לא אפריז אם אומר, כי אחרי מות ז. פייערבערג הפנים היותר חזק בספרותנו היפה ובשירה העברית החזיתית הסיפורית הוא אותו של המספר הצעיר ג. שופמנן. היה זה לא כבר התחרות ספרותית שירית בבית מערכת “הצופה” לחפש בחורין ובסדקין אחרי כשרונות חדשים, להוציא אותם מן המחבֵא ולזכה אותם בפרס או על־כל־פנים בהכרה… טוב עשו לו לקחו את כל הפרסום [צ״ל: פרסים] וההכרות ושלחו אותם לשופמנן. מנה אחת אפיִם למקום אשר הוא שם. אין זה כהולך־רכיל אם אומר, שלא עול גדול היה מצד ספרותנו, לו תיבנה מעט בידי המשורר הזה ולעמוד לו בשעתו, הלא בדור של “תחיה” אנו חיים ואין צורך דוקא לחכות עד שכולם מתים…
ב 🔗
מאֵרת העוני נושבת מכל סיפורי ג. שופמנן, שיצאו לאור בהוצאת “תושיה”, חוברת קס״א. יד נעלמה בחיים לענות את האדם קשה, מזלו של היחיד הוא העינוי, לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אבל העבדות שבלחם היא חזות קשה. החברה היא בית־המרכולת של החטא. כל נפש חיה נושאת את חטאה, כל החי נושב קשה, והטבע לא תצא ממאסרה. “הנך הולך ומרגיש את עצמך כאשם בדבר־מה”. האנושות היא כאשמה ארוכה. מה הוא היחס שבין אבות לבנים, בין קירות החדר לאותו האדם ששם יגור? מה נותן העכשיו להמחר, ומה לוקחים שניהם מהאתמול? איזה דבר דוחק אותנו, איזה דבר יעצור אותנו ואנו בני־חורין. זהו ההיתול ההשגחי, זה היא האלוהות העיורת שתועה היא כל הימים, ועכשיו שתועה היא, חושבת היא שהולכת. אבנים כבדות עמוסות הן על האדם, והוא יחלום. צללי מוות יגיחו אתנו עוד מרחם אמנו והשדים נותנים את החלב להחיות; מי זה ירים את הצעיף לראות מזלם של האב והבן? מי זה יתבונן במעפלי החיים? עבדים אנו בני־עוני ועבדים נהיה. אין תקומה, אין אור, צללים, צללים, נפשות אזלין ערטילאין ומחפשים. מה ימצאו? על מה עוד להן לחכות? אמו של בעל הערדל הקרוע ישבה אל השולחן ותארוג פוזמק. מעל השולחן הפילה אור סביבותיה עששית קטנה ומעושנת. הוא החל להתהלך בבית אחת הנה ואחת הנה, נדפס ב“היום”, לבוב, חורף תרס״ה (שני המשכים)
אחר־כך פנה אל אמו בהתמרמרות וידבר בתנועות ידים שונות:
— אין להיחלץ מן הדחקות לעולם, ומה תהיה אחריתי? כשיש ערדלים אין נעלים, וכשיש נעלים אין סנדלים; כשיש אדרת אין מעיל, וכשיש מעיל אין אדרת. והאכילה? האם זאת היא אכילה באמת?
— ומי גרם בכל אלה? מיד מי אתה תובע? — אם נולדתי וגדלתי בבית כזה, לא יכלו להיות תוצאות אחרות. הוא העיף את עיניו בכתלים השוממים, בזויות אשר קורי עכביש פרושים על־פניהן, בחומר הלח המרוח על הסיד הכהה, בערימת תפוחי־האדמה המעופרים שבפינה, בשעון הישן התלוי על הקיר בלי נוע ואשר משקלתו האחת היא קורנס ישן ושחור ויוסף: — העניות פה אינה אלא מורשת אבות. אבי זקני חי פה כל ימיו בדחקות ועניות גדולה, פה תקפתהו השחפת ופה מת. לא — הטעים בעליצת נקם — פה לא תהיה לך תקומה נצח, צריך להימלט, להימלט מזה! — הימלט, ברח, עשה מה שלבך חפץ. ומבלי הסב את עיניה מעל הפוזמק הוסיפה: — בעצמו הוא חדל־אישים, גבר לא יצלח, ותמיד הוא קובל ותובע; על מי? ממי?
הוא הרגיש, איך שבקרבו כמו גחלים עוממות נפחו והתלהבו מעט־מעט ויעלו שלהבת כחולה קטנה… ובמרירות משונה נתן בקולו: — לו השלכתיו החוצה תכף אחרי היקרעו! אין לי הוראות שעות, אין הוראות שעות!! ובדברוֹ, שחה ובא אל תחת המיטה ויחטוף את הערדל וירוֹץ ויצא החוצה, ושם בחמת כוחו השליכו מעבר לגדר אל חוף גן הירק. הערדל התהפך לנוגה הירח פעמיִם באויר ובמרחק חמישה־עשר צעדים נפל ארצה. לקול מפלתו נשמעה נביחת יללה של כלב השכן…
דחק נפשי, אופל, עוני, איבה, ובכל איזה קומה זקופה בזה, חזיון ריאלי הוא, ספור מדברים אלה וממעשים אלה, ואיזה כוח נעלם שיריי צעריי מסתתר מאחוריהם. יכול־יכול הכוח הזה לצייר לנו דבר אחד, ולתת לנו חזיון אחר. יכול־יכול הערדל להתגלגל בנפש אחר… שירה נסתרית הכוח הזה, אבל אין קו מתוח מתחתיו, אינו עשוי, אינו עשוי לשם שירה, גניחת אדם הוא זה, בשם עצמו ובשם אחרים, בשם עצמו ובשם הסמל המטפיזי, רק סמל הוא חזיונו, רק סמל.
איזה יופי מונח בבניני משפטיו, שאת העיקר הוא מציין רק במשפט צדדי, העלית כמו ברק, ואחר זה שב הכל אל מקומו, אל תקפו. בכל עת שהתעסק בעל הערדל עם תלמידו בחדר האחרון, חשב רק על דבר עניותו ודחקותו, שאין לו מהן כל מוצא ומפלט. “וכי יש בכוח התועלת המסופקת הזאת, שאני מביא לעולם בכל עמלי הרב, למצוא בה ניחומים על צרת הנפש וענוּת הרוח שאני סובל במידה כזו?” ובהגיעו בלימודו אל הפסוק “מה נאוו על ההרים רגלי מבשר” חלפה במוחו מעין מחשבת הזיה, שמה צר וקשה היה לו, לוּ ניתנה על שכמו הוא משרת זאת המבשר: אך עכשיו, כשהוא איש פרטי, הלא יכול להלך בצלע ההר, במסתרים…
והנה תמונה יפה, תיאור מרשם במינו בהתחלת הסיפור השני הבא אחריו, ״רפאל״:
עששית תלויה בעלת גולה כחולה מאירה בבית, השולחן מכוסה כפה לבנה מרוקמת רקמה אדומה. יריעות החלונות מוּרדות, וחצאיהן מחבקים את הפרחים הירוקים, שלאור העששית הם עושים רושם של תרנגולים התועים על־פני הקרקע בלילה לאור הנר. בכירה בפינה מתלקחת האש, בשקידת רתת היא מלחכת את העצים הלחים ומשמיעה המולה חרישית בלתי־נפסקת. על הספה הרכה יושבת נערה בת שתים־עשרה שנה ומנטלה תינוק עקוב עינים. מהחדר האפל והסגור נשמעה הנחרה העזה של בעל־הבית הישן, הקישה המטולטלת. על אחד הכסאות בכותל המערבי אצל שולחן־הכתיבה ישב רפאל, עלם כבן שמונה־עשרה שנה, לבוש באדרתו והקשיב בכל מאודו לכל נשימה ולכל הגה הנשמעים בנחרת הבית, בהתרגשות עצבים יעלעל באחד הספרים של תל הספרים המונחים על השולחן משמאלו. הנחרה היתה נפסקת לרגעים כאילו כונה להתעלל מעט ברפאל ולהשלות את נפשו בתקוַת שוא עת־מה, אך מיד היתה נשמעת התהפכות קלה או הגה מוזר.
ככה מספר הצעיר שופמנן. נשימה כבדה ורוח הזיי, חלומי, הצער והחטא והיפה הולכים ביחד ורושמים ביחד. התינוק בידי הנערה בת השתים־עשרה הוא עקום עינים. הדוגמאות כמו יכשפו אותנו. לאור העששית עושים יריעות החלונות המוּרדות ומחבקים את הפרחים הירוקים רושם תרנגולים התועים על־פני הקרקע לאור הנר… התינוק המגואל נותן מבט בכי עקום אל רפאל היושב ממולו. בציוריו של הצעיר שופמנן אין סיפור המעשה, הוא העיקר והיקפו טפל, אין הקדמה וסוף ותוך, הכל הוא שוה והכל בו רושם עלינו. בקראנו רק את הדלתות הראשונות כבר נושב אלינו רוח חזק, כבר אנו באמצע הנפשות ובאמצע הדברים. בכל מקום שנחתוך יצא דם ובכל משפט המיית אותו החזות קשה שאמרתי.
באחת משבתות סיון לפנות־ערב הצליח ראובן סוף־סוף, אחרי הפצרה ממושכה, לפתח את רעהו שאול כי ילך עמו לבקר פעם אחת בביתם. — מי יאמר, טען ראובן כמנצח, כי עלי ללכת תמיד אליך? לכה אתה פעם אלי!
שאול שיער בנפשו רגע, כי התנגשות עם הסביבה וביאתו באנשים בכלל סוף־סוף הלא מוכרחות הנה, וכי להימלט מהן לעולם דבר אי־אפשרי הוא — במטותא לשים לב לקישור המשפטים האלה בנפשו של שאול — ואם גם יוסיף הפעם לסרב לו וייפטר ממנו היום, הן תלכדהו העת בפעם אחרת ותכריחהו סוף־כל־סוף לעבור את ההר הזה; ועל־כן בלחשו לעצמו: אם לא עתה, אהיה מוכרח לאחר זמן, גבר על מורך־לבו ופחדנותו המטושטשת, וייאות. היום היה קר ומעונן.
שניהם לבושים באדרותיהם יצאו את הפתח האלכסוני של הפרוזדור העתיק והרעוע, אשר כתלי־פתחו נטוי ודחוי מרוב ימים פנימה — ובמתינות, בידים שׂומות בכיסים הלכו לדרכם.
איני אוהב דוגמאות ספרותיות. נדמה לנו כי בדוסטויבסקי אנו קוראים. איזה הרגש מעולם ההרחק יובילנו, ילוונו. שאול, בבואו אל בית רעהו, ישב בקצה השולחן, וכל הנעשה לעיניו נראה לו כמו מבעד לערפל. חדרו הוא נדמה לו עתה רחוק, רחוק ממנו מאוד… הוא ישב כנתון בחיק המון כלי זכוכית יקרים תלויים בשערה… איזה רפיון השפיע עליו צבע רצפה, גם חלקלקות הסיפון, גם אחות ראובן הצעירה, שנדמתה לו יפה ביותר ומרגשת במבוכתו… לפעמים הזדעזע פתאום מה״מוֹפס״ — הכלב הקטן והבריא שטפל תחת השולחן… אליו הגישו תפוחים חתוכים, והוא הרגיש בפיו רק את חלקת קליפתם ושרטת חדודם בחך ובלוע… הוא בלע את הנתחים שלמים כאילו ירא הוא לטעום את טעמם… חיים עלוזים פרואים לנגד עיניו במשפחת הבית.
לשאול נדמה, כי אותו היום אשר בו יינתק פתיל חיתם של כל אלה המתהוללים הבריאים והעלמים עוד ירחק מאוד, מאוד… ורק הרעיון, כי אכן מוכרח הוא לבוא סוף־כל־סוף בזמן מן הזמנים, ניחמהו מעט…
בפי ברנר כבר יעשו דברים אלה רושם “טנדנצי”, כפי שייאמר עתה אצלנו, לשאול גם זה נאמין.
“קרירות עצובה, היא רק בנפש בדידות…” הננו קוראים את הציור החי ״מחיצה״ — ציור מחיי הסטודנט לפילוסופיה אליהו בדלון, אשר לרגלי הריסות בריאותו שב עוד בתחילת החורף מחוץ־לארץ, מקום שמעו בלימודים… חיץ בינו ובין העולם כל הימים… הוא ירא לראותו לשמעו… מה אתה מתירא.
ונפלא הדבר, כי גם אחרי אשר גמר בלבו בהחלט נמרץ ללחום עם עצמו נגד החיץ בנפשו כל־עוד רוח בו, בכל־זאת כשתגיע שעת המלחמה, איזה שכחה אכזריה תוקפתו וביאוש מדאיב־לב הוא נזכר אחרי־כן, כי גם הפעם הוא נכשל בדבר… הוא מתירא… השעה האחת־עשרה בלילה. — — ואותן המחשבות המוזרות והמורדות, שהחלו לפקדו לפרקים בעת האחרונה ותגזולנה את מנוחתו, עבדו בלילה הזה בהתעצמות יתרה ובמין עליזות אכזריה של אויב מתנקם… בהתמרמרות רותחת ובכעס הבא מתוך רחמנות על עצמו ביקש עתה לפוצץ בבת־אחת את המחיצה הארורה, מחיצת הקסמים, לפוצצה ולהתלכד, לו גם רגע אחד, עם כל ועם הכל… עם העולם הגדול, עם שדותיו ויערותיו, שנראה לו תמיד בדמות אותו ליל הקיץ, שלן מבלי חמדה פעם אחת בילדותו בחרש תעשית זפתם, ביקש ותבע עתה כילד קטן… ״אונאה אכזריה היתה בזה ולא יותר״ — ריפרף במוחו רעיון מקוטע — להם לקחו את הכל, ולי נתנו מחירו כדי לפייסני, תעתועים, רעל… וחפץ שגעון תקף את שארית כוחותיו לחבוק בשעה זו בבת־אחת אותו ה“כל”: לצאת גם הוא עם אחיו אל מלאכתם הגסה והקשה, להתחמם כמוהם נגד מדורות שלושת התנורים, לשאוף גם הוא אל קרבו את רוח הזפת הצלולה והחמה, להקשיב גם היא כאז, אז באותו הלילה, אל נחרת הסוסים הרועים חרש על הכר מסביב, לשמוע את צלצלי מחסמותיהם….
כה הולך השטף הלאה, לנו הרגש שלא ייפסק, שטפת הרגשות לא ייפסקו, כי אם ברזל הוא אותו חיץ יפקע אותו מעל רגלו, מעל נפשו. נפש המשורר לא תדע שָׁלֵו, הוא לוקח את בעל החיץ בציצית ראשו, הסער יסער, יסער. ואז בבוא הטבע וצבעיה הרבים גם המועקה תוסר, תתעלם. חום, חמימות יאחזו אותנו והננו עומדים לפתע בחוץ, אין אבנים כבדות, רק עליצה ישנה, הטבע לוקחת בבוא הקיץ את הכל בסינרה.
היום יום קיץ חם. צהרים. בחוץ, על־פני ירק הדשא, מטיילים ומנקרים תרנגולים ותרנגולות, חזירים רטובים, שהתגוללו זה עתה בבצאות הקרובות, מחטטים באשפה שחורה ועל גביהם יכרכרו העורבים ארוכי הזנב ולבני האבר, על גג התבן של בית טרישקא, העומד בשורה עם בית נתניה, מפזזים ומנתרים הציפרים הקטנים, מקפצים פסיעות אחדות קדימה, משתקעים במחשבה מעט, מתהפכים פתאום לאחוריהם, מתנשאים באויר, עולים ויורדים וטובעים ונעלמים בזיו המעוור. הכלב המנומר הגדול רובץ כדרכו על סוללת בית האיכר, פיו פעור ולשונו הדקה והרטובה מושטה ורועדת. כחום היום. לרגעים יפסיק נתניה מהליכתו, תפילתו וניגוניו, והוא עומד נשען בה“של ראש” הגדול אל החלון המאובק והמלוכלך בגללי זבובים ומביט החוצה. הנה תרנגול אדום אחוז תאוה רודף אחרי תרנגולת לבנה, רץ הוא בחמת כוחו, מגמא ארץ, נתקל וקם, ונתניה מרגיש בקרבו אפיסת כוח וכליון נפש… התרנגול והתרנגולת מתרחקים ומתעלמים אחורי בית האיכר וַסיל ואז יזדקף נתניה מן החלון מסוער מעט, מתחיל תפילתו בנהימה קטועה, ניגוניו נפסקים בראשית יציאתם, ולשמע המהפכה והפרעות הוא יוצא ונותן בקולו על החזירה הגדולה ושפעת גוריה: איום!
שופמנן לא יתאר, הוא אינו עושה מה שקוראים “שטימונג” בלע״ז, אין לו דבר עם “פואזיה” לשם שירה גרידא, הוא פותח את חלונו ורואה, הטבע אשר מסביב לו פותחת את חלונו, אבן על לבו והנוער בא ומשכחתו, משכחתו. בעד החלון הפתוח מתפרץ הרוח החם, מגפף בנשיכותיו החמימות את פני נתניה ומפיל עליו תרדמה מתוקה וכבדה, נתניה חש כבדות נעימה בכל אבריו, ורגליו היחפות טובעות ומתלהטות ברגבי העפר ההם…
והנה עוד תמונה אחת באותו סיפור “כחום היום”, הרב המשוגע מעט ותלמידו. — רבי, לי אמר מוֹטה, כי היום אחרי לימודי יקחני היערה. — התבין? זאת גופא הוא רצון ה׳. בריל מרים את ידו ואוחז בזקן נתניה, מושכו ושוחק. — התבין? — מטעים המורה שקוע במחשבתו, ועיניו מפיצות אותה נחת הנצחון וההנאה מעצמו.
— נו! — הוא משמיע בתוך כך נהימה קלה — הניחה, הרף! הלז מוסיף כוח למשוך בזקנו ושוחק. — ואתה מדמה, כי ישנו אלוהים בפני עצמו?.. ובהרגישו את כאב סנטרו הולך וגדל סטר על יד בריל. בריל מושך בזקן משיכה עזה, קופץ ממקומו, ובעמדו בפתח הוא מעווה את פניו. למול מורהו, ומלגלג. נתניה מתנשא ממושבו לאט, ובריל נחפז ונס החוצה. נתניה יוצא החוצה גם הוא; ובתוך רחבי החלל הגדול המלא אורה וזיו הוא מתבטל בעיני עצמו…
בריל עומד למולו במרחק צעדים אחדים, שוחק בקול גדול ומעפּר בעפר לעומתו. נתניה כופף קומתו, גונן בידו בעד הרגבים הנזרקים עליו, ונושא את רגליו לרדוף. הלז הופך ידו, ומכונן רגליו אל הדרך העולה השדה ומשם היערה. נתניה רוצה לשכוח את שנותיו והוא מתאמץ עתה להתכנס בחזקה אל תוך נערותו, שאז היה קל ברגליו יותר מכל בני־גילו…
פרץ, יאמר הקורא, שופמנן, אני אומר. נערותו של המשורר הצעיר, נערותו, ולא “ספרות”. אומלל שוכח לרגע מה שנושא בו, הטבע משכיחתו. בסיפורו האחרון, “יונה”, סיפור חטאי, נפשי, הוא מחפש את הגשר מן החטא אל הטבע, מן היגון אל השכרון. תאוַת האדם כי תפתח לועה עם כל השממון. האור יעוור והצללים יושבים בחרכי הנפש. האפס והיש שניהם פוערים את פיהם. בסתר נפשו עמוק ירגיש יונה כי מן ההכרח לעצור בעד התפרצות זו, אך היא לא נשמעה לו ובאופן אכזרי נבעו ופרצו גל אחרי גל. המשורר לא יתן לו מרפא. חום כבד מנשוא, נהר שוקט רחב־ידים, נשימות צמחים, עלים מתעלעלים ומתחוורים צפו וריפרפו בעצלתים על הגל האחרון.
את הבשר הוא קורע בשירתו. את האדם ויסורי האדם הביא המשורר הצעיר בספרותנו הסיפורית. פייערברג הוא משורר עברי ושופמנן הוא משורר אנושי. לפייערברג גם היתה שפתו אתו, לשופמנן — רק כוחו אתו.
שירת שופמנן היא שירה בת נשימה כבדה. המשורר יעשה עלינו רושם כאיש שנחושתים ברגלו והוא מכה בברזל על האבן ותמה הוא לשמוע קול. מעין השתוממות בנפשו למראה כל דבר שהוא רואה, אם־כי בעצם הכל שוה בעיניו… לפתע תעלה מחשבה על אדם למה לבש מנעליו הצרים והניח את הרחבים, העומדים שם בפינת בית, והוא אז בסכנת מוות. כה יבטא שופמנן את הצער, את התהום שבחיים באיזה מגע יד, בדרך־אגב. ובכל זאת לא קל לו הביטוי, לא לקח דיבור אחד ממלוא חפניִם אשר בידו, כי־אם חיפש והתעמל, הוא מרים את הדיבור כמו מרים אדם משא כבד. השירה בעצמה עבודת־פרך היא וסבלון החיים, אשמים אנו כל בני־אדם בדבר מה, האם לא תרגישו אז את אות קין במצחכם? האם ידכם לא שפכה את הדם ואינכם נעים ונדים בארץ כל הימים?
בחוץ ירד שלג ופתיו הרחבות והנפוחות התרפקו על אדרתו של לוין, על לסתותיו, על ריסי עיניו… ההמון החפשי שט ברחוב כיום־יום, השוק רעש, ונערות רכות הלכו לבית־ספרן וילקוטיהן על שכמן. מתוך החצרות נשמעה נסירת עצים, מלמולי ברבורים… וכל זה ביחד כמו טולטל, נעקר ממקומו כצמח, ונגלה הצד הפנימי, האמתי, השורש… רגע אחד הורגש כי אין כל דבר נורא בעולם, אך מיד נהפך לנורא זה הרגע עצמו… (סיפור “בין החומות”, “השלח”, חוברת ע״ח). ברוטה (איני מבין את הפירוש העברי של מלה זו), ברוטה השתים־עשרה התאספו כל הנועדים באנשי־הצבא למשלוח המלחמה לביקורת הרופא הראשי. הקזרמה (!) היתה מלאה מפה לפה. כל אלה התפשטו עד מתניהם, וערומים נדחקו ונתחככו זה בזה, כהים לאור הבוקר העכור. אחדים הסתכלו בראי הצלול הגדול והעבירו בידם על בלוריותיהם הקטנות… פה נזדמנו יחד מכרים ומיודעים רבים, שבמקרה אחר היו נהנים זה מזה, אך עכשיו נתמעטה דמות כל אחד בעיני חברו, וכל אחד רחש עתה בלבו אל חבריו אלה איזה זלזול פנימי, זרות; לעינים אבד הליבוב והברק שלהן ונדמו אלו לאלו כמאובקות באבק קמח… (שם.)
זהו בוזו של המשורר ושאט־נפשו. ״היאך?״ — עונה אנצליביץ שם — “איך זה ייתכן להתפשר עם אבדן החיים? אם אלה אינם, מה זה איפה יש?.. שממית זו, כשאתה ממעך אותה גם היא מתפשׂת ומפרפרת בידיה; כל בריה, כל דבר רוצה לחיות”. ובלבך אתה מרגיש כל הבוז הצודק להחיים. “אֶה!” ננער פתאום לוין מקפאונו, אין כאן על מה לקרוע! אם ליהרג — ליהרג!״ המשא הכבד הנקרא חיים יוסר מעל צוארו וינוח לנו. מה אתם חפצים, בני־אדם, במנוד ראש שלכם, במחַשבותיכם ובכל אשר לכם? פת אתם שואלים ללעוס ולבלוע, פת קיבר, יבשה, מונחת זה כמה על החלון ומתנוונת מקרני השמש.
דייקן גדול הוא גם ברנר וקולע הוא בביטוי אחד מסומן אל השערה, והנך אומר כך, כך הוא הדבר, כך דיבר אותו האיש, כך היה עולה במחשבתנו לו הייתי אני המצייר. שופמנן הוא פלאי כרבי ליב שרה׳ס שהיה […] ונכנס בלי רואים חדר לפנים מחדר בחצר יוסף השני והיה דוקר במחט את המלך. כך הנו עומד לפניך פתאום ויעקם את שפתו, והכאב אנוש. המבקר ב“השלח” עוד מתעקש. פעם אומר בטוב־לבו: צריך להודות, ששופמבן הוא יותר מעצמי מברשדסקי וליפמנן לוין ולפתע הוא מוצא, שאינו מצייר רק פינה צרה שבחיים ולדידיה סימן מובהק זה של אמן אמתי, שאינו יכול להתכווץ בפינה כל־כך צרה! אמנם בפינה צרה זו מתאמץ שופמנן לגלות ולפעמים גם מגלה הוא קוים דקים הסמויים מן העין. אבל אם יש לו כשרון, אם יש כשרון לזה, שיודע לגלות קוים דקים הסמויים מן העין ולתאר בדיקות גדולה את הגעגועים החזקים על הטבע והטבעיות, עדיין הוא צריך להביא ראיה. ותמה אני על האזנים האטומות האלה, שלא שמעו ולא הרגישו מה נותן לנו המשורר ועד כמה יעיק בפחד כשרונו. הסירו את הכובעים! גם שלום אש במשמע, גם המבקר הנכבד במשמע.
נספח
מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי (בן־גריון): נולד במז׳יבוז׳ פודוליה, ב־1865. נפטר בברלין ב־1921. היה מספר. מבקר, חוקר והוגה־דעות מקורי ופורה. מאמריו ומסותיו בביקורת העברית ובאסתטיקה מרוכזים במדורים: “דברי ספרות”, “דור וסופריו” ו“דברי ביקורת” ונכללו בכרך המאמרים של כתביו (תשי״ב).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.