בזכרון, ואין נשמות אחרים המתגלגלות בספרים קונות שביתה בי – והריני תמיד בן־חורים.

*

יש ואני עומד ותוהה על סריסי־הרוח: מהיכן להם הכח להתקים באפיסותם וחדלונם?

*

בראשונה, כשנשמתי היתה טעונה נכסי חיים מרובים, רגיל הייתי לפרוש עליה צעיף של קלות־דעת ועניות־הרוח ולא הראיתי עצמי לבריות אלא במסוה של לצנות וחלול־הקודש, בשביל להצניע יפה את עולמי הפנימי, את רטט אמונתו וזעזועי תומתו. שהרי שעה קלה של יחוד עם עצמי הספיקה לי לנער מעלי את אבק החוץ ולשוב אל אהלי החשאי.

ועכשו נתרוששה נשמתי והריני נזהר שלא להשתמש בצעיפים ובמסוות. אין בי שוב הכח לטהר עצמי על־נקלה מאותה טומאה־שבכונה, שהיתה משמשת לי מגן ומחסה בפני עולם־החוץ דוגמת השריון לצב. הכרתי, שהחוץ מתרשם בי בפנים ומטיל זוהמה בתוך תוכי; המראה הארעי הולך ופוגע בקבע מהותי, ועם כשהוא מרמה את הבריות הוא מרמה לבסוף גם את עצמי, עד שקשה לי לפשוט מעלי את הצעיפים והמסוות ולמצוא את הדרך אל אמתת יחודי ולחזור בלי נזק אל משכני. משתיֵר איזה דבק של חלאה, איזה סרך של קליפה שיש בו כדי חציצה. מעכשו איני מתיר לי לשַחק בי בעצמי מתוך פזרנות נדיבה ולבזבז את כחותי בטלטולים ונגודים שבין פנים וחוץ. ירדתי מנכסי והריני אנוס לשקוד על נשמתי, לשמור עליה שמירה מעולה שתהא מתמדת בישותה האמתי ולא תפנה משכינתה; אנוס למעט בהסתר ובכסוי, במראה־שוא ובהתחפשות בפני הבריות.

נִטלה ממנו הנאה גדולה, הנאת־המסוה.

*

רצונך לטעם טעם מות בחיים, השכיח עצמך על קרוביך, מכריך וידידיך. לאחרי זמן תרגיש במיתתך.

*

דומה, הריח הוא רוחו של כל דבר. ודומה, אף הנשמות נותנות ריח וכל אחת מהן ריח מיוחד לה. ביותר מתגלה לנו כח יחודו ועצמיותו של הריח – ביחסי המין.

*

Primum vivere deinde philosophari

ועלי נהפך הסדר: תחלה הייתי טרוד שאלות ואחר נפניתי לחיים, חיים ללא שאלות.

נאבקתי את המחשבה ונצחתיה. סקלתי אותה מדרכי, וטוב לי.

*

יש שמתעלם ממני הגלוי, אבל חוש מיוחד לי להרגיש במכוסה ולראות את המוצנע לפני ולפנים.

*

החטא הגדול ביותר – לאבד בנפש את הכח לחטא.

*

זה גורלן של מחשבות בהירות, שאינן נתפסות לבני־דורן מחמת בהירותן.

*

אלהים, אף אם גזרת מיתה על האדם וקצבת קצבה לימיו על אדמות – למה הקשית לבך ולא נתת לנו את מעט החיים העלובים מתנה שלמה, כולה ברשותנו להשתמש בה כחפצנו, עד כדי לזַכות בה אחרים ולהקנות ימים ושנים מחיינו הקצובים קנין מתנה ונדבה למי שאהוב עלינו, לבני־העליה שבנו, לגדולי הדור ולמאשרי העם?

הוי אב אכזר!

*

אלהים, למה נתת בלבי את השאלה ולא נתת לי את התשובה?

אלהים, אני מודה לך על כל הנאה שנהניתי מעולמך, על כל טפה וטפה ששתיתי מים החמדה – אך למה תקעת בלב חרב השאלה, השאלה הגסה על תכלית הקיום?

אלהים, אני מודה לך על כל הרהור שהרהרתי בעולמך, על כל ידיעה שקניתי בו ועל כל הכרה שהכרתי בו – אך למה נתת בלבי את השאלה על המחשבה עצמה? למה נתת אותי להציץ מעבר למחשבה ולראות בבשתה?

אלהים אני מודה לך על כל זקה שנזקקתי לעולמך, על כל זווג שנזדווגתי עם ההויה – אך למה נתת בלבי את השאלה על הבלי מעשיך?

למה, אלי, נתת בי את היצר לנצח ולא נתת בי את הכח לנצח? למה נתת בקרבי את לחץ התשוקה למַה שלמעלה ממני ולמה לא גלית לפני טפח את הוילון של אין־סוף? למה אתה כופה עלי להאמין בך ושלא לדעת אותך?

ולמה, אלי, טבעת בי את השאלה גם עליך?

*

למה, אלי, נתת לי לשון הורגת את נפשי? רבונו של עולם, קח ממני את לשוני ולא תכרת נפשי בחלקות מלים.

למה נתת בנפשי קולות מהממים את קולה? למה אינך מניח לי לשיר לך את שירי בטהרה? רבונו של עולם, הנח לי להיות יחיד, ואעבדך כפלים.

*

וזו צואתי:

שַׂחֵק בחיים, בן־תמותה, שחק בך וביצריך, מִשחק יהא לך מה שלמעלה ומה שלמטה, שחק לך במרום ובתחתית. עלֵה אל פסגת התבונה לראות את בת־צחוקה וצחקת עמה על משחקה, עלֵה ממעל לה וצחקת אף לצחוקה – וירדת אל החיים.

שני שערים לחיים. דרך שער אחד נכנס זה המלא יראת־הרוממות לפני ההויה, הכפות לשאיפות נעלות ומחבב חובות ומצוות ונהנה הנאת שעבוד – מטפס כבד־ראש ועולה וחבילות של מטרות תלויות לו על גבו. דרך שער אחר נכנס זה שהתרומם ממעל למטרות וממעל לנצחיהן הקטנים, פרק עול התבונה, שפחת החיים, והשתחרר מכבלי מוסרה, מָלך שעה אחת על הדעת וראה בערותה – יורד קל־ראש ומחיך.

משבח אני את היורד מן העולה.

שַׂחֵק בחיים בן־תמותה. בקש את הסכנה ואם אינה, ברא אותה. הסתכל בפני התהומות – ופחָד. מי שלא פחד את הפחד הגדול לא חי חיים גדולים.

פְחַד וצחָק.

תרס"ח

הריני מוסר לכם את הדברים כפי שנרשמו בשעת הרגשה או סמוך לה, ואל תשאו עלי חטא. מוסר אני לכם חמרי חיים עוד בטרם שהוכשרו לקבל צורה, ואם יצירה אין בהם, אמת יש בהם.

*

כבר עברו עלי שנות הבחרות ולבי מיסרני: קפחת את יצרך ובעטת במתנת אלהים, ועודך שוהה ומסרב?….

*

בקצה האחד נשמתי קשורה בשלהבת החיים, בשאונם והמונם, ובקצה השני נעוצה היא בנצח הקר ושלותו. כך מפרכסת נשמתי בין שני עולמות וגדול הצער ואין גאולה לו.

*

אלהים, למה הצַתָּ בי אש ולא נתת לי כח לחיות באש? למה הטלת בי סער ולא נתת לי כח לחיות בסער? לא אוכל שאת את שפע החיים בקרבי.

ואני תפלה: צנן נא את נשמתי. אלי, דל ממנה את עודף החיים ורָוח לי.

*

הכרתי: כל טלטולי היצר שאני מתנסה בהם זה כמה שנים אינם באים מתוך חולשה. חש אני בי את הכח לכבוש את יצרי, אבל מדת האמת והצדק שבי אינה מניחה לי לבחור בחיי מוסר נוחים ולקפח את חיי היצר. וכשאני מתגבר עליו ומשתיק את סערו והנני משרה עלי שכינת הדעת הצלולה, שלותה ושלומה, הרי לבי מסס ואני מרגיש כעין מוסר־כליות על החטא שחטאתי לאלהי החמדה.

אותה שעה אני מתקנא בהבריות הללו, שמדת האמת והצדק אינה מעכבת בעדם להמית את היצר ולחיות במנוחה. הן גם אני יודע את דרך השלום, ולמה איני בורח ממערכת הקרב וחי תמיד בצער סתירות ומלחמות קשות?

מוסר היצר מעכב.

*

אתם מבקשים הֵתר ליצר ואני מבקש הֵתר לפרוש מן היצר, קשה לי אש החמדה השורפת אותי והריני מבקש התר להערים על יצרי, לזיֵף את אמתו ולקרר את אשו בפשרות של מוסר – להשלים את הנגודים ולאחה את קרעי החיים.

*

כשאני מהרהר: כמה נשים יש בעולמו של הקדוש ברוך הוא שאִלו ידעתי אותן אהבתי אותן, מיד מנוחתי מסתלקת ממני. אני חש שאיני חי אלא קטעי חיים, חיים של קטעי נשמה, ולבי נוקפי וכאִלו דוחים אותי מלמעלה: צא ובקש…

*

כל אדם שעות עבודתו מנויות הן, כל אדם יש לו שעות של בטלה. בשבע בערב ינוח הפועל מעבודתו, בשמונה – החנוני סוגר את חנותו. ואני אין לי שעה פנויה. הבה ואסגור את נשמתי. אוי לי, אין היא ברשותי –

*

עתים ואני חש כאילו מקור חדש נפתח בנשמתי והוא פורץ ונובע, והריני מתאמץ לסגור את הדרך בעדו ולעכבו, כי נשמתי עוד מלאה וטרודה ואין היא פנויה לחיים חדשים.

*

דולה אני את מחשבותי מתוך מעמקי ובונה את עולמי כולו משלי, ואין לזר חלק בו. ואגב שנשמתי טרודה לפלוט אינה עשויה לקלוט רעיונות זרים, וקשה עלי הקריאה בספרים. כשאני קורא בספרי פלוסופיה, איני מבין בהם אלא אם־כן הוכשרתי למשנתם על־ידי עבודה פנימית קודמת לקריאה.

והריני מצפה לימים שאדלדל וארד מנכסי רוחי. אנוח מעבודת נשמתי ואפנה לקריאה ואלמוד מאחרים – ולא אדע צער מחשבה, חבלי־לֵדה.

*

איני יודע בי מחשבות זרות. כל מחשבה עולה לי במחיר חיי, ואני רואה אותה אדומה, טבולת דם; אפילו מחשבת־הנצח עם קרחה החוֵר.

חדושי נשמתי בוקעים ועולים מתוך הארה פתאומית, והרבה טרחתי לעמוד על אפיה ולמצוא את קשוריה במאורעות חיי, איזו הדרך באה ומשום מה זכיתי לה דוקא בשעה זו – ולא עלה בידי.

רטט קר ושערים נפתחים לפני ואנכי לא דפקתי עליהם, גלי חרדה משתפכים בי וחש אני כאלו נפתח בנשמתי מעיָן נעלם השופע לתוכה שפע אורות – רגעים מועטים והשערים ננעלים והמקור מסתתם ואני עומד נבוך ותוהה.

אולם אותה שעה קלה חוזרת אלי לאחר שנים במראה אחר, ואני תופס את קולה מתוך הדממה וקולט את רמזיה בצניעות. אותה רעדה ראשונה הולידה לי מחשבות והרגשות פזורות בכל פנות חיי ואך לאחרי שנים אני מכיר בה זקה חדשה אל העולם ומכיר בהן ילידי שעה אחת שגדלו בינתים בחשאי, ואנכי לא ידעתי – ולפָני הסתכלות שלמה.

בדקתי ומצאתי: ימי הריונה של נשמתי שלש שנים. משך שלש שנים מקופל בה עולם חדש עד שהוא פושט אברים־אברים ועומד על צורתו. זה המחזור של נשמתי.

*

יש שעה ורעיונות רבים עוברים ופורחים דרך נשמתי, מאירים ברקים את עולמי ונעלמים, ואני טרוד לרדוף אחריהם ולהדביקם, וכשאני תופסם, כבר אין להם אותו הברק ואותה החיות – ובידי קומץ של מושגים יבשים, חורים, והריני עומד ותוהה: לאן פרחו אפרוחי חיי?

*

כשאני תפוס הרגשה, מיד המחשבה באה ומציצה אחריה. ויש שהיא ממיתה אותה במבטה.

*

המאושרים! מה אני מתקנא בכם, סופרים מומחים. הלשון מוכנת לפניכם ומזומנת לשמשכם, כל מחשבה והרגשה מלתה בצדה. ואני אפילו דברים פשוטים מתקשה אני לבטא אותם כראוי. ועד שמצאתי את הבטוי, כבר נִטל הרבה מחריפות המחשבה ומתומת ההרגשה. הם יוצאים בעלי־מומים ואני מתביש ונרתע מפני ילדי־רוחי.

*

יש שעה חרישית ואני שומע צללי מרחקים ונדמה לי כאלו מתּי זה כבר ואני חולם את החיים שחייתי בשכבר הימים, מתאמץ להעלותם מתוך הטשטוש ותוהה: אותה אהבה מה היתה זו? מתי פגשתיה? מתי עזבתיה? ואותו פצע בלב מה היה לו? איך בא אלי? והסער איהו? לאן פרחו יצרי?

ואני רואה את עצמי וזר אני לעצמי ואני מבקש את הקשרים שבין “אני” ו“אני” – ואיני מוצא. הכל רועד בערפלים, רגע מבצבץ ועולה ומיד שוקע ויורד במרחבי אין־סוף.

*

אין לי ידידים ואין לי חפץ בידידים. הידיד הוא בעיני מעין משענת קנה. ואני עודני צעיר ואינני נזקק לה.

*

קראתי מודעה באותיות גדולות: “הרוצה לנוח, ישכור לו דירה במעון־הקיץ שלי. הבית עומד יחידי בתוך היער. כאן ימצא לו בדידות ושלוה שאין למצוא כמותה בשום מקום”. והרהרתי: הרי לך דוגמה של כרוז צעקני על השלוה. וכמדומני, יש גם סוג של שירים מעין זה…

*

יש ימים ורוח של שלוה נחה עלי ודומה לי, נצחתי את האשה, ומעתה אוכל לעבוד עבודת המחשבה ולהתמכר לה – והנה שוב פגישה ושוב אותו סער. ומתי, מתי אבוא אל המנוחה, אל העבודה?

*

אני חש עולם חדש פורח בנשמתי ועדין איני יכול להבחין בו ולהכיר מה טיבו של זה. רק את ריחו אני מריח מרחוק.

*

את בת־זוגי בקשתי, חזרתי אחריה כמה שנים ותמיד נכשלתי בזרות – ואתמול בלילה הרגשתי פתאום, כי היא מתה ברגע זה באיזה מקום רחוק־רחוק מכאן. היש טעם להרגשה זו?

*

האביב בא וחיים חדשים התחילו מפעפעים בקרבי ואמרתי לנפשי: עתה אארוב להם ואשמור את צעדיהם עד שאגלה את סודם ואדע את דרך גדולם בי, אבל שום הם משתמטים ומתעלמים ממני ואני חש בקרבתם ואיני יכול לתפסם.

*

שעת בין השמשות. יחידי שכבתי פרקדן בגן ומבטי נעוץ בכפת השמים המכסיפים, ואני כולי שקוע בים מחשבות וחותר להגיע אל התהומות: מה ראשית? ומה אחרית? מאין באתי ולאן אני הולך? הכל חולף ומה עומד בו? מה זה מקום? מה זה זמן?

ואני חש ונשמתי הולכת ומתפשטת את יצריה ושאיפותיה, קרה באה עליה והיא מרטטת ערומה ותוהה: העולם היה כה מלא ואיך נתרוקן פתאום? רגע וגם רעדה זו ותמיה זו משתתקות וכלות. פסקה נשימת ההויה וקפאה, הכל היה לאחד ואין שנוי ואין תמורה, עמד הזמן ואין עבר ואין עתיד, אין חיים ואין מות, רק מרחב בלי קץ, מדבר אין־סוף.

ואני חש, עוד רגע ועברתי את מחיצות ישותי ונשמטה נשמתי ואבדה בחלל העולם, מיד ואני מתעורר מתוך ההסתכלות בתהום האין, תופס בראשי וכאִלו אחזתי בנשמתי שלא תפרח ממני – הנני קם ובורח העירה, אל המונה ושאונה.

אז ראיתי את פני הנצח, פעם אחת בחיי ראיתיו ושוב לא ראיתי אותו. אולם מאותה שעה אני מונה תקופה חדשה בחיי. תש בי כח יצרים וחשך עולמי, פג בי טעם חדוה ואני מתקים בהסתר־פנים מן הנצח.

*

צר לי שלא שניתי הרבה ולא קראתי די צרכי. אלמלי הייתי שוקד על למודים, אפשר הייתי קונה על ידם בלי יגיעה יתרה אותן המחשבות שהגעתי אליהן מתוך צער מרובה לאחרי כמה שנים של עבודת הרוח. אפשר הכל כבר נאמר ונכתב וכלום לא חדשתי, ולחנם יגעתי.

ויש שאני אומר לעצמי: חביבים עלי היסורים הללו. אפשר לא חדשתי כלום לאחרים אבל לי לעצמי חדשתי עולם שלם. אינו דומה רכוש דעות שהאדם זוכה בו מן המוכן לרכוש שהאדם קונה אותו בעמלו. אותה המחשבה ואתה הסתכלות בעולם אחרת היא כשהיא נתונה לנו מתוך צער הריון וחבלי לדה.

*

אני חש מעין חמרים חמרים של חיים צבורים בנשמתי וקשה עלי המונם ושאונם. בא אני לתהות עליהם ולעמוד על טיבם, תוגה זו הממלאה את נפשי, מה טעמה? צער זה הצובט את לבי, בשֶלמה הוא? אי אלו המאורעות שגרמו לכך? הריני מחזר ומבקש ואיני מוצא סבה או גרם מבחוץ. על־כן אין תקנה לי וליסורי.

*

מה חפצתי להפטר מן עָברי, לצור צורה לחיים שחייתי עד כדי להגאל מהם ואפָּנה לחיים חדשים, התובעים זקה וממתינים כבר על סף נשמתי – והיא טרודה עדין בשיורי הישן.

*

אני תוהה על עצמי: למה אני כותב את חיי? על שום מה אני מתאַוה להוציאם החוצה, לפלוט אותם ולהריקם? מכיר אני שהשתיקה יפה להם ושיצר הכתיבה הוא יצר רע, אבל קשה לי לכבשו.

והריני מהרהר: אפילו כשהסופר הוא צנוע ביותר וכנוס כולו בתוך עצמו, מכל־מקום אי־אפשר לו בשעת כתיבה שלא יהא מכוֵן את מבט נפשו כלפי חוץ, כלפי הקורא, ושלא יהא טורח בהרצאה נאה ובהסברה נוחה – ומקפח את בדידותו.

יש ואני מתקנא בבני־אדם פשוטים החיים את חייהם להם לעצמם בצנעה ובחשאי, ואינם מוציאים אותה אל החוץ, אל הקהל.

*

אני חש: המוסר הולך ופוחז עלי ואני יודע: זו הזקנה. תשוש כח, סריס חטא, הריני מבקש לי מקלט בתורת המוסר. כמה גדולה ערמומית הנשמה!

*

היום בכיתי והונח לי. זה ימים רבים לא זכיתי לידי כך.

ירדתי לחיי חולין והסחתי את דעתי מעצמי, נשתקעתי בטומאת הכרך. היום הרגשתי בעלבוני ונרתעתי ונזכרתי את ימי תומתי ובכיתי. בקשתי עוד דמעות־טהרה – ולא נִתנו לי.

*

מימי לא ידעתי שעמום בנפשי. היא לא ידעה מעולם שעה של בטלה. תמיד טרודה היתה.

*

חילי נתתי לנשים. אבל לא נתתי להן לנגוע בנפשי. לא גליתי להן את עולמי ולא חללתיו.

*

כשאני תפוש מחשבת הנצח ושרוי בתוגתה ורואה את בני האדם במשאם־ומתנם, הם נראים לי מיני ברואים משונים של עולם זר, רחוק, ואני תמה על עצמי: איך הלכתי ביניהם ושכנתי בתוכם? אותה שעה אני מרגיש כמה גדולה המחיצה בין אדם שטעם טעם נצח וצערו לבין אדם שלא טעם. דומה, שני סוגים הם של בני־אדם ואין קשר ביניהם.

*

כשאפטר מעולמי ויספידוני, ודאי יאמרו הבריות: סופר מת. והריני להעיד על עצמי: אין בי אף ניצוץ של נשמת סופר. כבד שפה אני ורק בעמל רב סגלתי לי לשון עלובה כדי להביע את רעיונותי הבעה כל־שהיא.

אלמלי הייתי סופר בטבע בריתי, לאמר, אלמלי היתה בי הנטיה וההכשרה לכתיבה, לא היו ימי ולילותי מספיקים לי לרשום על־גבי הניר מה שהגיתי וחדשתי בעולם המחשבות. מתוך שקשה עלי מלאכת הכתיבה, לא רשמתי אלא מקצת מן המקצת ולא הייתי נזקק למלאכה זו אלא מאונס, כאלו כפאני שד, כשהכביד עלי משא רוחי ולא יכולתי נשוא. אבל בכל העמל שעמלתי לא עלה לי אלא לפרוק מעלי את הטפל, והעקר כבוש בתוכי ולא נפקע עם המלה. מחשבותי נולדות אלמות, ואחרי כל נסיונותי ללמדן את הדבור אינן אלא מגמגמות.

ואני משער את צערי לכשיבוא יומי להסתלק מן העולם ולבי ינקפני: בכדי טרחת ואת שחפצת לאמר, לא אמרת.

*

אני רואה כנגד חלוני פועלים במלאכתם, כשהם עולים ויורדים בסולם, טעוני חומר ולבנים, ובונים בית – ולבי מתמלא כאב ועצב כאלו לא ידעתי עד היום את חיי העלובים הללו, ובפעם הראשונה אני מרגיש בעוות הדין ובחטא שאני חוטא להם: אני בטל והם עמלים בשבילי.

מעולם לא היתה בי אותה הרגשה. עכשו נפקחו עיני ואיני יכול שוב להסתלק מן המחשבה המטרדת אותי בכל מה שאני רואה: מדרָכה זו שאני דורך עליה, גן זה שאני מטיֵל בו, בית זה שאני יושב בו – אחרים התקינו לי ואני לא חשתי בכך ולא הרגשתי עצמי מחויב תודה למי שהוא, כאלו נברא הכל מששת ימי בראשית.

וכשאני רואה את הפועלים בערוב הים בשדרות האילנות, גבר על יד אשה, היא בסנורה הלבן והוא בידיו השחורות, ראשה סמוך על כתפיו והם שוחקים או לוחשים – לבי מתמלא נחת והריני מקבל תנחומים על עלבונם וכאלו מתכפר אני בשעה זו.

*

כשאני מתחקה על נשמתי, הריני מוצא בה עִקר את ההפלאה, את התמיה. היא עומדת ותוהה על כל דבר מצוי ועל כל חזיון רגיל כאלו לא נפגשה בהם מעולם ולא ידעה אותם. הכל חדש לה, הכל פלא לה.

*

לפני שנים התפללתי: מי יתן ובאה עמידה לחיי ואנוח מעט! גדול הסער בנשמתי ואין בי כח לעמוד בפניו.

היום נזכרתי באותה תפלה, שנתמלאה בינתים. נפתחו חיי, ועניותי נוחה לי.

*

נשמתי מסרבת לספוג מחשבות זרות, מסרבת לרדת לסוף דעתם של אחרים. נוח לה קב משֶלה מעשרה קבין שלא משֶלה.

*

מוצץ אני מן האשה את עסיס סודה, פורש ממנה ומחזר אחרי סוד חדש.

*

חש אני בכל עלבונם של החיים כשאני נותן על דעתי, שהכח היותר נפלא, הכח של יצירת אדם, נמסר אף לפחות שבפחותים ואין הבדל בין חכם וכסיל.

*

שנואה עלי השכלנות היהירה ויותר ומזו – המִסתּיקה הרכה והצנועה. מציאותה של השניה עשויה רק לתן זכות־קיום לראשונה. הצד השוה שבהן: שתיהן מזלזלות ביסוד החוש והרגש, אלא שזו תולה עצמה בשכל וזו בדמיון.

*

כשאני רואה סביבי חיים סוערים, מחשבת המות והנצח תוקפת עלי; וכשאני בודד אני משתוקק להמיה ובוחל בדממה ובאין־סוף.

*

יש ואני מלא תקוה, שתקופה זו של ירידת נשמתי לא תאריך ימים. עוד זמן מה ושבעתי חטא ונחתי מסערו וטהרתי. לא לחנם נטמאה נשמתי. זו ירידה צורך עליה. והריני נותן הודיה לשר חיי שהוציאני מן העוגה הקטנה של שלות תמימות והכניסני למדור החטא, הרחיב על את עולמי והטעימני גם טעם של טומאה. לכשאטהר ואשוב, אשוב ברכוש גדול.

*

על הים.

עדין נשמתי טרודה ברשמים המרובים שקלטה בשנה שעברה וכבר היא יוצאת לקראת חיים חדשים. איזו יראה מלפפת אותה בפני המתרגש ובא.

מה נפלאים לילות הים, והיא כאלו מתעלמת מהם וממאנת לספוג לתוכה את שפע היופי. מצומצם בית־קבולה ואינה פנויה להם ולקסמיהם.

*

אלמלי הכרתי שהעִשון נעשה לי הרגל ואני משועבד לו, הייתי מתאמץ להשתחרר ממנו; כל שעבוד של הרגל מוקצה הוא לי. אבל דומני, שאוכל להפטר ממנו בכל שעה שארצה ולפיכך איני רואה צורך להפטר ממנו.

אפשר כל ימי אהיה סבור שאיני כפוף להרגל זה, ולא אבטל ממנו עולמית.

*

זה ימים ואני מרגיש בגדולי הפנימי, כאלו נִתק מעין מנבכי נשמתי והוא מתגבר ועולה. חש אני בצער נתיקתו ובדרך הלוכו, אבל עדין איני יודע מה יבשר לי ומה יגלה לי.

*

כמה נשים יפות בעולם, הצמאות לאהבה – ואותן אני מבקש ואין אנו מזדמנים. מחשבה זו גוזלת את מנוחתי.

*

אני קורא וילהלם מיסטר. יפה לי הקריאה בספרים כאלו, המרככים את נשמתי ומשרים עליה שכינת תֹּם ועדנה. יפים הם לי כתריס בפני יצרי הטרדנים.

*

יש ואני חש בי, שאני מעליב את המתים בזה שאני חי ושמח.

*

קשה לבני־אדם לשמוע את קול עצמם והרי הם בורחים אל המית הכרך ומערבבים את קולותיהם זה בזה ומשתקים אחד את חברו, ויפה להם. ואני בורח אל דומית היער להקשיב אל הסערה אשר בלבי.

*

צפור טפפה על גבי החלון ונפלה על שלחני. לקחתיה וזנתי את עיני בבריה נפלאה זו, מששתי בנוצותיה הרכות, חשתי בנשימתה הקלה ומבטי נתקל במבטה, והרהרתי: אני כפות אל הארץ, עבד עולמים לה, והיא בת־חורים לעוף על גפי מרומים וללעוג לי – נכלמתי בפניה והשמטתיה מידי כמעט ברוגז.

אחר עמדתי משתומם: הן כל יום ראיתי צפרים, ומדוע לא הרגשתי עד היום בעלבוני?

*

אני חוטא לחיים וכל יום אני מאבד בהם הרבה ניצוצות לבטלה. אין בי די כח לחיות בשלהבתם והריני הולך ומכבה אותה.

*

עתים – והרגשת הטוב והרגשת היופי נראות לי כשתי אחיות, זו באה בימים וחסודה וזו צעירה ושובבה, והבכירה מטיפה מוסר לאחותה הקטנה.

*

בתחלה בקשתי יופי בעולם הדמיון והשירה, עכשו הריני מוצא אותו בממש, בשכיח ורגיל.

*

מעולם לא חוננתי בעושר ותמיד ראיתי את עצמי עשיר. ההרגשה: שאלמלי הייתי מתרצה לותר קצת על חרותי הפנימית ועל עסקי נפשי, הייתי מגיע לידי עשירות – היא שעשתני עשיר בכל דרכי חיי. עושר מדומה זה ודאי שאין בו כדי לקנות מחברו איזה דבר בשוק אבל יש בו כדי להערים על האדם שלא יראה צורך לעצמו למכור את שלו ולשעבד את רוחו בשל ממון.

*

תמיד חיים רועשים בקרבי ותמיד אני חש שהם עומדים בסכנה ומתירא שמא יפגע בהם מבט הנצח, ומתו.

*

שבעתי טהרה וקדושה ואני צמא שוב לחיי חולין.

*

כשאני מרגיש בשפע החיים שנתנו לי ואין בי הכח לקבל את מתנתם ולחיותם במלואם, אותה שעה אני מתמלא ענוה.

*

אין טעם לחיים, אבל אין אף טעם למות. ומעלה יתרה לחיים שיש בהם ברירה למות, ואִלו במות אין ברירה לחיות.

*

מקלי זה הוא חברי היחידי. כשהוא חסר לי אני מרגיש, שדבר קרוב לי לוקח ממני. עשר שנים הוא מלוֵני בכל דרכי ונדמה לי שהוא יודע את סודות חיי ומחבואי ושותק.

חביב הוא עלי לשעשע בו ולשחק עמו, אני מעגל בו עגולים, זורקו למעלה וקולטו מתוך האויר, וכיוצא בכך. אבל כשאני מסתכל בו ובראשו שהושחר, הריני רואה לפני את חיי שנזדקנו, ואין לבי למשחקים.

*

מדה גדושה של חיים ממלאה אותי ומפרכת אותי, ואני מצפה לרגעי בטלה ושעמום כדי להנפש מעט, ואין הם באים.

יש ואני סותם כמו בחוזק־יד את מעין החיים המפכים בי בלי־הפסק, מסיח את לבי מהם על ידי קריאה בספרים, וטוב לי.

*

היודע אתה את הצער, כשהנך עובר בחוץ ונתקל בקול זמר יפה הבוקע ועולה מאחד הבתים ונתלה בשולי נשמתך ואתה עומד לתפסו ולבלוע אותו בחושיך – פתאום והוא נפסק ואינו, ונשמתך נבוכה ומבקשת איזו אבדה?

מעין צער כזה הרגשתי היום כשעברתי ברחוב בין נשים מטילות ומבטה של אחת מהן תפסני ועזבני.

*

מעולם לא צירתי לעצמי, שאהיה קטן־הקומה. וכשאני מסתכל אל גופי, הריני נעשה מאוס על עצמי. לפי הרגשתי – הננס הוא בעל־מום כבעל־חטוטרת.

זכורני, בעירתי רגיל הייתי לטפס על פני ספי הבתים כדי שארגיש עצמי גבוה יותר. אף בדקתי ומצאתי, כמה נזהר אני, בלי כונה מיוחדה, שלא לראות את עצמי בראי.

הרי יש הרגשות, שאינן בטלות מפני הרגש של אהבת־עצמו.

*

למה אני כותב? בשעת הרגשה אי אפשר לי לכתוב, ומתי היא נעשית מוכשרת להבעה? כשנִטלה ממנה הלחלוחית ופג חומה ונכנסה לאוצר הזכרון. הרי שאין בטויה אלא טשטושה.

*

כשאני חוזר וקורא מה שכתבתי, איני מכיר שוב את המחשבות וההרגשות שאמרתי להביען. הרי קשים היו חבלי לדתם ומרובה צער גדולם, והנה פרחו חייהם ונחנטו בכתב חלק וישר, שקול ומדוד, שקט, קר.

ואני יודע: הכתב הוא לחיים – מטת־מת.

*

אני מבקש לתפוס את רגשותי והם נשמטים ממני, והריני אוחז בכנף נשמתי, חוטף ורושם.

*

איך אחיה בשלום ביני ובינה, ואני אין שלום ביני ובין עצמי?

*

אלי, שתי נשמות נתת בי, נשמת־יום ונשמת־לילה ואין אחת יודעת את חברתה. טמא אני ביום וטהור בלילה, וביום איני יכול להשיג את טהרת נשמתי ובלילה – את טומאתה. זר לי יומי בלילה וזר לי לילי ביום. ואיך תשיאני חטא? על איזו נשמה תדון אותי?

ביום תבערה בנפשי ואני מושלך בכף־הקלע מאש לאש, דמי רותח בי ומתאוה לגמוע כל ההנאות בבת־אחת, ואיני מספיק אלא ללקק קצת מן ים־החשקה והנני תמיד לוהט וצמא. בין־השמשות – וקרה יורדת עלי ונוסכת בי רֹך תוגה ודממה, כבתה התבערה בנפשי וכאלו זר הוא לי זה שסָער לפני רגעים מתוך יסורי חמדה. שוב יום – ושוב אותה שאגת יצרים רעבים, שוב בין־השמשות – ושוב אותה שלות־נצח וצערו.

למה, אלהים, נתת בי שתי נשמות לענות אותי כפלים?

*

אני אץ בחיי ופוחז על כל הנאה מתוך איזו הרגשה סתומה שימי מועטים ולא אספיק. האמנם קרוב קצי?

*

איני שקדן בלמודים, אבל שקדן אני בעבודת הנשמה. אין לה שעה בלי טרדת מחשבה או הרגשה.

*

האם שתי נשמות לי, נשמה חתולה ערפלים ונשמה טבולת אורה?

*

אני חש עולם חדש עומד להגלות לפני. אני חש, לו אתיחד שעה קלה עם עצמי, ואתן מעוף לרוחי, ושערים חדשים יפתחו לי וסער חדש יבוא בי. והריני סוגר ומגיף חלונות נשמתי – כי חס אני על עולמי הישן.

*

אני מרגיש ברעיונות קלים, קלים וגאים, עפים אצים אלי ממרחקים ושולחים לי קרני־אורה – והריני מכין את עצמי לקבל את פניהם. לאחר זמן אני מכיר בהם פתאום, הלא הם רעיונותי הישנים שיגעתי בהם לפני כמה שנים, ולא ידעתי. הם גדלו בינתים והשליכו מעליהם את עול הנמוקים שתליתי להם על גבם, ונעשו קלים ומחבקים עולמות.

לפנים עדר רעיונות רכים, פרורים ושברים, תועים ערומים ומרטטים – ועכשו משפחה גדולה, תקיפה, טעונת נכסים. בנים גדלתי, ולא ידעתי.

*

קובלים עלי: הרבה חללים הפלתי בנשים. אבל מצדיק אני עליהן את הדין: הן רמוני. ניצוצות נתזו אלי מתוך עיניהן והאמנתי, אש החמדה יוקדת בהן. אחר נוכחתי, עיניהן הלוהטות אינן שלהן אלא פליטת ירושה של אבות, של דורות קדומים, ונבהלתי.

*

כבר אני יודע מן הנסיון: רעיונות גדולים באים תמיד ממרחקים. כשאני חש במשק כנפים של מחשבות טעונות אורה, החתולות עדין בערפלי מרחקים, אני יודע שעלי להפרד בקרוב מתקופת חיים ארוכה ולפנות את נשמתי לעתיד חדש.

וסמן יש לי במחשבות הללו: אין הן באות כטרחניות ואינן נדחקות אלי, הן נוגעות בי ואינן נוגעות, מלטפות את רוחי וכאלו מתרצות לפני בענוה ומפטירות בשפה רפה – לימים אני מתעורר ומוצא את עצמי נכבש על ידיהן. אני מתעורר ומוצא: פרחו להם הזקנים, אזרחי נפשי, ובמקומם נתקננו בה עדת אפרוחים רכי־נוצה ורטובי־גו, עודם מטפטפים לחלוחית של שעת יציאתם לעולם, מהגים ומצפצפים ומרמזים לי, ואין אני מכיר עדין בלשונן. ורע לי וטוב לי.

*

מחבק אני ילד קטן ומשתעשע בו. פתאום ואני רואה אותו גדול, בעל אשה ומטופל בבנים וטרוד טרדת פרנסה – ונפשי בוחלת בו.

*

הרבה תקופות עברו על נשמתי. ונפלא הדבר, אין אני מבין בתקופה זו את התקופה שקדמה לה, כאלו אני נולד תמיד מחדש.

אולם בדקתי ומצאתי, שהרבה ממחשבותי יש בהן משום מלחמת וכוח, וכוח שלא־מדעת, אם מחשבותי משֶל תקופה קודמת. כך אני מתוכח עם עצמי וסבור שאני נלחם באחרים.

*

בשנים האחרונות גברה בה האהבה לגוף. אני הולך ומתקרב אל נשמת הגוף.

*

פעמים נדמה לי, שכל ימי חייו של האדם לא באו אלא כדי שיספיק הלה להרגיל עצמו ברעיון המות.

*

מרגיש אני שהנני מתרגל יותר ויותר ברעיון המיתה ואינו מבעיתני כבראשונה. ומתוך הרגל זה הריני הולך ומזדקן.

*

חוסי נא עלי, אפרודיטי, והניחי לי.

דמי וחלבי לך הקרבתי, עבדתיך באמונה ולא הרהרתי אחרי מדותיך. עתה תש כחי ואני מתחנן לפניך: אנא, שחררני.

נזיר הייתי מלֵדה לעולם המחשבה ואת הטרדת אותי מעולמי וגזלת את מיטב כחותי, ואני הלכתי אחריך ומסרתי את גורלי בידך והתפללתי אליך: עשי בי מה שלבך רוצה, מצצי את לשדי, החריבי את גופי ונשמתי, אך הטעימיני את החיים בכל עוזם ותקפם. ידעתי שאת מוליכה אותי אל פי תהומות, ואנכי לא ברחתי מן הסכנה ועשיתי את מצוותיך ואתן אותי מאכל לאשך ולסערך. בך אמת החיים בקשתי, שקדתי על יצרי ולא דרשתי אל המוסר ומנוחתו. עבדתיך באמונה.

ועתה ראי, כבר באתי בימים ומתי אעשה לעולמי? ועד מתי לא תדעי שבע? עוד נשאר בי מעט כח לפליטה – הניחי לי, אפרודיטי, ואפרוש להרהורי נצח.

*

ר' שלמה הדין. כשעזבתי את עירתי נפרדתי ממנו כשהוא מתפלל בקרן־זוית של בית־הכנסת מתוך דבקות הנפש וכל גופו חיל ורעדה. הוא פטרני ברמז ברכה בין רקוד לרקוד.

עברו עשר שנים. ים של דם נשפך, ערים נחרבו ושממו – חזרתי לעירתי ונכנסתי לבית־הכנסת ומצאתי את ר' שלמה הדין עומד באותה קרן־זוית ומתפלל מתוך אותם הנענועים ואותן ההעויות שאימו עלי בילדותי. הוא קבלני ברמז ברכה בין רקוד לרקוד.

אותה שעה נדמה לי, שלא נשתנה כלום בעולם וכל המלחמות והמהפכות לא היו אלא בחלומי.

*

ביום אני רודף אחרי פרפרים ביער ובלילה אחרי עלמות בעיר. ומשבח אני את העלמות, שהן נוחות לצוד מן הפרפרים.

*

הרבה חשבתי על המות ואני עסוק למצוא תריס כנגדו.

*

שוב לא ראיתי את הנצח. כשאני חש בנשמתי שהיא הולכת ומתרוממת אליו, מיד אני מעמידה בדרכה ומצילה מן הסכנה. אולם צלו אינו זז ממני ומלוה אותי תמיד ואינו נותן לי שוב לצחוק צחוק מלא.

עד שנכשלתי בראית נצח, תמים הייתי עם אלהים ותמים עם האדם ועולמו.

האמנתי בשכל וראיתי סדר במעשי בראשית ותכלית בחיים. הסתכלתי בסולם ההתפתחות והייתי מתגאה באלהים ובאדם. הכל הולך ועולה, הולך וגדל, ואין ירידה אלא לצורך עליה. למדתי זכות על הבריאה, על לקוייה הבאים בהכרח, ועל הרע שבעולם המשמש חומר לטוב.

האמנתי בשכל. ראיתי את מלכותו בכל ומתוך יראת־רוממות עמדתי לפניו והתפללתי: לך האמת ולך הודאי, תן עלי מהודך ואדע תבל ומלואה. הלכתי לדרוש לחכמת החשבון ובה חשבתי חשבונו של עולם ואף חשבונו של נפש, ירדתי בה תהומות ודליתי סודות של ההויה. הכרתי קשרי חוקים, שליבות של הנחות ומסקנות, שִטות של יחסים וצרופים, שלשלת אין־סוף של חוליות וכל אחת חסומה יפה בחברתה, הכל בחשבון ואין שגיאה. נהניתי הנאת הרמוניה של עולם המספרים.

שבַע חדות ופתרונות נתתי שבח לבורא ויצאתי להשתתף בבנין החיים. המיתי עם ההומים וטוב היה לי.

וכשנכשלתי בראית נצח, נִטלה ממני תמימותי והופר שלומי עם אלהים והאדם. גלה לי הנצח את ערות התבונה.

ראיתי את השכל על הגבולים והוא רותת ותוהה, צנח מעל עולמי והוא נבוך ושואל: מאין? לאן? ראיתיו על הגבולים והוא מספר את נגעי עצמו ומונה את קרעיו, מציץ דרך סדקיו מעֵבר לו ונרתע מפני הקרה הפוחזת עליו. ראיתי אותו, היהיר, התקיף, הודאי, והוא ענו ודעתו חלושה עליו. כלום אינו קובע, כלום אינו תובע, נתפקקו החוליות, הותרו הקשרים, אבד החשבון וחזר העולם לתהו. ירד השכל מנכסיו. נשבר אלי.

אז הכרתי הכרה מעל להכרה ואמרתי: עלוב השכל. מלך הוא, אולם יש אדון לו. היצר הטיל עליו למלוך ולשרתו, ללכת לפניו ולהאיר לו את דרכו. בעל־כרחו הוא מולך, לטובת החיים ולבָּשתו. הוא הענו, השלו, היצר גוזר עליו להיות תקיף וקשה ומכריע.

נשבר אלי.

*

אלהים, עזרני! תן לי כח לעבוד – כנגדך. תן לי עוז להלחם בך את מלחמתי הקדושה.

*

זה שנים אני חופר במחשבה, מעדר בה, הופך שכבות ובוקע בקיעים, וכלום לא עלה בידי. היום הכרתי: ראשית־כל עלי לחתור חתירה מתחת לקרקע ולנקר נִקרות במעמקים עד שיפּתח הסכר ויתפרץ המעין מעליו.

*

קניתי את עולמי ביחידות ואיך אוכל להקנותו לאחרים?

*

כבר שבעתי די צער ותוגה. למה אני משרה עלי שכינת בין־השמשות? אדליק נר ואבריחנה.

*

כשאמות אעזוב אחרי הרבה עולמות, שלא נהניתי עוד מהם רק מחוסר זמן.

*

הענוה, לה אני מתפלל. היא גואלת את האדם מעלבונן של שאלות המטיחות כלפי מעלה.

הסתכל וראה את העולם בשעת ענוה ולא תבוא לקבול עליו. למה אתה ירא את יום המיתה? הסר ממך גאוה והתיחד עם ההויה ולא תשאל לצאת מגדרי העולם ולא תדע צער הגבולים, והסכמת לסדרי בראשית ונחה דעתך.

*

יש ונשמתי מזדוגת עם ההויה ואיני חש שום קשר עם בני־אדם, וכשאני נפגש אחר־כך עם חברי הריני עומד ותמה על בריה זו ששמה אדם.

*

לא קראתי עד היום לא את הֶגֶל ולא את שופּנהואֶר, וחברי קוראים את דברי ואומרים לי: כונת לדעתם של אלו. ואני מהרהר: אולי מוטב שאהיה שוקד על ספרים ולא אצטרך ליגע את מוחי? משום מה אני משתמט מקריאה בספרים, מכֵּון שאני חש בהשפעתם עלי? למה אני מגין על נשמתי בפני כל נגיעה זרה ושומר על טהרתה, וטורח בכדי?

*

מדרך רחוקה אני בא. עברתי את הדרך מן הרוח אל החומר.

*

כשהיצר פוחז עלי ודוחפני מעל הספר החוצה, יש שאני נזכר בגדולי ישראל וממשיך עלי את כחם של כבישת היצר. והנה קלסתר פניו של טולסטוי נראה לי וטוען בי: צא ופרנס את יצריך, ולכשתגיע לימי זקנה עוד תספיק לפרוש למדור הספר.

ואין לי פתחון־פה כלפי תשובה זו של השטן.

*

בנטות היום. כאלו מתחרט הבורא ומצטער על שבזבז כל־כך אורה לעולם והבליו, וכאלו מהרהר: עוד יום בליתי לבטלה.

*

ומה אני מבקש ממך, אלי? אך בדידות בדידות!

הצילני מידי רעים וידידים המשפיעים עלי רב טובה, חבה ואחוה. הצילני מידי נשים, מן אהבתן וחומן. הנח לי להיות יחידי לעצמי, פנוי לעצמי – תן לי מקָרת הבדידות ואדע אותך, אלהים.

*

אשה נאה כל מבט שלה פותח בי מעין, ומכוערת – כל מבט שלה הנוגע בי כאלו סותם את מעינות נשמתי.

*

בת־קול שמעתי: חילך לנשים! באשן תֵאכל, באשך תֵאכלנה.

*

יש ואני מסתכל אל גופי ותוהה: ידים אלו, רגלים אלו – מה לי ולהן?

*

עוגן לי במעמקים ועל־כן איני מתירא לצוף על פני שטח החיים ולשחק בגליהם. והבריות אינם רואים את עוגן נשמתי ומרננים אחרי: קל־הדעת. ויפה לי.

*

נפשי כמהה למדור החטא. לבי מצר על כל יום היוצא לבטלה בלי טעם החטא. מרחוק אני מריח ריח עבֵרה והוא מושך אותי אליה.

*

מרגיש אני שכֹּח הבכי, המטהר את הנשמה, הולך ופוחת בי – והרי חס על דמעותי המעטות שנשארו לי ומקמץ בהוצאתן.

*

כל היום אני עליז ושמח, אבל כל היום מלפפת אותי איזו יראה סתומה מפני שעת בין־השמשות.

*

מונטרֶה. בין השמשות ואני מטיל על שפת היאור – והנה נפגע מבטי בסנדלר היושב על מלאכתו בבית קטן ומסנן לו שיר עליז, ונדהמתי: איך אדם זה אינו חש בקדושת בין־השמשות ומחלל את שבתה?

*

יש רגעים ואני משתוקק להשתחרר מעצמי ולהתבטל, משתוקק להתכוץ ולהבלע בתוך הדוממים ולהיות כאחד מהם. מה זה?

*

נצלתי מידך, נצח אכזר.

אובד דרך הייתי לאחרי שנתקל מבטי במבט הנצח. טעם הנאה נטל ממני, בטלו התחומים ועמם בטלו המטרות. כך תעיתי שלש שנים במרחב אין־סוף.

והנה נצחתי את המרחב ואת תוגתו ואני חוזר אל החיים ותחומיהם.

ראיתי את הקרעים והם מתישים את כחי, ראיתי את השלום והוא בונה את העולם ואמרתי: רק חולשה הוא הצער ואינו כדאי שיתקים. ברחתי ממערכת המלחמה, מלחמת הסתירות בנשמתי, חזרתי בתשובה אל מקדשי החיים והלכתי לנוע על אומרי־הן.

עכשו, כשאני נכשל שוב בהסתכלות־נצח וחש את עולמי הולך ומשתמט ממני, הריני נאחז בציציות החיים כל עוד רוחי בי, כובש את פני מתוך בושה, בושת גנב הגונב את החיים – וכך אני מתקים בהעלם מן הנצח, הולך ומצדד בצדי האמת הקרה ונזהר שלא אכשל חלילה בה, בי עצמי.

*

רואים אותי חברי רץ וסובב בחוצות עליז ושובב, ואומרים: תמיד לבו טוב עליו. אין הללו יודעים שאני רץ מפני עצמי ובורח מפני צערי.

*

קל למצוא נשים, אבל קשה להפטר מהן.

*

ראיתי היום אשה יפה כבת ארבעים ולא יכלתי להזיז את עיני ממנה. איזו אפלולית שרויה בין קמטי פניה וכאלו הם מצניעים בתוכם סודות של חיים מלאי סער, שנחו לא מכבר והיא עדין מתפרנסת מהם בצנעה. ברק עיניה לא הועם, אבל איזה צעיף דק סוכך עליהן. פעמים ואש־נעורים תוצת בהן ונעלמו הקמטים, אבל רגע וכבתה.

ומעין צער של שקיעת־חמה תקפני והרהרתי אחרי מדותיו של הבורא: למה אינו נוטל מאתנו את היפה עד שקפצה עליה זקנה?

*

יצאתי אליכן, עלמות־חן, לבי מלא אהבה – אך הזהרו: כל הנוגע באשי, יאוכל.

*

יודע אני אתכן, בתולות מכוערות. אבדה לכן התקוה לאהבה והרי אתן מוסרות את נפשותיכן ואת מרירותן לאהבת האנושות, למהפכת החברה. מתי אזכה ואראה בתולות יפות נלחמות על הרעיון הגדול?

*

זו חולשתי: איני יכול לעבוד אלא מתוך התרכזות מרובה. לא נִתן לי הכשרון לעשות שתי מלאכות בבת אחת.

ומצד אחר הרבה שערים לנשמתי והיא מלאה עינים, הרבה עולמות מתרוצצים בה והיא תמיד נבוכה. אין בה מסוד הצמצום וההתיחדות של שער אחד ודרך אחת.

היש תקנה לחיי?

*

פעמים נדמה לי, שאני סותם את מקור הצער בסמרטוטים בלים של דברים בטלים והוא פורץ ועולה מבין הסדקים צרוד ומרוסק – ועוד יותר מכאיב. עלי לבדוק אמצעי אחר, תריס אחר כנגד הצער.

*

החלטתי לבלות שנים אחדות בחברת יחפים, גנבים ורוצחים, ולטעום בחיים גם טעם זה.

*

מי זה עומד מאחורי חיי? תפוס אני הרגשה חזקה, פתאום מַן־דהוא בא עליה באזמל חד, בודקה ומנתחה, והיא הולכת ומתמזמזת.

מי זה עומד על גבי וקוטף את חיי עד שגדלו?

*

אויה… אם בעלת־נפש את ואינך יראה מן הסכנה, באי ואהבתיך ואוליכך אל פי תהומות.

*

בתוך המינים הרבים של שכרון יש גם שכורי ספרים, וזה המין הגרוע ביותר.

*

כל יום אני אורב לחיי נשמתי ומבקש להכיר את עצמי, ועדין לא עלה הדבר בידי.

*

אין לך אומנות בזויה כאומנות של אָמה, המניקה ילדים זרים ומקפחת את פרי בטנה – וכשמלאה את תפקידה אומרים לה: צאי.

וזו אומנותה של האומה הישראלית בגלותה. אמה עברייה לגויים.

*

היום צדתי רעיון גדול.

זה ימים רבים נקפאו חיי ועמדו, והיום נתעוררתי כמו מתרדמה קשה. בערוב היום יצאתי לשוח על שפת הנהר ואחד מאחרוני הקוים הגועים נגע בנשמתי וזעזעה מתוך ערמות האבק שנצטברו עליה. רעדה קלה וזוהמתי סרה מעלי, ונתתי שבח לאלהים.

*

לבי נזדקן ונח. עתים ואני חש בי שארית הפליטה של חיים הומים, נחלת העבר של כח הנאה וכח צער, חש בלחישת האפר החם ובניצוצות העוממים בו, והריני מתעורר ומתעודד ומקשיב לרחשי נשמתי, המספרת בעברה המזהיר ומתנחמת בו. אבל שונא אני את הנמושות, ירדתי מנכסי ולא אקבל תנחומים.

*

לבי – בית קברות של חיים שנקטפו באבם. היום השתטחתי על קבר רענן ואבך.

*

פעמים אני חש כאלו נפתח הגולל מעל קבר לבי ורגשות שנקברו חיים מתעוררים ותובעים ממני את עלבונם.

*

יש ואני חש בי רטט של קרבת שכינה ועד שאני מזמין עצמי להשראתה, היא מסתלקת ואינה. כלום משטה היא בי?

*

נוח לי כשאני משקיע עצמי בספרים ומסיח את דעתי מעצמי.

*

כמה גסים הבריות. הם שואלים אותי: הירא־אלהים אתה? והלא אין הם מעיזים לשאלני: האוהב אתה בתולה זו או זו?

*

נפלא הדבר. תמיד ראיתי את עצמי כאֶגואיסט. והנה בדקתי יפה את עבָרי ומצאתי שמלאך חיי רמני כל הימים. דומה, יצר הטוב הערים ושדלני לטעום הנאת אנכיות בקרבנות שהקרבתי לאחרים. בדקתי ומצאתי, שבכל תאוותי והנאותי לא מלאתי אלא את שליחותה הסמויה של אהבת־הזולת, שליחות שלא מדעתי.

רמני מלאך החיים – ומתי גלה לי את סודו, סוד תעתועיו בי? לאחר שנצל את כחותי ודלדל את נפשי ושלחני מעל פניו. אין לו שוב צורך בי והוא מחיך כנגדי: עכשו מותר לך לדעת את משחקי ששחקתי בך כל ימיך…

תר"ס

שוב קרב־איתנים בנפשי.

*

הכרתי שאין החיים בעקרם אלא שנים מועטות של פתיחת מקורות, ואחריהן נגררים כנמושות ימים מדולדלים, הנזונים מן העבר.

לפיכך אני פוחז לחיות חיים מלאים, שמא אאחר.

*

זוכרני, כשהייתי בן שבע־עשרה ושמנה־עשרה התאמצתי לציר לי את עצמי, מה יהא טיבי לכשאגיע לבן ארבעים – ולא עלה לי. קשה היה לי לראות את עצמי כבד־ראש ובעל־נמוסים, איש מעשה ומכובד על הבריות. נדמה לי שלא אשנה את טעמי ואהיה תמיד ילד שובב אף בין הגדולים – אולם ידעתי שאין זה אלא דמיון בלבד מחמת שאין לי כעת שום ציור של דמות־דיוקני הפנימית שלאחרי התבגרותי הנפשית.

עכשו כשזקנתי ואני סוקר את חיי אחורנית, הריני מבין משום מה לא יכלתי לשַעֵר בימי־נעורי את שעור־קומתי שבימי העמידה. שהרי נתגלגלתי כמה גלגולים קשים ושלשלת ארוכה של בנין עולמות וסתירת עולמות תלויה לי לאחורי – ואין כמעט שום קשר ביני לשעבר וביני של עכשו. זר הוא לי, על־כן זר הייתי לו.

*

היום הרגשתי בפעם הראשונה מעֵין תמהון וצער על ההכרח לישון. שבע, שמונה שעות ביום איני חי – מה איום הדבר. ומדוע לא הרגשתי בזה עד כה?

*

שלמתי את חובי לאלהי החיים ומעכשו הריני מתיר לי לשוב אל אהלי, אל עולם המחשבה הקרה.

*

ואני מתפלל: ישמרני אלהים מצער המאורע והמקרה, צער השעה, ואל יטול ממני את צער העולם עד אטהר בטהרתו.

*

משמת הרצל לא ידעתי שוב שמחה מלאה.

*

והיתה זו ברכתי לך: הוה גבור ברוחך. אל תאחה קרעים ואל תשלים בין סתירות נשמתך, חיה על הצער ואל תפיס אותו. עמוד בו עד תאָכל בו.

*

כששכינת הנצח שורה עלי, הריני טועם טעם עונג של צער.

*

תמיד הייתי פזרן וכששאלוני חברי על כך, עניתי להם: היודעים אתם, מה ביני לבינכם? אתם קטני־אמנה ביחס לעצמכם, לאמר, אינכם נאמנים על עצמכם להמחות על עתידכם לכשירוח, ואני נאמן על עצמי ואיני חושש לבזבז.

*

אין הטֶמפו של כתיבתי מתאים לטֶמפו של מחשבותי או הרגשותי ועל־כן הן יוצאות פגומות.

*

יש שעה ואני עומד פתאום בפני האדם כאלו לא ראיתי אדם מימי, מסתכל בו ותוהה: עינים, מצח, חוטם, ידים, רגלים – מה נפלאה היא בריה זו! כמה בה מן הבנין והגזרה, כמה צורות חקוקות בה.

וכשאני מסתכל בו באדם מאחוריו, בדף החלק של גבו סתום־העין – מיד פנה זיוו והוא נעשה מאוס עלי.

*

ראיתי ילד שעקצתו צרעה במעופה, רדף אחריה ולא השיגה. מה עשה? צד איזה זבוב אחר וקצץ את כנפיו.

והרהרתי: כך דרכם של הגדולים, ואולי גם של ההסטוריה כולה במעשי־הנקמה המרובים שבה.

*

כשאני רואה רע בעולם, רגיל אני ללמד זכות עליו ולמצוא את מקומו בסדרי העולם הגדול. אבל כשאני רואה אדם בעל כשרונות בלתי־מצויים מתגולל בקרן אפלה ומאבד את כחותיו על פת לחם והולך ומתנון, איני מוצא שום למוד זכות וחש בעלבונו של הבורא.

*

פעם עלתה מחשבת שטות על לבי לנסות את עצמי, אם אזָכר לאחר זמן רב בדבר קטן כזה: אחותי נכנסה אל חדרה והדלת סרבה קצת להסגר.

עברו שבע שנים והיום נזכרתי באותו מעשה.

*

יש ואני נפגש באשה ותופס בעיניה ניצוץ מנשמתי ומהרהר: אפשר זו בת־זוגי היא, שלא מדעת היא מבקשת אותי ואני מבקש אותה, והנה נזדמַנו יחדו – ומדוע אנו עוברים זה על פני זה? אפשר, כל גורלנו היה נחתך ברגע זה על ידי שיחה קלה אחת, אלמלי הייתי מעיז קצת…

*

על כל צעד אני מרגיש, שאני מחוסר ידיעות והריני עדין בבחינת עם־הארץ. אמנם נזהר אני שלא לדון בענינים שאינם מחוורים לי, אבל בהשתמטות פקחית זו יש משום אונאת־דברים. צר לי שאין ידיעותי המצומצמות מקבילות לאפקיה הגדולים של מחשבתי ומשום כך אין היא מקיפה די צרכה.

הרגשה זו מנולת אותי על עצמי. ובכל־זאת קשה לי לפנות את נפשי אל הספר. היא טרודה תמיד בה עצמה.

*

גא אני ביחס לעתידי וענו ביחס לעבָרי.

*

כתפים רחבות לי להיות נושא את כל עולמו הגדול של החטא ואיני רובץ תחת משאי ואיני נכשל בדבר מגונה.

*

מחשבותי פזיזות יותר מדי ואיני יכול להדביקן.

*

שוב שמעתי בת־קול בלבי: מתוך עצלות־חיים נמלטת אל המוסר למצוא מחסה בו – חזור בך ועבוד באמונה את אלהי החמדה, ובדמיך חיה.

*

כבר באתי בימים ועדין אין לי שלחן ומטה משלי. עד מתי?

ומדוע לא הרגשתי בעניותי ובעלבוני עד היום?

*

אספת־עם גדולה. וכוחים נלהבים על השאלה, אם ברחצה שעל שפת הים יש לעשות מחיצה בין גברים ונשים או לא. אלה דרשו לפרוד־המין, ונמוקם – הצניעות, ואלה דרשו לשתוף־המין ונמוקם: דוקא הפרוד מביא לידי הרהורי חטא.

ואני חשבתי: ודאי שאין לך תריס בפני היצר כחלול הסוד וגלוי ההסתר, ומשום כך אני רואה את דברי הראשונים הרוצים בפרוד, רואה אני את דבריהם מטעמם של מתנגדיהם. הכהנים הללו, הבאים בשם הצניעות, מגינים שלא־מדעת על סוד התאוה ושומרים על חייה.

*

אלהים, אל תתן לי אושר ולא אהיה עבד־לוה לך. מוטב לי, אם אתה עושה עוֶל לי ואני בעל חובך. נוח לי, אם אני הצדיק ואתה הרשע…

*

ראיתי בחור ובתולה שלובי זרוע על ספסל שבגן העיר, בערוב היום. היא הסתכלה בעיניו וזרם של אושר השתפך על פניה הצהובים, על פיה העקום ובין שניה הרקובות שנבעו עתה בכל נוולן. אז קללתי את האושר שאינו בז להתגולל בכעור, בין שנים רקובות…

*

איני מתגאה במה שפרסמתי, אבל – במה שכבשתי בתוכי ולא פרסמתי.

*

הם שהספרות היא מלאכתם, הם סופרים כל ימי חייהם, אבל לא במיתתם. ואני שאיני סופר בחיי, חוששני שאהיה לסופר במותי.

*

אגדת־עם מספרת, שהרוחות מאבדות עצמן לדעת כשהאדם קורא אותן בשמותיהן.

כן, המלה הוא מלאך־המות של כל הרגשה ושל כל מחשבה.

*

כשאני מתקשה בבטוי ואני מחזר אחרי מלים ואין הן נענות לי, אני מתחיל לפעמים לכבוש את הבטוי בחזקה, מתחיל לכתוב ואיני משגיח לא בשמוש השמות ולא בסגנון – פתאום והמלים שבקשתי תחלה באות ומשתטחות לפני ופותחות לי את שעריהן, כאִלו הרגישו בידי החזקה, הגסה, ונעלבו. וכאלו הן מתחננות לפני: אל תעשה לנו רעה ואל תמיר אותנו בזונות המתרצות לך בכל שעה.

*

אין לי שליטה בדברי לאחר שנקבעה צורתם ואיני יכול לשנות בהם אף שנוי כל־שהוא. כשאני רוצה למחוק איזו מלה – והמחיקה חביבה עלי ביותר – הרי זה לי כאלו באתי לחלץ איזו אבן מתוך בנין חזק; וכשאני אומר להוסיף איזו מלה, איני מוציא מקום פנוי בשבילה.

מסופקני, אם סִמן טוב הוא לסגנון כשהוא בנוי בצמצום ובדוחק כמו מתוך קפדנות של צרות־עין, עד שאין לשנות מן המטבע שטבעו לו בעליו פעם אחת. האין זה סמן של קפאון, אם כל מלה היא כאלו חצובה מסלע וכאלו נִתנה מששת ימי בראשית? האם לא טוב ממנו זה הסגנון, שיש בו מן ההרחבה המרַוחת רוָחים וכנגדה מן הגמישות הנוחה – מן הרכרוכית של עין יפה?

*

יש ונפשי בוחלת להשתמש בלשון שדשו בה דורות. יש ואני מרגיש בשלשלת יחוסיה של איזו מלה, בהורתה ולדתה שבטומאה, מרגיש בה את ההעויות המגונות של דורות קדומים שנקלטו לתוכה, זעזועי פראים ופרכוסי עריצים – ואני מריח לפעמים באיזו מלה ריח של דם הנודף ממנה.

וצר לי שאין בי ליצור לשון כולה משלי, בלי ירושת־אבות.

*

לאחר קריאה בתנ“ך וגם ברש”י קשה לי לכתוב עברית. מרגיש אני בעלבון לשוני ומתביש בפני אבותינו. יש ואני אנוס לחכות ימים אחדים עד שפג בי טעמה של אותה קריאה ואני שב לגמגם כבתחלה.

*

יודע אני שרוב הקוראים לא יטעמו בדברי טעם מחשבה ודיוקה אלא טעם לשון וסגנון. ואולי יהיו מגנים את לשוני וסגנוני מחמת שאינם רגילים אצל דברים שבפלוסופיה ולא ירגישו בכל אפני הרעיון ונטיותיו, ואהיה בעיניהם או כמגמגם או כמרבה דברים ומתקשט בקשוטי מלים. במי האשם? במה שאין לנו עדין עתונים מיוחדים למקצועותיהם, מדור לפובליציסטיקה, מדור לאמנות, מדור לפלוסופיה, וכדומה. לפיכך מרובים יותר מדי הקוראים פלוסופיה מאונס, אף־על־פי שאינם נזקקים לה. העתון הכללי שהוא בבחינת כל־בו ספרותי מכריחם לקרוא הכל ומכשילם להאמין, שכל אדם מחויב להבין את הדברים המתפרסמים בו – את הדברים, המכוונים רק לבעלי מקצוע והטעונים כנוס במדור מיוחד כדרכה של כל ספרות מתוקנת. בעטיו של אותו מכשול גדֵל בתוכנו קהל של חכמים ונבונים יותר מדי ומומחים לכל המקצעות, והרשות בידם להתריס כנגד זה או זה: סגנונך קשה, סגנונך סתום – או לשֵבח דברים שבמחשבה ולאמר: מה נאה סגנונם, מה יפה!…

אוי לקורא ואוי לשבחו.

כשאני שומע את קול ההמון – אף ההמון של המבקרים בכלל – הממלא פיו תהלות ותשבחות על סגנון יפה של הוגה דעות או איש המדע, הריני נזכר במעשה זה:

רגיל היה ר' יוסף שלופער, חתנו של ר' איזל חריף, לכתוב את חדושי־תורתו רק בשעה שחותנו לא היה בבית או בשעה שנפנה זה לצרכיו. מתירא היה מפניו שמא יגער בו בנזיפה: איך אתה מעיז, יניק שכמותך, לכתוב חד"ת – צא ולמוד תחלה.

היה מעשה והוא לא כון יפה את השעה וחותנו הפתיעו שהוא יושב וכותב. נזדעזע ר' יוסף, כבש את פניו בקרקע והתחיל מתנצל: לא־כלום, איזה דברים בעלמא… נטל ר' איזל את הגליונות הכתובים מכל עבריהם אותיות זעירות, מעיֵן בהם ומסנן לתוך זקנו: לא רע, לא רע כלל! מעיֵן שוב ומחיֵך: טוב, מצוין! האירו פני העלוב משמחה. לבסוף עמד ר' איזעלע וטפף על כתפו של חתנו ואמר לו:

הא לך חד"ת שלך. עינתי בהם כראוי – נפלא, נפלא ממש. יש לך “פאצ’ערק” (כתב־יד) מצוין, נפלא ממש!…

הלה עובד עבודה קשה בשדה המחשבות, והבריות מקלסים לעומתו: מה יפה כתב־ידך.

*

אל ושטן מתלבטים בי ולא תמיד אני מבחין ביניהם, מי האל ומי השטן.

*

היום, יום ראשון לשנה חדשה, הרגשתי עונג מיוחד בטרפי את עלה־הלוח של יום אתמול; כאלו איזה שנוי בא בנפשי. זה הרבה חדשים לא ידעתי חליפות בחיי וגדול השעמום.

*

נתישנתי על עצמי – והיום גלחתי את שפמי להתחדש קצת.

*

מתירא אני מפני האמת החדשה, המתרגשת ובאה אלי, שמא תסתור את עולם מחשבותי הישן שהשקעתי בו עבודת שנים.

הוי, מה גדול השקר החיוני של הנשמה, השקר המגין על נכסיה אפילו בשעה שהיא יוצאת לבקש את האמת.

*

האדמה מתחדשת כל שנה, ומדוע אין לאדם אביב בכל שנה?

*

קצה נפשי באדם העומד תמיד בעינו, מתגאה בכח הסריסות שלו ומכריז: אני נאמן לעצמי.

*

כל שהוא קדוש בנפשי קשה לי לגלותו ברבים ונוח לי לחללו בשיחה גסה ולהעלים עליו על־ידי דברים בטלים ובדיחות של לצנות מעושה.

כבד־רוח אני יותר מדי ועל־כן אני מתכסה בצעיף של קלות־ראש ומגין על עצמי מפני כל נגיעה של ידים משמשניות.

*

בעל נפש יפה כשהוא בא לדון בשאלות־היום, אי אפשר לו בכך אלא אם־כן הוא מנזר עצמו תחלה מן היופי ומטמטם את לבו כדי שלא תהא נפשו סולדת בפעוטות החיים, המבעבעות אבעבועות של צחנה. כלום אפשר לך לרדת למדור הפובליציסטיקה לאחר ששמעת קצת מוסיקה? או בשעת בין־השמשות?

*

שנאתי את בעלי־הכשרונות, הוירטואזים אם במחשבה ואם בהרגשה. אין הללו יודעים צער־הריון ולבטי עכובים של נשמה סרבנית, עקשנית, כבדת־משקל.

אפשר ויגיעו ימים לשבח מיוחד שישבחו באמן, במשורר ובחושב: הלה אינו בעל־כשרונות.

*

תהיתי ומצאתי: אף הצער הוא אחד מצרכי נשמתו של האדם, והנאה בצדו. ואף הוא אינו מתקיֵם אלא כל־זמן שאין תקלתו מרובה ואינו מסכן את הרצון־לחיים. דינו כדינם של כל תכני הנפש וצרכיה בכל ערמומיותם החיונית.

*

כשאני מטיֵל בין־השמשות ביער שמאחורי ביתי, רעיונות קלים־רכים צצים ועולים בי, ונדמה לי שיניקתם היא מן העצים והעשבים.

*

יש ואני חש מעין צורך מוסרי להשתקע בחטא כדי לזַכות את מעשי היוצר, מעשי תעתועיו בעולם. איך אצדיק עלי את דין המות, אם לא אחטא תחלה?

אם אהיה אני זכאי בחיי, הרי אלהים יהיה רשע במותי. אחטא ואוכל למות בלב שקט, אגול חרפה מעל אלהים ואכפר עליו בעווני.

אל תהיו זכאים, למען לא תרשיעו אותו. אשרי הרשע שבמותו הוא מַשלים עם הבורא ואין לו טענות כנגדו.

*

שאי נא, אפרודיטי, על שפרשתי מן מקדשך ונהניתי קצת מן המנוחה – אני שב אליך בלב מלא חרטה ואעבוד לך כפלים.

*

אתמול ביום־הכפורים התפללתי עם הקהל, נתתי לי דין־וחשבון על כל מעשי ובשעה שהצבור הכה על לבו והתודה על החטאים הרבים, התודיתי אני בצנעה על חטא אחד: על חטא – שלא חטאתי.

*

מת עלי אחי וימים רבים לא יכלתי להבליג על יגוני. אחר תהיתי על נשמתי ומצאתי, שגם צער זה לא בא אלא להנאתי. נתקררה דעתי באבלי, כאלו מלאתי איזו חובה ונפטרתי ממנה. אלמלא אותו צער, היה לבי נוקפי: הוא מת ואני נשארתי בחיים. הצער בא למרק את חטאי שאני מרגיש כלפי המנוח, כדי שאוכל להנות אח"כ מן החיים בלי הסוס ופקפוק.

זו גם הערמומית הנפשית של חרטה ותשובה. מסופקני, אם יש אדם שנצל מן השקר הפנימי.

*

הריני בן עשרים וארבע וכבר נמאסתי על עצמי. כאלו נתפלגה נשמתי לשנים, למדבר־בעדו ולנוכח, לאני ואתה – והאני משתעמם בחברתו של פלג־אתה, המלוה אותו תדיר ומציץ מאחוריו, בודק בכל פנותיו האפלולות ומספר לו את סודות חייו הצנועים של זה.

נמאס עלי הפטפטן, המחלל את קדושתי.

*

גליתי בי מדה מגונה: כשהבריות שואלים לשלומי, הריני משקר ומספר להם על חיי המאושרים – ואין אני עושה כך אלא מתוך רעת־לב, מתוך שאיני רוצה להנהותם אותה הנאת השתתפות בצער ובאסונו של אחר.

*

אני מאמין בהִסטוריה הגדולה שלא תעשה עוֶל, אבל לא בהִסטוריה הקטנה: זו כולה מלאה רשע וחטאה, שורה של שגיאות וזדונות.

מאמין אני בהגיון הגדול של הנצח ולא בהגיון הקטן של השעה.

*

הזהר, בן־אדם, ואל תרד עד סוף נשמתך ולא תראנה ערומה, מוטב שתפסיקה באמצע דרכה ותסיח את דעתך ממנה, אל תעמיק יותר מדי ואל תסתכל לפני־ולפנים, הנח למסך האמונה ולצעיף השירה שיכסו על ערות ישותנו – וחיית.

*

מוצאי יום הכפורים

היום חזרתי בתשובה לאלהי ישראל, קבלתי עלי עול מלכות מוסר והשלמתי עם תורת השלום. כמה מלחמות נלחמתי לאלהי החמדה ועבדתי לו באשי ובדמי, ולסוף באתי לידי אותה תורה עתיקה שממנה יצאתי ובעטתי בה. דומה לי כאלו חזרו ונשנו עלי כל נפתולי הקרב של תאוה ומוסר שעברו על האומה העברית עד שהגיעה לידי תורתה זו, חזרו ונשנו עלי היחיד מאורעות הצבור.

*

שרתי שוב עם הנצח ואוכל לו, עכשו אני מסתכל בפניו ואיני מפסיק מלחיות חיי־חולין.

*

מה מאושר הייתי, אלמלי נוצרתי יחידי באי בודד, הרחק מן האדם. למה לי שותפים בעולמי, למה לי בנפשי דבֶקת זו של קרובים וידידים?

*

למה לקחתם מאתי, אבותי הקדושים, את האלהים אשר אראה אותו בעיני ואוכל לכרוע ברך לפניו? מתקנא אני בכם, הגויים. בבית ובחוץ דמות־דיוקנו של אלהיכם לנגד עיניכם ואתם רואים את פניו ומתפללים. ואנו רואים אך את אחוריו – ואל מי נשוע? האם אב רחמן הוא זה, המליט את פניו ומתעלם מבניו?

*

תמיד הייתי סנגור לחטא. אבל הכרתי שבני־האדם חוטאים לא מתוך תבערה בנפשם אלא מתוך טמטום הלב, ומה לי ולהם?

*

נוח אני להטמא וקשה להטהר. על־כן זהיר אני ביותר שלא לצאת מעולמי הפנימי בלי שמירה מעולה. ובמה שמירתי? אני נפנה תחלה לעצמי ומתיחד באהלי ועובד עבודת נפשי, וכשאני שקוע בה הריני מתיר לי להפסיק ממשנתי ולצאת אל הצבור ולטרוח עמו בצרכיו – ושוב אין הם מטמאים אותי, כאלו מלאך מלוני בדרכי וחוצץ ביני ובינם. מלאך אלהי שומר עלי גם בחוץ.

*

אם יש אלהים, אין הוא יש אלא כל־זמן שאני יש, במותי ימות גם הוא ויקבר עמי. ואלמלי בני־האדם אמיצים ברוחם, היתה מלתם האחרונה קללה לאלהים. קלל את אלהים ומות.

*

עם עלות השחר יצאתי לקדם פני השמש. טפסתי בהרים, דלקתי אחרי כל קרן ראשונה, אחרי כל קרן מפזזת בעדנת עלומיה, והתפללתי: ברכיני, האירי נא את שמי חיי, חממיני. תפלתי נתקבלה והשמש פזרה את אוצרותיה ומלא חפנים אורה רצתי הביתה – ובעוד אני על סף חדרי נגנבה ברכתי ממני, ולבי אפל כבראשונה.

*

ראה, הולכות וגועות קרני השמש ומתות, למה הן מתות? כל יום נקרה שאלה זו בלבי והרהרתי אחרי מעשה הבורא: על שום־מה הן מתות? מה אלו חטאו?

היום נגלה לי הסוד. השכמתי וראיתי אותן ביציאתן, טהורות, חורות. בתולות רכות וצנועות – וביום הן מסרכות את דרכן על הארץ ומתות בחטאן.

*

אלהים, פתח לי את מקור הדמעות ואטָהר. באו, באו, דמעות, והדיחו את זוהמת נפשי.

הוי, לא אוכל לבכות. כבר נקרשה טומאתי.

אלהים, למה נתת שלוה ושלום בנפשי? אנא, סָעֵר עוד הפעם את נפשי, מלא אותה חיי מהפכה ויסורי קרב, רטט סכנה וזועות תהום, השקני סם שכרון ושגעון. כבר נגלדו פצעי – פצעני עוד פעם ואדעך.

*

שאני, אלי. תפלתי נתקבלה, ולא ידעתי. זמנת לי את האשה ששאלתי ממך, ואנכי עברתי על פניה וברחתי מן האש אל קרח הנצח.

*

אל תלך באמצע דרכים, מלט עצמך מן שביל־הזהב. מלאך־המות מהלך בו. צדד ולך, בקש את הקצה. רק בקצוות תמצא את האמת. חיים בקיצוניות, והאמצע יונק ונזון ממנה.

*

שחרר עצמך מן כל הערצה. אין היא אלא אחת ההעויות של עבדות. היא ילדה אלים לאדם וכל האלים הם בני עבדים.

*

שוב מצאתי, ההתקוממות שבנפשי כנגד המוסריות באה מתוך איזה מקור של מוסר. היש מוסר של יצרים?

*

חבב עליך את האדמה, את הדומם ואת הצומח וביותר את הרומש. כך תרגיל עצמך לחבב עליך את גורלך ולא יהא המות מאיֵם עליך ולא תתעב את עתידך, את הרִמה.

המוסרנים מצאו תריס בפני המות ואמרו: לעולם יהא בשרך מאוס עליך וגופך תועבה לך ככלי מלא צואה, ושָמחה נשמתך בצאתה מבית־האסורים. ואני אומר: אהוב כל בשר וכל גוף, גם בשר תולעה.

*

שוב אני מרגיש: מוסר קופץ עלי, זקנה קופצת עלי.

קשה עלי פרנסתם של היצרים. הם מערערים את נשמתי ומטלטלים אותה טלטולי סתירות ונגודים, והיא עצלה ומבקשת לה מנוחה. קשה עליה שפע החיים וסערם, והרי היא ממעטת את דמותם ומקמצת את כחותיה, משתמטת מן תביעות החמדה בערמה ועוד היא מתגאה: גבּורה אני.

יודע אני בי: עוד שנים ותתקרר דעתי במוסר ואף תהא זחה בו. אבל גם אני יודע, שלא יהא זה אלא סנגוריה עלובה על חטאי ליצר, חטאו של חלש הבורח מפני אלהי החיים.

*

קשה לי כל קרבה וכל חמימות של קרבה. חביב עלי המרחק וקרתו.

*

אם אינך רוצה באויבים, אל תבקש לך אוהבים. ידידיו של אדם מסוגלים ביותר להיות לו לשונאים.

*

גליתי ארצות־מחשבה חדשות, קרקע־בתולה שלא דרכה בו עוד רגל איש – וראשי עלי סחרחר בפני המרחקים הגדולים, המאימים.

*

מחשבותי רצות כאחוזות בולמוס, דוהרות כסוסים צוהלים ועוברות עלי – וכאלו נפלתי תחתן. הבה ואתן רסן בפיהן.

*

עתים מחשבותי גדלות ועולות ממעל לי ואיני יכול להגיע אל מרום קצן, עתים ואני גובר ומתעלה עליהן ומורידן, ושוב הן פורצות גדרים ושוב אני בולם אותן. כך אנו מתנצחים בינינו תמיד ונלחמים על כל זרת, מי קודם למי – ומתוך הקדימות הללו והרוָחים שביניהן נכבש לי עולמי.

עכשו אני יודע, שאותם ימי־הירידה שלי לא היו אלא ימי־עליה למחשבתי: מחמת שהיא הקדימה ועדין לא כבשתי אותה ואת קפיצתה, הרגשתי בחדלוני ובעלבוני.

*

כל מה שאני רואה עכשו, הכל מתדבק מתוך חבה בהסתכלות־עולמי החדשה ומתמזג בה מאליו. כל הדברים שאני נפגש בהם כאלו עומדים ומעידים עליהם, מרכינים לה ראש ולוחשים: תורתך – אמת.

*

שמעתי בת־קול מנסרת מעל לראשי: לך וכנוס את חייך. די בזבזת את נשמתך ליצרים, עמדת בנסיון – עכשו לך וכנוס.

*

תהיתי על קנקני ומצאתי, שאני מוכשר לכל החטאים שבעולם, חוץ מאחד: השקר.

*

חביבות עלי רשימותי החטופות. הרי אני יחידי ואין קהל קוראים לפני, והרי כולי ישר ואמת.

*

אל תזלזלו ברשימותי הקלות. הן ששמשו חומר למדרשים גדולים, כבדי־משקל. לפניך חומר אחד של חיים החוזרים ונשנים בשני סגנונים: סגנון נשואי, ערמומי, הפורש צעיף על עבודת הנפש וצערה, וסגנון נושאי החושף את רקמתה. מי עדיף ממי?

*

מעולם לא ידעתי חרטה על שבטלתי עצמי מעולם המעשה.

*

מוקצה לי המִסתיקה של דורנו, שנפשו הפכחית מתאמצת להשתחרר מן השכלנות היתרה שבה על־ידי שהיא מהפכת את הסדר וכופה את הדעת לרדת לשכבת שלא־מדעת. אבל מעלים ולא מורידים ביֶדע, ואין חזרה.

*

איני אוהב ספרים בחדרי. דומה לי כאלו אנשים זרים עומדים על גבי ואורבים למסתרי חיי, ומתלחשים.

*

מה פשוט ענין המות! אתה מעורר אדם וקורא בשמו אחת, שתים, שלש והוא אינו עונה – זה המות.

*

מה נעימה ההרגשה, שאין לך שום ידיד בעולמך.

תרס"ה