נושא הכרך    🔗

איך באיולתם, בקלות דעתם

ובטוב מזגם הניחו העמים

דוברי־האנגלית לרשעים לחדש

את חימושם.

ספר ראשון: בין מלחמה למלחמה (1919 – 1939)

 

פרק ראשון: משוגות המנצחים 1919 – 1929    🔗

המלחמה לסיום המלחמה — צרפת מוּקזת הדמים — גבול הריין — הסעיפים הכלכליים בחוזה ורסיי — הבּוּרוּת בענין תשלום הפיצויים — הרס קיסרות אוסטרו־הונגריה עקב חוזי סן ז’רמן וטריאַנוֹן — הרפובליקה הויימרית — ארצות הברית מתכחשת לערובּה האנגלוֹ־אמריקאית לצרפת — נפילת קלמנסו — פּוּאַנקארה פולש אל חבל־הרוּר — שברון המארק — בּדלנותה של אמריקה — קץ הברית האנגלו־יאפאנית — פירוק הנשק־הימי האנגלו־אמריקאי — הפאשיזם ילוּד הקומוניזם — מה־קל למנוע מלחמת־גוג־ומגוג שניה — הערובּה המוצקה האחת לשלום – המנצחים שוכחים — המנוצחים זוכרים — החורבן הרוחני של מלחמת־העולם השניה — הסיבה: לא מנעו את חידוש זיונה של גרמניה

אחרי תום מלחמת העולם של 1914 היתה הכרה עמוקה ותקוה כללית כמעט כי ישוֹר שלום בעולם. משאלת־לבם זו של כל העמים הנקל חיה להשיגה על ידי התמדה בדעות הנכונות, ועל ידי מידה מתקבלת־על־הדעת של שכל־ישר ותבונה. הביטוי “המלחמה לסיום המלחמה” היה על כל שפתיים, וננקטו אמצעים להפיכתו למציאות. הנשיא וילסון, שלפי הסברה היה פועל בשמה של ארצות־הברית, השליט את המושג של חבר־הלאומים בקרב הכל. המשלחת הבריטית בורסיי צרה צורה לרעיונותיו ועיצבה אותם לכלל תעודה אשר לעולם תשמש ציון־דרך בנתיבו היגע של האדם. בעלי־הברית המנצחים היו כל־יכולים בזמן ההוא, במידה שהדברים אמוּרים באויביהם החיצוניים. היה עליהם לעמוד בפני קשיים פנימיים חמוּרים ובפני הרבה חידות אשר לא ידעו את פתרונן, אבל המעצמות הטבטוֹניות בגוש הגדול של אירופה התיכונה, שחוללו את התהפוּכה, תוּכּוּ לרגליהם, ורוסיה, ששבט־הנוגשׂ הגרמני כבר מוֹטט אותה, היתה מתעוותת בחבלי מלחמת־אזרחים ונתפסת בצבת שלטונה של המפלגה הבּולשביקית או הקומוניסטית.

*

בקיץ 1919 עמדו צבאות בעלי־הברית לאוֹרך הריין, וראשי־הגשר שלהם נתקעו לעומק גרמניה הנבוֹסה, הרעבה והמפוֹרקת מנשקה. ראשי המעצמות המנצחות דיינו והתווכחו על העתיד בפאריז. לפניהם פרושה היתה מפּתה של אירופה והם יכלו לשׂרטטה מחדש כמעט ככל העולה על רוחם. מקץ חמישים־ושנים חדשים של ייסורים וסכנות היתה הקואליציה הטבטונית נתונה לחסדם, ואף אחת מארבע המעצמות שנמנו עלה לא יכלה להתנגד לרצונם אף־כהוא־זה. הגרמנים, ראשי ההתקפה וחלוציה, שבעיני הכל היו עילתו העיקרית של האסון שבא על העולם, היו נתונים לרחמיהם או להכרעתם של המנצחים, שהם עצמם מתנודדים היו מעקתה של כוס העינויים אשר עברה עליהם. יתר על כן, לא היתה זו מלחמה של ממשלות כי אם מלחמה של עמים. האומות הגדולות ביותר הוציאו את כל לשד־חייהן בחימה וטבח. מנהיגי המלחמה שנאספו בפאריז נישאו שמה על גבי אחד הנחשולים העזים והנזעמים ביותר שנתרגשו אי־פעם בדברי־ימי האדם. חלפו לבלי שוב הימים של חוזי אוּטרכט וּוינה, כשהיו מדינאים ודיפלומטים אציליים, מנצחים ומנוצחים כאחד, נועדים לדין־ודברים אדיב ונימוסי, ובהיותם פטוּרים משאונה ולהגה של דמוקרטיה יכלו לשדד מערכות על פי עיקרי־היסוד, שמוסכמים היו עם כולם. המוני העמים, שלא ידעו את נפשם מחמת הסבל ומחמת התורות שניטעו בהם, עמדו סביב בעשרות־מיליונים לדרוש שילומים וגמול. אוי־ואבוי למנהיגים, המרגיעים עתה על פסגות הנצחון המסחררות, אם אצל שולחן־הדיונים יזרוּ לרוח את אשר זכו בו החיילים במאה שדות־קרב רווּיי־דם.

מקום הכבוד היה לצרפת, בזכות מאמציה ואבידותיה כאחד. קרוב למיליון וחצי צרפתים נספו בגוננם על אדמת צרפת, אשר עליה עמדו נגד הפולש. חמש פעמים בתוך מאה שנה, ב־1814, 1815, 1870, 1914 ו־1918, ראו צריחי נוטר־דם את ברק התותחים הפרוסיים ושמעו את רעם פגזיהם. עתה היו שלושה־עשר ממחוזות צרפת נתונים במשך ארבע שנים איומות לשׂררתו המחמירה של שלטון צבאי פרוסי. חבלים רחבי־ידיים הושׂמו שממה באופן שיטתי על־ידי האויב, או שנטחנו עד־דק בתכתוֹשת הצבאות. מוורדן ועד טוּלוֹן כמעט לא היו בית או משפחה שלא התאבלו על מתיהם או שלא נתנו מחסה לבעלי־המוּם שלהם. אותם צרפתים שנלחמו וסבלו ב־1870, ורבים היו כאלה במשרות רמות, ראו כמעט נס בדבר שיצאה צרפת מנצחת מן המאבק הנורא לאין־שיעור, שעתה־זה נסתיים. כל ימי חייהם שרויים היו בפחד מפני הקיסרות הגרמנית. הם זכרו את האיומים הגסים שהדיחו את דלקאסה מכּהונתו ב־1905; חיל ורעדה אחזום נוכח האיוּם של מארוקו ב־1906, בפולמוס בוסניה של 1908, ובמשבר אגאדיר של 1911. נאומי “האגרוף המשורין” וה“שריון הנוצץ” של הקייזר יכלו להתקבל בלעג באנגליה ובאמריקה. היה להם צלצול של ממשות איומה בלבות הצרפתים. כמעט משך חמישים שנה חיו תחת אימת הנשק הגרמני. עתה, במחיר דם־התמצית שלהם, הורחקה המועקה הממושכת. הנה לבטח הגיעו סוף־סוף לשלום ולבטחון.

אבל העתיד היה טעון אותות מבשרי־רעה. יישובה של צרפת היה פחות משני שלישים מזה של גרמניה. מנין אוכלוסיה של צרפת קפא על שמריו, ואילו זה של גרמניה היה גדל והולך. בתוך עשׂור שנים או פחות מזה ודאי יהיה הזרם השנת של הנוער הגרמני המגיע לגיל־הצבא כפליים כזה של צרפת. גרמניה נלחמה כמעט נגד העולם כולו, יחידה כמעט, וכמעט ניצחה. המרבּים לדעת גם היטבו לדעת כמה פעמים היתה תוצאתה של המלחמה תלויה ממש בחוט השערה, והם גם היטיבו לדעת את המקרים והמאורעות שהכריעו את כפות המאזניים הגורליות. מה היה הסיכוי לכך ששוב יופיעו בעלי־הברית הגדולים במיליוניהם בשדות־הקרב של צרפת או במזרח? רוסיה היתה הרוּסה ומתעוותת, שונה לבלי־הכּיר מרוסיה של העבר. איטליה אפשר שתהיה על הצד שכנגד. הימים או האוקינוסים מפרידים בין בריטניה הגדולה וארצות־הברית לאירופה. הקיסרות הבריטית עצמה דומה היה שהיא קשורה בקשרים שרק אזרחיה לבדם יוכלו להבינם. איזה צירוף מאורעות יוכל להחזיר שוב אי־פעם לצרפת ופלנדריה את הקנדים עזי־הנפש של רכס־וימי; את האוסטרלים המפוארים של וילר־בּרטוֹנו; את הניו־זילנדים העשויים־לבלי־חת משדות המכתשים של פּאשנדל; את הגיס ההודי האיתן, אשר בחורף האכזר של 1914 החזיק את הקו ליד ארמאנטייר? מתי שוב תבוֹסס בריטניה שוחרת־השלום, המרושלת, האנטי־מיליטריסטית במישורי אַרטוּאה ופיקארדי בחילות־צבא של שנים או שלושה מיליונים? מתי שוב יצלחו את האוקינוס שני מיליונים מן הגברים הנהדרים של אמריקה ויבואו לשמפאן ולאראגוֹן? האומה הצרפתית — תשושת־כוח, שבורה ורצוצה, אך שליטה מוחלטת במצב — הציצה לתוך העתיד בפליאה מכירת־תודה ורדוּפת־מגור בעת־ובעונה־אחת. היכן איפוא אותו בטחון אשר בלעדיו נראה כל מה שהושג נטול־ערך, והחיים עצמם, אפילו בתוך מצהלות הנצחון, כמעט קשים היו מנשוא? הצורך המשווע היה בטחון בכל מחיר ובכל דרך, ויהיו קשים או אף מחמירים ככל אשר יהיו.

*

ביום שביתת הנשק צעדו צבאות גרמניה הביתה בסדר ובמשטר. “הם נלחמו יפה” אמר המארשל פוש, הגנראליסימוֹ של בעלי־הברית, כשעלי־הדפנה רעננים על מצחו, והוא מדבר כאורח חיילים: “יחזיקו בכלי־נשקם”. אבל הוא דרש כי מעתה והלאה יהיה הריין גבולה של צרפת. יכול שתהיה גרמניה מפורקת מנשקה; שיהיה המנגנון הצבאי שלה מנופץ לרסיסים; שיהיו מבצריה נתוּצים; יכול שתהיה גרמניה מרוּששת; יכול שתהיה עמוסה דמי־ענוּשים בלי־תיכלה; יכול שתיעשה טרף למריבות מבּית; אבל כל הדברים האלה יחלפו בתוך עשר או עשרים שנה. הכוח שאין־להחריבו “של כל השבטים הגרמניים” יקום שוב, והמדורות שלא כּוּבּוּ אשר לפרוסיה הלוחמנית תלהטנה גם תבערנה שוב. אבל הריין, הריין הרחב, העמוק, הממהר לזרום, כיון שיחזיק בו צבא צרפת ויבצרו, יהיה מחסום ושלט אשר מאחריו תוכל צרפת לשכון לבטח ולנשום השקט משך דורות. שונים מאד מאלה היו רגשותיו והשקפותיו של העולם דובר־האנגלית, שבלי עזרתו ודאי היתה צרפת כורעת תחתיה. הסעיפים הטריטוריאליים של חוזה ורסיי לא גרעו למעשה מאומה מגרמניה. היא נשארה עדיין הגוש הגזעי ההומוגני הגדול ביותר באירופה. כששמע המרשל פוש על חתימת חוזה־השלום של ורסיי, חיוה את דעתו בדייקנות מופלאה: “לא שלום הוא זה. זאת שביתת נשק לעשרים שנה”.

*

הסעיפים הכלכליים של החוזה היו זדוניים ומטוּפשים עד כדי כך שחוסר־השחר שבהם היה נראה בעליל. גרמניה נדונה לשלם פיצויים באמת־מידה אגדית. הגזירות האלו נתנו ביטוי לכעסם של המנצחים, ולקוצר־יכלתם של העמים להבין כי לעולם לא תוכל אומה נבוֹסה ולא יוכל ציבור נבוס לשלם דמי־ענושים בשיעור שיכסה את הוצאותיה של מלחמה מודרנית.

ההמונים נשארו שקועים בבוּרוּת ולא ידעו את העובדות הכלכליות הפשוטות ביותר, ומנהיגיהם השוחרים את קולותיהם, לא העזו להעמידם על העובדות. העתונים, על פי דרכם, שיקפו והדגישו את הדעות המושלות בכיפּה. מעטים היו האנשים שנשאו קולם להסביר כי תשלום פיצויים יכול להיעשות רק על־ידי שירותים או על־ידי העברת סחורות בפועל־ממש על פני גבולות־יבשה או על פני ימים; או להסביר כי בהגיע הסחורות האלו לארצות הנושות הן מערערות את התעשיה המקומית, כל זמן שאין המדובּר בחברות פרימיטיביות מאד או בחברות הנתונות לפיקוח חמור. למעשה, כמו שהתברר עתה בעצם אפילו לרוסים, הדרך היחידה לבוֹז אומה נבוֹסה היא להעמיס כל רכוש נייד הדרוש למנצחים ולגרש חלק מן הגברים שבאותה אומה כעבדי־עולם או עבדים־לשעה. אבל התועלת המופקת ממעשים כאלה אינה עומדת בשום יחס למחירה של המלחמה. שום איש מן הראשונים בסמכוּת לא עמדו לו השכל הטוב, יתרון־הדעת או הריחוק ממשוּגות הציבור להצהיר על העובדות היסודיות, האכזריות האלו לפני קהל הבוחרים; וגם לוּ היה אחד מהם עושה זאת, לא היו מאמינים לו. בעלי־הברית המנצחים הוסיפו לטעון כי יסחטו את גרמניה “עד שתצווח”. כל הדברים האלה נודעה להם השפעה גדולה עד מאד על רווחתו של העולם ועל הלך־רוחם של הגרמנים.

אולם לאמיתו של דבר לא נאכפו הסעיפים האלה מעולם. אדרבה, אם אמנם הפקיעו המעצמות המנצחות נכסים גרמניים בשווי 1,000 מיליון לי“ש, הנה כעבור שנים אחדות קיבלה גרמניה בהלוואה יותר מ־500 מיליון לי”ש, בעיקר מארצות־הברית ובריטניה הגדולה, ובכך ניתן לתקן עד־מהר את חורבנה של המלחמה בגרמניה. הואיל והתהליך הזה, שהצטיין לכאורה בגודל־לב, נתלווה עוד ביללות התושבים האומללים ומרי־הנפש בארצות המנצחות, ובהבטחות מדינאיהן שיאלצו את גרמניה לשלם “עד הפרוטה האחרונה”, לא היה מקום לקוות לשום הכרת־טובה או רצון טוב — והללו אכן לא באו.

גרמניה שילמה, או יכלה לשלם, את הפיצויים שנסחטו אחרי־כן רק משום שארצות־הברית היתה מלווה שיפעת כספים לאירופה, ובפרט לגרמניה עצמה. לאמיתו של דבר קיבלה ארצות־הברית בחזרה בשלוש השנים 1926־1929, בצורת תשלומי־חוב על חשבון פיצויים, כשיעור חמישית לערך מן הכסף שהיתה מלווה לגרמניה בלי שום סיכוי לקבלו בחזרה. אולם דומה היה שהכל שׂבעים רצון וסבורים שכּך יוכל הדבר להימשך לעולמים.

ההיסטוריה תגדיר את כל הפעולות הכספיות האלו כמעשי טירוף. הן סייעו לטפח גם את מאֵרת המלחמה גם את “השואה הכלכלית” שבּה עוד נשוב לדבר. גרמניה לוותה עכשיו מכל עֵבר, והיתה בולעת גרגרנית כל אשראי שהוּצע לה ביד נדיבה. רגשות מוטעים ביחס לעזרה לאומה המנוצחת, יחד עם שיעור כדאי של ריבּית על המלוות האלה, עוררו משקיעים בריטיים להשתתף בכך, אם גם בקנה־מידה קטן הרבה יותר מאלה שבארצות־הברית. ככה השיגה גרמניה את אלפיים מיליון הלי“ש במלוות לעומת אלף המיליונים דמי פיצויים ששילמה בצורה זו אחרת על־ידי מסירת נכסי־יסוד ו”ואלוּטה" בארצות זרות, או על־יד מעשי־להטים במלוות האמריקאיים העצומים. כל זה הוא סיפור עצוב על מעשה מרכבה של סכלוּת, שבלע הרבה עמל וכוונות טובות.

*

הטרגדיה העיקרית השניה היתה התפוררותה הגמורה של קיסרות אוסטרו־הונגריה עקב החוזים של סן־ז’רמן וטריאַנוֹן. מאות בשנים סיפקה ההתגלמות הקיימת הזאת של קיסרות־רומי־הקדושה חיים משותפים, עם יתרונות במסחר ובבטחון, למספר גדול של עמים, שאף אחד מהם לא גילה בזמננו את הכוח או את מידת החיוניות הדרושה לעמידה עצמאית נוכח הלחץ מגרמניה או מרוסיה, שניעורו לחיים חדשים. כל העמים האלה שאפו לפרוש מן המבנה הפדראלי או הקיסרי, ועידוד משאלותיהם היה בבחינת מדיניות ליבראלית. הבּלקניזציה של דרום־מזרח אירופה נמשכה במהירות, ועקב כך באה ההתעצמות היחסית של פרוסיה והרייך הגרמני, שאם גם נלאֶה היה ומצוּלק־מלחמה נשאר שלם ומכריע בהקף מקומי. אין גם אחד בעמים או במחוזות שנמנו על הקיסרות של ההבסבורגים שהשגת העצמאות לא הביאה עליהם את הייסורים אשר משוררים ותיאולוגים קדמונים ייחדו אותם לנדונים־לאבדון. וינה הבירה האצילה, מעון תרבות ומסורת שהוּגן ימים כה רבים, צומת לכבישים, נהרות ומסילות־ברזל כה רבים, נשארה מתעטפת ברעב, כקריה גדולה במחוז מדולדל שיצאוהו רוב תושביו.

המנצחים אכפו על הגרמנים את כל האידיאלים הנכספים־מכבר של אומות־המערב הליבראליות. פטרו אותם מן הנטל של שירות־חובה בצבא ומן הצורך להחזיק בנשק כבד. כעבור זמן קצר כפו עליהם את המלוות האמריקאיים העצומים, אף על פי שלא היה להם כל אשראי. תחוקה דמוקרטית, לפי כל השכלולים האחרונים, נקבעה בויימר. קיסרים גורשו, אפסים נבחרו. מתחת למסכת הרופסת הזאת געשו יצריה של האומה הגרמנית האדירה, שאם כי נבוסה הנה בעיקרו של דבר לא נפגעה. הדעה הקדומה של האמריקאים נגד המונרכיה, שמר לויד ג’ורג' לא עשה שום נסיון לפעול כנגדה, הבהירה לקיסרוּת המוּכה כי תזכה ליחס טוב יותר מצד בעלי־הברית כרפובליקה ולא כמונרכיה. מדיניות מחוכמת היתה מכתירה ומבצרת את הרפובליקה הויימרית במלך תחוקתי בדמות נכד־עולל של הקייזר, שמועצת־עוצרים מושלת בשמו. תחת זאת נפער חלל ריק בחיים הלאומיים של העם הגרמני. כל היסודות החזקים, הצבאיים והפיאודליים, שעשויים היו לעמוד לימינה של מונרכיה תחוקתית ולכבד ולקיים בעבורה את התהליכים הדמוקרטים והפרלמנטריים החדשים, נעקרו לפי־שעה משורש. הרפובליקה הויימרית, עם כל גינוניה וברכותיה הליבראליים, היתה כאלוף שהרכיב האויב לראש הגרמנים. היא לא יכלה לעורר את רגשי הנאמנות של העם הגרמני ואת דמיונו. זמן־מה ביקשה להיצמד כמתוך־יאוש אל המרשאל הינדנבורג הישיש. אחרי־כן הותרה רצועתם של כוחות אדירים, החלל היה פעוּר, ולתוך החלל הזה נכנס כעבור זמן־מה מטורף בעל כשרון שטני, המישקע והביטוי של רגשי־השנאה הארסיים ביותר שכירסמו אי־פעם בלבו של אדם – הקורפורל היטלר.

*

צרפת הקיזה את דמיה במלחמה. הדור, שמאז 1870 חלם על מלחמת־נקם, ניצח, אולם במחיר קטלני מבחינת כוח־החיוּת של האומה. מדולדלת היתה אותה צרפת שקידמה בברכה את שחר הנצחון. למחרת יום ההצלחה המסחררת היתה האומה הצרפתית חדוּרה פחד עז מפני גרמניה. הפחד הזה הוא שהמריץ את המרשל פוש לתבוע את כל גבול הריין למען בטחונה של צרפת מפני שכנתה הגדולה ממנה בהרבה. אבל המדינאים הבריטיים והאמריקאיים סברו כי סיפוח מחוזות המיושבים גרמנים לשטחה של צרפת מנוגד לארבעה־עשר הסעיפים ולעקרונות הלאומיוּת וההגדרה־העצמית, שעליהם צריך חוזה־השלום להתבסס. לפיכך התנגדו לפוש ולצרפת. הם קנו את לבו של קלמנסו בהבטחות: ראשית, הבטחה לערובה אנגלו־אמריקאית משותפת להגנתה של צרפת; שנית, הבטחה של אזור מפורז; ושלישית, הבטחה לפירוק־נשק כולל ונצחי של גרמניה. קלמנסו קיבל זאת, על אף מחאותיו של פוש ועל אף מה שהגיד לו לבו. הנה כי כן נחתם חוזה־הערובה על־ידי וילסון ולויד ג’ורג' וקלמנסו. הסינט של ארצות־הברית סירב לאשר את החוזה. הוא התכחש לחתימתו של הנשיא וילסון. ואנחנו, שכּה הרבינו להתחשב בדעותיו ובמשאלותיו בכל העסק הזה של עשיית שלום, לנו אמרו בלי הרבה דקדוקים של טכס שצריכים היינו להיות בקיאים יותר בתחוקה של אמריקה.

בתוך פחדו, כעסו ומבוכתו של העם הצרפתי נהדפה בחרי־אף דמותו הקשוחה, הרוממה של קלמנסו, על סמכותו המהוללת בעולם כולו, ועל הקשרים המיוחדים שלו בבריטניה ובאמריקה. “כפיוּת־טובה לאנשיהם הגדולים”, אמר פלוּטרך, “היא סימנם של עמים חזקים”. לא בחכמה עשתה צרפת שהתמכרה לתפנוק זה בזמן שנחלשה במידה כה חמורה. מועט היה הכוח־שכנגד שאפשר היה למצאו בהחייאת הקנוניות הסיעתיות והחילופים המתמידים של ממשלות ומיניסטרים, שהיו אפינייים לרפובליקה השלישית, עם כל שהיו כדאיים או משעשעים לעוסקים בהם.

פּוּאַנקאַרה, הדמות החזקה ביותר שבאה לאחר קלמנסו, ניסה להקים חבל־ריין עצמאי בחסותה ובפיקוחה של צרפת. לכך לא היה שום סיכוי של הצלחה. הוא לא היסס לנסות ולכפות על גרמנה תשלום פיצויים על־ידי הפלישה לחבל־הרוּר. דבר זה ודאי שכּפה על הגרמנים ציוּת לחוזים; אבל דעת־הקהל בבריטניה ובאמריקה מתחה עליו בקורת חריפה. כתוצאה מן ההתפוררות הכללית של המנגנון הממוֹני והמדיני בגרמניה, יחד עם תשלומי הפיצויים משך השנים 1919 עד 1923, התמוטט המארק מהרה. החימה שעורר בגרמניה כיבוש חבל־הרוּר על־ידי הצרפתים הביאה לידי הדפסה חסרת־רתיעה של שטרות־נייר בקנה־מידה עצום, מתוך כוונה מכוּונת להרוס את כל בסיסו של המטבע. בשלבים האחרונים של האינפלציה עמד המארק על ארבעים־ושלושה מיליוני־מיליונים בלירה שטרלינג. התוצאות החברתיות והכלכליות של האינפלציה הזאת קטלניות היו ומרחיקות־לכת. נמחו חסכונותיו של המעמד הבינוני, ומתוך כך נמצא קהל־חסידים טבעי לסיסמאות הנציונל־סוציאליזם. גידוּלם של טרוסטים־פטריות סילף את כל המבנה של התעשיה הגרמנית. כלל הון־הפעולה של הארץ נעלם. החוב הלאומי הפנימי וחוב התעשיה, בצורת תשלומים קבועים על־חשבון הון ומשכנאות, מובן שחוסלו או שוּמטו בתוך כך. אבל לא היה בכך משום פיצוי על הפסד הון־הפעולה. כל הדברים האלה הוליכו במישרים למלוות בקנה־מידה גדול של אומה פושטת־רגל בחוץ־לארץ, מלוות אשר בסימנם עמדו השנים שלאחר־כך. סבלה של גרמניה ומרירותה חזקו יחדיו – כבימינו אלה.

היחס הנפשי של בריטניה כלפי גרמניה, שתחילה היה נזעם כל־כך, עד־מהרה נתעה־הרחיק באותה מידה לצד השני. נבעה פרץ בין לויד ג’ורג' וּפּוּאַנקאַרה, אשר אישיותו “הסומרת” הפריעה למדיניותו התקיפה והמרחיקה־לראות. שתי האומות נפלגו במחשבה ובמעשה, וביטוי אדיר נמצא לאהדתם של הבריטים לגרמניה ואפילו להערצתם אליה.

*

חבר־הלאומים אך נוצר, ומיד הונחתה עליו מכת־מוות כמעט. ארצות־הברית נטשה את ילוּד־רוחו של הנשיא וילסון. הנשיא עצמו, שנכון היה להילחם על האידיאלים שלו, לקה בהתקפת שיתוק שעה שיצא למסע־התעמולה שלו, ומעתה והלאה נשאר שבר־כלי איו־חפץ־בו משך רוב ימיהן של שתי שנים ארוכות וחיוניות, שבסופן בא נצחון הרפובליקאים בבחירות לנשיאות של 1920 וסילק את מפלגתו ואת מדיניותו. למחרת נצחונם של הרפובליקאים השתלטו מעֵבר לאטלנטי תפיסות בדלניות. יש להניח לאירופה שתתבשל במיצה שלה, ועליה לשלם את חובותיה החוקיים. בתוך כך הועלו תעריפי המכס, כדי למנוע את כניסת הסחורות שרק בהן אפשר היה לפרוע את החובות האלה. בועידת וושינגטון של שנת 1921 הציעה ארצות־הברית הצעות מרחיקות־לכת לפירוק הנשק הימי, וברוח התלהבות החלו ממשלות בריטניה ואמריקה לטבע את אניות־המערכה שלהן ולנתץ את מתקניהן הצבאיים. מתוך הגיון מוזר טענו כי בלתי־מוסרי יהיה הדבר לפרק את המנוצחים מנשקם אם לא יתפרקו גם המנצחים מכלי־נשקם. אצבע תוכחת־המוסר האנגלו־אמריקאית כוּונה עד־מהרה אל צרפת, שבעת־ובעונה־אחת ניטלו ממנה הגבול על הריין וערובּת־החוזה שלה, על שום שהיא מחזיקה, ולוּ גם בהקף מקוצץ בהרבה, צבא צרפתי המיוסד על שירות־חובה כללי.

ארצות־הברית הבהירה לבריטניה כי המשך בריתה עם יאפאן, שאותה הקפידו היאפאנים לקיים, תשמש חיץ ביחסים האנגלו־אמריקאיים. הנה כי כן הוּשׂם קץ לברית הזאת. ביטול הברית עורר רושם עמוק ביאפאן, שראתה בכך משום זלזול במעצמה אסיאתית מצד העולם המערבי. נותקו הרבה קשרים שאחרי־כן אפשר היה למצוא בהם חיזוק מכריע לשלום. בתוך כך יכלה יאפאן להתנחם בעובדה שמפלת גרמניה ורוסיה העלתה אותה, לפי־שעה, למקום השלישי בין המעצמות הימיות שבעולם, ובלי ספק למדרגה העליונה. אף כי ההסכם הימי של וושינגטון קבע ליאפאן כוח קטן יותר באניות־מערכה מאשר לבריטניה ולארצות־הברית (חמישה: חמישה: שלושה), הנה המיכסה שהוקצתה לה מיצתה את מלוא יכלתה בבנייה ובממון למשך הרבה והרבה שנים, ובעין צופיה התבוננה איך שתי המעצמות הימיות הראשיות מקצצות זו את כוחה של זו כדי שיעור הנופל בהרבה מכפי יכלתן ומכפי שמחייבת האחריות המוטלת עליהן. הנה כך יצרו בעלי־הברית המנצחים חיש, הן באירופה והן באסיה, תנאים אשר בשם השלום פּינו את הדרך למלחמה חדשה.

בעצם התרחש כל המאורעות האלה, בתוך להג בלתי־פוסק של מליצות שדופות ואמרי־שפר משני עברי האטלנטי, הופיעה באירופה עילת־ריב חדשה ונוראה יותר מן האימפריאליזם של צארים וקייזרים. מלחמת האזרחים ברוסיה נסתיימה בנצחונה המוחלט של המהפכה הבּולשבית. הצבאות הסובייטיים שעלו על פולין לשעבּדה אמנם נהדפו אחור בקרב ורשה, אבל גרמניה ואיטליה כמעט נלכדו בפח תעמולתם ומזימותיהם של הקומוניסטים, והונגריה אכן סרה זמן־מה למשמעתו של הרודן הקומוניסטי, בּלא קוּן. אף כי המרשל פוש העיר בחכמה כי “מעולם לא עבר הבולשביזם את גבולות הנצחון”, רגזו יסודותיה של הציביליזציה האירופית בשנים הראשונות שלאחר המלחמה. הפאשיזם היה צלו או פריו המאוס של הקומוניזם. בעוד הקורפורל היטלר משמש את מעמד־הקצינים הגרמני במינכן, בהפיחוֹ בחיילים ובפועלים ששנאה לוהטת ליהודים וקומוניסטים, שעליהם הטיל את אשמת מפלתה של גרמניה, המציא לאיטליה הרפתקן אחר, בּניטוֹ מוסוליני, משטר חדש, אשר עם שהתיימר להציל את העם האיטלקי מן הקומוניזם העלה אותו עצמו לשלטון רודני. כשם שהפאשיזם נבע מן הקומוניזם, כך התפתח הנאציזם מן הפאשיזם. ככה יצאו לדרכן התנועות־השאֵרות הללו, שעד־מהרה עתידות היו להטיל את העולם לתוך התמודדות איומה עוד יותר, שאין איש יכול לומר כי נסתיימה עם מיגורן.

*

בכל זאת נותרה ערובּה אחת מוצקה לשלום. גרמניה היתה מפורקת מנשקה. כל תותחיה וכלי־נשקה הושמדו. הצי שלה כבר טיבּע את עצמו בסקאפּא־פלוֹ. צבאה העצום פוזר. על פי חוזה־ורסיי הורשתה גרמניה להחזיק רק בצבא מקצועי לשירות ארוך, בגודל שלא יעלה על מאה־אלף איש, אשר מתוך כך לא יהיה ביכלתו לצבור עתודות, ולצרכי הסדר הפנימי בלבד. המכסות השנתיות של טירונים חדשים שוב לא קיבלו את אימונן; הקאדרים נתפרקו. נעשו כל המאמצים לקצץ בקורפוס־הקצינים כדי עשיריתו. לא הורשתה החזקת שום חיל־אוויר צבאי. הצוללות נאסרו והצי הגרמני הוגבל כדי קומץ כלי־שיט שלמטה מ־10,000 טונה. בין רוסיה הסובייטית למערב אירופה חצצה חגורה של מדינות אנטי־בולשביות ביותר, אשר פרשו מן הקיסרות הקודמת של הצארים בצורתה החדשה והנוראה יותר. פולין וצ’כוסלובקיה זקפו ראשים עצמאיים, ודומה היה שהן עומדות הכן באירופה המרכזית. הונגריה התאוששה מתקופת שלטונו של בּלא קוּן. הצבא הצרפתי, הנח על זרי־הדפנה שלו, היה כוח צבאי העולה לאין־שיעור על כל זולתו באירופה, ומשך שנים אחדות היתה הסברה כי גם חיל־האוויר הצרפתי עומד על מדרגה גבוהה.

עד לשנת 1934 לא קמו עוררים על כוחם של המנצחים באירופה, ובעצם גם בעולם כולו. בשש־עשרה השנים האלו לא היה רגע שבּו לא יכלו בעלי־הברית מלשעבר, או אפילו בריטניה וצרפת עם שותפיהן באירופה, בשם חבר־הלאומים ותחת שלטו המוסרי והבינלאומי, לפקח, במאמץ רצון בלבד, על כוחה המזוין של גרמניה. תחת זאת ריכזו המנצחים, ובפרט ארצות־הברית, עד 1931 את מאמציהם בסחיטת תשלום־הפיצויים השנתי שלהם מגרמניה על־ידי פיקוחים זרים מטרידים. העובדה שתשלומים אלה נעשו רק מתוך מלוות אמריקאיים גדולים הרבה יותר הפריכה את כל התהליך הזה. לא הוּשג דבר מלבד רוגז. כנגד זאת עשויה היתה כפייתם הקפדנית של סעיפי פירוק־הנשק של חוזה־השלום, בכל עת שהיא עד 1934, לשמור עד בלי די, בלי אלימוּת ושפך־דם, על שלומה ובטחונה של האנוֹשוּת. אבל הדבר הזה הוזנח, ואילו ההטרדות נשארו קטנוניות, ועוררו משטמה כאשר לבשו ממדים רציניים. הנה כי כן הושלכה אחר גו הערובּה הסופית לשלום אֶרך־ימים. פשעי המנוצחים מוצאים רקע והסבר, אם גם לא צידוק, כמובן, במשוּגות המנצחים. לולא המשוגות האלו לא היה הפשע מוצא לא גירוי ולא שעות־כושר.

*

בדפים האלה אני מנסה להעלות כמה מן המקרים והרשמים השמוּרים בזכרוני כתמונת בואה של הצרה הקשה ביותר בדברי־ימיה הנסערים של האנושות. צרה זו התבטאה לא רק באבדן הנפש והרכוש, שהוא חלק בלתי־נפרד מן המלחמה. היו שחיטות חיילים נוראות במלחמת־העולם הראשונה, ונאכל בה חלק גדול מן העושר המוצבר של האומות. אף על פי כן, להוציא את הפורענויות של המהפכה הרוסית, נשאר עיקר בניינה של התרבות האירופית עומד על תלו בתום המאבק. כאשר גזו פתאום סאון ההפגזה ואבקה עדיין יכלו האומות, למרות רגשי האיבה שביניהן, להכיר זו בזו אישוּיות לאומיות היסטוריות. בכללו של דבר, כּוּבּדוּ חוקי המלחמה. היה שטח מקצועי משותף בין אנשי־הצבא שנלחמו זה בזה. המנוצחים והמנצחים כאחד עדיין שמרו על מראית־העין של מדינות־תרבות. נעשה שלום חגיגי אשר, מחוץ לצדדים כספיים שאין־לכפותם, הלם את העקרונות אשר במאה הי"ט הסדירו יותר ויותר את היחסים בין עמים נאורים. הוכרז על שלטון החוק, והוקם מכשיר עולמי לשמור על כולנו, בפרט על אירופה, מפני תהפוּכה מחודשת.

במלחמת־העולם השניה עתיד היה ללכת לטמיון כל קשר שבין אדם לחברו. תחת שלטונו של היטלר ביצעו הגרמנים פשעים שאין כדוגמתם לרשעות ולממדים בכל הפשעים שהעיבו את קורות האדם. הטבח הסיטוני של ששה או שבעה מיליוני אנשים, נשים וטף במחנות־המוות הגרמניים עולה בזוועתו על השחיטות הפראיות של גי’ינג’יס ח’אן, ולעומתו לובשות הללו ממדים ננסיים. גרמניה ורוסיה כאחת הגו וביצעו, במלחמה בחזית המזרחית, השמדה מכוּונת של אוכלוסיות שלמות. כיון שהחלו הגרמנים בתהליך המזווע של הפצצת ערי־פרזות מן האוויר, גמל להם עשרים מונים הכוח הגובר והולך של בעלי־הברית, והתהליך הגיע לשיאו בשימוש בפצצות האטומיות אשר מחו את הירושימה ואת נאגאסאקי מעל פני האדמה.

בסופו של דבר יצאנו מתוך גיא הרס חמרי וחורבן רוחני אשר כדוגמתם לא החשיכו מעולם את דמיונם של הדורות שקדמונו. אחרי כל מה שסבלנו ופעלנו, עדיין אנו עומדים נוכח בעיות וסכנות נוראות לא פחות כי אם יותר מאלו שבעמל כה רב נחלצנו מהן.

הרי זו כוונתי, כאיש שחי ופעל בימים האלה, להראות מה־נקל היה למנוע את הטרגדיה של מלחמת־העולם השניה; להראות איך נתחזקה רשעת הרשעים בחולשת הצדיקים; איך המבנה וההרגלים של מדינות דמוקרטיות, אם אין מרתכים אותן לכלל גופים גדולים יותר, חסרים אותם יסודות של התמד ועוז־הכרה, שרק הם לבדם יכולים לתת בטחון להמונים ענווים; איך, אפילו בעניינים של שמירה־עצמית, אין שום קו מדיני נקוּט אפילו משך עשר או חמש־עשרה שנים רצופות. ראה נראה איך עצות של זהירות והתאפקות יכולות להיעשות ראש־פינה לסכנת־מוות; איך שביל־הביניים, שאוחזים בו מתוך שאיפה לבטחון וחיי שלווה, עשוי להוליך היישר לתוך השוֹאה. ראה נראה מה־מוחלט הוא הצורך בנתיב רחב של פעולה בינלאומית שהרבה מדינות הולכות בו יחד משך שנים, מבלי התחשב בגיאוּת ובשפל של עסקי הפוליטיקה מבּית.

היתה זו מדיניות פשוטה להשאיר את גרמניה בלי נשק ואת המנצחים חמושים במידה מספקת משך שלושים שנה, ובינתיים לחזק יותר ויותר, אף אם אלא יגיעו הדברים לידי פיוס עם גרמניה, חבר־הלאומים לאמיתו אשר יש בכוחו לדאוג לקיומם של חוזים, או לשינוים בדרך דיונים והסכמה בלבד. לאחר ששלוש או ארבע ממשלות אדירות־כוח הפועלות יחדיו דרשו את הקרבנות הנוראים ביותר מעמיהן, לאחר שניתנו הקרבנות האלה ברוחב־יד למען הענין המשותף, ולאחר שהושגה התוצאה הנכספת, הרי תהיה הדעת נותנת שצריך להמשיך בפעולה מתואמת על־מנת שהדברים העיקריים לפחות לא יושלכו אחר גו. אבל את הצורך הצנוע הזה לא יכלו המנצחים לספק, עם כל כוחם, תרבותם, חכמתם, ידיעותיהם ומדעם. הם חיו מהיד אל הפה ומיום אחד למחרתו, ומבּחירות לבּחירות הבאות אחריהן, עד אשר, בתום פחות מעשרים שנה, ניתן אות־האימים למלחמת־העולם השניה, ועל בניהם של האנשים אשר כה הצטיינו וכה נאמנו במלחמתם ובמותם שוּמה עלינו לכתוב:

שְׁכֶם דָּוָוה אֶל שֶׁכֶם, אִישׁ בְּצַד אַחִים,

פַּנוּ בַּלָּאט מֵאוֹר שַדְמוֹת־חַיִּים.

 

פרק שני: שלום בנקודת שיאו 1931 – 1922    🔗

הופעתו של מר בולדווין – נפילת לויד ג’ורג' – תחיית מכסי־המגן – הממשלה הסוציאליסטית הראשונה בבריטניה – נצחונו של מר בולדווין – אני מתמנה שר־האוצר – חובות־מלחמה ופיצויי־מלחמה – מבּית: התקדמות מתמדת לבני כל המעמדות – הינדנבורג נבחר נשיאה של גרמניה – הועידה בלוקרנו – השגו של אוסטין צ’מברליין – השלום בנקודת־שיאוֹ – אירופּה שאננה – התחדשות השפע בגרמניה – הבחירות הכלליות של 1929 – חילוקי־הדעות ביני לבין מר בולדווין – הודו – השוֹאה הכלכלית – מותה של תקוה נאה – האבטלה – נפילת ממשלתו השניה של מר מקדונלד – ראשית גלותי הפוליטית מן השררה – העווית במשק־הכספים הבריטי – הבחירות הכלליות של 1931

משך שנת 1922 קם מנהיג חדש בבריטניה. מר סטנלי בולדווין לא נודע בדראמה העולמית, או שלא הרגישו בו, והוא מילא תפקיד צנוע בענייני פנים. הוא שימש מזכיר ממוֹני לאוצר בימות המלחמה, ולעת הזאת היה שר־המסחר. הוא נעשה הכוח השליט בפוליטיקה הבריטית החל מאוקטובר 1922, כשדחק את רגליו של מר לויד ג’ורג', ועד מאי 1937, כשהניח מידו את משימתו הכבדה, עמוּס כיבּוּדים וספוּן לבטח בהוקרת הציבור, ופרש בהכרת־ערך ובשתיקה לביתו בווסטרשייר. אכן, יחסי עם המדינאי הזה קובעים פרק לעצמם במסגרת הסיפור אשר אתי. חילוקי־הדעות בינינו חמוּרים היו לפרקים, אבל משך כל השנים האלו ולאחריהן מעולם לא היו לי אתו פגישה או מגע אישי בלתי־נעימים, ומעולם לא הייתי סבור שאין אנו יכולים לשוחח מתוך אמון והבנה כדבּר איש אל רעהו.

*

המתיחות בין־המפלגתית שעוררה חלוקת אירלנד בתוך הקואליציה של מר לויד ג’ורג' גברה והלכה עם קרוֹב המועד לבחירות כלליות שאין מנוס מהן. התעוררה השאלה אם עלינו ללכת אל ציבור הבוחרים כממשלת קואליציה או להתפלג לפני כן. דומה היה כי הולם הוא יותר את טובת הציבור ואת נימוסי הפוליטיקה הבריטית שמפלגות ומיניסטרים, אשר נתנסו יחד בנסיונות כה רבים ונשאו במידה כה רבה של אחריות משותפת, יתייצבו במאוּחד לפני האומה. על־מנת להקל את הדבר על השמרנים, שאכן היו המפלגה הגדולה והחזקה ביותר, כתבנו, ראש־הממשלה ואני, בתחילת אותה שנה, מכתב שבּו הצענו את התפטרותנו מכּהונותינו, ואת תמיכתנו כאנשים פרטיים לממשלה חדשה שאותה ירכיב מר אוסטין צ’מברליין. לאחר שעיינו מנהיגי השמרנים במכתב הזה, השיבו בתוקף כי לא יקבלו מאתנו את הקרבן הזה וכי חובה על כולנו לקום או ליפול יחדיו. עמדה אבירית זו לא זכתה לתמיכת אנשיהם במפלגה, שלעת הזאת חשה עצמה חזקה די־הצורך ליטול שוב בידה את השלטון השלם בממלכה.

ברוב־דעות מכריע החליטה המפלגה השמרנית להיפרד מלויד ג’ורג' ולשים קץ לממשלת הקואליציה הלאומית. אותו יום אחר־הצהריים התפטר ראש־הממשלה. בבוקר היינו חבריהם וידידיהם של כל האנשים האלה. לעת הערב היו הללו אויבינו המפלגתיים, שמנוי־וגמור אתם לגרשנו מן החיים הציבוריים. מחוץ ללורד קרזון, חריג יחיד ובלתי־צפוי, דבקו בלויד ג’ורג' כל גדולי השמרנים שנלחמו אתנו במלחמה, וכן רובּם של כל המיניסטרים. בתוך אלה היה ארתור בלפור, אוסטין צ’מברליין, רובּרט הוֹרן והלורד בּירקנהד, ארבעת האישים המוכשרים ביותר במפלגה השמרנית. ברגע המכריע הייתי מוטל על ערש־דווי בגלל ניתוח חמור במעי העיור, וכאשר שבה אלי הכרתי בבוקר נודע לי כי ממשלתו של לויד ג’ורג' התפטרה וכי קיפחתי לא רק את המעי העיור שלי אלא גם את משרתי כמזכיר־המדינה לענייני־הדומיניונים־והמושבות, שסבור הייתי כי זכיתי בה למידה של הצלחה פרלמנטרית ואדמיניסטרטיבית. מר בּוֹנאר־לוֹ, שעזב אותנו שנה אחת קודם־לכן מסיבּות רציניות של בריאות, נעשה, שלא בטובתו, ראש־הממשלה. הוא הרכיב ממשלה שאפשר היה לקרוא לה בשם “נבחרת ליגה ב'”. מר בולדווין, הדמות הבולטת ביותר, היה שר־האוצר. ראש־הממשלה ביקש מן המלך לפזר את הפרלמנט. העם רצה בשינוי. מר בונאר־לו, עם מר בולדווין לצדו, והלורד ביוורבּרוק כממריצו ומדריכו הראשי, זכה לרוב של 120 ציר בפרלמנט, עם מלוא הסיכויים לתקופת שלטון של חמש שנים. בראשית 1923 התפטר מר בונאר־לו מתפקיד ראש־הממשלה ופרש למוּת בחליו האיום. מר בולדווין ירש את מקומו כראש הממשלה, והלורד קרזון ניאות להסתפק בתפקיד שר החוץ בממשלה החדשה.

כך החלה אותה תקופה של ארבע־עשרה שנה אשר בדין אפשר לקרוא לה “משטר בולדווין־מקדונלד”. תחילה לסירוגים, אך בסופו של דבר מתוך אחוה פוליטית, משלו שני המדינאים האלה בארץ. אף כי להלכה היו נציגי מפלגות מתנגדות, תורות סותרות ואינטרסים מתנגשים, הנה למעשה התברר שקרובים הם זה לזה בהשקפה, במזג ובשיטה יותר מכל שני אנשים אחרים ששימשו ראשי־ממשלה מזמן שנודעה כהונה זו בתחוקה. מוזר הדבר למדי, רגשי האהדה של כל אחד מן השנים חלו על הרבה דברים אשר מתחומו של חברו. ברמזי מקדונלד קיננו הרבה מן הרגשות של הטוֹרי הנושן. סטנלי בולדווין, להוציא את תמיכתו במכסי־מגן, תמיכה הטבועה בעצם טבעו של חרשתן, על־פי מזגו היה נציג נאמן יותר של הסוציאליזם המתון מהרבה והרבה מן הנמנים על שורות הלייבור.

*

מר בולדווין לא הוכּה כלל בסנוורים מחמת הרוממות הפוליטית שהגיע אליה פתאום. “תנו לי את תפילותיכם”, אמר, כשהביאו לו אנשים ברכות ואיחולים. אולם עד־מהרה נטרדה מנוחתו מפני החשש שבּקריאה “מכסי־מגן עליכם” יגייס מר לויד ג’ורג' את המנהיגים הפורשים המרובּים שבקרב השמרנים, אשר הסתלקו מן השלטון עם הקבינט המלחמתי, ובכך יפצל את הרוב של הממשלה ואפילו יקרא תגר על מנהיגוּת המפלגה. לכן גמר אומר, בסתיו 1923, להקדים את יריביו ולעורר בעצמו את בעית מכסי־המגן. ב־25 באוקטובר נשא בפלימוּת נאום, שיכול היה רק להביא קץ בלא־עת על הפרלמנט החדש. הוא טען שנקי הוא מכל מזימה כזאת; אבל המקבל טענה זאת כמוהו כמזלזל בידיעתו העמוקה של בולדווין במדיניות המפלגתית הבריטית. הנה כי כן פּוּזר הפרלמנט על פי עצתו באוקטובר, ובתוך שנה אחת נערכו שנית בחירות כלליות.

המפלגה הליבראלית, שנזעקה אל דגל חופש־המסחר, שגם אני תמכתי בו, זכתה בקלפי לעמדה של איזוּן, ואף כי היתה במיעוט יכלה גם יכלה לזכות בממשלה, אילו רצה בכך מר אסקווית. נוכח אי־רצונו של הלז נעשה מר רמזי מקדונלד, בראש קצת יותר משתי חמישיות מצירי־הפרלמנט, ראש־הממשלה הסוציאליסטי הראשון של בריטניה הגדולה, ושנה אחת החזיק מעמד בשלטון בחסדן של שתי המפלגות הותיקות ומכּוח המריבות שביניהן. האומה היתה דרוכת־מנוחה ביותר תחת שלטון־המיעוט הסוציאליסטי, ומזג־האוויר הפוליטי נעשה נוח כדי־כך ששתי האופוזיציות – הליבּראלית והשמרנית – נאחזו בהזדמנות והנחילו מפלה לממשלה הסוציאליסטית בעת דיון באחת השאלות הראשונות־במעלה. שוב נערכו בחירות כלליות – בפעם השלישית בתוך פחות משנתיים. השמרנים זכו לרוב של 222 על כל שאר המפלגות גם יחד¹. בתחילת מערכת־הבחירות הזו היה מעמדו של מר בולדווין רופף מאד, והוא לא סייע כלל במיוחד לתוצאה. אולם קודם־לכן כבר ביצר את מעמדו כמנהיג המפלגה, וכשהוכרז על התוצאות ודאי היה כי שוב ייעשה ראש־הממשלה. אז פרש אל ביתו על־מנת להרכיב את ממשלתו השניה.

בזמן הזה הייתי מקוּבּל במידה רבה למדי בקרב הטוֹרים, בבחירות־המשנה בווסטמינסטר, ששה חדשים קודם־לכן, הוּכחה שליטתי על הכוחות השמרניים. אף כי הצגתי את מועמדותי כליבּראַל, רבים גם רבים היו הטוֹרים שפעלו והצביעו בעדי. על כל אחד משלושים וארבעה חדרי־הועדות שלי ממוּנה היה ציר־פרלמנט שמרני המעז פנים במר בולדווין מנהיגו ובמנגנון המפלגתי. היה זה דבר שאין לו תקדים. הפסדתי ברוב של ארבעים־ושלושה קולות בלבד מתוך עשרים האלפים שהצביעו. בבחירות הכלליות נבחרתי באֶפּינג ברוב של עשרת־אלפים, אבל בתור “קונסטיטוּציונליסט”. בזמן ההוא לא הייתי מוכן לקבל את השם “שמרן”. בפרק־הביניים היו לי כמה מגעים ידידותיים עם מר בולדווין; אבל לא הייתי סבור שיזכה להיות ראש־ממשלה. עתה, למחרת נצחונו, לא היה לי מושג מה יחסו אלי. אני הופתעתי, והמפלגה השמרנית הוּכּתה בתמהון, כאשר הזמין אותי להיעשות שר־האוצר ולשאת במשרה שפעם החזיק בה אבי. כעבור שנה, בהסכמת הבוחרים שלי, ומבלי שיופעל עלי לחץ אישי כלשהו, חזרתי והצטרפתי רשמית למפלגה השמרנית ול“מועדון קרלטון”, שאותם עזבתי קודם עשרים שנה.

*

השאלה הבינלאומית הראשונה שעמדה לפני עם כניסתי לאוצר היתה שאלת החוב האמריקאי שלנו. בתום המלחמה היו בעלי־הברית האירופיים חייבים לארצות־הברית לערך עשרת אלפים מיליון דולר, ומכּלל זה היתה בריטניה חייבת ארבעת אלפים מיליון. מצד שני היו בעלי־הברית האחרים, בעיקר רוסיה, חייבים לנו שבעת אלפים מיליון דולר. ב־1920 הציעה בריטניה ביטול כולל של חובות־המלחמה. על גבי הנייר לפחות היה הדבר כרוך בקרבן של שבע מאות וחמישים מיליון שטרלינג מצדנו. הואיל ומאז ירד ערך הכסף כדי מחציתו, אפשר היה למעשה להכפיל את המספרים. לא הושג כל הסדר. ב־1 באוגוסט 1922, בימי מר לויד ג’ורג', הכריזה איגרת בלפור כי בריטניה הגדולה לא תגבה מבעלי־החוב שלה, בין בעלי־ברית בין אויבים לשעבר, יותר ממה שתגבה ארצות הברית ממנה. זאת היתה הצהרה נכבדה. בדצמבר 1922 ביקרה בוושינגטון משלחת בריטית בראשותו של מר בולדווין, שר־האוצר בממשלתו של מר בונאר־לו; וכתוצאה מכך הסכימה בריטניה לשלם את כל חובה המלחמתי לארצות־הברית, בריבּית שהופחתה מחמישה לשלושה אחוזים, מבלי התחשב בסכומים שתקבל מבעלי־חובה שלה.

הסכם זה עורר דאגה עמוקה בהרבה חוגים יודעי־דבר. ויותר מכל – בראש־הממשלה עצמו. בריטניה הגדולה, שנתרוששה מאד עקב המלחמה אשר בה נלחמה מן היום הראשון ועד האחרון, כמו שעתידה היתה לעשות שוב, עליה הטיל הסכם זה תשלום שנתי של שלושים־וחמישה מיליון לירה שטרלינג משך ששים־ושתים שנה. בסיס ההסכם הזה נחשב, לא רק באי הבריטי אלא גם בעיני הרבה מומחים כספיים חסרי־פניות באמריקה עצמה, בחינת תנאי חמור וקצר־ראות ללווה ולמלווה כאחד. “הם לוו את הכסף, לא כן?” אמר הנשיא קוליג‘. אימרה לאקונית זו נכונה היתה, אבל לא ממצה. תשלומים בין ארצות בצורה של העברת סחורות ושירותים, ועוד יותר מכך בצורת חילופיהם הפוריים של אלה, לא די שצודקים הם אלא גם נושאי־ברכה. תשלומים שאינם אלא העברה בורסאית שרירותית ומלאכותית של סכומים גדולים מאד, מעין אלה המופיעים במשק־כספים מלחמתי, בהכרח ישבּשו את כל פעולתו של המשק העולמי. דבר זה נכון הוא באותה מידה אם התשלומים נגבּים מבּעל־ברית שהיה שותף לנצחון ונשא בחלק גדול מכּובד המעמסה ואם הם נגבּים מאוּמת־אויב מנוצחת. ביצוע הסכם־התשלומים בולדווין־קוליג’ הוא גורם הנראה בעליל בתמוּטה הכלכלית, שעד מהרה באה והכריעה את העולם, למנוע את התאוששותו וללבּות את רגשי המשטמה שבּו.

במיוחד קשה היה לשלם את החוב האמריקאי בסחורות לארץ שזה־מקרוב העלתה עוד יותר את מכסי־המגן שלה ואשר כבר טמנה בגנזיה כמעט את כל הזהב שנכרה בכלל. הסדרים דומים, אך קלים יותר, הוטלו על שאר בעלי־הברית האירופיים. התוצאה הראשונה היתה שהכל הכבידו את אַכפם על גרמניה. אני הייתי תמים־דעים לגמרי עם המדיניות של איגרת־בלפור משנת 1922, ובזמנו טענתי בזכותה; כשנעשיתי שר־האוצר, חזרתי עליה ונהגתי בהתאם לכך. סבור הייתי שאם בכך תיעשה בריטניה הגדולה לא רק בעלת־חובה אלא גם גובת־חובה של ארצות־הברית, הרי יעמדו בוושינגטון על קוצר־הבּינה שבּגביית החוב. אולם תגובה כזאת לא באה כלל. לאמיתו של דבר עוררה הטענה תרעומת. ארצות־הברית הוסיפה לעמוד על התשלומים השנתיים המגיעים לה מבריטניה הגדולה.

לפיכך ניטל עלי לעשות הסדרים עם כל בעלי־בריתנו אשר, נוסף על התשלומים הגרמניים שכבר המעטנו אותם, יאַפשרו לנו להמציא את שלושים־וחמשת המיליונים בשנה לאוצר האמריקאי. לחץ חמור מאין כמוהו הופעל על גרמניה, והוטל משטר מטריד של פיקוח בינלאומי על ענייניה הפנימיים. ארצות־הברית קיבלה מאנגליה שלושה תשלומים בשלמוּת, ואלה נסחטו מגרמניה בדרך פיצויים ודמי־ענוּשים על פי דרגת דוֹס המתוקנת.

*

חמש שנים כמעט הייתי שכנו של מר בולדווין ברחוב דאוּנינג מס. 11, ובעברי את ביתו בדרך אל האוצר מציץ הייתי אצלו כמעט בכל בוקר לשיחה של כמה דקות בחדר הקבּינט. הואיל והייתי אחד מחבריו הראשיים, הריני מקבל עלי את חלקי באחריות על כל מה שקרה. חמש השנים האלו היו מצוינות בהתאוששות ניכרת מאד מבית. היתה זו ממשלה מוכשרת, שקולה, בתקופה שבה היו השיפור וההתאוששות מוּחשים יותר ויותר משנה לשנה. לא היה שום השׂג סנסאציוני או שנוי־במחלוקת להתפאר בו מעל בימות־הנואמים, אבל מכל הבחינות, כלכלית כממונית, השביח מצבו של המון העם בהרבה, ובתום תקופת שלטונו היה המצב באומה ובעולם קל יותר ופורה יותר מאשר בתחילתה. הרי זו טענה צנועה, אך מבוססת.

את השגיה הבולטים השיגה ממשלה זו באירופה.

*

עתה עלה הינדנבורג לשלטון בגרמניה. בתום חודש פברואר 1925 מת פרידריך אבּרט, מנהיג המפלגה הגרמנית הסוציאל־דמוקרטית מלפני המלחמה ונשיאה הראשון של הרפובליקה הגרמנית אחרי התבוסה. צריך היה לבחור בנשיא חדש. כל הגרמנים נתגדלו תחת ממשל־עריצות אבהי, הממוזג במנהגים מרחיקי־לכת של חופש־הדיבור ואופוזיציה פרלמנטרית. התבוסה הביאה להם על כנפי־קשׂקשׂיה צורות וחירויות דמוקרטיות בשיעור מופלג. אבל האומה היתה שסועה ונבוכה מחמת כל המוצאות אותה, והרבה מפלגות וּסייעות התמודדו על הבכורה והשׂררה. מתוך האנדרלמוסיה התפתחה תשוקה עזה לפנות אל הפלד־מרשל הזקן פון־הינדנבורג, שהיה שרוי בריחוק מכובּד משאון קריה. הינדנבורג שמר אמוּנים לקיסר הגולה, ומצדד היה בחידוש המונרכיה הקיסרית “לפי הדוגמה האנגלית”. דבר זה היה כמובן הדבר ההגיוני ביותר, אם גם הפחות מקובּל, לעשותו. כאשר ביקשוהו להציג את מועמדותו לנשיאות בהתאם לתחוקה הויימרית, נחרד עד למעמקיו. “הניחו לי בשלום”, היה חוזר ואומר.

אולם הלחץ היה מתמיד ורק האדמירל־הגדול פון־טירפּיץ הצליח לבסוף לשכנע אותו שיחדל גם מנקיפות־המצפון שלו גם מנטיותיו ויישמע לקריאת החובה, אשר לה ציית תמיד. יריביו של הינדנבורג היו מארקס מן המרכז הקתולי ותלמאן הקומוניסט. ביום א', 26 באפריל, הצביעה גרמניה כולה. התוצאות היו מעוּינות במידה מפתיעה: הינדנבורג 14,655,766; מארקס 13,751,615; תלמאן 1,931,151. הינדנבורג, הגבוה משכמו ומעלה מיריביו כאיש מהוּלל בורח מן השׂררה וחסר־פניות, נבחר ברוב של פחות ממיליון, ובלי רוב מוחלט בסיכום הכולל. הוא גער בבנו אוסקר על שהעיר אותו בשבע בבוקר לבשׂרו את הבּשׂורה: “למה העירות אותי שעה אחת קודם? עדיין היתה זאת אמת גם בשמונה”. ובדברים אלה חזר לישון עד לקימתו הרגילה.

בצרפת ראו תחילה בבחירתו של הינדנבורג את תחייתה של ההתגרות הגרמנית. באנגליה היתה התגובה נוחה יותר. הואיל ותמיד מעונין הייתי לראות את גרמניה משיבה לה את כבודה והכרת־ערכה, ולהניח למרירות המלחמה שתכלה, לא דאבתי כלל על הידיעה. “הוא זקן בר־דעת מאד”, אמר לי לויד ג’ורג' בפגישתנו הבאה; ואמנם נמצא הינדנבורג איש כזה כל זמן שהיתה בינתו עמו. אולם האיש היה בן שבעים־ושבע, ותקופת כהונתו היתה צריכה להימשך שבע שנים. מעטים שיערו שייבחר שוב. הוא שקד כמיטב יכלתו שלא לנטות לשום צד בין המפלגות השונות, ואין ספק שתקופת נשיאותו נתנה לגרמניה כוח ועידוד מפוכח בלי שתשמש סכנה לשכניה.

*

בינתיים פנתה ממשלת גרמניה בפברואר 1925 אל מר הריוֹ, שהיה אז ראש ממשלת צרפת. בתזכיר שלה נאמר כי גרמניה נכונה להכריז על הסכמתה לחוזה שעל פיו תקבלנה עליהן המעצמות המעוניינות בריין, ועל הכל אנגליה, צרפת, איטליה וגרמניה, התחייבות חגיגית לתקופה ארוכה כלפי ממשלת ארצות־הברית, בתורת “נאמנה”, שלא לאסור מלחמה על מדינה מן החותמות על החוזה. יתר על כן, גרמניה תהיה מוכנה לחתום על אמנה הערבה במפורש למצב הטריטוריאלי הקיים על הריין. זה היה מאורע רב־משמעות. ממשלת צרפת קיבלה עליה להימלך בדעת בעלי־בריתה. מר אוסטין צ’מברליין עשה פומבי לידיעה בבית־הנבחרים ב־5 במרס. משברים פרלמנטריים בצרפת וגרמניה עיכבו את תהליך המשא־והמתן, אולם לאחר חילופי־דעות בין לונדון ופאריז הגיש השגריר הצרפתי בברלין, ב־16 ביוני 1925, איגרת רשמית להר שטרזמן, שר־החוץ הגרמני. באיגרת הוצהר שאי־אפשר יהיה להגיע לשום הסכם אלא אם כן תיכנס גרמניה לחבר־הלאומים כתנאי מוקדם לכך. בשום הסכם מוצע לא יוכל להיות רמז למידוּן התנאים על חוזה־השלום. יש להוסיף את בלגיה על המדינות החותמות, ולבסוף הסביר כי התחייבויותיה של בריטניה בהתאם לאמנה תצטמצמנה במערב בלבד. צרפת תגדיר מן־הסתם את יחסיה המיוחדים עם פולין וצ’כוסלובקיה; אבל בריטניה הגדולה לא תקבל עליה שום התחייבות מחוץ לאלו המפורשות בספר־הברית של חבר־הלאומים. הדומיניונים הבריטיים לא היו נלהבים לאמנה מערבית. הגנרל סמאטס מעונין היה למנוע הסדרים אזוריים. הקנדים נקטו עמדה פושרת, ורק ניו־זילנד מוכנה היתה לקבל ללא תנאי את השקפתה של ממשלת בריטניה. אף על פי כן התמדנו בשלנו. אני ראיתי בסיומו של מאבק־אלף־השנים בין צרפת לגרמניה מטרה עילאית. אם נוכל לשזר את הגאלי והטבטוני שיזור הדוק, מבחינה כלכלית, חברתית ורוחנית, שימנע מריבות חדשות וישים קץ לפּלגות הנושנות בגישומן של רווחה משותפת ותלוּת־גומלים, או אז תשוב אירופה ותשׂגה. נדמה היה לי כי האינטרס העליון של העם הבריטי באירופה טמון בהשבחת המשטמה הפראנקו־גרמנית, וכי אין לו לעם הבריטי שום אינטרסים שווים לזה או מנוגדים לזה. כך עדיין דעתי כיום.

מר אוסטין צ’מברליין, כשר־החוץ, דגל בהשקפה שכּל המפלגות כיבדוה, והקבינט כולו תמך בו כאחד. ביולי השיבו הגרמנים על האיגרת הצרפתית, ובתשובתם הסכימו להצמדת האמנה המערבית לכניסתה של גרמניה לחבר־הלאומים, אבל עמדו על הצורך הקודם בהסכם על פירוק־נשק כללי. מר בּריאן בא לאנגליה ונערכו דיונים ממושכים בדבר האמנה המערבית וכל הכרוך בה. באוגוסט השיבו הצרפתים לגרמניה רשמית, בהסכמתה המלאה של בריטניה הגדולה. על גרמניה להיכנס לחבר בלי שום הסתייגות, בחינת צעד ראשון שאי אפשר בלעדיו. ממשלת גרמניה קיבלה את התנאי הזה. פירוש הדבר היה שתנאֵי החוזים יעמדו בתקפם, כל זמן שלא יתוקנו על פי הסכם הדדי, וכי לא הושגה שום הבטחה מפורשת לקיצוץ בנשקם של בעלי־הברית. מכוח לחץ והתרגשות לאומניים חזקים העלו הגרמנים דרישות נוספות, לעקור מחוזה־השלום את סעיף האשמה במלחמה, להשאיר את שאלת אלזס־לוֹרן פתוחה, ולהוציא מקלן מיד את חילות הברית, אבל ממשלת גרמניה לא עמדה על דרישות אלו, ובעלי־הברית ממילא לא היו נענים להן.

על הבסיס הזה נפתחה רשמית הועידה בלוקרנו ב־4 באוקטובר. ליד מימי האגם השאנן הזה נאספו צירי בריטניה, צרפת, גרמניה, בלגיה ואיטליה. השׂגי הועידה היו: ראשית, החוזה לערבות הדדית בין חמש המעצמות; שנית, חוזי־בוררות בין גרמניה וצרפת, גרמניה ובלגיה, גרמניה ופולין, גרמניה וצ’כוסלובקיה; שלישית, הסכמים מיוחדים בין צרפת ופולין, וצרפת וצ’כוסלובקיה, שעל פיהם התחייבה צרפת להמציא להן עזרה אם בעקבות התפוררות האמנה יבוא שימוש בנשק בלא התגרות קודמת. כך הסכימו הדמוקרטיות של אירופה המערבית לשמור על השלום ביניהן בכל המסיבות, ולעמוד שכם אחד נגד כל אחת מהן אשר תפר את האמנה ותקום להתקיף ארץ־אחות. אשר לצרפת וגרמניה, נתחייבה בריטניה הגדולה חגיגית לבוא לעזרת כל אחת משתי המדינות שתהיה מטרה להתקפה בלי התגרות קודמת. הפרלמנט קיבל את ההתחייבות הצבאית הזאת מרחיקת־הלכת והאומה סמכה עליה את ידיה בחמימוּת. לשווא נחפש בספרי ההיסטוריה אח ודוגמה להתחייבות כזאת.

לא נתעוררה השאלה אם יש איזו התחייבות מצד צרפת או בריטניה להתפרק מן הנשק, או להתפרק ממנו עד איזו דרגה מסוימת שהיא. בשלב מוקדם הוּבאתי בסוד הדברים האלה, בתורת שר־האוצר. השקפתי שלי על ערובּה כפולה זו היתה שכל זמן שצרפת נשארת חמושה וגרמניה מפורקת מנשקה לא תוכל גרמניה להתקיף אותה; וכי מצד שני לא תתקיף צרפת את גרמניה לעולם, אם על־ידי כך נעשית בריטניה אוטומטית בעלת־בריתה של גרמניה. הנה כי כן, אף כי להלכה נראתה ההצעה מסוכנת ― מתוך שבעצם חייבה אותנו להשתתף על צד זה או אחר בכל מלחמה פראנקו־גרמנית שתתלקח – מועט היה הסיכוי לשואה כזאת; וזה היה האמצעי הטוב ביותר למניעתה. לפיכך מנוגד הייתי תמיד במידה שווה לפירוק נשקה של צרפת ולחימושה של גרמניה, לפי שדבר זה מביא מיד סכנה גדולה הרבה יותר על בריטניה הגדולה. מצד שני שימשו בריטניה וחבר־הלאומים, שגרמניה הצטרפה אליו על פי ההסכם, הגנה של ממש לעם הגרמני. כך נוצר שיווי־משקל שבו היתה בריטניה, שראש מעיניה בהפסקת הריב בין גרמניה לצרפת, במידה מרובה המתווך והבורר. היתה תקוה ששיווי־משקל זה יתקיים עשרים שנה, ובמשך תקופה זו יתמעט חימושם של בעלי־הברית בהדרגה ובדרך הטבע בהשפעת שלום ממושך, אמון גובר וכובד הנטל הממוֹני. נראה היה בעליל כי אכן תתעורר סכנה אם אי־פעם תשתווה גרמניה פחות או יותר לצרפת, וכל שכּן אם תחזק יותר ממנה. אבל דומה היה שהתחייבויות־חוזה חגיגיות מוציאות את כל הדברים האלה מגדר האפשר.

*

עניינו של חוזה לוֹקרנוֹ היה רק בשלום במערב, והיתה תקוה שמה־שקוראים “לוקרנו מזרחי” אולי יבוא אחריו. שמחים היינו מאד לוּ אפשר היה למנוע את הסכנה של מלחמה לעתיד־לבוא בין גרמניה לרוסיה באותה רוח ובאמצעים דומים לאלה שבּהם נמנעה האפשרות של מלחמה בין גרמניה לצרפת. אולם אפילו גרמניה של שטרזמן לא היתה נוטה להסתלק כליל מתביעותיה במזרח, או לקבל את המצב הטריטוריאלי שקבעו החוזים ביחס לפולין, דנציג, המסדרון ושלזיה העליונה. רוסיה הסובייטית חרשה מזימות בבידודה מאחרי “חגורת הבּידוּד” של מדינות אנטי־בולשביות. אף כי המשכנו במאמצינו, לא הושגה שום התקדמות במזרח. בשום זמן לא אטמתי מחשבתי מהרהר בנסיון לתת לגרמניה יתר־סיפוק על גבולה המזרחי. אבל לא באה שום הזדמנות לכך משך אותן שנים קצרות של תקוה.

*

רבה היתה השמחה על החוזה שהבשילה הועידה בלוקרנו בסוף 1925. מר בולדווין היה הראשון שחתם עליו במשרד־החוץ. הואיל ולא היה לשר־החוץ מעון רשמי משלו, ביקשני להשאיל לו את חדר־האוכל שלי ברחוב דאונינג מס. 11 לארוחתו האינטימית עם הר שטרזמן. נתכנסנו כולנו בידידות מרוּבּה, וחשבנו על העתיד הנפלא הצפוי לאירופה אם תהיינה אומותיה הגדולות ביותר מאוחדות באמת ומרגישות עצמן בטוחות. לאחר שזכתה התעודה הזאת הראויה־להיזכר בהסכמתו הלבבית של הפרלמנט, קיבל מר אוסטין צ’מברליין את אות־מסדר־הבּירית ואת פרס נוֹבּל־לשלום. השׂגו היה נקודת הגאוּת בשיקוּמה של אירופה, והוא ציין את תחילתן של שלוש שנות שלום והתאוששות. אף כי הניגודים הנושנים אך רדמו, וקול־ענות־התופּים של מחנות חדשים כבר נשמע לאוזן, מוצדקת היתה תקוותנו כי ההתקדמות הנאמנה הזאת תפלס את הדרך להשגים נוספים.

בתום תקופת ממשלתו השניה של מר בולדווין היתה אירופה שלווה במידה שלא היתה כמוה זה עשרים שנה ואשר כמוה לא תהיה לפחות עוד עשרים שנה. היה רגש של ידידות כלפי גרמניה, לאחר חוזה־לוקרנו שלנו, ולאחר שצבא צרפת ויחידות בעלי־הברית פינו את חבל־הריין בתאריך מוקדם הרבה יותר מזה שנקבע בורסיי. גרמניה החדשה תפסה את מקומה בחבר־הלאומים כּרוּת־הראש. בהשפעתם הבּרוכה של מלוות אמריקאיים ובריטיים שבה גרמניה חיש לתחיה. אניות־האוקינוס החדשות שלה זכו ב“סרט הכחול” של האטלנטי. סחרה התקדם בצעדי־ענק ומבּית הבשילה הרווחה. גם צרפת ומערכת הבריתות שלה נראו בטוחות באירופה. סעיפי פירוק־הנשק של חוזה ורסיי לא הופרו בגלוי. הצי הגרמני לא היה בנמצא. חיל־האוויר הגרמני היה אסור ועדיין לא בא לעולם. בגרמניה גופה היו הרבה יסודות המתנגדים בעוז, ולוּ רק מטעמי זהירות ותבונה, לרעיון של מלחמה, והפיקוד העליון הגרמני לא יכול להאמין כי בעלי־הברית ירשו לו לחדש את חימושו. כנגד זאת צפויים היינו אז לשואה הכלכלית. ידיעת הדבר נתייחדה לחוגים ממוֹניים מצומצמים, והללו שמו מחסום לפיהם מפני אימת הדברים אשר חזו.

*

הבחירות הכלליות של מאי 1929 הראו כי “תנודת המטוטלת” והשאיפה הנורמלית לשינוי הן גורמים אדירי־כוח בציבור־הבוחרים הבריטי. לסוציאליסטים היה רוב קטן על השמרנים בבית־הנבחרים החדש. בידי הליבראלים, שמנו כששים ציר, היתה נפש־המאזניים, וברור היה כי בהנהגת מר לויד ג’ורג' יהיו עוינים את השמרנים, לפחות בתחילה. מר בולדווין ואני תמימי־דעים היינו שאין אנו צריכים לבקש להחזיק בשלטון בהיותנו מיעוט או בהישען על תמיכה ליבראלית רופסת. לפיכך הגיש מר בולדווין את התפטרותו למלך, אף כי היו אי־אלה חילוקי־דעות בקבינט ובמפלגה באשר לקו שצריך לנקוט. ירדנו כולנו לוינדזור ברכבת מיוחדת למסור את חותמותינו ומשרותינו; וב־7 ביוני נעשה מר רמזי מקדונלד שנית ראשה של ממשלת־מיעוט, התלויה בקולות הליבראלים.

*

ראש הממשלה הסוציאליסטי שאף לכך שתצטיין ממשלת הלייבור החדשה שלו בויתורים גדולים למצרים, בשינוי תחוקתי מרחיק־לכת בהודו, ובמאמץ מחודש לפירוק־נשק בעולם, או לפחות בבריטניה. בחתירה למטרות אלו היה יכול להסתמך על עזרת הליבראלים, ובכך נהנה אפוא מרוב בפרלמנט. כאן החלו חילוקי־הדעות שלי עם מר בולדווין, ולאחר מכן שוּנוּ במידה מוּחשת היחסים שבהם פעלנו מאז בחר בי להיות שר־האוצר קודם חמש שנים. נשאר בינינו עדיין, כמובן, מגע אישי נוח, אבל ידענו שאין אנו משתווים בדעותינו. אני הייתי סבור שהאופוזיציה השמרנית צריכה להתנגד בתוקף לממשלת הלייבור בכל הבעיות הקיסריות והלאומיות הגדולות, שהיא צריכה לזהות עצמה עם גדולתה של בריטניה כבימי הלורד ביקונספילד והלורד סולסבּרי, ואינה צריכה לחשוש מפני פולמוס, אם גם לא תזכה להיענוּת מיידית מצד האומה. נראה היה לי את כי גירסתו של מר בולדווין היא שחלף־עבר הזמן לכל עמידה נחרצה על גדולתה הקיסרית של בריטניה, וכי תקוותה של המפלגה השמרנית היא בהתפשרות עם כוחות ליבראליים ולייבּורים ובתמרונים זריזים וּמכוּונים־לשעתם, על מנת להתיק מהם זרמים חזקים שבדעת הקהל וגושים גדולים של בוחרים. אין ספק שהצלחתו היתה מרובה. הוא היה מנהל המפלגה הגדול ביותר שהיה לשמרנים אי־פעם. כמנהיגם נלחם בחמש בחירות כלליות, שמתוכן ניצח בשלוש. רק ההיסטוריה לבדה יכולה לפסוק בשאלות הכלליות האלו.

בענין הודו חל הקרע הסופי בינינו. ראש־הממשלה, שהמשנה־למלך השמרני, הלורד ארווין, לאחר־מכן הלורד הליפקס, תמך בו בתוקף ואפילו המריצו, לחץ על קבלת תכניתו לממשל־עצמי בהודו. בלונדון נערכה ועידה הרת־עתידות, שבּה היתה הדמות המרכזית דמותו של מר גנדי, ששוחרר לא מכבר ממעצר־שבהרווחה. אין צורך לעקוב בדפים האלה אחרי פרטי הפולמוס שהעסיק את ישיבות הפרלמנט בשנות 1929 ו־1930. כאשר שוחרר מר גנדי על מנת שייעשה שלוּחה של הודו הלאומנית לועידת לונדון הגעתי לנקודת המשבר ביחסי עם מר בולדווין. דומה היה כי הוא מרוּצה בהחלט במאורעות האלה, שדרך־כלל הוא תמים־דעים עם ראש־הממשלה והמשנה־למלך, והוא הנהיג את האופוזיציה השמרנית בהחלטיות בדרך הזאת. מובטח הייתי כי בסופו של דבר נאבּד את הודו וכי אסונות שאין להם שיעור יבואו על עמי הודו. עקב חילוקי־הדעות בשאלה זו התפטרתי לאחר זמן־מה מקבינט־הצללים. ב־27 בינואר כתבתי למר בולדווין:

עתה שנתפרסמה המחלוקת בינינו על המדיניות ההודית סבור אני שאינני צריך להוסיף ולהשתתף בישיבות הועד־הפועל שלך, שאליהן הזמנת אותי עד כה ברוב חביבוּתך. ספק אם עלי להוסיף שאסייע לך ככל יכלתי בהתנגדות לממשלה הסוציאליסטית בבית־הנבחרים, ואעשה כמיטב יכלתי להבטיח את מפלתה בבחירות הכלליות.

*

שנת 1929 הגיעה כמעט לאחרית רביעה השלישי בסימן ההבטחה ומראית־העין של רווחה גוברת, בפרט בארצות־הברית. אופטימיות יוצאת־מגדר־הרגיל היתה עילה ופתח להילוּלה של ספסרות. נכתבו ספרים שמגמתם להוכיח כי משבר כלכלי הוא שלב שעם התרחבות הארגון והמדע העסקי יכולנו לו סוף־סוף. “כפי הנראה שׂמנו קץ למחזורים הכלכליים כפי שהיו ידועים לנו”, אמר נשיא הבורסה של ניו־יורק בספטמבר. אבל באוקטובר נתרגשה סופה פתאומית ונוראה על וול־סטריט. התערבות הגורמים האדירים ביותר לא יכלה לעצור את הנחשול של מכירות־בהלה. קבוצה של בנקים מן החשובים ביותר העמידה קרן של מיליארד דולר לקיים ולייצב את השוק. הכל היה לשווא.

כל העושר שנאסף מהרה כל־כך בערכי־הנייר של השנים הקודמות היה כלא היה. הרווחה במיליוני בתים באמריקה צמחה על גבי מבנה־ענק של אשראי מנופח, שעתה התברר פתאום שאינו אלא צל־רפאים. מחוץ לספסרות במניות ברחבי כל הארץ, ספסרות שאפילו הבנקים המפורסמים ביותר עודדו אותה בהלוואות נוחות, התפתחה מערכת עצומה של קניית בתים, רהיטים, מכוניות, אבזרי־בית ומותרות־בית מסוגים רבים־מספור בתשלומי־שיעורים. הכל התמוטט עתה בבת־אחת. מפעלי הייצור הכבירים הוטלו לתוך אנדרלמוסיה ושיתוק. אך ביום אתמול דוחקת היתה השאלה של חניית המכוניות, שבּהן החלו אלפי פועלים וחרשי־מעשה לנסוע לעבודתם היומיומית. היום באו חבלי־הייסורים של משכורות ירודות ואבטלה עולה על הציבור כולו, שעד הרגע הזה עסוק היה ביצירה הפעילה ביתר של כל מיני חפצים חשוּקים להנאתם של מיליונים. רשת הבנקים האמריקאית היתה מרוכזת ומבוססת הרבה פחות מן הבריטית. עשרים אלף בנקים מקומיים שבתו מתשלומים. האמצעי להחלפת סחורות ושירותים בין אדם לחברו הוּכּת ארצה; והמפולת בוול־סטריט היכּתה הדים במעונותיהם של עני ועשיר כאחד.

עם זאת אין להניח כי החזון הנאה של עושר ונוחוּת גדולים הרבה יותר, המוּקנים להמונים המתרחבים בתמידות, זה החזון שלכד בחבלי קסמו את עם ארצות־הברית, לא נשען אלא על מדוּח־חושים ותזזית־של־שוק. מעולם עוד לא יוצרו, לא חוּלקו ולא הוחלפו כמויות כה עצומות של סחורות מכל המינים בשום חברה. לאמיתו של דבר אין גבול לטובות־הנאה שיכולים בני־אדם להעניק זה לזה מתוך השימוש הגדול ביותר בחריצותם ותבונת־כפיהם. הדגמה מזהירה זו נופצה והגיעה עד־דכּא עקב התפתחות־יתר ותאוות־בצע, שעלו בהרבה על עצם ההשׂג הגדול. בעקבות ההתמוטטות בבורסה באו משך השנים שבין 1929 ל־1932 ירידה בלתי־פוסקת במחירים וקיצוצים בייצור, שהביאו לידי אבטלה רחבה.

תוצאות השיבוש הזה בחיי הכלכלה הקיפו עולם ומלואו. באה הצטמקות כללית של המסחר נוכח האבטלה והירידה בייצור. הוקמו חומות־מכס כדי לגונן על השווקים הפנימיים. המשבר הכללי הביא עמו קשיים ממוניים חמוּרים, ושיתק את האשראי הפנימי. דבר זה הפיץ חורבן ואבטלה בכל רחבי כדור־הארץ. ממשלתו של מר מקדונלד, על כל הבטחותיה, ראתה את שיעור האבטלה קופץ לעיניה בין 1930 ל־1931 ממיליון אחד עד שלושה מיליונים כמעט. אמרו כי בארצות־הברית היו עשרה מיליוני אנשים בלי עבודה, כל רשת הבנקים של הרפובליקה הגדולה נדונה לאנדרלמוסיה ולהתמוטטות זמנית. בעקבות זאת באו פגעים על גרמניה ושאר ארצות אירופה. מכל־מקום, בעולם דובר־האנגלית לא מת איש ברעב.

*

ממשלה או מפלגה שיסודן בהתקפה על הרכוש, תמיד קשה להן לשמור על האמון והאשראי החשובים כל־כך למשק המלאכותי עד מאד של אי כדוגמת בריטניה. ממשלתו הלייבּורית־הסוציאליסטית של מר מקדונלד מקדונלד היתה חסרת־אונים לגמרי לנוכח הבעיות אשר לפניה. היא לא יכלה ליהנות מן המשמעת המפלגתית גם לא למצוא בה את עוז־המרץ הדרוש אפילו לשם איזוּנו של התקציב. בתנאים כאלה לא יכלה ממשלה, שממילא היתה במיעוט והיא משוללת כל אמון ממוני, להחזיק מעמד ולהתקיים.

אי־יכלתה של מפלגת הלייבור לעמוד בפני הסוּפה הזאת, ההתמוטטות הפתאומית של האשראי הממוני הבריטי, והתפוררות המפלגה הליבראלית, על כוח־האיזוּן המזיק שלה, הביאו לידי קואליציה לאומית. דומה היה כי רק ממשלה של כל המפלגות מסוגלת לטפל במשבר. מר מקדונלד ושר־האוצר שלו ניסו, מתוך רגש פטריוטי עז, לסחוף את המוני מפלגת הלייבור לתוך הקואליציה הזאת. מר בולדווין, שתמיד נוח היה לו שאחרים ישמשו בכהונה כל זמן שהתוקף הוא בידיו, מוכן היה לשרת תחת ראשוּתו של מר מקדונלד. היתה זו עמדה שעם כל היותה ראויה לכבוד לא הלמה את העובדות. מר לויד ג’ורג' עדיין היה מחלים מניתוח – ניתוח רציני בגילו; וסיר ג’ון סיימון הוליך את רוב־רובם של הליבראלים לתוך הקואליציה של כל המפלגות.

לא הוצע לי להשתתף בממשלת־הקואליציה. מבחינה פוליטית הייתי חלוּק על מר בולדווין בענין הודו. מתנגד הייתי למדיניות ממשלת הלייבור של מר מקדונלד. כרבים אחרים חשתי בצורך בריכוז לאומי, אבל לא הופתעתי גם לא נעצבתי כאשר השאירוּני מחוצה לו. בעצם הוספתי לעסוק בציור בקאן בימות המשבר המדיני. אינני יכול לומר מה הייתי עושה אילו נתבקשתי להצטרף. למותר הוא לדון בפיתויים מפוקפקים שלא היו קיימים מעולם. משך הקיץ דיברתי גם דיברתי עם מקדונלד על ממשלה לאומית, והוא גילה מידה של ענין. אבל משוּנה היה מעמדי בתמונה הפוליטית. עברו עלי חמש־עשרה שנה של משרות־קבינט, ועתה הייתי עסוק ב“ביוגרפיה של מרלבּוֹרוֹ”. דראמות פוליטיות הן מסעירות עד מאד בזמנן לגבי העסוקים בהמולה ובמערבולת של הפוליטיקה, אבל יכול אני לקבוע בכנוּת כי מעולם לא חשתי תרעומת, ועוד פחות מכך כאב, על שנפסלתי בצורה כה החלטית ברגע של מצוקה לאומה. אכן, היה בדבר צד לא נוח. כל השנים מאז 1905 ישבתי על אחד הספסלים הקדמיים, ותמיד הייתי יכול לנאום מן הדוכן שעליו יש בידך להניח את הרשימות, ולהעמיד פנים, בהצלחה פחות או יותר, כאילו אתה רוקם את הדברים תוך כדי דיבור. עתה היה עלי למצוא בדי־עמל מושב מתחת למעבר באגף של הממשלה, מקום שהיה עלי להחזיק את רשימותי בידי כל־אימת שקמתי לדבר, ולנסות את מזלי בויכוח עם שאר מיניסטרים ידועים מלשעבר. אף על פי כן, מזמן לזמן נקראתי.

*

בהקמת הממשלה החדשה לא נסתיים המשבר הממוני, ובשובי מחוץ־לארץ מצאתי את הכל שרוי בערבוביה לפני בחירות כלליות שאין מנוס מהן. גזר־דינו של ציבור הבוחרים לא בייש את האומה הבריטית. הוקמה ממשלה לאומית בראשותו של מר רמזי מקדונלד, מייסד המפלגה הלייבורית־הסוציאליסטית. הממשלה הזאת הציעה לעם תכנית של צנע חמור והקרבה. היתה זו גירסה מקדימה של “דם, זיעה, עמל ודמעות”, בלי ההמרץ או הצרכים של מלחמה וסכנת־מוות. יש לנהוג חסכון מחמיר ביותר. ייעשה קיצוץ במשכורת, בשכר ובהכנסה של כל אדם. המון העם נתבקש להצביע בעד משטר של התנזרות. העם נענה, כמו שהוא נענה תמיד בזמן שתופסים אותו במצב־הרוח הגיבּוֹרי. אף כי בניגוד להצהרותיה הסתלקה הממשלה מבסיס־הזהב, ואף כי מר בולדווין נאלץ להפסיק – עולמית, כפי שנתברר ― אותם תשלומים על חשבון החוב האמריקאי אשר כפה על הקבינט של בונאר־לו משנת 1923, הוּשבו האמון והאשראי על כּנם. לממשלה החדשה היה רוב מכריע. במר מקדונלד כראש־הממשלה תמכו רק שבעה או שמונה צירים ממפלגתו הוא; אבל בדוחק נכנסו לפרלמנט מאה מיריביו הלייבוריסטים ומחסידיו לשעבר. בריאותו וכוחו עזבוהו חיש, ומשך קרוב לארבע שנים הרות־גורל עמד, מתוך חולשה רבה והולכת, על פסגת משטר־הממשל הבריטי. לא ארכו הימים ובא היטלר.

 

פרק שלישי: סכנות אורבות    🔗

הרהורי ב־1928 – אימת ההרס של מלחמה עתידה – אי־אלו נבואות טכניות – שנאת בעלי־הברית למלחמה ולמיליטריזם – “הנוחוּת תבַטל” – הצבא הגרמני – סייג מאה אלף המתנדבים – הגנראל פון־סקט, פעלו ושאיפתו – “שרנהורסט שני” – יציאת משלחות־הפיקוח של בעלי־הברית, ינואר 1927 – התעופה הגרמנית – הפרה והסוואה – הצי הגרמני – תכנית החימוש של ראתנאוּ – בתי־חרושת מיטלטלים – הכּלל של “בלי מלחמה גדולה משך עשר שנים”

בספרי, “התוצאות”, העליתי על הנייר כמה מן הרשמים מארבע השנים שחלפו בין שביתת־הנשק לחילופי הממשלה בבריטניה בסוף 1922. בכתבי ב־1928 הייתי נתון לרושם העז של שואה לעתיד־לבוא.

רק עם שחר המאה העשרים למנין הנוצרי החלה המלחמה להיכנס למלכותה כמהרסת־בכוח של המין האנושי. ארגון המין האנושי במדינות וקיסרויות גדולות, ועליית האומה לכלל הכרה קיבוצית שלמה, נתנו מקום לתכנונם וביצועם של מעשי טבח בקנה־מידה ובכוח־התמד שמעולם לא נצטיירו בדמיון קודם לכן. כל הסגולות הנעלות ביותר של בני־אדם יחידים קוּבּצו יחד לחזק את כוח ההרס של הכלל. משק ממוני משובח, האפשרויות של אשראי וסחר כל־עולמי, הצבירה של עתוּדות הון גדולות, נתנו אפשרות לכוון למשך פרקי־זמן ניכרים את כוחותיהם של עמים שלמים למשימת החורבן. מוסדות דמוקרטיים נתנו ביטוי לכוח־הרצון של מיליונים. ההשכלה לא די שהביאה את מהלך המאבק לתחום השגתו של כל אדם, אלא שגם עשתה כל אדם בר־שימוש במידה גדולה לצורך הדרוש. העתונות שימשה אמצעי לליכוד ולהמרץ הדדי. הדת, מאחר שהתחמקה בשתיקה מפולמוס בשאלות היסודיות, הציעה את עידודיה ותנחומיה, בכל הצורות, לכל הצדדים הלוחמים בלי משוא־פנים. ולבסוף חשף המדע את אוצרותיו ואת רזיו והעמידם לצרכיהם הנואשים של בני־אדם, ונתן בידיהם גופים ומנגנונים שכמעט יש בהם כדי להכריע.

כתוצאה מכך הופיעו הרבה צדדים של חידוש. תחת שתורעבנה ערים בצוּרות בלבד, הורעבו אומות שלמות באורח שיטתי. בתפקיד זה או אחר השתתפה האוכלוסיה כולה במלחמה; הכל היו מטרה להתקפה במידה שווה. האוויר פתח שבילים שבהם ניתן לשאת מוות ואימים הרחק אל מאחרי קווי הצבאות עצמם, לנשים, לילדים, לזקנים, לחולים, אשר במאבקים קודמים בהכרח לא היתה הרעה נוגעת בהם. ארגונים מופלאים של מסילות־ברזל, אניות־קיטור ורכב ממוּנע הפעילו עשרות מיליונים בני־אדם והחזיקום בתמידוּת בפעולה. הרפואה וחכמת הניתוח בהתפתחותן הנהדרה החזירו אותם שוב ושוב לבתי־המטבח. לא נתבזבז שום דבר שיכול לסייע לתהליך הבזבוז. בעיטת־הגסיסה האחרונה נוּצלה ניצול צבאי.

אבל כל מה שקרה בארבע שנות המלחמה הגדולה לא היה אלא אקדמה למה שהוכן לשנה החמישית. המערכה של שנת 1919 עשויה היתה לחזות בהרחבה כבירה של כוחות ההרס. אילו עמדה בגרמנים הרוח לבצע את נסיגתם אל הריין, כי אז הותקפו בקיץ 1919 בכוחות ובשיטות העולים לאין־ערוך על כל אשר הופעל עד אז. אלפי אווירונים היו מהרסים את עריהם. עשרות אלפי תותחים היו מקעקעים את החזית שלהם. נעשו סידורים להעביר בעת־ובעונה־אחת רבע מיליון איש, יחד עם כל הצטרכויותיהם, בתמידות קדימה על פני הארץ בכלי־רכב מכניים הנעים במהירות של עשרה או חמישה־עשר מיל בכל יום. אדי־רעל מזיקים במידה שלא תיאמן, שרק מסכה סודית (שהגרמנים לא היו יכולים להשיגה מבּעוד־עת) היתה אטימה בפניהם, היו מחניקים כל התנגדות ומשתקים כל חיים בחזית האויב הנתונה להתקפה. אין ספק שגם לגרמנים היו תכניות משלהם. אבל שעת הזעם עברה. ניתן אות הרווחה, והזוועות של 1919 נשארו טמונות בארכיוניהם של היריבים הגדולים.

גמר המלחמה היה פתאומי ואוניברסלי כתחילתה. העולם הרים ראש, סקר את תמונת ההרס, ומנצחים ומנוצחים כאחד שאפו רוח. במאה מעבדות, באלף בתי־נשק, בתי־חרושת ומשרדים, קמו בני־אדם בבת־ראש ונפנו מן המשימה שבה היו שקועים. תכניותיהם הושׂמו הצדה בלתי־גמורות, בלתי מבוצעות; אבל ידיעותיהם נשמרו; הנתונים, החישובים והתגליות שלהם נצררו חיש יחד והופרשו “לעיון לעתיד־לבוא” מצד משרדי־המלחמה בכל ארץ. המערכה של 1919 לא ניטשה כל עיקר; אבל רעיונותיה מתנהלים בדרכם קדימה. בכל צבא חוקרים בהם, מפתחים אותם, מעדנים אותם תחת מראית־העין של שלום, ואם שוב תבוא מלחמה על העולם הרי לא בכלי־הנשק והמכשירים שהוכנו ל־1919 תתנהל כי אם בפיתוחיהם ובשכלוליהם של אלה, שיהיו נוראים וקטלניים לאין־שיעור יותר.

במסיבות אלו נכנסנו לאותה תקופה של תשישות־כוח שתוארה כשלום. מכל־מקום ניתנה לנו שהות לעיין במצב בכללותו. מתבררות כמה עובדות קודרות, מוצקות, חסרות־רחמים, כהיגלות צורות הרים מתוך ערפל נע. הוברר כי מעתה והלאה תשתתפנה אוכלוסיות שלמות במלחמה, כשהכל עושים כמירב יכלתם, הכל נתונים לחמת־זעמו של האויב. הוברר כי אומות הסבורות שחייהן מוטלים בכּף לא תהססנה להשתמש בכל האמצעים כדי להבטיח את קיומן. מסתבר – לא כי, ודאי הוא – שבין האמצעים שיעמדו לרשותן בפעם הבאה יהיו מכשירים וכלי־השמד סיטוניים, בלתי־מוגבלים, אשר משעה שיופעלו אולי אי־אפשר יהיה לפקח עליהם.

מעולם לא היתה עדיין האנושות במצב זה. מבלי שתשביח במידה מוחשת את מידותיה ומבלי שתיהנה מהדרכה נבונה יותר, קיבלה לידיה זו פעם ראשונה את הכלים שבהם יכול תוכל לבצע את השמדתה שלה. זאת הנקודה בגורלות אנוש שאליה הגיעו סוף־סוף בני־האדם אחרי כל גדולתם ויגיעותיהם. יפה יעשו אם ישהו ויהרהרו באחריות החדשה אשר עליהם. המוות עומד לפקודה, צייתן, דרוך, נכון לשרת, נכון לכלות את העמים בהמוניהם; הוא נכון, אם ייקרא לכך, לפצפץ לאין תקות תקנה מה שנותר מן הציביליזציה. הוא מחכה רק למלת הפקודה. הוא מחכה לבואה מפּי יצור חלוש, נבוך, שימים כה רבים היה קרבנו, ועתה – לשעה אחד בלבד – הוא אדוניו.

*

כל הדברים האלה ראו אור ב־1 בינואר 1929. עתה, ביום ראש־השנה מקץ שמונה־עשרה שנה, לא הייתי יכול לכתוב אותם בנוסח אחר. מטרת כל המלים והמעשים שאני מוחזק אחראי להם בין המלחמות היתה רק למנוע מלחמת־עולם שניה; וכן, כמובן, להבטיח שאם יקרה הגרוע ביותר – ננצח, או שלפחות נשׂרוֹד. ספק אם היתה אי־פעם מלחמה שקל היה יותר למנעה ממלחמת־גוג־ומגוג שניה זו. תמיד הייתי מוכן להשתמש בכוח כדי לתגוֹר בממשלת־עריצים או למנוע חורבן. אך אילו נוהלו ענייני בריטניה, אמריקה ובעלי־הברית במידה הרגילה של עקיבוּת ושכל־ישר הנוהגת במשקי־בית מהוגנים, כי אז לא היה הכוח צריך לצעוד בלי לווית החוק; יתר על כן, אז אפשר היה להשתמש בכוח למען עניינים צודקים ואגב הסתכנות מעטה בשפיכוּת־דמים. בריטניה, צרפת, ועל הכל – משום כוחה העצום וחוסר־פניותיה – ארצות־הברית, מתוך שאבדו דרך, מתוך שזנחו אפילו את העניינים שדגלו בהם בכנוּת המרובה ביותר, הרשו מעט־מעט את התהוות התנאים שחוללו את המשבר אשר מפניו נתייראו ביותר. אין להן אלא לחזור על אותה התנהגות קצרת־רואי ובעלת־כוונות־טובות ביחס לבעיות החדשות העומדות בפנינו כיום, והמפליאות בדמיונן לבעיות העבר, ותבוא עלינו תהפוּכת־עווית שלישית, שאחריה אולי לא יישאר אדם חי שיספר עליה.

*

עוד לפני כן, ב־1925, העליתי על הנייר כמה מחשבות ועיונים טכניים באפיים, שלא מן הדין יהיה לפסוח עליהם בימים אלה:

האין למצוא שיטות לשימוש באנרגיה מפוצצת נמרצה הרבה יותר מכל מה שנתגלה עד כה? האם לא יימצא כי פצצה שאינה עולה בגדלה על תפוח־זהב יש בה כוח נסתר להחריב גוש שלם של בניינים – לא כי, לרכז את הכוח של אלף טונות קוֹרדיט ולפוצץ עיר במחי אחד? האם לא ייתכן להדריך אפילו חומרי־נפץ מן הטיפוס הקיים הדרכה אוטומאטית במכונות מעופפות על־ידי אלחוט או קרניים אחרות, בלי איש שינהג בהן, במסע בלתי־פוסק כנגד עיר, בית־נשק, מחנה או מספנה של האויב?

אשר לאדי־רעל ולמלחמה הכּימית לכל צורותיה, הרי עד כה נתחבר רק הפרק הראשון בספר נורא. משני צדי הריין ודאי לומדים כל אחת מן הנתיבות החדשות האלו לאבדון, בכל מידת הסבלנות והחכמה המדעית שבן־האדם מוכשר להן. ומדוע יש להניח כי היכולת הזאת תצטמצם רק בתחום הכימיה האנאורגנית? אין ספק שלא בארץ גדולה אחת בלבד עוסקים במעבדות בחקר החוֹלי – בחקר מגפות מוּכנות שיטתית ומשולחות במחשבה תחילה באדם ובהמה. שדפון להשמדת יבולים, אנתראקס לקטילת סוסים ובקר, דֶבר להמאיר לא צבאות בלבד כי אם חבלי־ארץ שלמים – אלה הם הקווים שלפיהם מתקדם המדע הצבאי בלי רתיעה.

כמעט רבע מאת־שנים עבר מאז כתיבת הדברים האלה.

*

טבעי הדבר שבני עם גאה שנוּצח במלחמה יהיו שואפים לחדש את חימושם בהקדם האפשרי. הם לא יכבדו חוזים שנאכפו עליהם בצרתם, אלא אם כן ייאלצו לכך.

… "הַנּוֹחוּת תְּבַטֵּל

נִדְרֵי־מַכְאוֹב, תִּדְחֵם בְּאַף כָּלִיל".

לכן מוטלת על המנצחים האחריות להתמיד את פירוק־נשקו של אויב מוּכה. לתכלית הזאת על המנצחים לנקוט קו כפול. ראשית, עם שיישארו חמושים די־הצורך בעצמם, שוּמה עליהם לאכוף בעירנות ובתוקף בל־ילאוּ את סעיפי החוזה האוסרים על תחיית עצמתו הצבאית של יריבם מלשעבר. שנית, עליהם לשקוד ולהניע את האומה הנבוסה להשלים עם גורלה על־ידי מעשים של נדיבות המכוּונים להשיג את מירב הרווחה בארץ המוּכה, ולעמול בכל האמצעים כדי ליצור בסיס של ידידות־אמת ואינטרסים משותפים, על מנת שההמרץ להזדקק שוב לנשק יפחת וילך בהתמדה. בשנים ההן טבעתי את המימרה, “תיקון העוולות שנעשו למנוצחים צריך לבוא קודם לפירוק־נשקם של המנצחים”. כמו שייראה להבא הרי בריטניה, ארצות־הברית וצרפת נקטו, במידה רבה, את הדרך ההפוכה. וזהו צירו של הסיפור הזה.

*

משימת־נפילים היא להקים צבא המגלם את כלל בניה של אומה חזקה. לפי הצעתו של מר לויד ג’ורג' הגבילו בעלי־הברית המנצחים את הצבא הגרמני לכדי מאה אלף איש, וגיוס־החובה נאסר. לפיכך נעשה כוח זה הגרעין וכוּר־המצרף שמתוכו צריך יהיה לחזור וליצור צבא בן מיליונים, אם תהיה אפשרות לכך. מאת האלפים היו מאה אלף מנהיגים. שעה שתתקבל ההחלטה להרחיב את הצבא יוכלו הטוראים להיעשות סמלים, הסמלים קצינים. בכל זאת לא היתה תכניתו של מר לויד ג’ורג' למניעת חידושו של הצבא הגרמני מיוסדת בטעות. שום פיקוח זר לא יוכל לפקח בעתות שלום על טיבם של מאת האלפים שהורשתה גרמניה להחזיק בצבאה. אבל לא בכך היה עיקר השאלה. שלושה או ארבעה מיליונים חיילים מאוּמנים נחוצים היו רק כדי להחזיק בגבולותיה של גרמניה. הקמת צבא לאומי כולל שיוכל להשתוות עם הצבא הצרפתי, וכל שכן לעלות עליו, הצריכה לא רק את הכנת המנהיגים ואת החייאת הרגימנטים והחטיבות משכּבר אלא גם שירות־חובה לאומי של כל שנתון של גברים המגיעים לגיל הצבא. גייסות מתנדבים, תנועות נוער, הסתעפויות של כוחות המשטרה והז’נדרמריה, איגודים של ותיקי־מלחמה, כל מיני ארגונים בלתי־רשמיים ובלתי־חוקיים בעצם, יוכלו לעשות את שלהם בפרק־הביניים. אבל מבלעדי שירות לאומי כולל לעולם לא ייתכן להקרים בשר וגידים על עצמות השלד.

לפיכך לא היתה שום אפשרות לכך שתיצור גרמניה צבא שיוכל לעמוד בפני הצבא הצרפתי בטרם יופעל גיוס־החובה משך שנים אחדות. זה היה קו שאי־אפשר לעברו בלי הפרה בּוֹטה וגלויה של חוזה־ורסיי. אפשר היה לעשות כל מיני הכנות נסתרות, מחוכמות, מורכבות קודם מעשה, אבל חייב לבוא הרגע שבו צריך יהיה לעבור את הרוּבּיקון ולקרוא תגר על המנצחים. הנה כי כן היה הגיון בעקרונו של מר לויד ג’ורג'. אילו כפו את העקרון הזה בתוקף ובתבונה כי אז לא היה מנגנון־המלחמה הגרמני מתחשל מחדש. גם השנתון הנקרא אל הדגל מדי שנה, עם כל שהיטיבו לאלפו קודם לכן, יהיה עליו להישאר לפחות משך שנתיים ביחידות הרגימנט או ביחידות אחרות, ורק לאחר תקופת אימונים זו אפשר יהיה ליצור ולצבור בהדרגה את העתודות שבלעדיהן לא ייתכן כל צבא מודרני. צרפת, אף שמנין גבריה נידלדל במידה איומה על־ידי המלחמה האחרונה, קיימה בכל זאת שיגרה סדירה ורצופה של הכשרת שנתונים חדשים והעברת החיילים המאומנים לחיל־מילואים, המכיל את כל כוח־האדם הלוחם של האומה. משך חמש־עשרה שנה לא הורשתה גרמניה להקים חיל־מילואים דומה לזה. כל השנים הללו יכול שיהיה הצבא הגרמני זן ומטפח את רוחו ומסורתו הצבאית, אך ייבּצר ממנו אפילו לחלום לצאת כנגד המבנה המבוסס של כוח־האדם החמוש, המאומן והמאורגן, ששפע ונאסף בדרך הטבע מתוך השיטה הצבאית הצרפתית.

*

יוצר גרעינו ומבנהו של הצבא הגרמני לעתיד־לבוא היה הגנרל פון־סקט. עוד ב־1921 היה סקט עסוק בתכנון צבא גרמני במתכונת מלאה, בחשאי ועל גבי הנייר, ומדיין מתוך דרך־ארץ עם ועדת־הפיקוח־הצבאית של בעלי־הברית ביחס לפעולותיו השונות. הביוגרף שלו, הגנרל פון ראבּנאוּ, כתב בימי הנצחונות של 1940: “קשה היה לעשות את המלאכה של 1935־39 אילו היה מרכז המנהיגות בשנים 1920־34 תואֵם לצרכיו של הצבא הקטן”. למשל, החוזה חייב להפחית את קורפוס הקצינים משלושים־וארבעה אלף לארבעת אלפים. השתמשו בכל התחבולות כדי לעבור על הסייג הגורלי הזה, ולמרות מאמצי ועדת־הפיקוח של בעלי־הברית התקדם תהליך תכנוּנו של צבא גרמני מחוּדש. “האויב”, אומר הביוגרף של סקט, “עשה כמיטב יכלתו כדי להרוס את המטה הכללי, ונתמך על־ידי המפלגות המדיניות בגרמניה פנימה. הפיקוח המשותף של בעלי־הברית ניסה, בדין – מנקודת־המבט שלו, לעשות את ההכשרה במטות גבוהים יותר פרימיטיבית עד כדי כך שלא יוכל להיות כל מטה כללי. בדרכים המחוצפות ביותר ניסה האויב לגלות איך מכשירים קציני מטכ”ל, אבל אנחנו הצלחנו שלא לגלות מאומה. לא את השיטה ולא את החומר הנלמד. סקט מעולם לא נכנע, כי אילו נהרס המטה הכללי כי אז קשה היה לכוננו מחדש… אף כי הכרח היה לשבּר את המסגרת. התוך ניצל…" לאמיתו של דבר, במסווה של מחלקות לשיקום, מחקר ותרבות, הוחזקו בברלין כמה אלפי קציני־מטה בבגדים אזרחיים יחד עם עוזריהם, מעמיקים במחשבה על העבר ועל העתיד.

ראבּנאוּ מעיר הערה מאלפת: “מבלעדי סקט לא היה עכשיו (ב־1940) שום מטה כללי במובן הגרמני של המלה, מטה שדורות נחוצים כדי להקימו ואשר אין להשיגו בן־יום, כל כמה שלא יהיו הקצינים מוכשרים וחרוצים. המשכיוּת התפיסה היא הכרח להבטחת המנהיגות במבחנים העצבניים של המציאות. אין די בידיעותיהם וביכלתם של יחידים. במלחמה יש צורך בכושר של רוב, רוב המפותח פיתוח אורגאני, ולכך נחוצות עשרות שנים… על־מנת שלא יהיו גם הגנראלים קטנים בצבא קטן של מאה אלף איש, הכרח היה ליצור מסגרת עיוּנית גדולה. למטרה הזאת הונהגו תרגילים מעשיים או משחקי־מלחמה בקנה־מידה גדול. לא דווקה כדי להכשיר את המטה הכללי, אלא בעיקר כדי ליצור מעמד של מפקדים גבוהים”. הללו יהיו מסוגלים לחשוב מחשבה צבאית במלוא המידה.

סקט עמד על כך שצריך להימנע ממשנות מוטעות, הנובעות מנסיונות אישיים במלחמה הגדולה. לקח אותה מלחמה היה ענין ללימוד שיטתי ויסודי. הונהגו עקרונות חדשים של אימון וקורסים של הדרכה מכל המינים. כל ספרי־ההדרכה הקיימים נכתבו מחדש, לא בשביל הצבא בן מאת האלף כי אם בשביל עצמתו המזוינת של הרייך הגרמני. כדי לבלבל את בעלי־הברית החוקרנים, הודפסו חלקים שלמים מספרי־הדרכה האלה בדפוס מיוחד ופורסמו. ספרי־ההדרכה שנועדו לשימוש עצמי היו סודיים. העקרון הראשי שהוחדר היה הצורך בשיתוף־הפעולה ההדוק ביותר של כל החיילות החיוניים. לא רק השירותים העיקריים – חיל הרגלים, חיל הפרשים הממונע וחיל התותחנים – ישולבו יחד מבּחינה טאקטית, אלא שגם מכונות־יריה, מרגמות, יחידות תת־מקלעים, כלי־נשק אנטי־טנקיים, טייסות־צבא ועוד הרבה סוגי נשק ילוכדו יחד. והיא שעמדה למנהיגי המלחמה הגרמנים בהצלחותיהם הטקטיות במערכות 1939 ו־1940. ב־1924 יכול כבר סקט להרגיש כי כוחו של הצבא הגרמני גדל מעט־מעט מעֵבר לגבול מאת־האלף. “הדבר הזה”, אמר הביוגרף שלו, “הבשיל פריוֹ רק כעבור עשר שנים”. ב־1925 בירך הפילד־מרשל הזקן פון־מאקנזן את סקט על שקידתו בבנין ה“רייכסוור”, והשווה אותו, לא בלי צדק, לאותו שרנהורסט שהכין בסתר את מכּת־הנגד הפרוסית כנגד נפוליאון בשנות כיבוש גרמניה בידי הצרפתים אחרי קרב יינה. “האש משכבר עודה בוערת, והפיקוח של בעלי־הברית לא הכחיד אף אחד מן היסודות בני־הקיים של הכוח הגרמני”.

בקיץ 1926 ניהל סקט את התרגיל הצבאי הגדול ביותר שלו למפקדים בעזרת יחידות קשר ומטה. חיילים לא היו לו, אבל כל הגנרלים, המפקדים וקציני המטכ"ל של הצבא הובאו בסוד חכמת המלחמה ובעיותיה הטכניות הרבות מספור במתכונת של צבא גרמני אשר, בבוא הזמן, יוכל להרים את האומה הגרמנית למדרגתה הקודמת.

כמה שנים נוהגים היו אימונים לזמן קצר של חיילים במספר העולה על המצבות הרשמיות. האנשים האלה היו ידועים בכינוי “שחורים”, זאת אומרת, בלתי־חוקיים. מ־1925 והלאה רוכזו כל עניני ה“שחורים” במיניסטריון הרייכסוור והוחזקו בכספיה של המדינה. תכניתו של המטה הכללי לשנת 1925 להרחבת הצבא ושיפורו מעבר לסייגי החוזים היתה להכפיל, ואחרי־כן לשלש, את שבע האוּגדות (הדיביזיות) החוקיות הקיימות של חיל הרגלים. אבל מטרתו הסופית של סקט היתה ששים ושלוש אוגדות לכל הפחות. מ־1926 היה המכשול העיקרי לתכנון הזה התנגדותה של ממשלת פרוסיה הסוציאליסטית. לאחר זמן התגברו על התנגדות זו. רק באפריל 1933 הוגדל רשמית התקן של הצבא בן מאת האלף, אף כי מזה זמן־מה היה כוחו עולה בתמידוּת מעל למספר זה.

*

בתוך הרצון הטוב והתקוות שלאחר לוֹקרנוֹ קיבלו ממשלות בריטניה וצרפת החלטה מפוקפקת, אף כי לא היתה חסרת־תקנה. הן החליטו להחזיר את ועדת־הפיקוח המשותפת של בעלי־הברית, ולהמירה בשיטה מוסכמת של חקירה מטעם חבר־הלאומים, שתהיה מוכנה להפעלה ברגע שירצה בכך איזה מן הצדדים. לפי הסברה עשוי היה איזה הסדר מסוג זה לשמש השלמה לחוזה לוקרנו. תקוה זו לא נתגשמה. המרשל פוש הודיע כי גרמניה פורקה מנשקה כהלכה; אבל הכרח היה להכיר בכך שפירוק נשקה של אומה בת ששים־וחמישה מיליון אינו יכול להיות תמידי, וכי יש צורך באמצעי־זהירות מסוימים. אף על פי כן הוחזרה ועדת־הפיקוח מגרמניה בינואר 1927. כבר היה ידוע שהגרמנים מרחיבים את פירושו של החוזה בהרבה צורות כמוסות ופחותות ערך, ואין ספק שהיו מעבדים תכניות לשוב ולהיות לאומה צבאית. היו הסתדרויות־צופים, קורפּוס קאדטים, והרבה ארגוני־מתנדבים בלתי־מזוינים של צעירים ושל ותיקי־מלחמה כאחד. אבל אי־אפשר היה לעשות בצבא או בצי שום דבר בקנה־מידה גדול שלא ייראה בעליל. הנהגת שירות־חובה לאומי, הקמת חיל־אוויר צבאי, או בניית אניות־מלחמה למעלה משיעור המותר על פי החוזים, תהיינה בחזקת הפרה גלויה של התחייבויות גרמניה, שאותן אפשר יהיה להעלות בכל עת בחבר־הלאומים, שעתה היתה גרמניה נמנית עליו.

האוויר היה בן־הגדר הרבה פחות. החוזה אסר על חיל אוויר צבאי גרמני, והוא פורק רשמית במאי 1920. בפקודת־הפרידה שלו אמר סקט כי הוא מקווה שיקום שוב וכי בינתיים תוסיף רוחו של החיל לחיות. הוא עודד זאת בכל האמצעים. ראשית־מעשה הקים בתוך מיניסטריון־הרייכסוור קבוצה מיוחדת של קציני חיל־אוויר מנוּסים מלשעבר, שקיומה היה נסתר מעיני ועדת־בעלי־הברית ומוּגן מפני ממשלתו הוא. קבוצה זו הורחבה בהדרגה עד שהיו בתוך המיניסטריון “תאי אוויר” במשרדים או משרדי־הפיקוח השונים, ואנשי צוות־אוויר הוכנסו בהדרגה בכל הקאדרים של הצבא. בראש המחלקה לתעופה האזרחית עמד קצין מנוסה מימות המלחמה, אדם שנתמנה על־ידי סקט, שדאג לכך שהפיקוח על התעופה האזרחית ופיתוחה יהיו חופפים את הצרכים הצבאיים. אנשי הסגל במחלקה זו, וכן גם בתובלה האווירית האזרחית הגרמנית, ובכמה וכמה מיתקני תעופה צבאיים או ימיים מוסווים, היו בחלקם הגדול קציני־טיס לשעבר שלא היתה להם כל ידיעה בתעופה מסחרית.

עוד לפני 1924 הופיעו ברחבי גרמניה ניצנים של רשת שדות־תעופה ובתי־חרושת למטוסים אזרחיים ושל הכשרת טייסים והדרכה בהגנה אנטי־אווירית. הטיסה המסחרית כבר היתה מפותחת במידה מתקבלת על הדעת, למראית־עין, והרבה מאד גרמנים, גברים ונשים כאחד, הומרצו לפתח “תודעה אווירית” על ידי הקמת רשת של מועדוני דאייה. על גבי הנייר נרשמו הגבלות חמורות ביחס למספר אנשי־הסגל המורשים לטוס. אבל את הכללים האלה, וכן כה רבים זולתם, עקף סקט, אשר, בידיעת מיניסטריון התובלה הגרמני, הצליח להקים מסד איתן לתעשיה יעילה ולחיל־אוויר לעתיד לבוא. בהלך־הרוח של 1926 סבורים היו בעלי־הברית כי ישפילו את הגאוה הלאומית הגרמנית אם ירחיקו לכת יותר מדי בבלימת ההפרות הגרמניות האלו, והמנצחים עמדו על הקו העקרוני האוסר על גרמניה להחזיק חיל־אוויר צבאי. התברר שהיה זה קו־גבול מעורפל ומטושטש מאד.

הערמות דומות נהוגות היו בתחום הימיה. על פי חוזה ורסיי הורשתה גרמניה להחזיק רק כוח ימי קטן, שמנין אנשיו לא יעלה על חמישה־עשר אלף. בתחבולות־ערמה הוגדל המספר הכולל הזה. ארגונים ימיים הוכללו בסתר בתוך מיניסטריונים אזרחיים. ביצורי־החוף הצבאיים, בהלגוֹלנד ובמקומות אחרים, לא נהרסו כפי שחייב החוזה, ועד־מהרה קיבלו תותחני־צי גרמניים את הביצורים האלה לידיהם. צוללות נבנו בסתר, וקציניהן ואנשיהן הוכשרו בארצות אחרות. נעשה כל מה שאפשר לקיים את הצי של הקייזר, ולהכין אותו לקראת היום שבו יוכל לשוב ולתפוס את מקומו בגלוי על פני הים.

התקדמות חשובה הושגה גם בעוד כיוון אחד בעל ערך מכריע. הר פון־ראתנאוּ החל, בתקופה שכיהן בתפקיד שר השיקום ב־1919, בקווים הרחבים ביותר בשיקומה של חרושת־המלחמה הגרמנית. “הם הרסו את כלי־הנשק שלכם”, אמר לגנרלים, “אבל בין כה וכה יתיישנו כלי־הנשק האלה עד המלחמה הבאה. המלחמה ההיא תיערך בכלי־נשק חדשים בתכלית, ויתרון גדול יהיה לצבא העמוס פחות חומר מיוּשן”.

בכל זאת התמידו המטות הגרמניים משך כל שנות הפיקוח במאבק להציל כלי־נשק מהשמדה. כל מיני הערמות ומכשולים סיכּלו את עצתה של ועדת־בעלי־הברית. מלאכת ההתחמקות נתארגנה בצורה יסודית. המשטרה הגרמנית, שתחילה הפריעה לרייכסוור בצבירת כלי־נשק, סופה שנעשתה שוּתפת לו. תחת מסווה אזרחי הוקם ארגון שעליו להבטיח עתודות של כלי־נשק וציוד. החל מ־1926 היו לארגון הזה באי־כוח בכל רחבי גרמניה, והיתה רשת של מחסנים מכל הסוגים. בתושיה מרובּה עוד יותר מכך הורכבו מכונות לייצור חמרי־מלחמה לעתיד־לבוא. לצורך הייצור האזרחי הוחזקו מחרטות שהוקמו לצרכי מלחמה ואפשר היה להחזירן לאותו שימוש, והן הוחזקו במספר גדול בהרבה מכפי הדרוש לעבודה מסחרית רגילה. בתי־נשק ממלכתיים שנבנו לצורך המלחמה לא נסגרו בהתאם לחוזה.

הנה כך הופעלה תכנית כללית, שבמסגרתה היו כל בתי־החרושת החדשים, והרבה מן הישנים שנוסדו במלוות־שיקום אמריקאיים ובריטיים, מכוּונים מלכתחילה להתאמה מהירה לייצור מלחמתי. ואפשר לכתוב ספרים שלמים על היסודיוּת והפרטוּת של התכניות הללו. הר ראתנאו נרצה באכזריות ב־1922 על־ידי אגודות־סתר אנטישמיות וטרום־נאציות שעוררו את מטה־שנאתן על היהודי הזה – משרתה הנאמן של גרמניה. כשהגיע הר ברינינג לשלטון ב־1929 המשיך במלאכה בהתלהבות ובהסתר. בעוד שהמנצחים נחים על שפעי־שפעים של ציוד מיושן, נוצר היה אפוא והולך, משנה לשנה, פוטנציאל גרמני עצום של ייצור תחמושת חדשה.

*

קבינט־המלחמה החליט ב־1919 כי במסגרת מסע־החסכון יעבּדו מיניסטריוני השירותים השונים את אומדניהם על יסוד ההנחה ש“הקיסרות הבריטית לא תהיה נתונה בשום מלחמה גדולה משך עשר השנים הבאות, וכי לא יהיה צורך בחיל־משלוח”. ב־1924, כשנעשיתי שר־האוצר, ביקשתי את הועדה־להגנת־הקיסרות לחזור ולעיין בכּלל הזה; אבל לא הוגשו שום המלצות לשינוּיו. ב־1927 הציע משרד־המלחמה שתורחב אותה החלטה, לגבי הצבא בלבד, ויוּתן לה תוקף לעשר שנים “מן התאריך הנוכחי”. הצעה זו אושרה על־ידי הקבינט והועדה־להגנת הקיסרות. הדיון הבא בענין זה התקיים ב־5 ביולי 1928, ואז נתקבלה הצעתי “שהבסיס לאומדנות למיניסטריוני החיילות יישען על ההנחה שלא תהיה כל מלחמה גדולה משך תקופה של עשר שנים, וכי הבסיס הזה יוּסט מיום ליום, אלא שהועדה־להגנת־הקיסרות תבדוק את ההנחה הזאת מדי שנה”. כל מיניסטריון של איזה מן החיילות וכל ממשלה של איזה מן הדומיניונים היו רשאים להעלות את השאלה לדיון, לפי שיקול דעתם.

היו שטענו כי קבלת העקרון הזה הרדימה את מיניסטריוני השירותים הלוחמים ונסכה עליהם הרגשת־שווא של בטחון, שהמחקר הוזנח, וכי שררו רק השקפות קצרות־טווח, בפרט מקום שהיו הדברים כרוכים בהוצאות. עד לזמן שפרשתי מן השׂררה ב־1929 האמנתי כל־כך בקיום השלום בעולם עד שלא ראיתי כל טעם לקבל איזו החלטה חדשה; ולאמיתו של דבר גם לא הוּכח ששגיתי. המלחמה לא פרצה אלא בסתיו 1939. עשר שנים הן פרק־זמן ארוך בעולם־תעתועים זה. כלל־עשר־השנים, על הסטתו מיום ליום, עמד בתקפו עד 1932, ואז, ב־23 במארס, החליטה ממשלתו של מר מקדונלד בצדק כי אפשר להתכונן להסתלק ממנו.

כל העת הזאת היה לבעלי־הברית הכוח, והיתה להם הזכות, למנוע כל חידוש נראה או מוחש בחימושה של גרמניה, וגרמניה ודאי היתה נענית לתביעה מאוחדת חזקה מצד בריטניה, צרפת ואיטליה להתאים את מעשיה למה שמחייבים חוזי־השלום. כשאנו חוזרים וסוקרים את קורות שמונה השנים מ־1930 עד 1938 יכולים אנו לראות מה־רב היה הזמן שעמד לרשותנו. לפחות עד 1934 אפשר היה למנוע את חידוש חימושה של גרמניה מבלי לאבּד אף נפש אחת. לא הזמן הוא שהיה חסר.

 

פרק רביעי: אדולף היטלר    🔗

הקורפורל שנתעוור – הפירר המסכן – הפוּטש במינכן, 1923 – “מלחמתי” – דעותיו של היטלר – היטלר והרייכסוור – הקנוניה של שלייכר – השפעת השוֹאה הכלכלית – הקנצלר בּרינינג – מונרכיה תחוקתית – שוויון בנשק – שלייכר מתערב – נפילתו של בּרינינג

באוקטובר 1918 נתעוור קורפורל גרמני אחד זמנית מגז כלור בהתקפה בריטית סמוך לקוֹמן. בזמן ששכב בבית־החולים בפומראניה באו המפלה והמהפכה על גרמניה. האיש, בנו של פקיד־מכס אוסטרי קטן, חלם בנעוריו להיעשות צייר גדול. כיון שלא הצליח להתקבל לאקדמיה־לאמנות בוינה, חי בעוני באותה בירה ואחרי־כן במינכן. עתים כצבּע ועתים כפועל שכיר־יום ידע עוני ומחסור וקיננה בו תרעומת עזה, ואם גם מסותרת, על שהעולם מונע ממנו הצלחה. הפגעים האלה לא הוליכוהו אל שורות הקומוניסטים. עקב רגש־כבוד מהופּך טיפח במיוחד רגש בלתי־נורמלי של נאמנות לגזע והערצה לוהטת ומיסטית לגרמניה ולעם הגרמני. בהתלהבות נזעק לנשק עם פרוץ המלחמה וארבע שנים שירת ברגימנט באווארי בחזית המערבית. אלו היו קורותיו של אדולף היטלר בראשית ימיו.

שעה ששכב עיור וחסר־ישע בבית־החולים בימות החורף של 1918 דומה היה עליו כי כשלונו האישי מתמזג באסון שבא על העם הגרמני כולו. הלם התבוסה, התמוטטות החוק והסדר, נצחונם של הצרפתים גרמו לו לתוֹרן הגדודי המחלים הזה עינויים שאכלו בו עד מוח־עצמותיו וחוללו אותם כוחות־רוח איומים ונטולי־שיעור העשויים להושיע את האנושות או להביא עליה אבדון. נדמה היה לו שאין לתרץ את מפלתה של גרמניה בתהליכים שבגדר הרגיל. אי־שם היתה בגידה ענקית ומשוּקצת. גלמוד ומכונס לתוך עצמו הגה החייל הקטן ועיין בסיבות האפשריות לאסון, ולא עמדו לו אלא נסיונותיו האישיים המצומצמים להדריכו. בוינה התערב לשעבר בקהלן של קבוצות גרמניות לאומיות קיצוניות, ושם שמע סיפורי־מעשיות על פעולות חתירה אפלות של גזע אחר, גזע אויביו ומנצליו של העולם הנוֹרדי – היהודים. זעמו הפטריוטי הצטרף לקנאתו בעשירים ובמצליחים לכלל משטמה אחת קשה כשאול.

כששוחרר לבסוף, כחולה שאין שׂם לב אליו, מבית־החולים, ועודו לובש את מדיו שעליהם התגאה גאוה דרדקית כמעט, מה היו המראות שחזו עיניו אשר זה־מקרוב נפקחו שוב? נוראים הם פרפוריה של תבוסה. באווירת היאוש והתזזית הבליחו סביבו ברקיה של המהפכה האדומה. מכוניות משורינות התרוצצו בחוצות מינכן והן ממטירות עלונים או כדורים על העוברים־והשבים הנמלטים. חבריו שלו, הנושאים סרטי תגר אדומים על שרוולי מדיהם, היו משמיעים סיסמות של זעם נגד כל מה שנחשב בעיניו עלי אדמות. כמו בחלום נתבהר פתאום הכל. גרמניה נדקרה בגבה והופלה ארצה על־ידי היהודים, על־ידי הספסרים וחורשי־הקנוניות מאחרי החזית, על־ידי הבולשביקים הארורים בקשר־הקושרים הבינלאומי של משכילים יהודים. לנגדו האירה חובתו, להציל את גרמניה מן המאֵרות האלו, לנקום את נקם העוולות שנעשו לה, ולהוליך את גזע־האדונים לקראת ייעודו אשר מוּנה לו מכבר.

קציני הרגימנט שלו, שנחרדו עד מאד לנוכח הלך־הרוח המהפכני והמרדני של אנשיהם, שמחו מאד למצוא לפחות אחד מהם התופס כנראה את העניינים כהלכה. הקורפורל היטלר ביקש להישאר מגויס ומצא תעסוקה כ“קצין השכלה פוליטית” או סוכן. במסווה זה אסף ידיעות על מזימות מרי וחתירה. לא ארכו הימים וקצין־הבטחון שבשבילו עבד אמר לו להשתתף באסיפות של המפלגות הפוליטיות המקומיות לסוגיהן השונים. ערב אחד בספטמבר 1919 הלך הקורפורל לעצרת של מפלגת־הפועלים־הגרמנית בבית־בירה אחד במינכן, ושם שמע בפעם הראשונה אנשים מדברים ברוח דעותיו הכמוּסות אתו נגד היהודים, הספסרים, “פושעי נובמבר” שהכניסו את גרמניה לתהום. ב־16 בספטמבר נכנס למפלגה הזאת, ותוך זמן קצר אחרי־כן, במשולב עם עבודתו הצבאית, קיבל עליו לנהל תעמולה בשבילה. בפברואר 1920 נערכה במינכן האסיפה ההמונית הראשונה של מפלגת־הפועלים־הגרמנית, וכאן חלש אדולף היטלר עצמו על מהלך העניינים ובעשרים־וחמישה סעיפים התוה את תכניתה של המפלגה. עתה נעשה פוליטיקאי. החל מסע התעמולה שלו להצלת האומה. באפריל שוחרר מן הצבא, וגידולה של המפלגה בלע את כל חייו. עד לאמצע השנה הבאה דחק את רגליהם של המנהיגים הראשונים, ובכוח התלהבותו וכשרונו אילץ את חבורת האנשים המהופּנטים לקבל עליהם את שליטתו האישית. הוא כבר היה “הפירר”. עתון כושל אחד, ה“פלקישר בּאוֹבּאכטר”, נקנה על־מנת לשמש כלי מבטאה של המפלגה.

לא ארכו הימים עד שהכירו הקומוניסטים באויבם. הם ניסו לפוצץ את האסיפות של היטלר, ובשלהי 1921 ארגן האיש את היחידות הראשונות של פלוגות־הסער שלו. עד כאן התנהל הכל בחוגים מקומיים בבאוואריה. אבל בתוך סבלות החיים בגרמניה בשנים הראשונות הללו שלאחר המלחמה החלו רבים פה ושם ברחבי הרייך להטות אוזן לבּשׂורה החדשה. זעמה הלוהט של גרמניה כולה על כיבוש חבל־הרוּר בידי הצרפתים ב־1923 הביא למפלגה, שנקראה עתה בשם המפלגה הנציונל־סוציאליסטית, נחשול גדול של תומכים. התמוטטות המארק שַמטה את הקרקע מתחת רגליו של המעמד הבינוני הגרמני, שרבים ממנו נספחו בייאושם למפלגה החדשה ומצאו פורקן ומנוס מענוּתם בשנאה, נקם והתלהבות פטריוטית.

בתחילה הבהיר היטלר כי הדרך לשלטון רצופה תוקפנות ומעשי־אלימות נגד הרפובליקה הויימרית, שקמה מתוך חרפת התבוסה. בנובמבר 1923 כבר היתה סביב הפירר קבוצת אנשים עזי־החלטה, ובתוכם בלטו גרינג, הס, רוזנברג ורם. אנשי־מעש אלה החליטו כי בא הרגע לנסות ולתפוס את השלטון במדינת באוואריה. הגנראל פון־לודנדורף האציל את הפרסטיז’ה הצבאית של שמו על המפעל, וצעד בשורה הראשונה ב “פּוּטש”. לפני המלחמה היו אומרים: “בגרמניה לא תהיה כל מהפכה, כי בגרמניה כל המהפכות אסורות באיסור חמור”. את המימרה הזאת החיו בהזדמנות זו השלטונות המקומיים במינכן. אנשי המשטרה ירו, כשהם מקפידים שלא לפגוע בגנרל, שצעד היישר לתוך שורותיהם ונתקבל ביראת־כבוד. כעשרים מן המפגינים נהרגו; היטלר השתטח ארצה, ובסופו של דבר נמלט עם מנהיגים אחרים ממקום המעשה. באפריל 1924 נדון לארבע שנות מאסר.

אף כי השלטונות הגרמניים שמרו על הסדר, ובית־הדין הגרמני הטיל עונש, רווּחה היתה ברחבי הארץ ההרגשה שכאן גרמנים מכים בעצמם ובשרם וכי הם משחקים את משחקם של הזרים על חשבון בניה הנאמנים ביותר של גרמניה. תקופת מאסרו של היטלר הופחתה מארבע שנים לשלושה־עשר חודש. אולם החדשים האלה במבצר לנדסבּרג הספיקו לו להשלים בקווים כלליים את “מלחמתי”, חיבור על הפילוסופיה הפוליטית שלו, שהוקדש לחללי ה“פּוּטש” האחרון. כשהגיע לבסוף לשלטון לא היה שום ספר הראוי יותר לעיון מדוקדק מצד המושלים, הפוליטיים והצבאיים, במעצמות הברית. הכל היה שם – התכנית לתחיית גרמניה; הטכניקה של תעמולה מפלגתית; התכנית למלחמה במארקסיזם; התפיסה של מדינה נציונל־סוציאליסטית; העמדה היאותה לגרמניה בראש העולם. כאן היה הקוראן החדש של אמונה ומלחמה: מעורפל, מפוטפט, נטול־צורה, אבל הרה־עתידות.

עיקרו של “מלחמתי” הוא פשוט. האדם הוא חי לוחם, לפיכך האומה שהיא ציבור של לוחמים, היא יחידה לוחמת. כל גוף חי החדל מהילחם לקיומו דינו נחרץ לחדלון. ארץ או גזע הפוסקים מהילחם, גם הם נדונים לחדלון באותה מידה. כושר הלחימה של גזע תלוי בטהרתו. מכאן הצורך לפטור אותו מזיהומים זרים. הגזע היהודי, משום האוניברסליוּת שלו, הוא בהכרח פאציפיסטי ובינלאומי. הפאציפיזם הוא הגדול שבכל החטאים; כי פירושו הוא כניעת הגזע במלחמתו על הקיום. ראש חובתה של כל ארץ הוא אפוא “ללאוֹם” את ההמונים; תבונתו של היחיד איננה בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה; הסגולות העיקריות הן רצון ועוז־החלטה. היחיד שנולד לפקד חשוב יותר מאלפים אין מספר של אנשים בעלי טבע של כפיפוּת. רק הכוח הגס יכול להבטיח את קיומו של הגזע; מכאן הצורך בדפוסים צבאיים. הגזע חייב להילחם; גזע השוקט על שמריו חייב להחליד ולעבור מן העולם. אילו התאחד הגזע הגרמני מבעוד עת, כי אז כבר היה אדוניו של כדור־הארץ. הרייך החדש חייב לפרושׂ חסותו על כל היסודות הגרמניים הפזורים באירופה. גזע שנחל מפלה יכול להיושע על־ידי שישיב לעצמו את בטחונו־העצמי. על הכל יש ללמד את הצבא להאמין שהוא בלתי־מנוצח. על־מנת שתשוב האומה הגרמנית לאיתנה חייב העם להשתכנע בכך כי אפשר לשוב ולהשיג את החירות בכוח הנשק. העקרון האריסטוקרטי הוא נכון ביסודו. האינטלקטוּאליזם איננו רצוי. מטרתו הסופית של החינוך היא ליצור אדם גרמני שאפשר להפכו לחייל לאחר הכשרה מועטה ביותר. אי־אפשר היה להעלות על הדעת את התהפוכות הגדולות ביותר בהיסטוריה לולא הכוח המניע של יצרים קנאיים והיסטריים ומבלעדיו. אין להשיג מאומה במידות הבורגניות הטובות של שקט וסדר. העולם הולך עתה לקראת תהפוכה כזאת, ועל המדינה הגרמנית החדשה לדאוג לכך שיהיה הגזע מוכן להכרעה האחרונה והגדולה ביותר על האדמה הזאת.

מדיניות־החוץ יכולה להיות חסרת־רתיעה. אין זה תפקידה של הדיפלומטיה להניח לאומה שתטבע טביעת־גיבורים, אלא לדאוג לכך שתוכל להצליח ולהתקיים. אנגליה ואיטליה הן שתי בעלות־הברית האפשריות היחידות לגרמניה. שום ארץ לא תבוא בברית עם מדינה פאציפיסטית פחדנית המנוהלת על־ידי דמוקרטים ומארקסיסטים. כל זמן שלא תדאג גרמניה לעצמה לא ידאג לה איש. אין היא יכולה לחזור ולקבל את מחוזותיה האבודים על־ידי קריאות חגיגיות לשמיים או על־ידי תקוות חסוּדות בחבר־הלאומים, אלא אך ורק בכוח הנשק. אַל לגרמניה לחזור על המשגה של מלחמה נגד כל אויביה בבת־אחת. עליה לבור את המסוכן ביותר ולהתקיפו בכל כוחותיה. העולם יחדל מהיות אנטי־גרמני רק כשתחזיר גרמניה לעצמה את שוויון זכויותיה ותשוב לתפוס את מקומה תחת השמש. אין מקום לשום רגשנות ביחס למדיניות־החוץ של גרמניה. להתקיף את צרפת מטעמים רגשניים בלבד, זאת תהיה איולת. הדבר הנחוץ לגרמניה הוא הגדלת שטחה באירופה. המדיניוּת הקולוניאלית של גרמניה מלפני המלחמה היתה משגה ויש לחדול ממנה. על גרמניה לתור אחרי התפשטות ברוסיה ובמיוחד במדינות הבּלטיות. אין לסבול שום ברית עם רוסיה. מלחמה עם רוסיה נגד המערב תהיה בבחינת פשע פלילי, כי מטרתם של הסובייטים היא נצחון היהדות הבינלאומית.

אלה “עמודי השהם” של מדיניוּתו.

*

המנצחים כמעט לא הבחינו במאבקיו המתמידים ובעלייתו המודרגת של אדולף היטלר לדרגת דמות לאומית, הואיל וצרותיהם והסכסוכים המפלגתיים שלהם עצמם העיקו עליהם והציקום די והותר. עבר פרק־זמן ממושך עד שתפסה לה התנועה הנציונל־סוציאליסטית, או “המפלגה הנאצית”, כפי שהחלה להתקרא, שליטה כה חזקה על המוני הגרמנים, על הכוחות המזוינים, על המנגנון הממלכתי ובקרב חרשתנים שנתייראו, לא בלי יסוד, מפני הקומוניזם, עד שהיתה בחיים הגרמניים לכוח שהעולם כולו אנוס לתת דעתו עליו. כאשר שוחרר היטלר מן המאסר בתום 1924 אמר שחמש שנים תידרשנה לו כדי לארגן את תנועתו מחדש.

*

אחת התקנות הדמוקרטיות בתחוקה הויימרית חייבה בחירות דו־שנתיות לרייכסטאג. התקוה היתה שתקנה זו תבטיח לעם הגרמני פיקוח שלם ומתמיד על הפרלמנט שלו. למעשה היה פירוש הדבר, כמובן, רק זה שהעם היה חי באווירה תמידית של התרגשות פוליטית קדחתנית ומלחמת־בחירות בלתי־פוסקת. מתוך כך יש בידינו תמונה מדויקת מהתקדמותם של היטלר ותורתו. ב־1928 היו לו רק שנים־עשר מקומות ברייכסטאג. ב־1930 היו אלה ל־107; ב־1932, 230. לעת הזאת כבר העמיקו שיטתה של המפלגה הנציונל־סוציאליסטית וארגוניה השונים לחדור בכל המבנה של גרמניה, והטלת אימה מכל הסוגים ועלבונות ומעשי אכזריות נגד היהודים לא ידעו מעצור.

בתיאור זה אין צורך לעקוב משנה לשנה אחר ההתפתחות המורכבת והנוראה הזו, על כל להט־היצרים ומעשי הנבלה שבה, ועל כל מעלותיה ומורדותיה. אור השמש החיור של לוקרנו האיר זמן־מה על גיא־החזיון. הוצאת המלוות האמריקאיים הנדיבים השרתה הרגשה של רווחה חוזרת. המרשל הינדנבורג היה נשיא על המדינה הגרמנית; ושטרזמן היה שר־החוץ שלו. הרוב המהוגן והיציב של העם הגרמני, מתוך האהבה הנטועה בו למרוּת מוצקה ואומרת־מלכות, דבק בו עד נשימת אפּיו האחרונה. אבל עוד גורמים אדירי־כוח פעילים היו גם הם באומה הנבוכה, שהרפובליקה הויימרית לא יכלה לתת לה שום הרגשה של בטחון ושום סיפּוק שבתפארת לאומית או נקמה לאומית.

מאחרי הציפּוי של ממשלות רפובליקאיות ומוסדות דמוקרטיים, שנכפו על־ידי המנצחים וגוֹאלו בחותם המפלה, היה המטה הכללי של הרייכסוור הכוח הפוליטי הממשי בגרמניה והמבנה הקיים־ועומד של האומה בשנים שלאחר המלחמה. אנשי המטה הכללי הם שהעלו והורידו נשיאים וקבינטים. במרשל הינדנבורג מצאו להם סמל לכוחם ולרצונם. אבל הינדנבורג היה ב־1930 בן שמונים־ושלוש. מן הזמן הזה והלאה ירדו והלכו בתמידות חוֹסן אפיו ותפיסתו השכלית. הוא נעשה בעל־משפטים־קדומים, נוהג־שרירוּת ובלה מזוֹקן יותר ויותר. צלם כביר עשו ממנו במלחמה, ופטריוטים יכלו להראות את הערצתם על־ידי תשלום מחירה של תקיעת מסמר בצלם. דבר זה מיטיב להמחיש מה נהיה האיש הזה לעת־הזאת –“ענק העץ”. זה זמן־מה ברור היה לגנרלים שצריך יהיה למצוא יורש מניח את הדעת למרשל הישיש. אולם בעצם החיפוש אחר האיש החדש חלו גידולה והתעצמותה הנסערת של התנועה הנציונל־סוציאליסטית. אחרי כשלונו של הפּוטש של 1923 במינכן דגל היטלר בתכנית של פעולה חוקית בתכלית בתוך מסגרתה של הרפובליקה הויימרית. אף על פי כן עודד ותכנן בתוך כך את הרחבת החטיבות הצבאיות והצבאיות־למחצה של המפלגה הנאצית. מתוך התחלות קטנות מאד גדלו הס.א., פלוגות־הסער או “החולצות החומות”, על גרעינן הממושמע הקטן, הס.ס., במספר ובעצמה עד כדי כך שהרייכסוור ראה מתוך חרדה עזה את פעולותיהן ואת כוחן הפוטנציאלי.

בראש היחידות של פלוגות־הסער עמד הרפתקן גרמני אחד, אֶרנסט רם, עמיתו וידידו הקרוב של היטלר משך כל שנות המאבק. רם, ראש המטה של הס.א., היה אדם שהוכיח את כשרונו ואת אומץ־לבו, אבל שאיפתו האישית משלה בו והוא היה מושחת מבחינה מינית. חטאיו לא שמשו סייג לשיתוף־הפעולה של היטלר אתו בדרך היגעה והמסוכנת לשלטון. פלוגות־הסער בלעו, כמו שמתלונן בּרינינג, את רוב היחידות הגרמניות הלאומניות הנושנות, דוגמת “הפלוגות החפשיות” שנלחמו בארצות הבּלטיות ובפולין נגד הבולשביקים בשנות ה־20, וכן את ארגון ותיקי־המלחמה של קובעי־הפלדה (שטאלהלם).

אנשי הרייכסוור, כיון שהגו היטב־היטב בזרמים השוֹצפים באומה, השתכנעו באי־רצון רב כי, בתורת קסטה צבאית וארגון צבאי המנוגד לתנועה הנאצית, לא יוכלו עוד להחזיק לאורך־ימים בשלטון על גרמניה. שתי הסייעות היו משוּתפות בהחלטתן להרים את גרמניה מן התהום ולנקום את נקמת מפלתה; אבל בעוד אשר הרייכסוור ייצג את המבנה המסודר של קיסרות הקייזר, ונתן מחסה למעמדות הפיאודליים האציליים, בעלי הקרקעות והאמידים בחברה הגרמנית, הנה הס.א. נעשו במידה רבה תנועה מהפכנית השואבת עוז ותעצומות ממורת־הרוח של חתרנים חמי־מזג או מרי־נפש ומיאושם של אנשים שנהרסו ממעמדם. הם נבדלו מן הבּולשביקים שעליהם קטרגו לא יותר משנבדל הקוטב הצפוני מן הדרומי.

ריב עם המפלגה הנאצית היה לגבי הרייכסוור כקריעת האומה הנבוסה לקרעים. ב־1931 ו־1932 נדמה היה לראשי הצבא כי שוּמה עליהם, למענם ולמען המולדת, לעשות אגודה אחת עם האנשים שבענייני פנים הם מתנגדים להם מלוא הנוקשוּת והחוּמרה שבנפש הגרמנית. היטלר מצדו, אף כי מוכן היה להשתמש בכל איל־ברזל כדי להתפרץ אל מצודות השלטון, תמיד היתה לנגד עיניו המנהיגוּת של גרמניה הגדולה והמזהירה, אשר לה היו נתונות הערצתו ונאמנותו בשנות בחוּרותיו. התנאים לברית בינו לבין הרייכסוור קיימים היו אפוא וטבעיים משני הצדדים. ראשי הצבא תפסו מעט־מעט כי כוחה של המפלגה הנאצית באומה גדול כדי כך שהיטלר הוא היורש האפשרי היחיד להינדנבורג. היטלר מצדו ידע כי ברית עם העילית השולטת ברייכסוור היא תנאי הכרחי לגישום תכניתו להחייאת גרמניה. העיסקה נעשתה, ומנהיגי הצבא הגרמני החלו לשכנע את הינדנבורג שיראה בהיטלר קנצלר של הרייך לעתיד לבוא. הנה כי כן, על־ידי שהסכים לבלום את פעולות החולצות החומות, ולכוֹף אותן למטה הכללי, ובסופו של דבר – אם לא יהיה מנוס מזאת – אף לחסל אותן, זכה היטלר בנאמנות הכוחות השליטים בגרמניה, בשׂררה שלטונית רשמית, ובתשובת ראשותה של המדינה הגרמנית לידי בעליה, למראית־עין. אכן, הקורפורל הרחיק לכת.

*

אולם היה עוד סיבוך פנימי נוסף. אם המפתח לכל צירוף־על של כוחות גרמניים פנימיים היה המטה הכללי של הצבא, הרי היו כמה ידיים שלוחות לתפוס במפתח הזה. לגנרל קוּרט פון־שלייכר היתה בזמן הזה השפעה כמוסה ולפעמים מכרעת. הוא היה הרב והמורה הפוליטי של החוג הצבאי המסויג והשליט־בכוח. כל החוגים והסייעות הגו אליו מידה של אי־אמון, וראו בו סוכן פוליטי זריז ומועיל שברשותו הרבה ידיעות שהן מחוץ לספרי־ההדרכה של המטה הכללי, אשר ברגיל אינן מגיעות לחיילים. שלייכר נשתכנע מכבר בחשיבותה של התנועה הנאצית ובצורך לשים לה מחסום ולפקח עליה. מצד שני ראה כי פרץ־ההמונים האיום הזה, על צבא ה“ס.א.” הפרטי שלו הגדל בתמידות, הוא כלי־נשק אשר אם חבריו מן המטה הכללי ישתמשו בו כהלכה יוכל לשוב ולבסס את גדולתה של גרמניה, ואולי אפילו לכוֹנן את גדולתו שלו. מתוך כוונה זו החל שלייכר במרוצת 1931 לקשור בסתר קנוניות עם רם, ראש־המטה של פלוגות־הסער הנאציות. ככה התנהל תהליך כפול בעל משמעות ממדרגה ראשונה: אנשי המטה הכללי היו עושים את סידוריהם עם היטלר, ושלייכר בתוכם היה עוסק בקנוניה האישית שלו עם ראש עוזריו של היטלר ויריבו־בכוח, רם. קשריו של שלייכר אל היסוד המהפכני שבמפלגה הנאצית, ובפרט אל רם, נמשכו עד שהומתו גם הוא וגם רם מקץ שלוש שנים בפקודתו של היטלר. דבר זה ודאי שפישט את המצב המדיני, וכן גם את מצבם של הנשארים בחיים.

*

בינתיים והשואה הכלכלית פגעה גם בגרמניה. נוכח התחייבויות גדלות והולכות מבּית, סירבו הבּנקים של ארצות־הברית להגדיל את המלוות הפזיזים שלהם לגרמניה. סירוב זה הביא לידי סגירת בתי־חרושת מרובים ולידי חורבנם הפתאומי של הרבה מפעלים שעליהם נתבססה תחייתה של גרמניה בדרכי שלום. האבטלה עלתה בגרמניה לכדי 2,300,000 מחוסרי־עבודה בחורף של 1930. באותו זמן נכנסו תשלומי הפיצויים לשלב חדש. משך שלוש השנים הקודמות ניהל הנציב האמריקאי, מר יאנג, את התקציבים הגרמניים ופיקח עליהם וגבה את התשלומים הגדולים שנדרשו על־ידי בעלי־הברית, כולל התשלומים לבריטניה, שאותם העברתי אוטומטית לאוצר של ארצות־הברית. ודאי היה ששיטה זו לא תוכל להאריך ימים. עוד בקיץ 1929 עיבּד מר יאנג, הציע והעלה לדיון בפאריז תכנית חשובה להמתקת הדין, אשר לא די שקבעה מועד סופי לתקופת תשלומי הפיצויים אלא גם שחררה הן את הרייכסבּנק הן את מסילות־הברזל של גרמניה מפיקוחם של בעלי־הברית, וביטלה את ועדת־הפיצויים והמירתה בבנק־סילוקים־בינלאומיים. היטלר והתנועה הנציונל־סוציאליסטית שלו עשו יד אחת עם האינטרסים העסקיים והמסחריים שיוצגו, ובמידה ידועה הונהגו, על־ידי דמותו הלוחמנית והחולפת של איל־הכספים הוּגנבּרג. החל מסע־תעמולה חסר־שחר אך פראי נגד ההקלה הזאת המרחיקה לכת והנדיבה שהציעו בעלי־הברית. במאמץ עליון הצליחה ממשלת גרמניה להשיג את הסכמת הרייכסטאג ל“תכנית יאנג” ברוב של לא יותר מ־224 נגד 206. שטרזמן, שר־החוץ, שעתה היה איש גוסס, זכה בהצלחתו האחרונה בהסכם לפינוי הגמור של חבל־הריין מצבאות הברית, זמן רב לפני המועד שחייב החוזה.

אבל המוני הגרמנים אדישים היו במידה מרובה לויתורים הבולטים של המנצחים. קודם לכן, או בתנאים נאים יותר, היו ויתורים אלה מועלים על נס בחינת צעדים גדולים בנתיב ההתפייסות והשיבה לשלום־אמת. אבל עתה היה פחד האבטלה פחדם המתמיד והמקדיר־כל של המוני הגרמנים. המעמד הבינוני כבר נהרס ממעמדו ונדחף לדרכים קיצוניות עקב הבריחה מן המארק. הלחץ הכלכלי הבינלאומי חתר תחת עמדתו הפוליטית הפנימית של שטרזמן, וההתקפות הנזעמות מצד הנאצים של היטלר ועתודי־הרכוש של הוגנברג הביאו לידי מיגורו. ב־28 במרס 1930 נעשה ברינינג, מנהיג מפלגת־המרכז הקתולית, קנצלר של גרמניה.

*

ברינינג היה קתולי מווסטפאליה ופטריוט, השוקד לחדש את גרמניה הקודמת בלבוש דמוקרטי מודרני. הוא שקד בהתמדה על התכנית של הכנת בתי־חרושת למלחמה, שאותה עיבּד הר ראתנאו לפני הרצחו. כן היה עליו לעמול ליציבוּת ממונית בתוך תוהו־ובוהו גובר והולך. תכניתו לקימוצים ולקיצוץ בפקידות הממשלתית ובמשכרתה לא היתה מקובּלת על הבריות. נחשולי השנאה נחמרו יותר ויותר. בתמיכתו של הנשיא הינדנבורג פיזר ברינינג את הרייכסטאג העוין, והבחירות של 1930 השאירו לו רוב. הוא עשה עתה את המאמץ האחרון לגייס את מה שנותר מגרמניה הישנה נגד ההסתה הלאומנית המתגעשת, האלימה והשפלה. לצורך כך היה עליו להבטיח תחילה את בחירתו של הינדנבורג מחדש לנשיא. הקנצלר ברינינג נשא עיניו לפתרון חדש אבל מובן־מעצמו. הוא ראה סיכוי לשלומה, בטחונה וגדולתה של גרמניה רק בהשבת הקיסר אל כסאו. האם יוכל, אפוא, להניע את המרשל הינדנבורג הישיש, אם וכאשר ייבחר מחדש, לפעול בתקופת כהונתו האחרונה כעוצר בשמה של המונרכיה שתוחזר על כּנה במותו? אילו הוגשמה מדיניות זו כי אז היתה ממלאת את החלל אשר ברוּמה של האומה הגרמנית, זה החלל שעתה ברור היה כי היטלר מפלס אליו את דרכו. זאת היתה הדרך הנכונה בכל המסיבות. אבל איך יכול ברינינג להוליך בה את גרמניה? היסוד השמרני, שהיה נסחף והולך אל היטלר, אפשר שהיה מתעשת עם השבת הקייזר וילהלם אל כסאו; אבל לא הסוציאל־דמוקרטים ולא כוחות האיגודים המקצועיים לא היו מוכנים לסבול את שיבתו של הקייזר הזקן או של יורש־העצר. תכניתו של ברינינג לא היתה לחזור וליצור רייך שני. הוא התאוה למונרכיה תחוקתית על פי דוגמתה של אנגליה. הוא קיוה שאחד מבניו של יורש־העצר אולי יהיה מועמד מתאים.

בנובמבר 1931 גילה את תכניותיו להינדנבורג, שבּו היה הכל תלוי. תגובתו של המרשל הישיש היתה נמרצת ומיוחדת־במינה בעת־ובעונה־אחת: היא היתה נדהמת ועוינת. הוא אמר שהוא רואה עצמו אך ורק כשומר־פקדון לגבי הקייזר. כל פתרון אחר הוא עלבון לכבודו הצבאי. התפיסה המונרכית. שבה היה דבק, אינה יכולה להתיישב עם בחירה וברירה בין נסיכים מבית המלוכה. אין להפר את עקרון הלגיטימיוּת. בינתיים, הואיל וגרמניה לא תהיה מוכנה להשלים עם חזירתו של הקייזר, לא נותר אלא הוא עצמו, הינדנבורג. על כך עמד. הוא לא ייאות לשום פשרה! “J’y suis, j’y reste” ברינינג התווכח בהתלהבות ואולי באריכות־יתר עם הלוחם הזקן. הקנצלר העלה נימוקים חזקים. אם לא יקבל הינדנבורג את הפתרון המונרכי הזה, עם כל היותו חורג מן המקובל, תבוא בהכרח רודנוּת נאצית מהפכנית. לא הושג הסכם. אבל בין אם יוכל ברינינג לשכנע את הינדנבורג ובין אם לא יוכל, חובה היתה עליו להשיג את בחירתו מחדש לכס הנשיאות, על־מנת לעכב לפחות את התמוטטותה הפוליטית המיידית של המדינה הגרמנית. בשלב הראשון זכתה תכניתו של ברינינג להצלחה. בבחירות הנשיא שנערכו במארס 1932 נבחר הינדנבורג מחדש, וזכה לרוב על מתחריו, היטלר והקומוניסט תלמאן. עתה צריך היה לטפל גם במצב הכלכלי בגרמניה גם ביחסיה עם אירופה. ועידת פירוק־הנשק היתה יושבת בז’נבה. והיטלר עשה חיל במסע־תעמולה רועש נגד השפלותיה של גרמניה עקב חוזה ורסיי.

מתוך עיון מדוקדק עיבד ברינינג תכנית מרחיקת־לכת לרביזיה של החוזה; ובאפריל 1932 הלך לז’נבה וזכה לקבלת־פנים נוחה־להפתיע. בשיחות בינו לבין מקדונלד סטימסון ונורמן דייויס דומה היה כי ייתכן להגיע לכלל הסכם. הבסיס המופלא להסכם זה היה העקרון, הנתון לכמה וכמה פירושי הסתייגות, של “שוויון בנשק” בין גרמניה לצרפת. אכן, מפתיע הדבר, כמו שיוּסבר מתוך הפרקים הבאים, שיכול היה אדם שפוי בדעתו לדמות בנפשו כי ייתכן לבנות את השלום על יסודות כאלה. אם יוותרו המנצחים בנקודה החיונית הזאת, אפשר גם אפשר שייחלץ ברינינג ממצוקתו; ואז יהיה הצעד הבא – והמחוכם – ביטולם של תשלומי הפיצויים למען תחייתה של אירופה. הסדר מעין זה ודאי שהיה מעניק לברינינג עצמו מעמד של מנצח.

נורמן דייויס, השגריר הנודד האמריקאי, טילפן אל ראש ממשלת צרפת, טרדייה, שיבוא מיד מפאריז לז’נבה. אבל לרוע־מזלו של ברינינג הגיעו אל טרדייה ידיעות אחרות. שלייכר “בחש” בברלין, ועתה־זה הזהיר את השגריר הצרפתי שאין לשאת ולתת עם ברינינג משום שנפילתו קרובה לבוא. אפשר גם שטרדייה חשש למעמדה הצבאי של צרפת במסגרת הנוסחה של “שוויון בנשק”. מכל מקום לא בא טרדייה לז’נבה, וב־1 במאי חזר ברינינג לברלין. אסון היה זה בשבילו שבּא בידיים ריקות ברגע שכזה. היה צורך באמצעים נועזים ואפילו נואשים על־מנת לטפל בהתמוטטות הכלכלית הצפויה לבוא בתוך גרמניה. אותה ממשלה בלתי־אהודה של ברינינג לא היה בה הכוח הנחוץ לאמצעים אלה. הוא החזיק מעמד משך חודש מאי, ובינתיים הוחלף טרדייה, בחליפותיה ותמורותיה של הפוליטיקה הפרלמנטרית הצרפתית, על־ידי מר הריוֹ.

ראש הממשלה החדש של צרפת הצהיר על נכונותו לדון בנוסחות שהושגו בשיחות ז’נבה. מר נורמן דייויס קיבל הוראות להמריץ את הקנצלר הגרמני לבוא לז’נבה בלי שום דיחוי. ברינינג קיבל את ההודעה הזאת בהשכמת ה־30 במאי. אבל בינתיים חזקה השפעתו של שלייכר. הינדנבורג כבר נתרצה לפטר את הקנצלר. במהלך אותו בוקר עצמו, לאחר שהגיעה אל ברינינג ההזמנה האמריקאית, על כל התקוה וקוצר־הבּינה שבה, נודע לו כי גורלו נחתם, ולעת הצהריים התפטר בעצמו כדי שלא ידיחוהו בפועל־ממש. ככה הגיעה אל קצה הממשלה האחרונה בגרמניה שלאחר המלחמה שעשויה היתה להוליך את הגרמנים במעגלות תחוקה יציבה ובת־תרבות ולפתוח להם אפיקי־שלום של מגע־ומשא עם שכניהם. לולא הקנוניה של שלייכר וההשהייה מצדו של טרדייה ודאי היו ההצעות שהציעו בעלי־הברית לברינינג מצילות אותו. לאחר־מכן צריך היה לדון בהצעות האלו עם משטר אחר ואיש אחר.

 

פרק חמישי: שנות הארבה²    🔗

הקואליציה מקדונלד–בולדווין – ההתמוטטות בהודו – גרמניה כולה כמרקחה – הינדנבורג והיטלר – שלייכר אינו מצליח כ“פקק” – היטלר נעשה קנצלר – שריפת הרייכסטאג, 27 בפברואר 1933 – היטלר זוכה לרוב בבחירות – האדון החדש – פירוק נשק איכותי – 1932 בגרמניה – אומדנות־התעופה הבריטיות לשנת 1933 – שוויון־המעמד בחימוש – “תוכנית מקדונלד” – “תודה לאֵל על הצבא הצרפתי” – היטלר עוזב את חבר־הלאומים – הרפתקה בניו־יורק – מנוחה בצ’ארטוול – ידידים חכמים – שדה הקרב של מרלבּוֹרוֹ – פּוּצי – עמדתה של המפלגה השמרנית – הסכנות במזרח הרחוק – יאפאן מתקיפה את סין – אחריות

הממשלה הבריטית שקמה כתוצאה מן הבחירות הכלליות של 1931 היתה למראית עין אחת הממשלות החזקות ביותר, ולמעשה אחת החלשות ביותר, בקורותיה של בריטניה. מר רמזי מקדונלד ניתק עצמו, תוך מרירות גדולה ביותר משני הצדדים, מן המפלגה הסוציאליסטית, שהקמתה היתה מפעל־חייו. מכאן והלאה ישב סר וזעֵף בראשה של ממשלה, שאם גם להלכה היתה לאומית הנה למעשה היתה שמרנית ברובּה המכריע. מר בולדווין העדיף את ממשוּת השלטון על מראיתו, ומלך בשוּבה ונחת מאחרי הקלעים. במשרד־החוץ ישב סיר ג’ון סיימון, אחד ממנהיגי האגף הליבּראלי בממשלה. את עיקר מלאכתה של הממשלה מבית עשה מר נוויל צ’מברליין, שכעבור זמן לא רב ירש את מר סנאוּדן בתפקיד שר־האוצר. בראש מפלגת הלייבּור, שגוּנתה על כשלונה במשבר הממוני והוּכתה מכה רבה בקלפי, עמד הפאציפיסט הקיצוני מר ג’ורג' לנסבּורי. משך תקופת כהונתה של ממשלה זו, שאָרכה כמעט חמש שנים, מינואר 1931 עד נובמבר 1935, השתנה כל המצב ביבשת־אירופה מן הקצה אל הקצה.

*

אך נתכנס הפרלמנט החדש לישיבתו הראשונה דרשה הממשלה הצבעת־אמון על מדיניותה ההודית. כאן הגשתי הצעת־תיקון בזו הלשון:

בתנאי ששום דבר במדיניות האמוּרה לא יחייב את הבית הזה לכונן בהודו תחוקת דומיניון כהגדרת אמנת־וסטמינסטר… וששום שאלה של ממשל־עצמי בהודו בשלב זה לא תפגע באחריותו הסופית של הפרלמנט לשלום, לסדר ולממשל הטוב בקיסרות של הודו.

בהזדמנות זו נאמתי משך שעה וחצי, והקשיבו לי רוב־קשב. אולם בענין זה, כמו אחר־כך בענייני ההגנה, לא היה אדם יכול לשנות מאומה באמרי־פיו. גם בדרך המזרחית המשנית הזאת באנו עתה על גמולנו האיום בטבח מאות אלפים אנשים עניים שלא ביקשו אלא להשׂתכּר למחייתם בתנאים של שלום וצדק. ערבתי את לבי להגיד לצירי הפרלמנט הנבערים מאנשי כל המפלגות:

עם התמוטט השלטון הבריטי לזמן־מה, מתלבּים רגשי המשטמה הנושנים בין המוסלמים להינדוסים ולובשים משנה־חיוּת ומשנה־רשעוּת. לא קל לנו לצייר לעצמנו מה טיבם של רגשי המשטמה האלה. יש בהודו המוני־המונים של שכנים, אנשים שדרו כל ימי חייהם מתוך קירבה גדולה ביותר, וכאשר היצרים האלה תוקפים ומשתלטים עליהם הריהם עשויים לקרוע כדג איש את רעהו, גברים, נשים וטף, במו־אצבעותיהם. זה מאה שנים לא היו היחסים בין המושלמים להינדוסים מורעלים ככל שהנם מאז נתעוררה הסברה שאנגליה מקפחת את שליטתה ושהיא נכונה להסתלק אם יצוו עליה זאת.

תמכו בנו רק מעט יותר מארבעים ציר כנגד כל שלוש המפלגות בבית־הנבחרים. זאת יש לציין בחינת ציון־דרך עגום בנתיב היורד מטה.

*

בינתיים היתה גרמניה כולה כמרקחה ומאורעות גדולים הבשילו.

הרבה דברים אירעו בשנה שבאה לאחר נפילת הקבינט של ברינינג במאי 1932. פּאפּן והגנרל הפוליטי, שלייכר, ניסו עד כה לשלוט על גרמניה בערמה ובנכלים. עתה עבר הזמן לכך. פּאפּן, שנעשה קנצלר אחרי ברינינג, קיוה למשול בתמיכת פמליתו של הנשיא הינדנבורג והקבוצה הלאומנית הקיצונית ברייכסטאג. ב־20 ביולי נעשה צעד מכריע. הממשלה הסוציאליסטית בפרוסיה הוּדחה מכהונתה בחוזק־יד. כשאמר ראש ממשלת פרוסיה שייכנע רק לכוח־הזרוע, שאלו אותו: “כמה כוח אתה דורש?” אחרי כן נשאוהו מעל מושבו, אבל מתחרהו של פּאפּן היה צמא לשלטון. לפי חישוביו של שלייכר היה המכשיר לכך טמון בכוחות האפלים החבויים המתפרצים לתוך הפוליטיקה הגרמנית מאחרי עצמתו ושמו העולים של אדולף היטלר. הוא קיוה שיעשה את התנועה ההיטלראית לשפחה צייתנית של הרייכסוור, ובדרך כך יזכה הוא עצמו בשליטה על השנים. הקשרים בין שלייכר לרם, מנהיג פלוגות הסער הנאציות, שהחלו ב־1931, התרחבו בשנה שלאחר־מכן לכדי יחסים מוגדרים יותר בין שלייכר להיטלר עצמו. דומה היה כי רק פּאפּן והאמון שהינדנבורג נותן בו גודרים את הדרך לשלטון בפני שני האנשים.

באוגוסט 1932 בא היטלר לברלין לפי הזמנה פרטית מן הנשיא. דומה היה כי קרוב הרגע לצעוד צעד קדימה. שלושה־עשר מיליון בוחרים גרמנים עמדו מאחרי הפירר. חלק עיקרי בשלטון ודאי יקום לו לנחלה אם אך ישלח ידו. עתה היה מצבו דומה מעט לזה של מוסוליני ערב המסע על רומא. אבל פּאפּן לא נתן דעתו על ההיסטוריה האיטלקית של השנים האחרונות. הוא נשען על תמיכתו של הינדנבורג ולא היתה לו שום כוונה להתפטר. המרשל הזקן ראה את היטלר. הוא לא התרשם. “האדם הזה בתור קנצלר? אני אעשה אותו פקיד־דואר והוא יוכל ללקק בולים שראשי עליהם”. בחוגי הארמון לא היתה להיטלר אותה השפעה שהיתה למתחריו.

בארץ היה ציבור הבוחרים תוסס ונסער. בנובמבר 1932, בפעם החמישית בתוך שנה אחת, נערכו בחירות בכל רחבי גרמניה. הנאצים איבדו מעמדותיהם וירדו מ־230 מקומות ל־196, ובהפרש זכו הקומוניסטים. הנה כי כן נחלש כוח המיקוּח של הפירר. אחרי הכל אולי יוכל הגנרל שלייכר למצוא את דרכו בלעדיו. קרנו של הגנרל עלתה בחוג יועציו של הינדנבורג. ב־17 בנובמבר התפטר פּאפּן ושלייכר נעשה קנצלר תחתיו. אבל התברר שהקנצלר החדש מוכשר יותר במשיכת חוטים מאחרי הקלעים מאשר על פסגתו הגלויה של השלטון. עם רבים מדי הסתכסך. היטלר עם פּאפּן והלאומנים ניצבו עתה כנגדו; והקומוניסטים, שנלחמו בנאצים בחוצות ובממשלה בשביתותיהם, סייעו להכביד את שלטונו מנשוא. פּאפּן הפעיל את השפעתו האישית על הנשיא הינדנבורג. האם אחרי הכל לא יהיה זה הפתרון הטוב ביותר להשקיט את היטלר על־ידי שיוטלו עליו האחריות והעומס שבּשׂררה? בלי חמדה ניאות הינדנבורג לבסוף. ב־30 בינואר 1933 נכנס אדולף היטלר לתפקידו כקנצלר של גרמניה.

יד האדון הוחשה עד מהרה בקרב כל המתכוונים או העשויים להתנגד לסדר החדש. ב־2 בפברואר נאסרו כל אסיפותיה והפגנותיה של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, ובכל רחבי גרמניה החל מצוד אחר כלי־נשק חשאיים השייכים לקומוניסטים. נקודת השיא הגיעה בערב ה־27 בפברואר 1933. בנין הרייכסטאג התלקח. אנשי החולצות החומות, החולצות השחורות ויחידות־העזר שלהן הוזעקו. בן־לילה נאסרו ארבעת אלפים איש, כולל את הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. ביצוע הצעדים האלה הוּטל על גרינג, שעתה היה שר־הפנים של פרוסיה. צעדים אלה היו ההקדמה לבחירות הקרובות לבוא והבטיחו את מפלתם של הקומוניסטים, היריבים העזים ביותר של המשטר החדש. ארגון מערכת הבחירות היה משימתו של גבלס, והוא לא היה חסר לא כשרון ולא התלהבות.

אבל עדיין היו לגרמניה הרבה כוחות הסולדים בהיטלריום, המקשים ערפם כנגדו או המגלים לו איבה פעילה. הקומוניסטים, ורבים אשר במבוכתם ובצרתם הצביעו אתם, השיגו 81 מקומות; הסוציאליסטים 118; והלאומנים של פּאפּן והוּגנבּוּרג 52. כנגד אלה זכה היטלר ל־17,300,000 קולות עם 288 מקומות. כך, ורק כך, השיג היטלר במקל־חובלים ובמקל־נועם הצבעת־רוב מן העם הגרמני. היו לו 288, כנגד 251 של שאר המפלגות; רוב של 37 בלבד. בסדרים הרגילים של ממשלה פרלמנטרית בת־תרבות ודאי היה מיעוט כה גדול זוכה להשפעה גדולה ולעמדה הראויה לו במדינה. אבל בגרמניה הנאצית החדשה עתידים היו המיעוטים למצוא עתה כי אין להם שום זכויות.

ב־21 במרס 1933 פתח היטלר, בכנסיית חיל־המצב בפוטסדאם, ממש ליד קברו של פרידריך הגדול, את הרייכסטאג הראשון של הרייך השלישי. באולם הכנסיה ישבו באי כוח הרייכסוור, סמל המשכיוּתה של העצמה הגרמנית, והקצינים הבּכירים של הס.א. והס.ס., הדמויות החדשות של גרמניה השבה לתחיה. ב־24 במרט אישר הרוב ברייכסטאג, שגבר על כל יריביו והפיל עליהם את מוראו, רוב של 441 כנגד 94, מתן סמכויות־חירום שלמות לקנצלר היטלר למשך ארבע שנים. משהוכרז על התוצאה, פנה היטלר אל ספסלי הסוציאליסטים וקרא: “ועכשיו אין לי עוד שום צורך בכם”.

בתוך ריגשת הבחירות עברו הטוּרים עליזי־הנצחון של המפלגה הנציונל־סוציאליסטית בסך על פני מנהיגם בתהלוכה עכּומית של לפידים בחוצות ברלין. היה זה מאבק קשה, שנכרים, בפרט אלה שלא ידעו את מכאובי התבוסה, התקשו להבינו. אדולף היטלר הגיע סוף־סוף; אבל הוא לא היה לבדו. מעוּמקי המפלה העיר את כוחות החימה האפלים והפראים הספונים בגזע הגדול ביותר, הנוח ביותר לשירות, האכזרי, ההפכפך וביש־המזל ביותר באירופה. הוא העלה באוֹב את הצלם המפחיד של מולך בולע־כל, אשר הוא היה כוהנו והתגלמותו. אין זה בגדר מבוקשי לתאר את האכזריות והנבלוּת שאין־להשיגן, אשר בהן עוּצב מנגנון זה של שנאה ועריצות ואשר בהן עתידים היו עתה לשכללו. לצורך סיפורנו זה די לנו שנעמיד לפני הקורא את העובדה החדשה והנוראה אשר נגלתה עתה לעולם שעדיין אינו תופס: גרמניה תחת היטלר, וגרמניה מזדיינת.

*

בעוד התמורות האלו הרות־השואה מתרחשות בגרמניה, ראתה ממשלת מקדונלד־בולדווין חובה לעצמה להוציא לפועל משך זמן־מה את הקיצוצים וההגבלות החמורים שכפה המשבר הממוני על חימושנו, הצנוע כבר ממילא, ובעקשנות עצמה עיניה מראוֹת ואטמה אזניה משמוע את האותות מדריכי־המנוחה באירופה. במאמצים נמרצים להביא לידי פירוק־נשקם של המנצחים, אשר ישווה לפירוק שנאכף על המנוצחים על־ידי חוזה ורסיי, העבירו מר מקדונלד ועמיתיו השמרנים והליבראלים שורה של הצעות בחבר־הלאומים ובכל צינור אחר הפתוח לפניהם. הצרפתים, אף כי ענייניהם הפוליטיים עדיין היו שרויים בשטף ובתנועה מתמדת בלי כל משמעות מיוחדת, דבקו עקשנית בצבא הצרפתי בחינת המרכז והמשען לחייה של צרפת ולכל בריתותיה. עמדה זו זיכתה אותם בתוכחות־מוסר הן בבריטניה הן בארצות־הברית. לדעות העתונוּת והציבור לא היה שום יסוד מציאותי; אבל עז היה הזרם שכנגד.

שעה שהעלו כל המפלגות בבית־הנבחרים על נס, במאי 1932, את מעלותיו של פירוק־הנשק, נקט שר־החוץ קו חדש במיוּנם של כלי־הנשק שאותם יש להרשות או למנוע. הוא קרא לכך “פירוש־נשק איכותי”. קל היה יותר להוקיע את הכזב שבדבר מאשר לשכנע את צירי הבית. אני אמרתי:

שר־החוץ אמר לנו כי קשה הוא לחלק כלי־נשק לסוגי נשק־ההתקפה ונשק־המגן. ודאי קשה הדבר, מפני שכמעט כל כלי־נשק שאפשר להעלותו על הדעת יכול לשמש בהגנה או בהתקפה; אם על ידי תוקפן ואם על־ידי הקרבן החף של התקפתו. כדי להקשות עוד יותר על הפולש, יש לכלול תותחים כבדים, טנקים וגזים מרעילים בקטגוריה הרעה של כלי־נשק של התקפה. פלישת הגרמנים לצרפת ב־1914 הגיעה לשיאה בלי השימוש באיזה מכלי־הנשק האלה. התותח הכבד יתואר כ“כלי־נשק של התקפה”. אין בו כל דופי במבצר; שם הוא חסוּד ושוחר־שלום מטבעו; אבל הוציאוהו אל השדה – וכמובן, אם יהיה בו צורך הרי יוציאוהו אל השדה – ומיד הוא נעשה שובב, חוטא, מיליטריסטי, ועל הציביליזציה להטיל עליו חרם. טלוּ את הטנק. הגרמנים, לאחר שפלשו לצרפת, התחפרו; ובתוך שנתיים קטלו בכדוריהם 1,500,000 חיילים צרפתים ובריטים שהיו מנסים לשחרר את אדמת צרפת. את הטנק המציאו כדי להתגבר על אש מכונות־היריה שבכוחה החזיקו הגרמנים מעמד בצרפת, והוא הציל חיי רבים בטהרו את השטח מן הפולש. עתה נראה הדבר שמכונת־היריה, שהיתה כלי־נשקם של הגרמנים להחזיק בשלושה־עשר מגלילות צרפת, תהיה מכונת־היריה החסודה, המגינה. והטנק, שהיה האמצעי שבעזרתו ניצלו חיי החיילים האלה של בעלי־הברית, יהיה לשַמה ולזעוה לכל האנשים הצדיקים והתמימים…

אפשר היה להתוות מיוּן נכון יותר בהטלת איסור על כלי־נשק הנוטים להיות חסרי־הפליה בפעולתם ואשר השימוש בהם מביא מוות ופצעים לא רק על הלוחמים באזורי הקרב כי אם גם על האוכלוסיה האזרחית, אנשים, נשים וטף הרחוקים ומרוחקים מן האזורים האלה. אכן בכיוון זה. נדמה לי, תוכלנה האומות המאוחדות הנאספות בז’נבה להתקדם מתוך תקוה…

בסוף הדברים השמעתי את אזהרתי הרשמית הראשונה על מלחמה קרבה לבוא:

אני אצטער עד מאד לראות את הכוחות הצבאיים של גרמניה וצרפת מתקרבים להשתוות. האנשים המדברים על כך כאילו היה הדבר צודק, או אפילו שאלה של הגינוּת, מקילים ראש לגמרי בחומרת המצב באירופה. רוצה הייתי לומר לאנשים המתאווים לראות את גרמניה וצרפת על בסיס שווה מצד החימוש: “האם אתם שואפים למלחמה?” אשר לי, מקווה אני באמת־ובתמים כי שום השתוות כזאת לא תבוא בימי חיי או בימי ילדי. לומר זאת אין פירושו כל־עיקר לרמז על איזה העדר הוקרה או הערצה לתכונות הגדולות של העם הגרמני, אבל בטוח אני כי ההנחה שצריך להעמידם בעמדה צבאית השווה לצרפת היא הנחה אשר, אם אי־פעם תהיה לעובדה, תקרב אותנו במידה ממשית ביותר לאסון שכמעט אין לו מצרים.

אומדנות־התעופה הבריטיות לחודש מרס 1933 גילו שגם הממשלה גם האופוזיציה, הלייבּורית כליבראלית, אינן תופסות כלל את המתרחש. היה עלי לומר (14 במרס 1933):

הצטערתי לשמוע את תת המזכיר אומר שהננו רק המעצמה האווירית החמישית, וכי תכנית העשור נדחתה לעוד שנה אחת. צר היה לי לשמוע אותו מתפאר בכך שמיניסטריון־התעופה לא העמיד אף יחידה אחת חדשה במשך השנה הזאת. כל הרעיונות האלה מתיישנים יותר ויותר עקב מהלך המאורעות, וראוי גם ראוי יהיה לנו להתרכז ביתר עוז בביצורים האוויריים שלנו.

*

תחת שלטונה של הממשלה הלאומית כביכול גילתה דעת־הקהל הבריטית נטיה גוברת לחדול מכל דאגה ­ביחס לגרמניה. לשווא הטעימו הצרפתים בצדק, בתזכיר מיום 21 ביולי 1931, כי הערובּה הכללית שניתנה בורסיי לכך שהגבלת חימוש אוניברסלית תבוא לאחר פירוק־נשקה החד־צדדי של גרמניה אין בה משום התחייבות של חוזה. ודאי שלא היתה זאת התחייבות שיכול איזה גורם שהוא לכפּותה. אולם כשדרשה המשלחת הגרמנית ב־1932 לועידת־פירוק־הנשק בתוקף את סילוק הסייגים על זכותה של גרמניה לחדש את חימושה, מצאה תמיכה מרובּה בעתונות הבריטית. הטיימס דיבר על “תיקון אי־השוויון במועדו הנכון”, והניו־סטייטסמן על “ההכרה בלתי־המסויגת בעקרון שוויונן של מדינות”. פירוש הדבר היה כי יש להתיר לשבעים מיליון הגרמנים להזדיין ולהתכונן למלחמה מבלי שיהיו המנצחים במאבק הנורא שעבר זכאים למחות בידם. שוויון־מעמד בין מנצחים למנוצחים; שוויון בין צרפת בת שלושים־ותשעה מיליונים לבין גרמניה שמספר תושביה כמעט כפליים מזה!

התנהגותה של בריטניה אימצה את ידיה של ממשלת גרמניה. היא תלתה זאת בחולשת־היסוד ובהתנוונות ההכרחית שכופה צורת החברה הדמוקרטית והפרלמנטרית אפילו על גזע נוֹרדי. בהישען על מסע התעמולה הלאומני של היטלר, נקטה ממשלת גרמניה קו של שחצנוּת. ביולי אספו אנשי המשלחת שלה את ניירותיהם ועזבו את ועידת־פירוק־הנשק. המטרה הפוליטית הראשונה־במעלה של בעלי־הברית המנצחים נעשתה אז להמריצם לחזור. בנובמבר הציעו הצרפתים, תחת לחץ בריטי קשה ומתמיד, את מה שקראו, במידת מה של אי־צדק, בשם “תכנית הריוֹ”. עיקרה של זו היה לחזור ולכונן את כל כוחות המגן האירופיים כצבאות של תקופת־שירות קצרה המוגבלים במספר, אגב הודאה בשוויון־מעמד אך מבלי לקבל בהכרח שוויון בחוזק. בפועל כמו גם מצד העקרון, הרי ההודאה בשוויון־המעמד שוב לא הניחה מקום שלא להשלים בסופו של דבר עם שוויון בחוֹזק. הודות לכך יכלו ממשלות בעלי־הברית להציע לגרמניה: “שוויון־זכויות במשטר שימציא בטחון לכל האומות”. במסגרת של אי־אלו ערובות־שווא נאלצו הצרפתים לקבל את הנוסחה הזאת חסרת־השחר. או אז ניאותו הגרמנים לחזור לועידת־פירוק־הנשק. הדבר נתקבל בתרועות בחינת נצחון חשוב לשלום.

ממשלת הוד־מלכותו נישאת על כנפי הפופוּלריוּת, העלתה עתה ב־16 במרס 1933 את התכנית שנקראה על שם מחברה ואביה הרוחני, “תכנית מקדונלנד”. היא קיבלה כנקודת־מוצא את התפיסה הצרפתית של צבאות לתקופת־שירות קצרה – במקרה זה, תקופת־שירות של שמונה חדשים – ואחרי־כן ניגשה לקבוע מספרים מדויקים לחילות כל ארץ וארץ. הצבא הצרפתי יקוצץ מתקן של 500,000 בימות שלום לכדי 200,000, והגרמנים יגדילו את צבאם עד כדי שוויון במספר זה. לעת הזאת אפשר מאד שהכוחות הצבאיים של גרמניה, אף כי עדיין לא הומצאו להם שפעֵי המילואים המאומנים שאותם תוכל לספק רק שורה רצופה של מכסות טירונים שנתיות, הגיעו לכדי יותר ממיליון מתנדבים נלהבים, מצוידים ציוד חלקי, בעוד הרבה סוגים של כלי־נשק חדשים ביותר באים לחימושם מבתי־החרושת הקונברטבּיליים והקונברטבּיליים־למחצה.

*

בתום מלחמת־העולם הראשונה היתה לצרפת, בדומה לבריטניה הגדולה, שיפעה עצומה של תותחים כבדים, ואילו תותחי הצבא הגרמני נוּפצו באמת לרסיסים בהתאם לחוזה. מר מקדונלד ביקש לתקוֹן את אי־השוויון הגלוי הזה בהצעתו להגביל את קטרם של תותחים ניידים לכדי 105 מ"מ או 4.2 אינצ’ים. מותר יהיה להחזיק בתותחים קיימים עד ל־6 אינצ’ים, אבל כל ההחלפות תוגבלנה ל־4.2 אינצ’ים. האינטרסים של בריטניה, להבדיל מאלה של צרפת, יוגנו על־ידי קיום הגבלות החוזה על החימוש הימי הגרמני עד 1935, ואז תתכנס ועידה ימית חדשה, לפי אותה הצעה. מטוסים צבאיים נאסרו על גרמניה למשך תקופת ההסכם; אבל שלוש מעצמות־הברית תפחתנה את חילות־האוויר שלהן לכדי 500 מטוסים כל אחת.

בסלידה עזה ראיתי את ההתקפה הזאת על הכוחות המזוינים של צרפת ואת הנסיון לכונן שוויון בין גרמניה לצרפת; וב־23 במרס 1933 היתה לי הזדמנות לומר לפרלמנט:

אני מטיל ספק בחכמה שבאילוּץ צרפת לקבל את התכנית הזאת ברגע הנוכחי. אינני סבור שהצרפתים יסכימו. ודאי הם דואגים מאד על מה שמתרחש בגרמניה, כמו גם על עמדת עוד כמה משכניהם. אני מעז לומר כי משך חודש החרדה הזה יש הרבה אנשים טובים האומרים לנפשם, כמו שאני אומר לנפשי זה כמה שנים: “תודה לאל על הצבא הצרפתי”. כשאנו קוראים על גרמניה, כשאנו מתבוננים בפתיעה ובעגמת־נפש בתחייתה הרועשת של רוח העזוּת והמלחמה, בהתעללות חסרת־הרחמים במיעוּטים, במניעת אמצעי־ההגנה הנורמליים של חברה בת־תרבות, ברדיפת אנשים מרובּים מטעמי גזע בלבד – כשאנו רואים איך כל הדברים האלה מתרחשים באחת האומות המחוננות, המלומדות והמדעיות והאדירות שבעולם, אי אפשר שלא לחוש שמחה על כי היצרים הלוהטים הגועשים בגרמניה לא מצאו עדיין כל פורקן אחר אלא בתחומם הם. נדמה לי כי לבקש ברגע כזה את צרפת לקצץ את צבאה כדי מחצה בעוד גרמניה מכפילה את צבאה שלה, לבקש את צרפת לקצץ את חיל־האוויר שלה כדי מחצה בעוד חיל האוויר הגרמני נשאר מה שהוא – הרי זו הצעה שקרוב לודאי כי ממשלת צרפת תראה בה, לפחות לפי־שעה, דבר שהוא קצת שלא־בעתו. המספרים המוּבאים בתכנית על כוחות הצבא והמטוסים מבטיחים לצרפת מספר מטוסים השווה רק לזה שיהיה לאיטליה ואינם מביאים כלל בחשבון את הכוח האווירי אשר לגרמניה, ויהיה זה מה שיהיה.

ושוב באפריל:

הגרמנים דורשים שוויון בכלי־נשק ושוויון בארגונם של צבאות וציים, והוגד לנו כי “אי־אפשר להחזיק אומה כה גדולה במעמד נחוּת. מה שיש לאחרים, הכרח שיהיה להם”. אני לא הסכמתי מעולם. הרי זו דרישה מסוכנת ביותר להעמידה. שום דבר בחיים איננו נצחי, אבל ברגע שתשיג גרמניה שוויון צבאי מלא עם שכנותיה בזמן שעדיין לא יוּשבו קובלנותיה ובזמן שהיא שרויה בהלך־הנפש שאותו ראינו למרבּה־הדאבוֹן, ברגע ההוא נימצא סמוכים למדי לחידושה של מלחמה אירופית כללית.

…אחד הדברים שאמרו לנו אחרי המלחמה הגדולה כי יהיה לנו למיבטח היה זה שגרמניה תהיה דמוקרטיה בעלת יסודות פרלמנטריים. כל זה נמחה כלא היה. הרי לפניכם רודנוּת חמורה ביותר. הרי לפניכם מיליטריזם וקריאה לרוח הלוחמת לכל צורותיה, החל בחידוש דו־הקרב בבתי־האולפן וכלה בשר־החינוך היועץ להשתמש ביד רחבה במקל בבתי־הספר העממיים. הרי לפניכם גילויים אלה של לוחמנוּת או שאיפת־קרב, וכן גם הרדיפות האלו על היהודים שעליהן דיברו כה רבים מחברי הבּית…

אניח לגרמניה ואפנה לצרפת. צרפת היא לא רק הדמוקרטיה הגדולה היחידה שנשארה באירופה; היא גם הכוח הצבאי החזק ביותר, שמח אני לומר, והיא עומדת בראש מערכת של מדינות ואומות. צרפת היא הערבה והפּטרונית לכל הסהרוֹן של מדינות קטנות הסובב החל מבלגיה עד יוגוסלביה ורומניה. כל אלו צופיות אל צרפת. כשאנגליה או איזו מעצמה אחרת נוקטת צעד כלשהו להחלשת הבטחון הדיפלומטי או הצבאי של צרפת, כל האומות הקטנות האלו רועדות מפחד וכעס. הן חוששות פן יוחלש הכוח המגן המרכזי, ואז תהיינה נתונות לרחמיה של המעצמה הטבטונית הגדולה.

כשאדם נותן אל לבו שהעובדות לא היו שנוּיות למעשה במחלוקת, הרי כמעט אין להבין את מעשי ממשלה אחראית של אנשים מכובדים ואת דעת־הקהל שתמכה בה בהתלהבות כל־כך. דומה היה הדבר כאילו כּסת נוצות שמה לך מחנק ומשתיקה את קולך. זכוּר לי במיוחד סבר הכאב והסלידה שראיתי על פניהם של צירים בכל חלקי בית־הנבחרים כשאמרתי: “תודה לאל על הצבא הצרפתי”. מלים היו לריק.

מכל מקום מצאו הצרפתים את לבם לעמוד על כך שיעכבו את השמדת חמרי־המלחמה הכבדים שלהם עוד ארבע שנים. ממשלת בריטניה קיבלה את התיקון הזה, בתנאי שהסכמת הצרפתים להשמדת התותחים שלהם תיקבע במפורש במסמך שיימסר לחתימה מיידית. צרפת נכנעה לכך, וב־12 באוקטובר 1933 הביא סיר ג’וֹן סיימון, לאחר שהתלונן כי גרמניה שינתה את עמדתה במהלך השבועות האחרונים, את טיוטת ההצעות האלו לפני ועידת־פירוק־הנשק. התוצאה היתה בלתי־צפויה. היטלר, עתה קנצלר ואדון על כל גרמניה, לאחר שעם עלותו לשלטון כבר נתן פקודות להמשיך במלאכה בעוז בהקף כל־ארצי, גם במחנות האימונים גם בבתי־החרושת, חש שהוא נמצא בעמדה חזקה. הוא לא טרח אפילו לקבל את ההצעות הדון־קישוטיות שביקשו לאכוף עליו. במחוה של שאט־נפש הורה לממשלת גרמניה לפרוש גם מן הועידה גם מחבר־הלאומים. זה היה גורלה של תכנית מקדונלד.

*

קשה למצוא הקבלה לחוסר־התבונה של ממשלת בריטניה ולחולשתה של ממשלת צרפת, שבכל זאת שיקפו את דעת הפרלמנטים שלהן בתקופה הרת־שואה זו. כן גם אין ארצות־הברית יכולה להימלט מגנותה של ההיסטוריה. שקועה היתה בענייניה שלה ובכל שפעת האינטרסים, הפעולות והמאורעות של ציבור חפשי, ופשוט עמדה והסתכלה פעוּרת־פה בתמורות העצומות המתחוללות באירופה, ודימתה בנפשה כי אין הן מעניינה. הקורפוס הגדול של קצינים אמריקאים מקצועיים, מוכשרים עד מאד ובעלי אימון מקיף, עיצב לו את דעותיו שלו, אבל אלו לא השפיעו כל השפעה נראית־לעין על ההסתייגוּת האומללה שנהגה מדיניות־החוץ האמריקאית. אילו הפעילה ארצות־הברית את השפעתה, אפשר היה בכך כדי לעורר ולהמריץ את הפוליטיקאים של צרפת ובריטניה למעשים. חבר־הלאומים, עם כל שהיה מעורער, עדיין היה מכשיר נעלה העשוי להאציל את קדושת החוק הבינלאומי על כל קריאת־תגר כנגד סכנת המלחמה ההיטלראית החדשה. תחת הלחץ הסתפקו האמריקאים במשיכת־כתפיים סתם, ולפיכך הוצרכו מקץ שנים מספר להגיר את דמו ואוצרותיו של העולם החדש על־מנת להינצל מסכנת־מוות.

כאשר חזיתי כעבור שבע שנים, בטוּר, בחבלי ייסוריה של צרפת, היו כל אלה במחשבותי, ועל כן השמעתי, אפילו כשדוּבר על הצעות לשלום נפרד, רק דברים של נחמה ועידוד, שאני שמח להרגיש כי נתאמתו.

*

קיבלתי עלי לצאת בתחילת 1931 למסע־הרצאות מקיף בארצות־הברית, ומיד לאחר הנאום הזה יצאתי לניו־יורק. כאן אירעה לי תאונה רצינית, שכמעט ועלתה לי בחיי. ב־13 בדצמבר, כשהייתי בדרכי לביקור אצל מר ברנרד ברוּך יצאתי מן המכונית שלי בצד לא נכון וחציתי את השדרה החמישית מבלי לתת דעתי על כלל־התנועה ההפוּך הנהוג באמריקה, או על הפנסים האדומים, שאז לא השתמשו בהם בבריטניה. באה התנגשות מהממת. חדשיים ימים הייתי שבר־כלי. מעט־מעט השיבותי לי את כוחי בנאסאוּ שבאיי־בּאהאמה עד כדי שאוכל לזחול לכאן ולכאן. במצבי זה קיבלתי עלי מסע של ארבעים הרצאות בכל רחבי ארצות־הברית, כשאני שרוי כל שעות היום על גבּי בתא של קרון רכבת, ונושא בערב את דברי לפני קהל גדול. בכללו של דבר סבור אני כי היה זה הזמן הקשה ביותר שידעתי בימי חיי. כל אותה שנה היה מצבי ירוד למדי; אולם ברבוֹת הימים שב אלי כוחי.

בינתיים ובמולדת הוסיפו חיינו לשטוף שאננים במורד. בווסטמינסטר סיגל לו מר בולדווין את העקרונות הראשיים של חוק הודו של מר מקדונלד ויצא להילחם להם; העברת החוק בבית־הנבחרים הוטלה על מזכיר המדינה החדש לענייני הודו, סיר סמואל הוֹר. לדו"ח של ועדת סיימון לא הוּשם לב, ולפרלמנט לא ניתנה שום הזדמנות לדון בו. יחד עם קבוצה של עוד כחמישים שמרנים הקימותי קבוצה בשם “הליגה־להגנת־הודו”, אשר משך ארבע השנים שאחרי־כן התנגדה למדיניות הממשלתית ביחס להודו במידה שחרגה מהמלצותיה של הועדה. התנגחנו על הענין בועידות המפלגה וזכינו לתמיכה ניכרת, פעמים היינו קרובים מאד לרוב, אבל תמיד היינו במיעוט. האופוזיציה הלייבורית הצביעה בפרלמנט יחד עם הממשלה בשאלת הודו, ובדומה לפירוק הנשק נעשתה שאלה זו חוּלית חיבוּר בין שני הספסלים הקדמיים. הנוהים אחריהם העמידו רוב מכריע נגד קבוצתנו, ובלעג קראו לנו “Die־Hards”³. עלייתו של היטלר לשלטון, שליטתה של המפלגה הנאצית על גרמניה כולה, וגידולו המהיר, הנמרץ של הכוח המזוין הגרמני, הביאו לידי חילוקי־דעות נוספים ביני לבין הממשלה והמפלגות הפוליטיות השונות בממלכה.

מבחינה אישית היו השנים שבין 1931 ל־1935 נעימות לי מאד, להוציא את דאגתי וחרדתי לענייני הציבור. את מחייתי מצאתי בהכתבת מאמרים שזכו לתפוצה רחבה לא רק בבריטניה הגדולה ובארצות־הברית אלא גם בעתונים המפורסמים ביותר של שש־עשרה מארצות אירופה, בטרם יפול עליהן צלו של היטלר. למעשה חייתי מן היד אל הפה. פרסמתי בזה אחר זה את הכרכים של “חיי מרלבּוֹרוֹ”, הגיתי בתמידות במצב באירופה ובחידוש חימושה של גרמניה. התגוררתי בעיקר בצ’ארטוול, מקום שמצאתי לי בידוּר לרוב. במו־ידי בניתי חלק גדול של שני מעונות וחומות נרחבות של גינת־מטבח, ועשיתי כל מיני גני־סלע ומזרקות־מים ובריכת־שחיה גדולה ומשוכללת, שאפשר היה לחממה כדי להוסיף על אור־השמש הרופס שלנו. הנה כי כן לא ידעתי אף רגע של שממון או בטלה מבוקר ועד חצות, וכשמשפחתי המאושרת סביבי ישבתי שאנן בתוך נווי.

משך השנים האלו הרבּיתי להתראות עם פרידריק לינדמן, פרופסור לפילוסופיה נסיונית באוניברסיטה של אוקספורד. לינדמן היה כבר ידיד ותיק שלי. פגשתיו בראשונה בתום המלחמה הקודמת, שבה הצטיין בכך שניהל באוויר מספר נסיונות, שעד אז היו שמורים לטייסים נועזים, והתגבר על הסכנות של “סחרוּרים”, שאז היו סכנות־מוות כמעט. התרועענו הרבה יותר מאז 1932 והלאה, ולעתים קרובות היה בא במכונית מאוקספורד להתארח אצלי בצ’ארטוול. כאן היו לנו הרבה שיחות עד השעות הקטנות של הבוקר על דבר הסכנות שדומה היה כי הן מתחשרות עלינו. לינדמן “הפּרופ'”, כמו שהיו קוראים לו בין ידידיו, נעשה יועצי הראשי בצדדים המדעיים של המלחמה המודרנית ושל ההגנה האווירית בפרט, וכן גם בשאלות הכרוכות בסטטיסטיקה מכל הסוגים. קשר נעים ופורה זה נמשך כל ימות המלחמה.

עוד אחד מידידי הקרובים היה דזמוֹנד מוֹרטוֹן⁴. כאשר מלא הפילדמרשל הייג את המטה האישי שלו בקצינים צעירים שבאו היישר מקו האש. המליצו לפניו על דזמונד בחינת בחיר אנשי התותחנים. הוא פיקד על סוללת־השדה הקדמית ביותר באַרא בעת הקרבות הקשים של אביב אותה שנה. על ה“צלב הצבאי” שלו הוסיף את אות־המעלה היחיד־במינו של כדור בלב ושל חיים מאושרים אחרי־כן, כשהכדור בתוכו. כשנתמניתי שר־החימוש ביולי 1917 ביקרתי לעתים קרובות בחזית כאורחו של המפקד העליון, והוא תמיד שלח אתי את שלישו המהימן, דזמונד מורטון. יחד ביקרנו בהרבה מחלקי הקו. משך הטיולים הללו, המסוכנים לפעמים, וכן בביתו של המפקד העליון, למדתי להוקיר מאד ולחבב מאד את הקצין המזהיר והאמיץ הזה, וב־1919 כשנתמניתי מזכיר המדינה למלחמה ולתעופה, מיניתי אותו לעמדת־מפתח במודיעין, שבה החזיק שנים רבות. הוא היה שכן שלי, והתגורר מהלך מיל בלבד מצ’ארטוול. הוא השיג מראש־הממשלה מר מקדונלד רשות לשוחח אתי דרך־חירות ולספק לי ידיעות בתמידוּת. הוא נעשה, ומשך המלחמה הוסיף להיות, אחד מיועצי הקרובים ביותר, עד שהשגנו את נצחוננו הסופי.

ידידות נוצרה גם ביני לבין רלף ויגראם, שאז היה הכוכב העולה של משרד־החוץ ועומד במרכז כל ענייניו. במחלקה ההיא הגיע למדרגה שאיפשרה לו להביע דעות אחראיות על המדיניות ולנהוג חירות מרובה בקשריו, רשמיים כבלתי־רשמיים. הוא היה איש מקסים וחסר־פחד, ודעותיו, המיוסדות על ידיעה ועיון מעמיק, עמדו במרכז כל ישותו. הוא ראה בבירור ממש כמוני, אבל בהסתמך על ידיעות בדוקות יותר, את הסכנה הנוראה הסוגרת הסוגרת עלינו. דבר זה קירב אותנו זה לזה. תכופות נפגשנו בביתו הקטן בנורת סטריט, והוא ומרת ויגראם באו להתארח אצלנו בצ’ארטוול. בדומה לפקידים גבוהים אחרים היה מדבּר אלי מתוך אמון גמור. כל זה סייע לי לעצב ולחזק את דעתי על תנועת היטלר. הודות לקשרים המרובים שהיו לי עתה בצרפת, בגרמניה ובשאר ארצות, יכול הייתי מצדי לשלוח לו כמות מסוימת של ידיעות, שאותן היינו בוחנים יחד.

מ־1933 והלאה נדאב ויגראם עד מאד לנוכח מדיניות הממשלה ומהלך המאורעות. בעוד הממונים עליו מעריכים את כשרו יותר ויותר מיום ליום, ובעוד השפעתו במשרד־החוץ גדלה והולכת, היה חוזר וחוזר להרהר בהתפטרות. כה רבים היו כוחו וחינו בשיחה עד כי כל האנשים שהיה להם מגע רציני אתר וכן הרבה אחרים, החשיבו את השקפותיו במידה גוברת והולכת.

*

ערך רב בשבילי, ואפשר לומר – גם לארץ, היה בכך שמשך שנים כה רבות ניתן לי לנהל דיונים נוקבים ומדויקים בחוג המצומצם הזה. אולם אני מצדי אספתי ותרמתי ידיעות לרוב ממקורות־חוץ. היו לי מגעים חשאיים עם כמה מן המיניסטרים של צרפת ועם ראשי־ממשלותיה בזה אחר זה. מר יאן קולווין, בנו של כותב המאמרים־הראשיים המפורסם של המורנינג פוסט, היה סופרו של ניוז כּרוניקל בברלין. הוא התעמק מאד בפוליטיקה הגרמנית, וקבע מגע סודי ביותר עם כמה מן הגנרלים הגרמנים החשובים, וכן גם עם אנשי־מעלה בלתי־תלויים בגרמניה שראו בתנועה ההיטלראית את החורבן הקרב לבוא על מכורתם. כמה אורחים נשואי־פנים באו אלי מגרמניה ושפכו את לבם לפני במרי רוחם. רבים מהם הומתו על־ידי היטלר בימות המלחמה. מכיווּנים אחרים היה לאל־ידי לבדוק ולספק ידיעות על כל תחום ההגנה האווירית שלנו. בדרך כך קניתי לי בקיאות לא־פחות מהרבה מן המיניסטרים של הכתר. את העובדות הייתי מלקט מכל המקורות, ובמיוחד מתוך קשרי־חוץ, ומזמן לזמן הייתי מוסר עליהן לממשלה. יחסי האישיים עם מיניסטרים, כמו גם עם הרבה מפּקידיהם הגבוהים, היו הדוּקים ונוחים, ואם כי לעתים קרובות הייתי קטגוֹרם, נתקיימה בינינו רוח של רעוּת. לאחר־מכן, כמו שייראה להבּא, שיתפוני רשמית בהרבה מן הידיעות הטכניות הסודיות ביותר שלהם. הודות לנסיוני הממושך בכהונה ומה היו בידי גם הסודות היקרים ביותר של הממלכה. מתוך כל זה ניתן לי לעצב ולהגות דעות שלא היו תלויות במה שמתפרסם בעתונים, אף כי גם מתוכם יכלה העין המבחנת לעמוד על פרטים רבים.

*

בווסטמינסטר הוספתי לעמוד על שני העניינים – הודו והסכנה הגרמנית – ומזמן לזמן הייתי הולך לפרלמנט לשאת נאומי־התראה, שזכו לתשומת־לב, אבל לרוע־המזל לא עוררו לפעולה את הבּית הנבוך והמלא מפה לפה שהיה שומע אותם. ביחס לסכנה הגרמנית, כמו גם ביחס להודו, מצאתי עצמי פועל בפרלמנט עם חבורה של ידידים. במידה רבה היה הרכּבה שונה מזה של הליגה־להגנת־הודו. החוג שלנו כלל את סיר אוסטין צ’מברליין, סיר רוברט הוֹרן, סיר אדוארד גריג, הלורד וינטרטון, מר בּרקן, סיר הנרי קרוֹפט ואחרים. היינו נפגשים לעתים מזומנות ובמידה רבה היינו משתפים איש את רעהו בידיעות שבידינו. המיניסטרים התייחסו בכבוד לחבורה זו, רבת משקל אך לא בלתי־ידידותית, של תומכיהם או מי־שהיו עמיתיהם ובכיריהם. בכל עת יכולנו לזכות להקשבתו של הפרלמנט ולהשיג ויכוח כולל.

*

הקורא יסלח על סטיה אישית בנעימה קלה יותר.

בקיץ 1932, לצרכי “חיי מרלבורו” שלי, ביקרתי בשדות־הקרב הנושנים שלו בארצות־השפלה ובגרמניה. המשלחת המשפחתית שלנו, שכּללה את "הפּרופ' ", נסעה לה להנאתה לאורך קו מסעו המהולל של מרלבּוֹרוֹ ב־1705 מהולנד לדנוּבה, ובקובּלנץ חצינו את הריין. עם שפיתלנו דרכנו בחבלים היפים האלה מעיר מהוללה אחת לחברתה מובן הדבר ששאלתי שאלות על תנועת היטלר, ומצאתי שהיא ראש מעייניו של כל גרמני. חשתי באווירה היטלראית. לאחר שבּילינו יום בשדה־הקרב של בּלנהיים באתי במכונית למינכן וביליתי שם את רובו של השבוע.

במלון “רגינה” התוודע אדון אחד אל כמה מבני חבורתנו. היה זה הר הנפשטנגל, והוא הרבה לדבר על ה“פירר”, שדומה היה כי יש לו יחסים אינטימיים אתו. הואיל ודומה היה שהוא ברנש עירני ומרבה־שיחה, הדובר אנגלית מצוינת, הזמנתי אותו לסעודה. הוא מסר תיאור מענין ביותר על פעולותיו של היטלר ועל השקפתו. הוא⁵ דיבר כאחד הלכוּדים בחבלי הקסם. מסתבר שנצטווה לבוא במגע אתי. ניכר היה בעליל שהוא להוט ביותר למצוא חן. לאחר הסעודה ניגש אל הפּסנתר וניגן ושר הרבה נעימות ושירים, וגרם לכולנו הנאה עצומה. דומה היה כי ידועות לו כל הנעימות האנגליות החביבות עלי. הוא הפליא לבדר, ובעת ההיא היה, כידוע, מחביביו של הפירר. הוא אמר שצריך אני להיפגש אתו, וכי אין דבר שיהיה קל יותר לסידור. הר היטלר בא בכל יום למלון בשעה 5 לערך, ובאמת ישמח מאד לראותני.

בזמן הזה לא היה לי שום משפט קדום נגד היטלר מטעמים לאומיים. לא ידעתי הרבה על תורתו ועל עברו ולא ידעתי מאומה על אָפיו. אני מעריץ אנשים הקמים להילחם לארצם במפלתה, גם אם אני נמצא מן הצד השני. היתה לך זכות גמורה להיות גרמני פטריוטי, אם הוא בוחר בכך. תמיד רציתי בידידות בין אנגליה, גרמניה וצרפת. אולם אגב שיחה עם הנפשטנגל אמרתי במקרה: “מדוע המנהיג שלך מתעבּר כל־כך על היהודים? יכול אני בהחלט להבין כעס על יהודים החוטאים למולדת או פועלים נגדה, ואני מבין להתנגדות להם אם הם מנסים לתפוס להם כוח מונופול באיזה משטחי החיים; אבל מה הטעם להתנגד לבן אדם פשוט בגלל מוצאו? מה דעה יש לאדם בענין לידתו?” הוא ודאי חזר על הדברים האלה באזני היטלר, כי למחרת היום לעת הצהריים לערך ניגש בסבר רציני ביותר ואמר כי הפגישה שקבע לי עם היטלר לא תוכל להתקיים הואיל ואותו יום לא יבוא הפירר למלון אחר־הצהריים. אז ראיתי את “פּוּצי” – כי זה היה שם החיבּוב שלו – בפעם האחרונה, אף כי שהינו עוד כמה ימים בבית המלון. כך איבד היטלר את ההזדמנות היחידה שהיתה לו להיפגש אתי. אחרי כן, כשהיה כל־יכול, עתיד הייתי לקבל ממנו כמה הזמנות. אבל בינתיים אירעו דברים רבים, ואני השתמטתי.

*

כל זאת בעוד ארצות־הברית נשארה שקועה עד מאד בענייניה הפנימיים הסוערים ובבעיותיה הכלכליות שלה. אירופה ויאפאן הרחוקה לא גרעו עין מעלייתו של הכוח הלוחם הגרמני. אי־השקט בא יותר ויותר על ביטויו בארצות סקנדינביה ובמדינות ההסכמה הקטנה, וכן בכמה מארצות הבלקן. דאגה עזה שררה בצרפת, מקום שהגיעו ידיעות רבות על פעולותיו של היטלר ועל הכנותיה של גרמניה. הוגד לי כי יש שם רשימה של הפרות החוזים, כבירות עצומות לחוּמרה, אבל כאשר שאלתי את ידידי הצרפתים מדוע לא עוררו את הענין הזה בחבר־הלאומים ומדוע לא הזמינו את גרמניה, או לא ציוו עליה, בסופו של דבר, להסביר את פעולתה ולהגיד במדויק מה היא עושה, ענו לי כי ממשלת בריטניה תביט בעין רעה על צעד מעורר־חרדה אשר כזה. הנה כי כן, בעוד מר מקדונלד מטיף, בהסכמתו השלמה של מר בולדווין, את תורת פירוק־הנשק לצרפתים ומנהיג אותה הלכה־למעשה אצל הבריטים, גדלה עצמתה של גרמניה בצעדי־ענק, וקרבה העת לפעולה גלויה.

לזכותה של המפלגה השמרנית יש לציין כי בכל אחת מועידות האיחוד־הארצי־של־האיגודים־השמרניים מ־1932 והלאה נתקבלו כמעט פה־אחד החלטות, שהוצעו על־ידי אנשי־שם דוגמת הלורד לויד וסיר הנרי קרוֹפט, בעד חיזוקו המיידי של חימושנו נוכח הסכנה הגוברת מבחוץ. אבל הפיקוח הפרלמנטרי על־ידי מצליפי הממשלה בבית־הנבחרים כה יעיל היה בעת הזאת, ושלוש המפלגות בממשלה, כמו גם האופוזיציה הלייבּורית, כה שקועות היו בליתרגיה ועוורון, עד כי אזהרות חסידיהן בארץ דלות־השפעה היו ממש כאותות הזמנים וכדו"חות של השירות החשאי. היתה זו אחת התקופות הנוראות ההן, החוזרות ונשנות בהיסטוריה שלנו, שבּהן דומה כי האומה הבריטית האצילה יורדת מרוּם מעמדה, מקפּחת כל שיור של הגיון ותכלית, ומתמלאת מורך לנוכח אימת הסכנה מבחוץ, מזה קצף של נדוֹשות חסוּדות בעוד צר ואויב נוֹגד את כלי־נשקו.

בתקופה הקודרת הזאת הסכימו המנהיגים האחראיים של המפלגות המדיניות לדעות המגונות ביותר, או שלא הגיבו עליהן. ב־1933 קיבלו הסטודנטים של האיחוּד האוקספורדי, בהשראתו של פלוני מר ג’וֹד, את החלטתם שתיזכר לדראון־עולם, “כי הבית הזה מסרב להילחם למען המלך והמולדת”. קל היה לפטור בצחוק מקרה כזה באנגליה, אבל בגרמניה, ברוסיה, באיטליה, ביאפאן העמיק־השתרש הרעיון של בריטניה היורדת והמתנוונת, והוא שקבע בשיקולים רבים. חלום חלמו הנערים הפותים שקיבלו את ההחלטה כי נגזר עליהם לנצח או למות מות גיבורים במלחמה הקרובה הממשמשת ובאה, ולהוכיח שהם הדור הנאה ביותר שנתגדל אי־פעם בבריטניה. פחות מכך אפשר למצוא צידוק לקשישים מהם, שלא ינתן להם כלל להציל את כבודם בפעולה.⁶

*

בנובמבר 1933 היה לנו עוד ויכוח בבית־הנבחרים. חזרתי אל הנושא העיקרי שלי:

קראנו על יבוא גדול של ברזל־גרוטאות וניקל ומתכות־מלחמה העולה בהחלט על הרגיל. קראנו את כל הידיעות המצטברות על רוח צבאית המהלכת ברחבי הארץ; רואים אנו שהם מחדירים בנוער שלהם תורה של צמאון־דמים שאין למצוא כדוגמתה מאז ימי הבּרבּריוּת. רואים אנו את כל הכוחות האלה בתנועתם, ושוּמה עלינו לזכור כי זאת היא אותה גרמניה האדירה שנלחמה כנגד העולם כולו וכמעט וניצחה את העולם; הרי זו אותה גרמניה האדירה שקיפחה נפשות שנים וחצי בני־אדם על כל נפש גרמנית שקופחה⁷ כשההכנות האלו, התורות האלו וההצהרות האלו גלויות לעין השמש, אין תימה בדבר שיש חרדה בכּל חוג האומות המקיפות את גרמניה…

*

בעוד אשר באירופה נתרחשה תמורה מפחידה זו בכוח־הלחימה היחסי של המנצחים והמנוצחים, התפתח חוסר־תיאום גמור בין המדינות בלתי־התוקפניות ואוהבות־השלום גם במזרח הרחוק. פרשה זו מקבילה למפנה הרה־השואה שחל במאורעות באירופה, והיא נבעה מאותו שיתוק המחשבה והמעשה בין מנהיגי בעלי־הברית לשעבר ולעתיד־לבוא.

השואה הכלכלית של השנים 1929 עד 1931 פגעה ביאפאן לא־פחות בשאר ארצות העולם. מאז 1914 עלתה האוכלוסיה שלה מחמישים לשבעים מיליון. בתי־החרושת המטלוּרגיים שלה עלו במספרם מחמישים למאה־וארבעים־ושמונה. יוקר־החיים עלה בתמידוּת. ייצור האורז לא גדל, והוא הוּבא מבחוץ בהקף נרחב. היה צורך משווע בחומר־גלם ובשוּקי־חוץ. בשפל הכלכלי הנורא חשו בריטניה ועוד ארבעים ארצות במרוצת השנים הכרח גובר והולך להטיל הגבלות ותעריפי־מגן על הסחורות היאפאניות, שיוּצרו בתנאי עבודה שאינם עומדים בשום יחס למקוּבל באירופה או באמריקה. יותר מתמיד היתה סין שוק היצוּא העיקרי של יאפאן לכותנה ושאר מוּצרים, ומקורה היחיד כמעט לפחם וברזל. לפיכך היתה הטלת פיקוח חדש על סין ראש־מעייניה של המדיניוּת היאפאנית.

בספטמבר 1931, בתואנה של מהומות מקומיות, כבשו היאפאנים את מוּקדן ואת האיזור של מסילת־הברזל המנצ’וּרית. בינואר 1932 תבעו את פירוק כל האיגודים הסיניים שיש להם אופי אנטי־יאפאני. ממשלת סין סירבה, וב־28 לחודש נחתו היאפאנים בחוף מצפון לתחום הזכּיון הבינלאומי בשנחאי. הסינים השיבו מלחמה בעוז, ואף כי היו משוּללים מטוסים, תותחים אנטי־טנקיים וכלי נשק מודרניים אחרים, התמידו בהתנגדותם יותר מחודש ימים. בסוף פברואר, לאחר שסבלו אבדות כבדות מאד, נאלצו להיסוג ממעוזיהם במפרץ ווּ־סוּנג ותפסו עמדות מרחק כשנים־עשר מיל לפנים הארץ. בראשית 1932 הקימו היאפאנים את מדינת־הבּובּות של מנצ’וּקואוֹ. כעבור שנה סופח אליה המחוז הסיני ג’יהוֹל, ובמרס 1933 הגיעו חיילות יאפאניים, שהעמיקו לחדור בגלילות חסרי־מגן, אל החומה הגדולה של סין. פעולת התקפה זו חפפה את עליית כוחה של יאפאן במזרח הרחוק ואת מעמדה החדש בימים.

למן היריה הראשונה עורר מעשה הנבלה שנעשה לסין איבה חריפה ביותר בארצות־הברית. אבל מדיניוּת הבדלנוּת היתה מקל בעל שני קצוות. אילו היתה ארצות־הברית נמנית על חבר־הלאומים כי אז בלי ספק יכלה להוליך אותה אסיפה לפעולה קיבוצית נגד יאפאן, פעולה שארצות־הברית עצמה יכלה להיות המוּרשית העיקרית שלה. ממשלת בריטניה מצדה לא גילתה כל רצון לפעול עם ארצות־הברית לבדה; כן גם לא ביקשה להחריף את יריבוּתה עם יאפאן למעלה מן הנובע מהתחייבויותיה על פי אמנת חבר־הלאומים. בכמה חוגים בריטיים היתה הרגשת מרירוּת עקב איבוּד הברית היאפאנית ותוצאותיו מבחינת החלשת עמדתה של בריטניה, על כל האינטרסים העתיקים שלה במזרח הרחוק. כמעט אי אפשר היה לתת דופי בממשלת הוד־מלכותו אם במצוקותיה הממוניות החמורות, ובמצוקותיה האירופיות הגוברות, לא ביקשה למלא תפקיד בולט לצדה של ארצות־הברית במזרח הרחוק, באין לה שום תקוה לתמיכה אמריקאית מקבילה באירופה.

אולם סין השתייכה לחבר־הלאומים, ואף כי לא שילמה את דמי החברוּת שלה בארגון זה, פנתה אליו לבקש צדק. ב־30 בספטמבר 1931 פנה חברי הלאומים אל יאפאן בקריאה שתוציא את חילותיה ממנצ’וריה. בדצמבר מוּנתה ועדה לנהל חקירה במקום המעשה. את נשיאוּת הועדה הטיל חבר־הלאומים על הרוזן לייטון, נצר דגוּל לגזע מחונן. היו לו הרבה שנות נסיון במזרח כמושל בּנגאל וכסגן המשנה־למלך־בהודו. הדין־והחשבון, שנתקבל פה אחד, היה מסמך מצוין, והוא משמש בסיס לכל עיון רציני בסכסוך בין סין ליאפאן. כל הרקע של פרשת מנצ’וריה הוצג בקפידה. המסקנות שהוסקו היו פשוטות: מנצ’וּקוּאוֹ היא יצירתו המלאכותית של המטה הכללי היאפאני, ושאיפותיה של האוכלוסיה לא מילאו שום תפקיד בהגנת מדינת־בובות זו. הלורד לייטון וחבריו לא די שניתחו בדו"ח שלהם את המצב אלא גם העלו הצעות ממשיות לפתרון בינלאומי. הם הציעוּ להכריז על מנצ’וריה אוטונומית. זו תוסיף להיות חלק מסין, תחת חסות חבר־הלאומים, ובין סין ליאפאן ייעשה חוזה מקיף המסדיר את האינטרסים שלהן במנצ’וריה. העובדה שהחבר לא יכול לנהוג על פי ההצעות האלו אינה גורעת מאומה מערך הדין־והחשבון של לייטון. מזכיר־המדינה האמריקאי, סטימסון, כתב על תעודה זו: “היא נעשתה מיד, והיא נשארת כיום, התעודה המוסמכת וחסרת־הפניות הגדולה ביותר על הנושא שבו היא מטפלת”. בפברואר 1933 הצהיר חבר־הלאומים כי אין להכיר במדינת מנצ’וקואו. אף כי לא הוטלו על יאפאן שום סנקציות, גם לא ננקטה כל פעולה אחרת כנגדה, יצאה יאפאן ב־27 במרס 1933 מחבר־הלאומים. גרמניה ויאפאן עמדו לשעבר זו כנגד זו במלחמה; עתה צפו זו אל זו במצב־רוח אחר. הוכח כי סמכותו המוסרית של החבר נטולה כל משען פיזי בזמן שהיו פעולתו וכוחו נחוצים ביותר.

*

עלינו לראות לא רק את התנהגותה של הממשלה הלאומית, השמרנית בעיקרה, של בריטניה אלא גם את זו של המפלגות הלייבורית־הסוציאליסטית והליבראלית, בין בשלטון בין מחוצה לו, משך התקופה הגורלית הזאת, בחינת דבר הראוי ביותר לגינוי לפני ההיסטוריה, סיפּוק ממליצות חבוטות ומסבּרות־אוזן, סירוב לעמוד בפני עובדות בלתי־נעימות, שאיפה לפופולריות ולהצלחה בבחירות מבלי להתחשב באינטרסים החיוניים של הממלכה, אהבה כנה לשלום ואמונה נוגעת־אל־הלב שתוכל האהבה להיות יסודו היחיד, היעדר ברור של עוז אינטלקטואלי בשני מנהיגיה של ממשלת הקואליציה הבריטית, בוּרוּת בולטת בהוויותיה של אירופה וסלידה מפני בעיותיה אצל מר בולדווין, הפאציפיזם העז והנמרץ ששלט בזמן הזה במפלגה הלייבורית־הסוציאליסטית, דבקותם הגמורה של הליבראלים בסנטימנטים שאין להם אחיזה במציאות, העובדה שמר לויד ג’ורג', מי שהיה המנהיג הגדול בימות המלחמה, לא שקד כלל וכלל להקדיש עצמו להמשכת פעלו, והתמיכה שזכו לה כל אלה מצד רוב מכריע בשני בתי הפרלמנט: כל אלה יחד העלו תמונה של קוצר־המשיג ורפיסות־האונים בבריטניה. שאם גם לא היה בה מעל היתה ידה במעל, ואם גם נקיה היתה מזדון־לבב ומזימה נפשעת הנה היה לה חלק של ממש בהפקרת העולם לזוועות ולייסורים אשר, אף במידה שנגוֹלו עד כאן, כבר אין להם משל ודוגמה בנסיון האדם.

 

פרק ששי: התמונה המקדירה 1934    🔗

אזהרות אביב – טיהור־הדמים בגרמניה ב־30 ביוני – קץ פירוק־הנשק – רציחת ד"ר דולפוּס, 25 ביולי – מותו של הינדנבורג – היטלר ראש מדינת גרמניה, 1 באוגוסט – הדילמה האיטלקית – רצח המלך אלכסנדר ומר בּרתוּ במרסיי, 9 באוקטובר – מר לאוואל שר־החוץ הצרפתי, נובמבר – התנגשות איטליה־חבש בואלואל, דצמבר – הסכם צרפת־איטליה, 6 בינואר 1935 – משאל הסאר, 13 בינואר 1935

ברומא לא ראו בהתלהבות את עלייתו של היטלר לכס הקנצלר ב־1933. הנאציזם נראה בחינת גירסה גלמית ואכזרית של הפזמון הפאשיסטי. ידועות היו היטב שאפותיה של גרמניה־רבה כלפי אוסטריה ובדרום־מזרח אירופה. מוסוליני חזה מראש כי אף באחד מן האזורים האלה לא יעלו האינטרסים של איטליה בקנה אחד עם אלה של גרמניה החדשה. גם לא הוצרך לחכות זמן רב עד שתתאמת סברתו.

*

אחת משאפותיו המטופּחות ביותר של היטלר היתה תפיסת אוסטריה על־ידי גרמניה. העמוד הראשון של “מלחמתי” מכיל את הפסוק, “אוסטריה הגרמנית חייבת לחזור אל המולדת הגרמנית הגדולה”. לכן מרגע שהשיגה את השלטון בינואר 1933 נתנה ממשלת גרמניה הנאצית את עיניה בוינה. היטלר לא יכול עדיין להרשות לעצמו להתנגש עם מוסוליני, שהכריז בקול גדול על האינטרסים שלו באוסטריה. אפילו בהסתננות ובפעולות־מחתרת צריכה היתה גרמניה להיזהר משום שעדיין היתה חלשה מבחינה צבאית. אף על פי כן החל הלחץ על אוסטריה כבר בחדשים הראשונים. תביעות בלתי פוסקות הוצגו לממשלת אוסטריה על־מנת להכניס אנשים מחברי המפלגה הנאצית האוסטרית הגרוּרה הן לקבינט והן לעמדות־מפתח באדמיניסטרציה. נאצים אוסטריים אומנו בלגיון אוסטרי שאורגן בבוואריה, הטלת פצצות ברכבות ובמרכזי תיירות, המטרת עלונים ממטוסים גרמניים על זלצבורג ואינסברוק, הפריעו את חייה היומיומיים של הרפובליקה. הקנצלר האוסטרי דולפוס עמד בפני לחץ סוציאליסטי מבּית ומזימות גרמניות מבחוץ נגד עצמאותה של אוסטריה. גם לא היה זה האיום היחיד על מדינת אוסטריה. על פי דוגמתם הרעה של שכניהם בגרמניה הקימו הסוציאליסטים האוסטרים צבא פרטי, לשים בכוחו לאל את הכרעת הקלפי. משך שנת 1933 העיקו עליו שתי הסכנות. המקום היחיד אשר אליו יכול לפנות למגן ואשר ממנו כבר קיבל הבטחות לעזרה היה איטליה הפאשיסטית. באוגוסט 1933 נפגש דולפוס עם מוסוליני בריצ’יוֹנה. הוּשגה ביניהם הבנה אישית ופוליטית הדוקה. דולפוס, שהאמין כי איטליה תעמוד לו בדחקו, ראה עצמו חזק די־הצורך לצאת לפעולה נגד אגף אחד מיריביו – הסוציאליסטים האוסטרים.

בינואר 1934 ערך סוּביץ', יועצו הראשי של מוסוליני בענייני חוץ, ביקור בוינה בחינת מחוה של אזהרה לגרמניה. ב־21 בינואר מסר את ההצהרה הפומבית הבאה:

חשיבותה של אוסטריה, משום מעמדה בלב אירופה התיכונה ובאגן הדנוּבּה, עולה הרבה, כידוע, על גדלה בשטח ובמספר. על־מנת שתמלא לטובת הכל את התעודה המוטלת עליה מכוח מסורתה בת מאות השנים ומכוח מצבה הגיאוגרפי, יש להבטיח קודם כל את התנאים הנורמליים לעצמאותה ולחיי שלום. זאת היא העמדה שבה מחזיקה איטליה מזמן ביחס למצב הפוליטי והכלכלי כאחד, על הבסיס של עקרונות שאין לשנותם.

כעבור שלושה שבועות יצאה ממשלת דולפוס נגד הארגונים הסוציאליסטיים של וינה. ההיימוור, בפיקודו של המאיור פיי, שנמנה על מפלגתו של דולפוס עצמו, קיבל פקודות לפרק את הנשק מעל הגוף הדומה, ובלתי־החוקי באותה מידה, הנתון לפיקוחם של הסוציאליסטים האוסטריים. הללו התנגדו בזרוע, וב־12 בפברואר פרצו קרבות־רחוב בבירה. בתוך שעות מספר נשברו הכוחות הסוציאליסטיים. המאורע הזה לא די שקירב יותר את דולפוס לאיטליה אלא שגם חיזק אותו בשלב הבא של פעולתו נגד חדירת הנאצים ותככיהם. מצד שני עברו רבים מן הסוציאליסטים או הקומוניסטים המוּכים במר נפשם אל המחנה הנאצי. באוסטריה כבגרמניה נסתייעו הנאצים בריב שבין הקאתולים לסוציאליסטים.

*

עד אמצע 1934 עדיין היתה השליטה במאורעות במידה רבה בידי ממשלת הוד־מלכותו בלי סכנת מלחמה. בכל עת יכלה, בעצה אחת עם צרפת ובאמצעות חבר־הלאומים, להפעיל לחץ מכריע על התנועה ההיטלראית, שביחס אליה היתה גרמניה חלוּקה עד מאד בינה לבין עצמה, דבר זה לא היה מצריך כל שפיכות־דמים. אולם שלב זה היה חולף ועובר. גרמניה חמושה תחת שלטון הנאצים היתה קרבה אל הסף. ואולם, עם כל שלא ייאמן הדבר, הרי עוד בשנה הגורלית הזאת הוסיף מר מקדונלד, נשען על כוחו הפוליטי של מר בולדווין, לפעול לפירוק נשקה של צרפת. אינני יכול שלא לצטט מן המחאה שהשמעתי לחינם בפרלמנט ב־7 בפברואר:

מה יקרה למשל אם, לאחר שנקצץ את צבאה של צרפת עד לשיעור צבאה של גרמניה, ונשיג שוויון לגרמניה, ועם כל התגובות אשר תבואנה בהלך רגשותיה של אירופה אחרי תמורה כזאת, תקום אז גרמניה ותאמר: “איך יכולים להחזיק אומה גדולה בת שבעים מיליון במצב שבו אין היא רשאית להקים צי השווה לגדול שבציים אשר בים?” אם תגידו: "לא; אין אנו מסכימים. צבאות – אלה שייכים לעמים אחרים. ציים – שאלה זו נוגעת באינטרסים של בריטניה ומוכרחים אנו לומר: ‘לא’ ". אבל מה יהיה כוחנו להגיד אותו “לא”?

מלחמות באות בפתאום מאד. אני הייתי בתקופה שבה היו אנשים צופים, כמו שאנו צופים עכשיו, בדאגה ובאי־בטחון מרובה אל מה שיקרה בעתיד. פתאום אכן קרה משהו – אדיר, מהיר, מהמם, שאין לעמוד בפניו. הבה אזכיר לבית את הדבר שאירע ב־1914. בהחלט לא היה כל ריב בין גרמניה לצרפת. ביום יולי אחד אחר הצהריים בא השגריר הגרמני לקייי ד’אורסיי ואמר לראש ממשלת צרפת: “נאלצנו להכריז על גיוס נגד רוסיה. ותוכרז מלחמה. מה תהיה עמדתה של צרפת?” ראש ממשלת צרפת נתן את התשובה שעליה הסכים הקבינט שלו, שצרפת תפעל בהתאם למה שהיא רואה כאינטרסים שלה. השגריר אמר: “יש לכם ברית עם רוסיה לא כן?” “אמנם כן”, אמר ראש ממשלת צרפת. וזה היה התהליך שבו, בתוך דקות מספר, התרחב והוגדל במידה עצומה אזור המאבק, שכבר היה רציני במזרח, על־ידי העמדת שתי האומות הגדולות של המערב זו כנגד זו. אבל לפעמים אפילו הצהרה של נייטרליוּת אינה מספיקה. במקרה ההוא עצמו, כידוע לנו עכשיו, ייפּתה ממשלת גרמניה את כוחו של שגרירה, במקרה שלא ימלאו הצרפתים את חובתם כלפי בעל בריתם הרוסי, במקרה שיגלו איזו נטיה להירתע מן הסכסוך שעליו החליטה גרמניה, לדרוש את מסירת מבצרי טוּל וּורדן לחילות גרמניה כערובּה לכך שהצרפתים, לאחר שהכריזו על נייטרליות, לא יחזרו בהם לאחר מכן…

בתוך תקופת חייהם של הנמצאים כאן אפשר שנעמוד אנו עצמנו, אם לא נהיה שרויים במצב מתאים של בטחון, באיזה מקרה שהוא בפני ביקור של איזה שגריר, ואפשר שיהיה עלינו לתת תשובה, ואם תשובה זו לא תהיה משביעת רצון, הרי בתוך שעות מספר יזהירו אותנו נפץ הפצצות הנופלות על לונדון ואשדות אבני בנין ואש ועשן על כל פיגור שסבלנוהו בהגנה האווירית שלנו. נוחים אנו לפגיעה במידה שלא היתה כמוה מעולם. תכופות שמעתי דברי בקורת על הממשלה הליבראלית לפני המלחמה… אחריות גדולה הרבה יותר רובצת על האנשים המחזיקים עתה בשלטון אם אי־כה, בניגוד לרצוננו ובניגוד לתקוותינו, בוא תבוא צרה.

אף אחד מלקחי העבר לא נלמד, אף באחד מהם לא נעשה שימוש למעשה, והמצב מסוכן יותר לאין שיעור. אז היה לנו הצי ואיום אווירי לא נשקף לנו. אז היה הצי “שלט־המגן הבטוח” של בריטניה… אין אנו יכולים לומר זאת עתה. המצאת־תופת מקוללת זו של המלחמה מן האוויר ופיתוחה חוללו שינוי מהפכני במעמדנו. אין אנו אותה ארץ שהיינו בהיותנו אי. לפני עשרים שנה בלבד.

אז ביקשתי שתתקבלנה בלי שהייה שלוש החלטות ברורות. לצבא: חידוש ארגונם של בתי־החרושת האזרחיים שלנו, על־מנת שאפשר יהיה להעבירם חיש לצרכי מלחמה, יוחל בבריטניה כמו גם באירופה כולה. לצי: צריכים אנו לחזור ולהשיג את חופש התכנון. עלינו להיפטר מחוזה־לונדון זה שמנע מאתנו את בנין האניות מן הסוג שרצינו בו, ומנע את ארצות־הברית מלבנות אניית־מערכה גדולה שהיא היתה זקוקה לה מן־הסתם, ואשר אנו עצמנו לא היינו צריכים להתנגד לה כל עיקר. בעשותנו זאת עלינו להסתייע בעובדה שצד אחר מן החותמים על אותו חוזה⁸ מנוי וגמור אתו לשוב וליטול לו חירות. שלישית, האוויר. מן הדין שיהיה לנו חיל־אוויר חזק כמו זה של צרפת או גרמניה כמו החיל החזק משני אלה. הממשלה נהנית מרוב מכריע בשני אגפי בית־המחוקקים, ושום דבר לא ייחסך ממנה. אין היא צריכה אלא להגיש מתוך בטחון־עצמי ועוז־הכרה את הצעותיה לבטחונה של הארץ, ובני הארץ יתמכו בה.

*

ברגע זה ניצת שביב של אחדות אירופית נגד האיום הגרמני. ב־17 בפברואר 1934 פרסמו ממשלות בריטניה, צרפת ואיטליה הצהרה משותפת על קיום עצמאותה של אוסטריה. ב־14 במארס דיברתי שוב בפרלמנט:

הסכנה הנוראה במדיניות־החוץ הנוכחית שלנו היא שאנו חוזרים עד בלי די ומבקשים את הצרפתים שיחלישו את עצמם. ומה אנו אומרים כדי להמריצם? אומרים אנו: “החלישו את עצמכם”, ותמיד אנחנו מנפנפים בתקוה שאם כזאת יעשו והסתבכו בצרה או אז נבוא, בצורה זו או אחרת, לעזרתם, אף כי אין לנו במה לבוא לעזרתם. אינני יכול לתאר לעצמי מדיניות מסוכנת יותר מזו. אפשר לומר משהו בזכותה של בדידות; אפשר לומר משהו בזכותן של בריתות. אבל אין לומר שום דבר בזכות החלשתו של אותו כוח ביבשת אשר אתו אתם חפצים להיות בברית, ובזכות התסבּכות(־יתר) בסבכי היבשת אחרי־כן על־מנת לפצותו בכך. בדרך זו אין אתם עומדים לא כאן ולא שם; אתם זוכים ברע שבשני העולמות.

לרומאים היתה מימרה: “קצרו את כלי נשקכם והאריכו את גבולותיכם”. אבל הכלל שלנו הוא כמדומה: “קצצו בכלי נשקכם והרבו בהתחייבויותיכם”. וכמו כן, קצצו בכלי־נשקם של ידידיכם.

*

איטליה עשתה עתה נסיון להגשים את הכלל הרומאי הנ"ל. ב־17 במרס חתמו איטליה, הונגריה ואוסטריה על מה שקוראים “הפרטיכלים של רומא”, שחייבו הוועצות הדדית במקרה שיישקף איום לאחד משלושת הצדדים. אבל היטלר היה מתחזק והולך, ובמאי ויוני התרבו פעולות המחתרת ברחבי אוסטריה. דולפוס שלח מיד ידיעות על מעשי הטרור האלה לסוּביץ', בלווית איגרת הדואבת על השפעתם המדכאה על הסחר והתיירות של אוסטריה.

כשתיק זה בידו הלך מוסוליני ב־14 ביוני לונציה להיפגש עם היטלר בפעם הראשונה. הקנצלר הגרמני ירד מן המטוס שלו במעיל־גשם חום ובמגבעת לתוך מערך ססגוני של מדים פאשיסטיים נוצצים ודוּצ’ה הדור־ומהודר ובריא־בשר בראשם. משהבחין מוסוליני באורחו לחש לשלישו: “נון מי פיאצ’ה” (“אינו מוצא חן בעיני”). בפגישה מוזרה זו לא היה אלא חילוף דעות כלליות, עם הטפות הדדיות על מעלותיה של רודנוּת לפי המתכונת הגרמנית והאיטלקית. ברור היה שהן אישיוּתו של האורח הן לשונו הביאו את מוסוליני במבוכה. את רשמיו הסופיים סיכם במלים אלו: “נזיר מרבה־להג”. אף על פי כן השיג כמה הבטחות לריפּוּי הלחץ הגרמני על דולפוס, צ’אנוֹ אמר לעתונאים אחרי הפגישה: “רואים אתם. לא יקרה עוד שום דבר”.

אבל ההפוגה בפעולות הגרמנים שבאה לאחר־מכן לא נבעה מפנייתו של מוסוליני אלא מדאגותיו הפנימיות של היטלר עצמו.

*

השגת השלטון בקעה בקע עמוק בין הפירר לרבים מאלה שהצעידוהו קדימה. בהנהגתו של רם ייצגו הס.א. יותר ויותר את היסודות המהפכניים יותר שבמפלגה. היו במפלגה כמה חברים בכירים, דוגמת גרגוֹר שטראסר, הנלהבים למהפכה חברתית, אשר חששו כי כאשר יגיע היטלר למקום הבּכוֹרה פשוט ייכבש על־ידי ההייררכיה הקיימת, הרייכסוור, הבנקאים והחרשתנים, ולא יהיה זה המקרה הראשון שהמנהיג המהפכני מפיל את הסולם אשר בו עלה לגבהי־מרומים. לגבי אנשי־השורה של הס.א. (“החולצות־החומות”) צריך היה הנצחון של ינואר 1933 להביא בכנפיו את החופש לבוֹז לא רק את היהודים ואת הספסרים כי אם גם את המעמדות האמידים. המבוססים שבחברה. בחוגים מסוימים של המפלגה החלו עד־מהרה להתפשט שמועות על בגידה גדולה מצד המנהיג. ראש־המטה רם פעל במרץ מתוך דחף זה. בינואר 1933 מנו הס.א. ארבע־מאות אלף איש. עד אביב 1934 גייס וארגן קרוב לשלושה מיליונים. היטלר במעמדו החדש חשש מפני גידולה של מכונת־נפילים זו, שאם גם הכריזה על נאמנות לוהטת לשמו, ורוב אנשיה היו קשורים אליו קשר עמוק, הנה החלה להתחמק משליטתו האישית. עד כאן היה לו צבא פרטי משלו. עתה היה לו הצבא הלאומי. הוא לא התכוון להמיר את האחד במשנהו. הוא רצה בשניהם. ולהשתמש באחד כפי צורך המאורעות כדי למשול על משנהו. לפיכך היה עליו עתה לטפל ברם. “מנוי וגמור אתי”, הכריז לפני מנהיגי הס.א. בימים הללו, “לדכא בחומרה כל נסיון להפוך את הסדר הקיים. בכוח הנמרץ ביותר אתנגד לגל מהפכני שני, כי הוא יביא אתו תוהו־ובוהו שאין למנעו. כל מי שירים ראש נגד מרותה המבוססת של המדינה יזכה ליחס חמור, ויהיה מעמדו מה שיהיה”.

למרות חששותיו לא נשתכנע היטלר על נקלה באי־נאמנותו של חברו מן הפּוּטש המינכני, אשר משך שבע השנים האחרונות היה ראש־המטה של צבא החולצות החומות שלו. כשהוכרז בדצמבר 1933 על אחדות המפלגה עם המדינה נעשה רם חבר הקבינט הגרמני. אחת מתוצאות האיחוד של המפלגה עם המדינה היתה צריכה להיות מיזוג החולצות החומות עם הרייכסוור. ההתקדמות המהירה של חידוש החימוש הלאומי העלתה את שאלת המעמד של כל הכוחות המזוינים הגרמניים והשליטה עליהם לשורה הראשונה של סדר־היום המדיני. בפברואר 1934 הגיע מר אידן לברלין, ואגב השיחה הסכים היטלר זמנית לתת ערוּבוֹת מסוימות לאופי בלתי־הצבאי של הס.א.. רם כבר היה שרוי בחיכוך מתמיד עם הגנראל פון־בלומברג, ראש המטה הכללי. עתה חשש להקרבת צבא־המפלגה שאותו הקים משך שנים כה רבות, ועל אף האזהרות מפני חומרת התנהגותו פרסם ב־18 באפריל קריאת־תגר גלויה ומפורשת:

המהפכה שחוללנו איננה מהפכה לאומית, כי אם מהפכה סוציאליסטית לאומית. רוצים היינו אפילו להדגיש את המלה “סוציאליסטית”. החומה היחידה הקיימת נגד הריאקציה היא פלוגות־הסער שלנו, כי הן ההתגלמות המוחלטת של הרעיון המהפכני. הלוחם בחולצה החומה נדר אמונים מן היום הראשון לנתיב המהפכה, והוא לא יסטה אף כחוט־השערה עד אם תוּשג מטרתנו הסופית.

בהזדמנות זו השמיט את ה“הייל היטלר!”, שבו היו מסתיימות תדיר הצהרות הרהב של החולצות החומות.

משך חדשי אפריל ומאי היה בלומברג חוזר ומתלונן לפני היטלר על חציפותן ופעולותיהן של הס.א.. הפירר נאלץ לבחור בין הגנרלים השונאים אותו ובין בריוני החולצות החומות אשר להם הוא חב כה הרבה. הוא בחר בגנרלים. בתחילת יוני עשה היטלר, בשיחה בת חמש שעות, מאמץ אחרון להתפשר ולהגיע להסכם עם רם. אבל שום פשרה לא היתה אפשרית עם הקנאי הבלתי־נורמלי הזה, האכול שאפות מופלגות. בין גרמניה־רבּה ההייררכית והמיסטית, שעליה חלם היטלר, והרפובליקה הפרולטרית של צבא העם, שבה חפץ רם, חצצה תהום שאין לעברה.

בתוך המסגרת של החולצות החומות נוצרה עילית קטנה ומאומנת ביותר של אנשים הלובשים מדים שחורים וידועים בשם ס.ס., או לאחר־מכן בשם “החולצות השחורות”. יחידות אלו היו יעוּדות להגנתו האישית של הפירר ולתפקידים מיוחדים וחשאיים. פיקד עליהן לוּלן לא־יוצלח לשעבר, היינריך הימלר. כיון שחזה מראש את ההתנגשות הממשמשת ובאה בין היטלר והצבא מזה לבין רם והחולצות החומות מזה, שקד הימלר להכניס את הס.ס. למחנהו של היטלר. כנגד זאת היו לרם תומכים רבי־השפעה בתוך המפלגה, שבּדומה לגרגוֹר שטראסר ראו איך תכניותיהם הנזעמות למהפכה חברתית מושלכות אחר גו. גם הרייכסוור היו לו מורדים משלו. הקנצלר לשעבר פון שלייכר לא מחל מעולם על חרפתו בינואר 1933, ועל כך שראשי הצבא לא בחרוהו כיורש להינדנבורג. בהתנגשות בין רם להיטלר ראה פון־שלייכר הזדמנות לעצמו. בפחזוּתו רמז רמזים לשגריר הצרפתי בברלין כי נפילתו של היטלר אינה רחוקה. בכך חזר על פעולתו במקרה של ברינינג. אבל הזמנים נעשו מסוכנים יותר.

עוד ימים רבים יתווכחו בגרמניה אם נאלץ היטלר לחכות הואיל והקשר של רם היה קרוב לבוא, ואם הוא והגנרלים, מתוך פחד לבאות, החליטו על חיסול קב־ונקי כל עוד הכוח בידם. היטלר והסיעה המנצחת היו מעוניינים, כמובן, להמציא ראיות לקשר־קושרים. אין זה מסתבר שאמנם הרחיקו רם והחולצות החומות לכת עד כדי כך. יותר משהיו קשר־קושרים היו תנועה מאיימת, אבל בכל רגע אפשר היה לעבור את קו הגבול הזה. ודאי הדבר שהיו עורכים את כוחותיהם. ודאי הוא גם שהקדימום וסיכלו את עצתם.

עתה התפתחו המאורעות במהירות. ב־25 ביוני הוטל מעצר־מחנה על הרייכסוור, וחוּלקה תחמושת לחולצות השחורות. על הצד שכנגד נצטוו החולצות החומות לעמוד הכן, ובהסכמתו של היטלר קרא רם ל־30 ביוני לפגישה של כל המנהיגים הבכירים בוויסזה שבאגמים הבאוואריים. ב־29 בחודש קיבל היטלר אזהרה על סכנה חמורה. הוא טס לגוֹדסבּרג, ושם נצטרף אליו גבּלס שהביא ידיעות מפחידות על המרד הממשמש ובא בברלין. לדברי גבלס קיבל שלישו של רם, קרל אֶרנסט, פקודות לנסות ולהתקומם. דבר זה אינו מתקבל על הדעת. למעשה היה ארנסט בברמן, עומד להפליג מנמל זה לירח־הדבש שלו.

על סמך הידיעות הלן אם נכונות היו ואם כוזבות, החליט היטלר החלטות מיידיות. הוא פקד על גרינג לתפוס במושכות בברלין. הוא המריא במטוס שלו למינכן, כשמנוי וגמור אתו לאסור אישית את יריביו הראשיים. בנקודת־הכרע זו של חיים או מוות נתגלה היטלר כאישיוּת נוראה. שקוע במחשבה עמוקה ישב כל עת הטיסה במושב עוזר־הטייס. המטוס נחת בשדה־תעופה סמוך למינכן בשעה 4 בבוקר ה־30 ביוני. חוץ מגבּלס היו עם היטלר כתריסר מאנשי משמר־הראש האישי שלו. הוא נסע במכונית לבית החוּם במינכן, קרא אליו את מנהיגי הס.א. המקומית ושם אותם במאסר. בשעה 6 נסע במכונית עם גבלס ופמלייתו הקטנה בלבד לוויסזה.

רם היה חולה בקיץ 1934 ונסע לוויסזה להתרפא. המעון שבחר בו היה נווה קטן השייך לרופא המטפל בו. אי־אפשר היה לבחור מפקדה גרועה מזו לארגן ממנה הפיכה מיידית. הנווה עומד בקצה של סימטה צרה המסתיימת במבוי סתום. בנקל אפשר היה להבחין בכל היוצאים והבאים. לא היה שם שום חדר גדול עד כדי להכיל את האסיפה של מנהיגי החולצות החומות, שלהלכה צריכה היתה להתכנס שם עוד מעט. היה רק טלפון אחד. דבר זה אינו הולם יפה את הסברה של התמרדות קרובה לבוא. אם היה בדעתם של רם וחסידיו להתקומם, הרי ודאי שקלי־דעת היו.

בשעה 7 הגיעה תהלוכת המכוניות של הפירר אל נווהו של רם. יחיד ובלי נשק עלה היטלר במדרגות ונכנס לחדר משכבו של רם. מה שנתרחש בין השנים – לא יוודע לעולם. רם הופתע בתכלית והוא והסגל האישי שלו נאסרו בלי תקלה. החבורה הקטנה, עם אסיריה, יצאה עתה בכביש למינכן. במקרה פגשו עד־מהרה בטוּר מכוניות־משא של אנשים חמושים מן החולצות החומות בדרכם להריע לרם ברעידה שנועדה להתכנס בוויסזה בצהריים. היטלר יצא ממכוניתו. קרא לקצין המפקד, ובהכרת־סמכות בוטחת פקד עליו להחזיר את אנשיו לבתיהם. פקודתו נתמלאה מיד. אילו איחר שעה אחת, או אילו הקדימו הללו שעה אחת, כי אז היו מאורעות גדולים לובשים צורה אחרת.

משהגיעו למינכן נכלאו רם ובני פמלייתו באותו בית סוהר שבו היו הוא והיטלר אסורים יחד עשר שנים קודם לכן. אותו יום אחר הצהרים החלו ההמתות. אקדח הושם בתאו של רם, אבל מאחר שדחה את ההזמנה נפתחה דלת התא כעבור דקות מספר והוא נוקב כדורים ככברה. כל עת אחר־הצהריים נמשכו ההמתות במינכן בהפסקות קצרות. מזמן לזמן צריך היה להחליף את כיתות־היורים בנות־השמונה משום המוּעקה הנפשית של החיילים. אבל משך שעות אחדות נשמעו מטחי האש החוזרים ונשנים מדי עשר דקות לערך.

בברלין נקט בינתיים גרינג דרך דומה, לאחר שקיבל ידיעות מהיטלר. אבל פה בבּירה חרגו ההריגות מתחום ההייררכיה של הס.א.; שלייכר ורעיתו. שנפלה ארצה לפניו, נוֹרו בביתם. גרגוֹר שטראסר נאסר והוּצא להורג. מזכירו הפרטי של פּאפּאן וחוג מקורביו הומתו גם הם ביריה, אבל מאיזו סיבה בלתי־ידועה היתה לו נפשו שלו לשלל. בקרסקט ליכטרפלדה בברלין פגש קרל אֶרנסט, שהחזירוהו בצפרניים מברמן, את גורלו; וכאן, כמו במינכן, נשמעו מטחי היריות של ההורגים כל היום. ברחבי גרמניה נעלמו משך היממה הזאת אנשים רבים שאינם קשורים בקשר של רם, כקרבנות לנקם פרטי, לפעמים עקב חשבונות נושנים מאד. אוטו פון־קאר, למשל, שבתור ראש ממשלת באוואריה שבר את הפּוטש של 1923, נמצא מת ביער סמוך למינכן. המספר הכולל של האנשים ש“חוסלו” נאמד בחמשה עד שבעה אלפים.

ביום־הדמים הזה לפנות ערב חזר היטלר בדרך האוויר לברלין. באה העת לשים קץ לטבח, שהיה פושט והולך מרגע לרגע. אותו ערב הוצאו להורג כמה מאנשי הס.ס. שמתוך התלהבות־יתר הרחיקו לכת מעט בהריגת אסירים. בשעה אחת בבוקר ה־1 ביולי פסק קול היריות. אחרי־כן הופיע הפירר ביום ההוא על יציע בנין הקנצלר לקבל את תשואות המוני ברלין, שרבים מהם חשבו כי הוא עצמו היה הקרבן. יש אומרים שנראה מדולדל ועייף, יש אומרים שנראה עליז־נצחון. אפשר מאד שהיה גם כך וגם כך. אכזריותו ופעולתו הנחרצה הצילו את חזונו ובלי ספק את חייו. באותו “ליל הסכינים הארוכים”, כמו שקראו לו, ניצלה אחותה של גרמניה הנציונל־סוציאליסטית על־מנת שתפיץ את מאֵרתה ברחבי תבל.

כעבור שבועיים נאם הפירר לפני הרייכסטאג, שישב לפניו בנאמנות או במורא. משך שעתיים נשא נאום סנגוריה שקול ומנומק על מעשהו. הנאום מגלה את ידיעתו בנפש הגרמנית ואת כשרונות הויכוח הודאיים שלך. שיא הנאום היה:

בגלל ההכרח לפעול במהירות הבזק היו אתי בשעה מכרעת זו אנשים מעטים מאד… אף כי ימים מעטים בלבד קודם לכן מוכן הייתי לנהוג ברחמים, הנה בשעה זו לא היה מקום לשום שיקול כזה. מרידות מדכאים בהתאם לחוקי־הברזל שאינם משתנים לעולם. אם יש מי המוכיח אותי ושואל מדוע לא פניתי אל בתי־דין־הצדק הרגילים למען ירשיעו את העבריינים, הרי כל מה שבפי לומר הוא זה: בשעה זו הייתי אחראי לגורל העם הגרמני, ומתוך כך נעשיתי השופט העליון של העם הגרמני… אינני חפץ להפקיר את הרייך הצעיר לגורל הרייך הזקן. נתתי את הפקודה להמית ביריה את האנשים שהיו ראשי־קשר הבגידה הזה…

אחרי כן בא הציור הזה, המעורב אך עז־ביטוי:

ונוסף על כך נתתי את הפקודה לשרוף עד לבשר החי את הכּיבים האלה של הרעלת־הבארות בחיינו הפנימיים, ושל הרעלת העולם החיצוני.

הטבח הזה, עם כל שאפשר לתרצו בכּוחות האיומים שפעלו אז, הראה כי אדונה החדש של גרמניה לא יירתע מפני שום דבר, וכי התנאים בגרמניה אין בהם שום דמיון לתנאים של מדינה בת־תרבות. לפני העולם ניצב ממשל־רודנוּת המיוסד על טרור ונודף צחנת־דמים. האנטישמיות היתה פראית ונחושת־מצח, ושיטת מחנות הריכוז הופעלה מלוא תקפה לגבי כל המעמדות המזיקים או הפורשים מבחינה פוליטית. הפּרשה השפיעה עלי עד מאד, וכל תהליך חימושה של גרמניה, שעתה היו לו הוכחות חותכות, נראה לי לובש אופי אכזר ואפל.

*

עכשיו יכולים אנו לחזור לרגע אל בית־הנבחרים. בחודש יוני התפזרה הועדה המתמדת של ועידת־פירוק־הנשק בז’נבה ולא נקבע כל מועד לכינוסה הבא. ב־13 ביולי אמרתי:

אני שמח מאד על שהועידה־לפירוק־הנשק עוברת מן החיים אל ההיסטוריה. הרי זה המשגה הגדול ביותר לערבב את פירוק־הנשק עם השלום. כאשר יש שלום יש מקום לפירוק־הנשק. אבל בשנים האחרונות יש הרעה מתמדת ביחסים בין ארצות שונות, יש גידול מתמיד ברצון רע. וגידול מתמיד, מהיר בעצם, בחימוש שהתנהל משך כל השנים האלו למרות השטף שאין לו סוף של מליצות, של הטפות, של כוונות טובות. של משתאות שציינו את התקופה הזאת.

אירופה תהיה בטוחה כאשר האומות לא תראינה עוד סכנה גדולה לעצמן, כמו שרואות רבות מהן עכשיו. אז יסורו אוטומטית הלחץ והנטל של החימוש, כמו שראוי לתקופה של שלום ממושך: וקל יהיה למדי להטביע על תנועה מסוג זה את הגושפנקה של איזו הסכמה כללית. אכן, אני מקווה שנסתיימה עתה גם התקופה של לחץ הממשלה על צרפת – על צרפת זו שוחרת־השלום שאין בה כל מיליטריזם – על־מנת שתחליש את כוחותיה המזוינים. אני שמח על שהצרפתים לא קיבלו את העצות שכה הרבו להשפיע עליהם מחוגים שונים, ואשר מנהיג האופוזיציה (מר לנסבּורי) בלי ספק יתמוך בהן בכל עוז.

אין זו גרמניה היחידה אשר נזכה לראותה בימי חיינו, אבל עלינו להביא בחשבון כי ברגע הנוכחי שנים או שלושה אנשים, בעמדה היכולה בהחלט להיות עמדה של ייאוש, שולטים על כל הארץ החזקה ההיא, שולטים על העם הזה, המדעי, המשכיל, הצייתן, הגיבור והנפלא, על אוכלוסיה של שבעים מיליון; כי אין שום אינטרס שושלתי דוגמת זה המשמש בּלם למדיניוּת במונרכיה, משום שהיא מרחיקה לראות והיא צפויה לאבּד הרבה; וכי אין כל דעת־קהל מחוץ לזאת שמייצרות המכונות החדשות והנוראות הללו – השידור ועתונות ממושמעת. הפוליטיקה בגרמניה איננה כמו כאן אצלנו. שם אין עוזבים כהונת־שלטון ועוברים לאופוזיציה. אין עוזבים את הספסל הקדמי ומתיישבים מתחת למעבר. שם יכול אדם לעזוב את כהונתו הרמה תוך רבע שעה על־מנת לנסוע במכונית לתחנת המשטרה, ומשם אפשר שיסיעוהו חיש־מהר אל מסה חמורה עוד יותר.

נדמה לי כי אנשים במעמד כזה עשויים להיפתות על־נקלה ולעשות דבר שאפילו רודנוּת צבאית לא תעשהו, כי רודנות צבאית, על כל מומיה הרבים, היא על כל פנים רודנות המיוסדת על עיון מדויק מאוד בעובדות הממשיות; וברודנות מסוג זה יש סכנה יותר משתהיה ברודנות צבאית, מפני שכאן לפניכם בני אדם שעל־מנת להיחלץ מן הסכנה הגדולה העומדת בפניהם מבּית יוכלו לקפוץ על־נקלה לתוך הרפתקה בחוץ לארץ, הרפתקה מסוכנת והרת־שואה ביותר לעולם כולו.

*

לא ארכו הימים ונגלה הפיתוי הראשון להרפתקה מעין זו.

בתחילת חודש יולי 1934 היתה תנועה רבה לכאן ולכאן בשבילי־ההרים המוליכים מבאוואריה לשטחה של אוסטריה. בסוף יולי נפל בלדר גרמני בידי שוטרי־הגבול האוסטריים. היו אתו מסמכים, כולל מפתחות של צופן, שהראו כי תכנית שלמה של הפיכה קרובה להבשיל. מארגן ההפיכה היה צריך להיות אנטון פון רינטלן, שבּעת ההיא היה ציר אוסטריה באיטליה. דולפוס והמיניסטרים שלו לא מיהרו להגיב על הסימנים למשבר קרוב, ועל אותות ההפיכה הממשמשת ובאה, שנתגלו לעין בשעות הראשונות ליום ה־25 ביולי. תומכי הנאצים בוינה התגייסו משך הבוקר. סמוך לפני אחת אחר־הצהריים נכנסה קבוצת מורדים מזוינים לבנין הקנצלר, דולפוס נפגע בשני כדורי אקדח והניחוהו להגיר את דמו מעט־מעט עד שימות. פלגה נוספת של נאצים תפסה את תחנת־השידור והצהירה על התפטרות ממשלת דולפוס ועל תפיסת השלטון בידי רינטלן.

אבל שאר חברי הקבינט של דולפוס הגיבו בתוקף ובעוז. הנשיא ד“ר מיקלאס הוציא פקודה רשמית להשיב את הסדר על כנו ויהי מה. שר־המשפטים, ד”ר שושניג, נטל את רסן השלטון בידו. רוב אנשי הצבא והמשטרה של אוסטריה ניצבו לימין ממשלתו ושמו מצור על בנין הקנצלר, שבּו היה דולפוס גווע, מוקף חבורה קטנה של מורדים. ההפיכה פרצה גם בערי־השדה, וקבוצות מאנשי הלגיון האוסטרי בבאוואריה עברו את הגבול. לעת הזאת נודעו הדברים למוסוליני. הוא טלגרף מיד לנסיך שטרהמברג, ראש ההיימרור האוסטרי, והבטיח לו את תמיכת איטליה בעצמאות האוסטרית. הדוצ’ה טס במיוחד לונציה וקיבל את פני אלמנתו של הד"ר דולפוס בכל הגילויים של השתתפות־בצער. אותה עת נשלחו אוגדות איטלקיות למעבר הבּרנר. או אז נרתע היטלר, שידע את גבולות כוחו. הציר הגרמני בוינה, רית, ועוד פקידים גרמנים שהיו מעורבים במרידה הוחזרו או פוטרו. הנסיון נכשל. נחוץ היה תהליך ממושך יותר. פּאפּן, שעתה־זה ניצל ממרחץ־הדמים, נתמנה ציר גרמניה בוינה, וקיבל הוראות לפעול בדרכים עדינות יותר.

פּאפּן נתמנה ציר גרמניה בוינה לתכלית המפורשת של ארגון מיגוּרה של הרפובליקה האוסטרית. משימה כפולה היתה לפניו: לעודד את המפלגה הנאצית האוסטרית שבמחתרת, שקיבלה מעתה והלאה תמיכה חדשית בשיעור 200,000 מארק; ולחתור תחת אישים מנהיגים בפוליטיקה האוסטרית או לגנוב את לבם. בימים הראשונים למינויו התבטא בגילוי לב הגובל בפחזוּת־לשון באזני עמיתו האמריקאי בוינה. “בצורה הנועזת והצינית ביותר”, אמר הציר האמריקאי, הוסיף פּאפּן והגיד לי שכּל דרום־מזרח אירופה עד גבולות תורכיה הוא העורף הטבעי של גרמניה, וכי הטילו עליו את השליחות להגשים את פיקוחה הכלכלי והמדיני של גרמניה על כל האיזור הזה. במישרים ובלשון בּוֹטה אמר כי השגת השליטה על אוסטריה תהיה הצעד הראשון. כוונתו היתה לנצל את תהילתו כקתולי טוב על־מנת לקנות לו השפעה על אוסטרים כדוגמת הקרדינל איניצר. ממשלת גרמניה מנוי וגמור אתה להשיג את השליטה על דרום־מזרח אירופה. אין שום דבר יכול לעצור בה. המדיניות של ארצות־הברית, בדומה לזו של צרפת ואנגליה, איננה ‘מציאותית’".

בעצם התלאות והחרדות האלו כּלו ימיו של המרשל הינדנבורג הישיש. שזה כבר חדשים אחדים היה בלה מזוֹקן כמעט לגמרי ומתוך כך היה יותר מתמיד מכשיר בידי הרייכסוור. היטלר נעשה ראש המדינה הגרמנית עם שהוסיף להחזיק בכהונת הקנצלר. עתה היה ריבּוֹנה של גרמניה. המיקח שלו עם הרייכסוור נחתם וקוּים בטיהור־הדמים. “החולצות החומות” אוּלצו לציית וחזרו ואישרו את נאמנותן לפירר. שורותיהן טוהרו מכל שונא ומתחרה־בכוח. מעתה והלאה איבדו את השפעתן ונעשו מעין ז’נדרמריה מיוחדת למאורעות של טכס. כנגד זאת נעשו “החולצות השחורות” בפיקודו של הימלר, שגדלו וחוזקו בזכויות־יתר ובמשמעת, משמר פריטוריאני לפירר, משקל־שכנגד למנהיגי הצבא ולקסטה הצבאית, וכן גם חיילות פוליטיים שהעמידו כוח צבאי ניכר לצורך פעולותיה של המשטרה החשאית (הגסטאפו) המתרחבת. לא היה צורך אלא להאציל על הסמכויות האלו את ההתר הפורמאלי של משאל־עם מבוּים על־מנת שתיעשה הרודנוּת של היטלר מוחלטת ומוּשלמת.

*

המאורעות באוסטריה קירבו את צרפת ואיטליה זו אל זו, והזעזוע שגרמה רציחתו של דולפוס הביא לידי מגעים בין המטות הכלליים. האיום על עצמאותה של אוסטריה עורר בדיקה מחודשת של היחסים הפראנקו־איטלקיים, ובדיקה זו היה עליה להקיף לא רק את מאזן הכוחות בים התיכון ובצפון־אפריקה כי אם גם את העמדות היחסיות של צרפת ואיטליה בדרום־מזרח אירופה. אבל מוסוליני מעונין היה לא רק לבצר את עמדתה של איטליה באירופה כנגד האיום הגרמני הפוטנציאלי, אלא גם להבטיח את עתידה הקיסרי באפריקה. נגד גרמניה יהיו יחסים הדוקים עם צרפת ובריטינה הגדולה למועיל; אבל בים התיכון ובאפריקה אפשר שלא יהיה מנוס מחילוקי־דעות עם שתי המעצמות האלו. הדוצ’ה תמה היה אם הצורך המשותף בבטחון, שבּו חשו איטליה, צרפת ובריטניה הגדולה לא יוכל לעורר את שתי בעלות־בריתה של איטליה לשעבר לקבל את התכנית האימפריאליסטית האיטלקית באפריקה. על כל פנים דומה היה כי זהו נתיב רב־תקוה למדיניות האיטלקית.

*

לאחר שערוריית סטאביסקי ומהומות פברואר באה בצרפת, אחרי מר דאלאדיה, ממשלה של המרכז הימני בראשותו של מר דוּמרג; מר ברתוּ שימש בה שר־החוץ. מאז חתימת חוזי לוקרנו היתה צרפת מעוניינת להגיע להסכם רשמי על אמצעי הבטחון במזרח. אי־רצונה של בריטניה לקבל עליה התחייבויות מעבר לריין, סירובה של גרמניה לעשות הסכמים מחייבים עם פולין וצ’כוסלובקיה, חששותיה של ההסכמה־הקטנה באשר לכוונותיה של תורכיה, חשדנותה של רוסיה כלפי המערב הרכושני, כל אלה נצטרפו יחד לסכל תכנית אשר כזאת. אולם בספטמבר 1934 גמר לוּאי בּרתוּ אומר לצעוד קדימה. תכניתו המקורית היתה להציע ברית מזרחית, שתלכד יחד את גרמניה, רוסיה, פולין, צ’כוסלובקיה והמדינות הבלטיות על הבסיס של ערוּבה צרפתית לגבולות האירופיים של רוסיה ושל ערובה רוסית לגבולות המזרחיים של גרמניה. הן גרמניה הן פולין התנגדו לאמנה מזרחית; אבל בּרתוּ הצליח להשיג את כניסתה של רוסיה לחבר־הלאומים ב־18 בספטמבר 1934. זה היה צעד חשוב. ליטבינוב, שייצג את הממשלה הסוביטית, היה בקי בענייני חוץ לכל צדיהם. הוא הסתגל לאווירה של חבר־הלאומים וכה השכיל לדבּר בלשון המוסר שלו עד שחיש־מהר נעשה אחת הדמויות הבולטות שם.

בחיפושיה אחר בעלי ברית נגד גרמניה החדשה שהורשתה לקום, טבעי היה הדבר שתשא צרפת את עיניה לרוסיה ותנסה לחזור וליצור את מאזן־הכוחות שהיה קיים לפני המלחמה. אבל באוקטובר אירעה טרגדיה. לפי הקו של המדיניות הצרפתית בבּלקנים, הוזמן אלכסנדר מלך יוגוסלוויה לביקור רשמי בפאריז. הוא עלה לחוף במרסיי, נתקבל על ידי מר בּרתוּ, ונסע במכונית אתו ועם הגנרל ז’ורז' בתוך ההמונים המריעים שמילאו את הרחובות החוגגים בדגלים ופרחים. מתוך החביונים האפלים של העולם התחתון הסרבּי והקרוֹאטי שוב נשתלח קשר־רצח מאוּים על הזירה האירופית, וכמו בסאראיבו ב־1914 נמצאה כנופיה של מרצחים הנכונים להשליך את נפשם מנגד. סידוריה של המשטרה הצרפתית נעשו ברישול וכלאחר־יד. דמות אחת זינקה מתוך ההמונים המריעים, האיש עלה על כבש המכונית והריק את אקדחו האוטומאטי לתוך המלך ושאר יושבי המכונית, שנפגעו כולם. הרוצח נכרת ונהרג מיד על־ידי הפּרש איש משמר־הרפובליקה שמאחריו חמק־עבר. התחוללה אנדרלמוסיה פרועה. המלך אלכסנדר נפח את נפשו כמעט מיד. הגנרל ז’ורז' ומר בּרתוּ יצאו מתוך המכונית כשהם שותתים דם. הגנרל היה חלוש מכדי להתהלך, אך עד־מהרה קיבל עזרה רפואית. המיניסטר תעה ואבד בתוך ההמון. עברו עשרים דקות עד שזכה לתשומת־לב. הוליכוהו במדרגות אל משרד הפּרפקט של המשטרה בטרם יוכל לקבל טיפול רפואי: אחרי כן חבש הרופא את התחבושת החוסמת מתחת לפצע. הוא כבר איבד דמים מרובים: בן שבעים ושתים היה, ובתוך שעות מספר מת. זאת היתה מכה כבדה למדיניות־החוץ הצרפתית, אשר החלה להתגבש בהנהגתו. פייר לאוואל ירש אותו כשר־החוץ.

קורותיו וגורלו המבישים של לאוואל לאחר־מכן אַל להם להעיב על העובדה שהיה זה איש בעל יכולת ובעל כוח אישי. היתה לו השקפה ברוּרה ועזה. סבור היה כי על צרפת להימנע ממלחמה ויהי־מה. הוא קיוה להבטיח זאת על־ידי הסכמים עם הרודנים של איטליה וגרמניה, שלא היתה לו כל דעה קדומה נגד משטריהם. כנגד זאת הגה אי־אמון לרוסיה הסובייטית. על אף הצהרות הידידוּת שלו מזמן לזמן, עָין את אנגליה וראה בה בעלת־ברית שאין־חפץ־בה. ואכן בזמן ההוא לא היתה קרנה של בריטניה רמה ביותר בצרפת. מטרתו הראשונה של לאוואל היתה להגיע לכלל הבנה ממשית עם איטליה, וסבור היה כי הרגע בשל לכך. אימת הסכנה הגרמנית לא סרה מעל ממשלת צרפת, והיא היתה מוכנה לויתורים כבדי־משקל על מנת לזכות באיטליה. בינואר 1935 הלך מר לאוואל לרומא וחתם על שורת הסכמים שמטרתם לסלק את המכשולים העיקריים בין שתי הארצות. שתי הממשלות היו בדעה אחת שחידוש חימושה של גרמניה הוא בלתי־חוקי. הן הסכימו להימלך זו בזו במקרה של איומים לעתיד־לבוא על עצמאותה של אוסטריה. בתחום הקולוניאלי התחייבה צרפת לעשות ויתורים אדמיניסטרטיביים ביחס למעמדם של האיטלקים בטוניס, ומסרה לאיטליה שטחי אדמה מסוימים על גבולות לוב וסומאלי כאחת, יחד עם חלק של עשרים־למאה במסילת־הברזל ג’יבּוּטי־אדיס־אבּבּה. השיחות האלו היו מכוּונות להניח את היסודות לדיונים רשמיים יותר בין צרפת, איטליה ובריטניה הגדולה בדבר חזית משותפת נגד האיוּם הגובר מצד גרמניה. את כל הדברים האלה הכריתה בחדשים שלאחר־מכן עובדת התוקפנוּת האיטלקית בחבש.

*

בדצמבר 1934 אירעה התנגשות בין חיילים איטלקים וחבשים על בארות ואל־ואל בגבולות חבש וסומאלי האיטלקית. זאת הוצרכה להיות התואנה להצגת תביעותיה של איטליה מחבּש לפני העולם. מכאן והלאה טשטש, אפוא, גורלה של חבש ועיקם את הבעיה של בלימת גרמניה באירופה.

*

בשלב זה יש להזכיר עוד מקרה אחד. על פי סעיפי חוזה ורסיי היתה בקעת הסאר, רצועה קטנה של טריטוריה גרמנית העשירה במכרות פחם ובמפעלי ברזל חשובים, צריכה להחליט בתום חמש־עשרה שנה במשאל עם אם חפצה האוכלוסיה לחזור לגרמניה או לא. התאריך שנקבע למאורע זה חל בינואר 1935. לא היה שום מקום לספק בדבר התוצאה. הרוב ודאי שיצביע בעד הכללת הסאר מחדש במולדת הגרמנית; ולמשנה בטחון ותוקף היתה הבּקעה נתונה למעשה לשליטתו של המרכז המקומי של המפלגה הנאצית, אף כי להלכה היתה ועדה מטעם חבר־הלאומים מושלת בה. בּרתוּ תפס כי בסופו של דבר יחזור הסאר בהכרח לגרמניה, אבל נוטה היה לעמוד על אי־אלו ערובּות לאותם שאולי יצביעו נגד הכללה מיידית בשטחה של גרמניה. עם רציחתו נשתנתה נעימתה של המדיניות הצרפתית. ב־3 בדצמבר 1934 עשה לאוואל עסק במישרים עם הגרמניה על מכרות הפחם, וכעבור שלושה ימים הצהיר בפומבי לפני חבר־הלאומים כי צרפת לא תתנגד להחזרת הסאר לגרמניה. משאל־העם גופו נערך ב־13 בינואר 1935, תחת פיקוח בינלאומי, שבּו השתתפה חטיבה בריטית; והמוּבלעת הקטנה הזאת, שמחוץ לדנציג היתה ההתגלמות הטריטוריאלית היחידה לריבונות של חבר־הלאומים, הצביעה ברוב של 90.3 למאה בעד שיבה לגרמניה. הנצחון המוסרי הזה לנציונל־סוציאליזם, אף כי היה פרי נוהל תקין והכרחי, הוסיף על הפרסטיז’ה של היטלר, ודומה היה כי עיטר את מרוּתו בהדגמה כנה לרצונו של העם הגרמני. ההוכחה לחוֹסר־הפּניות או למשחק ההוגן מצד חבר־הלאומים לא שיכּכה את חמתו, ואין צריך לומר שלא עשתה עליו רושם. בלי ספק חיזקה את דעתו כי בעלי הברית הם כסילים מנוּונים. כשלעצמו התרכז ביתר תוקף במטרתו העיקרית, הרחבת כוחותיה של גרמניה.

 

פרק שביעי: הפסד השוויון באוויר 1934–1935    🔗

הקפּנדריה הגרמנית – הבחירות באיסט פוּלהם, 25 באוקטובר 1933 – הויכוח של ה־7 בפברואר 1934 – הבטחתו של מר בולדווין לשוויון באוויר – הצעת הגינוי של הלייבור נגד הגדלת חיל־התעופה – איבת הליבראלים – אזהרתי מיום 18 בנובמבר 1934, לדיוּקה – הסתירה של מר בולדווין – היטלר מתיימר שגרמניה השיגה שוויון באוויר, מרס 1935 – חרדתו של מר מקדונלד – וידויו של מר בולדווין, 22 במאי – עמדות הלייבור והליבּראלים – השקפת מיניסטריון התעופה – סיר פיליפּ קונליף־ליסטר יורש את הלורד לוֹנדוֹנדרי

המטה הכללי הגרמני לא האמין כי ייתכן ליצור ולהבשיל את הצבא הגרמני בהקף גדול מזה של צרפת, ולציידו כהלכה בבתי־נשק ובציוד כללי, לפני 1943. הצי הגרמני, מחוץ לצוללות, אי־אפשר היה להשיבו לכוחו משכבר בתוך פחות משתים־עשרה או חמש־עשרה שנה, ותוך כדי כך יסיג קשה את גבולן של כל שאר התכניות. אבל הודות לגילוי האומלל שגילתה ציביליזציה חסרת־בגרות את מנוע השריפה הפנימית ואת חכמת התעופה זינק והופיע נשק חדש של יריבוּת בין האומות אשר בכוחו לשנות מהרה הרבה יותר את יחסי כוחות־הלחימה בין מדינות. אומה מן המדרגה הראשונה, אם אך יש לה חלק בידיעותיו המצטברות תדיר של המין האנושי ובהתקדמותו של המדע, אם תתמסר לדבר לא תצטרך אלא לארבע או חמש שנים כדי ליצור חיל־אוויר אדיר, ואולי עליון על כל היתר. מובן שכל עבודה מוקדמת ומחשבה מוקדמת תוכל לקצר את התקופה הזאת.

כבמקרה הצבא הגרמני כך גם החייאתו של הכוח האווירי הגרמני הוכנה זמן רב בחשאי ובקפידה. עוד ב־1923 החליט סקט כי על חיל־האוויר הגרמני לעתיד־לבוא להיות חלק ממנגנון המלחמה הגרמני. לפי־שעה הסתפק בהקמת שלד בנוי היטב של חיל־אוויר בתוך “הצבא הנטול חיל־אוויר”, שלד שאי אפשר היה להבחין בו מבחוץ, ועל כל פנים לא הבחינו בו מבחוץ בשנותיו הראשונות. כוח אווירי הוא הקשה ביותר לאומדן מכל צורות הכוח הצבאי, וקשה אפילו לבטאו במדויק. לא קל הוא לדון, ועוד פחות מכך ייתכן להגדיר אל־נכון, עד היכן בתי־החרושת ובסיסי־האימונים של התעופה האזרחית לובשים ערך ומשמעות צבאיים באיזה רגע שהוא. מרובּות ומגוּונות הן האפשרויות להסתר, להסוואה ולעקיפת חוזה. באוויר, ורק באוויר, היה להיטלר סיכוי לקיצור דרך, תחילה לשוויון ואחרי־כן לעדיפות מכרעת בנשק צבאי חיוני, על פני צרפת ובריטניה. אבל צרפת ובריטניה מה תעשינה?

בסתיו 1933 כבר היה ברור שהמאמץ הבריטי לפירוק־הנשק לא יצליח. אפילו המאורע החמור של הסתלקות גרמניה מחבר־הלאומים לא השפיע על הפאציפיזם של מפלגות הלייבור והליבראלים. בשם השלום הוסיפו שתיהן לדחוק בבריטניה שתתפרק מנשקה, וכל מי שחלק עליהן נקרא “מחרחר־מלחמה” ו“מפיח־בהלה”. דומה היה כי עמדתן נתמכה על־ידי המוני העם, שכמובן לא הבינו את התפתחות הדברים. בבחירות־משנה שחלו באיסט פּולהם ב־25 באוקטובר הגדיל נחשול של רגשות פאציפיסטיים את מספר הבוחרים הסוציאליסטים ב־9,000 כמעט, ומספר הבוחרים השמרנים ירד בלמעלה מ־10,000. המועמד שהצליח, מר וילמוֹט, אמר לאחר ההצבעה כי ״אנשי בריטניה דורשים… שהממשלה הבריטית תלך בראש העולם כולו על־ידי שתפתח מיד במדיניות של פירוק־נשק כללי“. ומר לנסבּורי, מנהיג מפלגת הלייבור, אמר שחובה על כל האומות ״להתפרק מנשקן עד לדרגתה של גרמניה בתורת הקדמה לפירוק־נשק כולל”. הבחירות האלו הטביעו את רישומן העמוק על מר בולדווין, והוא עמד עליהן כעבור שלוש שנים בנאום ראוי־להיזכר. בנובמבר באו הבחירות ברייכסטאג, שבהן לא נסבלו שום מועמדים מחוץ לאלה הנתמכים על־ידי היטלר, והנאצים השיגו תשעים וחמישה למאה ממספר הקולות.

אגב שפיטת מדיניותה של ממשלת בריטניה מן הדין יהיה לזכור את התשוקה הלוהטת לשלום שפיעמה ברוב הטועה והמוטעה של העם הבריטי, ואשר דומה היה כי היא מאיימת באבדון פוליטי על כל מפלגה או פוליטיקאי המעז לנקוט איזה קו אחר. אין בכך כמובן משום צידוק למנהיגים פוליטיים שאינם ממלאים את חובתם. טוב הרבה יותר למפלגות או לפוליטיקאים שיוּסרו מן השלטון מאשר יעמידו בסכנה את חייה של האומה. יתר על כן, ההיסטוריה שלנו אינה מספרת על שום מקרה שבּו ביקשה איזו ממשלה מן הפרלמנט והעם את אמצעי ההגנה הנחוצים והוּשבה ריקם. בכל זאת הרי הללו שהפילו מורא על ממשלת מקדונלד־בולדווין רכת־הלב והטוּה מדרכה ראוי להם לפחות שיחשוּ.

אומדנות התעופה לחודש מרס 1934 נסתכמו בעשרים מיליון בלבד, והבטיחו הקמת ארבעה להקים חדשים, או גידול מספר המטוסים מקו ראשון מ־850 ל־890. ההוצאות הנדרשות בשנה הראשונה היו 130,000 לי"ש.

על זאת אמרתי:

מודים שאין אנחנו אלא המעצמה האווירית החמישית – אם אמנם הננו החמישית. כוחנו הוא רק מחצית כוחה של צרפת, שכנתנו הקרובה ביותר. גרמניה מזדיינת חיש ואיש לא יעצור בה. דומה שזה ברור בתכלית. אין איש מציע מלחמה מונעת כדי לעצור בגרמניה מהפר את חוזה ורסיי. היא תזדיין; היא עושה זאת; היא כבר עשתה זאת. אין לי ידיעה בפרטים, אבל ידוע היטב כי האנשים הללו המחוננים עד מאד, על המדע שלהם ועל בתי־החרושת שלהם – על מה שהם קוראים בשם ״הספורט האווירי״ שלהם – מסוגלים לפתח במהירות גדולה את חיל־האוויר החזק ביותר לכל המטרות, להתקפה ולהגנה, בתוך פרק־זמן קצר מאד.

יגוֹרתי מפני היום שבו יעברו לידי שליטיה הנוכחיים של גרמניה האמצעים לאיים בהם על לבה של הקיסרות הבריטית. אנחנו נימצא אז במצב שיהיה מאוס על כל אדם המעריך את חירות־הפעולה ואת אי־התלות, וכן גם במצב שסכנתו מרובּה ביותר לאוכלוסיה הצפופה, שוחרת־השלום שלנו העסוקה בעמל־יומה. יגורתי מפני היום ההוא, אבל אולי לא ירחק חוק. אולי רחוק הוא מאתנו רק שנה אחת, או אולי שמונה־עשר חודש. הוא לא בא עדיין – כך לפחות אני מאמין ומקווה ומפלל; אבל לא עוד ירחק חוק. יש לנו שהות לנקוט את האמצעים הנחוצים, אבל אלה הם האמצעים שבהם אין אנו רוצים. רוצים אנו באמצעים להשגת שוויון. שום אומה הממלאה את התפקיד שאנו ממלאים ומקווים למלא בעולם אין לה זכות להימצא במצב שבו אפשר ללחוץ אותה אל הקיר…

*

לא תוּקנה אף אחת מעילות התרעוֹמת בין המנצחים למנוצחים. רוח הלאומנות התוקפּנית מעולם לא היתה עזה יותר באירופה ובעולם. רחוקים הם ימי לוקרנו, שבהם השתעשענו בתקוות עליזות לאיחוּדה של המשפחה האירופית…

פניתי בקריאה אל מר בולדווין, כאיש אשר בידו הכוח לפעול. לו הכוח, ועליו האחריות.

בהמשך דברי תשובתו אמר מר בולדווין:

*

אם כל חתירתנו להסכם תעלה בתוהו, ואם אי־אפשר יהיה להשיג את השוויון הזה בעניינים מעין אלה שעליהם הצבעתי, אז תדאג כל ממשלה של הארץ הזאת – ממשלה לאומית יותר מכל, וכן הממשלה הזאת – לכך שמצד הכוח האווירי והעצמה האווירית שוב לא תהיה הארץ הזאת נופלת מכל ארץ שהיא במטחווי מהלומה מחופיה.

כאן היתה התחייבות חגיגית ומפורשת ביותר, שניתנה בזמן שבּו אכן אפשר היה לקיימה מתוך פעולה נמרצת בקנה־מידה גדול.

*

אף כי גרמניה עדיין לא הפרה בגלוי אותם מסעיפי החוזה שאסרו עליה החזקת חיל־אוויר צבאי, הנה התעופה האזרחית והפיתוח העצוּם של הדאייה הגיעו עתה למדרגה שבה יכלו לחזק ולהרחיב במהירות גדולה את חיל־האוויר הצבאי החשאי ובלתי־החוקי שכבר נוצר. הגידופים הרעשנים על הקומוניזם והבולשביזם מפיו של היטלר לא מנעו את גרמניה משלוֹח נשק במחתרת לרוסיה. מצד שני אוּמנו כמה טייסים גרמניים מ־1927 על־ידי הסובייטים לצרכים צבאיים. היו עליות וירידות, אבל ב־1932 מסר השגריר הבריטי בברלין כי לרייכסוור יש קשר טכני הדוק אל הצבא האדום. ממש כמו שהרודן הפאשיסטי של איטליה היה, כמעט מעת עלותו לשלטון, הראשון שעשה הסכם מסחרי עם רוסיה הסובייטית, כך דומה היה עתה שאין הפולמוס האידיאולוגי הפומבי משפיע על היחסים בין גרמניה הנאצית למדינה הסובייטית רחבת־הידיים.

*

בכל זאת, כשהעלתה הממשלה ב־20 ביולי 1934 באיחור־זמן הצעות בלתי־מספיקות לחיזוק חיל־האוויר המלכותי ב־41 להקים, או לערך 820 מטוסים שיושלמו רק בתוך חמש שנים, הגישה מפלגת הלייבור, בתמיכת הליבראלים, הצעת גינוי לממשלה בבית הנבחרים.

בהצעה הובע צער על כך שממשלת הוד־מלכותו פותחת במדיניות של חימוש שאיננה מתבקשת מתוך שום התחייבות חדשה גם אינה מכוּונת להוסיף על בטחונה של האומה, אלא שבודאי תעמיד בסכנה את הסיכויים לפירוק־נשק בינלאומי ותעודד את תחייתה של תחרות מסוכנת ובזבזנית בהכנות למלחמה.

בנמקו את הסירוב הגמור הזה מצד האופוזיציה לנקוט צעדים כלשהם לחיזוק עצמתנו האווירית אמר מר אטלי, שדיבּר בשמה: ״אנו כופרים בצורך בחימוש אווירי מוגבר… אנו כופרים בהנחה שחיל־אוויר בריטי מוגבר יסייע לשלום בעולם, ואנו דוחים מכל־וכל את התביעה לשוויון". המפלגה הליבראלית תמכה בהצעת־הגינוי הזאת, אף כי מעדיפה היתה את הצעתה שלה, שכך היתה לשונה:

שהבית הזה רואה בדאגה חמורה את הנטיה בין אומות העולם לחדש את מירוץ תחרות הזיון, שתמיד היא מבשרת מלחמה; הוא לא יאשר כל תוספת על חימושנו־אנו כל זמן שלא הוברר כי ועידת־פירוק־הנשק נכשלה וכל זמן שלא הוכח הדבר ונוּמק; ומאחר שהתנאים האלה אינם קיימים ביחס להוצאה הנוספת המוצעת של 20,000,000 לי"ש לחימוש אווירי, מונע הבית את הסכמתו.

בנאומו אמר מנהיג הליבראלים, סיר הרברט סמואל: “מה בנוגע לגרמניה? שום דבר מכל מה שראינו או שמענו עד כאן אינו מלמד על כך שחיל־האוויר הנוכחי שלנו אין די בו כדי לקדם פני סכנה כלשהי ברגע הנוכחי מכיוון זה”.

כשאנו זוכרים שבלשון זו דיברו ראשי המפלגות האחראיים לאחר עיון קפדני, מתבררת לעין כל הסכנה לארצנו. זאת היתה עת העיצוּב שבה יכולים היינו, בכוח מאמצים מופלגים, לשמור על הכוח האווירי שעליו היתה מיוסדת עצמאות־הפעולה שלנו. לוּ קיימו בריטניה הגדולה וצרפת שוויון כמותי עם גרמניה, כל אחת לעצמה, כי אז היו שתיהן יחד חזקות כפליים ממנה, והצלחתו של היטלר בדרכי האלימוּת אפשר היה לקפּדה בעודנה באבּה מבלי אבּד אף נפש אחת. אחרי־כן כבר היה מאוחר מדי. אין אנו יכולים להטיל ספק בכנוּתם של מנהיגי המפלגות הסוציאליסטית והליבראלית. הם טעו ושגו לחלוטים, ונושאים הם בחלקם בנטל לפני ההיסטוריה. אכן מדהים הדבר שבשנים שלאחר מכן ניסתה המפלגה הסוציאליסטית להתיימר ביתרונה בצפיית דברים מראש ולהוכיח את יריביה על שלא דאגו לבטחון הלאומי.

*

עתה היה ביכלתי לתבוע את חידוש החימוש במסווה של סניגור לממשלה. לפיכך זכיתי שהמפלגה השמרנית תטה לדברי אוזן במידת ידידות בלתי־רגילה.

אפשר היה לחשוב כי אפיה של ממשלת הוד־מלכותו ופרשת עברם של שׂריה הראשיים יניעו את האופוזיציה לראות במידה של אמון ובמידה של התחשבות את הבקשה לחיזוק ההגנה הלאומית. אינני סבור שהיתה אי־פעם ממשלה כה פאציפיסטית במחשבותיה. הרי לפניכם ראש־הממשלה, אשר במלחמה הוכיח בצורה הקיצונית ביותר ובאומץ־לב גדול מאד את דעותיו ואת הקרבנות שמוכן היה להקריב למען מה שהיה בעיניו ענין הפאציפיזם. הלורד־נשיא־המועצה קשור בהכרת הציבור בעיקר בשינון התפילה ״שים שלום בימינו". אפשר היה להניח כי שעה שמיניסטרים כאלה יוצאים ואומרים כי הם רואים להם לחובה לבקש איזו תוספת קטנה לאמצעים הנתונים להם לערוב לבטחון הציבור יעשה הדבר רושם על האופוזיציה וייחשב הוכחה לממשוּתה של הסכנה אשר מפניה הם מבקשים לגונן עלינו.

ועכשיו צאו וראו את דברי התנצלותם של חברי הממשלה. שום איש לא היה יכול להעלות הצעה בלשון מאופּקת יותר. מידת ההסתפקות־במועט ציינה כל מלה שהשמיעו מאז עלוֹת העניין הזה בראשונה על סדר היום. אומרים לנו שיכולים אנו לראות במוֹ עינינו מה־זעומה היא ההצעה. מבטיחים לנו כי אפשר להפסיק את הדבר בכל רגע אם ז’נבה תצליח, וכן גם מבטיחים לנו כי הצעדים שאנו נוקטים, אף כי בעיני כמה אנשים נקלים יכולים הם להתקשר באיזו תפיסה של התגוננות לאומית, לאמיתו של דבר קשורים הם רק בעקרון הגדול של הבּטחון הקיבוצי.

אבל האופוזיציה דוחה בלשון בּוֹטה ביותר את כל דברי ההתנצלות והליכות ההרגעה האלה. תשובתה היחידה על המאמצים האלה להפיס את דעתה היא הצעת־גינוי, שעליה יש להחליט הערב. נדמה לי שקרובים אנו מאד להגיע לקצה של התקופה שבה כדאי לטרוח ולהפיס את דעת־הקהל מסוג מסוים בענין הזה. עומדים אנו בפני נסיון לכונן מין עריצות של דעת־קהל, ואם יתמיד שלטונה של זו יכול להיות שהתוצאה תגרום נזק חמור ליציבותה ולבטחונה של הארץ הזאת. הרי אנו טרף שמן וקל. שום ארץ איננה נוחה כל כך לפגיעה, ואין ארץ שכדאי לבוֹז אותה יותר מארצנו… כאן המטרופולין העצום שלנו, המטרה הגדולה ביותר שבעולם, מין פרה עצומה, שמנה, יקרת־ערך הקשורה וכפוּתה כדי למשוך את חית־הטרף, ומתוך כך נמצאים אנו במצב שבּו לא היינו עדיין מעולם, ושבּו אין שום ארץ אחרת נמצאת בזמן הזה.

הבה נזכור זאת: חולשתנו אינה חולשתנו אנו בלבד; חולשתנו פוגעת גם ביציבותה של אירופה.

אחרי־כן באתי לטעון שגרמניה מתקרבת כבר לשוויון אווירי עם בריטניה:

קודם־כל אני קובע שגרמניה כבר הקימה, מתוך הפרת החוזה, חיל־אוויר צבאי שכוחו עתה כמעט שני־שלישים מכוח חיל־האוויר שלנו להגנת המולדת. זאת ההודעה הראשונה שאני שם לפני הממשלה לעיוּנה. השניה היא שגרמניה מגדילה במהירות את חיל־האוויר הזה, לא רק בסכומי כסף גדולים המופיעים באומדנות התקציב שלה אלא גם בתרומות פומביות – לעתים קרובות מאד, תרומות כפוּיות – המתנהלות זה זמן מה בכל רחבי גרמניה. בסוף 1935 יהיה חיל־האוויר הגרמני קרוב מאד לשוויון במספרים וביעילות לחיל־האוויר שלנו להגנת המולדת, אף אם תוגשמנה הצעותיה הנוכחיות של הממשלה.

ההודעה השלישית היא שאם גרמניה תמשיך בהרחבת כוחה זו ואם אנו נמשיך להגשים את תכניתנו, הרי במועד מסוים ב־1936 יהיה לגרמניה יתרון ממשי ומוחלט על בריטניה הגדולה. רביעית, וזאת היא הנקודה הגורמת דאגה, משעה שישיגו את יתרונם זה אפשר שלעולם לא נוכל להדביקם. אם אין לסתור את ההנחות האלו, הרי יש כל היסוד שבעולם לדאגה הקיימת בכל חלקי הבּית, לא רק מפני כוחו הפיזי של חיל־האוויר הגרמני, אלא גם, אנוס אני לומר, בגלל אָפיה של הרודנוּת הגרמנית הנוכחית. אם באיזה פרק־זמן שהוא בשנים הקרובות תיאלץ הממשלה להודות שכוחות האוויר הגרמנים הם חזקים משלנו הרי יאשימו אותה ואני חושב כי בצדק יאשימו אותה, שנכשלה במילוי חובתה הראשונה־במעלה לארץ הזאת.

סיימתי בדברים הבאים:

האופוזיציה מתבטאת דרך חירות מרובּה, כרוּבּנו בארץ הזאת, במה שנוגע להתנהגותה של ממשלת גרמניה הנאצית. איש לא החמיר בבקורת יותר ממפלגת הלייבּור או מאותו אגף של המפלגה הליבּראלית שאני רואה מולי. ועתוניהם הגדולים, המאוחרים עתה בענין המשותף, היו הנמרצים ביותר במתיחת־דין חמורה. אבל דברי הבקורת האלה מעוררים חימה עזה באנשים התקיפים שגרמניה נתונה בידם. הנה כך עלינו לפרוק את הנשק מידידינו, בעלי־ברית לא יהיו לנו, נכלים פני אומות אדירות ונזניח לגמרי את הגנתנו אנו. זהו מצב עלוב והרה־סכנות. אכן, המצב שאליו הם מבקשים להביאנו בדרך שבּה הלכו ובהצעת־הגינוי שהם מבקשים אותנו לקבלה הוא מצב שסיכון נורא בצדו, ובהצביענו נגדם הערב נקווה כי תימצא דרך טובה יותר לבטחון הלאומי מזו שבּה מבקשים היו להוליכנו.

הצעת הגינוי של מפלגת הלייבור נדחתה, כמובן, ברוב גדול, ואין לי ספק כי אילו פנו אל האומה בתוך הכנה נאותה בשאלות אלו כי אז היתה נותנת אותה מידה של תמיכה לאמצעים הנחוצים לבטחון הלאומי.

*

אי אפשר לספר את הסיפור הזה מבלי להזכיר את ציוני־הדרך שעברנו בדרכנו הארוכה מן הבטחון אל מלתעות המוות. שעה שאני משקיף לאחור נדהם אני לראות מה־ארוך היה הזמן שניתן לנו. ב־1933, או אפילו ב־1934, יכלה בריטניה להקים כוח אווירי שהיה כופה את הסייגים הדרושים על שאפתו של היטלר, או אולי היה מאפשר למנהיגים הצבאיים של גרמניה לבלום את פעולותיו הנמהרות. עדיין צריכות היו לעבור חמש שנים תמימות ויותר עד שנעמוד בפני המבחן העליון. אילו פעלנו אף עתה מתוך מידת תבונה מתקבלת־על־הדעת ומתוך מרץ בריא אפשר שמעולם לא היו הדברים באים. בהסתמך על יתרון בעצמה האווירית יכלו בריטניה וצרפת לדרוש בביטחה את עזרת חבר־הלאומים, וכל מדינות אירופה היו מתקבּצות מאחריהן. זו פעם ראשונה היה חבר־הלאומים יכול לזכות במכשיר בעל סמכוּת ותוקף.

כשנפתח מושב־החורף של הפרלמנט ב־28 בנובמבר 1934 הצעתי, בשמי ובשם כמה מידידי⁹, הצעת־תיקון לנאום המלך, שבּה הוצהר כי ״כוח הגנתנו היומית, ובפרט כוחה של הגנתנו האווירית, שוב אינו מספיק להבטיח את השלום, הבטחון והחופש של הנתינים הנאמנים של הוד מלכותך". הבית היה מלא מפה לפה ונכון מאד להטות אוזן. לאחר שהעליתי את כל הנימוקים המטעימים את הסכנה החמורה לנו ולעולם כולו, הגעתי לעובדות מדויקות:

קודם־כל אני קובע כי ברגע זה יש כבר לגרמניה חיל־אוויר צבאי – רוצה לומר, להקים צבאיים, עם שירותי הקרקע הנחוצים, ועם העתודות הנחוצות של סגל מאוּמן וחמרים – המחכה רק לפקודה כדי להיאסף במערך שלם וגלוי; וחיל־האוויר בלתי־החוקי הזה מתקרב במהירות לשוויון עם זה שלנו. שנית, בשנה הבאה כעת חיה, אם תבצע גרמניה את תכניתה הקיימת בלי שום זירוז, ואם אנחנו נבצע את תכניתנו הקיימת על הבסיס המונח עתה לפנינו מבלי להאֵט את הקצב, ונגשים את התוספות שעליהן הודיעו לפרלמנט ביולי שעבר, יהיה חיל־האוויר הצבאי של גרמניה בשנה הבאה כעת חיה חזק לפחות כמו שלנו, ואפשר אפילו שיהיה חזק יותר. שלישית, על אותו הבסיס – רוצה לומר, אם ימשיכו שני הצדדים בתכניותיהם הקיימות כפי שנקבע עתה – הרי בסוף 1936, רוצה לומר כעבור עוד שנה, ובעוד שנתיים מעכשיו ― יהיה חיל־האוויר הצבאי של גרמניה חזק יותר ב־50 למאה כמעט, וב־1937 יהיה חזק כמעט כפליים. כל זאת על סמך ההנחה, כמו שאני אומר, שמצד גרמניה לא יהיה שום זירוז ומצדנו אנו לא תהיה שום האטה נוספת.

מר בולדווין, שדיבר אחרי, ניצב בלי־חת נוכח השאלה הזאת, ועל סמך הנתונים שהוכנו על־ידי יועצי מיניסטריון־התעופה שלו קם לסתור את דברי:

אין זה נכון שגרמניה מתקרבת במהירות לשוויון אתנו. הדגשתי כי המספרים הגרמנים הם מספרים כוללים. לא מספרי הכוח של קו ראשון, ואני מסרתי את מספרי הקו הראשון שלנו ואמרתי שאינם אלא מספרי קו ראשון, ויש מאחריהם עתוּדה גדולה הרבה יותר, אף אם נצמצם את ההשוואה לכוח האווירי הגרמני ולכוחו של חיל־האוויר־המלכותי העומד מיד לרשותנו באירופה. גרמניה פועלת ועוסקת בייצור מטוסי־שירות, אבל כוחה האמיתי איננו 50 למאה מכוחנו באירופה כיום. אשר למצב בשנה הבאה כעת חיה, אם תמשיך לבצע את תכנית התעופה שלה בלי זירוז, ואם אנחנו נמשיך בהגשמת שיעור ההרחבה שאוּשר עתה ואשר עליו הודיעו לפרלמנט ביולי, הרי לא די שהכוח האווירי הצבאי של גרמניה לא יהיה חזק כמו שלנו, כל שכן – חזק יותר משלנו, אלא שלפי הערכתנו עדיין יהיה לנו באירופה לבדה יתרון של 50 למאה בקירוב. אינני יכול לצפות הרחק יותר מאשר לשנתיים הבאות. מר צ’רצ’יל מדבר על מה שיוכל לקרות ב־1937. החקירות שהיה לאֵל ידי לנהלן מעוררות אותי להאמין כי מספריו מוגזמים במידה ניכרת.

*

ההבטחה המופלגת הזאת מצד ראש־הממשלה־למעשה הרגיעה את רוב המודאגים, והשתיקה את רוב המבקרים. הכל שמחו לשמוע כי הודעותי המדויקות הוכחשו בהסתמך על מקורות שאין בהם דופי. אני לא שוכנעתי כל־עיקר. סבור הייתי שיועציו של מר בולדווין לא אמרו לו את האמת, ושעל כל פנים אין הוא יודע את העובדות.

*

כך חלפו־עברו חדשי החורף, ורק באביב ניתן לי להעלות את השאלה שוב. הקדמתי ומסרתי הודעה מוקדמת מלאה ומדויקת.

מר צ’רצ’יל אל מר בולדווין 17.3.35

אשר לאומדנות־תקציב־התעופה ביום ג' יש בדעתי לחדש את הדיון שלנו מנובמבּר שעבר ולנתח ככל אשר אוכל את המספרים שלך על הכוח האווירי הבריטי והגרמני להגנת המולדת בתאריכים השונים המדוברים, ז. א.: אז, עכשיו, בסוף השנה האזרחית והשנה התקציבית 1935 וכו'. אני סבור שהגרמנים חזקים כבר כמונו ואולי חזקים יותר מאתנו, ושאם נבצע את תכניתנו החדשה כפי שנקבע, תהיה גרמניה חזקה מאתנו ב־50 למאה בסוף 1935 או בתחילת 1936. כמו שתראה הרי זה מנוגד להודעתך מחודש נובמבר, שיהיה לנו יתרון של 50 למאה במועד ההוא. אני אזכיר כמובן את הבטחתך מחודש מרס 1934, ש״הארץ הזאת שוב לא תהיה נופלת מכל ארץ שבמטחווי מהלומה מחופינו", ואטען כי לפי הידיעות שהיה בידי להשיגן אין ההבטחה הזאת מתקיימת, כמו שיוכיחו המאורעות במהרה.

סבור הייתי כי נוח יהיה לך אם אודיעך מראש, כמו שעשיתי במקרה הקודם, מה יהיה הקו הכללי שלי, ואם האיש שידבר בשם הממשלה יוכל להוכיח את ההפך – לא יהיה אדם מרוצה יותר ממני.

ב־19 במרס הוגשו אומדנות־תקציב־התעופה לבּית. אני חזרתי על דברי מחודש נובמבר, ושוב ערערתי במישרים על ההבטחות שנתן אז מר בולדווין. תת־המזכיר לענייני־תעופה השיב תשובה בוטחת מאד. אולם בסוף מרס ביקרו שר־החוץ ומר אידן אצל הר היטלר בגרמניה, ואגב שיחה חשובה, שתכנה רשוּם, אמר להם הלז בכבודו ובעצמו כי חיל־האוויר הגרמני כבר הגיע לשוויון עם בריטניה הגדולה. הממשלה נתנה פומבי לעובדה זו ב־3 באפריל. בראשית מאי כתב ראש־הממשלה מאמר בבטאונו ניוּז־לטר, שבו הדגיש את סכנותיו של החימוש הגרמני במלים דומות לאלו שבהן התבטאתי לעתים כה קרובות מאז 1932. הוא השתמש במלה החושפנית ״מארב", שודאי נבעה מתוך חרדת לבבו. אכן באמת נפלנו לתוך מארב. מר מקדונלד עצמו פתח את הויכוח. לאחר שהזכיר את כוונתה המוצהרת של גרמניה להקים צי מעֵבר לשיעור המוּתר על פי החוזה, וצוללות – מתוך הפרתו של החוזה, הגיע אל המצב באוויר:

בויכוח בנובמבר שעבר הועלן אומדנות מסוימים, על יסוד האומדנות שהיו אז בידינו, לכוחו של חיל־האוויר הגרמני, ובשם הממשלה נתן הלורד־נשיא־המועצה את ההבטחה כי בשום פנים ואופן לא נשלים עם כל מצב של פּחיתוּת לעומת כוח אווירי כלשהו שאולי יוקם בגרמניה לעתיד־לבוא. אם לא יהיה הדבר כך הרי נימצא במצב בלתי־אפשרי, הנהיר בהחלט לממשלה ולמיניסטריון התעופה. בזמן שביקרו שר־החוץ והלורד־שומר־החותם בברלין בסוף מרס הודיע הקנצלר הגרמני, כפי שנמסר לבּית ב־3 באפריל, שגרמניה כבר הגיעה לשוויון באוויר עם בריטניה הגדולה. יהיה מה שיהיה פירושו המדויק של ביטוי זה מצד הכוח האווירי, אין ספק שהדברים העידו על כך שהכוח הגרמני הוגדל עד לשיעור העולה במידה ניכרת על האומדנות שהיה לאֵל ידינו לתת לפני הבּית בשנה שעברה. זאת היא עובדה חמוּרה, שגם הממשלה גם מיניסטריון־התעופה נתנו דעתם עליה מיד.

כשהגיעה שעתי לדבּר אמרתי:

גם עכשיו אין אנו אוחזים באמצעים שיהלמו את צרכינו כראוי. הממשלה הציעה את התוספות האלו. עליה לעמוד בפני הסערה. יהיה עליה לעמוד נוכח כל מיני התקפות בלתי־הוגנות. יגלו במניעיה פנים שלא־כהלכה. ישמיצו אותה ויקראו לחבריה מחרחרי־מלחמה. כל מיני התקפות תבואנה עליה מצד הרבה כוחות קולניים יותר, תקיפים, מרובּים ושונים בארץ הזאת. בין כה וכל תשקול למטרפּסיה. מדוע אפוא לא להילחם בעד משהו שיתן לנו בטחון? מדוע אפוא לא לעמוד על כך שההקצבה לחיל־האוויר תהיה מספקת, ואז, כל כמה שתהיה הבקורת עליה חמורה וכל כמה שיגדילו עליה פה לשקצה, מכל־מקום תהיה תוצאה אחת משביעת רצון – שתוכל ממשלת הוד־מלכותו להרגיש כי לפחות בעניין הזה, מכל העניינים שהם בגדר אחריוּתה הראשונה של ממשלה, עשה עשתה את חובתה.

אף כי הבית הקשיב לי רוב־קשב, היתה בי הרגשה של לאוּת. שיהיה אדם משוכנע בתכלית בענין של חיים ומוות לארצו, ושלא יוכל לעורר את הפרלמנט ואת האומה לשים לב לאזהרה, או להיכנע להוכחות על־ידי נקיטת פעולה, זאת היתה חוויה מכאיבה ביותר. המשכתי לאמור:

מודה אני ומתוודה שאינני מוצא מלים בפי. בשנת 1708 גילה האדון המזכיר סנט־ג’ון לבּית, בפליטת־פה מיניסטריונית מכוונת, את העובדה כי קרב אַלמנסה נסתיים במפלה בקיץ הקודם משום שרק 8,000 חיילים אנגלים היו בספרד למעשה מתוך 29,000 שאותם הקצה בית־הנבחרים לשירות הזה. כאשר אישרה הממשלה את הגילוי הזה כעבור חודש ימים, נמסר כי הבּית ישב בדומיה חצי שעה, ואף אחד מן הצירים לא ביקש לדבר ולא רצה לחוות דעה על הודעה מדהימה כל־כך. אולם מה־מיצער היה אותו מאורע לעומת מה שעומד לפנינו עתה. שם היה רק כּשל של מדיניות. שום דבר שהיה יכול לקרות בספרד במלחמה ההיא לא היה יכול להכיל בו באיזו צורה שהיא סכנה אשר תהיה סכנת־מוות־בכוח.

* * * * * *

יש הערב מידה רבה של הסכמה בבּית על מדיניות־החוץ שלנו. אנו מוכרחים לפעול מתוך תיאום עם צרפת ואיטליה ועוד מעצמות, גדולות כקטנות, המעוניינות לשמור על השלום. אני לא אדחה את שיתוף־הפעולה מצד כל ממשלה הנכונה בבירור לדבר הזה, כל זמן שהיא מוכנה לפעול תחת מרותו והרשאתו של חבר־הלאומים. מדיניות כזאת אינה סוגרת את הדלת בפני עיון מחוּדש בחוזים, אבל היא משיגה הרגשה של יציבות, וליכוד מספיק של כל המעצמות הנוהגות־בהגיון לשם התגוננות, קודם שאפשר יהיה לפתוח באיזו חקירה מסוג זה (ז. א., עיון מחוּדש בחוזים). בהתאגדות הרוממה הזאת לשם הבטחון הקיבוצי עלינו להקים כוחות־מגן מכל הסוגים ולשלב את פעולתנו עם זו של מעצמות ידידותיות, כדי שיוּרשה לנו לחיות בשלום בעצמנו ולתקוֹן את החישובים המוטעים האומללים, שכיום הננו התמימים הנפתים להם, ואשר – אם לא נתעורר בעוד מועד – אפשר שבאחד הימים נהיה קרבנותיהם.

בעת הזאת היו בזכרוני אי־אלו שורות שכתב סופר בלתי־ידוע על תאונת רכבת אחת. למדתי אותן מתוך כרך קריקטוּרות של פּאנץ', שבו הייתי הוגה בהיותי בן שמונה או תשע בבית־הספר בברייטון.

מִי זֶה נוֹהֵל דַּהֲרַת הָרַכֶּבֶת?

קוֹל מַצְמֵד וּסְרָנִים, קוֹל חֲרוֹק וְעַצֶּבֶת.

וְשׁוֹטֵף הַמֵּרוֹץ, וְקָרְבוּ מְסוֹטִים,

וְשֵׁנָה הִקְהֲתָה גַם אָזְנֵי נֶהָגִים;

וְאוֹרַת הָאוֹתוֹת שָׁוְא הַלַּיְלָה נוֹקֶבֶת.

כִּי הַמָּוֶת נוֹהֵל דַּהֲרַת הָרַכֶּבֶת.

מכל מקום, לא השמעתי אותן.

*

רק ב־22 במאי מסר מר בולדווין את וידויו המהולל. נאלץ אני לצטטו:

קודם־כל, ביחס למספר שנתתי בנובמבר על האווירונים הגרמנים, לא נודע לי מאז שום דבר שיעורר אותי לחשוב שהמספר ההוא לא היה נכון. בזמנו האמנתי שהוא נכון. טעותי היתה באוּמדן שלי לעתיד. בכך טעיתי טעות גמורה. בנושא זה הוטעינו לגמרי…

רוצה הייתי לחזור ולומר כאן כי, לדעתי, אין במה שאנו עושים שום מקום לבהלה. אבל אומר זאת בכוונת־מכוון, מתוך כל מה שידוע לי על המצב, שלא אהיה מוכן להישאר אף רגע אחד בשום ממשלה שהיתה נוקטת צעדים נמרצים פחות מאלה שאנו נוקטים כיום. סבור אני כי אך מן הראוי הוא לומר שהיתה בקורת מרובּה, הן בעתונות הן בעל־פה, על מיניסטריון־התעופה, כאילו הוא אחראי לתכנית בלתי מספקת אולי, כאילו הוא אחראי לכך שהתקדמותנו לא היתה מהירה יותר, ולעוד הרבה דברים. רוצה אני רק לחזור ולומר כי תהיה האחריות מה שתהיה – ואנו מוכנים בהחלט לעמוד בפני בקורת – אין האחריות הזאת אחריותו של איזה מיניסטר יחיד; זאת היא אחריותה של הממשלה כולה, וכולנו נושאים באחריות, וכולנו אשמים.

קיויתי שהוידוי המרעיש הזה יהיה מאורע חותך, וכי תוקם לפחות ועדה פרלמנטרית של כל המפלגות למסור דין־וחשבון על העובדות ועל בטחוננו. לא כך היתה תגובתו של בית־הנבחרים. אנשי האופוזיציה הלייבורית והליבראלית, שתשעה חדשים קודם לכן הציעו הצעת־גינוי אף לאמצעים הצנועים שבהם אחזה הממשלה, או שתמכו בהצעת־הגינוי, פעלו בלב־ולב ובהיסוס. צופים היו למלחמת־בחירות נגד ״חימוּש הטוֹרים". לא דוברי הלייבור ולא דוברי הליבראלים לא התכוננו לגילויו של מר בולדווין ולהודאתו, והם לא ניסו להתאים את נאומיהם למאורע הבולט הזה. מר אטלי אמר:

כמפלגה אין אנו תומכים בפירוק־נשק חד־צדדי… אנו תומכים בבטחון קיבּוצי באמצעות חבר־הלאומים. אנו דוחים את השימוש בכוח כמכשיר של מדיניות. אנו דוגלים בקיצוץ החימוש ובבטחון קיבּוצי… קבענו שהארץ הזאת צריכה להיות מוכנה לתרום את תרומתה לבטחון הקיבוצי. הקו שלנו איננו לבקש בטחון על־ידי חימוש אלא על־ידי פירוק־הנשק. מטרתנו היא לקצץ בחימוש, ואחרי־כן לבטל לגמרי כל חימוש לאומי ולהקים חיל־משטרה בינלאומי הכפוף לחבר־הלאומים.

*

מה יקרה אם אי־אפשר יהיה להגשים מיד את המדיניות הזאת החובקת־זרועות־עולם, או מה יהיה עד אשר תוגשם, זאת לא אמר. הוא התלונן על כך שהספר הלבן על ההגנה הצדיק תוספת לצי בהשוואה לארצות־הברית, ותוספות לחיל־האוויר שלנו בהשוואה לחילות־האוויר של רוסיה, יאפאן וארצות־הברית. ״כל אלה הם דיבּורים שעבר זמנם בהחלט מחוץ לשיטה הקיבוצית“. הוא הכיר שעובדת חימושה של גרמניה נעשתה מכרעת במשקלה, אבל שיעור המשקל־שכנגד לאיזה כוח מזוין איננו הכוחות של הארץ הזאת או של צרפת כי אם הכוח המשולב של כל המעצמות הנאמנות שבחבר־הלאומים. חייב תוקפן להבין כי אם יתגרה בעולם יקדמו את פניו הכוחות המתוֹאמים של העולם, ולא מספר כוחות לאומיים מקוטעים”. הדרך היחידה היא לרכז את כל הכוח האווירי בידי החבר, שצריך להיות מאוחד ולהיעשות ממשוּת. בינתיים הצביעו הוא ומפלגתו נגד האמצעים שהוצעו.

אשר לליבראלים ביקש סיר ארצ’יבלד סינקלר את הממשלה שתקרא ל״ועידה כלכלית חדשה, ושתכניס את גרמניה לא רק לתוך אגודת־האחוה של האומות אלא גם לשיתוף־פעולה פעיל אתנו עצמנו בכל מפעלי הציביליזציה ובהעלאת רמת־החיים של שני העמים… תגיש הממשלה הצעות מפורטות ומוגדרות לביטול חילות־אוויר צבאיים ולפיקוח על התעופה האזרחית. אם תהיה התנגדות להצעות האלו, תיקבע נא האחריות בבירור וכיאות".

בכל זאת (אמר), עם שיש לשקוד במרץ על פירוק־הנשק בחינת מטרתה הראשית של הממשלה, הנה אין להרשות ולסבול מצב שבו ארץ גדולה שאינה משתייכת לחבר־הלאומים היא בעלת הצבא החזק ביותר, ואולי חיל־האוויר החזק ביותר, במערב אירופה, ובעלת כושר־התרחבות גדול יותר מכל חיל־אוויר אחר… המפלגה הליבראלית תראה חובה לעצמה לתמוך באמצעים להגנה לאומית כאשר יוּכח בבירור כי יש צורך בהם… לפיכך אינני יכול להסכים כי הגדלת חימושנו הלאומי סותרת בהכרח את ההתחייבויות שלנו במסגרת שיטת השלום הקיבוצי.

אחרי־כן הרחיב את הדיבור על ״השאלה של רווחים פרטיים המוּפקים מכּלי־המשחית“, וציטט מתוך נאום שנשא לא מכבר הלורד הליפקס, שר החינוך, שאמר כי הבריטים ״נוטים לראות בהכנת מכשירי המלחמה דבר נעלה וחמוּר מכדי למסרו בידיים שהן אחראיות פחות מידי המדינה עצמה”. סיר ארצ’יבּלד סינקלר סבור היה כי יש צורך בבתי־חרושת ממלכתיים לטיפול בהרחבה המהירה של חימושנו האווירי, הרחבה שהצורך בה הוּכח, לדבריו.

קיומם של עסקי נשק פרטיים היה זה מכבר דחליל בעיני אנשי הלייבור והליבראלים, והיה זה סוס נוח לרכּוֹב עליו בנאומים פּוֹפּוּלריים. כמובן הבל היה זה להניח כי בזמן זה ייתכן להגשים את הרחבת חימושנו האווירי, שהצורך בה הוּכר, על־ידי בתי־חרושת ממלכתיים בלבד. חלק גדול מן התעשיה הפרטית שבארץ נדרש בדחיפות לשם התאמה מיידית ולשם הגברת מקורות הייצור הקיימים שלנו. שום דבר בנאומיהם של מנהיגי האופוזיציה לא היתה לו זיקה קלה שבּקלות למצב־החירום שהודו כי אנו עומדים בו, או לעובדות החמורות הרבה יותר משהיו טמונות מאחריו, כידוע לנו עתה.

הרוב הממשלתי מצדו דומה היה שהלך שבי אחר שבי אחר כנוּתוֹ של מר בולדווין. על הודאתו בטעותו הגמורה, על אף כל מקורות הידיעות שלו, בענין חיוני שהוא אחראי לו, כיסה גילוי־הלב שבו הכריז על משְגהו ועמס על שכמו את האַשמה. היה אפילו גל חזק של התלהבות למיניסטר שאינו מהסס לומר כי טעה. אכן, דומה היה כי הרבה מצירי השמרנים כועסים על שהבאתי את מנהיגם הנאמן במצוקה שרק הגבריוּת והיושר שבטבעו חילצו אותו ממנה; אבל, אבוי, את ארצו לא חילצו.

*

שאר־בשרי, הלורד לוֹנדוֹנדרי, ידיד מילדוּת, נצר־מישרים לקאסלרה המפורסם מתקופת נפוליאון, היה איש שאין להטיל ספק בנאמנותו ובפטריוטיות שלו. הוא היה ממוּנה על מיניסטריון התעופה מאז הקמת הקואליציה. בתקופה זו האפילו על עניינינו התמורות החמורות שתוארו למעלה, ומיניסטריון־התעופה נעשה אחד המשרדים החשובים בממלכה. משך שנות הקיצוצים ופירוק־הנשק ניסו הוא והמיניסטריון שלו להחזיק ולקבל הרבה ככל אשר יוכלו מידיו של שר־אוצר מחמיר ושרירוּתי. הם לא ידעו את נפשם מרוב שמחה כשהואיל הקבינט לזכּוֹתם בקיץ 1934 בתכנית־תעופה של ארבעים ואחד להקים נוספים. אבל בפוליטיקה הבריטית באות התקפות החום חיש־מהר אחרי התקפות הקור. כשחזר שר־החוץ מברלין, לאחר שנרעש עד למעמקיו לשמע הודעתו של היטלר שחיל־האוויר שלו שווה לזה של בריטניה, תקפה דאגה עזה על הקבינט כולו. לאור מה שהוּכר עתה בעיני הכל כמצב חדש היה על מר בולדווין לעמוד בפני הודעותיו מחודש נובמבר, שבּהן סתר את דברי. הקבינט לא ידע כלל שהגרמנים כלל שהגרמנים השיגוּנו באוויר, וכמו שקורה ברגיל הסב מבטים תוהים אל המשרד הנוגע בדבר ואל המיניסטר הממוּנה עליו.

מיניסטריון־התעופה לא תפס כי ירושה חדשה מזומנת לו. אזיקי האוצר נשברו. המיניסטריון לא הוצרך אלא לבקש עוד. תחת זאת הגיב בחרי־אף על התיימרותו של היטלר בשוויון באוויר. לונדונדרי, שהיה לפה לאנשי המיניסטריון שלו, אפילו הסתמך על ההודעה כי ״כשהלכו סיימון ואידן לברלין היה רק להק־מיבצעים גרמני אחד בנמצא. מתוך תקן האימוּנים שלהם קיוו להקים מחמש־עשרה עד עשרים יחידות־להק עד תום החודש"¹⁰. כל זה הוא ענין למדרש שמות. קשה כמובן מאד למיין כוחות אוויר, מחמת העדר כל ״אמת־מידה״ משותפת ומחמת כל ההבדלים בהגדרת ״כוח אווירי של קו ראשון" ו״יחידות מיבצעיות". מיניסטריון־התעופה עורר עתה את הממונה עליו להצדיק ברוב דברים את התנהגותו לשעבר, ולפיכך לא התאים עצמו כלל להלך־הרוח החדש של ממשלה וציבור שהוחרדו באמת־ובתמים. המומחים והפקידים במיניסטריון־התעופה נתנו למר בולדווין את המספרים והתחזיות שבהם ענה לי בנובמבר. הם ביקשו שייצא לפעולה להגן על ההודעות הללו; אבל דבר זה שוב לא היה בגדר פוליטיקה מעשית. דומה כי אין שום ספק שהמומחים והפקידים האלה של מיניסטריון־התעופה מוטעים היו בעת הזאת והטעו את הממוּנה עליהם. כוח אווירי גדול, שווה לפחות לשלנו, סגוּר ימים רבים על מסגר, זינק סוף־סוף ויצא אל אור היום בגרמניה.

היתה זו חוויה מוזרה ומכאיבה ללוֹנדוֹנדרי, כמו שמתאר ספרו, לאחר שמשך שנים אחדות היה מבקש ומבקש עוד, שפתאום יגרשוהו על שלא ביקש די. אבל מחוץ לכל זה לא היה מעמדו הפוליטי מספיק לאפשר לו לעמוד בראשה של מחלקה שעתה היתה ממש במרכזם של עניינינו, וכמעט בפסגתם. חוץ מזה ברור היה לכל כי בעתים כאלו חייב מיניסטר־התעופה להיות בבית־הנבחרים. לפיכך, כאשר פינה מר רמזי מקדונלד בהמשך אותה שנה את כס ראש־הממשלה, נעשתה זו גם ההזדמנות למינויו של סיר פיליפּ קונליף־ליסטר שאז היה מזכיר־המדינה לענייני־המושבות, לתפקיד מיניסטר־התעופה, כחלק ממדיניוּת חדשה להרחבה נמרצת של חיל־התעופה. באי־רצון רב נעשה הלורד לונדונדרי הלורד־שומר־החותם ומנהיג בית־הלורדים; אבל אחרי הבחירות הכלליות ויתר מר בולדווין על שירוּתו בשני התפקידים האלה. ההשׂג הגדול של תקופת כהונתו היה התכנון של מטוסי־הקרב המהוללים תהילת־עולם מן הטיפוסים האריקיין וספּיטפייר, וראשית ייצורם. אבות־הטיפוס הראשונים של אלה טסו בנובמבר 1935 ובמרס 1936. לונדונדרי לא הזכיר זאת בדברי הסניגוריה שלו, אבל רשאי גם רשאי היה לעשות זאת, מאחר שקיבל עליו את האשמה על דברים רבים שלא עשה. מזכיר־המדינה החדש, נישא על כנפי רוחות נוחות וגלים חדשים, פקד לייצר מיד בקנה־מידה גדול את הטיפוסים האלה, ועבר זמן לא מוּעט עד שהיו מוכנים במספרים מסוימים. קונליף־ליסטר היה דמות פוליטית בעלת יכולת הרבה יותר מקודמו והיו לו סיכוי טוב יותר ומשימה נוסכת־השראה יותר. בכללו של דבר הפעיל כוח חזק יותר על המדיניות והאדמיניסטרציה האווירית שלנו, וניגש במרץ למלא את הזמן שהוציא הקבינט לבטלה מ־1932 עד 1934. אולם הוא עשה משגה חמוּר ועבר בנובמבר 1935 מבית־הנבחרים לבית־הלורדים, ובכך הפריך את אחד הנימוקים להעברתו לתפקיד מזכיר־המדינה לענייני־התעופה. דבר זה עתיד היה לעלות לו כעבור שנים אחדות במחיר כהוּנתו.

*

שוֹאה מן המדרגה הראשונה באה עלינו. היטלר כבר השיג שוויון עם בריטניה הגדולה. מכאן והלאה אינו צריך אלא לנגושׂ בבתי־החרושת ובבסיסי־האימונים שלו בכל עוז, ולא די שישמור על בכוֹרתו באוויר אלא אף יחזקה בתמידות. מכאן והלאה יהיו כל האיוּמים הנעלמים שאין־להם־שיעור, הנשקפים ללונדון מהתקפה אווירית, לגורם ממשי וקובע בכל החלטותינו. יתר על כן, מעולם לא יכולנו להדביקו; ועל כל פנים, הממשלה מעולם לא הדביקתו. יש לתת שבח לה ולמיניסטריון־התעופה על יעילוּתו המרובּה של חיל־האוויר־המלכותי. אבל הנדר שנדרו לשמור על השוויון באוויר הוּפר לאין תקנה. אמת שהמשך הרחבתו המיידית של חיל־האוויר הגרמני לא התנהל באותו קצב כבתקופה שבה הגיעו לשוויון. בלי ספק עשו מאמץ עילאי להשיג בקפיצה גדולה את העמדה השליטה הזאת ולחזקה ולנצלה בדיפּלומטיה שלהם. דבר זה נתן להיטלר את היסוד למעשי התוקפנות הרצופים אשר תיכּן, שעתידים היו לבוא עד־מהרה. מאמצים ניכרים מאד עשתה ממשלת בריטניה בארבע השנים שלאחר מכן, ואין ספק כי עליונים היינו מצד האיכות האווירית; אבל הכמות היתה מכאן ולהבא מאתנו והלאה. עם פרוץ המלחמה היה בידינו בדוחק כמחצית מספר המטוסים שבידי הגרמנים.

 

פרק שמיני: תגר ותגובה 1935    🔗

היטלר מצווה על שירות־חובה, 16 במרס 1935 – שירות צבאי לשנתיים בצרפת, 16 במרס – סיר ג’ון סיימון ומר אידן בברלין, 24 במרס – ועידת שטרזה – החוזה הפרנקו־סובייטי, 2 במאי – מר בולדווין נעשה ראש־הממשלה, 7 ביוני – סיר סמואל הור שר־החוץ – מר אידן מתמנה מיניסטר לענייני חבר־הלאומים – ההסכמים הימיים האנגלו־גרמניים – הסכנות שבדבר – תוצאות מרחיקות־לכת באירופה – לימוד הסניגוריה של שר־החוץ – גידול הצבא הגרמני – כוח־האדם של צרפת וגרמניה

תמו עתה שנות חפירת המחילות במחתרת, שנות התכונה החשאית או המוסווית, וסוף־סוף ראה היטלר עצמו חזק למדי למעשה־התגר הגלוי הראשון שלו. ב־9 במרס 1935 הוכרז רשמית על הקמת חיל־האוויר הגרמני, וב־16 בחודש הוצהר כי מעתה יתבסס הצבא הגרמני על שירות־חובה לאומי. עד־מהרה תוקנו התקנות לביצוע ההחלטות האלו, ועוד לפני כן כבר הוּחל בפעולה. ממשלת צרפת, שידעה היטב על העומד להתרחש, בעצם הכריזה שעות אחדות לפני כן באותו יום הרה־מאורעות על הארכת תקופת השירות הצבאי בצרפת עצמה. פעולתה של גרמניה היתה התרסה רשמית גלויה כנגד חוזי־השלום שעליהם נתייסד חבר־הלאומים. כל זמן שלבשו ההפרות צורה של התחמקות וקריאת דברים בשמות אחרים קל היה למעצמות המנצחות האחראיות, החדורות רוח־תזזית של פאציפיזם ושקועות בעסקי הפוליטיקה הפנימית, להשתמט מלהצהיר כי מפירים את חוזה־השלום או מתכחשים לו. עתה עלתה הבעיה על הפרק בכוח גס ואכזרי, כמעט באותו יום פנתה ממשלת חבש אל חבר־הלאומים בבקשת הגנה מפני התביעות המאיימות של איטליה. כאשר על רקע זה, ביקר סיר ג’ון סיימון עם הלורד־שומר־החותם, מר אידן, ב־24 במרס בברלין, על פי הזמנתו של היטלר, סבורה היתה ממשלת צרפת כי השעה לא נבחרה בחכמה. עתה היה עליה לעמוד מיד לא בפני הפחתת צבאה, דבר שעליו השתדל אצלה כבר מר מקדונלד בחום כה רב בשנה הקודמת, אלא בפני הארכת שירות־החובה הצבאי משנה אחת לשנתיים. במצבה של דעת־הקהל בעת ההיא היתה זו משימה כבדה. לא רק הקומוניסטים אלא גם הסוציאליסטים הצביעו נגד הצעד הזה. כשאמר מר ליאון בלום: ״פועלי צרפת יקומו להתנגד לתוקפנות ההיטלריסטית“, השיב תוֹרז, בתוך תשואות אנשי סיעתו הכפוּתים לסובייטים, ״לא נסבול את גרירת מעמד הפועלים לתוך מלחמה להגנת הדמוקרטיה פני הפאשיזם כביכול”.

ארצות־הברית רחצה בנקיון כפיה מכל התעסקות באירופה, פרט לכך שאיחלה כל טוּב לכל, ובטוחה היתה כי לעולם לא תשוב אירופה עוד להטרידה. אבל צרפת, בריטניה הגדולה, וכן גם – בהחלט – איטליה. למרות הפּלגות שביניהן, ראו הכרח לעצמן לקרוא תגר על מעשה מפורש זה של הפרת־חוזה מצד היטלר. בחסות חבר־הלאומים כונסה ועידה של בעלי־הברית העיקריים מלשעבר בשטרזה, וכל העניינים האלה הועלו לדיון.

*

משך קרוב לעשר שנים התמסר אנתוני אידן כמעט לגמרי ללימוד ענייני חוץ. בגיל שמונה־עשרה נלקח מאיטון למלחמה העולמית, שימש ארבע שנים בהצטיינות בחטיבת הרובאים ה־60 משך הרבה מן הקרבות עקובי הדם ביותר, ועלה לדרגת מאיור־חטיבה, מעוטר בצלב הצבאי. זמן קצר לאחר שנכנס לבית־הנבחרים ב־1925 נעשה מזכיר פרטי פרלמנטרי לאוסטין צ’מברליין במשרד־החוץ, בתקופת שלטונו השניה של מר בולדווין. בקואליציה של מקדונלד־בולדווין משנת 1931 נתמנה תת־מזכיר־המדינה ושימש תחת שר־החוץ החדש, סיר ג’ון סיימון. תפקידיו של תת־מזכיר משתנים לעתים קרובות, אבל תחום אחריותו מוגבל תמיד. עליו לשרת את הממונה עליו בביצוע הקו המדיני שנקבע בקבינט, שאין הוא נמנה עליו ואין לו גישה אליו. רק במקרה קיצוני, שבּו הדברים נוגעים במצפון ובכבוד, זכאי הוא להביא חילוקי־דעות בענין מדיניות־החוץ עד לידי פולמוס בפומבי או התפטרות.

אולם משך כל השנים האלו קנה לו אידן השקפה רחבה על זירת ענייני החוץ, והיתה לו הכרות אינטימית עם חייה ומחשבתה של המחלקה הגדולה שבה תלוי כה הרבה. ב־1935 לא ראו לא האופוזיציה וגם לא החוגים בעלי־ההשפעה במפלגה השמרנית בעין יפה את ניהול ענייני החוץ בידי סיר ג’ון סיימון. לפיכך החל אידן, עם כל ידיעותיו וכשרונותיו היוצאים מגדר הרגיל, לרכוש לו מעמד של חשיבוּת. לאחר שנעשה הלורד־שומר־החותם בסוף 1934, הוסיף לקיים אפוא, על פי משאלתו של הקבינט, קשר בלתי־רשמי אבל הדוּק אל משרד־החוץ, ומתוך כך הוזמן ללוות את אדוניו לשעבר, סיר ג’ון סיימון, באותו ביקור ביש־מזל, אך לא חסר־תוצאות, בברלין. מזכיר־החוץ חזר ללונדון לאחר הפגישה עם היטלר והביא אתו את הידיעה החשובה, שכבר הוזכרה, שלדברי היטלר הגיעה גרמניה עתה לשוויון באוויר עם בריטניה. אידן נשלח אחרי־כן למוסקבה, מקום שקבע קשרים אל סטאלין שעתידים היו להתחדש למרבה־התועלת כעבור שנים אחדות. בדרך שוּבו לארצו נתקל המטוס שלו בסערה עזה וממושכת, וכנחתו לאחר טיסה מסוכנת היה קרוב לאיבוד־חושים. הרופאים הצהירו שאין הוא כשר ללכת עם סיימון לועידת שטרזה, ומשך כמה חדשים אכן לא היה בקו־הבריאות. במסיבּות אלו החליט ראש־הממשלה עצמו ללוות את שר־החוץ, אף כי לעת הזאת נראה היה בעליל כי בריאותו, ראייתו וכוחות שׂכלו כלים והולכים. הנה כי כן רפה היה ייצוגה של בריטניה בפגישה זו החשובה עד מאד, שבה השתתפו ה״ה פלאנדן ולאוואל מטעם צרפת והסניורים מוּסוליני וסוביץ' מטעם איטליה.

היתה הסכמה כללית כי אין לשאת הפרה גלויה של חוזים חגיגיים, שמיליוני בני־אדם מתו למען כריתתם. אבל באי־כוחה של בריטניה הבהירו מראשית הדברים כי יעיינו באפשרות של הטלת סנקציות במקרה של הפרת־חוזים. לפיכך צומצמה הועידה, כמובן, לתחומן של מלים. פה אחד נתקבלה החלטה כי לא ייתכן להשלים עם הפרות חוזים ״חדצדדיות", והועד־הפועל של חבר־הלאומים נתבקש להוציא את משפטו על המצב שנתגלה. ביום השני לועידה תמך מוסוליני בעוז בפעולה הזאת, ודיבר דברים מפורשים נגד התקפה מצד מעצמה אחת על חברתה. וזה היה לשון ההצהרה הסופית:

שלוש המעצמות, שמטרת מדיניותן היא קיומו הקיבּוצי של השלום בתוך מסגרת חבר־הלאומים, מוצאות עצמן בהסכמה שלמה בהתנגדותן, בכל האמצעים המעשיים, לכל התכחשות חדצדדית לחוזים העשויה להעמיד בסכנה את שלומה של אירופה, והן תשקודנה מתוך שיתוף־פעולה הדוק ולבבי על המטרה הזאת.

בנאומו הטעים הרודן של איטליה את המלים ״שלומה של אירופה", ואחרי המלה ״אירופה" שהה שהייה מפורשת. הדגשה זו של אירופה ריתקה מיד את תשומת־לבם של באי־כח משרד־החוץ הבריטי. הם זקפו אזניהם והבינו היטב כי עם שיהיה מוסוליני נכון לפעול עם צרפת ובריטניה במניעת חימושה של גרמניה, הוא שומר לעצמו את הזכות לכל טיול באפריקה נגד חבש שעליו אולי יחליט לאחר־מכן. היש להעלות את הנקודה הזאת או לא? אותו ערב נתקיימו דיונים בין פקידי משרד־החוץ. הכל היו מעונינים כל כך בתמיכתו של מוסוליני במשא־ובמתן עם גרמניה עד כי דומה היה שאין זה רצוי ברגע זה להזהירו שיאסוף ידיו מחבש, דבר שכנראה בעליל ירגיז אותו עד מאד. על כן לא העלו את השאלה; מוסוליני הרגיש, ובמובן ידוע היה לו יסוד להרגיש כך, שבעלי־הברית השלימו עם הודעתו ונתון יתנו לו יד חפשית נגד חבש. הצרפתים לא הוציאו הגה בנקודה זו, והועידה נתפזרה.

למועד, ב־17–15 באפריל, בדקה מועצת חבר־הלאומים את הטענה על הפרת חוזה ורסיי מצד גרמניה על־ידי הכרזה של שירות־חובה צבאי כללי. המעצמות הבּאות היו מיוּצגות במועצה: הרפובליקה של ארגנטינה, אוסטרליה, בריטניה הגדולה, גרמניה, דנמרק, איטליה, מקסיקו, ס.ס.ס.ר., ספרד, פולין, פורטוגל, צ’ילי, צ’כוסלובקיה, צרפת ותורכיה. כל המעצמות האלו הצביעו נגד העקרון שאין לבטל חוזים בפעולה ״חדצדדית", והעבירו את השאלה לאסיפת המליאה של חבר־הלאומים. באותה עת נפגשו גם שרי־החוץ של שלוש הארצות הסקנדינביות – שוודיה, נורבגיה ודנמרק – מתוך חרדתם העמוקה לשיווי־המשקל הימי בים הבלטי, וצירפו את תמיכתם להחלטה. סך־הכל מחו תשע־עשרה ארצות מחאה רשמית. אבל מה־ריקות היו כל הצבעותיהן בלא שתהיה אף מעצמה אחת ואף קבוצה של מעצמות מוכנה לעיין בשימוש בכוח, אפילו ככלוֹת כל הקצים!

*

לאוואל לא היה נוטה לפנות אל רוסיה ברוחו האיתנה של בּרתוּ. אבל בצרפת היה עכשיו צורך דוחק בכך. על הכל דומה היה כי החרדים לחייה של צרפת צריכים להשיג אחדוּת לאומית בענין שירות השנתיים בצבא, שאוּשר ברוב זעום בחודש מרס. רק הממשלה הסובייטית יכלה לתת התר לציבור החשוב של בני צרפת שאמוּנם נתון לה. מחוץ לזאת היתה בצרפת שאיפה כללית להחייאת הברית הנושנה, או משהו כדוגמתה. ב־2 במאי נתנה ממשלת צרפת את חתימתה לחוזה פרנקו־סוביטי. היה זה מסמך טשטוּשי, הערב לעזרה הדדית מפני תוקפנוּת משך תקופה של חמש שנים.

כדי להשיג תוצאות מוחשיות בשדה הפוליטי הצרפתי יצא עתה מר לאוואל לביקור בן שלושה ימים במוסקבה, מקום שקידם סטאלין את פניו בברכה. היו שיחות ממושכות, שמתוכן אפשר להביא פירור אחד שלא פורסם עד כה. סטאלין ומולוטוב מעוניינים היו כמובן יותר מכל לדעת מה יהיה כוחו של צבא צרפת בחזית המערבית: כמה אוגדות? איזו תקופת־שירות? לאחר שנבדק תחום זה, אמר לאוואל: ״האם לא תוכלו לעשות משהו לעידוּד הדת והקתולים ברוסיה? הדבר יעזור לי כל־כך אצל האפיפיור“. ״אוֹהוֹ!” אמר סטאלין. ״האפיפיור! כמה אוגדות יש לו?" לא מסרו לי מה היתה תשובתו של לאוואל; אבל ודאי שיכול היה להזכיר מספר לגיונות שלא תמיד הם נוראים לעין במצעד. לאוואל לא התכוון מעולם לחייב את צרפת לאיזו מן ההתחייבויות המפורשות שרגילים הסובייטים לדרוש. בכל זאת השיג מסטאלין ב־15 במאי הצהרה פומבית שבה הוא סומך את ידיו על מדיניות ההגנה הלאומית המבוצעת על ידי צרפת להחזקת כוחותיה המזוינים במדרגת הבטחון. עם ההוראות האלו מיד נתנו הקומוניסטים הצרפתים ראש ותמכו בקולי־קולות בתכנית ההגנה ושירות־השנתיים. בחינת גורם בבטחון האירופי היו לו לחוזה פרנקו־סובייטי, שלא כלל שום סעיפים המחייבים איזה משני הצדדים במקרה של תוקפנות גרמנית, מעלות מצומצמות בלבד. לא הושגה שום ברית של ממש עם רוסיה. יתר על כן, בדרך שובו נעצר שר־החוץ הצרפתי בקראקוב להשתתף בהלוויתו של המרשל פּילסוּדסקי. כאן נפגש עם גרינג, שאתו שוחח בלבביוּת מרובּה. ביטויי חוסר־האמון וחוסר־החיבה שלו כלפי הסובייטים נמסרו למועד הנכון בצינורות גרמניים למוסקבה.

בריאוּתו וכשרו של מר מקדונלד נידלדלו כדי כך ששוב לא יכול להוסיף ולכהן בתפקיד ראש־הממשלה. הוא לא היה מקובל מעולם על המפלגה השמרנית, אשר בשל עברו הפוליטי והמלחמתי ואמונתו הסוציאליסטית התיחסה אליו מתוך משפט קדום רב־שנים, אשר באחרונה ריכּכתוֹ החמלה. שום איש לא היה שנוא יותר, ומטעמים נכוחים יותר, על המפלגה הלייבּורית־הסוציאליסטית, שבּמידה כה רבה היה הוא יוצרה ואחרי־כן השפילה עד־עפר במעשה שהיה בעיניה בחינת עריקה בוגדנית ב־1931. בתוך הרוב המוּצק של הממשלה היו לו רק שבעה חסידים בני מפלגתו. מדיניות פירוּק־הנשק, אשר לה הקדיש את מאמציו האישיים המופלגים ביותר, עתה הגיעה עד עברי פי פחת. בהכרח היו קרובות לבוא בחירות כלליות, שבהן לא יוכל למלא תפקיד מועיל. במסיבות האלו לא היה משום הפתעה בדבר כשהוכרז, ב־7 ביוני, כי הוא ומר בולדווין התחלפו במקומותיהם ובכהונותיהם, וכי זו הפעם השלישית נעשה מר בולדווין ראש ממשלה. גם משרד־החוץ עבר לידיים אחרות. יגיעותיו של סיר סמואל הור במשרד לענייני הודו נעטרו בקבלת חוק־ממשלת־הודו, והוא היה עתה פנוי לספירה שחשיבוּתה בלתי־אמצעית יותר. זה זמן מה הותקף סיר ג’ון סיימון מרה על מדיניותו החיצונית מצד שמרנים בעלי־השפעה ובעלי קשרים הדוקים לממשלה. הוא עבר עתה למשרד־הפנים, שהיה מוכּר לו היטב, וסיר סמואל הור נעשה מזכיר־המדינה לענייני־חוץ.

אותה עת הנהיג מר בולדווין חידוש מסוים. הוא מינה את מר אידן, שקרנו היתה עולה בתמידוּת ובריאותו הוּשבה עתה לאיתנה, לתפקיד מיניסטר לענייני חבר־הלאומים. מר אידן היה אמוּר לעבוד במשרד־החוץ במעמד שווה לשר־החוץ ולו גישה בלתי־מוגבלת למברקים ולסגל המחלקה. בלי ספק היתה מטרתו של מר בולדווין להפיס את דעת הזרם החזק בדעת־הקהל הקשור באיגוד־למען־חבר־הלאומים, על־ידי שיראה כמה הוא מחשיב את חבר־הלאומים ואת ניהול עניינינו בז’נבה. כשהיתה לי ההזדמנות, לאחר חודש ימים לערך, לחרות את דעתי על הדבר שתיארתיו כ״התכנית החדשה לשני מזכירי־חוץ שווים", הסיבותי את תשומת הלב למגרעותיה:

באמת שמחתי מאד כשאמר אתמול ראש־הממשלה כי אין זה אלא נסיון זמני. אינני יכול לסבור כי הוא יאריך ימים או כי יחודש אי־פעם… זקוקים אנו למחשבה האינטרגלית של איש יחיד האחראי לענייני־חוץ, שממשלתו פרוּשה על השדה כולו והוא מכוון כל גורם וכל מאורע לתכלת הכללית שעליה הסכים הפרלמנט. שר־החוץ, מי שיהיה, מה שיהיה, חייב להיות עליון במחלקתו, וכל אדם במשרד הגדול הזה חייב לשאת עיניך אליו, ואליו בלבד. זכור לי שבימות המלחמה היה לנו ויכוח על אחדות הפיקוד, ומר לויד ג’ורג' אמר אז, ״השאלה איננה אם גנרל אחד טוב ממשנהו אלא אם גנרל אחד טוב משנים". אין שום סיבה לכך שלא תשב ועדת־קבינט חזקה בכל יום עם שר־החוץ בזמנים הקשים האלה, ואין שום סיבה לכך שראש־הממשלה לא יראה אותו או את פקידיו בכל עת שהיא; אבל כשהענין מורכב ונרחב כל כך, כשהוא נתון בשטף מתמיד כל כך, נראה לי כי הערבוביה והבלבול אך יחמירו מחמת נאמנות כפולה ואחריות כפולה ושווה.

אין ספק כי כל הדברים האלה נתאמתו על־ידי המאורעות.

*

בעוד בני האדם והעניינים שרויים במצב זה, עשתה ממשלת בריטניה מעשה מפתיע ביותר. הכוח המניע לכך בא לפחות בחלקו מן האדמירליוּת. תמיד מסוכן הוא לחיילים, ימאים או אנשי־תעופה לשחק בפוליטיקה. הם נכנסים לספירה שבּה הערכים שונים לגמרי מן הערכים שעמהם הסכינו עד כה. מובן שנוהגים היו על פי נטייתו או אף הדרכתו של הלורד הראשון של הימיה והקבינט, שהוא לבדו נשא באחריות. אבל רוח נוחה וחזקה היתה מנשבת מן האדמירליות. זה זמן־מה התנהלו שיחות בין האדמירליוּת הבריטית לגרמנית על דבר הממדים של שני הציים. על פי חוזה ורסיי לא היו הגרמנים רשאים לבנות יותר משש אניות משורינות בעלות נפח של עשרת אלפים טונה, נוסף על שש סיירות קלות בנות לא יותר מששת אלפים טונה. באחרונה נתברר לאדמירליות הבריטית כי שתי אניות המערכה של־כיס המוּקמות והולכות, שרנהורסט וגנייזנאוּ, גדולות הרבה יותר ממה שמרשה החוזה ושונות לגמרי בטיפוסן. לאמיתו של דבר נתברר שהן סיירות־מערכה קלות בנות עשרים־וששה אלף טונה, או משחתות־סוחר מן המדרגה העליונה.

נוכח הפרה רמאית ונחוּשת־מצח זו של חוזה השלום, שתוכננה בקפידה והחלה לפחות שנתיים קודם לכן (ב־1933), סבורה היתה האדמירליות באמת כי כדאי לעשות הסכם ימי אנגלו־גרמני. ממשלת הוד־מלכותו עשתה זאת מבלי להימלך בצרפת בעלת־בריתה ומבלי להודיע על כך לחבר־הלאומים. בעצם העת בה היתה היא עצמה פונה אל החבר ומגייסת את תמיכת המדינות חברותיו למחאה נגד הפרת הסעיפים הצבאיים של החוזה על־ידי היטלר, קמה לבטל, בהסכם פרטי, את הסעיפים הימיים של אותו חוזה עצמו.

הצד העיקרי שבהסכם היה שלא יעלה הצי הגרמני על שליש מן הצי הבריטי. דבר זה צודד מאד את לבה של האדמירליות, שזכרה את הימים שלפני המלחמה הגדולה, שבהם מרוצה היתה ביחס של שש־עשרה לעשר. בעבור הסיכוי הזה, כשהיא מקבלת את ההבטחות הגרמניות כלשונן, באה להתיר לגרמניה לבנות צוללות שחוזה־השלום מנע אותן ממנה במפורש. גרמניה תורשה לבנות כשיעור ששים־למאה מכוח הצוללות הבריטי, ואם תחליט כי המסיבות הן בלתי־רגילות, תהיה רשאית לבנות בשיעור של מאה אחוז. הגרמנים, כמובן, נתנו הבטחות כי לעולם לא ישתמשו בצוללות שלהם נגד אניות־סוחר. אם כך הדבר, מה צורך היה בהן? כי ברור היה שאם יקיימו את שאר סעיפי ההסכם לא תוכלנה אלו להשפיע על ההכרעה בים, ככל שהדברים אמורים באניות־מלחמה.

הגבלת הצי הגרמני כדי שליש מן הבריטי איפשרה לגרמניה לגשת לתכנית בנייה חדשה, שתעסיק את מספנותיה עד קצה גבול יכלתן משך עשר שנים לפחות. לפיכך לא היו למעשה הגבלה או סייג כלשהם מוטלים על הרחבת הצי הגרמני. הגרמנים יוכלו לבנות מלוא המהירות האפשרית מבחינה פיזית. מיכסת האניות שהוּתרה לגרמניה על פי ההצעה הבריטית היתה בעצם נדיבה הרבה יותר מכפי שמצאה גרמניה לראוי לנצלה, במידה ידועה ודאי משום התחרות על ריקוּעי־שריון המתעוררת בין בניית אניות־מלחמה לבניית טנקים. הם הורשו לבנות חמש אניות־מערכה, שתי נושאות־מטוסים, עשרים־ואחת סיירות וששים־וארבע משחתות. אולם למעשה לא היו מוכנות עמהם עם פרוץ המלחמה, בדרגה הקרובה להשלמה, אלא שתי אניות־מערכה, אחת־עשרה סיירות ועשרים־וחמש משחתות, לאמור – הרבה פחות ממחצית מה שניתן להם מתוך שאננוּת כה רבה. מתוך שריכזו את האפשרויות העומדות לרשותם בסיירות ומשחתות על חשבון אניות־מערכה, יכלו להכין לעצמם להכין לעצמם עמדה נוחה למלחמה עם בריטניה ב־1939 או 1940. כידוע לנו עתה מסר היטלר לאדמירל רדר כי מלחמה עם אנגליה לא תהיה מתקבלת על הדעת עד 45–1944. פיתוח הצי הגרמני תוכנן אפוא לזמן ארוך. רק צוללות הקימו ככל אשר הורשה להם על גבי הנייר. כשאך היה לאֵל־ידם לעבור את גבול הששים־למאה נתלו בסעיף המרשה להם לבנות עד מאה־אחוז, ושבעים־וחמישה למאה הוקמו למעשה כאשר פרצה המלחמה.

במתכּוֹנת של אניות־מערכה חדשות נהנו הגרמנים מיתרון נוסף מתוך כך שלא היו שותפים לתקנות של ההסכם הימי הוושינגטוני או של ועידת לונדון. הם החלו מיד בבניינו של ביסמארק וטירפיץ, ובעוד אשר את בריטניה, צרפת וארצות־הברית כולן חייבה ההגבלה של שלושים־וחמישה אלף טונה, הנה תוכננו שתי האניות הגדולות האלו על בסיס נפח של למעלה מארבעים־וחמישה אלף טונה, וכאשר הושלמו אכן נעשו כלי השיט החזקים ביותר על פני המים בעולם כולו.

ברגע זה גם כדאי היה לו להיטלר ביותר מבחינה דיפלומטית לפלג את בעלי־הברית, שיהיה אחד מהם נכון למחול על הפרות חוזה ורסיי, ולהאציל על השגת החופש המלא לחדש את חימושה של גרמניה את קדושתו של הסכם עם בריטניה. ההודעה על ההסכם הנחיתה מהלומה נוספת על חבר־הלאומים. לצרפתים היתה הזכות המלאה להתלונן כי ההתר שנתנה בריטניה הגדולה לבנין צוללות פוגע באינטרסים החיוניים שלהם. מוסוליני ראה בפרשה הזאת הוכחה לכך שאין בריטניה הגדולה פועלת מתוך שמירת אמונים לשאר בעלי־בריתה, וכי אם יובטחו האינטרסים הימיים המיוחדים שלה תהיה מוכנה כפי הנראה ללכת עד קצה הגבול בהתפשרותה עם גרמניה, מבלי התחשב בנזק הנגרם למעצמות ידידותיות שעליהן מאיים גידולם של כוחות־היבשה הגרמניים. הדבר שנראה בחינת עמדתה הצינית והאנוכית של בריטניה הגדולה עודד אותו לדחוק ולהמשיך בתכניותיו נגד חבש. המעצמות הסקנדינביות, שאך שבועיים קודם לכן הגישו באומץ־לב את המחאה נגד הנהגת שירות־החובה בצבא הגרמני על־ידי היטלר, מצאו עתה כי מאחרי הקלעים הסכימה בריטניה להקמת צי גרמני, שאם גם יהיה רק שליש מן הצי הבריטי הרי בתוך כך יהיה אדון על הים הבלטי.

המיניסטרים הבריטיים הרבו להפליג בערכה של הצעת גרמניה לשתף פעולה אתנו באיסור הצוללות. בהתחשב בכך שהתנאי שצוֹרף להצעה זו היה כי כל שאר הארצות תסכמנה לכך באותה עת, ובהתחשב בעובדה שידוע היה היטב כי אין כל סיכוי להסכמתן של ארצות אחרות, הרי היתה זו הצעה שיכלו הגרמנים להעלותה בבטחון רב. והוא הדין לגבי הסכמתם של הגרמנים להגביל את השימוש בצוללות על מנת לשים קץ לאכזריות שבמלחמת צוללות נגד אניות־סוחר. מי זה יכול היה להניח כי הגרמנים, שעה שיהיה להם צי גדול של צוללות ויהיו רואים את נשיהם וילדיהם מורעבים על ידי הסגר בריטי, יימנעו מעשות שימוש רחב ביותר בנשק הזה? אני תיארתי את ההשקפה הזאת כ״פסגת הפּתיוּת".

ההסכם לא די שלא היה צעד לקראת פירוק־הנשק אלא שגם, אילו בוּצע משך תקופת־שנים, בהכרח היה מעורר פיתוּח כל־עולמי של בניית אניות־מלחמה חדשות. הצי הצרפתי, מחוץ לאניותיו החדשות ביותר, יהיה טעון שיקום. דבר זה שוב יפעל את פעולתו על איטליה. אשר לנו עצמנו, ברור היה כי נצטרך לבנות מחדש את הצי הבריטי בקנה־מידה גדול מאד על מנת לקיים את יתרון השיעור של שלושה־לאחד אשר יש לנו באניות מודרניות. אפשר שהאדמירליות שלנו סברה כי הרעיון שיהיה הצי הגרמני בשיעור שליש מן הבריטי פירושו בהכרח שיהיה הצי הבריטי גדול פי־שלושה מן הגרמני. דבר זה אפשר יוכל לסוֹל את הדרך לשיקום הגיוני של הצי שלנו, ששעתו הגיעה מכבר. אבל היכן היו המדינאים?

על ההסכם הזה הודיע לפרלמנט הלורד הראשון של האדמירליוּת, סיר בולטון־איירס מוֹנזל, ב־21 ביוני 1935. בהזדמנות הראשונה, ב־11 ביולי, ועוד פעם ב־22 ביולי, דנתי אותו לכף חובה:

אינני מאמין כי יתברר שהמעשה המבודד הזה מצד בריטניה הגדולה מסייע לעניין השלום. התגובה המיידית היא שבכל יום מתקרב הצי הגרמני לטונאז' הנותן לו שלטון מוחלט על הים הבלטי, ובמהרה מאד תמוג בהדרגה אחת המניעות למלחמה אירופית. ככל שהדברים אמורים במצב בים התיכון, נראה לי כי קשיים גדולים מאד מעוּתדים לנו. ודאי שחייבת לבוא תוספת גדולה לבנין אניות חדשות כאשר יהיה על הצרפתים להנהיג מודרניזציה בצי שלהם על מנת להשתוות לבנין בגרמניה וכשיבואו גם האיטלקים בעקבותיהם, ואז נעמוד תחת לחץ לבנות מחדש מנקודת־מבט זו, שאם לא כן יפגע הדבר במעמדנו בים התיכון. אבל בּיש מכל הוא הרושם על מעמדנו בקצה השני של העולם, בסין שבמזרח הרחוק. איזו מתנה־מן־השמיים היתה זאת ליאפאן! צאו וראו מהן התוצאות. הלורד הראשון אמר, ״ראוּ את העובדות". לכשתושלם התכנית הזאת יהיה הצי הבריטי מרוּתק במידה רבה לים הצפוני. רוצה לומר שכל המצב במזרח הרחוק נשתנה שינוי חמור מאד, לנזקן של ארצות־הברית ושל בריטניה הגדולה ולנזקה של סין…

צר לי שאין אנו מטפלים בבעיה הזאת של החייאת הכוח הימי הגרמני כשהקונצרן האירופי על צדנו, ומתוך שיתוף עם עוד הרבה ארצות שההתפתחות העצומה בחימושה של גרמניה משפיעה על עתידן ומעוררת את חשדותיהן לא־פחות מאתנו. אין איש יכול לאמוד אל־נכון מה תהיה ההתפתחות הזאת. ראינו כי אפשר לבנות אניות אדירות, אדירות הרבה יותר מששיערנו, בהעלם אפילו מן האדמירליוּת. ראינו מה שנעשה באוויר. אני מאמין שאם אפשר יהיה לקבוע אל־נכון את הוצאותיה של גרמניה בשנת־הכספים השוטפת יודהמו הבית והארץ כולה ויתחלחלו לנוכח ההוצאות העצומות על הכנות למלחמה בכל רחבי הארץ ההיא, הוצאות ההופכות את כל האומה האדירה והקיסרות של גרמניה לבית־נשק העומד ממש על סף הגיוס.

*

אך מן הראוי הוא להבין כאן את הטענות־שכנגד, כפי שניסחן סיר סמואל הור בנאומו הראשון כשר־החוץ ב־11 ביולי 1935, בתגובה על הרבה דברי בקורת מבּית ומאירופה:

ההסכם הימי האנגלו־גרמני אינו הסכם אנוכי בשום מובן שהוא. בשום פנים ואופן לא היינו יכולים לעשות הסכם שאין תועלתו ברורה, לפי השקפתנו, למעצמות הימיות האחרות. בשום פנים ואופן לא היינו יכולים לעשות הסכם שאיננו סבורים כי לא די שלא ימנע הסכם כללי אלא שבעצם אף יקדם אותו. השאלה של פירוק־הנשק הימי נדונה תמיד במובדל מן השאלה של פירוק־הנשק ביבשה ובאוויר. השאלה הימית נדונה תמיד בנפרד, ועד כמה לי תמיד היתה זו כוונתן של המעצמות הימיות לדון בה בנפרד.

אולם, להוציא את המצב המשפטי, נדמה היה לנו כי יש, למען האינטרסים של השלום – שהוא מטרתה העיקרית של ממשלת בריטניה – סיבות חותכות לכריתת הסכם. לדעת המומחים הימיים שלנו ראוי היה לנו לקבל זאת בחינת הסכם בטוח לקיסרות הבריטית. כאן שוב ראינו לפנינו הזדמנות, שאולי לא תחזור, לבטל אחת מן הסיבות העיקריות למרירות לפני המלחמה הגדולה – מירוץ החימוש הימי של גרמניה. דרך־אגב, מתוך הדיונים עלתה ההצהרה החשובה עד מאד של ממשלת גרמניה כי מעתה, ככל שהדברים אמוּרים בה, תבטל את אחד הגורמים שבגללם היתה המלחמה נוראה כל־כך, רוצה לומר – השימוש ללא־סייג בצוללות נגד אניות־סוחר. שלישית, הגענו בהחלט לכלל דעה כי יש סיכוי לעשות הסכם אשר מטעמים ימיים דומה כי הוא מועיל בפירוש למעצמות ימיות אחרות, כולל צרפת… עם שהצי הצרפתי נשאר בקירוב על דרגתו הנוכחית לעומת הצי שלנו, נותן ההסכם לצרפת עדיפות תמידית של 43 למאה על הצי הגרמני, לעומת פחיתות של כ־30 למאה לפני המלחמה… לפיכך הריני מרהיב עוז להאמין כי כאשר יסתכל העולם ביתר קור־רוח בתוצאות האלו יגידו הרוב המכריע של הדוגלים בשלום ובהגבלות החימוש כי ממשלת בריטניה לא די שנקטה דרך של חכמה אלא שנקטה את הדרך היחידה שהיתה פתוחה לפניה במסיבות הנתונות.

הדבר שנעשה בפועל היה מתן הרשאה לגרמניה לבנות כלי־שיט עד קצה גבול יכלתה משך חמש או שש השנים הבאות.

*

בינתיים ובשטח הצבאי ציינו הנהגתו הרשמית של הגיוס בגרמניה ב־16 במרס 1935 את ההתגרות היסודית בחוזה ורסיי, אבל הצעדים שעל ידיהם התעצם עכשיו הצבא הגרמני ואורגן מחדש אין בהם ענין טכני בלבד. כל תפקידו של הצבא במדינה הנציונל־סוציאליסטית היה טעון הגדרה. מטרת החוק מיום 21 במאי 1935 היתה להרחיב את העילית הטכנית של המומחים שהוכשרו בחשאי לכלל ביטויה המזוין של האומה כולה. השם רייכסוור הוחלף בשם וורמאכט. הצבא יהיה כפוף להנהגתו העליונה של הפירר. כל חייל נשבע לא לתחוקה, כמו קודם לכן, אלא לאישיותו של אדולף היטלר. מיניסטריון־המלחמה היה כפוף במישרים לפקודותיו של הפירר. השירות בצבא היה חובה אזרחית הכרחית, וניטל על הצבא לחנך ולאחד, אחת־ועד, את תושבי הרייך. בסעיף השני של החוק נאמר: ״הוורמאכט הוא הכוח הצבאי ואסכולת החינוך הצבאי של העם הגרמני".

אכן, כאן היתה ההתגלמות הרשמית והחוקית של דברי היטלר ב״מלחמתי":

המדינה הנציונל־סוציאליסטית הבאה אַל לה להיתפס לשגיאת העבר ולהועיד לצבא תפקיד שאין לו ושאינו ראוי לו. הצבא הגרמני לא יהיה אסכולה לקיום הייחוד השבטי אלא דווקה אסכולה להבנה הדדית בין כל הגרמנים ולהסתגלותם ההדדית. כל דבר שתוכל להיות לו השפעה מפַלגת בחיים הלאומיים, חייב הצבא לתת לו השפעה מאחדת. יתר על כן, שומה עליו להעלות את הצעיר מעל לאופק הצר של סביבתו הקטנה ולהעמידו בתוך האומה הגרמנית. עליו ללמוד לכבּד לא את גבולות מקום הוּלדתו אלא את גבולות מולדתו; כי על אלה יהיה גם צריך להגן באחד הימים.

*

על היסודות הרעיוניים האלה קבע החוק גם ארגון טריטוריאלי חדש. הצבא התארגן עכשיו בשלושה פיקוּדים, שמטותיהם בברלין, קאסל ודרזדן, שחוּלקו חלוקת־משנה לעשרה (אחרי־כן שנים־עשר) ור־רייזה (מחוזות צבאיים). כל ור־רייזה הכיל קורפוס־צבא בן שלוש אוגדות. נוסף על כך תוּכננה יחידה מסוג חדש ― האוגדה המשוּריינת, שלא ארכו הימים וקמו שלוש מסוגה.

נעשו גם סידורים מפורטים ביחס לשירות הצבאי. משימתו הראשונה־במעלה של המשטר החדש היתה משטוּרו של הנוער הגרמני. בני־התשחורת של גרמניה, שמתחילים היו בשורות של ״נוער היטלר", עברו בגיל שמונה־עשרה על יסוד של התנדבות לס.א. למשך שנתיים. על פי חוק מיום 26 ביוני 1935 נעשו גדודי־העבודה או ה״ארבּייטס־דינסט״ שירות־חובה לכל גבר גרמני המגיע לגיל עשרים. ששה חדשים יהיה עליו לשרת את מולדתו בסלילת־כבישים, בניית קסרקטים או ייבוש ביצות, ובכך יוכשר בגוף ורוח לגוּלת־הכותרת שבחובותיו של אזרח גרמני: השירות בכוחות המזוינים. בגדודי־העבודה הוּשם הדגש בביטול ההבדלים המעמדיים ובהטענת אחדותו החברתית של העם הגרמני; בצבא הוּשם הדגש במשמעת ובאחדות הטריטוריאלית של האומה.

תפקיד־הענקים של אימון הגוף והרחבת הקאדרים, שנקבע בתפיסה הטכנית של סקט, עתה הנה החל. ב־15 באוקטובר 1935, שוב מתוך התרסה כנגד סעיפיו של חוזה ורסיי, נפתח בית־הספר לקציני־מטה מחדש בטכס רשמי על־ידי היטלר, שבא בלווית ראשי הכוחות המזוינים. כאן היה רוּמה של הפּירמידה, שבּסיסה כבר הועמד לעת הזאת על־ידי ריבּוא היחידות של גדודי־העבודה. ב־7 בנובמבר 1935 נקרא לשירות השנתון הראשון, ילידי 1914; 506,000 צעירים שיאוּמנו בשימוש בנשק. הנה כך הוגדל הצבא הגרמני במחי אחד לפחות על גבי הנייר, לכדי 700,000 לוחמים בקירוּב.

עם משימת האימונים באו הבעיות של מימון החימוש והרחבת החרושת הגרמנית לסיפוק צרכיו של הצבא הלאומי החדש. על פי פקודות חשאיות נעשה ד"ר שאכט דיקטטור כלכלי למעשה של גרמניה. עבודתו החלוצית של סקט הועמדה עתה במבחנה העליון. שני הקשיים העיקריים, היו, ראשית, הרחבת הקצוּנה, ושנית – ארגון היחידות המקצועיות, חיל התותחנים, חיל ההנדסה וחיל הקשר. עד לאוקטובר 1935 היו עשרה קורפוּסים של צבא קמים והולכים. עוד שנַים באו כעבור שנה, וקורפוס שלושה־עשר הוקם באוקטובר 1937. גם יחידות המשטרה הוכללו בכוחות המזוינים.

מובן היה כי לאחר הגיוס הראשון של שנתון 1914, בגרמניה כבצרפת, תבאנה השנים שלאחר מכן מספר פוחת והולך של טירונים, בגלל הירידה בשיעור הילודה משך תקופת המלחמה העולמית. על כן הוארכה תקופת השירות הצבאי הפעיל בגרמניה לשנתיים באוגוסט 1936. השנתון של 1915 מנה 464,000, והודות להחזקת השנתון של 1914 לשנה נוספת היה מספר הגרמנים המקבלים אימון צבאי סדיר ב־1936 1,511,000 איש, להוציא מן החשבון את היחידות הצבאיות־למחצה של המפלגה וגדודי־העבודה. הכוח הפעיל של הצבא הצרפתי, מחוץ למילואים, היה אותה שנה 623,000 איש, שמהם רק 407,000 היו בצרפת.

המספרים הבאים, שרואי־חשבון יכלו לחזותם מראש במידה של דיוק, מדברים בעדם:

טבלה משווה של המספרים הצרפתים והגרמנים לשנתונים ילודי 1914־1920 והמגויסים בשנים 1939־40

עד שנעשו המספרים האלה עובדות במרוצת השנים עדיין לא היו אלא צללי־אזהרה. כל מה שנעשה עד ל־1935 פיגר הרבה אחרי כוחם ועצמתם של הצבא הצרפתי ועתוּדותיו הנרחבות, שלא להביא בחשבון את בעלי־בריתו המרובים והחזקים. אף בעת הזאת אולי די היה בהחלטה נחרצה בהישען על סמכותו של חבר־הלאומים, שאפשר היה להשיגה בנקל, כדי לעצור בתהליך כולו. אפשר היה להזמין את גרמניה לז’נבה ולבקשה לתת הסבר מלא ולהרשות למשלחות־חקירה משותפות של בעלי־הברית לבדוק את מעמד חימושה ויחידותיה הצבאיות שבניגוד לחוזה; ובאם תסרב, אפשר היה לחזור ולכבוש את ראשי הגשר על הריין עד אם יובטח מילוי תנאֵי החוזה, מבלי שתהיה אפשרות כלשהי להתנגדות של ממש ובלי שום חשש לשפך־דם מרובה. בדרך כך אפשר היה לפחות לדחות את מלחמת העולם השניה עד בלי די. הרבה מן העובדות וכל מגמתן הכללית היו ידועות היטב למטות של צרפת ובריטניה, ובמידה מועטה מזו נהירות היו לממשלות. ממשלת צרפת, שהיתה שרויה בתמורה בלתי־פוסקת במשחק המצודד של הפוליטיקה המפלגתית, וממשלת בריטניה, שהגיעה לאותן קלקלות בעטיו של התהליך ההפוך של הסכמה כללית להשתיק את הדברים, היו בלתי־מסוגלות במידה שווה לכל מעשה נועז או חותך, עם כל שיהיה מוצדק הן על־ידי החוזה הן על־ידי התבונה הפשוטה. ממשלת צרפת לא קיבלה את כל הקיצוצים בכוחותיה שביקשה בעלת בריתה לכוף עליה; אבל בדומה לחבריהם בבריטניה חסרים היו אנשי ממשלת צרפת את העוז להתנגד באיזו צורה יעילה שהיא למה שקרא סקט בזמנו ״תחיית־המתים של הכוח הצבאי הגרמני".

 

פרק תשיעי: בעיות אוויר וים 1939־1935    🔗

סטיה טכנית – כוח הסחיטה הגרמני – פניות אל מר בולדווין וראש הממשלה – היבשה כנגד האוויר – הזמנתו של מר בולדווין – ועדת החקר להתגוננות אווירית – אי־אלה עקרונות כלליים – התקדמות עבודתנו – פיתוח הראדאר – הפרופ' ווטסון־ווט והדי ראדיו – דו“ח טיזרד – שרשרת תחנות־החופים – רשת הקשר הטלפוני של מרשל האוויר דאוּדינג – ״גרף צפּלין״ טס במעלה החוף המזרחי שלנו: אביב 1939 – ז.י.א. – ביקור במרטלשס, 1939 – קשרי באדמירליוּת – כוח־התעופה של הצי – שאלת בנייתן של אניות־מערכה חדשות – קוטר התותחים – כובד המטחים – מספר הצריחים – מכתבי אל סיר סמואל הור מיום 1 באוגוסט 1936 – נימוקיה של האדמירליות – צריחים מרובּעים – המשך בּיש מזל – ביקור בפורט פורטלנד: ה”גל’ץ"¹¹

עתה יש לעמוד על החלטות טכניות בעלות השפעה מרובה על עתידנו, ונוח יהיה בפרק הזה לסקור את כל ארבעת השנים שהיו בינינו לבין פרוץ המלחמה.

לאחר איבּוד השוויון באוויר צפויים היינו לסחיטה מצד היטלר. אילו אחזנו מבעוד עת באמצעים ליצור שוב חיל־אוויר שכוחו עולה בחמישים למאה או כפליים, מכל שתוכל גרמניה להקים מתוך הפרת החוזה שלה, כי אז היתה בידנו השליטה של העתיד. אבל אפילו שוויון באוויר, שאיש לא יכול לומר כי יש בו משום תוקפנוּת, היה נותן לנו מידה מוצקה של ביטחת התגוננות בשנים הגורליות האלו, ובסיס רחב לנהל ממנו את הדיפּלומטיה שלנו או להגדיל את חיל־האוויר שלנו. אך אנחנו איבדנו את השוויון באוויר. והמאמצים המועטים שנעשו לחזור ולהשיגו עלו בתוהו. נכנסנו לתקופה שבה כלי־הנשק אשר מלא תפקיד ניכר במלחמה הקודמת השתלט על מחשבתם של בני־האדם, וכן גם נעשה גורם צבאי ראשון־במעלה. מיניסטרים הוצרכו לדמות בנפשם את חזיונות החורבן והטבח האיומים ביותר שיתרגשו על לונדון אם נריב עם הרודן של גרמניה. אף כי שיקולים אלה לא היו מיוחדים לבריטניה הגדולה הרי השפיעו על מדיניותנו, ועקב זאת על העולם כולו.

משך הקיץ של 1934 כתב פרופ' לינדמן לעתון טיימס והטעים את האפשרות להשגת תוצאות מדעיות מכריעות בחקר ההתגוננות האווירית. באוגוסט ניסינו להסב אל הנושא הזה לא רק את תשומת־לבם של הפקידים במיניסטריון־התעופה שכבר ניעורו לפעולה, אלא גם זו של הממונים עליהם בממשלה. בספטמבר נסענו מקאן לאקס־לה־בּן וגלגלנו שיחה נעימה עם מר בולדווין, שנראה היה מעונין עד מאד. מבוקשנו היה חקירה־ודרישה בדרג גבוה. משחזרנו ללונדון התגלעו קשיים מיניסטריוניים והענין היה תלוי ועומד. בתחילת 1935 הוקמה ועדה מטעם מיניסטריון־התעופה, מורכבת מאנשי־מדע, וקיבלה הוראות לחקור את העתיד. זכרנו כי על פי עצתו של מיניסטריון־התעופה נשא מר בולדווין את הנאום שעשה רושם כה גדול ב־1933, כשאמר כי אין למעשה כל הגנה. ״המפציץ יעבור תמיד". לפיכך לא היה לנו שום אמון בשום ועדה מיניסטריונית של וזרת־התעופה, וסבורים היינו כי יש להעביר את הנושא מווזרת־התעופה לוועדה־להגנת־הקיסרות, מקום שיוכלו מנהיגי הממשלה, הפוליטיקאים החזקים ביותר אשר בארץ, להשגיח ולפקח על פעולותיה וכן גם להבטיח שלא יימנעו הסכומים הדרושים. בשלב זה הצטרף אלינו סיר אוסטין צ’מברליין, ומפרק לפרק הוספנו לפנות אל מיניסטרים בענין זה.

בפברואר נתקבלנו על־ידי מר מקדונלד אישית, ושטחנו את עצומותינו לפניו. לא היתה בינינו שום מחלוקת בעקרון. ראש־הממשלה גילה אהדה מרובּה ביותר כשהטעמתי את צד השלום שבעצוּמותי. אמרתי כי שום דבר לא יוכל לגרוע מן האימים והדאגות, אשר חשרתם מעיבה על העולם, יותר מהרחקת הרעיון של התקפת־פתע על ישובים אזרחיים. דומה היה כי לעת הזאת היתה ראייתו של מר מקדונלד מציקה לו מאוד. הוא ניבּט בוהה מן החלונות אל חצר הארמון, והבטיחנו כי מקשה הוא את לבו לקראת ההתמודדות עם ההתנגדות המיניסטריונית. אנשי מיניסטריון־התעופה מצדם עָינו את הרעיון שיהיה איזה גוף חיצוני או עליון שיתערב בענייניהם המיוחדים, וזמן־מה לא אירע דבר.

לפיכך העליתי את הענין בבית הנבחרים ב־7 ביוני 1935:

הנקודה (אמרתי) היא מצומצמת, ובמידה רבה מדעית באָפיה. נוגעת היא בדרכים שאפשר להמציא או לנקוט או לגלות כדי שתוכל היבשה למשול באוויר, כדי שתוכל ההגנה מן הקרקע לפקח – ובעצם לשלוט – על מטוסים הגבוהים הרבה מעל פניה… נסיוני מלמדני כי בעניינים האלה, כשנותנות הרשויות הצבאיות והפוליטיות הסבר שלם לצרכים, תמיד יש ביד המדע לספק משהו. הוגד לנו כי מן הנמנע הוא להתמודד עם צוללות, אבל נמצאו דרכים שאיפשרו לנו לחנוק את הצוללות מתחת לפני המים, בעיה שאיננה מוּקשה יותר בהכרח מזו של הורדת מטוסים פושטים. במלחמה נתקבלו דברים רבים שהוגד לנו כי הם בגדר הנמנע מבחינה טכנית, אבל הסבלנות, ההתמדה, ועל הכל – דרבּן הכּוֹרח בתנאי המלחמה, הפעילו את מוחותיהם של בני אדם ביתר־עוז, והמדע נענה לצרכים…

רק במאה העשרים זכתה התפיסה המאוסה הזאת של אילוץ אומות לכניעה על־ידי הטלת אימה של טביחת נשים וילדים באוכלוסיה אזרחית חסרת־ישע להתקבל ולהיסבל בין הבריות. אין זה עניינה של איזו אומה שהיא. כל ארץ תרגיש עצמה בטוחה יותר אם יתברר פעם כי המטוס המפציץ נתון לרחמיהם של כלים המכוּונים מן הקרקע, וישכּכו הפחדים והחשדות שאינם זזים מן האומות ומקרבים אותן יותר ויותר לשואה חדשה… אין אנו צריכים לפחד רק מפני התקפות על האוכלוסיה האזרחית שלנו בערינו הגדולות, שאנחנו נוחים לפגיעתן יותר מכל ארץ אחרת בעולם, אלא גם מפני התקפות על המספנות ושאר הבסיסים הטכניים שבלעדיהם אפשר שישוּתק, או אף יושמד, הצי שלנו, שעודנו גורם חיוני בהגנתנו. לכן הרי לא רק למען מאמץ עולמי לחסל את אחת הסיבות החמורות ביותר לחשד ולמלחמה, אלא גם בחינת אמצעי להחזיר לנו כאן בבריטניה הגדולה את הבטחון הנושן של האי שלנו, חייב הענין הזה לזכות במחשבה הנמרצת ביותר מצד האנשים הגדולים ביותר בארצנו ובממשלתנו, ויש לקדמו בכל האמצעים שיכול המדע של בריטניה להשתמש בהם ואשר עָשרה של הארץ יכול לשחררם.

בעצם יום המחרת חלו השינויים המיניסטריוניים שהוזכרו בפרק הקודם, ומר בולדווין נעשה ראש־הממשלה. סיר פיליפּ קונליף־ליסטר, שזמן קצר אחרי כן נעשה הלורד סווינטון, ירש את הלורד לונדונדרי כמיניסטר־התעופה. יום אחד אחר־הצהריים, כעבור חודש ימים, הייתי בחדר־העישון של בית־הנבחרים כשנכנס מר בולדווין. הוא התיישב על ידי ואמר מיד: ״יש לי הצעה בשבילך. פיליפ מעונין מאד שתצטרף לוועדת החקר להתגוננות האווירית של ועדת־ההגנה־הקיסרית, שהוקמה זה מקרוב, ואני מקווה שתצטרף“. אמרתי שאני מותח בקורת על ההכנות האוויריות שלנו ועלי לשמור לעצמי את חופש הפעולה שלי. הוא אמר: ״זה מובן בהחלט. ודאי שתהיה בן־חורין לגמרי, פרט למה שנוגע לעניינים הסודיים שעליהם יוודע לך רק בוועדה”.

התניתי תנאי שהפרופ' לינדמן יהיה לפחות חבר בוועדת־המשנה הטכנית, כי הייתי תלוי בעזרתו. כעבור ימים אחדים כתב ראש־הממשלה:

8 ביולי 1935

אני שמח שראית את הנקי, ואני מקבל את מכתבך בחינת ביטוי לנכונותך לשמש בוועדה ההיא.

אני שמח, וסבור אני שתוכל להועיל באמת בחקירה חשובה ביותר. כמובן, חפשי אתה כצפור־מרומים (הביטוי הנכון במקרה זה!) להתווכח ולדון בשאלות הכלליות של המדיניוּת, התכניות, וכל שאר הדברים הקשורים בשירותי האוויר.

הזמנתי לא נתכוונה להיות מחסום אלא גילוי של ידידוּת לרע ותיק.

הנה כי כן השתתפתי בפגישות אלו משך ארבע השנים הבאות, ומתוך כך זכיתי לראייה שלמה של התחום החיוני הזה בהגנתנו האווירית, ועיצבתי לי את דעותי עליו משנה לשנה מתוך דיונים קרובים ומתמידים עם לינדמן. הכינותי מיד תזכיר לוועדה, שבו נתגלמו המחשבות והידיעות שכבר אספתי, בלי אינפורמציה רשמית, בשיחותי ובעיוּני עם לינדמן ומתוך תפיסותי הצבאיות שלי. יש ענין במסמך הזה בגלל האור שהוא נוסך על המצב ביולי 1935. בזמן ההוא לא חשב איש על השימוש בקרני ראדיו להנחיית מפציצים. ברורים היו הקשיים באימון מספר גדול של טייסים יחידים, והסברה הכללית היתה כי בלילות יוליכו כמה מפציצי־על ציים גדולים של מטוסים. גישושים חשובים בשטחים חדשים נעשו בארבע השנים שעתידות היו לחלוף בטרם יוּטלו חייה של האומה על כפּות המאזניים; ובינתיים גרמה הנהגתה של הפצצה בהנחיית קרני ראדיו שינויים טקטיים מעמיקים. לפיכך נתיישן הרבה ממה שנכתב אז. אבל חלק הגון מן הדברים ניסיתי כשהיה הכוח בידי – לא הכל בהצלחה.

23 ביולי 1935

ההערות הבאות מוגשות במוֹרך רב, ובחפזון משום קרבתה של פגישתנו, מתוך תקוה שתוכלנה להיות תרומה למחשבתנו המשולבת.

תפיסות טקטיות כלליות ומה שהוא בר־ביצוע מבחינה טכנית, אלה פועלים ומגיבים זה על זה. הנה כך יש לומר לאיש־המדע באיזה כלים יחפוץ חיל־האוויר, ותיכנוּן המטוסים חייב להתאים לתכנית ברורה של לחימה ולהוציאה לפועל.

בשלב זה עלינו להניח הנחת־מלחמה מתקבלת־על־הדעת, רוצה לומר: שבריטניה הגדולה, צרפת ובלגיה הן בעלות־ברית המותקפות על־ידי גרמניה.

אחרי פרוץ מלחמה כזאת יהיה המאורע המכריע גיוסם של הצבאות הגדולים ביבשת. דבר זה יצריך לפחות שבועיים, כשהוא מגוון ומופרע על־ידי חדירותיהם של כוחות ממוכנים וממונעים. המוחות במטה הכללי הצרפתי והגרמני יהיו מרוכזים באיסופם של הצבאות ובפריסתם. אף אחד משני הצדדים לא יוכל להרשות לעצמו לפגר במידה ניכרת במהלומה העיקרית הראשונה. אפשר לקוות כי גרמניה לא תהיה מוכנה, משך שנתיים או שלוש, למלחמה שבּה על הצבא והצי למלא תפקיד חשוב. הצי שלהם אינו קיים למעשה ברגע זה; הם לא השיגו עדיין את השליטה בים הבלטי; ודומה כי התותחים הכבדים שלהם עדיין אינם מספיקים. הקמת צי וייצור תותחים כבדים והכשרת האנשים, כל אלה יצריכו פרק־זמן הנמוֹד בשנים ולא בחדשים.

חלק גדול מייצור הנשק של גרמניה מרוכז בחבל־הרוּר, שהוא נוח מאד לגישה למפציצי אויב. ודאי היא מבינה כי תנוּתק מאספקת־חוץ של הרבה חמרי־מלחמה חיוניים (נחושת, טוּנגסטן, קוֹבּלט, ואנאדיוּם, נפט, גומי, צמר וכו') ואפילו אספקת הברזל שלה תופחת אם לא תהיה שלטת בים הבלטי, ולפיכך ספק אם כבר נמצאת היא במצב שבו תוכל לפתוח במלחמה ממושכת. מובן שנעשים מאמצים גדולים להתגבר על התקלות האלו, כמו למשל העברת בתי־חרושת מסוימים מן הגבול לגרמניה המרכזית, ייצור סינתטי של חמרים דוגמת נפט וגומי, ואגירת מלאי גדול. אבל דומה כי אין זה מתקבל על הדעת שלפני 1937 או 1938 תימצא גרמניה במצב שבו תוכל לפתוח, מתוך איזו תקוה להצלחה, במלחמת שלושת החיילות שתוכל להימשך שנים, ואשר בה ספק אם יהיו לה בעלי־ברית כלשהם.

במלחמה כזאת דומה כי תפקידו הראשון של חיל־האוויר האנגלו־צרפתי יהיה לנתק את קווי התחבורה של האויב, מסילות הברזל שלו, כבישיו, גשרי הריין ומעבירי־המים וכו', ולהטריד במירב המידה את אזורי האיסוף ומחסני התחמושת שלו. בדרגת העדיפוּת הבאה באים בתי החרושת הנוחים ביותר לגישה לתעשייה המלחמתית שלו בכל צורותיה. דומה כי ודאי הדבר למדי שאם ירוכזו מאמצינו משעת־האפס והלאה במטרות החיוניות האלו, הרי נכפה על האויב קו דומה לזה. שאם לא כן, ינהלו הצרפתים גיוס ללא הפרעה ויזכו ביזמה בקרב היבשתי הגדול. לפיכך יחוסו הגרמנים על כל מטוס הנועד לשימוש בביצוע מעשי טרור נגד האוכלוסיה האזרחית בבריטניה ובצרפת, ויטוּ אותו מתוך חסכנוּת.

בכל זאת עלינו לצפות לכך שאפילו במלחמה של שלושת החיילות ייעשו מאמצים לשרוף באש את לונדון, או ערים גדולות אחרות שבטווח נוח, על מנת לבחון את כוח הרצון וההתנגדות של הממשלה והעם במסות הנוראות האלו. שנית, הרי גם נמל לונדון, והמספנות שבהן תלויים חייו של הצי, הם מטרות צבאיות בעלות חשיבות גדולה ביותר שבגדר האפשר.

אולם תמיד קיימת האפשרות המאוסה כי אותם שהכוח בידם בגרמניה יאמינו כי ייתכן להכריע אומה ארצה תוך חדשים מעטים מאד, או אפילו תוך שבועות מועטים, על־ידי התקפת־המונים אווירית פראית. התפיסה של טכסיסי־הלם פסיכולוגיים יש בה משיכה גדולה לנפש הגרמנית. אם צודקים הם או אינם צודקים, דבר זה אינו ממין הענין. אם ממשלת גרמניה תאמין כי תוכל לאַלץ ארץ להתחנן לשלום על־ידי שתחריב את עריה הגדולות ותעשה טבח מן האוויר באוכלוסיה האזרחית בטרם יתגייסו צבאות הברית ויתקדמו בשיעור ניכר, אפשר מאד שמתוך כך תפתח בפעולות־האיבה בנשק האווירי בלבד. כמעט אין צורך להוסיף כי אנגליה, אם אפשר יהיה להפרידה מצרפת, תהיה קרבן נוח במיוחד לסוג זה של התקפה. כי הצורה העיקרית של התקפת־נגד העומדת לרשותה, מחוץ לפעולות תגמול אוויריות, לאמור – הסגר ימי, מוּחשת רק לאחר פרק־זמן ניכר.

אם אפשר יהיה לצמצם או למנוע את הפצצת ערינו מן האוויר, הרי יגוז הסיכוי (שבין כה וכה אפשר שהוא דמיוני) לשבירת המוֹרל שלנו על־ידי ״אימים", ובסופו של דבר תישאר ההכרעה בידי הצבאות והציים. ככל שיכבדו את ההתגוננות שלנו, כן תגדל המניעה למלחמה אווירית בלבד.

*

היו אתי שני רעיונות לתרמם. אכן, יש לזכור כי ב־1935 עדיין היו לפנינו יותר מארבע שנים עד שתופעל איזו שיטה של גילוי בראדיו.

*

הוועדה פעלה בחשאי, ומעולם לא ניתן פרסום לקשר שלי לממשלה שעליה הוספתי למתוח בקורת ושאותה הוספתי להתקיף בחומרה גוברת והולכת בשאר תחומים. לעתים קרובות יש באנגליה אפשרות לפוליטיקאים מנוסים ליישב תפקידים מסוג זה, ממש כמו שלעתים מתיישבים חילוקי הדעות המדיניים החריפים ביותר עם ידידוּת אישית. אולם אנשי־המדע הם חבורה קנאית הרבה יותר. ב־1937 נתגלעה מחלוקת ניכרת בוועדת־המשנה הטכנית בין חבריה לפרופ' לינדמן. חבריו התרעמו על העובדה שהוא עומד במגע מתמיד אתי, ושאני עמל להגיש את דעותיו לוועדה העיקרית, בעוד שלפי דעתם היה רק סיר הנרי טיזרד, הרקטור של הקולג’־הקיסרי־למדעים־וטכנולוגיה, צריך להסביר את השקפתם הקיבוצית. לפיכך נתבקש לינדמן להתפטר. הוא צדק בהחלט בציידו אותי בעובדות שעליהן אסמוך את טענותי; אכן זה היה הבסיס שעליו נצטרפנו שנינו ועשינו יד אחת בעבודה. בכל זאת, לטובת הכלל, נשארתי חבר בוועדה, למרות פרישתו ובהסכמתו השלמה; וב־1938, כמו שיתוֹאר עוד מעט, היה לאַל־ידי להחזירו לוועדה.

*

אפשרות השימוש בגלי ראדיו המופצים לאחור ממטוסים ושאר עצמים של מתכת, דומה שעלתה בדעתם של אנשים רבים מאד באנגליה, אמריקה, גרמניה וצרפת בשנות ה־30. היינו מכנים אותם R.D.F. (Radio Direction Finding) ואחרי כן בשם ראדאר (מכּ"ם). המטרה המעשית היתה לגלות התקרבות מטוסים עוינים לא בחושי אדם, בעין או באוזן, כי אם בהד שהם מחזירים מגלי ראדיו. בגובה שבעים מיל לערך יש חוּפּה מחזירת־אור (איוֹנוֹספירה), שקיומה מונע גלי אלחוט רגילים מהתנדף בתוך החלל, ובכך היא מאפשרת קשר אלחוטי לטווח ארוך. הטכניקה של שילוּח פעימות קצרות מאד למעלה ובדיקות ההד שלהן פּוּתחה בשקידה משך שנים אחדות על־ידי אנשי־המדע שלנו, ובפרט על־ידי פרופ' אפּלטון.

בפברואר 1935 בא איש־מדע מחוקרי הממשלה פרופ' ווטסון־ווט, והסביר בראשונה לוועדת־המשנה הטכנית כי גילוי מטוסים על־ידי גלי ראדיו יוכל להיות בר־ביצוע; הוא הציע לבחון את הדבר. הועדה התרשמה. ההנחה היתה כי תעבורנה חמש שנים עד שאפשר יהיה לגלות מטוסים בטווח של עד חמישים מיל. ב־25 ביולי 1935, בישיבה הרביעית של ועדת החקר להגנה אווירית, הראשונה שבה השתתפתי, מסר טיזרד את הדין־והחשבון שלו על מיקוּם־ראדיו. לפי הסברה די היה בנסיונות המוקדמים כדי להצדיק פעולת ביצוע נוספת. מיניסטריוני השירותים נתבקשו לנסח תכניות. הוּקם ארגון מיוחד, והועמדה רשת של תחנות לצרכים נסיוניים באיזור דוֹבר־אוֹפוֹרדנס. כן גם היתה הכוונה לחקור במיקוּם־ראדיו של אניות.

עד מארס 1936 היו תחנות מוקמות ומצוידות לאורך החוף הדרומי והיתה תקוה לבצע תרגילי־נסיון בסתיו. משך הקיץ חלו עיכובים ניכרים בבנייה, והופיעה הבּעיה של הפרעות עוינות. ביולי 1937 העלה מיניסטריון־התעופה תכניות, שנתאשרו על־ידי ועדת החקר להגנה אווירית, ליצירת רשת של עשרים תחנות מן האי וייט עד לנהר טיז לסוף שנת 1939, במחיר של למעלה ממיליון לירה. עתה נעשו נסיונות למציאת מטוסי אויב לאחר שבאו אל שטח הארץ. עם תום השנה כבר יכולנו להתחקות אחריהם עד למרחק שלושים־וחמישה מיל בגובה עשרת־אלפים רגל. כן גם הושגה התקדמות ביחס לאניות. הוּכחה האפשרות לאַתר כלי־שיט מן האוויר בטווח של תשעה מילים. שתי אניות של צי־המולדת כבר צוידו במתקנים לגילוי מטוסים, ונערכו נסיונות למציאת־טווח ממטוסים, לשם בקרת־האש של תותחים אנטי־אוויריים ולהנחיית זרקורים. העבודה נמשכה. עד דצמבר 1938 כבר היו ארבע־עשרה מעשרים התחנות החדשות שנתכּנו פועלות בציוד ארעי. מיקום אניות מן האוויר היה עתה בגדר האפשר ממרחק שלושים מיל.

ב־1939 הקים מיניסטריון־התעופה, אגב שימוש בראדיו אֶרך־גלים ביחס (עשרה מטרים), את מה־שקוראים שרשרת־החוף, שאיפשרה לנו לגלות מטוסים המתקרבים מעל לים במרחק של עד ששים מיל. רשת מורכבת של קשר טלפוני הוקמה תחת פקודתו של מרשל־האוויר דאוּדינג, מפיקוד־מטוסי־הקרב, והיא חיברה את כל התחנות האלו לתחנת־פיקוד מרכזית באַקסבּרידג', מקום שאפשר היה לשרטט את תנועותיהם של כל המטוסים שהוּבחן בהם על מפות גדולות ולקיים בכך את הפיקוח על כל חילות האוויר שלנו בפעולתם. הומצא גם מכשיר שנקרא.I.F.F¹² (זיהוי ידיד או אויב), שאיפשר לתחנות הראדאר בשרשרת־החופים שלנו להבדיל בין מטוסים בריטיים הנושאים אותו לבין מטוסי האויב. התברר כי התחנות ארוכות־הגלים האלו אינן מגלות מטוסים המתקרבים בגובה נמוך מעל לים, וכתרופה לסכנה זו הוקמה מערכת־העזר של תחנות בשם.C.H.L (ת.ש.ח.)¹³, שהשתמשו בגלים קצרים הרבה יותר (אורך מטר וחצי) אלא שכוחן יפה רק לטווח קצר.

על מנת לעקוב אחרי מטוסי אויב לאחר בואם אל הארץ היה עלינו להסתמך בינתיים על חיל־הצופים־המלכותי, שפעל רק באזניו ובעיניו, אלא שכאשר קישרוהו אל כל מרכזיות הטלפונים התברר שערכו גדול, ובימים הראשונים לקרב על בריטניה היה הוא מסדנוּ העיקרי. לא די היה לגלות מטוסי אויב מתקרבים מעל הים, אף כי דבר זה היה מזהירנו בהקדם של חמש עשרה עד עשרים דקה לפחות. שוּמה עלינו להנחות את מטוסינו אנו כנגד המתקיפים ולעכבם על פני הארץ. לצורך זה הוחל בהקמת מספר תחנות המצוידות במה שקראו.G.C.I (פ.י.ק.)¹⁴, אבל כל הדברים האלה עדיין היו בשלב עוּבּרי עם פרוץ המלחמה.

*

הגרמנים גם הם לא ישבו בחיבוק־ידיים, ובאביב 1939 טס ״גרף צפּלין" במעלה חופה המזרחי של בריטניה. הגנרל מרטיני, המנהל הכללי של הקשר בלוּפטוואפה, צייד את ספינת־האוויר במכשירי־האזנה מיוחדים לגלות את קיומם של שידוּרי ראדאר בריטיים, אם יש כאלה. הנסיון נכשל, אך אילו היו מכשירי־ההאזנה של ספינת־אוויר זו פועלים כהלכה כי אז ודאי יכול ״גרף צפּלין" להביא לגרמניה את הידיעה כי יש לנו ראדאר, כי על כן לא די שהיו תחנות הראדאר שלנו פועלות בעת ההיא אלא שגם גילו את תנועותיו של ״צפּלין" והבחינו בכוונתו. הגרמנים לא היו מופתעים לשמוע את פעימות הראדאר שלנו, כי הם פיתחו מערכת ראדאר יעילה מבחינה טכנית, אשר מכמה בחינות היתה עולה על שלנו. אולם הדבר שהיה עשוי להפתיעם בכל־זאת היה המידה שבה השתמשנו בתגליותינו למעשה וארגַנו את הכל למסכת מערכת ההגנה האווירית הכוללת שלנו. במובן זה צעדנו בראש העולם כולו, והשׂגה של בריטניה היה ביעילוּת הביצוע יותר מאשר בחידוש הציוד.

הישיבה האחרונה של ועדת החקר להגנה אווירית התקיימה ב־11 ביולי 1939. עשרים תחנות ראדאר היו קיימות בזמן ההוא בין פּוֹרטסמוּת לסקאפּא־פלו, והן מסוגלות לגלות מטוסים מטוסים הטסים בגובה למעלה בגובה למעלה מעשרת־אלפים רגל ובטווח שבין חמישים למאה ועשרים מיל. מיתקן משביע־רצון נגד הפרעות ושיטה מפוּשטת של ז. י. א. היו מיוּצרים עתה בפועל־ממש. טיסות־נסיון היו נערכות במטוסים המצוידים במכשירים נסיוניים כדי לנסות ל“צוד” מטוסי אויב. המכשירים הנסיוניים למיקוּם אניות מן האוויר נמצאו מסורבלים מדי לצרכי השרות האווירי, והועברו לאדמירליות לשם שימוש אפשרי באניות.

*

אני מוסיף הערה אחרונה. ביוני 1939 הובילני סיר הנרי טיזרד על פי רצונו של מזכיר־המדינה, במטוס עלוב למדי, לראות את המתקנים שפותחו על החוף המזרחי. כל היום טסנו סביב־סביב. שלחתי את רשמי למיניסטר־התעופה, ואני מעלה אותם כאן משום שהם נותנים מושג על עמידתנו בשטח זה של הראדאר בערב המבחן.

מר צ’רצ’יל אל סיר קינגסלי ווד

…מצאתי את ביקורי במרטלשם ובוֹדסי בהדרכתו של טיזרר מעניין עד מאד, וכן גם מעודד. אולי יהיה זה למועיל אם ארשום כמה נקודות שלא זזו מדעתי:

התחנות החיוניות האלו של R.D.F. (ראדאר) זקוקות להגנה מיידית. תחילה חשבנו להקים להן כפילים וכפילי־משנה במחיר מועט; אבל לאחר שיקול־דעת נראה לי כי יש כאן מקום לשימוש בענן־העשן…

נקודת־התורפה בהתפתחות הנפלאה הזאת היא כמובן זו ששעה שהתוקף עובר את החוף הוא עוזב את ה־.R.D.F ומעתה והלאה הרינו תלויים בחיל־הצופים. דומה שיהיה זה מעבר מאמצע המאה העשרים אל תקופת־האבן הקדמונה. אף כי נודע לי כי תוצאות טובות מוּפקות מחיל־הצופים, עלינו לראות צורך דחוף ביותר בעיקוב אחר המתקיף לפנים הארץ על־ידי איזה שימוש של.R.D.F. יעבור עוד זמן־מה עד שתוכלנה התחנות של ה־.R.D.F להביט לאחור אל תוך הארץ, וגם אז תשקפנה רק על זירת אוויר דחוּסה ומסוכסכת.

* * * * * *

ההתקדמות בראדאר בשימושו המיוחד לגבי מציאת־טווח ודאי שהיא חשובה מאד לצי. היא תתן אפשרות להילחם באויב מבלי שים לב לראוּת. מה שונה היה גורלן של סיירות־המערכה הגרמניות כאשר התקיפו את סקרבּוֹרוֹ והארטלפּוּל ב־1914 אילו יכולנו לפלוח את הערפל! אינני יכול לתפוס מדוע אין האדמירליות שמה עכשיו את ראש מעייניה בכיוון הזה. טיזרד הטעים גם מה־עצום ערכו של הדבר למשחתות וצוללות שתוכלנה לכוון טורפדות במדוּיק, מבלי להתחשב בראוּת לא ביום ולא בלילה. הייתי אומר כי זה אחד הדברים הגדולים ביותר שאירעו מזה זמן רב, וכולו לטובתנו.

השיטה להבחנה בין ידיד לאויב גם היא חשובה ביותר לצי, ועליה לדחוק לגמרי את איתוּת־ההכּר, על כל הסיכון שבו. אני מניח שכל זה ידוע לאדמירליות.

לבסוף, הרשני לברך אותך על ההתקדמות שהושגה. עומדים אנו על ספּם של בטחונות עצומים לאי שלנו. לדאבון־הלב חפצים אנו לעבור כבר את הסף, והשעה דוחקת.

בכרך מאוּחר יותר אבאֵר איך, בתּהליכים האלה ובזוּלתם, הידועים רק לחוג קטן מאד, נבלמה במידה רבה ההתקפה הגרמנית על בריטניה הגדולה בסתיו ובחורף של 1940. אין ספק כי עבודתם של מיניסטריון־התעופה וּועדת החקר להגנה אווירית, הן תחת הלורד סווינטון הן תחת יורשו, מילאה את התפקיד המכריע בהשגת התגבורת היקרה הזאת למטוסי־הקרב שלנו. כשהוטלה עלי האחריות העיקרית ב־1940 וקיומנו הלאוּמי היה תלוי בנצחון באוויר, הפקתי תועלת מן ההבנה שקניתי לי בבעיות המלחמה האווירית עקב ארבע שנים ארוכות של עיון ומחשבה המיוסדים על הידיעות הרשמיות והטכניות המלאות ביותר. אף כי מעולם לא ניסיתי להגדיל חכמה בעניינים טכניים, הנה היה שדה־רוח זה נהיר לי די־הצורך. ידעתי את הכלים השונים ואת התנועות השונות על לוח־המשחק, ויכולתי להבין כל מה שהוּגד לי על המשחק עצמו.

*

גם המגע שלי עם האדמירליות משך השנים האלו היה מתמיד ואינטימי. בקיץ 1936 נעשה סיר סמואל הור הלורד הראשון של האדמירליות, והוא נתן לקציניו הרשאה לדון אתי דרך־חירות בענייני האדמירליות; הואיל והיה לי ענין עֵר בצי, לא החמצתי כלל את האפשרויות האלו. את הלורד הראשון של הימיה האדמירל צ’טפילד, הכרתי מימי בּיטי ב־1914, וחליפת המכתבים שלי אתו בענייני צי החלה ב־1936. כן גם הייתי מודע ותיק לאדמירל הנדרסון, המפקח הכללי של הצי והלורד השלישי של הימיה, העוסק בכל השאלות של בניה ומירשם. הוא היה אחד ממוּמחי התותחנוּת המצוינים ביותר שלנו ב־1912, ומאחר שבזמן היותי הלורד הראשון של האדמירליות הייתי יוצא לעתים קרובות לראות את הירי הראשון של אניות־המערכה, לכן ניתן לי להוקיר עד מאד את מלאכתו. שני הקצינים האלה העומדים בשיא גדוּלתם נהגו עמי מידת אֵמון שאין למעלה ממנה, ואף כי הייתי חלוּק עליהם בדעות ומתחתי בקורת חמורה על הרבה ממה שנעשה או לא נעשה, הנה מעולם לא הפריעו שום תלונה או תוכחת אישיות את ידידוּתנו.

השאלה אם כוח־התעופה של הצי צריך לעמוד תחת פקודת האדמירליות או מיניסטריון־התעופה היתה שנויה במחלוקת חריפה בין שני המיניסטרים ושני השירותים. אני גרסתי כגירסת הצי, ולאחר שלימדתי זכות עליה בפרלמנט זכיתי לקבל מכתב תודות לבבי מן הלורד־הראשון של הימיה, שבּו נכנס לתוך כל השאלה של מדיניוּת הצי. סיר תומאס אינסקיפּ בא לבקרני בצ’ארטוול ושאל בעצתי בענין העדין הזה. עיבּדתי בשבילו תזכיר, שבסופו של דבר נתקבל כמעט מלה־במלה על־ידי ממשלת הוד־מלכותו.

*

כשהוחלט לבסוף להתחיל שוב בבניית אניות־מערכה, הדאיגתני שאלת המירשם שלהן. עד לרגע זה הוקמו למעשה כל אניות־המערכה של הצי המלכותי או תוּכּנו בתקופה שניהלתי את האדמירליות מ־1911 עד 1915. רק נלסון ורוֹדני נבנו לאחר מלחמת־העולם הראשונה. ב“המשבר העולמי” תיארתי את כל התהליך של בניית הצי מחדש ואת תיכּוּן סוג אניות־המערכה המהירות מטיפוס קווין אליזבּת בתקופת כהונתי הראשונה באדמירליות, שעה שהפקתי תועלת כה רבה מכשרונו והשראתו של הלורד פישר. נוסף על כך היה ביכלתי להפעיל תמיד את מחשבתי אני, שלוּקטה מהרבה מומחי־צי אחרים, ועדיין הייתי איתן בדעותי.

אך נודע לי כי הקבינט הסכים לתכנית בנייה של אניות־מערכה, מיד מובטח הייתי כי אניותינו החדשות צריכות להוסיף ולהשתמש בתותח של 16 אינץ‘, וכי דבר זה אפשר להשיגו בגדר הנפח של 35,000 טונה – סייג־החוזה, שרק אנחנו שמרנו עליו בקפידה – על־ידי שלושה צריחים בעלי שלושה תותחים של 16 אינץ’. היו לי כמה שיחות וכמה חילופי־מכתבים עם סיר סמואל הוֹר, ולפי שלא שוּכנעתי מן הנימוקים ששמעתי החילותי לשאול שאלות בבית־הנבחרים על הכובד היחסי של מטחים מאניות בעלות תותחים של 14 אינץ' ו־16 אינץ'. לידיעתי האישית נמסרו המספרים הבאים:

מטח 9 תותחים של 14 אינץ' 6.38 טונה

מטח 9 תותחים של 16 אינץ' 9.55 טונה

הסיפרה לתותח־16־האינץ' מבוססת לא על תותח־16־האינץ' הקיים של א.ה.מ. נלסון אלא על תותח־16־אינץ' משוער, מן הסוג שאליו האמריקאים מתכוונים באניות־המערכה החדשות שלהם.

התרשמתי מאד מעדיפוּת המשקל של מטח 16 האינץ'. לפיכך כתבתי אל סמואל הור:

מר צ’רצ’יל אל סיר סמואל הוּר 1.3.36

הרי זה נימוסי מאד מצדך שאתה מייחס חשיבות כלשהי לדעתי, ולמראית־עין יש מה לטעון. אינני יכול להשיב על הטענה בדבר העיכוב המרובּה. שוב פוגעים החוזים רק בנו. אינני מטיל ספק בכך שייתכן לבנות אניה אשר לה שלושה צריחים בעלי שלושה תותחים של 16 אינץ' בכל צריח בגוף בן 35,000 טונה, שתהיה חזקה יותר מכל צירוף של 14 אינץ‘. לא די שתהיה זו אניה טובה יותר אלא שגם תיחשב בעיני הכל, כולל אלה המשרתים בה, אניה טובה יותר וגילוי חזק יותר של עצמה ימית. זכוֹר שהגרמנים מפיקים מתותחים תוצאות טובות הרבה יותר לפי הקוטר מאתנו. הם מטילים פגז כבד יותר הרחק יותר ובמדויק יותר. התשובה היא לוֹע גדול. לא די שיש כאן עלייה עצומה בכובד המטח, אלא שנוסף על כך גם מטען חומר הנפץ בפגז של 16 אינץ’ הוא ודאי גדול הרבה יותר מאשר בפגז של 14 אינץ'. אם אפשר להבקיע את השריון, הרי כדאי לעשות משהו בפנים בהתפוצצות.

צד נוסף הוא מספר הצריחים. איזה בזבוז הוא להעמיד ארבעה צריחים, שמשקלם מן־הסתם 2,000 טונה כל אחד, בו בזמן ששלושה ייטיבו לנגח! באניה בעלת שלושה צריחים יוכל ריכוז השריון נגד אש־תותחים וטורפדות להיות נמרץ הרבה יותר, ואפשר יהיה לפנות שטח גדול הרבה יותר על הסיפונים בשביל הסוללות האנטי־אוויריות. אם תבקש מאנשיך שיתנו לך דוגמה לאניה בעלת תותחי־16־אינץ‘, ברי לי כי יראו לך מידות טובות בהחלט ממה שאפשר להשיג ב־14 אינץ’. ודאי, יש מקום לוויכוח על בקרת־אש־תותחים, פיזוּר האש וכו', דברים שאינם נהירים לי. אף על פי כן סבור אהיה כי את אֶפקט התותחים האופּטימאלי ייתכן להשיג במטחים של ארבעה וחמישה לסירוגים.

שום דבר לא היה מניע אותי להיכּנע ל־14 אינץ' לוּ הייתי אני תחתיך. האדמירליות תיראה באור מטוּפּש למדי אם תתחייב לבניית שתי אניות בעלות תותחי־14־אינץ' בעוד יאפאן וארצות־הברית כאחת מנהיגות תותחים של 16 אינץ' כעבור חדשים אחדים. הייתי אומר שבאפס־יד אפשר בהחלט לחסוך ששה חדשים בבנייה. נורא הדבר לבנות במחשבה תחילה אניות־מערכה בריטיות העולות 7,000,000 לי“ש כל אחת ואינן החזקות ביותר בעולם! כמו שהיה פישר הזקן אומר, ״הצי הבריטי נוסע תמיד במחלקה ראשונה”.

מכל מקום, אין אלו אלא נבואות! נתנסיתי בכל הדברים האלה בשנים עברו, שלולא כן לא הייתי מרהיב עוז להטרידך בזאת. אבוא במגע עם צ’טפילד, כפי הצעתך.

הלורד הראשון לא התרעם על טענותי כלל וכלל והיתה בינינו חליפת־מכתבים ענפה; כן גם היו לי כמה שיחות אתו ועם הלורד הראשון של הימיה. קודם עזבוֹ את האדמירליות בסוף מאי 1937 שלח לי סיר סמואל הוֹר שני תזכירים שהכין מטה הצי, האחד שעניינו באניות־מערכה והשני בסיירות. עצוּמותיה של האדמירליות ביחס למירשם אניות־מערכה היו כי מאז חוזה־וושינגטון היתה בריטניה הגדולה מפעילה לחץ מתמיד להפחתת הנפח וגֹדל התותחים מטעמי קימוצים. משהותרו סוף־סוף אניות־המערכה הבריטיות החדשות ב־1936 לא היתה אפשרות להתעלם מסייגי החוזה ביחס לתותח של 14 אינץ' או לאניה בת 35,000 הטונה. צריך היה להתחיל במירשם אניות־המערכה מטיפוס המלך ג’ורג' ה־5 קודם שייתכן לברר אם תנהגנה גם מעצמות אחרות לפי הסייגים האלה בעתיד הקרוב ביותר. הצריחים של טיפוס המלך ג’ורג' ה־5 הוזמנו בעצם במאי 1936. אם תדחה האדמירליות את החלטתה ביחס למירשם עד אפריל 1937 כי אז תעמודנה לרשותנו עד 1941 רק שתי אניות ולא חמש. אם תעבורנה ארצות־חוץ את הסייגים של וושינגטון, יוכל המירשם לאניות של תכנית 1938, אשר תושלמנה ב־1942, ללבוש היקף גדול יותר.

ואולם אם בסופו של דבר ניאלץ להזדקק לאניות בעלות תותחים של 16 אינץ' ולא להקריב דבר מן החוזק המבני ושאר הסגולות של טיפוס המלך ג’ורג' ה־5, הרי יהיה גידול ניכר בנפח. האניות שתתקבלנה בדרך זו לא תוכלנה לעבור בתעלת פנמה, ויהיה עלינו להגדיל את סיפּונינו וכן גם להוסיף על מחירה של כל אניה ואניה. האדמירליות הסכימה עם העדיפוּת שנתתי לאניה בעלת תשעה תותחים של 16 אינץ' בשלושה צריחים על פני אניה בעלת עשרה תותחים של 14 אינץ' בארבעה צריחים. כל מירשמי האדמירליות לאניות־מערכה היו מירשמים של אניות בעלות שלושה ״צריחים רב־תותחיים".

לאחר שעיינתי במסמך הארוך וכבד־המשקל הזה נוכחתי לראות שלא נוכל לעמוד בדיחוי הכרוך בהצבת תותחים גדולים יותר בחמש אניות־המערכה הראשונות. אי־אפשר היה לשנות את ההחלטה. מכל־מקום טענתי כי יש להשלים את המירשמים לתותחים ולצריחים הגדולים יותר, ולייצר בפועל את הכלים והמיתקנים הנחוצים להתאמת התותחים וכו' לקוטר המגודל, ולוּ גם במחיר ניכר.

בדיוני עם האדמירליות בדבר מירשם אניות־המערכה לא הערכתי את העובדה כי באותה עת תיכּנה צריחים מרובעים לתותחי־14־אינץ' ועמדה בעצם הצבתם, ובכך הושג סכום כולל של שנים־עשר תותחים. אילו תפסתי זאת כי אז נאלצתי לעיין בהשקפתי מחדש. הביטוי ״צריחים רב־תותחיים" הביא לידי אי־הבנה זו מצדי, שלושה צריחים מרובּעים היו מונעים הרבה מן הקלקלות שראיתי באניה בעלת ארבעה צריחים, ושנים־עשר תותחים של 14 אינץ‘, אף כי אינם שקולים כנגד תשעה של 16 אינץ’, היה בהם משום שיפור ניכר מבחינת כובד המתכת.

אולם ההמשך לקו של האדמירליות היה ביש־מזל. חלו עיכובים חמורים במירשם הצריח המרובּע החדש־בתכלית בשביל התותחים בני 14 האינץ‘. אך החלה העבודה בזאת, מיד החליטה מועצת האדמירליות להחליף את הצריח השלישי המוּצב לפנים בצריח בעל שני תותחים. דבר זה כמובן היה פירושו מירשם מחוּדש של אלפיים או שלושת אלפי החלקים שמהם מורכבים מנגנונים מדהימים אלה, ועיכוב נוסף של שנה לפחות בהשלמת המלך ג'ורג' ה־5 והנסיך מוולס נגרם בגלל שינוי זה בתכנית. יתר על על כן, אניותינו החדשות הועמדו עתה על עשרה תותחים בלבד, וכל טענותי ביחס לפחיתוּת מטחיהן לעומת האניות בעלות התותחים של 16 אינץ’ שבו לתקפּן כבתחילה. בינתיים פתרו האמריקאים את הבעיה של הצבת שלושה צריחים בעלי שלושה תותחי־16־אינץ' כל אחד על גבי גוף בן 35,000 טונה. הצרפתים והגרמנים בחרו בתותח בן 15 האינץ‘; הצרפתים הציבו שמונה תותחים בשני צריחים מרובעים, והגרמנים הציבו שמונה בארבעה צריחי־תאומים. אולם הגרמנים, בדומה ליאפאנים, לא אמרו כלל להתחשב באיזה סייגים של חוזה, ונפחה של ביסמארק עלה על 45,000 טונה, עם כל היתרונות המושגים בדרך כך. רק אנחנו, שמקץ כל השנים האלו החלטנו סוף־סוף לבנות חמש אניות־מערכה שלפי הסברה תלויים בהן חייו של הצי והחזקתו של הכוח הימי, חזרנו ונסוגוֹנו מי התותח בן 16 האינץ’ אל זה של 14 האינץ', בעוד אחרים מגדילים את קטריהם. לפיכך ייצרנו שורה של אניות, שבניית כל אחת מהן ארכה חמש שנים, אשר יכלו גם יכלו לשאת עצמת־תותחים כבדה יותר.

*

ב־15 ביוני 1938 הסיעני הלורד הראשון של הימיה לפורטלנד להראות לי את הגל’ץ. זה היה השם שתיאר את השיטה לגישוּש אחר צוללות מתחת לפני המים באמצעות גלי־קול בתוך המים המחזירים הד מכל מבנה פלדה שהם נתקלים בו. על פי ההד הזה אפשר היה לקבוע במידה של דיוק את מקומה של הצוללת. בתום מלחמת־העולם הראשונה עמדנו על סף ההתפתחות הזאת.

בילינו את הלילה על סיפונה של אניית־הדגל וגילגלנו שיחה ארוכה עם סיר צ’ארלס פורבּס, המפקד הראשי. את כל הבוקר עשינו באסכולה־למלחמה־בצוללות, ובתוך ארבע שעות לערך קיבלתי תיאור שלם עד מאד. אחרי־כן ירדנו לים במשחתת, ובשעות אחר־הצהריים והערב נערך תרגיל מעניין מאד להנאתי. כמה צוללות היו פזורות סמוך לנמל. בעמדי על גשר המשחתת המשתמשת בגל’ץ, בעוד משחתת שניה מרוחקת כחצי מיל מאתנו ושיג־ושיח מתמיד בינינו, ראיתי ושמעתי את כל התהליך, שהיה אוצרה הכמוּס של האדמירליות, אשר התמידה בטיפוחו בנאמנות כימות דור שלם. לעתים קרובות מתחתי בקורת על מדיניותה של האדמירליות. אין ספק כי במקרה זה הגזמתי, כמו שהגזימה היא עצמה, בגודל ההשׂג שלה, ולרגע שכחתי מה־רחבים הם הימים. בכל זאת, לולא עסקו במחקר זה משך עשרים שנה בהוצאות שנתיות גדולות, ואגב העסקתם והכשרתם של אלפי קצינים ואנשים בעלי כושר מעוּלה, בלי שום תוצאות מוחשיות – וכל זה ממש בלי שום ציוּן וזכר – כי אז אפשר מאד שהבעיה שלנו בטיפול בצוללת, עם כל שנמצאה חמוּרה, לא היתה באה על פתרונה אלא במפלה.

אל צ’טפילד כתבתי:

הרהרתי בלי חשׂך בכל מה שהראית לי, ובטוח אני כי האומה חייבת לאדמירליות, ולאנשים שהנחו אותה, חוב שאין־ערוך־לו על המאמץ הנאמן שנמשך שנים כה רבות ואשר, כפי שבּרי לי, פטר אותנו מאחת הסכנות הגדולות ביותר הנשקפות לנו.

הדבר שהפתיע אותי היה בהירותם וכוחם של הסימנים (של הגל’ץ). ציירתי בדמיוני תחילה משהו שאין להבחין בו כמעט, מטושטש ומפוקפק בהחלט. מעולם לא תיארתי לעצמי כי אשמע איך אחת מן הבּריות הללו מבקשת להישמד. הרי זו שיטה נהדרת והשג נהדר.

הגל’ץ לא ניצח את הצוללת, אבל לולא הגל’ץ לא היו מנצחים את הצוללת.

 

פרק עשירי: סנקציות נגד איטליה 1935    🔗

מהלומה כבדה שניה – זכרונות אָדוֹאה – עת זהירוּת – שיחה במשרד־החוץ – משאל־השלום – הכוח הימי הבריטי בים התיכון – נאומו של סיר סמואל הור בז’נבה ותנועות הצי הבריטי – נאומי במועדון־קרלטון בסיטי – מוסוליני פולש לחבש – תגובה נמרצת בבריטניה; מר לנסבּוּרי מתפטר מהנהגת סיעת הלייבור בפרלמנט – סנקציות שלמראית־עין – מר בולדווין גומר אומר לשמור על השלום – ועידת המפלגה השמרנית – ניהול מערכת הבחירות בידי מר בולדווין – הרוב הגדול שלו – הסכם הור־לאוואל – החלחלה בפרלמנט – אני נשאר בחוץ־לארץ – השפעת כיבוש חבש בידי מוסוליני על אירופה

עתה הונחתה המהלומה הכבדה השניה על השלום העולמי. לאחר שאיבדה בריטניה את השוויון באוויר, עברה איטליה לצד הגרמני. שני המאורעות בצירופם איפשרו להיטלר להתקדם בנתיבו הקטלני אשר קבע לו מראש. ראינו מה הועיל מוסוליני בשמירת עצמאותה של אוסטריה, על כל הכרוך בכך במרכזה של אירופה ובדרום־־מזרחה. עתה עתיד היה לעבור אל המהנה שכנגד, גרמניה הנאצית שוב לא תהיה לבדה. אחת מבעלות־הברית העיקריות ממלחמת־העולם הראשונה עוד מעט ותצטרף אליה. חוּמרת המפנה הזה לרעה במאזן הבטחון דיכּאה את רוחי.

מזימותיו של מוסוליני ביחס לחבש לא הלמו את המוסר של המאה העשרים. הן היו שייכות לאותן תקופות אופל שבהן ראו אנשים לבנים זכות לעצמם לכבוש אנשים צהובים, חומים, שחורים או אדומי־עור ולשעבּדם ביתרון כוחם וכלי־נשקם. בימינו הנאורים, שבהם בוצעו פשעים ומעשי אכזריות שפּראי־האדם מלשעבר היו נרתעים מהם, או שלפחות לא היו מסוגלים להם, בימינו אלה היתה התנהגות כזאת מיוּשנת וראויה־לדופי כאחת. יתר על כן, חבש השתייכה לחבר־הלאומים. מוזר הדבר כי איטליה היא שתבעה ב־1923 לקבלה, ובריטניה היא שהתנגדה לכך אז. השקפתה של בריטניה היתה כי אָפיה של ממשלת חבש והתנאים השוררים באותה ארץ פראית של עריצות, עבדות ומלחמת־שבטים אינם עולים בקנה אחד עם השתייכות לחבר־הלאומים. אבל האיטלקים השיגו את שלהם, וחבש היתה חברה בחבר־הלאומים, על כל הזכויות והבטחונות שיכול זה להציע. אכן, כאן היה מבחן למכשיר זה של ממשלת־עולם, שעליו נתייסדו תקוות כל האנשים הטובים.

לא רק שאיפה לכיבושים טריטוריאליים הניעה את הרודן האיטלקי. שלטונו, בטחונו היו תלויים בפרסטיז’ה. התבוסה המשפילה שנחלה איטליה ארבעים שנה קודם לכן באָדואה, ולעגו של העולם שעה שמחנה איטלקי לא די שהושמד או נלקח בשבי כי אם גם עוּנה עינויים מחפירים, לא סרו ממחשבתם של כל האיטלקים. הם ראו איך נקמה בריטניה לאחר זמן את נקמת ח’רטום ומאג’ובּה כאחת. נקמת אָדואה, בה יצהירו על גברותם, חשובה היתה בעיני האיטלקים לא־פחות מהחזרת אלזס־לורן בעיני הצרפתים. דומה היה כי אין שום דרך קלה יותר, זולה יותר ומסוכנת פחות שבּה יוכל מוסוליני לייצב את שלטונו או להרים את קרנה של איטליה באירופה, כפי שהיה הדבר בעיניו, מאשר במחוֹתו את הכּתם של שנים עברו ובהוסיפו את חבש לקיסרוּת האיטלקית שהוקמה זה־מקרוב. כל מחשבה מעין זו חוטאת היתה ומרושעה, אבל הואיל ותמיד מן החכמה הוא לנסות ולהבין את נקודת השקפתה של ארץ אחרת, אפשר להזכירה.

במאבק הנורא נגד גרמניה הנאצית המחדשת את נשקה, שיכולתי לחוש בהתקרבוּתו הנחרצה, לא נטיתי כלל וכלל לראות בהרחקתה של איטליה, או אף בדחיפתה לתוך המחנה שכנגד. לא היה שום ספק שההתקפה בשלב זה מצד מדינה אחת המשתייכת לחבר־הלאומים על מדינה אחרת, אם לא תבוא עליה תגובה־שכנגד הרי בסופו של דבר תחריב את החבר, בחינת גורם לגיבּוש הכוחות שרק הם יוכלו להשתלט על עצמתה של גרמניה המתנערת ועל הסכנה ההיטלראית האיומה. מתוך ביסוס גדולתו של החבר אפשר היה אולי להפיק יותר מכל מה שתוכל איטליה אי־פעם לתת, לאצול או למסור. אם, אפוא, היה חבר־הלאומים מוכן להפעיל את הכוח המאוחד של כל הנמנים עליו כדי לבלום את מדיניותו של מוסוליני, הרי היתה זו חובתנו הקדושה לעשות את המוּטל עלינו ולמלא תפקיד נאמן. על כל פנים דומה היה כי אין על בריטניה שום התחייבות לצאת חלוצה בעצמה. חייבת היתה להתחשב בחולשותיה שלה, שנגרמו מאיבוד השוויון באוויר, ועוד יותר מכך – במעמדה הצבאי של צרפת נוכח חימושה של גרמניה. דבר אחד ברור היה גם ודאי: אמצעי־חצאים חסרי־ערך הם לחבר־הלאומים ומזיקים הם לבריטניה, אם תטול את ההנהגה בידיה. אם סבורים אנו שמן הצודק והנחוץ הוא, למען הסדר והרווחה באירופה, לבוא בריב־מוות עם איטליה של מוסוליני, הרי עלינו גם להכריעו. נפילתו של הרודן הקטן אפשר תשלב ותפעיל את כל הכוחות – ועדיין היו אלה מכריעים במשקלם – אשר יאפשרו לנו לרסן את הרודן הגדול, ובכך למנוע מלחמה גרמנית שניה.

הגיונות כלליים אלה הם הקדמה לפרשת־המעשה של הפרק הזה.

*

מאז ועידת שטרזה היו הכנותיו של מוסוליני לכיבושה של חבש גלויות לעין. ברור היה כי דעת־הקהל הבריטית תהיה עוינת למעשה כזה של תוקפנות מצד איטליה. אלה מאתנו שראו בגרמניה של היטלר סכנה לא רק לשלום כי אם גם לעצם קיומנו התייראו מפני המעבר הזה של מעצמה מן המדרגה הראשונה, כפי שנחשבה איטליה בימים ההם, מצדנו אל הצד השני. זכוּר לי משתה אחד שבּו נכחו סיר רוברט ונסיטארט ומר דאף־קופּר, שאז היה רק תת־מזכיר, אשר בו נחזה מראש ובבהירות השינוי הזה לרעה במאזן־הכוחות האירופי. עלתה אז ההצעה שיילכו כמה מאתנו להיפגש עם מוסוליני כדי להסביר לו את התוצאות בלתי־הנמנעות שתהיינה לדבר בבריטניה הגדולה. ההצעה עלתה בתוהו; כן גם לא היתה עשויה להועיל מאומה. מוסוליני, בדומה להיטלר, ראה את בריטניה בחינת אשה זקנה, מפוחדת ומעלה פימה־עלי־כסל, שבמקרה הגרוע ביותר רק תרבה להג, ואשר על כל פנים אינה מסוגלת לנהל מלחמה. הלורד לויד, שהיה מיוּדד אתו, ציין עד כמה התרשם מהחלטת תלמידי אוקספורד ב־1933, שבּה הכריזו על סירובם ״להילחם למען המלך והמולדת".

*

בפרלמנט הבעתי את חששותי ב־11 ביולי:

דומה כי עוררנו את הרושם שאנו עצמנו יוצאים חוצץ להנהיג את דעת־הקהל באירופה נגד מזימותיה של איטליה כלפי חבש. נרמז אפילו שנפעל יחידים ובלתי־תלויים. שמח אני לשמוע מפי שר־החוץ כי אין לכך שום יסוד. עלינו לעשות את חובתנו, אבל עלינו לעשותה עם שאר אומות רק בהתאם להתחייבויות שגם אחרים מכירים בהן. אין אנו חזקים עד כדי להיות מחוקקיו ודבּריו של העולם. אנחנו נעשה את שלנו, אבל אין לדרוש מאתנו שנעשה יותר מן הניטל עלינו בעניינים האלה…

לפי מעמדנו כיום הרי אין ספק שענן בא להעיב על הידידות הנושנה בין בריטניה הגדולה לאיטליה, ענן שנדמה לי כי לא בנקל יחלוף, אף כי בלי ספק הכל חפצים שיחלוף. ידידוּת ותיקה היא זאת, ואַל לנו לשכוח דבר, שהוא עובדה ידועה אך במעט, כי בזמן שנכנסה איטליה לברית המשולשת במאה שעברה התנתה במיוחד כי בשום פנים לא תבאנה אותה ההתחייבויות הנובעות מחוזה־הברית לידי סכסוך מזוין עם בריטניה הגדולה.

*

באוגוסט הזמין שר־החוץ אותי וכן גם את מנהיגי האופוזיציה לבקר אצלו, בנפרד, במשרד החוץ, והממשלה פרסמה את קיומן של מועצות אלו. סיר סמואל הור סח לי על החרדה הגוברת ביחס לתוקפנוּת איטלקית נגד חבש, ושאל אותי באיזו מידה אהיה מוכן לצאת כנגדה. מתוך שבטרם אענה רציתי לדעת יותר על המצב הפנימי והאישי במשרד־החוץ הנתון לדוּ־שלטון, שאלתי על דבר השקפתו של אידן. ״אקרא לו שיבוא", אמר הור, ובתוך דקות מספר הגיע אידן מחייך ובמצב־רוח מצוין ביותר. גילגלנו שיחה גלויה. אמרתי כי לדעתי יצדק שר־החוץ אם ירחיק לכת עם חבר־הלאומים כנגד איטליה מלוֹא המידה שיוכל להוליך את צרפת; אבל הוספתי ואמרתי כי אין עליו להפעיל שום לחץ על צרפת, בגלל האמנה הצבאית שלה עם איטליה ובגלל חרדתה מפני גרמניה; וכי במסיבּות הנתונות אינני מקווה שצרפת תרחיק לכת ביותר. אחר כן דיברתי על האוגדות האיטלקיות במעבר־הבּרנר, על גבולה הדרומי החשוּף של צרפת ועל עוד צדדים צבאיים.

בכללו של דבר יעצתי למיניסטרים שלא ינסו למלא תפקיד של הנהגה ולא יתבלטו יותר מדי. בזאת דיכּאוּני, כמובן, פחדי מפני גרמניה והמצב שאליו הגיעה הגנתנו.

*

בחדשים הראשונים של 1935 אוּרגנה עצומת־שלום למען הבטחון הקיבוצי ולמען ביצור ספר־הברית של חבר־הלאומים. מפעל זה זכה לברכתו של האיגוד־למען־חבר־הלאומים, אולם נזוֹם על־ידי ארגון נפרד שבו תמכו במידה רבה מפלגות הלייבור והליבראלים. הועמדו השאלות הבאות:

משאל־השלום

1. האם על בריטניה הגדולה להישאר בחבר־הלאומים?

2. האם הנך בעד קיצוץ כולל בחימוש על פי הסכם בינלאומי?

3. האם הנך בעד חיסול כולל של מטוסי צבא וצי לאומיים על פי הסכם בינלאומי?

4. האם יש לאסור על פי הסכם בינלאומי על ייצורם וממכרם של כלי נשק לשם רווח פרטי?

5. האם אתה סבור שאם אומה אחת מתעקשת להתקיף את זולתה, צריכות שאר האומות לעשות יד אחת כדי לאלצה לחדול, על־ידי:

(א) אמצעים כלכליים ובלתי־צבאיים.

(ב) אמצעים צבאיים, אם יהיה צורך בדבר?

ב־27 ביוני הוכרז כי למעלה מאחד־עשר מיליון איש חתמו את שמותיהם בחיוב על עצומה זו. בתחילה דומה היה כי כמה מיניסטרים גילו במשאל־השלום פנים שלא־כהלכה. שם העצומה האפיל על תכליתה. מובן שנצטרפו בה ההצעות המנוגדות של קיצוץ בחימוש ושל התנגדות בכוח לתוקפנות. בהרבה חוגים ראו בה חלק ממסע התעמולה הפאציפיסטי. כנגד זאת הרי סעיף 5 נתן ביטוי לקו חיובי ואמיץ, שבזמן ההוא אפשר היה לנקוט אותו בהישען על תמיכה מכרעת מצד האומה כולה. הלורד ססיל ועוד ממנהיגי האיגוד־למען־חבר־הלאומים נכונים היו, כפי שהכריז הסעיף הזה – וכפי שהראו המאורעות עד־מהרה, אף גם מנוי־וגמור היה הדבר אתם – לצאת למלחמה על ענין צודק, בתנאי שתיעשינה כל הפעולות הנחוצות תחת חסות חבר־הלאומים. שינויים ניכרים חלו במספר החדשים הבאים בהערכתם את העובדות. אכן, לא יצאה שנה ואני שיתפתי פעולה אתם במדיניות שתיארתי אותה כ״כלי־נשק וספר־הברית".

*

בהמשך הקיץ לא פסקה התנועה של אניות־צבא איטלקיות בתעלת סואץ, וכוחות ניכרים ואספקה ניכרת רוכזו לאורך גבולה המזרחי של חבש. פתאום נפל דבר בלתי־רגיל, שלאחר שיחותי במשרד־החוץ היה בעיני בלתי־צפוי בתכלית. ב־24 באוגוסט החליט הקבינט והכריז כי בריטניה תעמוד ותקיים את התחייבותה על פי החוזים ועל פי ספר־הברית של חבר־הלאומים. דבר זה חולל משבר מיידי בים התיכון, ומאחר שלפני זמן כה קצר נועצו בי ראיתי לנכון לבקש את שר־החוץ שיניח את דעתי במה שנוגע למצב בימים:

מר צ’רצ’יל אל סיר סמואל הור 25 באוגוסט 1935 מובטח לי כי תישמר מפני המדחה הגדול שבהקדמת הדיפּלומטיה לפני כוננות הצי. ב־1914 דאגנו לכך.

היכן הציים? האם הם במצב טוב? האם הם מספיקים? האם הם מסוגלים להתרכז במהירות ובשלמות? האם הם בטוחים? האם הוזהרו רשמית לאחוז באמצעי־זהירות? זכוֹר שאתם מפעילים לחץ מופלג על רודן שאולי יבוא אל בין־המצרים של הייאוש. אפשר מאד שימוֹד אתכם במידתו. בכל רגע שהוא משך השבועיים הבאים עשוי הוא לייחס לכם כוונות החורגות הרבה מגדר מה שהוגה הקבינט עכשיו. בעוד אתם מטיפים נוסחאות משפטיות ושקולות יפה, עשוי הוא לפעול בכוח הזרוע. מוטב הרבה יותר שתרחיקו מכשול מדרכו.

מן העתונים אני נמצא למד כי צי הים־התיכון יוצא ממלטה ללבאנט. ודאי מן החכמה הוא (לצי) לעזוב את מלטה, שהתברר לי כי אין לה כל הגנה אנטי־אווירית. צי הים התיכון כשבסיסו באלכסנדריה וכו', על גבי הנייר – ורק לפי זה רשאים אנו לדון – הוא חלש הרבה יותר מן הצי האיטלקי. משך זמן־מה בדקתי היום את בניית הסיירות והשייטות על־ידי שתי הארצות מאז המלחמה. נדמה לי, כי אין לכם אף מחצית כוחה של איטליה בסיירות ובמשחתות מודרניות, ועוד פחות מכך בצוללות מודרניות. לכן נדמה לי כי יש להעמיד לפני האדמירליות עכשיו שאלות נוקבות מאד בדבר מעמדו של הצי הבריטי הזה בלבאנט. די בו כדי לגרום לנו הפסד חמוּר. האם די בו כדי להגן על עצמו? נמצא הוא במרחק יותר משלושת־אלפים מיל מכל תגבורת מצד הצי האטלנטי וצי־המולדת. הרבה דברים יכולים להתרחש עד שיוכלו אלה להתחבר. אינני מסופּק, ובעצם אינני מעז לפקפק, בכך שהאדמירליות עיינה עיון מדוקדק במערכים. אני מקווה שיתברר לך כי התשובות לשאלות האלו מניחות את הדעת.

לפני זמן־מה שמעתי דיבורים על תכנית לפינוי הים התיכון במקרה של מלחמה עם איטליה והחזקת מצר גיבּרלטר וים סוּף בלבד. אכן, נראה כאילו תנועת צי־הים־התיכון ללבאנט משתלבת בקו הזה. אם כך הדבר, הרי אני תקוה ששקלו בדבר כראוי. אם נעזוב את הים התיכון בהיותנו במצב של מלחמה או מלחמה־למחצה עם איטליה, הרי אין שום דבר שימנע את מוסוליני מלהעלות חיל צבא בחוף מצרים ומלתפוס את התעלה. שום דבר, חוץ מצרפת. האם האדמירליות בטוחה בצרפת במקרה מבחן אשר כזה?

ג’ורג' לויד, הנמצא אתי, סבור שעלי לשלוח לך את המכתב הזה לנוכח הסכנות שבמצב. אינני מבקש תשובה מפורטת; אבל רוצים היינו לקבל ממך הבטחה שמערכיה של האדמירליות הניחו את דעתך.

שר־החוץ השיב ב־27 באוגוסט:

יהי לבך סמוך ובטוח כי כל הנקודות שהזכרת היו, והנן, נושא לדיון פעיל. הריני ער בתכלית לסכנות מן הסוג שציינת, ואעשה כמיטב יכלתי לדאוג לכך שלא יתעלמו מהן. אנא אל תהסס לשלוח לי כל הצעה או אזהרה שתמצא לנחוץ. יודע אתה יותר מכל איש אחר מה הסכנות במצב אשר כזה וידוע לך יותר מלכל איש אחר, לפחות מחוץ לממשלה גם מצבה הנוכחי של ההגנה הקיסרית שלנו.

*

מר אידן, המיניסטר לענייני חבר־הלאומים והאדם השווה כמעט במעמדו לשר־החוץ, כבר עשה זה כמה שבועות בז’נבה, מקום שניים את אסיפת חבר־הלאומים למדיניות של ״סנקציות" נגד איטליה, באם תפלוש זו לחבש. הכהונה המיוחדת אשר לה נתמנה גרמה מעצם טבעה שיתרכז בשאלת חבש בהטעמה שהכריעה במשקלה את שאר הצדדים. ״סנקציות" פירושן היה מניעת כל עזרה כספית ואספקה כלכלית מאיטליה, ומתן כל העזרה מסוג זה לחבש. לגבי ארץ כאיטליה, התלויה לגבי מצרכים כה רבים הנחוצים למלחמה ביבוא בלתי־מופרע מעבר־לים, היה בכך באמת משום מניעה חמורה. להטו ועוז־דיבּורו של אידן והעקרונות שעליהם הצהיר, כבשו את האסיפה. ב־11 בספטמבר נאם לפני האסיפה שר־החוץ, סיר סמואל הור, שהגיע לז’נבה:

אפתח בכך שאחזור ואכריז על התמיכה בחבר־הלאומים מצד הממשלה שאני מייצג אותה ועל עניינו של העם הבריטי בבטחון הקיבוצי… הרעיונות שנתגלמו בספר־הברית, ובפרט השאיפה לכונן את שלטון החוק בעניינים בינלאומיים, נעשו חלק מהכרתנו הלאומית. לעקרונותיו של החבר, ולא לאיזה גילוי מסוים שהוא, הראתה האומה הבריטית את נאמנותה. כל השקפה אחרת יש בה בעת־ובעונה־אחת משום זלזול בכנוּתנו והטלת דופי בישרוּתנו. בהתאם להתחייבויותיו המדויקות והמפורשות דוגל החבר, וארצי דוגלת אתו, בקיום הקיבוצי של ספר־הברית בשלמות, ובפרט בהתנגדות איתנה וקיבוצית לכל המעשים של תוקפנוּת ללא התגרוּת.

למרות חששותי ביחס לגרמניה, ועם כל תרעוּמתי על צורת ניהולם של עניינינו, זכור לי הרושם שעשה עלי הנאום הזה שעה שקראתיו בריביירה שקוּית־השמש. הוא הסעיר את הכל, והכּה הדים ברחבי ארצות־הברית. הוא איחד את כל הכוחות הללו בבריטניה שצידדו בצירוף נטוּל־מורא של צדק וכוח. כאן, לפחות, היתה מדיניות. לוּ אך תפס הנואם איזה כוחות עצומים הותרו ממוסרותיהם ונמצאו בידו ברגע ההוא, כי אז אולי באמת היה מנהיג את העולם לזמן־מה.

ההצהרות האלו שאבו את תקפן מן העובדה שמאחריהן, כמו מאחרי עניינים הרבה אשר לשעבר נמצאו חיוניים לקדמתה ולחירותה של האנושות, עמד הצי הבריטי. זו הפעם הראשונה והאחרונה דומה היה כי יש ברשות חבר־הלאומים זרוע חילונית. כאן היה חיל־המשטרה הבינלאומי, שמכוח סמכותו אפשר היה לאחוז בכל מיני אמצעי לחץ ושידול דיפלומטיים וכלכליים. כשהגיעו לגיבּרלטר ב־12 בספטמבר, בעצם יום המחרת, סיירות־המערכה הוּד ורינאוּן, בלווית אסקדרון הסיירות השני ושייטת של משחתות, היו הכל סבורים כי בריטניה תסמוך את דבריה במעשים. המדיניות והמעשה כאחד זכו מיד לתמיכה מכרעת מבּית. טבעי הדבר למדי כי הסברה היתה שמובן הוא מאליו כי לא ההצהרה גם לא תנועתן של אניות־המלחמה לא היו באות לעולם בטרם תעשה האדמירליות חישוב מוּמחי קפדני של הצי או הציים הנחוצים בים התיכון כדי לקיים מה שקיבלנו עלינו.

בסוף ספטמבר היה עלי לשאת נאום במועדון־קרלטון של הסיטי, גוף שמרני בעל מידה של השפעה. ניסיתי להשמיע אזהרה למוסוליני, ואני מאמין כי קרא אותה:

להטיל מחנה־צבא בן קרוב לרבע מיליון איש, המגלם את מבחר בחוריה של איטליה, אל חוף שומם מרחק אלפיים מיל מן המולדת, כנגד רצונו הטוב של העולם כולו ובלי שליטה בימים, ואחר־כך לפתוח במצב הזה בדבר שאפשר גם אפשר כי יהיה שורה שלמה של קרבות נגד עם, ובאזורים, שמשך ארבעת־אלפים שנה לא ראה שום כובש טעם לכבשם. הרי זה הימוּר שאין לו דוגמה בהיסטוריה כולה¹⁵.

סיר אוסטין צ’מברליין כתב אלי מכתב שבו הביע הסכמה עם הנאום הזה, ואני עניתי:

1 באוקטובר 1935

שמח אני על כי ישר בעיניך הקו שנקטתי ביחס לחבש; אבל אני עצוב מאד. מעשה נורא יהיה זה לנפץ את איטליה, והוא יעלה לנו במחיר יקר. מה־מוזר הדבר כי לאחר שכל השנים האלו היינו מפצירים בצרפת שתתפּייס עם איטליה הרינו מאלצים אותה עכשיו לבוֹר בין איטליה ובינינו! אינני סבור שהיה עלינו לצאת חוצץ בצורה נמרצה כל־כך. אם כה עזים היו רגשותינו בענין זה, צריכים היינו להזהיר את מוסוליני לפני חדשיים. הדרך ההגיונית היתה לחזק את הצי בים התיכון בהדרגה משך תחילת הקיץ, ובכך להעמידו על חוּמרת הענין. עכשיו מה הוא יכול לעשות? אני מצפה לעלייה רצינית מאד בדרגת החום כשיתחילו הקרבות (בחבש).

*

מוסוליני לא נרתע מפני התנועות המאוחרות של הצי הבריטי, ובאוקטובר הצעיד את צבאות איטליה בדרך הפלישה לחבש. ב־10 בחודש, ברוב של חמישים מדינות ריבּוניות כנגד אחת החליטה אסיפת חבר־הלאומים לאחוז באמצעים קיבוציים נגד איטליה, ונתמנתה ועדה בת שמונה־עשר לעשות מאמצים נוספים לקראת פתרון בדרכי שלום. נוכח החזית הזאת מסר מוסוליני הצהרה המצוינת בערמה רבה. תחת שיאמר, ״איטליה תגיב על סנקציות במלחמה“, אמר: ״איטליה תגיב עליהן במשמעת, בחסכון, ובהקרבה”. אולם בתוך כך רמז כי לא יסבול הטלת שום סנקציות שתפרענה לפלישתו לחבש. אם יועמד מפעל זה בסכנה הרי יאסור מלחמה על כל מי שיעמוד על דרכו. ״חמישים אומות!" אמר, ״חמישים אומות, בהנהגת אומה אחת!" כך היה המצב בשבועות שקדמו לפיזור הפרלמנט בבריטניה ולבחירות הכלליות, שעתה בא מועדן על פי התחוקה.

*

שפיכות הדמים בחבש, השנאה לפאשיזם והטלת הסנקציות על־ידי חבר־הלאומים, חוללו זעזוע בתוך שורות מפלגת הלייבור הבריטית. אנשי האיגודים המקצועיים, שבתוכם בולט היה מר ארנסט בווין, לא היו כלל פאציסיסטיים על פי מזגם, רצון עז מאד להילחם ברודן האיטלקי, לכפות סנקציות מכריעות ולהשתמש בצי הבריטי, אם יהיה צורך בדבר, הסעיר את הפועלים השכירים האמיצים. מלים בּוֹטוֹת ונזעמות הושמעו באספות נרגשות. במקרה אחד התלונן מר בווין כי ״נמאס עליו לראות את מצפונו של ג’ורג' לנסבּורי מיטלטל מוועידה לוועידה“. הרבה מצירי מפלגת הלייבור בפרלמנט היו שותפים להלך־הרוח של האיגודים המקצועיים. בספירה רחבה הרבה יותר ראו עצמם כל מנהיגי האיגוד־למען־חבר־הלאומים מחויבים להילחם למען החבר. הדברים נגעו בבירור בסעיף 5 של ״משאל השלום” שלהם. המדוּבּר היה כאן בעקרונות שמתוך ציוּת להם מוכנים היו הוּמניטרים ותיקים למות, ואם למות – גם להרוג. ב־8 באוקטובר התפטר מר לנסבורי מהנהגת סיעת הלייבור בפרלמנט. והמאיור אֶטלי, שהיה לו עבר מלחמתי נאה, קם למשול תחתיו.

*

אולם ההתעוררות הלאומית הזאת לא הלמה את השקפתו של מר בולדווין גם לא את כוונותיו. רק חדשים אחדים אחרי הבחירות החילותי להבין את העקרונות שעליהם נתייסדו ה״סנקציות". ראש־הממשלה הכריז כי סנקציות פירושן מלחמה; שנית, מנוי־וגמור היה אתו שלא תהיה מלחמה; ושלישית, הוא החליט על סנקציות. ברור היה שאין ליישב יחד את שלושת התנאים האלה. בהדרכתה של בריטניה ובלחצו של לאוואל התרחקה הוועדה של חבר־הלאומים, שעליה הוטל לצוּר צורה לסנקציות, מכל סנקציה שתעורר מלחמה. מספר גדול של מצרכים, שאחדים מהם היו חמרי מלחמה, נאסרו בכניסה לאיטליה, ועובּד לוח־זמנים רב־רושם. אבל הנפט, שבלעדיו אי־אפשר היה להמשיך במערכה בחבש, הוסיף להיכנס בלי הגבלה, כי מובן שמניעתו פירושה מלחמה. עמדתה של ארצות־הברית, שלא השתייכה לחבר־הלאומים והיתה משבירת הנפט העיקרית לעולם, היתה נדיבה אך לא ברורה. יתר על כן, מניעת הנפט מאיטליה היתה כרוכה גם במניעתו מגרמניה. יצוּא האלומיניוּם לאיטליה נאסר באיסור חמוּר; אבל אלומיניום היה כמעט המתכת היחידה שייצרה איטליה בכמויות העולות על צרכיה שלה. בשם הצדק הציבורי הוטל וטוֹ חמור על היבוא של ברזל־גרוטאות ובצר־ברזל לאיטליה. אבל מאחר שהתעשיה המטלוּרגית האיטלקית כמעט לא השתמשה בהם, ומאחר שלא הוטל שום איסור על גושי פלדה וברזל גלמי, הרי לא נגרמה לאיטליה כל הפרעה. הנה כי כן לא היו האמצעים שהוכרז עליהם ברעש כה גדול סנקציות של ממש לשיתוּק התוקפן אלא רק סנקציות בלב־ולב מן הסוג שיהיה התוקפן נכון לסבלן, כי לאמיתו של דבר, אף שקשות היו, המריצו את רוח־המלחמה האיטלקית. חבר־הלאומים ניגש אפוא להצלת חבש על יסוד ההנחה שלא ייעשה דבר שיעכב את צבאותיה הפולשים של איטליה. עובדות אלו לא היו ידועות לציבור הבריטי בזמן הבחירות. אנשי בריטניה תמכו בתום־לב במדיניות הסנקציות, והאמינו כי זאת דרך בטוחה לשים קץ להתקפה האיטלקית על חבש.

עוד פחות מכך הרהרה ממשלת הוד־מלכותו בהפעלת הצי. סוּפּרו כל מיני סיפורי־מעשיות על טייסות־מתאבּדים של מפציצי־צלילה איטלקיים שיטילו על סיפוני אניותינו ויפוצצון לרסיסים. הצי הבריטי שהיה עוגן באלכסנדריה קיבל בינתיים תגבורת. במחי אחד יכול היה להחזיר אניות־הובלה איטלקיות מתעלת סואץ, וכתוצאה מכך היה נצרך להילחם עם הצי האיטלקי. סיפרו לנו כי אין הוא מסוגל להתמודד עם יריב אשר כזה. עוררתי את השאלה מלכתחילה, אבל הרגיעוני. אניות־המערכה שלנו היו נושנות, כמובן, ועתה נראה היה כי אין לנו שום חיפּוי של מטוסים ומעט מאד תחמושת אנטי־אווירית. אולם התברר כי האדמירל המפקד התרעם על הדעה שייחסו לו כי אין כוחו מספיק לאסור קרב ימי. דומה כי קודם שתקבל את החלטתה הראשונה להתגבר לתוקפנות האיטלקית היתה ממשלת הוד־מלכותו צריכה לבדוק בקפידה את הנתונים והאפשרויות וכך גם לגמור אומר.

מתוך מה שידוע לנו עכשיו אין ספק כי החלטה אמיצה היתה מנתקת את קווי התחבורה של איטליה עם חבש, וכי מצליחים היינו בכל קרב ימי שעשוי היה לבוא עקב זאת. מעולם לא צידדתי בפעולה מבוּדדת מצד בריטניה הגדולה, אבל לאחר שהרחקנו לכת כל־כך היה זה מעשה חמור להירתע. יתר על כן, מוסוליני מעולם לא היה מעז להתמודד עם ממשלה בריטית חדוּרת עוז־החלטה. כמעט כל העולם כולו היה נגדו, והוא היה צריך לסכן את משטרו במלחמת־יחיד נגד בריטניה, שבה תהיה פעולת־צי בים התיכון המבחן הראשון והמכריע. איך היתה איטליה יכולה להילחם במלחמה הזאת? מחוץ ליתרון מוגבל בסיירות קלות מודרניות לא היה הצי שלה אלא כרבע מן הצי הבריטי. צבא המגויסים הגדול שלה, שדברי־רהב אמדו אותו במיליונים, לא היה יכול להיכנס לפעולה. כוחה האווירי פחוּת היה בהרבה, בכמות ובאיכות, אפילו מן המעט שבידינו. בּן־רגע היה הסגר מוּטל עליה. צבאות איטליה בחבש היו רעבים לאספקה ותחמושת. גרמניה עדיין לא היה בידה להושיט כל עזרה של ממש. אם היתה אי־פעם הזדמנות להכות מכה מכרעת למען ענין נאצל במיזער הסיכון, כאן היתה. העובדה שעוז־רוחה של ממשלת בריטניה לא עמד במבחן, אפשר להצדיקה רק באהבתה הכּנה לשלום. למעשה סייעה בפילוס הדרך למלחמה נוראה הרבה יותר לאין־שיעור. הבּלוֹף של מוסוליני הצליח ומסתכל אחד חשוב הסיק מסקנות מרחיקות־לכת מעובדה זו. היטלר מזמן גמר אומר לאסור מלחמה למען האדרתה של גרמניה. עתה עיצב לו השקפה על התנוונותה של בריטניה הגדולה, שאותה עתיד היה להחליף רק במועד מאוחר מדי לשלום ומאוחר מדי בשבילו. גם ביאפאן היו מסתכלים כבדי־הגוּת.

*

שני התהליכים הנוגדים – גיבּוּש האחדות הלאומית בשאלת־השעה הבוערת והתנגשות האינטרסים המפלגתיים, שאין להפרידה מבחירות כלליות – הוסיפו להתנהל יחדיו. דבר זה היה במידה רבה לתועלתם של מר בולדווין ותומכיו. ״חבר־הלאומים כשם שהיה הבּריח המבריח את מדיניות־החוץ הבריטית כך יישאר להבא“, נאמר בקול־הקורא של הממשלה לקראת הבחירות. ״מניעת מלחמה וכינוּן השלום בעולם צריכים להיות תמיד האינטרס החיוני ביותר של העם הבריטי, והחבר הוא המכשיר שהותקן, ואשר אליו אנחנו צופים, לשם השגת המטרות האלו. לכן נוסיף לעשות כל מה שבכוחנו לחזק את ספר־הברית ולקיים את יעילותו של החבר ולהגדילה. בפולמוס המצעֵר הנוכחי בין איטליה וחבש לא נסטה ימין ושמאל מן הקו שעל פיו נהגנו עד כה”.

כנגד זאת היתה מפלגת הלייבור מפולגת מאד. הרוב היה פאציפיסטי, אבל מר בווין בפעולתו הנמרצה מצא לו תומכים רבים בקרב ההמונים. המנהיגים הרשמיים ניסו איפוא להניח את דעת הכל על־ידי הצבעה על דרכים מנוגדות בעת־ובעונה־אחת. מצד אחד שיועו לפעולה החלטית נגד הרודן האיטלקי; מצד שני הוקיעו את מדיניות החימוש. הנה כי כן אמר מר אטלי בבית הנבחרים ב־22 באוקטובר: ״רוצים אנו בסנקציות יעילות המבוצעות בצורה יעילה. אנחנו תומכים בסנקציות כלכליות, אנחנו תומכים במשטר של חבר־הלאומים“. ואחרי כן, בהמשך אותו נאום: ״אין אנו משוכנעים כי הדרך לבטחון היא בצבירת כלי־נשק. אין אנו מאמינים כי בזמן הזה יש דבר שאפשר לקרוא לו הגנה לאומית. אנחנו סבורים כי יש להתקדם בדרך לפירוק־הנשק ולא לצבירת כלי־נשק”. דרך־כלל אין שום צד יכול להתגאות הרבה על מעלליו בעתות בחירות. ראש־הממשלה עצמו חש בלי ספק בכוח הגובר העומד מאחרי מדיניות־החוץ של הממשלה. מכל מקום מנוי־וגמור היה אתר שלא להיגרר לתוך מלחמה בשום פנים. תוך שהשקפתי מבחוץ על מהלך הדיונים נדמה היה לי כי מעוניין הוא לגייס תמיכה גדולה ככל האפשר ולהשתמש בה על־מנת להתחיל בחידוש חימושה של בריטניה באמת־מידה צנועה.

*

ועידת המפלגה השמרנית נערכה בבוֹרנמאוּת בעצם היום בו החל מוסוליני בהתקפתו על חבש ופצצותיו היו נופלות על אדואה. נוכח זאת, ולא־פחות מכך נוכח הבחירות הכלליות העומדות עתה לפתחנו, התלכדנו כולנו כאיש אחד:

(1) לתקן את הליקויים החמורים בכוחות ההגנה של הכתר, ובפרט לארגן, ראשית־כל, את התעשיה שלנו לשם סיגולה המהיר למטרות הגנה, אם יהיה צורך בדבר.

(2) לעשות מאמץ מחודש לכינוּן השוויון באוויר עם חיל האוויר הזר החזק ביותר שבמטחווי מהלומה מחופינו.

(3) לחדש את הצי הבריטי ולחזק את הצי המלכותי על־מנת להבטיח את מזונותינו ומחייתנו ולשמור על ומחייתנו ולשמור על ליכודה של הקיסרות הבריטית.

עד כאן לא התאוויתי בשנים אלו לשמש בתפקיד, מאחר ששבעתי זאת כל־כך, ומאחר שהייתי מתנגדה של הממשלה במדיניותה ההודית. אולם עם קבלת חוק־הודו, שלא יופעל אלא כעבור שנים אחדות, הוּסר הסייג הזה. בגלל הסכנה הגרמנית הגוברת להוּט הייתי להניח את ידי על המנגנון הצבאי שלנו. יכולתי לחוש עתה בחריפוּת מרובּה בממשמש ובא. צרפת הנבוכה ובריטניה רכת־הלב ואוהבת־השלום תעמודנה עד־מהרה נוכח קריאת־תגר של הרודנים האירופים. הגיתי אהדה להלך־הרוח המשתנה במפלגת הלייבּור. כאן היה הסיכוי לממשלה לאומית לאמיתה. מסתבר היה שהאדמירליות תהיה פנויה, ואני רציתי מאד לקבל תפקיד זה אם ישובו השמרנים לשלטון. היטב ידעתי, כמובן, כי כמה מחבריו הראשיים של מר בולדווין אינם שותפים למשאלה זו, אני ייצגתי קו מדיני, והיה ידוע כי אשקוד עליו הן מבחוץ הן מבפנים. אם יוכלו לוותר עלי, ודאי ישמחו מאד. במידה ידועה היה דבר זה תלוי בשיעור הרוב שלנו.

*

בבחירות הכלליות דיבר ראש הממשלה במלים נמרצות על הצורך בחימוש, ונאומו העיקרי הוקדש למצבו של הצי שאינו מניח את הדעת. אולם לאחר שהשיג כל מה שיכול היה להשיג על סמך מצע של סנקציות וחימוש, נעשה מעונין מאד להרגיע את החוגים של אוהבי־השלום המקצועיים באומה, ולהשבית כל חשש שאולי עוררו בקרבם דיבּוריו על צרכי הצי. ב־1 באוקטובר, שבועיים לפני ההצבעה, נשא נאום בגילדהוֹל לפני האגודה־למען־השלום. בהמשך נאומו אמר: “אני נותן לכם את דיברתי שלא יהיה כל חימוש בקנה־מידה גדול”. לאור הידיעות שהיו בידי הממשלה על ההכנות הגרמניות המאומצות, היתה זו הבטחה מופלאה מאד. ככה הושגו הקולות גם של המבקשים לראות בהכנת האומה לקראת סכנות העתיד גם של המאמינים כי אפשר לשמור על השלום על־ידי קילוּס מעלותיו.

*

אני ניהלתי את המערכה שלי במחוז־הבחירה אפינג סביב הצורך בחימוש וסביב מדיניות של סנקציות בלב שלם ובחוּמרה. בכללו של דבר תמכתי בממשלה, ואף כי רבים מחברי השמרנים התרעמו על הבקורת שמתחתי כמעט בלי חשך על צעדי הממשלה, נבחרתי מחדש ברוב הגון. משהוכרזו תוצאות ההצבעה ראיתי לנכון להבטיח את עמדתי שלי. ״מתוך ההצבעה שלכם, נוכח הנאומים שנשאתי, אני מסיק כי רצונכם שאחווה את דעותי העצמאות כחבר הפרלמנט, וכי בהתאם למסורות הנעלות ביותר של הבית ההוא אעניק את פירות ידיעתי ונסיוני בלי סייג ובלי פחד". תוצאות הבחירות הכלליות היו בבחינת נצחון גדול למר בולדווין. הבוחרים זיכו אותו ברוב של מאתיים־ארבעים־ושבעה על כל שאר המפלגות יחדיו, ולאחר ששימש בכהונה חמש שנים הגיע למעמד של תוקף אישי שכמותו לא ידע שום ראש־ממשלה מאז תום המלחמה הגדולה. כל אלה שהתנגדו לו לשעבר, אם בענין הודו ואם בענין הזנחת הגנתנו, הוּכּו בתמהון נוכח הצבעת־אמון מחודשת זו, שאותה השיג בכוח טכסיסיו הזריזים והמוצלחים במדיניות־הפנים והודות להוקרה הנרחבה לאָפיו האישי. הנה כך ראה שלטון, שהיה הרה־אסון יותר מכל שלטון אחר בקורותינו, איך האומה סומכת ידיה על כל שגגותיו וליקוייו. אולם היה חשבון המעוּתד לפרעון, ובית־הנבחרים החדש נזקק לעשר שנים כמעט עד שפּרעוֹ.

*

בחוגים רחבים נרמז כי אצטרף לממשלה בתפקיד הלורד הראשון של האדמירליות. אולם לאחר שהוכרז על שיעור נצחונו לא התמהמה מר בולדווין להודיע באמצעות המשרד המרכזי של המפלגה כי אין כל כוונה לכלול אותי בממשלה. בדרך כך סילק קצת מחובו למשלחת הפאציפיסטית שקיבל את פניה בימים האחרונים למערכת הבחירות. העתונות הרבתה להלעיג על הרחקתי מן השלטון. אולם עתה אפשר לראות כמה שיחק לי מזלי. השיקו מעלי הכנפיים הסמויות מן העין.

גם היו לי תנחומים נעימים. נטלתי את קופסת הצבעים שלי ושמתי פני אל אקלימים חביבים יותר, מבלי להמתין לכינוס הפרלמנט.

*

היה המשך משוּנה לנצחונו של מר בולדווין, ובעבוּרו רשאים אנחנו לוותר על הרציפות הכרונולוגית. שר־החוץ שלו, סיר סמואל הור, בעברו את פאריז בדרך לפגרה הראויה לו בשוייץ, לקח דברים עם מר לאוואל, שעדיין היה שר־החוץ של צרפת. תוצאות שיחה זו היתה הסכם הור־לאוואל מיום 9 בדצמבר. כדאי להציץ מעט לתוך הרקע של מאורע מפורסם זה.

הרעיון שתהיה בריטינה מנהיגה את חבר־הלאומים נגד פלישתו הפאשיסטית של מוסוליני לחבש סחף עמו את האומה באחד מגלי ההתלהבות הגדולים שלה. אבל כיון שעברו הבחירות והמיניסטרים נמצאו נשענים על רוב שיוכל לתת בידם את הנהגת המדינה למשך חמש שנים, צריך היה לשקול הרבה תוצאות מטרידות. בשורש כל הדברים היתה אימרתו של מר בולדווין כי ״אסור שתהיה מלחמה“, וכן כי ״אסור שיהיה חימוש בקנה־מידה גדול”, ה“בּוֹס” המפלגתי הזה, לאחר שניצח בבחירות על המצע של הנהגת העולם נגד התוקפנות, משוכנע היה עד עומק לבו כי שוּמה עלינו לשמור על השלום בכל מחיר.

יתר על כן, ממשרד־החוץ באה עתה מדחפה נמרצה מאד. סיר רוברט ואניסטארט מעולם לא גרע עיניו גם לרגע מן הסכנה ההיטלראית. הוא אני היינו בדעה אחת בנקודה זו. ועתה אילצה המדיניות הבריטית את מוסוליני לעבור מצד אל צד, גרמניה שוב לא היתה מבודדת. ארבע מעצמות המערב היו חלוּקות שתים כנגד שתים ולא שלש כנגד אחת. ירידה מפורשת זו במעמדנו החמירה את הדאגה בצרפת. ממשלת צרפת כבר עשתה את ההסכם הפרנקו־איטלקי מחודש מחודש ינואר. לאחר־מכן באה האמנה הצבאית עם איטליה. לפי החשבון חסכה אמנה זו שמונה־עשרה אוגדות צרפתיות שאפשר להעבירן מן החזית האיטלקית לחזית נגד גרמניה. ודאי כי בשיחותיו רמז מר לאוואל רמז מפורש למוסוליני כי צרפת לא תנקוף אצבע ביחס למה שעשוי לקרות לחבש. נימוקים כבדי־משקל העלו הצרפתים בדיוניהם עם מיניסטרים בריטיים. ראשית, זה שנים אחדות היינו מנסים להשפיע עליהם שיקצצו בצבאם, שהיה משענתם היחידה. שנית, הבריטים עשו חיל גדול בהנהגת חבר־הלאומים נגד מוסוליני. הם אפילו ניצחו בבחירות כלליות על סמך זאת; ובדמוקרטיות יש לבחירות חשיבות מרובּה. שלישית, עשינו הסכם ימי, שלפי הסברה היה טוב מאד בשבילנו, והודות לו היה מעמדנו בימים נוח מאד, להוציא את מלחמת הצוללות.

אבל מה בנוגע לחזית הצרפתית? מי ילחם בה נגד עצמתה הצבאית הגדלה והולכת של גרמניה? למשך ששת החדשים הראשונים לא יכלו הבריטים להציע אלא שתי אוגדות, אשר תישלחנה רק מתוך הסתייגויות רבות; לפיכך הרי באמת אינם צריכים לדבר יותר מדי. עתה היתה ממשלת בריטניה רבה ריב־מוות עם איטליה, בתעצומות רגש מלחמתי ומוסרי ובדאגה לעולם כולו, ״חמישים אומות בהנהגת אומה אחת“. צרפת היתה צריכה לדאוג לדברים אלה, ורק אנשים טפשים מאד, שמהם יש מספר גדול ביותר בכל ארץ, יכלו להתעלם מזאת. אילו השתמשה בריטניה בכוח הצי שלה, אילו חסמה את תעלת סואץ והנחילה מפלה לצי האיטלקי במערכה רבה, כי אז זכאית היתה ״לתת את הטון” באירופה, ואולם נהפוך הוא, היא הצהירה במפורש כי לא תלך להילחם בשל חבש, ויקרה מה שיקרה. מר בולדווין הישר: נצחון בכל הקלפיות; רוב מוּצק לשמרנים לחמש השנים נוספות; התמרמרות צדקנית לכל גילוייה, ורק לא מלחמה, רק לא מלחמה! לפיכך היתה לצרפתים הרגשה עזה שאין להם להיגרר לכלל התרחקוּת מתמדת מאיטליה בשל כל הזעם והקצף שנשפך פתאום באנגליה נגד מוסוליני. בפרט הרגישו כך בזמן שזכרו כי בריטניה הרכינה ראש נוכח ההתגרות הימית האיטלקית בים התיכון, ובזמן שלא יכולנו לשלוח בתחילה יותר משתי אוגדות לעזרת צרפת אם תפלוש גרמניה לתוכה. אפשר בהחלט להבין את נקודת השקפתו של מסייה לאוראל בזמן הזה.

בדצמבר הופיעו נימוקים חדשים. מוסוליני, תחת כובד לחצן של הסנקציות, ונוכח האיום העז מאד של ״חמשים אומות בהנהגה אחת", יקדם בברכה, כך לחשו הלוחשים, פשרה על חבש. גזים מרעילים, אף כי כוחם יפה כנגד הילידים החבשים, ודאי לא ירוממו את שמה של איטליה בעולם. החבשים היו מוּכּים והולכים. אמרו שאין הם מוכנים לעשות ויתורים גדולים ולמסור שטחי אדמה נרחבים. האם לא ייתכן לעשות שלום שיתן לאיטליה מה שדרשה בתוקפנותה וישאיר לחבש ארבע חמישיות מכלל הקיסרות שלה? ואנסיטארט, שבמקרה נקלע לפריז בזמן שעבר בה שר־החוץ, ולפיכך נמשך לתוך הפרשה, אין לדון אותו לגנאי על שהוגה היה בתמידות בסכנה הגרמנית, והתאוה לראות את בריטניה וצרפת מאורגנות על הצד החזק ביותר נוכח הסכנה העליונה הזאת, כשאיטליה מאחריהן בבחינת ידיד ולא אויב.

אולם האומה הבריטית מתמכּרת מזמן לזמן לגלים של קנאת־צדק. יותר מכל ארץ אחרת בעולם מוכנה היא, ברווחי־זמן ניכרים, להילחם למען איזה ענין דווקה משום שהיא משוכנעת בלב ונפש כי לא תפיק שום טובת־הנאה חמרית מתוך הסכסוך. בולדווין והמיניסטרים שלו רוממו במידה רבה את רוחה של בריטניה בהתנגדותם למוסוליני בז’נבה. הם הרחיקו לכת כל־כך עד כי לא היתה להם ברירה לפני ההיסטוריה אלא ללכת עד קצה הגבול. אם לא היו מוכנים לסמוך את דבריהם ומחוותיהם במעשים, כי אז אולי מוטב היה לוּ סילקו ידיהם מן העניין כולו, בדומה לארצות־הברית, הניחו לדברים להתגלגל מאליהם והמתינו לראות מה יקרה. זאת היתה תכנית שאפשר להתווכח עליה. אבל לא זאת היתה התכנית אשר קיבלו. הם פנו אל המיליונים, והמיליונים חסרי הנשק, וחסרי הדאגה עד כה, נענו בצעקה רמה, שהחרישה את כל הקריאות האחרות: ״כן, צעוֹד נצעד נגד הרע, ועכשיו נצעד. תנו לנו את כלי־הנשק".

בית־הנבחרים החדש היה חבר אנשים בעל שאר־רוח. וכך היו צריכים להיות, נוכח כל מה שהיה צפוי להם בעשר השנים הבאות. לפיכך קיבלו מתוך זעזוע נורא, בעוד שאון הבחירות מצלצל באזניהם, את הידיעה כי הושגה פשרה בין סיר סמואל הור ומר לאוואל על דבר חבש. משבר זה כמעט ועלה למר בולדווין במחיר חייו המדיניים. הוא החריד את הפרלמנט ואת האומה עד היסוד בם. מר בולדווין נפל כמעט בן־לילה מפסגת המנהיגוּת הלאומית למעמקי הלעג והקלס. עלוב היה מעמדו בבית־הנבחרים משך הימים האלה. הוא לא הבין מעולם מדוע בני־אדם צריכים לתת דעתם על כל ענייני־החוץ המטרידים הללו. הרי יש רוב שמרני ואין מלחמה. מה עוד אפשר לדרוש? אבל הנווט המנוסה חש במלוא עצמתה של הסערה והעריך אותה אל־נכון.

הקבינט אישר ב־9 בדצמבר את תכנית הור־לאוואל לחלוקת חבש בין איטליה לקיסר. ב־13 הוגש הנוסח המלא של הצעת הור־לאוואל לחבר־הלאומים. ב־18 נטש הקבינט את הצעות הור־לאוואל, דבר שחייב את התפטרותו של סמואל הור. בוויכוח ב־19 בחודש אמר מר בולדווין:

סבור הייתי כי ההצעות האלו מרחיקות לכת יותר מדי. ביטוי הרגשות בכיווּן זה לא הפתיעני כלל. לא ציפּיתי לרגשות העמוקים יותר שנתגלו בהרבה מחלקי הארץ מן הטעמים שאני יכול לקרוא להם טעמי מצפון וכבוד. ברגע שאני עומד נוכח דבר זה, יודע אני כי אירע משהו שעורר את הרגשות העמוקים ביותר של בני ארצנו, כי הושמע איזה צליל המפיק הד מתוך מעמקיהם. חזרתי ובדקתי כל מה שעשיתי והרגשתי כי… לא תוכל להיות בארץ הזאת כל תמיכה להצעות הללו אפילו בחינת בסיס למשא־ומתן. ברור עכשיו בתכלית כי ההצעות מתו מיתה שלמה ומוחלטת. הממשלה בודאי לא תעשה שום מאמץ להשיבן לתחיה. אילו קמה סערה כשאני יודע שהצדק אתי, הייתי מניח לה שתתנפץ על גבי, ואני הייתי מחזיק מעמד או נשבר. אם, לאחר עשותי את חשבון־נפשי, תהיה בי הרגשה כי יש בסערה זו משהו המראה לי כי עשיתי דבר שאיננו מחוכם ואיננו צודק, או אז ארכין ראשי לפניה.

בית הנבחרים קיבל את ההתנצלות הזאת. המשבר חלף. בשובו מז’נבה נקרא מר אידן לדאונינג סטריט מס. 10 אל ראש־הממשלה לדון במצב שנוצר לאחר התפטרותו של סיר סמואל הור. מר אידן הציע מיד להזמין את סיר אוסטין צ’מברליין ליטול לידיו את משרד־החוץ, והוסיף כי אם יתבקש לכך הריהו נכון לשמש תחתיו בכל תפקיד שהוא. מר בולדווין השיב כי כבר עיין בזאת והודיע לסיר אוסטין עצמו כי אינו רואה יכולת להציע לו את משרד־החוץ. דבר זה אולי בא משום מצב־בריאותו של סיר אוסטין. ב־22 נעשה מר אידן שר־החוץ.

*

רעייתי ואני בילינו את השבוע המסעיר הזה בברצלונה. כמה מטובי ידידי יעצוני שלא לחזור. הם אמרו כי רק אגרום רעה לעצמי אם אהיה מעורב בסכסוך הגועש הזה. המלון הנוח שלנו בברצלונה שימש מפגש לאנשי השמאל הספרדי. במסעדה המצוינת שבּה היינו אוכלים ארוחות צהריים וערב היו תמיד כמה חבורות של צעירים שחורי מעילים ובעלי פנים לוהטים, המנהמים יחד בעיניים מבריקות על עסקי הפוליטיקה הספרדיים, שבהם עתידים היו מיליון ספרדים למות עד־מהרה. אגב הסתכלות לאחור סבור אני שהייתי צריך לבוא הביתה. אפשר שהייתי שהייתי מכניס לאסיפות האנטי־ממשלתיות יסוד של החלטה וליכוד שהיה שם קץ לשלטונו של בולדווין, אולי היתה ממשלה בראשוּתו של סיר אוסטין צ’מברליין קמה ברגע זה. כנגד זאת קראו ידידי, ״מוטב שתעמוד מרחוק. חזירתך תיחשב רק בחינת קריאת־תגר אישית נגד הממשלה". לא נעמה לי העצה, שבודאי לא היה בה כדי להחניף לי; אבל נכנעתי לרושם שלא אוכל להועיל מאומה, והוספתי לשבת בברצלונה כשאני מורח בדים באור השמש. אחרי־כן הצטרף אלי פרדריק לינדמן, ואנחנו שטנו לנו באניית־קיטור נאה מסביב לחופים המזרחיים של ספרד ועלינו אל החוף בטנג’יר. כאן מצאתי את הלורד רוֹתרמיר עם חוג אנשים נעימים. הוא סח לי כי מר לויד ג’ורג' נמצא במאראקש, מקום שמזג־האוויר הוא נחמד. נסענו שמה כולנו במכוניות. במארוקו מרנינת־הלב ישבתי וציירתי, ולא חזרתי אלא כשמת המלך ג’ורג' החמישי מיתה חטופה ב־20 בינואר.

*

התמוטטותה של ההתנגדות החבשית וסיפוח כל הארץ על־ידי איטליה השפיעו השפעות בלתי־רצויות על דעת־הקהל הגרמנית. אפילו אותם יסודות שמדיניותו ומעשהו של מוסוליני לא ישרו בעיניהם התפעלו מהצורה הנמרצה. היעילה וחסרת־הרתיעה שבה התנהלה המערכה, כפי שנדמה. הדעה הכללית היתה כי בריטניה הגדולה נחלשה עד היסוד בה. היא קנתה לה את שנאתה הניצחת של איטליה; היא המיטה חורבן־עולם על חזית שטרזה; וירידת קרנה בעולם עמד בניגוד נעים להתעצמות כוחה ותהילתה של גרמניה החדשה. ״אני מתרשם“, כתב אחד מנציגינו בבאוואריה, ״מנעימת הבּוּז הנשמעת בדיבורים על בריטניה הגדולה בחוגים רבים… יש לחשוש כי יתברר שעמדתה של גרמניה, בשיחות על הסדר באירופה המערבית ועל הסדר כולל יותר של שאלות אירופיות וחוץ־אירופיות, נקשתה”.

במאמר במינכנר צייטוּנג (16 במאי 1936) יש כמה פסקות מאלפות:

האנגלים אוהבים חיים נוחים בהשוואה למה שמקובּל אצלנו בגרמניה. אכן, דבר זה אין פירושו שאינם מסוגלים למאמצים ממושכים, אבל הם נמנעים מהם ככל אשר יוכלו, כל זמן שאין בכך כדי להעמיד בסכנה את בטחונם האישי והלאומי. כן גם יש בידם שליטה על אמצעים ועושר שאיפשרה להם, בניגוד לנו, משך מאות־שנים לערך, להגדיל את הונם בצורה אוטומטית פחות או יותר… אחרי המלחמה, שבּה אכן גילו האנגלים מרץ מדהים, לאחר אי־אלה היסוסים מוקדמים, סבורים היו אדוני־העולם הבריטיים כי סוף־סוף זכו למעט נופש. הם התפרקו מנשקם לכל אורך הקו – בחיים האזרחיים עוד יותר מאשר ביבשה ובים. הם השלימו בנפשם לנטוש את הבסיס (הימי) של כוח השקול כנגד שתי מעצמות וניאותו לשוויון עם אמריקה… מה בדבר הצבא? מה בדבר חיל־האוויר?… בשביל חילות המגן היבשתיים והאוויריים זקוקה אנגליה יתר על הכל לאנשים, לא רק לכסף כי אם גם לחיי אזרחיה לצורך הגנת הקיסרות. למעשה הרי מתוך אחד־עשר אלף האיש הדרושים לתכנית האווירית החדשה חסרים שבעת אלפים. ושוב, חסר גדול נראה בצבא הסדיר, כשיעור אוגדה אחת שלמה, והצבא הטריטוריאלי (מין בית־ספר של־יום־א' לחיילים־חובבים) הוא פחוּת כל־כך מן המספר שהוקצה לו עד כי בשום פנים אין לראות בו כוח לוחם של ממש. מר בולדווין עצמו אמר לפני זמן־מה כי אין לו שום כוונה לשנות את שיטת הגיוס על־ידי הנהגת שירות־חובה.

מדיניות החותרת להשיג הצלחה על־ידי דיחוי החלטות, ספק אם היא יכולה לקוות כיום לעמוד בפני הסופה המרעישה את אירופה, ובעצם את העולם כולו. מעטים הם המתרתחים, מטעמים לאומיים ולא מפלגתיים בלבד, כנגד העדר חוט־השדרה והעמדה הדוּמשמעית של הממשלה, ותולים בה את הקולר לסכנות שלתוכן מכניסים את הקיסרות בבלי־הדעת. ההמונים מסכימים כמדומה עם הממשלה שהמצב ישופר מתוך ישיבה בחיבוק־ידיים, וכי על־ידי מעט הסתגלות ותמרונים מחוּשבים היטב ייתכן לתקוֹן שוב את שיווי־המשקל…

כיום חבש היא איטלקית בלבד, בשלמותה, לבלי־תקנה ולבלי־השיב. מאחר שהדבר הוא כך הרי ייתכן שבז’נבה או בלונדון יש איזה הרהור שמא רק השימוש בכוח יוצא־מגדר־הרגיל יוכל לגרש את האיטלקים מחבש. אבל לא הכוח ולא האומץ להשתמש בכוח־הזרוע אינם מצויים בעין.

כל הדברים האלה נכונים היו ביותר. ממשלת הוד מלכותו יצאה שלא־בחכמה להילחם לענין עולמי גדול. היא הנהיגה חמישים אומות בדברי עזוּת לרוב. לנוכח העובדות הגסות נרתע מר בולדווין לאחור. מדיניותה היתה מכוּונת משך זמן רב להניח את דעתם של יסודות חזקים בדעת־הקהל מבּית ולא דווקה לבדוק את המצב האירופי כהוויתו. על־ידי שהרחיקה מעליה את איטליה, שיבּשה את כל שיווי־המשקל האירופי ולא הועילה מאומה לחבש. היא נהגה את חבר־הלאומים לתוך תבוסה ניצחת, שגרמה נזק גדול ביותר לחייו הממשיים כמוסד ― אם לא פגעה בהם פגיעת־מוות.

 

פרק אחד־עשר: היטלר מכה 1936    🔗

אווירה חדשה בבריטניה – היטלר בן־חורין להכּות – אישור החוזה הפרנקו־סובייטי – חבל הריין וחוזי ורסיי ולוקרנו – היטלר כובש מחדש את חבל הריין, 7 במרס – היסוסי צרפת – ביקורו של פלאנדן בלונדון – הפאציפיזם הבריטי – פלאנדן ובולדווין – יגונו של רלף ויגראס – אימוּת דעתו של היטלר ונצחונו – מיניסטר לתיאום־ההגנה – בחירת סיר תומאס אינסקיפּ – ברכה מוסווה – תקווֹתי לחבר־הלאומים – אידן עומד על שיחות־מטה עם צרפת – ביצור חבל הריין על ידי הגרמנים – אזהרותי בפרלמנט – גילוייו של מר בּוּליט לאחר המלחמה – ערובתו של היטלר לאוסטריה, 11 ביולי

כשחזרתי בסוף ינואר 1936 חשתי באווירה חדשה באנגליה. כיבוש חבש על־ידי מוסוליני ושיטותיו האכזריות, הזעזוע שגרמו שיחות הור־לאוואל, מבוכת חבר־הלאומים, השברון הנראה־בעליל של “הבטחון הקיבוצי”, כל אלה שינו את הלך־הרוח לא רק במפלגת הלייבּור והליבּראלים כי אם גם באותו ציבור גדול של אנשים בעלי כוונות טובות אולם חדלי־מעש עד כה, שמצא את ביטויו באחד־עשר מיליון הקולות שהשיג משאל־השלום קודם שבעה חדשים בלבד. כל הכוחות האלה מוכנים היו עתה לחשוב על מלחמה נגד ממשל־העריצים הפאשיסטי או הנאצי. השימוש בכוח לא די שלא היה זר עתה למחשבות כשרות אלא שאף מעט־מעט נעשה נקודת־הכרע אצל ציבור עצום של אוהבי־שלום, ואפילו אצל רבים שעד כה גאים היו להיקרא פאציפיסטים. אבל הכוח, לפי העקרונות אשר להם סגדו, אפשר היה להשתמש בו רק ביזמתו של חבר־הלאומים ותחת הגושפנקה שלו. אף כי שתי מפלגות האופוזיציה הוסיפו להתנגד לכל צעד של חימוש, היה מקום למידה מרובּה של הסכמה, ואילו התרוממה ממשלת הוד־מלכותו לגובה השעה כי אז יכלה להנהיג עם מאוחד לתוך כל העסק של התכוננות ברוח של שעת־חירום.

הממשלה לא זזה מן המדיניות של מתינות, אמצעי־חצאים והרגעת הרוחות. התפלאתי על שאין היא חותרת להפיק תועלת מכל גורמי הליכוד הגוברים, שמצויים היו עתה באומה. בדרך זו יכוֹל יכלה להתחזק במידה עצומה ולזכות בכוח לחזק את הארץ. למר בולדווין לא היו שום נטיות כאלו. הוא היה מזקין והולך חיש. הוא נשען על הרוב הגדול שהעניקו לו הבחירות, והמפלגה השמרנית היתה נתונה שאננה בידו.

*

משעה שהורשתה גרמניה ההיטלראית לחדש את חימושה, בלא הפרעה של ממש מצד בעלי־הברית והמעצמות המאוּגדות מלשעבר, היתה מלחמת־עולם שניה בחזקת ודאי כמעט. ככל שיידחה מבחן־כוח מכריע כן יורעו סיכויינו, תחילה לעצור את היטלר בלי קרבות רציניים ובשלב שני לזכות בנצחון לאחר מסה נוראה. בקיץ 1935 חזרה גרמניה והנהיגה שירות־חובה צבאי אגב הפרת החוזים. בריטניה הגדולה השלימה עם זאת, ועל פי הסכם נפרד השלימה עם כך שתבנה גרמניה מחדש את הצי שלה, ואם תרצה – כולל גם צוללות בקנה־המידה של בריטניה. בסתר ובניגוד לחוק הקימה גרמניה הנאצית חיל־אוויר צבאי, אשר באביב 1935 התיימר בגלוי שהוא שווה לזה של בריטניה. היא עמדה עתה בשנה השניה לייצור תחמושת פעיל, לאחר הכנות חשאיות ממושכות. בריטניה הגדולה וכל אירופה, ואמריקה שנחשבה אז רחוקה, עמדו בפני הכוח ושאיפת־המלחמה המאורגנת של שבעים מיליונים מבני הגזע בעל כושר־המעשה הגדול ביותר באירופה, הנכספים לחדש את גדולתם הלאומית, וניגשׂים – לבל תרפּינה ידיהם – על־ידי משטר צבאי, חברתי ומפלגתי חסר רחמים.

היטלר היה עתה בן־חורין להלום. הצעדים שנקט בזה אחר זה לא נתקלו בשום התנגדות של ממש מצד שתי הדמוקרטיות הליבּראליות של אירופה, ורק מעט־מעט עוררו את תשומת־לבה של ארצות הברית, להוציא את נשיאה המרחיק ראוֹת. המלחמה לשלום, שבה אפשר היה לנצח משך 1935, עתה כמעט הפסדנו בה. מוסוליני ניצח בחבש, ובהצלחה קרא תגר על חבר־הלאומים ובפרט על בריטניה הגדולה. לבו הפך עתה מרה כנגדנו, והוא עשה יד אחת עם היטלר. נוצר והלך הציר ברלין – רומא. כפי שהתברר, מועטה היתה עכשיו התקוה למנוע מלחמה או לדחותה על־ידי מבחן־כוח שכמוהו כמלחמה. הדרך היחידה כמעט שנותרה לפני צרפת ובריטניה היתה לחכות לרגע ההתקפה ולעשות כמיטב יכלתן.

אולי היה עוד פנאי לביסוס הבטחון הקיבוצי, המיוסד על נכונותן המוצהרות של כל המדינות הנמנות על חבר־הלאומים לכפות את החלטותיו בחרב. הדמוקרטיות והמדינות התלויות בהן עדיין חזקות היו, בכוח ובפועל, הרבה יותר מן הדיקטאטורות, אבל מעמדן ביחס ליריבותיהן ירד יותר מכפליים לעומת מה שהיה שנה אחת קודם. מניעים צדקניים, שאזלת־יד ומורך־לב מכבידים עליהם, אינם יכולים לקום כנגד הרשע החמוּש ועז־ההחלטה. אהבה כנה לשלום אינה יכולה להצדיק את גרירתם הנבוכה של מיליוני פשוטי־עם לתוך מלחמה טוטאלית. הדי תשואותיהן של אסיפות תשושות־אונים, בעלות־כוונות־טובות נאלמים חיש, וקולותיהן חיש לא ייחשבו עוד במאומה. הגזר הנחרץ צועד קדימה.

*

במרוצת 1935 דחתה גרמניה וסיכלה את נסיונותיהן של מעצמות־המערב לשאת ולתת על לוקרנו מזרחית. הרייך החדש הכריז על עצמו ברגע זה כעל מעוֹז בפני הבולשביזם, ולגבּיו, כך אמר, לא ייתכן כלל שום שיתוף עם הסובייטים. ב־18 בדצמבר אמר היטלר לשגריר הפולני כי “הוא מתנגד בכל תוקף לכל שיתוף־פעולה שהוא מצד המערב עם רוסיה”. מתוך הלך־רוח זה ביקש להפריע לנסיונות של צרפת להגיע להסכם במישרים עם מוסקבה ולחתור תחתיהם. החוזה הפראנקו־סובייטי נחתם במאי, אבל לא אוּשר על־ידי שום צד. מניעת אישור זה נעשתה מטרה עליונה לדיפלומטיה הגרמנית. מברלין הזהירו את לאוואל שאם יבוא צעד זה לא תהיה עוד תקוה לשום התקרבות פראנקו־גרמנית נוספת. לאחר־מכן התבלט אי־רצונו להתמיד בענין זה; אבל הדבר לא השפיע על המעשה עצמו.

בינואר 1936 בא ללונדון מר פלאנדן, שר החוץ הצרפתי החדש, להלוויתו של המלך ג’ורג' ה־5. בערב סעד בדאוּנינג סטריט עם מר בולדווין ומר אידן. השיחה נסבה על עמדתן העתידה של צרפת ובריטניה במקרה שיופר חוזה־לוקרנו על־ידי גרמניה. צעד כזה מצד היטלר נחשב אז קרוב לודאי, כי בעת ההיא התכוונה ממשלת צרפת לגשת לאישורו של החוזה הפראנקו־סובייטי. פלאנדן קיבל עליו לברר את ההשקפות הרשמיות של הקבינט הצרפתי והמטה הכללי של צבא צרפת. לפי גירסתו־הוא הודיע בחודש פברואר למר אידן בז’נבה כי הכוחות המזוינים של צרפת יועמדו לרשותו של חבר־הלאומים במקרה של הפרת־חוזה מצד גרמניה, וביקש מן המיניסטר הבריטי את עזרתה של בריטניה בהתאם לסעיפי חוזה לוקרנו.

ב־28 בפברואר אישר הפרלמנט הצרפתי את החוזה הפראנקו־סובייטי, ולמחרת היום קיבל השגריר הצרפתי בברלין הוראה לפנות אל הממשלה הגרמנית ולבדוק על איזה בסיס ייתכן לפתוח במשא־ומתן להבנה פראנקו־גרמנית. בתשובה על כך ביקש היטלר ארכּה של ימים אחדים לעיין בדבר. בבוקר ה־7 במארס בשעה 10 קרא אליו הר פון־נוֹיראת, שר־החוץ הגרמני, את השגרירים של בריטניה, צרפת, בלגיה ואיטליה לוילהלם־שטראסה והודיע להם על הצעה לחוזה לעשרים־וחמש שנה, פירוּז גבול הריין משני עבריו, אמנה המגבילה את כוחות התעופה, וחוזי אי־התקפה שיידוֹנו עם שכנותיה של גרמניה ממזרח וממערב.

*

“האיזור המפורז” בחבל־הריין נקבע על פי הסעיפים 42, 43 ו־44 של חוזה־ורסיי. סעיפים אלה הצהירו כי גרמניה לא תחזיק ולא תקים ביצורים על חופו השמאלי של הריין ובתחום חמישים ק"מ מחופו הימני. כן גם לא תהיה גרמניה רשאית להחזיק באיזור זה כוחות־צבא כלשהם, גם לא לערוך בו תמרונים צבאיים בשום זמן שהוא, גם לא לקיים שום אפשרויות לגיוס צבאי. על גבּי זאת מוּטל היה חוזה־לוקרנו, פרי משא־ומתן חפשי בין שני הצדדים. בחוזה הזה ערבו המעצמות החתומות, בנפרד וביחד, לקביעוּת גבולותיה של גרמניה עם בלגיה ועם צרפת. סעיף 2 של חוזה־לוקרנו הבטיח כי גרמניה, צרפת ובלגיה לעולם לא תפלושנה ולא תצאנה להתקפה אל מעֵבר לגבולות האלה. ואולם אם יוּפרו הסעיפים 42 או 43 של חוזה־וורסיי הרי יהיה בהפרה מעין זו משום “מעשה תוקפנות ללא התגרות”, והחתומים שנפגעו יידרשו לפעול מיידית בעקב ריכוז הכוחות המזוינים באזור המפורז. הפרה מעין זו תוּבא מיד לפני חבר־הלאומים, והחבר, לאחר שיתברר לו כי אכן היתה כאן הפרה, יזכיר אז למעצמות החתומות כי חובה עליהן לתת את עזרתן הצבאית למעצמה שכנגדה נעשתה העבירה.

*

בצהרי אותו יום ה־17 במארס 1936, שעתיים לאחר הצעתו לחוזה של עשרים־וחמש שנה, הודיע היטלר לרייכסטאג כי הוא אומר לחזור ולכבוש את חבל־הריין, ובעודו מדבר נהרו ועברו את הגבול טורי־צבא גרמניים, שמנו כ־35,000 איש, ונכנסו לכל הערים הגרמניות העיקריות. בכל מקום נתקבלו בחדוה, המהולה פחד מפני תגובתם של בעלי־הברית. בתוך כך, על מנת לבלבל את דעת־הקהל הבריטית והאמריקאית, הכריז היטלר כי הכיבוש הוא סמלי בלבד. השגריר הגרמני בלונדון הגיש למר אידן הצעות דומות לאלו שהגיש נוֹיראת בבוקר בברלין לשגרירי שאר מעצמות־לוקרנו. משני עברי האטלנטי המציא דבר זה נחמה לכל המבקשים להיות לקלס. מר אידן השיב לשגריר בדברים בּוֹטים. עתה ידוע לנו כמובן כי ההצעות הפייסניות האלו שימשו להיטלר רק חלק מזממו וחיפּוי למעשה האלים אשר עשה, שהצלחתו היתה חיונית לפרסטיז’ה שלו ומתוך כך לצעד הבא בתכניתו.

לא היתה כאן רק הפרת חוזה שהוטל בכוח הנשק במלחמה, ושל חוזה לוקרנו, שנחתם בשלום ובאין אונס, אלא גם ניצולו של פינוי חבל הריין, שבּוּצע על־ידי בעלי־הברית מתוך רוח ידידות שנים אחדות לפני בוא מועדו. הידיעה הזאת חוללה סנסציה עולמית. ממשלת צרפת, בראשוּתו של מר סארוֹ, שבה היה מר פלאנדן שר־החוץ, קמה בחימה קולנית ופנתה אל כל בעלי־בריתה ואל חבר־הלאומים. בזמן הזה נהנתה צרפת מנאמנותה של “ההסכמה הקטנה”, לאמור – צ’כוסלובקיה, יוגוסלביה ורומניה. המדינות הבלטיות ופולין גם הן היו קשורות במערכת הבריתות הצרפתית. על הכל היתה צרפת זכאית גם לשאת עיניה לבריטניה הגדולה, בהתחשב בערובּה שניתנה לגבול הצרפתי מפני תוקפנוּת גרמנית, ובהתחשב בלחץ שהפעלנו על צרפת לפנות בהקדם את חבל הריין. אכן כאן הופר לא רק חוזה השלום אלא גם חוזה לוקרנו; והיתה כאן התחייבות החלה על כל המעצמות הנוגעות בדבר.

*

בצרפת היה הזעזוע איום. ה"ה סארוֹ ופלאנדן הסיתם יצרם להגיב מיד בגיוס כללי. אילו התרוממו לגובה השעה כי אז אמנם עשו זאת; ובכך היו מאלצים את כל האחרים להיספח אליהם. בעיה חיונית היתה זו לצרפת. אבל נראה היה שאין הם מסוגלים לזוז בלי הסכמתה של בריטניה. הסבר הוא זה, אך לא צידוק. הבעיה היתה חיונית לצרפת, וכל ממשלה צרפתית הראויה לשמה צריכה היתה לגמור אומר ולהסתמך על התחייבויות החוזים. לא פעם שׂשׂו המיניסטרים הצרפתים בשנות התהפוכה האלו, בממשלותיהם המתחלפות תדיר, למצוא בפאציפיזם הבריטי צידוק לפאציפיזם שלהם. אם כה ואם כה לא זכו מצד הבריטים לשום עידוד להתנגד לתוקפנות הגרמנית. נהפוך הוא, אם הם היססו לפעול הרי בעלי־בריתם הבריטים לא היססו לרפות את ידיהם. משך כל יום הראשון היו שיחות טלפוניות נרגשות בין לונדון ופאריז. ממשלת הוד־מלכותו דחקה בצרפתים שיחכו על־מנת שתוכלנה שתי הארצות לפעול במשותף ולאחר שיקול־דעת מלא. מרבד קטיפה לנסיגה!

התגובות בלתי־הרשמיות מלונדון היו ממיסות־לבב. מר לויד ג’ורג' נחפז לומר, “לפי דעתי לא היה פשעו הגדול ביותר של הר היטלר בהפרתו של חוזה, משום שהיתה פה התגרות”. הוא הוסיף ואמר, כי “מקווה הוא שלא נאבּד את עשתונותינו”. ההתגרות היתה מן הסתם בכך שבעלי־הברית לא התפרקו מנשקם עוד יותר. הלורד סנאודן התרכז בחוזה אי־ההתקפה המוּצע, ואמר כי גישושי השלום הקודמים של היטלר לא זכו לתשומת־לב, אולם העמים לא ירשו להתעלם מהצעת־השלום הזאת. אמרים אלה אפשר שביטאו את דעת־הקהל הבריטית ההולכת תועה אותו רגע, אבל הם לא ייחשבו שבח לבעליהם. הקבינט הבריטי, שתר אחר קו ההתנגדות הפחותה ביותר, סבור היה כי המוצא הקל ביותר הוא ללחוץ על צרפת שתפנה עוד פעם אל חבר־הלאומים.

*

גם בצרפת גדולים היו חקקי־הלב. הפוליטיקאים בכללם מבקשים היו לגייס את הצבא ולשלוח אולטימטוּם להיטלר, ואילו הגנרלים, בדומה לחבריהם הגרמנים, קראו לשלוה, סבלנות ושהייה. עתה ידועים לנו חילוקי־הדעות שנתגלעו בזמן הזה בין היטלר לפיקוד העליון הגרמני. לוּ גייסה ממשלת צרפת את הצבא הצרפתי, המונה קרוב למאה אוגדות, ואת חיל־האוויר שלו (שאז עדיין נחשב בטעוּת לחזק ביותר באירופה), אין ספק שהיטלר היה נאלץ על־ידי המטה הכללי שלו עצמו לסגת, ובכך היה מוּשם מחסום ליוּמרותיו ואפשר מאד שהיה מקיץ הקץ על שלטונו. יש לזכור כי בזמן ההוא היתה צרפת לבדה חזקה עד כדי לגרש את הגרמנים מחבל הריין, גם בלי העזרה שלבטח היתה באה מבריטניה הגדולה לאחר שהיתה צרפת מתחילה בפעולתה ונתלית בחוזה לוקרנו. למעשה נשארה חדלת־אונים ומשוּתקת לגמרי, ובזאת איבּדה לבלי־השיב את הסיכוי האחרון לבלום את שאפותיו של היטלר בלא מלחמה רצינית. תחת זאת המריצה בריטניה את ממשלת צרפת שתטיל את נטלה על חבר־הלאומים, שכבר היה חלוש ומס־לבב עקב כשלון הסנקציות וההסכם האנגלו־גרמני מן השנה הקודמת.

ביום ב‘, 9 במרס, יצא מר אידן לפאריז בלווית הלורד הליפקס ורלף ויגראם. התכנית הראשונה היתה לכנס את אסיפת חבר־הלאומים בפאריז, אולם מיד אחרי־כן נשלח ויגראם, מטעם אידן, להגיד לפלאנדן שיבוא ללונדון על־מנת שתיערך אסיפת החבר באנגליה, הואיל ובדרך זו יקבל תמיכה ממשית יותר מצד בריטניה. זאת היתה שליחוּת בלתי־משמחת לפקיד הנאמן. מיד עם שובו ללונדון ב־11 במרס בא לראותני וסיפּר לי את הסיפּור. פלאנדן עצמו הגיע בשעה מאוחרת במוצאי אותו יום, ולערך בשעה 8.30 ביום ה’ בבוקר בא אל מעוני הלונדוני. הוא סח לי כי בדעתו לדרוש מאת ממשלת בריטניה גיוס סימוּלטני של כוחות היבשה, הים והאוויר של שתי הארצות, וכי קיבל הבטחות לתמיכה מכל האומות של “ההסכמה הקטנה” וממדינות אחרות. הוא קרא לפני שורה רבת־רושם של תשובות שנתקבלו. לא היה כל ספק כי יתרון־הכוח הוא עדיין בידי בעלי־הברית מן המלחמה שעברה. לוּ אך פעלו כי אז להם היה הנצחון. אף כי לא ידענו את המתרחש בין היטלר והגנרלים שלו, נראה היה בעליל כי כוח מכריע נמצא על צדנו. בעמדתי הפרטית והמפורשת לא יכולתי להגדיל עשוֹת, אבל איחלתי לאורחנו את מלוא ההצלחה בפעלו והבטחתי להושיט לו כל עזרה שבגדר יכלתי. אותו ערב כינסתי את עמיתי הראשיים לסעודה לשמוע את דברי הזירוז וההמרץ של מר פלאנדן.

מר צ’מברליין היה בזמן הזה, בתפקיד שר־האוצר, החבר הפעיל והתקיף ביותר בממשלה. הביוגרף המוכשר שלו, מר קיית פיילינג, מביא את הקטע הבא מתוך יומנו:" 12 במרס, דיבּרתי עם פלאנדן, הדגשתי כי דעת־הקהל לא תתמוך בנו בשום סנקציות שהן. דעתו היא כי אם תקוּים חזית איתנה תיכּנע גרמניה בלי מלחמה. אין אנו יכולים לקבל זאת כהערכה מהימנה לתגובתו של רודן משוגע". כאשר ביקש פלאנדן כי יוטל לפחות חרם כלכלי, השיב צ’מברליין בהצעה להקמת כוח בינלאומי בעת המשא־והמתן, הסכים לאמנה לעזרה הדדית והצהיר כי אם על־ידי ויתור על מושבה אחת נוכל להבטיח שלום של קיים, הרי יהיה מוכן לעיין בדבר¹⁶.

עד כה ורוב העתונים הבריטיים, וטיימס ודיילי הראלד בראשם, הביעו את אמונתם בכנוּת הצעותיו של היטלר לחוזה אי־התקפה. אוסטין צ’מברליין, בנאום בקמבּריג', הביע את הדעה הנגדית. ויגראם סבור היה כי בגדר חובתו הוא להביא את פלאנדן במגע עם כל אדם שהיה יכול להעלות בדעתו מן הסיטי, מן העתונות ומן הממשלה, וכן גם עם הלורד לוֹתיאן. עם כל האנשים שאתם נפגש פלאנדן בבית ויגראם דיבר בזו הלשון: “כל העולם, ובפרט האומות הקטנות, נושאים כיום את עיניהם אל אנגליה. אם תפעל אנגליה עכשיו, תוכל להנהיג את אירופה. יהיה לכם קו והעולם יילך אחריכם, ובזאת תמנעו מלחמה. זה סיכּויכם האחרון. אם לא תעצרו את גרמניה עכשיו, הרי נגמר הכל. צרפת לא תוכל עוד לערוב לצ’כוסלובקיה, כי הדבר יהיה בגדר הנמנע מבחינה גיאוגרפית. אם לא תקיימו את חוזה לוקרנו הרי לא יהיה לכם אלא לחכות לחימושה של גרמניה, שכנגדו לא תוכל צרפת לעשות מאומה. אם לא תעצרו את גרמניה בכוח היום הרי המלחמה היא בלתי־נמנעת, גם אם תקשרו ידידוּת ארעית עם גרמניה. אשר לי, אינני מאמין כי תיתכן ידידות בין צרפת לגרמניה; תמיד תהיה מתיחות בין שתי הארצות. בכל זאת, אם תפקירו את לוקרנו, אשנה את הקו שלי, כי לא יהיה עוד שום דבר אחר לעשותו”. מלים אמיצות היו אלה; אך קול המעש היה יכול להישמע יותר.

תרומתו של הלורד לוֹתיאן היתה: “אחרי הכל רק נכנסים הם לגן האחורי שלהם”. ביטוי זה הביע את השקפתה של בריטניה.

*

כאשר שמעתי מה־ביש הוא מהלך הדברים, ולאחר שיחה עם ויגראם, יעצתי למר פלאנדן שידרוש ראיון עם מר בולדווין לפני צאתו. ראיון זה נתקיים בדאוּנינג סטריט. ראש־הממשלה קיבל את מר פלאנדן באדיבוּת שאין למעלה ממנה. מר בולדווין הסביר כי אם גם מעטה ידיעתו בענייני־חוץ הנה יש בידו לפרש נאמנה את רגשותיו של העם הבריטי. והבריטים חפצים בשלום. מר פלאנדן אומר כי תשובתו היתה שהדרך היחידה להבטיח זאת היא לעצור בתוקפנוּת ההיטלראית כל זמן שפעולה כזאת עודנה אפשרית. צרפת אינה מבקשת לגרור את בריטניה הגדולה לתוך מלחמה; מבקשת היא עזרה מעשית, והיא עצמה תבצע את המעשה שיהיה בגדר פעולה משטרתית פשוטה, כי לפי הידיעות שבידי הצרפתים יש לחיילות הגרמניים בחבל הריין פקודות לסגת אם ייתקלו בהתנגדות תקיפה. פלאנדן טוען כי אמר שאין צרפת מבקשת מבעלת־בריתה אלא יד חפשית. דבר זה ודאי שאינו אמת. איך יכלה בריטניה למנוע את צרפת מפעולה שבהתאם לחוזה לוקרנו היתה רשאית לעשותה? ראש ממשלת בריטניה חזר ואמר כי ארצו אינה יכולה להסתכן במלחמה. הוא שאל מה החליטה ממשלת צרפת לעשות. על כך לא באה תשובה ברורה. לדברי מר פלאנדן¹⁷ אמר אז מר בולדווין: “אפשר שהדין אתך, אבל אם יש אפילו סיכוי אחד למאה שתבוא מלחמה בעקבות הפעולה המשטרתית שלכם, הרי אין לי הזכות לחייב את אנגליה”. ולאחר שתיקה הוסיף: “מצבה של אנגליה אינו מניח לה לצאת למלחמה”. לזאת אין שום אישור. מר פלאנדן חזר לצרפת והוא משוכנע, ראשית, כי ארצו המפולגת לא תוכל להתאחד אלא אם יקום כוח־רצון חזק בבריטניה, ושנית, כי לא די שכּוח־רצון זה אינו קיים אלא שגם אין לצפות לשום דחיפה חזקה מצדה של בריטניה. מתוך טעות גמורה נתפס למסקנה העגומה כי תקוותה היחידה של צרפת היא בהסדר עם גרמניה, הנעשית תוקפנית יותר ויותר.

בכל זאת, נוכח עמדתו של פלאנדן כפי שראיתיה בימי החרדה הללו, ראיתי לי לחובה, למרות המדחים שעשה לאחר־מכן, לבוא לעזרתו, ככל אשר יכולתי, בשנים הבּאות. בחורף 1943־44 הפעלתי את כוחי כדי לגונן עליו כאשר נאסר באלז’יר על־ידי השלטונות של דה־גול. בזאת ביקשתי, וקיבלתי, עזרה פעילה מן הנשיא רוזוולט. כשהועמד פלאנדן לדין אחרי המלחמה נקרא בני רנדולף, שהתראה הרבה עם פלאנדן בימות המערכה באפריקה, למסור עדוּת, ושמח אני לחשוב כי הזכות שלימד עליו, וכן גם מכתב שכתבתי בשביל פלאנדן על־מנת שישמש להגנתו, השפיעו את השפעתם להשגת הזיכּוי שקיבל מבית־הדין הצרפתי. חולשה איננה בגידה, אף כי יכולה היא להביא אסון באותה מידה. אולם אין שום דבר היכול לפטור את ממשלת צרפת מאחריותה הראשונה־במעלה. קלמנסו או פּוּאנקארה לא היו מניחים למר בולדווין כל ברירה.

כניעתן של בריטניה וצרפת להפרות החוזים של ורסיי ולוקרנו, שהיו כרוכות בתפיסת חבל הריין על־ידי היטלר, היתה מהלומת מוות לויגראם. “אחרי שיצאה המשלחת הצרפתית”, כתבה אלי רעייתו, "חזר רלף והתיישב בפינת החדר שבה לא ישב עוד מעולם, ואמר לי, “המלחמה היא עכשיו בלתי־נמנעת, וזאת תהיה המלחמה הנוראה ביותר שהיתה מעולם. אינני סבור שאראה אותה, אבל את תראי, חכי עכשיו לפצצות על הבית הקטן הזה‘¹⁸. דבריו הפחידו אותי, והוא הוסיף ואמר, "כל עבודתי משך כל השנים האלו היתה לשווא. הריני לא־יוצלח. לא הצלחתי להסביר לאנשים כאן מה מוטל בכּף. מסתבר שאין כוחי מספיק. לא היה ביכלתי להסביר להם. וינסטון תמיד, תמיד הבין, והוא חזק והוא ימשיך עד הסוף’”.

דומה היה כי מעולם לא התאושש ידידי מן המכה הזאת. יותר מדי נגעו הדברים אל לבו. אחרי הכל יכול אדם תמיד להמשיך ולעשות את הדבר הנראה לו כחובתו, ולקבל עליו סיכּוּנים גדולים יותר ויותר עד אשר יוכרע תחתיו. בינתו המקיפה של ויגראם השפיעה יתר על המידה על טבעו הרגיש. מיתתו בלא־עת בדצמבר 1936 היתה אבידה שאין לה תקנה למשרד־החוץ, וסייע סייעה לפּגעים שתכפו ובאו עלינו.

*

כאשר נפגש היטלר עם הגנרלים שלו לאחר כיבושו המחודש והמוצלח של חבל הריין היה ביכלתו להעמידם על הבלוּת חששותיהם ולהוכיח להם עד־מה עולים השיפּוט או “האינטוּאיציה” שלו על שיפוטם של אנשי־צבא רגילים. הגנרלים הרכינו ראש לפניו. כגרמנים טובים שמחו לראות את ארצם עושה חיל במהירות כה רבה באירופה ואת יריביה לשעבר מפוּלגים ורכי־לב כל־כך. אין ספק כי פרשה זו הרימה את קרנו ואת סמכותו של היטלר בחוג העליון של השלטון הגרמני במידה שהספיקה לעודדו ולאַפשר לו לצעוד קדימה לקראת מבחנים גדולים יותר. לעולם אמר: “כל שאיפותיה הטריטוריאליות של גרמניה באו עכשיו על סיפּוּקן”.

צרפת הוטלה לתוך אנדרלמוסיה שבה משלו בכיפּה פחד המלחמה והרגשת הרווחה על כי נמנעה. את האנגלים הפּותים לימדו עתוניהם הפּותים להתנחם במחשבה: “אחרי הכל הרי הגרמנים רק חוזרים לארצם שלהם. מה היתה הרגשתנו אנו אילו אסרו עלינו להיכנס, למשל, ליוֹרקשייר משך עשר או חמש־עשרה שנה?” איש לא עמד לתת אל לבו כי נקודות ההיערכות מהן יוכל הצבא הגרמני לפלוש לצרפת קוּדמו בשיעור מאה מיל. איש לא נחרד על כי הוּכח לכל מעצמות “ההסכמה הקטנה” ולאירופה כי צרפת לא תילחם, וכי אנגליה תעצור בה אף אם תרצה להילחם. הפרשה הזאת אוששה את שליטתו של היטלר על הרייך, ובצורה הנותנת שימצה ודופי בפטריוטיוּת שלהם שמה לקלס את הגנרלים, שעד כה עמדו עליו לרסנו.

*

משך התקופה המסעירה הזאת נדון עתידי האישי, כפי שמתברר עתה, בחוגים רמי־מעלה. מחמת לחץ מחמיר החליט ראש־הממשלה להקים סוף־סוף מיניסטריון חדש – לא להגנה כי אם לתיאום־ההגנה. הביוגרף של נוויל צ’מברליין מספר על כך במלים מספר. אוסטין צ’מברליין, שגדולה היתה השפעתו על הממשלה, סבר ואמר כי “שגיאה עצומה” היא להשאיר אותי מחוץ לממשלה. סיר סמואל הור חזר מהחלמתו, ולנוכח הכּניעוּת שבה קיבל את פיטוריו אחרי משבר הור־לאוואל, נראה היה כי רבות זכויותיו להיכּלל שוב בממשלה. ראש־הממשלה סבור היה כי אין טוב מזה שיקבל נוויל צ’מברליין את הכהונה החדשה, ואילו אוסטין יחזור לאוצר. נוויל, שמובטח היה לו כי יירש את בולדווין בעתיד הקרוב ביותר, דחה את ההצעה הזאת. “המפלגה”, אומר מר פיילינג, "לא היתה מוכנה לחזירתו של הור מיד. אם יקבל צ’רצ’יל את המיניסטריון החדש הרי יבהיל הדבר אותם יסודות ליבּראליים ומרכזיים שקיבלו את הרחקתו מן הממשלה בחינת ערובּה מפני מיליטריזם¹⁹, הדבר יהיה בניגוד לעצת האחראים לפירוש הרצון הכללי של

גדודי הראווה של איטליה הפאשיסטית

מוסוליני מניף את “חרב האסלאם” (לוב, 1937)

המפלגה, וכאשר ייעלם בולדווין – האם לא יעורר הדבר פולמוס על הירושה?" מסופר לנו כי חודש תמים "נשקלו היטב השיקולים העדינים והרציניים האלה״.

ידוּע היה לי, כמובן, על המתרחש. בוויכוח ב־9 במרס נזהרתי שלא לסטות אף כהוא־זה מעמדת הבקורת החמורה, ואם גם הידידותית, על מדיניות הממשלה, ואמרו שנשאתי נאום מוצלח. מבנהו של המשרד החדש וסמכויותיו לא הניחו את דעתי, אבל בשמחה הייתי מקבל את התפקיד, מתוך בטחון כי הידיעות והנסיון יעשו את שלהם. כניסתם של הגרמנים לחבל הריין ב־7 במרס הכריעה כנראה את הכף (לדברי מר פיילינג) נגד מינויי. ודאי שברור היה כי הדבר לא ימצא חן בעיני היטלר. ב־9 בחר מר בולדווין בסיר תומאס אינסקיפּ, פרקליט מוכשר, שיתרונותיו היו בכך שהוא עצמו היה ידוע אך מעט ובענייני²⁰ צבא לא היה לו שום מושג. בחירתו של ראש־הממשלה נתקבלה בתמהון על־ידי העתונות והציבור. בשבילי היתה ההרחקה הזאת המפורשת, והסופית כפי שנראה אז הדבר, ממילוי כל תפקיד בהכנות ההגנה שלנו בגדר מהלומה כבדה.

היה עלי להיזהר מאד שלא לאבּד את שיווי־משקלי בדיונים ובוויכוחים הגדולים שבאו עלינו ואשר בהם תפסתי לעתים קרובות מקום בולט. היה עלי למשול ברגשותי ולהיראות שלוו, שווה־נפש, מאוּפּק. במאמץ הזה היתה העמידה המתמדת על בטחון הארץ כלל טוב ופשוט. כדי לעַשֵת ולהעסיק את דעתי תיכננתי בקווים כלליים היסטוריה של מה שאירע מאז חוזה ורסיי עד לתאריך שאליו הגענו. אף החילותי בפרק הפתיחה, וחלק ממה שכתבתי אז מוצא את מקומו בספר הזה בלי כל צורך בשינויים. אולם לא הרחקתי לכת הרבה במפעלי זה, מחמת אכף המאורעות, וכן גם בגלל העבודה הספרותית השוטפת אשר בה השׂתכרתי לחיי הנעימים בצ’ארטוול. יתר על כן, עם תום שנת 1936 שקעתי בחיבּורי, “היסטוריה של העמים דוברי־האנגלית”, שלמעשה נסתיים לפני פרוץ המלחמה ובאחד הימים יפורסם²¹. כתיבת ספר ארוך ובר־משקל משולה למציאות ידיד ורע לצדך, ידיד ורע שתמיד אתה יכול לפנות אליו לעידוד ולבידור, ואשר חברתו נעשית מושכת יותר עם הינסך אור על שדה־התעניינות חדש ומתרחב.

מר בולדווין ודאי שהיו לו טעמים נכוחים להשתמש בהבהובי שׂררתו האחרונים נגד האיש שהוקיע את שגיאותיו בחומרה כה רבה ותכופות כל־כך. יתר על כן, כ“בוס” מפלגתי ערום ביותר, החושב במונחים של רוב וחותר לחיים שקטים בבין־הבחירות, לא חפץ בעזרתי המטרידה. בלי ספק סבור היה כי הנחית עלי מהלומת־מוות מבחינה פוליטית, ומדומה הייתי כי אפשר מאד שהדין עמו. מה־מעט נוכל לחזות מראש תוצאות מעשה נבון או חסר־בינה, תוצאות מידה תרומית או זדון־לבב! מבלעדי אי־הוודאות הזאת התמידית וחסרת־התיכלה הלא תיכּחד הדראמה שבּחיי אנוש. מר בולדווין לא ידע, כמו שלא ידעתי אני, מה־גדול היה השירות שהוא עושה לי במנעו אותי מהסתבך בכל הפּשרות והקלקלות של הקבינט בשלוש השנים הבאות, ולוּ נשארתי מיניסטר הרי בהכרח היה ניטל עלי להיכנס למלחמה כשאני נושא במישרים באחריות למצב לקוי־להחריד בהגנה הלאומית.

לא היתה זאת הפעם הראשונה – אף גם לא האחרונה – שזכיתי לברכה במסווה שהיה בזמנו מטעה עד מאד.

*

עדיין היתה בי התקוה כי פנייתה של צרפת אל חבר־הלאומים סופה שתפעיל לחץ בינלאומי על גרמניה לביצוע החלטותיו של החבר.

צרפת (כתבתי ב־13 במרס 1936) הביאה את עצומתה לפני בית־הדין, והיא מבקשת משפט וצדק. אם ימצא בית־הדין כי עצומתה צודקת אלא שאין ביכלתו להושיעה, הרי יוּכח כי ספר־הברית של חבר־הלאומים הוא תרמית והבטחון הקיבוצי אחיזת עיניים. אם אי־אפשר יהיה להציע שום תגמול כחוק לצד העשוּק הרי תימוט בבזיון כל תורת החוק ושיתוף־הפעולה הבינלאומי, שעליה מיוסדות התקוות לעתיד. מיד תבוא תחתיה מערכת של בריתות וקבוצות של אומות הנטולות כל ערובּה מחוץ לזרוע ימינן שלהן. כנגד זאת, אם תמצא ידו של חבר־הלאומים לאכוף את גזר דינו על אחת הארצות האדירות ביותר בעולם שנמצאה תוקפנית, או אז תוצב מרותו של החבר על מכון רם ונישא כל־כך עד שלהבּא תהיה זאת המרוּת הריבונית שבה אפשר יהיה להכריע בכל הריבות בין העמים ולמנעם. ככה נוכל להגיע בהזדמנות הזאת בקפיצה אחת ויחידה לגישום חלומותינו היקרים ביותר.

אבל הסיכון! בל יתעלם ממנו איש. איך אפשר להעמידו על המיזער? יש דרך פשוטה: איסוף כוח מכריע, מוסרי ופיזי, לתמיכת החוק הבינלאומי. אם יש שיווי־משקל דק בין הכוחות היחסיים של שני הצדדים תוכל מלחמה לפרוץ בתוך שבועות מספר, ואיש לא יוכל לאמוד מה אורח יהיה למלחמה, ומי ייגרר לתוך מערבּליה, ובמה תסתיים, אם תסתיים אי־פעם. אבל אם הכוחות העומדים לרשותו של חבר־הלאומים חזקים ארבעה או חמישה מונים מן הכוחות שיכול התוקפן להפעיל ברגע זה, הרי הסיכויים לפתרון של שלום וידידות יפים מאד. לכן צריכה כל אומה, גדולה כקטנה, למלא את חלקה בהתאם לספר־הברית של החבר.

על איזה כוח יכול חבר־הלאומים לסמוך ברגע ההכרעה הזה? האם יש לו שריפים ושוטרי־בית־דין לכפות בהם את פסקי־דינו, או האם נשאר הוא גלמוד, אין־אונים, לעג ריק בתוך מליצות־מס־שפתיים של נאמנים הססניים או ציניים? מוזר הדבר למדי לגורלו של עולם, מעולם לא היה רגע ולא היתה שעה שבהם יכול חבר־הלאומים ליהנות מכוח מכריע אשר כזה. חיל־המשטרה של העולם מצוי בעין. מכל עברי ז’נבה עומדות אומות גדולות, חמושות ומוכנות, שהאינטרסים שלהן כמו גם התחייבויותיהן מאלצים אותן לתמוך בחוק הציבורי, ובאין ברירה – לכפותו. דבר זה אפשר שלא יתרחש עוד לעולם. הגיע הרגע הגורלי לבחירה בין התקופה החדשה לישנה.

כל הדיבורים האלה ערבים היו לאזני הכוחות הליבראליים והלייבוריים, שעמהם שיתפנו פעולה לעת הזאת, אני ואחדים מחברי השמרנים. הם איחדו שמרנים החרדים לבטחון הלאומי עם אנשי האיגודים המקצועיים, עם ליבּראלים, ועם הציבור העצום של שוחרי־שלום שחתמו על משאל־השלום מן השנה הקודמת. אין ספק כי אילו בחרה ממשלת הוד־מלכותו לפעול בתקיפות ובעוז־החלטה באמצעות חבר־הלאומים, כי אז יכלה להנהיג את בריטניה קדימה בנסיון סופי למנוע מלחמה.

*

כיבוש חבל הריין לא עמד לוויכוח בפרלמנט אלא ב־26 במרס. את פרק־הביניים מילאה במידה ידועה אסיפה של מועצת חבר־הלאומים בלונדון. כתוצאה מכך נקראה גרמניה לשטוֹח לפני בית־הדין בהאג את עצומתה נגד החוזה הפראנקו־סובייטי, שעליו התלונן היטלר, ולהתחייב שלא להגדיל את חילותיה בחבל הריין עד לדיונים נוספים. אם תדחה גרמניה את הבקשה הזאת האחרונה, קיבלו עליהן ממשלות בריטניה ואיטליה לבצע את הצעדים המתבקשים מהתחייבויותיהן בהתאם לחוזה לוקרנו. אי־אפשר היה לייחס ערך רב להבטחה האיטלקית. מוסוליני כבר עמד במגע הדוק עם היטלר. גרמניה הרגישה עצמה חזקה עד כדי לדחות כל תנאי המגביל את כוחותיה בחבל הריין. לכן עמד אידן על כך שתיערכנה שיחות־מטות בין בריטניה הגדולה, צרפת ובלגיה, כדי שאפשר יהיה לחקור ולהכין מראש כל פעולה משותפת שיקום צורך בה בזמן מן הזמנים על פי חוזה לוקרנו. שר־החוץ הצעיר־לימים נשא נאום אמיץ ובית־הנבחרים הלך שבי אחריו. אוסטין צ’מברליין ואני תמכנו בו שנינו בנאומים ארוכים. הקבינט היה פושר, ולא קל היה לאידן אפילו להשיג את ההחלטה על שיחות־המטות. ברגיל אין שיחות כאלו משמשות כלל תחליף לצעדים פוליטיים, והן מתקיימות בחשאי או אפילו בצורה בלתי־רשמית. עתה היו אלו התוצאה המעשית היחידה מדיבורים וטיעוּנים משך שלושה שבועות, ותשובתם היחידה של בעלי־הברית על הפרת החוזה מצד היטלר ועל הכיבוש האיתן של חבל הריין.

בהמשך נאומי אמרתי:

אין אנו יכולים לסקור מתוך קורת־רוח מרובה את מדיניות־החוץ שלנו בחמש השנים האחרונות. ודאי שהיו אלו שנים הרות־שואה. חלילה לי מלהטיל על ממשלות ארצי שלי את אשמת האחריות לרעות אשר באו על העולם בפרק־זמן זה… אבל ודאי הדבר שראינו את השינוי המדכא והמחריד ביותר שחל אי־פעם בהשקפתה של האנושות בתוך פרק־זמן כה קצר. לפני חמש שנים חשו הכל בטחון; לפני חמש שנים קיוו הכל לשלום, לתקופה שבה תעלוץ האנושות באוצרות שיכול המדע להעניק לכל המעמדות אם ישׂורו תנאים של שלום וצדק. לפני חמש שנים היו דיבורים על מלחמה נחשבים לא רק בחינת איולת ופשע כי אם גם כמעט סימן לטירוף־הדעת…

הכניסה לחבל הריין היא עניין רציני משום האיום הנשקף ממנה להולנד, בלגיה וצרפת. הקשבתי בחשש למה שאמר מזכיר־המדינה על סירובם של הגרמנים להימנע מהתבצר אפילו משך תקופת השיחות. כאשר יהיה קו של ביצורים, ואני סבור שהוא יקום בתוך זמן קצר מאד, יעורר הדבר תגובות באירופה כולה. יהיה זה מחסום על דלתה הקדמית של גרמניה, מחסום שיתן בידה את החירות לזנוק ולהגיע מזרחה ודרומה מן הדלתות האחרות.

התוצאות מרחיקות־הלכת של ביצור חבל הריין הובנו אך מעט־מעט בבריטניה ובארצות־הברית. ב־6 באפריל, כשביקשה הממשלה הצבעת אמון למדיניות־החוץ שלה, חזרתי לנושא זה:

הר היטלר קרע את החוזים והעמיד חילות־מצב בחבל הריין. חילותיו נמצאים שם, ושם יישארו. כל זה פירושו שהמשטר הנאצי הגדיל את תהילתו בגרמניה ובכל הארצות הסמוכות. אבל יותר מכך, גרמניה מבצרת עכשיו את אזור הריין, או שהיא עומדת לבצר אותו. אין ספק כי הדבר יצריך זמן־מה. אומרים לנו כי בתחילה יוקמו רק ביצורי־שדה, אבל אלה היודעים עד היכן יכולים הגרמנים לשכלל ביצורי שדה, דוגמת קו־הינדנבורג, על כל שיפעות המלט והתאים תת־הקרקעיים הכלולים בכך, הם יתפסו כי ביצורי־שדה נבדלים רק במדרגה מביצורי־קבע, והם מתפתחים הכן ובהדרגה מעידור הרגבים הראשונים עד לצורתם הסופית והמושלמת.

אין לי ספק שכל הגבול הגרמני מול צרפת יבוצר בכוח ובמהירות גדולים ככל האפשר. בעוד שלושה, ארבעה, או ששה חדשים ודאי נראה מחסום אדיר כוח. מה תהיינה התוצאות הדיפלומטיות והאסטרטגיות של דבר זה?... הקמת קו־ביצורים מול הגבול הצרפתי תתן אפשרות לחסוך בחיילות הגרמניים בקו הזה, ותתן אפשרות לכוחות העיקריים לעשות עקיפה בדרך בלגיה והולנד… ועתה הביטו מזרחה. שם אפשר שתהיינה תוצאות ביצורו של חבל הריין מיידיות יותר. לנו הרי זאת סכנה בלתי־אמצעית פחות, אבל זוהי סכנה קרובה יותר. ברגע שיושלמו הביצורים הללו, וכשיעור השלמתם, ישתנה מראָיה של אירופה התיכונה כליל.

המדינות הבלטיות, פולין וצ’כוסלובקיה, שאליהן יש להוסיף את יוגוסלביה, רומניה, אוסטריה ועוד כמה ארצות, כל אלו מושפעות השפעה מכרעת ביותר ברגע שתושלם מלאכת הבנייה הגדולה הזאת.

כל דברי האזהרה הזאת נתאמתו חיש בזה אחר זה.

*

אחרי כיבוש חבל הריין ופיתוח קו־הביצורים נגד צרפת, נראה היה כי הצעד הבא הוא סיפּוח אוסטריה לרייך הגרמני. בפּרשה שנפתחה עם רציחתו של הקנצלר דולפוס ביולי 1934 נגול עד־מהרה עוד פרק כבד־חשיבות. בגילוי־לב מאיר עיניים, כידוע לנו עתה, סח שר־החוץ הגרמני נוֹיראת לשגריר האמריקאי במוסקבה, מר בּוּליט, ב־18 במאי 1936 כי הקו של ממשלת גרמניה הוא שלא לפעול מאומה בענייני־חוץ עד אם יעוּכל חבל הריין. הוא הסביר כי כל זמן שלא נבנו הביצורים הגרמניים על גבולות צרפת ובלגיה תעשה ממשלת גרמניה כל מה שביכלתה למנוע ולא לעודד התפרצות מצד הנאצים לאוסטריה, ותנהג בשובה ונחת ביחס לצ’כוסלובקיה. “כאשר אך ייבּנו הבּיצורים שלנו”, אמר, “והארצות באירופה התיכונה תתפוסנה שאין צרפת יכולה להיכנס לשטח גרמני, תחלנה כל הארצות האלו לשנות את דעתן על מדיניות־החוץ שלהן, ותתפתח קונסטלאציה חדשה”. נוֹיראת הוסיף וסיפר למר בּוּליט כי הנוער של אוסטריה פונה יותר ויותר אל הנאצים, וכי שליטתה של המפלגה הנאצית באוסטריה היא בלתי־נמנעת ואינה אלא שאלה של זמן. אבל הגורם הקובע הוא השלמת הביצורים הגרמניים על גבולה של צרפת, שאם לא כן יוכל ריב בין גרמניה לאיטליה להביא לידי התקפה צרפתית על גרמניה.

ב־21 במאי 1936, הכריז היטלר בנאום לרייכסטאג כי “גרמניה אינה מתכוונת ואינה שואפת להתערב בעניינים הפנימיים של אוסטריה, לספח את אוסטריה, או לבצע אנשלוּס”. ב־11 ביולי 1936 חתם על חוזה עם ממשלת אוסטריה שבו הסכים שלא להשפיע בשום צורה על העניינים הפנימיים של אוסטריה, ובפרט שלא לתת שום תמיכה פעילה לתנועה הנאציונל־סוציאליסטית האוסטרית. חמישה ימים לאחר ההסכם הזה נשלחו למפלגה הנאציונל־סוציאליסטית באוסטריה הוראות חשאיות להרחיב ולהגביר את פעולותיה. בינתיים החל המטה הכללי הגרמני, לפי פקודותיו של היטלר, לשקוד על עיבּוד תכניות צבאיות לכיבושה של אוסטריה בבוא השעה.

 

פרק שנים־עשר: ההפוגה טעונת הנפץ. ספרד 1936 – 1937    🔗

מדיניות החוץ של אנגליה – האדון החדש – חבר־הלאומים – הפסקה של שנתיים – התזכיר שלי על ארגון האספקה, 6 ביוני 1936 – מלחמת־האזרחים בספרד – אי־התערבות – חוזה האנטי־קומינטרן – נאום “גילוי הלב” של מר בולדווין – כלי־נשק וספר־הברית – האסיפה באלבּרט הוֹל – התפטרותו של המלך אדוארד ה־8 – חכמתו של מר בולדווין – הכתרתו של המלך ג’ורג' ה־6 – מכתב מן המלך – פרישתו של מר בולדווין – מר צ’מברליין ראש־הממשלה – חילופי מיניסטרים – בולדווין וצ’מברליין – שיחה עם ריבּנטרופּ

כאן המקום להעמיד את העקרונות של המדיניות הבריטית כלפי אירופה, שלפיהם נהגתי שנים רבות ולפיהם עודי נוהג. אינני יכול להיטיב לבטאם יותר מאשר במלים שהשמעתי באזני ועדת־הצירים־השמרניים־לענייני־חוץ, שהזמינה אותי לנאום לפניה בדלתיים סגורות בסוף מרס 1936.

"משך ארבע־מאות שנה היתה מדיניות־החוץ של אנגליה לקום כנגד המעצמה החזקה ביותר, התוקפנית ביותר, השתלטנית ביותר ביבשת, ובפרט למנוע את נפילת ארצות־השפלה לידי מעצמה אשר כזאת. לאור ההיסטוריה הרי ארבע־מאות שנים אלו של עקיבוּת ורציפוּת בתוך שינויים כה רבים בשמות ובעובדות, במסיבות ובתנאים, חייבות להיחשב אחת הפרשיות המופלאות ביותר שאפשר למצאן בקורות איזה גזע, אומה, ממלכה או עם. יתר על כן, בכל המקרים בחרה אנגליה בדרך הקשה ביותר. מול פיליפ ה־2 של ספרד, כנגד לואי ה־14 בימי ויליאם ה־3 ומרלבּוֹרוֹ, כנגד נפוליאון, כנגד וילהלם ה־2 של גרמניה, קל היה הדבר ומפתה ודאי מאד להצטרף אל החזק ולחלוק עמו בפירות כיבּושיו. אולם אנחנו תמיד נקטנו את הדרך הקשה יותר, הצטרפנו למעצמות החזקות פחות, הקימונו ברית ביניהן ובדרך כך הובסנו וסיכלנו את עצתו של העריץ הצבאי מן היבשת, ויהי־מי האיש ותהי־מה האומה שהוא עומד בראשה. ככה שמרנו על חירויותיה של אירופה, הגינוֹנו על גידול החברה האירופית המגוּונת ורבת־החיוּת, ולאחר ארבעה מאבקים נוראים יצאנו כשתהילתנו גדלה והולכת וקיסרותנו מתרחבת, וכשארצות השפלה מוּגנות לבטח בעצמאותן. זאת היא המסורת הנפלאה ובלתי־המוּדעת של מדיניות־החוץ הבריטית. כל מחשבותינו מעוּגנות במסורת הזאת כיום. לא ידוע לי על שום דבר שקרה ואשר יש בו כדי לשנות או להחליש את מידת הצדק, החכמה, הגבורה והתבוּנה שמתוכם פעלו אבותינו. לא ידוע לי שום דבר שאירע לטבע האנושי ואשר יש בו כדי לשנות אף כהוא־זה מתוקף מסקנותיהם. לא ידוע לי שום דבר במציאות הצבאית, המדינית, הכלכלית או המדעית אשר יטע בי את ההרגשה שאנחנו מוכשרים פחות. לא ידוע לי שום דבר אשר יטע בי את ההרגשה כי אין אנו רשאים, או שאין אנו יכולים, לצעוד באותה דרך. אני עורב את לבי להעלות לפניכם את ההנחה הזאת הכללית מאד מפני שנדמה לי כי קבלתה מפשטת עד מאד את כל שאר הדברים.

"שימו לב שהמדיניות של אנגליה אינה שוקלת כלל איזוהי האומה המבקשת להשׂתרר על אירופה. השאלה איננה אם זאת ספרד, או המונרכיה הצרפתית, או הקיסרות הצרפתית או הקיסרות הגרמנית, או המשטר של היטלר. אין לכך כל שייכות לשליטים או לאומות, עניינה היחיד הוא מי העריץ החזק ביותר או השתלטן־בכוח. לכן אל לנו להתיירא פן יאשימו אותנו בכך שאנחנו פרו־צרפתים או אנטי־גרמנים. לוּ נתהפכו המסיבות כי אז יכולנו באותה מידה להיות פרו־גרמניים ואנטי־צרפתיים. נוהגים אנו על פי חוק של מדיניות ציבורית ולא סתם על פי איזה צורך שמכתיבות אותו מסיבות מקריות, או רגשי חיבה וטינה, או איזה רגש אחר שהוא.

"לפיכך קמה השאלה: איזוהי כיום המעצמה החזקה ביותר באירופה, המעצמה החותרת להשתלט באורח מסוכן ומדכא. כיום, למשך השנה הזאת. מן־הסתם למשך חלק משנת 1937, הצבא הצרפתי הוא החזק ביותר באירופה. אבל אין איש מתיירא מפני צרפת. הכל יודעים כי צרפת רוצה שיניחוה לנפשה, וכי אצלה המדובר הוא רק בשמירה־עצמית. הכל יודעים כי הצרפתים הם אוהבי־שלום ורדוּפי־פחד. בעת־ובעונה־אחת הם אמיצים, עזי־החלטה, אוהבי־שלום ומדוכאי־חרדה. הריהם אומה ליבראלית בעלת מוסדות פרלמנטריים חפשיים.

"גרמניה, כנגד זאת, אינה מתייראת מפני איש. היא מזדיינת בצורה שמעולם לא נראתה כמוה בהיסטוריה הגרמנית. בראשה עומד קומץ של אנשי־מצוק עליזי־נצחון. הכסף הולך וחסר. תחת שלטונם של המושלים העריצים האלה גוברים רגשות של מורת־רוח. בקרוב מאד יהיה עליהם לבחור בין התמוטטות כלכלית וכספית או תהפוכה מבית מצד אחד, ומצד שני – מלחמה שמטרתה היחידה תהיה אירופה מגורמנת תחת שלטון הנאצים ואשר אם תצליח לא תוכל להיות לה כל תוצאה אחרת. לכן נדמה לי כי כל התנאים הישנים מופיעים שוב, וכי הצלתנו הלאומית תלויה בכך שנלכד שוב את כל כוחותיה של אירופה כדי לבלום, לרסן, ואם יהיה צורך – לסכּל, את תכניות ההשתלטות הגרמנית. כי, האמינו לי, אילו בעזרתנו נעשה איזה מן הכוחות האחרים הללו, צרפת, לואי ה־14, נפוליאון, הקיסר וילהלם ה־2, שליט מוחלט על אירופה, כי אז בזז אותנו, הורידנו לדרגה של פחיתות־ערך ואביונות למחרת נצחונו. עלינו להעלות על ראש כל חובותינו את חייה וקיומה של הקיסרות הבריטית ואת גדולתו של האי הזה, ולא ללכת שולל אחרי אשליות של עולם אידיאלי, שפירושן אינו אלא זה שפיקוחים אחרים וגרועים יותר יתפסו את מקומנו וכי ניהול העתיד יהיה שייך להם.

"בשלב זה עולים התפיסה הנרחבה והארגון החיוני ביותר של חבר הלאומים בחינת גורם ראשון־במעלה. חבר־הלאומים הוא, מבחינה מעשית, מושג בריטי, והוא חופף־להפליא את כל שיטותינו ומעשינו לשעבר. יתר על כן חופף הוא אותם מושגים רחבים של צדק ועוול, ושל שלום המיוסד על בלימת התוקפן העיקרי, שעל פיהם נהגנו תמיד. אנחנו שואפים לשלטון החוק והחופש בין האומות ובתוך האומות, ולשם המטרה הזאת, ולא לשום דבר פחוּת מזה, נלחמו, עמלו וניצחו אותם שכּוננו את תהילתנו, גדולתנו ותרבותנו בימים עברו. החלום של שלטון החוק הבינלאומי ושל יישוב סכסוכים בדרך דיון סבלני, ועם זאת בהתאם לכּשר ולישר, יקר לעם הבריטי מאד. אל לכם לזלזל בשליטה שיש לאידיאלים האלה על הדמוקרטיה הבריטית בת־זמננו. אין לדעת איך זורעות רוחות שנות־מאה את הזרעים האלה בלבות העובדים. מצויים הם בלבותיהם, חזקים לא־פחות מאהבתם לחופש. אל לנו לזלזל בהם, משום שהם עיקר גאונו של האי הזה. לפיכך אנו מאמינים כי בטיפוחו ובביצורו של חבר־הלאומים יימצא האמצעי הטוב ביותר להגנה על בטחון האי שלנו, כמו גם לקיים עניינים אוניברסליים נשגבים, שלעתים קרובות מאד מצאנו שהאינטרסים שלנו חופפים אותם מטבע הדברים.

"שלוש הנחותי העיקריות הן אלו: ראשית, שעלינו לקום כנגד המשתלט־בכוח או התוקפן־בכוח. שנית, שגרמניה תחת משטרה הנאצי הנוכחי ועל חימושה המדהים, המתפתח במהירות כה עצומה, ממלאת את המקום הזה בצורה שאינה מניחה כל מקום לטעוּת. שלישית, שחבר־הלאומים מגייס ארצות רבות ומאחד את עמנו־אנו כאן במולדת בצורה היעילה ביותר, לשם בלימת התוקפן־בכוח. מתוך יראת־כבוד עמוקה ביותר אני עורב את לבי להציע את עיקרי הדברים האלה לשיקול־דעתכם. כל השאר יהיה נובע מהם.

“תמיד קל הוא הרבה יותר לגלות עקרונות כלליים ולהכריז עליהם מאשר לנקטם. ראשית, שׂוּמה עלינו להביא בחשבון את הקשר הממשי שלנו אל צרפת. אין פירוש הדבר שעלינו לפתח הלך־רוח עוין שלא־לצורך נגד גרמניה. הרי זה חלק מחובתנו ומן האינטרס שלנו לשמור על דרגת טמפרטורה נמוכה בין שתי הארצות האלו. לא יהיה לנו בכך שום קושי, ככל שהדברים נוגעים בצרפת. בדומה לנו הרי גם צרפת היא דמוקרטיה פרלמנטרית בעלת עכּבוֹת אדירות נגד מלחמה, ובדומה לנו סובלת גם היא מליקויים ניכרים בתכונתה להגנה. לפיכך אומר אני שעלינו לראות ערך יסודי בקשר־ההגנה שלנו אל צרפת. את כל השאר יש לראות מתוך כפיפות לדבר הזה, עתה שנעשו העתים מרות ומסוכנות כל־כך. אותם שיש להם מישנה מוגדרת ודעות מושרשות המבוססות עליה ייטיבו לטפל בתמורות ובהפתעות שבענייני יום־יום יותר מן האנשים המסתכלים רק לטווח קצר, וההולכים אחרי קול יצרי־לבם הטבעיים בתגובה על מה שהם קוראים מיום ליום. הדבר הראשון הוא להחליט לאן רוצים ללכת. כשלעצמי הריני בעד החבר החמוש של כל הלאומים, או של לאומים רבים ככל אשר ייתכן לאסוף, נגד התוקפן־בכוח, ובעד אנגליה וצרפת בחינת גרעינו של זה. אל־נא נזניח דבר שבגדר יכלתנו על־מנת להקים את המסגרת הבינלאומית הגדולה. אם יתברר שמופלא הדבר מכוחנו, או אם יתפורר עקב חולשתם או עוולתם של אחרים, או אז הבה נבטיח לפחות כי אנגליה וצרפת, שתי הארצות החפשיות הגדולות הנותרות באירופה, תוכלנה לצלוח ולצאת יחדיו מתוך כל סערה שתתנשב, בתקוות נכוחות ומתקבלות־על־הדעת להיכנס שוב לנמל מבטחים”.

"אם נוסיף את ארצות־הברית לבריטניה וצרפת; אם נשנה את שמו של התוקפן־בכוח; אם נחליף את חבר־הלאומים בארגון־האומות־המאוחדות, את התעלה האנגלית באוקינוס האטלנטי ואת אירופה בעולם, הרי אין זה מן ההכרח שלא יהיה כוחם של הדברים יפה לגבי ימינו אלה.

*

שנתיים תמימות עברו מתפיסת חבל הריין על־ידי היטלר במרס 1936 עד לאונס אוסטריה על־ידיו במרס 1938. היתה זו הפסקה ארוכה יותר מכפי שציפיתי. הכל התרחש כפי הסדר שנקבע ונחזה מראש, אבל רווחי הזמן בין המהלומות היו ארוכים יותר. משך תקופה זו לא הוציאה גרמניה זמן לבטלה. ביצור חבל הריין או “החומה המערבית” התנהל במלוא הקצב, וקו אדיר של ביצורים קבועים וקבועים־למחצה התעצם בלי הפסק. הצבא הגרמני, שעמד עתה על הבסיס השיטתי השלם של שירות־חובה וקיבל תגבורת של מתנדבים נלהבים, היה הולך וחזק מחודש לחודש, הן במספרים הן בבשלוּת יחידותיו ובאיכותן. חיל־האוויר הגרמני החזיק ביתרון שקנה לו על בריטניה הגדולה והגדיל אותו בתמידות. מפעלי התחמושת הגרמנים היו פועלים במתח גבוה. האופנים סבבו והפטישים הלמו בגרמניה יומם ולילה, כל החרושת שלה היתה לבית־נשק, וכל האוכלוסיה גוּבּשה לכלל מנגנון מלחמתי ממושמע אחד. מבּית החל היטלר בסתיו 1936 בתכנית־ארבע־שנים לחידוש ארגונו של המשק הגרמני לשם הספקה עצמית גדולה יותר בימות מלחמה. מבחוץ השיג אותה “ברית חזקה” אשר לפי דבריו ב“מלחמתי” תהיה דרושה למדיניות־החוץ של גרמניה. הוא בא לידי הסכם עם מוסוליני, והציר רומא־ברלין קם ויהי.

עד לאמצע 1936 נשענה מדיניות התוקפנות והפרת החוזים של היטלר לא על כוחה של גרמניה כי אם על פירוד־הלבבות ומורך־הלב שבצרפת ובריטניה ועל בדלנותה של ארצות־הברית. כל אחד מצעדיו המוקדמים היה הימור אשר ידע כי אינו יכול להביא עליו סכנה רצינית. תפיסת חבל הריין וביצורו אחרי־כן היו ההימור הגדול שבכולם. הוא זכה להצלחה מזהירה ויריביו רפי־החלטה היו מכדי לגלות את ערוותו. כאשר צעד אחרי־כן ב־1938 שוב לא היה הבּלוֹף בגדר בּלוֹף. התוקפנות נשענה על כוח, ואפשר גם אפשר שנשענה על כוח עדיף. כאשר תפסו ממשלות צרפת ובריטניה את התמורה הנוראה שנתרגשה עליהן, כבר איחרו את המועד.

*

אני הוספתי להקדיש את תשומת־הלב המרובה ביותר להכנות הצבאיות שלנו. יחסי עם סיר תומאס אינסקיפּ, המיניסטר לתיאום־ההגנה, היו ידידותיים. ואני עשיתי כמיטב יכלתי כדי לעזור לו מאחרי הקלעים. לפי בקשתו כתבתי ושלחתי לו, בתאריך 6 ביוני 1936, תזכיר על מיניסטריון האספקה, הנחוץ עד מאד. אולם לא נעשתה שום פעולה של ממש להקמת מיניסטריון אספקה עד לאביב 1939, כעבור שלוש שנים כמעט, וכן לא נעשה שום נסיון להנהיג סדרי שעת־חירום בייצור התחמושת שלנו.

*

בסוף יולי 1936 הביאו הירידה הגוברת של המשטר הפרלמנטרי בספרד, וכוחן הגובר של התנועות להפיכה קומוניסטית, או אנרכיסטית, לידי מרידה צבאית שהיתה מוכנת והולכת זה כבר. הרי זה חלק מן המישנה והתרגוֹלת של הקומוניסטים, כפי שנקבעו על־ידי לנין עצמו, שעל הקומוניסטים לעזור לכל התנועות הנוטות לשמאל ולסייע לעלייתן של ממשלות תחוקתיות, רדיקאליות או סוציאליסטיות חלשות. את אלו עליהם למוטט, לחטוף מידיהן הכּושלות את השלטון המוחלט, ולכונן את המדינה המארקסיסטית. לאמיתו של דבר היתה ספרד גיא־חזיון להעתקה מושלמת של תקופת קרנסקי ברוסיה. אבל מלחמה עם מדינות־חוץ לא ערערה את כוחה של ספרד לפני כן. הצבא עדיין שמר על מידה של ליכוד. בצד הקנוניה הקומוניסטית טוּפּחה בסתר קנונית־נגד צבאית ענפה. שום צד לא יכול להתיימר בכשרוּת חוקית, וספרדים מבני כל המעמדות מוכרחים היו לחשוב על חייה של ספרד.

הרבה מן הערובּות הרגילות בחברה בת־תרבות כבר חוסלו עם חדירת הקומוניסטים לממשלה הפרלמנטרית המתנוונת. רציחות החלו משני הצדדים, והנגע הקומוניסטי הגיע לדרגה כזו שבה יכלו לתפוס יריבים פוליטיים ברחובות או להוציאם ממיטותיהם ולהרגם. הרבה רציחות מסוג זה כבר אירעו במדריד ובמסיבּיה. נקודת־השיא היתה רציחתו של סניור סוֹטלוֹ, המנהיג השמרני שהקביל במידה ידועה לטיפוס של סיר אדוארד קרזון במדיניות הבריטית לפני מלחמת 1914. פשע זה היה אות לפעולה לגנרלים של הצבא. הגנרל פרנקו כתב חודש ימים לפני זה מכתב לשר־המלחמה הספרדי, ובו הבהיר כי אם ממשלת ספרד אינה יכולה לקיים את הבטחונות התקינים של החוק בחיי יום־יום יהיה על הצבא להתערב. ספרד ראתה הרבה “פרוֹנוּנצ’יאמינטוֹ” מצד מנהיגים צבאיים לשעבר. כשהניף הגנרל פרנקו את נס המרד, לאחר שנספה הגנרל סנח’וֹרח’וֹ בתאונת־אוויר, נתמך על־ידי הצבא, ובכלל זה גם אנשי השורות. הכנסיה, פרט לדומיניקנים, וכמעט כל היסודות של הימין והמרכז, ניצבו לימינו, והוא השתלט מיד על כמה מחוזות חשובים. המלחים הספרדים הרגו את קציניהם והצטרפו לצד שעד־מהרה נעשה הצד הקומוניסטי. בתוך התמוטטות הממשל התרבותי תפסה הכת הקומוניסטית ברסן השלטון ונהגה בהתאם לתרגוֹלת שלה. עתה החלה מלחמת־אחים מרה. הקומוניסטים שתפסו בשלטון ביצעו שחיטות סיטוניות בדם קר ביריביהם המדיניים ובעלי־היכולת. הכוחות שתחת פקודתו של פרנקו השיבו על כך בתוספת ריבית. כל הספרדים הלכו לקראת מותם במנוחת־נפש נפלאה והמונים רבים הומתו ביריה משני הצדדים. פרחי־הקצינים הגנו על בית־הספר שלהם באלכּזאר שבטוֹלדוֹ בעקשנות שאין למעלה ממנה, ועד־מהרה הושיעום חילותיו של פרנקו, שהבקיעו להם דרך מן הדרום כשהם משיירים אחריהם עקבות נקם ושילם בכל כפר קומוניסטי. פרשה זו ראויה לתשומת־לבם של ההיסטוריונים.

בריב הזה הייתי נייטרלי. מובן שלא צידדתי בזכותם של הקומוניסטים. ואיך יכולתי, שעה שאילו הייתי ספרדי כי אז ודאי רצחו אותי ואת משפחתי וידידי? אולם בטוח הייתי כי נוכח כל שאר הבעיות שלפניה צדקה ממשלת בריטניה בסלקה את ידיה מספרד. צרפת הציעה תכנית לאי־התערבות, שעל פיה יניחו לשני הצדדים להילחם ביניהם עד תום בלי שום עזרה מבחוץ. ממשלות בריטניה, גרמניה, איטליה ורוסיה נענו לכך. ממשלת ספרד, שהיתה עתה בידי המהפכנים הקיצוניים ביותר, מצאה כתוצאה מכך שניטלה ממנה הזכות אפילו לקנות את כלי־הנשק שהזמינה בזהב שהיה ברשותה בפועל־ממש. הגיוני היה יותר לנהוג בדרך הרגילה ולהכיר במעמד הלוחם של שני הצדדים, כפי שנעשה הדבר במלחמת־האזרחים האמריקאית בשנים 1860־56. אולם תחת זאת נקטו כל המעצמות הגדולות את מדיניות אי־ההתערבות והסכימו עליה רשמית. בריטניה הגדולה הקפידה לשמור על הסכם זה; אבל איטליה וגרמניה מזה, ורוסיה הסובייטית מזה, הפרו את התחייבותן תדיר והטילו את משקלן לתוך המאבק זו כנגד זו. בפרט השתמשה גרמניה בכוח האדיר שלה לביצוע מעשי־זוועה נסיוניים כדוגמת הרעשת העיירה הקטנה וחסרת־המגן גרניקה.

ממשלתו של מר ליאון בלום, שבאה לאחר ממשלת פלאנדן במאי, היתה נתונה ללחץ מצד תומכיה הקומוניסטים בפרלמנט לסייע בחמרי־מלחמה בממשלה הספרדית. מבלי התחשב הרבה בכוחו של חיל־האוויר הצרפתי, שהיה אז במצב של התנוונות, היה מיניסטר־התעופה מר קוֹט, משגר בחשאי מטוסים וציוד לצבאות הרפובליקאים. מאורעות מסוג זה הדריכו את מנוחתי, וב־3 ביולי 1936 כתבתי למר קוֹרבּן, השגריר הצרפתי:

אחד הקשיים הגדולים ביותר שאני נתקל בהם בנסותי להחזיק בעמדה הישנה הוא בדיבורים הגרמניים על כך שהארצות האנטי־קומוניסטיות צריכות לעמוד יחדיו. בטוח אני כי אם תשלח צרפת מטוסים וכו' לממשלת מדריד הנוכחית, והגרמנים והאיטלקים יכנסו מן הפתח השני, הרי הכוחות השליטים כאן יהיו מרוצים מגרמניה ואיטליה ויתרחקו מעל צרפת. אני מקווה שלא תתרעם עלי שאני כותב זאת, והריני עושה זאת כמובן אך ורק בשמי. לא נעים לי לשמוע דיבורים על התלכדותן של אנגליה, גרמניה ואיטליה כנגד הקומוניזם האירופי. קל הוא הדבר מכדי שיהיה טוב.

ברי לי כי נייטרליות נוקשה בהחלט, תוך כדי מחאה עזה ביותר נגד כל המפר אותה, היא הדרך הנכונה והבטוחה היחידה בשעה זו. אם יהיה קפאון, אולי יבוא יום שיוכל חבר־הלאומים להתערב ולשים קץ לזוועות. אבל אפילו זה תלוי בספק גדול.

*

ועוד מאורע יש להעלות כאן לזכרון. ב־25 בנובמבר 1936 נקראו שגרירי כל המעצמות המיוצגות בברלין למשרד־החוץ, מקום שגילה הר פון נויראת את פרטיו של חוזה האנטי־קומינטרן, ששימש נושא למשא־ומתן עם ממשלת יאפאן. תכלית החוזה היתה לנקוט פעולה משותפת נגד הפעולות הבינלאומיות של הקומינטרן, בתוך גבולות המדינות החתומות כמו גם מחוצה להן.

*

כל שנת 1936 הוֹסיפה וגברה דאגת האומה והפרלמנט והתרכזה במיוחד בהגנה האווירית. בוויכוח על נאום־הכתר ב־12 בנובמבר הוכחתי את מר בולדווין קשות על שלא עמד בדיבורו כי “כל ממשלה של הארץ הזאת –וממשלה לאומית יותר מכל ממשלה אחרת – תדאג לכך שמצד הכוח האווירי והעצמה האווירית שוב לא תהיה ארץ זו נופלת מכל ארץ אחרת שבמטחווי מהלומה מחוֹפינו”. אמרתי, “הממשלה פשוט אינה יכולה לגמור אומר, או שאין היא יכולה להניע את ראש־הממשלה לגמור אומר. הנה כי כן ממשיכה היא בפרדוקס משונה, מחליטה רק שלא להחליט, חורצת רק להסס, עומדת איתן בעד היסחפות עם כל רוח, עומדת הכן בעד נזילוּת ושטף, כל־יכולה להיות חסרת־אונים. הנה כי כן אנו מוסיפים ומכינים עוד חדשים ושנים – חדשים ושנים יקרים, אולי חיוניים, לגדולתה של בריטניה – לאָכלה לאַרבּה”.

מר בולדווין השיב לי בנאום מעניין עד מאד, שבו אמר:

רוצה אני לדבר אל בית־הנבחרים בגילוי־לב גמור… חילוקי־הדעות בין מר צ’רצ’יל לביני הם מן השנים 1933 והלאה. ב־1931־32, אף כי האופוזיציה אינה מודה בכך, היתה תקופה של משבר כספי. אבל היתה עוד סיבה. רוצה הייתי להזכיר לבית־הנבחרים כי לא פעם אחת אלא בהרבה הזדמנויות, בנאומים ובמקומות שונים, כשדיברתי והטפתי ככל יכלתי לעקרון הדמוקרטי, קבעתי כי דמוקרטיה מפגרת תמיד פיגור

הגנראליסימו פראנקו בין אנשיו (1936)

גרמניה חמושה

של שנתיים אחרי הרודן. אני סבור שזאת אמת. היתה זאת אמת במקרה הזה. הריני מעלה לפני כל בית־הנבחרים את דעותי שלי בגילוי־לב מדהים. ודאי תזכרו כי בזמן ההוא היתה ועידת־פירוק־הנשק יושבת בז’נבה. ודאי תזכרו כי בזמן ההוא היתה הארץ הזאת חדורת רגש פאציפיסטי עז יותר מבכל עת אחרת מאז המלחמה, מן־הסתם. ודאי תזכרו את הבחירות בפוּלהם בסתיו 1933, כשהפסידה הממשלה הלאומית ברוב של כ־7,000 אך ורק בשאלה הפאציפיסטית… עמדתי כמנהיג של מפלגה גדולה לא היתה נוחה כל עיקר. שאלתי את עצמי מה הסיכוי – שעה שהרגש שבא אל ביטויו בפוּלהם רווּח בכל רחבי הארץ – מה הסיכוי בתוך השנה או השנתיים הבאות שישתנה הרגש הזה עד כדי כך שתתן הארץ יפוי־כוח לחידוש החימוש? נניח שהייתי הולך לבחירות ואומר שגרמניה מחדשת את חימושה, ושעלינו לחדש את חימושנו, האם יש מי שסבור כי הדמוקרטיה השאננה הזאת היתה נזעקת לקריאה הזאת ברגע ההוא? אינני יכול להעלות בדעתי שום דבר שהיה מבטיח יותר את ההפסד בבחירות מנקודת־מבטי.

אכן, היה זה גילוי לב־מדהים. הוא הביא את האמת הערומה על דבר מניעיו עד למדרגה של פגיעה בטעם הטוב. שיהיה ראש־ממשלה מצהיר כי לא עשה את חובתו ביחס לבטחון הלאומי משום שהתיירא להפסיד בבחירות, זה היה מקרה שאין לו אח ודוגמה בהיסטוריה הפרלמנטרית שלנו. מובן שלא שאיפה נקלה להישאר בשלטון היא שהניעה את מר בולדווין. לאמיתו של דבר הרי ב־1936 מתאווה היה בתום־לב לפרוש. את מדיניותו הכתיב החשש שאם יעלו הסוציאליסטים לשלטון יעשו עוד פחות ממה שממשלתו מתכוונת לעשות. כל הכרזותיהם והצבעותיהם נגד ההגנה רשומות לזכרון. אבל לא היה בדברים האלה משום צידוק מספיק, ולא היה בהם כלל משום הערכה נאותה לעוז־רוחו של העם הבריטי. ההצלחה שליותה את הודאה התמימה בחישוב מוטעה של השוויון האווירי אשתקד לא נשנתה במקרה זה. בית־הנבחרים הזדעזע. אכן, הרושם שנתקבל היה מכאיב כדי־כך שאולי היה ממגר את כסאו של מר בולדווין, שלעת הזאת גם היתה בריאותו מתרופפת, לולא עמד לו מקרה בלתי־צפוי.

*

לעת הזאת היתה באנגליה התקרבות גדולה בין אנשים מבני כל המפלגות שראו את הסכנות בעתיד ומנוי־וגמור היה אתם לנקוט אמצעים מעשיים לחיזוק בטחוננו ועניינו של החופש, אשר לשניהם נשקפה הסכנה במידה שווה הן מצד היצרים הטוטליטריים הן מצד שאננוּתה של ממשלתנו. תכניתנו היתה חימושה הנרחב והמהיר של בריטניה, יחד עם קבלה שלמה של מרוּת חבר־הלאומים והפעלתה השלמה של מרוּת זו. אני קראתי למדיניות הזאת “כלי־נשק וספר־הברית”. בקרב כולנו עורר מעללו של מר בולדווין בבית־הנבחרים רגשי שאט־נפש. שׂיאה של מערכה זו הוצרך להיות אסיפה באלבּרט הוֹל. כאן כינסנו ב־3 בדצמבר הרבה מחשובי כל המפלגות – טוֹרים מושבעים מן הימין, המשוכנעים בתום־לב כי סכנה נשקפת לאומה; מנהיגי משאל־השלום־של־חבר־הלאומים; באי־כוח של הרבה איגודים מקצועיים גדולים, כולל את יריבי הנושן מן השביתה הכללית, סיר וולטר מיטרין, כיושב ראש; המפלגה הליבּראלית ומנהיגיה; סיר ארצ’יבלד סינקלר. היתה לנו ההרגשה שאנו עומדים לא רק על סף השׂגת יחס של כבוד לדעותינו כי אם גם על סף השלטתן. ברגע זה באה תשוקתו של המלך לשאת את האשה אשר אהב והטילה את כל השאר אל ירכתי הבימה. משבר ההתפטרות היה ממשמש ובא.

בטרם אפתח בדברי נשמעה קריאה “אל מלך נצור”; וקריאה זו עוררה תשואות ממושכות. לפיכך הסברתי בהשראת הרגע את עמדתי האישית.

יש עוד ענין אחד רציני המאפיל על מחשבותינו הלילה. בעוד דקות מספר נשיר “אל מלך נצור”. אני אשיר זאת בהתלהבות מקרב־לב. אני תקוה ואני תפילה ששום החלטה שאין להשיבה לא תתקבל בחפזון אלא שיניחו לזמן ולדעת־הקהל למלא את תפקידם, וכי אישיוּת יקרה ויחידה־במינה לא תנותק בנמהר מן העם האהוב עליה כל־כך. אני תקוה שיוּרשה הפרלמנט למלא את תפקידו בשאלות התחוקתיות הנעלות האלו. אני מאמין שיכול מלכנו לנהוג על פי הדעות המובּעות זו פעם ראשונה על־ידי האומה הבריטית והקיסרות הבריטית, וכי העם הבריטי מצדו יגלה את מלוא היחס של התחשבות נדיבה כלפי יושב־הכּס.

אין זה מענין הרצאת־הדברים הזאת לתאר את הפולמוס הקצר אך הנמרץ ביותר שנתגלע אחרי כן. הכורתי את המלך אדוארד ה־8 מאז ילדותו, וב־1910, בתורת שר־הפנים, קראתי לפני אסיפה מופלאה את ההצהרה שעשתה אותו נסיך־וולס בארמון קרנרבון. ראיתי חובה לעצמי להעמיד את נאמנותי האישית אליו על המדרגה הגבוהה ביותר. אף כי משך ימות הקיץ הובהר לי המתרחש במלוא המידה, לא התערבתי ולא באתי אתו במגע בשום צורה שהיא בשום עת ובשום שעה. אך בצר לו ביקש לבסוף רשות מראש־הממשלה להימלך בדעתי. מר בולדווין נתן את הסכמתו הרשמית, וכיון שנמסר לי על כך הלכתי אל המלך בפורט־בּלוודיר. נשארתי במגע אתו עד להתפטרותו, ועשיתי ככל יכלתי לשדל הן את המלך הן את הציבור להאריך רוח ולחכות. מעולם לא התחרטתי על כך – לאמיתו של דבר לא יכולתי לנהוג אחרת.

ראש־הממשלה הוכיח שהוא מיטיב לדון את ההרגשה הלאומית הבריטית. בלי ספק הכיר וביטא את רצונה העמוק של האומה. טיפולו המוכשר והזריז בשאלת ההתפטרות העלה אותו בתוך כדי שבועיים משפל־תחתיוֹת אל רוּם המדרגה. היו כמה רגעים שבהם דומה היה כי אני יחיד לגמרי נגד בית־נבחרים מלא חימה וקצף. כשאני שרוי בפעולה אין זרמי רגש עוינים משפיעים עלי יתר על המידה, אבל לא פעם לא יכולתי כמעט להשמיע את קולי ממש. כל הכוחות שליכדתי על המצע של “כלי־נשק וספר־הברית”, שראיתי עצמי בחינת המבּוּע שלהם, רחקו והתפוררו, ואני עצמי כה הוּמכה קרני בדעת־הקהל עד שכמעט הכל סבורים היו כי חיי הפוליטיים תמו סוף־סוף. מה־מוזר הדבר שבית־הנבחרים הזה עצמו, שנהג בי איבה כה רבה, היה אותו המכשיר ששמע להדרכתי ותמך בי משך השנים הרעות והארוכות של המלחמה עד אשר הושג הנצחון על כל אויבינו! איזו הוכחה נמצאת כאן לכך שהאורח המחוכם והבטוח היחיד הוא לפעול מיום ליום בהתאם למה שמצפונו של אדם מצווה עליו!

מהתפטרותו של מלך אחד עברנו אל הכתרתו של מלך שני, ועד סוף מאי 1937 עמדו הכל בסימן הפולחן והיפעה של מעשה־אמונים לאומי חגיגי ובסימן הקדשתם של רגשי־הנאמנות הבריטיים במולדת וברחבי הקיסרות לשליט החדש. ענייני־חוץ ומצב הגנתנו רחקו כליל מתשומת־לבו של הציבור. דומה היה כי האי שלנו מרוחק עשרת אלפים מיל מאירופה. אולם יורשה לי לציין כי ב־18 במאי 1937, למחרת ההכתרה, קיבלתי מן המלך החדש מכתב כתוב בעצם ידו:

הנווה המלכותי,

גרייט פּארק,

וינדזוֹר,

*

18.5.37

מר צ’רצ’יל יקירי,

אני בא להודות לך על מכתבך הנחמד מאד אלי. יודע אני מה־מסור היית, והנך עדיין, לאחי היקר, ולבי נפעם לבלי־הבּיע נוכח אהדתך והבנתך בבּעיות הקשות מאד שהתעוררו מאז עזבנו בדצמבר. תופס אני אל־נכון את התפקידים והדאגות הגדולות שקיבלתי עלי כמלך, ואני מוצא עידוד גדול ביותר בקבּלי את איחוליך הטובים, כאחד מן המדינאים הגדולים שלנו, וכאיש ששירת את ארצו שירות נאמן כל־כך. יכול אני רק לקוות ולהאמין כי ההרגשות הטובות והתקוה הקיימות עתה בארץ ובקיסרות תשמשנה דוגמה טובה לאומות אחרות בעולם.

האמינה לי,

שלך בנאמנות רבה,

ג’ורג' המלך

מחוה זו של גודל־לב כלפי אדם שהשפעתו בעת ההיא ירדה עד לאפס,

לעולם תהיה חוויה יקרה בחיי.

*

ב־28 במאי 1937, לאחר שהוכתר המלך ג’ורג' ה־6, התפטר מר בולדווין. שירותיו הממושכים לציבור באו על גמולם היאות בתואר רוזן ובאות מסדר־הבּירית. הוא הניח מידו את הסמכות הרחבה אשר גיבּש לו ושמרה בקפידה אלא שהשתמש בה מעט ככל האפשר. הוא פרש כשהוא אפוּף זיו של הכרת טובה והוקרה מצד הציבור. לא היה ספק מי יירש אותו. מר נוויל צ’מברליין כשר־האוצר לא די שעשה את עיקר עבודתה של הממשלה משך חמש השנים שעברו אלא שגם היה המיניסטר המוכשר והנמרץ ביותר, בעל כשרונות גדולים ושם היסטורי. שנה אחת קודם לכן תיארתי אותו בבירמינגהם במלוֹתיו של שקספיר כ“סוס־המשא בעניינינו הגדולים”, והוא קיבל את התואר הזה כמחמאה. לא קיויתי כלל שירצה לעבוד אתי; גם לא בחכמה היה נוהג אילו עשה כך בזמן כזה. דעותיו ביחס לטיפּוּל בשאלות העיקריות של השעה היו שונות עד מאד מדעותי. אבל אני קידמתי בברכה את עלייתה של דמות חיה, מחוננת ובעלת כושר־ביצוע לשלטון. בעודו שר־האוצר נעשה מעורב בהצעה תקציבית לתרומה קטנה להגנה הלאומית, שנתקבלה בזעף על־ידי המפלגה השמרנית וזכתה כמובן לבקורת מצד האופוזיציה. בימים הראשונים לראשוּת הממשלה שלו היה לאל־ידי לשאת בענין זה נאום שעזר לו לסגת, בלי שום פחיתוּת־כבוד, מעמדה ששוב אי־אפשר היה להחזיק בה. יחסינו הוסיפו להיות קרירים, נוחים ואדיבים, הן בפומבי הן ביחידוּת.

מר צ’מברליין הכניס שינויים בממשלה. לשעבר היו לו חילוקי־דעות עם מר דאף־קוּפּר בדבר הנהלת משרד־המלחמה, והוא הפתיעוֹ עד מאד כשהציע לו עלייה לכהונת־המפתח הגדולה של האדמירליוּת. כנראה לא ידע ראש־הממשלה איך רואה הלורד הראשון החדש שלו, שראשית דרכו היתה במשרד־החוץ, את התמונה האירופית. אני מצדי הופתעתי על כי סיר סמואל הור, שעתה־זה השיג הרחבה גדולה בתכנית הימית, יחפוץ לעזוב את האדמירליות ולהמירה במשרד־הפנים. דומה כי הור האמין שתיקונים בבתי־הסוהר במובן הוּמניטרי רחב ייעשו הענין המרכזי בעתיד הקרוב ביותר; ומאחר שמשפחתו היתה קשורה באליזבּת פריי²² המפורסמת, היתה לו זיקה אישית חזקה לעניין זה.

*

יורשה לי כאן להעלות הערכה משווה של שני ראשי־הממשלה האלה, בולדווין וצ’מברליין, שהכּרתים ימים כה רבים ואשר תחת ראשוּתם שימשתי או עתיד הייתי לשמש. סטנלי בולדווין היה איש חכם ורחב־תפיסה יותר, אך ללא כושר־ביצוע בפרטים. מרוחק היה במידה רבה מענייני־חוץ וצבא. מעטה היתה ידיעתו בענייני אירופה, ומה שידע לא מצא חן בעיניו. היתה לו ידיעה מעמיקה בפוליטיקה המפלגתית הבריטית, ובמובן רחב סימל כמה מן הכוחות והרבה מן החולשות של גזעי־האי שלנו. הוא נלחם בחמש בחירות כלליות כמנהיג המפלגה השמרנית וניצח בשלוש מהן. היה לו כשרון גאוני לחכות למאורעות ושלוות־נפש היתה בו נוכח בקורת קטלנית. ממולח היה במיוחד בהפקת תועלת מן המאורעות, ומוכשר לניצול הרגע הבּשל בבוֹאוֹ. דומה היה לי שהוא מחייה את הרשמים שנותנת לנו ההיסטוריה על סיר רוברט וולפּוֹל²³, כמובן בלי השחיתות של המאה הי"ח, ומשך זמן רב כמעט לא־פחות ממנו היה אלוּף הפוליטיקה הבריטית.

כנגד זאת היה נוויל צ’מברליין ער, מעשי, דעתן ובעל בטחון עצמי מרובּה. להבדיל מבולדווין סבור היה שמוכשר הוא להקיף את כל תחומה של אירופה, ובעצם של העולם כולו. תחת אינטואיציה מעורפלת, אך עם זאת עמוקה ומושרשת, היתה לנו עתה יעילוּת צרת־אופק, מושחזת־חוד בגדר תחומי המדיניוּת שבה האמין. הן כשר־האוצר הן כראש־הממשלה ריכז בידו פיקוח הדוק ונוקשה ביותר על ההוצאות הצבאיות. משך כל התקופה הזאת היה המתנגד המובהק לכל אמצעי של חירום. הוא קבע לו דעות נחרצות על כל הדמויות הפוליטיות של זמנו, הן מבּית הן מחוץ, וראה עצמו מוכשר להתעסק עמהן. ראש תקוותיו היה להיכּנס להיסטוריה כעושה־השלום הגדול; ולמען זאת מוכן היה להיאבק בלי חשׂך כנגד העובדות, ולעמוד בפני סיכוּנים גדולים לעצמו ולארצו. לרוע־המזל נסחף בנחשולים שאת כוחם לא יכול לאמוד, ופגע בסוּפות אשר מפניהן לא חת אלא שעמהן לא יכול להתמודד. בשנים האחרונות האלו לפני המלחמה ודאי הייתי מתקשה יותר לעבוד עם צ’מברליין מאשר עם בולדווין, כפי שהכרתיו; אבל גם אחד מהם לא היה בו כל רצון לעבוד אתי אלא ככלות כל הקצים.

*

יום אחד ב־1937 נפגשתי עם הר פון־ריבּנטרופּ, השגריר הגרמני בבריטניה. באחד המאמרים דו־השבועיים שלי ציינתי כי דברי האיש באיזה נאום שנשא תוארו שלא־כהלכה. נפגשתי אתו, כמובן, כמה פעמים בחברה. עתה שאל אותי אם אהיה מוכן לבוא אליו ולגלגל שיחה. הוא קיבל את פני באולם הגדול שבקומה העליונה בשגרירות הגרמנית. שיחתנו ארכה יותר משעתיים. ריבּנטרופּ היה אדיב ביותר, ואנחנו החלפנו דברים על התמונה האירופית, הן ביחס לחימוש הן ביחס למדיניות. תמצית דבריו אלי היתה שגרמניה שוחרת את ידידותה של אנגליה (ביבשת אירופה עדיין קוראים לנו לעתים קרובות “אנגליה”). הוא אמר שיכול היה להיות שר־החוץ של גרמניה, אולם ביקש את היטלר שיניח לו לבוא ללונדון על־מנת להעלות את מלוא הנימוקים בעד הסכמה או אפילו ברית אנגלו־גרמנית. גרמניה תעמוד משמר לקיסרות הבריטית בכל גדולתה והקפה. הגרמנים אפשר יבקשו את החזרת המושבות הגרמניות, אבל ברור שדבר זה אינו עקרוני. הנחוץ הוא שבריטניה תתן לגרמניה יד חפשית במזרחה של אירופה. מן ההכרח הוא שתקבל את ה“לבּנסראוּם”, או מרחב־המחיה, לאוכלוסיה הגדולה שלה. לכן עליה לבלוע את פולין ואת מסדרון דנציג. רוסיה הלבנה ואוקראינה הכרחיות לחייו העתידים של הרייך הגרמני המונה כשבעים מיליון נפש. שום דבר פחות מזה לא יספיק. כל המבוקש מחבר־העמים והקיסרות הבריטית הוא שלא להתערב. על הקיר היתה מפה גדולה, וכמה פעמים הוליכני השגריר אליה כדי להדגים את תכניותיו.

לאחר ששמעתי כל זאת אמרתי מיד כי מובטח אני שממשלת בריטניה לעולם לא תסכים לתת לגרמניה יד חפשית במזרח אירופה. אמת שיחסים רעים לנו עם רוסיה הסובייטית ושאנו שונאים את הקומוניזם לא־פחות מהיטלר, אבל יכול הוא להיות סמוך ובטוח כי, גם אם תהיה צרפת מובטחת, לעולם לא תרחיק בריטניה הגדולה את דעתה מגורל היבשת במידה שתאפשר לגרמניה להשתלט על אירופה התיכונה והמזרחית. עומדים היינו ממש לפני המפה כשאמרתי זאת. ריבּנטרופּ נפנה ונסב מיד. אחרי כן אמר: “אם כך הדבר, אין למנוע מלחמה. אין כל מוצא. הפירר נמנה וגמר. שום דבר לא יעצור בו ושום דבר לא יעצור בנו”. אז חזרנו אל כסאותינו. אני הייתי רק ציר־פרלמנט פרטי, אבל בולט במידה ידועה. ראיתי לנכון להגיד לשגריר הגרמני – לאמיתו של דבר זוכר אני את המלים היטב: “כשאתם מדברים על מלחמה, שבּלי ספק תהיה מלחמה כללית, אל לכם להקל בערכה של אנגליה. ארץ משונה היא, ומעטים הזרים היכולים להבין את רוחה. אל תדונו על פי עמדתה של הממשלה הנוכחית. משעה שיוּצג ענין גדול לפני העם, יוכלו כל מיני מעשים בלתי־צפויים להיעשות על־ידי הממשלה הזאת עצמה ועל־ידי האומה הבריטית”. ואני חזרתי ואמרתי, “אל תקלו בערכה של אנגליה. היא פקחית מאד. אם תטילו את כולנו לתוך מלחמה גדולה שניה, היא תעמיד כנגדכם את כל העולם כמו בפעם שעברה”. לשמע זאת קם השגריר ואמר בחום גדול, “אה, אפשר שאנגליה פקחית מאד, אבל הפעם לא תעמיד את העולם כנגד גרמניה”. הטינו את השיחה לפסים נוחים יותר, ולא אירע עוד שום דבר הראוי לציוּן. אולם הפּרשה שמורה בזכרוני, והואיל ובזמנו מסרתי עליה למשרד־החוץ רואה אני לנכון להעלותה על הכּתב.

שעה שנשפט על־ידי המנצחים מסר ריבנטרופּ גירסה מסולפת על שיחה זו ודרש שיקראו לי להעיד. מה שרשמתי על אודותיה הוא שהייתי אומר אילו נקראתי.

 

פרק שלושה־עשר: גרמניה חמושה 1938־1936    🔗

“המטרה האסטרטגית הכוללת” – הוצאות הגרמנים על החימוש – חקירות בלתי־תלויות – המשלחת השמרנית אל ראש־הממשלה, 28 ביולי 1936 – הרצאת הדברים שלי – מסקנות כלליות – פחדי – פגישתנו השניה, 23 בנובמבר 1936 – הלורד סווינטון עוזב את מיניסטריון־התעופה, 12 במאי 1938 – ויכוח בפרלמנט – לינדמן חוזר ומצטרף לוועדת החקר להגנה האווירית – חליפת־מכתבי עם מר דאלאדיה – האוֹמד הצרפתי של הכוח האווירי הגרמני, 1938 – האוֹמד שלי לצבא הגרמני, יוני 1938 – מר דאלאדיה מסכים – התנוונות חיל־האוויר הצרפתי – יושבי־האי קלי־הדעת

במלחמה כמו גם במדיניות־החוץ ובשאר דברים מפיקים יתרון על־ידי שבּוחרים מתוך הרבה ברירות מושכות או בלתי־נעימות את הנקודה העיקרית והקובעת. המחשבה הצבאית האמריקאית טבעה את הביטוי “מטרה אסטרטגית כוללת”. כששמעו זאת קצינינו בראשונה צחוֹק צחקו; אבל לאחר מכן נראתה בעליל החכמה שבּדבר ונתקבּלה. נראה כי זה צריך להיות הכּלל, ויש לכוֹף אליו את שאר העניינים הגדולים. אם אין נוהגים על פי העקרון הפשוט הזה, התוצאה היא מבוכה וחוסר־שחר במעשה, וכמעט תמיד הדברים מחמירים הרבה יותר אחרי־כן.

כשלעצמי לא היה לי כל קושי לנהוג על פי הכלל הזה זמן רב קודם שאשמע את ניסוחו. ממחשבתי לא זז הרושם של גרמניה הנוראה, זו שראיתיה והשתי בפעלה בשנים 1914 עד 1918, כשהיא שבה וקונה לה פתאום את כל כוחה המלחמתי, בעוד בעלי־הברית, ששׂרדו בדוחק כל־כך, פוערים פה בחיבוק־ידיים ובמבוכה. לפיכך הוספתי בכל האמצעים ובכל הזדמנות להפעיל את מידת השפעתי על בית־הנבחרים וכן גם על מיניסטרים על־מנת להאיץ בהכנותינו הצבאיות ולהשיג שותפים ובעלי־ברית לדבר שעד־מהרה ייעשה שוב הענין המשותף.

יום אחד בא ידיד אחד שלי התופס עמדה סודית רמה בממשלה לצ’ארטוול לשחות אתי בבּריכה שלי, כשהאירה השמש באור עז והמים היו חמימים למדי. לא שוחחנו אלא על המלחמה הממשמשת ובאה, שהוא לא היה משוכנע כל־כך בוודאוּתה. כשליויתיו לדרכו נפנה פתאום ואמר אלי, “הגרמנים מוציאים אלף מיליון לירה שטרלינג לשנה על חימושם”. סבור הייתי כי הפרלמנט והציבור הבריטי צריכים לדעת את העובדות. לפיכך ניגשתי למלאכה לבדוק את משק הכספים הגרמני. בגרמניה עדיין היו מפרסמים תקציבים מדי שנה; אבל מתוך שפע המספרים שלהם קשה היה מאד לדעת מה מתרחש. אולם באפריל 1936 פתחתי באורח פרטי בשני קווי חקירה נפרדים. הראשון נשען על שני פליטים גרמנים מוכשרים מאד ועשויים ללא רתיעה. הם הבינו את כל פרטי הגשתם של התקציבים הגרמנים, את ערך המארק, וכן הלאה. בתוך כך שאלתי את ידידי סיר הנרי סטראקוֹש אם לא יוכל לברר מה מתרחש למעשה. סטראקוֹש היה ראש בית־העסק הנקרא “יוּניוֹן קוֹרפּוֹריישון”, בעל אמצעים גדולים וחבר־עובדים מסור ומאומן ביותר. למשך שבועות אחדים הופנו המוחות של חברה זו מן הסיטי אל הבּעיה. לבסוף מסרו דין־וחשבון בדיוק ובפרטי־פרטים לאמור כי הוצאות המלחמה של הגרמנים הן בדאי בסביבות אלף מיליון לירה שטרלינג לשנה. בתוך כך הגיעו הפליטים הגרמנים, על־ידי הנמק שונה לגמרי, באורח עצמאי לאותה מסקנה. אלף מיליון לירה שטרלינג לשנה בערכי־הכסף של 1936!

היו לי אפוא שני בנייני עובדות נפרדים לייסד עליהם הצהרה פומבית. הנה כי כן פניתי אל מר נוויל צ’מברליין, שעדיין היה אז שר־האוצר, במסדרון בית־הנבחרים ביום שלפני ויכוח ואמרתי לו, “מחר אשאל אותך אם אין זו עובדה שהגרמנים מוציאים אלף מיליון לירה לשנה על הכנות מלחמתיות, ואבקש ממך לאשר או להכחיש”. צ’מברליין אמר: “אינני יכול להכחיש, ואם תעלה את הנקודה הרי אאשר זאת”. שומה עלי לצטט מדברי:

אם נקבל את המספרים ממקורות גרמניים רשמיים הרי ההוצאות על השקעות־יסוד, מסוף מרס 1933 עד סוף יוני 1935, היו כלהבּא: ב־1933 קרוב לחמישה מיליארדים מארק; ב־1934 קרוב לשמונה מיליארדים; וב־1935 קרוב לאחד־עשר מיליארד – סך הכל עשרים וארבעה מיליארד, או בקירוב 2,000,000,000 לי"ש. הביטו במספרים האלה, 5, 8, ו־11 לשלוש השנים. הרי לכם כאן בדיוק טור של התקדמות מן הסוג המתאים לתעשיית־נשק מפותחת כהלכה.

במיוחד שאלתי את שר־האוצר:

אם ידוע לו שהוצאותיה של גרמניה לצרכים הנוגעים במישרים ובעקיפים בהכנות צבאיות, כולל כבישים אסטרטגיים, אפשר גם אפשר שעלו לשיעור של 800 מיליון לי"ש משך שנת־הלוח 1935; ואם דומה כי שיעור הוצאות זה נמשך בשנת הלוח השוטפת.

מר צ’מבּרליין: אין בידי הממשלה מספרים רשמיים, אבל מתוך הידיעות שברשותה אינני רואה יסוד לחשוב כי המספר שצוּין בשאלתו של ידידי המכובד הוא מוגזם בהכרח במה שנוגע לאיזו משתי השנים, אף כי, כפי שיסכים הוא עצמו, יש כאן יסודות של השערה.

המרתי את הסיפרה של 1,000 מיליון לי“ש בזו של 800 מיליון לי”ש כדי לחפּות על מקור הידיעה הסודית שלי, וכן גם ליתר־בטחון.

*

בכמה דרכים ביקשתי להביא את המצב היחסי של החימוש הבריטי והגרמני לכלל בירור חותך. ביקשתי שייערך ויכוח בדלתיים סגורות. בקשה זו נדחתה. “תתעורר בהלה שלא־לצורך”. זכיתי לתמיכה מעטה. כל הישיבות בדלתיים סגורות לא היו חביבות על העתונות. אחר־כך שאלתי את ראש־הממשלה ב־20 ביולי 1936 אם יהיה מוכן לקבל משלחת של חברי מועצת־המלך ועוד כמה אנשים שיביאו לפניו את העובדות במידה שהן ידועות להם. הלורד סולסברי ביקש שתבוא גם משלחת דומה מבית־הלורדים. על זאת הוסכם. אף כי פניתי אישית הן אל מר אטלי הן אל סיר ארצ’יבלד סינקלר, סירבו מפלגות הלייבּור והליבּראלים להשתתף. הנה כך נתקבלנו ב־28 ביולי בחדר־בית־הנבחרים של ראש־הממשלה על־ידי מר בולדווין, הלורד הליפקס וסיר תומאס אינסקיפ. הנכבדים השמרניים ובלתי־המפלגתיים הבאים נלוו אלי. סיר אוסטין צ’מברליין הציג אותנו.

המשלחת

בית הנבחרים

סיר אוסטין צ’מברליין.

מר צ’רצ’יל.

סיר רובּרט הוֹרן.

מר אָמרי.

סיר ג’ון גילמור.

הקפיטן גסט.

האדמירל סיר רוג’ר קיז.

הרוזן וינטרטון.

סיר הנרי קרוֹפט.

סיר אדוארד גריג.

הרוזן ווּמר.

לויט.־קול. מוּר־בּראבּאזון.

סיר יוּ אוֹ’ניל.

בית הלורדים

המרקיז סולסבּרי.

הרוזן פיץ־אָלן.

הרוזן טרנצ’ארד.

הלורד לוֹיד.

הלורד מילן.

היה זה מאורע גדול. אינני יכול להעלות בזכרוני שום דבר מעין זה מתוך מה שראיתי בחיי הציבור בבריטניה. קבוצת האנשים החשובים, שאין דעתם נתונה כלל להפקת תועלת אישית, אלא שחייהם מרוכזים היו בענייני הציבור, ייצגה חלק מדעת־הקהל השמרנית שאי־אפשר היה להתעלם ממנו על־נקלה. אילו באו אתנו מנהיגי האופוזיציה של הלייבור והליבראלים כי אז אולי היה נוצר מצב פוליטי מתוח כדי־כך שהיה כופה פעולת תיקוּן. הדיונים נמשכו שלוש או ארבע שעות בכל יום משך יומיים רצופים. תמיד אמרתי שמר בולדווין ידע להקשיב. בהחלט דומה היה שהוא מקשיב במירב ההתעניינות ותשומת־הלב. יחד אתו היו כמה מחברי הסגל של הוועדה־להגנת־הקיסרות. ביום הראשון החילותי בעצוּמה בהרצאה של שעה ורבע, שסיימתיה בזו הלשון:

קודם כל עומדים אנו בפני הסכנה ומצב־החירום הקשים ביותר בתולדותינו. שנית, אין לנו שום תקוה לפתור את הבעיה שלנו אלא מתוך קשר אל הרפובליקה הצרפתית. אחדות הצי והצבא הצרפתי, יחד עם חילות־האוויר המשולבים של שתי הארצות הפועלים ממרחק מועט מאחרי גבולות צרפת ובלגיה, יחד עם כל מה שבריטניה וצרפת מסמלות, יש בה משום גורם מונע שבּו אולי נמצאת הישועה. מכל־מקום הרי זו התקוה הטובה ביותר. אם להיכנס לפרטים, הרי עלינו לסלק כל מכשול בהעלאת כוחנו שלנו. לא נוכל כלל להבטיח עצמנו מפני כל הסכנות שבגדר האפשר. שוּמה עלינו להתרכז בחיוני ולוותר בשטחים אחרים. אם ניגש להצעות ממשיות עוד יותר, הרי עלינו להגביר את פיתוח הכוח האווירי שלנו ולהעדיף זאת על כל שיקול אחר. שוּמה עלינו למשוך ויהי־מה את מבחר הנוער שלנו לניהוּג מטוסים. אין זה חשוב מה ההמרצות שיש להמציאן, מכל־מקום שוּמה עלינו לשאוב מכל מקור, בכל האמצעים. עלינו להחיש ולפשט את ייצור המטוסים שלנו ולקדמוֹ עד לאמת־המידה הגדולה ביותר, ולא להסס לעשות עם ארצות־הברית ומקומות אחרים חוזים על הכמויות הגדולות ביותר שבגדר האפשר של חומר וציוּד מכל הסוגים. נתונים אנו בסכנה שלא היתה כמוה מעולם – לא, אף לא בימי השיא של מלחמת הצוללות (1917).

מחשבה זו אוכלת בי ואינה מרפּה: החדשים חולפים חיש. אם נתמהמה יותר מדי בתיקון הגנתנו כי או אולי ימנע אותנו כוח עדיף מהשלים את המעשה.

*

התאכזבנו מאד מאד מן העובדה ששר־האוצר לא היה יכול להיות נכח. נראה היה בעליל כי בריאותו של מר בולדווין מתרופפת, וידוע היה היטב כי בקרוב יבקש מנוח מן הנטל אשר עליו. לא היה כל מקום לספק מי יהיה יורשו. לרוע־המזל נעדר מר נוויל צ’מברליין הואיל ויצא לחופשה, שהיה ראוי לה מאד, ולא זכה לשמוע תיאור בלתי־אמצעי זה של העובדות מפי אנשים מחברי המפלגה השמרנית, בכללם אחיו וכן גם רבים מידידיו האישיים היקרים לו ביותר.

כמה מיניסטרים הקדישו עיון רציני ביותר לטענותינו הנוקבות, אבל רק לאור פגרת בית־הנבחרים, ב־23 בנובמבר 1936, הזמין מר בולדווין את כולנו על־מנת שנקבל הודעה שקוּלה יותר על המצב כולו. סיר תומאס אינסקיפּ תיאר אז את הדברים בגילוי־לב ובכשרון, ולא הסתיר מאתנו את חומרת המצוקה שאליה הגענו. בעיקר דבריו אמר כי האומדנות שלנו, ובמיוחד דברי אני, מקדירים את הסיכויים יותר מדי; שמאמצים גדולים נעשים והולכים (ואמנם כך היה הדבר) למלא מה שהחסרנו; אבל אין כל נימוקים שיצדיקו את הממשלה בנקיטת אמצעי חירום; כי הללו בהכרח יהיה בהם כדי לשבּש את כל החיים התעשייתיים של הארץ הזאת, הם יחוללו מידה מרובּה של בהלה ויתנו פרסום לפּגימות הקיימות, וכי בגדר הסייגים האלה עושים כל מה שאפשר. לשמע זאת ביטא סיר אוסטין צ’מברליין את הרושם הכללי שלנו כי דאגתנו לא הוּפסה ודעתנו לא הונחה בשום פנים. ככה נפרדנו והלכנו לדרכנו.

אינני יכול לטעון כי במועד זה, בשלהי 1936, אפשר היה לתקוֹן את המצב. אולם על ידי מאמץ־התנערות נמרץ אפשר היה וצריך היה לעשות הרבה יותר. והמאמץ הזה והוכחתו ודאי שהיו משפיעים השפעה שאין־ערוך לה על גרמניה, אם לא על היטלר. אולם נשארה בעינה העובדה המכרעת כי לגרמנים היתה העדיפות עלינו באוויר, וכן גם בכל השטח של ייצור הנשק, גם אם נביא בחשבון שצרכינו הצבאיים היו קטנים יותר, ואת העובדה שזכאים היינו לסמוך גל על צרפת ועל כוחה הצבאי והאווירי. שוב לא היה ביכלתנו לסכל את עצתו של היטלר או לשוב ולהשיג את השוויון באוויר. שום דבר לא היה יכול למנוע עתה את הצבא הגרמני ואת חיל־האוויר הגרמני מהיעשות החזקים ביותר באירופה. במאמצים קשים ויוצאים מגדר־הרגיל נוכל לשפר את מצבנו. לרפּאוֹ לא נוכל.

המסקנות העגומות האלו, שהמשלה לא ערערה עליהן ברצינות, השפיעו בלי ספק על מדיניות־החוץ שלה; ויש להעריכן בשלמוּתן כשאנו מנסים להוציא משפט על ההחלטה שקיבל מר צ’מברליין, משנעשה ראש־הממשלה, לפני משבר מינכן ובעתוֹ. בזמן הזה הייתי רק ציר־פרלמנט פרטי, ולא נשאתי בשום אחריות רשמית. שקדתי כמיטב יכלתי לחשמל את הממשלה ולהמריצה להתכוננות יוצאת־מגדר־הרגיל, ולוּ גם תתעורר חרדה בעולם כולו. במאמצי אלה אין ספק כי השחרתי את התמונה אף יותר משהיתה. הדגש ששמתי בפיגור השנתיים אשר הציקוני, אפשר גם אפשר לגרוס שאינו עולה בקנה אחד עם משאלתי להתמודד עם היטלר באוקטובר 1938. אולם עודני משוכנע כי צדקתי בכך שדירבּנתי את הממשלה בכל האמצעים, וכי בכל התנאים, שיתוארו עוד מעט, טוב היה הרבה יותר להילחם בהיטלר ב־1938 מאשר בשעה שנאלצנו סוף־סוף לעשות זאת בספטמבר 1939. ועל כך עוד יורחב הדיבור.

*

לא ארכו הימים ומר בולדווין פינה את מקומו, כמו שראינו, למר נוויל צ’מברליין; ועלינו לעבור עתה לשנת 1938. הלורד סווינטון היה מיניסטר־תעופה מסור ויעיל מאד, וזמן רב היתה לו השפעה גדולה בקבינט בהשגת הצרכים והסכומים הדרושים. החרדה להגנתנו האווירית גברה והוסיפה, והיא הגיעה לשׂיאה בחודש מאי. ההרחבות והשיפּורים הגדולים והחשובים שבּיצע הלורד סווינטון לא יכלו להיראות לעין במהרה, וממילא היתה כל מדיניותה של הממשלה חסרה גם גדלוּת גם הרגשה של דחיפוּת. אני הוספתי לדרוש חקירה במצב התכנית האווירית שלנו, ומצאתי תמיכה גוברת והולכת. סווינטון שגה וניאוֹת לקבל תואר אצילוּת. לפיכך לא היה לאֵל־ידו להגן על עצמו ועל מיניסטריון שלו בבית־הנבחרים. הדוֹבר שנבחר מן הספסל הקדמי הממשלתי לא עמד לו כוחו לסכור את הגל העולה של חרדה ומורת־רוח. לאחר ויכוח אחד ביש־מזל ביותר נתגלה בעליל כי מיניסטר־התעופה צריך להימצא בבית־הנבחרים.

בוקר אחד (12 במאי) בוועדת החקר להגנה אווירית שקועים היינו כולנו – אנשי מדע, פוליטיקאים ופקידים – בבעיות טכניות והנה הובאה איגרת אל מיניסטר־התעופה שבּה נתבקש לבוא לדאונינג סטריט. הוא ביקשנו שנמשיך בדיונינו ויצא מיד. מעולם לא חזר. הוא פוּטר על־ידי מר צ’מברליין.

בוויכוח הנרגש שבא אחרי־כן ב־25 בחודש ניסיתי להבדיל בין יגיעותיו וכשרו של המיניסטר שנפל לבין התלונה הכללית נגד הממשלה:

מה שאירע פגע בקרנן של הודעות הממשלה. בעקיבוּת הוליכו את בית־הנבחרים שולל במה שנוגע למצב באוויר. את ראש־הממשלה עצמו הוליכו שולל. כפי הנראה הוליכוהו שולל ממש עד לרגע האחרון. צאו וראו את ההודעה שמסר במרס, כשדיבּר על חימוּשנו:

“מראה הכוח הזה העצום, הכוח הזה המפחיד כמעט, שבריטניה מקימה אותו, יש לו השפעה מפכּחת, השפעה מייצבת על דעת־הקהל העולמית”.

לעתים קרובות הזהרתי את בית־הנבחרים שהתכניות האוויריות נחשלות והולכות. אבל מעולם לא התקפתי את הלורד סווינטון. מעולם לא הייתי סבור כי הוא האשם – ובודאי לא שהוא האשם היחיד. רגיל הוא אצל מבקריה של ממשלה שיגלו מידות טובות שעד כה לא הבחינו בהן בכל מיניסטר הנאלץ להתפטר. אבל אולי יורשה לי לצטט מה שאמרתי לפני שלושה חדשים: “לא יהיה זה הוגן להטיל על מיניסטר אחד, או על הלורד סווינטון, את אשמת פיגורנו. אין ספק שהוא מתאמץ בלב שלם, ובכשרון גדול ביותר, לעשות את מיטב מה שבגדר אפשרותו להרחבת חיל־האוויר שלנו, והתוצאות אשר השיג היו מרנינות לולא העיב עליהן לוח־הזמנים, ולולא האפילו עליהן מאורעות אחרים שאירעו במקומות אחרים”.

* * * * *

האחריות הכבדה לכך שלא קוּימו ההבטחות שניתנו לנו מוטלת על האנשים שמשלו על האי הזה והנחו אותו משך חמש השנים האחרונות, רוצה לומר, מזמן שנתגלה ונודע שגרמניה מחדשת את חימושה בכל הרצינות. אני ודאי לא ניסיתי להצטרף לרדיפה אחרי הלורד סווינטון. שמחתי מאד לשמוע היום את שבחיו מפי ראש־הממשלה. ודאי שהוא ראוי לאהדתנו. הוא נהנה מאמונו וידידותו של ראש־הממשלה, הוא נהנה מתמיכתו של רוב עצום בפרלמנט; אף על פי כן הוּסר מכּהונתו ברגע שהוא, לדעתי, הרגע הגרוע ביותר בפרשת הרחבתו של הכוח האווירי. אפשר שבעוד חדשים אחדים יגיע זרם ניכר של מטוסים; אף על פי כן הוטל עליו לתת את הדין ברגע הזה הקודר במיוחד בשבילו. תמול־שלשום קראתי מכתב אחד של הדוכס מרלבּוֹרוֹ הגדול, שבו אמר: “לסלק גנרל בעיצוּמה של מערכה – זאת היא מכת־המוות”.

עברתי אל צדדים אחרים בהגנתנו:

עומדים אנו עתה בשנה השלישית לחימוש המוצהר בגלוי. אם הכל מתנהל יפה כל כך, מדוע כה רבים הליקויים? מדוע, למשל, מתַרגלים אנשי גדודי־המשמר בדגלים ולא במכונות־יריה? מדוע זה הצבא הטריטוריאלי הקטן שלנו נמצא במצב גלמי? האם כל זה בהתאם לתכנית? והרי, כשנותנים את הדעת על קוֹטן חילותינו, כלום ייבּצר מאתנו לצייד את הצבא הטריטוריאלי בעת־ובעונה־אחת עם הצבא הסדיר? זה היה יכול להיות תפקיד של מה־בכך לחרושת הבריטית, שהיא גמישה ופוריה הרבה יותר מן החרושת הגרמנית בכל התחומים שמחוץ לתחמושת.

*

אך תמול שלשום נשאל מזכיר־המדינה לענייני המלחמה על דבר התותחים נגד מטוסים. התותחים הנושנים של 3 אינצ’ים מן המלחמה הגדולה, כך אמר, חודשו, ואספקת התותחים החדשים יותר – ויש לא רק טיפוס אחד של תותח חדש יותר – מתנהלת ‘בהקדם מכּפי התכנית’. אולם מהי התכנית? אם תכניתכם מבטיחה אספקה של חצי תריסר, עשרה, תריסר, עשרים, או מי־יודע־כמה, תותחים לחודש אין ספק כי הנקל הוא למלא את התכנית והנקל הוא להשלימה. אבל באיזו מידה מספיקה תכנית כזאת לצרכינו? לפני שנה הזכרתי לבית־הנבחרים את התקדמותה של גרמניה בתותחים נגד מטוסים, התקדמות שניתן לה פרסום – שלושים רגימנטים בני שתים־עשרה סוללות כל אחד בארטילריה ניידת בלבד, הכוללים בין אלף־מאתיים לאלף־שלוש־מאות תותחים, נוסף על שלושה או ארבעה אלפים תותחים בעמדות קבועות. כל אלה תותחים מודרניים, לא תותחים משנת 1915, אלא כולם תותחים שיוצרו מאז שנת 1933.

האם אין דבר זה נותן לבית־הנבחרים מושג מן ההקף העצום של המעשים האלה? אין לנו צורך בצבא ענקי דווקה בדומה לצבאות היבשתיים; אבל בענין של ההגנה נגד מטוסים עומדים אנו על בסיס שווה אתן. נוחים אנו לפגיעה באותה מידה, ואולי עוד יותר. והנה הממשלה חושבת על תותחים נגד מטוסים במאות בו בזמן שהם מצויים בידי הגרמנים באלפים.

* * * * *

ברגע זה אנו חושבים במונחים של ייצור לשלושה כוחות מזוינים נפרדים. בפועל ובאמת נעשית אספקת כלי־הנשק לכל הכוחות הלוחמים בעיה משותפת של אספקה וחלוקה של כוח־עבודה מאומן, חמרי־גלם, בתי־חרוֹשת, מכונות וציוד טכני. בבּעיה הזאת אפשר לטפל טיפול כולל מתוֹאם וחסכוני רק על־ידי פיקוח מרכזי אחד ושליט. ברגע זה יש חוסר־יעילות וכפילות, ובודאי יש בזבוז. מדוע זה זקוקה תעשיית המטוסים המאוּמנת הזאת של בריטניה לתשעים אלף איש, ומדוע זה היא מייצרת רק חצי או שליש ממה שמייצרים כמאה־ועשרה אלף איש בגרמניה? האם אין זו עובדה מופלאה? לא יאוּמן שלא היינו מסוגלים לייצר מלאי גדול יותר של מטוסים לעת הזאת. אם יוּתן לנו שולחן חלק, שדה ריק, כסף ופועלים הרי מן הדין שנקבל זרם של מטוסים בתוך שמונה־עשר חודש; אולם עומדים אנו עתה בחודש השלושים־וארבעה מאז החליט הלורד בולדווין כי יש להגדיל את חיל־האוויר פי־שלושה.

*

מזכיר־המדינה החדש לענייני־התעופה, סיר קינגסלי ווּד, הציע לי להישאר בוועדת החקר להגנה האווירית. לעת הזאת הקדירו השמיים הרבה יותר, ואני חשתי צורך רב בפירושים הטכניים של לינדמן, בעצתו ובעזרתו. לכן כתבתי אליו לאמור כי אם לא יהיה הוא במחיצתי, לא אמשיך. לאחר כמה חיבּוּטים מאחרי הקלעים צוֹרף לינדמן לוועדה הראשית, ואנו חידשנו את עבודתנו המשותפת כבתחילה.

*

תמיד, עד לשביתת־הנשק של יוני 1940, אם בשלום ואם במלחמה, הן כאיש פרטי הן כראש־ממשלה, נהניתי מיחסים של אמון עם ראשי ממשלותיה המתחלפים תכופות של צרפת ועם רבים מחשובי המיניסטרים שלה. מעונין הייתי ביותר לברר את האמת ביחס לחימוש הגרמני ולהשוות את חישובי שלי לחישוביהם. לכן כתבתי אל מר דאלאדיה, שהיה מוֹדעי האישי.

מר צ’רצ’יל אל מר דאלאדיה 3 במאי 1938

קודמיך, ה"ה בלום וּפלאנדן, שניהם הואילו בטוּבם לתת לי את האומדנות הצרפתיות לכוח האווירי הגרמני בתקופות מסוימות בשנים האחרונות. אסיר־תודה מאד אהיה לך אם תוכל להודיעני מהי השקפתך עתה. יש לי כמה מקורות אינפורמציה שנמצאו מדויקים לשעבר, אבל אני מעוניין לעשות השוואה לפי איזה מקור בלתי־תלוי.

כה שמח אני על שביקורך כאן הצליח כל־כך, ואני מקווה עכשיו שיבוצעו כל הסדרי המטות הללו, ששקדתי להוכיח למיניסטרים שלנו עד־מה הם נחוצים.

בתשובה על כך שלח לי מר דאלאדיה מסמך בן שבעה־עשר עמוד מתאריך 11 במאי 1938, שהיה “פרי מחשבה עמוקה מצד המטה האווירי הצרפתי”. הראיתי את התעודה החשובה הזאת לידידי במיניסטריון הבריטי הנוגע בדבר, והללו בדקוה בעיוּן מרובּה ומסרו כי “בכל עיקריה היא הולמת את ההשקפות העצמאיות שאליהן הגיע המטה האווירי הבריטי על סמך ידיעותיו־הוא”. לפי האומדן הצרפתי היה חיל־האוויר הגרמני גדול מעט יותר מאשר לפי האומדן הבריטי. בתחילת יוני היה ביכלתי לכתוב אל מר דאלאדיה בהישען על כמה וכמה השקפות מוסמכות.

מר צ’רצ’יל אל מר דאלאדיה 6 ביוני 1938

אסיר תודה הנני לך עד מאד על הידיעות שאין־ערוך־להן אשר קיבלתי באמצעות הנספח הצבאי הצרפתי. יהי לבך סמוך ובטוח שאשתמש בהן רק מתוך שמירת־סוד מרובה ביותר, ולטובת האינטרסים המשותפים שלנו.

האומדן הכללי של חיל האוויר הגרמני בשעה זו הולם את ההשקפות הפרטיות שהיה בידי להגיע אליהן. עם זאת נוטה אני לחשוב כי חרושת המטוסים הגרמנית מייצרת מטוסים בקצב מהיר מעט יותר מכפי הסברה, וכי המספרים הנקובים נוגעים באספקה הממשית של מטוסים מטיפוסים צבאיים לחיל־האוויר הגרמני, ואינם כוללים משלוחים ליצוא ולגנרל פרנקו. מסתבר שחיל־האוויר הגרמני ימנה 300 להקים עד ל־1 באפריל 1939 ו־400 להקים עד ל־1 באפריל 1940.

כן גם הייתי מעונין ביותר להשוות את האומדנות שלו לצבא הגרמני עם האומדנות שהיה לאל־ידי לקבוע על פי מקורות אנגליים. הנה כי כן הוספתי את הדברים הבאים:

אני עורב את לבי למסור רשימה קצרה מאד על הידיעות שהיה לאל־ידי לאסוף ממקומות שונים על כוחו של הצבא הגרמני בהווה ולעתיד הקרוב. תקל עלי אם תודיעני אם אומדן זה הולם בכללותו את האומדנות שלך. די יהיה אם תתווה קו תחת המספרים, כפי שאתה מבין אותם, בכל מקרה שבו נדמה לך שטעות בידי.

הצבא הגרמני מונה בתאריך זה, 1 ביוני, 36 אוגדות סדירות ו־4 אוגדות משוריינות, כולן בתקן מלחמתי מלא. האוגדות בלתי־המשוריינות קונות להן חיש את היכולת לשלש את עצמן וברגע זה אפשר להכפילן. חיל־התותחנים מעל ל־70 אוגדות לקוי ביותר. קורפּוס הקצינים דליל בחיל כולו. בכל זאת נוכל לצפות עד ל־1 באוקטובר 1938 ל־56 אוגדות לפחות, בתוספת 4 משוריינות, רוצה לומר 60 יחידות אוגדתיות בציוד מלא ובחימוש מלא. מאחרי אלו תעמוד עתודה של אנשים מאומנים השווה מצד כוח־האדם לעוד 36 אוגדות לערך, שהוכנו להן מבני־שלד ואשר כלי־נשק, רכב והשלמה זעומה מאד של ארטילריה יעמדו לרשותן, אם יוסכם על תקן נמוך יותר לחלק מן הצבא הפעיל. בכך לא הובא בחשבון כוח־האדם של אוסטריה, אשר במקרה קיצוני יוכל לספק 12 אוגדות הנטולות נשק אך מוכנות לשאוב מן המאגר הכללי של תעשיית הנשק הגרמנית. נוסף על כך יש מספר אנשים ויחידות שלא במסגרת חטיבתית – חיל־הגנת־הגבולות, אוגדות של לאנדוור וכן הלאה, בלתי־חמושים ביחס.

ב־18 ביוני 1938 כתב מר דאלאדיה:

נעם לי מאד להיוכח כי הידיעות הכלולות במכתבי מיום 16 במאי מתאימות לאלו שבידך.

מסכים אני אתך לגמרי בעובדות הנוגעות לצבא הגרמני והכלולות ברשימה המצורפת למכתבך מיום 6 ביוני. אולם יש להטעים כי מתוך 36 האוגדות הרגילות הנמצאות בפועל ברשותה של גרמניה, רבע הן ממוכנות לגמרי ושתים עומדות להיעשות כך בקרוב.

לאמיתו של דבר הרי בהתאם לידיעותינו לאחר המלחמה ממקורות גרמניים היה האומד הזה של הצבא הגרמני בקיץ 1938 מדויק להפליא, בהתחשב בעובדה שנעשה על־ידי איש פרטי. הוא מראה כי בשורה הארוכה של הטפותי לחידוש חימושה של גרמניה לא היתה האינפורמציה שבידי לקויה כלל וכלל.

*

בנקודות שונות בפרשת הסיפור הזה הוזכר הכוח האווירי של צרפת. בשלב מסוים היה כפול משלנו ולגרמניה לא היה להלכה חיל־אוויר בכלל. עד 1933 תפסה צרפת מקום חשוב בין ציי האוויר של אירופה. אבל בה ובאותה שנה שהגיע היטלר לשלטון החל להתגלות חסרון הרה־שואה בהתעניינות ותמיכה. הכסף הוקצב בצרוּת־עין; כושר הייצור של בתי־חרושת נתמעט והלך; טיפוסים חדשים לא פוּתחו. שבוע־40־השעות של צרפת לא יכול לעמוד בהתחרות עם תפוקתה של גרמניה, העובדת שעות ארוכות ויגעות בתנאים מלחמתיים. כל הדברים האלה אירעו לערך באותו זמן שאיבדה בריטניה את השוויון באוויר, דבר שתואר בהרחבה כל־כך. לאמיתו של דבר הזניחו בעלי־הברית המערביים, שזכאים היו להקים חילות אוויר בכל שיעור שייראה להם נחוץ לבטחונם, את כלי־הנשק החיוני הזה, ואילו הגרמנים, שעל פי החוזה אסורים היו לגעת בו, עשוהו ראש־החץ של הדיפלומטיה שלהם ולבסוף של התקפתם.

ממשלת “החזית העממית” של צרפת ב־1936 ולאחר־מכן אחזה באמצעים ממשיים רבים כדי להכין את צבאה וציה של צרפת למלחמה. שום מאמץ מקביל לזה לא נעשה באוויר. הכוח האווירי הצרפתי ירד בתמידות וב־1953 צלב את קו ההשׂג הגרמני, העולה והולך בתמידות. רק בינואר 1938, משנעשה מר גי לה־שאמבּר מיניסטר־התעופה, ננקטו צעדים נמרצים להחייאת חיל־האוויר הצרפתי. אבל אז לא נותרו עוד אלא שמונה־עשר חודש. הצרפתים לא יכלו לעשות שום דבר שיוכל למנוע את הצבא הגרמני מגדוֹל ומהבשיל משנה לשנה ומהדביק בכך את צבאם־הם. אבל מתמיה הדבר שהניחו לכוחם האווירי ליפול למעצבה. לא לי הוא לחלוֹק אחריות ודוֹפי למיניסטרים של ארצות־חוץ ידידותיות ובעלות־ברית. אבל כשמחפשים בצרפת אחר “אשמים”, נדמה לי כי זהו שטח שכדאי גם כדאי לחקור אותו בשוֹם־לב.

*

רוח האומה הבריטית והפרלמנט אשר בו בחרה זה־מקרוב עלתה מעט־מעט עם שהחלו לעמוד לאטם ובמקוטע על הסכנה הגרמנית, ועד־מהרה – על הסכנה הגרמנית־האיטלקית. הם נעשו נכונים, ואפילו נלהבים, לכל מיני צעדים שאילו ננקטו קודם שנתיים או שלוש יכולים היו למנוע את צרותיהם. אבל עם שהשביח הלך־רוחם גברו גם כוח יריביהם וקשי משימתם. רבים אומרים כי שום דבר חוץ ממלחמה לא היה עוצר בהיטלר לאחר שהשלמנו עם תפיסת חבל הריין. אכן, אפשר כך יהיה משפטם של הדורות הבאים. אולם הרבה אפשר היה לעשות כדי להיטיב הכיננו ולהפחית מתוך כך את הסיכונים שלפנינו. ומי זה יאמר מה לא היה יכול לקרות?

 

פרק ארבעה־עשר: מר אידן במשרד החוץ. התפטרותו    🔗

שר־החוץ וראש־הממשלה – אידן וצ’מברליין – סיר רוברט ונסיטארט – מגעי עם שר־החוץ על דבר ספרד – ועידת ניאון – חליפת־המכתבים שלנו – הצלחה לבריטניה – מחלוקת בין ראש־הממשלה לשר־החוץ – הלורד הליפקס מבקר בגרמניה ואצל היטלר – אני דוחה הזמנה ― אידן מרגיש עצמו מבודד – נסיונו של הנשיא רוזוולט – תשובת ראש־הממשלה – משיבים את פני הנשיא ומרפים את ידיו – האחריות הכבדה שעל מר צ’מברליין – הקרע הסופי בין אידן לצ’מברליין סביב השיחות ברומא – ליל־שימורים בצ’ארטוול

שר־החוץ יש לו עמדה מיוחדת בקבינט בריטי. נוהגים עמו מידה מרובה של כבוד בכהונתו הרמה והאחראית, אבל דרך־כלל הוא מנהל את ענייניו תחת השגחתם המתמדת של כל חברי הקבינט או, לפחות, של חבריו הראשיים. חובה עליו למסור להם ידיעות בקביעות. הוא מוסר לעמיתיו, בחינת מעשה שבנוהג ובשיגרה, את כל מברקי ההוראות שלו, את הדו"חות מן השגרירוּיות שלנו בחוץ־לארץ, את הרשימות מפּגישותיו עם שגרירים זרים או אנשי־מעלה אחרים. כך לפחות היה הדבר בתקופת נסיוני אני בחיי הקבינט. מובן שבמיוחד מקפיד על השגחה זו ראש־הממשלה, האחראי בעצמו, או באמצעות הקבינט שלו, לפיקוח על עיקר מהלכה של מדיניות־החוץ, ובידו הכוח לפקח עליה. מפּניו, לפחות, אין מה להסתיר. שום שר־חוץ לא יוכל לעשות את עבודתו אלא אם כן ראש־הממשלה תומך בו תדיר. כדי שיתנהלו העניינים למישרים, הכרח שתהיה לא רק הסכמה ביניהם על העיקרים אלא גם הרמוניה בהשקפות ובמידה ידועה אפילו במזג. דבר זה חשוב כפליים אם ראש־הממשלה עצמו מקדיש תשומת־לב מיוחדת לענייני־חוץ.

אידן היה שר־החוץ של מר בולדווין, אשר, להוציא את רצונו המפורסם בשלום ובחיים שקטים, לא לקח כל חלק פעיל במדיניות־חוץ. מר צ’מברליין, כנגד זאת, ביקש למשול ביד רמה בהרבה מיניסטריונים. היו לו השקפות חותכות על ענייני־חוץ, ומלכתחילה עמד על זכותו המוחלטת לדון בהם עם שגרירים זרים. עם כניסתו לתפקידו כראש־הממשלה חל אפוא שינוי דק אך מוּחש במעמדו של שר־החוץ.

על כך נוסף חילוק עמוק, ואם גם כמוס בתחילה, ברוח ובדעות. ראש־הממשלה ביקש להתידד עם שני הרודנים האירופיים, וסבור היה כי הפיוס וההימנעות מכל מה שעשוי להרעימם הם השיטה הטובה ביותר. אידן, כנגד זאת, עשה את שמו בז’נבה על־ידי שגייס את אומות אירופה נגד רודן אחד; ואילו הניחו לו כי אז אפשר גם אפשר שהיה מביא את הסנקציות עד סף המלחמה, ואולי עד מעבר לסף. הוא היה חסיד נאמן של ההסכמה הצרפתית. עתה־זה עמד על “שיחות־מטות”. הוא היה מעונין ביחסים אינטימיים יותר עם רוסיה הסובייטית. הוא חש בסכנה ההיטלראית והתיירא מפניה. הוא נחרד מפני חולשת חימושנו, ומפני השפעת הדבר בענייני־החוץ. אפשר לומר כמעט כי לא היו חילוקי השקפות גדולים בינו לביני, פרט לכך, כמובן, שהוא היה נושא בעול. מלכתחילה נדמה היה לי, אפוא, כי מחלוקת עתידה להתגלע בין שתי הדמויות הראשיות בממשלה, ככל אשר יחריף המצב העולמי.

זאת ועוד, בלורד הליפקס היה לו לראש־הממשלה עמית השותף עמו כמדומה, מחוץ לאהדה ולהכרה, בדעותיו על ענייני־חוץ. קשרי הממושכים והאינטימיים אל אדאוארד הליפקס תחילתם ב־1922, כאשר, בימי לויד ג’ורג', נעשה תת־המזכיר שלי במשרד־הדומיניונים־והמושבות. חילוקי־דעות פוליטיים – ולוּ גם רציניים וממושכים דוגמת אלה שנתגלעו בינינו על מדיניותו כמשנה־למלך־הודו – לא עכרו מעולם את יחסינו האישיים. אני סבור הייתי שאני מכירו יפה מאד, ובטוח הייתי כי תהום רובצת בינינו. כן גם חשתי כי תהום זו עצמה, או בדומה לה, פעורה בינו לבין אנתוני אידן. בכללו של דבר היה מר צ’מברליין נוהג יותר בחכמה אילו עשה לו את הלורד הליפקס לשר־החוץ כאשר הרכיב את ממשלתו. מוטב היה הרבה יותר לו מינו את אידן על משרד־המלחמה או על האדמירליות, ואילו על משרד־החוץ היה ראש־הממשלה ממנה את איש־שלומו הקרוב לו ברוח. מצב מבשר־רעות זה התפתח בהתמדה משך השנה שעבדו אידן וצ’מברליין יחדיו.

*

עד לזמן הזה, ומשך הרבה שנים של חרדה, היה סיר רוברט ונסיטארט ראשו הרשמי של משרד־החוץ. הקשר המקרי שלו אל חוזה הור־לאוואל השפיע על מעמדו הן אצל שר־החוץ החדש, מר אידן, הן בחוגים מדיניים רחבים. ראש־הממשלה, שנשען יותר ויותר על יועצו התעשייתי הראשי, סיר הוראס וילסון, ונועץ בו הרבה בעניינים החורגים לגמרי מגדרו ותחומו, ראה בוונסיטארט אויב לגרמניה. ואכן אמת היה הדבר, כי שום איש לא תפס ולא חזה מראש בבהירות יותר ממנו את גידולה של הסכנה הגרמנית, ושום איש לא היה מוכן יותר ממנו לכוֹף שיקולים אחרים לצורך לקדם את פניה. שר־החוץ סבור היה כי יוכל לעבוד בנקל יותר עם סיר אלכסנדר קאדוגאן, גם הוא מפקידי משרד־החוץ, המצוין ביותר באָפיו ובכשרונו. לכן נמסר לוונסיטארט בסוף 1937 על פיטוריו הקרובים, וב־1 בינואר 1938 נתמנה למשרה המיוחדת של “יועץ דיפלומטי ראשי לממשלת הוד־מלכותו”. דבר זה תואר לציבור כעלייה בדרגה, ובאמת כך יכול היה להיראות. אולם לאמיתו של דבר יצאה מידיו כל האחריות לניהול משרד־החוץ. חדרו המסורתי הנושן נשאר ברשותו, אבל את מברקי משרד־החוץ ראה רק לאחר שהגיעו אל שר־החוץ והערות המיניסטריון עליהם. משר זמן־מה נשאר ונסיטארט, שסירב לקבל את השגרירות בפאריז, בעמדה מופרשת זו.

*

בין קיץ 1937 לסוף אותה שנה גבר החילוק, הן בשיטה הן במטרה, בין ראש־הממשלה לשר־החוץ שלו. שרשרת המאורעות שהביאו לידי התפטרותו של מר אידן בפברואר 1938 התנהלה באורח הגיוני.

נקודות המחלוקת הראשונות נתגלעו בענין יחסינו עם גרמניה ואיטליה. מר צ’מברליין נמנה־וגמר לצאת ולחזר אחר שני הרודנים. ביולי 1937 הזמין את השגריר האיטלקי הרוזן גראנדי, לדאונינג סטריט. השיחה נתקיימה בידיעתו של מר אידן אך לא בנכחותו. מר צ’מברליין דיבר על שאיפתו לשיפור יחסי אנגליה ואיטליה. הרוזן גראנדי חיוה את דעתו כי בתורת צעד מוקדם אולי טוב יהיה שיחבר ראש־הממשלה קריאה אישית אל מוסוליני. מר צ’מברליין ישב וכתב מכתב כזה בעת הראיון. המכתב נשלח מבלי הימלך בשר־החוץ, שנמצא במשרד־החוץ מרחק פסיעות מספר בלבד. המכתב לא הביא לידי שום תוצאות נראות לעין, ובשל התערבותה הגוברת של איטליה בספרד הלכו יחסינו עם איטליה הלוך ורע.

מר צ’מברליין היה חדור הרגשה שהוטלה עליו שליחות מיוחדת ואישית לקשור ידידות עם הרודנים של איטליה וגרמניה, וסבור היה כי הוא מסוגל להשיג את היחסים האלה. הוא ביקש להעניק למוסוליני הכרה בכיבושה של חבש על־ידי איטליה כהקדמה להסדר כולל של חילוקי־הדעות. להיטלר מוכן היה להציע ויתורים קולוניאליים. בתוך כך לא היה נוטה לעיין בצורה גלויה לעין כל בשיפורים בחימושה של בריטניה או בצורך בשיתוף־פעולה הדוק עם צרפת, הן בדרג המטות הן בדרג המדיני. מר אידן כנגדו משוכנע היה כי כל הסדר עם איטליה צריך להיות חלק מהסדר ים־תיכוני מקיף, החייב לכלול את ספרד, ולהיעשות מתוך הבנה הדוקה עם צרפת. במשא־ומתן על הסדר כזה ברור שתהיה ההכרה מצדנו במעמדה של איטליה בחבש קלף־מיקוח חשוב. לדעתו של שר־החוץ לא היה זה מן החכמה שנציע ויתור זה מלכתחילה וניראה להוטים לפתוח במשא־ומתן.

משך הסתיו של 1937 החריפו חילוקי הדעות האלה יותר. מר צ’מברליין סבור היה כי משרד־החוץ מכשיל את נסיונותיו לפתוח בשיחות עם גרמניה ואיטליה, ומר אידן מדומה היה כי ראש ממשלתו מגלה חפזון למעלה מכפי הראוי בפניותיו אל הרודנים, ובפרט בזמן שחימושה של בריטניה רפה כל־כך. לאמיתו של דבר היה כאן חילוק מעשי ופסיכולוגי עמוק.

*

למרות הפולמוס שלי עם הממשלה, הגיתי אהדה נאמנה לשר־החוץ שלה. הוא נראה לי האיש האמיץ ועז־ההחלטה ביותר בממשלה, ואף כי כמזכיר פרטי, ואחרי־כן כתת־מזכיר־המדינה במשרד־החוץ, הוצרך להסתגל לדברים רבים שאותם התקפתי ועדיין הייתי מגנה אותם, מובטח הייתי כי לבו נמצא במקום הנכון ומוחו בקדקדו. הוא מצדו דאג להזמין אותי למסיבות של משרד־החוץ, ואנחנו הרבינו להחליף מכתבים בינינו. לא היה כמובן שום דבר אשר־לא־כן בנוהג זה, ומר אידן נאחז בתקדים המקובל שעל פיו נוהג שר־החוץ לעמוד במגע עם הדמויות הפוליטיות הבולטות של זמנו בכל השאלות הבינלאומיות הרחבות.

ב־7 באוגוסט 1937 כתבתי אליו:

העסק הספרדי מטריד אותי בלי חשׂך. נדמה לי כי חשוב ביותר שבּלום יוסיף להקפיד על הנייטרליות יחד אתנו, אף אם תוספנה גרמניה ואיטליה לתמוך במורדים ורוסיה תשלח כסף לממשלה. אם תתייצב ממשלת צרפת כנגד המורדים, תהיה זו מתנה־מן־השמים לגרמניה ולפרו־גרמנים. אם יהיה לך רגע פנאי, הצץ במאמרי באיוונינג סטנדרד מיום־ב'.

במאמר הזה כתבתי:

המריבות הקשות ביותר מתגלעות רק כששני הצדדים צודקים ואינם צודקים במידה שווה. כאן, מצד אחד, יצריו של פרולטריון מוכה־עוני ונחשל דורשים את מיגור הכנסיה, המדינה והרכוש, ואת הנהגתו של משטר קומוניסטי. מן הצד השני הכוחות הפטריוטיים, הדתיים והבורגניים. בהנהגתו של הצבא, ובתמיכת ערי־השדה והכפרים בהרבה מחוזות, נחלצים לחזור ולכונן את הסדר על־ידי הקמת רודנות צבאית. מעשי האכזריות וההמתות חסרות־הרחמים, שהם פועל־יוצא מן הייאוש בשני הצדדים, רגשי השנאה האיומים שקורא להם דרור, התנגשות האמונות והאינטרסים, כל אלה נותנים גם נותנים שלאחר הנצחון תבואנה השמדה חסרת־חמלה של היסודות הפעילים מקרב המנוצחים ותקופה ממושכת של שלטון־ברזל.

בסתיו 1937 הגענו, אידן ואני, אם גם בדרכים שונות מעט, לכלל עמדה דומה נגד התערבותו הפעילה של הציר במלחמת־האזרחים הספרדית. אני תמיד תמכתי בו בבית־הנבחרים כל־אימת שנקט פעולה נחרצה, ואם גם בקנה־מידה מוגבל מאד. ידעתי היטב מה קשיים יש לו עם כמה מעמיתיו הבּכירים בקבינט ועם ראש ממשלתו, וידעתי היטב שהיה פועל ביתר־עוז לולא היה מסובך כל־כך. הרבינו להתראות זה עם זה בסוף אוגוסט בקאן, ויום אחד ערכתי סעודה לו ולמר לויד ג’ורג' במסעדה אחת בחצי הדרך בין קאן לניצה. בשיחתנו הקפנו את כל השטח – המאבק הספרדי, הפרת־ההבטחות וההתערבות המתמדת בספרד מצד מוסוליני, ולבסוף, כמובן, הרקע הקודר של הכוח הגרמני הגובר בתמידות. נדמה היה לי שהסכמה רבה למדי שרויה בין שלשתנו. שר־החוץ היה זהיר ביותר, כמובן, בדבריו על יחסיו עם ראש ממשלתו ועמיתיו, והנושא העדין הזה לא הוזכר כלל. שום דבר לא יכול להיות מהוגן יותר מהתנהגותו. בכל זאת מובטח הייתי שאין הוא איש מאושר בכהונתו הרמה.

*

עד־מהרה נתגלע בים התיכון משבר אשר בו טיפל בתוקף ובכשרון, ולפיכך נפתר בצורה אשר הגיהה זיק של אור על דרכנו. כמה ספינות־סוחר טובעו על־ידי צוללות ספרדיות־כביכול. למעשה לא היה כל ספק כי אין הן ספרדיות אלא איטלקיות. זה היה שוד־ים פשוט, וכל שידעו על כך הומרצו לפעולה. ועידה של מעצמות הים התיכון כונסה בניאון ב־10 בספטמבר. אליה יצא שר־החוץ בלווית ונסיטארט והלורד צ’טפילד, הלורד הראשון של הימיה.

מר צ’רצ’יל אל מר אידן 9.9.37

במכתבך האחרון אמרת שתשמח מאד לראות את לויד ג’ורג' ואותי לפני צאתך לז’נבה. נפגשנו היום, ואני עורב את לבי להודיע לך את השקפותינו.

זהו הרגע לגייס את איטליה למילוי חובתה הבינלאומית. שוד־הים מצד צוללות בים התיכון וטיבוע אניותיהן של הרבה ארצות בלי שום דאגה לחיי אנשי־הצוות שלהן חייבים להיפסק. לצורך זה על כל מעצמות הים התיכון להסכים להרחיק את צוללותיהן מנתיבי־סחר מסוימים ומוגדרים. בנתיבים האלה צריכים הציים של צרפת ובריטניה לחפש אחר כל הצוללות, וכל צוללת שתימצא על ידי מכשיר־הגילוי יש לרדוף אחריה ולטבּעה כשודדת־ים. יש לבקש את איטליה בצורה האדיבה ביותר להשתתף בזאת. אולם אם לא תעשה כן, יש להגדיר לה “כי זהו אשר נעשה”.

בתוך כך חשוב הוא מאד להשיג את הסכמתה הידידותית של איטליה, ולכן צריכה צרפת לומר כי אם לא תושג הסכמה זו תפתח היא את גבול הפּירנאים למשלוחי נשק מכל הסוגים. בדרך כך תעמוד איטליה מצד אחד בפני העובדה שנתיבי הים התיכון יטוהרו ויהי־מה מצוללות־שוד, ועם זאת לא תרוויח מאומה על־ידי שלא תצטרף, הואיל והגבול הצרפתי יהיה פתוח. נקודה זו היא חיונית, לדעתנו. שילוב זה של לחץ על איטליה להצטרף לשאר מעצמות הים התיכון יחד עם העובדה שתסכן הרבה ולא תרוויח מאומה אם תעמוד מנגד, כמעט ודאי שיפעל את פעולתו, על־תנאי שיידע מוסוליני כי כוונתן של צרפת ואנגליה היא רצינית.

אין אנו מאמינים שגרמניה מוכנה למלחמה גדולה השנה, ואם יש תקוה ליחסים טובים עם איטליה לעתיד־לבוא, צריך יהיה להביא את העניינים לכלל הכרעה עכשיו. הסכנה שממנה אנחנו סובלים היא שמוסוליני סבור כי אפשר להשיג הכל על־ידי בלוף והטלת־אימה, וכי בסופו של דבר אנחנו רק נרבה להג ונסוג. למען האינטרסים של השלום האירופי יש לגלות עתה חזית איתנה, ואם אתה רואה אפשרות לעצמך לפעול ברוח זו הרי רצוננו להבטיח לך את תמיכתנו בקו אשר כזה בבית־הנבחרים ובארץ, ויפלו הדברים כאשר יפלו.

כשלעצמי נדמה לי כי זהו רגע חשוב בשבילך לא־פחות מזה שבּו עמדת על שיחות־המטה עם צרפת לאחר כיבוש חבל הריין. שביל האומץ הוא שביל הבטחון.

עשה נא במכתב זה שימוש פרטי או פומבי ככל אשר תראה למועיל לאינטרסים הבריטיים ולאינטרסים של השלום.

נ.ב. – קראתי את המכתב הזה באזני מר לויד ג’ורג', המכריז על הסכמתו השלמה אתו.

הוועידה בניאון היתה קצרה ומוצלחת. הוסכם לקבוע פטרולים בריטיים וצרפתיים נגד צוללות, שקיבלו פקודות שלא הניחו כל מקום לספק בדבר גורלה של כל צוללת אשר יפגשו בה. איטליה השלימה עם זאת, ומעשי־הזוועה פסקו מיד.

מר אידן אל מר צ’רצ’יל 14.9.37

לעת הזאת ודאי ראית מה הקו שנקטנו בניאון, שלפחות בחלקו הוא חופף את זה שהצעת במכתבך. אני תקוה שתסכים כי תוצאות הוועידה הן משביעות־רצון. כך הן נראות כשמסתכלים בהן מכאן. העובדה הפוליטית החשובה באמת היא שהדגשנו כי שיתוף־פעולה בין בריטניה לצרפת יכול להיות בר־תוצאות, וכי שתי הדמוקרטיות המערביות יכולות עדיין למלא תפקיד מכריע בענייני אירופה, התכנית שעליה הסכמנו בסופו של דבר עובּדה במשותף על־ידי הצרפתים ועל־ידינו אנו. שומה עלי לומר כי הם שיתפו פעולה בכנוּת שאין למעלה ממנה, והפתיענו שיעור שיתוף־הפעולה הימי שמוכנים היו להציעו. מן ההוגן הוא לומר שאם נצרף גם את עזרתם באוויר הרי נהיה פועלים על בסיס של שוויון.

אני מסכים שכל אשר עשינו כאן נוגע רק בצד אחד של הבעיה הספרדית. אבל דבר זה העלה במידה רבה את קרננו בקרב האומות בזמן שזקוקים היינו לכך עד מאד. עמדת המעצמות הקטנות של הים התיכון היתה משביעת־רצון לא־פחות. הן סייעו יפה, והתנהגות ידידותית ביותר גילתה תורכיה. צ’טפילד הצליח מאד אצל כולם, ונדמה לי כי ועידת ניאון, בקיצורה ובהצלחתה, סייעה במידת־מה להכניסנו שוב למפה. אני מקווה שזאת גם הרגשתך.

עצם הטיפול המשותף במשימתנו הכבדה עד מאד, הוא לפחות עודד

את הצרפתים ואותנו.

מר צ’רצ’יל אל מר אידן 20.9.37

יפה מאד הוא מצדך שבהיותך עסוק כל כך כתבת אלי. באמת אני מברך אותך על השג חשוב מאד. רק לעתים רחוקות באה הזדמנות להפעיל אמצעים חמורים ויעילים כנגד עושה־רעה מבלי להסתכן בסכנתה של מלחמה. אין לי שום ספק שבית־הנבחרים יהיה מרוצה מאד מן התוצאה.

שמחתי מאד לראות שנוויל תמך בך, ולא אחז בכנפות מעילך לעצור בך, כפי שתיארה זאת העתונות העממית. תקוותי היא כי היתרונות שהשגת יקוימו בתוקף. מוסוליני מבין רק כוח עדיף, דוגמת זה שעומד עכשיו כנגדו בים התיכון. כל המצב הימי משתנה שם מן הקצה אל הקצה מרגע שהבסיסים הצרפתיים עומדים לרשותנו. איטליה אינה יכולה לעמוד כנגד שילוב אנגלו־צרפתי של ממש. לפיכך מקווה אני שיונח לו למוסוליני למצוא מוצא בעצמו מתוך הבּוֹר הדיפלומטי שלתוכו מעד. הגיבוש למען ענין שאין לערער עליו, שחל נגדו בים התיכון, הוא הדבר העיקרי שצריך היה לעמול למנעו. והוא הדבר אשר הביאוֹ על ראשו. אני מקווה כי שיתוף־הפעולה הימי האנגלו־צרפתי שהחל עתה יימשך עד בלי די, וכי שני הציים ושני חילות־האוויר יוסיפו להשתמש זה במתקניו של זה. דבר זה יהיה נחוץ כדי למנוע סיבוכים ביחס לאיים הבּאליאריים. המשך ביצורו של הים התיכון על־ידי איטליה כנגדנו הוא ענין שצריך יהיה לטפל בו לעתיד־לבוא, הואיל ויש בו משום סכנה ממדרגה ראשונה לקיסרות הבריטית. ככל שייעשה ההסדר הנוכחי קבע כן תפחתנה הסכנות שבמצב זה.

ברנרד ברוך מטלגרף אלי שהוא מעלה על הכתב את תוצאות שיחתו עם הנשיא (אחרי שיחותינו בלונדון). כמעט אין לי ספק שנאומו של הנשיא נגד דיקטטורות הושפע במידה רבה משיחתנו, ואני מאמין שנדביק את מהלך הדברים גם מצד מכסי־המגן והמטבע.

מר אידן אל מר צ’רצ’יל. 25.9.37

תודה רבה מאד על מכתבך מן ה־20 בספטמבר, ועל הדברים הנדיבים שכתבת על ניאון, שאני מעריכם מאד. מדומה הייתי כי הסיכום שסיכמת את המצב בניאון, “רק לעתים רחוקות באה הזדמנות להפעיל אמצעים חמורים ויעילים כנגד עושה־רעה מבלי להסתכן בסכנתה של מלחמה”, הוא תיאור קולע למצב. מוסוליני נואל והגדיש את הסאה, ונאלץ לבוא על ענשו. אין ספק כי החזיון של שמונים משחתות אנגלו־צרפתיות המפטרלות בים התיכון בעזרת כוח ניכר של מטוסים עשה רושם עז על דעת הקהל באירופה. מתוך ידיעות שהגיעוני נראה כי גרמניה עצמה מיהרה לתת את העובדה הזאת אל לבה. רווח לנו מאד, גם לדאַלבּוֹ גם לי, כשהיה ביכלתנו לבסס את מעמד שתי ארצותינו בצורה זו בסתיו של שנה אשר בה אנוסים היינו להרבות כל־כך בהתגוננות. עדיין צרות רבות לפנינו, ומובן שעדיין אין אנו חזקים כלל במובן הצבאי כמו שהייתי חפץ, אבל ניאון איפשרה לנו לשפר את מעמדנו ולהרוויח עוד זמן.

כן גם מסכים אני אתך מקרב־לב בדבר חשיבותו של שיתוף־הפעולה האנגלו־צרפתי שיצרנו עכשיו בים התיכון. כל עמדתה של צרפת היתה, כמובן, שונה ביסודה מזו ששׂררה בזמן שהיה הפיקוד בידי לאוואל. המטה הימי הצרפתי הושיט עזרתו עד קצה גבול יכלתו, ובאמת עשה מאמץ גדול לתרום תרומה חשובה לכוח המשותף. מובטח אני כי אנשי האדמירליות שלנו התרשמו. יתר על כן, היתרונות ההדדיים שעליהם אתה מדבר ביחס לשימוש של צד אחד בבסיסי חברו הם חשובים מאד. כן גם לא תוכל השתתפותה של איטליה, ותהי־מה צורתה הסופית, להשפיע על העובדות הממשיות.

ועידת ניאון, אם כי פרשה חולפת היתה, מוכיחה מה־אדירה יכלה להיות ההשפעה המשולבת של בריטניה וצרפת, אילו בוטאה מתוך הכרה ומתוך נכונות להשתמש בכוח, על הלך־רוחם של הרודנים ועל מדיניותם. אין לקבוע בוודאות שמדיניות כזאת היתה מונעת מלחמה בשלב זה. בנקל יכלה לדחותה. העובדה היא שבעוד אשר “הפייסנות” בכל צורותיה רק עודדה את תוקפנותם של הרודנים וחיזקה את שלטונם על עמיהם, הרי כל סימן של התקפת־נגד ממשית מצד הדמוקרטיות המערביות הביא מיד לידי הפחתה במתיחות. כלל זה עמד בתקפו משך כל שנת 1937. אחריה נשתנו התמונה והתנאים.

*

בתחילת אוקטובר 1937 הוזמנתי לסעודה במשרד־החוץ לכבוד ראש ממשלת יוגוסלביה, מר סטוֹיאדינוֹביץ‘. אחרי־כן, שעה שהיינו כולנו עומדים בכה־ובכה ואני שוחחתי עם אידן, ניגש הלורד הליפקס ואמר בנועם־לשון כי גרינג הזמין אותו לגרמניה לביקור של ציד, והועלתה התקוה כי ודאי יהיה בידו לראות את היטלר. הוא אמר כי דיבר על כך עם ראש־הממשלה, שסבור היה כי יהיה זה דבר טוב מאד, ולפיכך נענה להזמנה. היה לי הרושם כי אידן הופתע והדבר לא ישר בעיניו; אבל הכל עבר בנעימים. הנה כי כן ביקר הליפקס בגרמניה בתפקיד אלוף־כלבי־שועל. העתונות הנאצית קידמה את פניו כ’לורד האלאליפקס', על שום קריאת־הציד ‘האלאלי!’ המקובלת ביבשת, ולאחר קצת שעשועי ציידים הוזמן באמת לברכטסגאדן והיה לו ראיון בלתי־רשמי ולא נימוסי ביותר עם הפירר. ראיון זה לא עלה יפה. כמעט אי־אפשר לצייר בדמיון שני אישים המסוגלים פחות להבין זה את זה. האציל היוֹרקשיירי האנגליקני ואוהב־השלום הנלהב, שנתגדל בכל מאור־הפנים החייכני של החיים האנגליים מלשעבר, שמילא את תפקידו במלחמה כקצין טוב, ראה לעומתו את הגאון הדימוֹני שקם מתוך תהום העוני, המשולהב מחמת המפלה, האכול שנאה ותאוות־נקם והשאיפה לעשות את הגזע הגרמני אדון על אירופה, ואולי על העולם כולו, בוערת כאש בעצמותיו. כל זה לא העלה אלא להג ומבוכה.

*

רשאי אני להזכיר כאן כי ריבּנטרופּ מסר לי פעמיים הזמנה לבקר אצל הר היטלר. ימים רבים לפני כן, כתת־מזכיר־המושבות ומאיור ב“יוֹמנרי” של אוֹקספוֹרדשייר, הייתי אורחו של הקייזר בתמרונים הגרמניים ב־1907 וב־1909. אבל עכשיו היתה המנגינה אחרת. ריבות־מוות ניטשו, ואני היה לי בהם מקום משלי. בשמחה הייתי נפגש עם היטלר כשסמכותה של בריטניה מאחרי. אבל כאיש פרטי הייתי מעמיד את עצמי ואת ארצי במצב שבו תהיה ידנו על התחתונה. אילו הסכמתי עם הרודן המארח כי אז הולכתיו שולל. אילו חלקתי עליו כי אז היה נפגע, ואותי היו מאשימים בקלקול היחסים האנגלו־גרמניים. לכן דחיתי את שתי ההזמנות, או – נכון יותר – לא הגבתי עליהן. כל האנגלים הללו שביקרו אצל הפירר הגרמני בשנים אלו זכו אחרי־כן ליחס של פקפוק או חשדנות. שום איש לא הוטעה יותר ממר לויד ג’ורג', שתיאוריו הנלהבים על שיחותיו עושים כיום רושם משונה. אין כל ספק שהיה לו להיטלר כשרון להקסים בני־אדם, ותחושת הכוח והמרות יכולה לעשות רושם יתר על המידה על התייר. כל זמן שאין התנאים שווים, מוטב לעמוד ברחוק.

*

משך ימי נובמבר אלה היה אידן חרד יותר ויותר מפני אטיוּת חימושנו. ב־11 בחודש היה לו ראיון עם ראש־הממשלה והוא ניסה להביע את חששותיו. לאחר שעה קלה סירב מר נוויל צ’מברליין להקשיב לו. הוא יעץ לו “ללכת הביתה וליטול גלולה של אספירין”. כשחזר הליפקס מברלין מסר שהיטלר אמר לו כי השאלה הקולוניאלית היא הבעיה הבולטת היחידה השנויה במחלוקת בין בריטניה וגרמניה. סבור היה כי אין הגרמנים דוחקים. אין שום סיכוי מיידי להסכם של שלום. מסקנותיו היו שליליות ומצב־רוחו סביל.

בפברואר 1938 מדומה היה שר־החוץ שהוא מבודד כמעט בקבינט. ראש־הממשלה נשען על תמיכה חזקה נגדו ונגד השקפתו. חבורה שלמה של מיניסטרים חשובים סבורים היו כי מדיניותו של משרד־החוץ היא מסוכנת ואפילו מתגרה. כנגד זאת היו אחדים מצעירי המיניסטרים מוכנים מאד להבין את נקודת־השקפתו. אחדים מהם התלוננו אחר־כך על שלא הביאם בסודו. אולם הוא לא העלה כלל בדעתו לגבש קבוצה נגד מנהיגו. ראשי־המטה לא יכלו להגיש לו כל עזרה. אכן, הם ציוו על זהירות ועמדו על הסכנות שבמצב. הם לא היו חפצים להתקרב יותר מדי אל הצרפתים לבל נקבל עלינו התחייבויות שאין בכוחנו לקיימן. היתה להם דעה עגומה על כוחה הצבאי של רוסיה לאחר הטיהור. סבורים היו כי עלינו לטפל בבעיותינו כאילו היו לנו שלושה אויבים – גרמניה, איטליה ויאפאן – העשויים להתקיפנו כולם כאחד, ובאין לנו עוזרים כי אם מעט. נוכל לבקש בסיסים אוויריים בצרפת, אבל לא נוכל לשלוח צבא ברגע שנתבקש לכך. אפילו הצעה צנועה זו נתקלה בהתנגדות חזקה בקבינט.

*

אבל הקרע הממשי חל בשאלה חדשה ונפרדת. במוצאי יום ה־11 ינואר 1938 ביקר מר סמנר וולס, סגן מזכיר־המדינה האמריקאי, אצל השגריר הבריטי בוושינגטון. הוא הביא איגרת סודית וחשאית מן הנשיא רוזוולט אל מר צ’מברליין. הנשיא הודאג מאד נוכח הרעת המצב הבינלאומי, ואמר לנקוט יזמה ולהזמין את נציגיהן של ממשלות מסוימות לוושינגטון על־מנת לדון בסיבות שביסוד הקשיים הנוכחיים. אולם בטרם יעשה צעד זה ביקש להיועץ בממשלת בריטניה ולשאול לדעתה על תכנית אשר כזאת, ותנאי התנה שלא יימסר לשום ממשלה אחרת דבר לא על טבעה של הצעה מעין זו גם לא על קיומה. הוא ביקש לקבל תשובה על איגרתו לא יאוחר מן ה־17 בינואר, ורמז כי רק אם תזכה הצעתו ל“הסכמתה הלבבית ותמיכתה השלמה של ממשלת הוד־מלכותו” יפנה אחרי־כן אל ממשלות צרפת, גרמניה ואיטליה. זה היה צעד כביר שאין־ערוך־לו.

במסרו את האיגרת הזאת הסודית ביותר ללונדון העיר השגריר הבריטי, סיר רונלד לינדזי, כי לדעתו תכניתו של הנשיא היא מאמץ כן לרפּות את המתיחות הבינלאומית, וכי אם תמנע ממשלת הוד־מלכותו את תמיכתה הרי תוּשׂם לאַל ההתקדמות שהושגה משך השנתיים האחרונות בשיתוף־פעולה אנגלו־אמריקאי. במפגיע ביותר הפציר בממשלת בריטניה שתיענה להצעה. משרד־החוץ קיבל את המברק מוושינגטון ב־12 בינואר, והעתקים נשלחו בו־בערב לראש־הממשלה מחוץ לעיר. למחרת בוקר בא ראש־הממשלה ללונדון, ולפי הוראותיו נשלחה תשובה על איגרתו של הנשיא. מר אידן היה בעת ההיא בפגרה קצרה בדרום צרפת. בתשובתו אמר מר צ’מברליין כי הוא מעריך את האמון שנתן בו הנשיא רוזוולט בשאלו בצורה זאת לדעתו על תכניתו המוּצעת להקלת המתיחות הקיימת באירופה, אבל מבקש הוא להסביר את מעמד מאמציו שלו להגיע להסכם עם גרמניה ואיטליה, ובפרט עם זו האחרונה. “ממשלת הוד־מלכותו תהיה מוכנה מצדה, אם אפשר – בהסכמתו של חבר־הלאומים, להכיר דה יוּרה בכיבוש חבש על־ידי איטליה, אם יוברר לה כי ממשלת איטליה מצדה מוכנה לתת הוכחה לרצונה לתרום להשבת האמון ויחסי הידידות על כנם”. ראש־הממשלה מציין את העובדות האלו, נאמר בהמשך האיגרת, כדי שיוכל הנשיא לשקול בדעתו אם אין הצעתו הנוכחית עשויה לפגוע במאמצים הבריטיים. לפיכך האם לא יהיה זה מן החכמה יותר לדחות את הפעלתה של התכנית האמריקאית?

במידה של מפח־נפש קיבל הנשיא את התשובה הזאת. הוא רמז כי ישיב במכתב למר צ’מברליין ב־17 בינואר. בערוב יום ה־15 בינואר חזר שר־החוץ לאנגליה. לא ראש־ממשלתו, שנוח היה לו לפעול בלעדיו, לא הוא המריצוֹ לחזור כי אם פקידיו המסוּרים לו במשרד־החוץ. אלכסנדר קאדוגאן הדרוּך על משמרתו חיכה לו על הרציף בדוֹבר. מר אידן, שטרח ויגע לשפר את היחסים האנגלו־אמריקאיים, נחרד עד למעמקיו. הוא שלח מיד מברק אל סיר רונלד לינדזי שבו ניסה לרכּך ככל האפשר את השפעת מענהו הצונן של מר צ’מברליין. מכתבו של הנשיא הגיע ללונדון בבוקר ה־18 בינואר. במכתב זה הסכים לדחות את הגשת הצעתו נוכח העובדה שממשלת בריטניה חושבת על משא־ומתן במישרים, אך הוסיף כי מודאג הוא עד מאד נוכח הרמז שאולי תעניק ממשלת הוד־מלכותו הכרה למעמדה של איטליה בחבש. לדעתו תהיה לדבר זה השפעה מזיקה ביותר על המדיניות היאפאנית במזרח הרחוק ועל דעת־הקהל האמריקאית. מר קוֹרדל האל, במסרו את המכתב הזה לשגריר הבריטי בוושינגטון, התבטא בלשון מפורשת עוד יותר. הוא אמר כי הכרה כזאת “תעורר הרגשה של שאט־נפש, תחייה ותגביר את פחדיהם של החוששים שמא יוכרחו לחתות את הערמונים מתוך האש; היא תתוֹאר כמיקח מושחת שנעשה באירופה על חשבון אינטרסים שאמריקה מעוניינת בהם עד מאד במזרח הרחוק”.

מכתבו של הנשיא נדוֹן בשורת ישיבות של ועדת־ענייני־החוץ של הקבינט. מר אידן הצליח להשיג תיקון ניכר בעמדה הקודמת. רוב המיניסטרים סבורים היו כי הונחה דעתו. הוא לא הבהיר להם שאין הדבר כך. לאחר הדיונים האלה נשלחו לוושינגטון שתי איגרות במוצאי יום ה־21 בינואר. עיקרן של תשובות אלו היה שראש־הממשלה מקדם בחמימות את יזמתו של הנשיא, אך אין הוא מעונין לשאת בשום אחריות לכשלונה אם תזכינה הפּניות האמריקאיות לקבלת־פנים גרועה. מר צ’מברליין ביקש להטעים שאין אנו מקבלים ללא הסתייגות את המעשה שהנשיא מבקש לעשות, שבודאי ירגיז את הרודנים ואת יאפאן כאחד. כן גם אין ממשלת הוד־מלכותו סבורה כי הנשיא הבין אל־נכון את עמדתנו ביחס להכרה דה־יוּרה. האיגרת השניה היתה למעשה מעין הסבר לעמדתנו בענין זה. כוונתנו היתה להעניק הכרה כזאת רק במסגרת הסדר כולל עם איטליה.

השגריר הבריטי מסר על שיחתו עם מר סמנר וולס כשהביא את האיגרות האלו לנשיא ב־22 בינואר. הוא אמר כי מר וולט סח לו ש“הנשיא רואה בהכרה מין גלוּלה בלתי־נעימה שיהיה על שתי ארצותינו לבלעה, וחפצו הוא שנבלע אותה יחדיו”.

הנה כך דחה מר צ’מברליין את נכונותו של הנשיא רוזוולט להפעיל את השפעתה של אמריקה על־מנת לכנס את המעצמות הראשיות של אירופה לדיון בסיכוי להסדר כולל, דבר שעצמתה האדירה של ארצות־הברית תהיה מעורבת בו, כמובן, ולו גם דרך גישוש בלבד. עמדה זו הגדירה בחותך את חילוקי ההשקפות בין ראש ממשלת בריטניה לשר־החוץ שלו. עוד זמן־מה היתה המחלוקת שביניהם מצומצמת בחוג הקבינט; אבל הקרע היה יסודי. הביוגרף של מר צ’מברליין, פרופ' פיילינג, מעיר על פרשה זו הערות שאינן משוללות ענין. “בעוד שצ’מברליין חשש כי הרודנים לא ישימו לב להיערכות זו של הדמוקרטיות, או שיעשוה תוֹאנה לסכסוך, הנה בשוּבו של אידן התברר כי הוא מעדיף להסתכן בשוֹאה זו ובלבד שלא לאבד את רצונה הטוב של אמריקה. נשמעו הדיבורים הראשונים על התפטרות. אבל הושגה פשרה…” אנגליה המסכנה! חיה את חייה החפשיים, חסרי־הדאגה מיום ליום, בתוך פטפוט פרלמנטרי טוב־מזג שאין לו סוף, ככה התנהלה, תמהה, בשביל המידרדר מטה אשר הוליך אל כל אשר רצתה להינצל ממנו. המאמרים הראשיים של רוב העתונים בעלי ההשפעה, חוץ מכמה יוצאי־דופן מכובדים, הרגיעוה חזור וחזור, והיא נהגה כאילו היה העולם כולו שאנן, נטול־חשבון ורוחש־טוב כמוה עצמה.

*

ברור היה כי התפטרותו של שר־החוץ לא תוכל להתייסד על דחיית פנייתו של הנשיא מצד מר צ’מברליין. מר רוזוולט אכן בא בסכנות גדולות בפוליטיקה הפנימית שלו על־ידי שסיבך את ארצות־הברית במחשבה־תחילה בענייניה המקדירים של אירופה. כל כוחות הבדלנוּת היו מתעוררים אילו נתגלו חליפות־הדעות האלו אף בחלקן. מצד שני לא היה שום מאורע עשוי לעכב מלחמה או אף למנעה, יותר מאשר כניסתה של ארצות־הברית לתוך מעגל רגשי השנאה והפחד של אירופה. לגבי בריטניה היה זה כמעט ענין של חיים ומוות. מתוך סקירה־לאחור אין איש יכול לאמוד מה השפעה יכלה להיות לדבר על מהלך המאורעות באוסטריה ואחרי־כן במינכן. ככה נדחתה התערבותה של ארצות־הברית, ועלינו לראות בכך את איבוד הסיכוי הרפה האחרון להציל את העולם משלטון־עריצות שלא בדרך מלחמה. נוכח העובדה שמר צ’מברליין, על השקפתו המוגבלת וחוסר־נסיונו בזירה האירופית, עמדה בו דעתנוּתו להשיב אחור את היד המוּשטת מעבר לאטלנטי ניצבים אנו, אפילו כיום, נטולי־נשימה מרוב תמהון. חוסר כל חוש־מידה, ואפילו חוש־שמירה־עצמית, שמגלה פרשה זו באיש ישר־דרך, מוכשר ורוחש־טוב, שהיה אחראי לגורל ארצנו ולגורל כל התלויים בה, הוא מדהים. כיום אי־אפשר אפילו לשחזר את הלך־המחשבה שיכול היה לתת מקום למעשים מעין אלה.

*

עדיין עלי לגול את פרשת היחס להצעות שיתוף־פעולה מצד רוסיה בפרוס מינכן. לו אך יכלו הבריטים לדעת ולהבין כי, לאחר שהזנחנו את הגנתנו וביקשנו לקצץ בהגנתה של צרפת, ניתקים היינו עתה, בזו אחר זו, משתי האומות האדירות שמאמציהן המופלגים נחוצים היו להצלת חייהן וחיינו, כי אז אולי אחרים היו פני ההיסטוריה. אבל הכל נראה נוח כל־כך מיום ליום. עתה, כעבור עשר שנים, יהי לקח העבר למורה־דרך.

*

ודאי מתוך אמון פוחת והולך בעתיד יצא מר אידן לפאריז ב־25 בינואר להיועץ עם הצרפתים. עכשיו היה הכל תלוי בהצלחת הפּנייה לאיטליה, שאותה הדגשנו כל־כך בתשובתנו לנשיא. המיניסטרים הצרפתים העמידו את מר אידן על הצורך לכלול את ספרד בכל הסדר כללי עם האיטלקים; בכך לא היו צריכים לשכנעו הרבה. ב־10 בפברואר נפגשו ראש־הממשלה ושר־החוץ עם הרוזן גראנדי, שהצהיר כי האיטלקים מוכנים עקרונית לפתוח בשיחות.

ב־15 הגיעה הידיעה על כניעת הקנצלר האוסטרי, שושניג, לדרישתה של גרמניה להכניס לקבינט האוסטרי את ראש הסוכנים הנאציים, סייס־אינקוורט, בתפקיד מיניסטר־הפנים ומפקד־המשטרה האוסטרי. מאורע חמור זה לא מנע את המשבר האישי בין מר צ’מברליין למר אידן. ב־18 בפברואר התראו שוב עם הרוזן גראנדי. זה היה העסק האחרון שניהלו ביחד. השגריר סירב לדון בעמדתה של איטליה כלפּי אוסטריה, אף גם סירב לעיין בתכניתה של בריטניה להוצאת המתנדבים, או המתנדבים־כביכול – במקרה זה, חמש אוגדות מן הצבא האיטלקי הסדיר – מספרד. אולם גראנדי ביקש שתיפתחנה ברומא שיחות כלליות. ראש־הממשלה התאווה לכך, ושר החוץ התנגד בתוקף לצעד שכזה.

היו דיונים ממושכים וישיבות־קבינט ממושכות. הדין־וחשבון המוסמך היחיד שנתגלה עליהם עד כה נמצא בביוגרפיה של מר צ’מברליין. מר פיילינג אומר כי ראש־הממשלה “הראה לקבינט כי האלטרנטיבה להתפטרותו של אידן תהיה אולי התפטרותו שלו”. הוא מצטט מאיזה יומן או מכתב פרטי, שניתן לו לקראם, את הדברים הבאים מפי ראש־הממשלה: “ראיתי צורך לומר בבירור שלא אוכל להשלים עם שום החלטה מנוגדת”. “חברי הקבינט”, אמר מר פיילינג, “היו בדעה אחת, אם גם מתוך כמה הסתייגויות”. לא ידוע לנו איך ומתי הושמעו הדברים האלה בהמשך הדיונים הארוכים. אבל בסוף הגיש מר אידן בקיצור את התפטרותו בשל קיומן של השיחות האיטלקיות בשלב זה ובמסיבות אלו. עמיתיו נדהמו לשמוע זאת. מר פיילינג אומר כי “הזדעזעו מאד”. הם לא תפסו כי המחלוקת בין שר־החוץ וראש־הממשלה הגיעה עד משבר. ברור היה שאם המדובּר הוא בהתפטרותו של מר אידן הרי עולה שאלה חדשה המעוררת בעיות רחבות וכלליות יותר. מכל־מקום נקטו כולם עמדה מוגדרת בענין השנוי במחלוקת. שאר שעות היום הארוך עברו במאמצים להניע את את שר־החוץ שיחזור בו. מר צ’מברליין התרשם ממבוכתו של הקבינט. “כשראיתי עד־מה נחרדו עמיתי, הצעתי הפסקה עד למחרת היום”. אבל אידן לא ראה כל טעם להוסיף ולחפש ניסוחים, ובחצות ה־20 בחודש נעשתה התפטרותו סופית. “דבר הנותן לו שבח מרובה, לפי עניות דעתי”, העיר ראש־הממשלה. הלורד הליפקס נתמנה מיד שר־החוץ תחתיו²⁴.

נודע כמובן על קיומם של חילוקי־דעות חמורים בקבינט, אף כי הסיבה היתה סתומה. שמעתי משהו על כך, אבל הקפדתי להימנע מכל שיג־ושיח עם מר אידן. קיויתי כי בשום פנים לא יתפטר בטרם יכין את עצוּמותיו מראש, ובטרם יתן לחבריו המרובים בפרלמנט הזדמנות להוציא את העניינים לאור. אבל בזמן הזה היתה הממשלה חזקה וגאיונה כדי־כך שהקרב ניטש בתוך המוּבלעת המיניסטריונית, בעיקר בין שני האנשים.

*

בשעה מאוחרת במוצאי ה־20 בפברואר, כשבתי בחדרי הנושן בצ’ארטוול (כדרך שאני יושב עכשיו לעתים קרובות), הגיעתני קריאה טלפונית לאמור כי אידן התפטר. עלי להודות כי לבי נפל בקרבי, ושעה קלה הציפוני גלי היאוש האפלים. משך תקופת־חיים ארוכה ידעתי הרבה מעלות ומורדות. כל ימות המלחמה שעתידה היתה לבוא בקרוב, ובזמניה הקודרים ביותר, מעולם לא התקשיתי כלל לישון. במשבר של 1940, כשרבצה עלי אחריות כה רבה, וכן בעוד הרבה רגעים של חרדה ודאגה בחמש השנים הבאות, תמיד יכולתי לצלול לתוך המיטה ולהירדם אחרי כלות מלאכת היום – מוכן, כמובן, לכל קריאת־חירום. הייתי ישן שנת־ישרים ומתעורר רענן, ולא היו בי שום הרגשות מחוץ לתאוה להתמודד עם כל אשר יביאו תיקי הבוקר. אבל עתה, בלילה זה אור ל־21 בפברואר 1938, ובהזדמנות זו בלבד נדדה השינה מעיני. מחצות ועד שחר שכבתי במיטתי מעונה רגשות צער ופחד. דומה היה כי יש דמות אחת צעירה העומדת נגד זרמים ארוכים, חשוכים, עצלתנים של רפיון יד וכניעה, של הערכות מוטעות ויצרים חלושים. הדרך שבה הייתי אני מנהל את העניינים שונה היתה משלו במובנים שונים; אבל ברגע הזה נדמה היה לי שהוא מגלם את תקוות החיים של הגזע הבריטי הגדול והנושן שכּה הגדיל עשות למען האדם, ועדיין היה לו עוד משהו לתת. עתה הלך ואיננו. התבוננתי אל אור היום המסתנן אט מבעד לחלונות, ובעיני רוחי ראיתי לפני את חזוּת המוות.

 

פרק חמישה־עשר: אָנסה של אוסטריה פברואר 1938    🔗

“מקרה אוֹטוֹ” – היטלר נוטל לידיו את הפיקוד העליון – הקנצלר האוסטרי נקרא אל ברכטסגאדן – הנסיון שעמד בו – נפילתו של שושניג – נאומו של היטלר אל הרייכסטאג, 20 בפברואר – ויכוח על התפטרותו של מר אידן – היטלר ומוסוליני באגודה אחת – המשאל האוסטרי – הפלישה לאוסטריה – חובו של היטלר למוסוליני – כניסת־הנצחון לוינה ורקעה – סעודת־פרידה לריבּנטרופּ – הויכוח ביום 12 במרס – תוצאות נפילתה של וינה – סכנה לצ’כוסלובקיה – מר צ’מברליין והפנייה הסובייטית – מהלומה צדדית – משא־ומתן עם מר דה־ואלרה – הויתור על הנמלים האיריים – נזק ממדרגה ראשונה לבריטניה – הנייטרליות האירית – מחאת־שווא

בנוהג הוא בעת החדשה שאם הובסו ממלכות במלחמה הרי שמרו על המבנה שלהן, על עצמיותן, ועל חשאיוּת הארכיונים שלהן. במקרה זה, שבו נאסרה המלחמה עד תכלית הקץ, נפלה לידינו כל פרשת עלילותיו של האויב מבּפנים. מתוך כך יכולים אנו לבדוק במידה של דיוק את ידיעותינו ועלילותינו־אנו. ראינו איך ביולי 1936 הורה היטלר למטה הכללי הגרמני לעבד תכניות צבאיות לכיבושה של אוסטריה כאשר תצלצל השעה היאה לכך. מיבצע זה נתכּנה “מקרה אוֹטוֹ”. עתה, כעבור שנה, ב־24 ביוני 1937, גיבש את התכניות האלו בהנחיה מיוחדת. ב־5 בנובמבר גולל את תכניותיו לעתיד לפני ראשי כוחותיו המזוינים. גרמניה צריכה ליתר “מרחב־מחיה”. אותו אפשר למצוא על הצד הטוב ביותר באירופה המזרחית – פולין, רוסיה הלבנה ואוקראינה. השגת הדבר תחייב מלחמה גדולה, ודרך־אגב את השמדת היושבים בשטחים הללו. גרמניה תצטרך להביא בחשבון את שתי “אויבותיה השנואות”, אנגליה וצרפת, “שלא תוכלנה לסבול את קיומו של ענק גרמני במרכזה של אירופה”. כדי להפיק תועלת מן העדיפות שהשיגה גרמניה בייצור הנשק ומן ההתלהבות הפטריוטית שנתעוררה ויוצגה על־ידי המפלגה הנאצית, שומה עליה אפוא לעשות מלחמה בהזדמנות הכדאית הראשונה, ולטפל בשתי יריבותיה קודם שתהיינה הן מוכנות להילחם.

נוֹיראת, פריטש ואפילו בּלומבּרג, שכולם היו מושפעים מן ההשקפות של משרד־החוץ הגרמני, המטה הכללי וקוֹרפּוּס הקצינים, נחרדו מן המדיניות הזאת. סבורים היו כי הסיכונים גדולים מדי. הם הודו כי בזכות העזתו של הפירר צועדים הם בפירוש לפני בעלי־הברית בכל שטחי החימוש. הצבא מבשיל והולך מחודש לחודש, התנוונותה הפנימית של צרפת והיעדר כוח־הרצון בבריטניה הם גורמים חיוביים שאפשר גם אפשר כי יעשו את שלהם עד תום. מה ערך לשנה אחת או שתים שעה שהכל מתנהל יפה כל־כך? הכרח שתהיה להם שהות להשלים את המנגנון המלחמתי, ונאום פייסני מזמן לזמן מפי הפירר יתן לדמוקרטיות האלו העקרות והמנוּונות ענין לענות בו. אבל היטלר לא היה בטוח בזאת. חושו הגאוני לימדהו כי הנצחון לא יושג בתהליכים של ודאות. יש הכרה בסיכונים מסוימים. יש הכרח בקפיצה. הוא היה משולהב מהצלחותיו, ראשית בחידוש החימוש, שנית בגיוס, שלישית בחבל הריין, רביעית בהצטרפות איטליה של מוסוליני. לחכות עד שיהיה הכל מוכן, פירושו מן־הסתם לחכות עד שיהיה הכל מאוחר מדי. היסטוריונים ואחרים, שאינם צריכים לחיות ולפעול מיום ליום, קל להם מאד לומר שכל אוצרות תבל היו בידו אילו הוסיף להגדיל כוח משך עוד שנתיים־שלוש בטרם יהלום. אולם אין זה מתחייב מטבע הדברים. בחיי אנוש או בחייהן של ממלכות אין דברים שהם בחזקת ודאי. היטלר גמר אומר להיחפז ולערוך את המלחמה בעודו במבחר שנותיו.

ב־4 בפברואר 1938 פיטר את פריטש ובעצמו נטל לידיו את הפיקוד העליון על הכוחות המזוינים. בלומברג, שסר חנו בעיני קורפוס הקצינים עקב נישואים שלא־כראוי, גם הוא נבאש. במידה שיכול איש אחד, כל כמה שיהיה מחונן וחזק, כל כמה שנוראים יהיו הענשים שהוא יכול להטיל, להגשים את רצונו בתחומים נרחבים כל־כך, נטל הפירר לידיו את השליטה הישרה לא רק על מדיניות הממלכה כי אם גם על המנגנון הצבאי. לעת הזאת היה בידו כוח בדומה לכוחו של נפוליאון אחרי אוסטרליץ ויינה, כשהוא חסר, כמובן, את התפארת של נצחון בקרבות גדולים שהוא מדריכם אישית תוך רכיבה על סוס, אבל נעטר נצחונות בשטח המדיני והדיפלומטי, אשר כל אנשי־חוגו וחסידיו ידעו כי לא באו אלא בזכותו ובזכות כוח־השופט שלו והעזתו.

*

מחוץ להחלטתו, שתוארה בבהירות כל כך ב“מלחמתי”, להכליל את כל הגזעים הטבטוניים ברייך, היו להיטלר שני טעמים לרצונו לבלוע את הרפובליקה האוסטרית. היא פתחה לפני גרמניה גם את דלתה של צ’כוסלובקיה גם את השערים הנרחבים יותר לדרום־מזרח אירופה. מאז נרצח הקנצלר דולפוס ביולי 1934, על־ידי האגף האוסטרי של המפלגה הנאצית, לא חדל גם רגע תהליך ערעורה של ממשלת אוסטריה העצמאית, בכסף, בקנוניה ובאלימות. התנועה הנאצית באוסטריה גדלה עם כל הצלחה שזכה לה היטלר במקומות אחרים, הן בגרמניה פנימה הן כנגד בעלי־הברית. תחילה צריך היה להתקדם צעד־צעד. רשמית נצטווה פּאפּן לקיים את היחסים הלבביים ביותר עם ממשלת אוסטריה, ולהשיג ממנה את ההכרה הרשמית במפלגה הנאצית האוסטרית כגוף חוקי. בעת ההיא היתה עמדתו של מוסוליני מחייבת התאפקות. אחרי רצח ד"ר דולפוס טס הרודן האיטלקי לוונציה לקבל את פני האלמנה שחשה לה מפלט שם ולעודדה, וכוחות איטלקיים ניכרים רוכזו על גבולה הדרומי של אוסטריה. אבל עתה, בראשית 1938, נשתנו מערכי אירופה וערכיה מעיקרם. קו־זיגפריד העמיד את צרפת נוכח חומה מגביהה והולכת של פלדה ומלט, שדומה היה כי הבקעתה תצריך הקרבת מספר עצום מבני צרפת. הדלת מן המערב הוגפה. מוסוליני נדחף לתוך מחנה הגרמנים על־ידי סנקציות קצרות־אונים כדי־כך שהרגיזוהו מבלי להחליש את כוחו. יכול היה להגות בהנאה במימרתו המהוללת של מקיאבלי, “בני־אדם מתנקמים על פגיעות קלות, אך לא על חמורות”. על הכל דומה היה כי הדמוקרטיות המערביות מראות חזור וחזור עד כמה מוכנות הן להרכין ראש לאלימות כל זמן שאין מסתערים עליהן במישרים. פּאפּן פועל היה בערמה בתוך המסגרת המדינית של אוסטריה. הרבה אוסטרים נשואי־פנים נכנעו ללחצו ולמזימותיו. חוסר־הבטחון השורר בכּל פגע בענף התיירות, החשוב כל כך לווינה. מאחרי הקלעים היו מעשי טרור והטלת פצצות מרעידים את פתיל חייה הרופף של הרפובליקה האוסטרית.

נראה היה שעתה הגיעה השעה להשיג פיקוח על המדיניות האוסטרית על־ידי הכנסת אחד המנהיגים של המפלגה הנאצית האוסטרית, שלא מכבר הותרה כחוק, לקבינט הווינאי. ב־12 בפברואר 1938, שמונה ימים לאחר שנטל לידיו את הפיקוד העליון, קרא היטלר את הקנצלר האוסטרי, הר פון־שוּשניג, לברכטסגאדן. הוא ציית, ובא בלווית שר־החוץ שלו, גווידוֹ שמיט. עתה מצוי בידינו סיפורו של שושניג, שבו מופיע דו־השיח הבא.²⁵ היטלר הזכיר את ביצורי הגבול האוסטרי. הללו די היה בהם כדי להצריך מיבצע צבאי להכרעתם, ולעורר בכך שאלות ראשוניות של שלום ומלחמה.

היטלר: “אינני צריך אלא לתת פקודה ובן־לילה ייעלמו כל הדחלילים המגוחכים על הגבול. הרי אינך סובר שבאמת תוכל לעצור בי חצי שעה? מי יודע – אולי פתאום בן־לילה אהיה בווינה: כמו סוּפת־אביב. אז באמת תתנסה במשהו. ברצון הייתי חוסך זאת מן האוסטרים; הדבר יעלה בקרבנות רבים. אחרי הצבא יבואו הס.ס. והלגיון. איש לא יוכל לעצור בנקמתם, אף לא אני עצמי. האם רצונך שתיעשה אוסטריה ספרד שניה? מכל זאת הייתי רוצה להימנע, אם אפשר”.

שושניג: “אני אשיג את הידיעות הנחוצות ואפסיק כל בנייה של ביצורים על הגבול הגרמני. ברור לי, כמובן, שיכול אתה להיכנס לתוך אוסטריה, אבל, אדוני הקנצלר, אם נרצה בכך ואם לא, יביא הדבר לידי שפך־דמים. אין אנו יחידים בעולם. דבר זה מן הסתם פירושו מלחמה”.

היטלר: “קל מאד לומר זאת ברגע זה כשאנו יושבים כאן בכורסות, אבל מאחרי כל זה טמונה כמות של סבל ודם. האם תטול עליך את האחריות לכך, הר שושניג? אל תאמין שמישהו בעולם יעכב אותי מהחלטתי! איטליה? אני בסדר גמור עם מוסוליני: עם איטליה הריני בידידות הקרובה ביותר שבגדר האפשר. אנגליה? אנגליה לא תנקוף אצבע בעד אוסטריה… וצרפת? אכן, לפני שנתיים, כשנכנסנו לחבל הריין בקומץ של גדודים – ברגע ההוא סיכנתי הרבה. אילו צעדה צרפת אז, נאלצים היינו לסגת… אבל לגבי צרפת הרי זה מאוחר מדי עכשיו!”

הראיון הראשון הזה התקיים ב־11 בבוקר. לאחר סעודה רשמית הוזמנו האוסטרים לחדר קטן, ושם הציגו לפניהם ריבּנטרופּ ופּאפּן אולטימטום בכתב. התנאים לא היו נתונים לדיון. הם כללו את מינויו של הנאצי האוסטרי סייס־אינקווארט לתפקיד מיניסטר־הבטחון בקבינט האוסטרי, חנינה כללית לכל הנאצים האוסטרים שבמעצר, והכללתה הרשמית של המפלגה הנאצית האוסטרית ב“חזית־המולדת” הממשלתית.

לאחר־מכן קיבל היטלר את הקנצלר האוסטרי, “אני חוזר ואומר לך, זאת היא ההזדמנות האחרונה ממש. בתוך שלושה ימים אני מצפה להגשמת ההסכם הזה”. ביומנו של יוֹדל נרשם, “לחץ מדיני וצבאי כבד ביותר מופעל שוב על פון־שושניג וּגווידוֹ שמיט, ב־11 בלילה חותם שושניג על ה’פרטי־כל'”²⁶. כשחזר פּאפּן עם שושניג במגררה, שהעבירה אותם בכבישים עוטי השלג לזלצבורג, העיר, “כן, כך הפירר יכול להיות; עכשיו חזית זאת מבשרך. אבל כשתבוא בפעם הבאה ינעם לך הרבה יותר. הפירר יכול להיות ממש מקסים”²⁷.

ב־20 בפברואר נאם היטלר לפני הרייכסטאג:

אני מאושר על שיכול אני לומר לכם, רבותי, כי משך הימים האחרונים הושגה הבנה נוספת עם ארץ הקרובה לנו במיוחד מהרבה סיבות. הרייך ואוסטריה הגרמנית קשורים זה לזה לא רק מפני שהם עם אחד אלא גם משום שהם שותפים בהיסטוריה ארוכה ובתרבות אחת. הקשיים שצצו בהגשמת ההסכם מיום 11 ביולי 1936 אילצו אותנו לעשות נסיון ולסלק מן הדרך אי־הבנות ומניעות להתפייסות סופית. לולא נעשה הדבר הרי ברור כי באחד הימים יכול להתפתח מצב שאין לשאתו, אם במתכוון ואם שלא במתכוון, מצב שעשוי היה להביא לידי שואה חמורה מאד. שמח אני שהנני יכול להבטיחכם כי שיקולים אלה הקבילו להשקפותיו של הקנצלר האוסטרי, שהזמנתיו לבוא לבקר אצלי. הרעיון והכּוונה היו להביא לידי הקלה במתיחות שביחסינו ההדדיים על־ידי שתוענקנה במסגרת התחוקה הקיימת לאזרחים המחזיקים בהשקפות נציונל־סוציאליסטיות אותן זכויות חוקיות שמהן נהנים שאר האזרחים של אוסטריה הגרמנית. יחד עם זאת צריכה לבוא תרומה מעשית לשלום על־ידי מתן חנינה כללית, ועל־ידי יצירת הבנה טובה יותר בין שתי המדינות בדרך שיתוף־פעולה ידידותי הדוק עוד יותר בתחומים שונים רבים ככל האפשר – בתחום הפוליטי, האישי והכלכלי – שכולם משלימים את ההסכם של ה־11 ביולי ובאים במסגרתו. בקשר לכך הריני מביע לפני העם הגרמני את תודותי הכּנות לקנצלר האוסטרי על הבנתו המרובה ועל הנכונות חמת־הלב שבּה נענה להזמנתי ופעל אתי, כדי שנוכל לגלות דרך לסייע בה למיטב האינטרסים של שתי הארצות; כי אחרי ככלות הכל הרי זה האינטרס של כל העם הגרמני, שהננו בניו, ויהי־מה המקום שבו נולדנו²⁸.

כמעט אין למצוא דוגמה מושלמת יותר של הונאה וצביעות להנאתם של הבריטים והאמריקאים. אני מביא את הנאום רק משום טיבו המיוחד־במינו במובנים אלה. המדהים הוא שנמצאו אנשים נבונים באיזו ארץ חפשית שהיא שקיבלו אותו שלא מתוך בוז.

*

לרגע עלינו לשוב אל המאורע הרציני בבריטניה שתואר בפרק האחרון. למחרת היום, ב־21 בפברואר, נערך בבית־הנבחרים ויכוח רב־רושם על התפטרות שר־החוץ ותת־המזכיר שלו, הלורד קרנבּוֹרן – אדם שבו “מים שקטים חותרים עמוק” – שפעל לצדו מתוך נאמנות והכרה. אידן לא יכול כמובן לעמוד בגלוי על פנייתו של הנשיא רוזוולט ועל האכזבה שנגרמה לו. חילוקי־הדעות בנוגע לאיטליה היו על מישור שני־במעלה. אידן אמר:

דיברתי על הענין האחרון והקרוב שבו נחלקתי על עמיתי, ולא אנהג גילוי־לב אם אעמיד פנים שזאת היא שאלה מבודדת. אין הדבר כך. במספר השבועות האחרונים, בענין של החלטה אחת חשובה ביותר במדיניות־החוץ שלא נגעה כלל באיטליה, היו חילוקי־הדעות יסודיים.

הוא סיכם באמרו:

אין אני מאמין שנוכל להתקדם בפּיוס האירופי אם נניח שיתעורר בחוץ־לארץ הרושם שאנו נכנעים ללחץ מתמיד… ביני לביני ודאי לי כי ההתקדמות תלויה יותר מכל במזגה של האומה, והמזג הזה וחייב להתבטא ברוח איתנה. לבי סמוך ובטוח שהרוח הזאת קיימת. אני סבור כי אם אין נותנים ביטוי לרוח הזאת אין נוהגים כהוגן לא כלפי הארץ הזאת ולא כלפי העולם.

מר אטלי העלה נקודה חוֹשׂפנית. באיטליה הריעו על התפטרותו של מר אידן בחינת “עוד נצחון גדול לדוצ’ה”. ברחבי העולם כולו "שומעים אנו את האומרים: ‘רואים אתם מה־גדול כוחו של מנהיגנו; שר־החוץ הבריטי התפטר’ ".

אני לא נאמתי אלא ביום השני, ובנאומי חלקתי את שבחי לשני המיניסטרים המתפטרים. כן גם תמכתי בהאשמתו של מר אטלי:

השבוע הזה האחרון היה שבוע טוב לרודנים – אחד הטובים ביותר שזכו לו מימיהם. הרודן הגרמני הניח את ידו הכבדה על ארץ קטנה אך בעלת היסטוריה, והרודן האיטלקי הביא את מסע נקמתו נגד מר אידן לכלל סיום של נצחון. הסכסוך ביניהם היה ממושך. אין כל מקום שהוא לספק שסיניור מוסוליני ניצח. כל גדולתה של הקיסרות הבריטית, כל כוחה ושלטונה לא היה בהם כדי להבטיח את הצלחת העניינים שהופקדו בידי שר־החוץ היוצא על פי רצונם הכללי של הפרלמנט ושל הארץ… הנה כי כן זה סופו של חלק זה בפרשה, לאמור – הסתלקותו של אנגלי שהאומה הבריטית והפרלמנט הבריטי הטילו עליו תפקיד מסוים; ונצחונו השלם של הרודן האיטלקי, ברגע שבו היה לו צורך נואש בהצלחה מטעמים פנימיים. בכל רחבי העולם, בכל ארץ, תחת כל רקיע ובכל משטר של שלטון, בכל אשר יהיו, נחלו ידידי אנגליה מפח־נפש ואויביה של אנגליה יעלוזו…

התפטרותו של שר־החוץ היוצא אפשר גם אפשר שתהיה ציון־דרך בהיסטוריה. יפה אמרו שמריבות גדולות נובעות ממקרים פעוטים אך לעתים רחוקות הן נובעות מעילות פעוטות. שר־החוץ היוצא דבק בקו הישן אשר זה זמן כה רב שכחנו אותו כולנו. ראש־הממשלה ועמיתיו פותחים בקו אחר וחדש. הקו הישן היה מאמץ לכונן את שלטון החוק באירופה, ולהקים באמצעות חבר־הלאומים מניעות של ממש נגד התוקפן. האם הקו החדש הוא לבוא לידי הסכם עם המעצמות הטוטליטריות מתוך התקוה שעל־ידי ויתורים גדולים ומרחיקי־לכת, לא רק בסנטימנטים ובגאוה כי אם בגורמים־שבחומר, ייתכן לשמור על השלום?

אך תמול־שלשום אמר הלורד הליפקס שאירופה נבוכה. חלקה של אירופה השרוי במבוכה הוא החלק שעליו מושלות ממשלות פרלמנטריות. לא ידוע לי על שום מבוכה בצד של הרודנים הגדולים. הם יודעים מה רצונם, ואיש אינו יכול להכחיש כי עד עתה משיגים הם את רצונם על כל צעד. הנזק החמור שנגרם לבטחון העולמי, נזק שבּמידה רבה אין לו תקנה, חל בשנים 1932 עד 1935… ההזדמנות הבאה שבה הוגשו לפנינו האורים־והתומים היתה בעת כיבושו המחודש של חבל הריין בראשית 1936. עכשיו ידוע לנו שאילו גילו צרפת ובריטניה עמידה איתנה, תחת סמכותו של חבר־הלאומים, היה בא פינויו המיידי של חבל הריין בלי שפך טיפת דם אחת; ותוצאות הדבר עשויות היו לאפשר ליסודות הנבונים יותר בצבא הגרמני להשיב להם את מעמדם הראוי, ולא היו נותנות לראשה הפוליטי של גרמניה אותה שליטה אדירה שאיפשרה לו לצעוד קדימה. עתה עומדים אנו ברגע שבּו נעשה צעד שלישי, אלא שההזדמנות ההיא אינה מופיעה באותה צורה רצויה. אוסטריה היתה למס עובד, ואין אנו יודעים אם לא תבוא התקפה דומה לזו על צ’כוסלובקיה.

*

הדראמה ביבשת נמשכה במסילתה. מוסוליני שלח עתה דבר בעל־פה אל שושניג לאמור כי לדעתו היתה עמדתה של אוסטריה בברכטסגאדן צודקת גם נכונה. הוא הבטיח לו גם את עמדתה בלתי־המשתנית של איטליה ביחס לשאלה האוסטרית גם את ידידותו האישית. ב־24 בפברואר נאם הקנצלר האוסטרי עצמו לפני הפרלמנט האוסטרי, ובנאומו בירך על ההסדר עם גרמניה, אבל הטעים, בחריפות־מה, כי מהלאה לתנאיו המפורשים של ההסכם לא תלך אוסטריה לעולם. ב־3 במרס שלח למוסוליני איגרת סודית על־ידי הנספח הצבאי האוסטרי ברומא ובה הודיע לדוצ’ה שהוא מתכוון לחזק את המצב הפוליטי באוסטריה על־ידי עריכת משאל־עם. כעבור עשרים־וארבע שעות קיבל מן הנספח הצבאי האוסטרי ברומא איגרת בה תיאר את שיחתו עם מוסוליני.

בשיחה זו היה הדוצ’ה אופטימי. המצב ישתפר. ההפוגה הקרובה לבוא במתיחות שבין רומא ללונדון תבטיח הקלה מן הלחץ הקיים… אשר למשאל־העם השמיע מוסוליני אזהרה: “אֶה אוּן אֶרוֹרה” (טעות היא). “אם התוצאה תהיה משביעת־רצון, יגידו שאין הוא מהימן. אם רעה תהיה, כי אז יכבד מצבה של הממשלה מנשוֹא; ואם לא יכריע, הרי אין לו ערך”. אבל שושניג גמר אומר. ב־9 במרס הודיע רשמית כי ברחבי אוסטריה ייערך משאל־עם ביום א' הבא, 13 במרס.

בראשונה לא קרה דבר. דומה היה כי סייס־אינקווארט מקבל את הרעיון בלי ריטון. אולם בשעה 5.30 בבוקר ה־11 במרס צילצלו אל שושניג בטלפון ממפקדת המשטרה בווינה. הוגד לו: “הגבול הגרמני בזלצבורג נסגר לפי שעה. פקידי־המכס הגרמניים הורחקו. תחבורת הרכבות נותקה”. את ההודעה הבאה קיבל הקנצלר האוסטרי מן הקונסול הכללי שלו במינכן ובה נאמר כי קורפוס־הצבא הגרמני אשר שם גויס: לפי הסברה המגמה היא – אוסטריה!

בהמשך אותו בוקר בא סייס־אינקווארט להודיע שגרינג עתה־זה טילפן אליו כי יש לבטל את המשאל בתוך שעה אחת. אם בתוך פרק־זמן זה לא תתקבל תשובה יניח גרינג שמנעו את סייס־אינקווארט מטלפּן, ויפעל בהתאם לכך. לאחר שפּקידים אחראיים הודיעו לשושניג כי המשטרה והצבא אינם מהימנים בתכלית, הודיע הלז לסייס־אינקווארט כי המשאל יידחה. כעבור רבע שעה חזר הלז והביא תשובה מגרינג שנרשמה על דפדפת:

אפשר להציל את המצב רק אדם יתפטר הקנצלר מיד ואם בתוך שעתיים יתמנה ד"ר סייס־אינקווארט לתפקיד הקנצלר. אם לא ייעשה דבר בתוך פרק־זמן זה תבוא מיד הפּלישה הגרמנית לאוסטריה²⁹.

שושניג בא אצל הנשיא מיקלאס על מנת להגיש את התפטרותו. בעודו יושב בחדר הנשיא קיבל מברק מפוענח מן הממשלה האיטלקית שאין בידה להציע כל עצה. הנשיא הזקן הקשה עורף: “אם כן בשעה המכרעת עוזבים אותי לנפשי”. הוא סירב בעקשנות למנות קנצלר נאצי. מנוי־וגמור היה אתו לאלץ את הגרמנים לעשות מעשה מביש ואָלים. אבל לכך מוכנים היו גם מוכנים.

תיאור חי לתגובה הגרמנית נמצא שוב ביומנו של יוֹדל מיום 10 במרס:

במפתיע ומבלי להיועץ במיניסטרים שלו קבע שושניג משאל־עם ליום א' ה־13 במרס, שמן־הסתם יביא רוב חזק למפלגה הלגיטימית בהעדר תכנית או הכנות… הפירר מנוי־וגמור אתו שלא לסבול זאת. בעצם הלילה הזה, 9/10 במרס, הוא קורא לגרינג. הגנראל פון־רייכנאוּ נקרא לחזור מן הוועד האולימפי בקאהיר, הגנראל פון־שוּבּרט נצטווה לבוא, וכן גם המיניסטר גלייזה־הוֹרסטנאוּ, הנמצא עם מנהיג־המחוז (הגאוּלייטר בוּרקל) בפאלאטינאט. הגנראל קייטל מודיע את העובדות ב־1.45. הוא נוסע לרייכס־קנצליי בשעה 10. אני בא אחריו ב־10.15 לתת לו את הטיוטה הנושנה “הכן מקרה אוֹטוֹ”. שעה 13.00, הגנרל ק. (קייטל) מוסר את הידיעות לראש מטה המיבצעים וכן לאדמירל קאנאריס; ריבּנטרופּ מתעכב בלונדון. נוֹיראת נוטל לידיו את משרד־החוץ, הפירר רוצה להעביר את האולטימטום לקבינט האוסטרי. למוסוליני נשלח מכתב אישי, המגולל את הטעמים שאילצו את הפירר לפעול³⁰.

למחרת היום. ה־11 במרס, הוציא היטלר פקודות לכוחות המזוינים הגרמנים לכיבושה הצבאי של אוסטריה. מבצע “אוֹטוֹ”, שנחקר זמן כה רב, שהוכן בקפידה כה רבה, החל. משך יום תמים ונסער עמד הנשיא מיקלאס בתוקף בפני סייס־אינקווארט והמנהיגים הנאציים האוסטריים בוינה. השיחה הטלפונית בין היטלר לנסיך פיליפ מהסה, שלוּחו המיוחד של הדוּצ’ה, צוּטטה לעדות בנירנברג, ויש בה ענין:

הסה: עתה־זה חזרתי מארמון ונציה. הדוצ’ה קיבל את כל הדבר בצורה ידידותית מאד. הוא שולח לך את איחוליו. הוא קיבל ידיעות מאוסטריה, פון־שושניג הודיע לו. אז אמר כי זאת (ז.א., התערבותה של איטליה) תהיה בגדר הנמנע בהחלט; יהיה זה בּלוֹף; דבר כזה אי־אפשר יהיה לעשות. אם כן הוּגד לו (לשושניג) כי לרוֹע־המזל סוּדר הדבר כך, ושוב אין לשנותו. אחר־כך אמר מוסוליני כי אוסטריה לא תהיה חשובה בעיניו.

היטלר: אם כן אמור למוסוליני שלעולם לא אשכח אותו על זאת.

הסה: כן.

היטלר: לעולם לא, לעולם, לעולם, ויקרה מה שיקרה. עדיין אני מוכן לעשות אתו הסכם אחר לגמרי.

הסה: כן, אמרתי לו גם זאת.

היטלר: ברגע שיתיישב הענין האוסטרי אהיה מוכן לבוא אתו באש ובמים; שום דבר לא יהיה חשוב.

הסה: כן, פירר שלי.

היטלר: שמע, אני אעשה כל הסכם שהוא – שוב אינני חושש למצב שהיה קיים מן הבחינה הצבאית אילו הסתבכנו בסכסוך. אתה יכול להגיד לו שאני מודה לו עד בלי די; לעולם, לעולם לא אשכח זאת.

הסה: כן, פירר שלי.

היטלר: אני לא אשכח זאת לעולם, ויקרה מה שיקרה. אם אי־פעם יזדקק לאיזו עזרה או יהיה באיזו סכנה, יכול הוא להיות משוכנע בכך שלא אעזוב אותו ויהי־מה, אפילו יהיה כל העולם נגדו.

הסה: כן, פירר שלי³¹.

אין ספק כי בהצילו את מוסוליני מידי הממשלה הזמנית האיטלקית ב־1943 קיים היטלר את הבטחתו.

*

כניסת־הנצחון לווינה היתה חלומו של הקורפורל האוסטרי. בליל שבת, ה־12 במרס, הכינה המפלגה הנאצית בבּירה תהלוכת־לפידים לקדם את פניו של הגיבור המנצח. אבל איש לא הגיע. לפיכך היה צורך לשאת על כתפיים בחוצות שלושה באווארים נבוכים משירותי־האספקה, שבאו ברכבת לדאוג לאיכסון הצבא הפולש. סיבת התקלה הזאת התגלתה מעט־מעט. מנגנון המלחמה הגרמני עבר את הגבול במסורבל וקפא תחתיו סמוך ללינץ. רוב הטנקים נעצרו, למרות מזג־האוויר המצוין ומצבם המצוין של הכבישים. ליקויים הופיעו בארטילריה הכבדה הממוכנת. הכביש מלינץ לווינה היה חסום על־ידי כלי רכב כבדים שעמדו תחתיהם. הגנרל פון־רייכנאוּ, חביבו ומחמל־עינו של היטלר, מפקד קבוצת־הגייסות־IV, הוחזק אחראי לשברון שחשׂף את מצב הבוסר של הצבא הגרמני בשלב זה בשיקומו.

היטלר עצמו, בנסעו בחוצות לינץ, ראה את פקק־התנועה וחמתו בערה בו. הטנקים הקלים נחלצו מן האנדרלמוסיה ונגררו לתוך וינה בשעות המוקדמות של בוקר יום־א‘. כלי־הרכב המשורינים והתותחים הכבדים הממוכנים הועמסו על קרונות הרכבת, ורק בדרך זו הגיעו למועד הטכס. תמונותיו של היטלר כשהוא נוסע ועובר בווינה בתוך המונים עליזים או מפחדים ידועות היטב. אבל רגע זה של הוד מיסטי בא על רקע של חרדה. לאמיתו של דבר היה הפירר רותח מכעס על המומים הנראים־בעליל שבמנגנון הצבאי שלו. הוא שפך חרפות על הגנרלים שלו, וגם הם לא כלאו את לשונם. הם הזכירו לו את סירובו לשמוע לפריטש ואת אזהרותיו שגרמניה איננה במצב המאפשר לה להסתכן בסכסוך מן המדרגה העליונה. מראית־העין נשמרה. החגיגות והמצעדים הרשמיים נערכו. ביום־א’, לאחר שהשתלטו מספר גדול של חיילים גרמנים ונאצים אוסטרים על וינה, הכריז היטלר על פירוקה של הרפובליקה האוסטריה ועל סיפּוּח שטחה לרייך הגרמני.

*

בזמן הזה עמד הר פון־ריבּנטרופּ לעזוב את לונדון ולהיכנס לתפקידו כשר־החוץ בגרמניה. מר צ’מברליין ערך לכבודו סעודת פרידה בדאוּנינג סטריט מס. 10. רעייתי ואני נענינו להזמנתו של ראש־הממשלה להשתתף. היו אולי ששה־עשר נכחים. רעייתו ישבה סמוך לסיר אלכסנדר קאדוגאן ליד קצה השולחן. לערך באמצע הארוחה בא שליח של משרד־החוץ והביא לו מעטפה. הוא פתח אותה ושקע בקריאת מה שבתוכה. אחר־כך קם ממקומו, ניגש למקום שישב ראש־הממשלה, ונתן לו את האיגרת. אף כי מנהגו של קאדוגאן לא היה יכול לרמז שאירע דבר־מה, לא יכולתי שלא להבחין בדאגתו הנראית־בעליל של ראש־הממשלה. עוד־מעט וקאדוגאן חזר כשהנייר בידו ושב למקומו. אחרי־כן הוגד לי מה היה במעטפה. נאמר באיגרת כי היטלר פלש לאוסטריה וכי הכוחות הממוכנים של גרמניה עולים חיש על וינה. הארוחה נמשכה ללא הפרעה כלשהי, אבל מהרה למדי קמה מרת צ’מברליין, שקיבלה איזה אות מבעלה, ואמרה, “הבה נשתנה כולנו קפה בטרקלין”. צעדנו בסך לשם, וגלוי היה לי ואולי לעוד אחדים שהאדון והגברת צ’מברליין מבקשים לסיים. החבורה כולה היתה חדורה מין אי־שקט כללי, והכל עמדו בכה ובכה מוכנים להיפרד לשלום מאורחי־הכבוד.

אולם הר פון־ריבּנטרופּ ורעייתו דומה היה שאינם חשים כלל באווירה הזאת. אדרבה, הם השתהו עוד כמחצית השעה כשהם מעסיקים את המארח והמארחת בשיחה רבת־להג. ברגע מסוים באתי במגע עם פראוּ פון־ריבּנטרופּ ובנעימת פרידה אמרתי, “אני מקווה שאנגליה וגרמניה תשמורנה על הידידות שביניהן”. “היזהר שלא תקלקל אותה”, היתה תשובתה רבת־החן. מובטח אני כי שניהם ידעו היטב להפליא מה אירע, אבל סבורים היו כי תמרון טוב הוא זה להרחיק את ראש־הממשלה מעבודתו ומן הטלפון. לבסוף אמר מר צ’מברליין לשגריר, “צר לי, עלי ללכת עכשיו לטפל באיזה ענין דחוף”, ובלי גינוּנים נוספים התנצלנו והלכנו איש לביתו. אני מניח כי בסופו של דבר הלכו להם. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את הר פון־ריבּנטרופּ לפני תלייתו.

*

החמס שנעשה לאוסטריה ושיעבוּדה של וינה היפה, על כל תהילתה, תרבותה ותרומתה לקורות אירופה, פגעו בי קשה. למחרת המאורעות האלה, ב־14 במרס, אמרתי בבית־הנבחרים:

אי־אפשר להגזים בחוּמרת המאורע של ה־12 במארס. אירופה עומדת נוכח תכנית של תוקפנות, מחושבת ומתוּזמנת היטב, הנגולה והולכת שלב־שלב, ורק ברירה אחת יש, לא רק לנו אלא גם לארצות אחרות, להיכנע כדוגמת אוסטריה או לאחוז באמצעים של ממש כל עוד יש שהוּת להרחיק את הסכנה, ואם אי־אפשר להרחיקה – להתמודד אתה… אם נוסיף לחכות למאורעות, כמה מן האפשרויות הפתוחות עתה לבטחוננו ולשמירת השלום נזרה לרוח? כמה ידידים יורחקו, כמה בעלי־ברית־בכוח נראה כשהם יורדים אחד־אחד לתהום המאוּימת? כמה פעמים יצליח הבּלוֹף עד שמאחרי הבּלוֹף יקומו כוחות מתלקטים והולכים וילבשו ממשוּת?… היכן נעמוד בעוד שנתיים, למשל, כשיהיה הצבא הגרמני גדול ודאי בהרבה מן הצבא הצרפתי, ולאחר שתימלטנה כל האומות הקטנות מז’נבה להישבע אמונים לכוחו המתעצם והולך של המשטר הנאצי, ולהשיג לעצמן תנאים טובים ככל אשר תוכלנה להשיג?

ובהמשך הדברים:

וינה היא מרכז קווי התחבורה של כל הארצות שהיו כלולות בקיסרות האוסטרו־הונגרית הישנה, ושל הארצות הנמצאות בדרום־מזרחה של אירופה. רצועה ארוכה של הדנובּה נמצאת עתה בידיים גרמניות. השלטון הזה על וינה נותן לגרמניה הנאצית את הפיקוח הצבאי והכלכלי על כל קווי התחבורה של דרום־מזרח אירופה, בכבישים, בנהרות ובמסילות־הברזל. מה השפעת הדבר הזה על המבנה של אירופה? מה השפעת הדבר על מה־שקוראים מאזן הכוחות, כמו שהוא – על מה־שקוראים ההסכמה הקטנה? עלי לומר כמה מלים על קבוצה זו של מדינות שקוראים לה ההסכמה הקטנה. כל אחת משלוש הארצות של ההסכמה הקטנה אפשר לקרוא לה מעצמה מן המדרגה השניה, אבל אלו הן מדינות חזקות ורבות־מרץ מאד, ובמאוּחד הריהן מעצמה גדולה. עד כאן, ועדיין, מאוחדות היו בהסכם הצבאי ההדוק ביותר. יחדיו הן שקולות כנגד מעצמה גדולה וכנגד המנגנון הצבאי של מעצמה גדולה. ברומניה יש נפט, ליוגוסלביה יש מחצבים וחמרי־גלם. לשתיהן יש צבאות גדולים, שתיהן מקבלות אספקה של נשק בעיקר מצ’כוסלובקיה. באזני אנגלים יש צלצול מוזר לשמה של צ’כוסלובקיה. אין ספק שאין היא אלא מדינה דמוקרטית קטנה, אין ספק שצבאם גדול רק פי־שנים או שלושה מצבאנו, אין ספק שאספקת הנשק והתחמושת שלהם גדולה רק פי־שלושה מזו של איטליה, ואף על פי כן הריהם עם גברי, יש להם זכויות, יש להם זכויות־חוזים, יש להם קו של ביצורים, ויש להם רצון עז ומובהק לחיות, רצון לחיות כבני־חורין.

ברגע זה צ’כוסלובקיה מבוּדדת, הן במובן הכלכלי הן במובן הצבאי. פתח המסחר שלה בהמבורג, המיוסד על חוזה־השלום, יכול כמובן להיסגר בכל רגע. קווי התחבורה שלה במסילת־הברזל ובנהר דרומה, והלאה משם דרומה־מזרחה, צפויים כמובן עכשיו לניתוק בכל רגע. סחרה צפוי אולי למכסים הרסניים, שיחניקו אותו לגמרי. הנה זאת ארץ שהיתה פעם האיזור היצרני הגדול ביותר בקיסרות האוסטרו־הונגרית הישנה. עכשיו היא מנותקת, או צפויה לניתוק בבת־אחת, אלא אם כן בתוצאת הדיונים האלה הצריכים להיערך יבואו סידורים שיבטיחו את קווי התחבורה של צ’כוסלובקיה. אפשר שתנוּתק מיד ממקורות חמרי־הגלם שלה ביוגוסלביה, מן השווקים הטבעיים שהקימה לה שם. החיים הכלכליים של המדינה הקטנה הזאת אפשר שיוחנקו במידה רבה בתוצאות המעשה האלים שנעשה בליל שבת האחרון. טריז נתקע לתוך לבה של מה־שקוראים ההסכמה הקטנה, קבוצה זו של ארצות שזכותה לחיות באירופה באין מכלים דבר אינה נופלת מזכותו של כל אחד מאתנו לחיות באין מכלים דבר בארץ מולדתנו.

*

הרוסים הם שהשמיעו עתה את אות־האזעקה וב־18 במרס הציעו ועידה לדיון במצב. רצונם היה לדון, ולוּ אך בקווים כלליים, בדבר אמצעים להגשמת החוזה הפרנקוֹ־סובייטי בתוך מסגרת פעולה של חבר־הלאומים במקרה של איום ממדרגה עליונה לשלום מצד גרמניה. הצעה זו לא נתקבלה בחמימות מרובה בפאריז ובלונדון. ממשלת צרפת שקועה היתה בדאגות אחרות. היו שביתות רציניות בבתי־החרושת למטוסים. צבאותיו של פרנקו היו מעמיקים חדור לתוך שטחה של ספרד הקומוניסטית. צ’מברליין היה ספקני ומדוכא כאחד. חלוּק היה עד מאד על פירושי לסכנות שלפנינו ועל דרכי המלחמה בהן. אני טענתי כי בסיכויים לברית צרפתית־בריטית־רוסית טמונה התקוה היחידה לבלימת הנחשול הנאצי.

מר פיילינג מספר לנו כי ראש־הממשלה ביטא את מצב־רוחו במכתב אל אחותו ב־20 במרס:

תכנית “הברית הגדולה”, כמו שווינסטון קורא לה, עלתה בדעתי זמן רב קודם שדיבר עליה… שוחחתי עליה עם הליפקס, ואנו מסרנו אותה לעיון לראשי־המטות ולמומחים של משרד־החוץ. הרי זה רעיון מצודד מאד; אכן, אפשר להגיד בזכותו כמעט הכל, עד שניגשים לבדוק את מעשיותו. מרגע זה פג הכוח המושך שבו. אין צורך אלא להציץ במפה על־מנת לראות כי שום דבר שתוכל צרפת או שנוכל אנחנו לעשות לא יוכל כלל להציל את צ’כוסלובקיה מהיכּבש על־ידי הגרמנים, אם ירצו בכך. לפיכך הסתלקתי מכל מחשבה על מתן ערוּבּות לצ’כוסלובקיה, או לצרפתים בקשר להתחייבויות שלהם כלפי אותה ארץ³².

כאן לפחות היתה החלטה. היא נתקבלה מתוך נימוקים מוּטעים. במלחמות מודרניות של אומות או בריתות גדולות אין אזורים מסוימים מוגנים רק על־ידי מאמצים מקומיים. כל המאזן הכביר של חזית המלחמה מעורב בדבר. דבר זה נכון עוד יותר לגבי המדיניות בטרם תתחיל המלחמה וכל זמן שעדיין אפשר למנעה. לבטח לא היו “ראשי־המטות והמומחים של משרד־החוץ” צריכים להעמיק חשוב עד שיגידו לראש־הממשלה כי את הצי הבריטי והצבא הצרפתי אי־אפשר להפעיל בחזית ההררית של בוהמיה על־מנת שיחצצו בין הרפובליקה הצ’כוסלובקית לצבאו הפולש של היטלר. דבר זה באמת ברור היה מתוך המפה. אולם הידיעה הוודאית כי צליחת קו הגבול הבּוֹהמי תהיה כרוכה במלחמה אירופית כללית, ידיעה זו אפשר מאד שאפילו באותו מועד היתה מונעת או משהה את התנפלותו הבאה של היטלר. מה־מוטעים נראים שיקוליו האישיים והכנים של מר צ’מברליין כשאנו פונים במחשבתנו אל הערובה שעתיד היה לתת לפולין בתוך שנה אחת, לאחר שהופקר כל ערכה האסטרטגי של צ’כוסלובקיה וכוחו וקרנו של היטלר כמעט נכפלו!

*

ב־24 במרס 1938 מסר לנו ראש־הממשלה, בבית־הנבחרים, את השקפתו על הצעד הרוסי:

ממשלת הוד־מלכותו סבורה כי תוצאה עקיפה, עך עם זאת זו בלתי־נמנעת, ממעשה מעין זה שמציעה הממשלה הסובייטית תהיה שתחמיר הנטייה להקמת קבוצות־אומות יחדניות, נטייה אשר לדעת ממשלת הוד־ מלכותו תהיה בעוכרי הסיכויים לשלום באירופה.

בכל זאת לא יכול ראש־הממשלה להימנע מעמוד בפני העובדה האכזרית כי חלה “הפרעה עזה באמון הבינלאומי”, וכי במוקדם או במאוחר יהיה על הממשלה להחליט על הגדרת התחייבויותיה של בריטניה הגדולה באירופה. מה תהיינה ההתחייבויות שלנו באירופה התיכונה? “אם תפרוץ מלחמה אין זה מתקבל על הדעת שתצטמצם באלה שקיבלו עליהם התחייבויות חוקיות. אי־אפשר יהיה לומר היכן תסתיים ואיזה ממשלות תהיינה מעורבות בה”. נוסף על כך יש לציין כי הטענה על קלקלותיהן של “קבוצות־אומות יחדניות” תקפּה ניטל ממנה אם הבּרירה היא שיהיה התוקפן מחסל אותן אחת־אחת. יתר על כן, טענה זו מתעלמת מכל השאלות של צדק ואי־צדק ביחסים הבינלאומיים. אחרי הכל קיימים היו חבר־הלאומים ומגילתו.

עתה הוברר נתיבו של ראש הממשלה: לחץ דיפלומטי על ברלין ופראג בעת־ובעונה־אחת, פייסנות ביחס לאיטליה, הגדרה מרוסנת ביותר של התחייבויותנו ביחס לצרפת. על־מנת לבצע את שני הצעדים הראשונים הכרח היה לנהוג זהירות וקפידה ביחס לשלישי.

*

הקורא מתבקש עתה לעבור אל האי הירוק. “ארוכה הדרך לטיפּרארי”, אבל לפעמים אין להתאפק מלבקר שם. בפרק־הזמן שבין תפיסת אוסטריה על־ידי היטלר להתגלוּת מזימתו כנגד צ’כוסלובקיה שומה עלינו לפנות אל אסון מסוג אחר לגמרי שבא עלינו.

מאז תחילת 1938 התנהלו שיחות בין ממשלת בריטניה לזו של מר דה־ואלרה באירלנד הדרומית, וב־25 באפריל נחתם הסכם שעל פיו ויתרה בריטניה הגדולה, בתוך השאר, על כל זכויותיה להחזיק לצרכי הצי בשני הנמלים האיריים הדרומיים של קווינסטאוּן וברהייבן, ועל הבסיס בלוֹוֹך סווילי. שני הנמלים הדרומיים היו חיוניים להגנה הימית על אספקת המזון שלנו. כשטיפלתי ב־1922, בתפקיד מזכיר־המושבות־והדומיניונים, בפרטי ההסדר האירי שעשה הקבינט של הימים ההם, הבאתי את האדמירל בּיטי למשרד־המושבות על־מנת שיבאר למייקל קולינס³³ את חשיבות הנמלים האלה לכל המערכת של הבאת האספקה שלנו לבריטניה. קולינס השתכנע מיד. “ודאי שזקוקים אתם לנמלים האלה”, אמר, “הם נחוצים לכם לחייכם”. כך סודר הענין, והכל פעל למישרים משך שש־עשרה השנים שעברו מאז. הנקל להבין משום מה היו נמלי קווינסטאון וברהייבן נחוצים לבטחוננו. נמלים אלה היו בסיסי התידלוּק שמהם יצאו שייטות המשחתות שלנו אל תוך האטלנטי לצוד צוללות, ולהגן על שיירות שפּניהן לבריטניה בהגיען לצוואר המצרים. בדומה לכך היתה לוֹך סווילי דרושה כדי להגן על מבואות הקלייד והמרסי. הפקרתם של בסיסים אלה פירושה היה שתוצרכנה השייטות שלנו לצאת לדרכן בצפון מלמלש ובדרום מפמבּרוֹק־דוֹק או פאלמאוּת, ורדיוס־הפעולה שלהן וטווח ההגנה שתוכלנה להמציא יופחתו מתוך כך ביותר מ־400 מיל בכל כיוון.

לא יכולתי להאמין שראשי־המטות הסכימו להפקיר את נקודות הבטחון החשובות האלו, ועד הרגע האחרון סבור הייתי כי הבטחנו לפחות את זכותנו לתפוס בנמלים האיריים האלה במקרה מלחמה. אולם מר דה־ואלרה הודיע ב“דויל”³⁴ כי שום תנאים מסוג זה אינם מצורפים לוויתור. לאחר־מכן התברר לי כי מר דה־ואלרה הופתע לנוכח הנכונות שבה נענתה ממשלת בריטניה למבוקשו. הוא כלל זאת בהצעותיו בתורת קלף־מיקוח שאפשר יהיה לוותר עליו לאחר יישובן המניח־את־הדעת של נקודות אחרות.

הלורד צ’טפילד הקדיש בספרו האחרון פרק אחד להסברת הקו שנקטו הוא ושאר ראשי־המטות³⁵. המבקשים ללמוד את הענין הזה ודאי שראוי להם לקרוא זאת. כשלעצמי עודני משוכנע כי ויתור־חינם זה על זכותנו להשתמש בנמלים האיריים במלחמה היה בו משום פגיעה ממדרגה ראשונה בחייה הלאומיים של בריטניה ובבטחונה. ספק אם אפשר להעלות בדמיון מעשה נמהר יותר מזה ובזמן שכזה. אמת שבסופו של דבר החזקנו מעמד בלי הנמלים. אמת גם שלולא יכולנו להתקיים בלעדיהם ודאי היינו שבים לקחתם בזרוע ובלבד שלא נכלה ברעב. אבל אין בכך משום צידוק. עד־מהרה אבדו הרבה אניות והרבה נפשות בתוצאות דוגמה אומללה זו של פייסנות.

כל המפלגה השמרנית, מחוץ לקומץ הצירים מאוּלסטר, תמכו בראש־הממשלה, ומובן שצעד מעין זה היה למשיב־נפש לאופוזיציה הלייבורית והליבראלית. לכן הייתי יחיד כמעט לגמרי כאשר קמתי ב־5 במאי להשמיע את מחאתי. הקשיבו לי בסבר סבלני של ספקנוּת. היתה אפילו מין תמיהה־שבאהדה על שאיש כערכי מנסה לטעון לענין חסר־תקוה כל־כך. מעולם לא ראיתי את בית־הנבחרים מוּטעה יותר מכך. עומדים היינו רק חמישה־עשר חודש לפני הכרזת המלחמה. דעתם של הצירים בענין זה נשתנתה מאד אחרי־כן, כשהיה קיומנו מוטל בכף בעת הקרב על האטלנטי. הואיל ונאומי הודפס בשלמותו ב“אל המערכה”³⁶, אינני מצטט ממנו כאן אלא בנקודה אחת. ההסכם לא נגע בשאלת נייטרליותה של אירלנד הדרומית בעת מלחמה.

מה ערוּבּה (שאלתי) יש בידכם כי אירלנד הדרומית, או הרפובליקה האירית כלשון התיימרותה, לא תכריז על נייטרליות אם נהיה נתונים במלחמה עם איזו אומה חזקה? ודאי כי הצעד הראשון שיעשה אויב אשר כזה יהיה להציע חסינות שלמה מכל הסוגים לאירלנד הדרומית אם תישאר נייטרלית… את האפשרות הזאת של נייטרליות אינם יכולים להוציא מכלל עיון הואיל והיא עשויה להשפיע מאד על עצם קיומנו. אפשר ובשעת הדחק יימנעו מאתנו הנמלים, ואפשר שתיגרם לנו הכבּדה חמורה ביותר בהגנת האוכלוסיה הבריטית מפני מחסור ואפילו רעב. מי זה ירצה להכניס את ראשו בעניבת־חנק כזאת? היש עוד ארץ בעולם שבּה היו חושבים אפילו על צעד כזה? קל יהיה לאיזו ממשלה דובלינית למנוע מאתנו את הנמלים לאחר שהסתלקנו משם. התותחים נמצאים שם, המוקשים יהיו שם. אבל, דבר החשוב יותר לצורך זה, תהיה בידם הזכות המשפטית. הזכויות היו בידיכם: אתם מסרתם אותן; אתם מקווים שתחתיהן תזכו ברצון טוב עד כדי כך שיהיו הללו נושאים תלאה בעבוּרכם. נניח שלא תזכו בכך. לא יהיה טעם לומר, “אז נכבוש את הנמלים בחזרה”. לא תהיה לכם שום זכות לעשות זאת. הפרת הנייטרליות האירית, אם תוכרז ברגע של מלחמה גדולה, תוכל להמאיס אתכם בעיני דעת־הקהל העולמית, ותוכל להשמיט מתחת רגליכם את הקרקע המוסרית שעליה תתייצבו במלחמה… אתם ממירים אמצעי בטחון וקיום ממשיים וחשובים כנגד צללי־שווא ונוחות רגעית.

חוות דעתו של העתון טיימס היתה מאלפת:

ההסכם על ההגנה… משחרר את ממשלת הממלכה המאוחדת מסעיפי החוזה האנגלו־אירי של 1921, שעל פיהם נטלה עליה את התפקיד המעיק והעדין של הגנת הנמלים המבוצרים של קוֹרק, בּרהייבן ולוֹך סווילי במקרה מלחמה.

שיחרורים נוספים אפשר היה להשיג על־ידי מסירת גיברלטר לספרד ומלטה לאיטליה. אלה לא נגעו כל־כך בעצם קיום האוכלוסיה שלנו.

בזאת אני עוזב את הפרשה העגומה והמדהימה הזאת.

 

פרק ששה־עשר: צ’כוסלובקיה    🔗

פולמוס היסטורי שאינו מתקבל על הדעת – מטרתו הבאה של היטלר – ״שום כוונות רעות ביחס לצ’כוסלובקיה" – נדרו של מר בלום – ביקורי בפאריז במרס 1938 – מר דאלאדיה יורש את נור בלום – החוזה האנגלו־איטלקי – ראיון עם המנהיג הסוּדטי – חששותיהם ואי־רצונם של הגנרלים הגרמניים – יחסי רוסיה הסובייטית עם צ’כוסלובקיה – סטאלין ובנש – קשר וטיהור ברוסיה – הצהרתו של מר דאלאדיה ב־12 ביוני – הבטחתו של היטלר לקייטל – שליחותו של הקפיטן וידמן ללונדון – אני נואם לפני הבוחרים שלי בתידוֹן־בּויז, 27 באוגוסט – מכתבי אל הלורד הליפקס בצ’ארטוול – הדו"ח שלי למשרד־החוץ – המאמר הראשי של הטיימס מיום 7 בספטמבר – שאלתו של מר בּוֹנה והתשובה הבריטית – נאום המשבר של היטלר בנירנברג

משך שנים אחדות דומה היה כי השאלה אם בריטניה וצרפת נהגו בחכמה או בטפשות בפרשת מינכן תיעשה ענין לפולמוס היסטורי ממושך. ואולם הגילויים שנעשו מתוך מקורות גרמניים, ובפרט במשפטי נירנברג, גורסים ששוב אין הדבר מתקבל על הדעת. שתי השאלות העיקריות השנויות במחלוקת היו: ראשית, אם פעולה החלטית מצד בריטניה וצרפת היתה מכריחה את היטלר להיסוג או מביאה לידי מיגורו על ידי קשר־קושרים צבאי: שנית, אם השנה שעברה בין מינכן לפרוץ המלחמה העמידה את מעצמות המערב ביחס לגרמניה במצב טוב יותר או גרוע יותר מאשר בספטמבר 1938.

הרבה ספרים נכתבו, והרבה ייכתבו, על המשבר שנסתיים במינכן בהקרבתה של צ’כוסלובקיה; וכאן הכוונה היא רק למסור כמה מן העובדות העיקריות ולקבוע את עיקרי ממדיהם של המאורעות. אלה נובעים בהכרח מהחלטתו הנחרצה של היטלר לשוב ולאחד את כל הגרמנים ברייך מוגדל ולהתפשט מזרחה, ומהכּרתו כי האנשים העומדים בראש צרפת ובריטניה לא יילחמו משום שהם אוהבים את השלום ומשום שלא חידשו את חימושם. הטכניקה הרגילה הופעלה כנגד צ’כוסלובקיה. התרעומות של הגרמנים הסודטיים, שלא היו נטולות ממש, נופּחו ונוצלו. את המערכה הפומבית נגד צ’כוסלובקיה פתח היטלר בנאומו אל הרייכסטאג ב־20 בפברואר 1938. ״למעלה מעשרה מיליון גרמנים“, אמר, ״יושבים בשתים מן המדינות הסמוכות לגבולותינו”. חובתה של גרמניה היא להגן על אחים גרמנים אלה ולהבטיח להם ״חירות כללית, אישית, מדינית ואידיאולוגית".

הודעה פומבית זאת על כוונתה של ממשלת גרמניה להתעניין במעמד התושבים הגרמניים של אוסטריה וצ’כוסלובקיה היתה לה זיקה קרובה לתיכנון הסודי של ההתקפה הפוליטית הגרמנית באירופה. מטרתה המוצהרת של ממשלת גרמניה הנאצית היתה כפולה: להכליל ברייך את כל המיעוטים הגרמניים היושבים מעבר לגבולותיה, ועל ידי כך – להרחיב את מרחב־המחיה שלה במזרח. מטרתה הנודעת פחות של המדיניות הגרמנית היתה צבאית באָפיה – חיסולה של צ’כוסלובקיה, על אפשרויותיה הן כבסיס־תעופה רוסי הן כחיזוק צבאי לאנגליה וצרפת במקרה מלחמה. עוד ביוני 1937 שקד המטה הכללי הגרמני, על פי הוראותיו של היטלר, על עיבּוּד תכניות של פלישה למדינת צ’כוסלובקיה והחרבתה.

בטיוטה אחת נאמר:

המטרה והתכלית של התקפת־פתע זו מצד הכוחות המזוינים הגרמניים תהיינה לחסל מעצם ההתחלה ולמשך כל המלחמה את האיוּם מצד צ’כוסלובקיה בעורף הפעולות במערב, וליטול מחיל־האוויר הרוסי את החלק הממשי ביותר של בסיס המבצעים שלו בצ’כוסלובקיה³⁷.

השלמת הדמוקרטיות המערביות עם שיעבודה של אוסטריה בידי גרמניה עוררה את היטלר לגשת ביתר תוקף לזממו נגד צ’כוסלובקיה. השליטה הצבאית על שטחה של אוסטריה נתכוונה למעשה להיות הקדמה שאי־אפשר־בלעדיה להסתערות על המצודה הבוהמית. בעוד הפלישה לאוסטריה בעיצומה אמר היטלר במכונית לגנרל פון־הלדר: ״הדבר הזה יהיה לא־נוח מאד לצ’כים“. הלדר ראה מיד את חשיבות המלים האלו. הן האירו לו את העתיד. הן הראו לו את כוונותיו של היטלר, ובתוך כך, כפי שסבר, את בוּרוּתו הצבאית של היטלר. ״למעשה”, הסביר, ״נבצר מן הצבא הגרמני להתקיף את צ’כוסלובקיה מצד דרום. קו הרכבת היחיד העובר את לינץ היה חשוף לגמרי, ולא היה כל מקום להפתעה". אבל תפיסתו הפוליטית־האסטרטגית של היטלר נכונה היתה בעיקרה. החומה המערבית היתה מגביהה והולכת, ואף כי רחוקה היתה משלמות כבר העלתה בפני הצבא הצרפתי זכרונות איומים מן הסוֹם ומפּאשנדל. הוא היה משוכנע שלא צרפת ולא בריטניה לא תילחמנה.

ביום כניסת הצבאות הגרמניים לאוסטריה מסר השגריר הצרפתי בברלין כי גרינג הבטיח חגיגית לציר הצ’כי בברלין כי לגרמניה ״אין שום כוונות רעות ביחס לצ’כוסלובקיה". ב־14 במרס הצהיר ראש ממשלת צרפת, מר בלום, חגיגית באזני הציר הצ’כי בפאריז כי צרפת תכבד בלי שום הסתייגות את התחייבויותיה כלפי צ’כוסלובקיה. דברי הרגעה דיפלומטיים אלה לא יכלו להסתיר את המציאות הזועפת. כל המצב האסטרטגי ביבשת השתנה. טענותיה וגיסותיה של גרמניהיכלו להתרכז עתה במישרים על גבולותיה המערביים של צ’כוסלובקיה, שמחוזות־הספר שלה היו גרמניים באָפים הגזעי, ובהם מפלגה גרמנית לאומנית פעילה ותוקפנית הלהוטה לשמש גיס חמישי במקרה של סכסוך.

בסוף מרס באתי לפאריז וניהלתי שיחות נוקבת עם המנהיגים הצרפתיים. הממשלה ראתה בעין יפה את יציאתי להחיות את הקשרים שלי בצרפת. התאכסנתי בשגרירות שלנו ובזה אחר זה התראיתי עם הרבה מן האישים הצרפתיים העיקריים. ראש־הממשלה ליאון בלום, פלאנדן, הגנרל גאמלן, פּוֹל ריינוֹ, פּייר קוֹט, הריוֹ, לוּאי מארן ואחרים. לבלוּם אמרתי ברגע מסוים, ״חושבים שמרגמת־השדה הגרמנית עולה בטווח, וכמובן בכוח־פגיעה, על ה’שבעים־וחמישה' אפילו כשיחודש“. הוא השיב ״האם מפיך אני צריך לשמוע מה מצבה של הארטילריה הצרפתית?” אמרתי, ״לא, אבל שאַל את אנשי ה’אֶקוֹל פוֹליטקניק' שלך, שלא נשתכנעו כלל מתצוּגת כוחו היחסי של ה’שבעים וחמישה' המודרני, שערכו להם לא מזמן“. מיד נעשה מסביר־פנים ורוחש־ידידות. ריינוֹ אמר אלי, ״אנו מבינים בהחלט שבאנגליה לעולם לא יוכל להיות שירות־חובה. מדוע, אם כן, אינכם מקימים צבא ממוכן? לו היו לכם שש אוגדות משוריינות כי אז באמת הייתם כוח יבשתי של ממש”, או כיוצא בדברים האלה. דומה היה כי פלוני קולונל דה־גוֹל כתב ספר שעורר פולמוס גדול על הכוח התוקפני של כלי־רכב משוריינים מודרניים.

השגריר ואני נועדנו לסעודת־צהריים ארוכה ביחידות עם פלאנדן. הוא היה איש שונה לגמרי מזה שהכרתי ב־1936; אז היה נושא באחריות ונסער; עתה עמד מחוץ לשלטון, והיה קריר, מוצק, ומשוכנע בתכלית כי אין תקוה לצרפת אלא בהסדר עם גרמניה. התווכחנו שעתיים. גאמלן, שגם הוא ביקר אצלי, בטח בצדק בכוחו של הצבא הצרפתי אותו רגע, אבל לא היה בוטח ביותר כאשר שאלתי אותו על הארטילריה, שעליה היו לו ידיעות מדויקות. תמיד השתדל לעשות כמיטב יכלתו בתוך גבולות המשטר המדיני הצרפתי. אבל תשומת־לבה של ממשלת צרפת הוּסחה מן הסכנות שבּזירה האירופית מחמת המערבולת המתמדת של הפוליטיקה הפנימית אותו רגע ומחמת נפילתה הקרובה של ממשלת בלום. כפל־חשיבות היה לכך שההתחייבויות המשותפות וההדדיות שלנו במקרה של משבר כללי תוגדרנה בלי שום צל של אי־הבנה. ב־10 באפריל הורכבה ממשלת צרפת מחדש, בראשה מר דאלאדיה ושר־החוץ בה מר בּוֹנה. שני האנשים האלה עתידים היו לשאת באחריות למדיניות הצרפתית בחדשים הגורליים שלפנינו.

מתוך תקוה להניא את גרמניה מתוקפנות נוספת חתרה ממשלת בריטניה, בהתאם להחלטתו של מר צ’מברליין, להסדר עם איטליה בים התיכון. דבר זה יחזק את מעמדה של צרפת, ויאפשר לצרפתים ולבריטים כאחד להתרכז במאורעות באירופה התיכונה. מוסוליני, שנפילתו של אידן הרגיעתו במידת־מה, ואשר חש עצמו בעמדת־מיקוח חזקה, לא השיב ריקם את פניה של בריטניה החוזרת בתשובה. ב־16 באפריל 1938 נחתם הסכם אנגלו־איטלקי, שלמעשה נתן לאיטליה יד חפשית בחבש ובספרד תמורת הערך המעורפל של רצון טוב מצד איטליה באירופה התיכונה. משרד החוץ התייחס בספקנות לעיסקה זו. הביוגרף של מר צ’מברליין מספר לנו כי במכתב אישי ופרטי כתב, ״צריך היית לראות את הטיוטה שהגיש לי משרד החוץ; היא היתה יכולה להקפיא את הדוב הצפוני"³⁸.

אני הייתי שותף לחששותיו של משרד החוץ נוכח צעד זה:

מר צ’רצ’יל אל מר אידן 18.4.38

החוזה האיטלקי הוא, כמובן, נצחון גמור גמור למוסוליני, הזוכה בהסכמתנו הלבבית לביצור הים התיכון נגדנו, לכיבוש חבש, ולמעשי האלימות שלו בספרד. העובדה שלא נוכל לבצר את קפריסין בלי ״היועצוּת מוקדמת" היא מזיקה ביותר. השאר הוא לדעתי רק בבחינת פתפותי־ביצים.

בכל זאת נדמה לי כי יש צורך לנהוג מידה ניכרת של זהירות בהתנגדות הבּוֹטה להסכם. הרי זה דבר עשוי ומוגמר. קוראים לזה צעד לקראת השלום. אין ספק שהוא מצמצם את האפשרות לכך שגצים מן הים התיכון יבעירו תבערה אירופית. צרפת תוצרך לעשות כמותנו להגנתה שלה, כדי שלא יבוא פילוג בינה לבין בריטניה. ולבסוף קיימת האפשרות שהאינטרסים של מוסוליני יניאוהו מלעורר התערבות גרמנית באגן הדנובה.

בטרם אגמור בדעתי רוצה הייתי לדעת את השקפותיך וכוונותיך. סבור אני שהחוזה האנגלו־איטלקי הוא רק הצעד הראשון, וכי הצעד השני יהיה נסיון להשיג על רגל אחת משהו מהוגן עוד יותר עם גרמניה, דבר שירדים את הציבור הבריטי ובתוך כך יניח לכוח המזוין הגרמני לגדוֹל ולמזימות הגרמניות במזרח להתפתח.

צ’מברליין אמר בסתר בשבוע שעבר לוועד־הפועל של האיחוד הלאומי [של האיגודים השמרניים] כי ״לא נטש את התקוות להסדרים דומים עם גרמניה". הם קיבלו זאת בקרירות רבה.

בינתיים התקדמותנו באוויר מאכזבת יותר ויותר…

סר אידן אל מר צ’רצ’יל 28.4.38

… ביחס לחוזה האיטלקי אני מסכים עם מה שאתה כותב. מוסוליני אינו נותן לנו אלא חזרה על הבטחות שכבר נתן והפר לשעבר, מחוץ לפינוי החיילות מלוב, חיילות שמלכתחילה ודאי נשלחו לשם בעבור ערך ההטרדה שלהם. עתה התברר, כמו שציפיתי, כי מוסוליני המשיך בהתערבותו בספרד לאחר שנפתחו השיחות ברומא. אכן ודאי אופטימיסט הוא האיש המאמין כי מוסוליני יחדל מלהגביר את ההתערבות הזאת עתה, אם יהיה צורך בה להבטחת נצחונו של פרנקו.

כמסמך דיפלומטי מגלם החוזה מכשיר שהפעלתו ודאי תימצא קשה מאד. הוא לא יכנס לתקפו אלא לאחר שיעזבו האיטלקים את ספרד. אולם כמעט ודאי הוא שיעברו עוד הרבה חדשים עד שיקרה דבר זה, ומאחר שהחשוב הוא לא מציאותו של חיל־רגלים איטלקי אלא היאחזות המומחים שלהם ושל הגרמנים, לכן קשה יהיה לקבוע בוודאות אם חל הפינוי למעשה. אבל אפשר יש אנשים שאין הדבר איכפת להם הרבה.

וחוץ מזה הרי גם מעמד האיטלקים בחבש, אשר לפי מה שאני שומע לא די שאינו משתפר אלא שהוא הולך ורע בתמידות. חושש אני כי הרגע שאנו בוחרים להכרה במעמד זה לא יסייע להרמת קרננו בקרב המיליונים הרבים של נתיניו הצבעוניים של המלך.

עם זאת מסכים אני אתך בדבר הצורך להיזהר בנקיטת עמדה ביחס להסכם. אחרי הכל עדיין אין זה הסכם, ואני בודאי לא יאתה לי לומר דבר שייתכן לחשוב כי הוא מקשה יותר על הבשלתו. אחרי הכל הרי זה בדיוק הדבר שבנאום ההתפטרות שלי ובלימינגטוֹן הבטחתי לא לעשותו.

הצד המדאיג ביותר במצב הבינלאומי כפי שאני רואה אותו הוא שההרגעה הזמנית במתיחות תוכל להיחשב תואנה לריפּוּי המאמץ הלאומי, שממילא איננו הולם את חומרת העתים…

היטלר היה צופה אל המאורעות בדריכות. גם בשבילו חשוב היה היכן ייקבע מקומה הסופי של איטליה במשבר אירופי. בישיבה עם ראשי־המטות שלו בסוף אפריל שוקל היה איך להחיש את הקצב. מוסוליני רצה ביד חפשית בחבש. למרות השלמתה של ממשלת בריטניה, אפשר שבסופו של דבר יצטרך לתמיכה גרמנית בקיבּולת זו. אם כך הרי עליו להשלים עם פעולה גרמנית נגד צ’כוסלובקיה. יש להביא שאלה זו לכלל הכרעה, וביישוב השאלה הצ’כית תהיה איטליה קשורה לצד הגרמני. בברלין עיינו כמובן בהצהרותיהם של המדינאים הבריטיים והצרפתיים. כוונת המעצמות המערביות האלו לשדל את הצ’כים שינהגו בהגיון למען השלום האירופי נתקבלה בקורת־רוח. המפלגה הנאצית של חבל־הסודטים, בהנהגת הנליין, ניסחה עתה את דרישותיה לאוטונומיה באזורי־הספר הגרמניים של הארץ ההיא. הנליין הודיע על תכנית זו בנאומו בקרלסבד ב־14 באפריל. זמן קצר אחרי־כן באו צירי בריטניה צרפת בפראג אל שר־החוץ הצ’כי כדי ״להביע את התקוה כי הממשלה הצ’כית תלך עד קצה הגבול על־מנת לפתור את השאלה".

במשך חודש מאי נצטוו הגרמנים בצ’כוסלובקיה להגביר את תעמולתם. ב־12 במאי ביקר הנליין בלונדון כדי להעמיד את ממשלת בריטניה על מעשי העוול שנעשו לתומכיו. הוא הביע רצון להיפגש אתי. לפיכך קבעתי שיחה במורפּת־מנשונז למחרת היום, שבה נכח סיר ארצ’יבּלד סינקלר, ופרופסור לינדמן היה התורגמן שלנו.

הפתרון של הנלייר, כפי שתיאר אותו, אפשר לסכמו במלים אלו:

צריך להיות פרלמנט מרכזי בפראג, שבידיו השליטה על מדיניות־החוץ, ההגנה, הכספים והתחבורה. מן הדין הוא שתהיינה כל המפלגות זכאיות להביע את השקפותיהן שם, והממשלה תפעל לפי החלטות הרוב. במצודות־הגבול יוכלו להחזיק חיילים צ’כים, שתהיה להם כמובן גישה בלתי־מופרעת למצודות הללו. חבלי הגרמנים הסוּדטים, ואפשר גם מחוזות המיעוטים האחרים, יזכו לאוטונומיה מקומית; רוצה לומר, תהיינה להם מועצות עירוניות ונפתיות משלהם, ומורשון שבו אפשר יהיה לדון בעניינים אזוריים משותפים בתוך גבולות מוגדרים היטב. הוא מצדו יהיה מוכן למסור שאלות עובדתיות, דוגמת התוויית הגבול, לבית־דין חסר־פניות, שאולי אפילו יתמנה על־ידי חבר־הלאומים. כל המפלגות תהיינה בנות־חורין להתארגן ולהעמיד עצמן לבחירה, ובתי־משפט חסרי־פניות יפעלו במחוזות האוטונומיים. הפקידים – למשל, פקידי דואר, רכבת ומשטרה – באזורים דוברי־גרמנית יהיו, כמובן, דוברי־גרמנית, וחלק מתקבל־על־הדעת מכּלל המסים הנגבּים יוחזר לאזורים האלה להנהלתם.

מר מאסאריק, הציר הצ’כי בלונדון, שנמסר לו אחרי־כן על שיחה זו, הביע את שביעות־רצונו מהסדר על פי קווים אלה. יישוב של ריבות־גזעים־ומיעוטים מוכּרים בדרך שלום, שיעלה בקנה אחד עם עצמאותה של הריפובליקה הצ’כית, איננו כלל בגדר הנמנע, אם תגלה גרמניה כנוּת ורצון טוב. אבל ביחס לתנאי הזה לא היו לי שום אשליות.

ב־17 במאי החלו שיחות על שאלת הסוּדטים בין הנליין, שביקר אצל היטלר בדרך שוּבו, ובין ממשלת צ’כיה. בחירות עירוניות עמדו להיערך בצ’כוסלובקיה, ולקראתן החלה ממשלת גרמניה במלחמת־עצבים מחושבת. שמועות עקשניות כבר רווחו על תנועות־צבא גרמניות בכיוון הגבול הצ’כי. ב־20 במאי נתבקש סיר נוויל הנדרסון לחקור ולדרוש ברלין בענין זה. החששות הגרמניים לא הרגיעו את הצ’כים, שבאור ל־21 הכריזו על גיוס חלקי של צבאם.

*

בשלב זה חשוב הוא לעיין בכוונות הגרמנים. זה זמן־מה היה היטלר משוכנע כי לא צרפת ולא בריטניה לא תילחמנה בעד צ’כוסלובקיה. ב־28 כינס ישיבה של יועציו הראשיים ונתן הוראות להתכונן להתקפה על צ’כוסלובקיה. הוא הכריז על כך לאחר־מכן בפומבי בנאום לרייכסטאג ב־30 בינואר 1939:

נוכח התגרות זו שאין לשאתה… גמרתי אומר לפתור אחת־ועד, וזאת הפעם באורח רדיקאלי, את שאלת הגרמנים־הסודטים. ב־28 במאי פקדתי (1) לעשות הכנות לפעולה צבאית לפעולה צבאית נגד מדינה זו זו עד ל־2 באוקטובר; ו(2) להרחיב בקצב מזורז ובמידה עצומה את חזית־המגן שלנו במערב"³⁹.

אולם לא כל יועציו הצבאיים היו שותפים לבטחונו העצמי המוחלט. אי־אפשר היה לשכנע את הגנרלים הגרמניים, בהתחשב בעדיפות העצומה עדיין של כוח בעלי־הברית מחוץ לתחום האווירי, שצרפת ובריטניה תיכּנענה להתגרותו של הפירר. על מנת לשבור את הצבא הצ’כי ולהבקיע או לאגף את המצודה הבּוֹהמית יהיה צורך למעשה בשלושים־וחמש אוגדות שלמות. ראשי־המטות הגרמניים הודיעו להיטלר כי הצבא הצ’כי חייב להיחשב יעיל ומודרני בנשקו ובציודו. ביצורי החומה המערבית או קו־זיגפריד, אף שכבר קיימים הם כביצורי־שדה, רחוקים מהשלמתם. הנה כי כן, ברגע ההתקפה על הצ’כים תהיינה בעין רק חמש אוגדות של קו ראשון ושמונה אוגדות־מילואים להגנת כל גבולה המערבי של גרמניה מפני הצבא הצרפתי, שיוכל לגייס מאה אוגדות. הגנרלים נבעתו מפני סיכונים כאלה, שעה שלאחר המתנה של כמה שנים שוב יהיה הצבא הגרמני מושל בכיפה. אף כי הפאציפיזם והחולשה שגילו בעלי־הברית ביחס לשירות־החובה, לחבל הריין ולאוסטריה הוכיחו את נכונות שיפוטו המדיני של היטלר, הנה הפיקוד העליון הגרמני לא יכול להאמין כי הבּלוף של היטלר יצליח פעם רביעית. דומה היה שכּה רחוקה מן השׂכל האפשרות שאומות מנצחות גדולות, בעלות עדיפוּת צבאית הנראית בעליל, תטוֹשנה שוב את נתיב החובה והכבוד, שהוא לגביהן גם נתיב השכל הישר והתבונה. מחוץ לכל אלה צריך היה להביא בחשבון גם את רוסיה, על קשריה הסלאביים אל צ’כוסלובקיה, שעמדתה כלפי גרמניה בפרק־זמן זה היתה הרת־סכנה.

יחסי רוסיה הסובייטית עם צ’כוסלובקיה כמדינה, ועם הנשיא בנש כשלעצמו, היו יחסים של ידידות אינטימית ואיתנה. שרשי הדבר טמונים היו בקירבת־גזע מסוימת, וכן במאורעות טריים־ביחס המצריכים סטייה קלה מן הענין. כשבּיקרני הנשיא בּנש במאראקש בינואר 1944 סח לי את הסיפור הזה. ב־1935 קיבל מהיטלר הצעה שהלז יכבד בכל המסיבות את שלמותה של צ’כוסלובקיה תמורת ערובה שזו תישאר נייטרלית במקרה של מלחמה בין גרמניה וצרפת. כשהצביע בנש על החוזה שלו, המחייבו לעמוד לימינה של צרפת במקרה כזה, השיב השגריר הגרמני כי אין צורך להתכחש לחוזה. די יהיה להפר אותו, אם וכאשר תבוא השעה, על־ידי שצבאה של צ’כוסלובקיה פשוט לא יגויס ולא יצעד. הרפובליקה הקטנה לא יכלה להרשות לעצמה להתמרמר על הצעה כזאת. פחדה מפני גרמניה כבר היה חמור, ומה־גם שבכל עת ובכל שעה תוכל גרמניה לעורר וללבּות את שאלת הגרמנים־הסוּדטים, למרבּה המבוכה והסכנה לצ’כוסלובקיה. לפיכך לא הגיבו ולא התחייבו במאום, והענין לא זז משך יותר משנה. בסתיו 1936 נמסרה לנשיא בנש הודעה ממקור צבאי גבוה בגרמניה לאמור כי אם יש את נפשו לנצל את הצעתו של הפירר הרי מוטב שיזדרז, כי בקרוב יתרחשו ברוסיה מאורעות שיבטלו את חשיבותה של כל עזרה שיוכל לתת לגרמניה.

בעוד בנש מהרהר ברמז המדאיג הזה, נודע לו כי שיג־ושיח מתנהל באמצעות השגרירות הסובייטית בפראג בין אישים חשובים ברוסיה לממשלת גרמניה. זה היה חלק ממה־שקוראים הקשר שקשרו אנשי־הצבא והקומוניסטים הוותיקים להפּיל את סטאלין ולהקים משטר חדש המיוסד על מדיניות פרו־גרמנית. הנשיא בּנש לא התמהמה והודיע לסטאלין כל מה שיכול לברר לעצמו⁴⁰. אחרי־כן בא הטיהור הצבאי והמדיני האכזר, שאולי לא היה מיותר, ברוסיה הסובייטית, בשורת המשפטים בינואר 1937, שהתובע הכללי וישינסקי הצטיין בהם כל־כך.

אף כי רחוק הוא מאד מהתקבל על הדעת שהקומוניסטים הוותיקים עשו אגודה אחת עם מנהיגי הצבא, או להפך, הנה ודאי הוא שהיו חדורים קנאה בסטאלין שדחק את רגליהם. לפיכך אפשר שנוח היה להיפטר מהם בעת־ובעונת־אחת, בהתאם לנוהג הקבוע במדינה טוטליטרית. זינוֹבייב, בּוכארין, ראדק, ועוד ממנהיגיה המקוריים של המהפכה, המרשל טוכאצ’בסקי, שייצג את ברית המועצות בהכתרת המלך ג’ורג' ה־6, ועוד הרבה קציני־צבא גבוהים, הומתו ביריה. בסך הכל ״חוסלו" לא פחות מחמשת־אלפים קצינים ופקידים שלמעלה מדרגת קפיטן. הצבא הרוסי טוהר מן היסודות הפרו־גרמניים שבו, דבר שפגע קשה ביעילותו הצבאית. איבתה של הממשלה הסובייטית הופנתה בצורה בולטת נגד גרמניה. סטאלין חש בחוב האישי שהוא חב לנשיא בּנש, והממשלה הסובייטית היתה חדורה רצון עז מאד לעזור לו ולארצו כנגד הסכנה הנאצית. היטלר תפס, כמובן, את המצב כהלכה; אבל ככל הידוע לי לא היו ממשלות בריטניה וצרפת יודעות־דבר כמוהו. מר צ’מברליין והמטות הכלליים של בריטניה וצרפת ראו בטיהור של 1937 בעיקר את התפוררותו הפנימית של הצבא הרוסי, ורוסיה הסובייטית נצטיירה להם כמדינה הנקרעת לגזרים מחמת רגשי שנאה ויצרי נקם עזים. היתה זו אולי דעה מוגזמת; כי משטר המיוסד על טרור אפשר גם אפשר שיתחזק על־ידי ביסוס אכזרי ומוצלח של שלטונו. העובדה העיקרית לצורך סיפור זה היא הזיקה הקרובה בין רוסיה לצ’כוסלובקיה ובין סטאלין לבנש.

אבל לא המתיחות הפנימית בגרמניה גם לא הקשרים בין בנש לסטאלין לא היו ידועים לעולם החיצון, ולא הוערכו על־ידי המיניסטרים הבריטיים והצרפתיים. קו־זיגפריד, אף כי לא הושלם, נראה גורם־מניעה מפחיד. אי־אפשר היה לאמוד במדויק את עצמתו וכוח־לחימתו של הצבא הגרמני, אף כי חדש היה, וההערכות ודאי שמוגזמות היו. כן גם השפיעו הסכנות שאין־ערוך־להן של התקפה אווירית על ערים בלתי־מוגנות. הגורם העליון על הכל היה שנאת המלחמה בלבות הדמוקרטיות.

בכל זאת חידש מר דאלאדיה ב־12 ביוני את הבטחות קורמן מיום 14 במרס, והכריז כי התחייבויותיה של צרפת ביחס לצ’כוסלובקיה ״הן קדושות, ואי־אפשר להתחמק מהן". הודעה נכבדה זו שמה לאַל את כל גירסות־ההבל שעל פיהן השאיר חוזה לוקרנו שמלפני שלש־עשרה שנה, על דרך הרמז, את הכל בבחינת תלוי ועומד במזרח עד לחתימת חוזה־לוקרנו מזרחי. לנגד ההיסטוריה אין כל ספק בדבר שהחוזה בין צרפת לצ’כוסלובקיה משנת 1924 היה שריר וקיים לא רק על פי חוק כי אם גם בפועל; וכי ראשי הממשלות הצרפתיות חזרו ואישרו זאת בזה אחר זה בכל המסיבות של 1938.

אבל בנידון זה היה היטלר משוכנע כי רק שיפוטו הוא הנכון, וב־18 ביוני הוציא הנחייה סופית להתקפה על צ’כוסלובקיה, שבה ביקש להרגיע את הגנרלים הדאוּגים שלו.

היטלר אל קייטל:

אני אחליט לצאת לפעולה נגד צ’כוסלובקיה רק אם אהיה משוכנע בהחלט, כמו במקרה האיזור המפורז והכניסה לאוסטריה, שהצרפתים לא יצעדו, ושאנגליה לא תתערב אפוא⁴¹.

לשם טישטוש ובילבול שלח היטלר בתחילת יולי את שלישו האישי, הקפיטן וידמן, ללונדון. שלוח זה נתקבל על־ידי הלורד הליפקס ב־18 ביולי, להלכה בלי ידיעתה של השגרירות הגרמנית. נרמז כי הפירר נפגע על שלא נענינו לפניותיו בעבר. אולי תהיה ממשלת בריטניה מוכנה לקבל את פני גרינג בלונדון לשם דיונים מקיפים יותר. במסיבות מסוימות אולי יהיו הגרמנים נכונים לדחות את הפעולה נגד הצ’כים לשנה אחת. כעבור ימים אחדים העלה צ’מברליין את האפשרות הזאת בשיחה עם השגריר הגרמני. על מנת להכשיר את הקרקע בפראג כבר הציע ראש ממשלת בריטניה לצ’כים שישלח לצ’כוסלובקיה חוקר כדי לקדם פשרה ידידותית. הביקור המלכותי בפאריז ב־20 ביולי נתן להליפקס את ההזדמנות לדון בהצעה הזאת עם ממשלת צרפת. ולאחר חליפת־דעות קצרה הסכימו שתי הממשלות לעשות נסיון זה של תיווך.

ב־26 ביולי 1938 הודיע צ’מברליין לפרלמנט על שיגור הלורד רנסימן לפראג על־מנת לחתור שם לפתרון על־ידי הסדרים בין הממשלה הצ’כית להר הנליין. למחרת היום פרסמו הצ’כים הצעת תחוקה למיעוטים לאומיים, שתשמש בסיס לדיונים. בו־ביום הצהיר הלורד הליפקס בפרלמנט: ״אינני מאמין כי האחראים לממשלתה של איזו ארץ שהיא באירופה כיום רוצים במלחמה". ב־3 באוגוסט הגיע הלורד רנסימן לפראג, והחלה שורה של דיונים מייגעים ומסובכים עם הצדדים השונים המעוניינים בדבר. מקץ שבועיים הופסקו הדיונים האלה, ומנקודה זו והלאה התנהלו המאורעות במהירות.

ב־27 הודיע ריבּנטרופ, שעתה היה שר־החוץ, על ביקור שערך אצלו השגריר האיטלקי בברלין, אשר ״קיבּל הוראה נוספת בכתב ממוסוליני, המבקש כי גרמניה תודיע מבעוד־מועד על התאריך המסתבר של הפעולה נגד צ’כוסלובקיה“. מוסוליני ביקש הודעה מעין זו על־מנת ״שיוכל לאחוז מבעוד מועד באמצעים הנחוצים על הגבול הצרפתי”.

*

משך חודש אוגוסט גברה החרדה והלכה. במחוז הבחירה שלי אמרתי ב־27 בחודש:

ביער הקדמון הזה של תיידון בויז, שעצם שמו מחזירנו לימי הנורמאנים – כאן, בלבה של אנגליה אוהבת־השלום, שומרת־החוק – קשה לנו לתפוס את היצרים הלוהטים המשתוללים באירופה. משך חודש הדאגה הזה ודאי ראיתם ידיעות בעתונים, שבוע אחד טובות ומשנהו רעות; שבוע טובות יותר, משנהו רעות יותר. אבל שומה עלי לומר לכם כי המצב הכללי באירופה ובעולם מתנהל בתמידות לקראת נקודת־הכרעה שאי־אפשר יהיה לדחותה עוד הרבה.

המלחמה ודאי שאינה בלתי־נמנעת. אבל הסכנה לשלום לא תורחק עד אם יפוזרו הגייסות הגרמניים העצומים שנקראו מבתיהם אל השורות. העמדת יותר ממיליון וחצי חיילים על בסיס מלחמתי היא צעד חמור מאד לגבי ארץ אשר לה עצמה אין שום איום נשקף משום צד, ארץ שאינה יראה מפני איש… נדמה לי, ועלי להגיד לכם זאת בבירור, כי הכוחות הגדולים האלה לא הועמדו על בסיס מלחמתי בלי כוונה להגיע לכלל הכרעה בתוך פרק־זמן מצומצם מאד…

מסכימים אנו בהחלט עם הקו שנקטה ממשלתנו בשיגור הלורד רנסימן לפראג. אנו תקוה – אכן, אנו תפילה – כי שליחות זו של פיוס תוכתר בהצלחה, ובודאי נראה הדבר כי ממשלת צ’כוסלובקיה עושה כמיטב יכלתה להכניס סדר בביתה ולמלא אחר כל דרישה שאינה מכוּונת להביא עליה חורבן כמדינה… אבל שאפות גדולות ועזות יותר אפשר שתמנענה הסדר, ואז יהיה על אירופה ועל העולם התרבותי לעמוד בפני דרישותיה של גרמניה הנאצית; או אולי לעמוד נוכח איזו פעולה פתאומית של חוזק־יד מצד המפלגה הנאצית הגרמנית, כולל פלישה לארץ קטנה ושעבּוּדה. פרשה כזאת לא תהיה סתם התקפה על צ’כוסלובקיה; יהיה זה פשע נגד הציביליזציה והחירות של העולם כולו…

יקרה מה שיקרה, מכל־מקום שוּמה על ארצות זרות לדעת – ויש זכות לממשלה להודיען – כי אין לחשוב שבריטניה הגדולה והקיסרות הבריטית אינן מסוגלות למלא את תפקידן ולעשות את חובתן כאשר עשו בשעות גדולות אחרות שעדיין לא נשתכחו מן ההיסטוריה.

בימים הללו היה לי איזה מגע עם מיניסטרים. יחסי עם הלורד הליפקס עמדו כמובן בסימן חילוקי־הדעות הפוליטיים החמורים ביני לבין ממשלת הוד־מלכותו, הן בענייני הגנה הן בענייני חוץ. בעיקרו של דבר הייתי תמים־דעים עם אידן, ולא כך הייתי עם יורשו. אף על פי כן, כל־אימת שהיתה הזדמנות לכך, נפגשנו כידידים ועמיתים מזה הרבה שנים, ולפרקים כתבתי אליו. מזמן ביקשני לבוא לראותו.

מר צ’רצ’יל אל הלורד הליפקס 31.8.38

אם בנש יעמוד בדיבורו, ורנסימן יראה בכך הצעה הוגנת, ואם בכל זאת תידחה ההצעה, נראה לי כי שני דברים יש לעשות השבוע כדי להגביר את המניעות כנגד מעשה נמהר מצד היטלר, דברים שאף אחד מהם לא יחייב אותך לערוּבּה שאתה ירא מפניה.

ראשית, האם לא ייתכן לנסח איגרת משותפת של בריטניה, צרפת ורוסיה שבה תצהרנה: (א) על רצונן בשלום וביחסי ידידות; (ב) על דאגתן העזה נוכח הכנותיה הצבאיות של גרמניה; (ג) על העניין המשותף שלהן בפתרון של שלום למחלוקת הצ’כוסלובקית, ו(ד) שפּלישת הגרמנים לצ’כוסלובקיה תעלה בעיות ממדרגה עליונה לגבי כל שלוש המעצמות? איגרת זו, כאשר תנוּסח, צריכים שגרירי שלוש המעצמות להראותה רשמית לרוזוולט, ועלינו יהיה לעשות את כל המאמצים כדי להניעו לפעול כמירב יכלתו בענין זה. נדמה לי כי אין זה מן הנמנע שהוא יפנה אז בעצמו אל היטלר, ידגיש את חומרת המצב, ויגיד כי נדמה לו שמלחמה עולמית תבוא בהכרח בעקבות פלישה לצ’כוסלובקיה, וכי בתום־לב הוא ממליץ על הסדר ידידותי.

נדמה לי כי נוהל זה יתן ליסודות שוחרי־השלום בחוגים הרשמיים הגרמניים את הסיכוי הטוב ביותר לעמוד על שלהם, וכי היטלר יוכל למצוא מוצא לעצמו על־ידי משא־ומתן עם רוזוולט. אכן, אין להתנבא מראש אף על אחד מן המאורעות האלה; הם נראים רק בחינת תקוות. החשוב הוא האיגרת המשותפת.

הצעד השני העשוי להציל את המצב יהיה תנועות צי, וגיוס מלא של אסקדרוני־המילואים ושייטות הסיירות. אינני מציע לגייס את מילואי הצי המלכותי, אבל סבור אני כי יש חמש או שש שייטות שאפשר יהיה להעמידן במצב־הכן, וכן גם יש כמאתיים ספינות־טרוֹלר שאפשר להשתמש בהן לעבודה נגד צוללות. נקיטת אמצעים אלה ואחרים תעורר מרקחה גדולה בנמלי הצי, שהשפעתה תהיה רק לטוב כגורם־של־מניעה, ואמצעי־זהירות המכוון לצורך השעה – אם יקרה הגרוע מכל.

אני מעז לקוות שלא תתרעם על הצעות אלו מצד איש שכבר ידע ימים כאלה. ברור הוא כי יש הכרח חיוני למהר.

*

ב־2 בספטמבר אחר הצהריים קיבלתי הודעה מן השגריר הסובייטי שרוצה היה לבוא לצ’ארטוול ולראותני מיד בעניין דחוף. זה זמן־מה היו לי יחסים אישיים ידידותיים עם מר מאיסקי, שגם מרבה היה להתראות עם רנדוֹלף בני. הנה כי כן קיבלתי את פני השגריר, ולאחר הקדמות מעטות סח לי בפירוט מדויק ורשמי את הסיפור המובא להבּא. בטרם ירחיק הרבה תפסתי שהוא מוסר הצהרה לי, לאיש פרטי, משום שהממשלה הסובייטית מעדיפה דרך זו על פני הצעה במישרים למשרד־החוץ, שאולי תיענה בסירוב. ברורה היתה הכּוונה שאמסור את מה שהוּגד לי לממשלת הוד־מלכותו. השגריר לא אמר זאת במפורש, אך הדבר נתרמז מן העובדה שלא ביקש כל שמירת־סוד. הואיל ומיד נראה לי כי הענין הוא בעל חשיבות ממדרגה ראשונה, נזהרתי שלא להשפיע על סיכוייו לעיוּן מצדם של הליפקס וצ’מברליין על־ידי התחייבות כלשהי מצדי, או על־ידי ביטויים שיעוררו מחלוקת בינינו.

מר צ’רצ’יל אל הלורד הליפקס 3.9.38

ממקור בטוח בהחלט קיבלתי באורח פרטי את הידיעה הבאה, שאני רואה חובה לעצמי למסרה לך, אף כי לא נתבקשתי לכך.

אתמול, ב־2 בספטמבר, בא הממונה על ענייני השגרירות הצרפתית במוסקבה (מאחר שהשגריר נמצא בחופשה) אל מר ליטבינוב, ובשם ממשלת צרפת שאל אותו איזו עזרה תתן רוסיה לצ’כוסלובקיה מפני התקפה גרמנית, בהתחשב במיוחד בקשיים העשויים להיוצר עקב הנייטרליוּת של פולין או רומניה. בתשובה על כך שאל ליטבינוב מה יעשו הצרפתים עצמם, בהטעימו כי על הצרפתים מוטלת התחייבות במישרים, ואילו התחייבותה של רוסיה תלויה בפעולותיה של צרפת. הממונה על ענייני השגרירות הצרפתית לא ענה על השאלה הזו. בכל זאת הודיע לו ליטבינוב, ראשית, שברית־המועצות גמרה אומר לעמוד בהתחייבויותיה. הוא מכיר בקשיים שיוצרת עמדתן של פולין ורומניה, אבל סבור הוא כי במקרה של רומניה אפשר להתגבר עליהם.

בחדשים האחרונים נקטה ממשלת רומניה קו ידידותי מובהק כלפי רוסיה ויחסיהן השתפרו מאד. מר ליטבינוב סבור היה כי הדרך הטובה ביותר להתגבר על סרבנותה של רומניה תהיה באמצעות חבר־הלאומים. אם, למשל, יחליט החבר כי צ’כוסלובקיה היא קרבן לתוקפנות וכי גרמניה היא התוקפנית, הרי מן הסתם יקבע דבר זה את פעולותה של רומניה ביחס למתן רשות לצבאות רוסיה ומטוסיה לעבור בשטחה.

הממונה על ענייני השגרירות הצרפתית העלה את האפשרות שמועצת חבר־הלאומים לא תהיה מאוחדת בדעתה, ועל כך קיבל את התשובה כי לדעת מר ליטבינוב די יהיה בהחלטת־רוב, וכי רומניה מן־הסתם תצטרף לרוב בהצבעה במועצת־החבר. לפיכך יעץ מר ליטבינוב לכנס את מועצת חבר־הלאומים בהתאם לסעיף 11, בהסתמך על קיומה של סכנת מלחמה, וכן סובר הוא שעל מעצמות חבר־הלאומים להמתיק סוד. דעתו היתה כי ככל שיקדימו בכך כן ייטב, כי השעה דוחקת אולי מאד. אחרי־כן אמר לממונה על ענייני השגרירות הצרפתית כי שיחות־מטות צריכות להתקיים מיד בין רוסיה, צרפת וצ’כוסלובקיה באשר לדרכים ולאמצעים של מתן העזרה. ברית המועצות מוכנה להצטרף מיד לשיחות־מטות מעין אלו.

רביעית, חזר והזכיר את הראיון שלו מיום 17 במרס, שבלי ספק יש לך העתק ממנו במשרד החוץ, שבו המליץ על הוועצות בין המעצמות שוחרות־השלום על דבר הדרך הטובה ביותר לשמירת השלום, מתוך מגמה לפרסם אולי הצהרה משותפת מטעם שלוש המעצמות הנוגעות בדבר, צרפת, רוסיה ובריטניה הגדולה. הוא היה סבור כי ארצות־הברית תתן תמיכה מוסרית להצהרה מעין זו. כל ההודעות האלו נמסרו מטעם ממשלת רוסיה כחוות־דעתה על הדרך הטובה ביותר למניעת מלחמה.

הטעמתי כי הידיעות של היום מרמזות כמדומה על עמדה שקטה יותר מצדו של הר היטלר, וכי לדעתי אין זה מתקבל על הדעת שממשלת בריטניה תעיין באיזה צעדים נוספים כל זמן שבשיחות הנליין־בנש לא יבוא משבר חדש אשר בשום אופן אי־אפשר יהיה להאשים בו את ממשלת צ’כוסלובקיה. אנחנו לא נרצה להרגיז את הר היטלר, אם באמת נוטה הוא לפתרון של שלום.

כל הדברים האלה אפשר, כמובן, שהגיעו אליך בצינורות אחרים. אבל בעיני היו הצהרותיו של מר ליטיבינוב חשובות כדי־כך שלא היה עלי להניח זאת ביד המקרה.

מיד לאחר שהכתבתי את הדו“ח הזה שלחתיו ללורד הליפקס, והוא השיב ב־5 בספטמבר בלשון מסויגת לאמור שברגע זה אין הוא סבור כי פעולה מסוג מה שמוצע בהתאם לסעיף 11 תהיה למועיל, אלא שישמור את הדבר בלבו. ״לפי־שעה סבור אני, כפי שרמזת, שעלינו לסקור את המצב לאור הדין־והחשבון שהביא אתו הנליין מברכטסגאדן”. הוא הוסיף ואמר כי המצב מדאיג מאד.

*

היטלר חוצה את גבול אוסטריה ה“מסופחת” (מרס 1937)

“פיסת הנייר” של הסכם מינכן

במאמרו הראשי ביום 7 בספטמבר אמר הטיימס:

אם הסודטים דורשים עתה יותר ממה שהממשלה הצ’כית מוכנה לתת בשורת הצעותיה האחרונה. אין להסיק מכך אלא שהגרמנים חורגים מדגר⁴² עצם סילוקם של קיפּוחים לגבי האנשים שלא נוח להם בתוך מסגרתה של הרפובליקה הצ’כוסלובקית. אם כך הדבר, אולי כדאי יהיה שתשקול ממשלת צ’כוסלובקיה בדעתה אם עליה להוציא כליל מגדר דיון את התכנית, שמצאה חן בכמה חוגים, לעשות את צ’כוסלובקיה מדינה הוֹמוֹגנית יותר על־ידי הוויתור על אותה שוּלית של אוכלוסים זרים היושבים בקירבת מקום לאומה שאתה הם מאוחדים בגזע.

דבר זה כרוך היה, כמובן, במסירת כל קו הביצורים של בּוֹהמיה. אף כי ממשלת בריטניה הודיעה מיד כי מאמר זה של הטיימס אינו מבטא את השקפותיה. הנה דעת־הקהל בחוץ־לארץ, בפרט בצרפת, לא נרגעה כל־עיקר. במרוצת אותו יום עצמו – ה־7 בספטמבר – פנה השגריר הצרפתי בלונדון בשם ממשלתו אל הלורד הליפקס וביקש להבהיר את עמדתה של בריטניה במקרה של התקפה גרמנית על צ’כוסלובקיה.

מר בּוֹנה, שהיה אז שר־החוץ הצרפתי, מצהיר כי ב־10 בספטמבר 1938 העמיד את השאלה הבאה לפני שגרירנו בפאריז, סיר אֶריק פּיפּס: ״מחר אולי יתקיף היטלר את צ’כוסלובקיה. אם יעשה זאת, תערוך צרפת גיוס מיד. היא תפנה אליכם ותאמר, ‘אנחנו צועדים: האם אתה צועדים אתנו?’ מה תהיה תשובתה של בריטניה הגדולה?״

הדברים הבאים היו התשובה שאותה אישר הקבינט, ואשר נשלחה על־ידי הלורד הליפקס באמצעות סיר אריק פּיפּס ב־12 בחודש:

מכיר אני כמובן עד־מה חשוב יהיה הדבר לממשלת צרפת לקבל תשובה ברורה על שאלה כזאת. אבל, כמו שהטעמת לפני בּוֹנה, הנה השאלה עצמה, אף כי ברורה היא בצורתה, אין להבדילה מן המסיבות שבהן אולי תוּצג, מסיבות אשר בשלב זה בהכרח הן היפּותטיות לגמרי.

יתר על כן, בענין זה אין ממשלת הוד־מלכותו יכולה לחשוב על עמדתה שלה בלבד, הואיל וכל החלטה אשר תקבל וכל מעשה אשר תעשה יהיה בהם, למעשה, כדי לחייב את הדומיניונים. ממשלותיהם ודאי לא תהיינה מוכנות לכך שעמדתן תוכרע בשבילן מראש, לפני התברר המסיבות הממשיות, שעליהן תרצינה לשפוט בעצמן.

במידה שיש ביכלתי לתת בשלב זה איזו תשובה על שאלתו של מר בּוֹנה הרי צריכה התשובה להיות כי אם גם לעולם לא תסבול ממשלת הוד־מלכותו שום איום על בטחונה של צרפת, הנה אין בידה להודיע במדויק מה יהיה אָפיה של פעולתה העתידה, ומה הזמן שבו תיעשה במסיבות שאין היא יכולה לחזותן מראש⁴³.

ביחס להודעה כי ״ממשלת הוד מלכותו לעולם לא תסבול שום איום על בטחונה של צרפת" ביקשו הצרפתים לדעת לאיזו עזרה יוכלו לצפות אם יהיה איום על בטחונה של צרפת. התשובה מלונדון היתה, לדברי בּוֹנה. שתי אוגדות, בלתי ממונעות, ו־150 מטוסים משך ששת החדשים הראשונים למלחמה. אם היה מר בּוֹנה תר אחר תוֹאנה להפקיר את הצ’כים לגורלם, הרי יש להודות כי חיפושיו זכו למידה של הצלחה.

ב־12 בספטמבר גם יצא היטלר, בכנס מפלגתי בנירנברג, בהתקפה פרועה על הצ’כים, שהגיבו למחרת היום בהטלת משטר צבאי על מחוזות מסוימים של הרפובליקה. ב־14 הופסק המשא־והמתן עם הנליין סופית, וב־15 בחודש ברח מנהיג הסוּדטים לגרמניה.

עתה הגענו אל פסגת המשבר.

 

פרק שבעה־עשר: הטרגדיה של מינכן    🔗

צ’מברליין מנהל את העניינים – הוא מבקר בברכטסגאדן – פגישתו עם היטלר – קץ שליחותו של רנסימן – לחץ אנגלו־צרפתי על צ’כוסלובקיה – כניעתו של הנשיא בנש – הגנרל פוֹשה מוותר על האזרחות הצרפתית – דברי מיום 21 בספטמבר – הצהרתו הנמרצה של ליטבינוב באסיפת חבר־הלאומים – ההתעלמות מן העצמה הסובייטית – עופות־טרף נקהלים סביב המדינה הנדונה לכליה – צ’מברליין והיטלר בגודסבּרג – האולטימטום של היטלר – דחייתו על־ידי ממשלות בריטניה וצרפת – שליחותו של סיר הוֹראס וילסון לברלין – ביקורי בדאונינג־סטריט ב־26 בספטמבר – הודעת הלורד הליפקס – גיוס הצי הבריטי – מאחרי החזית הגרמנית – פיטורי הגנרל פון־בּק – מאבקו של היטלר עם מטה הצבא שלו – הקשר של הגנרל פון־האלדר – טעמי כשלונו ב־14 בספטמבר – תזכיר המטות הכלליים של גרמניה אל היטלר, 26 בספטמבר – אזהרתו של האדמירל רדר – היטלר פוסח על הסעיפים – שידורו של מר צ’מברליין מיום 27 בספטמבר – הצעתו השלישית לבקר אצל היטלר – קריאתו אל מוסוליני – דראמה בבית־הנבחרים, 28 בספטמבר – הועידה במינכן — פיסת נייר – שיבת־הנצחון של צ’מברליין – ״שלום בכבוד!" – עדותו של המרשל קייטל בנירנברג – שיפּוּטו של היטלר מתאמת שוב – כמה עקרונות כלליים של מוּסר ומעשה – נתיב שוֹאה לצרפת ובריטניה

בידי מר צ’מברליין היתה עתה השליטה הגמורה על מדיניות־החוץ הבריטית, וסיר הוראס וילסון היה איש־אמונו וסוכנו הראשי. הלורד הליפקס, אף כי באווירת המיניסטריון שלו רבּו פקפוקיו, הלך אחר מנהיגו. חברי הקבינט היו דאוּגים עד מאד, אבל צייתו. ה״מצליפים" טיפלו בכשרון ברוב־הממשלתי בבית הנבחרים. איש אחד, ואיש אחד בלבד, ניהל את עניינינו. הוא לא נרתע לא מן האחריות אשר נטל עליו גם לא מן המאמצים האישיים שנתחייבו מכך.

באור ל־14 בספטמבר בא מר דאלאדיה במגע עם מר מר צ’מברליין. ממשלת צרפת היתה בדעה כי פנייה משותפת מצד מנהיגי צרפת ובריטניה אל היטלר על בסיס אישי תוכל להיות בעלת ערך. אולם צ’מברליין היה נתון לשיג־ושיח עם נפשו. ביזמתו שלו טילגרף אל היטלר והביע רצונו לבוא לראותו. הוא הודיע לקבינט על פעולתו למחרת היום, ואחרי־הצהריים קיבל מהיטלר את התשובה בה הוא מזמין אותו לברכטסגאדן. הנה כי כן טס ראש ממשלת בריטניה בבוקר ה־15 בספטמבר אל שדה־התעופה של מינכן. מכל הבחינות לא נבחר הרגע יפה. כשהגיעו הידיעות לפראג לא יכלו המנהיגים הצ’כיים להאמין באמיתותן. הם תמהו על כי בעצם הרגע שבו הם שולטים זו פעם ראשונה במצב הפנימי בחבלי הסוּדטים בא ראש ממשלת בריטניה עצמו לבקר אצל היטלר. מדוּמים היו כי דבר זה יחליש את עמדתם ביחס לגרמניה. נאום ההתגרות של היטלר מן ה־12 בספטמבר, והמרד של חסידי הנליין שבא אחרי־כן בהשראתה של גרמניה, לא זכו לתמיכה מקומית. הבליין ברח לגרמניה. ומפלגת הגרמנים־הסודטים, שניטלה ממנה הנהגתו, התנגדה בפירוש לפעולה ישרה. במה שקוראים ״התכנית הרביעית" הציעה הממשלה הצ’כית רשמית למנהיגי הגרמנים־הסודטים תכנית אדמיניסטרטיבית לאוטונומיה אזורית, אשר לא די שעלתה על בקשות־קרלסבּד של הנליין מחודש אפריל אלא גם הלמה בהחלט את ההשקפה שהביע צ’מברליין בנאומו בין ה־24 במרס ואת דבריו של סיר ג’ון סיימון בנאומו מן ה־27 באוגוסט. אבל אפילו הלורד רנסימן תפס כי הדבר האחרון שהגרמנים רוצים בו הוא מיקח משביע־רצון בין מנהיגי הסוּדטים לממשלה הצ’כית. מסעותיו של צ’מברליין נתנו להם הזדמנות להרבות בדרישותיהם; ועל פי הוראות מברלין תבעו הקיצונים שבמפלגת הסודטים בגלוי איחוד עם הרייך.

*

מטוסו של ראש־הממשלה הגיע לשדה־התעופה של מינכן ב־15 בספטמבר אחר־הצהריים; הוא נסע מיד ברכבת לברכטסגאדן. בינתיים שידרו כל תחנות־הראדיו של גרמניה הצהרה של הנליין בה הוא תובע את סיפוח חבלי הסוּדטים אל הרייך. זאת היתה הידיעה הראשונה שהגיעה אל מר צ’מברליין כאשר ירד ממטוסו. אין ספק כי דאגו לכך שיוודע לו הדבר קודם שיפגש עם היטלר. עד אז עדיין לא הועלתה מעולם שאלת הסיפוח, לא על־ידי ממשלת גרמניה ולא על־ידי הנליין; וימים אחדים קודם לכן הודיע משרד־החוץ כי אין זה הקו המקובל על ממשלת בריטניה.

מר פיילינג כבר פירסם את הרשוּמות הקיימות מן השיחות בין צ’מברליין היטלר. הנקודה הבולטת ביותר שאנו יכולים להוציא מתיאורו היא זאת:

למרות הקשיוּת והקשיחוּת שדימיתי לראות בפניו, קיבלתי את הרושם כי זהו איש שאפשר לסמוך עליו כשהוא מבטיח דבר־מה⁴⁴.

לאמיתו של דבר כבר גמר היטלר אומר מזה חדשים, כמו שראינו, והתכונן לפלישה לצ’כוסלובקיה, פלישה שלא חיכתה אלא למתן האות הסופי. כשהגיע ראש־הממשלה ללונדון ביום השבת, 17 בספטמבר, כינס את הקבינט. לעת הזאת חזר הלורד רנסימן, ותשומת־לב היתה מובטחת לדו“ח שלו. כל אותה עת היתה בריאוּתו רופפת, והמאמץ הנורא שעמד בו בשליחוּתו שלח רזון מרובה בבשרו. הוא המליץ עתה על ״מדיניות לפעולה מיידית ודרסטית”, לאמור: ״העברת מחוזות בעלי רוב גרמני מכריע לגרמניה". דבר זה היתה בו לפחות מעלת הפשטוּת.

גם ראש־הממשלה גם הלורד רנסימן משוכנעים היו כי רק מסירת חבלי הסודטים לגרמניה תניא את היטלר מלצוות על הפלישה לצ’כוסלובקיה. מר צ’מברליין בפגישתו עם היטלר קיבל רושם עז ״שהלז שרוי במצב־רוח של מלחמה“. חברי הקבינט שלו סבורים היו גם כי הצרפתים אין בהם כל רוח־מלחמה. לפיכך לא היה כל מקום להתנגדות לתביעותיו של היטלר מן המדינה הצ’כית. מיניסטרים אחדים מצאו נחמה בביטויים כגון ״זכויות ההגדרה־העצמית”, ״זכויותיו של מיעוּט לאומי ליחס צודק“; והופיע אפילו הלך־רוח של ״עמידה לימין האיש הקטן כנגד האַלם הצ’כי”.

עתה היה צורך להתקדם אחורנית מתוך תיאום עם ממשלת צרפת. ב־18 בספטמבר באו דאלאדיה ובּוֹנה ללונדון. צ’מברליין כבר החליט עקרונית לקבל את דרישותיו של היטלר כפי שהוסברו לו בברכטסגאדן. לא נותר אלא לנסח את ההצעות שתוּגשנה לממשלה הצ’כית על־ידי נציגיהן של בריטניה וצרפת בפראג. המיניסטרים הצרפתים הביאו אתם טיוטה של שורת הצעות שניסוחן היה מוצלח הרבה יותר. הם לא צידדו במשאל־עם משום שלפי דבריהם תוכלנה לבוא דרישות למשאלים נוספים באזורי הסלובקאים והרוּתנים. הם צידדו במסירת חבל הסודטים לגרמניה מיד. עם זאת הוסיפו כי ממשלת בריטניה, עם צרפת ועם רוסיה, שבּה לא נועצו כלל, צריכות לערוב לגבולות החדשים של צ’כוסלובקיה המקוצצת.

לרבים מאתנו, אפילו מחוץ לחוגי הקבינט, היתה ההרגשה כי בּוֹנה מייצג את תמצית התבוסנוּת, וכי מטרת כל תמרוניו המילוליים המחוכמים היא ״שלום בכל מחיר". בספרו, שנכתב לאחר המלחמה, עמל הוא כמובן להטיל את כל המשא על צ’מברליין והליפקס. אין כל מקום לספק מה היו כוונותיו שלו. בכל מחיר התאווה להתחמק מן הצורך למלא את ההתחייבויות החגיגיות והמדויקות של צרפת, שחוּדשו זה־מקרוב, לצאת למלחמה להגנת צ’כוסלובקיה. הקבינטים של בריטניה וצרפת נמשלו בעת הזאת כשני אבטיחים בשלים מדי שנכתשו יחד; ואילו הנחוּץ היה נצנוץ של פלדה. בדבר אחרי הסכימו כולם: אין כל צורך להיועץ עם הצ’כים. בפני אלה יש להעמיד את החלטת פטרוניהם.

במסרן לצ’כים את החלטתן, או את האולטימטום שלהן, אמרו אנגליה וצרפת: ״ממשלת צרפת ובריטניה כאחת מכירות מה־גדול הוא הקרבן הנדרש כאן מצ’כוסלובקיה. הן ראו חובה לעצמן לפרש יחד בגילוי־לב את התנאים ההכרחיים לבטחון… על ראש־הממשלה לחדש את השיחות עם הר היטלר ביום ד׳ לכל המאוחר, ואם אפשר – קודם לכן. לפיכך נראה לנו שעלינו לבקש את תשובתכם בהקדם האפשרי". הנה כי כן הוגשו לממשלה הצ’כית ביום 19 בספטמבר אחר־הצהריים הצעות למסור מיד לגרמניה את כל האזורים בצ’כוסלובקיה המאוכלסים יותר מחמישים־למאה תושבים גרמנים.

בריטניה הגדולה אחרי הכל לא היו עליה שום התחייבויות־חוזה להגן על צ’כוסלובקיה, גם לא היו עליה כל התחייבויות בלתי־רשמיות. אבל צרפת בהחלט נתחייבה על פי חוזה לעשות מלחמה על גרמניה אם תתקיף זו את צ’כוסלובקיה. משך עשרים שנה היה הנשיא בנש בעל־בריתה הנאמן של צרפת וכמעט הוואסאל שלה, שתמך תמיד במדיניות הצרפתית ובאינטרסים הצרפתיים בחבר־הלאומים ומחוצה לו. אם היה פעם מקרה של התחייבות קדושה, כאן היה המקרה. רעננות וחיות בזכרון היו ההצהרות של ה"ה בלום ודאלאדיה. היה זה סימן מבשׂר־אבדן כשהתנכרה ממשלה צרפתית להבטחתה של צרפת. אני תמיד סבור הייתי כי טעות עשה בנש שנכנע. היה עליו להגן על קו הביצורים שלו. לפי דעתי בזמן ההוא הרי, משעה שהיו הקרבות מתחילים, היתה צרפת נחלצת לעזרתו על נחשול של התלהבות לאומית, ובריטניה היתה קמה כמעט מיד לימינה של צרפת. בנקודת השיא של המשבר (ב־20 בספטמבר) ביקרתי יומיים בפאריז כדי להיפגש עם ידידי בממשלת צרפת, ריינו ומאנדל. שני המיניסטרים האלה שרויים היו במצוקת־נפש קשה ועמדו להתפטר מן הקבינט של דאלאדיה. אני התנגדתי לכך, הואיל וקרבנם לא היה יכול לשנות את מהלך המאורעות, ורק היה מחליש את ממשלת צרפת מחמת איבּוד שני חבריה המוכשרים והאמיצים ביותר. אפילו ערבתי את לבי לדבר אליהם ברוח זו. אחרי הביקור המכאיב הזה חזרתי ללונדון.

*

בשעה 2 באור ל־21 בספטמבר באו צירי בריטניה וצרפת בפראג אל הנשיא בנש, להודיע לו כי למעשה אין שום תקוה לתיווך על בסיס החוזה הגרמני־הצ’כוסלובקי משנת 1925, ולדחוק בו שיקבל את ההצעות האנגלו־צרפתיות ״קודם שיווצר מצב שצרפת ובריטניה לא תוכלנה להיות אחראיות לו״. ממשלת צרפת לפחות התביישה בהודעה זו עד כדי כך שנתנה הוראה לציר שלה למסרה בעל־פה בלבד. תחת הלחץ הזה הרכינה הממשלה הצ’כית ב־21 בספטמבר ראש להצעות האנגלו־צרפתיות. ברגע זה נמצא בפראג גנרל אחד מן הצבא הצרפתי בשם פוֹשה. הוא נמצא בצ’כוסלובקיה עם המשלחת הצבאית הצרפתית מאז 1919, ומאז 1926 עמד בראשה. הוא ביקש עתה את ממשלת צרפת לשחרר אותו מחובותיו, והעמיד עצמו לרשות הצבא הצ’כוסלובקי. הוא גם קיבל אזרחות צ’כית.

הצרפתים העלו לצידוקם את הטענה הבאה, שאין לפטור אותה כלאחר־יד. אילן סירבה צ’כוסלובקיה להיכנע, וכתוצאה מכך היתה פורצת מלחמה, כי אז היתה צרפת ממלאת את התחייבויותיה; אבל אם בחרו הצ’כים להיכנע למידת הלחץ שהופעל עליהם, הרי ניצל כבודה של צרפת. זאת עלינו להניח למשפטה על ההיסטוריה.

*

בו ביום ב־21 בספטמבר, פירסמתי בלונדון הודעה לעתונות על המשבר:

חלוקת צ’כוסלובקיה תחת לחץ מצד אנגליה וצרפת כמוה ככניעה שלמה של הדמוקרטיות המערביות לפני האיום הנאצי לשימוש בכוח. התמוטטות כזאת לא תביא שלום ובטחון לא לאנגליה גם לא לצרפת. נהפוך הוא, היא תעמיד את שתי האומות האלו במצב חלוּש ומסוכן יותר ויותר. עצם הנייטרליזציה של צ’כוסלובקיה פירושה שיחרור עשרים־ושתים אוגדות גרמניות, שתאיימנה על החזית המערבית, ונוסף על כך תפתח את הדרך אל הים השחור לפני הנאצים עליזי־הנצחון. לא לצ’כוסלובקיה בלבד נשקף האיום אלא גם לחירות ולדמוקרטיה של כל האומות. האמונה כי אפשר להשיג בטחון על־ידי השלכת מדינה קטנה טרף לזאבים היא אשליה הרסנית. הפוטנציאל המלחמתי של גרמניה יגדל בתוך זמן קצר בשיעור מהיר יותר מזה שבּו תוכלנה צרפת ובריטניה הגדולה להשלים את הצעדים הנחוצים להגנתן.

*

באסיפת חבר הלאומים ב־21 בספטמבר מסר ליטבינוב אזהרה רשמית:

…ברגע זה נתונה צ’כוסלובקיה להתערבות בענייניה הפנימיים מצד מדינה שכנה, ובפומבי ובקולי־קולות מאיימים עליה בהתקפה. אחד העמים העתיקים ביותר, התרבותיים ביותר והחרוצים ביותר של אירופה, שהשיג את עצמאותו אחרי מאות שנים של דיכוי, אפשר שיחליט היום או מחר לאחוז בנשק כדי להגן על העצמאות הזאת…

חבר הלאומים התעלם ממאורע כדוגמת היעלמה של אוסטריה. הממשלה הסובייטית, מתוך שעמדה על משמעוּת המאורע הזה לגבי גורלה של אירופה כולה, ובפרט לגבי גורל צ’כוסלובקיה, פנתה מיד אחרי האנשלוּס אל שאר המעצמות האירופיות הגדולות בהצעה רשמית לעיין מיד במשותף בתוצאות האפשרית של אותו מאורע, על מנת לנקוט אמצעי־מניעה קיבּוציים. לצערנו לא זכתה הצעה זו להערכה הראויה לה, אף כי אילו הוגשמה הרי יכלה לחסוך מאתנו את החרדה שחש עתה העולם כולו לגורלה של צ’כוסלובקיה… כאשר, ימים אחדים לפני צאתי לז’נבה, תהתה ממשלת צרפת בפעם הראשונה על עמדתנו במקרה של התקפה על צ’כוסלובקיה, מסרתי בשם ממשלתי את התשובה הבאה, הברורה והחד־משמעית בהחלט:

״כוונתנו למלא את ההתחייבויות שלנו בהתאם לחוזה, ולהושיט יחד עם צרפת עזרה לצ’כוסלובקיה בדרכים הפתוחות לפנינו. מיניסטריון־המלחמה שלנו מוכן להשתתף מיד בוועידה עם נציגי מיניסטריוני המלחמה של צרפת וצ’כוסלובקיה. כדי לדון באמצעים ההולמים את חומרת השעה…" רק לפני יומיים פנתה ממשלת צ’כוסלובקיה אל ממשלתי בשאלה רשמית אם מוכנה ברית־המועצות, בהתאם לחוזה הסובייטי־הצ’כי, להגיש לצ’כוסלובקיה עזרה מיידית וממשית אם תגיש צרפת, מתוך נאמנות להתחייבויותיה, עזרה דומה לזו, ועל כך נתנה ממשלתי תשובה ברורה לחיוּב.

אכן מדהים מדהים הדבר שהצהרה פומבית ובלתי־מסויגת זו מצד אחת המעצמות הגדולות ביותר המעורבות בדבר לא מילאה את תפקידה בדיוניו של מר צ’מברליין או בהתנהגותם של הצרפתים בעת המשבר. שמעתי אומרים כי מבּחינה גיאוגרפית לא יכלה רוסיה לשלוח צבא לצ’כוסלובקיה וכי העזרה הרוסית במקרה מלחמה ממילא היתה מצטמצמת בתמיכה אווירית צנועה. היה, כמובן, צורך בהסכמתה של רומניה, ובמידה פחותה יותר גם בהסכמתה של הונגריה, למעבר כוחות רוסיים בטריטוריה שלהן. אפשר מאד שלפחות מרומניה היו משיגים זאת, כפי שרמז לי מר מאיסקי, על־ידי הלחץ והערובּות של ברית גדולה הפועלת תחת הגושפנקה של חבר־הלאומים. היו שתי מסילות־ברזל מרוסיה לצ’כוסלובקיה העוברות בהרי הקרפּטים, הצפונית מצ’רנוביץ בדרך בוקובינה, הדרומית בדבּרצן בדרך הונגריה. בשתי בשתי מסילות אלו בלבד, העוקפות במרחק ניכר גם את בוקרשט גם את בודפשט. יכול יכלו לעבור חיילות רוסיים של שלושים אוגדות. כגורם לשמירת השלום היו אפשרויות אלו משמשות מניעה של ממש לגבי היטלר, וכמעט ודאי שהיו מביאות לידי מאורעות גדולים יותר במקרה מלחמה. הדגישו גם את כּחשם ובוגדנוּתם של הסובייטים, וההצעה הסובייטית לא זכתה למעשה לתשומת־לב. הם לא הוטלו על כפות־המאזניים נגד היטלר, ונהגו בהם שוויון־נפש – שלא לומר שאט־נפש – שהשאיר את רישומו על סטאלין. המאורעות התנהלו משל כאילו אין רוסיה הסובייטית קיימת. על כך שילמנו אחרי־כן מחיר יקר.

*

בנאום בטרוויזו ב־21 בספטמבר אמר מוסוליני – לא בלי מידה של עזוּת – ״אם צ’כוסלובקיה נמצאת היום במצב שאפשר לקרוא לו ‘מצב עדין’, הרי זה משום שהיא היתה – מותר כבר לומר ‘היתה’, ומיד גם אגיד לכם מדוע – לא צ’כוסלובקיה בלבד, אלא ‘צ’כוֹ–גרמנוֹ–פּולנוֹ– מדיארו–רוּתנו–רוּמאנו–סלובקיה’, ורצוני להדגיש כי עתה, כשעומדים בפני הבעיה הזאת, הכרח הוא שתיפתר בכללוּתה"⁴⁵.

תחת עקת הבּזיון של ההצעות האנגלו־צרפתיות התפטרה הממשלה הצ’כית והורכבה ממשלה בלתי־מפלגתית בראשותו של הגנרל סירוֹבי, מפקד הלגיונות הצ’כוסלובקיים בסיביר בימות המלחמה העולמית. ב־22 בספטמבר שידר הנשיא בנש אל האומה הצ’כית קריאה מכובּדת לשקט. בעוד בנש מכין את שידורו טס צ’מברליין לפגישתו השניה עם היטלר, הפעם בעיר גוֹדסבּרג שבחבל הריין. כבסיס לדיון סופי עם הפירר הביא אתו ראש ממשלת בריטניה את פרטי ההצעות האנגלו־צרפתיות שנתקבלו על־ידי הממשלה הצ’כית. השנים נפגשו בגודסברג, במלון שממנו הסתלק היטלר בחפזון ארבע שנים קודם לכן בצאתו לבער את קבוצת רם. מלכתחילה תפס צ’מברליין שהוא עומד נוכח מה שקרא במוֹ־פיו ״מצב בלתי־צפוי־לגמרי". הוא תיאר את התמונה בבית הנבחרים אחרי שובו:

הוּגד לי בברכטסגאדן שאם יתקבל העקרון של ההגדרה־העצמית יהיה הר היטלר מוכן לדון אתי בדרכי הגשמתו. אחרי־כן אמר לי כי מעולם לא הניח גם לרגע כי יהיה ביכלתי לשוב ולומר כי העקרון נתקבל. אינני רוצה שיחשוב בית־הנבחרים כי הוא רימה אותי במתכוון – אינני סובר כך אף רגע – אבל כשאני לעצמי סבור הייתי כי בשוּבי לגודסברג אין לי אלא לדון אתו בשקט בהצעות שהבאתי אתי; והיה זה ממש זעזוע בשבילי כשהוגד לי בתחילת השיחה כי ההצעות האלו אין לקבלן, וכי יש להחליפן בהצעות אחרות מסוג שלא העליתי כלל בדעתי.

נדמה היה לי שנחוץ לי קצת פנאי לשקול מה אעשה. לפיכך פרשתי,כשאני מלא חששות להצלחתה של שליחותי. אולם תחילה שידלתי את הר היטלר שיאריך את תוקף הבטחתו הקודמת שלא יצעיד את חילותיו ויחכה לתוצאות השיחות. אני מצדי קיבלתי עלי לפנות אל הממשלה הצ’כית בבקשה שתימנע מכל פעולה העשויה לעורר התנגשויות.

השיחות הופסקו עד למחרת היום. כל הבוקר של ה־23 בספטמבר התהלך צ’מברליין אנה ואנה על מרפסת מלונו. לאחר פת־שחרית שלח להיטלר הודעה־בכתב בה הוא אומר שהוא מוכן למסור את ההצעות הגרמניות החדשות לממשלה הצ’כית, אלא שהטעים את הקשיים החמורים. בתשובתו של היטלר אחר־הצהריים לא נראו סימנים מרוּבּים לוויתוּר, וצ’מברליין ביקש שיימסר לו בישיבה האחרונה אותו ערב תזכיר רשמי מלוּוה מפות. הצ’כים היו מגייסים עתה את צבאם, וממשלות בריטניה וצרפת כאחת הודיעו רשמית לנציגיהן בפראג ששוב אין הן יכולות לקבל עליהן את האחריות ולהניאם מכך. אותן ערב ב־10.30 שוב נפגש צ’מברליין עם היטלר. התיאור הטוב ביותר לפגישה ניתן בדבריו הוא:

התזכיר והמפה נמסרו לי בפגישתי האחרונה עם הקנצלר, שהחלה בשעה עשר־וחצי אותו ערב ונמשכה עד אשמורת הבוקר, פגישה שבה נכחו שר־החוץ הגרמני וכן גם סיר נויל הנדרסון וסיר הוראס וילסון; וזו פעם ראשונה מצאתי בתזכיר גבול־זמן. לפיכך דיברתי הפעם בגילוי־לב מרוּבּה. הטעמתי ככל יכלתי את הסכנות הנובעות מעמידה על תנאים כאלה, ואת תוצאותיה הנוראות של מלחמה, אם תבוא מלחמה בתוצאות הדבר. הצהרתי כי לשונם וסגנונם של המסמכים. שתיארתי אותם כאולטימטום ולא כתזכיר, יזעזעו עד מאד את את דעת־הקהל בארצות נייטרליות, והוכחתי את הקנצלר מרה על שלא נענה בשום צורה שהיא למאמצים שעשיתי להבטחת השלום.

עלי להוסיף כי היטלר חזר ברצינות רבה על מה שכבר אמר בברכטסגאדן, לאמוֹר, שזאת שאיפתו הטריטוריאלית האחרונה באירופה ושאין לו כל רצון להכליל ברייך אנשים מגזעים בלתי־גרמניים. שנית אמר, ושוב ברצינות מרוּבּה, שרוצה הוא להיות בידידוּת עם אנגליה, ושאם אך ייתכן להיפּטר משאלת הסודטים הזאת בדרכי שלום, הרי בשמחה יחדש את השיחות. אמת שאמר ״יש שאלה אחת מוּקשה, המושבות; אבל אין זה ענין למלחמה".

ב־24 בספטמבר אחר־הצהריים חזר מר צ’מברליין ללונדון, ולמחרת היום התקיימו שלוש ישיבות של הקבינט. ניכּר היה שגם לונדון וגם פאריז נוקטות עמדה תקיפה יותר. הוחלט לדחות את תנאֵי גודסברג, וידיעה זו נמסרה לממשלת גרמניה. הקבינט הצרפתי הסכים, וגיוס חלקי בוצע בצרפת במהירות וביעילות רבה מן המצוּפה. במוצאי יום ה־25 בספטמבר שוב באו המיניסטרים הצרפתים ללונדון ובלי חמדה הכירו בהתחייבויותיהם כלפי הצ’כים. בשעות אחר־הצהריים של יום המחרת נשלח על־ידי סיר הוראס וילסון מכתב אישי אל היטלר בברלין, שלוש שעות בטרם ישא הלז את נאומו בהיכל־הספורט. התשובה היחידה שהצליח סיר הוראס להשיג היתה שהיטלר לא יזוז מגבול־הזמן שנקבע באולטימטום של גודסברג, לאמור – יום־השבת, ה־1 באוקטובר, וביום ההוא יכּנס לשטחים הנדונים, אלא אם כן יקבל את הסכמתה של צ’כיה עד 2 אחר־הצהריים ביום ד' ה־28 בחודש.

אותו ערב נאם היטלר בברלין. הוא דיבר בלשון פיוּסים על אנגליה וצרפת, ובתוך כך יצא בהתקפה גסה ואכזרית על בנש והצ’כים. הוא אמר החלטית כי על הצ’כים להסתלק מחבל הסודטים עד ל־26 בחודש, אבל לאחר שיתיישב דבר זה שוב לא יהיה לו כל ענין במה שיקרה לצ’כוסלובקיה. ״זוהי התביעה הטריטוריאלית האחרונה שיש לי באירופה".

*

כמו במקרים דומים נעשה מגעי עם ממשלת הוד־מלכותו תכוף ואינטימי יותר עם גבוֹר המשבר. ב־10 בספטמבר ביקרתי אצל ראש־הממשלה בדאונינג־סטריט לשיחה ארוכה. ב־26 בספטמבר שוב הזמין אותי, או שהסכים בחפץ־לב לקבלני. ב־3.30 אחר־הצהריים ביום הגורלי הזה נתקבלתי על־ידיו ועל־ידי הלורד הליפקס באולם הישיבות של הממשלה. המרצתים לנקוט את הקו שעליו עמדתי במכתבי אל הלורד הליפקס מיום 31 באוגוסט, לאמור – לפרסם הצהרה שתגלה את אחדוּת־הדעות־והכּוונה בין בריטניה, צרפת ורוסיה כנגד התוקפנות ההיטלראית. דנו בהרחבה ובפירוט בדבר הודעה, ודומה היה כי הסכמה גמורה בינינו. הלורד הליפקס ואני היינו בדעה אחת, ובהחלט סבור הייתי שראש־הממשלה מסכים אתנו בתכלית. בפגישה נכח פקיד גבוה של משרד־החוץ שהכין את הטיוטה. משנפרדנו חשתי שביעוּת־רצון ורגש הקלה.

לערך בשעה 8 אותו ערב הגיש מר ליפּר, שאז היה ראש לשכת־העתונות של משרד־החוץ, כיום סיר רג’ינלד ליפר, לשר־החוץ הודעה שהדברים הבאים הם עיקרה:

אם, למרות המאמצים שעשה ראש־ממשלת בריטניה, תיערך התקפה גרמנית על צ’כוסלובקיה, הרי התוצאה המיידית ודאי תהיה שצרפת תהיה מחויבת לבוא לעזרתה, ובריטניה הגדולה ורוסיה בלי ספק תעמודנה לימינה של צרפת.

הודעה זו אושרה על־ידי הלורד הליפקס ופורסמה מיד.

כשחזרתי לפני כן למעוני במוֹרפּת־מנשונז מצאתי שנאספו שם כחמישה־עשר אדונים. כולם היו מן השמרנים: הלורד ססיל, הלורד לוֹיד, סיר אדוארד גריג, סיר רוברט הוֹרן, מר בּוּתבּי, מר ברקן ומר לוֹ. ההרגשה היתה נלהבת. נקודת המוקד היתה, ״שוּמה עלינו להכניס את רוסיה". התרשמתי אף גם הופתעתי מעוז ההשקפה הזאת בחוּגים טוֹריים, ומכאן נמצאתי למד עד־מה ניערו חצנם מכל מחשבה על אינטרסים של מעמד, מפלגה או אידיאולוגיה ועד היכן הלך־רוחם מגיע. מסרתי להם על מה שאירע בדאונינג־סטריט ותיארתי את טיבה של ההודעה. כולם התעודדו מאד.

העתונות הימנית בצרפת התייחסה להודעה הזאת בחשד ובשאט־נפש. מאטן קרא לה ״שקר מחוכם". מר בּוֹנה, שעתה שקוּד היה מאד להראות מה־נמרץ הוא בפעולה, אמר לכמה צירי־פרלמנט כי אין בידו כל אישור להודעה זו. והשאיר בהם את הרושם כי לא זאת ההבטחה הבריטית אשר לה הוא מצפה. אין ספק שלא קשה היה לו לטעת את הרושם הזה.

אותו ערב סעדתי עם מר דאף קוּפּר באדמירליוּת. הוא אמר לי שהוא דורש מראש־הממשלה לגייס מיד את הצי. זכרתי את נסיונותי שלי רבע מאת־שנים קודם לכן כשהופיעו מסיבּות דומות לאלו.

*

דומה היה כי רגע ההתנגשות הגיע וכי הכוחות היריבים ערוּכים זה לעומת זה. לצ’כים היו מיליון וחצי איש חמושים מאחרי קו־הביצורים החזק ביותר באירופה מצוידים על־ידי מנגנון תעשייתי אדיר ומאורגן ביותר. הצבא הצרפתי גוּיס בחלקו, והמיניסטרים הצרפתים מוכנים היו, ולוּ גם בלי חמדה, לכבד את התחייבויותיהם כלפי צ’כוסלובקיה. סמוך לפני חצות ב־27 בספטמבר נשלח מן האדמירליוּת מברק ההתראה המצווה על גיוּס הצי למחרת היום. ידיעה זו נמסרה לעתונות הבריטית כמעט באותו רגע (ב־11.38 בלילה). ב־11.20 לפה"צ ב־28 בספטמבר הוציאה האדמירליוּת את עצם פקודות הגיוס לצי הבריטי.

*

עתה יכולים אנו להשקיף אל מבעד למצח־הנחוּשה שהעמיד היטלר נוכח ממשלות בריטניה וצרפת. הגנרל בּק, ראש המטה הכללי של הצבא, נחרד עד עומק לבן מפני תכניותיו של היטלר. הן לא ישרו בעיניו כלל, והוא היה מוכן להתנגד. לאחר הפלישה לאוסטריה בחודש מרס שלח להיטלר תזכיר בו טען, על סמך עובדות מפורטות, כי המשך תכנית הכיבוּשים יביא בהכרח לידי שוֹאה עולמית ולידי חורבנו של הרייך השב עתה לתחייה. היטלר לא ענה על התזכיר הזה. היתה הפוּגה. בּק סירב להיות שותף לנגד ההיסטוריה באחריות לקפיצתו של הפירר לתוך מלחמה, שעליה כבר נמנה הלז וגמר. ביולי חלה התנגשות אישית. כשהתברר שהתקפה על צ’כוסלובקיה ממשמשת ובאה, דרש בּק ערובּה כנגד הרפתקאות צבאיות נוספות. היטלר ענה כי הצבא הוא מכשיר ביד המדינה, שהוא הנו ראש המדינה, וכי הצבא ושאר חיילות חייבים לציית לרצונו בלי שום טענות־ומענות. או אז הגיש בק את התפטרותו. הוא לא קיבל תשובה על בקשתו להשתחרר מתפקידו. אבל אי־אפשר היה להזיז את הגנרל מהחלטתו. מכאן והלאה נעדר ממיניסטריון־המלחמה. היטלר נאלץ אפוא לפטרו, ומינה את האלדר תחתיו. לפני בק לא נשאר אלא גורל טראגי אך מכובד.

כל הדברים האלה נשמרו בתוך חוג חשאי; אבל עתה החל מאבק עז ובלתי פוסק בין הפירר ליועציו המומחים. בק נהנה מיחס של אמון וכבוד מצד כל אנשי מטה הצבא, שמאוחדים היו לא רק בדעתם כאנשי־מקצוע אלא גם באיבתם לפקודות מצד אזרחים ומצד המפלגה. משבר ספטמבר דומה היה שהעמיד את כל המסיבות שמפּניהן התייראו הגנרלים הגרמנים. בין שלושים לארבעים אוגדות צ’כיות היו מתפרסות על גבולה המזרחי של גרמניה, וכוֹבד הצבא הצרפתי, ביחס של שמונה כנגד אחד בקירוב, החל להעיק על החומה המערבית. רוסיה עוינת עשויה לפעול משדות־תעופה צ’כיים, ומחנות סובייטים יוכלו

צ’מברליין ודאלאדיה בוועידת־מינכן (מאחוריהם שרי־החוץ של בריטניה וצרפת; הלורד הליפאקס וז'. בוֹנה)

צ’מברליין חוזר עליז־השׂגים; צ’רצ’יל צועד עמוּס־דאגה

להגיח קדימה בדרך פולין או רומניה. לבסוף, בשלב האחרון, נאמר כי הצי הבריטי מתגייס. בתוך כל ההתפתחות הזאת התלהטו היצרים עד לדרגה של קדחת.

קודם־כל מצוי בידינו הסיפור, שנמסר על־ידי הגנרל האלדר, על קשר של ממש לאסור את היטלר ואת חבריו הראשיים. הראָיות לכך אינן מסתמכות על דבריו המפורטים של האלדר בלבד. אין ספק שהוכנו תכניות, אבל אין לקבוע בדיוּק באיזו מידה נשענו בזמנו על עוז־החלטה. הגנרלים היו חורשים תכניות מרד חדשות לבקרים, ומדי פעם היו נרתעים ברגע האחרון מטעם זה או אחר. הנוגעים בדבר מעוניינים היו להוכיח את מאמציהם למען השלום, לאחר שהיו שבויים בידי בעלי־הברית. אולם אין ספק שהיה קשר ברגע זה, ושנעשו צעדים רציניים להוציאו אל הפועל.

בתחילת ספטמבר (אומר האלדר) אחזנו באמצעים הנחוצים כדי להבטיח את גרמניה מפגיעתו הרעה של המטורף הזה. לעת הזאת נמלא רובּו של העם הגרמני אימה מפני הסיכּוי של מלחמה. לא היה בכוונתנו להרוג את המנהיגים הנאציים – רק לאסור אותם, לכונן ממשל צבאי ולפרסם הצהרה לאומה שעשינו את הדבר רק מתוך היותנו משוכנעים שמוליכים אותנו לקראת שואה ודאית.

האנשים הבאים היו מעורבים בקשר: הגנרלים האלדר, בּק, שטילפּנאגל, ויצלבּן (מפקד חיל־המצב של ברלין), תומאס (המפקח על הנשק), בּרוֹקדורף (מפקד חיל־המצב של פוטסדאם), והגראף פון־הלדוֹרף, שהיה ממונה על המשטרה הברלינאית. המפקד העליון, הגנרל פון־בּראוכיץ', קיבל ידיעות על הקשר וסמך עליו את ידו.

קל היה להחזיק, במסגרת תנועות הצבא נגד צ’כוסלובקיה והשיגרה הצבאית הרגילה, אוגדה משוריינת אחת סמוך לברלין כדי־כך שתוכל להגיע לבירה במהלך לילה אחד. יש ראיות ברורות לכך שאוגדת השריון השלישית, בפיקודו של הגנרל הפּנר, חנתה בעת משבר מינכן דרומית לברלין. תפקידו הסודי של הגנרל הפּנר היה לכבוש, למתן אות מסוים, את הבירה, את בנין הקנצלר ואת המיניסטריונים והמשרדים הנאציים החשובים. לצורך כך הוסיפו את האוגדה הזאת לפיקוד של הגנרל ויצלבּן. לפי סיפורו של האלדר עשה אז הלדורף, ראש משטרת ברלין, הכנות מדוקדקות לאסור את היטלר, גרינג, גבלס והימלר. ״לא היתה כל אפשרות של תקלה. כל מה שהיה נחוץ להפיכה מוצלחת בתכלית היה נכחותו של היטלר ברלין“. הוא הגיע לשם מברכטסגאדן בבוקר ה־14 בספטמבר. האלדר שמע על כך בצהרי היום, ומיד הלך לראות את ויצלבן ולהשלים את התכניות. הוחלט להלום אותו ערב עצמו בשעה 8. ב־4 אחה”צ, לדברי האלדר, נתקבלה במשרדו של ויצלבן הודעה שמר צ’מברליין יוצא להתראות עם הפירר בברכסגאדן. מיד נערכה ישיבה, שבה אמר הוא, האלדר, לוויצלבן כי ״אם יצליח היטלר בבּלוף שלו הרי הוא, כראש־המטה, לא יהיה לו צידוק להשמיט את הקרקע מתחת רגליו". לפיכך הוחלט לדחות את הפעולה ולהמתין למהלך המאורעות.

זה הסיפור, שעל היסטוריונים לבדקו, על המשבר הפנימי הזה בברלין כמסוּפּר מפי הגנרל פון־האלדר, שהיה אז ראש־המטה. מאז נתאשר הסיפור על־ידי גנרלים אחרים – מילר והילבּראנד – וכמה וכמה יודעי־דבר שבּחנו אותו קיבלוהו כאמת. אם בסופו של דבר יתקבל כאמת היסטורית, הרי תהיה זו דוגמה נוספת למקרים הפעוטים עד מאד שעליהם סובב גורלה של האנושות.

אין כל מקום לספק בדבר מאמצים כנים, אך נמרצים פחות, מצד המטה הכללי לרסן את היטלר. ב־26 בספטמבר באה משלחת, שעליה נמנו הגנרל פון־האנקן, ריטר פון־לבּ והקולונל בּוֹדנשאץ, לבנין הקנצלר של הרייך וביקשו להתקבל על־ידי הר היטלר. הם שוּלחו ריקם. בצהרי יום המחרת נועדו הגנרלים הראשיים לישיבה במיניסטריון־המלחמה. הם הסכימו על תזכיר שאותו השאירו בבנין הקנצלר. תעודה זו נתפרסמה בצרפת בנובמבר 1938 ⁴⁶. היו בה שמונה־עשר עמודים המחולקים לחמישה פרקים ושלושה נספחים. פרק א' מדגיש את חילוקי־הדעות בין ההנהגה המדינית והצבאית של הרייך השלישי, ומצהיר כי בגלל המורל הירוד של האוכלוסיה הגרמנית אין הרייך יכול לעמוד במלחמה אירופּית. בפּרק נאמר כי במקרה שתפרוץ מלחמה יש לתת סמכויות יוצאות־מגדר־הרגיל לשלטונות הצבאיים. פרק ב' מתאר את מצבו הגרוע של הרייכסוור ומציין כי השלטונות הצבאיים ראו הכרח לעצמם ״במקרים רציניים רבים לעצום את עיניהם מראוֹת את חוסר המשמעת". פרק ג' מונה את הפּגמים השונים בחימושה של גרמניה, עומד על הליקויים בקו־זיגפריד, שהוקם בחיפּזון כה גדול, ועל היעדר הביצורים באזורי אָכן וסארבּריקן. מובּע חשש מפני חדירת הצבא הצרפתי המרוכז סביב ז’יווה לתוך בלגיה. לבסוף מודגש המחסור בקצינים. לא־פחות מארבעים־ושמונה־אלף קצינים ומאה אלף סמלים נחוצים כדי להעמיד את הצבא על תקן מלחמתי, ובמקרה של גיוס כללי תהיינה לא־פחות משמונה־עשרה אוגדות נטולות מפקדים נמוכים מאומנים.

התעודה מעלה את הטעמים שבגללם יש לצפות למפלה בכל מלחמה שלא תהיה מקומית בלבד, וקובעת כי פחות מחמישית מקציני הרייכסוור מאמינים באפשרות של נצחון גרמני. הערכה צבאית צבאית ביחס לצ’כוסלובקיה ב״נספח" קובעת כי הצבא הצ’כוסלובקי, אפילו יילחם בלי בעלי־ברית, יוכל להחזיק מעמד שלושה חדשים, וגרמניה תוצרך להחזיק כוחות חיפוי על גבולות פולין וצרפת כמו גם על חופי הים הבלטי והצפוני, ולהחזיק באוסטריה כוח בן רבע מיליון חיילים לפחות שיעמוד על המשמר מפני מרידות עממיות והתקפה צ’כוסלובקית אפשרית. לבסוף סבוּר היה המטה הכללי כי אין זה מתקבל כלל על הדעת שפעולות האיבה תישארנה מקומיות משך תקופת שלושת החדשים.

אזהרותיהם של אנשי הצבא קיבּלו לבסוף חיזוק מן האדמירל רדר, ראש האדמירליות הגרמנית. בשעה 10 בערב ב־27 בספטמבר נתקבל רדר על־ידי הפירר. הוא פנה אליו בבקשה נמרצת, שהודגשה כעבור שעות אחדות על־ידי הידיעה שמגייסים את הצי הבריטי. עתה פסח היטלר על שתי הסעיפים. ב־2 לפנות בוקר שידר הראדיו הגרמני הכחשה רשמית לאמור כי אין גרמניה מתכוונת להכריז על גיוס ב־29 בחודש. וב־11.45 לפנה"צ אותו יום נמסרה שוב לעתונות הבריטית ידיעה של סוכנות־הידיעות־הגרמנית הרשמית המכחישה את הכוונה לגיוס בגרמניה. הלחץ על איש אחד זה ועל כוח־הרצון המדהים שלו ודי היה כבד ביותר ברגע זה. נראה היה בעליל שהגיע אל ספּה של מלחמה כללית. האם יוכל לקפוץ ולצלול נוכח דעת־קהל בלתי־חיובית ונוכח האזהרות הרציניות ביותר של ראשי חילות היבשה, הים והאוויר שלו? וכנגד זאת, האם יכול להרשות לעצמן לסגת לאחר שזמן כה רב חי על פרסטיז’ה?

*

בעוד הפירר נאבק עם הגנרלים שלו, היה מר צ’מברליין עצמו מתכונן לשדר אל האומה הבריטית. במוצאי ה־27 בספטמבר נשא את הדברים הבאים:

מה איום, פנטסטי ומופרך הוא הדבר שאנחנו חופרים חפירות ומודדים מסכות־גז כאן בגלל מריבה בארץ רחוקה בין אנשים שאין אנו יודעים עליהם דבר!… לא הייתי מהסס לצאת אפילו לביקור שלישי בגרמניה, לוּ חשבתי כי יועיל הדבר… אני עצמי איש־שלום הנני עד עומקי נשמתי. סכסוך מזוין בין אומות, סיוט הוא לי; אבל אם אהיה משוכנע שאיזו אומה נמנתה וגמרה להשתלט על העולם בהטלת פחד, אז אהיה סבור כי יש לקום כנגדה. תחת שלטון כזה לא יהיה חפץ בחיים לאנשים המאמינים בחופש: אבל מלחמה היא דבר איום, ומן ההכרח הוא שיהיה ברור לנו מאד, בטרם נפתח בה, כי באמת העניינים הגדולים הם המוּטלים בכּף.

אחרי ששידר את הדברים המאוּזנים האלה קיבל את תשובתו של היטלר על המכתב אשר שלח על־ידי סיר הוראס וילסון. מכתב זה פתח סדק של תקוה. היטלר הציע שיצטרף לערובה לגבולות החדשים של צ’כוסלובקיה, ומוכן היה לתת הבטחות נוספות ביחס לדרך ביצועו של משאל־העם החדש. לא היה פנאי להתמהמה. האולטימטום הגרמני הכלול בתזכיר של גודסברג עתיד לפקוע ב־2 אחה“צ למחרת היום, יום ד' ה־28 בספטמבר. לפיכך ניסח צ’מברליין איגרת אישית אל היטלר: ״לאחר שקראתי את מכתבך יש בי בטחון כי תוכל להשיג את עיקרי הדברים בלי מלחמה, ובלי דיחוי. אני מוכן לבוא מיד בעצמי לברלין לדון בסידורי המסירה אתך ועם נציגי הממשלה הצ’כית, יחד עם נציגי צרפת ואיטליה, אם תרצה. אני משוכנע בכך שנוכל להגיע להסכם בתוך שבוע ימים⁴⁷. בתוך כך טילגרף אל מוסוליני והודיע לו על פנייתו האחרונה אל היטלר: אני מאמין שהוד מעלתך יודיע לקנצלר הגרמני שאתה מוכן להיות מיוצג, ותמריץ אותו להסכים להצעתי, שתמנע את עמינו מבּוֹא במלחמה”.

הרי זה אחד הצדדים המופלאים במשבר זה שדומה כי שום התיעצות קרובה וסודית לא היתה קיימת בין לונדון ופאריז. היתה חפיפת־דעות בקווים כלליים, אבל מגע אישי לא היה או כמעט לא היה. בעוד מר צ’מברליין מנסח את שני המכתבים האלה, מבלי היועץ לא בממשלת צרפת ולא בעמיתיו בקבינט שלו, היו המיניסטרים הצרפתים נוקטים את צעדיהם הנפרדים שלהם בקווים מקבילים. ראינו את עצמת הכוחות המתנגדים לעתירה נגד גרמניה בעתונות הצרפתית, ואיך רמזו העתונים הפאריזאים, בהשראתו של משרד־החוץ הצרפתי, כי ההודעה הבריטית התקיפה, שהזכירה את רוסיה, היא זיוף. במוצאי ה־27 בחודש קיבל השגריר הצרפתי בברלין הוראות להעלות הצעות נוספות המרחיבות את השטח שיועמד לכיבוש גרמני מיידי בחבל הסודטים. בעוד מר פרנסוּאה־פוֹנסה יושב עם היטלר הגיע דבר מוסוליני לאמור כי מן הראוי לקבל את רעיון הוועידה של צ’מברליין וכי איטליה תשתתף בה. בשעה 3 ביום 28 בספטמבר אחה"צ שלח היטלר לצ’מברליין ולדאלאדיה איגרות בהן הציע פגישה למחרת היום במינכן יחד עם מוסוליני. אותה שעה היה מר צ’מברליין נואם לפני בית־הנבחרים ומוסר לו סקירה כללית על המאורעות האחרונים. משקרב לסוף נאומו הועברה אליו האיגרת המזמינה אותו למינכן על־ידי הלורד הליפקס, שהיה יושב ביציע האצילים. מר צ’מברליין עמד אותו רגע בתיאור המכתב אשר שלח אל מוסוליני ותוצאות צעדו:

בתשובה לאיגרתי אל סיניור מוסוליני נמסר לי כי הדוּצ’ה שלח הוראות… שאם גם תמלא איטליה בשלמוּת את התחייבויותיה לעמוד לימין גרמניה, הרי נוכח חשיבותה הגדולה של הבקשה שהגישה ממשלת הוד־מלכותו לסיניור מוסוליני, הריהו מקווה כי הר היטלר יראה אפשרות לעצמו לדחות את הפעולה, שלפי מה שאמר הקנצלר לסיר הוראס וילסון תיעשה היום בשעה 2 אחה"צ, לפחות לעשרים־וארבע שעות, כדי שתהיה לסיניור מוסוליני שהוּת לחזור ולבדוק את המצב ולנסות למצוא פתרון של שלום. בתשובה על כך הסכים הר היטלר לדחות את הגיוס לעשרים־וארבע שעות… אין זה הכל. יש לי עוד משהו להגיד לבית־הנבחרים. הודיעו לי עתה מטעם הר היטלר שהוא מזמין אותי להיפּגש אותו במינכן מחר בבוקר. הוא הזמין גם את סיניור מוסוליני ואת מר דאלאדיה. סיניור מוסוליני נענה, ואין לי שום ספק שגם מר דאלאדיה ייענה. אינני צריך לומר מה תהיה תשובתי… מובטח אני כי בית־הנבחרים יהיה מוכן להניח לי עתה ללכת ולראות מה אוכל להפיק מן המאמץ האחרון הזה.

הנה כך טס מר צ’מברליין בפעם השלישית לגרמניה.

*

הרבה תיאורים נתחברו על הפגישה הזאת הראויה להיזכר, וכאן אי־אפשר אלא להטעים כמה צדדים מיוחדים. שום הזמנה לא נשלחה לרוסיה. גם הצ’כים עצמם לא הורשו להיות נכחים בישיבה. לממשלה הצ’כית הודיעו בפשטוּת במוצאי ה־28 בחודש כי למחרת היום תתקיים ועידה של נציגי ארבע המעצמות האירופיות. בין ״ארבעת הגדולים" הושג הסכם חיש־מהר. השיחות החלו בצהריים ונמשכו עד 2 למחרת בבוקר. ב־2 לפנות בוקר ב־30 בספטמבר נוסח תזכיר ונחתם. בעיקרי הדברים היתה כאן קבלת האולטימטום של גוֹדסברג. חבל הסודטים יפוּנה בחמישה שלבים ובתוך חמישה ימים, החל ב־1 באוקטובר. ועדה בינלאומית תקבע את הגבולות הסופיים. המסמך הונח לפני הצירים הצ’כיים שהורשו לבוא למינכן לקבל את ההחלטות המוגמרות.

בעוד שלושת המדינאים ממתינים למומחים שינסחו את המסמך הסופי, שאל ראש־הממשלה את היטלר אם יהיה מוכן לשיחה פרטית. היטלר ״קפץ על הרעיון"⁴⁸. שני המנהיגים נפגשו בדירתו של היטלר במינכן בבוקר ה־30 בספטמבר והיו ביחידות, להוציא את התורגמן. צ’מברליין העלה טיוטה של הצהרה שהכין בזו הלשון:

אנחנו, הפירר והקנצלר של גרמניה וראש ממשלת בריטניה, קיימנו היום פגישה נוספת ומסכימים אנו בהכרה כי שאלת היחסים האנגלו־גרמניים היא בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה לשתי הארצות ולאירופה.

ההסכם שנחתם בליל אמש, וההסכם הימי האנגלו־גרמני, הם בעינינו סמל לרצון שני עמינו שלא לצאת עוד לעולם למלחמה זה בזה.

מנוי־וגמור אתנו כי דרך ההיועצוּת תהיה הדרך שתינקט על־מנת לטפל בכל שאר השאלות העשויות לעניין את שתי ארצותינו, וגמרנו אומר להמשיך במאמצינו לסלק את העילות לחילוקי־דעות אפשריים ולתרום בכך להבטחת שלומה של אירופה.

היטלר קרא את האיגרת הזאת וחתם עליה בלי אומר ודברים.

כשהסתגר עם שותפו האיטלקי ודאי דן בפתרונות נעימים פחות. חוֹשפני הוא מכתב שכתב מוסוליני להיטלר ביוני 1940, ואשר פורסם לא מכבר!

פירר רומא, 26.6.40

עתה שבאה השעה לדוּש באנגליה הריני מזכירך מה שאמרתי לך במינכן על ההשתתפות הישירה של איטליה בהתקפה על האי. אני מוכן לקחת בה חלק בחילות יבשה ואוויר, ואתה יודע עד־מה אני משתוקק לכך. אני מבקשך להשיב כדי שאוכל לעבור לשלב הפעולה. בציפיה ליום הזה, הריני שולח לך אף ברכת ידידותי.

מוסוליני⁴⁹

אין בידינו רשומות משום פגישה אחרת בין היטלר למוסוליני במינכן בשעת ההפסקה.

צ’מברליין חזר לאנגליה. בהסטוֹן, מקום שנחת המטוס שלו, נופף בהצהרה המשותפת שהחתים עליה את היטלר, וקרא אותה לפני קהל הנכבדים ושאר האנשים שבּאו לקבל את פניו. כשנסעה מכוניתו בתוך ההמונים המריעים משדה־התעופה אמר אל הליפקס היושב לצדו, ״כל זה יחלוף בתוך שלושה חדשים“; אבל מחלונות דאונינג סטריט נופף שוב בפיסת הנייר שלו והשתמש במלים אלו: ״זאת היא הפעם השניה בהיסטוריה שלנו שחזר מגרמניה לדאונינג־סטריט שלום בכבוד. אני מאמין שזהו שלום לדורנו”⁵⁰.

*

עתה נמצאת בידינו גם תשובתו של המרשל פון־קייטל לשאלה המפורשת שהעמיד לפניו הנציג הצ’כי במשפטי נירנברג:

"הקולונל אֶגר, המייצג את צ’כוסלובקיה, שאל את המרשל קייטל:

‘האם היה הרייך מתקיף את צ’כוסלובקיה ב־1938 אילו עמדו מעצמות המערב לימינה של פראג?’

המרשל קייטל ענה:

‘ודאי שלא. לא היינו די חזקים מבחינה צבאית. מטרת מינכן (ז. א., השגת ההסכם במינכן) היתה לסלק את רוסיה מאירופה, להרוויח זמן, ולהשלים את חימושה של גרמניה’ ״ ⁵¹.

*

שוב פעם נתאמת שיפוטו של היטלר. פניו של המטה הכללי הגרמני חפרו ובוֹשו כליל. שוב היה הדין עם הפירר, אחרי ככלות הכל. הוא, בגאוניוּתו ובאינטוּאיציה שלו, הוא לבדו העריך נכונה את כל הנתוּנים, הצבאיים והמדיניים. שוב, כמו בחבל הריין, ניצחה מנהיגותו של הפירר והתגברה על החבלה מצד אלופי הצבא הגרמני. כל הגנרלים האלה היו אנשים פטריוטיים. הם השתוקקו לראות את המולדת כובשת לה מחדש את מעמדה בעולם. יומם ולילה התמסרו לכל פעולה היכולה לחזק את כוחותיה של גרמניה, לפיכך חשו עצמם מוכים בלבבם על שנמצאו קטני־אמנה כל כך, ורבים מהם ביטלו איבתם ואי־אמונם להיטלר בתשעה קבים של הערצה לכשרונותיו הנעלים ולמזלו הנפלא. לבטח זהו כוכב שראוי ללכת אחריו, לבטח זהו מדריך שיש לשמוע בקולו. כך נעשה היטלר סוף־סוף אדונה של גרמניה, אדון שאין עליו עוררים, ופוּלסה הדרך לתכנית הגדולה. קושרי־הקשר שקטו תחתיהם, ועמיתיהם אנשי־הצבא לא הסגירום.

*

כאן אולי ראוי להעלות אי־אלה עקרונות של מוסר ומעש שיוכלו לשמש מורי־דרך לעתיד לבוא. אין לדון שום פרשה ממין זה במפורש מן הרקע המסיבּתי שלה. העובדות אפשר שלא תהיינה ידועות בזמנו, והערכותיהן בהכרח תהיינה במידה רבה מעשה־ניחוש, המושפע מן הרגשות הכלליים ומן המטרות של כל המנסה לחרוץ משפט. אלה שמכוח מזגם ואָפיים הם נוטים לתוּר אחר פתרונות חדים וחותכים של בעיות קשות וסתומות, הנכונים להילחם כל־אימת שבאה איזו קריאת־תגר מצד מעצמה זרה, לא תמיד הצדק אתם. כנגד זאת הרי הללו שנטייתם היא להרכין ראש, לתור בסבלנות ובנאמנות אחר פשרה בדרכי שלום, לא תמיד טעות בידם. נהפוֹך הוא. ברוב המקרים אפשר שיצדקו, לא רק מבחינה מוסרית אלא גם מנקודת־מבט מעשית. כמה מלחמות נמנעו על־ידי סבלנות והתמדה ורצון טוב! הדת והצדק כאחד מעלים על נס את הענווה ושפלוּת־הרוח לא רק בין הבּריות כי אם גם בין אומות. כמה מלחמות באו לעולם מחמת צחצוח־חרבות! כמה אי־הבנות שהביאו לידי מלחמות אפשר היה למנוע על ידי שהייה ומתינות! מה־תכופות אסרו ארצות מלחמות אכזריות ואחרי־כן, כעבור מספר שנות שלום, נעשו לא רק ידידות כי אם גם בעלות־ברית!

דרשת־ההר היא המלה האחרונה במוסר הנוצרי. את הקוייקרים מכבדים הכל. אולם לא בתנאים אלה נוטלים עליהם מיניסטרים את האחריות להדרכתן של מדינות. תפקידם הוא קודם־כל להתעסק עם אומות אחרות על־מנת להרחיק ריב ומלחמה ולמנוע תוקפנות על כל צורותיה, אם למטרות לאומניות ואם למטרות רעיוניות. אבל בטחון המדינה, חייהם וחירותם של בני ארצם, אשר להם הם חבים את מעמדם, מחייבים על פי צדק, באין ברירה, או משהושגה הכרה סופית וברורה, שלא להוציא מכלל אפשרות את השימוש בכוח. אם המסיבות יש בהן כדי להצדיק זאת, מותר להשתמש בכוח. ואם כן הדבר, הרי יש לעשות בו שימוש בתנאים שהם נוחים ביותר. אין כל גדוּלה בדחיית מלחמה לשנה אחת אם בבוֹאה הריהי מלחמה גרועה הרבה יותר או שקשה הרבה יותר לנצח בה. אלו הן הדילמות המענות אשר בהן התחבטה האנושות כה תכופות כל ימיה. משפט סופי יכולה ההיסטוריה להוציא רק על פי העובדות, כפי שהן ידועות לנוגעים בדבר בזמנו, וכן כמו שהוכחו לאחר־מכן.

אולם יש קו מנחה אחד מועיל, והוא שתעמוד אומה בדיבּורה ותפעל בהתאם להתחייבויות־החוזים שלה כלפי בעלי־בריתה. הקו המנחה הזה קרוי כבוד. מביכה היא המחשבה כי מה שבני־האדם קוראים בשם כבוד לא תמיד הוא עולה בקנה אחד עם המוסר הנוצרי. לעתים קרובות משפיע על הכבוד אותו יסוד של גאוה, שהיא גורם כה חשוב בין מניעיו. חוקת־כבוד מופרזת, המביאה לידי מעשים מהובּלים וחסרי כל הגיון, אי־אפשר ללמד עליה סניגוריה, ולוּ גם תהיה נאה למראית־עין ככל שתהיה. אולם כאן בא הרגע בו הורה הכבוד על נתיב החובה, ואשר בו גם השיפוט הנכון על העובדות בעת ההיא היה מוסיף חיזוק למצוותיו.

כשהפקירה ממשלת צרפת את צ’כוסלובקיה, בעלת־בריתה הנאמנה, לגורלה, היה זה מדחה עגום אשר ממנו תוצאות נוראות. לא רק מדיניות חכמה והוגנת כי אם גם האבּירוּת, הכבוד והאהדה לעם קטן הצפוי לאיומים חברו יחד לריכוז רב־רושם. בריטניה הגדולה, שבודאי היתה נלחמת לוּ היתה קשורה בהתחייבויות־חוזה, בכל זאת מסובּכת היתה עכשיו כהלכה, ויש לציין בצער כי ממשלת בריטניה לא די שהסכימה עם ממשלת צרפת במדיניות של אבדון אלא שגם עודדה אותה בכך.

 

פרק שמונה־עשר: החורף של מינכן    🔗

פולין והונגריה: חיות טרף – מוּעקות בחייה של אנגליה – נאום ההתפטרות של מר דאף קוּפּר – הויכוח על מינכן – נאום היטלר ב־9 באוקטובר – הדילמה שלפני הקבינט הבריטי: חימוש או שלום – שאלת הבחירות הכלליות – חליפת מכתבים עם מר דאף קוּפּר – ריסוקה של צ’כוסלובקיה – סמכותו ואחריותו של ראש־הממשלה – פניותיו לאיטליה וביקורו בפאריז, נובמבר 1938 – פניותיו של מר בּוֹנה לגרמניה – תוצאות מינכן – ירידה, בפועל ובכוח, בעצמה היחסית של הצירוף אנגליה–צרפת – שיפור במעמדה של בריטניה באוויר – הכוח האווירי הבריטי והגרמני, 1938־1940 – מספר אוכלוסיה של גרמניה גדל בעשרה מיליונים ב־1938

ב־30 בספטמבר הרכינה צ’כוסלובקיה ראש להחלטות מינכן. הצ’כים אמרו כי “רוצים הם להביא לידיעת העולם את מחאתם נגד החלטה שבה לא היה להם כל חלק”. הנשיא בנש התפטר משום ש“עכשיו עשוי הוא להפריע למאורעות שאליהם חייבת מדינתו החדשה להסתגל”. הוא עזב את צ’כוסלובקיה ומצא מחסה באנגליה. קיטוע אבריה של מדינת צ’כוסלובקיה התנהל בהתאם להסכם. אבל הגרמנים לא היו היחידים שעטו על הפגר. מיד לאחר הסכם מינכן של ה־30 בספטמבר שלחה ממשלת פולין אולטימטום של עשרים־וארבע שעות לצ’כים בתביעה למסור מיד את מחוז־הגבול טשן. לא היתה שום אפשרות להתנגד לדרישה התקיפה הזאת.

סגולות הגבורה של העם הפולני אל להן לסמא את עינינו מראוֹת את פרשת האיולת וכפיוּת־הטובה שהביאה עליו סבל אין־קץ משך דורי־דורות. רואים אנו אותם ב־1919, עם שהודות לנצחון בעלי הברית המערביים חזר וזכה, אחרי דורות ארוכים של חלוקה ועבדות, לרפובליקה עצמאית שנעשתה אחת המעצמות הראשיות באירופה. עתה, ב־1938, בשל שאלה פעוטה כשאלת טשן, התיקו עצמם מכל אותם ידידים בצרפת, בריטניה וארצות־הברית שחזרו והרימום לדרגת חיים לאומיים מלוכדים, ואשר במהרה עתידים היו להזדקק כל כך לעזרתם. רואים אנו אותם אצים, בעוד כוחה של גרמניה קם להיות בעוכריהם, לתפוס את חלקם בביזתה ובחורבנה של צ’כוסלובקיה. בעת המשבר הוטחה הדלת בפני השגרירים של בריטניה וצרפת, שלא זכו אפילו להתקבל על־ידי שר־החוץ של מדינת פולין. הרי זו חידה וטרגדיה בהיסטוריה האירופית שעם המחוֹנן בכל מידות הגבורה, מוכשר, אמיץ, מקסים, ככל שהמדוּבר הוא בבניו, יגלה ויחזור ויגלה מוּמים נטועים ומושרשים כל־כך כמעט בכל הבּחינות של חייו השלטוניים. כל לבותינו נתונים לעם הפולני בשעבודו החדש, ובטוחים אנחנו כי לעולם לא תכזיבנו נכונותו המתמדת להיחלץ כנגד העריצות, ולשאתבעוז־רוח בל־ינוצח את כל הפגעים הבאים עליו. עיני כולנו נשואות אל השחר.

*

ההונגרים גם הם עמדו בשולי הדיונים של מינכן. הוֹרטי ביקר בגרמניה בסוף אוגוסט 1938, אבל עמדתו של היטלר היתה מסויגת מאד. אף כי ב־23 באוגוסט האריך שיחה עם העוצר ההונגרי, לא גילה לו את מועד צעדו המכוּון נגד צ’כוסלובקיה. “הוא עצמו לא ידע מתי. כל מי שרוצה להשתתף בסעודה יוצרך לטרוח גם בבישול”. אבל שעת הסעודה לא נתגלתה. עתה, מכל מקום, באו ההונגרים בדרישותיהם.

*

עתה, מקץ ימים כה רבים, לאחר שנתנסינו כולנו בשנים של מתיחות והתאמצות רוחנית וגופנית עזה, לא קל הוא לצייר לפני דור אחר את הרגשות שגעשו בבריטניה עקב הסכם מינכן. בין השמרנים נחלקו משפחות וידידים קרובים במידה שלא ראיתי כמוה מימי. אנשים ונשים, הקשורים ימים רבים קשרי משפחה, חברוּת ומפלגה, הביטו זה על זה בבוז וזעם. לא היתה זו שאלה שבה יוכלו להכריע ההמונים המריעים אשר קידמו את פניו של מר צ’מברליין בשובו משדה־התעופה או חסמו את דאונינג־סטריט ומבואיו; כן גם לא יכלו להכריע בה המאמצים הכפולים־שבעה של “מצליפי” המיניסטרים ותומכיהם. אנחנו, שהיינו במיעוט אותו רגע, לא שמנו אל לבנו את חידוּדיהם ולעגם של תומכי הממשלה. הקבינט נזדעזע עד היסוד בו, אבל הדבר נפל והם עמדו יחדיו. רק מיניסטר אחד קם נכהו. הלורד הראשון של האדמירליות, מר דאף קוּפּר, התפטר מכהונתו הגדולה, אשר אותה רוֹמם במעשה גיוסו של הצי. ברגע שבּו היה מר צ’מברליין שליט עליון על דעת־הקהל, נדחק ועבר בתוך ההמון החוגג להכריז על אי־הסכמתו הגמורה עם מנהיגו.

בפתיחת הוויכוח בן שלושת הימים על מינכן נשא את נאום ההתפטרות שלו. היה זה מקרה עז־רושם בחיים הפרלמנטריים שלנו. הוא דיבר בשטף לשון ובלי שום רשימות, ומשך ארבעים דקות נלכד הרוב העוין של אנשי מפלגתו בחבלי קסמו. קל היה לאנשי הלייבור ולליבראלים, העומדים באופוזיציה לוהטת לממשלה, למחוא לו כף. היה זה ריב מר בתוך מפלגת הטוֹרים. כמה מן אמיתות אשר השמיע יש להעלות כאן לזכרון:

ביקשתי את עמיתי שלא יראו את הבעיה הזאת תמיד במונחים של צ’כוסלובקיה, שלא יסקרו אותה תמיד מתוך מצבה האסטרטגי הקשה של הארץ הקטנה ההיא, אלא שיגידו לעצמם, “יכול לבוא רגע שבּו, בעטיה של הפלישה לצ’כוסלובקיה, תתחיל מלחמה אירופית, וכשיבוא הרגע ההוא עלינו להשתתף באותה מלחמה, לא נוכל לעמוד מנגד, ואין שום ספק על איזה צד נילחם”. יידע זאת העולם, ויתן הדבר לאנשים המוכנים להפר את השלום טעם להתעשת.

* * * * *

אחרי־כן באה הקריאה האחרונה מאת ראש־הממשלה ביום הרביעי בבוקר. בפעם הראשונה משך כל ארבעת השבועות של המשא־והמתן היה הר היטלר מוכן לוותר כהוא־זה, אולי כזרת, אבל לוותר באיזו מידה לפניותיה של בריטניה הגדולה. אבל רצוני להזכיר לבית־הנבחרים כי הידיעה מראש־הממשלה לא היתה החדשה הראשונה אשר קיבל בבוקר ההוא. עם שחר נודע לו על גיוסו של הצי הבריטי. אין לדעת מהם מניעיו של אדם, ומן־הסתם לא יתברר לנו לעולם איזה משני מקורות ההשראה האלה השפיע עליו ביותר כשהסכים לבוא למינכן; אבל ידוע לנו כי לפני כן לא ויתר מעולם, וכי אז ויתר. ימים רבים טענתי לגיוסו של הצי. סבור הייתי כי זה סוג הלשון שהר היטלר יוכל להבינה יותר מאשר הלשון הזהירה של הדיפלומטיה או משפטי־התנאי של הפקידוּת הממשלתית. טענתי כי אפשר היה לעשות משהו בכיוון זה בסוף אוגוסט ולפני צאתו של ראש הממשלה לברכטסגאדן. חיויתי את דעתי שמעשה זה צריך ללוות את שליחותו של סיר הוראס וילסון. זכוּר לי כי ראש־הממשלה אמר שזה הדבר האחד שיהרוס את השליחות הזאת, ואני אמרתי כי זה הדבר האחד שיביא לה הצלחה.

זאת היא המחלוקת העמוקה בין ראש־הממשלה לביני בימים האלה. ראש־הממשלה האמין בפנייה אל הר היטלר בדברי חכמה ובדברי נחת. אני האמנתי שאזנו פקוחה יותר ללשון האגרוף המשורין.

* * * * *

ראש הממשלה מאמין ברצונו הטוב של הר היטלר ובהבטחתו, אף כי כאשר הפר הר היטלר את חוזה ורסיי התחייב לשמור על חוזה לוקרנו, וכאשר הפר את חוזה לוקרנו התחייב שלא להתערב עוד, ושלא להעלות שום דרישות טריטוריאליות נוספות באירופה. כאשר נכנס לאוסטריה ביד רמה, יפּה את כוחם של תלייניו לתת הבטחה מוסמכת כי לא יתערב בענייניה של צ’כוסלובקיה. זה היה לפני פחות מששה חדשים. אף־על־פי־כן מאמין ראש־הממשלה שיוכל לסמוך על היטלר שיקיים את הבטחותיו.

*

הוויכוח הממושך שיקף את ההרגשות שנתעוררו ואת השאלות המוטלות בכף. זכוּר לי היטב שכאשר אמרתי “נחלנו מפלה גמורה וניצחת” נתגעשה סערה כזאת שבגללה היה עלי לשהות זמן־מה קודם שאמשיך בדברי. היתה הערצה כללית וכנה למאמציו המתמידים והעשויים־לבלי־חת של מר צ’מברליין לשמור על השלום, וליגיעות האישיות שנתייגע. בתיאור זה אי־אפשר שלא לציין את השורה הארוכה של טעויות בחשבון וטעויות בהערכת אנשים ועובדות, שעליהן התבסס; אבל המניעים שפיעמו בו מעולם לא הוּטל בהם דופי, והנתיב שהלך בו הצריך את המדרגה הגבוהה ביותר של אומץ מוסרי. לזאת נתתי שבח כעבור שנתיים בנאומי אחרי מותו. חילוקי־הדעות שנתגלעו בין חשובי השמרנים, עם כל חריפוּתם, לא גררו אחריהם חוסר כבוד הדדי, וברוב המקרים גם לא ניתקו את היחסים האישיים אלא ארעית. מוסכם היה בינינו כי מפלגות האופוזיציה של הלייבור והליבראלים, הנלהבות עתה כל־כך לפעולה, מעולם לא החמיצו הזדמנות להוסיף פופולאריוּת על־ידי התקפה וקיטרוג אף על חצאי־האמצעים שנקטה הממשלה לצרכי הגנה.

היתה גם עוד שורת נימוקים רצינית ומעשית, ולוּ גם לא לזכותה, שעליה יכלה הממשלה להישען. איש לא היה יכול להכחיש שהיינו בלתי־מוכנים עד־לזוועה למלחמה. מי שקד להוכיח זאת יותר ממני ומידידי? בריטניה הגדולה הרשתה לכוחו של חיל־האוויר הגרמני שיעלה הרבה על כוחה. כל הנקודות הנוחות לפגיעה אצלנו היו חסרות־מגן. בדוחק אפשר היה למצוא מאה תותחים נגד מטוסים להגנת הכרך ומרכז האוכלוסים הגדול ביותר שבעולם; והללו היו במידה רבה בידי אנשים בלתי־מאומנים. לוּ היה היטלר איש ישר ולוּ הושג באמת שלום־קבע, כי אז היה הדין עם צ’מברליין. אם רימוהו, לרוע־המזל, לפחות נזכה בריוח־נשימה שבּו נתקן את הגרועות שבהזנחות שלנו. שיקולים אלה, והרגש הכללי של הרווחה ושמחה על שנמנעו זוועות המלחמה לפי־שעה, זכו להסכמה הנאמנה של רוב־רובם של תומכי הממשלה. בית־הנבחרים אישר את המדיניות של ממשלת הוד־מלכותו, “שעל ידיה נמנעה מלחמה במשבר האחרון”, ברוב של 366 נגד 144. שלושים או ארבעים השמרנים הפורשים לא יכלו אלא להביע את מורת־רוחם בהימנעות מן ההצבעה. עשינו זאת רשמית, ועשינו זאת במאוחד.

בהמשך נאומי אמרתי:

באמת אין אנו צריכים לבזבז זמן אחרי כל הוויכוח הארוך הזה על ההבדל בין העמדות שהושגו בברכטסגאדן, בגודסברג ובמינכן. אפשר לתת להן ביטוי פשוט מאד, אם ירשה לי בית־הנבחרים לשנות מן המשל. לירה אחת נדרשה באיום באקדח שלוף. כשניתנה, נדרשו שתי לירות באיום באקדח שלוף. לבסוף ניאות הרודן לקבל לירה אחת, 17 שילינג ו־6 פנס, ואת היתר בהבטחות של רצון טוב לעתיד־לבוא.

איש לא היה לוחם החלטי ובלתי־מתפשר לשלום יותר מראש־הממשלה. הכל יודעים זאת. מעולם לא היתה החלטה עזה ונחוּשה כל־כך לשמור על השלום ולהבטיחו. בכל זאת לא ברור לי כלל מדוע כה גדולה היתה הסכנה שתסתבכנה בריטניה הגדולה או צרפת במלחמה עם גרמניה בשלב זה, אם, לאמיתו של דבר, מוכנות היו כל הזמן להקריב את צ’כוסלובקיה. התנאים שהביא אתו ראש־הממשלה בשוּבו, סבור אני כי בנקל אפשר היה להסכים עליהם בצינורות הדיפלומטיים הרגילים בכל זמן שהוא משך הקיץ. וזאת אומר, שאני מאמין כי אילו הניחו לצ’כים לנפשם, ואמרו להם שלא יקבלו שום עזרה מאת מעצמות המערב, יכול יכלו להשיג תנאים טובים יותר ממה שקיבלו לאחר כל המרקחה העצומה הזאת. ספק אם יכולים היו להשיג תנאים גרועים יותר.

הכל תם. מחרישה, אבלה, עזובה, שבורה, מתרחקת צ’כוסלובקיה לתוך החשכה. מכל הבחינות סבלה מקשריה אל צרפת, אשר הדרכתה ומדיניותה הנחו אותה ימים כה רבים.

* * * * *

נוראה־מנשוא היא לי ההרגשה שארצנו נכנסה לחוג שלטונה והשפעתה של גרמניה הנאצית, ושקיומנו נעשה תלוי ברצונה הטוב או בהסכמתה. כדי למנוע זאת שקדתי כמיטב יכלתי לטעון להקמת כל מעוז של הגנה – ראשית־כל, להקים מבעוד מועד חיל־אוויר העולה על כל מה שבמטחווי מהלומה מחופינו; שנית, לקבץ יחד את הכוח המשותף של הרבה אומות; ושלישית, לכרות בריתות ואמנות צבאיות, כולן בגדר ספר־הברית, על־מנת לאסוף כוחות שלפחות יעצרו את התקדמותו של הכוח הזה. כל זה היה לשווא. בזו אחר זו עוּרערו כל העמדות והוּפקרו באמתלות מכובדות ומתקבלות־על־הדעת.

אין עיני צרה בבני עמנו הנאמנים, האמיצים, שנכונים היו לעשות את חובתם בכל מחיר, שמעולם לא חתו במתיחות של השבוע שעבר; אין עיני צרה בפרץ השמחה וההרווחה הטבעי והספונטני שפקד אותם כשנודע להם כי לפי־שעה תיחסך מהם המסה הקשה; אבל ראוי להם שיידעו את האמת. ראוי שיידעו שהיתה הזנחה גסה והיה פיגור חמור בהגנתנו; ראוי שיידעו כי נחלנו מפלה בלי מלחמה, מפלה שתוצאותיה תלווינה אותנו ימים רבים בדרכנו; ראוי שיידעו כי עברנו ציון־דרך נורא בקורותינו, שבו הוחרד כל שיווי־משקלה של אירופה, וכי לפי־שעה נאמרו נגד הדמוקרטיות המערביות המלים הנוראות: “נשקלת במאזניים ותימצא חסר”. ואל תחשבו כי זהו הסוף. אין זו אלא ראשית החשבון. אין זו אלא הגמיעה הראשונה, הטעימה הראשונה מקוּבּעת־כּוס־תמרורים שתושט לנו מדי שנה בשנה אלא אם כן, הודות לאיזו התאוששות עילאית בבריאוּת הרוח ובעוז לוחם, נקום שוב ונתייצב לימין החירות כבימים קדמונים.

*

הכרת־הטובה מצד היטלר על רצונה הטוב של בריטניה ועל השמחה הכּנה בשל שמירת השלום עם גרמניה במינכן, זו מצאה לה אך ביטוי צונן בלבד. ב־9 באוקטובר, פחות משבועיים לאחר שחתם על הצהרת הידידות ההדדית שאכף עליו מר צ’מברליין, אמר בנאום בסארבּריקן:

המדינאים המתנגדים לנו שואפים לשלום… אבל הם מושלים בארצות אשר בגלל ארגונן הפנימי עשויים הם בכל רגע לאבד את מעמדם בהן ולפנות את הדרך לאחרים שאינם מעוניינים בשלום. והאחרים האלה מצויים. נחוץ רק שבאנגליה יעלה לשלטון במקום צ’מברליין מר דאף קוּפּר או מר אידן או מר צ’רצ’יל, ואנחנו יודעים יפה מאד כי מטרת האנשים האלה תהיה מיד להתחיל במלחמת־עולם חדשה. אין הם מסתירים את העובדה הזאת: הם מודים בה בגלוי. ועוד אנו יודעים שעכשיו, כמו בעבר, אורבת מאחרי הקלעים הדמות המאיימת של אותו אויב יהודי־בינלאומי שמצא לו בסיס וצורה במדינה שנהיתה בולשבית. ועוד אנו יודעים מה כוחה של עתונות בינלאומית מסוימת החיה רק על שקרים ודיבות. דבר זה מאלץ אותנו לעמוד על המשמר ולזכור את הגנת הרייך. מוכנים בכל עת לשלום, אך מוכנים גם בכל שעה להתגונן.

לכן החלטתי, כמו שהודעתי בנאומי בנירנברג, להמשיך ביתר־עוז בבנין הביצורים שלנו במערב. עתה אכליל בתוך הקו של הביצורים האלה את שני האזורים הגדולים שעד עתה היו נוכח ביצורינו – אזור אכן ומחוז סארבּריקן.

הוא הוסיף:

טוב יהיה אם בבריטניה הגדולה יחדלו הבריות מעט־מעט ממנהגים מסויימים שירשו מתקופת ורסיי. אין אנו יכולים עוד לסבול את הפּטרונוּת של אומנות. חקירות־ודרישות מצד פוליטיקאים בריטיים ביחס לגורלם של גרמנים שבתוך גבולות הרייך – או של אחרים השייכים לרייך – אינן במקומן. אנחנו מצדנו איננו מטריחים עצמנו לדאוג לדברים מעין אלה באנגליה. העולם החיצון יכול למצוא לעתים קרובות יסוד מספיק להתעסק בעניינים הלאומיים שלו עצמו, או, למשל, בעניינים בארץ־ישראל.

לאחר שנתנדפה הרגשת ההרווחה שנבעה מהסכם מינכן, נמצאו מר צ’מברליין וממשלתו עומדים בפני דילמה חריפה. ראש־הממשלה אמר בזמנו, “אני מאמין שיהיה שלום לדורנו”. אבל רוב עמיתיו שאפו לנצל את “דורנו” כדי לחדש את החימוש מלוא המהירות האפשרית כאן נתגלעה מחלוקת בקבינט. רגשות החרדה שעורר משבר מינכן, הגילוי המחפיר של הליקויים והמחסור, ביחוד בתותחים נגד מטוסים, ציוו על חימוש קדחתני. היטלר, כנגד זאת, הזדעזע נוכח הלך־רוח כזה. “כלום זה האמון וכלום זאת הידידות”, עשוי היה להעמיד פנים ולומר, “שבהסכם מינכן שלנו? אם ידידים אנחנו ואתם נותנים בנו אמון, למה לכם להזדיין? יהיו לי כלי־הנשק, ואתם תגלו את האמון”. אבל השקפה זו, אם גם אפשר היה להצדיקה כהלכה על יסוד החומר שהוגש לבית־הנבחרים, לא היה בה כוח־שכנוע. ניכרת היתה שאיפה עזה להגברת החימוש. וממשלת גרמניה והעתונות הצייתנית שלה מתחו, כמובן, בקורת על כך. מכל מקום, לא היה שום ספק מה דעתה של האומה הבריטית. הבריטים, בעודם עולצים על שנגאלו ממלחמה על־ידי ראש־הממשלה ומריעים בקולי־קולות לסיסמאות שלום, חשו בחריפות בצורך בכלי־נשק. כל מיניסטריוני השירותים הגישו את תביעותיהם והסתמכו על החסרונות המבהילים שחשׂף המשבר. הקבינט הגיע לכלל פשרה נוחה על הבסיס של עשיית כל ההכנות שבגדר האפשר מבלי להפריע את סחרה של הארץ ומבלי להרגיז את הגרמנים והאיטלקים בפעולות רחבות־הקף.

*

יש לציין לשבחו של מר צ’מברליין שלא נכנע לפיתויים ולהפצרות ולא ביקש בחירות כלליות למחרת מינכן. דבר זה היה יכול להביא רק לידי מבוכה גדולה יותר. בכל זאת היו חדשי החורף חדשי דאגה ודכאון לאותם שמרנים שביקרו את הסדר מינכן וסירבו להצביע בעדו. כל אחד מאתנו הותקף במחוז־הבחירה שלו על־ידי מנגנון המפלגה השמרנית, והיו רבים שלאחר שנה נעשו תומכינו הנלהבים ועתה הסיתו נגדנו. במחוז־הבחירה שלי, אפּינג, הגיעו הדברים לידי כך שהיה עלי להבהיר כי אם תתקבל החלטת־גינוי נגדי בסניף־המפלגה המקומי, אתפטר מיד ממושבי בפרלמנט ואלחם בבחירות־משנה. אולם יושב־הראש שלי הנאמן תמיד והעשוי־לבלי־ליאות, סיר ג’יימס הוֹקי, יחד עם חוג חזק של אנשים נחושי־החלטה, נאבק שעל־שעל ועמד לימיני, ובאסיפה המכרעת של הסניף קיבלתי בשעה קודרת זו הצבעת־אמון של שנים כנגד אחד. אבל היה זה חורף עגום.

בנובמבר התקיים עוד ויכוח על ההגנה הלאומית, שבו נאמתי באריכות.

מר דאף קוּפּר אל מר צ’רצ’יל 19.9.38

צר לי מאד לשמוע שהתרעמת על הדברים שאמרתי עליך בנאומי בבית־הנבחרים ביום ה' שעבר. אינני רואה יסוד לכך. אמרתי רק שלדעתי היתה כל כוונתו של ראש הממשלה בדבריו על 1914 להגיד כי כל חקירה־ודרישה לאחר גיוס תראה תמיד חסרונות ופגמים, וכי על כן ספק אם ראוי הוא לתוכחת שהוכחת אותו. כמובן, יכולתי שלא להזכיר אותך כלל, אבל סבור אני כי בוויכוח טוב תמיד לתלות את הטענות בנאומים קודמים. מעמדי ביום ה' גם לא היה פשוט ביותר. משׂאך הגדול, שנהניתי ממנו במידה עצומה והתפעלתי ממנו עוד יותר, היה התקפה על דרכה של הממשלה משך תקופה של שלוש שנים, וכל אותה עת, להוציא את ששת השבועות האחרונים, הייתי חבר הממשלה. לפיכך ספק אם יכולת לדרוש ממני לומר שאני מסכים אתך לגמרי ולהצביע בהתאם לכך. מכל־מקום אין זה גורע מצערי על שפגעתי בך, בין אם נכוחים הם טעמיך לרגשות הפגיעה או לא, ואני תקוה שתסלח לי משום שידידותך, חברותך ועצתך יקרות לי מאד מאד.

מר צ’רצ’יל אל מר דאף קוּפּר 22.11.38

תודה רבה לך על מכתבך, ששמחתי מאד לקבלו. במצב שבו נמצאת עכשיו חבורת הידידים הקטנה שלנו הרי זה משגה גדול להתנצח. הכלל היחיד הוא: סייעו זה לזה כשתוכלו, אך לעולם אל תרעו. – לעולם לא לעזור לדוב. הודות לקלות הדיבור שלך ודאי קל היה לך מאד להבהיר את עמדתך בלא שתראה במה אתה חלוק עלי. אני תמיד אשמור על הכלל הזה. אף כי בדבריך לא היה שום דבר שיכולתי להתנגד לו, הנה העובדה שטרחת ועמלת לענות לי עוררה כמה מידידי לתמוה אם אין איזו כוונה מאחרי זה; למשל, הרצון לבודד אותי ככל האפשר משאר השמרנים החולקים על הממשלה. אני עצמי לא האמנתי בכך, ומכתבך המלבב הרגיעני בתכלית. כה מעטים אנחנו, האויבים כה מרובים, העניין כה גדול, עד שלא נוכל להרשות לעצמנו להחליש זה את זה באיזו צורה שהיא.

אותם חלקי נאומך ששמעתי באמת ישרו בעיני מאד, ובפרט מנין האסונות שבאו עלינו בשלוש השנים האחרונות. אינני תופס איך זכרת את כולם בלי שום רשימה.

צר לי כמובן על הוויכוח. צ’מברליין השיג עתה כל מה שחפץ ויצא בשלום. מינכן מתה, חוסר הכוננוּת נשכח, ולא יבוא שום מאמץ ממשי, רציני, חדש לחמש את האומה. אפילו ריוח־הנשימה, שנקנה במחיר איום, יבוזבז. עגמת־נפשי על העניינים הציבוריים האלה היא שהזעיפה את פני כשהצעת לסעוד ערבית, כי לא ידעתי אז מה אמרת בחלק הראשון של נאומך.

אך מכל מקום סמוך תמיד על ידידך הנאמן.

*

ב־1 בנובמבר נבחר אחד בן־בלי־שם, ד"ר האכה, לכס הנשיאות הריק של שיוּרי צ’כוסלובקיה. ממשלה חדשה עלתה לכהן בפראג. “המצב באירופה ובעולם בכלל”, אמר שר־החוץ של ממשלה אובדת־דרך זו, “אינם מניחים לנו מקום לקוות לתקופה של שקט בעתיד הקרוב”. כך גם היתה דעתו של היטלר. חלוקה רשמית של השלל נעשתה על־ידי גרמניה בתחילת נובמבר. לפולין לא הפריעו בכיבוש טשן. הסלובקים, ששימשו לגרמניה כלי־משחק, השיגו אוטונומיה תלויה־בשׂערה. הונגריה קיבלה נתח בשר על חשבון סלובקיה. כשהועלו התוצאות האלו של מינכן לדיון בבית־הנבחרים, הסביר מר צ’מברליין כי הצעת בריטניה וצרפת לערובה בינלאומית לצ’כוסלובקיה, שניתנה לאחר הסכם מינכן, לא חלה על גבולותיה הקיימים של אותה מדינה ונגעה רק בשאלה ההיפותטית של התקפה ללא התגרות. “עכשיו אנו עדים”, אמר בהתאפקות מרוּבּה, “לתיקונם של הגבולות שנקבעו בחוזה ורסיי. אינני יודע אם האנשים שהיו אחראים לגבולות הללו חשבו שיישארו תמיד כמו שנקבעו. אני מסופק בכך מאד. מסתבר שחשבו כי מזמן לזמן צריך יהיה לתקן את הגבולות. אין לשער כי האנשים הללו היו אנשי־מעלה עד כדי כך שיכלו לראות מה יהיו הגבולות הנכונים לעולם־ועד. השאלה היא לא אם יש לתקן את הגבולות הללו מזמן לזמן, אלא אם יש לתקנם בדרך משא־ומתן ודיונים או לתקנם במלחמה. התיקון נמשך, ובמקרה של הגבול ההונגרי קיבלו צ’כוסלובקיה והונגריה את הבּוֹררוּת של גרמניה ואיטליה בדבר התיחום הסופי של הגבול ביניהן. סבור אני שאמרתי די על צ’כוסלובקיה…” אולם עתידה היתה לבוא הזדמנות נוספת.

*

ב־17 בנובמבר 1938 כתבתי:

חייב כל אדם להכיר בכך שראש־הממשלה נוהג על פּי קו החלטי ביותר וחשוב מאין כמוהו. יש לו דעה מוצקה משלו על מה שצריך לעשות, ועל מה שעתיד לקרות. יש לו סולם־ערכים משלו; יש לו זווית־ראיה משלו. הוא מאמין שיוכל להשיג הסדר נאה לאירופה ולקיסרות הבריטית על־ידי שיבוא לידי הסכם עם הר היטלר וסיניור מוסוליני. אין איש נותן דופי במניעיו. אין איש מטיל ספק בעוז־הכרתו ובאומץ־לבו. חוץ מכל זה הרי הכוח בידיו לעשות את הטוב בעיניו. בעלי הדעה האחרת, הן על עקרונות מדיניות־החוץ שלנו הן על העובדות ועל האפשרויות הקרובות־לודאי שארצנו צריכה לטפל בהן, חייבים להכיר כי אין לנו שום כוח למנעו מלכת בדרך שבה הוא מאמין בכנוּת, באמצעים ובדרכים העומדים לרשותו. נכון הוא וחפץ הוא לשאת באחריות; יש לו הזכות לשאת באחריות; ואנו עתידים למצוא, תוך זמן זמן קצר ביחס, מה הוא אומר להביא עלינו.

ראש־הממשלה משוכנע כי הר היטלר אינו מבקש עוד שום התפשטות טריטוריאלית נוספת ביבשת אירופה; כי השלטון על הרפובליקה של צ’כוסלובקיה ובליעתה השׂביעו את תאבונו של המשטר הגרמני הנאצי. אפשר שהוא מבקש להניע את המפלגה השמרנית להחזיר לגרמניה את שטחי המנדט אשר ברשותה של בריטניה, או מה שייחשב שווה־ערך שלם להם. הוא מאמין כי מעשה זה של כיפורים יביא לידי יחסים טובים ובטוחים לאורך ימים בין בריטניה הגדולה וגרמניה. ועוד הוא מאמין כי אפשר להשיג את היחסים הטובים האלה מבלי להחליש בשום צורה שהיא את קשרי־היסוד של השמירה־העצמית, המקשרים אותנו אל הרפובליקה הצרפתית, קשרים שמוסכם בינינו כי יש לקיימם. מר צ’מברליין משוכנע כי כל זה יביא לידי הסכם כללי, לידי פיוסן של המעצמות שאינן שבעות רצון, ולידי שלום־קבע.

אבל כל זה הוא מתחום התקוה וההשערה. יש לזכור שורה שלמה של אפשרויות הפוכות. הוא עשוי לבקשנו להשלים עם דברים שאין אנו יכולים לשאתם; עשוי הוא להיאלץ לבקשנו להשלים עם דברים שאין אנו יכולים לשאתם. ושוב, הצד השני במשא־ובמתן הקשה הזה אפשר שלא יפעל באותה רוח של רצון טוב ואמונים המפעמת בראש־הממשלה. מה שיהיה עלינו לתת, מה שיכריחו אותנו לתת, אפשר שיעלה לנו ביוקר, אבל אפשר שלא יספיק. אפשר שיהיה הדבר כרוך בנזק גדול ובהשפלה גדולה לקיסרות הבריטית. אבל אפשר שלא יעצור אף לא יטה אלא לחדשים מספר, לכל היותר, את מהלך המאורעות ביבשת. בעוד שנה כעת חיה נדע אם דעתו של ראש־הממשלה על הר היטלר ועל המפלגה הנאצית הגרמנית נכונה או אינה נכונה. בעוד שנה כעת חיה נדע אם מדיניות־הפיוס פייסה, ואם רק עוררה תאבון פראי יותר. בינתיים אין אנו יכולים אלא לאגור כוחות להתנגדות והגנה, כדי שאם לרוע־המזל יטעה ראש־הממשלה, או יילך שולל, או יילך תועה, הרי במקרה הגרוע ביותר תישאר נשמה באפינו.

*

תהיה מה שתהיה הדעה על “שלום בדורנו”, מכל־מקום היה מר צ’מברליין עֵר יותר מתמיד לצורך לפלג בין איטליה וגרמניה. ברוח של תקוה האמין כי התיידד עם היטלר; כדי להשלים עם פעלו שוּמה עליו לרכוש את איטליה של מוסוליני בחינת משקל־שכנגד לפיוס עם גרמניה, שנקנה במחיר יקר. בפנייה המחודשת הזאת אל הרודן האיטלקי היה עליו להוליך אתו את צרפת. האהבה צריכה להיות כללית. בפרק הבא נעיין בתוצאות הגישושים האלה.

בשלהי נובמבר ביקרו ראש־הממשלה והלורד הליפקס בפאריז. המיניסטרים הצרפתים הסכימו בלי התלהבות להצעתו של מר צ’מברליין בדבר ביקורו ברומא; אבל הוא והלורד הליפקס שמחו כשנודע להם כי הצרפתים אומרים עתה לחקות את הצהרתה של בריטניה על עתיד היחסים האנגלו־גרמניים, שנחתמה על־ידי צ’מברליין והיטלר במינכן. ב־27 בנובמבר 1938 שלח מר בּוֹנה איגרת לשגריר הצרפתי בוושינגטון בה תיאר את כוונתה זו של ממשלת צרפת: “מר נוויל צ’מברליין והלורד הליפקס, במשך השיחות שנערכו אתמול בפאריז, הביעו בבירור את שביעות־רצונם מהצהרה שלפי דעתם יהיה בה כדי לתרום, בדומה להצהרה האנגלו־גרמנית, תרומה מיידית למלאכת הפיוס הבינלאומי”⁵². לצורך השיחות האלו בא ריבּנטרופּ לפאריז, והביא אתו את ד"ר שאכט. הגרמנים קיוו לא רק להכרזה כללית על כוונות טובות אלא גם להסכם כלכלי של ממש. הם השיגו את הראשונה, שנחתמה בפאריז ב־6 בדצמבר, אבל אפילו מר בּוֹנה לא היה מוכן לקבל את זה האחרון, למרות הפיתוי הניכר להופיע כארדיכל של ההבנה הפרנקו־גרמנית.

שליחותו של ריבנטרופּ לפאריז היה לה גם טעם עמוק יותר. ממש כמו שקיוה מר צ’מברליין לפלג בין רומא לברלין, כך האמין היטלר שיוכל ליצור קרע בין פאריז ללונדון. גירסתו של מר בונה על דבר שיחתו עם ריבנטרופ בנושא זה איננה נטולת ענין:

באשר לבריטניה הגדולה, רמזתי למר ריבנטרופּ על התפקיד שחייב שיפור היחסים האנגלו־גרמניים למלא בכל התפתחות של מדיניות הפיוס באירופה, הנחשבת בחינת מטרה עיקרית לכל מפעל פרנקו־גרמני. שר־החוץ הגרמני עשה נסיונות להטיל על ממשלת בריטניה את האחריות למצב העניינים הנוכחי. הממשלה, ובפרט העתונות הבריטית, לאחר שלמחרת מינכן דומה היה כי היא מגלה הבנה מסוימת, נקטה עמדה מאכזבת ביותר ביחס לממשלת ברלין… הגילויים וההפגנות שהתרבו בפרלמנט מצד ה"ה דאף קוּפר, צ’רצ’יל, אידן ומוריסון, וכמה מאמרים בעתונות, עוררו התמרמרות עזה בגרמניה, מקום שלא היתה אפשרות לרסן את תגובות העתונות. אני חזרתי והדגשתי עד־מה יסודית ובלתי־ניתנת־לערעור היא הסולידריות האנגלו־צרפתית, ורמזתי בבירור גמור כי התפייסות פרנקו־גרמנית לאמיתה לא תיתכן בסופו של חשבון בלי התפייסות אנגלו־גרמנית מקבילה⁵³.

היו ויכוחים בשאלה מי הרוויח יותר ומי הוסיף כוח יותר בשנה שבאה לאחר מינכן – היטלר או בעלי־הברית. אנשים רבים בבריטניה שידעו את ערוותנו חשו מעין הרווחה עם שהתפתח חיל־האוויר שלנו מחודש לחודש וטיפוסי “האריקיין” ו“ספּיטפייר”⁵⁴ התקרבו לגמר ייצורם. מספר הטייסות השלמות גדל ותותחי ההגנה האווירית התרבו. כן גם גבר והוסיף הלחץ הכללי של ההתכוננות בתעשיה. אבל שיפורים אלה, עם כל שנראו רבי־ערך, פעוטים היו לעומת ההתקדמות העצומה בחימושה של גרמניה. כפי שהוסבר כבר, ייצור תחמושת על פי תכנית כל־ארצית הוא משימה של ארבע שנים. השנה הראשונה אינה נותנת מאומה; השניה מעט מאד; השלישית הרבה, והרביעית – מבּול. גרמניה של היטלר עמדה כבר בתקופה זו בשנה השלישית או הרביעית של כוננות עזה בתנאים של המרץ ונגישׂה שאינם נופלים כמעט מתנאי מלחמה. בריטניה, כנגד זאת, מתנהלת היתה רק על בסיס שאיננו בסיס חירום, בכוח־דחף חלש יותר ובאַמת־מידה קטנה הרבה יותר. ב־1938־39 הגיעו הוצאותיה הצבאיות של בריטניה לכל סוגיהן ל־304 מיליון לי“ש⁵⁵, ושל גרמניה היו לפחות 1,500 מיליון לי”ש. קרוב לודאי כי בשנה האחרונה הזאת לפני ההתפרצות היה הייצור של גרמניה גדול לפחות כפליים, ואולי פי־שלושה, מזה של בריטניה וצרפת כאחת, וגם מפעליה הגדולים לייצור טנקים הגיעו למלוא כושר התפוקה שלהם. לפיכך היו הגרמנים מקבלים כלי־נשק בקצב מהיר הרבה יותר מאתנו.

שיעבודה של צ’כוסלובקיה גזל מבעלי־הברית את הצבא הצ’כי של עשרים־ואחת אוגדות סדירות, חמש־עשרה או שש־עשרה אוגדות של־קו־שני שכבר נתגייסו, וכן את קו הביצורים ההרריים שלהם, שבימי מינכן הצריך את פריסתן של שלושים אוגדות גרמניות, לאמור – עיקר כוחו של הצבא הגרמני הנייד והמאומן בתכלית. לדברי הגנרלים האלדר ויוֹדל הרי רק שלוש־עשרה אוגדות גרמניות, שרק חמש מהן מורכבות חיילים של־קו־ראשון, נשארו במערב בזמן הסדר מינכן. ודאי הדבר שעקב נפילתה של צ’כוסלובקיה נגרם לנו הפסד שכמוהו כהפסדן של כשלושים־וחמש אוגדות. חוץ מזה הרי מפעלי־סקוֹדה, בית־הנשק השני בחשיבותו באירופה התיכונה, שייצורם בין אוגוסט 1938 לספטמבר 1939 היה שווה כשלעצמו לתפוקה של מפעלי הנשק הבריטיים אותה תקופה, עברו מידי ידיד לידי אויב. בעוד גרמניה כולה עובדת תחת לחץ עז ומלחמתי כמעט, הנה פועלי צרפת השיגו עוד ב־1936 את שבוע־ארבעים־השעות הנכסף מכבר.

הרה־שואה עוד יותר היה השינוי ביחסי הכוחות בין צבאות גרמניה וצרפת. עם כל חודש שחלף מ־1938 והלאה לא די שהתחזק הצבא הגרמני במספר וביחידות, ובצבירת מילוּאים, אלא שהתגבר גם מצד האיכות והבּשלוּת. ההתקדמות באימונים ובמומחיות הכללית לא פיגרה אחר התוספת המתמדת לציוד. שום שיפור או הרחבה בדומה לאלה לא היו צפויים לצבא הצרפתי. ידו היתה על התחתונה מכל הבחינות. ב־1935 יכלה צרפת, בלי עזרת בעלי־בריתה מלשעבר, לפלוש לגרמניה ולכבשה מחדש כמעט בלי שום קרבות של ממש. ב־1936 עדיין לא היה שום מקום לספק ביתרון־כוחה המכריע. עתה ידוע לנו, מן הגילויים הגרמניים, שמצב זה נמשך ב־1938, וידיעת חולשתם היא שהניעה את אנשי הפיקוד העליון הגרמני לעשות כמירב יכלתם כדי למנוע את היטלר מכל אחת מן המהלומות המוצלחות שבהן עשה לו שם. בשנה שלאחר מינכן, שאותה אנחנו בודקים עכשיו, התקרב הצבא הגרמני למלוֹא יעילוּתו, אף כי עדיין חלש היה מן הצרפתי במילוּאים מאומנים. מאחר שהיה מיוּסד על אוכלוסיה גדולה כפליים מזו של צרפת, לא היתה זו אלא שאלה של זמן עד שייעשה החזק בכל המובנים. גם מצד המוֹרל היה היתרון לגרמנים. עריקתו של בעל־ברית, בפרט מפּחד מלחמה, מדלדלת את רוחו של כל צבא שהוא. הרגשת הכּורח להיכנע מדכאת את הקצינים והטוראים כאחד. שעה שמן הצד הגרמני שילהבו הבטחון־העצמי, ההצלחה והרגשת העצמה הגוברת את יצרי המלחמה של הגזע, ריפּתה הכרת החולשה את ידיהם של אנשי־הצבא הצרפתים מכל הדרגות.

*

אולם יש תחום אחד חיוני שבּוֹ החילונו להדביק את גרמניה ולשפר את מעמדנו. ב־1938 אך החל תהליך החלפתם של מטוסי־הקרב הבריטיים דו־המנועיים, דוגמת ה“גלדיאטורים”, בטיפוסים מודרניים של “האריקיינים” ואחרי־כן “ספּיטפיירים”. בספטמבר 1938 היו לנו רק חמישה להקים שמטוסיהם מטוסי האריקיין. יתר על כן, המילואים והחלפים למטוסים הנושנים פחתו והלכו, הואיל והיו יוצאים מכלל שימוש. הגרמנים הקדימונו הרבה במעבר לטיפוסים מודרניים של מטוסי־קרב. כבר היה להם מספר הגון של מטוסי מסרשמיט־109, שכנגדם דל מאד היה כוחם של מטוסינו הנושנים. משך 1939 השתפר מעמדנו עד שהוחלפו מטוסיהם של להקים נוספים. ביולי אותה שנה היו לנו 26 להקים של מטוסי־קרב מודרניים בעלי שמונה תותחים, אף כי לא היתה שהוּת להכין את המילואים והחלפים במלוא ההקף. ביולי 1940, בעת הקרב על בריטניה, עמדו לרשותנו בממוצע 47 להקים של מטוסי־קרב מודרניים.

בצד הגרמני עלו המספרים כלהבא:

הגרמנים ביצעו למעשה את עיקר התרחבותם באוויר, באיכות ובכמות כאחת, בטרם תחל המלחמה. המאמץ שלנו פיגר אחרי מאמצם בשנתיים בקירוב. בין 1939 ל־1940 התחזקו בעשרים־למאה בלבד, ואילו אנחנו התחזקנו במספר מטוסי־הקרב המודרניים בשמונים־למאה. אכן, שנת 1938 מצאה אותנו לקויים עד־לדאבון באיכות, ואף כי משך 1939 התקדמנו במידת־מה לקראת מילוי החסר עדיין היה מצבנו בּיש ביחס יותר מאשר ב־1940, בבוא המבחן.

ב־1938 יכול שהיו באות התקפות־אוויר על לונדון, אשר להן היינו בלתי־מוכנים עד־לדאבון. אולם לא היתה שום אפשרות לקרב אווירי מכריע על בריטניה בטרם יכבשו הגרמנים את צרפת ואת ארצות השפלה, ובטרם ישיגו בכך את הבסיסים הנחוצים במטחווי מהלומה קרובים מחופינו. בלי הבסיסים האלה לא היו יכולים להספיק למפציצים שלהם את ליווי מטוסי־הקרב של הימים ההם. צבאות גרמניה לא היו מסוגלים להנחיל מפלה לצרפתים ב־1938 או 1939.

ייצור הטנקים העצום, אשר בו הבקיעו את החזית הצרפתית, לא הופיע אלא ב־1940, ונוכח יתרון הצרפתים במערב ומציאותה של פולין בלתי־כבושה במזרח, ודאי לא היו יכולים לרכז את כל כוחם האווירי נגד אנגליה כמו שהיה לאל־ידם לעשות לאחר שנאלצה צרפת להיכנע. בכך אין אנו מביאים כלל בחשבון לא את עמדתה של רוסיה גם לא את שיעור ההתנגדות שהיתה צ’כוסלובקיה עשויה לגלות. ראיתי לנכון להעמיד זו כנגד זו את יחסי העצמה האווירית בתקופה הנדונה, אבל מספרים אלה אינם משנים בשום פנים מן המסקנות שהעליתי כאן.

מכל הטעמים שלמעלה, הרי שנת ריוח־הנשימה אשר לה “זכינו” הודות למינכן השאירה את בריטניה וצרפת במצב גרוע הרבה יותר לעומת גרמניה של היטלר מזה שבו נמצאו בזמן משבר מינכן.

*

ולבסוף הרי גם עובדה מדהימה זו: בשנת 1938 לבדה סיפח היטלר לרייך והביא תחת שלטונו המוחלט 6,750,000 אוסטרים ו־3,500,000 סוּדטים. סך־הכל למעלה מעשרה מיליון נתינים, עמלים וחיילים. אכן לטובתו נטה המאזן האיום.

 

פרק תשעה־עשר: פראג, אלבניה והערובה לפולין ינואר – אפריל 1939    🔗

ביקורו של צ’מברליין ברומא – ריכוזים גרמניים בכיוון צ’כוסלובקיה – האופטימיות של המיניסטרים – היטלר פולש לצ’כוסלובקיה – נאומו של צ’מברליין בבירמינגהם – שינוי גמור במדיניות – מכתבי אל ראש־הממשלה מיום 31 במארס – הצעת הממשלה הסובייטית לועידת־שש־מעצמות – הערובּה הבריטית לפולין – דבר עם הקולונל בק – נחיתת האיטלקים באלבניה, 7 באפריל 1939 – מערך לקוּי של הצי הבריטי בים התיכון – נאומי בבית־הנבחרים ב־13 באפריל – מכתבי אל הלורד הליפקס – פגישת גרינג, מוסוליני וצ’אנו לדיון בצעדים מלחמתיים – היתרונות האסטרטגיים שהפיקה גרמניה מסיפוח צ’כוסלובקיה – הממשלה מנהיגה שירות־חובה בצבא – עמדה חלושה מצד האופוזיציה של הלייבּור והליבראלים – תעמולה לממשלה לאומית בבריטניה – קריאותיו של סיר סטאפורד קריפּס – בקשת ההתפטרות של מר סטנלי

מר צ’מברליין הוסיף להאמין כי אם אך יקבע מגע אישי עם הרודנים יוכל לחולל שיפור ניכר במצב העולם. ידוע לא ידע שכבר החליטו את החלטותיהם. ברוח של תקוה הציע שהוא והלורד הליפקס יבקרו באיטליה בחודש ינואר. לאחר עיכוב־מה נמסרה הזמנה וב־11 בינואר התקיימה הפגישה. סוֹמק עולה בלחיים כשקוראים ביומנו של צ’אנו את ההערות שהושמעו מאחרי הקלעים באיטליה על ארצנו ונציגיה. “בעיקרו של דבר”, כותב צ’אנו, “התקיים הביקור בסוּלם מינוֹרי… לא התנהל שום מגע של ממש. מה־מרוחקים אנו מן האנשים האלה! – הרי זה עולם אחר. שוחחנו על כך עם הדוּצ’ה לאחר סעודה. ‘האנשים האלה’, אמר מוסוליני, ‘לא קוֹרצו מן החומר של פרנסיס דרייק ושאר ההרפתקנים המפוארים שיצרו את הקיסרות. אחרי הכל הריהם הבּנים היגעים לשושלת ארוכה של אנשים עשירים…’”. “הבריטים”, רשם צ’אנו⁵⁶, “אינם רוצים להילחם. הם מנסים להיסוג לאט ככל האפשר, אבל אין הם רוצים להילחם… שיחותינו עם הבריטים נסתיימו. לא הושג מאומה. טילפנתי אל ריבּנטרופּ ואמרתי לו שהיה זה פיאסקוֹ, בלתי־מזיק לחלוטין”… “עיניו של צ’מברליין מלאו דמעות כשהחלה הרכבת לנוע ובני ארצו החלו לשיר, ‘כי הוא בחור כארז’. ‘מה הפזמון הזה?’ שאל מוסוליני”… וכעבור שבועיים: “הלורד פּרת הגיש להסכמתנו את הקווים הכלליים של נאום שישא צ’מברליין בבית־הנבחרים כדי שנוכל להציע שינויים, אם יש צורך בכך”. הדוצ’ה אישר את הנאום, והעיר: “אני סבור כי זו פעם ראשונה שראש ממשלת בריטניה מוסר לממשלה זרה את ראשי־הפרקים של אחד מנאומיו. הרי זה סימן רע בשבילם”. אכן, צ’אנו ומוסוליני הם שהלכו לאבדון, בסופו של דבר.

בינתיים, ב־18 בינואר, בא ריבּנטרופּ לוורשה לפתוח בהתקפה הדיפלומטית נגד פולין. לאחר בליעתה של צ’כוסלובקיה צריך יהיה לבוא כיתורה של פולין. כשלב ראשון במיבצע הזה תנוּתק פולין מן הים על־ידי ביסוּס הריבונות הגרמנית בדנציג והארכת שליטתה של גרמניה על הים הבלטי עד לנמל הליטאי החיוּני, ממל. ממשלת פולין גילתה התנגדות תקיפה ללחץ הזה, וזמן־מה עמר היטלר והמתין לעונת הלחימה.

משך השבוע השני לחודש מרס רבּו השמועות על תנועות צבא בגרמניה ובאוסטריה, בפרט באזור וינה־זלצבורג. לפי הידיעות גוּיסו ארבעים אוגדות גרמניות והועמדו על בסיס מלחמתי. מתוך בטחון בתמיכתה של גרמניה מכינים היו הסלובקים את הפרדת שטחיהם מן הרפובליקה של צ’כוסלובקיה. הקולונל בּק, שרווח לו בראותו את הרוח הטבטונית מנשבת בכיוון אחר, הצהיר בוורשה בפומבי כי ממשלתו הוגה אהדה מלאה לשאיפות הסלובקים. האב טיסוֹ, המנהיג הסלובקי, נתקבל על־ידי היטלר בברלין בכיבּודים הראויים לראש־ממשלה. ב־12 בחודש הזכיר מר צ’מברליין, כשנשאל בפרלמנט על הערוּבּה לגבול הצ’כוסלובקי, כי הצעה זו היתה מכוּונת נגד התקפה ללא התגרות. שום התקפה כזאת לא באה עדיין. הוא לא הוצרך לחכות הרבה.

*

גל של אופטימיות נשחתה הציף את בריטניה בימי מרס אלה. חרף המתיחות הגוברת בצ’כוסלובקיה עקב הלחץ הגרמני החזק מבפנים ומבחוץ, הנה המיניסטרים והעתונים שהזדהו עם הסכם מינכן לא זזו מאמונתם במדיניות שלתוכה גררו את האומה. אפילו קריעתה של סלובקיה כתוצאה מן התככים הנאציים המתמידים, ותנועות הצבא הנראות בגרמניה, לא מנעו את שר־הפנים מלדבר במחוז־הבחירה שלו ב־10 במרס על תקוותיו לתכנית שלום של חמש שנים, אשר למועד תביא לידי “תור זהב”. עדיין היו דיונים מתוך רוח של תקוה בדבר תכנית לחוזה מסחרי עם גרמניה. כתב־העת המפורסם, פּאנץ', פירסם קריקטורה שבה נראה ג’ון בול כשהוא מתעורר בשאיפת־רוח של הרווחה מסיוט־לילה, בעוד כל השמועות הרעות, הדמיונות והחשדות של הלילה מתעופפים ופורחים בעד החלון. בעצם היום בו הופיעה קריקטורה זו מסר היטלר את האולטימטום שלו לממשלה הצ’כית המתמוטטת, שהחלטות מינכן נטלו ממנה את קו־הביצורים שלה. צבא גרמני שנכנס לפראג נטל לידיו את השליטה המוחלטת על המדינה, שלא גילתה כל התנגדות. זכוּר לי שישבתי עם מר אידן בחדר־העישון של בית־הנבחרים כשהגיעו מהדורות עתוני־הערב המודיעות על המאורעות האלה. אפילו אלה מתוכנו שהיו נטולי כל אשליות ועמדו בשער, גם הם נפתעו נוכח פתאומיוּת הפּשע האלים הזה. קשה היה להאמין שעם כל הידיעות הסודיות אשר ברשותה יכלה ממשלת הוד־מלכותו להיות אובדת־דרך כל־כך. יום ה־14 במרס חזה בפירוקה ובשיעבודה של הרפובליקה הצ’כוסלובקית. הסלובקים הכריזו רשמית על עצמאותם. צבא הונגרי, הנתמך בסתר על־ידי פולין, חצה את הגבול ונכנס לפּלך המזרחי של צ’כוסלובקיה, קרפּאתו־רוסיה, שאותו תבעה הונגריה לעצמה. היטלר, בהגיעו לפראג, הכריז על פרוֹטקטוֹראט גרמני על צ’כוסלובקיה, שבכך הוכללה לתוך הרייך.

ב־15 בחודש היה על מר צ’מברליין לומר לבית־הנבחרים: “כיבוש בוֹהמיה על־ידי כוחות צבאיים גרמניים החל הבוקר בשעה 6. העם הצ’כי נצטווה על־ידי ממשלתו שלא להתנגד”. אחרי־כן הוסיף ואמר כי הערובה שנתן לצ’כוסלובקיה שוב אין לה תוקף, לדעתו. אחרי מינכן, קודם חמישה חדשים, אמר מזכיר־הדומיניונים סיר תומאס אינסקיפּ, על הערובּה הזאת: “ממשלת הוד־מלכותו רואה עצמה נתונה בהתחייבות מוסרית לצ’כוסלובקיה לקיים את הערובה [כאילו היתה בתקפּה מבחינה טכנית]… לפיכך הרי במקרה של מעשה תוקפנות נגד צ’כוסלובקיה ללא התגרות מצדה, ודאי שתהיה ממשלת הוד־מלכותו מחוּיבת לעשות כל מה שבכוחה על מנת לדאוג לשמירת שלמותה של צ’כוסלובקיה”. “כך”, אמר ראש־הממשלה, “היתה העמדה עד אתמול. אבל העמדה נשתנה מזמן שהכריז המורשון הסלובקי על עצמאותה של סלובקיה. תוצאת ההכרזה הזאת שׂמה קץ על־ידי התפוררות־מבּפנים למדינה שביקשנו לערוב לגבולותיה, ולפיכך אין ממשלת הוד־מלכותו יכולה לראות עצמה קשורה בהתחייבות הזאת”.

דומה היה כי זאת החלטה מכריעה. “טבעי הדבר”, אמר בסיכום דבריו, “שעלי להצטער מרה על מה שקרה עכשיו, אבל אל יטה אותנו הדבר הזה מנתיבנו. הבה נזכור שרצון כל עמי העולם עדיין מרוּכז בתקוות לשלום”.

כעבור יומיים היה מר צ’מברליין צריך לנאום בבירמינגהם. בטוח הייתי כי ישלים עם מה שקרה ויקבל את הדברים באהבה ככל האפשר. דבר זה היה עולה בקנה אחד עם הודעתו לבית־הנבחרים. אני אפילו תיארתי לעצמי שיזקוף זאת לזכותה של הממשלה, שבתבונתה התיקה במינכן את בריטניה הגדולה מגורלה של צ’כוסלובקיה ובעצם גם מגורל אירופה התיכונה בכלל. “מה־טוב”, עשוי היה לומר, “שגמרנו אומר בספטמבר שעבר שלא להיגרר לתוך המאבק ביבשת! עתה בני־חורין אנחנו להניח למריבות האלו, בין ארצות שאינן אומרות לנו ולא־כלום, שתתיישבנה בלי ביזבוז דמים וממון”. אחרי הכל יכלה זאת להיות החלטה הגיונית בעקבות התפוררותה של צ’כוסלובקיה, שעליה הוסכם במינכן ואשר עליה סמך רוּבּו של העם הבריטי את ידו, במידה שהבין מה מתרחש. כך גם היתה גירסתם של כמה מן התומכים התקיפים ביותר בחוזה מינכן. לפיכך ציפּיתי מראש בבוז להכרזה בבירמינגהם.

תגובתו של ראש־הממשלה הפתיעה אותי. סבור היה כי יש לו הבנה מיוחדת באָפיו של היטלר, וכי יש בו הכוח למוֹד בחריפות־השׂכל את גבולות מעשיה של גרמניה. הוא האמין, וקיוה, כי במינכן היתה הבנה אמיתית בדעות, וכי הוא, היטלר ומוסוליני יחדיו הצילו את העולם מזוועות המלחמה שאין להן שיעור. פתאום, כמו על־ידי התפוצצות, חרבו אמונתו וכל מה שנבע מפעולותיו ונימוקיו. עם כל שהיה אחראי לטעויות חמוּרות בהערכתן של עובדות, לאחר שהוליך עצמו שולל וכפה את משוגותיו על עמיתיו הצייתנים ועל דעת־הקהל הבריטית האומללה, אף על פי כן הרי בן־לילה הפך גבו פתאום לעברו. אם צ’מברליין לא הבין את היטלר, הנה היטלר טעה לגמרי בהערכת טבעו של ראש ממשלת בריטניה. בטעות ראה בסברו האזרחי ובתשוקתו הנלהבת לשלום הסבּר שלם לאישיותו, ומדומה היה כי המטריה שלו היא סמלו. הוא לא תפס כי נוויל צ’מברליין יש בו גרעין קשה מאד, וכי אין הוא אוהב שירמו אותו.

הנאום בבירמינגהם פרט על נימה חדשה. “נעימת דיבּוּרו”, אומר הביוגרף שלו, “היתה שונה עד מאד… מתוך שקיבל ידיעות שלמות יותר על הלך הדעות בבית־הנבחרים, בציבור ובדומיניונים, נטש את הנאום שהוכן מכבר על שאלות פנים ושירותים סוציאליים ותפס את השור בקרניו”. הוא הוכיח את היטלר על הפרת־אמונים אישית גסה ביחס להסכם מינכן. הוא ציטט את כל ההבטחות שנתן היטלר. “זאת היא תביעתי הטריטוריאלית האחרונה באירופה”. “לא יהיה לי עוד שום ענין במדינה הצ’כית, ואני יכול לערוב לכך. אין אנו רוצים בעוד צ’כים”. “אני משוכנע”, אמר ראש־הממשלה, "שלאחר מינכן היה רוּבּו הגדול של העם הבריטי שותף לרצוני הנאמן להמשיך במדיניות זו, אבל היום אני שותף לאכזבתו, להתמרמרותו, על שהתקוות הללו נוּפּצו מתוך חוסר־אחריות שכזה. איך אפשר ליישב את המאורעות האלה של שבוע זה עם ההבטחות שקראתי לפניכם?

“מי יכול שלא לחוש כי לבו יוצא באהדה לעם הגאה והאמיץ, שפּתאומית כל־כך באה עליו הפלישה הזאת, שחירוּיותיו קוצצו, שעצמאותו הלאומית היתה כלא היתה?… עכשיו אומרים לנו כי המהומות בצ’כוסלובקיה הצריכו את תפיסת הטריטוריה הזאת… אם היו מהומות, האם לא הופחו מבחוץ?… האם זאת ההתקפה האחרונה על מדינה קטנה, או שמא תבוא עוד אחת אחריה? האומנם זהו צעד בכיוון של נסיון להשתלט על העולם בכוח?”

לא קל הוא לצייר בדמיון סתירה גדולה יותר למצב־הרוח ולקו של הודעת ראש־הממשלה מלפני יומיים בבית־הנבחרים. ודאי עברה עליו תקופה של מתח עז. ב־15 בחודש אמר: “אל יטה אותנו הדבר מנתיבנו”. אבל זה היה בבחינת “אחורה פנה”.

יתר על כן, שינוי־דעתו של צ’מברליין לא התבטא במלים בלבד. “המדינה הקטנה” הבאה ברשימה של היטלר היתה פולין. כשנותנים את הדעת על חומרת ההחלטה ועל מספר האנשים שצריך היה להימלך בהם, מסתבר שהיה זה פרק־זמן טרוּד. כעבור שבועיים (ב־31 במרס) אמר ראש־הממשלה לפרלמנט:

עכשיו עלי להודיע לבית־הנבחרים כי… במקרה של כל פעולה שתאיים בבירור על עצמאותה של פולין ואשר ממשלת פולין תראה צורך חיוני לעצמה להתנגד לה בכוחותיה הלאומיים, תראה עצמה ממשלת הוד־מלכותו חייבת מיד להושיט לממשלת פולין את כל העזרה שביכלתה. הממשלה נתנה לממשלת פולין הבטחה ברוח זו.

רשאי אני להוסיף כי ממשלת צרפת יפּתה את כוחי להבהיר כי עמדתה בענין זה היא כעמדתה של ממשלת הוד־מלכותו… [ואחרי־כן] הדומיניונים קיבלו אינפורמציה מלאה.

לא היתה זו עת לנזיפות על העבר. הערובה לפולין נתמכה על־ידי מנהיגי כל המפלגות והקבוצות בבית־הנבחרים. “יעזרנו האל, לא נוכל לעשות שום דבר אחר”, אמרתי אני. בנקודה שאליה הגענו היתה זו פעולה נחוצה. אבל שום איש שהבין את המצב לא יכול להטיל ספק בכך כי פירושה הוא בתכלית הוודאוּת מלחמה גדולה שבּה נהיה מעורבים.

*

בפרשה עגומה זו של דעות מוטעות שעיצבו להם אנשים מוכשרים ורוחשי־טוב מגיעים אנחנו עתה לנקודת־השיא שלנו. העובדה שהגענו כולנו לידי כך מטילה על האחראים, ויהיו מניעיהם מכובדים ככל שיהיו, את האשמה נוכח ההיסטוריה. השקיפו לאחור וראו מה קיבלנו ואיזה דברים הפקרנו בזה אחר זה; גרמניה מפורקת מנשקה על פי חוזה חגיגי; גרמניה המחדשת את חימושה מתוך הפרת חוזה חגיגי; העליונוּת באוויר, ואפילו השוויון באוויר, מושלכים אחר גו; חבל הריין נכבש ביד רמה וקו־זיגפריד מוקם והולך; ציר ברלין־רומא מוּצב הכן; אוסטריה נטרפת ונבלעת על־ידי הרייך; צ’כוסלובקיה נעזבת ונחרבת על־ידי חוזה מינכן; קו־הביצורים שלה בידיים גרמניות; בית־הנשק האדיר של סקוֹדה מייצר מעתה והלאה תחמושת לצבאות גרמניה; נסיונו של הנשיא רוזוולט לייצב או להביא לכלל הכרעה את המצב באירופה על־ידי התערבותה של ארצות־הברית נדחה ביד אחת, ונכונוּתה הוודאית של רוסיה הסובייטית להצטרף למעצמות המערב וללכת עד קצה הגבול כדי להציל את צ’כוסלובקיה נדחית ביד שניה; שירותן של שלושים־וחמש אוגדות צ’כיות כנגד הצבא הגרמני שעדיין לא הגיע לגמר בישולו מושלך אחר־גו, בזמן שבריטניה הגדולה עצמה לא יכלה אלא לספק שתי אוגדות לחיזוק החזית בצרפת; הכל נשא הרוח.

ועתה, לאחר שפוזרו ובוזבזו כל היתרונות וגורמי־העזר האלה, יוצאת בריטניה הגדולה, כשהיא נוהגת את צרפת בידה, לערוב לשלמותה של פולין – של אותה פולין עצמה אשר בתאבון־צבוֹעים הצטרפה אך ששה חדשים קודם־לכן לביזת המדינה הצ’כוסלובקית והריסתה. היה טעם להילחם בעד צ’כוסלובקיה ב־1938, כשהצבא הגרמני בקושי יכול להעמיד חצי תריסר אוגדות מאומנות בחזית המערבית, כשהצבא הצרפתי בן ששים או שבעים אוגדות בקירוב יכול כמעט בודאי לצלוח את הריין ולהיכנס לחבל הרוּר. אבל דבר זה נחשב בלתי־הגיוני, מעשה פחזות, מתחת למדרגה של המחשבה האינטלקטואלית והמוסר המודרני. אפס עתה סוף־סוף הצהירו שתי הדמוקרטיות המערביות שהן מוכנות להשליך את חייהן מנגד למען שלמוּתה הטריטוריאלית של פולין. ההיסטוריה, שאומרים לנו כי עיקרה הוא פרשת הפּשעים, מעשי האיולת והייסורים של המין האנושי, הפכו בה והפכו בה ולא תמצאו דוגמה להיפוּך הפתאומי והגמור הזה של קו בן חמש או שש שנים של פיוס קל־דעת, ואת החלפתו בן־לילה כמעט בנכונות להשלים עם מלחמה קרובה בתנאים גרועים הרבה יותר ובקנה־המידה הגדול ביותר.

זאת ועוד: איך נוכל להגן על פולין ולקיים את הערובה שלנו? רק על־ידי הכרזת מלחמה על גרמניה והתקפה על חומה מערבית ועל צבא גרמני שיהיו חזקים מאלה אשר מהם נרתענו לאחור בספטמבר 1938. הנה זו רשימה של ציוני דרך לשוֹאה. הנה זו רשימה של כניעות, תחילה בהיות הכל קל ולאחר מכן בהיות הדברים קשים יותר, לפני הכוח הגרמני הגובר והולך בתמידוּת. אבל עתה הקיץ סוף־סוף הקץ על כניעוּתן של בריטניה וצרפת. כאן היתה סוף־סוף החלטה, שנתקבלה ברגע הגרוע ביותר שבגדר האפשר ועל היסוד הקלוש ביותר, החלטה אשר לבטח תביא לידי טבח עשרות מיליונים בני־אדם. עניינו של הצדק נתחייב כאן במחשבה־תחילה לקרב־חרמה, לאחר שבוזבזו נכסיו ויתרונותיו באפס־חכמה אשר כזה. אכן, אם לא תלחמו למען הצדק שעה שיכולים אתם לנצח בנקל בלי שפיכות דמים; אם לא תלחמו שעה שנצחונכם בטוח ולא יקר מדי במהיר; או אז אפשר תגיעו לרגע שבּו יהיה עליכם להילחם בהיות כל הסיכויים כנגדכם ובאין לכם כי אם תקוה תלויה־בשׂערה לשרוד. ויכול להיות מקרה גרוע עוד יותר. אפשר יהיה עליכם להילחם באין כל תקוה לנצחון, כי טוב הוא המוות מחיי עבדוּת.

*

הנאום בבירמינגהם קירב אותי הרבה יותר אל מר צ’מברליין:

אני מעז לחזור על ההצעה שהצעתי לך במסדרון הבית אתמול אחרי־הצהריים, שההגנה־נגד־מטוסים תועמד מיד במצב של כוננוּת מלאה. צעד כזה לא יוכל להיחשב תוקפני, אולם הוא ידגיש את רצינות הפעולה שנוקטת ממשלת הוד־מלכותו ביבשת. איסוּף הקצינים והחיילים האלה ישפר את יעילוּתם עם כל יום של צירופם ליחידה אחת. מבּית תהיה לדבר השפעה מעודדת ולא דווקה מבהילה. אבל על היטלר אני חושב בעיקר. ברגע זה ודאי נתוּן הוא במתיחות עזה. ידוע לו שאנו מנסים ליצור קואליציה שתבלום את התקפתו הבאה. אצל איש כזה הכל אפשרי. הפּיתוי לערוך התקפת־פתע על לונדון, או על בתי־החרושת למטוסים, שמפּניה אני חרד עוד יותר, יורחק אם יהיה ידוע שהכל מוכן. לאמיתו של דבר לא תוכל לבוא שום הפתעה, ולפיכך יסולק הגירוי לפעולה אלימה קיצונית ואפשר שעצות נבונות יותר תכרענה את כפות המאזניים.

באוגוסט 1914 שידלתי את מר אסקווית שיניח לי לשלוח את הצי לצפון כדי שיוכל לעבור את מיצר דוֹבר ואת המצרים בים לפני שייעשה המצב הדיפלומטי חסר־תקוה. נדמה לי כי העמדת ההגנה־נגד־מטוסים במצב של כוננות עכשיו דומה לכך מאד, ואני תקוה שלא תתרעם על שאני מעלה זאת לפניך.

*

הפולנים השיגו את טשן בעמדתם המחפירה כלפי חיסולה של מדינת צ’כוסלובקיה. לא ארכו הימים והוצרכו לתת את הדין על כך. ב־21 במרס, כשנפגש ריבנטרופ עם מר ליפּסקי, השגריר הפולני בברלין, נקט נעימה חריפה יותר מאשר בשיחות הקודמות. כיבוש בוהמיה ויצירת מדינת סלוֹבקיה הגרוּרה הביאו את הצבא הגרמני אל גבולותיה הדרומיים של פולין. ליפסקי אמר לריבנטרופ כי האדם־מן־הרחוב בפולין אינו יכול להבין מדוע קיבל עליו הרייך את ההגנה על סלובקיה, מאחר שהגנה זו מכוּונת נגד פולין. הוא גם התעניין בשיחות האחרונות בין ריבנטרופ לשר־החוץ הליטאי. האם דוּבּר בהן על ממל? הוא קיבל את התשובה על כך כעבור יומיים (ב־23 במרס). חיל־צבא גרמני כבש את ממל.

האמצעים לארגון התנגדות כלשהי לתוקפנות הגרמנית במזרח־אירופה נתמצו עתה כמעט עד תום. הונגריה היתה במחנה הגרמני. פולין עמדה מנגד לצ’כים, ולא היתה נכונה לשיתוף־פעולה הדוק עם רומניה. לא פולין גם לא רומניה לא היו מוכנות להיאות להתערבות רוסית נגד גרמניה על פני השטחים שלהן. המפתח לברית גדולה היה בהבנה עם רוסיה. ב־21 במרס הציעה ממשלת רוסיה, שכל המתרחש השפיע עליה עד מאד, ולמרות שהשאירוה עומדת מחוץ במשבר של מינכן, ועידה של שש מעצמות. גם בנושא זה היו למר צ’מברליין דעות חותכות. במכתב פרטי כתב ב־26 במרס:

עלי להודות ולהתוודות שאני הוגה אי־אמון עמוק ביותר לרוסיה. אין בי שום אמונה ביכלתה לנהל התקפה של ממש, אפילו רצתה בכך. ואינני מאמין במניעיה, שדומה כי אך מועט הוא א הקשר ביניהם לרעיונות החופש שלנו, ושתכליתם רק להונות את כל זולתה. יתר על כן, רבות מן המדינות הקטנות, בפרט פולין, רומניה ופינלנד, שונאות אותה וחושדות בה⁵⁷.

ההצעה הסובייטית לוועידת־שש־מעצמות נתקבלה אפוא בקרירות והוחמצה.

האפשרויות להרחיק את איטליה מן הציר, שתפסו מקום כה גדול בחישובים הרשמיים של בריטניה, גם הן היו נמוגות והולכות. ב־26 במרס נשא מוסוליני נאום תקיף שבו העלה את תביעותיה של איטליה נגד צרפת בים התיכון. בסתר היה עושה הכנות להרחבת השפעתה של איטליה בבלקנים ובים האדריאטי, כמשקל־נגד להתקדמותה של גרמניה באירופה התיכונה. תכניותיו לפלוש לאלבניה היו מוכנות עתה.

ב־29 במרס הודיע מר צ’מברליין לפרלמנט על התכנית להכפיל את הצבא הטריטוריאלי, כולל גידול על־גבי־הנייר בשיעור 210,000 איש (בלי ציוד). ב־3 באפריל הוציא קייטל, ראש־המטה של היטלר, את ההוראה החשאית, “הנחיה לכוחות המזוינים, 1939־40”, ביחס לפולין – “מקרה לבן” היה שם־הצוֹפן. הפירר הוסיף את ההוראות הבאות: “את ההכנות יש לעשות בצורה שתאפשר את ביצוע הפעולות בכל עת שהיא מן ה־1 בספטמבר והלאה”.

*

ב־4 באפריל הזמינה אותי הממשלה לסעודת־צהריים במלון־סאבוֹי לכבוד הקולונל בק, שר־החוץ של פולין, שבא לביקור רשמי בעל חשיבוּת. שנה קודם־לכן נפגשתי אתו בריביירה, ואז סעדנו יחד ארוחת־צהריים. עכשיו שאלתי אותו: “האם תחזור בשלום ברכבת המיוחדת שלך דרך גרמניה לפולין?” הוא השיב: “אני סבור שיהיה לנו פנאי לכך”.

*

עתה פקד אותנו משבר חדש.

ב־7 באפריל 1939 עם שחר נחתו כוחות איטלקיים באלבניה, ולאחר התכתשות קצרה השתלטו על הארץ. כמו שהיתה צ’כוסלובקיה צריכה להיות הבסיס להתקפה נגד פולין, כך תהיה אלבניה קרש־הקפיצה לפעולה איטלקית נגד יוון ולנייטרליזציה של יוגוסלביה. ממשלת בריטניה כבר קיבלה עליה התחייבות למען השלום בצפון־מזרח אירופה. מה ביחס לאיוּם המתפתח בדרום־המזרח? ספינת השלום היתה דולפת מכל דפנותיה.

ב־9 באפריל כתבתי לראש־הממשלה:

אני מקווה שהפרלמנט יכוּנס מחדש לכל המאוחר ביום ג', ואני מבקש לומר לך עד־מה אני מקווה שההודעות שתוכל למסור תאפשרנה גילוי אותה חזית מאוחדת כמו במקרה של ההסכם הפולני.

אולם נדמה לי כי עתה כל שעה חשובה. מצוּוים אנחנו לחזור וליטול לידינו את היזמה בדיפלומטיה. שוב אין לעשות זאת בהצהרות או בהסתלקות מן ההסכם האנגלו־איטלקי או בהחזרת השגריר שלנו.

בעתוני יום־א' מרבים לומר שאנחנו מציעים ערובה ליוון ותורכיה. בתוך כך רואה אני שעתונים אחדים מדברים על כיבוש קוֹרפוּ על־ידי הצי הבריטי. אילו כבר נעשה צעד זה כי אז היה בו משום סיכוי טוב ביותר לקיום השלום. אם לא נעשה את הצעד הזה, כמובן בהסכמתה של יוון, הרי נדמה לי שלאחר הפרסוֹמת שנעשתה לרעיון בעתונות, ולנוכח הצרכים הברורים הנובעים מן המצב, תיכבש קורפו במהירות על־ידי איטליה. כיבושה־מחדש יהיה אז בגדר הנמנע. כנגד זאת, אם נהיה שם ראשונים, הרי התקפה אפילו על אניות בריטיות מועטות תעמיד את מוסוליני בפני תחילתה של מלחמת־תנופה על אנגליה. ברירה חותכת זו נותנת את הסיכוי הטוב ביותר לכל אותם כוחות באיטליה המתנגדים למלחמה גדולה עם אנגליה. לא די שאין היא �