העיתונות העברית מראשיתה (המגיד, 1856) הייתה עיתונות של גברים בלבד. גברים כתבו בה וראו לנגד עיניהם בעיקר קוראים־גברים. נשים נעדרו ממנה כמשתתפות וכקוראות במשך עשרות שנים. מסקנה זו אינה מפתיעה ומקבילה להיעדרותן הכמעט מוחלטת של נשים, כקוראות ובעיקר כסופרות, מן הספרות העברית עד ראשית המאה העשרים.

אולם משעה שכתב־עת ראה לנגד עיניו גם קוראות, ומחסום השפה לא היה קיים, השתתפו בו גם נשים. וכך, השתתפותן של נשים בעיתונות יידיש קדמה להשתתפותן בעיתונות העברית. מחקרו של שמואל ורסס בנושא: “קול האשה בשבועון ביידיש ‘קול מבשר’”, שהופיע תחילה באודסה ואחר־כך בפטרבורג, בשנים 1862–1871, בעריכתו של אלכסנדר צדרבוים (אר"ז), חשף בין דפיו שמות של כמה עשרות כותבות בתחומים מגוונים.

הסיבה המרכזית קשורה בחינוך, או ליתר דיוק, בחוסר החינוך העברי שהיה מנת חלקן של הילדות־הבנות, שלא קיבלו חינוך עברי מסורתי ב“חדר” ובמילא לא ידעו עברית כלשון אֵם. יש, כמובן, סיבות נוספות, הקשורות במעמדן של הנשים במשפחה ובחברה, בחינוכן להיות רעיות, עקרות בית ואימהות. הן נמסרו מידי ההורים לידי הבעל ומשפחתו, ונשארו תלויות בגברים במשפחה, בלתי־עצמאיות מן הבחינה הכלכלית. חינוכן המוגבל, חוסר האמונה בכוח המחשבה שלהן וביכולתן הרוחנית, הביאו גם למעגל חוזר של חוסר אמונה עצמית בכוחן וביכולתן לפעול בעולם של גברים כשוות ערך להם.

נשים משכילות בכלל ובתרבות העברית בפרט, נולדו תמיד למשפחות משכילות, כאלו שרעיונות ההשכלה העברית כבר קנו להם אחיזה של ממש, אם לא בכל בני המשפחה, כמו אצל נחמה פוחצ’בסקי וחמדה בן־יהודה, הרי לפחות באחד מבניה או אחיה, כמו במקרה של דבורה בארון. במקרים לא מעטים היו משפחות אלה גם אמידות. בנות־נערות אלה, קיבלו חינוך מסורתי עברי מילדותן, שאם אמנם לא תמיד היה שווה ערך לזה שקיבלו הגברים, הרי נפל ממנו אך במעט. עם התבגרותן הן קנו לעצמן גם השכלה כללית יחד עם ידיעת שפות זרות, בדרך־כלל רוסית, גרמנית וצרפתית. מלבד כל אלה היה צורך באישיות חזקה, נמרצת וברוכת כישרונות, דבקות במטרה ואמביציה חזקה. אישה כזו הייתה כמעט תמיד בת למשפחה שהאמינה בה וביכולתה, ואם לא עודדה אותה לפעילות רוחנית, הרי לפחות לא הגבילה ולא חסמה אותה.¹

עד כאן תיאור החוקיות הביוגרפית הקבועה המתקבלת מבדיקת עצם התופעה של הנשים הראשונות הכותבות עברית. עם זאת, אין ספק שכל אישה משכילה ויוצרת היא מקרה לעצמו, ונסיבות חייה ויצירתה הן אינדיווידואליות, ומאבקה של האחת אינו דומה לזה של חברתה.

חוקיות זו היא אחת המסקנות מסקר ראשוני זה על הופעתן של נשים בעיתונות העברית. יחד עמה מסתמנות מגמות בולטות נוספות הדורשות את המשך המחקר כדי לבססן או להפריכן.

המגמה המתגלה מסקירת התכנים של כתיבת הנשים בעיתונות העברית לסוגיה השונים, היא, שלכולן הייתה מודעות נשית גבוהה. מודעות זו באה לידי ביטוי בנקודת המבט הנשית בכתיבתן, במאבקן על ההכרה ביכולתן האינטלקטואלית, ובמחאתן נגד קיפוח האישה במסורת ובחברה היהודית, לדוגמה – מאמרה הפרוגרמטי הראשון של נחמה פוחצ’בסקי (ראו להלן); או בסיפורה הראשון של חוה שפירא, המבטא את כוחה ואת הכרתה של האישה בערך עצמה. גם בשעה שנושא הכתיבה לא היה נשיי אלא כללי, הוא היה חלק ממאבק על שוויון ועל הכרה. הכתיבה הייתה מתוך תחרות, ומטרתה הייתה להוכיח בעליל כי האישה אינה נופלת ביכולת כתיבתה מן הגברים, והיא שוות ערך להם. כך, למשל, הפגינו סיפורי דבורה בארון מראשיתם את בקיאותה הרבה במקורות, בד בבד עם כתיבה בנוסח זרם “המהלך החדש” ששלט אז בכיפה, כולל ביקורת פרודית על המעשיות החסידיות בהמשך למסורת רבת השנים של ההשכלה. סיפוריה מצהירים, כביכול, שאילו לא היה נחתם שמה של אישה עליהם, אי־אפשר היה לדעת שאישה כתבה אותם.

ניתוח מפורט של התכנים, של השירים, הסיפורים, המחזות והמאמרים שפורסמו בעיתונות על־ידי נשים, חורג מסקר ראשוני זה, ועדיין מחכה למחקר מפורט ויסודי.

 

באמריקה – יחס חיובי (?)    🔗

סקר התגובות והביקורות הראשונות על מה שכתבו נשים בכלל ובעיתונות העברית בפרט אף הוא מצפה עדיין למחקר מפורט ויסודי. המגמה המסתמנת, בעיקר בתקופת הראשית, בכל הקשור להתקבלותן היא, שהעידוד שקיבלו הנשים הסופרות בעברית, היה, אם בכלל, בעיקר מבני משפחתן ומידידים קרובים. בניגוד לדעה המקובלת, שהשתתפותן התקבלה בשמחה ובהתלהבות על עצם כניסתן של נשים למעגל הספרות העברית באמצעות העיתונות, נראה שלא כך היה הדבר. הביקורות הראשונות על יצירתן של הנשים, כולל אלו שפורסמו בעיתונות, היו מסתייגות, ולא פעם אף עוינות. לא זו בלבד שלא עודדו אותן “בכל מחיר” ולא נקטו אַמת ביקורת סלחנית יותר ביחס לכתיבתן, אלא אדרבא, לא פעם אפילו החמירו עמן יותר מאשר עם אחרים, כדי להוכיח, כביכול, שעדיין אין הנשים יכולות להשתלב במעגל הכתיבה העברית, ואולי אפילו אינן ראויות לכך. ההכרה החברתית ביכולתן האינטלקטואלית של נשים בכלל ובחברה היהודית בפרט, הייתה עדיין רחוקה. לא עמדה להן “זכות נשיותן” וגם לא הזכות של המתחיל, לעידוד ולהמרצה, אלא נקטו ביחס לכתיבתן בכל חומרת הדין. אולי משום שהחידוש בכתיבתן של נשים היה קשה לחברה ולמבקריה, ולא קלה היה לחברה ולמי שראו את עצמם כנציגיה, להסתגל לנשים היוצאות מ“עזרת הנשים” ומבקשות לתפוס מקום באולם המרכזי.² ביטוי להסתייגות זו מנשים משכילות בכלל, נמצא במכתביו של שלמה מימון שהשיב לאישה שהתאהבה בו “במכתב מלא בוז וזלזול, וחזר והדגיש שלמדנות והשכלה אצל אשה אינן תכונות המעוררות בו אהבה” (פיינר, עמ' 453). “הפחד” מפני האישה המשכילה והמודרנית, נומק גם בחשש שבא לידי ביטוי במחזהו של יצחק אייכל, ש“דווקא הנשים המודרניות הן המתסיסות את המשפחה ומאיימות לקרוע את רקמתה לגזרים!” (שם, עמ' 458). כמו כן, יש להניח שהקושי להאיר פנים לסופרות העבריות היה נעוץ גם במעמדה הגבוה של הספרות העברית וביחס הקדושה ללשון העברית ומהפחד פן יפגמו ב“טהרתן” משיהיו גם נחלת הנשים. יש לשער ש“פחדים” אלה לא היו מודעים, והנוגעים בדבר אף היו מכחישים אותם אילו היו נשאלים עליהם.

אחת הדוגמאות המובהקות לקבלת הפנים העוינת שהייתה אמורה לקדם את פניה של אישה כותבת, מתגלה ב“מכתבו הגלוי” של הסופר והמשורר אלכסנדר לנגנבנק. הוא רצה לעודד את “האשה המשכילה מלבוב” ינטה קהלמן־וולרנר “להמשיך ולעסוק בספרות” וש“אל לה להירתע”, והבטיח לה, מלכתחילה, ש“הוא מצדו יגן עליה מפני הביקורת הספרותית” (שם, עמ' 487). וכך מרים מרקל־מוזסזון, במכתבה ליל"ג עם הופעת ספרה, הביעה חששה כי “ובא המבקר וקרעה לגזרים”.

אין צורך לומר שדברי הביקורת הלא־מחמיאים של המבקרים נומקו תמיד בנימוקים “ענייניים” ספרותיים ולשוניים “טהורים”. כך קרה לכתיבתן של כמה וכמה נשים: דוד פרישמן ש“קטל” את יצירותיה של שרה פייגה פונר־מיינקין, יעקב זרובבל שלעג לסיפוריה של נחמה פוחצ’בסקי, ויוסף קלוזנר, שהכניס כמעט “בעל כורחו” פרק על רחל מורפורגו לספרו, ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה.

מציאות שונה מתאר ע. בן עזרא במאמרו “סופרות עבריות באמריקה” (הדאר, תש"ז). לדבריו, “מחמת התחרות” בין עורכי העיתונים העבריים באמריקה

“מציאות” זו ספק אם יש לה ביסוס של ממש, והמאמר אינו משכנע בתקפותה, שכן מספרן המועט של הנשים הנזכרות בו, תרומתן הדלה והשולית לעיתונות, והשתתפותן המקרית והמעטה, אין בהן כדי להוכיח שהשתתפותן היוותה גורם בעל משמעות ב“תחרות” בין העיתונים.

מגמה מסתמנת נוספת היא, שדרכן של הנשים בעיתונות העברית לסוגיה, לא הייתה שונה מצעדיהן הראשונים על במת הספרות העברית בכלל. כן לא מסתמן הבדל בין סוגי הכתיבה השונים: שירה, פרוזה, מחזה, מסה וביקורת. הקושי, האטיות, והביקורת המהוססת משותפים לכולן.

 

תמונה חלקית    🔗

הקושי הגדול בחדירתן של נשים לעיתונות העברית מתגלה גם במדיניות העריכה. גם אותם עורכים, שמעל דפי כתבי־העת שערכו נתנו דריסת רגל לנשים, והיו למעשה שושביניהן הראשונים, לא תמיד תמכו להלכה בשוויון זכויות לנשים, ואחדים מהם אף הסתייגו ממנו.³ וכך, אלה שבידיהם הייתה יכולת לקבוע את מדיניות הספרות בפועל ביחס לנשים ולשנות אותה, לא תמיד היו שלמים עם עצם התופעה. יש לשער שבדרך־כלל הגיבו על יזמת הנשים או המתווכים בינן לבין העיתון, אבל לא יזמו ולא עודדו מלכתחילה את השתתפותן של הנשים בעיתוניהם. לכך הייתה כמובן השפעה מעגלית: חוסר העידוד והביקורת המסתייגת הרתיעו עוד נשים לנסות את כוחן ולהצטרף למעגל הכותבות. ואם כי אי־אפשר להוכיח הנחה זו, אין ספק שיש לה בסיס של ממש כאחד ההסברים למיעוט מספרן של הנשים הכותבות ולאטיות הגדולה של התקבלותן. אותם עורכים שנתנו דריסת רגל לנשים בעיתונים ובכתבי־העת שערכו, היו קרוב לוודאי חלוקים בתוך עולמם בין שתי מגמות מנוגדות: מצד אחד, נרתעו והסתייגו מיצירתן של נשים בעברית, מן הסיבות שפורטו לעיל; מהצד האחר היו מעוניינים כעורכים להגדיל את כוח המשיכה של העיתון, באמצעות השתתפותן המסקרנת והנועזת של נשים.⁴

סקר ראשון זה של הופעתן של נשים כמשתתפות בעיתונות העברית מראשיתה, יגלה את הדרך הקשה, האטית, הארוכה והמהוססת, שעשו הנשים מאז ראשית הופעתן מעל דפי העיתונות העברית. במושג “עיתונות עברית” נכללים כל סוגי כתבי־העת העבריים, האינפורמטיביים, הספרותיים והפובליציסטיים, שהופיעו בתדירות שונה, במרכזים היהודיים השונים ברחבי העולם.

מעקב מדויק הוא כמעט בלתי־אפשרי במצב המחקר היום. לא רק שאין מיפוי שלם של כתבי־העת העבריים, ולא קיימים “מפתחות” לרובם הגדול, אלא שמצאי מלא של כל כתבי־העת העבריים שהופיעו אינו קיים בשום ספרייה בעולם, ואף לא רישום מלא וכולל שלהם.

המקורות שאפשר להסתמך עליהם בסקירה זו הם אפוא חלקיים: “מפתחות” מעטים של כתבי־עת שזכו לכך; מחקרים בנושאים שונים המזכירים גם נשים בעיתונות; ומחקרים אחדים על נשים סופרות, שמספרם הולך וגדל אבל עדיין הם רחוקים מלתת תמונה מלאה ושיטתית של מלוא ההיקף של פעילותן של נשים־סופרות בתקופת בראשית.

לכן, מן הראוי לראות אותו כסקר ראשוני, המחכה להשלמה ולהמשך, עם התקדמות המחקר השיטתי בשני התחומים המרכזיים: רישום שיטתי של העיתונות העברית כולל “מפתחות” מפורטים (במיוחד של אותם עיתונים שהופיעו במשך שנים רבות: המגיד, המליץ, הצפירה, העולם), שיספקו את כל האינפורמציה הדרושה והאפשרית; ומחקר שיחשוף את הנשים הסופרות הראשונות בעברית שהשתתפו בעיתונות, שראשיתן מצער, אבל ההמשך הוא גדול ונרחב. כל המוסיף שמות על אלה שנזכרו כאן – יבורך.

הסקר מבוסס על מחקרים קיימים, שבהם נזכרים שמות של נשים סופרות בעברית, כולל כאלה שפרסמו בעיתונות העברית.

הסקר מקיף, שלא בשלמות ובשיטתיות, עיתונות וכתבי־עת עבריים עד מלחמת העולם הראשונה בלבד – מעט מהרבה. כתבי־עת רבים לא נכללו בו, ויש לשער, שגם בהם השתתפו זעיר פה זעיר שם נשים, אבל קרוב לוודאי שהתמונה הכללית לא תשתנה גם אם יגדל המדגם הנסקר. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ניכר תהליך קבוע של גידול במספר הנשים בעיתונות. זהו תהליך המקביל במדויק לגידול חלקן בספרות, על ענפיה השונים. אבל גידול זה, עד כדי מציאות של מחצית נשים כותבות בהתאם למספרן באוכלוסייה הכללית, עדיין מפגר גם כיום כשהמדובר בתפקידים “ביצועיים”, “אחראיים” ויוקרתיים, כגון בתחום העריכה. אמנם גם כאן החסר הולך ומתמלא אבל עדיין אטי מאוד ורחוק מן השוויון הגמור.

 

ההתחלה: באמצעות מתווכים    🔗

קרוב לוודאי שהמשתתפת הראשונה בכתב־עת עברי הייתה המשוררת ילידת טרייסט שבאיטליה, רחל מורפורגו (1790–1871), לבית משפחת המשכילים והמשוררים לוצטו, הנחשבת לסופרת העברית הראשונה. היא קיבלה חינוך יהודי מסורתי עברי בבית הוריה באמצעות הספרייה הגדולה של המשפחה, בד בבד עם ידיעת איטלקית ולמידת מדעים. היא גם הסופרת היחידה שהוקדש לה פרק מיוחד בספרו של יוסף קלוזנר היסטוריה של הספרות העברית החדשה.⁵ זכות ראשונים ניתנה לכתב־העת כוכבי יצחק (1847, כרך 8, עמ' 32–33), שהופיע בווינה, ולעורכו מנדל בר"י שטרן, שפרסם את שירהּ הראשון. אבל, למרות שהייתה באותה שנה כבר בת 57, לא נשלח השיר לפרסום במישרין על־ידה, אלא על־ידי מתווך. השושבין היה בן־משפחתה, שמואל דוד לוצטו (שד"ל), שהיה צעיר ממנה ב־10 שנים ושמו כבר הלך לפניו. הוא הכיר אותה מילדותו והעריכהּ מאוד.

בכתב־עת זה, שהופיע ברציפות במשך 28 שנים (1845–1873) והיה “האכסניה” העברית המרכזית לסופרי עברית באירופה (קרסל, לכסיקון), “השתתפו רוב סופרי התקופה ובכללם גם עשרות חרזנים שכמעט נשכחו”. “בכוכבי יצחק נתפרסמו מאת המשוררת רחל מורפורגו שירים אחדים המוקדשים לבעלה ולשד”ל, שירים של שד“ל לכבודה ועניינים הנוגעים לחייה הפרטיים” (גלבוע, עמ' 91). ב“ערך” זה על כוכבי יצחק מפורטות שתים־עשרה החוברות שבהן פורסמו שיריה וחומר על־אודותיה, החל מחוברת 8 (1847) ועד חוברת 35 (1868). מחליפת המכתבים שלה עם עורכה מנדל שטרן, מתברר שלא האמינה בכישרונה כסופרת וכמשוררת ופחדה מביקורת. גם חתימתה: “רמה = רחל מורפורגו הקטנה” מעידה על חוסר ביטחונה בעצמה (הררי, עמ' 126).

רחל מורפורגו הייתה “סנונית” ראשונה שלא בישרה את האביב; היא לא פתחה מסורת של נשים־סופרות בעברית, ואף לא החלה את השתתפותן של נשים בעיתונות העברית. היא נשארה חיזיון יוצא דופן, מנותק, בלא המשך, שהיה קשור בין השאר לא רק במשפחתה, משפחת המשכילים לוצטו, אלא גם באיטליה ארץ הולדתה, שהקהילה היהודית שבה נודעה בסובלנותה הרבה ובמדיניות הפתוחה של שילוב מסורת והשכלה אירופית.

על פי מחקרה של יפה ברלוביץ, הצלחתה של רחל מורפורגו הייתה הצלחה מדומה, שכן מחמאותיהם של “גברים בעלי שאר רוח” נראו לה כדבר “חנופה” “הן כאשה, הן כיוצרת והן כיהודיה” (ברלוביץ, מורפורגו).

לעורך כוכבי יצחק מנדל שטרן, זכות נוספת בפרסומה של “אשה משכילה מלבוב”, ינטה קהלמן־וולרנר (1810–1891)⁶ אשר שלחה “חיבורים” לכתב־העת שלו (כוכבי יצחק 18, 1853). אביה, מיכאל קלמן, היה סוחר עשיר, והיא למדה עם אחיה אצל מורים פרטיים תנ"ך ודקדוק, יחד עם שירת ההשכלה. צורת הפרסום מעידה, שיש מקום לדבר על מדיניות מכוונת של עידוד נשים. לצד דבריה פורסמו הערות העורך שקידם בברכה את הסופרת החדשה, וכן פורסם גם מכתב גלוי (1852) של הסופר והמשורר אלכסנדר לנגבנק, שעודד אותה “להיות סופרת בישראל כרחל מורפורגו” (הררי, עמ' 191), “להמשיך ולעסוק בספרות ולא להרתע מפני הדעות הקדומות כלפי הנשים ולהצטרף אל המעגל המתרחב של סופרות בכל הלשונות”. (פיינר, עמ' 487 והערה 138).

אין ספק כי ינטה קהלמן־וולרנר הייתה זקוקה לעידודים כאלה, שכן גם היא, כרבות מחברותיה, כותבות “המכתבים” והמאמרים, חשפה את חששותיה ואת תחושת נחיתותה כאישה בקהל הסופרים העברים: “ומה קט ערכי?” (הררי, עמ' 192; פיינר, עמ' 493). מקצת מאיגרותיה פורסמו בעיתונים נוספים: הבֺּקר אור; עברי אנכי ובית אוצר הספרות בעריכת שאלתיאל אייזיק גראבר (על ז’אנר מכתבי הנשים בעיתונות ראו להלן). יהודית הררי מביאה קטעים ממכתביה, שאחד מהם ב־1840, הוא מכתב תודה לדוקטור קייעזרלינג, מחבר הספר די יידישע פרויען (ליפציג, 1879), “אשר כבדני לתת לי מקום בתוך ‘אספת־נשים’ נכבדות נשי־חיל אשר פעלו ועשו גדולות בארץ והרימו כבוד ישראל מערמת עפר” (הררי, עמ' 192).

מפתיע ויוצא דופן היה “מאמר מעניין מאד מאת העלמה טויבה סג”ל בווילנא" (גלבוע, עמ' 219). הכותבת, טויבה סג“ל, פרסמה מאמר שכותרתו “שאלת הנשים” בכתב־העת העברי (שנה 16, 1879) בעריכתו של יעקב ורבר, שהופיע בלמברג (לבוב שבגליציה). כיוון שאנו עוסקים כאן בראשונות, הרי דומה שמאמר זה בשישה המשכים, היה הראשון בסוגו פרי עטה של אישה שהייתה באותה עת בת עשרים בערך. גם היא הייתה בת לאב משכיל, שעבד בביתו של הגביר המשכיל משה רוזנסון בווילנה. זוהי “המחאה הרדיקלית ביותר בזכות השיוויון של הנשים” לפי קביעתו של פיינר (עמ' 495–496). הכותבת “טענה בזכות האמנציפציה לנשים היהודיות, ודחתה את כל הניסיונות לחסום את דרכן אל ההשכלה” (שם, עמ' 496). דבריה כתובים “בסגנון משתלח ובתקיפות מלווה בנימה סאטירית”. העורך שנקלע למתח בין פחדו וחששו ממאמר בעל דעות וסגנון כזה, לבין חושיו כעורך המעוניין לפרסם את עיתונו ולהפיצו ברבים, הכריע בסופו של דבר, וכפשרה ליווה את תחילת מאמרה בהערתו: “חזון בלתי נפרץ הוא בימינו אלה, לראות עלמה כותבת עברית, ולכן ניתן מקום לדבריה, אף כי לא נסכים לכל מחשבותיה” (שם, עמ' 499). טויבה סג”ל תוקפת דווקא את צביעותם של “הגברים המשכילים, אשר על אף חכמתם ושאיפתם לחידוש הם רואים את ההשכלה כנחלת הגברים”. מידת האקטואליות של טענותיה, כפי שסיכם אותם פיינר, מפתיעה:

גם ההתפעלות של המשכילים מכל אישה משכילה ששלחה ידה בכתיבה הייתה בעיני סג"ל הוכחה נוספת לזלזול בכבודה של האישה. ובלשונה: "האח, הנה עלמה כותבת בשפת עבר! מה טוב חלקה ומה נעים גורלה! הלא יקר הוא מאד בימים האלה אשה כותבת בשפת קדש! אבל “האם קופים אנחנו ולא בינת אדם לנו, כי כן יתמהו הגברים אם ימצאו בנו דבר מצוין?” ולכן “יש להילחם הן באורתודוקסיה, המאמינה כי ‘אשרי האיש אשר אשתו איננה מלומדת’ והן במשכילים המודרניים עצמם.” (שם, עמ' 496–497).

טויבה סג"ל נגעה כאן באחת הבעיות המרכזיות של האישה המשכילה בחברה היהודית על שני הקצוות שבה, ובמיוחד, ביחסם הדו־ערכי של המשכילים לאישה המשכילה: מצד אחד שאפו לאישה יהודייה מודרנית אבל בה־בעת חששו והסתייגו ממנה וראו בתופעה “סכנות לתרבות ולחברה” (שם, עמ' 497). זו גם אחת הסיבות העמוקות לכך, שעידודן של שנים להשתתף בעיתונות ובספרות העברית היה כל־כך אטי ומהוסס, כיוון שנעשה מלכתחילה על־ידי סופרים, עורכים ומבקרים שלא בלב שלם.

 

מכתבי נשים בעיתונות העברית    🔗

פרסומים לא מעטים של נשים נועדו מלכתחילה לרשות היחיד, ונחשפו בידי אחרים שמסרו אותם לרשות הרבים. בדרך־כלל מדובר במכתבים פרטיים (במקרים אחרים יומנים, שירים ורשימות) לבני משפחתן, לסופר או לאישיות ציבורית.⁷ הנמענים או בני משפחתה היו אלה שמסרו את דבריהן לפרסום. לכן זוהי במידה רבה “השתתפות טכנית”, מלאכותית, ולא השתתפות טבעית יזומה בידי הכותבת עצמה, או בידי העורך. כשם ששיריה של רחל מורפורגו נזקקו למתווך שיפרסם אותם, כך קרה גם לנשים נוספות. אפילו מודעת חיפוש עבודה של אישה בעיתון המגיד (כרך יח, 1874) נזקקה למתווך (שם, עמ' 491, והערה 153).

קבוצה אחרת של “מכתבים” הוא סוג “המכתב הגלוי” שנשלח במישרין על־ידי הכותבת אל העורך. צורה ספרותית זו לכאורה מחייבת הרבה פחות מסיפור או משיר, והֵקלה על הכותבת להביא לרשות הרבים את דעותיה ולהילחם עליהן. היו אלה מכתבים שנכתבו בידי נשים משכילות, בעלות תודעה נשית ולאומית חזקה. חלקן הרגישו בנוח בעולם העיתונות העברית של הגברים, ואחדות ביטאו את היסוסיהן ומורת רוחן. למעשה, רבים מן ה“מכתבים” היו מאמרים לכל דבר, ובדרך זו הביאו לרשות הרבים את דעותיהן של כותבותיהן. כך נעשה “המכתב” לז’אנר חתרני שאִפשר את כניסתן של נשים והבעת דעותיהן ב“דלת האחורית”, והִרגיל את הציבור הגברי לנוכחותן של נשים בעיתונות. “מכתבים” אלה עסקו בנושאי שוויון וחינוך. בדרך־כלל בשוויון שבין גברים לנשים בכל הקשור לכישרונותיהן וליכולת הלמידה שלהן, ובמסקנות שיש לכך בענייני חינוך בכלל, חינוך הבנות בפרט, ובמיוחד החינוך העברי שיש לתת להן.

ז’אנר המכתב, היה אפוא אחד הדרכים הנוחות ולכן גם המקובלות, להשתתפותן של נשים בעיתונות העברית בראשיתה, לכל הנוגעים בדבר: לנשים הכותבות, לעורך ולקהל הקוראים. בדרך זו חדירתן למרכז הספרות העברית נעשתה בשוליה בלבד, והייתה נועזת ומאיימת פחות. כך התרגלו הכול בתהליך אטי, ארוך ומתמשך, לעצם מציאותם של שמות נשים מעל דפי העיתונות העברית. יש להעיר כי גם נשים, שפרסמו שירים, סיפורים ומסות בעיתונות העברית, חזרו מדי פעם לצורת “המכתב” המחייבת פחות.

ע. בן עזרא, שתיאר את ההזדמנות שניתנה “לנשים העבריות המעטות שישבו באמריקה” להשתתף בעיתונות העברית, הסביר זאת “מחמת התחרות” בין העיתונים. אפילו בדבריו מקץ שנים רבות (תש"ז) לא נעדר טון של זלזול על השתתפותן זו ועל הנושאים ה“שוליים” שהעסיקו אותן:

בדוגמאות שהביאו שמואל פיינר וקודמיו מתוארים מכתביהן של נשים שפורסמו בעיתונות העברית של התקופה. מהם מכתבים פרטיים שפורסמו בידי הנמענים בשיתוף בני משפחתה של הכותבת, אבל יש מהם שכנראה נשלחו ישירות אל העורך.⁸

כך, למשל, קרה לדבורה האפרתי מקלווריה, בתו של מנחם האפרתי, ידידו של אברהם מאפו.

כך פורסם מכתבה־מאמרה של שפרה בת ר' יוסף אלצין מברדיצ’ב בהמליץ (כרך ג, תרכ"ג, 1863, עמ' 119) ל“ידיד אבי” הוא העורך אלכסנדר צדרבוים. יש לשים לב לתוספת שמו של האב, וקרוב לוודאי ששני הידידים הם שאחראים לפרסום. במרכזו שתי טענות: האחת, בדבר יכולתן של “בנות ישראל” ללמוד את “לשוננו הקדושה” בניגוד לדעה הרווחת בין הגברים; והאחרת, על חשיבות החינוך העברי של בנות ישראל לדור הצעיר “כי בנות מחונכות על ברכי הדעת, התורה והלשון העברית יחנכו את ילדיהן ‘על פי דתן ובשם ישראל יתיימרו’” (שם, עמ' 492 והערה 155).

יותר מעשרים וחמש שנה עברו עד שהיה המשך ל“מכתב” כזה, במאמרה הפרוגרמטי של נחמה פוחצ’בסקי (בחתימה: נחמה פיינשטיין), בהמליץ (בראשית 1889), שכותרתו: “עוד ע”ד [= על דבר] שאלת הבנות".

כדוגמה נוספת, נזכר במחקרו של שמואל פיינר מכתבה של ברטה רבינוביץ־קריידמן (1849–1871) שפורסם בהמגיד (כרך יד, 1870, תוספת לגיליון 7 בלי מספור) שנה לפני מותה בגיל 22. מכתב זה מגלה את רגשי הנחיתות שלה, והיסוסיה הרבים “להתערב בין כותבי זמננו” (שם, עמ' 492–493, והערה 156).

גם פרץ סמולנסקין, נתן מקום בהשחר בעריכתו (כרך ה, תרל"ד/1874) למכתבה של לאה ברמזון ממארגנות “התאחדות העלמות”. הצגת הכותבת לפני הקוראים והערתו למכתבה, רק מגלות את התנגדותו לרעיון שוויון הנשים, וחוסר אמונתו ביכולתן האינטלקטואלית. הוא הציג את “העלמה” “כאשה משכלת אשר ‘כדבר פלא’ נחנה בכישרון כתיבה”, וראה בה מקרה חריג ביותר: “וכדאי הוא מכתב כזה כי ישאר לזכרון לעד ויהיה לאוהבי שפת אבותם לאות כי לאט תשכח מפי זרעם…”.

שנתיים לאחר מכן נתן סמולנסקין מקום מעל דפי השחר (1876) גם למכתב התודה של אולגה בלקינד (1852–1943), עם הסמכתה למיילדת לאחר סיום לימודיה בבית־הספר למיילדות בווילנה. אולגה, לימים רעייתו של יהושע חנקין, הייתה בתו של המורה העברי מאיר בלקינד בפלך מינסק שברוסיה. “האב והאם היו אנשים נאורים ומשכילים. כל הבנים [והבנות] למדו עברית מילדותם, ובבית הוריהם ספגו את אהבתם ונאמנותם לעמם וארצם. כולם עלו לארץ והשתתפו בבניינה”. היא הייתה “היהודיה הראשונה שקיבלה רשות ללמוד באוניברסיטה הפטרבורגית” (הררי, עמ' 277). במכתב תודה גלוי זה, הודתה אולגה בלקינד “לבני משפחתה מפטרבורג שתמכו בה בתקופת לימודיה וסייעו לה לרכוש מקצוע המבטיח לה עצמאות כלכלית”. בהזדמנות זו הפכה גם את המכתב הפרטי למכתב ציבורי וקראה “להרחבת התמיכה בסטודנטיות יהודיות, כדי לאפשר לבנות ללמוד מקצוע מועיל” (פיינר, עמ' 495, הערה 163). קשה לדעת איך התמודד סמולנסקין העורך עם דעותיו של סמולנסקין המספר, שתיאר, ברוח אותם הימים, בהתועה בדרכי החיים שלו “דמויות מפלצתיות של נשים ‘בנות תופת’: נשים גבריות למראה, מכוערות ובעלות מידות מושחתות, המטילות אימה ופחד על הגברים גיבורי הסיפור” (שם, עמ' 474, הערה 86).

אברהם בר הכהן גוטלובר, עורך הבֹּקר אור, שהופיע בוורשה, בר־הפלוגתא של פרץ סמולנסקין, ומתחרהו של השחר, פרסם אף הוא, אולי מתוך חיקוי של התחרות, “מכתב פרטי” של שרה נאוויסקי, בת למשפחת גבירים מרוסיה, אל סבהּ, ובו צידדה בזכות חינוך שווה לנשים ולגברים (הבֹּקר אור, כרך ב, תרל“ז, 1877; וכן, שם, כרך ד, תר”ם, 1880). גם היא שלטה בשפות רבות כבר בנערותה, תרגמה מרוסית לעברית כמה סיפורים, אך חיבוריה לא התפרסמו מעולם. בהדגישה את “רוח העת החדשה [אשר] צרר גם אותנו [הנשים] בכנפיו וידרוש גם השכלה ודעת מנשים באהל כגברים”, כתבה: “כי גם נכדתך תחפוץ… לדגול [חפצה] גם אני בשם השפה העברית, אשר כמעט תמוט ביד הגברים, ולהראות כי יש גם לנו כישרון לדרוך נפשנו עז ולעשות חיל בלימודים” (שם, עמ' 493, הערה 164).

 

צעדים ראשונים – בשנות השמונים    🔗

זכות ראשונים נוספת יש גם למרים מרקל־מוזסזון (1837–1920)¹⁰ שלפי מסקנתו של שמואל פיינר, “היתה האשה היחידה שאכן התקבלה לתנועת ההשכלה כאשה משכילה לכל דבר” (שם, עמ' 488).¹¹ גם היא בת למשפחת משכילים, משפחת אולסבנגר, גם היא למדה עברית מגיל צעיר יחד עם השכלה כללית, אצל מורים פרטיים ששכר לה אביה הסוחר האמיד, אם כי הוא לא השלים עם פרסום חיבוריה ברבים. בד בבד למדה גם בכוחות עצמה. ביתה בווינה היה “בית־ועד לסופרים וחכמים עבריים”. “עוד בשנת 1862 שלחה לאברהם מאפו מאמר על אהבת האדם הנטועה בלב האשה” שזכה לשבחיו הגדולים (הררי, עמ' 192). יל“ג, ששיווע לקוראות עבריות, הקדיש לה תשומת לב כמו לקוראות־סופרות אחרות של שיריו (כגון נחמה פוחצ’בסקי), קיים עמה חליפת מכתבים ואף הקדיש לה את הפואמה הגדולה שלו “קוצו של יוד” בהדפסתה הראשונה בהשחר.¹² י”ל גורדון, שלא נפגש עמה, קיים עמה קשרים וחליפת מכתבים והעריך מאד את דעתה בענייני ספרות. לדעתה של הררי, במשך תשע־עשרה שנה כתב לה עשרים ושמונה מכתבים, והיא אליו – שלושים וארבעה. קטעים ממכתביה מובאים בספרה של הררי (שם, עמ' 193–195). יל“ג הזמין אותה לכתוב בהמליץ בעריכתו, מאמרים וחדשות מווינה והיא נענתה לבקשתו (שם, עמ' 193). בשנות השמונים פרסם יל”ג כמה ממאמריה בהמליץ בשעה שהיה עורכו, ואף העניק לה מנוי חינם (פיינר, עמ' 489). ממכתבו של שמואל ורסס אלי למדתי שהשתתפה בהמגיד.¹³

שלא כחברותיה החוששות והנבוכות, “הופיעה כמשכילה בעלת מודעות ובטחון עצמי” (שם, עמ' 493). מכתבה ליל“ג מיוני 1868 מעיד אף הוא על מודעותה לביקורת החריפה ואף העוינת שהייתה צפויה לה עם הופעת ספרה בשנת 1869. היא ביקשה מיל”ג שיהיה הוא השופט של ספרה, שכן מה שצפוי לה הוא: “ובא המבקר וקרעה לגזרים, ועוד כי אשה תרהב עוז להכניס ראשה בין ההרים האלה, הלא עוד מעט וסקלוה…” (שם, עמ' 493 והערה 159). הכנה נפשית זו לא הייתה נחוצה במקרה זה, כיוון שמרים מרקל־מוזסזון זכתה לעידוד רב, ולא סבלה מנחת זרועה של הביקורת כאחרות (שם, עמ' 499).

בין ראשונות אלו, עולה גם שמה של שרה פייגה פונר־מיינקין (1855–1937). קרסל (לכסיקון) נתן לה זכות ראשונים על “הסיפור ההרפתקני ‘המותח’ ובעל העלילה המסובכת”: “אהבת ישרים או המשפחות המרדפות” (וילנה, תרמ"א); ואוריאל אופק ראה בה את “היוצרת הראשונה בספרות הילדים העברית” (“דרך ילדים”, וינה, תרמ"ו) (אופק, עמ' 170).

אביה ר' יוסף מיינקין היה תלמיד חכם, נוח לבריות, ו“אמה, שיינה, גם היא הייתה מקרבת אדם בסבר פנים יפות, ונוסף לזה הצטיינה במעלה אחת שרק מעטות מבנות ישראל בימים ההם היו מחוננות בה, והיא – ידיעת הלשון העברית” (ע. בן עזרא). מילדותה למדה עברית, על־ידי אביה ואמה כאחד, והתחנכה כנער לכל דבר ב“חדר”, וכמו הצעירים בדורה “נתפסה” לספרות ההשכלה ולמדה גם גרמנית. מריגה מקום מושבה שלחה כתבות לעיתון היומי הראשון בעברית היום שהופיע בבירת רוסיה, פטרבורג (גיליון 67) בעריכתו של יהודה לייב קנטור, בשנת 1886. ¹⁴

יש להעיר כי דוד פרישמן, שהיה דמות דומיננטית בעריכת היום, הכירהּ מעל דפי עיתון זה, והיכרות זו הייתה לה לרועץ. הוא “קטל” את הרומן: “שפת הסיפור היא שפה נשחתה מראש עד סוף” (הבֹּקר אור, גיליון 6, 1881), והסתער גם על סיפור הילדים שלה. לא רק שלא הועילה לה זכות ראשונים אלא שהעובדה שנכתב בידי אישה, הייתה חלק מלשון הזלזול שנקט בה כלפיו:

אין ספק שקבלת פנים הרסנית זו, מפי אחד מגדולי המבקרים של הדור, לא הועילה לעודד נשים נוספות להצטרף למעגל הכותבים.

ע. בן עזרא תיאר בהרחבה את דרכה הדרמטית ורבת־התמורות של שרה פייגה פונר־מיינקין מן ההשכלה במזרח אירופה וממנה את הציונות של “המזרחי” בארצות הברית אליה הגיעה ב־1910, ולבסוף אל “החרדים הקיצונים”: “וכשם שבנעוריה הטיפה להשכלה ואחר כך לציונות – כך התחילה בימי זקנתה להטיף בעל פה להרמת קרן התורה ולשמירת המצוות”. אין ספק שהדרמה של חייה עזה לא פחות מזו שביצירתה, ודמותה הבלתי־שגרתית מחכה לידו של הסופר או של המחזאי שידובב אותה.

בתקופת “חיבת ציון” נזכר שמה של משוררת אחת בלבד: שרה שפירא. תרומתה לשירה זו צנועה אם כי ניכרת. “קול בודד, קול שולי” הגדיר הלל ברזל את שירה של שרה שפירא (ברזל, עמ' 357). הדעה המקובלת הייתה (לחובר, סדן) שהיא כתבה שיר אחד בלבד, אבל קלוזנר הזכיר שיר נוסף שלה, שכותרתו “זׇכׇר אֲחוּז קֶרֶן” שהוא “ספק לצון ספק ברצינות” ופורסם בהבֹּקר אור, בעריכת גוטלובר (כרך ז', תרמ"ו, 1886). (שם, עמ' 480, הערה 14). שירה “ציון” היה שגור בפיהם של רבים, במיוחד בשורה הפותחת שלו: “אַל טַל וְאַל מׇטַר – דְּמׇעַי יַרְטִיבוּ”. הוא פורסם בכנסת ישראל, ספר שנתי לתורה ולתעודה, שהופיע בוורשה בעריכת שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר) (תרמ"ח/1888). שיר זה “מעיד על יכולת פיוטית של כותבת… חבל ששיריה האחרים לא הגיעו לרשות הרבים” (שם, עמ' 358). שרה שפירא, שהפרטים הביוגרפיים עליה חסרים (יצחק עוגן, שירה עברית, עמ' 262), הייתה נכדתו של הרב רבי ישעיהו שפירא הכהן, אב בית־הדין בצ’ורטקוב, ובתו של המשכיל דוקטור דוד שפירא. גם עמה היה יל"ג בקשרי מכתבים (ברזל, עמ' 479–480, הערה 13). יחד עם רחל מורפורגו, נכללה באנתולוגיה שירה עברית בעריכתו של יצחק עוגן, בין עשרות המשוררים.

את שנות השמונים של המאה התשע־עשרה חותמת הופעתה של נחמה פוחצ’בסקי (1869–1934) מעל דפי העיתונות העברית. מבין הראשונות הללו, היא הידועה ביותר, אם כי לא ממש מפורסמת. השתתפותה החלה עוד לפני נישואיה, בשבתה בבית הוריה, משפחת המשכילים פיינשטיין, בבריסק שבליטא, אזור הידוע בלמדניו ובישיבותיו (דבש מסלע, עמ' 114–171). מאמרה הראשון פורסם בחתימת נחמה פיינשטיין בהמליץ, בעריכתו של אלכסנדר הלוי צדרבוים (אר"ז),¹⁵ במאמר פרוגרמטי תקיף שכותרתו: “עוד ע”ד [=על דבר] שאלת הבנות" (שנה 29, גיליון 23, ז' באדר א' תרמ"ו, 27.1.1889). באותה שנה במיוחד זה היה עיתון ער ותוסס, ומעל דפיו התנהלו הוויכוחים המרכזיים שהעסיקו את הציבור היהודי, פורסמו בו סוגים ספרותיים מגוונים, והשתתפו בו מיטב סופרי הדור (גלבוע, עמ' 152–153). במאמר זה הפנתה בביטחון ובנחרצות את תשומת הלב של הקוראים לשאלת חינוך הבנות, ויצאה כנגד כל הרבים והחשובים שכתבו על שאלות החינוך מכיוון שעסקו בנושא, “כאילו לא נבראו הנשים לקחת חלק בכל דבר טוב ומועיל, וכאילו לא נחשבו למאום בחיי האומה, ולא תוכלנה להביא כל תועלת וגם אין כל שאר רוח להן”.

בסקירה היסטורית שהחלה בתקופת התנ"ך, הבליטה את האישה של אז, וביקרה את ימי התלמוד שבהם “הורידו מעט את כבוד הנשים”. לדעתה, הסיבה “לחסרון אהבה לעם ישראל” של הצעירים, היא בחינוך שהאימהות לא תדענה לתת בלב הבן, כיוון שהן עצמן לא חונכו לזה. והמסקנה:

בסיום המאמר יצאה בשצף־קצף כנגד הדעה שנשים אינן מסוגלות ללמוד את שפת הקודש, והוכיחה את ההפך. לכן יש לאפשר לבנות ללמוד בבתי־הספר הכלליים ובה בשעה גם “שפת־עבר וחכמת ישראל” (דבש מסלע, עמ' 132–133). יש לראות מאמר זה גם על רקע התופעה המדאיגה של המשפחות המשכילות והאמידות בחברה היהודית, שנתנו חינוך אירופי לבנותיהן, ורבות מהן המירו את דתן ויצאו מכלל היהדות (פיינר, עמ' 484–487).

מאותו מאמר החלה פעילותה הציבורית והספרותית של נחמה פוחצ’בסקי, מן הלוחמות הנמרצות ביותר למתן שוויון זכויות לנשים. לאחר נישואיה ועלייתה לארץ־ישראל (אלול תרמ"ט) המשיכה מראשון לציון, לפרסם בעיתונות העברית כולל בהמליץ (1893) סיפורים, רשימות ופובליציסטיקה (דבש מסלע, עמ' 167–168), מביניהם יש להזכיר במיוחד את השתתפותה בפולמוס “השאלה הערבית” (השילוח, תרס"ח) עם פרסום מאמרו של יצחק אפשטיין “שאלה נעלמה”, והתנגדותה “הניצית” לדעותיו “היוניות”.

נחמה פוחצ’בסקי המשיכה את קודמותיה גם בכך, שהיא השתתפה בוויכוח לאומי־ציבורי שעמד על הפרק, והיה עד אז נחלת הגברים בלבד, באחד הנושאים המרכזיים – החינוך – באחת הבמות המרכזיות של הדור, והביעה את דעתה כשווה בין שווים, מנקודת מבט נשיית מובהקת, גלויה וגאה. אין היא נרתעת מלהיות בת־פלוגתא של הכותבים לפניה, ולהוכיח אותם על התעלמות ודעות קדומות. אין זה המשך ישיר, וספק אם הכירה את מאמריהן של קודמותיה, ובראשון טויבה סג"ל, שכתבה עשר שנים בדיוק לפניה, ולכן גם זו ראשוניוּת.

 

שנות התשעים של המאה התשע־עשרה    🔗

חמדה בן־יהודה (1873–1951) הייתה בת למשפחת המשכילים יונאס. בגיל עשרים החלה את השתתפותה בכתבי־העת של אליעזר בן־יהודה בעלה, כשנה לאחר עלייתה לארץ־ישראל (1892), ונישואיה לו, לאחר שנתאלמן מאחותה הבכירה דבורה. אין ספק שבחזית זו של ראשונות, היא ראויה לתואר: העיתונאית הארץ־ישראלית הראשונה, שכן, לא רק שהשתתפה בכתבי־העת של המשפחה, בסיפורים, בכתבות, בתרגומים ובמדורי האפנה, אלא הייתה שותפת פעילה בעריכת העיתון, ולא פעם אחראית יחידה. סיפוריה התפרסמו בעיתוני המשפחה: הצבי, ההשקפה והאור, וכן בעיתוני הילדים שלה. עולם קטן, שהופיע בעריכתה בירושלים (1893), הוא עיתון הילדים העברי הראשון (אופק). יש לה זכות ראשונים כפולה ומכופלת: בעריכת עיתוני המשפחה; בעריכת העיתון העברי הראשון לילדים; בעריכת מדור המיוחד לנשים; בז’אנר של הכתבה בכלל ובתחום האפנה בפרט. ייתכן שעשתה גם מאמצים לעידוד השתתפותן של נשים בעיתונות (אירה יאן). בעלה, אליעזר בן־יהודה, הוא שעודד אותה לכתוב בעיתונו ובעברית, בשעה שטענה “שעדיין אין היא יודעת את הלשון וספרותה, ושבכלל אין לה נטיות לכתיבה”. על כך כתב לה:

חמדה בן־יהודה החלה את השתתפותה בהצבי (תרנ"ו/1896) ב“תרגומים שונים” במדור “עזרת נשים”, ולאחר מכן (תרנ"ז) עברה לכמה “מכתבים מירושלים” בחתימת: חידה. למעשה, היו אלה הכתבות העיתונאיות הראשונות של “מראות מחיי ירושלים” “כמו שרואים בשוקים ורחובות בכל יום” (ירדני, עמ' 301). אמנם סימני העריכה של בעלה ניכרו בהם; היה עליה לעמול הרבה כדי לטשטש את עקבות הדמויות בשר ודם בכתבות אלה, למניעת זיהוי הנוגעים בדבר, והיו חסרונות נוספים, ובכל זאת היה בהם חידוש ב“נעימתם האינטימית, הקלות והלבביות שלהם” “וניגוד בולט לנוסח הפאתטי והאירוני” של העיתונות העברית (שם, עמ' 301).

ע. בן עזרא, במאמרו “סופרות עבריות באמריקה” (הדאר, תש"ז) הזכיר הרבה נשים שהשתתפו בכתבי־העת העבריים באמריקה במכתבים (או: מאמרים) בענייני חינוך ותרבות. השתתפות זו נעשתה בעיקר מעל דפי כתב־העת העברי, שהופיע בניו־יורק בעריכת כתריאל צבי שרהזון בשנים 1891–1896. פירוט זה מאופיין בכתיבה מתנשאת שלא נעדר בה יותר משמץ של לגלוג על הנושאים “המשמחים” את הנשים, ועל כתיבתן המליצית והמעורפלת. הוא מרבה “לחלק ציונים” לכתיבת הנשים שהוא מזכיר: ראזע דאמאש מבוסטון (העברי, 1895, גיליון 10), ה“מספרת בשמחה” איידא סוזאן מפילדלפיה (העברי, 1895) ש“אינה מסתפקת רק בשאלות הבוערות בפרק הזמן ההוא. היא מתעניינת גם בישוב מאמר חז”ל שהיה אופנה ספרותית באותה תקופה“. חיה אלטמאן וסופיה קאפלאן התעניינו ב”שאלת החינוך העברי בכלל וחינוך הבנות בפרט" (העברי, 1895–1898). הוא מביא את הצעתה של סופיה קאפלאן ה“מבקשת מן העורך שיקצה בעתונו קרן־זוית לבנות שם עזרת נשים להיות לנו למקום מיועד” (העברי, 1895, גיליון 10).

ביקורת של אישה על אורח החיים באמריקה מתוארת בדבריו כך: “כבר בשנת תרנ”ב מרימה אשה אחת את קולה בקובלנה על נשי ישראל באמריקה“. אם בשנת תש”ז (1947) כתבו כך על השתתפותן של נשים בעיתונות, אין צורך בדמיון רב כדי לתאר את יחס הזלזול והביטול שבו התייחסו לכתיבתן הקוראים בני דורן. לא רק על עצם ההשתתפות בעיתונות היה צורך להילחם, אלא לא פחות על התייחסות רצינית ומכובדת לדברים הנכתבים בידי נשים.

 

ראשית המאה העשרים (עד מלחמת העולם הראשונה)    🔗

בראשית המאה העשרים ועד מלחמת העולם הראשונה (1914) נעשית נוכחותן של נשים בעיתונות, כמו גם בספרות, עובדה קיימת, הגדלה בהתמדה אם כי עדיין במספרים זעירים. עם זאת “פרסומו של חיבור ספרותי או מאמר פרי עטה של אשה התקבל כל פעם מחדש כהפתעה גמורה וכמאורע נדיר” (פיינר, עמ' 491). נוכחות זו החלה עוד בגולה, בדרך־כלל במזרח אירופה, אבל התגברה והתעצמה בארץ־ישראל. פעילותן הספרותית, מעל דפי העיתונות העברית, של מי שהתחילו בעשורים הקודמים נמשכה בהתמדה, במיוחד בארץ־ישראל.

נחמה פוחצ’בסקי המשיכה לאחר עלייתה לארץ־ישראל את השתתפותה בעיתונות העברית לסוגיה (המליץ והשילוח), ובמיוחד יצרה זכויות ראשונים נוספות כמשתתפת־אישה בכתבי־עת שונים בארץ־ישראל ומחוצה לה, בחשובים כמו גם בשוליים וקצרי המועד שבהם.

דומה שהיא האישה הראשונה שהשתתפה בהפועל הצעיר בשנתו הראשונה (תמוז־אב תרס"ז); כן הייתה בין הנשים היחידות שהשתתפה בהעולם, ביטאונה של ההסתדרות הציונית בשנותיו הראשונות (החל משנתו השנייה ספטמבר־אוקטובר 1908); דומה שהייתה האישה היחידה שהשתתפה בהמבשר שיצא בקושטא (י“ח בסיוון תר”ע); היא כתבה גם בהאור, של משפחת בן־יהודה (החל מחשוון תרע"ב); והייתה בין הנשים הבודדות שכתבו בהתקופה (תרפ"ג). כמו כן חמדה בן־יהודה, שפעילותה העיתונאית הייתה אינטנסיבית ביותר, במיוחד בעשור הראשון של המאה העשרים.

מעל דפי הצבי (גיליון י, תר"ס) פורסם שירהּ, של מי שחתמה “שושנה” שהוגדר על־ידי גליה ירדני כ“השיר הראשון מאת משוררת עברית בארץ־ישראל” (ירדני, עמ' 272, הערה 162). זה היה “שיר־תלונה נוגה” שהפועל־המשורר בר־נש, הוא נח שפירא, ענה לו בשיר תגובה: “הנחמה הקטנה לנאלמה שושנה” (גיליון כא, תר"ס) (שם, עמ' 272, הערה 163).

בסוף שנת 1901 התפרסם סיפורה הראשון של חוה שפירא בת העשרים ושלוש (1879–1943), “השושנה”, מעל דפי כתב־העת הספרותי הדור, שהופיע בקראקא, בעריכתו של דוד פרישמן (הררי, עמ' 189; קרסל, לכסיקון; יוקטן). חוה שפירא היא מצאצאי האדמו"ר מקוריץ ובת למשפחת המדפיסים מסלאוויטה.¹⁷

חודשים אחדים לאחר מכן, באותה שנה, תרס“ב, שבה החלה חוה שפירא את צעדיה הראשונים בספרות ובעיתונות, פורסם סיפורה הראשון של דבורה בארון (1887–1956), הידועה והחשובה מכולן. דבורה בארון, בת רב, שקיבלה חינוך עברי מסורתי ב”חדר" כבן, הייתה בת חמש־עשרה כשהופיע סיפורה הראשון “משיחות במרכבה” (10.4.1902) בהמליץ מפטרבורג, בעריכתו של ליאון רבינוביץ. המליץ שימש אכסניה יחידה לה בשנה הראשונה לכתיבתה. היא פרסמה גם ביידיש בעיתון דער טאג (היום) שבעריכת ליאון רבינוביץ. כשנה וחצי לאחר מכן החלה לפרסם גם בהצפירה, שהופיע בוורשה, בעריכתו של נחום סוקולוב (2.10.1903). שנתיים לאחר מכן פרסמה גם בהזמן שהופיע בווילנה בעריכתו של בן־ציון כ"ץ (13.2.1905). מאז נעשתה אורחת רצויה בכל כתבי־העת של התקופה הוותיקים והחדשים, לרבות כתבי־עת לנוער, בדרך־כלל כאישה יחידה. לאחר עלייתה לארץ־ישראל (דצמבר 1910) פורסמו כל סיפוריה ותרגומיה בהפועל הצעיר והייתה עורכת המדור הספרותי שלו (על כך ראו להלן), להוציא סיפורים אחדים במעברות, ביטאונה הנוסף של המפלגה, וסיפור אחד בכתב־העת לנוער מולדת בעריכתו של ש. בן־ציון, עמיתה לעשייה הספרותית בארץ־ישראל ושכנה למגורים בנווה צדק.

מרים, אשת דוקטור יצחק ווֹרניקובסקי, ילידת סלונים שבפולין, ממחישה גם היא את החוקיות המשפחתית הקבועה: “אביה היא איש אמיד ומשכיל, ושכר מורה לבתו היחידה ללמדה תנ”ך, דקדוק וגם תלמוד. כישרונותיה היו יוצאים מן הכלל, שירי יל“ג ומיכ”ל היו שגורים על פיה". הרכילות שליוותה את פרסומיה בעיתונות העברית מעידה עד כמה לא האמינו הקוראים בכישרונותיה וביכולתה של האישה:

כך נולד המאמר “בשביל נשים צדקניות”, שפורסם בהמגיד החדש שהופיע ב“ווין־קראקא” (וינה־קרקוב) בעריכתו של פוקס (תרס"ב [1901], גיליונות טז־יז). עם הגיעה לאמריקה עם בעלה “פרשה לגמרי מן הספרות העברית הייתה לאישה יושבת בית” ואילו בעלה דוקטור יצחק וורניקובסקי “היה אחד מעמודי העתונות העברית שבאותה תקופה.” (ע. בן עזרא).

יהודית אייזנברג, לימים הררי (או הררית), החלה את דרכה הספרותית בחוברת השנייה של כתב־העת העומר (אלול תרס“ז־תשרי תרס”ח), שהופיע ביפו בעריכתו של ש. בן־ציון. היא הייתה האישה היחידה בו, בין למעלה משלושים משתתפיו, על־אף מאמציו של העורך להרחיב את מעגל הכותבים.

ספרה אשה ואם בישראל (תשי"ט) הוא אחד הספרים הראשונים, אם לא הראשון, המציג בצורה מרוכזת את פועלן של עשרות רבות של נשים בתחומי החברה והתרבות “מתקופת התנ”ך עד שנת העשור למדינת ישראל".

בדיקת המפתח של כתב־העת החשוב והמרכזי השילוח, מראשית הופעתו (תרנ"ז/אוקטובר 1896) ועד מלחמת העולם הראשונה (כרך כט, תרע"ד/1914) מגלה שבשנות עריכתו של אחד העם (עד תרס"ג/1893) לא השתתפה בו אפילו אישה אחת. רק בשנות עריכתו של יוסף קלוזנר (החל משנת תרס"ג) החלה, חמש שנים לאחר מכן, השתתפותן של נשים, מעטות – ארבע בלבד – ובהפסקות ארוכות זו מזו.¹⁸ כולן החלו את צעדיהן הראשונים בספרות בבמות אחרות: נחמה פוחצ’בסקי, החל מכרך יח (תרס"ח); דבורה בארון נמצאה ראויה להשתתף רק לאחר שפרסמה למעלה מארבעים סיפורים, החל מכרך כד (תרע"א); חוה שפירא החל מכרך כח (תרע"ג) ובאותה שנה פורסם בשני המשכים גם סיפורה של אירה יאן.

 

נשים בעיתונות מפלגות הפועלים    🔗

התדמית הנפוצה היא שהנשים חברות מפלגות הפועלים בארץ־ישראל, בראשית המאה העשרים, היו שותפות שוות בחובות ובזכויות. אף שדעה זו הופרכה זה מכבר במחקרים לא מעטים, עדיין יש לה אחיזה. בדיקת השתתפותן של נשים בשני כתבי־העת של מפלגות הפועלים – הפועל הצעיר והאחדות, ביטאונה של “פועלי ציון”, מחלישה את התדמית ומחזקת את מסקנות המחקרים.¹⁹ מספר הנשים שבהם מועט ביותר, השתתפותן נדירה והתכנים של מאמריהן בדרך־כלל שוליים. השתתפותן העיקרית ממשיכה את ה“מסורת” הקודמת: צורת “המכתב” ונושאי החינוך. עם זאת, רב באופן יחסי תחום הדיווח, מוועידות המפלגה, מוועידות הפועלות ומכינוסים שונים, יחד עם “כרוניקה”. אלה הם תחומים אינפורמטיביים שלא הייתה להם יוקרה רבה בעיתונות העברית, שהחשיבה במיוחד את הצד האידיאולוגי והעיוני. הם מצטרפים ל“כתבות” של נחמה פוחצ’בסקי, חמדה בן־יהודה ואחרות לפניהן. עם זאת, אולי כאן טמונה ראשיתן של הנשים בכתיבה העיתונאית.

בשני כתבי־העת מילאו שתי נשים תפקידים בכירים של עורכים: דבורה בארון עורכת המדור הספרותי של הפועל הצעיר ורחל ינאית (בן־צבי) חברת מערכת האחדות. אין ספק שיש בכך יותר ממראית עין של התקדמות.

מראשית הופעתו של הפועל הצעיר (תרס“ז־תרס”ח) ועד מלחמת העולם הראשונה הופיעו שמונה כרכים. במשך שבע שנים אלה השתתפו, לפי מפתח הפועל הצעיר, מלבד דבורה בארון, עוד עשר נשים: אחת־עשרה בסך־הכול. המספר המועט בולט עוד יותר גם בשל כך שביותר ממחצית הפעמים זוהי השתתפות מועטה מאוד: פעם ופעמיים בלבד.²⁰

נושא “הנשים” כלל אינו קיים בשנים אלה. הוא מופיע לראשונה במפתח החל מתרע“ט (כרך יב). שלושים ושמונה שנים, מתרע”ט ועד תשי"ז (כרך מט), נרשמו במפתח רק ארבעים פריטים, ממוצע של כפעם בשנה.

ההתחלה הייתה “מבטיחה” דווקא. ניכר המאמץ המכוון לשיתוף נשים. בשנה הראשונה להופעת הפועל הצעיר השתתפו שלוש נשים. הראשונה, יהודית הררית בחוברת השלישית של השנה הראשונה (תרס"ח) ובחוברת 11/10 השתתפו יחד נחמה פוחצ’בסקי ואירה יאן. להררית ולפוחצ’בסקי זו הייתה ההשתתפות הראשונה והאחרונה ואילו אירה יאן המשיכה גם בכרך ב (תרס"ט) בסיפור וב“יומן” בהמשכים.²¹ למאמץ זה לא היה המשך של ממש. שיר יחיד, “נר נשמה”, פרסמה מרים שמחון בכרך הרביעי, תרע“א (חוברת 7) ובאותה שנה פרסמה זהבה פבזנר רשימה על טולסטוי (חוברת ט/י). שרה מלכין החלה את השתתפותה בתרע”ב (כרך ה) בנושא הקשור ל“פועלות בכנרת”, והמשיכה פה ושם בהפסקות ארוכות. גם שרה טהון עסקה ב“שאלת הפועלות החקלאיות” בשנת תרע“ג (כרך ו) ועוררה ויכוח בהשתתפות עוד נשים שחתמו: “קבוצת פועלות”. לוויכוח הצטרפה גם תחיה ליברזון. חנה גיטל פיארשטיין חתומה באותה שנה על “מכתב למערכת” (חוברת 50/49). עדה פישמן (מימון) החלה את השתתפותה בתרע”ד (כרך ח) ב“מכתב למערכת”, ומאז השתתפה לא מעט בעניינים מפלגתיים כולל אלה הקשורים בנשים.

מצב עגום דומה היה גם בהאחדות. כתב־העת הופיע בשישה כרכים – מתמוז־אלול תר“ע (1910) ועד י”ג בטבת תרע"ה (שלהי 1914). במפתח נזכרו שש נשים בשמותיהן המלאים.²²

שתיים מהמשתתפות, שרה טהון ואירה יאן, השתתפו בשני כתבי־העת, כך שהמספר הכולל של הנשים בשני עיתוני הפועלים היה נמוך עוד יותר.

הבולטת בכולן היא, כצפוי, רחל ינאית (בן־צבי) הכותבת בענייני המפלגה ובעניינים העומדים על הפרק; שרה טהון יחד עם דבורה פלדמן חתומות על נושא אחד בלבד בענייני חינוך; סוניה מלמוד פרסמה “מכתב אל המערכת”; שולמית רופין חתומה על “חרוניקא” אחת;²³ אירה יאן, כתבה סיפור אחד שתורגם, קרוב לוודאי בידי ידידתה רחל ינאית. זהו הסיפור היחיד של אישה בכתב־העת (דבש מסלע). זהו כל “היבול”.

נשים בעיתונות הילדים    🔗

לכאורה, עיתוני הילדים היו צריכים להיות במה אידאלית לפרסומיהן של נשים, מכל הבחינות האפשריות: מעמדן השולי, עיסוקן ה“נשיי” בחינוך הילדים, מעמדה ה“נחות” של ספרות הילדים, ועוד כיוצא בזה “מידות טובות”. למעשה, תהליכי השתתפותן של הנשים בעיתונות הילדים לא היו שונים בהרבה מאלה שבעיתונות הכללית למבוגרים. גם הם נוסדו על־ידי גברים והרוב המוחלט של משתתפיהם היו גברים אף הם. אותן שלוש הנשים שכתבו בעיתוני הגברים חזרו וכתבו גם בעיתוני הילדים: חמדה בן־יהודה, נחמה פוחצ’בסקי ודבורה בארון. חמדה בן־יהודה, שהייתה שותפת מלאה לעריכת עיתוני המשפחה: הצבי, השקפה, האור, יזמה כאמור לעיל גם את עיתון הילדים עולם קטן כ“הוספה חודשית” להאור, וערכה אותו, או השתתפה בעריכתו (ירושלים, טבת תרנ“ג־חשוון תרנ”ד). בעיתון זה השתתפו ארבע נשים, “מספר שיא”: נחמה פוחצ’בסקי, מרים פפירמייסטר, נחמה גיסין ורחל ניימן (אופק; ירדני, עמ' 290). בהחיים והטבע בעריכת י“ב לבנר (וילנה, תרס“ה־תרס”ו), השתתפה, מלבד דבורה בארון, גם בת שבע גרבלסקי, שנעשתה לימים המו”ל של כתב־העת לנוער עדן בארצות הברית. בעולם קטן בעריכת א"ל בן־אביגדור (ורשה, 1901–1905) פרסמה גם לאה לב.²⁴ כמו כן נזכר שמם של בני משפחת אהרנסון: אלכסנדר, רבקה ושרה. דבורה בארון השתתפה גם בעיתוני הילדים והנוער: החבר, הפרחים, ובארץ־ישראל: מולדת כאישה יחידה (המחצית הראשונה, עמ' 315–320). דומה שזה פחות או יותר כל המצאי, בתקופה הראשונה של עיתונות הילדים העברית בגולה ובארץ־ישראל.

 

נשים בעריכה    🔗

סקר זה על נשים בעריכה יכול להסתיים עוד לפני שהתחיל. עד מלחמת העולם הראשונה אפשר להזכיר את שמותיהן של שלוש בלבד: חמדה בן־יהודה, העורכת הראשונה בעיתונות העברית, שהייתה שותפת מלאה לעריכת עיתוני המשפחה כולל אחריות בלבדית למדור האפנה ועיתון הילדים. ייתכן שאפשר לראות במדור האפנה של חמדה בן־יהודה, את החוליה הראשונה בעברית לעיתונות נשים, כזו המיועדת בראש ובראשונה לקוראות. מדור זה התחיל בהצבי בתרנ“ו, ביזמתו של יצחק־אייזיק בן טובים, שהמליץ לפתוח בעיתון: “עזרת נשים” (ירדני, עמ' 261). השנייה הייתה דבורה בארון שערכה (בלי שנזכר שמה) את המדור הספרותי של הפועל הצעיר לצד בעלה, העורך הכללי יוסף אהרנוביץ, החל משנת תרע”א (1911) ועד להתפטרותם של בני הזוג מן העריכה בתרפ“ג (1923). השלישית היא רחל ינאית (בן־צבי), שהייתה חברת המערכת של השבועון האחדות, ביטאונה של מפלגת “פועלי ציון”, יחד עם חברי המערכת האחרים: יצחק בן־צבי, אלכסנדר חשין, דוד בן־גוריון ויוסף חיים ברנר. העורך בפועל היה יעקב זרובבל. צירופה למערכת היה, אולי, “תשובה” ל”אישה" של הפועל הצעיר דבורה בארון (קרסל, תולדות, עמ' 106).

לשלוש עורכות אלה אפשר לצרף גם את חנה לונץ (בולוטין), שסייעה בידי אביה אברהם משה לונץ בעריכת כתבי־העת העוסקים בחקר ארץ־ישראל, החל משנת 1909 (ברלוביץ).

נשים עורכות בעיתונות ובכתבי־העת העבריים, הייתה, ונשארה, תופעה נדירה וייחודית שנים רבות. הנשים המעטות ששימשו עורכות, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ובמדינת־ישראל, הן בבחינת יוצא מן הכלל המבליט את הכלל. על־אף הגידול במספרי הנשים העורכות בשנים האחרונות, במיוחד בעריכת כתבי־עת מקצועיים, הרי בתחום ביצועי, אחראי ויוקרתי זה, טרם התחוללה המהפכה הנשיית העוברת בשני העשורים האחרונים על הספרות העברית והישראלית.

חשוון תשס"א (נובמבר 2000)

תודה לפרופסור שמואל ורסס על עצותיו המועילות. תודה מיוחדת לעינת ברעם־אשל על עזרתה.

 

מקורות    🔗

אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית – ההתחלה, הוצאת המכון לפואטיקה ולסמיוטיקה על־שם פורטר, אוניברסיטת תל־אביב, תשל"ט.

ע. בן עזרא, “סופרות עבריות באמריקה”, הדאר, גיליון היובל במלאות לו 25 שנה, כרך 26, חוברת כט, ד' בסיוון תש"ז, עמ' 846–850.

הלל ברזל, שירת חיבת ציון, הוצאת ספרית פועלים, 1987.

יפה ברלוביץ, סיפורי נשים בנות העליה הראשונה, משרד הבטחון ההוצאה לאור, תשמ"ה.

יפה ברלוביץ, “רחל מורפורגו”, סדן, מחקרים בספרות עברית. פרקים נבחרים בשירת נשים עברית, כרך ב, הוצאת אוניברסיטת תל־אביב, תשנ"ז, עמ' 11–40.

נורית גוברין, העומר. תנופתו של כתב עת ואחריתו, הוצאת יד יצחק בן צבי, תש"ם.

נורית גוברין, דבש מסלע. מחקרים בספרות ארץ ישראל, משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1988.

נורית גוברין, המחצית הראשונה. דבורה בארון חייה ויצירתה, הוצאת מוסד ביאליק, 1988.

נורית גוברין, “יל”ג – שירים לעת מצוא“, סדן, מחקרים בספרות עברית, עיונים ביצירתו של י"ל גורדון, כרך ג, בעריכת זיוה שמיר, הוצאת מכון כץ באוניברסיטת תל־אביב, תשנ”ח, עמ' 155–186. נכלל בספרי קריאת הדורות, כרך א, הוצאת מכון כץ ואוניברסיטת תל־אביב, תשס"ב/2002.

מנוחה גלבוע, לקסיקון העתונות העברית במאה השמונה עשרה והתשע עשרה, הוצאת מוסד ביאליק בשיתוף אוניברסיטת תל־אביב, 1992.

יהודית הררי, אשה ואם בישראל מתקופת התנ"ך עד שנת העשור למדינת ישראל, הוצאת מסדה, תשי"ט.

שמואל ורסס, “קול האשה בשבועון היידיש ‘קול מבשר’”, חוליות, דפים למחקר בספרות יידיש וזיקותיה לספרות העברית, כרך 4, קיץ 1997, עמ' 53–82.

שמואל ורסס (עורך), ידידתו של המשורר. איגרות מרים מארקל־מוזסזון אל יהודה ליב גורדון (יל"ג), הוצאת מוסד ביאליק, ספריית דורות, תשס"ד/2004.

רחל יוקטן, חוה שפירא – “אם כל חי”. מן הסופרות הראשונות של הספרות העברית החדשה, עבודת גמר לתואר מ"א לספרות עברית, אוניברסיטת תל־אביב, נובמבר 1999. רשימה ביבליוגרפית של פרסומיה בעמ' 135–138.

רחל יוקטן, “זרקור על דמות נעלמה – חוה שפירא – ‘אם כל חי’”, קשר, מס' 28, נובמבר 2000, עמ' 21–27.

גליה ירדני, העתונות העברית בארץ ישראל בשנים 1863–1904, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1969.

טובה כהן ושמואל פיינר, קול עלמה עברייה. כתבי נשים משכילות במאה התשע־עשרה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים, תשס"ו/2006.

ישראל כהן (עורך), “סופרים עבריים שנספו בשואה”, ידיעות גנזים, כרך ה, שנה 10, חוברת 81, ניסן תשל"ג. ברשימה זו שמות 62 סופרים.

יצחק עוגן (עורך), שירה עברית. מרמח"ל עד פינס, הוצאת ניומן, תש"ח.

שמואל פיינר, “האשה היהודיה המודרנית: מקרה־מבחן ביחסי ההשכלה והמודרנה”, ציון, שנה נח, תשנ"ג, עמ' 453–499.

יוסף קלוזנר, תולדות הספרות העברית החדשה, 6 כרכים, הוצאת אחיאסף, תש"א; מהדורה שנייה, 1953, כרך ד, עמ' 38–49.

ג. קרסל, תולדות העתונות העברית בארץ־ישראל, הוצאת הספריה הציונית ע“י ההסתדרות הציונית העולמית, תשכ”ד.

ג. קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, 2 כרכים, הוצאת ספרית פועלים, תשכ“ה; תשכ”ז.