אפשר לראות הקבָלה בין העם העברי והעם האשכנזי במאורעות החיצוניים של שעת מלחמה זו, הקבלה בין גורלנו התמידי אנו ובין גורלו הארעי הוא. מה האומה העברית מוקפת תדיר אויבים העומדים עליה לכלותה, כך האומה האשכנזית מוקפת עכשו אויבים רבים האומרים להשמידה. ומה האומה העברית נלחמת תדיר על קיומה באומץ רוח כנגד כל העולם, כך האומה האשכנזית עכשו. בכלל יש במצבו הארעי של העם האשכנזי מעין זעיר־אנפין ודמות דיוקנו של מצב עמנו במשך אלפים שנה. מי הוא העם היותר שנוא בעולם? תמיד היה זה עמנו, עתה נוסף לנו אח לצרה: העם האשכנזי. וכשם ששונאים תמיד את היהודים לא על חסרונותיהם אלא דוקא על מעלותיהם, בגלל מוסרם הנעלה וכשרונותיהם שעמדו להם לתפוס מקום בעולם ובגלל התורה שנתנו לאדם, כך שונאים עכשו את האשכנזים לא על חסרונותיהם אלא על מעלותיהם, בגלל שקדנותם וחריצותם שעמדו להם לתפס מקום בעולם הכלכלה ובגלל כבושיהם בתרבות ובתעשיה, וכדומה.

אולם במדה יותר גדולה נעשה לנו העם האשכנזי אח לצרה – בצרת העלילות. העלילות שמעלילים עתה על העם האשכנזי משתפות אותו עמנו בסגולה מיוחדה אחת של הנשמה האנושית. אנו היהודים תמהים ומשתוממים על החידה של עלילת־דם וכדומה: איך אפשר היה לבדות עלינו דבר שאין לו שום אחיזה? אפשר להפריז, לגזם, אבל בכל הפרזה וגוזמה יש שמץ אמת; אולם שקר גמור כעלילת־הדם, שראוי הוא להיות סמל של השקר המחלט – איך אפשר לו להתקים מאות בשנים? לו העלילו עלינו, שדתנו גוזרת על היהודי לא רק למלח את בשר הבהמה שהוא אוכל אלא גם להשרות חצי יום את גופו במלח כדי שלא תשאר טפת דם בבשרו של היהודי – יכלנו להבין אותה שטות הואיל ויש לה לכל־הפחות אחיזה כל־שהיא במה שאנו מצווים למלח בשר בהמה. אבל עלילה זו של שתית דם־אדם על עם הנזהר כל־כך בטפה של דם אפילו בביצה ושכל נפשו סולדת מפני צל צלה של שפיכת דמים – עלילה זו היא חידה פסיכולוגית נפלאה. אבל עוד גדולה ממנה החידה, שהרגיש בה אחד־העם. אם כל העולם מאמין באותה עלילה, שורת־הדין נותנת שנאמין בה כבר גם אנו. איך נעיז לחשוב שכל העולם הוא בדאי ושוטה? וכי יש להתפלא אם גם גוי חסיד מהרהר בלבו: אין בידי לחקור ולדרוש, אבל כֵּון שהעולם כולו סבור כך זה מאות בשנים, אי אפשר שלא תהא בכך אמת או לכל הפחות מקצת אמת. האין דין ההגיון נגדנו? והנה חידה זו נשנית עתה גם על העם האשכנזי. גם עליו מעלילים עתה עלילות קלוטות מן האויר שאין בהן אפילו שמץ אמת ואעפי"כ הן מתקבלות על הלב ובודאי יתקננו בו ותשארנה קללה לדורות ודין ההגיון יהא מסיע להן: אם כל העולם אומר כך, אי אפשר שיהא הכל שקר…

הן זו טיבה של העלילה: כל העקירות אינן עוקרות אותה כולה: Calomniez, calomniez, il en reste tuojours quelque-chose. ואף זאת הוא אחד מיסודות הקיום הערום של יצורי העלילה: אם מעלילים עליך ואתה בא להוכיח את צדקתך, אינך אלא נותן תקף לעלילה. Qui s’excuse, s’accuse.

אפילו ההוכחות כנגדה נעשות לה סם חיים. זה כחה של העלילה ואריכת ימיה.

רק אנו היהודים המנוסים בעלילות־שוא מוכשרים להכיר גם בטיב העלילות שמעלילים עתה על האשכנזים ולהשתתף בצערם. רק אנו היהודים מוכשרים להבין, שאפשר ולא יהיה שום יסוד לעלילות אפילו אם כל העולם מעיד עליהן ומאמין בהן; אמנם אפשר ואפשר, שכל העולם יהיה בַדאי ושוטה.

אנו מתפלאים ושואלים: זה אלפים שנה אנו חיים בתוך הגויים, ואף על פי כן הם מדברים עלינו דברים כאלו לא ראו פני יהודי מעולם וכאלו חיינו מעבר להרי חשך של איזה אי בודד. והנה אותה חידה פסיכולוגית נשנית עתה גם על העם האשכנזי. אפילו שכניו הבאים אתו במשא ומתן ויודעים את דרכי חייו ונימוסיו, מדברים עליו כעת דברים מוזרים ומאמינים בעלילות שמעלילים עליו כאלו לא ראו פרצוף אשכנזי מימיהם וכאלו היה העם האשכנזי איזה שבט פרא במדבר.

ויש לנו בשתוף זה משום: צרת חבר חצי נחמה. הן גם האשכנזים מרובה חלקם בעלילות שהעלילו עלינו. עכשו אף הם טועמים את טעמן. עכשו אף הם יודעים את ערכן של עלילות שכל העמים מטילים על עם אחד. מבשרם הם רואים עתה, מה ערכה של אותה הוכחה הטוענת: הן כל העולם אומר כך…

הַקְבָּלָה זו שיֶשנה עתה בין גורלו התמידי של עמנו וגורלו הארעי של עם אשכנז, אולי אף היא שגרמה להרמן כהן לבקש קרבת רוח בין שני העמים.

*

מכיר אני כמה גרמנים, השונאים את גרמניה ומעלילים על עמם עלילות קשות. וראה זה פלא: הללו הם לפי טיבם ורוחם גרמנים שלמים בכל המדות של אותו טפוס, השנוא כל־כך על העולם. כך שונאים הם את עצמם.

*

Chacun a les defauts de ses vertus

פחיתויותיו של הגרמני מותנות במעלותיו: כח עלומים וחוצפה בצדו, פשטנות ואמתיות המגעת עד לידי גסות, מוסריות של מדת הדין שאינה חוששת אף לאכזריות.

*

קשה עלי חברתם של גרמנים. כשאני מסב עמם על שלחן אחד, עלי להזהר זהירות מעולה בכל תנועה ובכל מגע. שמא פגעתי שלא במתכון בשרוולו או חס־ושלום נתקלה רגלי ברגלו, מיד הוא מתמלא חמה וקופץ את אגרופו ומוכן למלחמת־שנים.

כנגדו הצרפתי – אף כשפגעת ביבלת שברגלו, הוא מחיך ואומר: המשך־נא אדוני! (Continuez, Monsieur). כמה יפה תשובה זו, שיש בה משום מזיגה של נמוס ועקיצה בבת־אחת.

חביב עלי הצרפתי יפה־הרוח, הנוח לבריות, אולם מכבד אני יותר את הגרמני כבד־הרוח והקשה לבריות. כבדו הוא כובד מעמקים, קשיו קשי אישיות מוצקה. עדין הוא מלא כח גברות ולא נתרכך בתרבות מפונקה, והוא בועט.

*

זו מעלתם הגדולה של הגרמנים, מעלה מוסרית, שלא נתעטפו בטלית של חסידים ולא פרשו על מלחמתם איזה מסוה של צדק ויושר. אם שהם אומרים: אנו נלחמים מלחמת תנופה, ואם שהם אומרים: אנו נלחמים מלחמת הגנה – על־כל־פנים אינם מכריזים שהם נלחמים מלחמת מצוה לשם האנושות או לשם שחרור העמים של רוסיה, פולניה, ליטא, וכדומה.

*

אדוארד גרֵי עמד והסביר, שממלכת אנגליה לא הכניסה את ראשה במלחמה זו אלא מתוך הכרת חובה מוסרית: חס לה לחלל את חתימת־ידה שבכתב־האמנה בנדון חרות בלגיה.

יפה דרש – אבל מדוע אין אנגליה מקדשת מלחמה על רומיניה ואינה חוששת לחלול חתימת־ידה שבכתב־האמנה בנדון שויון־הזכויות של היהודים? וכמה עלבון בדבר, שאין היא מתבישת כלל בפני היהודים לנמק את מלחמתה נמוק מוסרי?

*

אלמלי טענו הצרפתים: אנו נלחמים על שחרור אלזס־לוטרינגיה – הייתי מודה בזכותם. עכשו שהם מעקמים את האמת ומגיסים דעתם לחלל את דגל הצדק והיושר ולהניפו על גבי מלחמתם כאלו לא באה בעקרה אלא כדי לשחרר את “האומות הקטנות” ולתקן מלכות שמים על פני הארץ – עכשו נקעה נפשי מהם.

אפשר שהגרמנים הם רוצחים יותר גדולים מאויביהם, אבל אויביהם הם שקרנים יותר גדולים מהם. ולדידי – רוצח ושקרן, רוצח עדיף.

השקרן המזיף חותמם של משפט וצדקה ועושה אותם כלי־זין לנכליו, הלה רצח את הנשמה. וכלום יש לך דבר מגונה מהערמה זו של קדושה על טבח עמים ונשיאת שם אלהים לשוא?

בעטיה של מעלה מוסרית זו, מעלת האמתיות הגסה, הפסידו את כבושיהם שכבשו בחרבם. עלה בידי זיפני־עולם לסמא את העינים ולרמות את הבריות – ומי יודע, מתי ישתפו השוטים ומתי תפקחנה עיני המרומים?

*

האשכנזים חסרים כל חוש פסיכולוגי. כשהם מפרסמים הכחשות כנגד העלילות שאויביהם טופלים עליהם, הם רואים חובה לעצמם למנותן ולפרטן בשורה ארוכה ומסימים בפסוק קצר: העלילות הללו הן קלוטות מן האויר. כמובן, אינם אלא מחזקים אותן בזכרונו של הקורא, שהרי הן חוזרות ונשנות ומתרשמות שוב. הפסוק הקצר של גוף ההכחשה משתכח לאחרי שעה קלה ומשתמרת בזכרוננו השורה האחרונה של העלילות המנויות באותה הכחשה.

והצרפתים פקחים הם גם בתכסיס זה: אינם הולכים ומונים את העלילות שטופלים עליהם האשכנזים אלא פוטרים אותן באמרה אחת תקיפה, בדרך קצרה של בטול כלאחר־יד. אף יודעים הם את הסוד הנפשי: הבא להאשימך, השכם והאשימו.

*

עם הגרמנים הוא עם אַ־פסיכולוגי. צא ובדוק את ספרותו: גדול בה מקצוע השירה לכל מיניה וקטן בה מקצוע הספור, הרשימה והרומן. אפילו הננס שבספרות צרפת עולה בכח־תפיסתו הפסיכולוגי על ענקי הספרות הגרמנית, על גתה, שילר, וכיוצא בהם.

על־כן אין הגרמנים מבינים לרוחם של עמים אחרים ואינם יודעים כיצד לשלוט עליהם. אפשר שאישיותם הקשה, הגדורה וסתומה מכל עבריה, מעכבת בכך. בכל אופן אינם ראויים לעסוק בפוליטיקה של מושבות־חוץ, בפוליטיקה קולונילית, ולפרוש את ממשלתם על אומות זרות. רק אנגליה הוכשרה לתעודה זו, לא משום שהיא צדקנית יותר מגרמניה אלא משום שהיא פקחית יותר ממנה וכחה עדיף ממנה לנצל את העמים ולהערים על מטרותיה, לעשות עָול בדרך נוחה עד שהעשוקים אינם מרגישים זמן רב בעושקיהם. הגרמנים מתעמלים ראשית־כל להרביץ את תרבותם בתוך האומות הזרות, כופים עליהן תורות ומצוות המקפחות את אפין הלאומי ומרגיזים על עצמם את מרין והתקוממותן של אלו. אולם האנגלים מניחים להן לחיות כמנהגן, אינם מתכונים לתקן את נפשן והם זהירים שלא לנגוע במסורותיהן ונמוסיהן, אפילו ברפש ובזוהמא שנעשו הרגל להן – ואין דעתם נתונה אלא על בזת מסים וארנוניות, על עסקי ממון ולא על עסקי רוח.

אלמלי היתה איזו זכות מוסרית למלוך על אומות ומדינות זרות שבמרחקים, הדין נותן שזכות זו תהא בידי אנגליה הפקחית, המבינה יפה לרוחם של רחוקים ויודעת לכלכל בטוב־טעם את צרכיהם הם עם כשהיא מפיקה תועלת מהם לצרכיה היא – ולא תהא זכות זו בידי גרמניה הגסה, צרת־העין והאַ־פסיכולוגית.

אבל זכות כזו אין לשום אומה ומדינה שבעולם.

*

אפשר שהגרמנים כבשו בתרבות את העומק והצרפתים רק את השטח. על־כל־פנים כבשו הצרפתים את השטח כבוש עמוק מאד. כמה שכבות של תרבות טעם ויופי אתה מוצא בשטחיותם זו, כמה מסוֹרה עמוקה כבושה בה.

*

אין לך דבר זר לרוחם של הגרמנים כמו ההומור. על־כן תביעותיו במקצוע זה עלובות הן ושנוי כל־שהוא מן ההרגל יש בו כדי לעורר את צחוקם. צא וראה את חגי־המַסֵכות שלהם: אין טעם בתלבשת, אין טפוסיות ואין אִנדיבידואליות. נוסח אחד לכולם. אבל הגרמני, חסר־ההומור, צוחק על כל דבר היוצא מן הסדר והרגיל.

*

הצרפתי הוא כל־כך מנומס וכל כך גדול בו הצורך הנפשי לבקש “סליחה”, עד שלפעמים הוא פוגע באדם כדי שיוכל להוציא את המלה החביבה עליו: פַּרדון.

*

אם גרמניה תנצח, יהיה נצחונה צרה לה וצרה לעולם. עִמו יתגבר שלטון הצבא ושעבוד העם בה עצמה ובארצות אחרות. אבל דוקא משום כך אין אסונו גדול. צרה שכל העולם משותף בה, אינה צרה: הואיל וסופה להבטל.

אם תנצח גרמניה, הרי זה יהיה נצחון של רֵאקציה גסה, בולטת, נראית לעין כל וממוששת ליד כל – על־כן אין סכנתו מרובה: הרי צפרני החיה גלויות לנו.

ואם ינצחו עמי־ההסכם, הרי זה יהיה נצחונו של השקר הגדול, שהשתמש בכלי־קדש של צדק ומשפט; נצחונה של צביעות הדמוקרטיה שתדע להעלים על מטרותיה החמסניות כדרכה ולכרוך מטלית של קדושה על גבי צפרניה החדות – על־כן סכנתו מרובה.

*

כל שלטון הוא סם־שכרון. ישנן אומות המוכשרות לשתות הרבה מסם זה ושלא להנזק בו ביותר – כגון אנגליה. וישנן אומות, שטִפה אחת יתרה משַכרתן – כגון גרמניה. לא לה שלטון־העולם; אין היא מוכשרת לו.

*

הגרמנים הם מרגלים מטבע בריתם. גם בשנים שכתקונן ללא מלחמה או מרידה בארצם, הם מחבבים עליהם את תפקיד הרִגול. כל אחד מהם רואה חובה לעצמו לבדוק אחרי חברו, לפשפש במעשיו ותהלוכותיו: מי משפחתו ומי הם ידידיו? במה עסקו ומהיכן מתפרנס? מי אהובתו ועד כמה מגיעים היחסים שבינו לבינה? וכדומה. כל האומה הגרמנית היא, לפי תכונת רוחה משטרה של בלשת…

*

הגרמני הוא מעין בַּצילוס. די להביא חילים גרמנים אחדים לאביסיניה כנגד האיטלקים או לערבב אותם בתוך גדוד הבולגרים הנחשלים – ורוח של גבורה תוקפת את כל החזית.

*

כל אחד משני הצדדים טוען: לא חפצתי במלחמה. מה זאת אומרת? כשהוא טוען: לא חפצתי בה – הריהו מודה שלא היה לו שום טעם ושום סבה למלחמה. ואם־כן, משום מה כל אחד מהם תובע עכשו ספוחה של איזו ארץ או שחרורה של איזו מדינה, כגון אלזס־לוטרינגיה? ומאידך־גיסא, אם יש לו תביעות עכשו, הרי היה לו טעם וסבה למלחמה זו, – ואי־אפשר אפוא שלא חפץ בה מעולם. כשם שאין רצון בלי גורם שלפניו, כך אין גורם בלי רצון שלאחריו.

*

שורת־ההגיון נותנת, שמעמד הצבא שואף תמיד למלחמה. שאלמלא זו, כל מציאותו של זה מתבדה למפרע וכל עמלו שעמל במכונה הענקית יצא לבטלה, והוא כולו מגוחך. רק המלחמה מצלת אותו מן הבזיון.

שורת־ההגיון נותנת: כשבני־אדם מכינים עצמם זמן רב לקראת איזו סכנה ומזמינים תריס כנגדה, סופם להיות רוצים בה כדי לחשוף את כחותיהם שנצטברו לשמה; ולא עוד אלא שהם מתאמצים לקרב אותה. כשם שהמטרה תובעת לה את אמצעיה, כך האמצעים תובעים להם את מטרתם שקדמו לה ונבראו בשבילה – והבלתי־רצוי שמבתחלה נעשה לבסוף רצוי, ההכרח המגונה נעשה צורך נפשי. הרי הושקעו כבר נכסים מרובים בכל אותן ההכנות, וטבע הענין מחיב שאנו שמחים לקראת השעה שהנכסים הללו מביאים פֵרות ויוצאים לידי תעודתם. קשה לנו ההכרה, שעבודת דורות מוטלת ללא־תועלת, ואנו משתדלים מדעת ושלא־מדעת לקרב את תשמישה גם כשאין אונס.

לפיכך, כשבני־אדם מכשירים עצמם ומזדינים בלי הפסק כנגד אפשרותה של מלחמה, היא פוסקת אחרי־כן להיות בחינת אפשרות בלבד והיא נעשית בחינת הכרחות.

מכאן תשובה על השאלה: מי אשם במלחמה? כל העמים, לרבות גם אלו שלא השתתפו בה.

*

בבחינת הכשרון הצבאי והמדות החילניות עולים הגרמנים המועטים על אויביהם המרובים. ולא משום שהכינו עצמם תמיד לקראת המלחמה – כולם הכינו עצמם לה – אלא משום שהכנותיה היו מעולות משֶל שונאיהם. כלום יש לקבול עליהם, אם אותה העבודה, שכל העמים טרודים בה, נעשתה על־ידי הגרמנים בחריצות ובשקדנות ולא מתוך עצלות וקלות־ראש דוגמת הצרפתים? כלום יש לתפוס עליהם, אם היו שוקדים כל ימיהם על שמושו הראוי של תקציב־המלחמה ולא בזבזו את הכסף ולא נגנב על־ידי הפקידים הגבוהים כדרך הרוסים? לגבי עצם ההכנה, הכנת המלחמה, כל העמים שוים; אלא שהללו עשו אותו מעשה רע כהוגן ומלאו את חובתם ביושר, והללו עשו אותו שלא כהוגן והוסיפו על גופו של המעשה הרע עוד מעשי תרמית ומעילה בשליחותם.

*

אסונה של גרמניה היא טפשותה. בבחינה מוסרית שני הצדדים שוים הם, שוים ברשעתם ואכזריותם, אלא שזה עושה את מעשיו המגונים מתוך כשרון, וזה – בלי כשרון. זה שולח צבא לארץ יון ומסביר הסברה יפה: חובתנו היא לסיע להעם שיוכל להגן על מדינתו וסדריה, וזה מכריז בפשטות גסה: שלחנו צבא לכבוש את הארץ.

אולם בבחינה מוסרית הרי יפה הפשטות הגסה מן הערמומית הדקה. על־כל־פנים אין חטאו של אדם גדול מחמת שלא ידע הלה להצניעו. בתולה זו, שכרסה בין שניה, אינה נופלת במוסרה מכל אותן הבתולות, היודעות להזהר בכגון זה…

*

משום מה אין השונאים מתחרים במעשי צדק ויושר כלפי שבויי מלחמה? כלום אין זה תכסיס יפה להרבות בשבויים?

אמנם זו קללתו של הרע, שהוא בוחל בטוב אפילו כשהוא מועיל לו.

*

ראה, עד היכן כחו של שקר מגיע. ב“רֶביוּ דֶ דֵי מונד” וגם בעתונים אחרים מן החשובים שבצרפת הולכים ומתפרסמים עכשו מאמרים מגדולי הסופרים, הבאים להעיד על הדמוקרטיות המבורכה של ארץ רוסיה וגומרים את ההלל על ה“צַר” שהוא אב (באַטיוּשקאַ) ופטרון לעמו, מֵצר בצרת בניו החביבים עליו כולם ודואג לטובתם של כל האזרחים בלי שום הבדל… והצרפתים הם מאמינים בני מאמינים, ילדים תמימים.

*

כדרך שקבצנים ממין ידוע גונבים ילדים ועושים אותן בעלי־מומים כדי לעורר על ידם חמלת אנשים ולאסוף הון, כך בֶּלגיה ממלאה עכשו אותו תפקיד של בעל־מום לטובתם של בעלי־ההסכם, שיודעים להשתמש בו לכל מעשי־ערמה המכניסים להם רֶוח גדול. כשאין השעה שוחקת להם במערכת־המלחמה, הם מזדרזים להציג לראוה את בעל־מום זה בשביל שיעורר רגשי חמלה ונקמה – ביחוד, בארצות הניטרליות – ובשביל שיפריע בעד כריתת־שלום מוקדמת.

*

בכל הארצות הניטרליות אין לך ארץ כשויציה, שהצביעות נתרבה בה כל־כך בימי המלחמה: צביעות שמתוך מרך־לב, כל־זמן שהגרמנים היו תקיפים, לא העיזה זו ללמד אף חובה כל־שהיא על הפגיעה בניטרליות של בּלגיה, אפילו לא בצנעה וק"ו בפרהסיה. עכשו כשתש כחם, היא יצאה מבין חגוי סלעיה ומצפצפת מתוך יהירות מוסרית אותו הפזמון הידוע על חלול הקדש של ניטרליות, כביכול.

*

איזה ערך מוסרי יש לכל אותם מעשי חמלה וצדקה של ארץ שויציה כלפי גולי בּלגיה העלוּבים, אם בו בזמן היא מתעלמת מצרות בני ישראל שנענו ענויים קשים על־ידי הצבא הרוסי וגורשו לאלפים ולרבבות מפולניה וליטה באכזריות שאין דומה לה? בכל טרחותי שטרחתי, לא עלה בידי לעורר את העתונים המעולים שבשויציה לפרסם אף ידיעה קצרה על מעשי החמס והרצח שעשתה ממשלת רוסיה באזרחיה היהודים; גם על נאומיהם של טובי הדוּמָה בנדון הפרעות ביהודים עברה עתונות זו בשתיקה גמורה או שהזכירה אותם דרך־אגב והסבירה לקהל, שהיהודים ראויים לכל אותן הצרות; כך התנהגה בנו ארץ הדמוקרטיה, ארץ החרות!

יכתב זה לדור אחרון.

*

אף זה יכתב לדורות.

ממשלות צרפת ואנגליה חסמו בעדנו את כל הדרכים שלא תגיע שועת עמנו אל הארצות הנאורות ולא יחולל שם הצַר וחילו. בלוֹקַדָה זו של דעת־הקהל הביאה לנו נזק לא פחות מן הנזק שהביאה לגרמנים הבלוֹקַדָה של צרכי־אוֹכל.

וראוי לצין. כשסופר אחד עמד לפני מיניסטר אנגלי להתאונן על הפרעות שביהודי רוסיה ובקשוֹ להשפיע לטובתם על מלכות־הברית שתעביר את הרעה מעליהם, השיב הלה מתוך תמימות מעושה: ודאי כל העובדות הללו שמנית כאן אין להן שום יסוד, שאלמלי כן הרי העתונות האנגלית היתה מתריעה עליהן. וכשאמר לו הסופר: מכאן אין ראיה, שהרי בלשת הצנזורה אוסרת על העתונות לפרסם עובדות כאלו – השיב המיניסטר מתוך חיוך קל: אמנם הצנזורה שלנו, מחמת שלא היתה נהוגה אצלנו עד כה, עדין מגששת באפלה ומכּון שנתנה לה רשות שוב אינה בודקת ונכשלת במעשי שטות, נחכה עד שתתרגל זו במלאכתה ותמצא את דרכה… לשוא חכינו.

*

רולַנד, פורֶל, ועוד כמה מן הגדולים במחנה הפַּציפיסטים שהכרתי לדעת, הם כל כך מלאים אהבה לכל האנושות כולה עד שלא נשתיר בנפשם בשביל צורך השנאה אלא חלקה עלובה: שנאה ליהודים. היהודים אינם עם ומותר לשנוא אותם קצת עם כל האהבה לכל העמים שבעולם. שאלמלא כן, מהיכן יתפרנס צורך־השנאה בשעה שנסתתמו כל הצנורות על־ידי אהבת־האנושות הגדולה?…

*

“האִדֵאַלות הטהורה” של האמריקנים במלחמה זו, משמעה שהיא טהורה מכל שאיפה לכבוש ארצות ומכל תביעה לאומית. לפיכך חטאה גדול ביותר ואין לו כפרה. אין היא באה על עסקי אומה ומדינה, אין לה שום טענה וחלק בסכסוך־העמים ואין לה קנינים באברופה להיות מגנת עליהם – היא נלחמת על עסקי ממון בלבד. מתכונת להבנות מחרבנו של עולם.

זוהי האדיאלות הטהורה של האמריקנים, שוילסון – בעל הבלוף הגדול – נעשה דַבר לה. וילהלם השני ופואנקרה הם לכל־הפחות בעלי־דין הרָבים את ריבם בגלוי; אבל צבוע זה, העושה עצמו דיָן ולובש אצטלא של מוכיח ועומד להוליך שולל את דעת־הקהל בלוחות של ארבע־עשרה מדות – הוא הגרוע שבכולם, רמאי שברמאים. מובטחני, עוד יבאו ימים ותגלה בשתו.

*

כל עולם־התרבות נזדעזע בגלל הריסת הקתּדרלה של רימס, אולם הוא צוהל לקראת טבח אנשים ואינו חש כלל בצביעותו. או אולי זו ממדותיהן של אומות־העולם שמפעל אמנותי גדול חשוב להן יותר מחיי בני־אדם?

*

נצחונן של ממלכות־ההסכם הוא נצחונה של דפלומטיה פקחית על כל כשרון ונסיון בשדה־קטל, נצחונה של ז’ורנליסטיקה ערומה על כל המדות העתיקות של גבורת־מלחמה. כך נעשו המוכים למנצחים.

*

היום נתפרסמו תנאי־השלום. הרהרתי: “שלום” זה מותר לאמרו בבית־המרחץ…

*

הצרפתים המחריבים – לאחר שלום־ורסיל – את המצודות הגדולות של התעשיה הגרמנית, אינם מעלים על דעתם שהם בונים בה בשעה מצודות אחרות לחיי האומה הגרמנית: מעודדים את רוחה על־ידי מעשי העול שהם עושים לה, מחזקים את אחדותה ומוסרים חרב בידה – לוטשים בעצמם כלי־זין חד בשבילה, כלי־זין של עשוקים, של דגל הצדק והמשפט. האין סכנתו של זה מרובה משֶל כל המצודות שבגרמניה?

*

פגשתי בילדי גרמניה, צנומי־הגוף וחורי־הפנים, שהובאו לכאן – לשויציה – כדי להצילם מן הרעב שבארצם. “היכן אביך?”, שאלתי אחד מהם. “נפל בשדה־מלחמה”. מיד וכל הילדים התחילו צועקים מתוך יהירות תמימה: “גם אבי נפל! גם אבי נפל!”. בקשתי בעיניהם איזה רושם של צער ותוגה, ולא מצאתיו. כבר נטמטם גם לבם של הקטנים.

“היש רעב בארצכם?”

“לא, לא… אין שום רעב. יש די והותר… אנחנו ננצח!” – ענו הילדים בקול אחד.

אף הקטנים שומרים על הסוד האיום של המולדת, סוד הרעב, שלא יוָדע בחוץ־לארץ ולא ישמח הצר.

*

עברה מרכבה על פצוע־מלחמה והפילתו תחתיה. קהל רב נאסף מכל העברים, הגברים מתעמלים להוציא את האמלל מתחת האופנים והנשים נאנחות ומיללות. והנה פרץ צחוק מתוך הקהל: לא כלום – נשברו רגלי־העץ…

מרירות עזה התלקחה בלב החגר. מעולם לא חש בעלבונו כמו בשעה זו. הוא שכב בעינים עצומות ולא יכל להביט בפני הנאספים, בשמחתם וצחוקם. פתאם התחיל צועק ובוכה: הוי, רגלי, רגלי! והראה באצבעו על הארכובה ולמעלה: הוי, כאן! מיד נשתתק הצחוק ונתעוררו שוב רחמי הקהל, שנזדרז לטפל בחגר מתוך חבה יתרה…

נקם בו העלוב את נקמתו ולעג לו בלבו.