¹

בשנת תרס״ב הוציאה “תושיה” ב“ביבליותיקה העברית” קובץ רשימותיו של ג. שופמן, חוברת אחת, המכילה שבע רשימות. בשנת תרס״ח הוציא י. ח, ברנר, בתור תשלומים לחותמי “המעורר”, את רשימותיו של ג. שופמן, חוברת אחת המכילה י״ז רשימות, ביניהן ז׳ רשימות שכבר נדפסו בקובץ הראשון בהוצאת “תושיה”. החוברת הזאת, שנתגדלה ונתרחבה על־ידי אמצעים ידועים למו״לינו: ציורים, שורות רחוקות ועמודים ריקים, לחוברת בת קי״ז עמודים, הנה, לפי דברי המו״ל, כמעט כל אוצר יצירתו של שופמן עד הימים האלו. ואם נוסיף על החוברת הזאת את כ״ו העמודים של הרשימות בקובץ הראשון שלא נדפסו בחוברת הזאת, אז נראה, כי אוצר יצירתו של שופמן במשך עבודתו בספרותנו — לכל הפחות ח׳ או ט׳ שנים — עולה לקמ״ג עמודים, ואם נחסיר מהחוברת הזאת את ל״ט העמודים של הרשימות הישנות, אז נשאר על־חשבון הרשימות החדשות, היינו, עבודה של שש שנים, רק ע״ח עמודים, או י״ג עמודים לשנה. דבר זה שהנני מבליט את המספרים, אפשר כי יעורר עלי קטרוג מצד ה“מבינים” שבנו: היאך, יצירות הרוח מודדים באַמת החנוָנים?! הלא “רוח הקודש” של יצירת האמן אינו נקנה ואינו נמכר במידה ובמשורה! ועוד דברים מפוצצים כאלה אשמע, שבמידה ידועה הנם נכונים, ובמידה ידועה הנם שקר מוחלט. אמרו מה שתאמרו, ואנוכי אינני יכול להאמין ולצייר בנפשי אמן צעיר, שפליטתו אינה רק על־פי קריאתו. אמן צעיר שהיצירה היא מנת־חלקו בחיים, כי אמן כזה יסתפק רק בחבלי לידה. אינני יכול להאמין ולשער, כי אמן צעיר הנושא בלבו את סוד היצירה ועיניו פקוחות, לבו פתוח לקלוט את צבעי ההויה ויסוד ההתהוות, יפלוט בקושי י״ג רשימות במשך שש שנים היותר פוריות והיותר טובות שבחיי האמן והאיש. ואוצרו הקטן של שופמן וחוגו הצר של נושאי ציוריו הנם בעיני במידה ידועה כסימנים מובהקים לאי־יכלתו האמנותית של שופמן וחיקויו הרחוק מאמנות. לחכות להשראת השכינה ורוח הקודש “כתוך כדי דיבור וציור” שנמשך לכמה שנים ולהוליד, אחרי חבלי לידה ממושכים כאלה, מספר רשימות חטופות וצנומות — לזה מוכשרים רק עקרי הרוח והרגש.

אמרתי “וחיקויו של שופמן הרחוק מאמנות”. בדברי אלה לא כיוונתי כי שופמן מחקה בציוריו איזה סופר, כי־אם חפצתי להגיד, כי נטייתו בכלל לציור ולכתיבה באה לו על־ידי חיקוי אפשר שלא בידיעתו־ולא על־פי צורך פנימי ונפשי.²

האמנות אינה אלא חיקוי — זוהי אמת שאין להכחיש אותה; אבל לא כל המחקים הנם אמנים. ישנו חיקוי וישנו חיקוי. והבדל גדול בין החיקוי שבאמנות, המוצא תמיד את הקורטוב הפנימי, התמצית היסודית, המחקה את היוצר, ולא את היצירה, ובין החיקוי האי־אמנותי, חיקוי של קוף, הרואה תמיד את הסימנים החיצונים, המחקה את המעשה, ולא את העושה, והפורר בחיקויו את הצורה לפירורים קטנים. גם הכשרון הטבעי מחקה מה ששמע ושראה, אבל נטיה זו לחיקוי היא לו צורך נפשי ויסודי, וחיקויו אינו אלא דחיפה חיצונה להתעוררות כוחות עצמו המרובים אצלו עד כי הם מתפרצים גם על־ידי נגיעה קלה. לא כן האמנים המחקים. נטייתם לחיקוי אינה אצלם צורך נפשי ויסודי, כי־אם באה להם גם־כן על־ידי נטיה לחיקוי. הם באו להאמנות מפני שימושם המרובה באותו המקצוע, או מפני שהם חיים בסביבה אמנותית. הם מנגנים, ציירים, פסלים, משחקים, מספרים ומשוררים מפני שקיבלו חינוך כזה או שנתחנכו בסביבה מיוחדת של אותו המקצוע. בתקופה האחרונה נתרבו משוררים ומספרים מחקים שנטייתם לסיפור ולשירה אינה אצלם צורך נפשי, כי־אם נטיית החיקוי. הם פולטים מה שקלטו לתוכם מהספרים במשך זמן ידוע. הספר היה דבר השוה לכל נפש. הכתיבה פסקה מלהיות אמנות, שרק יחידי סגולה זוכים בה; עתה, בזמננו, מוכשר גם אדם בינוני, אם נטייתו לחיקוי תעמידנו על זה, להוליד ציורים אחדים שבאפנם יכיר המבין את רגילותם בעולם הספרים. וכשרון כזה הוא בעיני כשרונו של ג. שופמן, כפי שאפשר לדון על־פי כל רשימותיו שכתב עד עתה. בספרות אחרת לא היו המבקרים והקהל פונים את לבם לסופר טירוני כזה. אבל עלובה ספרותנו העניה, שכל פרנסתה היא רק על פירורים וליקוטים. לה גם צייר כזה נחשב כ“חתיכה הראויה להתכבד בה”. בקולי־קולות הכריזו עליו כשנכנס לכהן בספרותנו. ונמצאו “חסידים מאמינים” ולכן נלהבים, שהתריעו עליו כעל כוכב חדש, כעל אבוקה מאירה, כעל נוקב וחודר, כעל נפש אצילה ורצוצה, היוצרת בעדה, ולא בעד הקהל המזוהם. שופמן הנהו מתחיל, וכמתחיל די לו אם עלה בידו לעשות כהוגן אבר אחד, חלק אחד מגופו של אדם, ואינו יכול להתרומם להשגת סוד חיבור האברים והתאמתם. כמתחיל הוא נהנה אם עלה בידו למצוא פרטים אחדים ולתארם כמו שהם, ואז הוא מסיח את דעתו מאחדות החיים, שהיא היסוד בשלמות האמנות אין ביכלתו האמנותית אפילו להסית גם את דעת הקורא, שלא יכיר בחסרונה של אותה האחדות האמנותית. כמתחיל הוא מגבב פרטים הרבה, ולפעמים עולה בידו לתפוס גם פרטים אמתיים ומבהיקים בזיו חייהם, אבל אין בכוחו למצוא את ההשתלשלות המחברת ומאחדת את הפרטים הרבים לחתיכה אחת שלמה ומוצקה. בקיצור, חסרה לו בתפיסתו האמנותית שלמות האחדות. ישנם האומרים, כי אותה השלמות המחוטבה שבאמנות היא כזיוף לגבי החיים. ב“חתיכת החיים” כמו שהיא, אם־גם היא נשקפה לנו על־פי ראייתו של האמן, אין כל אחדות ואין כל שלמות. והאמנים המקציעים אותה למען עשותה לחתיכה שלמה ומוצקה הרי הם מזייפים את החתיכה הזאת ומכחידים ממנה את חיותה. אבל דבר זה תלוי בתורת ההכרה האנושית. סוף־סוף גם אלה — באמנים הנני מדבר — שהתרחקו מהאחדות והשלמות בתור זיוף מלאכותי היו מוכחים לטפל ביצירותיהם ב“חתיכת חיים”, ולא בחיים עצמם, היינו, בחלק אחד שעל־ידי אחדותו ושלמותו היה לחלק מיוחד ואחד. אנו אין לנו כל עסק עם ההויה בתור עצם כשהוא לעצמו, העומד מחוץ לגבול הכרתנו. בהכרתנו הפשוטה, המדעית והאמנותית אין כל מקום לפרורים מיוחדים וחלקים אי־מאוחדים. בהכרתנו נתפסים החיים כחתיכה אחת שלמה ומוצקה, ואין לפנינו כי־אם שלשלת ארוכה של פעולות ונפעלים. ואם הכרתנו הפשוטה אינה יכולה למצוא את היחס שבין הפעולה והפעול, היינו, אינה מוצאת את האחדות שבין חלקי החיים, אז היא קוראת לעזרה את ההכרה האמנותית, תגלה לה את ההתחלה והסוף ותבליט לה את שלמות העצם. ואותה השלמות והאחדות, המתלבטות על־ידי נטיה פנימית וגילויים נפשיים — זוהי היצירה האמנותית, הביאור האמנותי, שההכרה האמנותית מצטיינת מההכרה הפשוטה וגם מההכרה המדעית.

ואותה היצירה האמנותית חסרה לשופמן. הרי למשל ציורו ״הקרדום״. איזו שייכות ישנה בין אהבתו של עזרא אמינטון להקרדום, אהבה שירש מאביו זקנו, המלמד, ושעל־שמה נקרא הציור, ובין עזרא אמינטון המורה ב“תלמוד תורה” המכיר בחולשתו ואפסותו. או, למשל, הציור “יונה”; איזו אחדות נמצאת בין שרטוטו יונה החולה והגוֹוע ובין השרטוטים של יונה הילד, המתאווה ועורג מבלי דעת גם לנערים. עזרא בעל הקרדום היה יכול להיות גיבור בטבעו ודברן באסיפות; ולהפך, עזרא החלש היה יכול לשנוא את הקרדום. אם שופמן קרא את ציורו זה בשם ״הקרדום״ — אות הוא כי ראה בנטייתו זו של עזרא אמינטון, איזה פרט טיפוסי, המכיל בקרבו את תמצית הוייתו זו של עזרא אמינטון, אבל בשום אופן אין ביכלתו של שופמן להכריחנו בכוח מכחולו, כי גם אנחנו נראה כזה בעינינו. אדרבה, לנו נראה, כי הפרט הזה אינו מוסיף מאומה להבלטת מהותו של עזרא אמינטון, ולכן הוא כסרח עודף, המאפיל על כל הציור; או, בדברים יותר ברורים, חסרה בציור הזה היצירה האמנותית, המאחדת את הפרטים לדבר אחד ושלם. ואותה היצירה האמנותית חסרה גם בציורו “יונה”. נמצא בו הרבה פרטים, שכשלעצמם יכולים הם להיות אמתיים, מפליאים, טבעיים ומבהיקים, אבל כל פרט ופרט עומד בציור הזה בפני עצמו ואינו מתאחד ואינו מתרכב עם הפרטים האחרים.

שופמן הוא מתחיל ובתור מתחיל חסרה לו היכולת לתפוס את הקורטוב התמציתי וההתרכזות בציורו כדי למצוא את המושג האמנותי או הקו היותר מתאים לאותו קורטוב התמצית. את חסרונו זה הננו מכירים כבר במנהגו בקריאת השמות של ציוריו. השמות, שהנם כביאור הצייר לציוריו, אינם מגידים אצל שופמן מאומה, או, על־פי־רוב, נותנים מקום לטעות. ב“רפאל” אינו מתאר את רפאל המורה, כי־אם רגע אחד מחייו, בשעה שהוא נצרך לכסף; ויחידותו של רפאל בתור תמונה שלמה מטושטשה. “הקרדום” זהו ציור בלתי־נשלם ובלתי־מעורב מעזרא אמינטון החלש במציאות ועז בדמיון, אשר מאיזו סיבה בלתי־מובנה מוצא שופמן את קיפול הוייתו של אותו האיש בנטייתו היתרה להקרדום. בציור “יונה” נרשמו רק הרגעים של המחלה, או, יותר נכון, יונה בתור חולה, ולכן היה יותר נכון לקרוא את הציור הזה בשם “החולה”, ולא בשם “יונה”. אמנם בפרק השני של אותו הציור מתאר שופמן את ימי ילדותו של יונה, אבל הפרטים שבפרק הזה אינם הכרחיים בציור הזה. אין ביניהם ובין הפרטים של יונה החולה, שרוב הציור מוקדש להם, השתלשלות מיוחדת. כבר בציור “יונה” הננו מוצאים אצל שופמן נטיה יתרה להפתיע ולהרעיש את הקוראים בהבלטת קוים עמוקים ונוקבים. הנה, למשל: “קרבת הסמט העבירה רטט קל בבשר יונה ומחשבה בטלה חלפה במוחו: לו מת ברגע הזה, כי אז היה אצלו הרגש האחרון מכוער כל־כך. וכעבור שעה, כששכב יונה בביתו מת, נראה לאור הנר זעזוע הרטט שקפא על פניו ממגע ידו בחלקת הסמט”. הנני בטוח, כי דוקא הקו הזה —התגברות רגש היופי ביונה הגוֹוע — הרעיש והלהיב את שופמן בעצמו ואת מקורביו, והוא נחשב בעיניהם כאיזה גילוי נפשי, הנוקב וחודר ומגלה לנו מסתרי הנשמה האנושית. ואמנם הקו הזה היה יכול להיות חודר ונוקב לו היינו מוכנים בעדו על־ידי השרטוטים הקודמים, לו השתדל שופמן להבליט כלאחר־יד באיזה שרטוטים את היופי שבנשמת יונה. אבל בצורתו עתה, כמו שהוא נסמן בציור הזה, אינו אלא כמפריע ומבטל הרושם — דיסוננס. בכל הציור אין כל זכר לנטייתו של יונה ליופי. כל הציור כמו מעולף באדים כבדים, הננו מריחים את זיעת המחלה, הננו מרגישים בחמימותו הלחה של ידי החולה. והאיש יונה אינו שומע, אינו רואה ואינו תופס בסביבתו כי־אם את מחלתו. ומתרגז כשהוא עומד פנים־אל־פנים את בריאות הילדות. ופתאום, מבלי כל הכנה, חולף לפנינו “ליטמוטיב” חדש, כי אינו דואג על מיתתו, כי אם על קרבת הסמט בשעה האחרונה לפני מותו. ציור באופן כזה אפשר לספר במסיבת מקורבים על דבר ציור שבמחשבת הצייר לצייר עוד. אבל לא למסרו להקהל בתור ציור נשלם ומעובד; אופן כזה מפתיע את הקוראים, אבל אינו מגיד מאומה; אדרבה על רוב הוא מפריע ומבטל את הרושם של השרטוטים הקודמים.

או נתבונן־נא אל השרטוטים האלה: “כשהיה מרגיש יונה בשעת התספורת את היד החמה של הגלב על לחיו, על מפרקתו, מיד היו עיניו דומעות והוא חס באותו רגע על כל הימים ועל כל הלילות הארוכים. שחמקו ועברו ללא אהבה וללא קרבת נפש”. כשהסתתר מפני מטר עם אחד ממכריו תחת כיפת מעקה. והלז הושיט לו את ידו, נדדה שנתו כל אותו הלילה הבא בהרגישו כעין אבק נופת מתפשט, מפעפע ותוסס בכל ורידיו ועורקיו. רק נטייתו של שופמן להפתיע את הקוראים ולהתראות בתור צייר חדיש (מודרני) היודע למצוא את הקו העמוק והנוקב, עיורה את עיניו וטימטמה את הבנתו והביאתו לידי שרטוט הנטיה להזדווגות אי־טבעית (משכב־זכר). אינני מתנגד לאותו החומר בתור תוכן לציור, אבל מתנגד הנני — וכל בעל טעם אמנותי יסכים כמדומה, לדברי — לזה שמערבים חומר כזה באיזה ציור רק מפני זרותו האי־טבעית כדי לזרוק אבק בעיני החדישים שלנו. מותר לצייר להשתמש בכל חומר הבא לידו המעורר את כוח יצירתו. במה דברים אמורים? כשהחומר משמש רק בתור אמצעי לאיזו יצירה, היינו, כשהוא נלוש בידי האמן ומקבל נשמה חיה; אבל לא בזמן שאין בו כל יצירה אמנותית והוא בא רק בשביל זרותו.

נטיה חולנית להזדווגות אי־טבעית אצל יהודי השכונה דבר זר ומפתיע כזה, אפשר לצייר רק בשעת התהוותה והתפתחותה, אבל לא בתור דבר שכבר נקבע ונטבע. אם היה בא שופמן לאַמת לוֹ אותה הנטיה החולנית בזה שהיה מטביע בתמונות את התהוותה על־ידי שביעות מרובה של פריצות יתרה, או צניעות נפרזה של נזירות יבשה וקפדנית, כי אז הייתי אחד מהראשונים, שהייתי כורע לפניו ולפני כוח יצירתו. אבל שופמן אינו מציין לנו את התפתחותה של אותה הנטיה החולנית. הוא רק מציין את הוייתה בשעה שכבר נקבעה ונטבעה. כאילו היא בעצמה היא טבעית, פשוטה ומצויה ואינו כדאי לאבד עליה הרבה דברים, הוא בא ומספר בדברים קצרים: עיניו של יונה היו דומעות בשעה שהרגיש על לחיו ועל מפרקתו את ידו החמה של הגלב; וכל אותו הלילה נדדה ממנו שנתו בשעה שאחד ממכריו התיחד איתו תחת כיפת מעקה והושיט לו את ידו. רק ילדות יתרה האוהבת להתהדר ולהתקשט, להפתיע ולהרעיש היתה יכולה להביא את שופמן לשרטוט קוים עמוקים ונוקבים כמו אלה שהזכרתי עתה.

חסרון האחדות האמנותית, אי־היכולת לתפוס את תמצית העצם ופיזורה של סקירתו האמנותית — אלו הם חסרונותיו העיקריים של שופמן, הבולטים ומטפחים בציוריו הראשונים. ונוסף על זה באים עוד החלומות וההרהורים, כמו חלום הכפרות ויום־כיפורים (ב“ערדל”), שלושת התמרים והנזיר (ב“יונה”), שהם כדיסוננס בהתפיסה והציור הריאליים של שופמן ומכבידים ומעכבים את מרוצת הציור, שאינו שוטף וזורם גם בלעדי זה.

בקובץ הראשון נמצא ציור אחד שהעיר — ולא בלי צדק — את תקוַת הקוראים, והוא הציור “כחום היום”. ציור החיים השוקטים של אותו המשוגע, שלא חלי ולא מרגיש בכליית הכוחות ואפיסת העת בסביבה הבריאה שעל־יד הדרך, נמסר בצבעים בהירים ורעננים. וישנם בציור הזה פרטים אפיים, שבהם מקופלת ומונחת תמצית הוייתו של אותו המשוגע. כמו שאלתו לשם הקדוש הנוצרי בעברית, או הנאתו מפילוסופיתו בשעת לימודו עם תלמידו. הפרטים האלה הנם בציור הזה כמו קוים חרותים, ובצמצומם הם מתרוממים לגילויים אמנותיים. והציור הזה הביאני אז להחליט, כי שופמן, שאינו מספר, מוכשר לצייר רק את החיים השוקטים של אותם החלשים והנבדלים, שאינם מכירים ואינם מרגישים בחולשתם. ובגלל זה לא עלו לו ציוריו האחרים, באשר בהם שאף למסור לנו את הכרת החלשים בחולשתם ובמחיצה החוצצת בינם ובין התבל. מאותה ההכרה נודף ריח גפרית של רעמים, ברקים וסער מחולל. ולדברים כמו אלה אינם מספיקים הצבעים שבתיבת צבעיו של שופמן. דניאל בעל הערדל, רפאל המחפש לו “גמילות חסד”, עזרא אמינטון שחייו התפתחו שלא כרצונו, אליהו בדלון — בכל האנשים האלה נמצאים קוים אחדים שמוכיחים, כי שופמן תפס אותם, אבל קילקלם בציורו, בחפצו לציירם בשעת הכרת חולשתם. רק בציור החיים השוקטים של “כחום היום”, ששום סערה לא ניכרת לא בשטחם העליון ולא בעומק תחתיתם — רק חיים כאלה עלה בידו לצייר באופן אמנותי. אמנם גם בציור הזה הננו מרגישים ביותר את יחידותם של הפרטים ; כשזוכרים אנו את הציור, אז אינו מתעורר אתו רשמו הכללי. כי־אם הפרטים היחידים. אבל בכל־זאת הפרטים הגם כל־כך חיים וטבעיים, בשביל מיים שוקטים כאלה אין כל צורך להשמיע את שאון המרוצה של זרם ההתהוות, דבר שאינו לפי כוחו האמנותי של שופמן. בקובץ הראשון, הוצאת “תושיה”, נראה לנו שופמן כמתחיל מבטיח. אמנם ההבטחות לא היו גדולות וגם לא היו מרובות, אבל בכל־זאת היה אפשר לקוות, כי בספרותנו העניה בכשרונות נוסף עוד כשרון אחד. והנה בקובץ השני הוצאת “ברגר”, נוספו י״ג רשימות. ופה הננו רואים עוד הפעם את שופמן בתור מתחיל, אבל להבטחות להבא אין כל זכר. שופמן נשאר על אותה הנקודה שעמד עליה לפני שש שנים. רק חסרונותיו התפתחו ביותר וקיבלו את צורתם הקבועה. והם מחשיכים ומטשטשים את מעלותיו. היותר טובה שברשימות האלו היא הרשימה “ליד הדרך”. באופן ציורה ובתכנה היא דומה להציור “כחום היום”. אבל כבר אין בה אותה השלמות האמנותית. חסרה בה אותה השמחה ועליצות הציור, שהננו מרגישים בהראשון. איזו עייפות מורגשת בקילוח הסימון ובהתלכדות הקוים. אבל בכל־זאת היא היותר טובה שברשימות החדשות. בהרשימות האחרות אמנם מבריקים לפעמים ניצוצים יחידים, אבל כל־כך חלשים וכל־כך מהירים לחלוף ולהתעלם, עד כי קשה מאוד להכיר בברק אורם. בציוריו שבקובץ הראשון הננו רואים את שופמן נוטה להגשמה. ואולם הגשמתו המרובה, שלא ידעה להשיג ולמצוא את המושג המרכזי וקוים מקבילים לתמצית העצמים המצוירים, החלישה ולפעמים גם שמה לאל את כוח ההפשטה. ברשימותיו האחרונות של הקובץ השני הננו רואים את שופמן נוטה ביותר להפשטה. הוא ממעיט בהגשמה, ונראה כאילו הוא מתרחק מפרטים יתרים, אבל כיון שחסרה לתפיסתו האמנותית אותה ההסתכלות המרכזית והתמציתית, אין עוד ביכלתו למצוא את היחס הטבעי שבין ההגשמה וההפשטה שבציור. הפשטתו של שופמן ברשימותיו האחרונות היא מרובת הצללים, מפני שהגשמתו חלשה ומעטה. אם בציוריו הראשונים הננו רואים אותו שואף להטבעת התמונה, הנה ברשימותיו האחרונות של שופמן אין כל זכר לשאיפה זו; וכנגד זה, התפתחה אצלו במידה מרובה נטייתו להפתיע את הקורא בהסתכלות חודרת, המוצאת בכל מקום איזה הבהוב חדודי והיודעת להבליט את הקוים העמוקים והנוקבים ונטיתו זו היתה לחסרונו העיקרי, ובשבילה פסק מלהיות רואה ומסתכל והיה למתבונן בחיים שבהתבוננותו ישנה הרבה יותר הבנה שכלית מהסתכלות אמנותית. ובשביל אותה הנטיה נעשה שופמן לחותך וגוזר החיים, שבמספריו הוא מוצא את חתיכות החיים לפי חפצו ורצונו. בעד רושם הסביבה והרגע הוא מוצא לפעמים את הצבעים המתאימים. ברשימתו “במלון” מתואר בדיוק ובחיים כבירים החוג של נידחים. הפרטים נאבדים מהלב וחי רק הרושם הכללי. כן גם רושם הקסרקטין ב“אשמורת התיכונה” מסור בצמצום אמנותי. אבל כיון שבא לסמן את האנשים ולצייר תמונות, הרי נעשים בעיניו החיים חידודים־חידודים והוא מרגיש את עצמו כמוכרח להפתיע את הקורא בזה שהוא חוזר מבלי כל צורך אמנותי את הכניסה לאותו בית ש“תריסי חלונותיו ושני פנסים רחוקים יעידו עליו” (ברשימה “בין אפטוס ואינפטוס” וברשימה “קטנות”); ולמען הפתע את הקורא שואלת בת־ההפקר שברשימה ״תלוי״: “והחבל היכן נשאר?” אגב, רשימה זו מסורה כולה בסוביקטיביות המונית וכל פרקי היום מתוארים בה שלא לצורך. גם השאלה “וכי מה להציונות עם הדת?” ברשימה “בין אפטוס ואינפטוס” הנה הפתעה שלא לצורך. להפתיע ולהרעיש חפץ ש. גם בהבלטת הקו העמוק בזה, שהמטיילים יחד והנחשבים לידידים שונאים איש את רעהו, ברשימה “טיול”. להפתיע ולהבהיל הוא חפץ בהבלטת הקו העמוק הנראה כעין חדוד ברשימה “במאסר”. האסיר מחכה כי מחר ישיבוהו לרוסיה ושם ידינוהו לתליה או ליריה, ומראה בין כה לחבריו האסירים איך קופצים החיילים ברוסיה. כל אלה החדודים המפתיעים והקוים הנוקבים הנם על־פי־רוב תוצאות של התבוננות שכלית, ולא הסתכלות אמנותית. נטיה יתרה להרעיש ולהפתיע, אי־יכולת למצוא ולתפוס את התמצית ואי־הכרה בשלמות האמנותית — אלו הם החסרונות העיקריים, הבולטים ברשימותיו האחרונות של שופמן. התבוננות שכלית, ולא הסתכלות אמנותית, והרהורים בעלמא מבלי כל שאיפה להטבעת הצורה, שנתבטאו באופן טיפוסי ב“לא”, “עייפים”, “בליל ט׳ באב”, “תלוי”, אלו הן תולדות החסרונות העיקריים. ולכן, אם־גם עולה בידי שופמן לתאר בדיוק ובצמצום את הרגעים היחידים, אין ביכלתו לתפוס ולהחיות תמונה שלמה של איש חי. תמונותיו של שופמן ברשימותיו האחרונות הנן מטושטשות לגמרי, כמו גדליה ועלמין ב“טיול”, דובין ב“במאסר”, הלל סנפיר ב“קטנות”. בכל התמונות האלה אין זיו אור עצמי; הן באו בתור אמצעי, להחיות את רושם הרגע היחיד. ולפעמים, כששופמן חפץ להבליט את חיותן ומהותן של תמונותיו בפרטים אחדים, הן נעשות בובות מבדחות, באשר על־פי־רוב הוא מבליט את הקו האחד על־חשבונם של הקוים האחרים, כמו ב“בין החומות”: לוין ההולך למלחמה וקרפיבקה הסנדלר — שניהם כמו גזוזים וקצוצים באופן מבדח. ביחוד קרפיבקה הסנדלר, שקרבת לוין מצערתו, וכשיוצא לוין אחרי הפרידה הוא ממהר אל קערת הבשר, העומדת בארון הקטן, ובורר לו את המנה היותר יפה, ובשעת התפילה בחוץ הוא מתמרמר על שנעל את נעליו צרי החוטם. שופמן נשאר בקובץ השני אותו המתחיל שהיה בקובץ הראשון, אבל הבטחות לעתיד אינן מורגשות עוד. שופמן צר את צורתו האמנותית והיתה לקבועה, וצורתו זו מלאה פגימות, מבלי אותו החן הילדותי של מתחיל מבטיח. שופמן פסק מלגשש, והתחיל ללכת בצעדים בטוחים, אם־כי ענניו עדיין לא נתפזרו ואפילתו עוד נהיְתה עבה ביותר. הוא הולך בצעדים בטוחים, והחשיכה העולפת אותו נראָה לו כמלאה סודות החיים. שופמן אינו מספר ואינו צייר; הוא רושם רשימות, וברשימותיו אינו יכול לתפוס את הרושם הכללי ולהטביע איזו צורה. רשימותיו הנן על־פי־רוב — במוצלחות שבהן הנני מדבר — רשימות הנמסרות בעל־פה במסיבת רעים, בתור חומר לציור, שבדעת המספר לצייר; וממסיבת הרעים לשולחן־הכתיבה עדיין הדרך רחוק מאוד. על־פי־רוב מצטיינים האמנים של מסיבת הרעים באי־יכולת של אונן אמנותי.