אפשר לראות הקבָלה בין העם העברי והעם האשכנזי במאורעות החיצוניים של שעת מלחמה זו, הקבלה בין גורלנו התמידי אנו ובין גורלו הארעי הוא. מה האומה העברית מוקפת תדיר אויבים העומדים עליה לכלותה, כך האומה האשכנזית מוקפת עכשו אויבים רבים האומרים להשמידה. ומה האומה העברית נלחמת תדיר על קיומה באומץ רוח כנגד כל העולם, כך האומה האשכנזית עכשו. בכלל יש במצבו הארעי של העם האשכנזי מעין זעיר־אנפין ודמות דיוקנו של מצב עמנו במשך אלפים שנה. מי הוא העם היותר שנוא בעולם? תמיד היה זה עמנו, עתה נוסף לנו אח לצרה: העם האשכנזי. וכשם ששונאים תמיד את היהודים לא על חסרונותיהם אלא דוקא על מעלותיהם, בגלל מוסרם הנעלה וכשרונותיהם שעמדו להם לתפוס מקום בעולם ובגלל התורה שנתנו לאדם, כך שונאים עכשו את האשכנזים לא על חסרונותיהם אלא על מעלותיהם, בגלל שקדנותם וחריצותם שעמדו להם לתפס מקום בעולם הכלכלה ובגלל כבושיהם בתרבות ובתעשיה, וכדומה.

אולם במדה יותר גדולה נעשה לנו העם האשכנזי אח לצרה – בצרת העלילות. העלילות שמעלילים עתה על העם האשכנזי משתפות אותו עמנו בסגולה מיוחדה אחת של הנשמה האנושית. אנו היהודים תמהים ומשתוממים על החידה של עלילת־דם וכדומה: איך אפשר היה לבדות עלינו דבר שאין לו שום אחיזה? אפשר להפריז, לגזם, אבל בכל הפרזה וגוזמה יש שמץ אמת; אולם שקר גמור כעלילת־הדם, שראוי הוא להיות סמל של השקר המחלט – איך אפשר לו להתקים מאות בשנים? לו העלילו עלינו, שדתנו גוזרת על היהודי לא רק למלח את בשר הבהמה שהוא אוכל אלא גם להשרות חצי יום את גופו במלח כדי שלא תשאר טפת דם בבשרו של היהודי – יכלנו להבין אותה שטות הואיל ויש לה לכל־הפחות אחיזה כל־שהיא במה שאנו מצווים למלח בשר בהמה. אבל עלילה זו של שתית דם־אדם על עם הנזהר כל־כך בטפה של דם אפילו בביצה ושכל נפשו סולדת מפני צל צלה של שפיכת דמים – עלילה זו היא חידה פסיכולוגית נפלאה. אבל עוד גדולה ממנה החידה, שהרגיש בה אחד־העם. אם כל העולם מאמין באותה עלילה, שורת־הדין נותנת שנאמין בה כבר גם אנו. איך נעיז לחשוב שכל העולם הוא בדאי ושוטה? וכי יש להתפלא אם גם גוי חסיד מהרהר בלבו: אין בידי לחקור ולדרוש, אבל כֵּון שהעולם כולו סבור כך זה מאות בשנים, אי אפשר שלא תהא בכך אמת או לכל הפחות מקצת אמת. האין דין ההגיון נגדנו? והנה חידה זו נשנית עתה גם על העם האשכנזי. גם עליו מעלילים עתה עלילות קלוטות מן האויר שאין בהן אפילו שמץ אמת ואעפי"כ הן מתקבלות על הלב ובודאי יתקננו בו ותשארנה קללה לדורות ודין ההגיון יהא מסיע להן: אם כל העולם אומר כך, אי אפשר שיהא הכל שקר…

הן זו טיבה של העלילה: כל העקירות אינן עוקרות אותה כולה: Calomniez, calomniez, il en reste tuojours quelque-chose. ואף זאת הוא אחד מיסודות הקיום הערום של יצורי העלילה: אם מעלילים עליך ואתה בא להוכיח את צדקתך, אינך אלא נותן תקף לעלילה. Qui s’excuse, s’accuse.

אפילו ההוכחות כנגדה נעשות לה סם חיים. זה כחה של העלילה ואריכת ימיה.

רק אנו היהודים המנוסים בעלילות־שוא מוכשרים להכיר גם בטיב העלילות שמעלילים עתה על האשכנזים ולהשתתף בצערם. רק אנו היהודים מוכשרים להבין, שאפשר ולא יהיה שום יסוד לעלילות אפילו אם כל העולם מעיד עליהן ומאמין בהן; אמנם אפשר ואפשר, שכל העולם יהיה בַדאי ושוטה.

אנו מתפלאים ושואלים: זה אלפים שנה אנו חיים בתוך הגויים, ואף על פי כן הם מדברים עלינו דברים כאלו לא ראו פני יהודי מעולם וכאלו חיינו מעבר להרי חשך של איזה אי בודד. והנה אותה חידה פסיכולוגית נשנית עתה גם על העם האשכנזי. אפילו שכניו הבאים אתו במשא ומתן ויודעים את דרכי חייו ונימוסיו, מדברים עליו כעת דברים מוזרים ומאמינים בעלילות שמעלילים עליו כאלו לא ראו פרצוף אשכנזי מימיהם וכאלו היה העם האשכנזי איזה שבט פרא במדבר.

ויש לנו בשתוף זה משום: צרת חבר חצי נחמה. הן גם האשכנזים מרובה חלקם בעלילות שהעלילו עלינו. עכשו אף הם טועמים את טעמן. עכשו אף הם יודעים את ערכן של עלילות שכל העמים מטילים על עם אחד. מבשרם הם רואים עתה, מה ערכה של אותה הוכחה הטוענת: הן כל העולם אומר כך…

הַקְבָּלָה זו שיֶשנה עתה בין גורלו התמידי של עמנו וגורלו הארעי של עם אשכנז, אולי אף היא שגרמה להרמן כהן לבקש קרבת רוח בין שני העמים.

*

מכיר אני כמה גרמנים, השונאים את גרמניה ומעלילים על עמם עלילות קשות. וראה זה פלא: הללו הם לפי טיבם ורוחם גרמנים שלמים בכל המדות של אותו טפוס, השנוא כל־כך על העולם. כך שונאים הם את עצמם.

*

Chacun a les defauts de ses vertus

פחיתויותיו של הגרמני מותנות במעלותיו: כח עלומים וחוצפה בצדו, פשטנות ואמתיות המגעת עד לידי גסות, מוסריות של מדת הדין שאינה חוששת אף לאכזריות.

*

קשה עלי חברתם של גרמנים. כשאני מסב עמם על שלחן אחד, עלי להזהר זהירות מעולה בכל תנועה ובכל מגע. שמא פגעתי שלא במתכון בשרוולו או חס־ושלום נתקלה רגלי ברגלו, מיד הוא מתמלא חמה וקופץ את אגרופו ומוכן למלחמת־שנים.

כנגדו הצרפתי – אף כשפגעת ביבלת שברגלו, הוא מחיך ואומר: המשך־נא אדוני! (Continuez, Monsieur). כמה יפה תשובה זו, שיש בה משום מזיגה של נמוס ועקיצה בבת־אחת.

חביב עלי הצרפתי יפה־הרוח, הנוח לבריות, אולם מכבד אני יותר את הגרמני כבד־הרוח והקשה לבריות. כבדו הוא כובד מעמקים, קשיו קשי אישיות מוצקה. עדין הוא מלא כח גברות ולא נתרכך בתרבות מפונקה, והוא בועט.

*

זו מעלתם הגדולה של הגרמנים, מעלה מוסרית, שלא נתעטפו בטלית של חסידים ולא פרשו על מלחמתם איזה מסוה של צדק ויושר. אם שהם אומרים: אנו נלחמים מלחמת תנופה, ואם שהם אומרים: אנו נלחמים מלחמת הגנה – על־כל־פנים אינם מכריזים שהם נלחמים מלחמת מצוה לשם האנושות או לשם שחרור העמים של רוסיה, פולניה, ליטא, וכדומה.

*

אדוארד גרֵי עמד והסביר, שממלכת אנגליה לא הכניסה את ראשה במלחמה זו אלא מתוך הכרת חובה מוסרית: חס לה לחלל את חתימת־ידה שבכתב־האמנה בנדון חרות בלגיה.

יפה דרש – אבל מדוע אין אנגליה מקדשת מלחמה על רומיניה ואינה חוששת לחלול חתימת־ידה שבכתב־האמנה בנדון שויון־הזכויות של היהודים? וכמה עלבון בדבר, שאין היא מתבישת כלל בפני היהודים לנמק את מלחמתה נמוק מוסרי?

*

אלמלי טענו הצרפתים: אנו נלחמים על שחרור אלזס־לוטרינגיה – הייתי מודה בזכותם. עכשו שהם מעקמים את האמת ומגיסים דעתם לחלל את דגל הצדק והיושר ולהניפו על גבי מלחמתם כאלו לא באה בעקרה אלא כדי לשחרר את “האומות הקטנות” ולתקן מלכות שמים על פני הארץ – עכשו נקעה נפשי מהם.

אפשר שהגרמנים הם רוצחים יותר גדולים מאויביהם, אבל אויביהם הם שקרנים יותר גדולים מהם. ולדידי – רוצח ושקרן, רוצח עדיף.

השקרן המזיף חותמם של משפט וצדקה ועושה אותם כלי־זין לנכליו, הלה רצח את הנשמה. וכלום יש לך דבר מגונה מהערמה זו של קדושה על טבח עמים ונשיאת שם אלהים לשוא?

בעטיה של מעלה מוסרית זו, מעלת האמתיות הגסה, הפסידו את כבושיהם שכבשו בחרבם. עלה בידי זיפני־עולם לסמא את העינים ולרמות את הבריות – ומי יודע, מתי ישתפו השוטים ומתי תפקחנה עיני המרומים?

*

האשכנזים חסרים כל חוש פסיכולוגי. כשהם מפרסמים הכחשות כנגד העלילות שאויביהם טופלים עליהם, הם רואים חובה לעצמם למנותן ולפרטן בשורה ארוכה ומסימים בפסוק קצר: העלילות הללו הן קלוטות מן האויר. כמובן, אינם אלא מחזקים אותן בזכרונו של הקורא, שהרי הן חוזרות ונשנות ומתרשמות שוב. הפסוק הקצר של גוף ההכחשה משתכח לאחרי שעה קלה ומשתמרת בזכרוננו השורה האחרונה של העלילות המנויות באותה הכחשה.

והצרפתים פקחים הם גם בתכסיס זה: אינם הולכים ומונים את העלילות שטופלים עליהם האשכנזים אלא פוטרים אותן באמרה אחת תקיפה, בדרך קצרה של בטול כלאחר־יד. אף יודעים הם את הסוד הנפשי: הבא להאשימך, השכם והאשימו.

*

עם הגרמנים הוא עם אַ־פסיכולוגי. צא ובדוק את ספרותו: גדול בה מקצוע השירה לכל מיניה וקטן בה מקצוע הספור, הרשימה והרומן. אפילו הננס שבספרות צרפת עולה בכח־תפיסתו הפסיכולוגי על ענקי הספרות הגרמנית, על גתה, שילר, וכיוצא בהם.

על־כן אין הגרמנים מבינים לרוחם של עמים אחרים ואינם יודעים כיצד לשלוט עליהם. אפשר שאישיותם הקשה, הגדורה וסתומה מכל עבריה, מעכבת בכך. בכל אופן אינם ראויים לעסוק בפוליטיקה של מושבות־חוץ, בפוליטיקה קולונילית, ולפרוש את ממשלתם על אומות זרות. רק אנגליה הוכשרה לתעודה זו, לא משום שהיא צדקנית יותר מגרמניה אלא משום שהיא פקחית יותר ממנה וכחה עדיף ממנה לנצל את העמים ולהערים על מטרותיה, לעשות עָול בדרך נוחה עד שהעשוקים אינם מרגישים זמן רב בעושקיהם. הגרמנים מתעמלים ראשית־כל להרביץ את תרבותם בתוך האומות הזרות, כופים עליהן תורות ומצוות המקפחות את אפין הלאומי ומרגיזים על עצמם את מרין והתקוממותן של אלו. אולם האנגלים מניחים להן לחיות כמנהגן, אינם מתכונים לתקן את נפשן והם זהירים שלא לנגוע במסורותיהן ונמוסיהן, אפילו ברפש ובזוהמא שנעשו הרגל להן – ואין דעתם נתונה אלא על בזת מסים וארנוניות, על עסקי ממון ולא על עסקי רוח.

אלמלי היתה איזו זכות מוסרית למלוך על אומות ומדינות זרות שבמרחקים, הדין נותן שזכות זו תהא בידי אנגליה הפקחית, המבינה יפה לרוחם של רחוקים ויודעת לכלכל בטוב־טעם את צרכיהם הם עם כשהיא מפיקה תועלת מהם לצרכיה היא – ולא תהא זכות זו בידי גרמניה הגסה, צרת־העין והאַ־פסיכולוגית.

אבל זכות כזו אין לשום אומה ומדינה שבעולם.

*

אפשר שהגרמנים כבשו בתרבות את העומק והצרפתים רק את השטח. על־כל־פנים כבשו הצרפתים את השטח כבוש עמוק מאד. כמה שכבות של תרבות טעם ויופי אתה מוצא בשטחיותם זו, כמה מסוֹרה עמוקה כבושה בה.

*

אין לך דבר זר לרוחם של הגרמנים כמו ההומור. על־כן תביעותיו במקצוע זה עלובות הן ושנוי כל־שהוא מן ההרגל יש בו כדי לעורר את צחוקם. צא וראה את חגי־המַסֵכות שלהם: אין טעם בתלבשת, אין טפוסיות ואין אִנדיבידואליות. נוסח אחד לכולם. אבל הגרמני, חסר־ההומור, צוחק על כל דבר היוצא מן הסדר והרגיל.

*

הצרפתי הוא כל־כך מנומס וכל כך גדול בו הצורך הנפשי לבקש “סליחה”, עד שלפעמים הוא פוגע באדם כדי שיוכל להוציא את המלה החביבה עליו: פַּרדון.

*

אם גרמניה תנצח, יהיה נצחונה צרה לה וצרה לעולם. עִמו יתגבר שלטון הצבא ושעבוד העם בה עצמה ובארצות אחרות. אבל דוקא משום כך אין אסונו גדול. צרה שכל העולם משותף בה, אינה צרה: הואיל וסופה להבטל.

אם תנצח גרמניה, הרי זה יהיה נצחון של רֵאקציה גסה, בולטת, נראית לעין כל וממוששת ליד כל – על־כן אין סכנתו מרובה: הרי צפרני החיה גלויות לנו.

ואם ינצחו עמי־ההסכם, הרי זה יהיה נצחונו של השקר הגדול, שהשתמש בכלי־קדש של צדק ומשפט; נצחונה של צביעות הדמוקרטיה שתדע להעלים על מטרותיה החמסניות כדרכה ולכרוך מטלית של קדושה על גבי צפרניה החדות – על־כן סכנתו מרובה.

*

כל שלטון הוא סם־שכרון. ישנן אומות המוכשרות לשתות הרבה מסם זה ושלא להנזק בו ביותר – כגון אנגליה. וישנן אומות, שטִפה אחת יתרה משַכרתן – כגון גרמניה. לא לה שלטון־העולם; אין היא מוכשרת לו.

*

הגרמנים הם מרגלים מטבע בריתם. גם בשנים שכתקונן ללא מלחמה או מרידה בארצם, הם מחבבים עליהם את תפקיד הרִגול. כל אחד מהם רואה חובה לעצמו לבדוק אחרי חברו, לפשפש במעשיו ותהלוכותיו: מי משפחתו ומי הם ידידיו? במה עסקו ומהיכן מתפרנס? מי אהובתו ועד כמה מגיעים היחסים שבינו לבינה? וכדומה. כל האומה הגרמנית היא, לפי תכונת רוחה משטרה של בלשת…

*

הגרמני הוא מעין בַּצילוס. די להביא חילים גרמנים אחדים לאביסיניה כנגד האיטלקים או לערבב אותם בתוך גדוד הבולגרים הנחשלים – ורוח של גבורה תוקפת את כל החזית.

*

כל אחד משני הצדדים טוען: לא חפצתי במלחמה. מה זאת אומרת? כשהוא טוען: לא חפצתי בה – הריהו מודה שלא היה לו שום טעם ושום סבה למלחמה. ואם־כן, משום מה כל אחד מהם תובע עכשו ספוחה של איזו ארץ או שחרורה של איזו מדינה, כגון אלזס־לוטרינגיה? ומאידך־גיסא, אם יש לו תביעות עכשו, הרי היה לו טעם וסבה למלחמה זו, – ואי־אפשר אפוא שלא חפץ בה מעולם. כשם שאין רצון בלי גורם שלפניו, כך אין גורם בלי רצון שלאחריו.

*

שורת־ההגיון נותנת, שמעמד הצבא שואף תמיד למלחמה. שאלמלא זו, כל מציאותו של זה מתבדה למפרע וכל עמלו שעמל במכונה הענקית יצא לבטלה, והוא כולו מגוחך. רק המלחמה מצלת אותו מן הבזיון.

שורת־ההגיון נותנת: כשבני־אדם מכינים עצמם זמן רב לקראת איזו סכנה ומזמינים תריס כנגדה, סופם להיות רוצים בה כדי לחשוף את כחותיהם שנצטברו לשמה; ולא עוד אלא שהם מתאמצים לקרב אותה. כשם שהמטרה תובעת לה את אמצעיה, כך האמצעים תובעים להם את מטרתם שקדמו לה ונבראו בשבילה – והבלתי־רצוי שמבתחלה נעשה לבסוף רצוי, ההכרח המגונה נעשה צורך נפשי. הרי הושקעו כבר נכסים מרובים בכל אותן ההכנות, וטבע הענין מחיב שאנו שמחים לקראת השעה שהנכסים הללו מביאים פֵרות ויוצאים לידי תעודתם. קשה לנו ההכרה, שעבודת דורות מוטלת ללא־תועלת, ואנו משתדלים מדעת ושלא־מדעת לקרב את תשמישה גם כשאין אונס.

לפיכך, כשבני־אדם מכשירים עצמם ומזדינים בלי הפסק כנגד אפשרותה של מלחמה, היא פוסקת אחרי־כן להיות בחינת אפשרות בלבד והיא נעשית בחינת הכרחות.

מכאן תשובה על השאלה: מי אשם במלחמה? כל העמים, לרבות גם אלו שלא השתתפו בה.

*

בבחינת הכשרון הצבאי והמדות החילניות עולים הגרמנים המועטים על אויביהם המרובים. ולא משום שהכינו עצמם תמיד לקראת המלחמה – כולם הכינו עצמם לה – אלא משום שהכנותיה היו מעולות משֶל שונאיהם. כלום יש לקבול עליהם, אם אותה העבודה, שכל העמים טרודים בה, נעשתה על־ידי הגרמנים בחריצות ובשקדנות ולא מתוך עצלות וקלות־ראש דוגמת הצרפתים? כלום יש לתפוס עליהם, אם היו שוקדים כל ימיהם על שמושו הראוי של תקציב־המלחמה ולא בזבזו את הכסף ולא נגנב על־ידי הפקידים הגבוהים כדרך הרוסים? לגבי עצם ההכנה, הכנת המלחמה, כל העמים שוים; אלא שהללו עשו אותו מעשה רע כהוגן ומלאו את חובתם ביושר, והללו עשו אותו שלא כהוגן והוסיפו על גופו של המעשה הרע עוד מעשי תרמית ומעילה בשליחותם.

*

אסונה של גרמניה היא טפשותה. בבחינה מוסרית שני הצדדים שוים הם, שוים ברשעתם ואכזריותם, אלא שזה עושה את מעשיו המגונים מתוך כשרון, וזה – בלי כשרון. זה שולח צבא לארץ יון ומסביר הסברה יפה: חובתנו היא לסיע להעם שיוכל להגן על מדינתו וסדריה, וזה מכריז בפשטות גסה: שלחנו צבא לכבוש את הארץ.

אולם בבחינה מוסרית הרי יפה הפשטות הגסה מן הערמומית הדקה. על־כל־פנים אין חטאו של אדם גדול מחמת שלא ידע הלה להצניעו. בתולה זו, שכרסה בין שניה, אינה נופלת במוסרה מכל אותן הבתולות, היודעות להזהר בכגון זה…

*

משום מה אין השונאים מתחרים במעשי צדק ויושר כלפי שבויי מלחמה? כלום אין זה תכסיס יפה להרבות בשבויים?

אמנם זו קללתו של הרע, שהוא בוחל בטוב אפילו כשהוא מועיל לו.

*

ראה, עד היכן כחו של שקר מגיע. ב“רֶביוּ דֶ דֵי מונד” וגם בעתונים אחרים מן החשובים שבצרפת הולכים ומתפרסמים עכשו מאמרים מגדולי הסופרים, הבאים להעיד על הדמוקרטיות המבורכה של ארץ רוסיה וגומרים את ההלל על ה“צַר” שהוא אב (באַטיוּשקאַ) ופטרון לעמו, מֵצר בצרת בניו החביבים עליו כולם ודואג לטובתם של כל האזרחים בלי שום הבדל… והצרפתים הם מאמינים בני מאמינים, ילדים תמימים.

*

כדרך שקבצנים ממין ידוע גונבים ילדים ועושים אותן בעלי־מומים כדי לעורר על ידם חמלת אנשים ולאסוף הון, כך בֶּלגיה ממלאה עכשו אותו תפקיד של בעל־מום לטובתם של בעלי־ההסכם, שיודעים להשתמש בו לכל מעשי־ערמה המכניסים להם רֶוח גדול. כשאין השעה שוחקת להם במערכת־המלחמה, הם מזדרזים להציג לראוה את בעל־מום זה בשביל שיעורר רגשי חמלה ונקמה – ביחוד, בארצות הניטרליות – ובשביל שיפריע בעד כריתת־שלום מוקדמת.

*

בכל הארצות הניטרליות אין לך ארץ כשויציה, שהצביעות נתרבה בה כל־כך בימי המלחמה: צביעות שמתוך מרך־לב, כל־זמן שהגרמנים היו תקיפים, לא העיזה זו ללמד אף חובה כל־שהיא על הפגיעה בניטרליות של בּלגיה, אפילו לא בצנעה וק"ו בפרהסיה. עכשו כשתש כחם, היא יצאה מבין חגוי סלעיה ומצפצפת מתוך יהירות מוסרית אותו הפזמון הידוע על חלול הקדש של ניטרליות, כביכול.

*

איזה ערך מוסרי יש לכל אותם מעשי חמלה וצדקה של ארץ שויציה כלפי גולי בּלגיה העלוּבים, אם בו בזמן היא מתעלמת מצרות בני ישראל שנענו ענויים קשים על־ידי הצבא הרוסי וגורשו לאלפים ולרבבות מפולניה וליטה באכזריות שאין דומה לה? בכל טרחותי שטרחתי, לא עלה בידי לעורר את העתונים המעולים שבשויציה לפרסם אף ידיעה קצרה על מעשי החמס והרצח שעשתה ממשלת רוסיה באזרחיה היהודים; גם על נאומיהם של טובי הדוּמָה בנדון הפרעות ביהודים עברה עתונות זו בשתיקה גמורה או שהזכירה אותם דרך־אגב והסבירה לקהל, שהיהודים ראויים לכל אותן הצרות; כך התנהגה בנו ארץ הדמוקרטיה, ארץ החרות!

יכתב זה לדור אחרון.

*

אף זה יכתב לדורות.

ממשלות צרפת ואנגליה חסמו בעדנו את כל הדרכים שלא תגיע שועת עמנו אל הארצות הנאורות ולא יחולל שם הצַר וחילו. בלוֹקַדָה זו של דעת־הקהל הביאה לנו נזק לא פחות מן הנזק שהביאה לגרמנים הבלוֹקַדָה של צרכי־אוֹכל.

וראוי לצין. כשסופר אחד עמד לפני מיניסטר אנגלי להתאונן על הפרעות שביהודי רוסיה ובקשוֹ להשפיע לטובתם על מלכות־הברית שתעביר את הרעה מעליהם, השיב הלה מתוך תמימות מעושה: ודאי כל העובדות הללו שמנית כאן אין להן שום יסוד, שאלמלי כן הרי העתונות האנגלית היתה מתריעה עליהן. וכשאמר לו הסופר: מכאן אין ראיה, שהרי בלשת הצנזורה אוסרת על העתונות לפרסם עובדות כאלו – השיב המיניסטר מתוך חיוך קל: אמנם הצנזורה שלנו, מחמת שלא היתה נהוגה אצלנו עד כה, עדין מגששת באפלה ומכּון שנתנה לה רשות שוב אינה בודקת ונכשלת במעשי שטות, נחכה עד שתתרגל זו במלאכתה ותמצא את דרכה… לשוא חכינו.

*

רולַנד, פורֶל, ועוד כמה מן הגדולים במחנה הפַּציפיסטים שהכרתי לדעת, הם כל כך מלאים אהבה לכל האנושות כולה עד שלא נשתיר בנפשם בשביל צורך השנאה אלא חלקה עלובה: שנאה ליהודים. היהודים אינם עם ומותר לשנוא אותם קצת עם כל האהבה לכל העמים שבעולם. שאלמלא כן, מהיכן יתפרנס צורך־השנאה בשעה שנסתתמו כל הצנורות על־ידי אהבת־האנושות הגדולה?…

*

“האִדֵאַלות הטהורה” של האמריקנים במלחמה זו, משמעה שהיא טהורה מכל שאיפה לכבוש ארצות ומכל תביעה לאומית. לפיכך חטאה גדול ביותר ואין לו כפרה. אין היא באה על עסקי אומה ומדינה, אין לה שום טענה וחלק בסכסוך־העמים ואין לה קנינים באברופה להיות מגנת עליהם – היא נלחמת על עסקי ממון בלבד. מתכונת להבנות מחרבנו של עולם.

זוהי האדיאלות הטהורה של האמריקנים, שוילסון – בעל הבלוף הגדול – נעשה דַבר לה. וילהלם השני ופואנקרה הם לכל־הפחות בעלי־דין הרָבים את ריבם בגלוי; אבל צבוע זה, העושה עצמו דיָן ולובש אצטלא של מוכיח ועומד להוליך שולל את דעת־הקהל בלוחות של ארבע־עשרה מדות – הוא הגרוע שבכולם, רמאי שברמאים. מובטחני, עוד יבאו ימים ותגלה בשתו.

*

כל עולם־התרבות נזדעזע בגלל הריסת הקתּדרלה של רימס, אולם הוא צוהל לקראת טבח אנשים ואינו חש כלל בצביעותו. או אולי זו ממדותיהן של אומות־העולם שמפעל אמנותי גדול חשוב להן יותר מחיי בני־אדם?

*

נצחונן של ממלכות־ההסכם הוא נצחונה של דפלומטיה פקחית על כל כשרון ונסיון בשדה־קטל, נצחונה של ז’ורנליסטיקה ערומה על כל המדות העתיקות של גבורת־מלחמה. כך נעשו המוכים למנצחים.

*

היום נתפרסמו תנאי־השלום. הרהרתי: “שלום” זה מותר לאמרו בבית־המרחץ…

*

הצרפתים המחריבים – לאחר שלום־ורסיל – את המצודות הגדולות של התעשיה הגרמנית, אינם מעלים על דעתם שהם בונים בה בשעה מצודות אחרות לחיי האומה הגרמנית: מעודדים את רוחה על־ידי מעשי העול שהם עושים לה, מחזקים את אחדותה ומוסרים חרב בידה – לוטשים בעצמם כלי־זין חד בשבילה, כלי־זין של עשוקים, של דגל הצדק והמשפט. האין סכנתו של זה מרובה משֶל כל המצודות שבגרמניה?

*

פגשתי בילדי גרמניה, צנומי־הגוף וחורי־הפנים, שהובאו לכאן – לשויציה – כדי להצילם מן הרעב שבארצם. “היכן אביך?”, שאלתי אחד מהם. “נפל בשדה־מלחמה”. מיד וכל הילדים התחילו צועקים מתוך יהירות תמימה: “גם אבי נפל! גם אבי נפל!”. בקשתי בעיניהם איזה רושם של צער ותוגה, ולא מצאתיו. כבר נטמטם גם לבם של הקטנים.

“היש רעב בארצכם?”

“לא, לא… אין שום רעב. יש די והותר… אנחנו ננצח!” – ענו הילדים בקול אחד.

אף הקטנים שומרים על הסוד האיום של המולדת, סוד הרעב, שלא יוָדע בחוץ־לארץ ולא ישמח הצר.

*

עברה מרכבה על פצוע־מלחמה והפילתו תחתיה. קהל רב נאסף מכל העברים, הגברים מתעמלים להוציא את האמלל מתחת האופנים והנשים נאנחות ומיללות. והנה פרץ צחוק מתוך הקהל: לא כלום – נשברו רגלי־העץ…

מרירות עזה התלקחה בלב החגר. מעולם לא חש בעלבונו כמו בשעה זו. הוא שכב בעינים עצומות ולא יכל להביט בפני הנאספים, בשמחתם וצחוקם. פתאם התחיל צועק ובוכה: הוי, רגלי, רגלי! והראה באצבעו על הארכובה ולמעלה: הוי, כאן! מיד נשתתק הצחוק ונתעוררו שוב רחמי הקהל, שנזדרז לטפל בחגר מתוך חבה יתרה…

נקם בו העלוב את נקמתו ולעג לו בלבו.

שאני, אלי. תפלתי נתקבלה ואנכי שכחתי את בקשתי על סער וקרב. והטחתי דברים כנגדך על שאתה מטרידני מעולם המחשבה והשלוה.

*

יש והבריות נראים לי כקפודים זקופי מחטים, ואנו צריכים לאומנות מיוחדה בשביל להתלמד ולהתרגל לעבור ביניהם בשלום.

*

צווי פנימי גוזר עלי: לך ועורר חיים ישֵנים, לך וערער את מנוחת האנשים, הָטל סער בנפשם, הבער אש בתוכה – ישתוללו בשכרון־חמדה ויתלבטו לבטי יצרים עד שיכוו בגחלתם.

יש ואני מהרהר אחרי שליחותי: למה אני מסית בהם את השטן, ומביא יסורים עליהם? אבל אני מניח את דעתי: זו מצות פריה ורביה של הרוח וזה רצונו של הבורא, המצמיח חיים ומרבה עמל בעולם. כל שחייו מרובים, צערו מרובה.

בחנתי את מעשי והכרתי, שאותו צווי שולט בי גם שלא להנאתי. הרבה נשים עוררתי, זעזעתי ראשית זעזועיהן, הדלקתי בהן את האש הראשונה, התמימה, ולא השתמשתי בה. מלאתי את תפקידי, מעין תפקיד של מילדת, ונפניתי לעשות את שליחותי בנפש אחרת. זרעתי ולא קצרתי, והנחתי לאחרים להנות מן הפֵרות הבשולים…

עמי, מתי אזכה לראותך עז וחזק – ואוכל להקדיש עליך מלחמה, עליך ועל אלהיך. רואה אני אותך תמיד מעונה ומנוגע ואת אלהיך משוקץ, ורפו ידי והשמיטו כלי־זינן המוכן לך מכבר. עד מתי יגין עלבונך עליך? חזק – ואתחזק כנגדך!

*

נצחתי את המציאות. פשטתי את כתּנתה והכרתי, שהכל בה שאול ממני, הכל בה משֶל רוחי.

*

רגיל אני לאבד כל יום איזה דבר ורגיל אני להתנחם ולאמר לעצמי: מוטב לך שכְלי־חפצך ינטלו ממך עד שאתה נִטל מהם.

*

אני מרגיש את עצם מציאותי כחזיון פלא.

*

מקום־לדתם של רעיונותי אינו במח, אולם גם לא בלב. בקשתי ועדין לא מצאתי את קן חייהם.

*

למה נולדתי בתקופה זו של תנועה ותחיה לאומית, המטילה עלי חובות של צבוריות ודוחקת את רגלי שכינתה של המחשבה?

אין המחשבה גדֵלה אלא במרחק אלפי פרסאות מן האדם.

*

כל יום אני שר עם אלהים ועם השטן וכל יום אני משלים עם שניהם והם דרים בי בכפיפה אחת, אור אפולון ושכרון דיוניסוס, הסתכלות־נצח תוך כדי תאות־בשרים – היש תקנה ליסורי זווג משונה זה? הוי, האל והשטן הם בדמי, בכל טִפת דמי, היש תקנה לי?

*

כזַגרֶאוס, האל הקרוע, שפזר עצמו בכל העולם והריהו מתגעגע תמיד לאחדותו, לכנס ולאחה את קרעיו, כך אני נע ונד תמיד ומבקש את אבדת עצמי.

*

נתּן לי כח הסבל כנגד הצער הגדול, אבל אין בי כח־סבלנות בפני אנשים קטנונים ומעשים פעוטים. אפשר שהם מרגיזים אותי ביותר, משום שמציאותם הפחותה מעוררת בי איזה רגש של גאוה בפניהם, הננסים, – וכשאני מתמרמר אליהם איני לכאורה אלא מתמרמר על עצמי ועל גאותי.

*

כשאותן הדאגות הקטנות, דאגות פרנסה וכדומה, תוקפות עלי ביותר, הריני נפטר מהן בהרהור קל: אפשר שאמות בקרוב ונמצא שבכדי דאגתי ולחנם מררתי את ימי המועטים, ולמה אמות כשוטה?

*

קשה לי לכתוב באותו קולמוס עברית ולועזית. הוא מתקלקל או נשבר תכף ליציאתו מידי שמוש זה לידי שמוש זה. וכיצד אפשר לנפש האדם לחיות בכפלות לאומית ושלא תתקלקל או תשבר?

*

צר לי לראות אנשים קטנים עושים מעשים גדולים כהרצל, ולא עוד אלא שהם מצליחים יותר ממנו. עלובה ההסטוריה כעלבונו של כח פריה ורביה שנתּן לכל אדם, עד שפעמים הפחותים מולידים בני־עליה.

*

אני מבקש ממך, אלהים, שלא תעשני רועה לעדר, מורה־דרך לצבור. אי־אפשר לפרנָס ולדַבָּר שלא יהא נפגע ביהירות ואי־אפשר לו בלי מקצת שקר והערמה, אם מדעת ואם שלא־מדעת; שכן אין הוא יודע טהרה של בדידות. על־כן מוטב לו לאדם להיות בין המונהגים מלהיות בין המנהיגים.

אפילו המעולים שבפרנסי־הצבור ראויים לעלות לגרדום.

*

המוסר שבי נובע מתוך אהבת־עצמי: מתוך שאני להוט אחרי הנאת־חרות ובורח מכל שעבוד של יחס לאנשים, בין יחס של רעות ובין יחס של איבה. הריני זהיר שלא לבוא עם שום איש לידי סכסוך כל־שהוא. כך נובעת הותרנות שלי לא מתוך אהבת־האדם אלא מתוך שנאת־האדם, המונעת אותי מכל דבר שיש בו כדי להדביק בנפשי לחלוחית דבק של מגע־ומשא עם הבריות. תדע, אין לך קשר מתמיד כיחס הנגודים והסכסוכים שבין אדם לחברו, ואין לך תריס כנגד התחברות זו אלא השלום.

*

נקטה נפשי בבקרת של זמננו, זו הטובה והמתוקה שאינה יודעת אלא לפזר תהלות ותשבחות. מקוה אני שאנצל מדובשניותה הנוזלת ועוד אעלה עלי את חמתה – לכשאקרע את צעיף חיי, ותבָהל.

לפני שבע שנים גליתי והבעתי את הרעיון הגדול על פעולותיהן הסמויות של הפעָלות כבושות (“Abreagierung des Affekts”), והוא שלט בי בכל מחשבותי על חיי הנפש של היחיד והצבור – והיום נודע לי שאותו רעיון הוא עִקר חדושה של תורת פרויד ונעשה אבן־פנה בפסיכולוגיה. צר לי שלא נתתי לו בשעתו פרסום בלשון אחרת, שהחכמים נזקקים לה, ויודע אני שצער זה סמן רע הוא לי.

*

שומר בית־הקברות פתח קבר חדש והוציא מפי המת את שִניו התותבות, שני־זהב – היש בידי המוסר להכריע, אם חטא זה במעשהו או עשה צדקה בהצילו את הרכוש לתועלת החיים?

*

על מה אני מתחטא? לא על שמלאתי את תאותי, אלא על שמלאתי אותה לפרקים שלא־כראוי: על שבשעת־חולשה הייתי מסתפק גם בממלאי־מקום של ספוקים, בסוּרוֹגַטים עלובים; על שהנמכתי את קומתן של תביעותי הסוערות וקצצתי את כנפיהן מתוך שלא היתה בי הגבורה לעמוד בפניהן ולצפות לגאולה ההוגנת לו; על שהשתמשתי בכח־הדמיון כדי לתקן את הלקוי שבמציאות ולפיס את נשמתי בהערמה על עצמי.

פעמים נדמה לי, בשעות של ירידה נפשית, שאין אני ראוי לספוקים יפים ואין לי הזכות לברור את המשובחים שבהם, והסתפקתי במועט. הסתפקות זו היא חטאי הגדול.

*

עתים ואני רואה את הצבור כעין בית־מרחץ, שבו מתחברים הבריות בזוהמתם המשותפת, היורדת מגופים שונים ומתכנסת למקום אחד…

מה עסוקי בחברה? היא משמשת לי מקום להרֵק בו את הפסולות של נשמתי וכמו לעשות את צרכיה הקטנים. את הטוב ואת היפה שבה היא גונזת לעצמה ברשות־היחיד שלה, ואת הרע והמגונה שבה היא מוציאה אל רשות־הרבים, מדיחה את זוהמתה ונטהרת וחוזרת אל משכנה.

*

הרבה מרשימותי הן ילידות־חוץ, נולדו לי בתוך הלוכי בתוך המון בני אדם, כמו בהסח־הדעת, ונרשמו תוך כדי הליכה – ועל־כן חביבות הן עלי.

*

יודע אני אנשים, שהזמינו עצמם לדרוש דרשה ארוכה באספת־מחאה כנגד פרעות ביהודים, וכשנתקבלה ידיעה שהשמועות ע"ד פרעות לא נתאמתו – נצטערו הדברנים על בטולן של דרשותיהם.

*

כששמעתי בראשונה את שמי בצרוף הכנוי סופר, נזדעזעתי כאילו נשכני נחש. מה לי ולאותה כנופיה? מה לי ולאותה אומנות בזויה? עכשו הורגלתי בשם־גנאי זה, ואיני חש.

*

חזקה בי יותר מדי הנטיה להתחדשות. איני חס לשרוף כל נכסי נפשי, כדי להשתחרר מעצמי שנתישן על עצמי. כפֶניקס זה, שבימי זקנתו הוא מביא עלי־בשמים לתוך קנו, מעמיד את פניו כנגד השמש ומבעיר את העלים במשק־כנפיו ונשרף בהם – כדי להוָלד מחדש מתוך אפרו.

כשהייתי בן שמנה עשרה קפצה עלי פתאום זקנה של כבדות ותוגה והרבה שנים לא ידעתי שוב חיי רעננות ומעוף. והנה חזרו לי ימי נעורי, משנה־נעורים, וכל שאני הולך ומזקין, אני נעשה צעיר יותר, כאילו נהפך עלי סדר־העולם.

*

הרבה נלחמתי עד שפרקתי מעל נשמתי את סבל־הירושה של אבותי הגדולים, שלשלת ארוכה של גאוני ישראל, חסידים וצדיקים, שדמות־דיוקנם עמדה לפני תמיד כמחיצה איומה ביני ובין שכינתי, שכינת החמדה. הרבה נאבקתי ברוחות מתים־חיים עד שטהרתי את דמי מירושת מוסר של דורות ונעשיתי אדון לעצמי. עכשו אני מלא רחשי תודה לאבותי: אלמלא הם ומלחמתי בהם, אפשר לא הייתי טועם טעם קדושה בעולם החטא ובמצוותיו.

*

בעל־ביתי הוא אכר טוב־לב, אולם איני יכול להיפטר מן המחשבה, שאלמלי היה לו לבחור היה בוחר במותי מאשר במות פרתו. והריני מרגיש עצמי בודד.

אולם כשאני מתעמק באותה מחשבה זרה, אני מוצא: זה הוא היחס הרגיל שבין אדם לחברו…

*

רע לי, רע לי. דלל מעיני, נתרושש עולמי, זה שנים שנשמתי עמדה ונתאבנה. הכרתי במך ערכי ואין לבי לא לחמדה ולא לעבודה. אמרתי למצוא נוחם בעבָרי ולהאחז בו. דפקתי בכל שערי חיי הגדולים שחייתי לפנים ואף הם מוגפים לפני; זר אני להם. אין בי אף מן המרירות להניק לי קצת חיות.

מי רמני לחשוב, שאני הולך וגדל ועושה פֵרות? היכן פֵרותי? מי רמני לחשוב, שאני עושה איזה מעשים? היכן מעשי? כלום בא על־ידי בעולם אפילו שנוי כל־שהוא? הפחות שבפחותים, שעסק באיזה עסק גס, פתח לו איזו חנות או יסד איזו חברה, הרי פעל במעשה אחד יותר משפעלתי אני בכל ימי ורשומו נכר, ואני מה?

וכי יש לי עוד הזכות להנזר מן הצבור ולפרוש מעולם המעשה? ירדתי – ולמה איני יוצא להטמא עם הטמאים ולקנות לי קנינים בחיים כמותם? ירדתי – ואין לי שוב הזכות להתענה.

*

משבחים אותי הבריות: נעשית שקדן בשדה הספרות לאחר שנים רבות של שתיקת בטלה. אין הללו יודעים שאין אני מפרסם עכשו את דברי אלא מפני שעצלות באה עלי או ימי ירידה באו לי וחדלתי כבר מלכתוב, והריני עושה ליקבידֵציה לנכסַי שצברתי באותן השנים של בטלה ושתיקה.

*

מחשבותי הן בדמי. אפילו רעיונותי המָפשטים טבולים כולם בדם.

*

חייתי את המִתּוס של אהבה.

*

כסבור הייתי, שאין אני מתחרט לעולם על מעשי. אולם מצאתי, שחיי טבועים בסגנון של תקופיות ואיני יודע תהות על המעשים של אותה תקופה שאני עומד בה שנים רבות, אבל בכל תקופה אני מתחרט על התקופה שלפניה. זאת אומרת, חיי מסוגננים סגנון של שִטות שִטות בנפש ואין הם יודעים חרטה בתוך שטתם הארוכה אלא מעֵבר לה. על־כן חרטותי מועטות.

*

מכיר אני אדם זריז ומהיר כל־כך בחייו, עד שהוא מתרגז על אשתו כשהיא משהה את העובר במעיה תשעה חדשים שלמים… כמדומני, ישנם גם כמה סופרים ממין זה, שאין להם כח־הסבלנות לגבי הריונם עצמם ודרכם להפיל סנדל מתוך זריזות יתרה.

*

כל טיול בהרים מביא לי ברכה מרובה. כאלו קטפתי פרחים במרומים ואני שב וצרור מחשבות נאות בידי.

*

כמדומני, זה מאות בשנים לא עמד לנו אדם גדול כהרמן כהן. גאון הוא לא במחשבה בלבד, גאון הוא גם בטֶמפרמנט שלו.

וכלום נכרת מציאותו בעולמנו העברי? עדין מושלים בו הפלוסופים, כביכול, רנ“ק, אחה”ע, מי"ב, וכיוצא בהם. הוי, הגיטו!

*

יש ואני עומד לפני חזיון היהדות כמו לפני פלא גדול. יותר שאני לומד אותה, פחות אני מבין אותה.

*

אני מונה את ימי משעה שאבד לי אלי. בכיתי בלילות וביום הלכתי שומם, עברו שנים ונולדתי מחדש.

*

נזכרתי במאורע גדול שבחיי, בהתגלותו הראשונה של אין־הסוּף. עברתי על פני חנות וראיתי בחלונה קופסה של מיני ממתקים ועליה מצוירת תמונת ילד, האוחז בידו קופסה כזו ועליה מצוירת שוב תמונת ילד וקופסה בידו ושוב אותה תמונה – והרהרתי: הרי זה ציור אין־סופי, ציור המחיֵב בתכונתו ללכת ולציר אותה קופסה במספר של תמונות לאין־סוף, אחת כנוסה מחברתה, אחת קטנה מחברתה, ולעולם לא יהא הציור נשלם בכח אלא בפועל, מחמת שהוא הולך ומתקטן עד כדי טשטוש.

מחשבה זו הטרידה אותי כל הלילה, כל חושי נשתקעו בחזיון המאיֵם של אין־הסוף עד כדי התפשטות הגשמיות והסתלקות הגבולים – פתאום הרגשתי שאני יוצא מדעתי, פקחתי את עיני והדלקתי נר, ונצלתי.

*

קשה לי לעמוד על המֵלודיה של נשמתי. אין היא נתפסת בקו ישר אלא בקו מתפתל של הרכבה עליונה, המאחדת בתוכה נגודים מרובים וסתירות קשות. דומה, המלודיה של נשמתי אינה בת נשימות קצרות ויש לה הרִתּמוס המסובך והמוצנע של הרמוניה, במובנה המוסיקלי.

תרס"ז.

הריני נותן הודיה לטבע, שחנני בתכונה שאינה יודעת חטא. ממלכת היצרים שלי היא כולה שלמה בתוך עצמה. שלמה בכל פרפורי נגודיה וסתירותיה; תביעותיה גדולות ואינן מתפשרות, אינן מתפיסות בספוקים שאינם מכוונים להן – אינן חוטאות לעצמן, למחלט שבהן. ואין לך חטא גדול מחטא היחוסיות, חטא הפשרנות.

מדת־אמת זו של יצרי מגנת עלי. מדת־הדין שבהם העניקה לי אותו הכח המוסרי של אי־מוסריות. והריני נותן שבח לטבע, שחנני בתכונת־חמדה בריאה וטָבע את עולם ההנאות שלי בחותם הצדק, עד שאין נפשי עשויה כלל להֵנות מן הרע והכעור ואינה זקוקה לכבישת יצרים.

*

אני להוט אחרי מאורעות בלתי־שכיחים וכל חיי הם חיים של אֵרען, אֵבענטויערער בלע"ז. אף הפלוסופיה היא לי מעין אוֹרע, אֵבּענטויער.

*

יש שבפגישתי הראשונה עם איזה אדם, הריני מרגיש אותו פתאום בכל ישותו ובסקירה אחת אני גולל לפניו את פרשת חייו, החיצוניים והפנימיים, מספר לו את קורותיו ומאורעותיו לכל פרטיהם ויודע לסמן את מקומם וזמנם, כאלו הייתי עד־ראיה להם? וביותר יפה כחי להרגיש ולגלות את הפנות הצנועות שבנפשו, את סודות מעמקיה. לא בכל שעה ולא ביחס לכל אדם שורה עלי רוח זו; לאמר, לא תמיד יש בי התשוקה לכך. אבל כל פעם שנתעוררה בי אותה תשוקה וכל פעם שעשיתי אותו מעשה מוזר – לא החטאתי את המטרה ולא נכשלתי אפילו בטעות קלה. מה טיבו של כח זה? הרבה שנים סרבתי להאמין בו, חשדתי בי שמא יש כאן משום אונאת־עצמי, בדקתי בעין־בקרת את כל המקרים ובקשתי לתלות אותם בטעמים שונים. אבל בכל התנגדותי לאמונות טפלות ובכל בדיקותי המרובות אנוס אני להודות בעובדות הללו כשהן לעצמן, לקים אותן בתור עובדות, אף־על־פי שאני חושש להוציא מהן איזו מסקנות.

ונפלא הדבר. אותו הכשרון נתּן לי לרוב ביחס לאנשים זרים לי לגמרי, שמעולם לא ראיתי אותם ולא שמעתי עליהם – יחס קרבה אל הזר! והוא רופף ואינו מתעורר בי – ביחס לאנשים קרובים לי קרבה כל־שהיא. ביותר הוא חריף ותוקף עלי בחזקה – ביחס לאשה יפה או בעלת נפש סוערת, המלאה חמדה כמוסה וכבושה.

בחנתי את עצמי ומצאתי, שאותה שעה אינני במצב של איזה שכרון או העדר ידיעה. אמנם נתמעטה הפכחות הקרה, אבל כנגדה נצטללה דעתי והגיעה למדרגה גבוהה של עֵרנות, ואני חש בי פרכוס חם וזעזועים כעין אלו הבאים על־ידי נגיעה בזרם אלקטרי. ביחס לאשה אני חש אותה שעה מעין רטט אֵרוטי: נדמה לי, כאִלו אני נוגע בה, נגיעות קלות ומפזזות, בגופה ובנשמתה, או כאִלו רותת בידי איזה מקל־בַלָשים, שבט רך הטופף על פני מעמקים ומבקש מעינות־חיים.

כנראה, אותו יחס הקרבה אל הזר הוא שמכשירני להרגיש במה שמתרחש במרחקים; פעמים אני מתרכז כולי ורואה ראיה ברורה את הנעשה אותו רגע בבית מכר שבעיר אחרת, מי המסובים על גבי השלחן ובמה הם סחים. וכדומה – וראיתי זו נתאמתה כמעט תמיד ע"י דרישות וחקירות שעשיתי בנדון זה מתוך כפירה פנימית בכחות סתומים.

מי יפתור לי את החידה? אפשר זה אותו סוד של כח־המושך שבמחשבות רחוקות? משום־מה מתעלמות ממני מחשבות קרובות שכָל בעל שֵכל ישר תופס אותן מיד ובלי קושי, ומשום־מה מתגלות לי פתאום מחשבות הטסות במרחקים בנות־חורים, בלא קשרי הגיון של הנחות ומסקנות, בלא טעמים ונמוקים לפניהם ולאחוריהם? מי יפתור לי את החידה של יחס קרבה זו אל המרחק?

*

בא אלי משומד צעיר בבקשה, שאמציא לו תמיכה מצד היהודים כדי שיוכל לוַתּר על תמיכת המיסיונרים ולשוב אל דת ישראל. עניתיו: בכל אומה יש הרבה מן הפסולת – ולכאורה עלינו לשמוח על אותם המסיתים, המוציאים מתוכנו את הרעוע ואת הגרוע לטובת היהדות ולרעת הנצרות, ולמה אהיה כפוי־טובה להם?

*

חש אני שמצאתי את האהבה שבקשתי ואני ירא אותה. משום מה? פעמים נדמה לי, שאני מתירא להפסיד את הנאת צערה של בקשה וגעגועיה.

*

לא שערתי בעצמי, שלפי תכונתי הריני מסוגל לחטאים קשים, אלא שטרדותי בעולם המחשבה מעכבות.

*

עוד מעט ואפטר מן הספרות, שנכנסתי לאהלה לשעה קלה ונתעכבתי יותר מדי כמו בהסח־הדעת. כמה אני מצפה לאותה שעת־פטורין.

*

הזדרזנה, בחורות יפות, חושנה אלי. מרגיש אני, עוד מעט וזקנתי: המוסר יקפוץ עלי

*

נזדמנה לידי טלגרמה זו: “בבקשה לבוא תכף ומיד לועידת הפלוסופים. על הפרק – שאלת הנצחיות”… האין בסגנון זה משום בטוי מצוין לרוח דורנו?

*

נשאלתי אם אין ספרי ניצֶ’ה מסוכנים לבני הנעורים? ודאי סכנתם מרובה – עניתי – ומשום כך קריאתם יפה לבני הנעורים, הטעונים חנוך על פני תהומות.

*

כמה שנואה עלי אותה יהירות הודאיות של אנשי־המדע.

*

מתוך מכתב אליה: דעי לך, אנו חיים רק פעם אחת ובתוך הפעם האחת – ג"כ רק פעם אחת. מכאן, איזה חכם? המתעלם מן הנולד ובא, חוטף וחי.

*

נוח להיות אמיץ־רוח בשדה־מלחמה מאשר בחיי יום־יום. כמה קשה לי לסרב לאיש הבא ומבטלני מעבודתי בשיחות־חולין שלו או התוקע עצמו לתוך חיי הפרטיים ומטרידני בשאלותיו. כל נפשי צועקת: צא מפני – ואיני מעיז אפילו להבריח מעל שפתי את בת־צחוקי המעושה. כל אומץ־רוחי בגדולות אינו שוה לי בפני חולשתי בקטנות.

*

מתקנא אני באנשים, שהוציאו את כל רכוש חייהם ולא הניחו למלאך־המות אלא בלויי־סמרטוטי גוף ונפש. ואני תפלה: תן לי, אלהים, למות ערום ועני ולא אקח עמי בקבר אף ניצוץ אחד מעולמך. מוטב שאתנול בחיי ואלעג לשטן ולסכינו.

*

נשמתי חולה מעין מחלת־ההרחבה, כבטויו של אפיקטֶט, מחלת הרחבה של המאוויים. היש רפואה לה?

*

היום פקדתי את בית־הקברות שבלבי ואימה נפלה עלי. מה רבים בו קברי האהבה! עינים שחורות כחולות הציצו אלי מבין ערפלים ותבעו את עלבונן. מי הן? הכל נטשטש – כבר התליעו ונתמסמסו ורק זיק מבטן עודנו מפרפר ומפחידני. במי האשם, בי או בהן? היש דין ודיָן לאהבה?

*

מתי אני צדיק בעיני? כשאין אני משעשע את נפשי בזכרונות חביבים ויש לי האומץ לקבור את עבָרי מפני ולחיות כל יום חיים רעננים – חיים שאינם לא המשך וגרָר של אתמול ולא דחוי ונתיקה לעתיד אלא התחלה תדירה והווה בלתי־פוסק; חיים שאינם יונקים מן המחובר ואינם חסים על פֵרותיהם הבשולים אלא תולשים את עצמם ומבזבזים את נכסיהם, ותמיד צמיחה חדשה להם ושירה חדשה.

*

מה מאושרים האנשים, ההולכים ומתים בחייהם, הולכים ומתקרבים אל פי הקבר לא קרבה זמנית בלבד אלא גם קרבה נפשית: כל רגע של חיים הוא להם גם רגע של מות. אולם מאוּשרים מהם אלה, שאינם נזונים מן הקצבה אלא מקדימים ואוכלים את עתידם ונעשים בעלי־חובות למות.

ואני מקמץ ומניח שיורי סעודה ותמיד הנני בעל־חוב לאלהי החיים, איני הולך ומת בחיי אלא אמות מיתה אחת – והיא מיתה קשה.

*

אם פטרת כל חידות ההויה ולא נותרה אף אחת מהן בלא פתרון, דע שעדין אתה מבחוץ.

*

“ידידי הנאהבים! אין ידידים בעולם” – הפוך והפוך בפתגם נפלא זה, המגלה הרבה מן השקר הנפשי שבין אדם לחברו בכל אהבתם וצדקתם.

*

“פרחח (דִלֶטַנט) בפלוסופיה” – זה היה שמו של עמנואל קנט במסבת חכמי גֶטינגֶן. אמנם מאושר האדם הזוכה לרמות את בני דורו מעין כך.

*

רצונך לבדוק בתרבותם של בני־אדם, בדוק את תרבותם של כלבי־הבית: אם הם מסרבים למתנות זרים או מקבלים אכל מכל אדם.

אף בחון את הצפרים, אם הן בורחות מפני האנשים או מטילות להן על פני הככר במנוחה.

*

קובלות עלי הנשים, שעִקר לי עבודת־הרוח והן טפל לגבה ואין אני נותן להן לתפוס מקום במרכז נשמתי אלא בהקפה המרווח.

אין הללו מבחינות, כמה גדול עדין כח־העקר ואף בטפל שבחיי וכמה מכח־המרכז הולך ונמשך אל ההקף שלו.

דעו לכן, פתיות חביבות, שהאגב של אדם אחד שקול לפעמים כנגד התוך ותוך־התוך של אדם אחר.

*

כל שאני מרבה לפשפש ולבדוק אחרי תאותי המינית, הריני מוצא יותר ויותר שהיא אינה בעקרה בבחינת אנכיות כי אם בבחינת עולמיות, כֹליות של הויה, כל מקרה פרטי שבמדינתה הוא לי רק סמל של סוד הישות והריני נהנה על ידו הנאת חמדה וחדוה בחיוניות של היקום כולו, נהנה באותו חזיון־הפלאים כשהוא לעצמו.

על־כן הריני שמח גם על סער החמדה של האשה שזכו לו אחרים ואפילו כשאני מתקנא בהם. יש לה להנאתי המינית מעין אופי של אוניברסליות.

*

יש שאיני מוצא קורת־רוח באהבתה הראשונה של אשה תמימה שלא טעמה עוד טעם חיים. חשודה היא עלי, שמא מקרה היא ואין בה מן ההכרח הנפשי. אלמלי נזדמן לה אדם אחר, היתה אותה אהבה נתלית בו מתוך שלא נתיחדה עדין די יחוד והיא סתומה לעצמה סתמיות של הכללה וגדול הקפה. מה־שאין־כן באשה שנתנסתה כבר באהבה: בגר בה כח הבורר, המיחד לה את זווגיה.

*

אלי, בער את האשה מעולמך – ויונח לי.

*

שתי נשמות נזדוגו בי. נשמת יוני ונשמת עברי: אלים רבים מפרכסים בי ואל אחד של אמת מנצח עליהם. תמורות ואמון לכולם, רבוי ואחדות בו, נגודים והם שירה אחת לחיים.

*

כל פעם שאני חוזר לאלהי ישראל, אני מרגיש מעין מוסר־כליות על שרצחתי את האלים הרבים שבנפשי.

*

מתוך מכתב אליה: מציאותך נתונה לו, אבל חלומותיך לי הם.

*

עטי הוא המעדר, שבו אני חופר קברים לרגשותי.

*

זה שלש שנים לא נפגשתי עמה, אבל עדין אני מריח את ריחה המשכרני.

*

לפני שנתים קברתיה בלבי והיום קמה לתחיה – האם להתנקם בי היא באה? הוי, לא העמקתי לחפור לה את קברה, אבל עוד כחי אתי לקברנה שנית. אלי תובע ממני קרבנות מן החדש – הלאה פגרי זכרונות!

*

בקשתי לחפור לה קבר בלבי, אבל ראשה ועיניה אינם משתקעים בו.

*

עד כה היתה לי האשה רק חומר לחיי, עכשו נעשתה צורה להם, נצטלל בי עולם־החמדה.

*

– כבר אהבת די ומה תתן לי?

– היי שמחה בגורלך, יונתי, כי אחרת לבוא. לולא כן, היית נשרפת באשי.

*

קשה אני לכעוס, משום שקשה להלעיבני. רגש־הכבוד שבי אינו נותן לי להרגיש עצמי עלוב – וכל העלבונות אינם מגיעים אלי ואינם מרגיזים אותי. נדמה לי שאינם מכוונים כלל אלַי אלא לאיזה אדם אחר, איזה אדם מדומה שאולי אינו כלל במציאות. שהרי אין הבריות יודעים אותי אלא את המסוה שעל פני חיי, וכל פגיעותיהם, ואף יחסי החבה והכבוד שלהם, הם ממני והלאה. פעמים צר לי על בזבוז הנפש של העלובים, על בזבוז שנאתם או אהבתם לדמות־שוא, ואני מתמלא רחמים על אלו המרוּמים על ידִי.

*

קלל אותה אלהים: תעי כל ימיך – והיא תועה, ילדה תמימה, ומבקשת את אבדת נפשה, נטפלת לכל איש שהיא פוגשת בדרכה ופורשת ממנו ותועה שוב. וכשהיא מצאה את שבקשה לא ידעה שמצאה וכשנודע לה, כבר נגנבה אבדתה.

שתי שנים תעינו יחד ושנינו לא ידענו שמצאנו, ולחנם בקשנו.

*

כסבור הייתי: הכל מה שלי הוא משֶלה; מציתי את דמה וינקתי מן לשדה, ומעין חדש נפתח בי. עכשו אני יודע: היא שמשה לי רק מילדת לעולמי המקופל בי, ושוב אין לי צורך בה.

*

איני יודע בי צער קשה כאותו הצער שאני חש בראותי אש הולכת וגוועת. היום ראיתיה: הועם ברק עיניה הגדולות ורק אחרוני זיקים עדין מפרפרים בתוכן. מי רצח את נפשה? על כל פושע אני מלמד זכות, חוץ מאחד – וזה המכבה את הדלֵקה באשה.

*

פעמים ואיזה פחד תוקף אותי מפני האשה. נדמה לי, שהיא פקחית ביותר וצוחקת בחשאי לתמימותי, לצערי ולסערי, מערמת להראות עצמה בחולשותיה ומניחה לי להשתמש בהן – אבל תגיע השעה ואדע שלא היתה זו מעולם קלת־דעת ורכת־הלב אלא היא חשבה מאחורי את חשבונה בחכמה, ועוד תפָרע ממני על כל מתנות־האהבה שהעניקה לי.

*

אל תגעי בי, ילדתי. אני שיש קר ואני זכוכית נשברת, אני אש מסכסכת ואני מחשבה קופאת. הזהרי, אל תגעי בי.

*

את מי אני מבקש כל ימי? את הרכה והפראית, את הפרחים הענוגים שבסלעי הרים.

*

מרובה בי הנפשיות יותר מדי. כל מאורע עולה לי בדמי והריני מבזבז את חיי. ואני מתפלל לאלהים שיטמטם קצת את לבי, ורוָח לי.

*

אין אני יודע חטא ומוסר־הלב. אני “חוטא” מתוך הכרה צלולה ומתוך רגש־חובה, כמצווה ועושה, עובד בחטָאי עבודת־אלהים ומתקדש בהם.

*

מי נתן להם רשות להתקשר בי בקשר ידידות? מי התיר להם להדבק בנפשי, הסולדת בכל נגיעה קלה של זרים? כלום יעיזו הללו לנגוע בגופי איזה מגע של לטיפות, ומשום־מה הם מעיזים להתחכך בנשמתי? נוח לי שהם יהיו אהובים עלי משאהיה אני אהוב עליהם, אולם אהבתם אלי, הזולפת ריר של דבק, אינה אלא מקפחת את אהבתי אליהם.

*

כלום חטאתי להן? קברתי אותן בלבי, אבל לא שכחתי אותן והן חיות בצערי. אין שכחה בנשמתי: כל נגיעה של אהבה נגנזת בה ואינה נפסדת לעולם, ואין קדושתה מתחללת. אין אני יודע בי יהירות של מנצח ולעג של שובר־לבבות על קרבנותיו. ואולי יותר מהן הרי אני הקרבן?

*

בכל הנשים שידעתי אין אני יודע אף אחת, שלבה רע עלי וקובל על איזה עול מצדי. כולן כאלו מכירות טובה לי על האש שהצתי בהן ועל שעוררתי אותן מתרדמתן ושלחתי אותן מקנן השלו.

*

אם למַצות את הדין, יפיפותי, אני הייתי צדיק בכל אכזריותי ולא עשיתי לכן שום עוֶל. אכזר הייתי ביחס אל עצמי, החרבתי את בית מדרשי ונתתי את חילי לכן – ואתן, שובבות, לא חמלתן עלי לשתות מדם לבבי ולהתעלס בסערי, בדמי גדלתן ובסערי עליתן, ואני נשארתי חורבה שוממה.

*

– טעית, אדוני. נתת לי עשר פרוטות מיותרות.

– תודה למר. אבל הרשני נא לשאלך: האם היית מחזיר לי את העודף, אלמלי טעיתי בעשרה שקלים?

– מסופקני…

עכשו אני מכיר בך, עניתיו, שאדם ישר אתה.

*

אלהים, אני חוזר אליך בתשובה – כפר לי.

קובל הייתי תמיד על הצער שבהויה ועל הקרעים שבנפשי, והיום השלמתי אתך, קוני. באתי לידי הכרה שהכל טוב ונאה בעולמך, אף הצער והקרעים בכלל. באתי לידי הכרה שהכינות הכל כדי להנות את האדם, והוא מבקש חשבונות רבים ורואה לקויים בבריאתך ובו האשם ולא בך: נדלדל בו כח־החמדה ואינו נהנה מן הרגיל והמצוי, ולפיכך הוא בא לידי אותן התביעות והקובלנות – תביעות וקובלנות של חולה שאינו מוצא טעם במאכל בריא.

היום השלמתי אתך, קוני. צמא הייתי ושתיתי מים קרים ועולמך נפתח לפני. מים חיים – כמה גדולה ההנאה שהם מהנים אותנו, ואתה נתת אותם לנו בשפע, הפקר לכל היקום. על־כן אין הבריות חשים בברכתם ומזלזלים בה.

*

יודע אני, שיש לי כשרונות למשא־ומתן ולהצליח בו. אבל עדין נשמתי מלאה ויש לי הזכות לחיות בטהרה ובעוני.

*

היום השלמתי אתך. אולם עדין שאלה אחת עומדת ביני ובינך ועדין אני מהרהר אחרי מדה אחת בעולמך, ואין שלום בנפשי: למה בראת את המות? האין זו פגימה גדולה במעשי ידיך? האין זה עלבון לך ועוֶל ליצוריך? אנא הבינני חידה אחרונה זו. במי האשם, בקוצר שכלו של האדם או בקוצר יכלתך? היש לי עוד תקוה למצוא הנאה גם במות? היבאו לי עוד ימים ואוכל ללמד זכות גם עליו ולהצדיק אותך בפני כל חי? הריני עומד לשרתך, אך הבינני את סוד המות.

*

אלי, נפשי מלאה רחשי תפלה אליך. קמתי ממשכבי ושפתי לחשו: סלחתי לך, קוני.

תמיד הייתי רוגן עליך והטחתי דברים כנגדך: נתת אש בלבבי, אש שורפת את גופי ונשמתי, ואנכי עשיתי את מצותך, פרשתי מעסקי והלכתי לנוד אחרי האשה. תעיתי ברחובות כרכים, נדדתי שנה מעיני, ומה הקרית לפני? כן – יפות, חביבות, עליזות. הן העליסו אותי בלטיפותיהם הענוגות ורככוני, השביעו אותי מתק תפנוקים עד לזרא, אך באשי לא יכלו לנגוע ולא אוכלתי באשן. ומה בצע בתענוגים, אם נפשי לא יצאה בהם לרוחה ודמי לא מצא בהם את תקונו? פזרתי את נפשי ניצוצות ניצוצות, והתבערה בערה ואין מכבה.

והיום מצאתי אותה. גורלה היא כגורלי אני. יתומה בצערה, בודדה באשהּ, נעה ונדה בסערה, טהורה בתאותה, תמיד צמאה. כבר בזבזה לגברים את אוצרות תאותה הגדולה, אך עוד לא נגע איש באשהּ, הם רק לקטו מאפר גחלתה ונצרבו, לקטו פרורים פרורים מתחת שלחנה של מלכת־החמדה ושבעו דים. היא בקשה את זווגה, זווג לשלהבתה, ובדרך אליו זנתה, זנתה שבעתים ביום, זנתה בכל אבריה, והיא טהורה.

ברחוב נפגשו מבטינו ועמדנו נבוכים ונדהמים – רגע וכבר ידענו שמצאה התבערה את התבערה. כמעט שלא דברנו, יחד הלכנו ברטט של תפלה כמו אל בית־מקדש ונקמנו את נקמת עלומינו העשוקים. אותה עשקו גברים גסים שהשתיקו בה את רעבונם העלוב, ואותי עשקו נשים חנניות, גנדרניות, שכל אהבתן היא שעשוע להן.

לא אשכחנה לעולם. כל גופה ונשמתה הקריבה לי. המיתני ואהבני, אהבני והמיתני – צעקה והתפתלה כנחש בין זרועותי. לך התפללתי יומם ולילה, מלכי – כרעה וראשה בין ארכובותי, ושערותיה הצהובות, לשונות־אש ארוכות, מסכסכות את רגלי וצורבות את כל גופי. אלך ואשוטט בחוצות קריה ואמכור את אהבתי והבאתי לך אתנן־זונה וידעתי שאני שפחתך הנאמנה – התפללה ונאנחה מתוך נפתולי אהבה.

נלחמנו כל הלילה. חנני, לא אשכח את נדבתך כל הימים – ואנכי נעצתי בה את עיני: לא, לא אחנן אותך עד תגועי בצמאונך הקדוש. אכזר הייתי והיא השיבה לי משנה אהבה על אכזריותי. רחמן הייתי לה באכזריותי, אל ושטן הייתי. עם כל נגיעה – התלקחה אש חדשה ועינים מלאות רחשי תודה לאכזר הרחמן. אכול את בשרי עד זוב דם, שתה את דמי ואתכנס בגופך ונשאת אותי תמיד אתך – התיפחה בבכי וגופה כולו רותת, גוף קל ורך וקריר וכמו מלא חרבות מסותרות מתחת לעורו, חרבות־אהבה שלוחות אלי לדקרני עמה יחד. נאבקנו כל הלילה עד נצמתה אש באש ועד נאכלה אש באש. –

וכשקמתי ידעתי: שכנתי בבית מקדש החמדה וראיתי את פני אלהים. אז סלחתי לאלי את עושק ימי עלומי והודיתי לו על מתנתו המאוחרה.

*

מה הייתי מאושר, אלמלי נִתנה לי האמונה באלמָות. אולם האמונה בהשארות הנפש לא היתה מספקת לי. הגוף חשוב לי כנשמה, ואולי עוד יותר.

*

חש אני בי מעינות רבים הטעונים גלוי, מעינות של מחשבה, מעינות של עשיה, מעינות של חמדה – וכולם מסתתמים מתוך הרהור אחד: מות.

עכשו הכרתי, שלא נגזרה מיתה אלא על האדם בלבד ולא על החיה. שכן אין המות אלא יֶדע המות. אמנם רק האדם מת.

*

עלי לשמור את נפשי מפני רעי ד… שהרי מרובים ידידיו ואין לו בעולמו אף שונא אחד. היתכן, שהוא בכל־זאת אדם ישר?

*

אני מתמרמר על עצמי: למה אני נותן את חילי לנשים יותר משהן יכולות לקבל?

*

בילדותי הייתי רגיל להשתעשע במחשבה מגוחכת זו: אלמלא כח־הנגוד שבאויר, כל גוף שקבל פעם איזו דחיפה קלה היה מתנועע עולמית – ואהיה דוחף את חברי והוא יסתובב בעולם כל ימיו…

היום חזר ונעור בי אותו הרהור והכרתי את היהודי הנודד מחוסר כח־נגוד.

*

נתתי ימי־חופשה ללבי היגע וסגרתי עליו כל שערי החיים.

*

בכל רגשי החמלה שאדם חולה מעורר בי, הוא לי מוקצה מחמת מאוס. מעריץ אני את הבריאות כמעט הערצה דתית המגעת עד לידי מחלה…

*

פעמים נדמה לי, שאני זקוק לשתי נשים בבת־אחת: אחת ליצרי ואחת לרוחי.

*

צחקי, יפתי, צחקי ואהבך משנה אהבה. ומה חפצתי לנסות את אהבתי אליך ולדעת, אם יש עוד גדולה ממנה…

*

כל ימי שלמו לי רעה תחת טובה, וכשאני רואה את חברי כועס עלי, אני מתחיל מפשפש במעשי: שמא עשיתי לו טובה והוא עוד לא שכחה…

*

כרוז שמעתי: קחנה ותהא לך בת־לויתך בכל דרכיך, שאם לא כן תהא לך מוקש בכל דרכיך…

*

De feminibus et mortibus nil nisi bene

כך רשמתי לי בימי נעורי, ועכשו דעות אחרות לי גם על המתים גם על הנשים. נשתחררתי מן אותו הנמוס של שקר.

*

הרגשתי פתאום, שברגע זה מת עלי אדם קרוב לי – והרגשתי היתה חזקה מאוד עד שראיתי לי צורך לפנות במכתבים לידידי וקרובי ולשאול לשלומם; וכשקבלתי את תשובתם, כי שלום להם, התחלתי מפקפק בהרגשותי ובעדותן. לימים נודע לי, שהיא בגדה בי אותה שעה – ונחה דעתי.

*

בדקתי ומצאתי: כשאני הולך ומתפתח ברוחי ועומד לעלות מדרגה למעלה, אנוס אני לרדת תחלה מדרגה למטה, ואחר כך כאִלו קופצת נשמתי פתאום שתי מדרגות בבת־אחת.

*

הריני מסתכל באכרים שבכפר, כיצד הם מבלים את ימיהם וכיצד הם יושבים הרבה שעות רצופות לבטלה ודעתם מיושבת עליהם – ואני קשה עלי אף שעה אחת ללא עבודה. מה טעם? הללו אין המחשבה מרעלת את חייהם ואִלו אני זקוק לאיזה סַם משַכר כנגד התעורה המרובה של נשמתי, לאיזה תריס בפני שאלותיה המרות ונֵרקוֹטִיקוֹן זה איני מוצא אלא בטרדת עבודה.

*

אלי, שבעתי די את עולמך – הרעיבני, הרעיבני עוד הפעם.

חלפו הקסמים ועיני נפקחו – סמא אותן עוד הפעם.

*

אני חש, שנסתלק ממני כח התפלה.

היו רגעים בחיי והרגשתי בי הכח לעמוד לפני אלהים ולהתנצח עמו, לקבול לפניו עליו עצמו ולהתריע על העוֶל שהוא עושה או לפיסו ולרצותו ואף להעביר את גזרותיו –

ועכשו כשצרה מחלחלת אותי, אני מכיר באפיסותי וחדלוני. אבדה אמונתי ואין לי שליטה בספירות העליונות. נִטל ממני כח־התביעה, וגם כח־הבקשה – והרשות נתונה לאלהים לעשות בי ובעולמו, כפי רצונו, ואין ממחה.

*

כאִלו נשתנו עלי סדרי־בראשית: תחלה קפצה עלי זקנה ואחריה באו לי ימי־נעורים, תחלה רוחי מלאה כובד ואחר־כך קלה ושובבת. אף תבערת האהבה התלקחה בי באחור זמן – וכל שאני הולך ומזדקן, יסורי התאוה הולכים ומתרבים עלי.

*

אני נותן הודיה לאלהים על שלא חנני בכח־זכרון, והריני כל יום שוכח עולם ומעשי־בראשית מתחדשים עלי תדיר.

לא חוננתי בזכרון, ואין נשמות אחרים המתגלגלות בספרים קונות שביתה בי – והריני תמיד בן־חורים.

*

יש ואני עומד ותוהה על סריסי־הרוח: מהיכן להם הכח להתקים באפיסותם וחדלונם?

*

בראשונה, כשנשמתי היתה טעונה נכסי חיים מרובים, רגיל הייתי לפרוש עליה צעיף של קלות־דעת ועניות־הרוח ולא הראיתי עצמי לבריות אלא במסוה של לצנות וחלול־הקודש, בשביל להצניע יפה את עולמי הפנימי, את רטט אמונתו וזעזועי תומתו. שהרי שעה קלה של יחוד עם עצמי הספיקה לי לנער מעלי את אבק החוץ ולשוב אל אהלי החשאי.

ועכשו נתרוששה נשמתי והריני נזהר שלא להשתמש בצעיפים ובמסוות. אין בי שוב הכח לטהר עצמי על־נקלה מאותה טומאה־שבכונה, שהיתה משמשת לי מגן ומחסה בפני עולם־החוץ דוגמת השריון לצב. הכרתי, שהחוץ מתרשם בי בפנים ומטיל זוהמה בתוך תוכי; המראה הארעי הולך ופוגע בקבע מהותי, ועם כשהוא מרמה את הבריות הוא מרמה לבסוף גם את עצמי, עד שקשה לי לפשוט מעלי את הצעיפים והמסוות ולמצוא את הדרך אל אמתת יחודי ולחזור בלי נזק אל משכני. משתיֵר איזה דבק של חלאה, איזה סרך של קליפה שיש בו כדי חציצה. מעכשו איני מתיר לי לשַחק בי בעצמי מתוך פזרנות נדיבה ולבזבז את כחותי בטלטולים ונגודים שבין פנים וחוץ. ירדתי מנכסי והריני אנוס לשקוד על נשמתי, לשמור עליה שמירה מעולה שתהא מתמדת בישותה האמתי ולא תפנה משכינתה; אנוס למעט בהסתר ובכסוי, במראה־שוא ובהתחפשות בפני הבריות.

נִטלה ממנו הנאה גדולה, הנאת־המסוה.

*

רצונך לטעם טעם מות בחיים, השכיח עצמך על קרוביך, מכריך וידידיך. לאחרי זמן תרגיש במיתתך.

*

דומה, הריח הוא רוחו של כל דבר. ודומה, אף הנשמות נותנות ריח וכל אחת מהן ריח מיוחד לה. ביותר מתגלה לנו כח יחודו ועצמיותו של הריח – ביחסי המין.

*

Primum vivere deinde philosophari

ועלי נהפך הסדר: תחלה הייתי טרוד שאלות ואחר נפניתי לחיים, חיים ללא שאלות.

נאבקתי את המחשבה ונצחתיה. סקלתי אותה מדרכי, וטוב לי.

*

יש שמתעלם ממני הגלוי, אבל חוש מיוחד לי להרגיש במכוסה ולראות את המוצנע לפני ולפנים.

*

החטא הגדול ביותר – לאבד בנפש את הכח לחטא.

*

זה גורלן של מחשבות בהירות, שאינן נתפסות לבני־דורן מחמת בהירותן.

*

אלהים, אף אם גזרת מיתה על האדם וקצבת קצבה לימיו על אדמות – למה הקשית לבך ולא נתת לנו את מעט החיים העלובים מתנה שלמה, כולה ברשותנו להשתמש בה כחפצנו, עד כדי לזַכות בה אחרים ולהקנות ימים ושנים מחיינו הקצובים קנין מתנה ונדבה למי שאהוב עלינו, לבני־העליה שבנו, לגדולי הדור ולמאשרי העם?

הוי אב אכזר!

*

אלהים, למה נתת בלבי את השאלה ולא נתת לי את התשובה?

אלהים, אני מודה לך על כל הנאה שנהניתי מעולמך, על כל טפה וטפה ששתיתי מים החמדה – אך למה תקעת בלב חרב השאלה, השאלה הגסה על תכלית הקיום?

אלהים, אני מודה לך על כל הרהור שהרהרתי בעולמך, על כל ידיעה שקניתי בו ועל כל הכרה שהכרתי בו – אך למה נתת בלבי את השאלה על המחשבה עצמה? למה נתת אותי להציץ מעבר למחשבה ולראות בבשתה?

אלהים אני מודה לך על כל זקה שנזקקתי לעולמך, על כל זווג שנזדווגתי עם ההויה – אך למה נתת בלבי את השאלה על הבלי מעשיך?

למה, אלי, נתת בי את היצר לנצח ולא נתת בי את הכח לנצח? למה נתת בקרבי את לחץ התשוקה למַה שלמעלה ממני ולמה לא גלית לפני טפח את הוילון של אין־סוף? למה אתה כופה עלי להאמין בך ושלא לדעת אותך?

ולמה, אלי, טבעת בי את השאלה גם עליך?

*

למה, אלי, נתת לי לשון הורגת את נפשי? רבונו של עולם, קח ממני את לשוני ולא תכרת נפשי בחלקות מלים.

למה נתת בנפשי קולות מהממים את קולה? למה אינך מניח לי לשיר לך את שירי בטהרה? רבונו של עולם, הנח לי להיות יחיד, ואעבדך כפלים.

*

וזו צואתי:

שַׂחֵק בחיים, בן־תמותה, שחק בך וביצריך, מִשחק יהא לך מה שלמעלה ומה שלמטה, שחק לך במרום ובתחתית. עלֵה אל פסגת התבונה לראות את בת־צחוקה וצחקת עמה על משחקה, עלֵה ממעל לה וצחקת אף לצחוקה – וירדת אל החיים.

שני שערים לחיים. דרך שער אחד נכנס זה המלא יראת־הרוממות לפני ההויה, הכפות לשאיפות נעלות ומחבב חובות ומצוות ונהנה הנאת שעבוד – מטפס כבד־ראש ועולה וחבילות של מטרות תלויות לו על גבו. דרך שער אחר נכנס זה שהתרומם ממעל למטרות וממעל לנצחיהן הקטנים, פרק עול התבונה, שפחת החיים, והשתחרר מכבלי מוסרה, מָלך שעה אחת על הדעת וראה בערותה – יורד קל־ראש ומחיך.

משבח אני את היורד מן העולה.

שַׂחֵק בחיים בן־תמותה. בקש את הסכנה ואם אינה, ברא אותה. הסתכל בפני התהומות – ופחָד. מי שלא פחד את הפחד הגדול לא חי חיים גדולים.

פְחַד וצחָק.

תרס"ח