“שתגיד לו מַשֶּׂהוּ מַשֶּׁהוּ בֶּאֱמֶת עַל אוֹדוֹתָיו”

חלקה הראשון של הכותרת שאול משמה של מסתו של דן צלקה (סימן קריאה, מס' 2, מאי 1973, עמ' 290–294) וחלקה השני מתוך שירה של יונה וולך: “לחיות במהירות הביוגראפיה” (סימן קריאה, מס' 7, מאי 1977, עמ' 41–42).

דן צלקה הביע את השתוקקותו “לקרוא ביוגראפיות הכתוּבות על־ידי אנשים הדומים לי במקצת”. הוא ראה בביוגרפיה “צירוף של היסטוריה ורומאן, מחקר ודמיון” ורצה “לקרוא ביוגראפיות כאלה של ביאליק, איש לא מוּבן לי ומשונה; של ברנר, של ז’בוטינסקי, של א.ד. גורדון, של הרב קוק”. בין האישים הנוספים שהזכיר היו: טשרניחובסקי, בובר, עגנון, הרצל, ואנשי חכמת ישראל “מהמאה שעברה”. במסתו זו פירט את התכונות הנדרשות מן “הביוגראף האידיאלי”. בצער קבע באותה מסה ש“אדם העומד לכתוב ביוגראפיה אצלנו נתקל בהעדר מסורת” והזכיר את “הוויכוח המגוחך האם משפיעים חיי האמן על יצירתו, או להיפך, והאם הם רלבאנטים להבנת יצירתו”. ויכוח זה לדעתו, “מנע ממספר צעירים להתמסר לביוגראפיות. זה ויכוח שאין לו שחר, כי לביוגראפיה חשיבות מעבר לכל יחסי גומלין בינה לבין משהו אחר, וכמובן קיימת השפעה מכל סוג וגון – תלוי מי מפענח את חיי היוצר”. לא הרבה נשתנה מאז באקלים הספרותי־ציבורי העוין והחשדני ביחס לביוגרפיה. מן הרשימה שמנה, נכתבה הביוגרפיה של דן לאור על עגנון, ונוספו ביוגראפיות חדשות של סופרים, אבל בעינה נשארה העובדה שהצעירים עדיין אינם מתמסרים לביוגרפיות.

יונה וולך בשורותיה המתוחות, הנבואיות, תבעה מן הביוגרפיה: “שֶׁתַּגִּיד לוֹ מַשֶּּהוּ מַשֶּׁהוּ בֶּאֱמֶת עַל אוֹדוֹתָיו / מַשֶּׁהוּ שֶׁיוֹדְעִים עָלָיו מַמָּשׁ עֶקְרוֹן הַדִּינָמִיקָה שֶׁל חַיָּיו / עֶקְרוֹן הַכֹּחַ שֶׁל חַיָּיו מַשֶּׁהוּ בֶּאֱמֶת עָלָיו / לִחְיוֹת מַהֵר מִמְּהִירוּת הַבִּיוֹגְרַאפְיָה / לִחְיוֹת לְאַט מִמְּהִירוּת הַבִּיוֹגְרַאפְיָה / מֻקּדָּם עוֹד אֶפְשָׁר לִקְרֹא לַדְּבָרִים בִּשְׁמָם / עוֹד מּעַט הַכֹּל יֵעָלֵם בַּעֲלָטָה יֹֹאבַד בַּשִּׁכְחָה / הַזִּכָּרוֹן אוֹהֵב אוֹר יוֹם הַחוּשִׁים לַיּלָה”. דבריה אלה הם תמצית הציפיות מביוגרפיות של יוצרים.

הקורא צריך ביוגרפיות. מחקר הספרות צריך ביוגרפיות. היוצר צריך ביוגרפיות. “אם ברצונך להכיר את המשורר, לך אל הארץ בה התגורר”. אין אפשרות להכיר לעומקה את היצירה בלי להכיר את הביוגרפיה של יוצרה. הכוונה לביוגרפיה במובן הרחב ביותר של מושג זה: חייו, משפחתו, מקומו, חבריו, מתנגדיו, האווירה הספרותית, הרקע ההיסטורי, השפעות ועוד הרבה. הביוגרפיה כוללת גם את הביבליוגרפיה של “כל כתבי” גם כל מה שנכתב עליו, יחד עם תיאור מהלך התקבלותו. הביוגרפיה האידאלית והשלמה צריכה לכלול גם את ההדרת חליפת המכתבים של היוצר, יחד עם אוטוביוגרפיה (אם יש) וחומר אישי נוסף.

העיקרון הוא: הכרת הביוגרפיה אינה ערובה להבנת היצירה הספרותית, אבל בלעדיה תהיה הבנתה חלקית, פגומה ושטחית.

הרבה מאוד נכתב במרוצת הדורות על יחס הגומלין שבין קורות חייו של היוצר לבין יצירתו. הזיקה ביניהן קיימת, חזקה ומוכחת, אבל היא תמיד מורכבת ומשתנה מסופר לסופר. אין היצירה השתקפות פשטנית של תולדות חייו של היוצר, אבל תמיד יש ביצירתו מתולדותיו. קורותיו הם חומרי הגלם של יצירתו, המתגלגלים בצורות מורכבות ומתוחכמות, גלויות וסמויות בגיבוריו ובעלילותיהם. יכולתו של היוצר להתגלגל בדמויות גיבוריו השונים, להכניס את עצמו, את הקורות אותו ואת הסובב אותו ביצירתו, ולהכפיף את העול לדמיונו היוצר, זהו סוד היצירה. “מדאם בובארי זה אני”, כביטויו של פלובר, שמרבים לצטט אותו בהקשר זה. תרכובת זו, המתחדשת תמיד, היא אותו קסם חד־פעמי של היצירה. המעבדה הספרותית־הפנימית של היוצר לא פעם איננה מודעת אף לעצמה. הוא שולט בה ונשלט על־ידה. העדויות הרבות של יוצר על תהליכי היצירה שלו מוכיחות זאת. הפיכת המציאות לבידיון ספרותי, והיחסים בין מציאות לספרות הם מן הנושאים המרתקים שהעסיקו ומעסיקים את התהייה על האמנות בכלל ועל אמנות הספרות בפרט, בכל הדורות. ביוגרפיה של סופר איננה רק כלי עזר להעמקת הקשב ביצירתו. היא גם מטרה לעצמה.

ביוגרפיה כזאת יש לה קיום בזכות עצמה. הביוגרפיה היא ז’אנר ספרותי עצמאי, בעל חוקיות משלו המתפצל לסוגים רבים ושונים. ז’אנר המרתק מאוד את הקורא. בקוטב האחד מוצב הרומן הביוגרפי, המתבסס על דמות שהייתה, אבל בעיקרו הוא פרי דמיונו של המחבר; ובקוטב האחר ניצבת הביוגרפיה המחקרית שאין לפני כותבה אלא עובדות ומסמכים בלבד.

על חשיבותה של הביוגרפיה כ“סוג ספרותי נכבד” כתב אבי ישראל כהן ז"ל במסתו: “חכמת הביוגראפיה” (מאזנים, אב תשכ“ה. כונס בספרו: בחינות ומידות, תשל”ז). וכך תיאר את מעמדה:

הביוגרפיה בכלל, והביוגרפיה של סופר בפרט, היא ז’אנר עתיק יומין. ז’אנר זה ידע תקופות של פריחה ותקופות של הצטמקות, אבל מעולם לא נעלם. הוא היה במרכז והוא סולק לשוליים, אבל תמיד היה נוכח. האָפנות ששלטו בספרות ובמחקרה לא פסחו גם עליו: מראית חזות הכול בביוגרפיה, ועד לניסיון סילוקה מזירת המחקר מתוך תפיסה של העמדת היצירה במרכז והתעלמות מיוצרה. כרגיל, ה“אמת” היא באמצע. שימוש זהיר ומושכל בביוגרפיה כדי להיטיב ולהעמיק ביצירה. למותר להדגיש שאין הביוגרפיה תחליף לקריאה ביצירה ולהתענגות עליה. אבל יש בה סיוע הכרחי להתעמקות בה ולהבנתה. היא מסייעת להעמיד את ההנאה האינטואיטיבית על בסיס הגיוני ומודע.

לא מעטים הם הסופרים המתנגדים לביוגרפיה ככלי־עזר להעמקת הקשב ביצירתם. אך טבעי הוא שיש סופרים שאינם רוצים שיחשפו את מקורותיהם, יתעמקו בחוויותיהם ויחדרו אל פנימיותם. במחזוריות כמעט קבועה, מתעורר ויכוח בנושא הישן חדש: “האם ידיעת הביוגרפיה האישית של הסופר תורמת להבנת יצירתו?” (“משאל סופרים”, עידית המאירי, ערב ראש השנה תשמ"ז, 3.10.1986). דוגמה להתנגדות כזו ישמשו דבריו של דויד גרוסמן באותו משאל (אולי בעקבות ת"ס אליוט): “יצירה צריכה לעמוד גם ללא קשר ליוצר, וללא מידע על חייו, חוויותיו ובעיותיו”. ולעומתו חנוך ברטוב:

סופרי הדורות הקודמים הדגישו את ה“ביוגרפיה היהודית”, שהיא אנטי־ביוגרפיה, ולמעשה אנטי־אוטוביוגרפיה, כיוון שאין בה התרחשויות מסעירות, בהשוואה לביוגרפיה של סופרים באומות העולם, שבה מתרחשות דרמות יצריות קורעות לב. כך, למשל, מנדלי, ב“בימים ההם”;

ובעקבותיו י. ח. ברנר ב“בחורף”:

חשוב להדגיש, שגם אם הסופר מבקש לנתק את יצירתו מיוצרה, אין שומעים לו. לא תמיד רצונו של הסופר, סקרנותו של הקורא והצורך של המחקר עולים בקנה אחד. הכלל הוא, שהשימוש בביוגרפיה להעמקת הקשב ביצירה צריך תמיד להיעשות בזהירות, במינון הראוי, ההולם את היצירה ואת יוצרה ולא פחות את השקפת העולם של החוקר. דברים אלה כוחם יפה לכל תאוריה ושיטה: כל שימוש קיצוני חוטא להבנת היצירה, ויש לבחור תמיד בדרך־האמצע.

רק לפני 30–40 שנה, בעקבות מגמות בביקורת בעולם הגדול, טופח במחקר הספרות העברית יחס של חשד עמוק ואף עוינות לביוגרפיה ככלי עזר במחקר. כביכול, ידיעת הביוגרפיה באה במקום ההתעמקות ביצירה, על חשבון הקריאה הזהירה במילותיה. יחס זה גרם לא רק לזלזול בביוגרפיות הקיימות, אלא גם ובעיקר לאווירה לא אוהדת לכתיבת ביוגרפיות חדשות. יחס זה הביא לידי כך, שהאקדמיה לא זו בלבד שלא טיפחה כותבי ביוגרפיות של סופרים, אלא בעיקר דחתה והרחיקה אותם “בשם המדע”, מדע־הספרות. אבל בעוד שבעולם הגדול השתנה זה מכבר היחס לביוגרפיה ו“הביוגראפיה חוזרת כמנצחת” (יורם ברונובסקי, הארץ, 15.3.1985) והחלה “פריחה חדשה של אמנות הביוגרפיה הספרותית”, עדיין לא התרחש שינוי זה במחקר הספרות העברית, במיוחד בכל הקשור לנעשה באוניברסיטאות בארץ.

כתיבת ביוגרפיה של סופר לא נחשבה, ועדיין אינה נחשבת, כנושא לעבודת דוקטור, גם מכיוון שאין בה “תֵזה”. אלה שהיו מוכנים להקדיש מזמנם, מכישרונם וממרצם לתחום זה, נרתעו. המעטים, שבכל זאת דבקו בה, הכניסו אותה “בדלת האחורית”, תוך תשלום “המס” האקדמי הנדרש, כדי להכשיר ביוגרפיה לבוא בקהל עבודות הדוקטור. ספרים מסוג זה שהתבססו על עבודות דוקטור, גילו את “פרצופם האמתי” – ביוגרפיה של סופר עברי, רק לאחר שאושרה ה“תֵזה” שלהם. חוקרים אחדים כתבו ביוגרפיות רק לאחר שהשתחררו מחובותיהם לתארים השונים באקדמיה, ונעשו עצמאיים.

תהליכים אלה באקדמיה, יחד עם אווירה כללית ולא אוהדת של חוקרים, מבקרים וקוראים, הביאו לידי כך שעדיין חסרות ביוגרפיות רבות על סופרים מרכזיים בספרות העברית. האוניברסיטאות, במקום לשמש חממה לסוג זה של מחקרי־תשתית בספרות העברית, שבלעדיהם מחקר הספרות אינו יכול למלא את תפקידיו כהלכה, שימשו ומשמשות גורם בולם ומעכב. עשרות רבות של מחקרים נכתבים על יוצרים ויצירות, כשהתשתית העובדתית חסרה, והם דומים למי שבונה קומות עליונות בבניין שיסודותיו חסרים או רעועים. הדוקטורנטים, אותם חוקרים צעירים, הפועלים־הטבעיים של מחקר הספרות העברית, במקום למלא את החסר הגדול הדרוש למחקר הספרות, ולכתוב ביוגרפיות, שתהיה בהן תרומה של ממש, הופנו לנושאים שיש בהם “תֵזה” אבל לא תמיד יש בהם צורך.

אבל לא רק האקדמיה בלמה את כתיבת הביוגרפיות של הסופרים העברים. היו וישנן גם סיבות מהותיות יותר. כתיבת ביוגרפיה היא עבודה כפוית טובה. היא דורשת מאמץ עילאי של צבירת עובדות ופרטים רבים מאוד, והכפפתם יחד לתבנית שלמה. “האלוהים נמצא בפרטים” ובפרטי הביוגרפיה במיוחד. כותב הביוגרפיה חייב לחיות את חייו של מושא מחקרו, להכירו לפנַי ולפנים, אותו ואת כל אשר עמו ומסביבו. כמעט אין גבול להיקף ולעומק של ההיכרות עם האדם שעליו הוא כותב. רק הכותב הוא הגבול. זוהי עבודה כפוית טובה כיוון שאפשר לעמול הרבה מאוד ולהגיע למבוי סתום, ואיש לא יידע. גם בשעה שמגלים פרט חדש, רק הכותב הוא היודע כמה השקיע בגילויו. הקורא מקבל הכול מן המוכן, ובעיקר, מי כמו הכותב יודע, שגם לאחר כל העמל הרב שהשקיע, עוד רב הסמוי על הגלוי, וכי ההיכרות המלאה עם מושא מחקרו היא למעשה בלתי אפשרית. “ביוגראפיות אינן אלא הבגדים והכפתורים של האדם – הביוגראפיה של האדם עצמו אי אפשר לה שתיכתב” (מארק טווין. מצוטט לפי משה דור, “הבריחה”, מעריב 11.4.1985).

וכך מלכתחילה, משקיע הביוגרף את מאמציו בתחום שהשלֵמוּת בו היא בלתי מושגת. הוא יכול רק להתקרב אליה, כמיטב יכולתו, ובהתאם לאישיות העומדת במרכז מחקרו, אחת היא אם נשאר חומר ארכיוני רב ורבים הם הזוכרים; או אם החומר דל והזוכרים מעטים.

יש יתרונות לכותב ביוגרפיה על סופר בחייו, אך חסרונותיה אינם מעטים, ואולי רבים מיתרונותיה. הסופר בחייו יכול לאשר או לדחות עובדות, להוסיף פרטים, להעיד על משפחתו וחייו, על חוויות חוץ ופנים שחווה, על המצבים שהביאו אותו להולדת שיר, או על המשקעים האישיים בפרוזה; על יחסיו עם סופרים, מבקרים. ועוד הרבה. עם זאת, הקִרבה חסרה פרספקטיבה הדרושה לכתיבה מסכמת המבקשת להאיר תהליכים ולהבין התפתחויות. הקִרבה יכולה לקלקל את השורה, למנוע עמדה ביקורתית, להעלים עובדות מביכות ולהגדיל זוטות משבחות. כל אה אינם קיימים אצל כותב ביוגרפיה ממרחק־השנים.

ככל שירבו חומרי־הגלם לכתיבת ביוגרפיה בחיי הסופר, כך אפשר יהיה להתקרב לביוגרפיה מקיפה וממצה ממרחק־השנים. ככל שירבו ריאיונות, מכתבים, פרטי אוטוביוגרפיה, זיכרונות, כך יהיה קל יותר לביוגרף להתגבר על חסרונות הכתיבה ממרחק השנים. למעשה, ביוגרפיות בלא מרחק וממרחק – משלימות זו את זו. ועוד זאת: כל דור מחויב לכתוב את הביוגרפיות של סופריו הקלסיים מחדש. אינה דומה ביוגרפיה שנכתבה בחיי הסופר, כשמעגל יצירתו עדיין בעיצומו, לזאת הנכתבת עליו בערוב ימיו, או לאלה הנכתבות ממרחק־זמנים קצר, או ממרחק־זמנים רב. באומות מתוקנות זוכים סופרים קלסיים רבים מאוד לביוגרפיות אחדות, המתפרסמות מדי דור. בספרות העברית, חלק נכבד מן הסופרים הקלסיים טרם זכו לביוגרפיה בכלל. אחדים זכו לביוגרפיות שנכתבו בחייהם, או מיד לאחר פטירתם, והן התיישנו מאוד. התיישנות זו מקורה לא רק בהתפתחות הלשון העברית, אלא גם בתפיסות חדשות על מהות הביוגרפיה, ובעיקר משום שהתגלו במרוצת השנים עובדות חדשות.

אין דרך אחת לכתוב ביוגרפיה בכלל וביוגרפיה של סופר בפרט. אין ביוגרפיה “נכונה”. כותבים שונים יכתבו ביוגרפיה שונה על אותו יוצר מזוויות שונות. כל ביוגרפיה משיגה משהו ומחמיצה משהו. כל ביוגרף הוא בן־זמנו, וכל ביוגרפיה נטועה בזמן ובמקום שבהם נכתבה, ובהתאם לכך יש לשפוט אותה ולהסתייע בה.

על אף המכשולים הרבים שהוצבו בדרכה של הביוגרפיה של הסופר העברי, נוספו בעשרים השנים האחרונות כמה וכמה ביוגרפיות חשובות אם כי, כאמור, החסר עדיין רב. עדיין אין ביוגרפיות מודרניות בעברית של מרבית הסופרים הקלסיים, כגון: דוד פרישמן; זלמן שניאור; יעקב כַּהן; יצחק למדן; ושל הדורות שאחריהם: אורי צבי גרינברג; ש. שלום; חיים הזז; יהודה בורלא, ובוודאי של סופרים שהלכו לעולמם בעשרות השנים האחרונות. והרשימה ארוכה.

ייזכרו כאן לדוגמה, ביוגרפים הבאים ממקומות שנים, ומסוגים אחדים, של ביוגרפיות של סופרים, מתוך השפע והגיוון. ויסלחו לי כל הרבים והטובים שלא הזכרתי את שמם. יש ביוגרפיות של סופרים שנכתבו בידי מי שהם בעצמם יוצרים (רן יגיל: על נח שטרן, 2003). יש שנכתבו בידי חוקרי ספרות (דן לאור: על ש"י עגנון, 1998); או בידי עיתונאים (אמנון דנקנר: דן בן־אמוץ, 1992); וכן ביוגרפיות מאת היסטוריונים (דינה פורת: אבא קובנר, 2000) – אלה ארבע דוגמאות בלבד מתוך רבות יותר. יש שהעובדות הביוגרפיות הן שוליות, ובמרכז התחקות אחר היצירות ומשמעותן (אידה צורית: אמיר גלבע, תשמ"ח; צבי לוז בסדרת המונוגרפיות שלו: אורי ברנשטיין, ע. הלל, אברהם חלפי, נתן יונתן, אסתר ראב, עוזר רבין, יוסף צבי רימון, פנחס שדה, יעקב שטיינברג. הלל ברזל: חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי ועוד רבים בסדרה: תולדות השירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו). יש שהביוגרפיה היא במרכז והיצירה הספרותית היא בשוליהן (אדיר כהן: ברנר, תשל“ב; יהושע פורת: יונתן רטוש, תשמ”ט). יש הנוקטים גישה פסיכולוגית (דן מירון: נתן אלתרמן, תשס"א). הז’אנר של המונוגרפיה מנסה לשלב בין הביוגרפיה של הסופר ליצירתו (יצחק בקון: ברנר, תשל“ה; נורית גוברין: ג. שופמן, תשמ”ג; אבנר הולצמן: מ“י ברדיצ’בסקי, תשנ”ו; ישראל כהן: מתתיהו שוהם, תשכ“ה; הנ”ל: יעקב שטיינברג, תשל“ב; אבידב ליפסקר: אברהם ברוידס, תש”ס; הנ“ל: יצחק עוגן, תשס”ו; יגאל שוורץ: אהרן ראובני, תשנ"ג; גרשון שקד בחמשת הכרכים של הספרות העברית 1880–1980, שבהם מרוכזות מונוגרפיות תמציתיות על היוצרים ויצירותיהם).

פה ושם נכתבו ביוגרפיות על נשים סופרות (נורית גוברין: דבורה בארון, תשמ“ח; אהוד בן־עזר: אסתר ראב, תשנ”ח; יוסף הלוי: שושנה שבבו, תשנ“ו; יגאל סרנה: יונה וולך, 1993; טוביה ריבנר: לאה גולדברג, תש”ם).

בקרב כותבי הביוגרפיות הולך וגדל מספרן של הנשים הביוגרפִיות. בהן: גילה רמרז־ראוך ז"ל; וייבדלו לחיים ארוכים: חמוטל בר־יוסף; חגית הלפרין; אידה צורית; לילי רתוק; זיוה שמיר.

ביוגרפיה של סופר במיטבה יש בה כדי לקרב את קהל הקוראים אל הסופר ואל יצירתו. הסקרנות האנושית, שהיא תנאי לכל לימוד ולכל מחקר, המעוררת להציץ לחייו הפרטיים של היוצר ולהתעניין ברכילות הקשורה בו, יכולה גם לעורר את ההתעניינות ביצירתו בקרב מי שבלעדיה לא היו מגיעים אליה.

אולי יסייעו דברים אלה ליצירת אווירה אוהדת לביוגרפיה של סופר, לשינוי האקלים הספרותי־ציבורי החשדני כלפיה, ויחזקו את המוּדעות של כל העושים במלאכה: הכותבים, הקוראים, הסופרים והמממנים בדבר הצורך הדחוף בביוגרפיות של סופרים עברים לגופן, וככלי עזר ראשון במעלה של מחקר הספרות העברית. אולי יהיה בהם כדי לשנות את המדיניות הקיימת באוניברסיטאות בנושאי עבודות הדוקטור של תלמיד ספרות, על־מנת לאפשר להם לבחור בז’אנר הביוגרפיה של סופר עברי כנושא למחקרם. אולי יהיה בהם כדי לבטל את ההיסוסים שעדיין קיימים בקרב חוקרים, על־מנת שיקדישו את עצמם לטיפוחו של ז’אנר תובעני אבל חשוב זה. אולי ישכנעו מבקרים וקוראים שיבינו את החשיבות העצומה של ביוגרפיה של סופר עברי, לגופה, וככלי עזר ראשון במעלה להבנה טובה יותר של יצירתו. עידוד אקדמי וציבורי יפתח את כיסיהן של הקרנות (המעטות כל כך), ואת אלה של המו"לים, ויביא אותם לתמוך בכותבי הביוגרפיות, שחייבים להקדיש זמן ארוך ומאמץ רב מאוד על מנת להוציא תחת ידם ביוגרפיות מקיפות, חדשות ומתוקנות של סופרים עברים שעדיין חסרות מאוד.

אב תשס"ה (אוגוסט 2005)