נושא הכרך    🔗

איך באיולתם, בקלות דעתם

ובטוב מזגם הניחו העמים

דוברי־האנגלית לרשעים לחדש

את חימושם.

ספר ראשון: בין מלחמה למלחמה (1919 – 1939)

 

פרק ראשון: משוגות המנצחים 1919 – 1929    🔗

המלחמה לסיום המלחמה — צרפת מוּקזת הדמים — גבול הריין — הסעיפים הכלכליים בחוזה ורסיי — הבּוּרוּת בענין תשלום הפיצויים — הרס קיסרות אוסטרו־הונגריה עקב חוזי סן ז’רמן וטריאַנוֹן — הרפובליקה הויימרית — ארצות הברית מתכחשת לערובּה האנגלוֹ־אמריקאית לצרפת — נפילת קלמנסו — פּוּאַנקארה פולש אל חבל־הרוּר — שברון המארק — בּדלנותה של אמריקה — קץ הברית האנגלו־יאפאנית — פירוק הנשק־הימי האנגלו־אמריקאי — הפאשיזם ילוּד הקומוניזם — מה־קל למנוע מלחמת־גוג־ומגוג שניה — הערובּה המוצקה האחת לשלום – המנצחים שוכחים — המנוצחים זוכרים — החורבן הרוחני של מלחמת־העולם השניה — הסיבה: לא מנעו את חידוש זיונה של גרמניה

אחרי תום מלחמת העולם של 1914 היתה הכרה עמוקה ותקוה כללית כמעט כי ישוֹר שלום בעולם. משאלת־לבם זו של כל העמים הנקל חיה להשיגה על ידי התמדה בדעות הנכונות, ועל ידי מידה מתקבלת־על־הדעת של שכל־ישר ותבונה. הביטוי “המלחמה לסיום המלחמה” היה על כל שפתיים, וננקטו אמצעים להפיכתו למציאות. הנשיא וילסון, שלפי הסברה היה פועל בשמה של ארצות־הברית, השליט את המושג של חבר־הלאומים בקרב הכל. המשלחת הבריטית בורסיי צרה צורה לרעיונותיו ועיצבה אותם לכלל תעודה אשר לעולם תשמש ציון־דרך בנתיבו היגע של האדם. בעלי־הברית המנצחים היו כל־יכולים בזמן ההוא, במידה שהדברים אמוּרים באויביהם החיצוניים. היה עליהם לעמוד בפני קשיים פנימיים חמוּרים ובפני הרבה חידות אשר לא ידעו את פתרונן, אבל המעצמות הטבטוֹניות בגוש הגדול של אירופה התיכונה, שחוללו את התהפוּכה, תוּכּוּ לרגליהם, ורוסיה, ששבט־הנוגשׂ הגרמני כבר מוֹטט אותה, היתה מתעוותת בחבלי מלחמת־אזרחים ונתפסת בצבת שלטונה של המפלגה הבּולשביקית או הקומוניסטית.

*

בקיץ 1919 עמדו צבאות בעלי־הברית לאוֹרך הריין, וראשי־הגשר שלהם נתקעו לעומק גרמניה הנבוֹסה, הרעבה והמפוֹרקת מנשקה. ראשי המעצמות המנצחות דיינו והתווכחו על העתיד בפאריז. לפניהם פרושה היתה מפּתה של אירופה והם יכלו לשׂרטטה מחדש כמעט ככל העולה על רוחם. מקץ חמישים־ושנים חדשים של ייסורים וסכנות היתה הקואליציה הטבטונית נתונה לחסדם, ואף אחת מארבע המעצמות שנמנו עלה לא יכלה להתנגד לרצונם אף־כהוא־זה. הגרמנים, ראשי ההתקפה וחלוציה, שבעיני הכל היו עילתו העיקרית של האסון שבא על העולם, היו נתונים לרחמיהם או להכרעתם של המנצחים, שהם עצמם מתנודדים היו מעקתה של כוס העינויים אשר עברה עליהם. יתר על כן, לא היתה זו מלחמה של ממשלות כי אם מלחמה של עמים. האומות הגדולות ביותר הוציאו את כל לשד־חייהן בחימה וטבח. מנהיגי המלחמה שנאספו בפאריז נישאו שמה על גבי אחד הנחשולים העזים והנזעמים ביותר שנתרגשו אי־פעם בדברי־ימי האדם. חלפו לבלי שוב הימים של חוזי אוּטרכט וּוינה, כשהיו מדינאים ודיפלומטים אציליים, מנצחים ומנוצחים כאחד, נועדים לדין־ודברים אדיב ונימוסי, ובהיותם פטוּרים משאונה ולהגה של דמוקרטיה יכלו לשדד מערכות על פי עיקרי־היסוד, שמוסכמים היו עם כולם. המוני העמים, שלא ידעו את נפשם מחמת הסבל ומחמת התורות שניטעו בהם, עמדו סביב בעשרות־מיליונים לדרוש שילומים וגמול. אוי־ואבוי למנהיגים, המרגיעים עתה על פסגות הנצחון המסחררות, אם אצל שולחן־הדיונים יזרוּ לרוח את אשר זכו בו החיילים במאה שדות־קרב רווּיי־דם.

מקום הכבוד היה לצרפת, בזכות מאמציה ואבידותיה כאחד. קרוב למיליון וחצי צרפתים נספו בגוננם על אדמת צרפת, אשר עליה עמדו נגד הפולש. חמש פעמים בתוך מאה שנה, ב־1814, 1815, 1870, 1914 ו־1918, ראו צריחי נוטר־דם את ברק התותחים הפרוסיים ושמעו את רעם פגזיהם. עתה היו שלושה־עשר ממחוזות צרפת נתונים במשך ארבע שנים איומות לשׂררתו המחמירה של שלטון צבאי פרוסי. חבלים רחבי־ידיים הושׂמו שממה באופן שיטתי על־ידי האויב, או שנטחנו עד־דק בתכתוֹשת הצבאות. מוורדן ועד טוּלוֹן כמעט לא היו בית או משפחה שלא התאבלו על מתיהם או שלא נתנו מחסה לבעלי־המוּם שלהם. אותם צרפתים שנלחמו וסבלו ב־1870, ורבים היו כאלה במשרות רמות, ראו כמעט נס בדבר שיצאה צרפת מנצחת מן המאבק הנורא לאין־שיעור, שעתה־זה נסתיים. כל ימי חייהם שרויים היו בפחד מפני הקיסרות הגרמנית. הם זכרו את האיומים הגסים שהדיחו את דלקאסה מכּהונתו ב־1905; חיל ורעדה אחזום נוכח האיוּם של מארוקו ב־1906, בפולמוס בוסניה של 1908, ובמשבר אגאדיר של 1911. נאומי “האגרוף המשורין” וה“שריון הנוצץ” של הקייזר יכלו להתקבל בלעג באנגליה ובאמריקה. היה להם צלצול של ממשות איומה בלבות הצרפתים. כמעט משך חמישים שנה חיו תחת אימת הנשק הגרמני. עתה, במחיר דם־התמצית שלהם, הורחקה המועקה הממושכת. הנה לבטח הגיעו סוף־סוף לשלום ולבטחון.

אבל העתיד היה טעון אותות מבשרי־רעה. יישובה של צרפת היה פחות משני שלישים מזה של גרמניה. מנין אוכלוסיה של צרפת קפא על שמריו, ואילו זה של גרמניה היה גדל והולך. בתוך עשׂור שנים או פחות מזה ודאי יהיה הזרם השנת של הנוער הגרמני המגיע לגיל־הצבא כפליים כזה של צרפת. גרמניה נלחמה כמעט נגד העולם כולו, יחידה כמעט, וכמעט ניצחה. המרבּים לדעת גם היטבו לדעת כמה פעמים היתה תוצאתה של המלחמה תלויה ממש בחוט השערה, והם גם היטיבו לדעת את המקרים והמאורעות שהכריעו את כפות המאזניים הגורליות. מה היה הסיכוי לכך ששוב יופיעו בעלי־הברית הגדולים במיליוניהם בשדות־הקרב של צרפת או במזרח? רוסיה היתה הרוּסה ומתעוותת, שונה לבלי־הכּיר מרוסיה של העבר. איטליה אפשר שתהיה על הצד שכנגד. הימים או האוקינוסים מפרידים בין בריטניה הגדולה וארצות־הברית לאירופה. הקיסרות הבריטית עצמה דומה היה שהיא קשורה בקשרים שרק אזרחיה לבדם יוכלו להבינם. איזה צירוף מאורעות יוכל להחזיר שוב אי־פעם לצרפת ופלנדריה את הקנדים עזי־הנפש של רכס־וימי; את האוסטרלים המפוארים של וילר־בּרטוֹנו; את הניו־זילנדים העשויים־לבלי־חת משדות המכתשים של פּאשנדל; את הגיס ההודי האיתן, אשר בחורף האכזר של 1914 החזיק את הקו ליד ארמאנטייר? מתי שוב תבוֹסס בריטניה שוחרת־השלום, המרושלת, האנטי־מיליטריסטית במישורי אַרטוּאה ופיקארדי בחילות־צבא של שנים או שלושה מיליונים? מתי שוב יצלחו את האוקינוס שני מיליונים מן הגברים הנהדרים של אמריקה ויבואו לשמפאן ולאראגוֹן? האומה הצרפתית — תשושת־כוח, שבורה ורצוצה, אך שליטה מוחלטת במצב — הציצה לתוך העתיד בפליאה מכירת־תודה ורדוּפת־מגור בעת־ובעונה־אחת. היכן איפוא אותו בטחון אשר בלעדיו נראה כל מה שהושג נטול־ערך, והחיים עצמם, אפילו בתוך מצהלות הנצחון, כמעט קשים היו מנשוא? הצורך המשווע היה בטחון בכל מחיר ובכל דרך, ויהיו קשים או אף מחמירים ככל אשר יהיו.

*

ביום שביתת הנשק צעדו צבאות גרמניה הביתה בסדר ובמשטר. “הם נלחמו יפה” אמר המארשל פוש, הגנראליסימוֹ של בעלי־הברית, כשעלי־הדפנה רעננים על מצחו, והוא מדבר כאורח חיילים: “יחזיקו בכלי־נשקם”. אבל הוא דרש כי מעתה והלאה יהיה הריין גבולה של צרפת. יכול שתהיה גרמניה מפורקת מנשקה; שיהיה המנגנון הצבאי שלה מנופץ לרסיסים; שיהיו מבצריה נתוּצים; יכול שתהיה גרמניה מרוּששת; יכול שתהיה עמוסה דמי־ענוּשים בלי־תיכלה; יכול שתיעשה טרף למריבות מבּית; אבל כל הדברים האלה יחלפו בתוך עשר או עשרים שנה. הכוח שאין־להחריבו “של כל השבטים הגרמניים” יקום שוב, והמדורות שלא כּוּבּוּ אשר לפרוסיה הלוחמנית תלהטנה גם תבערנה שוב. אבל הריין, הריין הרחב, העמוק, הממהר לזרום, כיון שיחזיק בו צבא צרפת ויבצרו, יהיה מחסום ושלט אשר מאחריו תוכל צרפת לשכון לבטח ולנשום השקט משך דורות. שונים מאד מאלה היו רגשותיו והשקפותיו של העולם דובר־האנגלית, שבלי עזרתו ודאי היתה צרפת כורעת תחתיה. הסעיפים הטריטוריאליים של חוזה ורסיי לא גרעו למעשה מאומה מגרמניה. היא נשארה עדיין הגוש הגזעי ההומוגני הגדול ביותר באירופה. כששמע המרשל פוש על חתימת חוזה־השלום של ורסיי, חיוה את דעתו בדייקנות מופלאה: “לא שלום הוא זה. זאת שביתת נשק לעשרים שנה”.

*

הסעיפים הכלכליים של החוזה היו זדוניים ומטוּפשים עד כדי כך שחוסר־השחר שבהם היה נראה בעליל. גרמניה נדונה לשלם פיצויים באמת־מידה אגדית. הגזירות האלו נתנו ביטוי לכעסם של המנצחים, ולקוצר־יכלתם של העמים להבין כי לעולם לא תוכל אומה נבוֹסה ולא יוכל ציבור נבוס לשלם דמי־ענושים בשיעור שיכסה את הוצאותיה של מלחמה מודרנית.

ההמונים נשארו שקועים בבוּרוּת ולא ידעו את העובדות הכלכליות הפשוטות ביותר, ומנהיגיהם השוחרים את קולותיהם, לא העזו להעמידם על העובדות. העתונים, על פי דרכם, שיקפו והדגישו את הדעות המושלות בכיפּה. מעטים היו האנשים שנשאו קולם להסביר כי תשלום פיצויים יכול להיעשות רק על־ידי שירותים או על־ידי העברת סחורות בפועל־ממש על פני גבולות־יבשה או על פני ימים; או להסביר כי בהגיע הסחורות האלו לארצות הנושות הן מערערות את התעשיה המקומית, כל זמן שאין המדובּר בחברות פרימיטיביות מאד או בחברות הנתונות לפיקוח חמור. למעשה, כמו שהתברר עתה בעצם אפילו לרוסים, הדרך היחידה לבוֹז אומה נבוֹסה היא להעמיס כל רכוש נייד הדרוש למנצחים ולגרש חלק מן הגברים שבאותה אומה כעבדי־עולם או עבדים־לשעה. אבל התועלת המופקת ממעשים כאלה אינה עומדת בשום יחס למחירה של המלחמה. שום איש מן הראשונים בסמכוּת לא עמדו לו השכל הטוב, יתרון־הדעת או הריחוק ממשוּגות הציבור להצהיר על העובדות היסודיות, האכזריות האלו לפני קהל הבוחרים; וגם לוּ היה אחד מהם עושה זאת, לא היו מאמינים לו. בעלי־הברית המנצחים הוסיפו לטעון כי יסחטו את גרמניה “עד שתצווח”. כל הדברים האלה נודעה להם השפעה גדולה עד מאד על רווחתו של העולם ועל הלך־רוחם של הגרמנים.

אולם לאמיתו של דבר לא נאכפו הסעיפים האלה מעולם. אדרבה, אם אמנם הפקיעו המעצמות המנצחות נכסים גרמניים בשווי 1,000 מיליון לי“ש, הנה כעבור שנים אחדות קיבלה גרמניה בהלוואה יותר מ־500 מיליון לי”ש, בעיקר מארצות־הברית ובריטניה הגדולה, ובכך ניתן לתקן עד־מהר את חורבנה של המלחמה בגרמניה. הואיל והתהליך הזה, שהצטיין לכאורה בגודל־לב, נתלווה עוד ביללות התושבים האומללים ומרי־הנפש בארצות המנצחות, ובהבטחות מדינאיהן שיאלצו את גרמניה לשלם “עד הפרוטה האחרונה”, לא היה מקום לקוות לשום הכרת־טובה או רצון טוב — והללו אכן לא באו.

גרמניה שילמה, או יכלה לשלם, את הפיצויים שנסחטו אחרי־כן רק משום שארצות־הברית היתה מלווה שיפעת כספים לאירופה, ובפרט לגרמניה עצמה. לאמיתו של דבר קיבלה ארצות־הברית בחזרה בשלוש השנים 1926־1929, בצורת תשלומי־חוב על חשבון פיצויים, כשיעור חמישית לערך מן הכסף שהיתה מלווה לגרמניה בלי שום סיכוי לקבלו בחזרה. אולם דומה היה שהכל שׂבעים רצון וסבורים שכּך יוכל הדבר להימשך לעולמים.

ההיסטוריה תגדיר את כל הפעולות הכספיות האלו כמעשי טירוף. הן סייעו לטפח גם את מאֵרת המלחמה גם את “השואה הכלכלית” שבּה עוד נשוב לדבר. גרמניה לוותה עכשיו מכל עֵבר, והיתה בולעת גרגרנית כל אשראי שהוּצע לה ביד נדיבה. רגשות מוטעים ביחס לעזרה לאומה המנוצחת, יחד עם שיעור כדאי של ריבּית על המלוות האלה, עוררו משקיעים בריטיים להשתתף בכך, אם גם בקנה־מידה קטן הרבה יותר מאלה שבארצות־הברית. ככה השיגה גרמניה את אלפיים מיליון הלי“ש במלוות לעומת אלף המיליונים דמי פיצויים ששילמה בצורה זו אחרת על־ידי מסירת נכסי־יסוד ו”ואלוּטה" בארצות זרות, או על־יד מעשי־להטים במלוות האמריקאיים העצומים. כל זה הוא סיפור עצוב על מעשה מרכבה של סכלוּת, שבלע הרבה עמל וכוונות טובות.

*

הטרגדיה העיקרית השניה היתה התפוררותה הגמורה של קיסרות אוסטרו־הונגריה עקב החוזים של סן־ז’רמן וטריאַנוֹן. מאות בשנים סיפקה ההתגלמות הקיימת הזאת של קיסרות־רומי־הקדושה חיים משותפים, עם יתרונות במסחר ובבטחון, למספר גדול של עמים, שאף אחד מהם לא גילה בזמננו את הכוח או את מידת החיוניות הדרושה לעמידה עצמאית נוכח הלחץ מגרמניה או מרוסיה, שניעורו לחיים חדשים. כל העמים האלה שאפו לפרוש מן המבנה הפדראלי או הקיסרי, ועידוד משאלותיהם היה בבחינת מדיניות ליבראלית. הבּלקניזציה של דרום־מזרח אירופה נמשכה במהירות, ועקב כך באה ההתעצמות היחסית של פרוסיה והרייך הגרמני, שאם גם נלאֶה היה ומצוּלק־מלחמה נשאר שלם ומכריע בהקף מקומי. אין גם אחד בעמים או במחוזות שנמנו על הקיסרות של ההבסבורגים שהשגת העצמאות לא הביאה עליהם את הייסורים אשר משוררים ותיאולוגים קדמונים ייחדו אותם לנדונים־לאבדון. וינה הבירה האצילה, מעון תרבות ומסורת שהוּגן ימים כה רבים, צומת לכבישים, נהרות ומסילות־ברזל כה רבים, נשארה מתעטפת ברעב, כקריה גדולה במחוז מדולדל שיצאוהו רוב תושביו.

המנצחים אכפו על הגרמנים את כל האידיאלים הנכספים־מכבר של אומות־המערב הליבראליות. פטרו אותם מן הנטל של שירות־חובה בצבא ומן הצורך להחזיק בנשק כבד. כעבור זמן קצר כפו עליהם את המלוות האמריקאיים העצומים, אף על פי שלא היה להם כל אשראי. תחוקה דמוקרטית, לפי כל השכלולים האחרונים, נקבעה בויימר. קיסרים גורשו, אפסים נבחרו. מתחת למסכת הרופסת הזאת געשו יצריה של האומה הגרמנית האדירה, שאם כי נבוסה הנה בעיקרו של דבר לא נפגעה. הדעה הקדומה של האמריקאים נגד המונרכיה, שמר לויד ג’ורג' לא עשה שום נסיון לפעול כנגדה, הבהירה לקיסרוּת המוּכה כי תזכה ליחס טוב יותר מצד בעלי־הברית כרפובליקה ולא כמונרכיה. מדיניות מחוכמת היתה מכתירה ומבצרת את הרפובליקה הויימרית במלך תחוקתי בדמות נכד־עולל של הקייזר, שמועצת־עוצרים מושלת בשמו. תחת זאת נפער חלל ריק בחיים הלאומיים של העם הגרמני. כל היסודות החזקים, הצבאיים והפיאודליים, שעשויים היו לעמוד לימינה של מונרכיה תחוקתית ולכבד ולקיים בעבורה את התהליכים הדמוקרטים והפרלמנטריים החדשים, נעקרו לפי־שעה משורש. הרפובליקה הויימרית, עם כל גינוניה וברכותיה הליבראליים, היתה כאלוף שהרכיב האויב לראש הגרמנים. היא לא יכלה לעורר את רגשי הנאמנות של העם הגרמני ואת דמיונו. זמן־מה ביקשה להיצמד כמתוך־יאוש אל המרשאל הינדנבורג הישיש. אחרי־כן הותרה רצועתם של כוחות אדירים, החלל היה פעוּר, ולתוך החלל הזה נכנס כעבור זמן־מה מטורף בעל כשרון שטני, המישקע והביטוי של רגשי־השנאה הארסיים ביותר שכירסמו אי־פעם בלבו של אדם – הקורפורל היטלר.

*

צרפת הקיזה את דמיה במלחמה. הדור, שמאז 1870 חלם על מלחמת־נקם, ניצח, אולם במחיר קטלני מבחינת כוח־החיוּת של האומה. מדולדלת היתה אותה צרפת שקידמה בברכה את שחר הנצחון. למחרת יום ההצלחה המסחררת היתה האומה הצרפתית חדוּרה פחד עז מפני גרמניה. הפחד הזה הוא שהמריץ את המרשל פוש לתבוע את כל גבול הריין למען בטחונה של צרפת מפני שכנתה הגדולה ממנה בהרבה. אבל המדינאים הבריטיים והאמריקאיים סברו כי סיפוח מחוזות המיושבים גרמנים לשטחה של צרפת מנוגד לארבעה־עשר הסעיפים ולעקרונות הלאומיוּת וההגדרה־העצמית, שעליהם צריך חוזה־השלום להתבסס. לפיכך התנגדו לפוש ולצרפת. הם קנו את לבו של קלמנסו בהבטחות: ראשית, הבטחה לערובה אנגלו־אמריקאית משותפת להגנתה של צרפת; שנית, הבטחה של אזור מפורז; ושלישית, הבטחה לפירוק־נשק כולל ונצחי של גרמניה. קלמנסו קיבל זאת, על אף מחאותיו של פוש ועל אף מה שהגיד לו לבו. הנה כי כן נחתם חוזה־הערובה על־ידי וילסון ולויד ג’ורג' וקלמנסו. הסינט של ארצות־הברית סירב לאשר את החוזה. הוא התכחש לחתימתו של הנשיא וילסון. ואנחנו, שכּה הרבינו להתחשב בדעותיו ובמשאלותיו בכל העסק הזה של עשיית שלום, לנו אמרו בלי הרבה דקדוקים של טכס שצריכים היינו להיות בקיאים יותר בתחוקה של אמריקה.

בתוך פחדו, כעסו ומבוכתו של העם הצרפתי נהדפה בחרי־אף דמותו הקשוחה, הרוממה של קלמנסו, על סמכותו המהוללת בעולם כולו, ועל הקשרים המיוחדים שלו בבריטניה ובאמריקה. “כפיוּת־טובה לאנשיהם הגדולים”, אמר פלוּטרך, “היא סימנם של עמים חזקים”. לא בחכמה עשתה צרפת שהתמכרה לתפנוק זה בזמן שנחלשה במידה כה חמורה. מועט היה הכוח־שכנגד שאפשר היה למצאו בהחייאת הקנוניות הסיעתיות והחילופים המתמידים של ממשלות ומיניסטרים, שהיו אפינייים לרפובליקה השלישית, עם כל שהיו כדאיים או משעשעים לעוסקים בהם.

פּוּאַנקאַרה, הדמות החזקה ביותר שבאה לאחר קלמנסו, ניסה להקים חבל־ריין עצמאי בחסותה ובפיקוחה של צרפת. לכך לא היה שום סיכוי של הצלחה. הוא לא היסס לנסות ולכפות על גרמנה תשלום פיצויים על־ידי הפלישה לחבל־הרוּר. דבר זה ודאי שכּפה על הגרמנים ציוּת לחוזים; אבל דעת־הקהל בבריטניה ובאמריקה מתחה עליו בקורת חריפה. כתוצאה מן ההתפוררות הכללית של המנגנון הממוֹני והמדיני בגרמניה, יחד עם תשלומי הפיצויים משך השנים 1919 עד 1923, התמוטט המארק מהרה. החימה שעורר בגרמניה כיבוש חבל־הרוּר על־ידי הצרפתים הביאה לידי הדפסה חסרת־רתיעה של שטרות־נייר בקנה־מידה עצום, מתוך כוונה מכוּונת להרוס את כל בסיסו של המטבע. בשלבים האחרונים של האינפלציה עמד המארק על ארבעים־ושלושה מיליוני־מיליונים בלירה שטרלינג. התוצאות החברתיות והכלכליות של האינפלציה הזאת קטלניות היו ומרחיקות־לכת. נמחו חסכונותיו של המעמד הבינוני, ומתוך כך נמצא קהל־חסידים טבעי לסיסמאות הנציונל־סוציאליזם. גידוּלם של טרוסטים־פטריות סילף את כל המבנה של התעשיה הגרמנית. כלל הון־הפעולה של הארץ נעלם. החוב הלאומי הפנימי וחוב התעשיה, בצורת תשלומים קבועים על־חשבון הון ומשכנאות, מובן שחוסלו או שוּמטו בתוך כך. אבל לא היה בכך משום פיצוי על הפסד הון־הפעולה. כל הדברים האלה הוליכו במישרים למלוות בקנה־מידה גדול של אומה פושטת־רגל בחוץ־לארץ, מלוות אשר בסימנם עמדו השנים שלאחר־כך. סבלה של גרמניה ומרירותה חזקו יחדיו – כבימינו אלה.

היחס הנפשי של בריטניה כלפי גרמניה, שתחילה היה נזעם כל־כך, עד־מהרה נתעה־הרחיק באותה מידה לצד השני. נבעה פרץ בין לויד ג’ורג' וּפּוּאַנקאַרה, אשר אישיותו “הסומרת” הפריעה למדיניותו התקיפה והמרחיקה־לראות. שתי האומות נפלגו במחשבה ובמעשה, וביטוי אדיר נמצא לאהדתם של הבריטים לגרמניה ואפילו להערצתם אליה.

*

חבר־הלאומים אך נוצר, ומיד הונחתה עליו מכת־מוות כמעט. ארצות־הברית נטשה את ילוּד־רוחו של הנשיא וילסון. הנשיא עצמו, שנכון היה להילחם על האידיאלים שלו, לקה בהתקפת שיתוק שעה שיצא למסע־התעמולה שלו, ומעתה והלאה נשאר שבר־כלי איו־חפץ־בו משך רוב ימיהן של שתי שנים ארוכות וחיוניות, שבסופן בא נצחון הרפובליקאים בבחירות לנשיאות של 1920 וסילק את מפלגתו ואת מדיניותו. למחרת נצחונם של הרפובליקאים השתלטו מעֵבר לאטלנטי תפיסות בדלניות. יש להניח לאירופה שתתבשל במיצה שלה, ועליה לשלם את חובותיה החוקיים. בתוך כך הועלו תעריפי המכס, כדי למנוע את כניסת הסחורות שרק בהן אפשר היה לפרוע את החובות האלה. בועידת וושינגטון של שנת 1921 הציעה ארצות־הברית הצעות מרחיקות־לכת לפירוק הנשק הימי, וברוח התלהבות החלו ממשלות בריטניה ואמריקה לטבע את אניות־המערכה שלהן ולנתץ את מתקניהן הצבאיים. מתוך הגיון מוזר טענו כי בלתי־מוסרי יהיה הדבר לפרק את המנוצחים מנשקם אם לא יתפרקו גם המנצחים מכלי־נשקם. אצבע תוכחת־המוסר האנגלו־אמריקאית כוּונה עד־מהרה אל צרפת, שבעת־ובעונה־אחת ניטלו ממנה הגבול על הריין וערובּת־החוזה שלה, על שום שהיא מחזיקה, ולוּ גם בהקף מקוצץ בהרבה, צבא צרפתי המיוסד על שירות־חובה כללי.

ארצות־הברית הבהירה לבריטניה כי המשך בריתה עם יאפאן, שאותה הקפידו היאפאנים לקיים, תשמש חיץ ביחסים האנגלו־אמריקאיים. הנה כי כן הוּשׂם קץ לברית הזאת. ביטול הברית עורר רושם עמוק ביאפאן, שראתה בכך משום זלזול במעצמה אסיאתית מצד העולם המערבי. נותקו הרבה קשרים שאחרי־כן אפשר היה למצוא בהם חיזוק מכריע לשלום. בתוך כך יכלה יאפאן להתנחם בעובדה שמפלת גרמניה ורוסיה העלתה אותה, לפי־שעה, למקום השלישי בין המעצמות הימיות שבעולם, ובלי ספק למדרגה העליונה. אף כי ההסכם הימי של וושינגטון קבע ליאפאן כוח קטן יותר באניות־מערכה מאשר לבריטניה ולארצות־הברית (חמישה: חמישה: שלושה), הנה המיכסה שהוקצתה לה מיצתה את מלוא יכלתה בבנייה ובממון למשך הרבה והרבה שנים, ובעין צופיה התבוננה איך שתי המעצמות הימיות הראשיות מקצצות זו את כוחה של זו כדי שיעור הנופל בהרבה מכפי יכלתן ומכפי שמחייבת האחריות המוטלת עליהן. הנה כך יצרו בעלי־הברית המנצחים חיש, הן באירופה והן באסיה, תנאים אשר בשם השלום פּינו את הדרך למלחמה חדשה.

בעצם התרחש כל המאורעות האלה, בתוך להג בלתי־פוסק של מליצות שדופות ואמרי־שפר משני עברי האטלנטי, הופיעה באירופה עילת־ריב חדשה ונוראה יותר מן האימפריאליזם של צארים וקייזרים. מלחמת האזרחים ברוסיה נסתיימה בנצחונה המוחלט של המהפכה הבּולשבית. הצבאות הסובייטיים שעלו על פולין לשעבּדה אמנם נהדפו אחור בקרב ורשה, אבל גרמניה ואיטליה כמעט נלכדו בפח תעמולתם ומזימותיהם של הקומוניסטים, והונגריה אכן סרה זמן־מה למשמעתו של הרודן הקומוניסטי, בּלא קוּן. אף כי המרשל פוש העיר בחכמה כי “מעולם לא עבר הבולשביזם את גבולות הנצחון”, רגזו יסודותיה של הציביליזציה האירופית בשנים הראשונות שלאחר המלחמה. הפאשיזם היה צלו או פריו המאוס של הקומוניזם. בעוד הקורפורל היטלר משמש את מעמד־הקצינים הגרמני במינכן, בהפיחוֹ בחיילים ובפועלים ששנאה לוהטת ליהודים וקומוניסטים, שעליהם הטיל את אשמת מפלתה של גרמניה, המציא לאיטליה הרפתקן אחר, בּניטוֹ מוסוליני, משטר חדש, אשר עם שהתיימר להציל את העם האיטלקי מן הקומוניזם העלה אותו עצמו לשלטון רודני. כשם שהפאשיזם נבע מן הקומוניזם, כך התפתח הנאציזם מן הפאשיזם. ככה יצאו לדרכן התנועות־השאֵרות הללו, שעד־מהרה עתידות היו להטיל את העולם לתוך התמודדות איומה עוד יותר, שאין איש יכול לומר כי נסתיימה עם מיגורן.

*

בכל זאת נותרה ערובּה אחת מוצקה לשלום. גרמניה היתה מפורקת מנשקה. כל תותחיה וכלי־נשקה הושמדו. הצי שלה כבר טיבּע את עצמו בסקאפּא־פלוֹ. צבאה העצום פוזר. על פי חוזה־ורסיי הורשתה גרמניה להחזיק רק בצבא מקצועי לשירות ארוך, בגודל שלא יעלה על מאה־אלף איש, אשר מתוך כך לא יהיה ביכלתו לצבור עתודות, ולצרכי הסדר הפנימי בלבד. המכסות השנתיות של טירונים חדשים שוב לא קיבלו את אימונן; הקאדרים נתפרקו. נעשו כל המאמצים לקצץ בקורפוס־הקצינים כדי עשיריתו. לא הורשתה החזקת שום חיל־אוויר צבאי. הצוללות נאסרו והצי הגרמני הוגבל כדי קומץ כלי־שיט שלמטה מ־10,000 טונה. בין רוסיה הסובייטית למערב אירופה חצצה חגורה של מדינות אנטי־בולשביות ביותר, אשר פרשו מן הקיסרות הקודמת של הצארים בצורתה החדשה והנוראה יותר. פולין וצ’כוסלובקיה זקפו ראשים עצמאיים, ודומה היה שהן עומדות הכן באירופה המרכזית. הונגריה התאוששה מתקופת שלטונו של בּלא קוּן. הצבא הצרפתי, הנח על זרי־הדפנה שלו, היה כוח צבאי העולה לאין־שיעור על כל זולתו באירופה, ומשך שנים אחדות היתה הסברה כי גם חיל־האוויר הצרפתי עומד על מדרגה גבוהה.

עד לשנת 1934 לא קמו עוררים על כוחם של המנצחים באירופה, ובעצם גם בעולם כולו. בשש־עשרה השנים האלו לא היה רגע שבּו לא יכלו בעלי־הברית מלשעבר, או אפילו בריטניה וצרפת עם שותפיהן באירופה, בשם חבר־הלאומים ותחת שלטו המוסרי והבינלאומי, לפקח, במאמץ רצון בלבד, על כוחה המזוין של גרמניה. תחת זאת ריכזו המנצחים, ובפרט ארצות־הברית, עד 1931 את מאמציהם בסחיטת תשלום־הפיצויים השנתי שלהם מגרמניה על־ידי פיקוחים זרים מטרידים. העובדה שתשלומים אלה נעשו רק מתוך מלוות אמריקאיים גדולים הרבה יותר הפריכה את כל התהליך הזה. לא הוּשג דבר מלבד רוגז. כנגד זאת עשויה היתה כפייתם הקפדנית של סעיפי פירוק־הנשק של חוזה־השלום, בכל עת שהיא עד 1934, לשמור עד בלי די, בלי אלימוּת ושפך־דם, על שלומה ובטחונה של האנוֹשוּת. אבל הדבר הזה הוזנח, ואילו ההטרדות נשארו קטנוניות, ועוררו משטמה כאשר לבשו ממדים רציניים. הנה כי כן הושלכה אחר גו הערובּה הסופית לשלום אֶרך־ימים. פשעי המנוצחים מוצאים רקע והסבר, אם גם לא צידוק, כמובן, במשוּגות המנצחים. לולא המשוגות האלו לא היה הפשע מוצא לא גירוי ולא שעות־כושר.

*

בדפים האלה אני מנסה להעלות כמה מן המקרים והרשמים השמוּרים בזכרוני כתמונת בואה של הצרה הקשה ביותר בדברי־ימיה הנסערים של האנושות. צרה זו התבטאה לא רק באבדן הנפש והרכוש, שהוא חלק בלתי־נפרד מן המלחמה. היו שחיטות חיילים נוראות במלחמת־העולם הראשונה, ונאכל בה חלק גדול מן העושר המוצבר של האומות. אף על פי כן, להוציא את הפורענויות של המהפכה הרוסית, נשאר עיקר בניינה של התרבות האירופית עומד על תלו בתום המאבק. כאשר גזו פתאום סאון ההפגזה ואבקה עדיין יכלו האומות, למרות רגשי האיבה שביניהן, להכיר זו בזו אישוּיות לאומיות היסטוריות. בכללו של דבר, כּוּבּדוּ חוקי המלחמה. היה שטח מקצועי משותף בין אנשי־הצבא שנלחמו זה בזה. המנוצחים והמנצחים כאחד עדיין שמרו על מראית־העין של מדינות־תרבות. נעשה שלום חגיגי אשר, מחוץ לצדדים כספיים שאין־לכפותם, הלם את העקרונות אשר במאה הי"ט הסדירו יותר ויותר את היחסים בין עמים נאורים. הוכרז על שלטון החוק, והוקם מכשיר עולמי לשמור על כולנו, בפרט על אירופה, מפני תהפוּכה מחודשת.

במלחמת־העולם השניה עתיד היה ללכת לטמיון כל קשר שבין אדם לחברו. תחת שלטונו של היטלר ביצעו הגרמנים פשעים שאין כדוגמתם לרשעות ולממדים בכל הפשעים שהעיבו את קורות האדם. הטבח הסיטוני של ששה או שבעה מיליוני אנשים, נשים וטף במחנות־המוות הגרמניים עולה בזוועתו על השחיטות הפראיות של גי’ינג’יס ח’אן, ולעומתו לובשות הללו ממדים ננסיים. גרמניה ורוסיה כאחת הגו וביצעו, במלחמה בחזית המזרחית, השמדה מכוּונת של אוכלוסיות שלמות. כיון שהחלו הגרמנים בתהליך המזווע של הפצצת ערי־פרזות מן האוויר, גמל להם עשרים מונים הכוח הגובר והולך של בעלי־הברית, והתהליך הגיע לשיאו בשימוש בפצצות האטומיות אשר מחו את הירושימה ואת נאגאסאקי מעל פני האדמה.

בסופו של דבר יצאנו מתוך גיא הרס חמרי וחורבן רוחני אשר כדוגמתם לא החשיכו מעולם את דמיונם של הדורות שקדמונו. אחרי כל מה שסבלנו ופעלנו, עדיין אנו עומדים נוכח בעיות וסכנות נוראות לא פחות כי אם יותר מאלו שבעמל כה רב נחלצנו מהן.

הרי זו כוונתי, כאיש שחי ופעל בימים האלה, להראות מה־נקל היה למנוע את הטרגדיה של מלחמת־העולם השניה; להראות איך נתחזקה רשעת הרשעים בחולשת הצדיקים; איך המבנה וההרגלים של מדינות דמוקרטיות, אם אין מרתכים אותן לכלל גופים גדולים יותר, חסרים אותם יסודות של התמד ועוז־הכרה, שרק הם לבדם יכולים לתת בטחון להמונים ענווים; איך, אפילו בעניינים של שמירה־עצמית, אין שום קו מדיני נקוּט אפילו משך עשר או חמש־עשרה שנים רצופות. ראה נראה איך עצות של זהירות והתאפקות יכולות להיעשות ראש־פינה לסכנת־מוות; איך שביל־הביניים, שאוחזים בו מתוך שאיפה לבטחון וחיי שלווה, עשוי להוליך היישר לתוך השוֹאה. ראה נראה מה־מוחלט הוא הצורך בנתיב רחב של פעולה בינלאומית שהרבה מדינות הולכות בו יחד משך שנים, מבלי התחשב בגיאוּת ובשפל של עסקי הפוליטיקה מבּית.

היתה זו מדיניות פשוטה להשאיר את גרמניה בלי נשק ואת המנצחים חמושים במידה מספקת משך שלושים שנה, ובינתיים לחזק יותר ויותר, אף אם אלא יגיעו הדברים לידי פיוס עם גרמניה, חבר־הלאומים לאמיתו אשר יש בכוחו לדאוג לקיומם של חוזים, או לשינוים בדרך דיונים והסכמה בלבד. לאחר ששלוש או ארבע ממשלות אדירות־כוח הפועלות יחדיו דרשו את הקרבנות הנוראים ביותר מעמיהן, לאחר שניתנו הקרבנות האלה ברוחב־יד למען הענין המשותף, ולאחר שהושגה התוצאה הנכספת, הרי תהיה הדעת נותנת שצריך להמשיך בפעולה מתואמת על־מנת שהדברים העיקריים לפחות לא יושלכו אחר גו. אבל את הצורך הצנוע הזה לא יכלו המנצחים לספק, עם כל כוחם, תרבותם, חכמתם, ידיעותיהם ומדעם. הם חיו מהיד אל הפה ומיום אחד למחרתו, ומבּחירות לבּחירות הבאות אחריהן, עד אשר, בתום פחות מעשרים שנה, ניתן אות־האימים למלחמת־העולם השניה, ועל בניהם של האנשים אשר כה הצטיינו וכה נאמנו במלחמתם ובמותם שוּמה עלינו לכתוב:

שְׁכֶם דָּוָוה אֶל שֶׁכֶם, אִישׁ בְּצַד אַחִים,

פַּנוּ בַּלָּאט מֵאוֹר שַדְמוֹת־חַיִּים.

 

פרק שני: שלום בנקודת שיאו 1931 – 1922    🔗

הופעתו של מר בולדווין – נפילת לויד ג’ורג' – תחיית מכסי־המגן – הממשלה הסוציאליסטית הראשונה בבריטניה – נצחונו של מר בולדווין – אני מתמנה שר־האוצר – חובות־מלחמה ופיצויי־מלחמה – מבּית: התקדמות מתמדת לבני כל המעמדות – הינדנבורג נבחר נשיאה של גרמניה – הועידה בלוקרנו – השגו של אוסטין צ’מברליין – השלום בנקודת־שיאוֹ – אירופּה שאננה – התחדשות השפע בגרמניה – הבחירות הכלליות של 1929 – חילוקי־הדעות ביני לבין מר בולדווין – הודו – השוֹאה הכלכלית – מותה של תקוה נאה – האבטלה – נפילת ממשלתו השניה של מר מקדונלד – ראשית גלותי הפוליטית מן השררה – העווית במשק־הכספים הבריטי – הבחירות הכלליות של 1931

משך שנת 1922 קם מנהיג חדש בבריטניה. מר סטנלי בולדווין לא נודע בדראמה העולמית, או שלא הרגישו בו, והוא מילא תפקיד צנוע בענייני פנים. הוא שימש מזכיר ממוֹני לאוצר בימות המלחמה, ולעת הזאת היה שר־המסחר. הוא נעשה הכוח השליט בפוליטיקה הבריטית החל מאוקטובר 1922, כשדחק את רגליו של מר לויד ג’ורג', ועד מאי 1937, כשהניח מידו את משימתו הכבדה, עמוּס כיבּוּדים וספוּן לבטח בהוקרת הציבור, ופרש בהכרת־ערך ובשתיקה לביתו בווסטרשייר. אכן, יחסי עם המדינאי הזה קובעים פרק לעצמם במסגרת הסיפור אשר אתי. חילוקי־הדעות בינינו חמוּרים היו לפרקים, אבל משך כל השנים האלו ולאחריהן מעולם לא היו לי אתו פגישה או מגע אישי בלתי־נעימים, ומעולם לא הייתי סבור שאין אנו יכולים לשוחח מתוך אמון והבנה כדבּר איש אל רעהו.

*

המתיחות בין־המפלגתית שעוררה חלוקת אירלנד בתוך הקואליציה של מר לויד ג’ורג' גברה והלכה עם קרוֹב המועד לבחירות כלליות שאין מנוס מהן. התעוררה השאלה אם עלינו ללכת אל ציבור הבוחרים כממשלת קואליציה או להתפלג לפני כן. דומה היה כי הולם הוא יותר את טובת הציבור ואת נימוסי הפוליטיקה הבריטית שמפלגות ומיניסטרים, אשר נתנסו יחד בנסיונות כה רבים ונשאו במידה כה רבה של אחריות משותפת, יתייצבו במאוּחד לפני האומה. על־מנת להקל את הדבר על השמרנים, שאכן היו המפלגה הגדולה והחזקה ביותר, כתבנו, ראש־הממשלה ואני, בתחילת אותה שנה, מכתב שבּו הצענו את התפטרותנו מכּהונותינו, ואת תמיכתנו כאנשים פרטיים לממשלה חדשה שאותה ירכיב מר אוסטין צ’מברליין. לאחר שעיינו מנהיגי השמרנים במכתב הזה, השיבו בתוקף כי לא יקבלו מאתנו את הקרבן הזה וכי חובה על כולנו לקום או ליפול יחדיו. עמדה אבירית זו לא זכתה לתמיכת אנשיהם במפלגה, שלעת הזאת חשה עצמה חזקה די־הצורך ליטול שוב בידה את השלטון השלם בממלכה.

ברוב־דעות מכריע החליטה המפלגה השמרנית להיפרד מלויד ג’ורג' ולשים קץ לממשלת הקואליציה הלאומית. אותו יום אחר־הצהריים התפטר ראש־הממשלה. בבוקר היינו חבריהם וידידיהם של כל האנשים האלה. לעת הערב היו הללו אויבינו המפלגתיים, שמנוי־וגמור אתם לגרשנו מן החיים הציבוריים. מחוץ ללורד קרזון, חריג יחיד ובלתי־צפוי, דבקו בלויד ג’ורג' כל גדולי השמרנים שנלחמו אתנו במלחמה, וכן רובּם של כל המיניסטרים. בתוך אלה היה ארתור בלפור, אוסטין צ’מברליין, רובּרט הוֹרן והלורד בּירקנהד, ארבעת האישים המוכשרים ביותר במפלגה השמרנית. ברגע המכריע הייתי מוטל על ערש־דווי בגלל ניתוח חמור במעי העיור, וכאשר שבה אלי הכרתי בבוקר נודע לי כי ממשלתו של לויד ג’ורג' התפטרה וכי קיפחתי לא רק את המעי העיור שלי אלא גם את משרתי כמזכיר־המדינה לענייני־הדומיניונים־והמושבות, שסבור הייתי כי זכיתי בה למידה של הצלחה פרלמנטרית ואדמיניסטרטיבית. מר בּוֹנאר־לוֹ, שעזב אותנו שנה אחת קודם־לכן מסיבּות רציניות של בריאות, נעשה, שלא בטובתו, ראש־הממשלה. הוא הרכיב ממשלה שאפשר היה לקרוא לה בשם “נבחרת ליגה ב'”. מר בולדווין, הדמות הבולטת ביותר, היה שר־האוצר. ראש־הממשלה ביקש מן המלך לפזר את הפרלמנט. העם רצה בשינוי. מר בונאר־לו, עם מר בולדווין לצדו, והלורד ביוורבּרוק כממריצו ומדריכו הראשי, זכה לרוב של 120 ציר בפרלמנט, עם מלוא הסיכויים לתקופת שלטון של חמש שנים. בראשית 1923 התפטר מר בונאר־לו מתפקיד ראש־הממשלה ופרש למוּת בחליו האיום. מר בולדווין ירש את מקומו כראש הממשלה, והלורד קרזון ניאות להסתפק בתפקיד שר החוץ בממשלה החדשה.

כך החלה אותה תקופה של ארבע־עשרה שנה אשר בדין אפשר לקרוא לה “משטר בולדווין־מקדונלד”. תחילה לסירוגים, אך בסופו של דבר מתוך אחוה פוליטית, משלו שני המדינאים האלה בארץ. אף כי להלכה היו נציגי מפלגות מתנגדות, תורות סותרות ואינטרסים מתנגשים, הנה למעשה התברר שקרובים הם זה לזה בהשקפה, במזג ובשיטה יותר מכל שני אנשים אחרים ששימשו ראשי־ממשלה מזמן שנודעה כהונה זו בתחוקה. מוזר הדבר למדי, רגשי האהדה של כל אחד מן השנים חלו על הרבה דברים אשר מתחומו של חברו. ברמזי מקדונלד קיננו הרבה מן הרגשות של הטוֹרי הנושן. סטנלי בולדווין, להוציא את תמיכתו במכסי־מגן, תמיכה הטבועה בעצם טבעו של חרשתן, על־פי מזגו היה נציג נאמן יותר של הסוציאליזם המתון מהרבה והרבה מן הנמנים על שורות הלייבור.

*

מר בולדווין לא הוכּה כלל בסנוורים מחמת הרוממות הפוליטית שהגיע אליה פתאום. “תנו לי את תפילותיכם”, אמר, כשהביאו לו אנשים ברכות ואיחולים. אולם עד־מהרה נטרדה מנוחתו מפני החשש שבּקריאה “מכסי־מגן עליכם” יגייס מר לויד ג’ורג' את המנהיגים הפורשים המרובּים שבקרב השמרנים, אשר הסתלקו מן השלטון עם הקבינט המלחמתי, ובכך יפצל את הרוב של הממשלה ואפילו יקרא תגר על מנהיגוּת המפלגה. לכן גמר אומר, בסתיו 1923, להקדים את יריביו ולעורר בעצמו את בעית מכסי־המגן. ב־25 באוקטובר נשא בפלימוּת נאום, שיכול היה רק להביא קץ בלא־עת על הפרלמנט החדש. הוא טען שנקי הוא מכל מזימה כזאת; אבל המקבל טענה זאת כמוהו כמזלזל בידיעתו העמוקה של בולדווין במדיניות המפלגתית הבריטית. הנה כי כן פּוּזר הפרלמנט על פי עצתו באוקטובר, ובתוך שנה אחת נערכו שנית בחירות כלליות.

המפלגה הליבראלית, שנזעקה אל דגל חופש־המסחר, שגם אני תמכתי בו, זכתה בקלפי לעמדה של איזוּן, ואף כי היתה במיעוט יכלה גם יכלה לזכות בממשלה, אילו רצה בכך מר אסקווית. נוכח אי־רצונו של הלז נעשה מר רמזי מקדונלד, בראש קצת יותר משתי חמישיות מצירי־הפרלמנט, ראש־הממשלה הסוציאליסטי הראשון של בריטניה הגדולה, ושנה אחת החזיק מעמד בשלטון בחסדן של שתי המפלגות הותיקות ומכּוח המריבות שביניהן. האומה היתה דרוכת־מנוחה ביותר תחת שלטון־המיעוט הסוציאליסטי, ומזג־האוויר הפוליטי נעשה נוח כדי־כך ששתי האופוזיציות – הליבּראלית והשמרנית – נאחזו בהזדמנות והנחילו מפלה לממשלה הסוציאליסטית בעת דיון באחת השאלות הראשונות־במעלה. שוב נערכו בחירות כלליות – בפעם השלישית בתוך פחות משנתיים. השמרנים זכו לרוב של 222 על כל שאר המפלגות גם יחד¹. בתחילת מערכת־הבחירות הזו היה מעמדו של מר בולדווין רופף מאד, והוא לא סייע כלל במיוחד לתוצאה. אולם קודם־לכן כבר ביצר את מעמדו כמנהיג המפלגה, וכשהוכרז על התוצאות ודאי היה כי שוב ייעשה ראש־הממשלה. אז פרש אל ביתו על־מנת להרכיב את ממשלתו השניה.

בזמן הזה הייתי מקוּבּל במידה רבה למדי בקרב הטוֹרים, בבחירות־המשנה בווסטמינסטר, ששה חדשים קודם־לכן, הוּכחה שליטתי על הכוחות השמרניים. אף כי הצגתי את מועמדותי כליבּראַל, רבים גם רבים היו הטוֹרים שפעלו והצביעו בעדי. על כל אחד משלושים וארבעה חדרי־הועדות שלי ממוּנה היה ציר־פרלמנט שמרני המעז פנים במר בולדווין מנהיגו ובמנגנון המפלגתי. היה זה דבר שאין לו תקדים. הפסדתי ברוב של ארבעים־ושלושה קולות בלבד מתוך עשרים האלפים שהצביעו. בבחירות הכלליות נבחרתי באֶפּינג ברוב של עשרת־אלפים, אבל בתור “קונסטיטוּציונליסט”. בזמן ההוא לא הייתי מוכן לקבל את השם “שמרן”. בפרק־הביניים היו לי כמה מגעים ידידותיים עם מר בולדווין; אבל לא הייתי סבור שיזכה להיות ראש־ממשלה. עתה, למחרת נצחונו, לא היה לי מושג מה יחסו אלי. אני הופתעתי, והמפלגה השמרנית הוּכּתה בתמהון, כאשר הזמין אותי להיעשות שר־האוצר ולשאת במשרה שפעם החזיק בה אבי. כעבור שנה, בהסכמת הבוחרים שלי, ומבלי שיופעל עלי לחץ אישי כלשהו, חזרתי והצטרפתי רשמית למפלגה השמרנית ול“מועדון קרלטון”, שאותם עזבתי קודם עשרים שנה.

*

השאלה הבינלאומית הראשונה שעמדה לפני עם כניסתי לאוצר היתה שאלת החוב האמריקאי שלנו. בתום המלחמה היו בעלי־הברית האירופיים חייבים לארצות־הברית לערך עשרת אלפים מיליון דולר, ומכּלל זה היתה בריטניה חייבת ארבעת אלפים מיליון. מצד שני היו בעלי־הברית האחרים, בעיקר רוסיה, חייבים לנו שבעת אלפים מיליון דולר. ב־1920 הציעה בריטניה ביטול כולל של חובות־המלחמה. על גבי הנייר לפחות היה הדבר כרוך בקרבן של שבע מאות וחמישים מיליון שטרלינג מצדנו. הואיל ומאז ירד ערך הכסף כדי מחציתו, אפשר היה למעשה להכפיל את המספרים. לא הושג כל הסדר. ב־1 באוגוסט 1922, בימי מר לויד ג’ורג', הכריזה איגרת בלפור כי בריטניה הגדולה לא תגבה מבעלי־החוב שלה, בין בעלי־ברית בין אויבים לשעבר, יותר ממה שתגבה ארצות הברית ממנה. זאת היתה הצהרה נכבדה. בדצמבר 1922 ביקרה בוושינגטון משלחת בריטית בראשותו של מר בולדווין, שר־האוצר בממשלתו של מר בונאר־לו; וכתוצאה מכך הסכימה בריטניה לשלם את כל חובה המלחמתי לארצות־הברית, בריבּית שהופחתה מחמישה לשלושה אחוזים, מבלי התחשב בסכומים שתקבל מבעלי־חובה שלה.

הסכם זה עורר דאגה עמוקה בהרבה חוגים יודעי־דבר. ויותר מכל – בראש־הממשלה עצמו. בריטניה הגדולה, שנתרוששה מאד עקב המלחמה אשר בה נלחמה מן היום הראשון ועד האחרון, כמו שעתידה היתה לעשות שוב, עליה הטיל הסכם זה תשלום שנתי של שלושים־וחמישה מיליון לירה שטרלינג משך ששים־ושתים שנה. בסיס ההסכם הזה נחשב, לא רק באי הבריטי אלא גם בעיני הרבה מומחים כספיים חסרי־פניות באמריקה עצמה, בחינת תנאי חמור וקצר־ראות ללווה ולמלווה כאחד. “הם לוו את הכסף, לא כן?” אמר הנשיא קוליג‘. אימרה לאקונית זו נכונה היתה, אבל לא ממצה. תשלומים בין ארצות בצורה של העברת סחורות ושירותים, ועוד יותר מכך בצורת חילופיהם הפוריים של אלה, לא די שצודקים הם אלא גם נושאי־ברכה. תשלומים שאינם אלא העברה בורסאית שרירותית ומלאכותית של סכומים גדולים מאד, מעין אלה המופיעים במשק־כספים מלחמתי, בהכרח ישבּשו את כל פעולתו של המשק העולמי. דבר זה נכון הוא באותה מידה אם התשלומים נגבּים מבּעל־ברית שהיה שותף לנצחון ונשא בחלק גדול מכּובד המעמסה ואם הם נגבּים מאוּמת־אויב מנוצחת. ביצוע הסכם־התשלומים בולדווין־קוליג’ הוא גורם הנראה בעליל בתמוּטה הכלכלית, שעד מהרה באה והכריעה את העולם, למנוע את התאוששותו וללבּות את רגשי המשטמה שבּו.

במיוחד קשה היה לשלם את החוב האמריקאי בסחורות לארץ שזה־מקרוב העלתה עוד יותר את מכסי־המגן שלה ואשר כבר טמנה בגנזיה כמעט את כל הזהב שנכרה בכלל. הסדרים דומים, אך קלים יותר, הוטלו על שאר בעלי־הברית האירופיים. התוצאה הראשונה היתה שהכל הכבידו את אַכפם על גרמניה. אני הייתי תמים־דעים לגמרי עם המדיניות של איגרת־בלפור משנת 1922, ובזמנו טענתי בזכותה; כשנעשיתי שר־האוצר, חזרתי עליה ונהגתי בהתאם לכך. סבור הייתי שאם בכך תיעשה בריטניה הגדולה לא רק בעלת־חובה אלא גם גובת־חובה של ארצות־הברית, הרי יעמדו בוושינגטון על קוצר־הבּינה שבּגביית החוב. אולם תגובה כזאת לא באה כלל. לאמיתו של דבר עוררה הטענה תרעומת. ארצות־הברית הוסיפה לעמוד על התשלומים השנתיים המגיעים לה מבריטניה הגדולה.

לפיכך ניטל עלי לעשות הסדרים עם כל בעלי־בריתנו אשר, נוסף על התשלומים הגרמניים שכבר המעטנו אותם, יאַפשרו לנו להמציא את שלושים־וחמשת המיליונים בשנה לאוצר האמריקאי. לחץ חמור מאין כמוהו הופעל על גרמניה, והוטל משטר מטריד של פיקוח בינלאומי על ענייניה הפנימיים. ארצות־הברית קיבלה מאנגליה שלושה תשלומים בשלמוּת, ואלה נסחטו מגרמניה בדרך פיצויים ודמי־ענוּשים על פי דרגת דוֹס המתוקנת.

*

חמש שנים כמעט הייתי שכנו של מר בולדווין ברחוב דאוּנינג מס. 11, ובעברי את ביתו בדרך אל האוצר מציץ הייתי אצלו כמעט בכל בוקר לשיחה של כמה דקות בחדר הקבּינט. הואיל והייתי אחד מחבריו הראשיים, הריני מקבל עלי את חלקי באחריות על כל מה שקרה. חמש השנים האלו היו מצוינות בהתאוששות ניכרת מאד מבית. היתה זו ממשלה מוכשרת, שקולה, בתקופה שבה היו השיפור וההתאוששות מוּחשים יותר ויותר משנה לשנה. לא היה שום השׂג סנסאציוני או שנוי־במחלוקת להתפאר בו מעל בימות־הנואמים, אבל מכל הבחינות, כלכלית כממונית, השביח מצבו של המון העם בהרבה, ובתום תקופת שלטונו היה המצב באומה ובעולם קל יותר ופורה יותר מאשר בתחילתה. הרי זו טענה צנועה, אך מבוססת.

את השגיה הבולטים השיגה ממשלה זו באירופה.

*

עתה עלה הינדנבורג לשלטון בגרמניה. בתום חודש פברואר 1925 מת פרידריך אבּרט, מנהיג המפלגה הגרמנית הסוציאל־דמוקרטית מלפני המלחמה ונשיאה הראשון של הרפובליקה הגרמנית אחרי התבוסה. צריך היה לבחור בנשיא חדש. כל הגרמנים נתגדלו תחת ממשל־עריצות אבהי, הממוזג במנהגים מרחיקי־לכת של חופש־הדיבור ואופוזיציה פרלמנטרית. התבוסה הביאה להם על כנפי־קשׂקשׂיה צורות וחירויות דמוקרטיות בשיעור מופלג. אבל האומה היתה שסועה ונבוכה מחמת כל המוצאות אותה, והרבה מפלגות וּסייעות התמודדו על הבכורה והשׂררה. מתוך האנדרלמוסיה התפתחה תשוקה עזה לפנות אל הפלד־מרשל הזקן פון־הינדנבורג, שהיה שרוי בריחוק מכובּד משאון קריה. הינדנבורג שמר אמוּנים לקיסר הגולה, ומצדד היה בחידוש המונרכיה הקיסרית “לפי הדוגמה האנגלית”. דבר זה היה כמובן הדבר ההגיוני ביותר, אם גם הפחות מקובּל, לעשותו. כאשר ביקשוהו להציג את מועמדותו לנשיאות בהתאם לתחוקה הויימרית, נחרד עד למעמקיו. “הניחו לי בשלום”, היה חוזר ואומר.

אולם הלחץ היה מתמיד ורק האדמירל־הגדול פון־טירפּיץ הצליח לבסוף לשכנע אותו שיחדל גם מנקיפות־המצפון שלו גם מנטיותיו ויישמע לקריאת החובה, אשר לה ציית תמיד. יריביו של הינדנבורג היו מארקס מן המרכז הקתולי ותלמאן הקומוניסט. ביום א', 26 באפריל, הצביעה גרמניה כולה. התוצאות היו מעוּינות במידה מפתיעה: הינדנבורג 14,655,766; מארקס 13,751,615; תלמאן 1,931,151. הינדנבורג, הגבוה משכמו ומעלה מיריביו כאיש מהוּלל בורח מן השׂררה וחסר־פניות, נבחר ברוב של פחות ממיליון, ובלי רוב מוחלט בסיכום הכולל. הוא גער בבנו אוסקר על שהעיר אותו בשבע בבוקר לבשׂרו את הבּשׂורה: “למה העירות אותי שעה אחת קודם? עדיין היתה זאת אמת גם בשמונה”. ובדברים אלה חזר לישון עד לקימתו הרגילה.

בצרפת ראו תחילה בבחירתו של הינדנבורג את תחייתה של ההתגרות הגרמנית. באנגליה היתה התגובה נוחה יותר. הואיל ותמיד מעונין הייתי לראות את גרמניה משיבה לה את כבודה והכרת־ערכה, ולהניח למרירות המלחמה שתכלה, לא דאבתי כלל על הידיעה. “הוא זקן בר־דעת מאד”, אמר לי לויד ג’ורג' בפגישתנו הבאה; ואמנם נמצא הינדנבורג איש כזה כל זמן שהיתה בינתו עמו. אולם האיש היה בן שבעים־ושבע, ותקופת כהונתו היתה צריכה להימשך שבע שנים. מעטים שיערו שייבחר שוב. הוא שקד כמיטב יכלתו שלא לנטות לשום צד בין המפלגות השונות, ואין ספק שתקופת נשיאותו נתנה לגרמניה כוח ועידוד מפוכח בלי שתשמש סכנה לשכניה.

*

בינתיים פנתה ממשלת גרמניה בפברואר 1925 אל מר הריוֹ, שהיה אז ראש ממשלת צרפת. בתזכיר שלה נאמר כי גרמניה נכונה להכריז על הסכמתה לחוזה שעל פיו תקבלנה עליהן המעצמות המעוניינות בריין, ועל הכל אנגליה, צרפת, איטליה וגרמניה, התחייבות חגיגית לתקופה ארוכה כלפי ממשלת ארצות־הברית, בתורת “נאמנה”, שלא לאסור מלחמה על מדינה מן החותמות על החוזה. יתר על כן, גרמניה תהיה מוכנה לחתום על אמנה הערבה במפורש למצב הטריטוריאלי הקיים על הריין. זה היה מאורע רב־משמעות. ממשלת צרפת קיבלה עליה להימלך בדעת בעלי־בריתה. מר אוסטין צ’מברליין עשה פומבי לידיעה בבית־הנבחרים ב־5 במרס. משברים פרלמנטריים בצרפת וגרמניה עיכבו את תהליך המשא־והמתן, אולם לאחר חילופי־דעות בין לונדון ופאריז הגיש השגריר הצרפתי בברלין, ב־16 ביוני 1925, איגרת רשמית להר שטרזמן, שר־החוץ הגרמני. באיגרת הוצהר שאי־אפשר יהיה להגיע לשום הסכם אלא אם כן תיכנס גרמניה לחבר־הלאומים כתנאי מוקדם לכך. בשום הסכם מוצע לא יוכל להיות רמז למידוּן התנאים על חוזה־השלום. יש להוסיף את בלגיה על המדינות החותמות, ולבסוף הסביר כי התחייבויותיה של בריטניה בהתאם לאמנה תצטמצמנה במערב בלבד. צרפת תגדיר מן־הסתם את יחסיה המיוחדים עם פולין וצ’כוסלובקיה; אבל בריטניה הגדולה לא תקבל עליה שום התחייבות מחוץ לאלו המפורשות בספר־הברית של חבר־הלאומים. הדומיניונים הבריטיים לא היו נלהבים לאמנה מערבית. הגנרל סמאטס מעונין היה למנוע הסדרים אזוריים. הקנדים נקטו עמדה פושרת, ורק ניו־זילנד מוכנה היתה לקבל ללא תנאי את השקפתה של ממשלת בריטניה. אף על פי כן התמדנו בשלנו. אני ראיתי בסיומו של מאבק־אלף־השנים בין צרפת לגרמניה מטרה עילאית. אם נוכל לשזר את הגאלי והטבטוני שיזור הדוק, מבחינה כלכלית, חברתית ורוחנית, שימנע מריבות חדשות וישים קץ לפּלגות הנושנות בגישומן של רווחה משותפת ותלוּת־גומלים, או אז תשוב אירופה ותשׂגה. נדמה היה לי כי האינטרס העליון של העם הבריטי באירופה טמון בהשבחת המשטמה הפראנקו־גרמנית, וכי אין לו לעם הבריטי שום אינטרסים שווים לזה או מנוגדים לזה. כך עדיין דעתי כיום.

מר אוסטין צ’מברליין, כשר־החוץ, דגל בהשקפה שכּל המפלגות כיבדוה, והקבינט כולו תמך בו כאחד. ביולי השיבו הגרמנים על האיגרת הצרפתית, ובתשובתם הסכימו להצמדת האמנה המערבית לכניסתה של גרמניה לחבר־הלאומים, אבל עמדו על הצורך הקודם בהסכם על פירוק־נשק כללי. מר בּריאן בא לאנגליה ונערכו דיונים ממושכים בדבר האמנה המערבית וכל הכרוך בה. באוגוסט השיבו הצרפתים לגרמניה רשמית, בהסכמתה המלאה של בריטניה הגדולה. על גרמניה להיכנס לחבר בלי שום הסתייגות, בחינת צעד ראשון שאי אפשר בלעדיו. ממשלת גרמניה קיבלה את התנאי הזה. פירוש הדבר היה שתנאֵי החוזים יעמדו בתקפם, כל זמן שלא יתוקנו על פי הסכם הדדי, וכי לא הושגה שום הבטחה מפורשת לקיצוץ בנשקם של בעלי־הברית. מכוח לחץ והתרגשות לאומניים חזקים העלו הגרמנים דרישות נוספות, לעקור מחוזה־השלום את סעיף האשמה במלחמה, להשאיר את שאלת אלזס־לוֹרן פתוחה, ולהוציא מקלן מיד את חילות הברית, אבל ממשלת גרמניה לא עמדה על דרישות אלו, ובעלי־הברית ממילא לא היו נענים להן.

על הבסיס הזה נפתחה רשמית הועידה בלוקרנו ב־4 באוקטובר. ליד מימי האגם השאנן הזה נאספו צירי בריטניה, צרפת, גרמניה, בלגיה ואיטליה. השׂגי הועידה היו: ראשית, החוזה לערבות הדדית בין חמש המעצמות; שנית, חוזי־בוררות בין גרמניה וצרפת, גרמניה ובלגיה, גרמניה ופולין, גרמניה וצ’כוסלובקיה; שלישית, הסכמים מיוחדים בין צרפת ופולין, וצרפת וצ’כוסלובקיה, שעל פיהם התחייבה צרפת להמציא להן עזרה אם בעקבות התפוררות האמנה יבוא שימוש בנשק בלא התגרות קודמת. כך הסכימו הדמוקרטיות של אירופה המערבית לשמור על השלום ביניהן בכל המסיבות, ולעמוד שכם אחד נגד כל אחת מהן אשר תפר את האמנה ותקום להתקיף ארץ־אחות. אשר לצרפת וגרמניה, נתחייבה בריטניה הגדולה חגיגית לבוא לעזרת כל אחת משתי המדינות שתהיה מטרה להתקפה בלי התגרות קודמת. הפרלמנט קיבל את ההתחייבות הצבאית הזאת מרחיקת־הלכת והאומה סמכה עליה את ידיה בחמימוּת. לשווא נחפש בספרי ההיסטוריה אח ודוגמה להתחייבות כזאת.

לא נתעוררה השאלה אם יש איזו התחייבות מצד צרפת או בריטניה להתפרק מן הנשק, או להתפרק ממנו עד איזו דרגה מסוימת שהיא. בשלב מוקדם הוּבאתי בסוד הדברים האלה, בתורת שר־האוצר. השקפתי שלי על ערובּה כפולה זו היתה שכל זמן שצרפת נשארת חמושה וגרמניה מפורקת מנשקה לא תוכל גרמניה להתקיף אותה; וכי מצד שני לא תתקיף צרפת את גרמניה לעולם, אם על־ידי כך נעשית בריטניה אוטומטית בעלת־בריתה של גרמניה. הנה כי כן, אף כי להלכה נראתה ההצעה מסוכנת ― מתוך שבעצם חייבה אותנו להשתתף על צד זה או אחר בכל מלחמה פראנקו־גרמנית שתתלקח – מועט היה הסיכוי לשואה כזאת; וזה היה האמצעי הטוב ביותר למניעתה. לפיכך מנוגד הייתי תמיד במידה שווה לפירוק נשקה של צרפת ולחימושה של גרמניה, לפי שדבר זה מביא מיד סכנה גדולה הרבה יותר על בריטניה הגדולה. מצד שני שימשו בריטניה וחבר־הלאומים, שגרמניה הצטרפה אליו על פי ההסכם, הגנה של ממש לעם הגרמני. כך נוצר שיווי־משקל שבו היתה בריטניה, שראש מעיניה בהפסקת הריב בין גרמניה לצרפת, במידה מרובה המתווך והבורר. היתה תקוה ששיווי־משקל זה יתקיים עשרים שנה, ובמשך תקופה זו יתמעט חימושם של בעלי־הברית בהדרגה ובדרך הטבע בהשפעת שלום ממושך, אמון גובר וכובד הנטל הממוֹני. נראה היה בעליל כי אכן תתעורר סכנה אם אי־פעם תשתווה גרמניה פחות או יותר לצרפת, וכל שכּן אם תחזק יותר ממנה. אבל דומה היה שהתחייבויות־חוזה חגיגיות מוציאות את כל הדברים האלה מגדר האפשר.

*

עניינו של חוזה לוֹקרנוֹ היה רק בשלום במערב, והיתה תקוה שמה־שקוראים “לוקרנו מזרחי” אולי יבוא אחריו. שמחים היינו מאד לוּ אפשר היה למנוע את הסכנה של מלחמה לעתיד־לבוא בין גרמניה לרוסיה באותה רוח ובאמצעים דומים לאלה שבּהם נמנעה האפשרות של מלחמה בין גרמניה לצרפת. אולם אפילו גרמניה של שטרזמן לא היתה נוטה להסתלק כליל מתביעותיה במזרח, או לקבל את המצב הטריטוריאלי שקבעו החוזים ביחס לפולין, דנציג, המסדרון ושלזיה העליונה. רוסיה הסובייטית חרשה מזימות בבידודה מאחרי “חגורת הבּידוּד” של מדינות אנטי־בולשביות. אף כי המשכנו במאמצינו, לא הושגה שום התקדמות במזרח. בשום זמן לא אטמתי מחשבתי מהרהר בנסיון לתת לגרמניה יתר־סיפוק על גבולה המזרחי. אבל לא באה שום הזדמנות לכך משך אותן שנים קצרות של תקוה.

*

רבה היתה השמחה על החוזה שהבשילה הועידה בלוקרנו בסוף 1925. מר בולדווין היה הראשון שחתם עליו במשרד־החוץ. הואיל ולא היה לשר־החוץ מעון רשמי משלו, ביקשני להשאיל לו את חדר־האוכל שלי ברחוב דאונינג מס. 11 לארוחתו האינטימית עם הר שטרזמן. נתכנסנו כולנו בידידות מרוּבּה, וחשבנו על העתיד הנפלא הצפוי לאירופה אם תהיינה אומותיה הגדולות ביותר מאוחדות באמת ומרגישות עצמן בטוחות. לאחר שזכתה התעודה הזאת הראויה־להיזכר בהסכמתו הלבבית של הפרלמנט, קיבל מר אוסטין צ’מברליין את אות־מסדר־הבּירית ואת פרס נוֹבּל־לשלום. השׂגו היה נקודת הגאוּת בשיקוּמה של אירופה, והוא ציין את תחילתן של שלוש שנות שלום והתאוששות. אף כי הניגודים הנושנים אך רדמו, וקול־ענות־התופּים של מחנות חדשים כבר נשמע לאוזן, מוצדקת היתה תקוותנו כי ההתקדמות הנאמנה הזאת תפלס את הדרך להשגים נוספים.

בתום תקופת ממשלתו השניה של מר בולדווין היתה אירופה שלווה במידה שלא היתה כמוה זה עשרים שנה ואשר כמוה לא תהיה לפחות עוד עשרים שנה. היה רגש של ידידות כלפי גרמניה, לאחר חוזה־לוקרנו שלנו, ולאחר שצבא צרפת ויחידות בעלי־הברית פינו את חבל־הריין בתאריך מוקדם הרבה יותר מזה שנקבע בורסיי. גרמניה החדשה תפסה את מקומה בחבר־הלאומים כּרוּת־הראש. בהשפעתם הבּרוכה של מלוות אמריקאיים ובריטיים שבה גרמניה חיש לתחיה. אניות־האוקינוס החדשות שלה זכו ב“סרט הכחול” של האטלנטי. סחרה התקדם בצעדי־ענק ומבּית הבשילה הרווחה. גם צרפת ומערכת הבריתות שלה נראו בטוחות באירופה. סעיפי פירוק־הנשק של חוזה ורסיי לא הופרו בגלוי. הצי הגרמני לא היה בנמצא. חיל־האוויר הגרמני היה אסור ועדיין לא בא לעולם. בגרמניה גופה היו הרבה יסודות המתנגדים בעוז, ולוּ רק מטעמי זהירות ותבונה, לרעיון של מלחמה, והפיקוד העליון הגרמני לא יכול להאמין כי בעלי־הברית ירשו לו לחדש את חימושו. כנגד זאת צפויים היינו אז לשואה הכלכלית. ידיעת הדבר נתייחדה לחוגים ממוֹניים מצומצמים, והללו שמו מחסום לפיהם מפני אימת הדברים אשר חזו.

*

הבחירות הכלליות של מאי 1929 הראו כי “תנודת המטוטלת” והשאיפה הנורמלית לשינוי הן גורמים אדירי־כוח בציבור־הבוחרים הבריטי. לסוציאליסטים היה רוב קטן על השמרנים בבית־הנבחרים החדש. בידי הליבראלים, שמנו כששים ציר, היתה נפש־המאזניים, וברור היה כי בהנהגת מר לויד ג’ורג' יהיו עוינים את השמרנים, לפחות בתחילה. מר בולדווין ואני תמימי־דעים היינו שאין אנו צריכים לבקש להחזיק בשלטון בהיותנו מיעוט או בהישען על תמיכה ליבראלית רופסת. לפיכך הגיש מר בולדווין את התפטרותו למלך, אף כי היו אי־אלה חילוקי־דעות בקבינט ובמפלגה באשר לקו שצריך לנקוט. ירדנו כולנו לוינדזור ברכבת מיוחדת למסור את חותמותינו ומשרותינו; וב־7 ביוני נעשה מר רמזי מקדונלד שנית ראשה של ממשלת־מיעוט, התלויה בקולות הליבראלים.

*

ראש הממשלה הסוציאליסטי שאף לכך שתצטיין ממשלת הלייבור החדשה שלו בויתורים גדולים למצרים, בשינוי תחוקתי מרחיק־לכת בהודו, ובמאמץ מחודש לפירוק־נשק בעולם, או לפחות בבריטניה. בחתירה למטרות אלו היה יכול להסתמך על עזרת הליבראלים, ובכך נהנה אפוא מרוב בפרלמנט. כאן החלו חילוקי־הדעות שלי עם מר בולדווין, ולאחר מכן שוּנוּ במידה מוּחשת היחסים שבהם פעלנו מאז בחר בי להיות שר־האוצר קודם חמש שנים. נשאר בינינו עדיין, כמובן, מגע אישי נוח, אבל ידענו שאין אנו משתווים בדעותינו. אני הייתי סבור שהאופוזיציה השמרנית צריכה להתנגד בתוקף לממשלת הלייבור בכל הבעיות הקיסריות והלאומיות הגדולות, שהיא צריכה לזהות עצמה עם גדולתה של בריטניה כבימי הלורד ביקונספילד והלורד סולסבּרי, ואינה צריכה לחשוש מפני פולמוס, אם גם לא תזכה להיענוּת מיידית מצד האומה. נראה היה לי את כי גירסתו של מר בולדווין היא שחלף־עבר הזמן לכל עמידה נחרצה על גדולתה הקיסרית של בריטניה, וכי תקוותה של המפלגה השמרנית היא בהתפשרות עם כוחות ליבראליים ולייבּורים ובתמרונים זריזים וּמכוּונים־לשעתם, על מנת להתיק מהם זרמים חזקים שבדעת הקהל וגושים גדולים של בוחרים. אין ספק שהצלחתו היתה מרובה. הוא היה מנהל המפלגה הגדול ביותר שהיה לשמרנים אי־פעם. כמנהיגם נלחם בחמש בחירות כלליות, שמתוכן ניצח בשלוש. רק ההיסטוריה לבדה יכולה לפסוק בשאלות הכלליות האלו.

בענין הודו חל הקרע הסופי בינינו. ראש־הממשלה, שהמשנה־למלך השמרני, הלורד ארווין, לאחר־מכן הלורד הליפקס, תמך בו בתוקף ואפילו המריצו, לחץ על קבלת תכניתו לממשל־עצמי בהודו. בלונדון נערכה ועידה הרת־עתידות, שבּה היתה הדמות המרכזית דמותו של מר גנדי, ששוחרר לא מכבר ממעצר־שבהרווחה. אין צורך לעקוב בדפים האלה אחרי פרטי הפולמוס שהעסיק את ישיבות הפרלמנט בשנות 1929 ו־1930. כאשר שוחרר מר גנדי על מנת שייעשה שלוּחה של הודו הלאומנית לועידת לונדון הגעתי לנקודת המשבר ביחסי עם מר בולדווין. דומה היה כי הוא מרוּצה בהחלט במאורעות האלה, שדרך־כלל הוא תמים־דעים עם ראש־הממשלה והמשנה־למלך, והוא הנהיג את האופוזיציה השמרנית בהחלטיות בדרך הזאת. מובטח הייתי כי בסופו של דבר נאבּד את הודו וכי אסונות שאין להם שיעור יבואו על עמי הודו. עקב חילוקי־הדעות בשאלה זו התפטרתי לאחר זמן־מה מקבינט־הצללים. ב־27 בינואר כתבתי למר בולדווין:

עתה שנתפרסמה המחלוקת בינינו על המדיניות ההודית סבור אני שאינני צריך להוסיף ולהשתתף בישיבות הועד־הפועל שלך, שאליהן הזמנת אותי עד כה ברוב חביבוּתך. ספק אם עלי להוסיף שאסייע לך ככל יכלתי בהתנגדות לממשלה הסוציאליסטית בבית־הנבחרים, ואעשה כמיטב יכלתי להבטיח את מפלתה בבחירות הכלליות.

*

שנת 1929 הגיעה כמעט לאחרית רביעה השלישי בסימן ההבטחה ומראית־העין של רווחה גוברת, בפרט בארצות־הברית. אופטימיות יוצאת־מגדר־הרגיל היתה עילה ופתח להילוּלה של ספסרות. נכתבו ספרים שמגמתם להוכיח כי משבר כלכלי הוא שלב שעם התרחבות הארגון והמדע העסקי יכולנו לו סוף־סוף. “כפי הנראה שׂמנו קץ למחזורים הכלכליים כפי שהיו ידועים לנו”, אמר נשיא הבורסה של ניו־יורק בספטמבר. אבל באוקטובר נתרגשה סופה פתאומית ונוראה על וול־סטריט. התערבות הגורמים האדירים ביותר לא יכלה לעצור את הנחשול של מכירות־בהלה. קבוצה של בנקים מן החשובים ביותר העמידה קרן של מיליארד דולר לקיים ולייצב את השוק. הכל היה לשווא.

כל העושר שנאסף מהרה כל־כך בערכי־הנייר של השנים הקודמות היה כלא היה. הרווחה במיליוני בתים באמריקה צמחה על גבי מבנה־ענק של אשראי מנופח, שעתה התברר פתאום שאינו אלא צל־רפאים. מחוץ לספסרות במניות ברחבי כל הארץ, ספסרות שאפילו הבנקים המפורסמים ביותר עודדו אותה בהלוואות נוחות, התפתחה מערכת עצומה של קניית בתים, רהיטים, מכוניות, אבזרי־בית ומותרות־בית מסוגים רבים־מספור בתשלומי־שיעורים. הכל התמוטט עתה בבת־אחת. מפעלי הייצור הכבירים הוטלו לתוך אנדרלמוסיה ושיתוק. אך ביום אתמול דוחקת היתה השאלה של חניית המכוניות, שבּהן החלו אלפי פועלים וחרשי־מעשה לנסוע לעבודתם היומיומית. היום באו חבלי־הייסורים של משכורות ירודות ואבטלה עולה על הציבור כולו, שעד הרגע הזה עסוק היה ביצירה הפעילה ביתר של כל מיני חפצים חשוּקים להנאתם של מיליונים. רשת הבנקים האמריקאית היתה מרוכזת ומבוססת הרבה פחות מן הבריטית. עשרים אלף בנקים מקומיים שבתו מתשלומים. האמצעי להחלפת סחורות ושירותים בין אדם לחברו הוּכּת ארצה; והמפולת בוול־סטריט היכּתה הדים במעונותיהם של עני ועשיר כאחד.

עם זאת אין להניח כי החזון הנאה של עושר ונוחוּת גדולים הרבה יותר, המוּקנים להמונים המתרחבים בתמידות, זה החזון שלכד בחבלי קסמו את עם ארצות־הברית, לא נשען אלא על מדוּח־חושים ותזזית־של־שוק. מעולם עוד לא יוצרו, לא חוּלקו ולא הוחלפו כמויות כה עצומות של סחורות מכל המינים בשום חברה. לאמיתו של דבר אין גבול לטובות־הנאה שיכולים בני־אדם להעניק זה לזה מתוך השימוש הגדול ביותר בחריצותם ותבונת־כפיהם. הדגמה מזהירה זו נופצה והגיעה עד־דכּא עקב התפתחות־יתר ותאוות־בצע, שעלו בהרבה על עצם ההשׂג הגדול. בעקבות ההתמוטטות בבורסה באו משך השנים שבין 1929 ל־1932 ירידה בלתי־פוסקת במחירים וקיצוצים בייצור, שהביאו לידי אבטלה רחבה.

תוצאות השיבוש הזה בחיי הכלכלה הקיפו עולם ומלואו. באה הצטמקות כללית של המסחר נוכח האבטלה והירידה בייצור. הוקמו חומות־מכס כדי לגונן על השווקים הפנימיים. המשבר הכללי הביא עמו קשיים ממוניים חמוּרים, ושיתק את האשראי הפנימי. דבר זה הפיץ חורבן ואבטלה בכל רחבי כדור־הארץ. ממשלתו של מר מקדונלד, על כל הבטחותיה, ראתה את שיעור האבטלה קופץ לעיניה בין 1930 ל־1931 ממיליון אחד עד שלושה מיליונים כמעט. אמרו כי בארצות־הברית היו עשרה מיליוני אנשים בלי עבודה, כל רשת הבנקים של הרפובליקה הגדולה נדונה לאנדרלמוסיה ולהתמוטטות זמנית. בעקבות זאת באו פגעים על גרמניה ושאר ארצות אירופה. מכל־מקום, בעולם דובר־האנגלית לא מת איש ברעב.

*

ממשלה או מפלגה שיסודן בהתקפה על הרכוש, תמיד קשה להן לשמור על האמון והאשראי החשובים כל־כך למשק המלאכותי עד מאד של אי כדוגמת בריטניה. ממשלתו הלייבּורית־הסוציאליסטית של מר מקדונלד מקדונלד היתה חסרת־אונים לגמרי לנוכח הבעיות אשר לפניה. היא לא יכלה ליהנות מן המשמעת המפלגתית גם לא למצוא בה את עוז־המרץ הדרוש אפילו לשם איזוּנו של התקציב. בתנאים כאלה לא יכלה ממשלה, שממילא היתה במיעוט והיא משוללת כל אמון ממוני, להחזיק מעמד ולהתקיים.

אי־יכלתה של מפלגת הלייבור לעמוד בפני הסוּפה הזאת, ההתמוטטות הפתאומית של האשראי הממוני הבריטי, והתפוררות המפלגה הליבראלית, על כוח־האיזוּן המזיק שלה, הביאו לידי קואליציה לאומית. דומה היה כי רק ממשלה של כל המפלגות מסוגלת לטפל במשבר. מר מקדונלד ושר־האוצר שלו ניסו, מתוך רגש פטריוטי עז, לסחוף את המוני מפלגת הלייבור לתוך הקואליציה הזאת. מר בולדווין, שתמיד נוח היה לו שאחרים ישמשו בכהונה כל זמן שהתוקף הוא בידיו, מוכן היה לשרת תחת ראשוּתו של מר מקדונלד. היתה זו עמדה שעם כל היותה ראויה לכבוד לא הלמה את העובדות. מר לויד ג’ורג' עדיין היה מחלים מניתוח – ניתוח רציני בגילו; וסיר ג’ון סיימון הוליך את רוב־רובם של הליבראלים לתוך הקואליציה של כל המפלגות.

לא הוצע לי להשתתף בממשלת־הקואליציה. מבחינה פוליטית הייתי חלוּק על מר בולדווין בענין הודו. מתנגד הייתי למדיניות ממשלת הלייבור של מר מקדונלד. כרבים אחרים חשתי בצורך בריכוז לאומי, אבל לא הופתעתי גם לא נעצבתי כאשר השאירוּני מחוצה לו. בעצם הוספתי לעסוק בציור בקאן בימות המשבר המדיני. אינני יכול לומר מה הייתי עושה אילו נתבקשתי להצטרף. למותר הוא לדון בפיתויים מפוקפקים שלא היו קיימים מעולם. משך הקיץ דיברתי גם דיברתי עם מקדונלד על ממשלה לאומית, והוא גילה מידה של ענין. אבל משוּנה היה מעמדי בתמונה הפוליטית. עברו עלי חמש־עשרה שנה של משרות־קבינט, ועתה הייתי עסוק ב“ביוגרפיה של מרלבּוֹרוֹ”. דראמות פוליטיות הן מסעירות עד מאד בזמנן לגבי העסוקים בהמולה ובמערבולת של הפוליטיקה, אבל יכול אני לקבוע בכנוּת כי מעולם לא חשתי תרעומת, ועוד פחות מכך כאב, על שנפסלתי בצורה כה החלטית ברגע של מצוקה לאומה. אכן, היה בדבר צד לא נוח. כל השנים מאז 1905 ישבתי על אחד הספסלים הקדמיים, ותמיד הייתי יכול לנאום מן הדוכן שעליו יש בידך להניח את הרשימות, ולהעמיד פנים, בהצלחה פחות או יותר, כאילו אתה רוקם את הדברים תוך כדי דיבור. עתה היה עלי למצוא בדי־עמל מושב מתחת למעבר באגף של הממשלה, מקום שהיה עלי להחזיק את רשימותי בידי כל־אימת שקמתי לדבר, ולנסות את מזלי בויכוח עם שאר מיניסטרים ידועים מלשעבר. אף על פי כן, מזמן לזמן נקראתי.

*

בהקמת הממשלה החדשה לא נסתיים המשבר הממוני, ובשובי מחוץ־לארץ מצאתי את הכל שרוי בערבוביה לפני בחירות כלליות שאין מנוס מהן. גזר־דינו של ציבור הבוחרים לא בייש את האומה הבריטית. הוקמה ממשלה לאומית בראשותו של מר רמזי מקדונלד, מייסד המפלגה הלייבורית־הסוציאליסטית. הממשלה הזאת הציעה לעם תכנית של צנע חמור והקרבה. היתה זו גירסה מקדימה של “דם, זיעה, עמל ודמעות”, בלי ההמרץ או הצרכים של מלחמה וסכנת־מוות. יש לנהוג חסכון מחמיר ביותר. ייעשה קיצוץ במשכורת, בשכר ובהכנסה של כל אדם. המון העם נתבקש להצביע בעד משטר של התנזרות. העם נענה, כמו שהוא נענה תמיד בזמן שתופסים אותו במצב־הרוח הגיבּוֹרי. אף כי בניגוד להצהרותיה הסתלקה הממשלה מבסיס־הזהב, ואף כי מר בולדווין נאלץ להפסיק – עולמית, כפי שנתברר ― אותם תשלומים על חשבון החוב האמריקאי אשר כפה על הקבינט של בונאר־לו משנת 1923, הוּשבו האמון והאשראי על כּנם. לממשלה החדשה היה רוב מכריע. במר מקדונלד כראש־הממשלה תמכו רק שבעה או שמונה צירים ממפלגתו הוא; אבל בדוחק נכנסו לפרלמנט מאה מיריביו הלייבוריסטים ומחסידיו לשעבר. בריאותו וכוחו עזבוהו חיש, ומשך קרוב לארבע שנים הרות־גורל עמד, מתוך חולשה רבה והולכת, על פסגת משטר־הממשל הבריטי. לא ארכו הימים ובא היטלר.

 

פרק שלישי: סכנות אורבות    🔗

הרהורי ב־1928 – אימת ההרס של מלחמה עתידה – אי־אלו נבואות טכניות – שנאת בעלי־הברית למלחמה ולמיליטריזם – “הנוחוּת תבַטל” – הצבא הגרמני – סייג מאה אלף המתנדבים – הגנראל פון־סקט, פעלו ושאיפתו – “שרנהורסט שני” – יציאת משלחות־הפיקוח של בעלי־הברית, ינואר 1927 – התעופה הגרמנית – הפרה והסוואה – הצי הגרמני – תכנית החימוש של ראתנאוּ – בתי־חרושת מיטלטלים – הכּלל של “בלי מלחמה גדולה משך עשר שנים”

בספרי, “התוצאות”, העליתי על הנייר כמה מן הרשמים מארבע השנים שחלפו בין שביתת־הנשק לחילופי הממשלה בבריטניה בסוף 1922. בכתבי ב־1928 הייתי נתון לרושם העז של שואה לעתיד־לבוא.

רק עם שחר המאה העשרים למנין הנוצרי החלה המלחמה להיכנס למלכותה כמהרסת־בכוח של המין האנושי. ארגון המין האנושי במדינות וקיסרויות גדולות, ועליית האומה לכלל הכרה קיבוצית שלמה, נתנו מקום לתכנונם וביצועם של מעשי טבח בקנה־מידה ובכוח־התמד שמעולם לא נצטיירו בדמיון קודם לכן. כל הסגולות הנעלות ביותר של בני־אדם יחידים קוּבּצו יחד לחזק את כוח ההרס של הכלל. משק ממוני משובח, האפשרויות של אשראי וסחר כל־עולמי, הצבירה של עתוּדות הון גדולות, נתנו אפשרות לכוון למשך פרקי־זמן ניכרים את כוחותיהם של עמים שלמים למשימת החורבן. מוסדות דמוקרטיים נתנו ביטוי לכוח־הרצון של מיליונים. ההשכלה לא די שהביאה את מהלך המאבק לתחום השגתו של כל אדם, אלא שגם עשתה כל אדם בר־שימוש במידה גדולה לצורך הדרוש. העתונות שימשה אמצעי לליכוד ולהמרץ הדדי. הדת, מאחר שהתחמקה בשתיקה מפולמוס בשאלות היסודיות, הציעה את עידודיה ותנחומיה, בכל הצורות, לכל הצדדים הלוחמים בלי משוא־פנים. ולבסוף חשף המדע את אוצרותיו ואת רזיו והעמידם לצרכיהם הנואשים של בני־אדם, ונתן בידיהם גופים ומנגנונים שכמעט יש בהם כדי להכריע.

כתוצאה מכך הופיעו הרבה צדדים של חידוש. תחת שתורעבנה ערים בצוּרות בלבד, הורעבו אומות שלמות באורח שיטתי. בתפקיד זה או אחר השתתפה האוכלוסיה כולה במלחמה; הכל היו מטרה להתקפה במידה שווה. האוויר פתח שבילים שבהם ניתן לשאת מוות ואימים הרחק אל מאחרי קווי הצבאות עצמם, לנשים, לילדים, לזקנים, לחולים, אשר במאבקים קודמים בהכרח לא היתה הרעה נוגעת בהם. ארגונים מופלאים של מסילות־ברזל, אניות־קיטור ורכב ממוּנע הפעילו עשרות מיליונים בני־אדם והחזיקום בתמידוּת בפעולה. הרפואה וחכמת הניתוח בהתפתחותן הנהדרה החזירו אותם שוב ושוב לבתי־המטבח. לא נתבזבז שום דבר שיכול לסייע לתהליך הבזבוז. בעיטת־הגסיסה האחרונה נוּצלה ניצול צבאי.

אבל כל מה שקרה בארבע שנות המלחמה הגדולה לא היה אלא אקדמה למה שהוכן לשנה החמישית. המערכה של שנת 1919 עשויה היתה לחזות בהרחבה כבירה של כוחות ההרס. אילו עמדה בגרמנים הרוח לבצע את נסיגתם אל הריין, כי אז הותקפו בקיץ 1919 בכוחות ובשיטות העולים לאין־ערוך על כל אשר הופעל עד אז. אלפי אווירונים היו מהרסים את עריהם. עשרות אלפי תותחים היו מקעקעים את החזית שלהם. נעשו סידורים להעביר בעת־ובעונה־אחת רבע מיליון איש, יחד עם כל הצטרכויותיהם, בתמידות קדימה על פני הארץ בכלי־רכב מכניים הנעים במהירות של עשרה או חמישה־עשר מיל בכל יום. אדי־רעל מזיקים במידה שלא תיאמן, שרק מסכה סודית (שהגרמנים לא היו יכולים להשיגה מבּעוד־עת) היתה אטימה בפניהם, היו מחניקים כל התנגדות ומשתקים כל חיים בחזית האויב הנתונה להתקפה. אין ספק שגם לגרמנים היו תכניות משלהם. אבל שעת הזעם עברה. ניתן אות הרווחה, והזוועות של 1919 נשארו טמונות בארכיוניהם של היריבים הגדולים.

גמר המלחמה היה פתאומי ואוניברסלי כתחילתה. העולם הרים ראש, סקר את תמונת ההרס, ומנצחים ומנוצחים כאחד שאפו רוח. במאה מעבדות, באלף בתי־נשק, בתי־חרושת ומשרדים, קמו בני־אדם בבת־ראש ונפנו מן המשימה שבה היו שקועים. תכניותיהם הושׂמו הצדה בלתי־גמורות, בלתי מבוצעות; אבל ידיעותיהם נשמרו; הנתונים, החישובים והתגליות שלהם נצררו חיש יחד והופרשו “לעיון לעתיד־לבוא” מצד משרדי־המלחמה בכל ארץ. המערכה של 1919 לא ניטשה כל עיקר; אבל רעיונותיה מתנהלים בדרכם קדימה. בכל צבא חוקרים בהם, מפתחים אותם, מעדנים אותם תחת מראית־העין של שלום, ואם שוב תבוא מלחמה על העולם הרי לא בכלי־הנשק והמכשירים שהוכנו ל־1919 תתנהל כי אם בפיתוחיהם ובשכלוליהם של אלה, שיהיו נוראים וקטלניים לאין־שיעור יותר.

במסיבות אלו נכנסנו לאותה תקופה של תשישות־כוח שתוארה כשלום. מכל־מקום ניתנה לנו שהות לעיין במצב בכללותו. מתבררות כמה עובדות קודרות, מוצקות, חסרות־רחמים, כהיגלות צורות הרים מתוך ערפל נע. הוברר כי מעתה והלאה תשתתפנה אוכלוסיות שלמות במלחמה, כשהכל עושים כמירב יכלתם, הכל נתונים לחמת־זעמו של האויב. הוברר כי אומות הסבורות שחייהן מוטלים בכּף לא תהססנה להשתמש בכל האמצעים כדי להבטיח את קיומן. מסתבר – לא כי, ודאי הוא – שבין האמצעים שיעמדו לרשותן בפעם הבאה יהיו מכשירים וכלי־השמד סיטוניים, בלתי־מוגבלים, אשר משעה שיופעלו אולי אי־אפשר יהיה לפקח עליהם.

מעולם לא היתה עדיין האנושות במצב זה. מבלי שתשביח במידה מוחשת את מידותיה ומבלי שתיהנה מהדרכה נבונה יותר, קיבלה לידיה זו פעם ראשונה את הכלים שבהם יכול תוכל לבצע את השמדתה שלה. זאת הנקודה בגורלות אנוש שאליה הגיעו סוף־סוף בני־האדם אחרי כל גדולתם ויגיעותיהם. יפה יעשו אם ישהו ויהרהרו באחריות החדשה אשר עליהם. המוות עומד לפקודה, צייתן, דרוך, נכון לשרת, נכון לכלות את העמים בהמוניהם; הוא נכון, אם ייקרא לכך, לפצפץ לאין תקות תקנה מה שנותר מן הציביליזציה. הוא מחכה רק למלת הפקודה. הוא מחכה לבואה מפּי יצור חלוש, נבוך, שימים כה רבים היה קרבנו, ועתה – לשעה אחד בלבד – הוא אדוניו.

*

כל הדברים האלה ראו אור ב־1 בינואר 1929. עתה, ביום ראש־השנה מקץ שמונה־עשרה שנה, לא הייתי יכול לכתוב אותם בנוסח אחר. מטרת כל המלים והמעשים שאני מוחזק אחראי להם בין המלחמות היתה רק למנוע מלחמת־עולם שניה; וכן, כמובן, להבטיח שאם יקרה הגרוע ביותר – ננצח, או שלפחות נשׂרוֹד. ספק אם היתה אי־פעם מלחמה שקל היה יותר למנעה ממלחמת־גוג־ומגוג שניה זו. תמיד הייתי מוכן להשתמש בכוח כדי לתגוֹר בממשלת־עריצים או למנוע חורבן. אך אילו נוהלו ענייני בריטניה, אמריקה ובעלי־הברית במידה הרגילה של עקיבוּת ושכל־ישר הנוהגת במשקי־בית מהוגנים, כי אז לא היה הכוח צריך לצעוד בלי לווית החוק; יתר על כן, אז אפשר היה להשתמש בכוח למען עניינים צודקים ואגב הסתכנות מעטה בשפיכוּת־דמים. בריטניה, צרפת, ועל הכל – משום כוחה העצום וחוסר־פניותיה – ארצות־הברית, מתוך שאבדו דרך, מתוך שזנחו אפילו את העניינים שדגלו בהם בכנוּת המרובה ביותר, הרשו מעט־מעט את התהוות התנאים שחוללו את המשבר אשר מפניו נתייראו ביותר. אין להן אלא לחזור על אותה התנהגות קצרת־רואי ובעלת־כוונות־טובות ביחס לבעיות החדשות העומדות בפנינו כיום, והמפליאות בדמיונן לבעיות העבר, ותבוא עלינו תהפוּכת־עווית שלישית, שאחריה אולי לא יישאר אדם חי שיספר עליה.

*

עוד לפני כן, ב־1925, העליתי על הנייר כמה מחשבות ועיונים טכניים באפיים, שלא מן הדין יהיה לפסוח עליהם בימים אלה:

האין למצוא שיטות לשימוש באנרגיה מפוצצת נמרצה הרבה יותר מכל מה שנתגלה עד כה? האם לא יימצא כי פצצה שאינה עולה בגדלה על תפוח־זהב יש בה כוח נסתר להחריב גוש שלם של בניינים – לא כי, לרכז את הכוח של אלף טונות קוֹרדיט ולפוצץ עיר במחי אחד? האם לא ייתכן להדריך אפילו חומרי־נפץ מן הטיפוס הקיים הדרכה אוטומאטית במכונות מעופפות על־ידי אלחוט או קרניים אחרות, בלי איש שינהג בהן, במסע בלתי־פוסק כנגד עיר, בית־נשק, מחנה או מספנה של האויב?

אשר לאדי־רעל ולמלחמה הכּימית לכל צורותיה, הרי עד כה נתחבר רק הפרק הראשון בספר נורא. משני צדי הריין ודאי לומדים כל אחת מן הנתיבות החדשות האלו לאבדון, בכל מידת הסבלנות והחכמה המדעית שבן־האדם מוכשר להן. ומדוע יש להניח כי היכולת הזאת תצטמצם רק בתחום הכימיה האנאורגנית? אין ספק שלא בארץ גדולה אחת בלבד עוסקים במעבדות בחקר החוֹלי – בחקר מגפות מוּכנות שיטתית ומשולחות במחשבה תחילה באדם ובהמה. שדפון להשמדת יבולים, אנתראקס לקטילת סוסים ובקר, דֶבר להמאיר לא צבאות בלבד כי אם חבלי־ארץ שלמים – אלה הם הקווים שלפיהם מתקדם המדע הצבאי בלי רתיעה.

כמעט רבע מאת־שנים עבר מאז כתיבת הדברים האלה.

*

טבעי הדבר שבני עם גאה שנוּצח במלחמה יהיו שואפים לחדש את חימושם בהקדם האפשרי. הם לא יכבדו חוזים שנאכפו עליהם בצרתם, אלא אם כן ייאלצו לכך.

… "הַנּוֹחוּת תְּבַטֵּל

נִדְרֵי־מַכְאוֹב, תִּדְחֵם בְּאַף כָּלִיל".

לכן מוטלת על המנצחים האחריות להתמיד את פירוק־נשקו של אויב מוּכה. לתכלית הזאת על המנצחים לנקוט קו כפול. ראשית, עם שיישארו חמושים די־הצורך בעצמם, שוּמה עליהם לאכוף בעירנות ובתוקף בל־ילאוּ את סעיפי החוזה האוסרים על תחיית עצמתו הצבאית של יריבם מלשעבר. שנית, עליהם לשקוד ולהניע את האומה הנבוסה להשלים עם גורלה על־ידי מעשים של נדיבות המכוּונים להשיג את מירב הרווחה בארץ המוּכה, ולעמול בכל האמצעים כדי ליצור בסיס של ידידות־אמת ואינטרסים משותפים, על מנת שההמרץ להזדקק שוב לנשק יפחת וילך בהתמדה. בשנים ההן טבעתי את המימרה, “תיקון העוולות שנעשו למנוצחים צריך לבוא קודם לפירוק־נשקם של המנצחים”. כמו שייראה להבא הרי בריטניה, ארצות־הברית וצרפת נקטו, במידה רבה, את הדרך ההפוכה. וזהו צירו של הסיפור הזה.

*

משימת־נפילים היא להקים צבא המגלם את כלל בניה של אומה חזקה. לפי הצעתו של מר לויד ג’ורג' הגבילו בעלי־הברית המנצחים את הצבא הגרמני לכדי מאה אלף איש, וגיוס־החובה נאסר. לפיכך נעשה כוח זה הגרעין וכוּר־המצרף שמתוכו צריך יהיה לחזור וליצור צבא בן מיליונים, אם תהיה אפשרות לכך. מאת האלפים היו מאה אלף מנהיגים. שעה שתתקבל ההחלטה להרחיב את הצבא יוכלו הטוראים להיעשות סמלים, הסמלים קצינים. בכל זאת לא היתה תכניתו של מר לויד ג’ורג' למניעת חידושו של הצבא הגרמני מיוסדת בטעות. שום פיקוח זר לא יוכל לפקח בעתות שלום על טיבם של מאת האלפים שהורשתה גרמניה להחזיק בצבאה. אבל לא בכך היה עיקר השאלה. שלושה או ארבעה מיליונים חיילים מאוּמנים נחוצים היו רק כדי להחזיק בגבולותיה של גרמניה. הקמת צבא לאומי כולל שיוכל להשתוות עם הצבא הצרפתי, וכל שכן לעלות עליו, הצריכה לא רק את הכנת המנהיגים ואת החייאת הרגימנטים והחטיבות משכּבר אלא גם שירות־חובה לאומי של כל שנתון של גברים המגיעים לגיל הצבא. גייסות מתנדבים, תנועות נוער, הסתעפויות של כוחות המשטרה והז’נדרמריה, איגודים של ותיקי־מלחמה, כל מיני ארגונים בלתי־רשמיים ובלתי־חוקיים בעצם, יוכלו לעשות את שלהם בפרק־הביניים. אבל מבלעדי שירות לאומי כולל לעולם לא ייתכן להקרים בשר וגידים על עצמות השלד.

לפיכך לא היתה שום אפשרות לכך שתיצור גרמניה צבא שיוכל לעמוד בפני הצבא הצרפתי בטרם יופעל גיוס־החובה משך שנים אחדות. זה היה קו שאי־אפשר לעברו בלי הפרה בּוֹטה וגלויה של חוזה־ורסיי. אפשר היה לעשות כל מיני הכנות נסתרות, מחוכמות, מורכבות קודם מעשה, אבל חייב לבוא הרגע שבו צריך יהיה לעבור את הרוּבּיקון ולקרוא תגר על המנצחים. הנה כי כן היה הגיון בעקרונו של מר לויד ג’ורג'. אילו כפו את העקרון הזה בתוקף ובתבונה כי אז לא היה מנגנון־המלחמה הגרמני מתחשל מחדש. גם השנתון הנקרא אל הדגל מדי שנה, עם כל שהיטיבו לאלפו קודם לכן, יהיה עליו להישאר לפחות משך שנתיים ביחידות הרגימנט או ביחידות אחרות, ורק לאחר תקופת אימונים זו אפשר יהיה ליצור ולצבור בהדרגה את העתודות שבלעדיהן לא ייתכן כל צבא מודרני. צרפת, אף שמנין גבריה נידלדל במידה איומה על־ידי המלחמה האחרונה, קיימה בכל זאת שיגרה סדירה ורצופה של הכשרת שנתונים חדשים והעברת החיילים המאומנים לחיל־מילואים, המכיל את כל כוח־האדם הלוחם של האומה. משך חמש־עשרה שנה לא הורשתה גרמניה להקים חיל־מילואים דומה לזה. כל השנים הללו יכול שיהיה הצבא הגרמני זן ומטפח את רוחו ומסורתו הצבאית, אך ייבּצר ממנו אפילו לחלום לצאת כנגד המבנה המבוסס של כוח־האדם החמוש, המאומן והמאורגן, ששפע ונאסף בדרך הטבע מתוך השיטה הצבאית הצרפתית.

*

יוצר גרעינו ומבנהו של הצבא הגרמני לעתיד־לבוא היה הגנרל פון־סקט. עוד ב־1921 היה סקט עסוק בתכנון צבא גרמני במתכונת מלאה, בחשאי ועל גבי הנייר, ומדיין מתוך דרך־ארץ עם ועדת־הפיקוח־הצבאית של בעלי־הברית ביחס לפעולותיו השונות. הביוגרף שלו, הגנרל פון ראבּנאוּ, כתב בימי הנצחונות של 1940: “קשה היה לעשות את המלאכה של 1935־39 אילו היה מרכז המנהיגות בשנים 1920־34 תואֵם לצרכיו של הצבא הקטן”. למשל, החוזה חייב להפחית את קורפוס הקצינים משלושים־וארבעה אלף לארבעת אלפים. השתמשו בכל התחבולות כדי לעבור על הסייג הגורלי הזה, ולמרות מאמצי ועדת־הפיקוח של בעלי־הברית התקדם תהליך תכנוּנו של צבא גרמני מחוּדש. “האויב”, אומר הביוגרף של סקט, “עשה כמיטב יכלתו כדי להרוס את המטה הכללי, ונתמך על־ידי המפלגות המדיניות בגרמניה פנימה. הפיקוח המשותף של בעלי־הברית ניסה, בדין – מנקודת־המבט שלו, לעשות את ההכשרה במטות גבוהים יותר פרימיטיבית עד כדי כך שלא יוכל להיות כל מטה כללי. בדרכים המחוצפות ביותר ניסה האויב לגלות איך מכשירים קציני מטכ”ל, אבל אנחנו הצלחנו שלא לגלות מאומה. לא את השיטה ולא את החומר הנלמד. סקט מעולם לא נכנע, כי אילו נהרס המטה הכללי כי אז קשה היה לכוננו מחדש… אף כי הכרח היה לשבּר את המסגרת. התוך ניצל…" לאמיתו של דבר, במסווה של מחלקות לשיקום, מחקר ותרבות, הוחזקו בברלין כמה אלפי קציני־מטה בבגדים אזרחיים יחד עם עוזריהם, מעמיקים במחשבה על העבר ועל העתיד.

ראבּנאוּ מעיר הערה מאלפת: “מבלעדי סקט לא היה עכשיו (ב־1940) שום מטה כללי במובן הגרמני של המלה, מטה שדורות נחוצים כדי להקימו ואשר אין להשיגו בן־יום, כל כמה שלא יהיו הקצינים מוכשרים וחרוצים. המשכיוּת התפיסה היא הכרח להבטחת המנהיגות במבחנים העצבניים של המציאות. אין די בידיעותיהם וביכלתם של יחידים. במלחמה יש צורך בכושר של רוב, רוב המפותח פיתוח אורגאני, ולכך נחוצות עשרות שנים… על־מנת שלא יהיו גם הגנראלים קטנים בצבא קטן של מאה אלף איש, הכרח היה ליצור מסגרת עיוּנית גדולה. למטרה הזאת הונהגו תרגילים מעשיים או משחקי־מלחמה בקנה־מידה גדול. לא דווקה כדי להכשיר את המטה הכללי, אלא בעיקר כדי ליצור מעמד של מפקדים גבוהים”. הללו יהיו מסוגלים לחשוב מחשבה צבאית במלוא המידה.

סקט עמד על כך שצריך להימנע ממשנות מוטעות, הנובעות מנסיונות אישיים במלחמה הגדולה. לקח אותה מלחמה היה ענין ללימוד שיטתי ויסודי. הונהגו עקרונות חדשים של אימון וקורסים של הדרכה מכל המינים. כל ספרי־ההדרכה הקיימים נכתבו מחדש, לא בשביל הצבא בן מאת האלף כי אם בשביל עצמתו המזוינת של הרייך הגרמני. כדי לבלבל את בעלי־הברית החוקרנים, הודפסו חלקים שלמים מספרי־הדרכה האלה בדפוס מיוחד ופורסמו. ספרי־ההדרכה שנועדו לשימוש עצמי היו סודיים. העקרון הראשי שהוחדר היה הצורך בשיתוף־הפעולה ההדוק ביותר של כל החיילות החיוניים. לא רק השירותים העיקריים – חיל הרגלים, חיל הפרשים הממונע וחיל התותחנים – ישולבו יחד מבּחינה טאקטית, אלא שגם מכונות־יריה, מרגמות, יחידות תת־מקלעים, כלי־נשק אנטי־טנקיים, טייסות־צבא ועוד הרבה סוגי נשק ילוכדו יחד. והיא שעמדה למנהיגי המלחמה הגרמנים בהצלחותיהם הטקטיות במערכות 1939 ו־1940. ב־1924 יכול כבר סקט להרגיש כי כוחו של הצבא הגרמני גדל מעט־מעט מעֵבר לגבול מאת־האלף. “הדבר הזה”, אמר הביוגרף שלו, “הבשיל פריוֹ רק כעבור עשר שנים”. ב־1925 בירך הפילד־מרשל הזקן פון־מאקנזן את סקט על שקידתו בבנין ה“רייכסוור”, והשווה אותו, לא בלי צדק, לאותו שרנהורסט שהכין בסתר את מכּת־הנגד הפרוסית כנגד נפוליאון בשנות כיבוש גרמניה בידי הצרפתים אחרי קרב יינה. “האש משכבר עודה בוערת, והפיקוח של בעלי־הברית לא הכחיד אף אחד מן היסודות בני־הקיים של הכוח הגרמני”.

בקיץ 1926 ניהל סקט את התרגיל הצבאי הגדול ביותר שלו למפקדים בעזרת יחידות קשר ומטה. חיילים לא היו לו, אבל כל הגנרלים, המפקדים וקציני המטכ"ל של הצבא הובאו בסוד חכמת המלחמה ובעיותיה הטכניות הרבות מספור במתכונת של צבא גרמני אשר, בבוא הזמן, יוכל להרים את האומה הגרמנית למדרגתה הקודמת.

כמה שנים נוהגים היו אימונים לזמן קצר של חיילים במספר העולה על המצבות הרשמיות. האנשים האלה היו ידועים בכינוי “שחורים”, זאת אומרת, בלתי־חוקיים. מ־1925 והלאה רוכזו כל עניני ה“שחורים” במיניסטריון הרייכסוור והוחזקו בכספיה של המדינה. תכניתו של המטה הכללי לשנת 1925 להרחבת הצבא ושיפורו מעבר לסייגי החוזים היתה להכפיל, ואחרי־כן לשלש, את שבע האוּגדות (הדיביזיות) החוקיות הקיימות של חיל הרגלים. אבל מטרתו הסופית של סקט היתה ששים ושלוש אוגדות לכל הפחות. מ־1926 היה המכשול העיקרי לתכנון הזה התנגדותה של ממשלת פרוסיה הסוציאליסטית. לאחר זמן התגברו על התנגדות זו. רק באפריל 1933 הוגדל רשמית התקן של הצבא בן מאת האלף, אף כי מזה זמן־מה היה כוחו עולה בתמידוּת מעל למספר זה.

*

בתוך הרצון הטוב והתקוות שלאחר לוֹקרנוֹ קיבלו ממשלות בריטניה וצרפת החלטה מפוקפקת, אף כי לא היתה חסרת־תקנה. הן החליטו להחזיר את ועדת־הפיקוח המשותפת של בעלי־הברית, ולהמירה בשיטה מוסכמת של חקירה מטעם חבר־הלאומים, שתהיה מוכנה להפעלה ברגע שירצה בכך איזה מן הצדדים. לפי הסברה עשוי היה איזה הסדר מסוג זה לשמש השלמה לחוזה לוקרנו. תקוה זו לא נתגשמה. המרשל פוש הודיע כי גרמניה פורקה מנשקה כהלכה; אבל הכרח היה להכיר בכך שפירוק נשקה של אומה בת ששים־וחמישה מיליון אינו יכול להיות תמידי, וכי יש צורך באמצעי־זהירות מסוימים. אף על פי כן הוחזרה ועדת־הפיקוח מגרמניה בינואר 1927. כבר היה ידוע שהגרמנים מרחיבים את פירושו של החוזה בהרבה צורות כמוסות ופחותות ערך, ואין ספק שהיו מעבדים תכניות לשוב ולהיות לאומה צבאית. היו הסתדרויות־צופים, קורפּוס קאדטים, והרבה ארגוני־מתנדבים בלתי־מזוינים של צעירים ושל ותיקי־מלחמה כאחד. אבל אי־אפשר היה לעשות בצבא או בצי שום דבר בקנה־מידה גדול שלא ייראה בעליל. הנהגת שירות־חובה לאומי, הקמת חיל־אוויר צבאי, או בניית אניות־מלחמה למעלה משיעור המותר על פי החוזים, תהיינה בחזקת הפרה גלויה של התחייבויות גרמניה, שאותן אפשר יהיה להעלות בכל עת בחבר־הלאומים, שעתה היתה גרמניה נמנית עליו.

האוויר היה בן־הגדר הרבה פחות. החוזה אסר על חיל אוויר צבאי גרמני, והוא פורק רשמית במאי 1920. בפקודת־הפרידה שלו אמר סקט כי הוא מקווה שיקום שוב וכי בינתיים תוסיף רוחו של החיל לחיות. הוא עודד זאת בכל האמצעים. ראשית־מעשה הקים בתוך מיניסטריון־הרייכסוור קבוצה מיוחדת של קציני חיל־אוויר מנוּסים מלשעבר, שקיומה היה נסתר מעיני ועדת־בעלי־הברית ומוּגן מפני ממשלתו הוא. קבוצה זו הורחבה בהדרגה עד שהיו בתוך המיניסטריון “תאי אוויר” במשרדים או משרדי־הפיקוח השונים, ואנשי צוות־אוויר הוכנסו בהדרגה בכל הקאדרים של הצבא. בראש המחלקה לתעופה האזרחית עמד קצין מנוסה מימות המלחמה, אדם שנתמנה על־ידי סקט, שדאג לכך שהפיקוח על התעופה האזרחית ופיתוחה יהיו חופפים את הצרכים הצבאיים. אנשי הסגל במחלקה זו, וכן גם בתובלה האווירית האזרחית הגרמנית, ובכמה וכמה מיתקני תעופה צבאיים או ימיים מוסווים, היו בחלקם הגדול קציני־טיס לשעבר שלא היתה להם כל ידיעה בתעופה מסחרית.

עוד לפני 1924 הופיעו ברחבי גרמניה ניצנים של רשת שדות־תעופה ובתי־חרושת למטוסים אזרחיים ושל הכשרת טייסים והדרכה בהגנה אנטי־אווירית. הטיסה המסחרית כבר היתה מפותחת במידה מתקבלת על הדעת, למראית־עין, והרבה מאד גרמנים, גברים ונשים כאחד, הומרצו לפתח “תודעה אווירית” על ידי הקמת רשת של מועדוני דאייה. על גבי הנייר נרשמו הגבלות חמורות ביחס למספר אנשי־הסגל המורשים לטוס. אבל את הכללים האלה, וכן כה רבים זולתם, עקף סקט, אשר, בידיעת מיניסטריון התובלה הגרמני, הצליח להקים מסד איתן לתעשיה יעילה ולחיל־אוויר לעתיד לבוא. בהלך־הרוח של 1926 סבורים היו בעלי־הברית כי ישפילו את הגאוה הלאומית הגרמנית אם ירחיקו לכת יותר מדי בבלימת ההפרות הגרמניות האלו, והמנצחים עמדו על הקו העקרוני האוסר על גרמניה להחזיק חיל־אוויר צבאי. התברר שהיה זה קו־גבול מעורפל ומטושטש מאד.

הערמות דומות נהוגות היו בתחום הימיה. על פי חוזה ורסיי הורשתה גרמניה להחזיק רק כוח ימי קטן, שמנין אנשיו לא יעלה על חמישה־עשר אלף. בתחבולות־ערמה הוגדל המספר הכולל הזה. ארגונים ימיים הוכללו בסתר בתוך מיניסטריונים אזרחיים. ביצורי־החוף הצבאיים, בהלגוֹלנד ובמקומות אחרים, לא נהרסו כפי שחייב החוזה, ועד־מהרה קיבלו תותחני־צי גרמניים את הביצורים האלה לידיהם. צוללות נבנו בסתר, וקציניהן ואנשיהן הוכשרו בארצות אחרות. נעשה כל מה שאפשר לקיים את הצי של הקייזר, ולהכין אותו לקראת היום שבו יוכל לשוב ולתפוס את מקומו בגלוי על פני הים.

התקדמות חשובה הושגה גם בעוד כיוון אחד בעל ערך מכריע. הר פון־ראתנאוּ החל, בתקופה שכיהן בתפקיד שר השיקום ב־1919, בקווים הרחבים ביותר בשיקומה של חרושת־המלחמה הגרמנית. “הם הרסו את כלי־הנשק שלכם”, אמר לגנרלים, “אבל בין כה וכה יתיישנו כלי־הנשק האלה עד המלחמה הבאה. המלחמה ההיא תיערך בכלי־נשק חדשים בתכלית, ויתרון גדול יהיה לצבא העמוס פחות חומר מיוּשן”.

בכל זאת התמידו המטות הגרמניים משך כל שנות הפיקוח במאבק להציל כלי־נשק מהשמדה. כל מיני הערמות ומכשולים סיכּלו את עצתה של ועדת־בעלי־הברית. מלאכת ההתחמקות נתארגנה בצורה יסודית. המשטרה הגרמנית, שתחילה הפריעה לרייכסוור בצבירת כלי־נשק, סופה שנעשתה שוּתפת לו. תחת מסווה אזרחי הוקם ארגון שעליו להבטיח עתודות של כלי־נשק וציוד. החל מ־1926 היו לארגון הזה באי־כוח בכל רחבי גרמניה, והיתה רשת של מחסנים מכל הסוגים. בתושיה מרובּה עוד יותר מכך הורכבו מכונות לייצור חמרי־מלחמה לעתיד־לבוא. לצורך הייצור האזרחי הוחזקו מחרטות שהוקמו לצרכי מלחמה ואפשר היה להחזירן לאותו שימוש, והן הוחזקו במספר גדול בהרבה מכפי הדרוש לעבודה מסחרית רגילה. בתי־נשק ממלכתיים שנבנו לצורך המלחמה לא נסגרו בהתאם לחוזה.

הנה כך הופעלה תכנית כללית, שבמסגרתה היו כל בתי־החרושת החדשים, והרבה מן הישנים שנוסדו במלוות־שיקום אמריקאיים ובריטיים, מכוּונים מלכתחילה להתאמה מהירה לייצור מלחמתי. ואפשר לכתוב ספרים שלמים על היסודיוּת והפרטוּת של התכניות הללו. הר ראתנאו נרצה באכזריות ב־1922 על־ידי אגודות־סתר אנטישמיות וטרום־נאציות שעוררו את מטה־שנאתן על היהודי הזה – משרתה הנאמן של גרמניה. כשהגיע הר ברינינג לשלטון ב־1929 המשיך במלאכה בהתלהבות ובהסתר. בעוד שהמנצחים נחים על שפעי־שפעים של ציוד מיושן, נוצר היה אפוא והולך, משנה לשנה, פוטנציאל גרמני עצום של ייצור תחמושת חדשה.

*

קבינט־המלחמה החליט ב־1919 כי במסגרת מסע־החסכון יעבּדו מיניסטריוני השירותים השונים את אומדניהם על יסוד ההנחה ש“הקיסרות הבריטית לא תהיה נתונה בשום מלחמה גדולה משך עשר השנים הבאות, וכי לא יהיה צורך בחיל־משלוח”. ב־1924, כשנעשיתי שר־האוצר, ביקשתי את הועדה־להגנת־הקיסרות לחזור ולעיין בכּלל הזה; אבל לא הוגשו שום המלצות לשינוּיו. ב־1927 הציע משרד־המלחמה שתורחב אותה החלטה, לגבי הצבא בלבד, ויוּתן לה תוקף לעשר שנים “מן התאריך הנוכחי”. הצעה זו אושרה על־ידי הקבינט והועדה־להגנת הקיסרות. הדיון הבא בענין זה התקיים ב־5 ביולי 1928, ואז נתקבלה הצעתי “שהבסיס לאומדנות למיניסטריוני החיילות יישען על ההנחה שלא תהיה כל מלחמה גדולה משך תקופה של עשר שנים, וכי הבסיס הזה יוּסט מיום ליום, אלא שהועדה־להגנת־הקיסרות תבדוק את ההנחה הזאת מדי שנה”. כל מיניסטריון של איזה מן החיילות וכל ממשלה של איזה מן הדומיניונים היו רשאים להעלות את השאלה לדיון, לפי שיקול דעתם.

היו שטענו כי קבלת העקרון הזה הרדימה את מיניסטריוני השירותים הלוחמים ונסכה עליהם הרגשת־שווא של בטחון, שהמחקר הוזנח, וכי שררו רק השקפות קצרות־טווח, בפרט מקום שהיו הדברים כרוכים בהוצאות. עד לזמן שפרשתי מן השׂררה ב־1929 האמנתי כל־כך בקיום השלום בעולם עד שלא ראיתי כל טעם לקבל איזו החלטה חדשה; ולאמיתו של דבר גם לא הוּכח ששגיתי. המלחמה לא פרצה אלא בסתיו 1939. עשר שנים הן פרק־זמן ארוך בעולם־תעתועים זה. כלל־עשר־השנים, על הסטתו מיום ליום, עמד בתקפו עד 1932, ואז, ב־23 במארס, החליטה ממשלתו של מר מקדונלד בצדק כי אפשר להתכונן להסתלק ממנו.

כל העת הזאת היה לבעלי־הברית הכוח, והיתה להם הזכות, למנוע כל חידוש נראה או מוחש בחימושה של גרמניה, וגרמניה ודאי היתה נענית לתביעה מאוחדת חזקה מצד בריטניה, צרפת ואיטליה להתאים את מעשיה למה שמחייבים חוזי־השלום. כשאנו חוזרים וסוקרים את קורות שמונה השנים מ־1930 עד 1938 יכולים אנו לראות מה־רב היה הזמן שעמד לרשותנו. לפחות עד 1934 אפשר היה למנוע את חידוש חימושה של גרמניה מבלי לאבּד אף נפש אחת. לא הזמן הוא שהיה חסר.

 

פרק רביעי: אדולף היטלר    🔗

הקורפורל שנתעוור – הפירר המסכן – הפוּטש במינכן, 1923 – “מלחמתי” – דעותיו של היטלר – היטלר והרייכסוור – הקנוניה של שלייכר – השפעת השוֹאה הכלכלית – הקנצלר בּרינינג – מונרכיה תחוקתית – שוויון בנשק – שלייכר מתערב – נפילתו של בּרינינג

באוקטובר 1918 נתעוור קורפורל גרמני אחד זמנית מגז כלור בהתקפה בריטית סמוך לקוֹמן. בזמן ששכב בבית־החולים בפומראניה באו המפלה והמהפכה על גרמניה. האיש, בנו של פקיד־מכס אוסטרי קטן, חלם בנעוריו להיעשות צייר גדול. כיון שלא הצליח להתקבל לאקדמיה־לאמנות בוינה, חי בעוני באותה בירה ואחרי־כן במינכן. עתים כצבּע ועתים כפועל שכיר־יום ידע עוני ומחסור וקיננה בו תרעומת עזה, ואם גם מסותרת, על שהעולם מונע ממנו הצלחה. הפגעים האלה לא הוליכוהו אל שורות הקומוניסטים. עקב רגש־כבוד מהופּך טיפח במיוחד רגש בלתי־נורמלי של נאמנות לגזע והערצה לוהטת ומיסטית לגרמניה ולעם הגרמני. בהתלהבות נזעק לנשק עם פרוץ המלחמה וארבע שנים שירת ברגימנט באווארי בחזית המערבית. אלו היו קורותיו של אדולף היטלר בראשית ימיו.

שעה ששכב עיור וחסר־ישע בבית־החולים בימות החורף של 1918 דומה היה עליו כי כשלונו האישי מתמזג באסון שבא על העם הגרמני כולו. הלם התבוסה, התמוטטות החוק והסדר, נצחונם של הצרפתים גרמו לו לתוֹרן הגדודי המחלים הזה עינויים שאכלו בו עד מוח־עצמותיו וחוללו אותם כוחות־רוח איומים ונטולי־שיעור העשויים להושיע את האנושות או להביא עליה אבדון. נדמה היה לו שאין לתרץ את מפלתה של גרמניה בתהליכים שבגדר הרגיל. אי־שם היתה בגידה ענקית ומשוּקצת. גלמוד ומכונס לתוך עצמו הגה החייל הקטן ועיין בסיבות האפשריות לאסון, ולא עמדו לו אלא נסיונותיו האישיים המצומצמים להדריכו. בוינה התערב לשעבר בקהלן של קבוצות גרמניות לאומיות קיצוניות, ושם שמע סיפורי־מעשיות על פעולות חתירה אפלות של גזע אחר, גזע אויביו ומנצליו של העולם הנוֹרדי – היהודים. זעמו הפטריוטי הצטרף לקנאתו בעשירים ובמצליחים לכלל משטמה אחת קשה כשאול.

כששוחרר לבסוף, כחולה שאין שׂם לב אליו, מבית־החולים, ועודו לובש את מדיו שעליהם התגאה גאוה דרדקית כמעט, מה היו המראות שחזו עיניו אשר זה־מקרוב נפקחו שוב? נוראים הם פרפוריה של תבוסה. באווירת היאוש והתזזית הבליחו סביבו ברקיה של המהפכה האדומה. מכוניות משורינות התרוצצו בחוצות מינכן והן ממטירות עלונים או כדורים על העוברים־והשבים הנמלטים. חבריו שלו, הנושאים סרטי תגר אדומים על שרוולי מדיהם, היו משמיעים סיסמות של זעם נגד כל מה שנחשב בעיניו עלי אדמות. כמו בחלום נתבהר פתאום הכל. גרמניה נדקרה בגבה והופלה ארצה על־ידי היהודים, על־ידי הספסרים וחורשי־הקנוניות מאחרי החזית, על־ידי הבולשביקים הארורים בקשר־הקושרים הבינלאומי של משכילים יהודים. לנגדו האירה חובתו, להציל את גרמניה מן המאֵרות האלו, לנקום את נקם העוולות שנעשו לה, ולהוליך את גזע־האדונים לקראת ייעודו אשר מוּנה לו מכבר.

קציני הרגימנט שלו, שנחרדו עד מאד לנוכח הלך־הרוח המהפכני והמרדני של אנשיהם, שמחו מאד למצוא לפחות אחד מהם התופס כנראה את העניינים כהלכה. הקורפורל היטלר ביקש להישאר מגויס ומצא תעסוקה כ“קצין השכלה פוליטית” או סוכן. במסווה זה אסף ידיעות על מזימות מרי וחתירה. לא ארכו הימים וקצין־הבטחון שבשבילו עבד אמר לו להשתתף באסיפות של המפלגות הפוליטיות המקומיות לסוגיהן השונים. ערב אחד בספטמבר 1919 הלך הקורפורל לעצרת של מפלגת־הפועלים־הגרמנית בבית־בירה אחד במינכן, ושם שמע בפעם הראשונה אנשים מדברים ברוח דעותיו הכמוּסות אתו נגד היהודים, הספסרים, “פושעי נובמבר” שהכניסו את גרמניה לתהום. ב־16 בספטמבר נכנס למפלגה הזאת, ותוך זמן קצר אחרי־כן, במשולב עם עבודתו הצבאית, קיבל עליו לנהל תעמולה בשבילה. בפברואר 1920 נערכה במינכן האסיפה ההמונית הראשונה של מפלגת־הפועלים־הגרמנית, וכאן חלש אדולף היטלר עצמו על מהלך העניינים ובעשרים־וחמישה סעיפים התוה את תכניתה של המפלגה. עתה נעשה פוליטיקאי. החל מסע התעמולה שלו להצלת האומה. באפריל שוחרר מן הצבא, וגידולה של המפלגה בלע את כל חייו. עד לאמצע השנה הבאה דחק את רגליהם של המנהיגים הראשונים, ובכוח התלהבותו וכשרונו אילץ את חבורת האנשים המהופּנטים לקבל עליהם את שליטתו האישית. הוא כבר היה “הפירר”. עתון כושל אחד, ה“פלקישר בּאוֹבּאכטר”, נקנה על־מנת לשמש כלי מבטאה של המפלגה.

לא ארכו הימים עד שהכירו הקומוניסטים באויבם. הם ניסו לפוצץ את האסיפות של היטלר, ובשלהי 1921 ארגן האיש את היחידות הראשונות של פלוגות־הסער שלו. עד כאן התנהל הכל בחוגים מקומיים בבאוואריה. אבל בתוך סבלות החיים בגרמניה בשנים הראשונות הללו שלאחר המלחמה החלו רבים פה ושם ברחבי הרייך להטות אוזן לבּשׂורה החדשה. זעמה הלוהט של גרמניה כולה על כיבוש חבל־הרוּר בידי הצרפתים ב־1923 הביא למפלגה, שנקראה עתה בשם המפלגה הנציונל־סוציאליסטית, נחשול גדול של תומכים. התמוטטות המארק שַמטה את הקרקע מתחת רגליו של המעמד הבינוני הגרמני, שרבים ממנו נספחו בייאושם למפלגה החדשה ומצאו פורקן ומנוס מענוּתם בשנאה, נקם והתלהבות פטריוטית.

בתחילה הבהיר היטלר כי הדרך לשלטון רצופה תוקפנות ומעשי־אלימות נגד הרפובליקה הויימרית, שקמה מתוך חרפת התבוסה. בנובמבר 1923 כבר היתה סביב הפירר קבוצת אנשים עזי־החלטה, ובתוכם בלטו גרינג, הס, רוזנברג ורם. אנשי־מעש אלה החליטו כי בא הרגע לנסות ולתפוס את השלטון במדינת באוואריה. הגנראל פון־לודנדורף האציל את הפרסטיז’ה הצבאית של שמו על המפעל, וצעד בשורה הראשונה ב “פּוּטש”. לפני המלחמה היו אומרים: “בגרמניה לא תהיה כל מהפכה, כי בגרמניה כל המהפכות אסורות באיסור חמור”. את המימרה הזאת החיו בהזדמנות זו השלטונות המקומיים במינכן. אנשי המשטרה ירו, כשהם מקפידים שלא לפגוע בגנרל, שצעד היישר לתוך שורותיהם ונתקבל ביראת־כבוד. כעשרים מן המפגינים נהרגו; היטלר השתטח ארצה, ובסופו של דבר נמלט עם מנהיגים אחרים ממקום המעשה. באפריל 1924 נדון לארבע שנות מאסר.

אף כי השלטונות הגרמניים שמרו על הסדר, ובית־הדין הגרמני הטיל עונש, רווּחה היתה ברחבי הארץ ההרגשה שכאן גרמנים מכים בעצמם ובשרם וכי הם משחקים את משחקם של הזרים על חשבון בניה הנאמנים ביותר של גרמניה. תקופת מאסרו של היטלר הופחתה מארבע שנים לשלושה־עשר חודש. אולם החדשים האלה במבצר לנדסבּרג הספיקו לו להשלים בקווים כלליים את “מלחמתי”, חיבור על הפילוסופיה הפוליטית שלו, שהוקדש לחללי ה“פּוּטש” האחרון. כשהגיע לבסוף לשלטון לא היה שום ספר הראוי יותר לעיון מדוקדק מצד המושלים, הפוליטיים והצבאיים, במעצמות הברית. הכל היה שם – התכנית לתחיית גרמניה; הטכניקה של תעמולה מפלגתית; התכנית למלחמה במארקסיזם; התפיסה של מדינה נציונל־סוציאליסטית; העמדה היאותה לגרמניה בראש העולם. כאן היה הקוראן החדש של אמונה ומלחמה: מעורפל, מפוטפט, נטול־צורה, אבל הרה־עתידות.

עיקרו של “מלחמתי” הוא פשוט. האדם הוא חי לוחם, לפיכך האומה שהיא ציבור של לוחמים, היא יחידה לוחמת. כל גוף חי החדל מהילחם לקיומו דינו נחרץ לחדלון. ארץ או גזע הפוסקים מהילחם, גם הם נדונים לחדלון באותה מידה. כושר הלחימה של גזע תלוי בטהרתו. מכאן הצורך לפטור אותו מזיהומים זרים. הגזע היהודי, משום האוניברסליוּת שלו, הוא בהכרח פאציפיסטי ובינלאומי. הפאציפיזם הוא הגדול שבכל החטאים; כי פירושו הוא כניעת הגזע במלחמתו על הקיום. ראש חובתה של כל ארץ הוא אפוא “ללאוֹם” את ההמונים; תבונתו של היחיד איננה בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה; הסגולות העיקריות הן רצון ועוז־החלטה. היחיד שנולד לפקד חשוב יותר מאלפים אין מספר של אנשים בעלי טבע של כפיפוּת. רק הכוח הגס יכול להבטיח את קיומו של הגזע; מכאן הצורך בדפוסים צבאיים. הגזע חייב להילחם; גזע השוקט על שמריו חייב להחליד ולעבור מן העולם. אילו התאחד הגזע הגרמני מבעוד עת, כי אז כבר היה אדוניו של כדור־הארץ. הרייך החדש חייב לפרושׂ חסותו על כל היסודות הגרמניים הפזורים באירופה. גזע שנחל מפלה יכול להיושע על־ידי שישיב לעצמו את בטחונו־העצמי. על הכל יש ללמד את הצבא להאמין שהוא בלתי־מנוצח. על־מנת שתשוב האומה הגרמנית לאיתנה חייב העם להשתכנע בכך כי אפשר לשוב ולהשיג את החירות בכוח הנשק. העקרון האריסטוקרטי הוא נכון ביסודו. האינטלקטוּאליזם איננו רצוי. מטרתו הסופית של החינוך היא ליצור אדם גרמני שאפשר להפכו לחייל לאחר הכשרה מועטה ביותר. אי־אפשר היה להעלות על הדעת את התהפוכות הגדולות ביותר בהיסטוריה לולא הכוח המניע של יצרים קנאיים והיסטריים ומבלעדיו. אין להשיג מאומה במידות הבורגניות הטובות של שקט וסדר. העולם הולך עתה לקראת תהפוכה כזאת, ועל המדינה הגרמנית החדשה לדאוג לכך שיהיה הגזע מוכן להכרעה האחרונה והגדולה ביותר על האדמה הזאת.

מדיניות־החוץ יכולה להיות חסרת־רתיעה. אין זה תפקידה של הדיפלומטיה להניח לאומה שתטבע טביעת־גיבורים, אלא לדאוג לכך שתוכל להצליח ולהתקיים. אנגליה ואיטליה הן שתי בעלות־הברית האפשריות היחידות לגרמניה. שום ארץ לא תבוא בברית עם מדינה פאציפיסטית פחדנית המנוהלת על־ידי דמוקרטים ומארקסיסטים. כל זמן שלא תדאג גרמניה לעצמה לא ידאג לה איש. אין היא יכולה לחזור ולקבל את מחוזותיה האבודים על־ידי קריאות חגיגיות לשמיים או על־ידי תקוות חסוּדות בחבר־הלאומים, אלא אך ורק בכוח הנשק. אַל לגרמניה לחזור על המשגה של מלחמה נגד כל אויביה בבת־אחת. עליה לבור את המסוכן ביותר ולהתקיפו בכל כוחותיה. העולם יחדל מהיות אנטי־גרמני רק כשתחזיר גרמניה לעצמה את שוויון זכויותיה ותשוב לתפוס את מקומה תחת השמש. אין מקום לשום רגשנות ביחס למדיניות־החוץ של גרמניה. להתקיף את צרפת מטעמים רגשניים בלבד, זאת תהיה איולת. הדבר הנחוץ לגרמניה הוא הגדלת שטחה באירופה. המדיניוּת הקולוניאלית של גרמניה מלפני המלחמה היתה משגה ויש לחדול ממנה. על גרמניה לתור אחרי התפשטות ברוסיה ובמיוחד במדינות הבּלטיות. אין לסבול שום ברית עם רוסיה. מלחמה עם רוסיה נגד המערב תהיה בבחינת פשע פלילי, כי מטרתם של הסובייטים היא נצחון היהדות הבינלאומית.

אלה “עמודי השהם” של מדיניוּתו.

*

המנצחים כמעט לא הבחינו במאבקיו המתמידים ובעלייתו המודרגת של אדולף היטלר לדרגת דמות לאומית, הואיל וצרותיהם והסכסוכים המפלגתיים שלהם עצמם העיקו עליהם והציקום די והותר. עבר פרק־זמן ממושך עד שתפסה לה התנועה הנציונל־סוציאליסטית, או “המפלגה הנאצית”, כפי שהחלה להתקרא, שליטה כה חזקה על המוני הגרמנים, על הכוחות המזוינים, על המנגנון הממלכתי ובקרב חרשתנים שנתייראו, לא בלי יסוד, מפני הקומוניזם, עד שהיתה בחיים הגרמניים לכוח שהעולם כולו אנוס לתת דעתו עליו. כאשר שוחרר היטלר מן המאסר בתום 1924 אמר שחמש שנים תידרשנה לו כדי לארגן את תנועתו מחדש.

*

אחת התקנות הדמוקרטיות בתחוקה הויימרית חייבה בחירות דו־שנתיות לרייכסטאג. התקוה היתה שתקנה זו תבטיח לעם הגרמני פיקוח שלם ומתמיד על הפרלמנט שלו. למעשה היה פירוש הדבר, כמובן, רק זה שהעם היה חי באווירה תמידית של התרגשות פוליטית קדחתנית ומלחמת־בחירות בלתי־פוסקת. מתוך כך יש בידינו תמונה מדויקת מהתקדמותם של היטלר ותורתו. ב־1928 היו לו רק שנים־עשר מקומות ברייכסטאג. ב־1930 היו אלה ל־107; ב־1932, 230. לעת הזאת כבר העמיקו שיטתה של המפלגה הנציונל־סוציאליסטית וארגוניה השונים לחדור בכל המבנה של גרמניה, והטלת אימה מכל הסוגים ועלבונות ומעשי אכזריות נגד היהודים לא ידעו מעצור.

בתיאור זה אין צורך לעקוב משנה לשנה אחר ההתפתחות המורכבת והנוראה הזו, על כל להט־היצרים ומעשי הנבלה שבה, ועל כל מעלותיה ומורדותיה. אור השמש החיור של לוקרנו האיר זמן־מה על גיא־החזיון. הוצאת המלוות האמריקאיים הנדיבים השרתה הרגשה של רווחה חוזרת. המרשל הינדנבורג היה נשיא על המדינה הגרמנית; ושטרזמן היה שר־החוץ שלו. הרוב המהוגן והיציב של העם הגרמני, מתוך האהבה הנטועה בו למרוּת מוצקה ואומרת־מלכות, דבק בו עד נשימת אפּיו האחרונה. אבל עוד גורמים אדירי־כוח פעילים היו גם הם באומה הנבוכה, שהרפובליקה הויימרית לא יכלה לתת לה שום הרגשה של בטחון ושום סיפּוק שבתפארת לאומית או נקמה לאומית.

מאחרי הציפּוי של ממשלות רפובליקאיות ומוסדות דמוקרטיים, שנכפו על־ידי המנצחים וגוֹאלו בחותם המפלה, היה המטה הכללי של הרייכסוור הכוח הפוליטי הממשי בגרמניה והמבנה הקיים־ועומד של האומה בשנים שלאחר המלחמה. אנשי המטה הכללי הם שהעלו והורידו נשיאים וקבינטים. במרשל הינדנבורג מצאו להם סמל לכוחם ולרצונם. אבל הינדנבורג היה ב־1930 בן שמונים־ושלוש. מן הזמן הזה והלאה ירדו והלכו בתמידות חוֹסן אפיו ותפיסתו השכלית. הוא נעשה בעל־משפטים־קדומים, נוהג־שרירוּת ובלה מזוֹקן יותר ויותר. צלם כביר עשו ממנו במלחמה, ופטריוטים יכלו להראות את הערצתם על־ידי תשלום מחירה של תקיעת מסמר בצלם. דבר זה מיטיב להמחיש מה נהיה האיש הזה לעת־הזאת –“ענק העץ”. זה זמן־מה ברור היה לגנרלים שצריך יהיה למצוא יורש מניח את הדעת למרשל הישיש. אולם בעצם החיפוש אחר האיש החדש חלו גידולה והתעצמותה הנסערת של התנועה הנציונל־סוציאליסטית. אחרי כשלונו של הפּוטש של 1923 במינכן דגל היטלר בתכנית של פעולה חוקית בתכלית בתוך מסגרתה של הרפובליקה הויימרית. אף על פי כן עודד ותכנן בתוך כך את הרחבת החטיבות הצבאיות והצבאיות־למחצה של המפלגה הנאצית. מתוך התחלות קטנות מאד גדלו הס.א., פלוגות־הסער או “החולצות החומות”, על גרעינן הממושמע הקטן, הס.ס., במספר ובעצמה עד כדי כך שהרייכסוור ראה מתוך חרדה עזה את פעולותיהן ואת כוחן הפוטנציאלי.

בראש היחידות של פלוגות־הסער עמד הרפתקן גרמני אחד, אֶרנסט רם, עמיתו וידידו הקרוב של היטלר משך כל שנות המאבק. רם, ראש המטה של הס.א., היה אדם שהוכיח את כשרונו ואת אומץ־לבו, אבל שאיפתו האישית משלה בו והוא היה מושחת מבחינה מינית. חטאיו לא שמשו סייג לשיתוף־הפעולה של היטלר אתו בדרך היגעה והמסוכנת לשלטון. פלוגות־הסער בלעו, כמו שמתלונן בּרינינג, את רוב היחידות הגרמניות הלאומניות הנושנות, דוגמת “הפלוגות החפשיות” שנלחמו בארצות הבּלטיות ובפולין נגד הבולשביקים בשנות ה־20, וכן את ארגון ותיקי־המלחמה של קובעי־הפלדה (שטאלהלם).

אנשי הרייכסוור, כיון שהגו היטב־היטב בזרמים השוֹצפים באומה, השתכנעו באי־רצון רב כי, בתורת קסטה צבאית וארגון צבאי המנוגד לתנועה הנאצית, לא יוכלו עוד להחזיק לאורך־ימים בשלטון על גרמניה. שתי הסייעות היו משוּתפות בהחלטתן להרים את גרמניה מן התהום ולנקום את נקמת מפלתה; אבל בעוד אשר הרייכסוור ייצג את המבנה המסודר של קיסרות הקייזר, ונתן מחסה למעמדות הפיאודליים האציליים, בעלי הקרקעות והאמידים בחברה הגרמנית, הנה הס.א. נעשו במידה רבה תנועה מהפכנית השואבת עוז ותעצומות ממורת־הרוח של חתרנים חמי־מזג או מרי־נפש ומיאושם של אנשים שנהרסו ממעמדם. הם נבדלו מן הבּולשביקים שעליהם קטרגו לא יותר משנבדל הקוטב הצפוני מן הדרומי.

ריב עם המפלגה הנאצית היה לגבי הרייכסוור כקריעת האומה הנבוסה לקרעים. ב־1931 ו־1932 נדמה היה לראשי הצבא כי שוּמה עליהם, למענם ולמען המולדת, לעשות אגודה אחת עם האנשים שבענייני פנים הם מתנגדים להם מלוא הנוקשוּת והחוּמרה שבנפש הגרמנית. היטלר מצדו, אף כי מוכן היה להשתמש בכל איל־ברזל כדי להתפרץ אל מצודות השלטון, תמיד היתה לנגד עיניו המנהיגוּת של גרמניה הגדולה והמזהירה, אשר לה היו נתונות הערצתו ונאמנותו בשנות בחוּרותיו. התנאים לברית בינו לבין הרייכסוור קיימים היו אפוא וטבעיים משני הצדדים. ראשי הצבא תפסו מעט־מעט כי כוחה של המפלגה הנאצית באומה גדול כדי כך שהיטלר הוא היורש האפשרי היחיד להינדנבורג. היטלר מצדו ידע כי ברית עם העילית השולטת ברייכסוור היא תנאי הכרחי לגישום תכניתו להחייאת גרמניה. העיסקה נעשתה, ומנהיגי הצבא הגרמני החלו לשכנע את הינדנבורג שיראה בהיטלר קנצלר של הרייך לעתיד לבוא. הנה כי כן, על־ידי שהסכים לבלום את פעולות החולצות החומות, ולכוֹף אותן למטה הכללי, ובסופו של דבר – אם לא יהיה מנוס מזאת – אף לחסל אותן, זכה היטלר בנאמנות הכוחות השליטים בגרמניה, בשׂררה שלטונית רשמית, ובתשובת ראשותה של המדינה הגרמנית לידי בעליה, למראית־עין. אכן, הקורפורל הרחיק לכת.

*

אולם היה עוד סיבוך פנימי נוסף. אם המפתח לכל צירוף־על של כוחות גרמניים פנימיים היה המטה הכללי של הצבא, הרי היו כמה ידיים שלוחות לתפוס במפתח הזה. לגנרל קוּרט פון־שלייכר היתה בזמן הזה השפעה כמוסה ולפעמים מכרעת. הוא היה הרב והמורה הפוליטי של החוג הצבאי המסויג והשליט־בכוח. כל החוגים והסייעות הגו אליו מידה של אי־אמון, וראו בו סוכן פוליטי זריז ומועיל שברשותו הרבה ידיעות שהן מחוץ לספרי־ההדרכה של המטה הכללי, אשר ברגיל אינן מגיעות לחיילים. שלייכר נשתכנע מכבר בחשיבותה של התנועה הנאצית ובצורך לשים לה מחסום ולפקח עליה. מצד שני ראה כי פרץ־ההמונים האיום הזה, על צבא ה“ס.א.” הפרטי שלו הגדל בתמידות, הוא כלי־נשק אשר אם חבריו מן המטה הכללי ישתמשו בו כהלכה יוכל לשוב ולבסס את גדולתה של גרמניה, ואולי אפילו לכוֹנן את גדולתו שלו. מתוך כוונה זו החל שלייכר במרוצת 1931 לקשור בסתר קנוניות עם רם, ראש־המטה של פלוגות־הסער הנאציות. ככה התנהל תהליך כפול בעל משמעות ממדרגה ראשונה: אנשי המטה הכללי היו עושים את סידוריהם עם היטלר, ושלייכר בתוכם היה עוסק בקנוניה האישית שלו עם ראש עוזריו של היטלר ויריבו־בכוח, רם. קשריו של שלייכר אל היסוד המהפכני שבמפלגה הנאצית, ובפרט אל רם, נמשכו עד שהומתו גם הוא וגם רם מקץ שלוש שנים בפקודתו של היטלר. דבר זה ודאי שפישט את המצב המדיני, וכן גם את מצבם של הנשארים בחיים.

*

בינתיים והשואה הכלכלית פגעה גם בגרמניה. נוכח התחייבויות גדלות והולכות מבּית, סירבו הבּנקים של ארצות־הברית להגדיל את המלוות הפזיזים שלהם לגרמניה. סירוב זה הביא לידי סגירת בתי־חרושת מרובים ולידי חורבנם הפתאומי של הרבה מפעלים שעליהם נתבססה תחייתה של גרמניה בדרכי שלום. האבטלה עלתה בגרמניה לכדי 2,300,000 מחוסרי־עבודה בחורף של 1930. באותו זמן נכנסו תשלומי הפיצויים לשלב חדש. משך שלוש השנים הקודמות ניהל הנציב האמריקאי, מר יאנג, את התקציבים הגרמניים ופיקח עליהם וגבה את התשלומים הגדולים שנדרשו על־ידי בעלי־הברית, כולל התשלומים לבריטניה, שאותם העברתי אוטומטית לאוצר של ארצות־הברית. ודאי היה ששיטה זו לא תוכל להאריך ימים. עוד בקיץ 1929 עיבּד מר יאנג, הציע והעלה לדיון בפאריז תכנית חשובה להמתקת הדין, אשר לא די שקבעה מועד סופי לתקופת תשלומי הפיצויים אלא גם שחררה הן את הרייכסבּנק הן את מסילות־הברזל של גרמניה מפיקוחם של בעלי־הברית, וביטלה את ועדת־הפיצויים והמירתה בבנק־סילוקים־בינלאומיים. היטלר והתנועה הנציונל־סוציאליסטית שלו עשו יד אחת עם האינטרסים העסקיים והמסחריים שיוצגו, ובמידה ידועה הונהגו, על־ידי דמותו הלוחמנית והחולפת של איל־הכספים הוּגנבּרג. החל מסע־תעמולה חסר־שחר אך פראי נגד ההקלה הזאת המרחיקה לכת והנדיבה שהציעו בעלי־הברית. במאמץ עליון הצליחה ממשלת גרמניה להשיג את הסכמת הרייכסטאג ל“תכנית יאנג” ברוב של לא יותר מ־224 נגד 206. שטרזמן, שר־החוץ, שעתה היה איש גוסס, זכה בהצלחתו האחרונה בהסכם לפינוי הגמור של חבל־הריין מצבאות הברית, זמן רב לפני המועד שחייב החוזה.

אבל המוני הגרמנים אדישים היו במידה מרובה לויתורים הבולטים של המנצחים. קודם לכן, או בתנאים נאים יותר, היו ויתורים אלה מועלים על נס בחינת צעדים גדולים בנתיב ההתפייסות והשיבה לשלום־אמת. אבל עתה היה פחד האבטלה פחדם המתמיד והמקדיר־כל של המוני הגרמנים. המעמד הבינוני כבר נהרס ממעמדו ונדחף לדרכים קיצוניות עקב הבריחה מן המארק. הלחץ הכלכלי הבינלאומי חתר תחת עמדתו הפוליטית הפנימית של שטרזמן, וההתקפות הנזעמות מצד הנאצים של היטלר ועתודי־הרכוש של הוגנברג הביאו לידי מיגורו. ב־28 במרס 1930 נעשה ברינינג, מנהיג מפלגת־המרכז הקתולית, קנצלר של גרמניה.

*

ברינינג היה קתולי מווסטפאליה ופטריוט, השוקד לחדש את גרמניה הקודמת בלבוש דמוקרטי מודרני. הוא שקד בהתמדה על התכנית של הכנת בתי־חרושת למלחמה, שאותה עיבּד הר ראתנאו לפני הרצחו. כן היה עליו לעמול ליציבוּת ממונית בתוך תוהו־ובוהו גובר והולך. תכניתו לקימוצים ולקיצוץ בפקידות הממשלתית ובמשכרתה לא היתה מקובּלת על הבריות. נחשולי השנאה נחמרו יותר ויותר. בתמיכתו של הנשיא הינדנבורג פיזר ברינינג את הרייכסטאג העוין, והבחירות של 1930 השאירו לו רוב. הוא עשה עתה את המאמץ האחרון לגייס את מה שנותר מגרמניה הישנה נגד ההסתה הלאומנית המתגעשת, האלימה והשפלה. לצורך כך היה עליו להבטיח תחילה את בחירתו של הינדנבורג מחדש לנשיא. הקנצלר ברינינג נשא עיניו לפתרון חדש אבל מובן־מעצמו. הוא ראה סיכוי לשלומה, בטחונה וגדולתה של גרמניה רק בהשבת הקיסר אל כסאו. האם יוכל, אפוא, להניע את המרשל הינדנבורג הישיש, אם וכאשר ייבחר מחדש, לפעול בתקופת כהונתו האחרונה כעוצר בשמה של המונרכיה שתוחזר על כּנה במותו? אילו הוגשמה מדיניות זו כי אז היתה ממלאת את החלל אשר ברוּמה של האומה הגרמנית, זה החלל שעתה ברור היה כי היטלר מפלס אליו את דרכו. זאת היתה הדרך הנכונה בכל המסיבות. אבל איך יכול ברינינג להוליך בה את גרמניה? היסוד השמרני, שהיה נסחף והולך אל היטלר, אפשר שהיה מתעשת עם השבת הקייזר וילהלם אל כסאו; אבל לא הסוציאל־דמוקרטים ולא כוחות האיגודים המקצועיים לא היו מוכנים לסבול את שיבתו של הקייזר הזקן או של יורש־העצר. תכניתו של ברינינג לא היתה לחזור וליצור רייך שני. הוא התאוה למונרכיה תחוקתית על פי דוגמתה של אנגליה. הוא קיוה שאחד מבניו של יורש־העצר אולי יהיה מועמד מתאים.

בנובמבר 1931 גילה את תכניותיו להינדנבורג, שבּו היה הכל תלוי. תגובתו של המרשל הישיש היתה נמרצת ומיוחדת־במינה בעת־ובעונה־אחת: היא היתה נדהמת ועוינת. הוא אמר שהוא רואה עצמו אך ורק כשומר־פקדון לגבי הקייזר. כל פתרון אחר הוא עלבון לכבודו הצבאי. התפיסה המונרכית. שבה היה דבק, אינה יכולה להתיישב עם בחירה וברירה בין נסיכים מבית המלוכה. אין להפר את עקרון הלגיטימיוּת. בינתיים, הואיל וגרמניה לא תהיה מוכנה להשלים עם חזירתו של הקייזר, לא נותר אלא הוא עצמו, הינדנבורג. על כך עמד. הוא לא ייאות לשום פשרה! “J’y suis, j’y reste” ברינינג התווכח בהתלהבות ואולי באריכות־יתר עם הלוחם הזקן. הקנצלר העלה נימוקים חזקים. אם לא יקבל הינדנבורג את הפתרון המונרכי הזה, עם כל היותו חורג מן המקובל, תבוא בהכרח רודנוּת נאצית מהפכנית. לא הושג הסכם. אבל בין אם יוכל ברינינג לשכנע את הינדנבורג ובין אם לא יוכל, חובה היתה עליו להשיג את בחירתו מחדש לכס הנשיאות, על־מנת לעכב לפחות את התמוטטותה הפוליטית המיידית של המדינה הגרמנית. בשלב הראשון זכתה תכניתו של ברינינג להצלחה. בבחירות הנשיא שנערכו במארס 1932 נבחר הינדנבורג מחדש, וזכה לרוב על מתחריו, היטלר והקומוניסט תלמאן. עתה צריך היה לטפל גם במצב הכלכלי בגרמניה גם ביחסיה עם אירופה. ועידת פירוק־הנשק היתה יושבת בז’נבה. והיטלר עשה חיל במסע־תעמולה רועש נגד השפלותיה של גרמניה עקב חוזה ורסיי.

מתוך עיון מדוקדק עיבד ברינינג תכנית מרחיקת־לכת לרביזיה של החוזה; ובאפריל 1932 הלך לז’נבה וזכה לקבלת־פנים נוחה־להפתיע. בשיחות בינו לבין מקדונלד סטימסון ונורמן דייויס דומה היה כי ייתכן להגיע לכלל הסכם. הבסיס המופלא להסכם זה היה העקרון, הנתון לכמה וכמה פירושי הסתייגות, של “שוויון בנשק” בין גרמניה לצרפת. אכן, מפתיע הדבר, כמו שיוּסבר מתוך הפרקים הבאים, שיכול היה אדם שפוי בדעתו לדמות בנפשו כי ייתכן לבנות את השלום על יסודות כאלה. אם יוותרו המנצחים בנקודה החיונית הזאת, אפשר גם אפשר שייחלץ ברינינג ממצוקתו; ואז יהיה הצעד הבא – והמחוכם – ביטולם של תשלומי הפיצויים למען תחייתה של אירופה. הסדר מעין זה ודאי שהיה מעניק לברינינג עצמו מעמד של מנצח.

נורמן דייויס, השגריר הנודד האמריקאי, טילפן אל ראש ממשלת צרפת, טרדייה, שיבוא מיד מפאריז לז’נבה. אבל לרוע־מזלו של ברינינג הגיעו אל טרדייה ידיעות אחרות. שלייכר “בחש” בברלין, ועתה־זה הזהיר את השגריר הצרפתי שאין לשאת ולתת עם ברינינג משום שנפילתו קרובה לבוא. אפשר גם שטרדייה חשש למעמדה הצבאי של צרפת במסגרת הנוסחה של “שוויון בנשק”. מכל מקום לא בא טרדייה לז’נבה, וב־1 במאי חזר ברינינג לברלין. אסון היה זה בשבילו שבּא בידיים ריקות ברגע שכזה. היה צורך באמצעים נועזים ואפילו נואשים על־מנת לטפל בהתמוטטות הכלכלית הצפויה לבוא בתוך גרמניה. אותה ממשלה בלתי־אהודה של ברינינג לא היה בה הכוח הנחוץ לאמצעים אלה. הוא החזיק מעמד משך חודש מאי, ובינתיים הוחלף טרדייה, בחליפותיה ותמורותיה של הפוליטיקה הפרלמנטרית הצרפתית, על־ידי מר הריוֹ.

ראש הממשלה החדש של צרפת הצהיר על נכונותו לדון בנוסחות שהושגו בשיחות ז’נבה. מר נורמן דייויס קיבל הוראות להמריץ את הקנצלר הגרמני לבוא לז’נבה בלי שום דיחוי. ברינינג קיבל את ההודעה הזאת בהשכמת ה־30 במאי. אבל בינתיים חזקה השפעתו של שלייכר. הינדנבורג כבר נתרצה לפטר את הקנצלר. במהלך אותו בוקר עצמו, לאחר שהגיעה אל ברינינג ההזמנה האמריקאית, על כל התקוה וקוצר־הבּינה שבה, נודע לו כי גורלו נחתם, ולעת הצהריים התפטר בעצמו כדי שלא ידיחוהו בפועל־ממש. ככה הגיעה אל קצה הממשלה האחרונה בגרמניה שלאחר המלחמה שעשויה היתה להוליך את הגרמנים במעגלות תחוקה יציבה ובת־תרבות ולפתוח להם אפיקי־שלום של מגע־ומשא עם שכניהם. לולא הקנוניה של שלייכר וההשהייה מצדו של טרדייה ודאי היו ההצעות שהציעו בעלי־הברית לברינינג מצילות אותו. לאחר־מכן צריך היה לדון בהצעות האלו עם משטר אחר ואיש אחר.

 

פרק חמישי: שנות הארבה²    🔗

הקואליציה מקדונלד–בולדווין – ההתמוטטות בהודו – גרמניה כולה כמרקחה – הינדנבורג והיטלר – שלייכר אינו מצליח כ“פקק” – היטלר נעשה קנצלר – שריפת הרייכסטאג, 27 בפברואר 1933 – היטלר זוכה לרוב בבחירות – האדון החדש – פירוק נשק איכותי – 1932 בגרמניה – אומדנות־התעופה הבריטיות לשנת 1933 – שוויון־המעמד בחימוש – “תוכנית מקדונלד” – “תודה לאֵל על הצבא הצרפתי” – היטלר עוזב את חבר־הלאומים – הרפתקה בניו־יורק – מנוחה בצ’ארטוול – ידידים חכמים – שדה הקרב של מרלבּוֹרוֹ – פּוּצי – עמדתה של המפלגה השמרנית – הסכנות במזרח הרחוק – יאפאן מתקיפה את סין – אחריות

הממשלה הבריטית שקמה כתוצאה מן הבחירות הכלליות של 1931 היתה למראית עין אחת הממשלות החזקות ביותר, ולמעשה אחת החלשות ביותר, בקורותיה של בריטניה. מר רמזי מקדונלד ניתק עצמו, תוך מרירות גדולה ביותר משני הצדדים, מן המפלגה הסוציאליסטית, שהקמתה היתה מפעל־חייו. מכאן והלאה ישב סר וזעֵף בראשה של ממשלה, שאם גם להלכה היתה לאומית הנה למעשה היתה שמרנית ברובּה המכריע. מר בולדווין העדיף את ממשוּת השלטון על מראיתו, ומלך בשוּבה ונחת מאחרי הקלעים. במשרד־החוץ ישב סיר ג’ון סיימון, אחד ממנהיגי האגף הליבּראלי בממשלה. את עיקר מלאכתה של הממשלה מבית עשה מר נוויל צ’מברליין, שכעבור זמן לא רב ירש את מר סנאוּדן בתפקיד שר־האוצר. בראש מפלגת הלייבּור, שגוּנתה על כשלונה במשבר הממוני והוּכתה מכה רבה בקלפי, עמד הפאציפיסט הקיצוני מר ג’ורג' לנסבּורי. משך תקופת כהונתה של ממשלה זו, שאָרכה כמעט חמש שנים, מינואר 1931 עד נובמבר 1935, השתנה כל המצב ביבשת־אירופה מן הקצה אל הקצה.

*

אך נתכנס הפרלמנט החדש לישיבתו הראשונה דרשה הממשלה הצבעת־אמון על מדיניותה ההודית. כאן הגשתי הצעת־תיקון בזו הלשון:

בתנאי ששום דבר במדיניות האמוּרה לא יחייב את הבית הזה לכונן בהודו תחוקת דומיניון כהגדרת אמנת־וסטמינסטר… וששום שאלה של ממשל־עצמי בהודו בשלב זה לא תפגע באחריותו הסופית של הפרלמנט לשלום, לסדר ולממשל הטוב בקיסרות של הודו.

בהזדמנות זו נאמתי משך שעה וחצי, והקשיבו לי רוב־קשב. אולם בענין זה, כמו אחר־כך בענייני ההגנה, לא היה אדם יכול לשנות מאומה באמרי־פיו. גם בדרך המזרחית המשנית הזאת באנו עתה על גמולנו האיום בטבח מאות אלפים אנשים עניים שלא ביקשו אלא להשׂתכּר למחייתם בתנאים של שלום וצדק. ערבתי את לבי להגיד לצירי הפרלמנט הנבערים מאנשי כל המפלגות:

עם התמוטט השלטון הבריטי לזמן־מה, מתלבּים רגשי המשטמה הנושנים בין המוסלמים להינדוסים ולובשים משנה־חיוּת ומשנה־רשעוּת. לא קל לנו לצייר לעצמנו מה טיבם של רגשי המשטמה האלה. יש בהודו המוני־המונים של שכנים, אנשים שדרו כל ימי חייהם מתוך קירבה גדולה ביותר, וכאשר היצרים האלה תוקפים ומשתלטים עליהם הריהם עשויים לקרוע כדג איש את רעהו, גברים, נשים וטף, במו־אצבעותיהם. זה מאה שנים לא היו היחסים בין המושלמים להינדוסים מורעלים ככל שהנם מאז נתעוררה הסברה שאנגליה מקפחת את שליטתה ושהיא נכונה להסתלק אם יצוו עליה זאת.

תמכו בנו רק מעט יותר מארבעים ציר כנגד כל שלוש המפלגות בבית־הנבחרים. זאת יש לציין בחינת ציון־דרך עגום בנתיב היורד מטה.

*

בינתיים היתה גרמניה כולה כמרקחה ומאורעות גדולים הבשילו.

הרבה דברים אירעו בשנה שבאה לאחר נפילת הקבינט של ברינינג במאי 1932. פּאפּן והגנרל הפוליטי, שלייכר, ניסו עד כה לשלוט על גרמניה בערמה ובנכלים. עתה עבר הזמן לכך. פּאפּן, שנעשה קנצלר אחרי ברינינג, קיוה למשול בתמיכת פמליתו של הנשיא הינדנבורג והקבוצה הלאומנית הקיצונית ברייכסטאג. ב־20 ביולי נעשה צעד מכריע. הממשלה הסוציאליסטית בפרוסיה הוּדחה מכהונתה בחוזק־יד. כשאמר ראש ממשלת פרוסיה שייכנע רק לכוח־הזרוע, שאלו אותו: “כמה כוח אתה דורש?” אחרי כן נשאוהו מעל מושבו, אבל מתחרהו של פּאפּן היה צמא לשלטון. לפי חישוביו של שלייכר היה המכשיר לכך טמון בכוחות האפלים החבויים המתפרצים לתוך הפוליטיקה הגרמנית מאחרי עצמתו ושמו העולים של אדולף היטלר. הוא קיוה שיעשה את התנועה ההיטלראית לשפחה צייתנית של הרייכסוור, ובדרך כך יזכה הוא עצמו בשליטה על השנים. הקשרים בין שלייכר לרם, מנהיג פלוגות הסער הנאציות, שהחלו ב־1931, התרחבו בשנה שלאחר־מכן לכדי יחסים מוגדרים יותר בין שלייכר להיטלר עצמו. דומה היה כי רק פּאפּן והאמון שהינדנבורג נותן בו גודרים את הדרך לשלטון בפני שני האנשים.

באוגוסט 1932 בא היטלר לברלין לפי הזמנה פרטית מן הנשיא. דומה היה כי קרוב הרגע לצעוד צעד קדימה. שלושה־עשר מיליון בוחרים גרמנים עמדו מאחרי הפירר. חלק עיקרי בשלטון ודאי יקום לו לנחלה אם אך ישלח ידו. עתה היה מצבו דומה מעט לזה של מוסוליני ערב המסע על רומא. אבל פּאפּן לא נתן דעתו על ההיסטוריה האיטלקית של השנים האחרונות. הוא נשען על תמיכתו של הינדנבורג ולא היתה לו שום כוונה להתפטר. המרשל הזקן ראה את היטלר. הוא לא התרשם. “האדם הזה בתור קנצלר? אני אעשה אותו פקיד־דואר והוא יוכל ללקק בולים שראשי עליהם”. בחוגי הארמון לא היתה להיטלר אותה השפעה שהיתה למתחריו.

בארץ היה ציבור הבוחרים תוסס ונסער. בנובמבר 1932, בפעם החמישית בתוך שנה אחת, נערכו בחירות בכל רחבי גרמניה. הנאצים איבדו מעמדותיהם וירדו מ־230 מקומות ל־196, ובהפרש זכו הקומוניסטים. הנה כי כן נחלש כוח המיקוּח של הפירר. אחרי הכל אולי יוכל הגנרל שלייכר למצוא את דרכו בלעדיו. קרנו של הגנרל עלתה בחוג יועציו של הינדנבורג. ב־17 בנובמבר התפטר פּאפּן ושלייכר נעשה קנצלר תחתיו. אבל התברר שהקנצלר החדש מוכשר יותר במשיכת חוטים מאחרי הקלעים מאשר על פסגתו הגלויה של השלטון. עם רבים מדי הסתכסך. היטלר עם פּאפּן והלאומנים ניצבו עתה כנגדו; והקומוניסטים, שנלחמו בנאצים בחוצות ובממשלה בשביתותיהם, סייעו להכביד את שלטונו מנשוא. פּאפּן הפעיל את השפעתו האישית על הנשיא הינדנבורג. האם אחרי הכל לא יהיה זה הפתרון הטוב ביותר להשקיט את היטלר על־ידי שיוטלו עליו האחריות והעומס שבּשׂררה? בלי חמדה ניאות הינדנבורג לבסוף. ב־30 בינואר 1933 נכנס אדולף היטלר לתפקידו כקנצלר של גרמניה.

יד האדון הוחשה עד מהרה בקרב כל המתכוונים או העשויים להתנגד לסדר החדש. ב־2 בפברואר נאסרו כל אסיפותיה והפגנותיה של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, ובכל רחבי גרמניה החל מצוד אחר כלי־נשק חשאיים השייכים לקומוניסטים. נקודת השיא הגיעה בערב ה־27 בפברואר 1933. בנין הרייכסטאג התלקח. אנשי החולצות החומות, החולצות השחורות ויחידות־העזר שלהן הוזעקו. בן־לילה נאסרו ארבעת אלפים איש, כולל את הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. ביצוע הצעדים האלה הוּטל על גרינג, שעתה היה שר־הפנים של פרוסיה. צעדים אלה היו ההקדמה לבחירות הקרובות לבוא והבטיחו את מפלתם של הקומוניסטים, היריבים העזים ביותר של המשטר החדש. ארגון מערכת הבחירות היה משימתו של גבלס, והוא לא היה חסר לא כשרון ולא התלהבות.

אבל עדיין היו לגרמניה הרבה כוחות הסולדים בהיטלריום, המקשים ערפם כנגדו או המגלים לו איבה פעילה. הקומוניסטים, ורבים אשר במבוכתם ובצרתם הצביעו אתם, השיגו 81 מקומות; הסוציאליסטים 118; והלאומנים של פּאפּן והוּגנבּוּרג 52. כנגד אלה זכה היטלר ל־17,300,000 קולות עם 288 מקומות. כך, ורק כך, השיג היטלר במקל־חובלים ובמקל־נועם הצבעת־רוב מן העם הגרמני. היו לו 288, כנגד 251 של שאר המפלגות; רוב של 37 בלבד. בסדרים הרגילים של ממשלה פרלמנטרית בת־תרבות ודאי היה מיעוט כה גדול זוכה להשפעה גדולה ולעמדה הראויה לו במדינה. אבל בגרמניה הנאצית החדשה עתידים היו המיעוטים למצוא עתה כי אין להם שום זכויות.

ב־21 במרס 1933 פתח היטלר, בכנסיית חיל־המצב בפוטסדאם, ממש ליד קברו של פרידריך הגדול, את הרייכסטאג הראשון של הרייך השלישי. באולם הכנסיה ישבו באי כוח הרייכסוור, סמל המשכיוּתה של העצמה הגרמנית, והקצינים הבּכירים של הס.א. והס.ס., הדמויות החדשות של גרמניה השבה לתחיה. ב־24 במרט אישר הרוב ברייכסטאג, שגבר על כל יריביו והפיל עליהם את מוראו, רוב של 441 כנגד 94, מתן סמכויות־חירום שלמות לקנצלר היטלר למשך ארבע שנים. משהוכרז על התוצאה, פנה היטלר אל ספסלי הסוציאליסטים וקרא: “ועכשיו אין לי עוד שום צורך בכם”.

בתוך ריגשת הבחירות עברו הטוּרים עליזי־הנצחון של המפלגה הנציונל־סוציאליסטית בסך על פני מנהיגם בתהלוכה עכּומית של לפידים בחוצות ברלין. היה זה מאבק קשה, שנכרים, בפרט אלה שלא ידעו את מכאובי התבוסה, התקשו להבינו. אדולף היטלר הגיע סוף־סוף; אבל הוא לא היה לבדו. מעוּמקי המפלה העיר את כוחות החימה האפלים והפראים הספונים בגזע הגדול ביותר, הנוח ביותר לשירות, האכזרי, ההפכפך וביש־המזל ביותר באירופה. הוא העלה באוֹב את הצלם המפחיד של מולך בולע־כל, אשר הוא היה כוהנו והתגלמותו. אין זה בגדר מבוקשי לתאר את האכזריות והנבלוּת שאין־להשיגן, אשר בהן עוּצב מנגנון זה של שנאה ועריצות ואשר בהן עתידים היו עתה לשכללו. לצורך סיפורנו זה די לנו שנעמיד לפני הקורא את העובדה החדשה והנוראה אשר נגלתה עתה לעולם שעדיין אינו תופס: גרמניה תחת היטלר, וגרמניה מזדיינת.

*

בעוד התמורות האלו הרות־השואה מתרחשות בגרמניה, ראתה ממשלת מקדונלד־בולדווין חובה לעצמה להוציא לפועל משך זמן־מה את הקיצוצים וההגבלות החמורים שכפה המשבר הממוני על חימושנו, הצנוע כבר ממילא, ובעקשנות עצמה עיניה מראוֹת ואטמה אזניה משמוע את האותות מדריכי־המנוחה באירופה. במאמצים נמרצים להביא לידי פירוק־נשקם של המנצחים, אשר ישווה לפירוק שנאכף על המנוצחים על־ידי חוזה ורסיי, העבירו מר מקדונלד ועמיתיו השמרנים והליבראלים שורה של הצעות בחבר־הלאומים ובכל צינור אחר הפתוח לפניהם. הצרפתים, אף כי ענייניהם הפוליטיים עדיין היו שרויים בשטף ובתנועה מתמדת בלי כל משמעות מיוחדת, דבקו עקשנית בצבא הצרפתי בחינת המרכז והמשען לחייה של צרפת ולכל בריתותיה. עמדה זו זיכתה אותם בתוכחות־מוסר הן בבריטניה הן בארצות־הברית. לדעות העתונוּת והציבור לא היה שום יסוד מציאותי; אבל עז היה הזרם שכנגד.

שעה שהעלו כל המפלגות בבית־הנבחרים על נס, במאי 1932, את מעלותיו של פירוק־הנשק, נקט שר־החוץ קו חדש במיוּנם של כלי־הנשק שאותם יש להרשות או למנוע. הוא קרא לכך “פירוש־נשק איכותי”. קל היה יותר להוקיע את הכזב שבדבר מאשר לשכנע את צירי הבית. אני אמרתי:

שר־החוץ אמר לנו כי קשה הוא לחלק כלי־נשק לסוגי נשק־ההתקפה ונשק־המגן. ודאי קשה הדבר, מפני שכמעט כל כלי־נשק שאפשר להעלותו על הדעת יכול לשמש בהגנה או בהתקפה; אם על ידי תוקפן ואם על־ידי הקרבן החף של התקפתו. כדי להקשות עוד יותר על הפולש, יש לכלול תותחים כבדים, טנקים וגזים מרעילים בקטגוריה הרעה של כלי־נשק של התקפה. פלישת הגרמנים לצרפת ב־1914 הגיעה לשיאה בלי השימוש באיזה מכלי־הנשק האלה. התותח הכבד יתואר כ“כלי־נשק של התקפה”. אין בו כל דופי במבצר; שם הוא חסוּד ושוחר־שלום מטבעו; אבל הוציאוהו אל השדה – וכמובן, אם יהיה בו צורך הרי יוציאוהו אל השדה – ומיד הוא נעשה שובב, חוטא, מיליטריסטי, ועל הציביליזציה להטיל עליו חרם. טלוּ את הטנק. הגרמנים, לאחר שפלשו לצרפת, התחפרו; ובתוך שנתיים קטלו בכדוריהם 1,500,000 חיילים צרפתים ובריטים שהיו מנסים לשחרר את אדמת צרפת. את הטנק המציאו כדי להתגבר על אש מכונות־היריה שבכוחה החזיקו הגרמנים מעמד בצרפת, והוא הציל חיי רבים בטהרו את השטח מן הפולש. עתה נראה הדבר שמכונת־היריה, שהיתה כלי־נשקם של הגרמנים להחזיק בשלושה־עשר מגלילות צרפת, תהיה מכונת־היריה החסודה, המגינה. והטנק, שהיה האמצעי שבעזרתו ניצלו חיי החיילים האלה של בעלי־הברית, יהיה לשַמה ולזעוה לכל האנשים הצדיקים והתמימים…

אפשר היה להתוות מיוּן נכון יותר בהטלת איסור על כלי־נשק הנוטים להיות חסרי־הפליה בפעולתם ואשר השימוש בהם מביא מוות ופצעים לא רק על הלוחמים באזורי הקרב כי אם גם על האוכלוסיה האזרחית, אנשים, נשים וטף הרחוקים ומרוחקים מן האזורים האלה. אכן בכיוון זה. נדמה לי, תוכלנה האומות המאוחדות הנאספות בז’נבה להתקדם מתוך תקוה…

בסוף הדברים השמעתי את אזהרתי הרשמית הראשונה על מלחמה קרבה לבוא:

אני אצטער עד מאד לראות את הכוחות הצבאיים של גרמניה וצרפת מתקרבים להשתוות. האנשים המדברים על כך כאילו היה הדבר צודק, או אפילו שאלה של הגינוּת, מקילים ראש לגמרי בחומרת המצב באירופה. רוצה הייתי לומר לאנשים המתאווים לראות את גרמניה וצרפת על בסיס שווה מצד החימוש: “האם אתם שואפים למלחמה?” אשר לי, מקווה אני באמת־ובתמים כי שום השתוות כזאת לא תבוא בימי חיי או בימי ילדי. לומר זאת אין פירושו כל־עיקר לרמז על איזה העדר הוקרה או הערצה לתכונות הגדולות של העם הגרמני, אבל בטוח אני כי ההנחה שצריך להעמידם בעמדה צבאית השווה לצרפת היא הנחה אשר, אם אי־פעם תהיה לעובדה, תקרב אותנו במידה ממשית ביותר לאסון שכמעט אין לו מצרים.

אומדנות־התעופה הבריטיות לחודש מרס 1933 גילו שגם הממשלה גם האופוזיציה, הלייבּורית כליבראלית, אינן תופסות כלל את המתרחש. היה עלי לומר (14 במרס 1933):

הצטערתי לשמוע את תת המזכיר אומר שהננו רק המעצמה האווירית החמישית, וכי תכנית העשור נדחתה לעוד שנה אחת. צר היה לי לשמוע אותו מתפאר בכך שמיניסטריון־התעופה לא העמיד אף יחידה אחת חדשה במשך השנה הזאת. כל הרעיונות האלה מתיישנים יותר ויותר עקב מהלך המאורעות, וראוי גם ראוי יהיה לנו להתרכז ביתר עוז בביצורים האוויריים שלנו.

*

תחת שלטונה של הממשלה הלאומית כביכול גילתה דעת־הקהל הבריטית נטיה גוברת לחדול מכל דאגה ­ביחס לגרמניה. לשווא הטעימו הצרפתים בצדק, בתזכיר מיום 21 ביולי 1931, כי הערובּה הכללית שניתנה בורסיי לכך שהגבלת חימוש אוניברסלית תבוא לאחר פירוק־נשקה החד־צדדי של גרמניה אין בה משום התחייבות של חוזה. ודאי שלא היתה זאת התחייבות שיכול איזה גורם שהוא לכפּותה. אולם כשדרשה המשלחת הגרמנית ב־1932 לועידת־פירוק־הנשק בתוקף את סילוק הסייגים על זכותה של גרמניה לחדש את חימושה, מצאה תמיכה מרובּה בעתונות הבריטית. הטיימס דיבר על “תיקון אי־השוויון במועדו הנכון”, והניו־סטייטסמן על “ההכרה בלתי־המסויגת בעקרון שוויונן של מדינות”. פירוש הדבר היה כי יש להתיר לשבעים מיליון הגרמנים להזדיין ולהתכונן למלחמה מבלי שיהיו המנצחים במאבק הנורא שעבר זכאים למחות בידם. שוויון־מעמד בין מנצחים למנוצחים; שוויון בין צרפת בת שלושים־ותשעה מיליונים לבין גרמניה שמספר תושביה כמעט כפליים מזה!

התנהגותה של בריטניה אימצה את ידיה של ממשלת גרמניה. היא תלתה זאת בחולשת־היסוד ובהתנוונות ההכרחית שכופה צורת החברה הדמוקרטית והפרלמנטרית אפילו על גזע נוֹרדי. בהישען על מסע התעמולה הלאומני של היטלר, נקטה ממשלת גרמניה קו של שחצנוּת. ביולי אספו אנשי המשלחת שלה את ניירותיהם ועזבו את ועידת־פירוק־הנשק. המטרה הפוליטית הראשונה־במעלה של בעלי־הברית המנצחים נעשתה אז להמריצם לחזור. בנובמבר הציעו הצרפתים, תחת לחץ בריטי קשה ומתמיד, את מה שקראו, במידת מה של אי־צדק, בשם “תכנית הריוֹ”. עיקרה של זו היה לחזור ולכונן את כל כוחות המגן האירופיים כצבאות של תקופת־שירות קצרה המוגבלים במספר, אגב הודאה בשוויון־מעמד אך מבלי לקבל בהכרח שוויון בחוזק. בפועל כמו גם מצד העקרון, הרי ההודאה בשוויון־המעמד שוב לא הניחה מקום שלא להשלים בסופו של דבר עם שוויון בחוֹזק. הודות לכך יכלו ממשלות בעלי־הברית להציע לגרמניה: “שוויון־זכויות במשטר שימציא בטחון לכל האומות”. במסגרת של אי־אלו ערובות־שווא נאלצו הצרפתים לקבל את הנוסחה הזאת חסרת־השחר. או אז ניאותו הגרמנים לחזור לועידת־פירוק־הנשק. הדבר נתקבל בתרועות בחינת נצחון חשוב לשלום.

ממשלת הוד־מלכותו נישאת על כנפי הפופוּלריוּת, העלתה עתה ב־16 במרס 1933 את התכנית שנקראה על שם מחברה ואביה הרוחני, “תכנית מקדונלנד”. היא קיבלה כנקודת־מוצא את התפיסה הצרפתית של צבאות לתקופת־שירות קצרה – במקרה זה, תקופת־שירות של שמונה חדשים – ואחרי־כן ניגשה לקבוע מספרים מדויקים לחילות כל ארץ וארץ. הצבא הצרפתי יקוצץ מתקן של 500,000 בימות שלום לכדי 200,000, והגרמנים יגדילו את צבאם עד כדי שוויון במספר זה. לעת הזאת אפשר מאד שהכוחות הצבאיים של גרמניה, אף כי עדיין לא הומצאו להם שפעֵי המילואים המאומנים שאותם תוכל לספק רק שורה רצופה של מכסות טירונים שנתיות, הגיעו לכדי יותר ממיליון מתנדבים נלהבים, מצוידים ציוד חלקי, בעוד הרבה סוגים של כלי־נשק חדשים ביותר באים לחימושם מבתי־החרושת הקונברטבּיליים והקונברטבּיליים־למחצה.

*

בתום מלחמת־העולם הראשונה היתה לצרפת, בדומה לבריטניה הגדולה, שיפעה עצומה של תותחים כבדים, ואילו תותחי הצבא הגרמני נוּפצו באמת לרסיסים בהתאם לחוזה. מר מקדונלד ביקש לתקוֹן את אי־השוויון הגלוי הזה בהצעתו להגביל את קטרם של תותחים ניידים לכדי 105 מ"מ או 4.2 אינצ’ים. מותר יהיה להחזיק בתותחים קיימים עד ל־6 אינצ’ים, אבל כל ההחלפות תוגבלנה ל־4.2 אינצ’ים. האינטרסים של בריטניה, להבדיל מאלה של צרפת, יוגנו על־ידי קיום הגבלות החוזה על החימוש הימי הגרמני עד 1935, ואז תתכנס ועידה ימית חדשה, לפי אותה הצעה. מטוסים צבאיים נאסרו על גרמניה למשך תקופת ההסכם; אבל שלוש מעצמות־הברית תפחתנה את חילות־האוויר שלהן לכדי 500 מטוסים כל אחת.

בסלידה עזה ראיתי את ההתקפה הזאת על הכוחות המזוינים של צרפת ואת הנסיון לכונן שוויון בין גרמניה לצרפת; וב־23 במרס 1933 היתה לי הזדמנות לומר לפרלמנט:

אני מטיל ספק בחכמה שבאילוּץ צרפת לקבל את התכנית הזאת ברגע הנוכחי. אינני סבור שהצרפתים יסכימו. ודאי הם דואגים מאד על מה שמתרחש בגרמניה, כמו גם על עמדת עוד כמה משכניהם. אני מעז לומר כי משך חודש החרדה הזה יש הרבה אנשים טובים האומרים לנפשם, כמו שאני אומר לנפשי זה כמה שנים: “תודה לאל על הצבא הצרפתי”. כשאנו קוראים על גרמניה, כשאנו מתבוננים בפתיעה ובעגמת־נפש בתחייתה הרועשת של רוח העזוּת והמלחמה, בהתעללות חסרת־הרחמים במיעוּטים, במניעת אמצעי־ההגנה הנורמליים של חברה בת־תרבות, ברדיפת אנשים מרובּים מטעמי גזע בלבד – כשאנו רואים איך כל הדברים האלה מתרחשים באחת האומות המחוננות, המלומדות והמדעיות והאדירות שבעולם, אי אפשר שלא לחוש שמחה על כי היצרים הלוהטים הגועשים בגרמניה לא מצאו עדיין כל פורקן אחר אלא בתחומם הם. נדמה לי כי לבקש ברגע כזה את צרפת לקצץ את צבאה כדי מחצה בעוד גרמניה מכפילה את צבאה שלה, לבקש את צרפת לקצץ את חיל־האוויר שלה כדי מחצה בעוד חיל האוויר הגרמני נשאר מה שהוא – הרי זו הצעה שקרוב לודאי כי ממשלת צרפת תראה בה, לפחות לפי־שעה, דבר שהוא קצת שלא־בעתו. המספרים המוּבאים בתכנית על כוחות הצבא והמטוסים מבטיחים לצרפת מספר מטוסים השווה רק לזה שיהיה לאיטליה ואינם מביאים כלל בחשבון את הכוח האווירי אשר לגרמניה, ויהיה זה מה שיהיה.

ושוב באפריל:

הגרמנים דורשים שוויון בכלי־נשק ושוויון בארגונם של צבאות וציים, והוגד לנו כי “אי־אפשר להחזיק אומה כה גדולה במעמד נחוּת. מה שיש לאחרים, הכרח שיהיה להם”. אני לא הסכמתי מעולם. הרי זו דרישה מסוכנת ביותר להעמידה. שום דבר בחיים איננו נצחי, אבל ברגע שתשיג גרמניה שוויון צבאי מלא עם שכנותיה בזמן שעדיין לא יוּשבו קובלנותיה ובזמן שהיא שרויה בהלך־הנפש שאותו ראינו למרבּה־הדאבוֹן, ברגע ההוא נימצא סמוכים למדי לחידושה של מלחמה אירופית כללית.

…אחד הדברים שאמרו לנו אחרי המלחמה הגדולה כי יהיה לנו למיבטח היה זה שגרמניה תהיה דמוקרטיה בעלת יסודות פרלמנטריים. כל זה נמחה כלא היה. הרי לפניכם רודנוּת חמורה ביותר. הרי לפניכם מיליטריזם וקריאה לרוח הלוחמת לכל צורותיה, החל בחידוש דו־הקרב בבתי־האולפן וכלה בשר־החינוך היועץ להשתמש ביד רחבה במקל בבתי־הספר העממיים. הרי לפניכם גילויים אלה של לוחמנוּת או שאיפת־קרב, וכן גם הרדיפות האלו על היהודים שעליהן דיברו כה רבים מחברי הבּית…

אניח לגרמניה ואפנה לצרפת. צרפת היא לא רק הדמוקרטיה הגדולה היחידה שנשארה באירופה; היא גם הכוח הצבאי החזק ביותר, שמח אני לומר, והיא עומדת בראש מערכת של מדינות ואומות. צרפת היא הערבה והפּטרונית לכל הסהרוֹן של מדינות קטנות הסובב החל מבלגיה עד יוגוסלביה ורומניה. כל אלו צופיות אל צרפת. כשאנגליה או איזו מעצמה אחרת נוקטת צעד כלשהו להחלשת הבטחון הדיפלומטי או הצבאי של צרפת, כל האומות הקטנות האלו רועדות מפחד וכעס. הן חוששות פן יוחלש הכוח המגן המרכזי, ואז תהיינה נתונות לרחמיה של המעצמה הטבטונית הגדולה.

כשאדם נותן אל לבו שהעובדות לא היו שנוּיות למעשה במחלוקת, הרי כמעט אין להבין את מעשי ממשלה אחראית של אנשים מכובדים ואת דעת־הקהל שתמכה בה בהתלהבות כל־כך. דומה היה הדבר כאילו כּסת נוצות שמה לך מחנק ומשתיקה את קולך. זכוּר לי במיוחד סבר הכאב והסלידה שראיתי על פניהם של צירים בכל חלקי בית־הנבחרים כשאמרתי: “תודה לאל על הצבא הצרפתי”. מלים היו לריק.

מכל מקום מצאו הצרפתים את לבם לעמוד על כך שיעכבו את השמדת חמרי־המלחמה הכבדים שלהם עוד ארבע שנים. ממשלת בריטניה קיבלה את התיקון הזה, בתנאי שהסכמת הצרפתים להשמדת התותחים שלהם תיקבע במפורש במסמך שיימסר לחתימה מיידית. צרפת נכנעה לכך, וב־12 באוקטובר 1933 הביא סיר ג’וֹן סיימון, לאחר שהתלונן כי גרמניה שינתה את עמדתה במהלך השבועות האחרונים, את טיוטת ההצעות האלו לפני ועידת־פירוק־הנשק. התוצאה היתה בלתי־צפויה. היטלר, עתה קנצלר ואדון על כל גרמניה, לאחר שעם עלותו לשלטון כבר נתן פקודות להמשיך במלאכה בעוז בהקף כל־ארצי, גם במחנות האימונים גם בבתי־החרושת, חש שהוא נמצא בעמדה חזקה. הוא לא טרח אפילו לקבל את ההצעות הדון־קישוטיות שביקשו לאכוף עליו. במחוה של שאט־נפש הורה לממשלת גרמניה לפרוש גם מן הועידה גם מחבר־הלאומים. זה היה גורלה של תכנית מקדונלד.

*

קשה למצוא הקבלה לחוסר־התבונה של ממשלת בריטניה ולחולשתה של ממשלת צרפת, שבכל זאת שיקפו את דעת הפרלמנטים שלהן בתקופה הרת־שואה זו. כן גם אין ארצות־הברית יכולה להימלט מגנותה של ההיסטוריה. שקועה היתה בענייניה שלה ובכל שפעת האינטרסים, הפעולות והמאורעות של ציבור חפשי, ופשוט עמדה והסתכלה פעוּרת־פה בתמורות העצומות המתחוללות באירופה, ודימתה בנפשה כי אין הן מעניינה. הקורפוס הגדול של קצינים אמריקאים מקצועיים, מוכשרים עד מאד ובעלי אימון מקיף, עיצב לו את דעותיו שלו, אבל אלו לא השפיעו כל השפעה נראית־לעין על ההסתייגוּת האומללה שנהגה מדיניות־החוץ האמריקאית. אילו הפעילה ארצות־הברית את השפעתה, אפשר היה בכך כדי לעורר ולהמריץ את הפוליטיקאים של צרפת ובריטניה למעשים. חבר־הלאומים, עם כל שהיה מעורער, עדיין היה מכשיר נעלה העשוי להאציל את קדושת החוק הבינלאומי על כל קריאת־תגר כנגד סכנת המלחמה ההיטלראית החדשה. תחת הלחץ הסתפקו האמריקאים במשיכת־כתפיים סתם, ולפיכך הוצרכו מקץ שנים מספר להגיר את דמו ואוצרותיו של העולם החדש על־מנת להינצל מסכנת־מוות.

כאשר חזיתי כעבור שבע שנים, בטוּר, בחבלי ייסוריה של צרפת, היו כל אלה במחשבותי, ועל כן השמעתי, אפילו כשדוּבר על הצעות לשלום נפרד, רק דברים של נחמה ועידוד, שאני שמח להרגיש כי נתאמתו.

*

קיבלתי עלי לצאת בתחילת 1931 למסע־הרצאות מקיף בארצות־הברית, ומיד לאחר הנאום הזה יצאתי לניו־יורק. כאן אירעה לי תאונה רצינית, שכמעט ועלתה לי בחיי. ב־13 בדצמבר, כשהייתי בדרכי לביקור אצל מר ברנרד ברוּך יצאתי מן המכונית שלי בצד לא נכון וחציתי את השדרה החמישית מבלי לתת דעתי על כלל־התנועה ההפוּך הנהוג באמריקה, או על הפנסים האדומים, שאז לא השתמשו בהם בבריטניה. באה התנגשות מהממת. חדשיים ימים הייתי שבר־כלי. מעט־מעט השיבותי לי את כוחי בנאסאוּ שבאיי־בּאהאמה עד כדי שאוכל לזחול לכאן ולכאן. במצבי זה קיבלתי עלי מסע של ארבעים הרצאות בכל רחבי ארצות־הברית, כשאני שרוי כל שעות היום על גבּי בתא של קרון רכבת, ונושא בערב את דברי לפני קהל גדול. בכללו של דבר סבור אני כי היה זה הזמן הקשה ביותר שידעתי בימי חיי. כל אותה שנה היה מצבי ירוד למדי; אולם ברבוֹת הימים שב אלי כוחי.

בינתיים ובמולדת הוסיפו חיינו לשטוף שאננים במורד. בווסטמינסטר סיגל לו מר בולדווין את העקרונות הראשיים של חוק הודו של מר מקדונלד ויצא להילחם להם; העברת החוק בבית־הנבחרים הוטלה על מזכיר המדינה החדש לענייני הודו, סיר סמואל הוֹר. לדו"ח של ועדת סיימון לא הוּשם לב, ולפרלמנט לא ניתנה שום הזדמנות לדון בו. יחד עם קבוצה של עוד כחמישים שמרנים הקימותי קבוצה בשם “הליגה־להגנת־הודו”, אשר משך ארבע השנים שאחרי־כן התנגדה למדיניות הממשלתית ביחס להודו במידה שחרגה מהמלצותיה של הועדה. התנגחנו על הענין בועידות המפלגה וזכינו לתמיכה ניכרת, פעמים היינו קרובים מאד לרוב, אבל תמיד היינו במיעוט. האופוזיציה הלייבורית הצביעה בפרלמנט יחד עם הממשלה בשאלת הודו, ובדומה לפירוק הנשק נעשתה שאלה זו חוּלית חיבוּר בין שני הספסלים הקדמיים. הנוהים אחריהם העמידו רוב מכריע נגד קבוצתנו, ובלעג קראו לנו “Die־Hards”³. עלייתו של היטלר לשלטון, שליטתה של המפלגה הנאצית על גרמניה כולה, וגידולו המהיר, הנמרץ של הכוח המזוין הגרמני, הביאו לידי חילוקי־דעות נוספים ביני לבין הממשלה והמפלגות הפוליטיות השונות בממלכה.

מבחינה אישית היו השנים שבין 1931 ל־1935 נעימות לי מאד, להוציא את דאגתי וחרדתי לענייני הציבור. את מחייתי מצאתי בהכתבת מאמרים שזכו לתפוצה רחבה לא רק בבריטניה הגדולה ובארצות־הברית אלא גם בעתונים המפורסמים ביותר של שש־עשרה מארצות אירופה, בטרם יפול עליהן צלו של היטלר. למעשה חייתי מן היד אל הפה. פרסמתי בזה אחר זה את הכרכים של “חיי מרלבּוֹרוֹ”, הגיתי בתמידות במצב באירופה ובחידוש חימושה של גרמניה. התגוררתי בעיקר בצ’ארטוול, מקום שמצאתי לי בידוּר לרוב. במו־ידי בניתי חלק גדול של שני מעונות וחומות נרחבות של גינת־מטבח, ועשיתי כל מיני גני־סלע ומזרקות־מים ובריכת־שחיה גדולה ומשוכללת, שאפשר היה לחממה כדי להוסיף על אור־השמש הרופס שלנו. הנה כי כן לא ידעתי אף רגע של שממון או בטלה מבוקר ועד חצות, וכשמשפחתי המאושרת סביבי ישבתי שאנן בתוך נווי.

משך השנים האלו הרבּיתי להתראות עם פרידריק לינדמן, פרופסור לפילוסופיה נסיונית באוניברסיטה של אוקספורד. לינדמן היה כבר ידיד ותיק שלי. פגשתיו בראשונה בתום המלחמה הקודמת, שבה הצטיין בכך שניהל באוויר מספר נסיונות, שעד אז היו שמורים לטייסים נועזים, והתגבר על הסכנות של “סחרוּרים”, שאז היו סכנות־מוות כמעט. התרועענו הרבה יותר מאז 1932 והלאה, ולעתים קרובות היה בא במכונית מאוקספורד להתארח אצלי בצ’ארטוול. כאן היו לנו הרבה שיחות עד השעות הקטנות של הבוקר על דבר הסכנות שדומה היה כי הן מתחשרות עלינו. לינדמן “הפּרופ'”, כמו שהיו קוראים לו בין ידידיו, נעשה יועצי הראשי בצדדים המדעיים של המלחמה המודרנית ושל ההגנה האווירית בפרט, וכן גם בשאלות הכרוכות בסטטיסטיקה מכל הסוגים. קשר נעים ופורה זה נמשך כל ימות המלחמה.

עוד אחד מידידי הקרובים היה דזמוֹנד מוֹרטוֹן⁴. כאשר מלא הפילדמרשל הייג את המטה האישי שלו בקצינים צעירים שבאו היישר מקו האש. המליצו לפניו על דזמונד בחינת בחיר אנשי התותחנים. הוא פיקד על סוללת־השדה הקדמית ביותר באַרא בעת הקרבות הקשים של אביב אותה שנה. על ה“צלב הצבאי” שלו הוסיף את אות־המעלה היחיד־במינו של כדור בלב ושל חיים מאושרים אחרי־כן, כשהכדור בתוכו. כשנתמניתי שר־החימוש ביולי 1917 ביקרתי לעתים קרובות בחזית כאורחו של המפקד העליון, והוא תמיד שלח אתי את שלישו המהימן, דזמונד מורטון. יחד ביקרנו בהרבה מחלקי הקו. משך הטיולים הללו, המסוכנים לפעמים, וכן בביתו של המפקד העליון, למדתי להוקיר מאד ולחבב מאד את הקצין המזהיר והאמיץ הזה, וב־1919 כשנתמניתי מזכיר המדינה למלחמה ולתעופה, מיניתי אותו לעמדת־מפתח במודיעין, שבה החזיק שנים רבות. הוא היה שכן שלי, והתגורר מהלך מיל בלבד מצ’ארטוול. הוא השיג מראש־הממשלה מר מקדונלד רשות לשוחח אתי דרך־חירות ולספק לי ידיעות בתמידוּת. הוא נעשה, ומשך המלחמה הוסיף להיות, אחד מיועצי הקרובים ביותר, עד שהשגנו את נצחוננו הסופי.

ידידות נוצרה גם ביני לבין רלף ויגראם, שאז היה הכוכב העולה של משרד־החוץ ועומד במרכז כל ענייניו. במחלקה ההיא הגיע למדרגה שאיפשרה לו להביע דעות אחראיות על המדיניות ולנהוג חירות מרובה בקשריו, רשמיים כבלתי־רשמיים. הוא היה איש מקסים וחסר־פחד, ודעותיו, המיוסדות על ידיעה ועיון מעמיק, עמדו במרכז כל ישותו. הוא ראה בבירור ממש כמוני, אבל בהסתמך על ידיעות בדוקות יותר, את הסכנה הנוראה הסוגרת הסוגרת עלינו. דבר זה קירב אותנו זה לזה. תכופות נפגשנו בביתו הקטן בנורת סטריט, והוא ומרת ויגראם באו להתארח אצלנו בצ’ארטוול. בדומה לפקידים גבוהים אחרים היה מדבּר אלי מתוך אמון גמור. כל זה סייע לי לעצב ולחזק את דעתי על תנועת היטלר. הודות לקשרים המרובים שהיו לי עתה בצרפת, בגרמניה ובשאר ארצות, יכול הייתי מצדי לשלוח לו כמות מסוימת של ידיעות, שאותן היינו בוחנים יחד.

מ־1933 והלאה נדאב ויגראם עד מאד לנוכח מדיניות הממשלה ומהלך המאורעות. בעוד הממונים עליו מעריכים את כשרו יותר ויותר מיום ליום, ובעוד השפעתו במשרד־החוץ גדלה והולכת, היה חוזר וחוזר להרהר בהתפטרות. כה רבים היו כוחו וחינו בשיחה עד כי כל האנשים שהיה להם מגע רציני אתר וכן הרבה אחרים, החשיבו את השקפותיו במידה גוברת והולכת.

*

ערך רב בשבילי, ואפשר לומר – גם לארץ, היה בכך שמשך שנים כה רבות ניתן לי לנהל דיונים נוקבים ומדויקים בחוג המצומצם הזה. אולם אני מצדי אספתי ותרמתי ידיעות לרוב ממקורות־חוץ. היו לי מגעים חשאיים עם כמה מן המיניסטרים של צרפת ועם ראשי־ממשלותיה בזה אחר זה. מר יאן קולווין, בנו של כותב המאמרים־הראשיים המפורסם של המורנינג פוסט, היה סופרו של ניוז כּרוניקל בברלין. הוא התעמק מאד בפוליטיקה הגרמנית, וקבע מגע סודי ביותר עם כמה מן הגנרלים הגרמנים החשובים, וכן גם עם אנשי־מעלה בלתי־תלויים בגרמניה שראו בתנועה ההיטלראית את החורבן הקרב לבוא על מכורתם. כמה אורחים נשואי־פנים באו אלי מגרמניה ושפכו את לבם לפני במרי רוחם. רבים מהם הומתו על־ידי היטלר בימות המלחמה. מכיווּנים אחרים היה לאל־ידי לבדוק ולספק ידיעות על כל תחום ההגנה האווירית שלנו. בדרך כך קניתי לי בקיאות לא־פחות מהרבה מן המיניסטרים של הכתר. את העובדות הייתי מלקט מכל המקורות, ובמיוחד מתוך קשרי־חוץ, ומזמן לזמן הייתי מוסר עליהן לממשלה. יחסי האישיים עם מיניסטרים, כמו גם עם הרבה מפּקידיהם הגבוהים, היו הדוּקים ונוחים, ואם כי לעתים קרובות הייתי קטגוֹרם, נתקיימה בינינו רוח של רעוּת. לאחר־מכן, כמו שייראה להבּא, שיתפוני רשמית בהרבה מן הידיעות הטכניות הסודיות ביותר שלהם. הודות לנסיוני הממושך בכהונה ומה היו בידי גם הסודות היקרים ביותר של הממלכה. מתוך כל זה ניתן לי לעצב ולהגות דעות שלא היו תלויות במה שמתפרסם בעתונים, אף כי גם מתוכם יכלה העין המבחנת לעמוד על פרטים רבים.

*

בווסטמינסטר הוספתי לעמוד על שני העניינים – הודו והסכנה הגרמנית – ומזמן לזמן הייתי הולך לפרלמנט לשאת נאומי־התראה, שזכו לתשומת־לב, אבל לרוע־המזל לא עוררו לפעולה את הבּית הנבוך והמלא מפה לפה שהיה שומע אותם. ביחס לסכנה הגרמנית, כמו גם ביחס להודו, מצאתי עצמי פועל בפרלמנט עם חבורה של ידידים. במידה רבה היה הרכּבה שונה מזה של הליגה־להגנת־הודו. החוג שלנו כלל את סיר אוסטין צ’מברליין, סיר רוברט הוֹרן, סיר אדוארד גריג, הלורד וינטרטון, מר בּרקן, סיר הנרי קרוֹפט ואחרים. היינו נפגשים לעתים מזומנות ובמידה רבה היינו משתפים איש את רעהו בידיעות שבידינו. המיניסטרים התייחסו בכבוד לחבורה זו, רבת משקל אך לא בלתי־ידידותית, של תומכיהם או מי־שהיו עמיתיהם ובכיריהם. בכל עת יכולנו לזכות להקשבתו של הפרלמנט ולהשיג ויכוח כולל.

*

הקורא יסלח על סטיה אישית בנעימה קלה יותר.

בקיץ 1932, לצרכי “חיי מרלבורו” שלי, ביקרתי בשדות־הקרב הנושנים שלו בארצות־השפלה ובגרמניה. המשלחת המשפחתית שלנו, שכּללה את "הפּרופ' ", נסעה לה להנאתה לאורך קו מסעו המהולל של מרלבּוֹרוֹ ב־1705 מהולנד לדנוּבה, ובקובּלנץ חצינו את הריין. עם שפיתלנו דרכנו בחבלים היפים האלה מעיר מהוללה אחת לחברתה מובן הדבר ששאלתי שאלות על תנועת היטלר, ומצאתי שהיא ראש מעייניו של כל גרמני. חשתי באווירה היטלראית. לאחר שבּילינו יום בשדה־הקרב של בּלנהיים באתי במכונית למינכן וביליתי שם את רובו של השבוע.

במלון “רגינה” התוודע אדון אחד אל כמה מבני חבורתנו. היה זה הר הנפשטנגל, והוא הרבה לדבר על ה“פירר”, שדומה היה כי יש לו יחסים אינטימיים אתו. הואיל ודומה היה שהוא ברנש עירני ומרבה־שיחה, הדובר אנגלית מצוינת, הזמנתי אותו לסעודה. הוא מסר תיאור מענין ביותר על פעולותיו של היטלר ועל השקפתו. הוא⁵ דיבר כאחד הלכוּדים בחבלי הקסם. מסתבר שנצטווה לבוא במגע אתי. ניכר היה בעליל שהוא להוט ביותר למצוא חן. לאחר הסעודה ניגש אל הפּסנתר וניגן ושר הרבה נעימות ושירים, וגרם לכולנו הנאה עצומה. דומה היה כי ידועות לו כל הנעימות האנגליות החביבות עלי. הוא הפליא לבדר, ובעת ההיא היה, כידוע, מחביביו של הפירר. הוא אמר שצריך אני להיפגש אתו, וכי אין דבר שיהיה קל יותר לסידור. הר היטלר בא בכל יום למלון בשעה 5 לערך, ובאמת ישמח מאד לראותני.

בזמן הזה לא היה לי שום משפט קדום נגד היטלר מטעמים לאומיים. לא ידעתי הרבה על תורתו ועל עברו ולא ידעתי מאומה על אָפיו. אני מעריץ אנשים הקמים להילחם לארצם במפלתה, גם אם אני נמצא מן הצד השני. היתה לך זכות גמורה להיות גרמני פטריוטי, אם הוא בוחר בכך. תמיד רציתי בידידות בין אנגליה, גרמניה וצרפת. אולם אגב שיחה עם הנפשטנגל אמרתי במקרה: “מדוע המנהיג שלך מתעבּר כל־כך על היהודים? יכול אני בהחלט להבין כעס על יהודים החוטאים למולדת או פועלים נגדה, ואני מבין להתנגדות להם אם הם מנסים לתפוס להם כוח מונופול באיזה משטחי החיים; אבל מה הטעם להתנגד לבן אדם פשוט בגלל מוצאו? מה דעה יש לאדם בענין לידתו?” הוא ודאי חזר על הדברים האלה באזני היטלר, כי למחרת היום לעת הצהריים לערך ניגש בסבר רציני ביותר ואמר כי הפגישה שקבע לי עם היטלר לא תוכל להתקיים הואיל ואותו יום לא יבוא הפירר למלון אחר־הצהריים. אז ראיתי את “פּוּצי” – כי זה היה שם החיבּוב שלו – בפעם האחרונה, אף כי שהינו עוד כמה ימים בבית המלון. כך איבד היטלר את ההזדמנות היחידה שהיתה לו להיפגש אתי. אחרי כן, כשהיה כל־יכול, עתיד הייתי לקבל ממנו כמה הזמנות. אבל בינתיים אירעו דברים רבים, ואני השתמטתי.

*

כל זאת בעוד ארצות־הברית נשארה שקועה עד מאד בענייניה הפנימיים הסוערים ובבעיותיה הכלכליות שלה. אירופה ויאפאן הרחוקה לא גרעו עין מעלייתו של הכוח הלוחם הגרמני. אי־השקט בא יותר ויותר על ביטויו בארצות סקנדינביה ובמדינות ההסכמה הקטנה, וכן בכמה מארצות הבלקן. דאגה עזה שררה בצרפת, מקום שהגיעו ידיעות רבות על פעולותיו של היטלר ועל הכנותיה של גרמניה. הוגד לי כי יש שם רשימה של הפרות החוזים, כבירות עצומות לחוּמרה, אבל כאשר שאלתי את ידידי הצרפתים מדוע לא עוררו את הענין הזה בחבר־הלאומים ומדוע לא הזמינו את גרמניה, או לא ציוו עליה, בסופו של דבר, להסביר את פעולתה ולהגיד במדויק מה היא עושה, ענו לי כי ממשלת בריטניה תביט בעין רעה על צעד מעורר־חרדה אשר כזה. הנה כי כן, בעוד מר מקדונלד מטיף, בהסכמתו השלמה של מר בולדווין, את תורת פירוק־הנשק לצרפתים ומנהיג אותה הלכה־למעשה אצל הבריטים, גדלה עצמתה של גרמניה בצעדי־ענק, וקרבה העת לפעולה גלויה.

לזכותה של המפלגה השמרנית יש לציין כי בכל אחת מועידות האיחוד־הארצי־של־האיגודים־השמרניים מ־1932 והלאה נתקבלו כמעט פה־אחד החלטות, שהוצעו על־ידי אנשי־שם דוגמת הלורד לויד וסיר הנרי קרוֹפט, בעד חיזוקו המיידי של חימושנו נוכח הסכנה הגוברת מבחוץ. אבל הפיקוח הפרלמנטרי על־ידי מצליפי הממשלה בבית־הנבחרים כה יעיל היה בעת הזאת, ושלוש המפלגות בממשלה, כמו גם האופוזיציה הלייבּורית, כה שקועות היו בליתרגיה ועוורון, עד כי אזהרות חסידיהן בארץ דלות־השפעה היו ממש כאותות הזמנים וכדו"חות של השירות החשאי. היתה זו אחת התקופות הנוראות ההן, החוזרות ונשנות בהיסטוריה שלנו, שבּהן דומה כי האומה הבריטית האצילה יורדת מרוּם מעמדה, מקפּחת כל שיור של הגיון ותכלית, ומתמלאת מורך לנוכח אימת הסכנה מבחוץ, מזה קצף של נדוֹשות חסוּדות בעוד צר ואויב נוֹגד את כלי־נשקו.

בתקופה הקודרת הזאת הסכימו המנהיגים האחראיים של המפלגות המדיניות לדעות המגונות ביותר, או שלא הגיבו עליהן. ב־1933 קיבלו הסטודנטים של האיחוּד האוקספורדי, בהשראתו של פלוני מר ג’וֹד, את החלטתם שתיזכר לדראון־עולם, “כי הבית הזה מסרב להילחם למען המלך והמולדת”. קל היה לפטור בצחוק מקרה כזה באנגליה, אבל בגרמניה, ברוסיה, באיטליה, ביאפאן העמיק־השתרש הרעיון של בריטניה היורדת והמתנוונת, והוא שקבע בשיקולים רבים. חלום חלמו הנערים הפותים שקיבלו את ההחלטה כי נגזר עליהם לנצח או למות מות גיבורים במלחמה הקרובה הממשמשת ובאה, ולהוכיח שהם הדור הנאה ביותר שנתגדל אי־פעם בבריטניה. פחות מכך אפשר למצוא צידוק לקשישים מהם, שלא ינתן להם כלל להציל את כבודם בפעולה.⁶

*

בנובמבר 1933 היה לנו עוד ויכוח בבית־הנבחרים. חזרתי אל הנושא העיקרי שלי:

קראנו על יבוא גדול של ברזל־גרוטאות וניקל ומתכות־מלחמה העולה בהחלט על הרגיל. קראנו את כל הידיעות המצטברות על רוח צבאית המהלכת ברחבי הארץ; רואים אנו שהם מחדירים בנוער שלהם תורה של צמאון־דמים שאין למצוא כדוגמתה מאז ימי הבּרבּריוּת. רואים אנו את כל הכוחות האלה בתנועתם, ושוּמה עלינו לזכור כי זאת היא אותה גרמניה האדירה שנלחמה כנגד העולם כולו וכמעט וניצחה את העולם; הרי זו אותה גרמניה האדירה שקיפחה נפשות שנים וחצי בני־אדם על כל נפש גרמנית שקופחה⁷ כשההכנות האלו, התורות האלו וההצהרות האלו גלויות לעין השמש, אין תימה בדבר שיש חרדה בכּל חוג האומות המקיפות את גרמניה…

*

בעוד אשר באירופה נתרחשה תמורה מפחידה זו בכוח־הלחימה היחסי של המנצחים והמנוצחים, התפתח חוסר־תיאום גמור בין המדינות בלתי־התוקפניות ואוהבות־השלום גם במזרח הרחוק. פרשה זו מקבילה למפנה הרה־השואה שחל במאורעות באירופה, והיא נבעה מאותו שיתוק המחשבה והמעשה בין מנהיגי בעלי־הברית לשעבר ולעתיד־לבוא.

השואה הכלכלית של השנים 1929 עד 1931 פגעה ביאפאן לא־פחות בשאר ארצות העולם. מאז 1914 עלתה האוכלוסיה שלה מחמישים לשבעים מיליון. בתי־החרושת המטלוּרגיים שלה עלו במספרם מחמישים למאה־וארבעים־ושמונה. יוקר־החיים עלה בתמידוּת. ייצור האורז לא גדל, והוא הוּבא מבחוץ בהקף נרחב. היה צורך משווע בחומר־גלם ובשוּקי־חוץ. בשפל הכלכלי הנורא חשו בריטניה ועוד ארבעים ארצות במרוצת השנים הכרח גובר והולך להטיל הגבלות ותעריפי־מגן על הסחורות היאפאניות, שיוּצרו בתנאי עבודה שאינם עומדים בשום יחס למקוּבל באירופה או באמריקה. יותר מתמיד היתה סין שוק היצוּא העיקרי של יאפאן לכותנה ושאר מוּצרים, ומקורה היחיד כמעט לפחם וברזל. לפיכך היתה הטלת פיקוח חדש על סין ראש־מעייניה של המדיניוּת היאפאנית.

בספטמבר 1931, בתואנה של מהומות מקומיות, כבשו היאפאנים את מוּקדן ואת האיזור של מסילת־הברזל המנצ’וּרית. בינואר 1932 תבעו את פירוק כל האיגודים הסיניים שיש להם אופי אנטי־יאפאני. ממשלת סין סירבה, וב־28 לחודש נחתו היאפאנים בחוף מצפון לתחום הזכּיון הבינלאומי בשנחאי. הסינים השיבו מלחמה בעוז, ואף כי היו משוּללים מטוסים, תותחים אנטי־טנקיים וכלי נשק מודרניים אחרים, התמידו בהתנגדותם יותר מחודש ימים. בסוף פברואר, לאחר שסבלו אבדות כבדות מאד, נאלצו להיסוג ממעוזיהם במפרץ ווּ־סוּנג ותפסו עמדות מרחק כשנים־עשר מיל לפנים הארץ. בראשית 1932 הקימו היאפאנים את מדינת־הבּובּות של מנצ’וּקואוֹ. כעבור שנה סופח אליה המחוז הסיני ג’יהוֹל, ובמרס 1933 הגיעו חיילות יאפאניים, שהעמיקו לחדור בגלילות חסרי־מגן, אל החומה הגדולה של סין. פעולת התקפה זו חפפה את עליית כוחה של יאפאן במזרח הרחוק ואת מעמדה החדש בימים.

למן היריה הראשונה עורר מעשה הנבלה שנעשה לסין איבה חריפה ביותר בארצות־הברית. אבל מדיניוּת הבדלנוּת היתה מקל בעל שני קצוות. אילו היתה ארצות־הברית נמנית על חבר־הלאומים כי אז בלי ספק יכלה להוליך אותה אסיפה לפעולה קיבוצית נגד יאפאן, פעולה שארצות־הברית עצמה יכלה להיות המוּרשית העיקרית שלה. ממשלת בריטניה מצדה לא גילתה כל רצון לפעול עם ארצות־הברית לבדה; כן גם לא ביקשה להחריף את יריבוּתה עם יאפאן למעלה מן הנובע מהתחייבויותיה על פי אמנת חבר־הלאומים. בכמה חוגים בריטיים היתה הרגשת מרירוּת עקב איבוּד הברית היאפאנית ותוצאותיו מבחינת החלשת עמדתה של בריטניה, על כל האינטרסים העתיקים שלה במזרח הרחוק. כמעט אי אפשר היה לתת דופי בממשלת הוד־מלכותו אם במצוקותיה הממוניות החמורות, ובמצוקותיה האירופיות הגוברות, לא ביקשה למלא תפקיד בולט לצדה של ארצות־הברית במזרח הרחוק, באין לה שום תקוה לתמיכה אמריקאית מקבילה באירופה.

אולם סין השתייכה לחבר־הלאומים, ואף כי לא שילמה את דמי החברוּת שלה בארגון זה, פנתה אליו לבקש צדק. ב־30 בספטמבר 1931 פנה חברי הלאומים אל יאפאן בקריאה שתוציא את חילותיה ממנצ’וריה. בדצמבר מוּנתה ועדה לנהל חקירה במקום המעשה. את נשיאוּת הועדה הטיל חבר־הלאומים על הרוזן לייטון, נצר דגוּל לגזע מחונן. היו לו הרבה שנות נסיון במזרח כמושל בּנגאל וכסגן המשנה־למלך־בהודו. הדין־והחשבון, שנתקבל פה אחד, היה מסמך מצוין, והוא משמש בסיס לכל עיון רציני בסכסוך בין סין ליאפאן. כל הרקע של פרשת מנצ’וריה הוצג בקפידה. המסקנות שהוסקו היו פשוטות: מנצ’וּקוּאוֹ היא יצירתו המלאכותית של המטה הכללי היאפאני, ושאיפותיה של האוכלוסיה לא מילאו שום תפקיד בהגנת מדינת־בובות זו. הלורד לייטון וחבריו לא די שניתחו בדו"ח שלהם את המצב אלא גם העלו הצעות ממשיות לפתרון בינלאומי. הם הציעוּ להכריז על מנצ’וריה אוטונומית. זו תוסיף להיות חלק מסין, תחת חסות חבר־הלאומים, ובין סין ליאפאן ייעשה חוזה מקיף המסדיר את האינטרסים שלהן במנצ’וריה. העובדה שהחבר לא יכול לנהוג על פי ההצעות האלו אינה גורעת מאומה מערך הדין־והחשבון של לייטון. מזכיר־המדינה האמריקאי, סטימסון, כתב על תעודה זו: “היא נעשתה מיד, והיא נשארת כיום, התעודה המוסמכת וחסרת־הפניות הגדולה ביותר על הנושא שבו היא מטפלת”. בפברואר 1933 הצהיר חבר־הלאומים כי אין להכיר במדינת מנצ’וקואו. אף כי לא הוטלו על יאפאן שום סנקציות, גם לא ננקטה כל פעולה אחרת כנגדה, יצאה יאפאן ב־27 במרס 1933 מחבר־הלאומים. גרמניה ויאפאן עמדו לשעבר זו כנגד זו במלחמה; עתה צפו זו אל זו במצב־רוח אחר. הוכח כי סמכותו המוסרית של החבר נטולה כל משען פיזי בזמן שהיו פעולתו וכוחו נחוצים ביותר.

*

עלינו לראות לא רק את התנהגותה של הממשלה הלאומית, השמרנית בעיקרה, של בריטניה אלא גם את זו של המפלגות הלייבורית־הסוציאליסטית והליבראלית, בין בשלטון בין מחוצה לו, משך התקופה הגורלית הזאת, בחינת דבר הראוי ביותר לגינוי לפני ההיסטוריה, סיפּוק ממליצות חבוטות ומסבּרות־אוזן, סירוב לעמוד בפני עובדות בלתי־נעימות, שאיפה לפופולריות ולהצלחה בבחירות מבלי להתחשב באינטרסים החיוניים של הממלכה, אהבה כנה לשלום ואמונה נוגעת־אל־הלב שתוכל האהבה להיות יסודו היחיד, היעדר ברור של עוז אינטלקטואלי בשני מנהיגיה של ממשלת הקואליציה הבריטית, בוּרוּת בולטת בהוויותיה של אירופה וסלידה מפני בעיותיה אצל מר בולדווין, הפאציפיזם העז והנמרץ ששלט בזמן הזה במפלגה הלייבורית־הסוציאליסטית, דבקותם הגמורה של הליבראלים בסנטימנטים שאין להם אחיזה במציאות, העובדה שמר לויד ג’ורג', מי שהיה המנהיג הגדול בימות המלחמה, לא שקד כלל וכלל להקדיש עצמו להמשכת פעלו, והתמיכה שזכו לה כל אלה מצד רוב מכריע בשני בתי הפרלמנט: כל אלה יחד העלו תמונה של קוצר־המשיג ורפיסות־האונים בבריטניה. שאם גם לא היה בה מעל היתה ידה במעל, ואם גם נקיה היתה מזדון־לבב ומזימה נפשעת הנה היה לה חלק של ממש בהפקרת העולם לזוועות ולייסורים אשר, אף במידה שנגוֹלו עד כאן, כבר אין להם משל ודוגמה בנסיון האדם.

 

פרק ששי: התמונה המקדירה 1934    🔗

אזהרות אביב – טיהור־הדמים בגרמניה ב־30 ביוני – קץ פירוק־הנשק – רציחת ד"ר דולפוּס, 25 ביולי – מותו של הינדנבורג – היטלר ראש מדינת גרמניה, 1 באוגוסט – הדילמה האיטלקית – רצח המלך אלכסנדר ומר בּרתוּ במרסיי, 9 באוקטובר – מר לאוואל שר־החוץ הצרפתי, נובמבר – התנגשות איטליה־חבש בואלואל, דצמבר – הסכם צרפת־איטליה, 6 בינואר 1935 – משאל הסאר, 13 בינואר 1935

ברומא לא ראו בהתלהבות את עלייתו של היטלר לכס הקנצלר ב־1933. הנאציזם נראה בחינת גירסה גלמית ואכזרית של הפזמון הפאשיסטי. ידועות היו היטב שאפותיה של גרמניה־רבה כלפי אוסטריה ובדרום־מזרח אירופה. מוסוליני חזה מראש כי אף באחד מן האזורים האלה לא יעלו האינטרסים של איטליה בקנה אחד עם אלה של גרמניה החדשה. גם לא הוצרך לחכות זמן רב עד שתתאמת סברתו.

*

אחת משאפותיו המטופּחות ביותר של היטלר היתה תפיסת אוסטריה על־ידי גרמניה. העמוד הראשון של “מלחמתי” מכיל את הפסוק, “אוסטריה הגרמנית חייבת לחזור אל המולדת הגרמנית הגדולה”. לכן מרגע שהשיגה את השלטון בינואר 1933 נתנה ממשלת גרמניה הנאצית את עיניה בוינה. היטלר לא יכול עדיין להרשות לעצמו להתנגש עם מוסוליני, שהכריז בקול גדול על האינטרסים שלו באוסטריה. אפילו בהסתננות ובפעולות־מחתרת צריכה היתה גרמניה להיזהר משום שעדיין היתה חלשה מבחינה צבאית. אף על פי כן החל הלחץ על אוסטריה כבר בחדשים הראשונים. תביעות בלתי פוסקות הוצגו לממשלת אוסטריה על־מנת להכניס אנשים מחברי המפלגה הנאצית האוסטרית הגרוּרה הן לקבינט והן לעמדות־מפתח באדמיניסטרציה. נאצים אוסטריים אומנו בלגיון אוסטרי שאורגן בבוואריה, הטלת פצצות ברכבות ובמרכזי תיירות, המטרת עלונים ממטוסים גרמניים על זלצבורג ואינסברוק, הפריעו את חייה היומיומיים של הרפובליקה. הקנצלר האוסטרי דולפוס עמד בפני לחץ סוציאליסטי מבּית ומזימות גרמניות מבחוץ נגד עצמאותה של אוסטריה. גם לא היה זה האיום היחיד על מדינת אוסטריה. על פי דוגמתם הרעה של שכניהם בגרמניה הקימו הסוציאליסטים האוסטרים צבא פרטי, לשים בכוחו לאל את הכרעת הקלפי. משך שנת 1933 העיקו עליו שתי הסכנות. המקום היחיד אשר אליו יכול לפנות למגן ואשר ממנו כבר קיבל הבטחות לעזרה היה איטליה הפאשיסטית. באוגוסט 1933 נפגש דולפוס עם מוסוליני בריצ’יוֹנה. הוּשגה ביניהם הבנה אישית ופוליטית הדוקה. דולפוס, שהאמין כי איטליה תעמוד לו בדחקו, ראה עצמו חזק די־הצורך לצאת לפעולה נגד אגף אחד מיריביו – הסוציאליסטים האוסטרים.

בינואר 1934 ערך סוּביץ', יועצו הראשי של מוסוליני בענייני חוץ, ביקור בוינה בחינת מחוה של אזהרה לגרמניה. ב־21 בינואר מסר את ההצהרה הפומבית הבאה:

חשיבותה של אוסטריה, משום מעמדה בלב אירופה התיכונה ובאגן הדנוּבּה, עולה הרבה, כידוע, על גדלה בשטח ובמספר. על־מנת שתמלא לטובת הכל את התעודה המוטלת עליה מכוח מסורתה בת מאות השנים ומכוח מצבה הגיאוגרפי, יש להבטיח קודם כל את התנאים הנורמליים לעצמאותה ולחיי שלום. זאת היא העמדה שבה מחזיקה איטליה מזמן ביחס למצב הפוליטי והכלכלי כאחד, על הבסיס של עקרונות שאין לשנותם.

כעבור שלושה שבועות יצאה ממשלת דולפוס נגד הארגונים הסוציאליסטיים של וינה. ההיימוור, בפיקודו של המאיור פיי, שנמנה על מפלגתו של דולפוס עצמו, קיבל פקודות לפרק את הנשק מעל הגוף הדומה, ובלתי־החוקי באותה מידה, הנתון לפיקוחם של הסוציאליסטים האוסטריים. הללו התנגדו בזרוע, וב־12 בפברואר פרצו קרבות־רחוב בבירה. בתוך שעות מספר נשברו הכוחות הסוציאליסטיים. המאורע הזה לא די שקירב יותר את דולפוס לאיטליה אלא שגם חיזק אותו בשלב הבא של פעולתו נגד חדירת הנאצים ותככיהם. מצד שני עברו רבים מן הסוציאליסטים או הקומוניסטים המוּכים במר נפשם אל המחנה הנאצי. באוסטריה כבגרמניה נסתייעו הנאצים בריב שבין הקאתולים לסוציאליסטים.

*

עד אמצע 1934 עדיין היתה השליטה במאורעות במידה רבה בידי ממשלת הוד־מלכותו בלי סכנת מלחמה. בכל עת יכלה, בעצה אחת עם צרפת ובאמצעות חבר־הלאומים, להפעיל לחץ מכריע על התנועה ההיטלראית, שביחס אליה היתה גרמניה חלוּקה עד מאד בינה לבין עצמה, דבר זה לא היה מצריך כל שפיכות־דמים. אולם שלב זה היה חולף ועובר. גרמניה חמושה תחת שלטון הנאצים היתה קרבה אל הסף. ואולם, עם כל שלא ייאמן הדבר, הרי עוד בשנה הגורלית הזאת הוסיף מר מקדונלד, נשען על כוחו הפוליטי של מר בולדווין, לפעול לפירוק נשקה של צרפת. אינני יכול שלא לצטט מן המחאה שהשמעתי לחינם בפרלמנט ב־7 בפברואר:

מה יקרה למשל אם, לאחר שנקצץ את צבאה של צרפת עד לשיעור צבאה של גרמניה, ונשיג שוויון לגרמניה, ועם כל התגובות אשר תבואנה בהלך רגשותיה של אירופה אחרי תמורה כזאת, תקום אז גרמניה ותאמר: “איך יכולים להחזיק אומה גדולה בת שבעים מיליון במצב שבו אין היא רשאית להקים צי השווה לגדול שבציים אשר בים?” אם תגידו: "לא; אין אנו מסכימים. צבאות – אלה שייכים לעמים אחרים. ציים – שאלה זו נוגעת באינטרסים של בריטניה ומוכרחים אנו לומר: ‘לא’ ". אבל מה יהיה כוחנו להגיד אותו “לא”?

מלחמות באות בפתאום מאד. אני הייתי בתקופה שבה היו אנשים צופים, כמו שאנו צופים עכשיו, בדאגה ובאי־בטחון מרובה אל מה שיקרה בעתיד. פתאום אכן קרה משהו – אדיר, מהיר, מהמם, שאין לעמוד בפניו. הבה אזכיר לבית את הדבר שאירע ב־1914. בהחלט לא היה כל ריב בין גרמניה לצרפת. ביום יולי אחד אחר הצהריים בא השגריר הגרמני לקייי ד’אורסיי ואמר לראש ממשלת צרפת: “נאלצנו להכריז על גיוס נגד רוסיה. ותוכרז מלחמה. מה תהיה עמדתה של צרפת?” ראש ממשלת צרפת נתן את התשובה שעליה הסכים הקבינט שלו, שצרפת תפעל בהתאם למה שהיא רואה כאינטרסים שלה. השגריר אמר: “יש לכם ברית עם רוסיה לא כן?” “אמנם כן”, אמר ראש ממשלת צרפת. וזה היה התהליך שבו, בתוך דקות מספר, התרחב והוגדל במידה עצומה אזור המאבק, שכבר היה רציני במזרח, על־ידי העמדת שתי האומות הגדולות של המערב זו כנגד זו. אבל לפעמים אפילו הצהרה של נייטרליוּת אינה מספיקה. במקרה ההוא עצמו, כידוע לנו עכשיו, ייפּתה ממשלת גרמניה את כוחו של שגרירה, במקרה שלא ימלאו הצרפתים את חובתם כלפי בעל בריתם הרוסי, במקרה שיגלו איזו נטיה להירתע מן הסכסוך שעליו החליטה גרמניה, לדרוש את מסירת מבצרי טוּל וּורדן לחילות גרמניה כערובּה לכך שהצרפתים, לאחר שהכריזו על נייטרליות, לא יחזרו בהם לאחר מכן…

בתוך תקופת חייהם של הנמצאים כאן אפשר שנעמוד אנו עצמנו, אם לא נהיה שרויים במצב מתאים של בטחון, באיזה מקרה שהוא בפני ביקור של איזה שגריר, ואפשר שיהיה עלינו לתת תשובה, ואם תשובה זו לא תהיה משביעת רצון, הרי בתוך שעות מספר יזהירו אותנו נפץ הפצצות הנופלות על לונדון ואשדות אבני בנין ואש ועשן על כל פיגור שסבלנוהו בהגנה האווירית שלנו. נוחים אנו לפגיעה במידה שלא היתה כמוה מעולם. תכופות שמעתי דברי בקורת על הממשלה הליבראלית לפני המלחמה… אחריות גדולה הרבה יותר רובצת על האנשים המחזיקים עתה בשלטון אם אי־כה, בניגוד לרצוננו ובניגוד לתקוותינו, בוא תבוא צרה.

אף אחד מלקחי העבר לא נלמד, אף באחד מהם לא נעשה שימוש למעשה, והמצב מסוכן יותר לאין שיעור. אז היה לנו הצי ואיום אווירי לא נשקף לנו. אז היה הצי “שלט־המגן הבטוח” של בריטניה… אין אנו יכולים לומר זאת עתה. המצאת־תופת מקוללת זו של המלחמה מן האוויר ופיתוחה חוללו שינוי מהפכני במעמדנו. אין אנו אותה ארץ שהיינו בהיותנו אי. לפני עשרים שנה בלבד.

אז ביקשתי שתתקבלנה בלי שהייה שלוש החלטות ברורות. לצבא: חידוש ארגונם של בתי־החרושת האזרחיים שלנו, על־מנת שאפשר יהיה להעבירם חיש לצרכי מלחמה, יוחל בבריטניה כמו גם באירופה כולה. לצי: צריכים אנו לחזור ולהשיג את חופש התכנון. עלינו להיפטר מחוזה־לונדון זה שמנע מאתנו את בנין האניות מן הסוג שרצינו בו, ומנע את ארצות־הברית מלבנות אניית־מערכה גדולה שהיא היתה זקוקה לה מן־הסתם, ואשר אנו עצמנו לא היינו צריכים להתנגד לה כל עיקר. בעשותנו זאת עלינו להסתייע בעובדה שצד אחר מן החותמים על אותו חוזה⁸ מנוי וגמור אתו לשוב וליטול לו חירות. שלישית, האוויר. מן הדין שיהיה לנו חיל־אוויר חזק כמו זה של צרפת או גרמניה כמו החיל החזק משני אלה. הממשלה נהנית מרוב מכריע בשני אגפי בית־המחוקקים, ושום דבר לא ייחסך ממנה. אין היא צריכה אלא להגיש מתוך בטחון־עצמי ועוז־הכרה את הצעותיה לבטחונה של הארץ, ובני הארץ יתמכו בה.

*

ברגע זה ניצת שביב של אחדות אירופית נגד האיום הגרמני. ב־17 בפברואר 1934 פרסמו ממשלות בריטניה, צרפת ואיטליה הצהרה משותפת על קיום עצמאותה של אוסטריה. ב־14 במארס דיברתי שוב בפרלמנט:

הסכנה הנוראה במדיניות־החוץ הנוכחית שלנו היא שאנו חוזרים עד בלי די ומבקשים את הצרפתים שיחלישו את עצמם. ומה אנו אומרים כדי להמריצם? אומרים אנו: “החלישו את עצמכם”, ותמיד אנחנו מנפנפים בתקוה שאם כזאת יעשו והסתבכו בצרה או אז נבוא, בצורה זו או אחרת, לעזרתם, אף כי אין לנו במה לבוא לעזרתם. אינני יכול לתאר לעצמי מדיניות מסוכנת יותר מזו. אפשר לומר משהו בזכותה של בדידות; אפשר לומר משהו בזכותן של בריתות. אבל אין לומר שום דבר בזכות החלשתו של אותו כוח ביבשת אשר אתו אתם חפצים להיות בברית, ובזכות התסבּכות(־יתר) בסבכי היבשת אחרי־כן על־מנת לפצותו בכך. בדרך זו אין אתם עומדים לא כאן ולא שם; אתם זוכים ברע שבשני העולמות.

לרומאים היתה מימרה: “קצרו את כלי נשקכם והאריכו את גבולותיכם”. אבל הכלל שלנו הוא כמדומה: “קצצו בכלי נשקכם והרבו בהתחייבויותיכם”. וכמו כן, קצצו בכלי־נשקם של ידידיכם.

*

איטליה עשתה עתה נסיון להגשים את הכלל הרומאי הנ"ל. ב־17 במרס חתמו איטליה, הונגריה ואוסטריה על מה שקוראים “הפרטיכלים של רומא”, שחייבו הוועצות הדדית במקרה שיישקף איום לאחד משלושת הצדדים. אבל היטלר היה מתחזק והולך, ובמאי ויוני התרבו פעולות המחתרת ברחבי אוסטריה. דולפוס שלח מיד ידיעות על מעשי הטרור האלה לסוּביץ', בלווית איגרת הדואבת על השפעתם המדכאה על הסחר והתיירות של אוסטריה.

כשתיק זה בידו הלך מוסוליני ב־14 ביוני לונציה להיפגש עם היטלר בפעם הראשונה. הקנצלר הגרמני ירד מן המטוס שלו במעיל־גשם חום ובמגבעת לתוך מערך ססגוני של מדים פאשיסטיים נוצצים ודוּצ’ה הדור־ומהודר ובריא־בשר בראשם. משהבחין מוסוליני באורחו לחש לשלישו: “נון מי פיאצ’ה” (“אינו מוצא חן בעיני”). בפגישה מוזרה זו לא היה אלא חילוף דעות כלליות, עם הטפות הדדיות על מעלותיה של רודנוּת לפי המתכונת הגרמנית והאיטלקית. ברור היה שהן אישיוּתו של האורח הן לשונו הביאו את מוסוליני במבוכה. את רשמיו הסופיים סיכם במלים אלו: “נזיר מרבה־להג”. אף על פי כן השיג כמה הבטחות לריפּוּי הלחץ הגרמני על דולפוס, צ’אנוֹ אמר לעתונאים אחרי הפגישה: “רואים אתם. לא יקרה עוד שום דבר”.

אבל ההפוגה בפעולות הגרמנים שבאה לאחר־מכן לא נבעה מפנייתו של מוסוליני אלא מדאגותיו הפנימיות של היטלר עצמו.

*

השגת השלטון בקעה בקע עמוק בין הפירר לרבים מאלה שהצעידוהו קדימה. בהנהגתו של רם ייצגו הס.א. יותר ויותר את היסודות המהפכניים יותר שבמפלגה. היו במפלגה כמה חברים בכירים, דוגמת גרגוֹר שטראסר, הנלהבים למהפכה חברתית, אשר חששו כי כאשר יגיע היטלר למקום הבּכוֹרה פשוט ייכבש על־ידי ההייררכיה הקיימת, הרייכסוור, הבנקאים והחרשתנים, ולא יהיה זה המקרה הראשון שהמנהיג המהפכני מפיל את הסולם אשר בו עלה לגבהי־מרומים. לגבי אנשי־השורה של הס.א. (“החולצות־החומות”) צריך היה הנצחון של ינואר 1933 להביא בכנפיו את החופש לבוֹז לא רק את היהודים ואת הספסרים כי אם גם את המעמדות האמידים. המבוססים שבחברה. בחוגים מסוימים של המפלגה החלו עד־מהרה להתפשט שמועות על בגידה גדולה מצד המנהיג. ראש־המטה רם פעל במרץ מתוך דחף זה. בינואר 1933 מנו הס.א. ארבע־מאות אלף איש. עד אביב 1934 גייס וארגן קרוב לשלושה מיליונים. היטלר במעמדו החדש חשש מפני גידולה של מכונת־נפילים זו, שאם גם הכריזה על נאמנות לוהטת לשמו, ורוב אנשיה היו קשורים אליו קשר עמוק, הנה החלה להתחמק משליטתו האישית. עד כאן היה לו צבא פרטי משלו. עתה היה לו הצבא הלאומי. הוא לא התכוון להמיר את האחד במשנהו. הוא רצה בשניהם. ולהשתמש באחד כפי צורך המאורעות כדי למשול על משנהו. לפיכך היה עליו עתה לטפל ברם. “מנוי וגמור אתי”, הכריז לפני מנהיגי הס.א. בימים הללו, “לדכא בחומרה כל נסיון להפוך את הסדר הקיים. בכוח הנמרץ ביותר אתנגד לגל מהפכני שני, כי הוא יביא אתו תוהו־ובוהו שאין למנעו. כל מי שירים ראש נגד מרותה המבוססת של המדינה יזכה ליחס חמור, ויהיה מעמדו מה שיהיה”.

למרות חששותיו לא נשתכנע היטלר על נקלה באי־נאמנותו של חברו מן הפּוּטש המינכני, אשר משך שבע השנים האחרונות היה ראש־המטה של צבא החולצות החומות שלו. כשהוכרז בדצמבר 1933 על אחדות המפלגה עם המדינה נעשה רם חבר הקבינט הגרמני. אחת מתוצאות האיחוד של המפלגה עם המדינה היתה צריכה להיות מיזוג החולצות החומות עם הרייכסוור. ההתקדמות המהירה של חידוש החימוש הלאומי העלתה את שאלת המעמד של כל הכוחות המזוינים הגרמניים והשליטה עליהם לשורה הראשונה של סדר־היום המדיני. בפברואר 1934 הגיע מר אידן לברלין, ואגב השיחה הסכים היטלר זמנית לתת ערוּבוֹת מסוימות לאופי בלתי־הצבאי של הס.א.. רם כבר היה שרוי בחיכוך מתמיד עם הגנראל פון־בלומברג, ראש המטה הכללי. עתה חשש להקרבת צבא־המפלגה שאותו הקים משך שנים כה רבות, ועל אף האזהרות מפני חומרת התנהגותו פרסם ב־18 באפריל קריאת־תגר גלויה ומפורשת:

המהפכה שחוללנו איננה מהפכה לאומית, כי אם מהפכה סוציאליסטית לאומית. רוצים היינו אפילו להדגיש את המלה “סוציאליסטית”. החומה היחידה הקיימת נגד הריאקציה היא פלוגות־הסער שלנו, כי הן ההתגלמות המוחלטת של הרעיון המהפכני. הלוחם בחולצה החומה נדר אמונים מן היום הראשון לנתיב המהפכה, והוא לא יסטה אף כחוט־השערה עד אם תוּשג מטרתנו הסופית.

בהזדמנות זו השמיט את ה“הייל היטלר!”, שבו היו מסתיימות תדיר הצהרות הרהב של החולצות החומות.

משך חדשי אפריל ומאי היה בלומברג חוזר ומתלונן לפני היטלר על חציפותן ופעולותיהן של הס.א.. הפירר נאלץ לבחור בין הגנרלים השונאים אותו ובין בריוני החולצות החומות אשר להם הוא חב כה הרבה. הוא בחר בגנרלים. בתחילת יוני עשה היטלר, בשיחה בת חמש שעות, מאמץ אחרון להתפשר ולהגיע להסכם עם רם. אבל שום פשרה לא היתה אפשרית עם הקנאי הבלתי־נורמלי הזה, האכול שאפות מופלגות. בין גרמניה־רבּה ההייררכית והמיסטית, שעליה חלם היטלר, והרפובליקה הפרולטרית של צבא העם, שבה חפץ רם, חצצה תהום שאין לעברה.

בתוך המסגרת של החולצות החומות נוצרה עילית קטנה ומאומנת ביותר של אנשים הלובשים מדים שחורים וידועים בשם ס.ס., או לאחר־מכן בשם “החולצות השחורות”. יחידות אלו היו יעוּדות להגנתו האישית של הפירר ולתפקידים מיוחדים וחשאיים. פיקד עליהן לוּלן לא־יוצלח לשעבר, היינריך הימלר. כיון שחזה מראש את ההתנגשות הממשמשת ובאה בין היטלר והצבא מזה לבין רם והחולצות החומות מזה, שקד הימלר להכניס את הס.ס. למחנהו של היטלר. כנגד זאת היו לרם תומכים רבי־השפעה בתוך המפלגה, שבּדומה לגרגוֹר שטראסר ראו איך תכניותיהם הנזעמות למהפכה חברתית מושלכות אחר גו. גם הרייכסוור היו לו מורדים משלו. הקנצלר לשעבר פון שלייכר לא מחל מעולם על חרפתו בינואר 1933, ועל כך שראשי הצבא לא בחרוהו כיורש להינדנבורג. בהתנגשות בין רם להיטלר ראה פון־שלייכר הזדמנות לעצמו. בפחזוּתו רמז רמזים לשגריר הצרפתי בברלין כי נפילתו של היטלר אינה רחוקה. בכך חזר על פעולתו במקרה של ברינינג. אבל הזמנים נעשו מסוכנים יותר.

עוד ימים רבים יתווכחו בגרמניה אם נאלץ היטלר לחכות הואיל והקשר של רם היה קרוב לבוא, ואם הוא והגנרלים, מתוך פחד לבאות, החליטו על חיסול קב־ונקי כל עוד הכוח בידם. היטלר והסיעה המנצחת היו מעוניינים, כמובן, להמציא ראיות לקשר־קושרים. אין זה מסתבר שאמנם הרחיקו רם והחולצות החומות לכת עד כדי כך. יותר משהיו קשר־קושרים היו תנועה מאיימת, אבל בכל רגע אפשר היה לעבור את קו הגבול הזה. ודאי הדבר שהיו עורכים את כוחותיהם. ודאי הוא גם שהקדימום וסיכלו את עצתם.

עתה התפתחו המאורעות במהירות. ב־25 ביוני הוטל מעצר־מחנה על הרייכסוור, וחוּלקה תחמושת לחולצות השחורות. על הצד שכנגד נצטוו החולצות החומות לעמוד הכן, ובהסכמתו של היטלר קרא רם ל־30 ביוני לפגישה של כל המנהיגים הבכירים בוויסזה שבאגמים הבאוואריים. ב־29 בחודש קיבל היטלר אזהרה על סכנה חמורה. הוא טס לגוֹדסבּרג, ושם נצטרף אליו גבּלס שהביא ידיעות מפחידות על המרד הממשמש ובא בברלין. לדברי גבלס קיבל שלישו של רם, קרל אֶרנסט, פקודות לנסות ולהתקומם. דבר זה אינו מתקבל על הדעת. למעשה היה ארנסט בברמן, עומד להפליג מנמל זה לירח־הדבש שלו.

על סמך הידיעות הלן אם נכונות היו ואם כוזבות, החליט היטלר החלטות מיידיות. הוא פקד על גרינג לתפוס במושכות בברלין. הוא המריא במטוס שלו למינכן, כשמנוי וגמור אתו לאסור אישית את יריביו הראשיים. בנקודת־הכרע זו של חיים או מוות נתגלה היטלר כאישיוּת נוראה. שקוע במחשבה עמוקה ישב כל עת הטיסה במושב עוזר־הטייס. המטוס נחת בשדה־תעופה סמוך למינכן בשעה 4 בבוקר ה־30 ביוני. חוץ מגבּלס היו עם היטלר כתריסר מאנשי משמר־הראש האישי שלו. הוא נסע במכונית לבית החוּם במינכן, קרא אליו את מנהיגי הס.א. המקומית ושם אותם במאסר. בשעה 6 נסע במכונית עם גבלס ופמלייתו הקטנה בלבד לוויסזה.

רם היה חולה בקיץ 1934 ונסע לוויסזה להתרפא. המעון שבחר בו היה נווה קטן השייך לרופא המטפל בו. אי־אפשר היה לבחור מפקדה גרועה מזו לארגן ממנה הפיכה מיידית. הנווה עומד בקצה של סימטה צרה המסתיימת במבוי סתום. בנקל אפשר היה להבחין בכל היוצאים והבאים. לא היה שם שום חדר גדול עד כדי להכיל את האסיפה של מנהיגי החולצות החומות, שלהלכה צריכה היתה להתכנס שם עוד מעט. היה רק טלפון אחד. דבר זה אינו הולם יפה את הסברה של התמרדות קרובה לבוא. אם היה בדעתם של רם וחסידיו להתקומם, הרי ודאי שקלי־דעת היו.

בשעה 7 הגיעה תהלוכת המכוניות של הפירר אל נווהו של רם. יחיד ובלי נשק עלה היטלר במדרגות ונכנס לחדר משכבו של רם. מה שנתרחש בין השנים – לא יוודע לעולם. רם הופתע בתכלית והוא והסגל האישי שלו נאסרו בלי תקלה. החבורה הקטנה, עם אסיריה, יצאה עתה בכביש למינכן. במקרה פגשו עד־מהרה בטוּר מכוניות־משא של אנשים חמושים מן החולצות החומות בדרכם להריע לרם ברעידה שנועדה להתכנס בוויסזה בצהריים. היטלר יצא ממכוניתו. קרא לקצין המפקד, ובהכרת־סמכות בוטחת פקד עליו להחזיר את אנשיו לבתיהם. פקודתו נתמלאה מיד. אילו איחר שעה אחת, או אילו הקדימו הללו שעה אחת, כי אז היו מאורעות גדולים לובשים צורה אחרת.

משהגיעו למינכן נכלאו רם ובני פמלייתו באותו בית סוהר שבו היו הוא והיטלר אסורים יחד עשר שנים קודם לכן. אותו יום אחר הצהרים החלו ההמתות. אקדח הושם בתאו של רם, אבל מאחר שדחה את ההזמנה נפתחה דלת התא כעבור דקות מספר והוא נוקב כדורים ככברה. כל עת אחר־הצהריים נמשכו ההמתות במינכן בהפסקות קצרות. מזמן לזמן צריך היה להחליף את כיתות־היורים בנות־השמונה משום המוּעקה הנפשית של החיילים. אבל משך שעות אחדות נשמעו מטחי האש החוזרים ונשנים מדי עשר דקות לערך.

בברלין נקט בינתיים גרינג דרך דומה, לאחר שקיבל ידיעות מהיטלר. אבל פה בבּירה חרגו ההריגות מתחום ההייררכיה של הס.א.; שלייכר ורעיתו. שנפלה ארצה לפניו, נוֹרו בביתם. גרגוֹר שטראסר נאסר והוּצא להורג. מזכירו הפרטי של פּאפּאן וחוג מקורביו הומתו גם הם ביריה, אבל מאיזו סיבה בלתי־ידועה היתה לו נפשו שלו לשלל. בקרסקט ליכטרפלדה בברלין פגש קרל אֶרנסט, שהחזירוהו בצפרניים מברמן, את גורלו; וכאן, כמו במינכן, נשמעו מטחי היריות של ההורגים כל היום. ברחבי גרמניה נעלמו משך היממה הזאת אנשים רבים שאינם קשורים בקשר של רם, כקרבנות לנקם פרטי, לפעמים עקב חשבונות נושנים מאד. אוטו פון־קאר, למשל, שבתור ראש ממשלת באוואריה שבר את הפּוטש של 1923, נמצא מת ביער סמוך למינכן. המספר הכולל של האנשים ש“חוסלו” נאמד בחמשה עד שבעה אלפים.

ביום־הדמים הזה לפנות ערב חזר היטלר בדרך האוויר לברלין. באה העת לשים קץ לטבח, שהיה פושט והולך מרגע לרגע. אותו ערב הוצאו להורג כמה מאנשי הס.ס. שמתוך התלהבות־יתר הרחיקו לכת מעט בהריגת אסירים. בשעה אחת בבוקר ה־1 ביולי פסק קול היריות. אחרי־כן הופיע הפירר ביום ההוא על יציע בנין הקנצלר לקבל את תשואות המוני ברלין, שרבים מהם חשבו כי הוא עצמו היה הקרבן. יש אומרים שנראה מדולדל ועייף, יש אומרים שנראה עליז־נצחון. אפשר מאד שהיה גם כך וגם כך. אכזריותו ופעולתו הנחרצה הצילו את חזונו ובלי ספק את חייו. באותו “ליל הסכינים הארוכים”, כמו שקראו לו, ניצלה אחותה של גרמניה הנציונל־סוציאליסטית על־מנת שתפיץ את מאֵרתה ברחבי תבל.

כעבור שבועיים נאם הפירר לפני הרייכסטאג, שישב לפניו בנאמנות או במורא. משך שעתיים נשא נאום סנגוריה שקול ומנומק על מעשהו. הנאום מגלה את ידיעתו בנפש הגרמנית ואת כשרונות הויכוח הודאיים שלך. שיא הנאום היה:

בגלל ההכרח לפעול במהירות הבזק היו אתי בשעה מכרעת זו אנשים מעטים מאד… אף כי ימים מעטים בלבד קודם לכן מוכן הייתי לנהוג ברחמים, הנה בשעה זו לא היה מקום לשום שיקול כזה. מרידות מדכאים בהתאם לחוקי־הברזל שאינם משתנים לעולם. אם יש מי המוכיח אותי ושואל מדוע לא פניתי אל בתי־דין־הצדק הרגילים למען ירשיעו את העבריינים, הרי כל מה שבפי לומר הוא זה: בשעה זו הייתי אחראי לגורל העם הגרמני, ומתוך כך נעשיתי השופט העליון של העם הגרמני… אינני חפץ להפקיר את הרייך הצעיר לגורל הרייך הזקן. נתתי את הפקודה להמית ביריה את האנשים שהיו ראשי־קשר הבגידה הזה…

אחרי כן בא הציור הזה, המעורב אך עז־ביטוי:

ונוסף על כך נתתי את הפקודה לשרוף עד לבשר החי את הכּיבים האלה של הרעלת־הבארות בחיינו הפנימיים, ושל הרעלת העולם החיצוני.

הטבח הזה, עם כל שאפשר לתרצו בכּוחות האיומים שפעלו אז, הראה כי אדונה החדש של גרמניה לא יירתע מפני שום דבר, וכי התנאים בגרמניה אין בהם שום דמיון לתנאים של מדינה בת־תרבות. לפני העולם ניצב ממשל־רודנוּת המיוסד על טרור ונודף צחנת־דמים. האנטישמיות היתה פראית ונחושת־מצח, ושיטת מחנות הריכוז הופעלה מלוא תקפה לגבי כל המעמדות המזיקים או הפורשים מבחינה פוליטית. הפּרשה השפיעה עלי עד מאד, וכל תהליך חימושה של גרמניה, שעתה היו לו הוכחות חותכות, נראה לי לובש אופי אכזר ואפל.

*

עכשיו יכולים אנו לחזור לרגע אל בית־הנבחרים. בחודש יוני התפזרה הועדה המתמדת של ועידת־פירוק־הנשק בז’נבה ולא נקבע כל מועד לכינוסה הבא. ב־13 ביולי אמרתי:

אני שמח מאד על שהועידה־לפירוק־הנשק עוברת מן החיים אל ההיסטוריה. הרי זה המשגה הגדול ביותר לערבב את פירוק־הנשק עם השלום. כאשר יש שלום יש מקום לפירוק־הנשק. אבל בשנים האחרונות יש הרעה מתמדת ביחסים בין ארצות שונות, יש גידול מתמיד ברצון רע. וגידול מתמיד, מהיר בעצם, בחימוש שהתנהל משך כל השנים האלו למרות השטף שאין לו סוף של מליצות, של הטפות, של כוונות טובות. של משתאות שציינו את התקופה הזאת.

אירופה תהיה בטוחה כאשר האומות לא תראינה עוד סכנה גדולה לעצמן, כמו שרואות רבות מהן עכשיו. אז יסורו אוטומטית הלחץ והנטל של החימוש, כמו שראוי לתקופה של שלום ממושך: וקל יהיה למדי להטביע על תנועה מסוג זה את הגושפנקה של איזו הסכמה כללית. אכן, אני מקווה שנסתיימה עתה גם התקופה של לחץ הממשלה על צרפת – על צרפת זו שוחרת־השלום שאין בה כל מיליטריזם – על־מנת שתחליש את כוחותיה המזוינים. אני שמח על שהצרפתים לא קיבלו את העצות שכה הרבו להשפיע עליהם מחוגים שונים, ואשר מנהיג האופוזיציה (מר לנסבּורי) בלי ספק יתמוך בהן בכל עוז.

אין זו גרמניה היחידה אשר נזכה לראותה בימי חיינו, אבל עלינו להביא בחשבון כי ברגע הנוכחי שנים או שלושה אנשים, בעמדה היכולה בהחלט להיות עמדה של ייאוש, שולטים על כל הארץ החזקה ההיא, שולטים על העם הזה, המדעי, המשכיל, הצייתן, הגיבור והנפלא, על אוכלוסיה של שבעים מיליון; כי אין שום אינטרס שושלתי דוגמת זה המשמש בּלם למדיניוּת במונרכיה, משום שהיא מרחיקה לראות והיא צפויה לאבּד הרבה; וכי אין כל דעת־קהל מחוץ לזאת שמייצרות המכונות החדשות והנוראות הללו – השידור ועתונות ממושמעת. הפוליטיקה בגרמניה איננה כמו כאן אצלנו. שם אין עוזבים כהונת־שלטון ועוברים לאופוזיציה. אין עוזבים את הספסל הקדמי ומתיישבים מתחת למעבר. שם יכול אדם לעזוב את כהונתו הרמה תוך רבע שעה על־מנת לנסוע במכונית לתחנת המשטרה, ומשם אפשר שיסיעוהו חיש־מהר אל מסה חמורה עוד יותר.

נדמה לי כי אנשים במעמד כזה עשויים להיפתות על־נקלה ולעשות דבר שאפילו רודנוּת צבאית לא תעשהו, כי רודנות צבאית, על כל מומיה הרבים, היא על כל פנים רודנות המיוסדת על עיון מדויק מאוד בעובדות הממשיות; וברודנות מסוג זה יש סכנה יותר משתהיה ברודנות צבאית, מפני שכאן לפניכם בני אדם שעל־מנת להיחלץ מן הסכנה הגדולה העומדת בפניהם מבּית יוכלו לקפוץ על־נקלה לתוך הרפתקה בחוץ לארץ, הרפתקה מסוכנת והרת־שואה ביותר לעולם כולו.

*

לא ארכו הימים ונגלה הפיתוי הראשון להרפתקה מעין זו.

בתחילת חודש יולי 1934 היתה תנועה רבה לכאן ולכאן בשבילי־ההרים המוליכים מבאוואריה לשטחה של אוסטריה. בסוף יולי נפל בלדר גרמני בידי שוטרי־הגבול האוסטריים. היו אתו מסמכים, כולל מפתחות של צופן, שהראו כי תכנית שלמה של הפיכה קרובה להבשיל. מארגן ההפיכה היה צריך להיות אנטון פון רינטלן, שבּעת ההיא היה ציר אוסטריה באיטליה. דולפוס והמיניסטרים שלו לא מיהרו להגיב על הסימנים למשבר קרוב, ועל אותות ההפיכה הממשמשת ובאה, שנתגלו לעין בשעות הראשונות ליום ה־25 ביולי. תומכי הנאצים בוינה התגייסו משך הבוקר. סמוך לפני אחת אחר־הצהריים נכנסה קבוצת מורדים מזוינים לבנין הקנצלר, דולפוס נפגע בשני כדורי אקדח והניחוהו להגיר את דמו מעט־מעט עד שימות. פלגה נוספת של נאצים תפסה את תחנת־השידור והצהירה על התפטרות ממשלת דולפוס ועל תפיסת השלטון בידי רינטלן.

אבל שאר חברי הקבינט של דולפוס הגיבו בתוקף ובעוז. הנשיא ד“ר מיקלאס הוציא פקודה רשמית להשיב את הסדר על כנו ויהי מה. שר־המשפטים, ד”ר שושניג, נטל את רסן השלטון בידו. רוב אנשי הצבא והמשטרה של אוסטריה ניצבו לימין ממשלתו ושמו מצור על בנין הקנצלר, שבּו היה דולפוס גווע, מוקף חבורה קטנה של מורדים. ההפיכה פרצה גם בערי־השדה, וקבוצות מאנשי הלגיון האוסטרי בבאוואריה עברו את הגבול. לעת הזאת נודעו הדברים למוסוליני. הוא טלגרף מיד לנסיך שטרהמברג, ראש ההיימרור האוסטרי, והבטיח לו את תמיכת איטליה בעצמאות האוסטרית. הדוצ’ה טס במיוחד לונציה וקיבל את פני אלמנתו של הד"ר דולפוס בכל הגילויים של השתתפות־בצער. אותה עת נשלחו אוגדות איטלקיות למעבר הבּרנר. או אז נרתע היטלר, שידע את גבולות כוחו. הציר הגרמני בוינה, רית, ועוד פקידים גרמנים שהיו מעורבים במרידה הוחזרו או פוטרו. הנסיון נכשל. נחוץ היה תהליך ממושך יותר. פּאפּן, שעתה־זה ניצל ממרחץ־הדמים, נתמנה ציר גרמניה בוינה, וקיבל הוראות לפעול בדרכים עדינות יותר.

פּאפּן נתמנה ציר גרמניה בוינה לתכלית המפורשת של ארגון מיגוּרה של הרפובליקה האוסטרית. משימה כפולה היתה לפניו: לעודד את המפלגה הנאצית האוסטרית שבמחתרת, שקיבלה מעתה והלאה תמיכה חדשית בשיעור 200,000 מארק; ולחתור תחת אישים מנהיגים בפוליטיקה האוסטרית או לגנוב את לבם. בימים הראשונים למינויו התבטא בגילוי לב הגובל בפחזוּת־לשון באזני עמיתו האמריקאי בוינה. “בצורה הנועזת והצינית ביותר”, אמר הציר האמריקאי, הוסיף פּאפּן והגיד לי שכּל דרום־מזרח אירופה עד גבולות תורכיה הוא העורף הטבעי של גרמניה, וכי הטילו עליו את השליחות להגשים את פיקוחה הכלכלי והמדיני של גרמניה על כל האיזור הזה. במישרים ובלשון בּוֹטה אמר כי השגת השליטה על אוסטריה תהיה הצעד הראשון. כוונתו היתה לנצל את תהילתו כקתולי טוב על־מנת לקנות לו השפעה על אוסטרים כדוגמת הקרדינל איניצר. ממשלת גרמניה מנוי וגמור אתה להשיג את השליטה על דרום־מזרח אירופה. אין שום דבר יכול לעצור בה. המדיניות של ארצות־הברית, בדומה לזו של צרפת ואנגליה, איננה ‘מציאותית’".

בעצם התלאות והחרדות האלו כּלו ימיו של המרשל הינדנבורג הישיש. שזה כבר חדשים אחדים היה בלה מזוֹקן כמעט לגמרי ומתוך כך היה יותר מתמיד מכשיר בידי הרייכסוור. היטלר נעשה ראש המדינה הגרמנית עם שהוסיף להחזיק בכהונת הקנצלר. עתה היה ריבּוֹנה של גרמניה. המיקח שלו עם הרייכסוור נחתם וקוּים בטיהור־הדמים. “החולצות החומות” אוּלצו לציית וחזרו ואישרו את נאמנותן לפירר. שורותיהן טוהרו מכל שונא ומתחרה־בכוח. מעתה והלאה איבדו את השפעתן ונעשו מעין ז’נדרמריה מיוחדת למאורעות של טכס. כנגד זאת נעשו “החולצות השחורות” בפיקודו של הימלר, שגדלו וחוזקו בזכויות־יתר ובמשמעת, משמר פריטוריאני לפירר, משקל־שכנגד למנהיגי הצבא ולקסטה הצבאית, וכן גם חיילות פוליטיים שהעמידו כוח צבאי ניכר לצורך פעולותיה של המשטרה החשאית (הגסטאפו) המתרחבת. לא היה צורך אלא להאציל על הסמכויות האלו את ההתר הפורמאלי של משאל־עם מבוּים על־מנת שתיעשה הרודנוּת של היטלר מוחלטת ומוּשלמת.

*

המאורעות באוסטריה קירבו את צרפת ואיטליה זו אל זו, והזעזוע שגרמה רציחתו של דולפוס הביא לידי מגעים בין המטות הכלליים. האיום על עצמאותה של אוסטריה עורר בדיקה מחודשת של היחסים הפראנקו־איטלקיים, ובדיקה זו היה עליה להקיף לא רק את מאזן הכוחות בים התיכון ובצפון־אפריקה כי אם גם את העמדות היחסיות של צרפת ואיטליה בדרום־מזרח אירופה. אבל מוסוליני מעונין היה לא רק לבצר את עמדתה של איטליה באירופה כנגד האיום הגרמני הפוטנציאלי, אלא גם להבטיח את עתידה הקיסרי באפריקה. נגד גרמניה יהיו יחסים הדוקים עם צרפת ובריטינה הגדולה למועיל; אבל בים התיכון ובאפריקה אפשר שלא יהיה מנוס מחילוקי־דעות עם שתי המעצמות האלו. הדוצ’ה תמה היה אם הצורך המשותף בבטחון, שבּו חשו איטליה, צרפת ובריטניה הגדולה לא יוכל לעורר את שתי בעלות־בריתה של איטליה לשעבר לקבל את התכנית האימפריאליסטית האיטלקית באפריקה. על כל פנים דומה היה כי זהו נתיב רב־תקוה למדיניות האיטלקית.

*

לאחר שערוריית סטאביסקי ומהומות פברואר באה בצרפת, אחרי מר דאלאדיה, ממשלה של המרכז הימני בראשותו של מר דוּמרג; מר ברתוּ שימש בה שר־החוץ. מאז חתימת חוזי לוקרנו היתה צרפת מעוניינת להגיע להסכם רשמי על אמצעי הבטחון במזרח. אי־רצונה של בריטניה לקבל עליה התחייבויות מעבר לריין, סירובה של גרמניה לעשות הסכמים מחייבים עם פולין וצ’כוסלובקיה, חששותיה של ההסכמה־הקטנה באשר לכוונותיה של תורכיה, חשדנותה של רוסיה כלפי המערב הרכושני, כל אלה נצטרפו יחד לסכל תכנית אשר כזאת. אולם בספטמבר 1934 גמר לוּאי בּרתוּ אומר לצעוד קדימה. תכניתו המקורית היתה להציע ברית מזרחית, שתלכד יחד את גרמניה, רוסיה, פולין, צ’כוסלובקיה והמדינות הבלטיות על הבסיס של ערוּבה צרפתית לגבולות האירופיים של רוסיה ושל ערובה רוסית לגבולות המזרחיים של גרמניה. הן גרמניה הן פולין התנגדו לאמנה מזרחית; אבל בּרתוּ הצליח להשיג את כניסתה של רוסיה לחבר־הלאומים ב־18 בספטמבר 1934. זה היה צעד חשוב. ליטבינוב, שייצג את הממשלה הסוביטית, היה בקי בענייני חוץ לכל צדיהם. הוא הסתגל לאווירה של חבר־הלאומים וכה השכיל לדבּר בלשון המוסר שלו עד שחיש־מהר נעשה אחת הדמויות הבולטות שם.

בחיפושיה אחר בעלי ברית נגד גרמניה החדשה שהורשתה לקום, טבעי היה הדבר שתשא צרפת את עיניה לרוסיה ותנסה לחזור וליצור את מאזן־הכוחות שהיה קיים לפני המלחמה. אבל באוקטובר אירעה טרגדיה. לפי הקו של המדיניות הצרפתית בבּלקנים, הוזמן אלכסנדר מלך יוגוסלוויה לביקור רשמי בפאריז. הוא עלה לחוף במרסיי, נתקבל על ידי מר בּרתוּ, ונסע במכונית אתו ועם הגנרל ז’ורז' בתוך ההמונים המריעים שמילאו את הרחובות החוגגים בדגלים ופרחים. מתוך החביונים האפלים של העולם התחתון הסרבּי והקרוֹאטי שוב נשתלח קשר־רצח מאוּים על הזירה האירופית, וכמו בסאראיבו ב־1914 נמצאה כנופיה של מרצחים הנכונים להשליך את נפשם מנגד. סידוריה של המשטרה הצרפתית נעשו ברישול וכלאחר־יד. דמות אחת זינקה מתוך ההמונים המריעים, האיש עלה על כבש המכונית והריק את אקדחו האוטומאטי לתוך המלך ושאר יושבי המכונית, שנפגעו כולם. הרוצח נכרת ונהרג מיד על־ידי הפּרש איש משמר־הרפובליקה שמאחריו חמק־עבר. התחוללה אנדרלמוסיה פרועה. המלך אלכסנדר נפח את נפשו כמעט מיד. הגנרל ז’ורז' ומר בּרתוּ יצאו מתוך המכונית כשהם שותתים דם. הגנרל היה חלוש מכדי להתהלך, אך עד־מהרה קיבל עזרה רפואית. המיניסטר תעה ואבד בתוך ההמון. עברו עשרים דקות עד שזכה לתשומת־לב. הוליכוהו במדרגות אל משרד הפּרפקט של המשטרה בטרם יוכל לקבל טיפול רפואי: אחרי כן חבש הרופא את התחבושת החוסמת מתחת לפצע. הוא כבר איבד דמים מרובים: בן שבעים ושתים היה, ובתוך שעות מספר מת. זאת היתה מכה כבדה למדיניות־החוץ הצרפתית, אשר החלה להתגבש בהנהגתו. פייר לאוואל ירש אותו כשר־החוץ.

קורותיו וגורלו המבישים של לאוואל לאחר־מכן אַל להם להעיב על העובדה שהיה זה איש בעל יכולת ובעל כוח אישי. היתה לו השקפה ברוּרה ועזה. סבור היה כי על צרפת להימנע ממלחמה ויהי־מה. הוא קיוה להבטיח זאת על־ידי הסכמים עם הרודנים של איטליה וגרמניה, שלא היתה לו כל דעה קדומה נגד משטריהם. כנגד זאת הגה אי־אמון לרוסיה הסובייטית. על אף הצהרות הידידוּת שלו מזמן לזמן, עָין את אנגליה וראה בה בעלת־ברית שאין־חפץ־בה. ואכן בזמן ההוא לא היתה קרנה של בריטניה רמה ביותר בצרפת. מטרתו הראשונה של לאוואל היתה להגיע לכלל הבנה ממשית עם איטליה, וסבור היה כי הרגע בשל לכך. אימת הסכנה הגרמנית לא סרה מעל ממשלת צרפת, והיא היתה מוכנה לויתורים כבדי־משקל על מנת לזכות באיטליה. בינואר 1935 הלך מר לאוואל לרומא וחתם על שורת הסכמים שמטרתם לסלק את המכשולים העיקריים בין שתי הארצות. שתי הממשלות היו בדעה אחת שחידוש חימושה של גרמניה הוא בלתי־חוקי. הן הסכימו להימלך זו בזו במקרה של איומים לעתיד־לבוא על עצמאותה של אוסטריה. בתחום הקולוניאלי התחייבה צרפת לעשות ויתורים אדמיניסטרטיביים ביחס למעמדם של האיטלקים בטוניס, ומסרה לאיטליה שטחי אדמה מסוימים על גבולות לוב וסומאלי כאחת, יחד עם חלק של עשרים־למאה במסילת־הברזל ג’יבּוּטי־אדיס־אבּבּה. השיחות האלו היו מכוּונות להניח את היסודות לדיונים רשמיים יותר בין צרפת, איטליה ובריטניה הגדולה בדבר חזית משותפת נגד האיוּם הגובר מצד גרמניה. את כל הדברים האלה הכריתה בחדשים שלאחר־מכן עובדת התוקפנוּת האיטלקית בחבש.

*

בדצמבר 1934 אירעה התנגשות בין חיילים איטלקים וחבשים על בארות ואל־ואל בגבולות חבש וסומאלי האיטלקית. זאת הוצרכה להיות התואנה להצגת תביעותיה של איטליה מחבּש לפני העולם. מכאן והלאה טשטש, אפוא, גורלה של חבש ועיקם את הבעיה של בלימת גרמניה באירופה.

*

בשלב זה יש להזכיר עוד מקרה אחד. על פי סעיפי חוזה ורסיי היתה בקעת הסאר, רצועה קטנה של טריטוריה גרמנית העשירה במכרות פחם ובמפעלי ברזל חשובים, צריכה להחליט בתום חמש־עשרה שנה במשאל עם אם חפצה האוכלוסיה לחזור לגרמניה או לא. התאריך שנקבע למאורע זה חל בינואר 1935. לא היה שום מקום לספק בדבר התוצאה. הרוב ודאי שיצביע בעד הכללת הסאר מחדש במולדת הגרמנית; ולמשנה בטחון ותוקף היתה הבּקעה נתונה למעשה לשליטתו של המרכז המקומי של המפלגה הנאצית, אף כי להלכה היתה ועדה מטעם חבר־הלאומים מושלת בה. בּרתוּ תפס כי בסופו של דבר יחזור הסאר בהכרח לגרמניה, אבל נוטה היה לעמוד על אי־אלו ערובּות לאותם שאולי יצביעו נגד הכללה מיידית בשטחה של גרמניה. עם רציחתו נשתנתה נעימתה של המדיניות הצרפתית. ב־3 בדצמבר 1934 עשה לאוואל עסק במישרים עם הגרמניה על מכרות הפחם, וכעבור שלושה ימים הצהיר בפומבי לפני חבר־הלאומים כי צרפת לא תתנגד להחזרת הסאר לגרמניה. משאל־העם גופו נערך ב־13 בינואר 1935, תחת פיקוח בינלאומי, שבּו השתתפה חטיבה בריטית; והמוּבלעת הקטנה הזאת, שמחוץ לדנציג היתה ההתגלמות הטריטוריאלית היחידה לריבונות של חבר־הלאומים, הצביעה ברוב של 90.3 למאה בעד שיבה לגרמניה. הנצחון המוסרי הזה לנציונל־סוציאליזם, אף כי היה פרי נוהל תקין והכרחי, הוסיף על הפרסטיז’ה של היטלר, ודומה היה כי עיטר את מרוּתו בהדגמה כנה לרצונו של העם הגרמני. ההוכחה לחוֹסר־הפּניות או למשחק ההוגן מצד חבר־הלאומים לא שיכּכה את חמתו, ואין צריך לומר שלא עשתה עליו רושם. בלי ספק חיזקה את דעתו כי בעלי הברית הם כסילים מנוּונים. כשלעצמו התרכז ביתר תוקף במטרתו העיקרית, הרחבת כוחותיה של גרמניה.

 

פרק שביעי: הפסד השוויון באוויר 1934–1935    🔗

הקפּנדריה הגרמנית – הבחירות באיסט פוּלהם, 25 באוקטובר 1933 – הויכוח של ה־7 בפברואר 1934 – הבטחתו של מר בולדווין לשוויון באוויר – הצעת הגינוי של הלייבור נגד הגדלת חיל־התעופה – איבת הליבראלים – אזהרתי מיום 18 בנובמבר 1934, לדיוּקה – הסתירה של מר בולדווין – היטלר מתיימר שגרמניה השיגה שוויון באוויר, מרס 1935 – חרדתו של מר מקדונלד – וידויו של מר בולדווין, 22 במאי – עמדות הלייבור והליבּראלים – השקפת מיניסטריון התעופה – סיר פיליפּ קונליף־ליסטר יורש את הלורד לוֹנדוֹנדרי

המטה הכללי הגרמני לא האמין כי ייתכן ליצור ולהבשיל את הצבא הגרמני בהקף גדול מזה של צרפת, ולציידו כהלכה בבתי־נשק ובציוד כללי, לפני 1943. הצי הגרמני, מחוץ לצוללות, אי־אפשר היה להשיבו לכוחו משכבר בתוך פחות משתים־עשרה או חמש־עשרה שנה, ותוך כדי כך יסיג קשה את גבולן של כל שאר התכניות. אבל הודות לגילוי האומלל שגילתה ציביליזציה חסרת־בגרות את מנוע השריפה הפנימית ואת חכמת התעופה זינק והופיע נשק חדש של יריבוּת בין האומות אשר בכוחו לשנות מהרה הרבה יותר את יחסי כוחות־הלחימה בין מדינות. אומה מן המדרגה הראשונה, אם אך יש לה חלק בידיעותיו המצטברות תדיר של המין האנושי ובהתקדמותו של המדע, אם תתמסר לדבר לא תצטרך אלא לארבע או חמש שנים כדי ליצור חיל־אוויר אדיר, ואולי עליון על כל היתר. מובן שכל עבודה מוקדמת ומחשבה מוקדמת תוכל לקצר את התקופה הזאת.

כבמקרה הצבא הגרמני כך גם החייאתו של הכוח האווירי הגרמני הוכנה זמן רב בחשאי ובקפידה. עוד ב־1923 החליט סקט כי על חיל־האוויר הגרמני לעתיד־לבוא להיות חלק ממנגנון המלחמה הגרמני. לפי־שעה הסתפק בהקמת שלד בנוי היטב של חיל־אוויר בתוך “הצבא הנטול חיל־אוויר”, שלד שאי אפשר היה להבחין בו מבחוץ, ועל כל פנים לא הבחינו בו מבחוץ בשנותיו הראשונות. כוח אווירי הוא הקשה ביותר לאומדן מכל צורות הכוח הצבאי, וקשה אפילו לבטאו במדויק. לא קל הוא לדון, ועוד פחות מכך ייתכן להגדיר אל־נכון, עד היכן בתי־החרושת ובסיסי־האימונים של התעופה האזרחית לובשים ערך ומשמעות צבאיים באיזה רגע שהוא. מרובּות ומגוּונות הן האפשרויות להסתר, להסוואה ולעקיפת חוזה. באוויר, ורק באוויר, היה להיטלר סיכוי לקיצור דרך, תחילה לשוויון ואחרי־כן לעדיפות מכרעת בנשק צבאי חיוני, על פני צרפת ובריטניה. אבל צרפת ובריטניה מה תעשינה?

בסתיו 1933 כבר היה ברור שהמאמץ הבריטי לפירוק־הנשק לא יצליח. אפילו המאורע החמור של הסתלקות גרמניה מחבר־הלאומים לא השפיע על הפאציפיזם של מפלגות הלייבור והליבראלים. בשם השלום הוסיפו שתיהן לדחוק בבריטניה שתתפרק מנשקה, וכל מי שחלק עליהן נקרא “מחרחר־מלחמה” ו“מפיח־בהלה”. דומה היה כי עמדתן נתמכה על־ידי המוני העם, שכמובן לא הבינו את התפתחות הדברים. בבחירות־משנה שחלו באיסט פּולהם ב־25 באוקטובר הגדיל נחשול של רגשות פאציפיסטיים את מספר הבוחרים הסוציאליסטים ב־9,000 כמעט, ומספר הבוחרים השמרנים ירד בלמעלה מ־10,000. המועמד שהצליח, מר וילמוֹט, אמר לאחר ההצבעה כי ״אנשי בריטניה דורשים… שהממשלה הבריטית תלך בראש העולם כולו על־ידי שתפתח מיד במדיניות של פירוק־נשק כללי“. ומר לנסבּורי, מנהיג מפלגת הלייבור, אמר שחובה על כל האומות ״להתפרק מנשקן עד לדרגתה של גרמניה בתורת הקדמה לפירוק־נשק כולל”. הבחירות האלו הטביעו את רישומן העמוק על מר בולדווין, והוא עמד עליהן כעבור שלוש שנים בנאום ראוי־להיזכר. בנובמבר באו הבחירות ברייכסטאג, שבהן לא נסבלו שום מועמדים מחוץ לאלה הנתמכים על־ידי היטלר, והנאצים השיגו תשעים וחמישה למאה ממספר הקולות.

אגב שפיטת מדיניותה של ממשלת בריטניה מן הדין יהיה לזכור את התשוקה הלוהטת לשלום שפיעמה ברוב הטועה והמוטעה של העם הבריטי, ואשר דומה היה כי היא מאיימת באבדון פוליטי על כל מפלגה או פוליטיקאי המעז לנקוט איזה קו אחר. אין בכך כמובן משום צידוק למנהיגים פוליטיים שאינם ממלאים את חובתם. טוב הרבה יותר למפלגות או לפוליטיקאים שיוּסרו מן השלטון מאשר יעמידו בסכנה את חייה של האומה. יתר על כן, ההיסטוריה שלנו אינה מספרת על שום מקרה שבּו ביקשה איזו ממשלה מן הפרלמנט והעם את אמצעי ההגנה הנחוצים והוּשבה ריקם. בכל זאת הרי הללו שהפילו מורא על ממשלת מקדונלד־בולדווין רכת־הלב והטוּה מדרכה ראוי להם לפחות שיחשוּ.

אומדנות התעופה לחודש מרס 1934 נסתכמו בעשרים מיליון בלבד, והבטיחו הקמת ארבעה להקים חדשים, או גידול מספר המטוסים מקו ראשון מ־850 ל־890. ההוצאות הנדרשות בשנה הראשונה היו 130,000 לי"ש.

על זאת אמרתי:

מודים שאין אנחנו אלא המעצמה האווירית החמישית – אם אמנם הננו החמישית. כוחנו הוא רק מחצית כוחה של צרפת, שכנתנו הקרובה ביותר. גרמניה מזדיינת חיש ואיש לא יעצור בה. דומה שזה ברור בתכלית. אין איש מציע מלחמה מונעת כדי לעצור בגרמניה מהפר את חוזה ורסיי. היא תזדיין; היא עושה זאת; היא כבר עשתה זאת. אין לי ידיעה בפרטים, אבל ידוע היטב כי האנשים הללו המחוננים עד מאד, על המדע שלהם ועל בתי־החרושת שלהם – על מה שהם קוראים בשם ״הספורט האווירי״ שלהם – מסוגלים לפתח במהירות גדולה את חיל־האוויר החזק ביותר לכל המטרות, להתקפה ולהגנה, בתוך פרק־זמן קצר מאד.

יגוֹרתי מפני היום שבו יעברו לידי שליטיה הנוכחיים של גרמניה האמצעים לאיים בהם על לבה של הקיסרות הבריטית. אנחנו נימצא אז במצב שיהיה מאוס על כל אדם המעריך את חירות־הפעולה ואת אי־התלות, וכן גם במצב שסכנתו מרובּה ביותר לאוכלוסיה הצפופה, שוחרת־השלום שלנו העסוקה בעמל־יומה. יגורתי מפני היום ההוא, אבל אולי לא ירחק חוק. אולי רחוק הוא מאתנו רק שנה אחת, או אולי שמונה־עשר חודש. הוא לא בא עדיין – כך לפחות אני מאמין ומקווה ומפלל; אבל לא עוד ירחק חוק. יש לנו שהות לנקוט את האמצעים הנחוצים, אבל אלה הם האמצעים שבהם אין אנו רוצים. רוצים אנו באמצעים להשגת שוויון. שום אומה הממלאה את התפקיד שאנו ממלאים ומקווים למלא בעולם אין לה זכות להימצא במצב שבו אפשר ללחוץ אותה אל הקיר…

*

לא תוּקנה אף אחת מעילות התרעוֹמת בין המנצחים למנוצחים. רוח הלאומנות התוקפּנית מעולם לא היתה עזה יותר באירופה ובעולם. רחוקים הם ימי לוקרנו, שבהם השתעשענו בתקוות עליזות לאיחוּדה של המשפחה האירופית…

פניתי בקריאה אל מר בולדווין, כאיש אשר בידו הכוח לפעול. לו הכוח, ועליו האחריות.

בהמשך דברי תשובתו אמר מר בולדווין:

*

אם כל חתירתנו להסכם תעלה בתוהו, ואם אי־אפשר יהיה להשיג את השוויון הזה בעניינים מעין אלה שעליהם הצבעתי, אז תדאג כל ממשלה של הארץ הזאת – ממשלה לאומית יותר מכל, וכן הממשלה הזאת – לכך שמצד הכוח האווירי והעצמה האווירית שוב לא תהיה הארץ הזאת נופלת מכל ארץ שהיא במטחווי מהלומה מחופיה.

כאן היתה התחייבות חגיגית ומפורשת ביותר, שניתנה בזמן שבּו אכן אפשר היה לקיימה מתוך פעולה נמרצת בקנה־מידה גדול.

*

אף כי גרמניה עדיין לא הפרה בגלוי אותם מסעיפי החוזה שאסרו עליה החזקת חיל־אוויר צבאי, הנה התעופה האזרחית והפיתוח העצוּם של הדאייה הגיעו עתה למדרגה שבה יכלו לחזק ולהרחיב במהירות גדולה את חיל־האוויר הצבאי החשאי ובלתי־החוקי שכבר נוצר. הגידופים הרעשנים על הקומוניזם והבולשביזם מפיו של היטלר לא מנעו את גרמניה משלוֹח נשק במחתרת לרוסיה. מצד שני אוּמנו כמה טייסים גרמניים מ־1927 על־ידי הסובייטים לצרכים צבאיים. היו עליות וירידות, אבל ב־1932 מסר השגריר הבריטי בברלין כי לרייכסוור יש קשר טכני הדוק אל הצבא האדום. ממש כמו שהרודן הפאשיסטי של איטליה היה, כמעט מעת עלותו לשלטון, הראשון שעשה הסכם מסחרי עם רוסיה הסובייטית, כך דומה היה עתה שאין הפולמוס האידיאולוגי הפומבי משפיע על היחסים בין גרמניה הנאצית למדינה הסובייטית רחבת־הידיים.

*

בכל זאת, כשהעלתה הממשלה ב־20 ביולי 1934 באיחור־זמן הצעות בלתי־מספיקות לחיזוק חיל־האוויר המלכותי ב־41 להקים, או לערך 820 מטוסים שיושלמו רק בתוך חמש שנים, הגישה מפלגת הלייבור, בתמיכת הליבראלים, הצעת גינוי לממשלה בבית הנבחרים.

בהצעה הובע צער על כך שממשלת הוד־מלכותו פותחת במדיניות של חימוש שאיננה מתבקשת מתוך שום התחייבות חדשה גם אינה מכוּונת להוסיף על בטחונה של האומה, אלא שבודאי תעמיד בסכנה את הסיכויים לפירוק־נשק בינלאומי ותעודד את תחייתה של תחרות מסוכנת ובזבזנית בהכנות למלחמה.

בנמקו את הסירוב הגמור הזה מצד האופוזיציה לנקוט צעדים כלשהם לחיזוק עצמתנו האווירית אמר מר אטלי, שדיבּר בשמה: ״אנו כופרים בצורך בחימוש אווירי מוגבר… אנו כופרים בהנחה שחיל־אוויר בריטי מוגבר יסייע לשלום בעולם, ואנו דוחים מכל־וכל את התביעה לשוויון". המפלגה הליבראלית תמכה בהצעת־הגינוי הזאת, אף כי מעדיפה היתה את הצעתה שלה, שכך היתה לשונה:

שהבית הזה רואה בדאגה חמורה את הנטיה בין אומות העולם לחדש את מירוץ תחרות הזיון, שתמיד היא מבשרת מלחמה; הוא לא יאשר כל תוספת על חימושנו־אנו כל זמן שלא הוברר כי ועידת־פירוק־הנשק נכשלה וכל זמן שלא הוכח הדבר ונוּמק; ומאחר שהתנאים האלה אינם קיימים ביחס להוצאה הנוספת המוצעת של 20,000,000 לי"ש לחימוש אווירי, מונע הבית את הסכמתו.

בנאומו אמר מנהיג הליבראלים, סיר הרברט סמואל: “מה בנוגע לגרמניה? שום דבר מכל מה שראינו או שמענו עד כאן אינו מלמד על כך שחיל־האוויר הנוכחי שלנו אין די בו כדי לקדם פני סכנה כלשהי ברגע הנוכחי מכיוון זה”.

כשאנו זוכרים שבלשון זו דיברו ראשי המפלגות האחראיים לאחר עיון קפדני, מתבררת לעין כל הסכנה לארצנו. זאת היתה עת העיצוּב שבה יכולים היינו, בכוח מאמצים מופלגים, לשמור על הכוח האווירי שעליו היתה מיוסדת עצמאות־הפעולה שלנו. לוּ קיימו בריטניה הגדולה וצרפת שוויון כמותי עם גרמניה, כל אחת לעצמה, כי אז היו שתיהן יחד חזקות כפליים ממנה, והצלחתו של היטלר בדרכי האלימוּת אפשר היה לקפּדה בעודנה באבּה מבלי אבּד אף נפש אחת. אחרי־כן כבר היה מאוחר מדי. אין אנו יכולים להטיל ספק בכנוּתם של מנהיגי המפלגות הסוציאליסטית והליבראלית. הם טעו ושגו לחלוטים, ונושאים הם בחלקם בנטל לפני ההיסטוריה. אכן מדהים הדבר שבשנים שלאחר מכן ניסתה המפלגה הסוציאליסטית להתיימר ביתרונה בצפיית דברים מראש ולהוכיח את יריביה על שלא דאגו לבטחון הלאומי.

*

עתה היה ביכלתי לתבוע את חידוש החימוש במסווה של סניגור לממשלה. לפיכך זכיתי שהמפלגה השמרנית תטה לדברי אוזן במידת ידידות בלתי־רגילה.

אפשר היה לחשוב כי אפיה של ממשלת הוד־מלכותו ופרשת עברם של שׂריה הראשיים יניעו את האופוזיציה לראות במידה של אמון ובמידה של התחשבות את הבקשה לחיזוק ההגנה הלאומית. אינני סבור שהיתה אי־פעם ממשלה כה פאציפיסטית במחשבותיה. הרי לפניכם ראש־הממשלה, אשר במלחמה הוכיח בצורה הקיצונית ביותר ובאומץ־לב גדול מאד את דעותיו ואת הקרבנות שמוכן היה להקריב למען מה שהיה בעיניו ענין הפאציפיזם. הלורד־נשיא־המועצה קשור בהכרת הציבור בעיקר בשינון התפילה ״שים שלום בימינו". אפשר היה להניח כי שעה שמיניסטרים כאלה יוצאים ואומרים כי הם רואים להם לחובה לבקש איזו תוספת קטנה לאמצעים הנתונים להם לערוב לבטחון הציבור יעשה הדבר רושם על האופוזיציה וייחשב הוכחה לממשוּתה של הסכנה אשר מפניה הם מבקשים לגונן עלינו.

ועכשיו צאו וראו את דברי התנצלותם של חברי הממשלה. שום איש לא היה יכול להעלות הצעה בלשון מאופּקת יותר. מידת ההסתפקות־במועט ציינה כל מלה שהשמיעו מאז עלוֹת העניין הזה בראשונה על סדר היום. אומרים לנו שיכולים אנו לראות במוֹ עינינו מה־זעומה היא ההצעה. מבטיחים לנו כי אפשר להפסיק את הדבר בכל רגע אם ז’נבה תצליח, וכן גם מבטיחים לנו כי הצעדים שאנו נוקטים, אף כי בעיני כמה אנשים נקלים יכולים הם להתקשר באיזו תפיסה של התגוננות לאומית, לאמיתו של דבר קשורים הם רק בעקרון הגדול של הבּטחון הקיבוצי.

אבל האופוזיציה דוחה בלשון בּוֹטה ביותר את כל דברי ההתנצלות והליכות ההרגעה האלה. תשובתה היחידה על המאמצים האלה להפיס את דעתה היא הצעת־גינוי, שעליה יש להחליט הערב. נדמה לי שקרובים אנו מאד להגיע לקצה של התקופה שבה כדאי לטרוח ולהפיס את דעת־הקהל מסוג מסוים בענין הזה. עומדים אנו בפני נסיון לכונן מין עריצות של דעת־קהל, ואם יתמיד שלטונה של זו יכול להיות שהתוצאה תגרום נזק חמור ליציבותה ולבטחונה של הארץ הזאת. הרי אנו טרף שמן וקל. שום ארץ איננה נוחה כל כך לפגיעה, ואין ארץ שכדאי לבוֹז אותה יותר מארצנו… כאן המטרופולין העצום שלנו, המטרה הגדולה ביותר שבעולם, מין פרה עצומה, שמנה, יקרת־ערך הקשורה וכפוּתה כדי למשוך את חית־הטרף, ומתוך כך נמצאים אנו במצב שבּו לא היינו עדיין מעולם, ושבּו אין שום ארץ אחרת נמצאת בזמן הזה.

הבה נזכור זאת: חולשתנו אינה חולשתנו אנו בלבד; חולשתנו פוגעת גם ביציבותה של אירופה.

אחרי־כן באתי לטעון שגרמניה מתקרבת כבר לשוויון אווירי עם בריטניה:

קודם־כל אני קובע שגרמניה כבר הקימה, מתוך הפרת החוזה, חיל־אוויר צבאי שכוחו עתה כמעט שני־שלישים מכוח חיל־האוויר שלנו להגנת המולדת. זאת ההודעה הראשונה שאני שם לפני הממשלה לעיוּנה. השניה היא שגרמניה מגדילה במהירות את חיל־האוויר הזה, לא רק בסכומי כסף גדולים המופיעים באומדנות התקציב שלה אלא גם בתרומות פומביות – לעתים קרובות מאד, תרומות כפוּיות – המתנהלות זה זמן מה בכל רחבי גרמניה. בסוף 1935 יהיה חיל־האוויר הגרמני קרוב מאד לשוויון במספרים וביעילות לחיל־האוויר שלנו להגנת המולדת, אף אם תוגשמנה הצעותיה הנוכחיות של הממשלה.

ההודעה השלישית היא שאם גרמניה תמשיך בהרחבת כוחה זו ואם אנו נמשיך להגשים את תכניתנו, הרי במועד מסוים ב־1936 יהיה לגרמניה יתרון ממשי ומוחלט על בריטניה הגדולה. רביעית, וזאת היא הנקודה הגורמת דאגה, משעה שישיגו את יתרונם זה אפשר שלעולם לא נוכל להדביקם. אם אין לסתור את ההנחות האלו, הרי יש כל היסוד שבעולם לדאגה הקיימת בכל חלקי הבּית, לא רק מפני כוחו הפיזי של חיל־האוויר הגרמני, אלא גם, אנוס אני לומר, בגלל אָפיה של הרודנוּת הגרמנית הנוכחית. אם באיזה פרק־זמן שהוא בשנים הקרובות תיאלץ הממשלה להודות שכוחות האוויר הגרמנים הם חזקים משלנו הרי יאשימו אותה ואני חושב כי בצדק יאשימו אותה, שנכשלה במילוי חובתה הראשונה־במעלה לארץ הזאת.

סיימתי בדברים הבאים:

האופוזיציה מתבטאת דרך חירות מרובּה, כרוּבּנו בארץ הזאת, במה שנוגע להתנהגותה של ממשלת גרמניה הנאצית. איש לא החמיר בבקורת יותר ממפלגת הלייבּור או מאותו אגף של המפלגה הליבּראלית שאני רואה מולי. ועתוניהם הגדולים, המאוחרים עתה בענין המשותף, היו הנמרצים ביותר במתיחת־דין חמורה. אבל דברי הבקורת האלה מעוררים חימה עזה באנשים התקיפים שגרמניה נתונה בידם. הנה כך עלינו לפרוק את הנשק מידידינו, בעלי־ברית לא יהיו לנו, נכלים פני אומות אדירות ונזניח לגמרי את הגנתנו אנו. זהו מצב עלוב והרה־סכנות. אכן, המצב שאליו הם מבקשים להביאנו בדרך שבּה הלכו ובהצעת־הגינוי שהם מבקשים אותנו לקבלה הוא מצב שסיכון נורא בצדו, ובהצביענו נגדם הערב נקווה כי תימצא דרך טובה יותר לבטחון הלאומי מזו שבּה מבקשים היו להוליכנו.

הצעת הגינוי של מפלגת הלייבור נדחתה, כמובן, ברוב גדול, ואין לי ספק כי אילו פנו אל האומה בתוך הכנה נאותה בשאלות אלו כי אז היתה נותנת אותה מידה של תמיכה לאמצעים הנחוצים לבטחון הלאומי.

*

אי אפשר לספר את הסיפור הזה מבלי להזכיר את ציוני־הדרך שעברנו בדרכנו הארוכה מן הבטחון אל מלתעות המוות. שעה שאני משקיף לאחור נדהם אני לראות מה־ארוך היה הזמן שניתן לנו. ב־1933, או אפילו ב־1934, יכלה בריטניה להקים כוח אווירי שהיה כופה את הסייגים הדרושים על שאפתו של היטלר, או אולי היה מאפשר למנהיגים הצבאיים של גרמניה לבלום את פעולותיו הנמהרות. עדיין צריכות היו לעבור חמש שנים תמימות ויותר עד שנעמוד בפני המבחן העליון. אילו פעלנו אף עתה מתוך מידת תבונה מתקבלת־על־הדעת ומתוך מרץ בריא אפשר שמעולם לא היו הדברים באים. בהסתמך על יתרון בעצמה האווירית יכלו בריטניה וצרפת לדרוש בביטחה את עזרת חבר־הלאומים, וכל מדינות אירופה היו מתקבּצות מאחריהן. זו פעם ראשונה היה חבר־הלאומים יכול לזכות במכשיר בעל סמכוּת ותוקף.

כשנפתח מושב־החורף של הפרלמנט ב־28 בנובמבר 1934 הצעתי, בשמי ובשם כמה מידידי⁹, הצעת־תיקון לנאום המלך, שבּה הוצהר כי ״כוח הגנתנו היומית, ובפרט כוחה של הגנתנו האווירית, שוב אינו מספיק להבטיח את השלום, הבטחון והחופש של הנתינים הנאמנים של הוד מלכותך". הבית היה מלא מפה לפה ונכון מאד להטות אוזן. לאחר שהעליתי את כל הנימוקים המטעימים את הסכנה החמורה לנו ולעולם כולו, הגעתי לעובדות מדויקות:

קודם־כל אני קובע כי ברגע זה יש כבר לגרמניה חיל־אוויר צבאי – רוצה לומר, להקים צבאיים, עם שירותי הקרקע הנחוצים, ועם העתודות הנחוצות של סגל מאוּמן וחמרים – המחכה רק לפקודה כדי להיאסף במערך שלם וגלוי; וחיל־האוויר בלתי־החוקי הזה מתקרב במהירות לשוויון עם זה שלנו. שנית, בשנה הבאה כעת חיה, אם תבצע גרמניה את תכניתה הקיימת בלי שום זירוז, ואם אנחנו נבצע את תכניתנו הקיימת על הבסיס המונח עתה לפנינו מבלי להאֵט את הקצב, ונגשים את התוספות שעליהן הודיעו לפרלמנט ביולי שעבר, יהיה חיל־האוויר הצבאי של גרמניה בשנה הבאה כעת חיה חזק לפחות כמו שלנו, ואפשר אפילו שיהיה חזק יותר. שלישית, על אותו הבסיס – רוצה לומר, אם ימשיכו שני הצדדים בתכניותיהם הקיימות כפי שנקבע עתה – הרי בסוף 1936, רוצה לומר כעבור עוד שנה, ובעוד שנתיים מעכשיו ― יהיה חיל־האוויר הצבאי של גרמניה חזק יותר ב־50 למאה כמעט, וב־1937 יהיה חזק כמעט כפליים. כל זאת על סמך ההנחה, כמו שאני אומר, שמצד גרמניה לא יהיה שום זירוז ומצדנו אנו לא תהיה שום האטה נוספת.

מר בולדווין, שדיבר אחרי, ניצב בלי־חת נוכח השאלה הזאת, ועל סמך הנתונים שהוכנו על־ידי יועצי מיניסטריון־התעופה שלו קם לסתור את דברי:

אין זה נכון שגרמניה מתקרבת במהירות לשוויון אתנו. הדגשתי כי המספרים הגרמנים הם מספרים כוללים. לא מספרי הכוח של קו ראשון, ואני מסרתי את מספרי הקו הראשון שלנו ואמרתי שאינם אלא מספרי קו ראשון, ויש מאחריהם עתוּדה גדולה הרבה יותר, אף אם נצמצם את ההשוואה לכוח האווירי הגרמני ולכוחו של חיל־האוויר־המלכותי העומד מיד לרשותנו באירופה. גרמניה פועלת ועוסקת בייצור מטוסי־שירות, אבל כוחה האמיתי איננו 50 למאה מכוחנו באירופה כיום. אשר למצב בשנה הבאה כעת חיה, אם תמשיך לבצע את תכנית התעופה שלה בלי זירוז, ואם אנחנו נמשיך בהגשמת שיעור ההרחבה שאוּשר עתה ואשר עליו הודיעו לפרלמנט ביולי, הרי לא די שהכוח האווירי הצבאי של גרמניה לא יהיה חזק כמו שלנו, כל שכן – חזק יותר משלנו, אלא שלפי הערכתנו עדיין יהיה לנו באירופה לבדה יתרון של 50 למאה בקירוב. אינני יכול לצפות הרחק יותר מאשר לשנתיים הבאות. מר צ’רצ’יל מדבר על מה שיוכל לקרות ב־1937. החקירות שהיה לאֵל ידי לנהלן מעוררות אותי להאמין כי מספריו מוגזמים במידה ניכרת.

*

ההבטחה המופלגת הזאת מצד ראש־הממשלה־למעשה הרגיעה את רוב המודאגים, והשתיקה את רוב המבקרים. הכל שמחו לשמוע כי הודעותי המדויקות הוכחשו בהסתמך על מקורות שאין בהם דופי. אני לא שוכנעתי כל־עיקר. סבור הייתי שיועציו של מר בולדווין לא אמרו לו את האמת, ושעל כל פנים אין הוא יודע את העובדות.

*

כך חלפו־עברו חדשי החורף, ורק באביב ניתן לי להעלות את השאלה שוב. הקדמתי ומסרתי הודעה מוקדמת מלאה ומדויקת.

מר צ’רצ’יל אל מר בולדווין 17.3.35

אשר לאומדנות־תקציב־התעופה ביום ג' יש בדעתי לחדש את הדיון שלנו מנובמבּר שעבר ולנתח ככל אשר אוכל את המספרים שלך על הכוח האווירי הבריטי והגרמני להגנת המולדת בתאריכים השונים המדוברים, ז. א.: אז, עכשיו, בסוף השנה האזרחית והשנה התקציבית 1935 וכו'. אני סבור שהגרמנים חזקים כבר כמונו ואולי חזקים יותר מאתנו, ושאם נבצע את תכניתנו החדשה כפי שנקבע, תהיה גרמניה חזקה מאתנו ב־50 למאה בסוף 1935 או בתחילת 1936. כמו שתראה הרי זה מנוגד להודעתך מחודש נובמבר, שיהיה לנו יתרון של 50 למאה במועד ההוא. אני אזכיר כמובן את הבטחתך מחודש מרס 1934, ש״הארץ הזאת שוב לא תהיה נופלת מכל ארץ שבמטחווי מהלומה מחופינו", ואטען כי לפי הידיעות שהיה בידי להשיגן אין ההבטחה הזאת מתקיימת, כמו שיוכיחו המאורעות במהרה.

סבור הייתי כי נוח יהיה לך אם אודיעך מראש, כמו שעשיתי במקרה הקודם, מה יהיה הקו הכללי שלי, ואם האיש שידבר בשם הממשלה יוכל להוכיח את ההפך – לא יהיה אדם מרוצה יותר ממני.

ב־19 במרס הוגשו אומדנות־תקציב־התעופה לבּית. אני חזרתי על דברי מחודש נובמבר, ושוב ערערתי במישרים על ההבטחות שנתן אז מר בולדווין. תת־המזכיר לענייני־תעופה השיב תשובה בוטחת מאד. אולם בסוף מרס ביקרו שר־החוץ ומר אידן אצל הר היטלר בגרמניה, ואגב שיחה חשובה, שתכנה רשוּם, אמר להם הלז בכבודו ובעצמו כי חיל־האוויר הגרמני כבר הגיע לשוויון עם בריטניה הגדולה. הממשלה נתנה פומבי לעובדה זו ב־3 באפריל. בראשית מאי כתב ראש־הממשלה מאמר בבטאונו ניוּז־לטר, שבו הדגיש את סכנותיו של החימוש הגרמני במלים דומות לאלו שבהן התבטאתי לעתים כה קרובות מאז 1932. הוא השתמש במלה החושפנית ״מארב", שודאי נבעה מתוך חרדת לבבו. אכן באמת נפלנו לתוך מארב. מר מקדונלד עצמו פתח את הויכוח. לאחר שהזכיר את כוונתה המוצהרת של גרמניה להקים צי מעֵבר לשיעור המוּתר על פי החוזה, וצוללות – מתוך הפרתו של החוזה, הגיע אל המצב באוויר:

בויכוח בנובמבר שעבר הועלן אומדנות מסוימים, על יסוד האומדנות שהיו אז בידינו, לכוחו של חיל־האוויר הגרמני, ובשם הממשלה נתן הלורד־נשיא־המועצה את ההבטחה כי בשום פנים ואופן לא נשלים עם כל מצב של פּחיתוּת לעומת כוח אווירי כלשהו שאולי יוקם בגרמניה לעתיד־לבוא. אם לא יהיה הדבר כך הרי נימצא במצב בלתי־אפשרי, הנהיר בהחלט לממשלה ולמיניסטריון התעופה. בזמן שביקרו שר־החוץ והלורד־שומר־החותם בברלין בסוף מרס הודיע הקנצלר הגרמני, כפי שנמסר לבּית ב־3 באפריל, שגרמניה כבר הגיעה לשוויון באוויר עם בריטניה הגדולה. יהיה מה שיהיה פירושו המדויק של ביטוי זה מצד הכוח האווירי, אין ספק שהדברים העידו על כך שהכוח הגרמני הוגדל עד לשיעור העולה במידה ניכרת על האומדנות שהיה לאֵל ידינו לתת לפני הבּית בשנה שעברה. זאת היא עובדה חמוּרה, שגם הממשלה גם מיניסטריון־התעופה נתנו דעתם עליה מיד.

כשהגיעה שעתי לדבּר אמרתי:

גם עכשיו אין אנו אוחזים באמצעים שיהלמו את צרכינו כראוי. הממשלה הציעה את התוספות האלו. עליה לעמוד בפני הסערה. יהיה עליה לעמוד נוכח כל מיני התקפות בלתי־הוגנות. יגלו במניעיה פנים שלא־כהלכה. ישמיצו אותה ויקראו לחבריה מחרחרי־מלחמה. כל מיני התקפות תבואנה עליה מצד הרבה כוחות קולניים יותר, תקיפים, מרובּים ושונים בארץ הזאת. בין כה וכל תשקול למטרפּסיה. מדוע אפוא לא להילחם בעד משהו שיתן לנו בטחון? מדוע אפוא לא לעמוד על כך שההקצבה לחיל־האוויר תהיה מספקת, ואז, כל כמה שתהיה הבקורת עליה חמורה וכל כמה שיגדילו עליה פה לשקצה, מכל־מקום תהיה תוצאה אחת משביעת רצון – שתוכל ממשלת הוד־מלכותו להרגיש כי לפחות בעניין הזה, מכל העניינים שהם בגדר אחריוּתה הראשונה של ממשלה, עשה עשתה את חובתה.

אף כי הבית הקשיב לי רוב־קשב, היתה בי הרגשה של לאוּת. שיהיה אדם משוכנע בתכלית בענין של חיים ומוות לארצו, ושלא יוכל לעורר את הפרלמנט ואת האומה לשים לב לאזהרה, או להיכנע להוכחות על־ידי נקיטת פעולה, זאת היתה חוויה מכאיבה ביותר. המשכתי לאמור:

מודה אני ומתוודה שאינני מוצא מלים בפי. בשנת 1708 גילה האדון המזכיר סנט־ג’ון לבּית, בפליטת־פה מיניסטריונית מכוונת, את העובדה כי קרב אַלמנסה נסתיים במפלה בקיץ הקודם משום שרק 8,000 חיילים אנגלים היו בספרד למעשה מתוך 29,000 שאותם הקצה בית־הנבחרים לשירות הזה. כאשר אישרה הממשלה את הגילוי הזה כעבור חודש ימים, נמסר כי הבּית ישב בדומיה חצי שעה, ואף אחד מן הצירים לא ביקש לדבר ולא רצה לחוות דעה על הודעה מדהימה כל־כך. אולם מה־מיצער היה אותו מאורע לעומת מה שעומד לפנינו עתה. שם היה רק כּשל של מדיניות. שום דבר שהיה יכול לקרות בספרד במלחמה ההיא לא היה יכול להכיל בו באיזו צורה שהיא סכנה אשר תהיה סכנת־מוות־בכוח.

* * * * * *

יש הערב מידה רבה של הסכמה בבּית על מדיניות־החוץ שלנו. אנו מוכרחים לפעול מתוך תיאום עם צרפת ואיטליה ועוד מעצמות, גדולות כקטנות, המעוניינות לשמור על השלום. אני לא אדחה את שיתוף־הפעולה מצד כל ממשלה הנכונה בבירור לדבר הזה, כל זמן שהיא מוכנה לפעול תחת מרותו והרשאתו של חבר־הלאומים. מדיניות כזאת אינה סוגרת את הדלת בפני עיון מחוּדש בחוזים, אבל היא משיגה הרגשה של יציבות, וליכוד מספיק של כל המעצמות הנוהגות־בהגיון לשם התגוננות, קודם שאפשר יהיה לפתוח באיזו חקירה מסוג זה (ז. א., עיון מחוּדש בחוזים). בהתאגדות הרוממה הזאת לשם הבטחון הקיבוצי עלינו להקים כוחות־מגן מכל הסוגים ולשלב את פעולתנו עם זו של מעצמות ידידותיות, כדי שיוּרשה לנו לחיות בשלום בעצמנו ולתקוֹן את החישובים המוטעים האומללים, שכיום הננו התמימים הנפתים להם, ואשר – אם לא נתעורר בעוד מועד – אפשר שבאחד הימים נהיה קרבנותיהם.

בעת הזאת היו בזכרוני אי־אלו שורות שכתב סופר בלתי־ידוע על תאונת רכבת אחת. למדתי אותן מתוך כרך קריקטוּרות של פּאנץ', שבו הייתי הוגה בהיותי בן שמונה או תשע בבית־הספר בברייטון.

מִי זֶה נוֹהֵל דַּהֲרַת הָרַכֶּבֶת?

קוֹל מַצְמֵד וּסְרָנִים, קוֹל חֲרוֹק וְעַצֶּבֶת.

וְשׁוֹטֵף הַמֵּרוֹץ, וְקָרְבוּ מְסוֹטִים,

וְשֵׁנָה הִקְהֲתָה גַם אָזְנֵי נֶהָגִים;

וְאוֹרַת הָאוֹתוֹת שָׁוְא הַלַּיְלָה נוֹקֶבֶת.

כִּי הַמָּוֶת נוֹהֵל דַּהֲרַת הָרַכֶּבֶת.

מכל מקום, לא השמעתי אותן.

*

רק ב־22 במאי מסר מר בולדווין את וידויו המהולל. נאלץ אני לצטטו:

קודם־כל, ביחס למספר שנתתי בנובמבר על האווירונים הגרמנים, לא נודע לי מאז שום דבר שיעורר אותי לחשוב שהמספר ההוא לא היה נכון. בזמנו האמנתי שהוא נכון. טעותי היתה באוּמדן שלי לעתיד. בכך טעיתי טעות גמורה. בנושא זה הוטעינו לגמרי…

רוצה הייתי לחזור ולומר כאן כי, לדעתי, אין במה שאנו עושים שום מקום לבהלה. אבל אומר זאת בכוונת־מכוון, מתוך כל מה שידוע לי על המצב, שלא אהיה מוכן להישאר אף רגע אחד בשום ממשלה שהיתה נוקטת צעדים נמרצים פחות מאלה שאנו נוקטים כיום. סבור אני כי אך מן הראוי הוא לומר שהיתה בקורת מרובּה, הן בעתונות הן בעל־פה, על מיניסטריון־התעופה, כאילו הוא אחראי לתכנית בלתי מספקת אולי, כאילו הוא אחראי לכך שהתקדמותנו לא היתה מהירה יותר, ולעוד הרבה דברים. רוצה אני רק לחזור ולומר כי תהיה האחריות מה שתהיה – ואנו מוכנים בהחלט לעמוד בפני בקורת – אין האחריות הזאת אחריותו של איזה מיניסטר יחיד; זאת היא אחריותה של הממשלה כולה, וכולנו נושאים באחריות, וכולנו אשמים.

קיויתי שהוידוי המרעיש הזה יהיה מאורע חותך, וכי תוקם לפחות ועדה פרלמנטרית של כל המפלגות למסור דין־וחשבון על העובדות ועל בטחוננו. לא כך היתה תגובתו של בית־הנבחרים. אנשי האופוזיציה הלייבורית והליבראלית, שתשעה חדשים קודם לכן הציעו הצעת־גינוי אף לאמצעים הצנועים שבהם אחזה הממשלה, או שתמכו בהצעת־הגינוי, פעלו בלב־ולב ובהיסוס. צופים היו למלחמת־בחירות נגד ״חימוּש הטוֹרים". לא דוברי הלייבור ולא דוברי הליבראלים לא התכוננו לגילויו של מר בולדווין ולהודאתו, והם לא ניסו להתאים את נאומיהם למאורע הבולט הזה. מר אטלי אמר:

כמפלגה אין אנו תומכים בפירוק־נשק חד־צדדי… אנו תומכים בבטחון קיבּוצי באמצעות חבר־הלאומים. אנו דוחים את השימוש בכוח כמכשיר של מדיניות. אנו דוגלים בקיצוץ החימוש ובבטחון קיבּוצי… קבענו שהארץ הזאת צריכה להיות מוכנה לתרום את תרומתה לבטחון הקיבוצי. הקו שלנו איננו לבקש בטחון על־ידי חימוש אלא על־ידי פירוק־הנשק. מטרתנו היא לקצץ בחימוש, ואחרי־כן לבטל לגמרי כל חימוש לאומי ולהקים חיל־משטרה בינלאומי הכפוף לחבר־הלאומים.

*

מה יקרה אם אי־אפשר יהיה להגשים מיד את המדיניות הזאת החובקת־זרועות־עולם, או מה יהיה עד אשר תוגשם, זאת לא אמר. הוא התלונן על כך שהספר הלבן על ההגנה הצדיק תוספת לצי בהשוואה לארצות־הברית, ותוספות לחיל־האוויר שלנו בהשוואה לחילות־האוויר של רוסיה, יאפאן וארצות־הברית. ״כל אלה הם דיבּורים שעבר זמנם בהחלט מחוץ לשיטה הקיבוצית“. הוא הכיר שעובדת חימושה של גרמניה נעשתה מכרעת במשקלה, אבל שיעור המשקל־שכנגד לאיזה כוח מזוין איננו הכוחות של הארץ הזאת או של צרפת כי אם הכוח המשולב של כל המעצמות הנאמנות שבחבר־הלאומים. חייב תוקפן להבין כי אם יתגרה בעולם יקדמו את פניו הכוחות המתוֹאמים של העולם, ולא מספר כוחות לאומיים מקוטעים”. הדרך היחידה היא לרכז את כל הכוח האווירי בידי החבר, שצריך להיות מאוחד ולהיעשות ממשוּת. בינתיים הצביעו הוא ומפלגתו נגד האמצעים שהוצעו.

אשר לליבראלים ביקש סיר ארצ’יבלד סינקלר את הממשלה שתקרא ל״ועידה כלכלית חדשה, ושתכניס את גרמניה לא רק לתוך אגודת־האחוה של האומות אלא גם לשיתוף־פעולה פעיל אתנו עצמנו בכל מפעלי הציביליזציה ובהעלאת רמת־החיים של שני העמים… תגיש הממשלה הצעות מפורטות ומוגדרות לביטול חילות־אוויר צבאיים ולפיקוח על התעופה האזרחית. אם תהיה התנגדות להצעות האלו, תיקבע נא האחריות בבירור וכיאות".

בכל זאת (אמר), עם שיש לשקוד במרץ על פירוק־הנשק בחינת מטרתה הראשית של הממשלה, הנה אין להרשות ולסבול מצב שבו ארץ גדולה שאינה משתייכת לחבר־הלאומים היא בעלת הצבא החזק ביותר, ואולי חיל־האוויר החזק ביותר, במערב אירופה, ובעלת כושר־התרחבות גדול יותר מכל חיל־אוויר אחר… המפלגה הליבראלית תראה חובה לעצמה לתמוך באמצעים להגנה לאומית כאשר יוּכח בבירור כי יש צורך בהם… לפיכך אינני יכול להסכים כי הגדלת חימושנו הלאומי סותרת בהכרח את ההתחייבויות שלנו במסגרת שיטת השלום הקיבוצי.

אחרי־כן הרחיב את הדיבור על ״השאלה של רווחים פרטיים המוּפקים מכּלי־המשחית“, וציטט מתוך נאום שנשא לא מכבר הלורד הליפקס, שר החינוך, שאמר כי הבריטים ״נוטים לראות בהכנת מכשירי המלחמה דבר נעלה וחמוּר מכדי למסרו בידיים שהן אחראיות פחות מידי המדינה עצמה”. סיר ארצ’יבּלד סינקלר סבור היה כי יש צורך בבתי־חרושת ממלכתיים לטיפול בהרחבה המהירה של חימושנו האווירי, הרחבה שהצורך בה הוּכח, לדבריו.

קיומם של עסקי נשק פרטיים היה זה מכבר דחליל בעיני אנשי הלייבור והליבראלים, והיה זה סוס נוח לרכּוֹב עליו בנאומים פּוֹפּוּלריים. כמובן הבל היה זה להניח כי בזמן זה ייתכן להגשים את הרחבת חימושנו האווירי, שהצורך בה הוּכר, על־ידי בתי־חרושת ממלכתיים בלבד. חלק גדול מן התעשיה הפרטית שבארץ נדרש בדחיפות לשם התאמה מיידית ולשם הגברת מקורות הייצור הקיימים שלנו. שום דבר בנאומיהם של מנהיגי האופוזיציה לא היתה לו זיקה קלה שבּקלות למצב־החירום שהודו כי אנו עומדים בו, או לעובדות החמורות הרבה יותר משהיו טמונות מאחריו, כידוע לנו עתה.

הרוב הממשלתי מצדו דומה היה שהלך שבי אחר שבי אחר כנוּתוֹ של מר בולדווין. על הודאתו בטעותו הגמורה, על אף כל מקורות הידיעות שלו, בענין חיוני שהוא אחראי לו, כיסה גילוי־הלב שבו הכריז על משְגהו ועמס על שכמו את האַשמה. היה אפילו גל חזק של התלהבות למיניסטר שאינו מהסס לומר כי טעה. אכן, דומה היה כי הרבה מצירי השמרנים כועסים על שהבאתי את מנהיגם הנאמן במצוקה שרק הגבריוּת והיושר שבטבעו חילצו אותו ממנה; אבל, אבוי, את ארצו לא חילצו.

*

שאר־בשרי, הלורד לוֹנדוֹנדרי, ידיד מילדוּת, נצר־מישרים לקאסלרה המפורסם מתקופת נפוליאון, היה איש שאין להטיל ספק בנאמנותו ובפטריוטיות שלו. הוא היה ממוּנה על מיניסטריון התעופה מאז הקמת הקואליציה. בתקופה זו האפילו על עניינינו התמורות החמורות שתוארו למעלה, ומיניסטריון־התעופה נעשה אחד המשרדים החשובים בממלכה. משך שנות הקיצוצים ופירוק־הנשק ניסו הוא והמיניסטריון שלו להחזיק ולקבל הרבה ככל אשר יוכלו מידיו של שר־אוצר מחמיר ושרירוּתי. הם לא ידעו את נפשם מרוב שמחה כשהואיל הקבינט לזכּוֹתם בקיץ 1934 בתכנית־תעופה של ארבעים ואחד להקים נוספים. אבל בפוליטיקה הבריטית באות התקפות החום חיש־מהר אחרי התקפות הקור. כשחזר שר־החוץ מברלין, לאחר שנרעש עד למעמקיו לשמע הודעתו של היטלר שחיל־האוויר שלו שווה לזה של בריטניה, תקפה דאגה עזה על הקבינט כולו. לאור מה שהוּכר עתה בעיני הכל כמצב חדש היה על מר בולדווין לעמוד בפני הודעותיו מחודש נובמבר, שבּהן סתר את דברי. הקבינט לא ידע כלל שהגרמנים כלל שהגרמנים השיגוּנו באוויר, וכמו שקורה ברגיל הסב מבטים תוהים אל המשרד הנוגע בדבר ואל המיניסטר הממוּנה עליו.

מיניסטריון־התעופה לא תפס כי ירושה חדשה מזומנת לו. אזיקי האוצר נשברו. המיניסטריון לא הוצרך אלא לבקש עוד. תחת זאת הגיב בחרי־אף על התיימרותו של היטלר בשוויון באוויר. לונדונדרי, שהיה לפה לאנשי המיניסטריון שלו, אפילו הסתמך על ההודעה כי ״כשהלכו סיימון ואידן לברלין היה רק להק־מיבצעים גרמני אחד בנמצא. מתוך תקן האימוּנים שלהם קיוו להקים מחמש־עשרה עד עשרים יחידות־להק עד תום החודש"¹⁰. כל זה הוא ענין למדרש שמות. קשה כמובן מאד למיין כוחות אוויר, מחמת העדר כל ״אמת־מידה״ משותפת ומחמת כל ההבדלים בהגדרת ״כוח אווירי של קו ראשון" ו״יחידות מיבצעיות". מיניסטריון־התעופה עורר עתה את הממונה עליו להצדיק ברוב דברים את התנהגותו לשעבר, ולפיכך לא התאים עצמו כלל להלך־הרוח החדש של ממשלה וציבור שהוחרדו באמת־ובתמים. המומחים והפקידים במיניסטריון־התעופה נתנו למר בולדווין את המספרים והתחזיות שבהם ענה לי בנובמבר. הם ביקשו שייצא לפעולה להגן על ההודעות הללו; אבל דבר זה שוב לא היה בגדר פוליטיקה מעשית. דומה כי אין שום ספק שהמומחים והפקידים האלה של מיניסטריון־התעופה מוטעים היו בעת הזאת והטעו את הממוּנה עליהם. כוח אווירי גדול, שווה לפחות לשלנו, סגוּר ימים רבים על מסגר, זינק סוף־סוף ויצא אל אור היום בגרמניה.

היתה זו חוויה מוזרה ומכאיבה ללוֹנדוֹנדרי, כמו שמתאר ספרו, לאחר שמשך שנים אחדות היה מבקש ומבקש עוד, שפתאום יגרשוהו על שלא ביקש די. אבל מחוץ לכל זה לא היה מעמדו הפוליטי מספיק לאפשר לו לעמוד בראשה של מחלקה שעתה היתה ממש במרכזם של עניינינו, וכמעט בפסגתם. חוץ מזה ברור היה לכל כי בעתים כאלו חייב מיניסטר־התעופה להיות בבית־הנבחרים. לפיכך, כאשר פינה מר רמזי מקדונלד בהמשך אותה שנה את כס ראש־הממשלה, נעשתה זו גם ההזדמנות למינויו של סיר פיליפּ קונליף־ליסטר שאז היה מזכיר־המדינה לענייני־המושבות, לתפקיד מיניסטר־התעופה, כחלק ממדיניוּת חדשה להרחבה נמרצת של חיל־התעופה. באי־רצון רב נעשה הלורד לונדונדרי הלורד־שומר־החותם ומנהיג בית־הלורדים; אבל אחרי הבחירות הכלליות ויתר מר בולדווין על שירוּתו בשני התפקידים האלה. ההשׂג הגדול של תקופת כהונתו היה התכנון של מטוסי־הקרב המהוללים תהילת־עולם מן הטיפוסים האריקיין וספּיטפייר, וראשית ייצורם. אבות־הטיפוס הראשונים של אלה טסו בנובמבר 1935 ובמרס 1936. לונדונדרי לא הזכיר זאת בדברי הסניגוריה שלו, אבל רשאי גם רשאי היה לעשות זאת, מאחר שקיבל עליו את האשמה על דברים רבים שלא עשה. מזכיר־המדינה החדש, נישא על כנפי רוחות נוחות וגלים חדשים, פקד לייצר מיד בקנה־מידה גדול את הטיפוסים האלה, ועבר זמן לא מוּעט עד שהיו מוכנים במספרים מסוימים. קונליף־ליסטר היה דמות פוליטית בעלת יכולת הרבה יותר מקודמו והיו לו סיכוי טוב יותר ומשימה נוסכת־השראה יותר. בכללו של דבר הפעיל כוח חזק יותר על המדיניות והאדמיניסטרציה האווירית שלנו, וניגש במרץ למלא את הזמן שהוציא הקבינט לבטלה מ־1932 עד 1934. אולם הוא עשה משגה חמוּר ועבר בנובמבר 1935 מבית־הנבחרים לבית־הלורדים, ובכך הפריך את אחד הנימוקים להעברתו לתפקיד מזכיר־המדינה לענייני־התעופה. דבר זה עתיד היה לעלות לו כעבור שנים אחדות במחיר כהוּנתו.

*

שוֹאה מן המדרגה הראשונה באה עלינו. היטלר כבר השיג שוויון עם בריטניה הגדולה. מכאן והלאה אינו צריך אלא לנגושׂ בבתי־החרושת ובבסיסי־האימונים שלו בכל עוז, ולא די שישמור על בכוֹרתו באוויר אלא אף יחזקה בתמידות. מכאן והלאה יהיו כל האיוּמים הנעלמים שאין־להם־שיעור, הנשקפים ללונדון מהתקפה אווירית, לגורם ממשי וקובע בכל החלטותינו. יתר על כן, מעולם לא יכולנו להדביקו; ועל כל פנים, הממשלה מעולם לא הדביקתו. יש לתת שבח לה ולמיניסטריון־התעופה על יעילוּתו המרובּה של חיל־האוויר־המלכותי. אבל הנדר שנדרו לשמור על השוויון באוויר הוּפר לאין תקנה. אמת שהמשך הרחבתו המיידית של חיל־האוויר הגרמני לא התנהל באותו קצב כבתקופה שבה הגיעו לשוויון. בלי ספק עשו מאמץ עילאי להשיג בקפיצה גדולה את העמדה השליטה הזאת ולחזקה ולנצלה בדיפּלומטיה שלהם. דבר זה נתן להיטלר את היסוד למעשי התוקפנות הרצופים אשר תיכּן, שעתידים היו לבוא עד־מהרה. מאמצים ניכרים מאד עשתה ממשלת בריטניה בארבע השנים שלאחר מכן, ואין ספק כי עליונים היינו מצד האיכות האווירית; אבל הכמות היתה מכאן ולהבא מאתנו והלאה. עם פרוץ המלחמה היה בידינו בדוחק כמחצית מספר המטוסים שבידי הגרמנים.

 

פרק שמיני: תגר ותגובה 1935    🔗

היטלר מצווה על שירות־חובה, 16 במרס 1935 – שירות צבאי לשנתיים בצרפת, 16 במרס – סיר ג’ון סיימון ומר אידן בברלין, 24 במרס – ועידת שטרזה – החוזה הפרנקו־סובייטי, 2 במאי – מר בולדווין נעשה ראש־הממשלה, 7 ביוני – סיר סמואל הור שר־החוץ – מר אידן מתמנה מיניסטר לענייני חבר־הלאומים – ההסכמים הימיים האנגלו־גרמניים – הסכנות שבדבר – תוצאות מרחיקות־לכת באירופה – לימוד הסניגוריה של שר־החוץ – גידול הצבא הגרמני – כוח־האדם של צרפת וגרמניה

תמו עתה שנות חפירת המחילות במחתרת, שנות התכונה החשאית או המוסווית, וסוף־סוף ראה היטלר עצמו חזק למדי למעשה־התגר הגלוי הראשון שלו. ב־9 במרס 1935 הוכרז רשמית על הקמת חיל־האוויר הגרמני, וב־16 בחודש הוצהר כי מעתה יתבסס הצבא הגרמני על שירות־חובה לאומי. עד־מהרה תוקנו התקנות לביצוע ההחלטות האלו, ועוד לפני כן כבר הוּחל בפעולה. ממשלת צרפת, שידעה היטב על העומד להתרחש, בעצם הכריזה שעות אחדות לפני כן באותו יום הרה־מאורעות על הארכת תקופת השירות הצבאי בצרפת עצמה. פעולתה של גרמניה היתה התרסה רשמית גלויה כנגד חוזי־השלום שעליהם נתייסד חבר־הלאומים. כל זמן שלבשו ההפרות צורה של התחמקות וקריאת דברים בשמות אחרים קל היה למעצמות המנצחות האחראיות, החדורות רוח־תזזית של פאציפיזם ושקועות בעסקי הפוליטיקה הפנימית, להשתמט מלהצהיר כי מפירים את חוזה־השלום או מתכחשים לו. עתה עלתה הבעיה על הפרק בכוח גס ואכזרי, כמעט באותו יום פנתה ממשלת חבש אל חבר־הלאומים בבקשת הגנה מפני התביעות המאיימות של איטליה. כאשר על רקע זה, ביקר סיר ג’ון סיימון עם הלורד־שומר־החותם, מר אידן, ב־24 במרס בברלין, על פי הזמנתו של היטלר, סבורה היתה ממשלת צרפת כי השעה לא נבחרה בחכמה. עתה היה עליה לעמוד מיד לא בפני הפחתת צבאה, דבר שעליו השתדל אצלה כבר מר מקדונלד בחום כה רב בשנה הקודמת, אלא בפני הארכת שירות־החובה הצבאי משנה אחת לשנתיים. במצבה של דעת־הקהל בעת ההיא היתה זו משימה כבדה. לא רק הקומוניסטים אלא גם הסוציאליסטים הצביעו נגד הצעד הזה. כשאמר מר ליאון בלום: ״פועלי צרפת יקומו להתנגד לתוקפנות ההיטלריסטית“, השיב תוֹרז, בתוך תשואות אנשי סיעתו הכפוּתים לסובייטים, ״לא נסבול את גרירת מעמד הפועלים לתוך מלחמה להגנת הדמוקרטיה פני הפאשיזם כביכול”.

ארצות־הברית רחצה בנקיון כפיה מכל התעסקות באירופה, פרט לכך שאיחלה כל טוּב לכל, ובטוחה היתה כי לעולם לא תשוב אירופה עוד להטרידה. אבל צרפת, בריטניה הגדולה, וכן גם – בהחלט – איטליה. למרות הפּלגות שביניהן, ראו הכרח לעצמן לקרוא תגר על מעשה מפורש זה של הפרת־חוזה מצד היטלר. בחסות חבר־הלאומים כונסה ועידה של בעלי־הברית העיקריים מלשעבר בשטרזה, וכל העניינים האלה הועלו לדיון.

*

משך קרוב לעשר שנים התמסר אנתוני אידן כמעט לגמרי ללימוד ענייני חוץ. בגיל שמונה־עשרה נלקח מאיטון למלחמה העולמית, שימש ארבע שנים בהצטיינות בחטיבת הרובאים ה־60 משך הרבה מן הקרבות עקובי הדם ביותר, ועלה לדרגת מאיור־חטיבה, מעוטר בצלב הצבאי. זמן קצר לאחר שנכנס לבית־הנבחרים ב־1925 נעשה מזכיר פרטי פרלמנטרי לאוסטין צ’מברליין במשרד־החוץ, בתקופת שלטונו השניה של מר בולדווין. בקואליציה של מקדונלד־בולדווין משנת 1931 נתמנה תת־מזכיר־המדינה ושימש תחת שר־החוץ החדש, סיר ג’ון סיימון. תפקידיו של תת־מזכיר משתנים לעתים קרובות, אבל תחום אחריותו מוגבל תמיד. עליו לשרת את הממונה עליו בביצוע הקו המדיני שנקבע בקבינט, שאין הוא נמנה עליו ואין לו גישה אליו. רק במקרה קיצוני, שבּו הדברים נוגעים במצפון ובכבוד, זכאי הוא להביא חילוקי־דעות בענין מדיניות־החוץ עד לידי פולמוס בפומבי או התפטרות.

אולם משך כל השנים האלו קנה לו אידן השקפה רחבה על זירת ענייני החוץ, והיתה לו הכרות אינטימית עם חייה ומחשבתה של המחלקה הגדולה שבה תלוי כה הרבה. ב־1935 לא ראו לא האופוזיציה וגם לא החוגים בעלי־ההשפעה במפלגה השמרנית בעין יפה את ניהול ענייני החוץ בידי סיר ג’ון סיימון. לפיכך החל אידן, עם כל ידיעותיו וכשרונותיו היוצאים מגדר הרגיל, לרכוש לו מעמד של חשיבוּת. לאחר שנעשה הלורד־שומר־החותם בסוף 1934, הוסיף לקיים אפוא, על פי משאלתו של הקבינט, קשר בלתי־רשמי אבל הדוּק אל משרד־החוץ, ומתוך כך הוזמן ללוות את אדוניו לשעבר, סיר ג’ון סיימון, באותו ביקור ביש־מזל, אך לא חסר־תוצאות, בברלין. מזכיר־החוץ חזר ללונדון לאחר הפגישה עם היטלר והביא אתו את הידיעה החשובה, שכבר הוזכרה, שלדברי היטלר הגיעה גרמניה עתה לשוויון באוויר עם בריטניה. אידן נשלח אחרי־כן למוסקבה, מקום שקבע קשרים אל סטאלין שעתידים היו להתחדש למרבה־התועלת כעבור שנים אחדות. בדרך שוּבו לארצו נתקל המטוס שלו בסערה עזה וממושכת, וכנחתו לאחר טיסה מסוכנת היה קרוב לאיבוד־חושים. הרופאים הצהירו שאין הוא כשר ללכת עם סיימון לועידת שטרזה, ומשך כמה חדשים אכן לא היה בקו־הבריאות. במסיבּות אלו החליט ראש־הממשלה עצמו ללוות את שר־החוץ, אף כי לעת הזאת נראה היה בעליל כי בריאותו, ראייתו וכוחות שׂכלו כלים והולכים. הנה כי כן רפה היה ייצוגה של בריטניה בפגישה זו החשובה עד מאד, שבה השתתפו ה״ה פלאנדן ולאוואל מטעם צרפת והסניורים מוּסוליני וסוביץ' מטעם איטליה.

היתה הסכמה כללית כי אין לשאת הפרה גלויה של חוזים חגיגיים, שמיליוני בני־אדם מתו למען כריתתם. אבל באי־כוחה של בריטניה הבהירו מראשית הדברים כי יעיינו באפשרות של הטלת סנקציות במקרה של הפרת־חוזים. לפיכך צומצמה הועידה, כמובן, לתחומן של מלים. פה אחד נתקבלה החלטה כי לא ייתכן להשלים עם הפרות חוזים ״חדצדדיות", והועד־הפועל של חבר־הלאומים נתבקש להוציא את משפטו על המצב שנתגלה. ביום השני לועידה תמך מוסוליני בעוז בפעולה הזאת, ודיבר דברים מפורשים נגד התקפה מצד מעצמה אחת על חברתה. וזה היה לשון ההצהרה הסופית:

שלוש המעצמות, שמטרת מדיניותן היא קיומו הקיבּוצי של השלום בתוך מסגרת חבר־הלאומים, מוצאות עצמן בהסכמה שלמה בהתנגדותן, בכל האמצעים המעשיים, לכל התכחשות חדצדדית לחוזים העשויה להעמיד בסכנה את שלומה של אירופה, והן תשקודנה מתוך שיתוף־פעולה הדוק ולבבי על המטרה הזאת.

בנאומו הטעים הרודן של איטליה את המלים ״שלומה של אירופה", ואחרי המלה ״אירופה" שהה שהייה מפורשת. הדגשה זו של אירופה ריתקה מיד את תשומת־לבם של באי־כח משרד־החוץ הבריטי. הם זקפו אזניהם והבינו היטב כי עם שיהיה מוסוליני נכון לפעול עם צרפת ובריטניה במניעת חימושה של גרמניה, הוא שומר לעצמו את הזכות לכל טיול באפריקה נגד חבש שעליו אולי יחליט לאחר־מכן. היש להעלות את הנקודה הזאת או לא? אותו ערב נתקיימו דיונים בין פקידי משרד־החוץ. הכל היו מעונינים כל כך בתמיכתו של מוסוליני במשא־ובמתן עם גרמניה עד כי דומה היה שאין זה רצוי ברגע זה להזהירו שיאסוף ידיו מחבש, דבר שכנראה בעליל ירגיז אותו עד מאד. על כן לא העלו את השאלה; מוסוליני הרגיש, ובמובן ידוע היה לו יסוד להרגיש כך, שבעלי־הברית השלימו עם הודעתו ונתון יתנו לו יד חפשית נגד חבש. הצרפתים לא הוציאו הגה בנקודה זו, והועידה נתפזרה.

למועד, ב־17–15 באפריל, בדקה מועצת חבר־הלאומים את הטענה על הפרת חוזה ורסיי מצד גרמניה על־ידי הכרזה של שירות־חובה צבאי כללי. המעצמות הבּאות היו מיוּצגות במועצה: הרפובליקה של ארגנטינה, אוסטרליה, בריטניה הגדולה, גרמניה, דנמרק, איטליה, מקסיקו, ס.ס.ס.ר., ספרד, פולין, פורטוגל, צ’ילי, צ’כוסלובקיה, צרפת ותורכיה. כל המעצמות האלו הצביעו נגד העקרון שאין לבטל חוזים בפעולה ״חדצדדית", והעבירו את השאלה לאסיפת המליאה של חבר־הלאומים. באותה עת נפגשו גם שרי־החוץ של שלוש הארצות הסקנדינביות – שוודיה, נורבגיה ודנמרק – מתוך חרדתם העמוקה לשיווי־המשקל הימי בים הבלטי, וצירפו את תמיכתם להחלטה. סך־הכל מחו תשע־עשרה ארצות מחאה רשמית. אבל מה־ריקות היו כל הצבעותיהן בלא שתהיה אף מעצמה אחת ואף קבוצה של מעצמות מוכנה לעיין בשימוש בכוח, אפילו ככלוֹת כל הקצים!

*

לאוואל לא היה נוטה לפנות אל רוסיה ברוחו האיתנה של בּרתוּ. אבל בצרפת היה עכשיו צורך דוחק בכך. על הכל דומה היה כי החרדים לחייה של צרפת צריכים להשיג אחדוּת לאומית בענין שירות השנתיים בצבא, שאוּשר ברוב זעום בחודש מרס. רק הממשלה הסובייטית יכלה לתת התר לציבור החשוב של בני צרפת שאמוּנם נתון לה. מחוץ לזאת היתה בצרפת שאיפה כללית להחייאת הברית הנושנה, או משהו כדוגמתה. ב־2 במאי נתנה ממשלת צרפת את חתימתה לחוזה פרנקו־סוביטי. היה זה מסמך טשטוּשי, הערב לעזרה הדדית מפני תוקפנוּת משך תקופה של חמש שנים.

כדי להשיג תוצאות מוחשיות בשדה הפוליטי הצרפתי יצא עתה מר לאוואל לביקור בן שלושה ימים במוסקבה, מקום שקידם סטאלין את פניו בברכה. היו שיחות ממושכות, שמתוכן אפשר להביא פירור אחד שלא פורסם עד כה. סטאלין ומולוטוב מעוניינים היו כמובן יותר מכל לדעת מה יהיה כוחו של צבא צרפת בחזית המערבית: כמה אוגדות? איזו תקופת־שירות? לאחר שנבדק תחום זה, אמר לאוואל: ״האם לא תוכלו לעשות משהו לעידוּד הדת והקתולים ברוסיה? הדבר יעזור לי כל־כך אצל האפיפיור“. ״אוֹהוֹ!” אמר סטאלין. ״האפיפיור! כמה אוגדות יש לו?" לא מסרו לי מה היתה תשובתו של לאוואל; אבל ודאי שיכול היה להזכיר מספר לגיונות שלא תמיד הם נוראים לעין במצעד. לאוואל לא התכוון מעולם לחייב את צרפת לאיזו מן ההתחייבויות המפורשות שרגילים הסובייטים לדרוש. בכל זאת השיג מסטאלין ב־15 במאי הצהרה פומבית שבה הוא סומך את ידיו על מדיניות ההגנה הלאומית המבוצעת על ידי צרפת להחזקת כוחותיה המזוינים במדרגת הבטחון. עם ההוראות האלו מיד נתנו הקומוניסטים הצרפתים ראש ותמכו בקולי־קולות בתכנית ההגנה ושירות־השנתיים. בחינת גורם בבטחון האירופי היו לו לחוזה פרנקו־סובייטי, שלא כלל שום סעיפים המחייבים איזה משני הצדדים במקרה של תוקפנות גרמנית, מעלות מצומצמות בלבד. לא הושגה שום ברית של ממש עם רוסיה. יתר על כן, בדרך שובו נעצר שר־החוץ הצרפתי בקראקוב להשתתף בהלוויתו של המרשל פּילסוּדסקי. כאן נפגש עם גרינג, שאתו שוחח בלבביוּת מרובּה. ביטויי חוסר־האמון וחוסר־החיבה שלו כלפי הסובייטים נמסרו למועד הנכון בצינורות גרמניים למוסקבה.

בריאוּתו וכשרו של מר מקדונלד נידלדלו כדי כך ששוב לא יכול להוסיף ולכהן בתפקיד ראש־הממשלה. הוא לא היה מקובל מעולם על המפלגה השמרנית, אשר בשל עברו הפוליטי והמלחמתי ואמונתו הסוציאליסטית התיחסה אליו מתוך משפט קדום רב־שנים, אשר באחרונה ריכּכתוֹ החמלה. שום איש לא היה שנוא יותר, ומטעמים נכוחים יותר, על המפלגה הלייבּורית־הסוציאליסטית, שבּמידה כה רבה היה הוא יוצרה ואחרי־כן השפילה עד־עפר במעשה שהיה בעיניה בחינת עריקה בוגדנית ב־1931. בתוך הרוב המוּצק של הממשלה היו לו רק שבעה חסידים בני מפלגתו. מדיניות פירוּק־הנשק, אשר לה הקדיש את מאמציו האישיים המופלגים ביותר, עתה הגיעה עד עברי פי פחת. בהכרח היו קרובות לבוא בחירות כלליות, שבהן לא יוכל למלא תפקיד מועיל. במסיבות האלו לא היה משום הפתעה בדבר כשהוכרז, ב־7 ביוני, כי הוא ומר בולדווין התחלפו במקומותיהם ובכהונותיהם, וכי זו הפעם השלישית נעשה מר בולדווין ראש ממשלה. גם משרד־החוץ עבר לידיים אחרות. יגיעותיו של סיר סמואל הור במשרד לענייני הודו נעטרו בקבלת חוק־ממשלת־הודו, והוא היה עתה פנוי לספירה שחשיבוּתה בלתי־אמצעית יותר. זה זמן מה הותקף סיר ג’ון סיימון מרה על מדיניותו החיצונית מצד שמרנים בעלי־השפעה ובעלי קשרים הדוקים לממשלה. הוא עבר עתה למשרד־הפנים, שהיה מוכּר לו היטב, וסיר סמואל הור נעשה מזכיר־המדינה לענייני־חוץ.

אותה עת הנהיג מר בולדווין חידוש מסוים. הוא מינה את מר אידן, שקרנו היתה עולה בתמידוּת ובריאותו הוּשבה עתה לאיתנה, לתפקיד מיניסטר לענייני חבר־הלאומים. מר אידן היה אמוּר לעבוד במשרד־החוץ במעמד שווה לשר־החוץ ולו גישה בלתי־מוגבלת למברקים ולסגל המחלקה. בלי ספק היתה מטרתו של מר בולדווין להפיס את דעת הזרם החזק בדעת־הקהל הקשור באיגוד־למען־חבר־הלאומים, על־ידי שיראה כמה הוא מחשיב את חבר־הלאומים ואת ניהול עניינינו בז’נבה. כשהיתה לי ההזדמנות, לאחר חודש ימים לערך, לחרות את דעתי על הדבר שתיארתיו כ״התכנית החדשה לשני מזכירי־חוץ שווים", הסיבותי את תשומת הלב למגרעותיה:

באמת שמחתי מאד כשאמר אתמול ראש־הממשלה כי אין זה אלא נסיון זמני. אינני יכול לסבור כי הוא יאריך ימים או כי יחודש אי־פעם… זקוקים אנו למחשבה האינטרגלית של איש יחיד האחראי לענייני־חוץ, שממשלתו פרוּשה על השדה כולו והוא מכוון כל גורם וכל מאורע לתכלת הכללית שעליה הסכים הפרלמנט. שר־החוץ, מי שיהיה, מה שיהיה, חייב להיות עליון במחלקתו, וכל אדם במשרד הגדול הזה חייב לשאת עיניך אליו, ואליו בלבד. זכור לי שבימות המלחמה היה לנו ויכוח על אחדות הפיקוד, ומר לויד ג’ורג' אמר אז, ״השאלה איננה אם גנרל אחד טוב ממשנהו אלא אם גנרל אחד טוב משנים". אין שום סיבה לכך שלא תשב ועדת־קבינט חזקה בכל יום עם שר־החוץ בזמנים הקשים האלה, ואין שום סיבה לכך שראש־הממשלה לא יראה אותו או את פקידיו בכל עת שהיא; אבל כשהענין מורכב ונרחב כל כך, כשהוא נתון בשטף מתמיד כל כך, נראה לי כי הערבוביה והבלבול אך יחמירו מחמת נאמנות כפולה ואחריות כפולה ושווה.

אין ספק כי כל הדברים האלה נתאמתו על־ידי המאורעות.

*

בעוד בני האדם והעניינים שרויים במצב זה, עשתה ממשלת בריטניה מעשה מפתיע ביותר. הכוח המניע לכך בא לפחות בחלקו מן האדמירליוּת. תמיד מסוכן הוא לחיילים, ימאים או אנשי־תעופה לשחק בפוליטיקה. הם נכנסים לספירה שבּה הערכים שונים לגמרי מן הערכים שעמהם הסכינו עד כה. מובן שנוהגים היו על פי נטייתו או אף הדרכתו של הלורד הראשון של הימיה והקבינט, שהוא לבדו נשא באחריות. אבל רוח נוחה וחזקה היתה מנשבת מן האדמירליות. זה זמן־מה התנהלו שיחות בין האדמירליוּת הבריטית לגרמנית על דבר הממדים של שני הציים. על פי חוזה ורסיי לא היו הגרמנים רשאים לבנות יותר משש אניות משורינות בעלות נפח של עשרת אלפים טונה, נוסף על שש סיירות קלות בנות לא יותר מששת אלפים טונה. באחרונה נתברר לאדמירליות הבריטית כי שתי אניות המערכה של־כיס המוּקמות והולכות, שרנהורסט וגנייזנאוּ, גדולות הרבה יותר ממה שמרשה החוזה ושונות לגמרי בטיפוסן. לאמיתו של דבר נתברר שהן סיירות־מערכה קלות בנות עשרים־וששה אלף טונה, או משחתות־סוחר מן המדרגה העליונה.

נוכח הפרה רמאית ונחוּשת־מצח זו של חוזה השלום, שתוכננה בקפידה והחלה לפחות שנתיים קודם לכן (ב־1933), סבורה היתה האדמירליות באמת כי כדאי לעשות הסכם ימי אנגלו־גרמני. ממשלת הוד־מלכותו עשתה זאת מבלי להימלך בצרפת בעלת־בריתה ומבלי להודיע על כך לחבר־הלאומים. בעצם העת בה היתה היא עצמה פונה אל החבר ומגייסת את תמיכת המדינות חברותיו למחאה נגד הפרת הסעיפים הצבאיים של החוזה על־ידי היטלר, קמה לבטל, בהסכם פרטי, את הסעיפים הימיים של אותו חוזה עצמו.

הצד העיקרי שבהסכם היה שלא יעלה הצי הגרמני על שליש מן הצי הבריטי. דבר זה צודד מאד את לבה של האדמירליות, שזכרה את הימים שלפני המלחמה הגדולה, שבהם מרוצה היתה ביחס של שש־עשרה לעשר. בעבור הסיכוי הזה, כשהיא מקבלת את ההבטחות הגרמניות כלשונן, באה להתיר לגרמניה לבנות צוללות שחוזה־השלום מנע אותן ממנה במפורש. גרמניה תורשה לבנות כשיעור ששים־למאה מכוח הצוללות הבריטי, ואם תחליט כי המסיבות הן בלתי־רגילות, תהיה רשאית לבנות בשיעור של מאה אחוז. הגרמנים, כמובן, נתנו הבטחות כי לעולם לא ישתמשו בצוללות שלהם נגד אניות־סוחר. אם כך הדבר, מה צורך היה בהן? כי ברור היה שאם יקיימו את שאר סעיפי ההסכם לא תוכלנה אלו להשפיע על ההכרעה בים, ככל שהדברים אמורים באניות־מלחמה.

הגבלת הצי הגרמני כדי שליש מן הבריטי איפשרה לגרמניה לגשת לתכנית בנייה חדשה, שתעסיק את מספנותיה עד קצה גבול יכלתן משך עשר שנים לפחות. לפיכך לא היו למעשה הגבלה או סייג כלשהם מוטלים על הרחבת הצי הגרמני. הגרמנים יוכלו לבנות מלוא המהירות האפשרית מבחינה פיזית. מיכסת האניות שהוּתרה לגרמניה על פי ההצעה הבריטית היתה בעצם נדיבה הרבה יותר מכפי שמצאה גרמניה לראוי לנצלה, במידה ידועה ודאי משום התחרות על ריקוּעי־שריון המתעוררת בין בניית אניות־מלחמה לבניית טנקים. הם הורשו לבנות חמש אניות־מערכה, שתי נושאות־מטוסים, עשרים־ואחת סיירות וששים־וארבע משחתות. אולם למעשה לא היו מוכנות עמהם עם פרוץ המלחמה, בדרגה הקרובה להשלמה, אלא שתי אניות־מערכה, אחת־עשרה סיירות ועשרים־וחמש משחתות, לאמור – הרבה פחות ממחצית מה שניתן להם מתוך שאננוּת כה רבה. מתוך שריכזו את האפשרויות העומדות לרשותם בסיירות ומשחתות על חשבון אניות־מערכה, יכלו להכין לעצמם להכין לעצמם עמדה נוחה למלחמה עם בריטניה ב־1939 או 1940. כידוע לנו עתה מסר היטלר לאדמירל רדר כי מלחמה עם אנגליה לא תהיה מתקבלת על הדעת עד 45–1944. פיתוח הצי הגרמני תוכנן אפוא לזמן ארוך. רק צוללות הקימו ככל אשר הורשה להם על גבי הנייר. כשאך היה לאֵל־ידם לעבור את גבול הששים־למאה נתלו בסעיף המרשה להם לבנות עד מאה־אחוז, ושבעים־וחמישה למאה הוקמו למעשה כאשר פרצה המלחמה.

במתכּוֹנת של אניות־מערכה חדשות נהנו הגרמנים מיתרון נוסף מתוך כך שלא היו שותפים לתקנות של ההסכם הימי הוושינגטוני או של ועידת לונדון. הם החלו מיד בבניינו של ביסמארק וטירפיץ, ובעוד אשר את בריטניה, צרפת וארצות־הברית כולן חייבה ההגבלה של שלושים־וחמישה אלף טונה, הנה תוכננו שתי האניות הגדולות האלו על בסיס נפח של למעלה מארבעים־וחמישה אלף טונה, וכאשר הושלמו אכן נעשו כלי השיט החזקים ביותר על פני המים בעולם כולו.

ברגע זה גם כדאי היה לו להיטלר ביותר מבחינה דיפלומטית לפלג את בעלי־הברית, שיהיה אחד מהם נכון למחול על הפרות חוזה ורסיי, ולהאציל על השגת החופש המלא לחדש את חימושה של גרמניה את קדושתו של הסכם עם בריטניה. ההודעה על ההסכם הנחיתה מהלומה נוספת על חבר־הלאומים. לצרפתים היתה הזכות המלאה להתלונן כי ההתר שנתנה בריטניה הגדולה לבנין צוללות פוגע באינטרסים החיוניים שלהם. מוסוליני ראה בפרשה הזאת הוכחה לכך שאין בריטניה הגדולה פועלת מתוך שמירת אמונים לשאר בעלי־בריתה, וכי אם יובטחו האינטרסים הימיים המיוחדים שלה תהיה מוכנה כפי הנראה ללכת עד קצה הגבול בהתפשרותה עם גרמניה, מבלי התחשב בנזק הנגרם למעצמות ידידותיות שעליהן מאיים גידולם של כוחות־היבשה הגרמניים. הדבר שנראה בחינת עמדתה הצינית והאנוכית של בריטניה הגדולה עודד אותו לדחוק ולהמשיך בתכניותיו נגד חבש. המעצמות הסקנדינביות, שאך שבועיים קודם לכן הגישו באומץ־לב את המחאה נגד הנהגת שירות־החובה בצבא הגרמני על־ידי היטלר, מצאו עתה כי מאחרי הקלעים הסכימה בריטניה להקמת צי גרמני, שאם גם יהיה רק שליש מן הצי הבריטי הרי בתוך כך יהיה אדון על הים הבלטי.

המיניסטרים הבריטיים הרבו להפליג בערכה של הצעת גרמניה לשתף פעולה אתנו באיסור הצוללות. בהתחשב בכך שהתנאי שצוֹרף להצעה זו היה כי כל שאר הארצות תסכמנה לכך באותה עת, ובהתחשב בעובדה שידוע היה היטב כי אין כל סיכוי להסכמתן של ארצות אחרות, הרי היתה זו הצעה שיכלו הגרמנים להעלותה בבטחון רב. והוא הדין לגבי הסכמתם של הגרמנים להגביל את השימוש בצוללות על מנת לשים קץ לאכזריות שבמלחמת צוללות נגד אניות־סוחר. מי זה יכול היה להניח כי הגרמנים, שעה שיהיה להם צי גדול של צוללות ויהיו רואים את נשיהם וילדיהם מורעבים על ידי הסגר בריטי, יימנעו מעשות שימוש רחב ביותר בנשק הזה? אני תיארתי את ההשקפה הזאת כ״פסגת הפּתיוּת".

ההסכם לא די שלא היה צעד לקראת פירוק־הנשק אלא שגם, אילו בוּצע משך תקופת־שנים, בהכרח היה מעורר פיתוּח כל־עולמי של בניית אניות־מלחמה חדשות. הצי הצרפתי, מחוץ לאניותיו החדשות ביותר, יהיה טעון שיקום. דבר זה שוב יפעל את פעולתו על איטליה. אשר לנו עצמנו, ברור היה כי נצטרך לבנות מחדש את הצי הבריטי בקנה־מידה גדול מאד על מנת לקיים את יתרון השיעור של שלושה־לאחד אשר יש לנו באניות מודרניות. אפשר שהאדמירליות שלנו סברה כי הרעיון שיהיה הצי הגרמני בשיעור שליש מן הבריטי פירושו בהכרח שיהיה הצי הבריטי גדול פי־שלושה מן הגרמני. דבר זה אפשר יוכל לסוֹל את הדרך לשיקום הגיוני של הצי שלנו, ששעתו הגיעה מכבר. אבל היכן היו המדינאים?

על ההסכם הזה הודיע לפרלמנט הלורד הראשון של האדמירליוּת, סיר בולטון־איירס מוֹנזל, ב־21 ביוני 1935. בהזדמנות הראשונה, ב־11 ביולי, ועוד פעם ב־22 ביולי, דנתי אותו לכף חובה:

אינני מאמין כי יתברר שהמעשה המבודד הזה מצד בריטניה הגדולה מסייע לעניין השלום. התגובה המיידית היא שבכל יום מתקרב הצי הגרמני לטונאז' הנותן לו שלטון מוחלט על הים הבלטי, ובמהרה מאד תמוג בהדרגה אחת המניעות למלחמה אירופית. ככל שהדברים אמורים במצב בים התיכון, נראה לי כי קשיים גדולים מאד מעוּתדים לנו. ודאי שחייבת לבוא תוספת גדולה לבנין אניות חדשות כאשר יהיה על הצרפתים להנהיג מודרניזציה בצי שלהם על מנת להשתוות לבנין בגרמניה וכשיבואו גם האיטלקים בעקבותיהם, ואז נעמוד תחת לחץ לבנות מחדש מנקודת־מבט זו, שאם לא כן יפגע הדבר במעמדנו בים התיכון. אבל בּיש מכל הוא הרושם על מעמדנו בקצה השני של העולם, בסין שבמזרח הרחוק. איזו מתנה־מן־השמיים היתה זאת ליאפאן! צאו וראו מהן התוצאות. הלורד הראשון אמר, ״ראוּ את העובדות". לכשתושלם התכנית הזאת יהיה הצי הבריטי מרוּתק במידה רבה לים הצפוני. רוצה לומר שכל המצב במזרח הרחוק נשתנה שינוי חמור מאד, לנזקן של ארצות־הברית ושל בריטניה הגדולה ולנזקה של סין…

צר לי שאין אנו מטפלים בבעיה הזאת של החייאת הכוח הימי הגרמני כשהקונצרן האירופי על צדנו, ומתוך שיתוף עם עוד הרבה ארצות שההתפתחות העצומה בחימושה של גרמניה משפיעה על עתידן ומעוררת את חשדותיהן לא־פחות מאתנו. אין איש יכול לאמוד אל־נכון מה תהיה ההתפתחות הזאת. ראינו כי אפשר לבנות אניות אדירות, אדירות הרבה יותר מששיערנו, בהעלם אפילו מן האדמירליוּת. ראינו מה שנעשה באוויר. אני מאמין שאם אפשר יהיה לקבוע אל־נכון את הוצאותיה של גרמניה בשנת־הכספים השוטפת יודהמו הבית והארץ כולה ויתחלחלו לנוכח ההוצאות העצומות על הכנות למלחמה בכל רחבי הארץ ההיא, הוצאות ההופכות את כל האומה האדירה והקיסרות של גרמניה לבית־נשק העומד ממש על סף הגיוס.

*

אך מן הראוי הוא להבין כאן את הטענות־שכנגד, כפי שניסחן סיר סמואל הור בנאומו הראשון כשר־החוץ ב־11 ביולי 1935, בתגובה על הרבה דברי בקורת מבּית ומאירופה:

ההסכם הימי האנגלו־גרמני אינו הסכם אנוכי בשום מובן שהוא. בשום פנים ואופן לא היינו יכולים לעשות הסכם שאין תועלתו ברורה, לפי השקפתנו, למעצמות הימיות האחרות. בשום פנים ואופן לא היינו יכולים לעשות הסכם שאיננו סבורים כי לא די שלא ימנע הסכם כללי אלא שבעצם אף יקדם אותו. השאלה של פירוק־הנשק הימי נדונה תמיד במובדל מן השאלה של פירוק־הנשק ביבשה ובאוויר. השאלה הימית נדונה תמיד בנפרד, ועד כמה לי תמיד היתה זו כוונתן של המעצמות הימיות לדון בה בנפרד.

אולם, להוציא את המצב המשפטי, נדמה היה לנו כי יש, למען האינטרסים של השלום – שהוא מטרתה העיקרית של ממשלת בריטניה – סיבות חותכות לכריתת הסכם. לדעת המומחים הימיים שלנו ראוי היה לנו לקבל זאת בחינת הסכם בטוח לקיסרות הבריטית. כאן שוב ראינו לפנינו הזדמנות, שאולי לא תחזור, לבטל אחת מן הסיבות העיקריות למרירות לפני המלחמה הגדולה – מירוץ החימוש הימי של גרמניה. דרך־אגב, מתוך הדיונים עלתה ההצהרה החשובה עד מאד של ממשלת גרמניה כי מעתה, ככל שהדברים אמוּרים בה, תבטל את אחד הגורמים שבגללם היתה המלחמה נוראה כל־כך, רוצה לומר – השימוש ללא־סייג בצוללות נגד אניות־סוחר. שלישית, הגענו בהחלט לכלל דעה כי יש סיכוי לעשות הסכם אשר מטעמים ימיים דומה כי הוא מועיל בפירוש למעצמות ימיות אחרות, כולל צרפת… עם שהצי הצרפתי נשאר בקירוב על דרגתו הנוכחית לעומת הצי שלנו, נותן ההסכם לצרפת עדיפות תמידית של 43 למאה על הצי הגרמני, לעומת פחיתות של כ־30 למאה לפני המלחמה… לפיכך הריני מרהיב עוז להאמין כי כאשר יסתכל העולם ביתר קור־רוח בתוצאות האלו יגידו הרוב המכריע של הדוגלים בשלום ובהגבלות החימוש כי ממשלת בריטניה לא די שנקטה דרך של חכמה אלא שנקטה את הדרך היחידה שהיתה פתוחה לפניה במסיבות הנתונות.

הדבר שנעשה בפועל היה מתן הרשאה לגרמניה לבנות כלי־שיט עד קצה גבול יכלתה משך חמש או שש השנים הבאות.

*

בינתיים ובשטח הצבאי ציינו הנהגתו הרשמית של הגיוס בגרמניה ב־16 במרס 1935 את ההתגרות היסודית בחוזה ורסיי, אבל הצעדים שעל ידיהם התעצם עכשיו הצבא הגרמני ואורגן מחדש אין בהם ענין טכני בלבד. כל תפקידו של הצבא במדינה הנציונל־סוציאליסטית היה טעון הגדרה. מטרת החוק מיום 21 במאי 1935 היתה להרחיב את העילית הטכנית של המומחים שהוכשרו בחשאי לכלל ביטויה המזוין של האומה כולה. השם רייכסוור הוחלף בשם וורמאכט. הצבא יהיה כפוף להנהגתו העליונה של הפירר. כל חייל נשבע לא לתחוקה, כמו קודם לכן, אלא לאישיותו של אדולף היטלר. מיניסטריון־המלחמה היה כפוף במישרים לפקודותיו של הפירר. השירות בצבא היה חובה אזרחית הכרחית, וניטל על הצבא לחנך ולאחד, אחת־ועד, את תושבי הרייך. בסעיף השני של החוק נאמר: ״הוורמאכט הוא הכוח הצבאי ואסכולת החינוך הצבאי של העם הגרמני".

אכן, כאן היתה ההתגלמות הרשמית והחוקית של דברי היטלר ב״מלחמתי":

המדינה הנציונל־סוציאליסטית הבאה אַל לה להיתפס לשגיאת העבר ולהועיד לצבא תפקיד שאין לו ושאינו ראוי לו. הצבא הגרמני לא יהיה אסכולה לקיום הייחוד השבטי אלא דווקה אסכולה להבנה הדדית בין כל הגרמנים ולהסתגלותם ההדדית. כל דבר שתוכל להיות לו השפעה מפַלגת בחיים הלאומיים, חייב הצבא לתת לו השפעה מאחדת. יתר על כן, שומה עליו להעלות את הצעיר מעל לאופק הצר של סביבתו הקטנה ולהעמידו בתוך האומה הגרמנית. עליו ללמוד לכבּד לא את גבולות מקום הוּלדתו אלא את גבולות מולדתו; כי על אלה יהיה גם צריך להגן באחד הימים.

*

על היסודות הרעיוניים האלה קבע החוק גם ארגון טריטוריאלי חדש. הצבא התארגן עכשיו בשלושה פיקוּדים, שמטותיהם בברלין, קאסל ודרזדן, שחוּלקו חלוקת־משנה לעשרה (אחרי־כן שנים־עשר) ור־רייזה (מחוזות צבאיים). כל ור־רייזה הכיל קורפוס־צבא בן שלוש אוגדות. נוסף על כך תוּכננה יחידה מסוג חדש ― האוגדה המשוּריינת, שלא ארכו הימים וקמו שלוש מסוגה.

נעשו גם סידורים מפורטים ביחס לשירות הצבאי. משימתו הראשונה־במעלה של המשטר החדש היתה משטוּרו של הנוער הגרמני. בני־התשחורת של גרמניה, שמתחילים היו בשורות של ״נוער היטלר", עברו בגיל שמונה־עשרה על יסוד של התנדבות לס.א. למשך שנתיים. על פי חוק מיום 26 ביוני 1935 נעשו גדודי־העבודה או ה״ארבּייטס־דינסט״ שירות־חובה לכל גבר גרמני המגיע לגיל עשרים. ששה חדשים יהיה עליו לשרת את מולדתו בסלילת־כבישים, בניית קסרקטים או ייבוש ביצות, ובכך יוכשר בגוף ורוח לגוּלת־הכותרת שבחובותיו של אזרח גרמני: השירות בכוחות המזוינים. בגדודי־העבודה הוּשם הדגש בביטול ההבדלים המעמדיים ובהטענת אחדותו החברתית של העם הגרמני; בצבא הוּשם הדגש במשמעת ובאחדות הטריטוריאלית של האומה.

תפקיד־הענקים של אימון הגוף והרחבת הקאדרים, שנקבע בתפיסה הטכנית של סקט, עתה הנה החל. ב־15 באוקטובר 1935, שוב מתוך התרסה כנגד סעיפיו של חוזה ורסיי, נפתח בית־הספר לקציני־מטה מחדש בטכס רשמי על־ידי היטלר, שבא בלווית ראשי הכוחות המזוינים. כאן היה רוּמה של הפּירמידה, שבּסיסה כבר הועמד לעת הזאת על־ידי ריבּוא היחידות של גדודי־העבודה. ב־7 בנובמבר 1935 נקרא לשירות השנתון הראשון, ילידי 1914; 506,000 צעירים שיאוּמנו בשימוש בנשק. הנה כך הוגדל הצבא הגרמני במחי אחד לפחות על גבי הנייר, לכדי 700,000 לוחמים בקירוּב.

עם משימת האימונים באו הבעיות של מימון החימוש והרחבת החרושת הגרמנית לסיפוק צרכיו של הצבא הלאומי החדש. על פי פקודות חשאיות נעשה ד"ר שאכט דיקטטור כלכלי למעשה של גרמניה. עבודתו החלוצית של סקט הועמדה עתה במבחנה העליון. שני הקשיים העיקריים, היו, ראשית, הרחבת הקצוּנה, ושנית – ארגון היחידות המקצועיות, חיל התותחנים, חיל ההנדסה וחיל הקשר. עד לאוקטובר 1935 היו עשרה קורפוּסים של צבא קמים והולכים. עוד שנַים באו כעבור שנה, וקורפוס שלושה־עשר הוקם באוקטובר 1937. גם יחידות המשטרה הוכללו בכוחות המזוינים.

מובן היה כי לאחר הגיוס הראשון של שנתון 1914, בגרמניה כבצרפת, תבאנה השנים שלאחר מכן מספר פוחת והולך של טירונים, בגלל הירידה בשיעור הילודה משך תקופת המלחמה העולמית. על כן הוארכה תקופת השירות הצבאי הפעיל בגרמניה לשנתיים באוגוסט 1936. השנתון של 1915 מנה 464,000, והודות להחזקת השנתון של 1914 לשנה נוספת היה מספר הגרמנים המקבלים אימון צבאי סדיר ב־1936 1,511,000 איש, להוציא מן החשבון את היחידות הצבאיות־למחצה של המפלגה וגדודי־העבודה. הכוח הפעיל של הצבא הצרפתי, מחוץ למילואים, היה אותה שנה 623,000 איש, שמהם רק 407,000 היו בצרפת.

המספרים הבאים, שרואי־חשבון יכלו לחזותם מראש במידה של דיוק, מדברים בעדם:

טבלה משווה של המספרים הצרפתים והגרמנים לשנתונים ילודי 1914־1920 והמגויסים בשנים 1939־40

עד שנעשו המספרים האלה עובדות במרוצת השנים עדיין לא היו אלא צללי־אזהרה. כל מה שנעשה עד ל־1935 פיגר הרבה אחרי כוחם ועצמתם של הצבא הצרפתי ועתוּדותיו הנרחבות, שלא להביא בחשבון את בעלי־בריתו המרובים והחזקים. אף בעת הזאת אולי די היה בהחלטה נחרצה בהישען על סמכותו של חבר־הלאומים, שאפשר היה להשיגה בנקל, כדי לעצור בתהליך כולו. אפשר היה להזמין את גרמניה לז’נבה ולבקשה לתת הסבר מלא ולהרשות למשלחות־חקירה משותפות של בעלי־הברית לבדוק את מעמד חימושה ויחידותיה הצבאיות שבניגוד לחוזה; ובאם תסרב, אפשר היה לחזור ולכבוש את ראשי הגשר על הריין עד אם יובטח מילוי תנאֵי החוזה, מבלי שתהיה אפשרות כלשהי להתנגדות של ממש ובלי שום חשש לשפך־דם מרובה. בדרך כך אפשר היה לפחות לדחות את מלחמת העולם השניה עד בלי די. הרבה מן העובדות וכל מגמתן הכללית היו ידועות היטב למטות של צרפת ובריטניה, ובמידה מועטה מזו נהירות היו לממשלות. ממשלת צרפת, שהיתה שרויה בתמורה בלתי־פוסקת במשחק המצודד של הפוליטיקה המפלגתית, וממשלת בריטניה, שהגיעה לאותן קלקלות בעטיו של התהליך ההפוך של הסכמה כללית להשתיק את הדברים, היו בלתי־מסוגלות במידה שווה לכל מעשה נועז או חותך, עם כל שיהיה מוצדק הן על־ידי החוזה הן על־ידי התבונה הפשוטה. ממשלת צרפת לא קיבלה את כל הקיצוצים בכוחותיה שביקשה בעלת בריתה לכוף עליה; אבל בדומה לחבריהם בבריטניה חסרים היו אנשי ממשלת צרפת את העוז להתנגד באיזו צורה יעילה שהיא למה שקרא סקט בזמנו ״תחיית־המתים של הכוח הצבאי הגרמני".

 

פרק תשיעי: בעיות אוויר וים 1939־1935    🔗

סטיה טכנית – כוח הסחיטה הגרמני – פניות אל מר בולדווין וראש הממשלה – היבשה כנגד האוויר – הזמנתו של מר בולדווין – ועדת החקר להתגוננות אווירית – אי־אלה עקרונות כלליים – התקדמות עבודתנו – פיתוח הראדאר – הפרופ' ווטסון־ווט והדי ראדיו – דו“ח טיזרד – שרשרת תחנות־החופים – רשת הקשר הטלפוני של מרשל האוויר דאוּדינג – ״גרף צפּלין״ טס במעלה החוף המזרחי שלנו: אביב 1939 – ז.י.א. – ביקור במרטלשס, 1939 – קשרי באדמירליוּת – כוח־התעופה של הצי – שאלת בנייתן של אניות־מערכה חדשות – קוטר התותחים – כובד המטחים – מספר הצריחים – מכתבי אל סיר סמואל הור מיום 1 באוגוסט 1936 – נימוקיה של האדמירליות – צריחים מרובּעים – המשך בּיש מזל – ביקור בפורט פורטלנד: ה”גל’ץ"¹¹

עתה יש לעמוד על החלטות טכניות בעלות השפעה מרובה על עתידנו, ונוח יהיה בפרק הזה לסקור את כל ארבעת השנים שהיו בינינו לבין פרוץ המלחמה.

לאחר איבּוד השוויון באוויר צפויים היינו לסחיטה מצד היטלר. אילו אחזנו מבעוד עת באמצעים ליצור שוב חיל־אוויר שכוחו עולה בחמישים למאה או כפליים, מכל שתוכל גרמניה להקים מתוך הפרת החוזה שלה, כי אז היתה בידנו השליטה של העתיד. אבל אפילו שוויון באוויר, שאיש לא יכול לומר כי יש בו משום תוקפנוּת, היה נותן לנו מידה מוצקה של ביטחת התגוננות בשנים הגורליות האלו, ובסיס רחב לנהל ממנו את הדיפּלומטיה שלנו או להגדיל את חיל־האוויר שלנו. אך אנחנו איבדנו את השוויון באוויר. והמאמצים המועטים שנעשו לחזור ולהשיגו עלו בתוהו. נכנסנו לתקופה שבה כלי־הנשק אשר מלא תפקיד ניכר במלחמה הקודמת השתלט על מחשבתם של בני־האדם, וכן גם נעשה גורם צבאי ראשון־במעלה. מיניסטרים הוצרכו לדמות בנפשם את חזיונות החורבן והטבח האיומים ביותר שיתרגשו על לונדון אם נריב עם הרודן של גרמניה. אף כי שיקולים אלה לא היו מיוחדים לבריטניה הגדולה הרי השפיעו על מדיניותנו, ועקב זאת על העולם כולו.

משך הקיץ של 1934 כתב פרופ' לינדמן לעתון טיימס והטעים את האפשרות להשגת תוצאות מדעיות מכריעות בחקר ההתגוננות האווירית. באוגוסט ניסינו להסב אל הנושא הזה לא רק את תשומת־לבם של הפקידים במיניסטריון־התעופה שכבר ניעורו לפעולה, אלא גם זו של הממונים עליהם בממשלה. בספטמבר נסענו מקאן לאקס־לה־בּן וגלגלנו שיחה נעימה עם מר בולדווין, שנראה היה מעונין עד מאד. מבוקשנו היה חקירה־ודרישה בדרג גבוה. משחזרנו ללונדון התגלעו קשיים מיניסטריוניים והענין היה תלוי ועומד. בתחילת 1935 הוקמה ועדה מטעם מיניסטריון־התעופה, מורכבת מאנשי־מדע, וקיבלה הוראות לחקור את העתיד. זכרנו כי על פי עצתו של מיניסטריון־התעופה נשא מר בולדווין את הנאום שעשה רושם כה גדול ב־1933, כשאמר כי אין למעשה כל הגנה. ״המפציץ יעבור תמיד". לפיכך לא היה לנו שום אמון בשום ועדה מיניסטריונית של וזרת־התעופה, וסבורים היינו כי יש להעביר את הנושא מווזרת־התעופה לוועדה־להגנת־הקיסרות, מקום שיוכלו מנהיגי הממשלה, הפוליטיקאים החזקים ביותר אשר בארץ, להשגיח ולפקח על פעולותיה וכן גם להבטיח שלא יימנעו הסכומים הדרושים. בשלב זה הצטרף אלינו סיר אוסטין צ’מברליין, ומפרק לפרק הוספנו לפנות אל מיניסטרים בענין זה.

בפברואר נתקבלנו על־ידי מר מקדונלד אישית, ושטחנו את עצומותינו לפניו. לא היתה בינינו שום מחלוקת בעקרון. ראש־הממשלה גילה אהדה מרובּה ביותר כשהטעמתי את צד השלום שבעצוּמותי. אמרתי כי שום דבר לא יוכל לגרוע מן האימים והדאגות, אשר חשרתם מעיבה על העולם, יותר מהרחקת הרעיון של התקפת־פתע על ישובים אזרחיים. דומה היה כי לעת הזאת היתה ראייתו של מר מקדונלד מציקה לו מאוד. הוא ניבּט בוהה מן החלונות אל חצר הארמון, והבטיחנו כי מקשה הוא את לבו לקראת ההתמודדות עם ההתנגדות המיניסטריונית. אנשי מיניסטריון־התעופה מצדם עָינו את הרעיון שיהיה איזה גוף חיצוני או עליון שיתערב בענייניהם המיוחדים, וזמן־מה לא אירע דבר.

לפיכך העליתי את הענין בבית הנבחרים ב־7 ביוני 1935:

הנקודה (אמרתי) היא מצומצמת, ובמידה רבה מדעית באָפיה. נוגעת היא בדרכים שאפשר להמציא או לנקוט או לגלות כדי שתוכל היבשה למשול באוויר, כדי שתוכל ההגנה מן הקרקע לפקח – ובעצם לשלוט – על מטוסים הגבוהים הרבה מעל פניה… נסיוני מלמדני כי בעניינים האלה, כשנותנות הרשויות הצבאיות והפוליטיות הסבר שלם לצרכים, תמיד יש ביד המדע לספק משהו. הוגד לנו כי מן הנמנע הוא להתמודד עם צוללות, אבל נמצאו דרכים שאיפשרו לנו לחנוק את הצוללות מתחת לפני המים, בעיה שאיננה מוּקשה יותר בהכרח מזו של הורדת מטוסים פושטים. במלחמה נתקבלו דברים רבים שהוגד לנו כי הם בגדר הנמנע מבחינה טכנית, אבל הסבלנות, ההתמדה, ועל הכל – דרבּן הכּוֹרח בתנאי המלחמה, הפעילו את מוחותיהם של בני אדם ביתר־עוז, והמדע נענה לצרכים…

רק במאה העשרים זכתה התפיסה המאוסה הזאת של אילוץ אומות לכניעה על־ידי הטלת אימה של טביחת נשים וילדים באוכלוסיה אזרחית חסרת־ישע להתקבל ולהיסבל בין הבריות. אין זה עניינה של איזו אומה שהיא. כל ארץ תרגיש עצמה בטוחה יותר אם יתברר פעם כי המטוס המפציץ נתון לרחמיהם של כלים המכוּונים מן הקרקע, וישכּכו הפחדים והחשדות שאינם זזים מן האומות ומקרבים אותן יותר ויותר לשואה חדשה… אין אנו צריכים לפחד רק מפני התקפות על האוכלוסיה האזרחית שלנו בערינו הגדולות, שאנחנו נוחים לפגיעתן יותר מכל ארץ אחרת בעולם, אלא גם מפני התקפות על המספנות ושאר הבסיסים הטכניים שבלעדיהם אפשר שישוּתק, או אף יושמד, הצי שלנו, שעודנו גורם חיוני בהגנתנו. לכן הרי לא רק למען מאמץ עולמי לחסל את אחת הסיבות החמורות ביותר לחשד ולמלחמה, אלא גם בחינת אמצעי להחזיר לנו כאן בבריטניה הגדולה את הבטחון הנושן של האי שלנו, חייב הענין הזה לזכות במחשבה הנמרצת ביותר מצד האנשים הגדולים ביותר בארצנו ובממשלתנו, ויש לקדמו בכל האמצעים שיכול המדע של בריטניה להשתמש בהם ואשר עָשרה של הארץ יכול לשחררם.

בעצם יום המחרת חלו השינויים המיניסטריוניים שהוזכרו בפרק הקודם, ומר בולדווין נעשה ראש־הממשלה. סיר פיליפּ קונליף־ליסטר, שזמן קצר אחרי כן נעשה הלורד סווינטון, ירש את הלורד לונדונדרי כמיניסטר־התעופה. יום אחד אחר־הצהריים, כעבור חודש ימים, הייתי בחדר־העישון של בית־הנבחרים כשנכנס מר בולדווין. הוא התיישב על ידי ואמר מיד: ״יש לי הצעה בשבילך. פיליפ מעונין מאד שתצטרף לוועדת החקר להתגוננות האווירית של ועדת־ההגנה־הקיסרית, שהוקמה זה מקרוב, ואני מקווה שתצטרף“. אמרתי שאני מותח בקורת על ההכנות האוויריות שלנו ועלי לשמור לעצמי את חופש הפעולה שלי. הוא אמר: ״זה מובן בהחלט. ודאי שתהיה בן־חורין לגמרי, פרט למה שנוגע לעניינים הסודיים שעליהם יוודע לך רק בוועדה”.

התניתי תנאי שהפרופ' לינדמן יהיה לפחות חבר בוועדת־המשנה הטכנית, כי הייתי תלוי בעזרתו. כעבור ימים אחדים כתב ראש־הממשלה:

8 ביולי 1935

אני שמח שראית את הנקי, ואני מקבל את מכתבך בחינת ביטוי לנכונותך לשמש בוועדה ההיא.

אני שמח, וסבור אני שתוכל להועיל באמת בחקירה חשובה ביותר. כמובן, חפשי אתה כצפור־מרומים (הביטוי הנכון במקרה זה!) להתווכח ולדון בשאלות הכלליות של המדיניוּת, התכניות, וכל שאר הדברים הקשורים בשירותי האוויר.

הזמנתי לא נתכוונה להיות מחסום אלא גילוי של ידידוּת לרע ותיק.

הנה כי כן השתתפתי בפגישות אלו משך ארבע השנים הבאות, ומתוך כך זכיתי לראייה שלמה של התחום החיוני הזה בהגנתנו האווירית, ועיצבתי לי את דעותי עליו משנה לשנה מתוך דיונים קרובים ומתמידים עם לינדמן. הכינותי מיד תזכיר לוועדה, שבו נתגלמו המחשבות והידיעות שכבר אספתי, בלי אינפורמציה רשמית, בשיחותי ובעיוּני עם לינדמן ומתוך תפיסותי הצבאיות שלי. יש ענין במסמך הזה בגלל האור שהוא נוסך על המצב ביולי 1935. בזמן ההוא לא חשב איש על השימוש בקרני ראדיו להנחיית מפציצים. ברורים היו הקשיים באימון מספר גדול של טייסים יחידים, והסברה הכללית היתה כי בלילות יוליכו כמה מפציצי־על ציים גדולים של מטוסים. גישושים חשובים בשטחים חדשים נעשו בארבע השנים שעתידות היו לחלוף בטרם יוּטלו חייה של האומה על כפּות המאזניים; ובינתיים גרמה הנהגתה של הפצצה בהנחיית קרני ראדיו שינויים טקטיים מעמיקים. לפיכך נתיישן הרבה ממה שנכתב אז. אבל חלק הגון מן הדברים ניסיתי כשהיה הכוח בידי – לא הכל בהצלחה.

23 ביולי 1935

ההערות הבאות מוגשות במוֹרך רב, ובחפזון משום קרבתה של פגישתנו, מתוך תקוה שתוכלנה להיות תרומה למחשבתנו המשולבת.

תפיסות טקטיות כלליות ומה שהוא בר־ביצוע מבחינה טכנית, אלה פועלים ומגיבים זה על זה. הנה כך יש לומר לאיש־המדע באיזה כלים יחפוץ חיל־האוויר, ותיכנוּן המטוסים חייב להתאים לתכנית ברורה של לחימה ולהוציאה לפועל.

בשלב זה עלינו להניח הנחת־מלחמה מתקבלת־על־הדעת, רוצה לומר: שבריטניה הגדולה, צרפת ובלגיה הן בעלות־ברית המותקפות על־ידי גרמניה.

אחרי פרוץ מלחמה כזאת יהיה המאורע המכריע גיוסם של הצבאות הגדולים ביבשת. דבר זה יצריך לפחות שבועיים, כשהוא מגוון ומופרע על־ידי חדירותיהם של כוחות ממוכנים וממונעים. המוחות במטה הכללי הצרפתי והגרמני יהיו מרוכזים באיסופם של הצבאות ובפריסתם. אף אחד משני הצדדים לא יוכל להרשות לעצמו לפגר במידה ניכרת במהלומה העיקרית הראשונה. אפשר לקוות כי גרמניה לא תהיה מוכנה, משך שנתיים או שלוש, למלחמה שבּה על הצבא והצי למלא תפקיד חשוב. הצי שלהם אינו קיים למעשה ברגע זה; הם לא השיגו עדיין את השליטה בים הבלטי; ודומה כי התותחים הכבדים שלהם עדיין אינם מספיקים. הקמת צי וייצור תותחים כבדים והכשרת האנשים, כל אלה יצריכו פרק־זמן הנמוֹד בשנים ולא בחדשים.

חלק גדול מייצור הנשק של גרמניה מרוכז בחבל־הרוּר, שהוא נוח מאד לגישה למפציצי אויב. ודאי היא מבינה כי תנוּתק מאספקת־חוץ של הרבה חמרי־מלחמה חיוניים (נחושת, טוּנגסטן, קוֹבּלט, ואנאדיוּם, נפט, גומי, צמר וכו') ואפילו אספקת הברזל שלה תופחת אם לא תהיה שלטת בים הבלטי, ולפיכך ספק אם כבר נמצאת היא במצב שבו תוכל לפתוח במלחמה ממושכת. מובן שנעשים מאמצים גדולים להתגבר על התקלות האלו, כמו למשל העברת בתי־חרושת מסוימים מן הגבול לגרמניה המרכזית, ייצור סינתטי של חמרים דוגמת נפט וגומי, ואגירת מלאי גדול. אבל דומה כי אין זה מתקבל על הדעת שלפני 1937 או 1938 תימצא גרמניה במצב שבו תוכל לפתוח, מתוך איזו תקוה להצלחה, במלחמת שלושת החיילות שתוכל להימשך שנים, ואשר בה ספק אם יהיו לה בעלי־ברית כלשהם.

במלחמה כזאת דומה כי תפקידו הראשון של חיל־האוויר האנגלו־צרפתי יהיה לנתק את קווי התחבורה של האויב, מסילות הברזל שלו, כבישיו, גשרי הריין ומעבירי־המים וכו', ולהטריד במירב המידה את אזורי האיסוף ומחסני התחמושת שלו. בדרגת העדיפוּת הבאה באים בתי החרושת הנוחים ביותר לגישה לתעשייה המלחמתית שלו בכל צורותיה. דומה כי ודאי הדבר למדי שאם ירוכזו מאמצינו משעת־האפס והלאה במטרות החיוניות האלו, הרי נכפה על האויב קו דומה לזה. שאם לא כן, ינהלו הצרפתים גיוס ללא הפרעה ויזכו ביזמה בקרב היבשתי הגדול. לפיכך יחוסו הגרמנים על כל מטוס הנועד לשימוש בביצוע מעשי טרור נגד האוכלוסיה האזרחית בבריטניה ובצרפת, ויטוּ אותו מתוך חסכנוּת.

בכל זאת עלינו לצפות לכך שאפילו במלחמה של שלושת החיילות ייעשו מאמצים לשרוף באש את לונדון, או ערים גדולות אחרות שבטווח נוח, על מנת לבחון את כוח הרצון וההתנגדות של הממשלה והעם במסות הנוראות האלו. שנית, הרי גם נמל לונדון, והמספנות שבהן תלויים חייו של הצי, הם מטרות צבאיות בעלות חשיבות גדולה ביותר שבגדר האפשר.

אולם תמיד קיימת האפשרות המאוסה כי אותם שהכוח בידם בגרמניה יאמינו כי ייתכן להכריע אומה ארצה תוך חדשים מעטים מאד, או אפילו תוך שבועות מועטים, על־ידי התקפת־המונים אווירית פראית. התפיסה של טכסיסי־הלם פסיכולוגיים יש בה משיכה גדולה לנפש הגרמנית. אם צודקים הם או אינם צודקים, דבר זה אינו ממין הענין. אם ממשלת גרמניה תאמין כי תוכל לאַלץ ארץ להתחנן לשלום על־ידי שתחריב את עריה הגדולות ותעשה טבח מן האוויר באוכלוסיה האזרחית בטרם יתגייסו צבאות הברית ויתקדמו בשיעור ניכר, אפשר מאד שמתוך כך תפתח בפעולות־האיבה בנשק האווירי בלבד. כמעט אין צורך להוסיף כי אנגליה, אם אפשר יהיה להפרידה מצרפת, תהיה קרבן נוח במיוחד לסוג זה של התקפה. כי הצורה העיקרית של התקפת־נגד העומדת לרשותה, מחוץ לפעולות תגמול אוויריות, לאמור – הסגר ימי, מוּחשת רק לאחר פרק־זמן ניכר.

אם אפשר יהיה לצמצם או למנוע את הפצצת ערינו מן האוויר, הרי יגוז הסיכוי (שבין כה וכה אפשר שהוא דמיוני) לשבירת המוֹרל שלנו על־ידי ״אימים", ובסופו של דבר תישאר ההכרעה בידי הצבאות והציים. ככל שיכבדו את ההתגוננות שלנו, כן תגדל המניעה למלחמה אווירית בלבד.

*

היו אתי שני רעיונות לתרמם. אכן, יש לזכור כי ב־1935 עדיין היו לפנינו יותר מארבע שנים עד שתופעל איזו שיטה של גילוי בראדיו.

*

הוועדה פעלה בחשאי, ומעולם לא ניתן פרסום לקשר שלי לממשלה שעליה הוספתי למתוח בקורת ושאותה הוספתי להתקיף בחומרה גוברת והולכת בשאר תחומים. לעתים קרובות יש באנגליה אפשרות לפוליטיקאים מנוסים ליישב תפקידים מסוג זה, ממש כמו שלעתים מתיישבים חילוקי הדעות המדיניים החריפים ביותר עם ידידוּת אישית. אולם אנשי־המדע הם חבורה קנאית הרבה יותר. ב־1937 נתגלעה מחלוקת ניכרת בוועדת־המשנה הטכנית בין חבריה לפרופ' לינדמן. חבריו התרעמו על העובדה שהוא עומד במגע מתמיד אתי, ושאני עמל להגיש את דעותיו לוועדה העיקרית, בעוד שלפי דעתם היה רק סיר הנרי טיזרד, הרקטור של הקולג’־הקיסרי־למדעים־וטכנולוגיה, צריך להסביר את השקפתם הקיבוצית. לפיכך נתבקש לינדמן להתפטר. הוא צדק בהחלט בציידו אותי בעובדות שעליהן אסמוך את טענותי; אכן זה היה הבסיס שעליו נצטרפנו שנינו ועשינו יד אחת בעבודה. בכל זאת, לטובת הכלל, נשארתי חבר בוועדה, למרות פרישתו ובהסכמתו השלמה; וב־1938, כמו שיתוֹאר עוד מעט, היה לאַל־ידי להחזירו לוועדה.

*

אפשרות השימוש בגלי ראדיו המופצים לאחור ממטוסים ושאר עצמים של מתכת, דומה שעלתה בדעתם של אנשים רבים מאד באנגליה, אמריקה, גרמניה וצרפת בשנות ה־30. היינו מכנים אותם R.D.F. (Radio Direction Finding) ואחרי כן בשם ראדאר (מכּ"ם). המטרה המעשית היתה לגלות התקרבות מטוסים עוינים לא בחושי אדם, בעין או באוזן, כי אם בהד שהם מחזירים מגלי ראדיו. בגובה שבעים מיל לערך יש חוּפּה מחזירת־אור (איוֹנוֹספירה), שקיומה מונע גלי אלחוט רגילים מהתנדף בתוך החלל, ובכך היא מאפשרת קשר אלחוטי לטווח ארוך. הטכניקה של שילוּח פעימות קצרות מאד למעלה ובדיקות ההד שלהן פּוּתחה בשקידה משך שנים אחדות על־ידי אנשי־המדע שלנו, ובפרט על־ידי פרופ' אפּלטון.

בפברואר 1935 בא איש־מדע מחוקרי הממשלה פרופ' ווטסון־ווט, והסביר בראשונה לוועדת־המשנה הטכנית כי גילוי מטוסים על־ידי גלי ראדיו יוכל להיות בר־ביצוע; הוא הציע לבחון את הדבר. הועדה התרשמה. ההנחה היתה כי תעבורנה חמש שנים עד שאפשר יהיה לגלות מטוסים בטווח של עד חמישים מיל. ב־25 ביולי 1935, בישיבה הרביעית של ועדת החקר להגנה אווירית, הראשונה שבה השתתפתי, מסר טיזרד את הדין־והחשבון שלו על מיקוּם־ראדיו. לפי הסברה די היה בנסיונות המוקדמים כדי להצדיק פעולת ביצוע נוספת. מיניסטריוני השירותים נתבקשו לנסח תכניות. הוּקם ארגון מיוחד, והועמדה רשת של תחנות לצרכים נסיוניים באיזור דוֹבר־אוֹפוֹרדנס. כן גם היתה הכוונה לחקור במיקוּם־ראדיו של אניות.

עד מארס 1936 היו תחנות מוקמות ומצוידות לאורך החוף הדרומי והיתה תקוה לבצע תרגילי־נסיון בסתיו. משך הקיץ חלו עיכובים ניכרים בבנייה, והופיעה הבּעיה של הפרעות עוינות. ביולי 1937 העלה מיניסטריון־התעופה תכניות, שנתאשרו על־ידי ועדת החקר להגנה אווירית, ליצירת רשת של עשרים תחנות מן האי וייט עד לנהר טיז לסוף שנת 1939, במחיר של למעלה ממיליון לירה. עתה נעשו נסיונות למציאת מטוסי אויב לאחר שבאו אל שטח הארץ. עם תום השנה כבר יכולנו להתחקות אחריהם עד למרחק שלושים־וחמישה מיל בגובה עשרת־אלפים רגל. כן גם הושגה התקדמות ביחס לאניות. הוּכחה האפשרות לאַתר כלי־שיט מן האוויר בטווח של תשעה מילים. שתי אניות של צי־המולדת כבר צוידו במתקנים לגילוי מטוסים, ונערכו נסיונות למציאת־טווח ממטוסים, לשם בקרת־האש של תותחים אנטי־אוויריים ולהנחיית זרקורים. העבודה נמשכה. עד דצמבר 1938 כבר היו ארבע־עשרה מעשרים התחנות החדשות שנתכּנו פועלות בציוד ארעי. מיקום אניות מן האוויר היה עתה בגדר האפשר ממרחק שלושים מיל.

ב־1939 הקים מיניסטריון־התעופה, אגב שימוש בראדיו אֶרך־גלים ביחס (עשרה מטרים), את מה־שקוראים שרשרת־החוף, שאיפשרה לנו לגלות מטוסים המתקרבים מעל לים במרחק של עד ששים מיל. רשת מורכבת של קשר טלפוני הוקמה תחת פקודתו של מרשל־האוויר דאוּדינג, מפיקוד־מטוסי־הקרב, והיא חיברה את כל התחנות האלו לתחנת־פיקוד מרכזית באַקסבּרידג', מקום שאפשר היה לשרטט את תנועותיהם של כל המטוסים שהוּבחן בהם על מפות גדולות ולקיים בכך את הפיקוח על כל חילות האוויר שלנו בפעולתם. הומצא גם מכשיר שנקרא.I.F.F¹² (זיהוי ידיד או אויב), שאיפשר לתחנות הראדאר בשרשרת־החופים שלנו להבדיל בין מטוסים בריטיים הנושאים אותו לבין מטוסי האויב. התברר כי התחנות ארוכות־הגלים האלו אינן מגלות מטוסים המתקרבים בגובה נמוך מעל לים, וכתרופה לסכנה זו הוקמה מערכת־העזר של תחנות בשם.C.H.L (ת.ש.ח.)¹³, שהשתמשו בגלים קצרים הרבה יותר (אורך מטר וחצי) אלא שכוחן יפה רק לטווח קצר.

על מנת לעקוב אחרי מטוסי אויב לאחר בואם אל הארץ היה עלינו להסתמך בינתיים על חיל־הצופים־המלכותי, שפעל רק באזניו ובעיניו, אלא שכאשר קישרוהו אל כל מרכזיות הטלפונים התברר שערכו גדול, ובימים הראשונים לקרב על בריטניה היה הוא מסדנוּ העיקרי. לא די היה לגלות מטוסי אויב מתקרבים מעל הים, אף כי דבר זה היה מזהירנו בהקדם של חמש עשרה עד עשרים דקה לפחות. שוּמה עלינו להנחות את מטוסינו אנו כנגד המתקיפים ולעכבם על פני הארץ. לצורך זה הוחל בהקמת מספר תחנות המצוידות במה שקראו.G.C.I (פ.י.ק.)¹⁴, אבל כל הדברים האלה עדיין היו בשלב עוּבּרי עם פרוץ המלחמה.

*

הגרמנים גם הם לא ישבו בחיבוק־ידיים, ובאביב 1939 טס ״גרף צפּלין" במעלה חופה המזרחי של בריטניה. הגנרל מרטיני, המנהל הכללי של הקשר בלוּפטוואפה, צייד את ספינת־האוויר במכשירי־האזנה מיוחדים לגלות את קיומם של שידוּרי ראדאר בריטיים, אם יש כאלה. הנסיון נכשל, אך אילו היו מכשירי־ההאזנה של ספינת־אוויר זו פועלים כהלכה כי אז ודאי יכול ״גרף צפּלין" להביא לגרמניה את הידיעה כי יש לנו ראדאר, כי על כן לא די שהיו תחנות הראדאר שלנו פועלות בעת ההיא אלא שגם גילו את תנועותיו של ״צפּלין" והבחינו בכוונתו. הגרמנים לא היו מופתעים לשמוע את פעימות הראדאר שלנו, כי הם פיתחו מערכת ראדאר יעילה מבחינה טכנית, אשר מכמה בחינות היתה עולה על שלנו. אולם הדבר שהיה עשוי להפתיעם בכל־זאת היה המידה שבה השתמשנו בתגליותינו למעשה וארגַנו את הכל למסכת מערכת ההגנה האווירית הכוללת שלנו. במובן זה צעדנו בראש העולם כולו, והשׂגה של בריטניה היה ביעילוּת הביצוע יותר מאשר בחידוש הציוד.

הישיבה האחרונה של ועדת החקר להגנה אווירית התקיימה ב־11 ביולי 1939. עשרים תחנות ראדאר היו קיימות בזמן ההוא בין פּוֹרטסמוּת לסקאפּא־פלו, והן מסוגלות לגלות מטוסים מטוסים הטסים בגובה למעלה בגובה למעלה מעשרת־אלפים רגל ובטווח שבין חמישים למאה ועשרים מיל. מיתקן משביע־רצון נגד הפרעות ושיטה מפוּשטת של ז. י. א. היו מיוּצרים עתה בפועל־ממש. טיסות־נסיון היו נערכות במטוסים המצוידים במכשירים נסיוניים כדי לנסות ל“צוד” מטוסי אויב. המכשירים הנסיוניים למיקוּם אניות מן האוויר נמצאו מסורבלים מדי לצרכי השרות האווירי, והועברו לאדמירליות לשם שימוש אפשרי באניות.

*

אני מוסיף הערה אחרונה. ביוני 1939 הובילני סיר הנרי טיזרד על פי רצונו של מזכיר־המדינה, במטוס עלוב למדי, לראות את המתקנים שפותחו על החוף המזרחי. כל היום טסנו סביב־סביב. שלחתי את רשמי למיניסטר־התעופה, ואני מעלה אותם כאן משום שהם נותנים מושג על עמידתנו בשטח זה של הראדאר בערב המבחן.

מר צ’רצ’יל אל סיר קינגסלי ווד

…מצאתי את ביקורי במרטלשם ובוֹדסי בהדרכתו של טיזרר מעניין עד מאד, וכן גם מעודד. אולי יהיה זה למועיל אם ארשום כמה נקודות שלא זזו מדעתי:

התחנות החיוניות האלו של R.D.F. (ראדאר) זקוקות להגנה מיידית. תחילה חשבנו להקים להן כפילים וכפילי־משנה במחיר מועט; אבל לאחר שיקול־דעת נראה לי כי יש כאן מקום לשימוש בענן־העשן…

נקודת־התורפה בהתפתחות הנפלאה הזאת היא כמובן זו ששעה שהתוקף עובר את החוף הוא עוזב את ה־.R.D.F ומעתה והלאה הרינו תלויים בחיל־הצופים. דומה שיהיה זה מעבר מאמצע המאה העשרים אל תקופת־האבן הקדמונה. אף כי נודע לי כי תוצאות טובות מוּפקות מחיל־הצופים, עלינו לראות צורך דחוף ביותר בעיקוב אחר המתקיף לפנים הארץ על־ידי איזה שימוש של.R.D.F. יעבור עוד זמן־מה עד שתוכלנה התחנות של ה־.R.D.F להביט לאחור אל תוך הארץ, וגם אז תשקפנה רק על זירת אוויר דחוּסה ומסוכסכת.

* * * * * *

ההתקדמות בראדאר בשימושו המיוחד לגבי מציאת־טווח ודאי שהיא חשובה מאד לצי. היא תתן אפשרות להילחם באויב מבלי שים לב לראוּת. מה שונה היה גורלן של סיירות־המערכה הגרמניות כאשר התקיפו את סקרבּוֹרוֹ והארטלפּוּל ב־1914 אילו יכולנו לפלוח את הערפל! אינני יכול לתפוס מדוע אין האדמירליות שמה עכשיו את ראש מעייניה בכיוון הזה. טיזרד הטעים גם מה־עצום ערכו של הדבר למשחתות וצוללות שתוכלנה לכוון טורפדות במדוּיק, מבלי להתחשב בראוּת לא ביום ולא בלילה. הייתי אומר כי זה אחד הדברים הגדולים ביותר שאירעו מזה זמן רב, וכולו לטובתנו.

השיטה להבחנה בין ידיד לאויב גם היא חשובה ביותר לצי, ועליה לדחוק לגמרי את איתוּת־ההכּר, על כל הסיכון שבו. אני מניח שכל זה ידוע לאדמירליות.

לבסוף, הרשני לברך אותך על ההתקדמות שהושגה. עומדים אנו על ספּם של בטחונות עצומים לאי שלנו. לדאבון־הלב חפצים אנו לעבור כבר את הסף, והשעה דוחקת.

בכרך מאוּחר יותר אבאֵר איך, בתּהליכים האלה ובזוּלתם, הידועים רק לחוג קטן מאד, נבלמה במידה רבה ההתקפה הגרמנית על בריטניה הגדולה בסתיו ובחורף של 1940. אין ספק כי עבודתם של מיניסטריון־התעופה וּועדת החקר להגנה אווירית, הן תחת הלורד סווינטון הן תחת יורשו, מילאה את התפקיד המכריע בהשגת התגבורת היקרה הזאת למטוסי־הקרב שלנו. כשהוטלה עלי האחריות העיקרית ב־1940 וקיומנו הלאוּמי היה תלוי בנצחון באוויר, הפקתי תועלת מן ההבנה שקניתי לי בבעיות המלחמה האווירית עקב ארבע שנים ארוכות של עיון ומחשבה המיוסדים על הידיעות הרשמיות והטכניות המלאות ביותר. אף כי מעולם לא ניסיתי להגדיל חכמה בעניינים טכניים, הנה היה שדה־רוח זה נהיר לי די־הצורך. ידעתי את הכלים השונים ואת התנועות השונות על לוח־המשחק, ויכולתי להבין כל מה שהוּגד לי על המשחק עצמו.

*

גם המגע שלי עם האדמירליות משך השנים האלו היה מתמיד ואינטימי. בקיץ 1936 נעשה סיר סמואל הור הלורד הראשון של האדמירליות, והוא נתן לקציניו הרשאה לדון אתי דרך־חירות בענייני האדמירליות; הואיל והיה לי ענין עֵר בצי, לא החמצתי כלל את האפשרויות האלו. את הלורד הראשון של הימיה האדמירל צ’טפילד, הכרתי מימי בּיטי ב־1914, וחליפת המכתבים שלי אתו בענייני צי החלה ב־1936. כן גם הייתי מודע ותיק לאדמירל הנדרסון, המפקח הכללי של הצי והלורד השלישי של הימיה, העוסק בכל השאלות של בניה ומירשם. הוא היה אחד ממוּמחי התותחנוּת המצוינים ביותר שלנו ב־1912, ומאחר שבזמן היותי הלורד הראשון של האדמירליות הייתי יוצא לעתים קרובות לראות את הירי הראשון של אניות־המערכה, לכן ניתן לי להוקיר עד מאד את מלאכתו. שני הקצינים האלה העומדים בשיא גדוּלתם נהגו עמי מידת אֵמון שאין למעלה ממנה, ואף כי הייתי חלוּק עליהם בדעות ומתחתי בקורת חמורה על הרבה ממה שנעשה או לא נעשה, הנה מעולם לא הפריעו שום תלונה או תוכחת אישיות את ידידוּתנו.

השאלה אם כוח־התעופה של הצי צריך לעמוד תחת פקודת האדמירליות או מיניסטריון־התעופה היתה שנויה במחלוקת חריפה בין שני המיניסטרים ושני השירותים. אני גרסתי כגירסת הצי, ולאחר שלימדתי זכות עליה בפרלמנט זכיתי לקבל מכתב תודות לבבי מן הלורד־הראשון של הימיה, שבּו נכנס לתוך כל השאלה של מדיניוּת הצי. סיר תומאס אינסקיפּ בא לבקרני בצ’ארטוול ושאל בעצתי בענין העדין הזה. עיבּדתי בשבילו תזכיר, שבסופו של דבר נתקבל כמעט מלה־במלה על־ידי ממשלת הוד־מלכותו.

*

כשהוחלט לבסוף להתחיל שוב בבניית אניות־מערכה, הדאיגתני שאלת המירשם שלהן. עד לרגע זה הוקמו למעשה כל אניות־המערכה של הצי המלכותי או תוּכּנו בתקופה שניהלתי את האדמירליות מ־1911 עד 1915. רק נלסון ורוֹדני נבנו לאחר מלחמת־העולם הראשונה. ב“המשבר העולמי” תיארתי את כל התהליך של בניית הצי מחדש ואת תיכּוּן סוג אניות־המערכה המהירות מטיפוס קווין אליזבּת בתקופת כהונתי הראשונה באדמירליות, שעה שהפקתי תועלת כה רבה מכשרונו והשראתו של הלורד פישר. נוסף על כך היה ביכלתי להפעיל תמיד את מחשבתי אני, שלוּקטה מהרבה מומחי־צי אחרים, ועדיין הייתי איתן בדעותי.

אך נודע לי כי הקבינט הסכים לתכנית בנייה של אניות־מערכה, מיד מובטח הייתי כי אניותינו החדשות צריכות להוסיף ולהשתמש בתותח של 16 אינץ‘, וכי דבר זה אפשר להשיגו בגדר הנפח של 35,000 טונה – סייג־החוזה, שרק אנחנו שמרנו עליו בקפידה – על־ידי שלושה צריחים בעלי שלושה תותחים של 16 אינץ’. היו לי כמה שיחות וכמה חילופי־מכתבים עם סיר סמואל הוֹר, ולפי שלא שוּכנעתי מן הנימוקים ששמעתי החילותי לשאול שאלות בבית־הנבחרים על הכובד היחסי של מטחים מאניות בעלות תותחים של 14 אינץ' ו־16 אינץ'. לידיעתי האישית נמסרו המספרים הבאים:

מטח 9 תותחים של 14 אינץ' 6.38 טונה

מטח 9 תותחים של 16 אינץ' 9.55 טונה

הסיפרה לתותח־16־האינץ' מבוססת לא על תותח־16־האינץ' הקיים של א.ה.מ. נלסון אלא על תותח־16־אינץ' משוער, מן הסוג שאליו האמריקאים מתכוונים באניות־המערכה החדשות שלהם.

התרשמתי מאד מעדיפוּת המשקל של מטח 16 האינץ'. לפיכך כתבתי אל סמואל הור:

מר צ’רצ’יל אל סיר סמואל הוּר 1.3.36

הרי זה נימוסי מאד מצדך שאתה מייחס חשיבות כלשהי לדעתי, ולמראית־עין יש מה לטעון. אינני יכול להשיב על הטענה בדבר העיכוב המרובּה. שוב פוגעים החוזים רק בנו. אינני מטיל ספק בכך שייתכן לבנות אניה אשר לה שלושה צריחים בעלי שלושה תותחים של 16 אינץ' בכל צריח בגוף בן 35,000 טונה, שתהיה חזקה יותר מכל צירוף של 14 אינץ‘. לא די שתהיה זו אניה טובה יותר אלא שגם תיחשב בעיני הכל, כולל אלה המשרתים בה, אניה טובה יותר וגילוי חזק יותר של עצמה ימית. זכוֹר שהגרמנים מפיקים מתותחים תוצאות טובות הרבה יותר לפי הקוטר מאתנו. הם מטילים פגז כבד יותר הרחק יותר ובמדויק יותר. התשובה היא לוֹע גדול. לא די שיש כאן עלייה עצומה בכובד המטח, אלא שנוסף על כך גם מטען חומר הנפץ בפגז של 16 אינץ’ הוא ודאי גדול הרבה יותר מאשר בפגז של 14 אינץ'. אם אפשר להבקיע את השריון, הרי כדאי לעשות משהו בפנים בהתפוצצות.

צד נוסף הוא מספר הצריחים. איזה בזבוז הוא להעמיד ארבעה צריחים, שמשקלם מן־הסתם 2,000 טונה כל אחד, בו בזמן ששלושה ייטיבו לנגח! באניה בעלת שלושה צריחים יוכל ריכוז השריון נגד אש־תותחים וטורפדות להיות נמרץ הרבה יותר, ואפשר יהיה לפנות שטח גדול הרבה יותר על הסיפונים בשביל הסוללות האנטי־אוויריות. אם תבקש מאנשיך שיתנו לך דוגמה לאניה בעלת תותחי־16־אינץ‘, ברי לי כי יראו לך מידות טובות בהחלט ממה שאפשר להשיג ב־14 אינץ’. ודאי, יש מקום לוויכוח על בקרת־אש־תותחים, פיזוּר האש וכו', דברים שאינם נהירים לי. אף על פי כן סבור אהיה כי את אֶפקט התותחים האופּטימאלי ייתכן להשיג במטחים של ארבעה וחמישה לסירוגים.

שום דבר לא היה מניע אותי להיכּנע ל־14 אינץ' לוּ הייתי אני תחתיך. האדמירליות תיראה באור מטוּפּש למדי אם תתחייב לבניית שתי אניות בעלות תותחי־14־אינץ' בעוד יאפאן וארצות־הברית כאחת מנהיגות תותחים של 16 אינץ' כעבור חדשים אחדים. הייתי אומר שבאפס־יד אפשר בהחלט לחסוך ששה חדשים בבנייה. נורא הדבר לבנות במחשבה תחילה אניות־מערכה בריטיות העולות 7,000,000 לי“ש כל אחת ואינן החזקות ביותר בעולם! כמו שהיה פישר הזקן אומר, ״הצי הבריטי נוסע תמיד במחלקה ראשונה”.

מכל מקום, אין אלו אלא נבואות! נתנסיתי בכל הדברים האלה בשנים עברו, שלולא כן לא הייתי מרהיב עוז להטרידך בזאת. אבוא במגע עם צ’טפילד, כפי הצעתך.

הלורד הראשון לא התרעם על טענותי כלל וכלל והיתה בינינו חליפת־מכתבים ענפה; כן גם היו לי כמה שיחות אתו ועם הלורד הראשון של הימיה. קודם עזבוֹ את האדמירליות בסוף מאי 1937 שלח לי סיר סמואל הוֹר שני תזכירים שהכין מטה הצי, האחד שעניינו באניות־מערכה והשני בסיירות. עצוּמותיה של האדמירליות ביחס למירשם אניות־מערכה היו כי מאז חוזה־וושינגטון היתה בריטניה הגדולה מפעילה לחץ מתמיד להפחתת הנפח וגֹדל התותחים מטעמי קימוצים. משהותרו סוף־סוף אניות־המערכה הבריטיות החדשות ב־1936 לא היתה אפשרות להתעלם מסייגי החוזה ביחס לתותח של 14 אינץ' או לאניה בת 35,000 הטונה. צריך היה להתחיל במירשם אניות־המערכה מטיפוס המלך ג’ורג' ה־5 קודם שייתכן לברר אם תנהגנה גם מעצמות אחרות לפי הסייגים האלה בעתיד הקרוב ביותר. הצריחים של טיפוס המלך ג’ורג' ה־5 הוזמנו בעצם במאי 1936. אם תדחה האדמירליות את החלטתה ביחס למירשם עד אפריל 1937 כי אז תעמודנה לרשותנו עד 1941 רק שתי אניות ולא חמש. אם תעבורנה ארצות־חוץ את הסייגים של וושינגטון, יוכל המירשם לאניות של תכנית 1938, אשר תושלמנה ב־1942, ללבוש היקף גדול יותר.

ואולם אם בסופו של דבר ניאלץ להזדקק לאניות בעלות תותחים של 16 אינץ' ולא להקריב דבר מן החוזק המבני ושאר הסגולות של טיפוס המלך ג’ורג' ה־5, הרי יהיה גידול ניכר בנפח. האניות שתתקבלנה בדרך זו לא תוכלנה לעבור בתעלת פנמה, ויהיה עלינו להגדיל את סיפּונינו וכן גם להוסיף על מחירה של כל אניה ואניה. האדמירליות הסכימה עם העדיפוּת שנתתי לאניה בעלת תשעה תותחים של 16 אינץ' בשלושה צריחים על פני אניה בעלת עשרה תותחים של 14 אינץ' בארבעה צריחים. כל מירשמי האדמירליות לאניות־מערכה היו מירשמים של אניות בעלות שלושה ״צריחים רב־תותחיים".

לאחר שעיינתי במסמך הארוך וכבד־המשקל הזה נוכחתי לראות שלא נוכל לעמוד בדיחוי הכרוך בהצבת תותחים גדולים יותר בחמש אניות־המערכה הראשונות. אי־אפשר היה לשנות את ההחלטה. מכל־מקום טענתי כי יש להשלים את המירשמים לתותחים ולצריחים הגדולים יותר, ולייצר בפועל את הכלים והמיתקנים הנחוצים להתאמת התותחים וכו' לקוטר המגודל, ולוּ גם במחיר ניכר.

בדיוני עם האדמירליות בדבר מירשם אניות־המערכה לא הערכתי את העובדה כי באותה עת תיכּנה צריחים מרובעים לתותחי־14־אינץ' ועמדה בעצם הצבתם, ובכך הושג סכום כולל של שנים־עשר תותחים. אילו תפסתי זאת כי אז נאלצתי לעיין בהשקפתי מחדש. הביטוי ״צריחים רב־תותחיים" הביא לידי אי־הבנה זו מצדי, שלושה צריחים מרובּעים היו מונעים הרבה מן הקלקלות שראיתי באניה בעלת ארבעה צריחים, ושנים־עשר תותחים של 14 אינץ‘, אף כי אינם שקולים כנגד תשעה של 16 אינץ’, היה בהם משום שיפור ניכר מבחינת כובד המתכת.

אולם ההמשך לקו של האדמירליות היה ביש־מזל. חלו עיכובים חמורים במירשם הצריח המרובּע החדש־בתכלית בשביל התותחים בני 14 האינץ‘. אך החלה העבודה בזאת, מיד החליטה מועצת האדמירליות להחליף את הצריח השלישי המוּצב לפנים בצריח בעל שני תותחים. דבר זה כמובן היה פירושו מירשם מחוּדש של אלפיים או שלושת אלפי החלקים שמהם מורכבים מנגנונים מדהימים אלה, ועיכוב נוסף של שנה לפחות בהשלמת המלך ג'ורג' ה־5 והנסיך מוולס נגרם בגלל שינוי זה בתכנית. יתר על על כן, אניותינו החדשות הועמדו עתה על עשרה תותחים בלבד, וכל טענותי ביחס לפחיתוּת מטחיהן לעומת האניות בעלות התותחים של 16 אינץ’ שבו לתקפּן כבתחילה. בינתיים פתרו האמריקאים את הבעיה של הצבת שלושה צריחים בעלי שלושה תותחי־16־אינץ' כל אחד על גבי גוף בן 35,000 טונה. הצרפתים והגרמנים בחרו בתותח בן 15 האינץ‘; הצרפתים הציבו שמונה תותחים בשני צריחים מרובעים, והגרמנים הציבו שמונה בארבעה צריחי־תאומים. אולם הגרמנים, בדומה ליאפאנים, לא אמרו כלל להתחשב באיזה סייגים של חוזה, ונפחה של ביסמארק עלה על 45,000 טונה, עם כל היתרונות המושגים בדרך כך. רק אנחנו, שמקץ כל השנים האלו החלטנו סוף־סוף לבנות חמש אניות־מערכה שלפי הסברה תלויים בהן חייו של הצי והחזקתו של הכוח הימי, חזרנו ונסוגוֹנו מי התותח בן 16 האינץ’ אל זה של 14 האינץ', בעוד אחרים מגדילים את קטריהם. לפיכך ייצרנו שורה של אניות, שבניית כל אחת מהן ארכה חמש שנים, אשר יכלו גם יכלו לשאת עצמת־תותחים כבדה יותר.

*

ב־15 ביוני 1938 הסיעני הלורד הראשון של הימיה לפורטלנד להראות לי את הגל’ץ. זה היה השם שתיאר את השיטה לגישוּש אחר צוללות מתחת לפני המים באמצעות גלי־קול בתוך המים המחזירים הד מכל מבנה פלדה שהם נתקלים בו. על פי ההד הזה אפשר היה לקבוע במידה של דיוק את מקומה של הצוללת. בתום מלחמת־העולם הראשונה עמדנו על סף ההתפתחות הזאת.

בילינו את הלילה על סיפונה של אניית־הדגל וגילגלנו שיחה ארוכה עם סיר צ’ארלס פורבּס, המפקד הראשי. את כל הבוקר עשינו באסכולה־למלחמה־בצוללות, ובתוך ארבע שעות לערך קיבלתי תיאור שלם עד מאד. אחרי־כן ירדנו לים במשחתת, ובשעות אחר־הצהריים והערב נערך תרגיל מעניין מאד להנאתי. כמה צוללות היו פזורות סמוך לנמל. בעמדי על גשר המשחתת המשתמשת בגל’ץ, בעוד משחתת שניה מרוחקת כחצי מיל מאתנו ושיג־ושיח מתמיד בינינו, ראיתי ושמעתי את כל התהליך, שהיה אוצרה הכמוּס של האדמירליות, אשר התמידה בטיפוחו בנאמנות כימות דור שלם. לעתים קרובות מתחתי בקורת על מדיניותה של האדמירליות. אין ספק כי במקרה זה הגזמתי, כמו שהגזימה היא עצמה, בגודל ההשׂג שלה, ולרגע שכחתי מה־רחבים הם הימים. בכל זאת, לולא עסקו במחקר זה משך עשרים שנה בהוצאות שנתיות גדולות, ואגב העסקתם והכשרתם של אלפי קצינים ואנשים בעלי כושר מעוּלה, בלי שום תוצאות מוחשיות – וכל זה ממש בלי שום ציוּן וזכר – כי אז אפשר מאד שהבעיה שלנו בטיפול בצוללת, עם כל שנמצאה חמוּרה, לא היתה באה על פתרונה אלא במפלה.

אל צ’טפילד כתבתי:

הרהרתי בלי חשׂך בכל מה שהראית לי, ובטוח אני כי האומה חייבת לאדמירליות, ולאנשים שהנחו אותה, חוב שאין־ערוך־לו על המאמץ הנאמן שנמשך שנים כה רבות ואשר, כפי שבּרי לי, פטר אותנו מאחת הסכנות הגדולות ביותר הנשקפות לנו.

הדבר שהפתיע אותי היה בהירותם וכוחם של הסימנים (של הגל’ץ). ציירתי בדמיוני תחילה משהו שאין להבחין בו כמעט, מטושטש ומפוקפק בהחלט. מעולם לא תיארתי לעצמי כי אשמע איך אחת מן הבּריות הללו מבקשת להישמד. הרי זו שיטה נהדרת והשג נהדר.

הגל’ץ לא ניצח את הצוללת, אבל לולא הגל’ץ לא היו מנצחים את הצוללת.

 

פרק עשירי: סנקציות נגד איטליה 1935    🔗

מהלומה כבדה שניה – זכרונות אָדוֹאה – עת זהירוּת – שיחה במשרד־החוץ – משאל־השלום – הכוח הימי הבריטי בים התיכון – נאומו של סיר סמואל הור בז’נבה ותנועות הצי הבריטי – נאומי במועדון־קרלטון בסיטי – מוסוליני פולש לחבש – תגובה נמרצת בבריטניה; מר לנסבּוּרי מתפטר מהנהגת סיעת הלייבור בפרלמנט – סנקציות שלמראית־עין – מר בולדווין גומר אומר לשמור על השלום – ועידת המפלגה השמרנית – ניהול מערכת הבחירות בידי מר בולדווין – הרוב הגדול שלו – הסכם הור־לאוואל – החלחלה בפרלמנט – אני נשאר בחוץ־לארץ – השפעת כיבוש חבש בידי מוסוליני על אירופה

עתה הונחתה המהלומה הכבדה השניה על השלום העולמי. לאחר שאיבדה בריטניה את השוויון באוויר, עברה איטליה לצד הגרמני. שני המאורעות בצירופם איפשרו להיטלר להתקדם בנתיבו הקטלני אשר קבע לו מראש. ראינו מה הועיל מוסוליני בשמירת עצמאותה של אוסטריה, על כל הכרוך בכך במרכזה של אירופה ובדרום־־מזרחה. עתה עתיד היה לעבור אל המהנה שכנגד, גרמניה הנאצית שוב לא תהיה לבדה. אחת מבעלות־הברית העיקריות ממלחמת־העולם הראשונה עוד מעט ותצטרף אליה. חוּמרת המפנה הזה לרעה במאזן הבטחון דיכּאה את רוחי.

מזימותיו של מוסוליני ביחס לחבש לא הלמו את המוסר של המאה העשרים. הן היו שייכות לאותן תקופות אופל שבהן ראו אנשים לבנים זכות לעצמם לכבוש אנשים צהובים, חומים, שחורים או אדומי־עור ולשעבּדם ביתרון כוחם וכלי־נשקם. בימינו הנאורים, שבהם בוצעו פשעים ומעשי אכזריות שפּראי־האדם מלשעבר היו נרתעים מהם, או שלפחות לא היו מסוגלים להם, בימינו אלה היתה התנהגות כזאת מיוּשנת וראויה־לדופי כאחת. יתר על כן, חבש השתייכה לחבר־הלאומים. מוזר הדבר כי איטליה היא שתבעה ב־1923 לקבלה, ובריטניה היא שהתנגדה לכך אז. השקפתה של בריטניה היתה כי אָפיה של ממשלת חבש והתנאים השוררים באותה ארץ פראית של עריצות, עבדות ומלחמת־שבטים אינם עולים בקנה אחד עם השתייכות לחבר־הלאומים. אבל האיטלקים השיגו את שלהם, וחבש היתה חברה בחבר־הלאומים, על כל הזכויות והבטחונות שיכול זה להציע. אכן, כאן היה מבחן למכשיר זה של ממשלת־עולם, שעליו נתייסדו תקוות כל האנשים הטובים.

לא רק שאיפה לכיבושים טריטוריאליים הניעה את הרודן האיטלקי. שלטונו, בטחונו היו תלויים בפרסטיז’ה. התבוסה המשפילה שנחלה איטליה ארבעים שנה קודם לכן באָדואה, ולעגו של העולם שעה שמחנה איטלקי לא די שהושמד או נלקח בשבי כי אם גם עוּנה עינויים מחפירים, לא סרו ממחשבתם של כל האיטלקים. הם ראו איך נקמה בריטניה לאחר זמן את נקמת ח’רטום ומאג’ובּה כאחת. נקמת אָדואה, בה יצהירו על גברותם, חשובה היתה בעיני האיטלקים לא־פחות מהחזרת אלזס־לורן בעיני הצרפתים. דומה היה כי אין שום דרך קלה יותר, זולה יותר ומסוכנת פחות שבּה יוכל מוסוליני לייצב את שלטונו או להרים את קרנה של איטליה באירופה, כפי שהיה הדבר בעיניו, מאשר במחוֹתו את הכּתם של שנים עברו ובהוסיפו את חבש לקיסרוּת האיטלקית שהוקמה זה־מקרוב. כל מחשבה מעין זו חוטאת היתה ומרושעה, אבל הואיל ותמיד מן החכמה הוא לנסות ולהבין את נקודת השקפתה של ארץ אחרת, אפשר להזכירה.

במאבק הנורא נגד גרמניה הנאצית המחדשת את נשקה, שיכולתי לחוש בהתקרבוּתו הנחרצה, לא נטיתי כלל וכלל לראות בהרחקתה של איטליה, או אף בדחיפתה לתוך המחנה שכנגד. לא היה שום ספק שההתקפה בשלב זה מצד מדינה אחת המשתייכת לחבר־הלאומים על מדינה אחרת, אם לא תבוא עליה תגובה־שכנגד הרי בסופו של דבר תחריב את החבר, בחינת גורם לגיבּוש הכוחות שרק הם יוכלו להשתלט על עצמתה של גרמניה המתנערת ועל הסכנה ההיטלראית האיומה. מתוך ביסוס גדולתו של החבר אפשר היה אולי להפיק יותר מכל מה שתוכל איטליה אי־פעם לתת, לאצול או למסור. אם, אפוא, היה חבר־הלאומים מוכן להפעיל את הכוח המאוחד של כל הנמנים עליו כדי לבלום את מדיניותו של מוסוליני, הרי היתה זו חובתנו הקדושה לעשות את המוּטל עלינו ולמלא תפקיד נאמן. על כל פנים דומה היה כי אין על בריטניה שום התחייבות לצאת חלוצה בעצמה. חייבת היתה להתחשב בחולשותיה שלה, שנגרמו מאיבוד השוויון באוויר, ועוד יותר מכך – במעמדה הצבאי של צרפת נוכח חימושה של גרמניה. דבר אחד ברור היה גם ודאי: אמצעי־חצאים חסרי־ערך הם לחבר־הלאומים ומזיקים הם לבריטניה, אם תטול את ההנהגה בידיה. אם סבורים אנו שמן הצודק והנחוץ הוא, למען הסדר והרווחה באירופה, לבוא בריב־מוות עם איטליה של מוסוליני, הרי עלינו גם להכריעו. נפילתו של הרודן הקטן אפשר תשלב ותפעיל את כל הכוחות – ועדיין היו אלה מכריעים במשקלם – אשר יאפשרו לנו לרסן את הרודן הגדול, ובכך למנוע מלחמה גרמנית שניה.

הגיונות כלליים אלה הם הקדמה לפרשת־המעשה של הפרק הזה.

*

מאז ועידת שטרזה היו הכנותיו של מוסוליני לכיבושה של חבש גלויות לעין. ברור היה כי דעת־הקהל הבריטית תהיה עוינת למעשה כזה של תוקפנות מצד איטליה. אלה מאתנו שראו בגרמניה של היטלר סכנה לא רק לשלום כי אם גם לעצם קיומנו התייראו מפני המעבר הזה של מעצמה מן המדרגה הראשונה, כפי שנחשבה איטליה בימים ההם, מצדנו אל הצד השני. זכוּר לי משתה אחד שבּו נכחו סיר רוברט ונסיטארט ומר דאף־קופּר, שאז היה רק תת־מזכיר, אשר בו נחזה מראש ובבהירות השינוי הזה לרעה במאזן־הכוחות האירופי. עלתה אז ההצעה שיילכו כמה מאתנו להיפגש עם מוסוליני כדי להסביר לו את התוצאות בלתי־הנמנעות שתהיינה לדבר בבריטניה הגדולה. ההצעה עלתה בתוהו; כן גם לא היתה עשויה להועיל מאומה. מוסוליני, בדומה להיטלר, ראה את בריטניה בחינת אשה זקנה, מפוחדת ומעלה פימה־עלי־כסל, שבמקרה הגרוע ביותר רק תרבה להג, ואשר על כל פנים אינה מסוגלת לנהל מלחמה. הלורד לויד, שהיה מיוּדד אתו, ציין עד כמה התרשם מהחלטת תלמידי אוקספורד ב־1933, שבּה הכריזו על סירובם ״להילחם למען המלך והמולדת".

*

בפרלמנט הבעתי את חששותי ב־11 ביולי:

דומה כי עוררנו את הרושם שאנו עצמנו יוצאים חוצץ להנהיג את דעת־הקהל באירופה נגד מזימותיה של איטליה כלפי חבש. נרמז אפילו שנפעל יחידים ובלתי־תלויים. שמח אני לשמוע מפי שר־החוץ כי אין לכך שום יסוד. עלינו לעשות את חובתנו, אבל עלינו לעשותה עם שאר אומות רק בהתאם להתחייבויות שגם אחרים מכירים בהן. אין אנו חזקים עד כדי להיות מחוקקיו ודבּריו של העולם. אנחנו נעשה את שלנו, אבל אין לדרוש מאתנו שנעשה יותר מן הניטל עלינו בעניינים האלה…

לפי מעמדנו כיום הרי אין ספק שענן בא להעיב על הידידות הנושנה בין בריטניה הגדולה לאיטליה, ענן שנדמה לי כי לא בנקל יחלוף, אף כי בלי ספק הכל חפצים שיחלוף. ידידוּת ותיקה היא זאת, ואַל לנו לשכוח דבר, שהוא עובדה ידועה אך במעט, כי בזמן שנכנסה איטליה לברית המשולשת במאה שעברה התנתה במיוחד כי בשום פנים לא תבאנה אותה ההתחייבויות הנובעות מחוזה־הברית לידי סכסוך מזוין עם בריטניה הגדולה.

*

באוגוסט הזמין שר־החוץ אותי וכן גם את מנהיגי האופוזיציה לבקר אצלו, בנפרד, במשרד החוץ, והממשלה פרסמה את קיומן של מועצות אלו. סיר סמואל הור סח לי על החרדה הגוברת ביחס לתוקפנוּת איטלקית נגד חבש, ושאל אותי באיזו מידה אהיה מוכן לצאת כנגדה. מתוך שבטרם אענה רציתי לדעת יותר על המצב הפנימי והאישי במשרד־החוץ הנתון לדוּ־שלטון, שאלתי על דבר השקפתו של אידן. ״אקרא לו שיבוא", אמר הור, ובתוך דקות מספר הגיע אידן מחייך ובמצב־רוח מצוין ביותר. גילגלנו שיחה גלויה. אמרתי כי לדעתי יצדק שר־החוץ אם ירחיק לכת עם חבר־הלאומים כנגד איטליה מלוֹא המידה שיוכל להוליך את צרפת; אבל הוספתי ואמרתי כי אין עליו להפעיל שום לחץ על צרפת, בגלל האמנה הצבאית שלה עם איטליה ובגלל חרדתה מפני גרמניה; וכי במסיבּות הנתונות אינני מקווה שצרפת תרחיק לכת ביותר. אחר כן דיברתי על האוגדות האיטלקיות במעבר־הבּרנר, על גבולה הדרומי החשוּף של צרפת ועל עוד צדדים צבאיים.

בכללו של דבר יעצתי למיניסטרים שלא ינסו למלא תפקיד של הנהגה ולא יתבלטו יותר מדי. בזאת דיכּאוּני, כמובן, פחדי מפני גרמניה והמצב שאליו הגיעה הגנתנו.

*

בחדשים הראשונים של 1935 אוּרגנה עצומת־שלום למען הבטחון הקיבוצי ולמען ביצור ספר־הברית של חבר־הלאומים. מפעל זה זכה לברכתו של האיגוד־למען־חבר־הלאומים, אולם נזוֹם על־ידי ארגון נפרד שבו תמכו במידה רבה מפלגות הלייבור והליבראלים. הועמדו השאלות הבאות:

משאל־השלום

1. האם על בריטניה הגדולה להישאר בחבר־הלאומים?

2. האם הנך בעד קיצוץ כולל בחימוש על פי הסכם בינלאומי?

3. האם הנך בעד חיסול כולל של מטוסי צבא וצי לאומיים על פי הסכם בינלאומי?

4. האם יש לאסור על פי הסכם בינלאומי על ייצורם וממכרם של כלי נשק לשם רווח פרטי?

5. האם אתה סבור שאם אומה אחת מתעקשת להתקיף את זולתה, צריכות שאר האומות לעשות יד אחת כדי לאלצה לחדול, על־ידי:

(א) אמצעים כלכליים ובלתי־צבאיים.

(ב) אמצעים צבאיים, אם יהיה צורך בדבר?

ב־27 ביוני הוכרז כי למעלה מאחד־עשר מיליון איש חתמו את שמותיהם בחיוב על עצומה זו. בתחילה דומה היה כי כמה מיניסטרים גילו במשאל־השלום פנים שלא־כהלכה. שם העצומה האפיל על תכליתה. מובן שנצטרפו בה ההצעות המנוגדות של קיצוץ בחימוש ושל התנגדות בכוח לתוקפנות. בהרבה חוגים ראו בה חלק ממסע התעמולה הפאציפיסטי. כנגד זאת הרי סעיף 5 נתן ביטוי לקו חיובי ואמיץ, שבזמן ההוא אפשר היה לנקוט אותו בהישען על תמיכה מכרעת מצד האומה כולה. הלורד ססיל ועוד ממנהיגי האיגוד־למען־חבר־הלאומים נכונים היו, כפי שהכריז הסעיף הזה – וכפי שהראו המאורעות עד־מהרה, אף גם מנוי־וגמור היה הדבר אתם – לצאת למלחמה על ענין צודק, בתנאי שתיעשינה כל הפעולות הנחוצות תחת חסות חבר־הלאומים. שינויים ניכרים חלו במספר החדשים הבאים בהערכתם את העובדות. אכן, לא יצאה שנה ואני שיתפתי פעולה אתם במדיניות שתיארתי אותה כ״כלי־נשק וספר־הברית".

*

בהמשך הקיץ לא פסקה התנועה של אניות־צבא איטלקיות בתעלת סואץ, וכוחות ניכרים ואספקה ניכרת רוכזו לאורך גבולה המזרחי של חבש. פתאום נפל דבר בלתי־רגיל, שלאחר שיחותי במשרד־החוץ היה בעיני בלתי־צפוי בתכלית. ב־24 באוגוסט החליט הקבינט והכריז כי בריטניה תעמוד ותקיים את התחייבותה על פי החוזים ועל פי ספר־הברית של חבר־הלאומים. דבר זה חולל משבר מיידי בים התיכון, ומאחר שלפני זמן כה קצר נועצו בי ראיתי לנכון לבקש את שר־החוץ שיניח את דעתי במה שנוגע למצב בימים:

מר צ’רצ’יל אל סיר סמואל הור 25 באוגוסט 1935

מובטח לי כי תישמר מפני המדחה הגדול שבהקדמת הדיפּלומטיה לפני כוננות הצי. ב־1914 דאגנו לכך.

היכן הציים? האם הם במצב טוב? האם הם מספיקים? האם הם מסוגלים להתרכז במהירות ובשלמות? האם הם בטוחים? האם הוזהרו רשמית לאחוז באמצעי־זהירות? זכוֹר שאתם מפעילים לחץ מופלג על רודן שאולי יבוא אל בין־המצרים של הייאוש. אפשר מאד שימוֹד אתכם במידתו. בכל רגע שהוא משך השבועיים הבאים עשוי הוא לייחס לכם כוונות החורגות הרבה מגדר מה שהוגה הקבינט עכשיו. בעוד אתם מטיפים נוסחאות משפטיות ושקולות יפה, עשוי הוא לפעול בכוח הזרוע. מוטב הרבה יותר שתרחיקו מכשול מדרכו.

מן העתונים אני נמצא למד כי צי הים־התיכון יוצא ממלטה ללבאנט. ודאי מן החכמה הוא (לצי) לעזוב את מלטה, שהתברר לי כי אין לה כל הגנה אנטי־אווירית. צי הים התיכון כשבסיסו באלכסנדריה וכו', על גבי הנייר – ורק לפי זה רשאים אנו לדון – הוא חלש הרבה יותר מן הצי האיטלקי. משך זמן־מה בדקתי היום את בניית הסיירות והשייטות על־ידי שתי הארצות מאז המלחמה. נדמה לי, כי אין לכם אף מחצית כוחה של איטליה בסיירות ובמשחתות מודרניות, ועוד פחות מכך בצוללות מודרניות. לכן נדמה לי כי יש להעמיד לפני האדמירליות עכשיו שאלות נוקבות מאד בדבר מעמדו של הצי הבריטי הזה בלבאנט. די בו כדי לגרום לנו הפסד חמוּר. האם די בו כדי להגן על עצמו? נמצא הוא במרחק יותר משלושת־אלפים מיל מכל תגבורת מצד הצי האטלנטי וצי־המולדת. הרבה דברים יכולים להתרחש עד שיוכלו אלה להתחבר. אינני מסופּק, ובעצם אינני מעז לפקפק, בכך שהאדמירליות עיינה עיון מדוקדק במערכים. אני מקווה שיתברר לך כי התשובות לשאלות האלו מניחות את הדעת.

לפני זמן־מה שמעתי דיבורים על תכנית לפינוי הים התיכון במקרה של מלחמה עם איטליה והחזקת מצר גיבּרלטר וים סוּף בלבד. אכן, נראה כאילו תנועת צי־הים־התיכון ללבאנט משתלבת בקו הזה. אם כך הדבר, הרי אני תקוה ששקלו בדבר כראוי. אם נעזוב את הים התיכון בהיותנו במצב של מלחמה או מלחמה־למחצה עם איטליה, הרי אין שום דבר שימנע את מוסוליני מלהעלות חיל צבא בחוף מצרים ומלתפוס את התעלה. שום דבר, חוץ מצרפת. האם האדמירליות בטוחה בצרפת במקרה מבחן אשר כזה?

ג’ורג' לויד, הנמצא אתי, סבור שעלי לשלוח לך את המכתב הזה לנוכח הסכנות שבמצב. אינני מבקש תשובה מפורטת; אבל רוצים היינו לקבל ממך הבטחה שמערכיה של האדמירליות הניחו את דעתך.

שר־החוץ השיב ב־27 באוגוסט:

יהי לבך סמוך ובטוח כי כל הנקודות שהזכרת היו, והנן, נושא לדיון פעיל. הריני ער בתכלית לסכנות מן הסוג שציינת, ואעשה כמיטב יכלתי לדאוג לכך שלא יתעלמו מהן. אנא אל תהסס לשלוח לי כל הצעה או אזהרה שתמצא לנחוץ. יודע אתה יותר מכל איש אחר מה הסכנות במצב אשר כזה וידוע לך יותר מלכל איש אחר, לפחות מחוץ לממשלה גם מצבה הנוכחי של ההגנה הקיסרית שלנו.

*

מר אידן, המיניסטר לענייני חבר־הלאומים והאדם השווה כמעט במעמדו לשר־החוץ, כבר עשה זה כמה שבועות בז’נבה, מקום שניים את אסיפת חבר־הלאומים למדיניות של ״סנקציות" נגד איטליה, באם תפלוש זו לחבש. הכהונה המיוחדת אשר לה נתמנה גרמה מעצם טבעה שיתרכז בשאלת חבש בהטעמה שהכריעה במשקלה את שאר הצדדים. ״סנקציות" פירושן היה מניעת כל עזרה כספית ואספקה כלכלית מאיטליה, ומתן כל העזרה מסוג זה לחבש. לגבי ארץ כאיטליה, התלויה לגבי מצרכים כה רבים הנחוצים למלחמה ביבוא בלתי־מופרע מעבר־לים, היה בכך באמת משום מניעה חמורה. להטו ועוז־דיבּורו של אידן והעקרונות שעליהם הצהיר, כבשו את האסיפה. ב־11 בספטמבר נאם לפני האסיפה שר־החוץ, סיר סמואל הור, שהגיע לז’נבה:

אפתח בכך שאחזור ואכריז על התמיכה בחבר־הלאומים מצד הממשלה שאני מייצג אותה ועל עניינו של העם הבריטי בבטחון הקיבוצי… הרעיונות שנתגלמו בספר־הברית, ובפרט השאיפה לכונן את שלטון החוק בעניינים בינלאומיים, נעשו חלק מהכרתנו הלאומית. לעקרונותיו של החבר, ולא לאיזה גילוי מסוים שהוא, הראתה האומה הבריטית את נאמנותה. כל השקפה אחרת יש בה בעת־ובעונה־אחת משום זלזול בכנוּתנו והטלת דופי בישרוּתנו. בהתאם להתחייבויותיו המדויקות והמפורשות דוגל החבר, וארצי דוגלת אתו, בקיום הקיבוצי של ספר־הברית בשלמות, ובפרט בהתנגדות איתנה וקיבוצית לכל המעשים של תוקפנוּת ללא התגרוּת.

למרות חששותי ביחס לגרמניה, ועם כל תרעוּמתי על צורת ניהולם של עניינינו, זכור לי הרושם שעשה עלי הנאום הזה שעה שקראתיו בריביירה שקוּית־השמש. הוא הסעיר את הכל, והכּה הדים ברחבי ארצות־הברית. הוא איחד את כל הכוחות הללו בבריטניה שצידדו בצירוף נטוּל־מורא של צדק וכוח. כאן, לפחות, היתה מדיניות. לוּ אך תפס הנואם איזה כוחות עצומים הותרו ממוסרותיהם ונמצאו בידו ברגע ההוא, כי אז אולי באמת היה מנהיג את העולם לזמן־מה.

ההצהרות האלו שאבו את תקפן מן העובדה שמאחריהן, כמו מאחרי עניינים הרבה אשר לשעבר נמצאו חיוניים לקדמתה ולחירותה של האנושות, עמד הצי הבריטי. זו הפעם הראשונה והאחרונה דומה היה כי יש ברשות חבר־הלאומים זרוע חילונית. כאן היה חיל־המשטרה הבינלאומי, שמכוח סמכותו אפשר היה לאחוז בכל מיני אמצעי לחץ ושידול דיפלומטיים וכלכליים. כשהגיעו לגיבּרלטר ב־12 בספטמבר, בעצם יום המחרת, סיירות־המערכה הוּד ורינאוּן, בלווית אסקדרון הסיירות השני ושייטת של משחתות, היו הכל סבורים כי בריטניה תסמוך את דבריה במעשים. המדיניות והמעשה כאחד זכו מיד לתמיכה מכרעת מבּית. טבעי הדבר למדי כי הסברה היתה שמובן הוא מאליו כי לא ההצהרה גם לא תנועתן של אניות־המלחמה לא היו באות לעולם בטרם תעשה האדמירליות חישוב מוּמחי קפדני של הצי או הציים הנחוצים בים התיכון כדי לקיים מה שקיבלנו עלינו.

בסוף ספטמבר היה עלי לשאת נאום במועדון־קרלטון של הסיטי, גוף שמרני בעל מידה של השפעה. ניסיתי להשמיע אזהרה למוסוליני, ואני מאמין כי קרא אותה:

להטיל מחנה־צבא בן קרוב לרבע מיליון איש, המגלם את מבחר בחוריה של איטליה, אל חוף שומם מרחק אלפיים מיל מן המולדת, כנגד רצונו הטוב של העולם כולו ובלי שליטה בימים, ואחר־כך לפתוח במצב הזה בדבר שאפשר גם אפשר כי יהיה שורה שלמה של קרבות נגד עם, ובאזורים, שמשך ארבעת־אלפים שנה לא ראה שום כובש טעם לכבשם. הרי זה הימוּר שאין לו דוגמה בהיסטוריה כולה¹⁵.

סיר אוסטין צ’מברליין כתב אלי מכתב שבו הביע הסכמה עם הנאום הזה, ואני עניתי:

1 באוקטובר 1935

שמח אני על כי ישר בעיניך הקו שנקטתי ביחס לחבש; אבל אני עצוב מאד. מעשה נורא יהיה זה לנפץ את איטליה, והוא יעלה לנו במחיר יקר. מה־מוזר הדבר כי לאחר שכל השנים האלו היינו מפצירים בצרפת שתתפּייס עם איטליה הרינו מאלצים אותה עכשיו לבוֹר בין איטליה ובינינו! אינני סבור שהיה עלינו לצאת חוצץ בצורה נמרצה כל־כך. אם כה עזים היו רגשותינו בענין זה, צריכים היינו להזהיר את מוסוליני לפני חדשיים. הדרך ההגיונית היתה לחזק את הצי בים התיכון בהדרגה משך תחילת הקיץ, ובכך להעמידו על חוּמרת הענין. עכשיו מה הוא יכול לעשות? אני מצפה לעלייה רצינית מאד בדרגת החום כשיתחילו הקרבות (בחבש).

*

מוסוליני לא נרתע מפני התנועות המאוחרות של הצי הבריטי, ובאוקטובר הצעיד את צבאות איטליה בדרך הפלישה לחבש. ב־10 בחודש, ברוב של חמישים מדינות ריבּוניות כנגד אחת החליטה אסיפת חבר־הלאומים לאחוז באמצעים קיבוציים נגד איטליה, ונתמנתה ועדה בת שמונה־עשר לעשות מאמצים נוספים לקראת פתרון בדרכי שלום. נוכח החזית הזאת מסר מוסוליני הצהרה המצוינת בערמה רבה. תחת שיאמר, ״איטליה תגיב על סנקציות במלחמה“, אמר: ״איטליה תגיב עליהן במשמעת, בחסכון, ובהקרבה”. אולם בתוך כך רמז כי לא יסבול הטלת שום סנקציות שתפרענה לפלישתו לחבש. אם יועמד מפעל זה בסכנה הרי יאסור מלחמה על כל מי שיעמוד על דרכו. ״חמישים אומות!" אמר, ״חמישים אומות, בהנהגת אומה אחת!" כך היה המצב בשבועות שקדמו לפיזור הפרלמנט בבריטניה ולבחירות הכלליות, שעתה בא מועדן על פי התחוקה.

*

שפיכות הדמים בחבש, השנאה לפאשיזם והטלת הסנקציות על־ידי חבר־הלאומים, חוללו זעזוע בתוך שורות מפלגת הלייבור הבריטית. אנשי האיגודים המקצועיים, שבתוכם בולט היה מר ארנסט בווין, לא היו כלל פאציסיסטיים על פי מזגם, רצון עז מאד להילחם ברודן האיטלקי, לכפות סנקציות מכריעות ולהשתמש בצי הבריטי, אם יהיה צורך בדבר, הסעיר את הפועלים השכירים האמיצים. מלים בּוֹטוֹת ונזעמות הושמעו באספות נרגשות. במקרה אחד התלונן מר בווין כי ״נמאס עליו לראות את מצפונו של ג’ורג' לנסבּורי מיטלטל מוועידה לוועידה“. הרבה מצירי מפלגת הלייבור בפרלמנט היו שותפים להלך־הרוח של האיגודים המקצועיים. בספירה רחבה הרבה יותר ראו עצמם כל מנהיגי האיגוד־למען־חבר־הלאומים מחויבים להילחם למען החבר. הדברים נגעו בבירור בסעיף 5 של ״משאל השלום” שלהם. המדוּבּר היה כאן בעקרונות שמתוך ציוּת להם מוכנים היו הוּמניטרים ותיקים למות, ואם למות – גם להרוג. ב־8 באוקטובר התפטר מר לנסבורי מהנהגת סיעת הלייבור בפרלמנט. והמאיור אֶטלי, שהיה לו עבר מלחמתי נאה, קם למשול תחתיו.

*

אולם ההתעוררות הלאומית הזאת לא הלמה את השקפתו של מר בולדווין גם לא את כוונותיו. רק חדשים אחדים אחרי הבחירות החילותי להבין את העקרונות שעליהם נתייסדו ה״סנקציות". ראש־הממשלה הכריז כי סנקציות פירושן מלחמה; שנית, מנוי־וגמור היה אתו שלא תהיה מלחמה; ושלישית, הוא החליט על סנקציות. ברור היה שאין ליישב יחד את שלושת התנאים האלה. בהדרכתה של בריטניה ובלחצו של לאוואל התרחקה הוועדה של חבר־הלאומים, שעליה הוטל לצוּר צורה לסנקציות, מכל סנקציה שתעורר מלחמה. מספר גדול של מצרכים, שאחדים מהם היו חמרי מלחמה, נאסרו בכניסה לאיטליה, ועובּד לוח־זמנים רב־רושם. אבל הנפט, שבלעדיו אי־אפשר היה להמשיך במערכה בחבש, הוסיף להיכנס בלי הגבלה, כי מובן שמניעתו פירושה מלחמה. עמדתה של ארצות־הברית, שלא השתייכה לחבר־הלאומים והיתה משבירת הנפט העיקרית לעולם, היתה נדיבה אך לא ברורה. יתר על כן, מניעת הנפט מאיטליה היתה כרוכה גם במניעתו מגרמניה. יצוּא האלומיניוּם לאיטליה נאסר באיסור חמוּר; אבל אלומיניום היה כמעט המתכת היחידה שייצרה איטליה בכמויות העולות על צרכיה שלה. בשם הצדק הציבורי הוטל וטוֹ חמור על היבוא של ברזל־גרוטאות ובצר־ברזל לאיטליה. אבל מאחר שהתעשיה המטלוּרגית האיטלקית כמעט לא השתמשה בהם, ומאחר שלא הוטל שום איסור על גושי פלדה וברזל גלמי, הרי לא נגרמה לאיטליה כל הפרעה. הנה כי כן לא היו האמצעים שהוכרז עליהם ברעש כה גדול סנקציות של ממש לשיתוּק התוקפן אלא רק סנקציות בלב־ולב מן הסוג שיהיה התוקפן נכון לסבלן, כי לאמיתו של דבר, אף שקשות היו, המריצו את רוח־המלחמה האיטלקית. חבר־הלאומים ניגש אפוא להצלת חבש על יסוד ההנחה שלא ייעשה דבר שיעכב את צבאותיה הפולשים של איטליה. עובדות אלו לא היו ידועות לציבור הבריטי בזמן הבחירות. אנשי בריטניה תמכו בתום־לב במדיניות הסנקציות, והאמינו כי זאת דרך בטוחה לשים קץ להתקפה האיטלקית על חבש.

עוד פחות מכך הרהרה ממשלת הוד־מלכותו בהפעלת הצי. סוּפּרו כל מיני סיפורי־מעשיות על טייסות־מתאבּדים של מפציצי־צלילה איטלקיים שיטילו על סיפוני אניותינו ויפוצצון לרסיסים. הצי הבריטי שהיה עוגן באלכסנדריה קיבל בינתיים תגבורת. במחי אחד יכול היה להחזיר אניות־הובלה איטלקיות מתעלת סואץ, וכתוצאה מכך היה נצרך להילחם עם הצי האיטלקי. סיפרו לנו כי אין הוא מסוגל להתמודד עם יריב אשר כזה. עוררתי את השאלה מלכתחילה, אבל הרגיעוני. אניות־המערכה שלנו היו נושנות, כמובן, ועתה נראה היה כי אין לנו שום חיפּוי של מטוסים ומעט מאד תחמושת אנטי־אווירית. אולם התברר כי האדמירל המפקד התרעם על הדעה שייחסו לו כי אין כוחו מספיק לאסור קרב ימי. דומה כי קודם שתקבל את החלטתה הראשונה להתגבר לתוקפנות האיטלקית היתה ממשלת הוד־מלכותו צריכה לבדוק בקפידה את הנתונים והאפשרויות וכך גם לגמור אומר.

מתוך מה שידוע לנו עכשיו אין ספק כי החלטה אמיצה היתה מנתקת את קווי התחבורה של איטליה עם חבש, וכי מצליחים היינו בכל קרב ימי שעשוי היה לבוא עקב זאת. מעולם לא צידדתי בפעולה מבוּדדת מצד בריטניה הגדולה, אבל לאחר שהרחקנו לכת כל־כך היה זה מעשה חמור להירתע. יתר על כן, מוסוליני מעולם לא היה מעז להתמודד עם ממשלה בריטית חדוּרת עוז־החלטה. כמעט כל העולם כולו היה נגדו, והוא היה צריך לסכן את משטרו במלחמת־יחיד נגד בריטניה, שבה תהיה פעולת־צי בים התיכון המבחן הראשון והמכריע. איך היתה איטליה יכולה להילחם במלחמה הזאת? מחוץ ליתרון מוגבל בסיירות קלות מודרניות לא היה הצי שלה אלא כרבע מן הצי הבריטי. צבא המגויסים הגדול שלה, שדברי־רהב אמדו אותו במיליונים, לא היה יכול להיכנס לפעולה. כוחה האווירי פחוּת היה בהרבה, בכמות ובאיכות, אפילו מן המעט שבידינו. בּן־רגע היה הסגר מוּטל עליה. צבאות איטליה בחבש היו רעבים לאספקה ותחמושת. גרמניה עדיין לא היה בידה להושיט כל עזרה של ממש. אם היתה אי־פעם הזדמנות להכות מכה מכרעת למען ענין נאצל במיזער הסיכון, כאן היתה. העובדה שעוז־רוחה של ממשלת בריטניה לא עמד במבחן, אפשר להצדיקה רק באהבתה הכּנה לשלום. למעשה סייעה בפילוס הדרך למלחמה נוראה הרבה יותר לאין־שיעור. הבּלוֹף של מוסוליני הצליח ומסתכל אחד חשוב הסיק מסקנות מרחיקות־לכת מעובדה זו. היטלר מזמן גמר אומר לאסור מלחמה למען האדרתה של גרמניה. עתה עיצב לו השקפה על התנוונותה של בריטניה הגדולה, שאותה עתיד היה להחליף רק במועד מאוחר מדי לשלום ומאוחר מדי בשבילו. גם ביאפאן היו מסתכלים כבדי־הגוּת.

*

שני התהליכים הנוגדים – גיבּוּש האחדות הלאומית בשאלת־השעה הבוערת והתנגשות האינטרסים המפלגתיים, שאין להפרידה מבחירות כלליות – הוסיפו להתנהל יחדיו. דבר זה היה במידה רבה לתועלתם של מר בולדווין ותומכיו. ״חבר־הלאומים כשם שהיה הבּריח המבריח את מדיניות־החוץ הבריטית כך יישאר להבא“, נאמר בקול־הקורא של הממשלה לקראת הבחירות. ״מניעת מלחמה וכינוּן השלום בעולם צריכים להיות תמיד האינטרס החיוני ביותר של העם הבריטי, והחבר הוא המכשיר שהותקן, ואשר אליו אנחנו צופים, לשם השגת המטרות האלו. לכן נוסיף לעשות כל מה שבכוחנו לחזק את ספר־הברית ולקיים את יעילותו של החבר ולהגדילה. בפולמוס המצעֵר הנוכחי בין איטליה וחבש לא נסטה ימין ושמאל מן הקו שעל פיו נהגנו עד כה”.

כנגד זאת היתה מפלגת הלייבור מפולגת מאד. הרוב היה פאציפיסטי, אבל מר בווין בפעולתו הנמרצה מצא לו תומכים רבים בקרב ההמונים. המנהיגים הרשמיים ניסו איפוא להניח את דעת הכל על־ידי הצבעה על דרכים מנוגדות בעת־ובעונה־אחת. מצד אחד שיועו לפעולה החלטית נגד הרודן האיטלקי; מצד שני הוקיעו את מדיניות החימוש. הנה כי כן אמר מר אטלי בבית הנבחרים ב־22 באוקטובר: ״רוצים אנו בסנקציות יעילות המבוצעות בצורה יעילה. אנחנו תומכים בסנקציות כלכליות, אנחנו תומכים במשטר של חבר־הלאומים“. ואחרי כן, בהמשך אותו נאום: ״אין אנו משוכנעים כי הדרך לבטחון היא בצבירת כלי־נשק. אין אנו מאמינים כי בזמן הזה יש דבר שאפשר לקרוא לו הגנה לאומית. אנחנו סבורים כי יש להתקדם בדרך לפירוק־הנשק ולא לצבירת כלי־נשק”. דרך־כלל אין שום צד יכול להתגאות הרבה על מעלליו בעתות בחירות. ראש־הממשלה עצמו חש בלי ספק בכוח הגובר העומד מאחרי מדיניות־החוץ של הממשלה. מכל מקום מנוי־וגמור היה אתר שלא להיגרר לתוך מלחמה בשום פנים. תוך שהשקפתי מבחוץ על מהלך הדיונים נדמה היה לי כי מעוניין הוא לגייס תמיכה גדולה ככל האפשר ולהשתמש בה על־מנת להתחיל בחידוש חימושה של בריטניה באמת־מידה צנועה.

*

ועידת המפלגה השמרנית נערכה בבוֹרנמאוּת בעצם היום בו החל מוסוליני בהתקפתו על חבש ופצצותיו היו נופלות על אדואה. נוכח זאת, ולא־פחות מכך נוכח הבחירות הכלליות העומדות עתה לפתחנו, התלכדנו כולנו כאיש אחד:

(1) לתקן את הליקויים החמורים בכוחות ההגנה של הכתר, ובפרט לארגן, ראשית־כל, את התעשיה שלנו לשם סיגולה המהיר למטרות הגנה, אם יהיה צורך בדבר.

(2) לעשות מאמץ מחודש לכינוּן השוויון באוויר עם חיל האוויר הזר החזק ביותר שבמטחווי מהלומה מחופינו.

(3) לחדש את הצי הבריטי ולחזק את הצי המלכותי על־מנת להבטיח את מזונותינו ומחייתנו ולשמור על ומחייתנו ולשמור על ליכודה של הקיסרות הבריטית.

עד כאן לא התאוויתי בשנים אלו לשמש בתפקיד, מאחר ששבעתי זאת כל־כך, ומאחר שהייתי מתנגדה של הממשלה במדיניותה ההודית. אולם עם קבלת חוק־הודו, שלא יופעל אלא כעבור שנים אחדות, הוּסר הסייג הזה. בגלל הסכנה הגרמנית הגוברת להוּט הייתי להניח את ידי על המנגנון הצבאי שלנו. יכולתי לחוש עתה בחריפוּת מרובּה בממשמש ובא. צרפת הנבוכה ובריטניה רכת־הלב ואוהבת־השלום תעמודנה עד־מהרה נוכח קריאת־תגר של הרודנים האירופים. הגיתי אהדה להלך־הרוח המשתנה במפלגת הלייבּור. כאן היה הסיכוי לממשלה לאומית לאמיתה. מסתבר היה שהאדמירליות תהיה פנויה, ואני רציתי מאד לקבל תפקיד זה אם ישובו השמרנים לשלטון. היטב ידעתי, כמובן, כי כמה מחבריו הראשיים של מר בולדווין אינם שותפים למשאלה זו, אני ייצגתי קו מדיני, והיה ידוע כי אשקוד עליו הן מבחוץ הן מבפנים. אם יוכלו לוותר עלי, ודאי ישמחו מאד. במידה ידועה היה דבר זה תלוי בשיעור הרוב שלנו.

*

בבחירות הכלליות דיבר ראש הממשלה במלים נמרצות על הצורך בחימוש, ונאומו העיקרי הוקדש למצבו של הצי שאינו מניח את הדעת. אולם לאחר שהשיג כל מה שיכול היה להשיג על סמך מצע של סנקציות וחימוש, נעשה מעונין מאד להרגיע את החוגים של אוהבי־השלום המקצועיים באומה, ולהשבית כל חשש שאולי עוררו בקרבם דיבּוריו על צרכי הצי. ב־1 באוקטובר, שבועיים לפני ההצבעה, נשא נאום בגילדהוֹל לפני האגודה־למען־השלום. בהמשך נאומו אמר: “אני נותן לכם את דיברתי שלא יהיה כל חימוש בקנה־מידה גדול”. לאור הידיעות שהיו בידי הממשלה על ההכנות הגרמניות המאומצות, היתה זו הבטחה מופלאה מאד. ככה הושגו הקולות גם של המבקשים לראות בהכנת האומה לקראת סכנות העתיד גם של המאמינים כי אפשר לשמור על השלום על־ידי קילוּס מעלותיו.

*

אני ניהלתי את המערכה שלי במחוז־הבחירה אפינג סביב הצורך בחימוש וסביב מדיניות של סנקציות בלב שלם ובחוּמרה. בכללו של דבר תמכתי בממשלה, ואף כי רבים מחברי השמרנים התרעמו על הבקורת שמתחתי כמעט בלי חשך על צעדי הממשלה, נבחרתי מחדש ברוב הגון. משהוכרזו תוצאות ההצבעה ראיתי לנכון להבטיח את עמדתי שלי. ״מתוך ההצבעה שלכם, נוכח הנאומים שנשאתי, אני מסיק כי רצונכם שאחווה את דעותי העצמאות כחבר הפרלמנט, וכי בהתאם למסורות הנעלות ביותר של הבית ההוא אעניק את פירות ידיעתי ונסיוני בלי סייג ובלי פחד". תוצאות הבחירות הכלליות היו בבחינת נצחון גדול למר בולדווין. הבוחרים זיכו אותו ברוב של מאתיים־ארבעים־ושבעה על כל שאר המפלגות יחדיו, ולאחר ששימש בכהונה חמש שנים הגיע למעמד של תוקף אישי שכמותו לא ידע שום ראש־ממשלה מאז תום המלחמה הגדולה. כל אלה שהתנגדו לו לשעבר, אם בענין הודו ואם בענין הזנחת הגנתנו, הוּכּו בתמהון נוכח הצבעת־אמון מחודשת זו, שאותה השיג בכוח טכסיסיו הזריזים והמוצלחים במדיניות־הפנים והודות להוקרה הנרחבה לאָפיו האישי. הנה כך ראה שלטון, שהיה הרה־אסון יותר מכל שלטון אחר בקורותינו, איך האומה סומכת ידיה על כל שגגותיו וליקוייו. אולם היה חשבון המעוּתד לפרעון, ובית־הנבחרים החדש נזקק לעשר שנים כמעט עד שפּרעוֹ.

*

בחוגים רחבים נרמז כי אצטרף לממשלה בתפקיד הלורד הראשון של האדמירליות. אולם לאחר שהוכרז על שיעור נצחונו לא התמהמה מר בולדווין להודיע באמצעות המשרד המרכזי של המפלגה כי אין כל כוונה לכלול אותי בממשלה. בדרך כך סילק קצת מחובו למשלחת הפאציפיסטית שקיבל את פניה בימים האחרונים למערכת הבחירות. העתונות הרבתה להלעיג על הרחקתי מן השלטון. אולם עתה אפשר לראות כמה שיחק לי מזלי. השיקו מעלי הכנפיים הסמויות מן העין.

גם היו לי תנחומים נעימים. נטלתי את קופסת הצבעים שלי ושמתי פני אל אקלימים חביבים יותר, מבלי להמתין לכינוס הפרלמנט.

*

היה המשך משוּנה לנצחונו של מר בולדווין, ובעבוּרו רשאים אנחנו לוותר על הרציפות הכרונולוגית. שר־החוץ שלו, סיר סמואל הור, בעברו את פאריז בדרך לפגרה הראויה לו בשוייץ, לקח דברים עם מר לאוואל, שעדיין היה שר־החוץ של צרפת. תוצאות שיחה זו היתה הסכם הור־לאוואל מיום 9 בדצמבר. כדאי להציץ מעט לתוך הרקע של מאורע מפורסם זה.

הרעיון שתהיה בריטינה מנהיגה את חבר־הלאומים נגד פלישתו הפאשיסטית של מוסוליני לחבש סחף עמו את האומה באחד מגלי ההתלהבות הגדולים שלה. אבל כיון שעברו הבחירות והמיניסטרים נמצאו נשענים על רוב שיוכל לתת בידם את הנהגת המדינה למשך חמש שנים, צריך היה לשקול הרבה תוצאות מטרידות. בשורש כל הדברים היתה אימרתו של מר בולדווין כי ״אסור שתהיה מלחמה“, וכן כי ״אסור שיהיה חימוש בקנה־מידה גדול”, ה“בּוֹס” המפלגתי הזה, לאחר שניצח בבחירות על המצע של הנהגת העולם נגד התוקפנות, משוכנע היה עד עומק לבו כי שוּמה עלינו לשמור על השלום בכל מחיר.

יתר על כן, ממשרד־החוץ באה עתה מדחפה נמרצה מאד. סיר רוברט ואניסטארט מעולם לא גרע עיניו גם לרגע מן הסכנה ההיטלראית. הוא אני היינו בדעה אחת בנקודה זו. ועתה אילצה המדיניות הבריטית את מוסוליני לעבור מצד אל צד, גרמניה שוב לא היתה מבודדת. ארבע מעצמות המערב היו חלוּקות שתים כנגד שתים ולא שלש כנגד אחת. ירידה מפורשת זו במעמדנו החמירה את הדאגה בצרפת. ממשלת צרפת כבר עשתה את ההסכם הפרנקו־איטלקי מחודש מחודש ינואר. לאחר־מכן באה האמנה הצבאית עם איטליה. לפי החשבון חסכה אמנה זו שמונה־עשרה אוגדות צרפתיות שאפשר להעבירן מן החזית האיטלקית לחזית נגד גרמניה. ודאי כי בשיחותיו רמז מר לאוואל רמז מפורש למוסוליני כי צרפת לא תנקוף אצבע ביחס למה שעשוי לקרות לחבש. נימוקים כבדי־משקל העלו הצרפתים בדיוניהם עם מיניסטרים בריטיים. ראשית, זה שנים אחדות היינו מנסים להשפיע עליהם שיקצצו בצבאם, שהיה משענתם היחידה. שנית, הבריטים עשו חיל גדול בהנהגת חבר־הלאומים נגד מוסוליני. הם אפילו ניצחו בבחירות כלליות על סמך זאת; ובדמוקרטיות יש לבחירות חשיבות מרובּה. שלישית, עשינו הסכם ימי, שלפי הסברה היה טוב מאד בשבילנו, והודות לו היה מעמדנו בימים נוח מאד, להוציא את מלחמת הצוללות.

אבל מה בנוגע לחזית הצרפתית? מי ילחם בה נגד עצמתה הצבאית הגדלה והולכת של גרמניה? למשך ששת החדשים הראשונים לא יכלו הבריטים להציע אלא שתי אוגדות, אשר תישלחנה רק מתוך הסתייגויות רבות; לפיכך הרי באמת אינם צריכים לדבר יותר מדי. עתה היתה ממשלת בריטניה רבה ריב־מוות עם איטליה, בתעצומות רגש מלחמתי ומוסרי ובדאגה לעולם כולו, ״חמישים אומות בהנהגת אומה אחת“. צרפת היתה צריכה לדאוג לדברים אלה, ורק אנשים טפשים מאד, שמהם יש מספר גדול ביותר בכל ארץ, יכלו להתעלם מזאת. אילו השתמשה בריטניה בכוח הצי שלה, אילו חסמה את תעלת סואץ והנחילה מפלה לצי האיטלקי במערכה רבה, כי אז זכאית היתה ״לתת את הטון” באירופה, ואולם נהפוך הוא, היא הצהירה במפורש כי לא תלך להילחם בשל חבש, ויקרה מה שיקרה. מר בולדווין הישר: נצחון בכל הקלפיות; רוב מוּצק לשמרנים לחמש השנים נוספות; התמרמרות צדקנית לכל גילוייה, ורק לא מלחמה, רק לא מלחמה! לפיכך היתה לצרפתים הרגשה עזה שאין להם להיגרר לכלל התרחקוּת מתמדת מאיטליה בשל כל הזעם והקצף שנשפך פתאום באנגליה נגד מוסוליני. בפרט הרגישו כך בזמן שזכרו כי בריטניה הרכינה ראש נוכח ההתגרות הימית האיטלקית בים התיכון, ובזמן שלא יכולנו לשלוח בתחילה יותר משתי אוגדות לעזרת צרפת אם תפלוש גרמניה לתוכה. אפשר בהחלט להבין את נקודת השקפתו של מסייה לאוראל בזמן הזה.

בדצמבר הופיעו נימוקים חדשים. מוסוליני, תחת כובד לחצן של הסנקציות, ונוכח האיום העז מאד של ״חמשים אומות בהנהגה אחת", יקדם בברכה, כך לחשו הלוחשים, פשרה על חבש. גזים מרעילים, אף כי כוחם יפה כנגד הילידים החבשים, ודאי לא ירוממו את שמה של איטליה בעולם. החבשים היו מוּכּים והולכים. אמרו שאין הם מוכנים לעשות ויתורים גדולים ולמסור שטחי אדמה נרחבים. האם לא ייתכן לעשות שלום שיתן לאיטליה מה שדרשה בתוקפנותה וישאיר לחבש ארבע חמישיות מכלל הקיסרות שלה? ואנסיטארט, שבמקרה נקלע לפריז בזמן שעבר בה שר־החוץ, ולפיכך נמשך לתוך הפרשה, אין לדון אותו לגנאי על שהוגה היה בתמידות בסכנה הגרמנית, והתאוה לראות את בריטניה וצרפת מאורגנות על הצד החזק ביותר נוכח הסכנה העליונה הזאת, כשאיטליה מאחריהן בבחינת ידיד ולא אויב.

אולם האומה הבריטית מתמכּרת מזמן לזמן לגלים של קנאת־צדק. יותר מכל ארץ אחרת בעולם מוכנה היא, ברווחי־זמן ניכרים, להילחם למען איזה ענין דווקה משום שהיא משוכנעת בלב ונפש כי לא תפיק שום טובת־הנאה חמרית מתוך הסכסוך. בולדווין והמיניסטרים שלו רוממו במידה רבה את רוחה של בריטניה בהתנגדותם למוסוליני בז’נבה. הם הרחיקו לכת כל־כך עד כי לא היתה להם ברירה לפני ההיסטוריה אלא ללכת עד קצה הגבול. אם לא היו מוכנים לסמוך את דבריהם ומחוותיהם במעשים, כי אז אולי מוטב היה לוּ סילקו ידיהם מן העניין כולו, בדומה לארצות־הברית, הניחו לדברים להתגלגל מאליהם והמתינו לראות מה יקרה. זאת היתה תכנית שאפשר להתווכח עליה. אבל לא זאת היתה התכנית אשר קיבלו. הם פנו אל המיליונים, והמיליונים חסרי הנשק, וחסרי הדאגה עד כה, נענו בצעקה רמה, שהחרישה את כל הקריאות האחרות: ״כן, צעוֹד נצעד נגד הרע, ועכשיו נצעד. תנו לנו את כלי־הנשק".

בית־הנבחרים החדש היה חבר אנשים בעל שאר־רוח. וכך היו צריכים להיות, נוכח כל מה שהיה צפוי להם בעשר השנים הבאות. לפיכך קיבלו מתוך זעזוע נורא, בעוד שאון הבחירות מצלצל באזניהם, את הידיעה כי הושגה פשרה בין סיר סמואל הור ומר לאוואל על דבר חבש. משבר זה כמעט ועלה למר בולדווין במחיר חייו המדיניים. הוא החריד את הפרלמנט ואת האומה עד היסוד בם. מר בולדווין נפל כמעט בן־לילה מפסגת המנהיגוּת הלאומית למעמקי הלעג והקלס. עלוב היה מעמדו בבית־הנבחרים משך הימים האלה. הוא לא הבין מעולם מדוע בני־אדם צריכים לתת דעתם על כל ענייני־החוץ המטרידים הללו. הרי יש רוב שמרני ואין מלחמה. מה עוד אפשר לדרוש? אבל הנווט המנוסה חש במלוא עצמתה של הסערה והעריך אותה אל־נכון.

הקבינט אישר ב־9 בדצמבר את תכנית הור־לאוואל לחלוקת חבש בין איטליה לקיסר. ב־13 הוגש הנוסח המלא של הצעת הור־לאוואל לחבר־הלאומים. ב־18 נטש הקבינט את הצעות הור־לאוואל, דבר שחייב את התפטרותו של סמואל הור. בוויכוח ב־19 בחודש אמר מר בולדווין:

סבור הייתי כי ההצעות האלו מרחיקות לכת יותר מדי. ביטוי הרגשות בכיווּן זה לא הפתיעני כלל. לא ציפּיתי לרגשות העמוקים יותר שנתגלו בהרבה מחלקי הארץ מן הטעמים שאני יכול לקרוא להם טעמי מצפון וכבוד. ברגע שאני עומד נוכח דבר זה, יודע אני כי אירע משהו שעורר את הרגשות העמוקים ביותר של בני ארצנו, כי הושמע איזה צליל המפיק הד מתוך מעמקיהם. חזרתי ובדקתי כל מה שעשיתי והרגשתי כי… לא תוכל להיות בארץ הזאת כל תמיכה להצעות הללו אפילו בחינת בסיס למשא־ומתן. ברור עכשיו בתכלית כי ההצעות מתו מיתה שלמה ומוחלטת. הממשלה בודאי לא תעשה שום מאמץ להשיבן לתחיה. אילו קמה סערה כשאני יודע שהצדק אתי, הייתי מניח לה שתתנפץ על גבי, ואני הייתי מחזיק מעמד או נשבר. אם, לאחר עשותי את חשבון־נפשי, תהיה בי הרגשה כי יש בסערה זו משהו המראה לי כי עשיתי דבר שאיננו מחוכם ואיננו צודק, או אז ארכין ראשי לפניה.

בית הנבחרים קיבל את ההתנצלות הזאת. המשבר חלף. בשובו מז’נבה נקרא מר אידן לדאונינג סטריט מס. 10 אל ראש־הממשלה לדון במצב שנוצר לאחר התפטרותו של סיר סמואל הור. מר אידן הציע מיד להזמין את סיר אוסטין צ’מברליין ליטול לידיו את משרד־החוץ, והוסיף כי אם יתבקש לכך הריהו נכון לשמש תחתיו בכל תפקיד שהוא. מר בולדווין השיב כי כבר עיין בזאת והודיע לסיר אוסטין עצמו כי אינו רואה יכולת להציע לו את משרד־החוץ. דבר זה אולי בא משום מצב־בריאותו של סיר אוסטין. ב־22 נעשה מר אידן שר־החוץ.

*

רעייתי ואני בילינו את השבוע המסעיר הזה בברצלונה. כמה מטובי ידידי יעצוני שלא לחזור. הם אמרו כי רק אגרום רעה לעצמי אם אהיה מעורב בסכסוך הגועש הזה. המלון הנוח שלנו בברצלונה שימש מפגש לאנשי השמאל הספרדי. במסעדה המצוינת שבּה היינו אוכלים ארוחות צהריים וערב היו תמיד כמה חבורות של צעירים שחורי מעילים ובעלי פנים לוהטים, המנהמים יחד בעיניים מבריקות על עסקי הפוליטיקה הספרדיים, שבהם עתידים היו מיליון ספרדים למות עד־מהרה. אגב הסתכלות לאחור סבור אני שהייתי צריך לבוא הביתה. אפשר שהייתי שהייתי מכניס לאסיפות האנטי־ממשלתיות יסוד של החלטה וליכוד שהיה שם קץ לשלטונו של בולדווין, אולי היתה ממשלה בראשוּתו של סיר אוסטין צ’מברליין קמה ברגע זה. כנגד זאת קראו ידידי, ״מוטב שתעמוד מרחוק. חזירתך תיחשב רק בחינת קריאת־תגר אישית נגד הממשלה". לא נעמה לי העצה, שבודאי לא היה בה כדי להחניף לי; אבל נכנעתי לרושם שלא אוכל להועיל מאומה, והוספתי לשבת בברצלונה כשאני מורח בדים באור השמש. אחרי־כן הצטרף אלי פרדריק לינדמן, ואנחנו שטנו לנו באניית־קיטור נאה מסביב לחופים המזרחיים של ספרד ועלינו אל החוף בטנג’יר. כאן מצאתי את הלורד רוֹתרמיר עם חוג אנשים נעימים. הוא סח לי כי מר לויד ג’ורג' נמצא במאראקש, מקום שמזג־האוויר הוא נחמד. נסענו שמה כולנו במכוניות. במארוקו מרנינת־הלב ישבתי וציירתי, ולא חזרתי אלא כשמת המלך ג’ורג' החמישי מיתה חטופה ב־20 בינואר.

*

התמוטטותה של ההתנגדות החבשית וסיפוח כל הארץ על־ידי איטליה השפיעו השפעות בלתי־רצויות על דעת־הקהל הגרמנית. אפילו אותם יסודות שמדיניותו ומעשהו של מוסוליני לא ישרו בעיניהם התפעלו מהצורה הנמרצה. היעילה וחסרת־הרתיעה שבה התנהלה המערכה, כפי שנדמה. הדעה הכללית היתה כי בריטניה הגדולה נחלשה עד היסוד בה. היא קנתה לה את שנאתה הניצחת של איטליה; היא המיטה חורבן־עולם על חזית שטרזה; וירידת קרנה בעולם עמד בניגוד נעים להתעצמות כוחה ותהילתה של גרמניה החדשה. ״אני מתרשם“, כתב אחד מנציגינו בבאוואריה, ״מנעימת הבּוּז הנשמעת בדיבורים על בריטניה הגדולה בחוגים רבים… יש לחשוש כי יתברר שעמדתה של גרמניה, בשיחות על הסדר באירופה המערבית ועל הסדר כולל יותר של שאלות אירופיות וחוץ־אירופיות, נקשתה”.

במאמר במינכנר צייטוּנג (16 במאי 1936) יש כמה פסקות מאלפות:

האנגלים אוהבים חיים נוחים בהשוואה למה שמקובּל אצלנו בגרמניה. אכן, דבר זה אין פירושו שאינם מסוגלים למאמצים ממושכים, אבל הם נמנעים מהם ככל אשר יוכלו, כל זמן שאין בכך כדי להעמיד בסכנה את בטחונם האישי והלאומי. כן גם יש בידם שליטה על אמצעים ועושר שאיפשרה להם, בניגוד לנו, משך מאות־שנים לערך, להגדיל את הונם בצורה אוטומטית פחות או יותר… אחרי המלחמה, שבּה אכן גילו האנגלים מרץ מדהים, לאחר אי־אלה היסוסים מוקדמים, סבורים היו אדוני־העולם הבריטיים כי סוף־סוף זכו למעט נופש. הם התפרקו מנשקם לכל אורך הקו – בחיים האזרחיים עוד יותר מאשר ביבשה ובים. הם השלימו בנפשם לנטוש את הבסיס (הימי) של כוח השקול כנגד שתי מעצמות וניאותו לשוויון עם אמריקה… מה בדבר הצבא? מה בדבר חיל־האוויר?… בשביל חילות המגן היבשתיים והאוויריים זקוקה אנגליה יתר על הכל לאנשים, לא רק לכסף כי אם גם לחיי אזרחיה לצורך הגנת הקיסרות. למעשה הרי מתוך אחד־עשר אלף האיש הדרושים לתכנית האווירית החדשה חסרים שבעת אלפים. ושוב, חסר גדול נראה בצבא הסדיר, כשיעור אוגדה אחת שלמה, והצבא הטריטוריאלי (מין בית־ספר של־יום־א' לחיילים־חובבים) הוא פחוּת כל־כך מן המספר שהוקצה לו עד כי בשום פנים אין לראות בו כוח לוחם של ממש. מר בולדווין עצמו אמר לפני זמן־מה כי אין לו שום כוונה לשנות את שיטת הגיוס על־ידי הנהגת שירות־חובה.

מדיניות החותרת להשיג הצלחה על־ידי דיחוי החלטות, ספק אם היא יכולה לקוות כיום לעמוד בפני הסופה המרעישה את אירופה, ובעצם את העולם כולו. מעטים הם המתרתחים, מטעמים לאומיים ולא מפלגתיים בלבד, כנגד העדר חוט־השדרה והעמדה הדוּמשמעית של הממשלה, ותולים בה את הקולר לסכנות שלתוכן מכניסים את הקיסרות בבלי־הדעת. ההמונים מסכימים כמדומה עם הממשלה שהמצב ישופר מתוך ישיבה בחיבוק־ידיים, וכי על־ידי מעט הסתגלות ותמרונים מחוּשבים היטב ייתכן לתקוֹן שוב את שיווי־המשקל…

כיום חבש היא איטלקית בלבד, בשלמותה, לבלי־תקנה ולבלי־השיב. מאחר שהדבר הוא כך הרי ייתכן שבז’נבה או בלונדון יש איזה הרהור שמא רק השימוש בכוח יוצא־מגדר־הרגיל יוכל לגרש את האיטלקים מחבש. אבל לא הכוח ולא האומץ להשתמש בכוח־הזרוע אינם מצויים בעין.

כל הדברים האלה נכונים היו ביותר. ממשלת הוד מלכותו יצאה שלא־בחכמה להילחם לענין עולמי גדול. היא הנהיגה חמישים אומות בדברי עזוּת לרוב. לנוכח העובדות הגסות נרתע מר בולדווין לאחור. מדיניותה היתה מכוּונת משך זמן רב להניח את דעתם של יסודות חזקים בדעת־הקהל מבּית ולא דווקה לבדוק את המצב האירופי כהוויתו. על־ידי שהרחיקה מעליה את איטליה, שיבּשה את כל שיווי־המשקל האירופי ולא הועילה מאומה לחבש. היא נהגה את חבר־הלאומים לתוך תבוסה ניצחת, שגרמה נזק גדול ביותר לחייו הממשיים כמוסד ― אם לא פגעה בהם פגיעת־מוות.

 

פרק אחד־עשר: היטלר מכה 1936    🔗

אווירה חדשה בבריטניה – היטלר בן־חורין להכּות – אישור החוזה הפרנקו־סובייטי – חבל הריין וחוזי ורסיי ולוקרנו – היטלר כובש מחדש את חבל הריין, 7 במרס – היסוסי צרפת – ביקורו של פלאנדן בלונדון – הפאציפיזם הבריטי – פלאנדן ובולדווין – יגונו של רלף ויגראס – אימוּת דעתו של היטלר ונצחונו – מיניסטר לתיאום־ההגנה – בחירת סיר תומאס אינסקיפּ – ברכה מוסווה – תקווֹתי לחבר־הלאומים – אידן עומד על שיחות־מטה עם צרפת – ביצור חבל הריין על ידי הגרמנים – אזהרותי בפרלמנט – גילוייו של מר בּוּליט לאחר המלחמה – ערובתו של היטלר לאוסטריה, 11 ביולי

כשחזרתי בסוף ינואר 1936 חשתי באווירה חדשה באנגליה. כיבוש חבש על־ידי מוסוליני ושיטותיו האכזריות, הזעזוע שגרמו שיחות הור־לאוואל, מבוכת חבר־הלאומים, השברון הנראה־בעליל של “הבטחון הקיבוצי”, כל אלה שינו את הלך־הרוח לא רק במפלגת הלייבּור והליבּראלים כי אם גם באותו ציבור גדול של אנשים בעלי כוונות טובות אולם חדלי־מעש עד כה, שמצא את ביטויו באחד־עשר מיליון הקולות שהשיג משאל־השלום קודם שבעה חדשים בלבד. כל הכוחות האלה מוכנים היו עתה לחשוב על מלחמה נגד ממשל־העריצים הפאשיסטי או הנאצי. השימוש בכוח לא די שלא היה זר עתה למחשבות כשרות אלא שאף מעט־מעט נעשה נקודת־הכרע אצל ציבור עצום של אוהבי־שלום, ואפילו אצל רבים שעד כה גאים היו להיקרא פאציפיסטים. אבל הכוח, לפי העקרונות אשר להם סגדו, אפשר היה להשתמש בו רק ביזמתו של חבר־הלאומים ותחת הגושפנקה שלו. אף כי שתי מפלגות האופוזיציה הוסיפו להתנגד לכל צעד של חימוש, היה מקום למידה מרובּה של הסכמה, ואילו התרוממה ממשלת הוד־מלכותו לגובה השעה כי אז יכלה להנהיג עם מאוחד לתוך כל העסק של התכוננות ברוח של שעת־חירום.

הממשלה לא זזה מן המדיניות של מתינות, אמצעי־חצאים והרגעת הרוחות. התפלאתי על שאין היא חותרת להפיק תועלת מכל גורמי הליכוד הגוברים, שמצויים היו עתה באומה. בדרך זו יכוֹל יכלה להתחזק במידה עצומה ולזכות בכוח לחזק את הארץ. למר בולדווין לא היו שום נטיות כאלו. הוא היה מזקין והולך חיש. הוא נשען על הרוב הגדול שהעניקו לו הבחירות, והמפלגה השמרנית היתה נתונה שאננה בידו.

*

משעה שהורשתה גרמניה ההיטלראית לחדש את חימושה, בלא הפרעה של ממש מצד בעלי־הברית והמעצמות המאוּגדות מלשעבר, היתה מלחמת־עולם שניה בחזקת ודאי כמעט. ככל שיידחה מבחן־כוח מכריע כן יורעו סיכויינו, תחילה לעצור את היטלר בלי קרבות רציניים ובשלב שני לזכות בנצחון לאחר מסה נוראה. בקיץ 1935 חזרה גרמניה והנהיגה שירות־חובה צבאי אגב הפרת החוזים. בריטניה הגדולה השלימה עם זאת, ועל פי הסכם נפרד השלימה עם כך שתבנה גרמניה מחדש את הצי שלה, ואם תרצה – כולל גם צוללות בקנה־המידה של בריטניה. בסתר ובניגוד לחוק הקימה גרמניה הנאצית חיל־אוויר צבאי, אשר באביב 1935 התיימר בגלוי שהוא שווה לזה של בריטניה. היא עמדה עתה בשנה השניה לייצור תחמושת פעיל, לאחר הכנות חשאיות ממושכות. בריטניה הגדולה וכל אירופה, ואמריקה שנחשבה אז רחוקה, עמדו בפני הכוח ושאיפת־המלחמה המאורגנת של שבעים מיליונים מבני הגזע בעל כושר־המעשה הגדול ביותר באירופה, הנכספים לחדש את גדולתם הלאומית, וניגשׂים – לבל תרפּינה ידיהם – על־ידי משטר צבאי, חברתי ומפלגתי חסר רחמים.

היטלר היה עתה בן־חורין להלום. הצעדים שנקט בזה אחר זה לא נתקלו בשום התנגדות של ממש מצד שתי הדמוקרטיות הליבּראליות של אירופה, ורק מעט־מעט עוררו את תשומת־לבה של ארצות הברית, להוציא את נשיאה המרחיק ראוֹת. המלחמה לשלום, שבה אפשר היה לנצח משך 1935, עתה כמעט הפסדנו בה. מוסוליני ניצח בחבש, ובהצלחה קרא תגר על חבר־הלאומים ובפרט על בריטניה הגדולה. לבו הפך עתה מרה כנגדנו, והוא עשה יד אחת עם היטלר. נוצר והלך הציר ברלין – רומא. כפי שהתברר, מועטה היתה עכשיו התקוה למנוע מלחמה או לדחותה על־ידי מבחן־כוח שכמוהו כמלחמה. הדרך היחידה כמעט שנותרה לפני צרפת ובריטניה היתה לחכות לרגע ההתקפה ולעשות כמיטב יכלתן.

אולי היה עוד פנאי לביסוס הבטחון הקיבוצי, המיוסד על נכונותן המוצהרות של כל המדינות הנמנות על חבר־הלאומים לכפות את החלטותיו בחרב. הדמוקרטיות והמדינות התלויות בהן עדיין חזקות היו, בכוח ובפועל, הרבה יותר מן הדיקטאטורות, אבל מעמדן ביחס ליריבותיהן ירד יותר מכפליים לעומת מה שהיה שנה אחת קודם. מניעים צדקניים, שאזלת־יד ומורך־לב מכבידים עליהם, אינם יכולים לקום כנגד הרשע החמוּש ועז־ההחלטה. אהבה כנה לשלום אינה יכולה להצדיק את גרירתם הנבוכה של מיליוני פשוטי־עם לתוך מלחמה טוטאלית. הדי תשואותיהן של אסיפות תשושות־אונים, בעלות־כוונות־טובות נאלמים חיש, וקולותיהן חיש לא ייחשבו עוד במאומה. הגזר הנחרץ צועד קדימה.

*

במרוצת 1935 דחתה גרמניה וסיכלה את נסיונותיהן של מעצמות־המערב לשאת ולתת על לוקרנו מזרחית. הרייך החדש הכריז על עצמו ברגע זה כעל מעוֹז בפני הבולשביזם, ולגבּיו, כך אמר, לא ייתכן כלל שום שיתוף עם הסובייטים. ב־18 בדצמבר אמר היטלר לשגריר הפולני כי “הוא מתנגד בכל תוקף לכל שיתוף־פעולה שהוא מצד המערב עם רוסיה”. מתוך הלך־רוח זה ביקש להפריע לנסיונות של צרפת להגיע להסכם במישרים עם מוסקבה ולחתור תחתיהם. החוזה הפראנקו־סובייטי נחתם במאי, אבל לא אוּשר על־ידי שום צד. מניעת אישור זה נעשתה מטרה עליונה לדיפלומטיה הגרמנית. מברלין הזהירו את לאוואל שאם יבוא צעד זה לא תהיה עוד תקוה לשום התקרבות פראנקו־גרמנית נוספת. לאחר־מכן התבלט אי־רצונו להתמיד בענין זה; אבל הדבר לא השפיע על המעשה עצמו.

בינואר 1936 בא ללונדון מר פלאנדן, שר החוץ הצרפתי החדש, להלוויתו של המלך ג’ורג' ה־5. בערב סעד בדאוּנינג סטריט עם מר בולדווין ומר אידן. השיחה נסבה על עמדתן העתידה של צרפת ובריטניה במקרה שיופר חוזה־לוקרנו על־ידי גרמניה. צעד כזה מצד היטלר נחשב אז קרוב לודאי, כי בעת ההיא התכוונה ממשלת צרפת לגשת לאישורו של החוזה הפראנקו־סובייטי. פלאנדן קיבל עליו לברר את ההשקפות הרשמיות של הקבינט הצרפתי והמטה הכללי של צבא צרפת. לפי גירסתו־הוא הודיע בחודש פברואר למר אידן בז’נבה כי הכוחות המזוינים של צרפת יועמדו לרשותו של חבר־הלאומים במקרה של הפרת־חוזה מצד גרמניה, וביקש מן המיניסטר הבריטי את עזרתה של בריטניה בהתאם לסעיפי חוזה לוקרנו.

ב־28 בפברואר אישר הפרלמנט הצרפתי את החוזה הפראנקו־סובייטי, ולמחרת היום קיבל השגריר הצרפתי בברלין הוראה לפנות אל הממשלה הגרמנית ולבדוק על איזה בסיס ייתכן לפתוח במשא־ומתן להבנה פראנקו־גרמנית. בתשובה על כך ביקש היטלר ארכּה של ימים אחדים לעיין בדבר. בבוקר ה־7 במארס בשעה 10 קרא אליו הר פון־נוֹיראת, שר־החוץ הגרמני, את השגרירים של בריטניה, צרפת, בלגיה ואיטליה לוילהלם־שטראסה והודיע להם על הצעה לחוזה לעשרים־וחמש שנה, פירוּז גבול הריין משני עבריו, אמנה המגבילה את כוחות התעופה, וחוזי אי־התקפה שיידוֹנו עם שכנותיה של גרמניה ממזרח וממערב.

*

“האיזור המפורז” בחבל־הריין נקבע על פי הסעיפים 42, 43 ו־44 של חוזה־ורסיי. סעיפים אלה הצהירו כי גרמניה לא תחזיק ולא תקים ביצורים על חופו השמאלי של הריין ובתחום חמישים ק"מ מחופו הימני. כן גם לא תהיה גרמניה רשאית להחזיק באיזור זה כוחות־צבא כלשהם, גם לא לערוך בו תמרונים צבאיים בשום זמן שהוא, גם לא לקיים שום אפשרויות לגיוס צבאי. על גבּי זאת מוּטל היה חוזה־לוקרנו, פרי משא־ומתן חפשי בין שני הצדדים. בחוזה הזה ערבו המעצמות החתומות, בנפרד וביחד, לקביעוּת גבולותיה של גרמניה עם בלגיה ועם צרפת. סעיף 2 של חוזה־לוקרנו הבטיח כי גרמניה, צרפת ובלגיה לעולם לא תפלושנה ולא תצאנה להתקפה אל מעֵבר לגבולות האלה. ואולם אם יוּפרו הסעיפים 42 או 43 של חוזה־וורסיי הרי יהיה בהפרה מעין זו משום “מעשה תוקפנות ללא התגרות”, והחתומים שנפגעו יידרשו לפעול מיידית בעקב ריכוז הכוחות המזוינים באזור המפורז. הפרה מעין זו תוּבא מיד לפני חבר־הלאומים, והחבר, לאחר שיתברר לו כי אכן היתה כאן הפרה, יזכיר אז למעצמות החתומות כי חובה עליהן לתת את עזרתן הצבאית למעצמה שכנגדה נעשתה העבירה.

*

בצהרי אותו יום ה־17 במארס 1936, שעתיים לאחר הצעתו לחוזה של עשרים־וחמש שנה, הודיע היטלר לרייכסטאג כי הוא אומר לחזור ולכבוש את חבל־הריין, ובעודו מדבר נהרו ועברו את הגבול טורי־צבא גרמניים, שמנו כ־35,000 איש, ונכנסו לכל הערים הגרמניות העיקריות. בכל מקום נתקבלו בחדוה, המהולה פחד מפני תגובתם של בעלי־הברית. בתוך כך, על מנת לבלבל את דעת־הקהל הבריטית והאמריקאית, הכריז היטלר כי הכיבוש הוא סמלי בלבד. השגריר הגרמני בלונדון הגיש למר אידן הצעות דומות לאלו שהגיש נוֹיראת בבוקר בברלין לשגרירי שאר מעצמות־לוקרנו. משני עברי האטלנטי המציא דבר זה נחמה לכל המבקשים להיות לקלס. מר אידן השיב לשגריר בדברים בּוֹטים. עתה ידוע לנו כמובן כי ההצעות הפייסניות האלו שימשו להיטלר רק חלק מזממו וחיפּוי למעשה האלים אשר עשה, שהצלחתו היתה חיונית לפרסטיז’ה שלו ומתוך כך לצעד הבא בתכניתו.

לא היתה כאן רק הפרת חוזה שהוטל בכוח הנשק במלחמה, ושל חוזה לוקרנו, שנחתם בשלום ובאין אונס, אלא גם ניצולו של פינוי חבל הריין, שבּוּצע על־ידי בעלי־הברית מתוך רוח ידידות שנים אחדות לפני בוא מועדו. הידיעה הזאת חוללה סנסציה עולמית. ממשלת צרפת, בראשוּתו של מר סארוֹ, שבה היה מר פלאנדן שר־החוץ, קמה בחימה קולנית ופנתה אל כל בעלי־בריתה ואל חבר־הלאומים. בזמן הזה נהנתה צרפת מנאמנותה של “ההסכמה הקטנה”, לאמור – צ’כוסלובקיה, יוגוסלביה ורומניה. המדינות הבלטיות ופולין גם הן היו קשורות במערכת הבריתות הצרפתית. על הכל היתה צרפת זכאית גם לשאת עיניה לבריטניה הגדולה, בהתחשב בערובּה שניתנה לגבול הצרפתי מפני תוקפנוּת גרמנית, ובהתחשב בלחץ שהפעלנו על צרפת לפנות בהקדם את חבל הריין. אכן כאן הופר לא רק חוזה השלום אלא גם חוזה לוקרנו; והיתה כאן התחייבות החלה על כל המעצמות הנוגעות בדבר.

*

בצרפת היה הזעזוע איום. ה"ה סארוֹ ופלאנדן הסיתם יצרם להגיב מיד בגיוס כללי. אילו התרוממו לגובה השעה כי אז אמנם עשו זאת; ובכך היו מאלצים את כל האחרים להיספח אליהם. בעיה חיונית היתה זו לצרפת. אבל נראה היה שאין הם מסוגלים לזוז בלי הסכמתה של בריטניה. הסבר הוא זה, אך לא צידוק. הבעיה היתה חיונית לצרפת, וכל ממשלה צרפתית הראויה לשמה צריכה היתה לגמור אומר ולהסתמך על התחייבויות החוזים. לא פעם שׂשׂו המיניסטרים הצרפתים בשנות התהפוכה האלו, בממשלותיהם המתחלפות תדיר, למצוא בפאציפיזם הבריטי צידוק לפאציפיזם שלהם. אם כה ואם כה לא זכו מצד הבריטים לשום עידוד להתנגד לתוקפנות הגרמנית. נהפוך הוא, אם הם היססו לפעול הרי בעלי־בריתם הבריטים לא היססו לרפות את ידיהם. משך כל יום הראשון היו שיחות טלפוניות נרגשות בין לונדון ופאריז. ממשלת הוד־מלכותו דחקה בצרפתים שיחכו על־מנת שתוכלנה שתי הארצות לפעול במשותף ולאחר שיקול־דעת מלא. מרבד קטיפה לנסיגה!

התגובות בלתי־הרשמיות מלונדון היו ממיסות־לבב. מר לויד ג’ורג' נחפז לומר, “לפי דעתי לא היה פשעו הגדול ביותר של הר היטלר בהפרתו של חוזה, משום שהיתה פה התגרות”. הוא הוסיף ואמר, כי “מקווה הוא שלא נאבּד את עשתונותינו”. ההתגרות היתה מן הסתם בכך שבעלי־הברית לא התפרקו מנשקם עוד יותר. הלורד סנאודן התרכז בחוזה אי־ההתקפה המוּצע, ואמר כי גישושי השלום הקודמים של היטלר לא זכו לתשומת־לב, אולם העמים לא ירשו להתעלם מהצעת־השלום הזאת. אמרים אלה אפשר שביטאו את דעת־הקהל הבריטית ההולכת תועה אותו רגע, אבל הם לא ייחשבו שבח לבעליהם. הקבינט הבריטי, שתר אחר קו ההתנגדות הפחותה ביותר, סבור היה כי המוצא הקל ביותר הוא ללחוץ על צרפת שתפנה עוד פעם אל חבר־הלאומים.

*

גם בצרפת גדולים היו חקקי־הלב. הפוליטיקאים בכללם מבקשים היו לגייס את הצבא ולשלוח אולטימטוּם להיטלר, ואילו הגנרלים, בדומה לחבריהם הגרמנים, קראו לשלוה, סבלנות ושהייה. עתה ידועים לנו חילוקי־הדעות שנתגלעו בזמן הזה בין היטלר לפיקוד העליון הגרמני. לוּ גייסה ממשלת צרפת את הצבא הצרפתי, המונה קרוב למאה אוגדות, ואת חיל־האוויר שלו (שאז עדיין נחשב בטעוּת לחזק ביותר באירופה), אין ספק שהיטלר היה נאלץ על־ידי המטה הכללי שלו עצמו לסגת, ובכך היה מוּשם מחסום ליוּמרותיו ואפשר מאד שהיה מקיץ הקץ על שלטונו. יש לזכור כי בזמן ההוא היתה צרפת לבדה חזקה עד כדי לגרש את הגרמנים מחבל הריין, גם בלי העזרה שלבטח היתה באה מבריטניה הגדולה לאחר שהיתה צרפת מתחילה בפעולתה ונתלית בחוזה לוקרנו. למעשה נשארה חדלת־אונים ומשוּתקת לגמרי, ובזאת איבּדה לבלי־השיב את הסיכוי האחרון לבלום את שאפותיו של היטלר בלא מלחמה רצינית. תחת זאת המריצה בריטניה את ממשלת צרפת שתטיל את נטלה על חבר־הלאומים, שכבר היה חלוש ומס־לבב עקב כשלון הסנקציות וההסכם האנגלו־גרמני מן השנה הקודמת.

ביום ב‘, 9 במרס, יצא מר אידן לפאריז בלווית הלורד הליפקס ורלף ויגראם. התכנית הראשונה היתה לכנס את אסיפת חבר־הלאומים בפאריז, אולם מיד אחרי־כן נשלח ויגראם, מטעם אידן, להגיד לפלאנדן שיבוא ללונדון על־מנת שתיערך אסיפת החבר באנגליה, הואיל ובדרך זו יקבל תמיכה ממשית יותר מצד בריטניה. זאת היתה שליחוּת בלתי־משמחת לפקיד הנאמן. מיד עם שובו ללונדון ב־11 במרס בא לראותני וסיפּר לי את הסיפּור. פלאנדן עצמו הגיע בשעה מאוחרת במוצאי אותו יום, ולערך בשעה 8.30 ביום ה’ בבוקר בא אל מעוני הלונדוני. הוא סח לי כי בדעתו לדרוש מאת ממשלת בריטניה גיוס סימוּלטני של כוחות היבשה, הים והאוויר של שתי הארצות, וכי קיבל הבטחות לתמיכה מכל האומות של “ההסכמה הקטנה” וממדינות אחרות. הוא קרא לפני שורה רבת־רושם של תשובות שנתקבלו. לא היה כל ספק כי יתרון־הכוח הוא עדיין בידי בעלי־הברית מן המלחמה שעברה. לוּ אך פעלו כי אז להם היה הנצחון. אף כי לא ידענו את המתרחש בין היטלר והגנרלים שלו, נראה היה בעליל כי כוח מכריע נמצא על צדנו. בעמדתי הפרטית והמפורשת לא יכולתי להגדיל עשוֹת, אבל איחלתי לאורחנו את מלוא ההצלחה בפעלו והבטחתי להושיט לו כל עזרה שבגדר יכלתי. אותו ערב כינסתי את עמיתי הראשיים לסעודה לשמוע את דברי הזירוז וההמרץ של מר פלאנדן.

מר צ’מברליין היה בזמן הזה, בתפקיד שר־האוצר, החבר הפעיל והתקיף ביותר בממשלה. הביוגרף המוכשר שלו, מר קיית פיילינג, מביא את הקטע הבא מתוך יומנו:" 12 במרס, דיבּרתי עם פלאנדן, הדגשתי כי דעת־הקהל לא תתמוך בנו בשום סנקציות שהן. דעתו היא כי אם תקוּים חזית איתנה תיכּנע גרמניה בלי מלחמה. אין אנו יכולים לקבל זאת כהערכה מהימנה לתגובתו של רודן משוגע". כאשר ביקש פלאנדן כי יוטל לפחות חרם כלכלי, השיב צ’מברליין בהצעה להקמת כוח בינלאומי בעת המשא־והמתן, הסכים לאמנה לעזרה הדדית והצהיר כי אם על־ידי ויתור על מושבה אחת נוכל להבטיח שלום של קיים, הרי יהיה מוכן לעיין בדבר¹⁶.

עד כה ורוב העתונים הבריטיים, וטיימס ודיילי הראלד בראשם, הביעו את אמונתם בכנוּת הצעותיו של היטלר לחוזה אי־התקפה. אוסטין צ’מברליין, בנאום בקמבּריג', הביע את הדעה הנגדית. ויגראם סבור היה כי בגדר חובתו הוא להביא את פלאנדן במגע עם כל אדם שהיה יכול להעלות בדעתו מן הסיטי, מן העתונות ומן הממשלה, וכן גם עם הלורד לוֹתיאן. עם כל האנשים שאתם נפגש פלאנדן בבית ויגראם דיבר בזו הלשון: “כל העולם, ובפרט האומות הקטנות, נושאים כיום את עיניהם אל אנגליה. אם תפעל אנגליה עכשיו, תוכל להנהיג את אירופה. יהיה לכם קו והעולם יילך אחריכם, ובזאת תמנעו מלחמה. זה סיכּויכם האחרון. אם לא תעצרו את גרמניה עכשיו, הרי נגמר הכל. צרפת לא תוכל עוד לערוב לצ’כוסלובקיה, כי הדבר יהיה בגדר הנמנע מבחינה גיאוגרפית. אם לא תקיימו את חוזה לוקרנו הרי לא יהיה לכם אלא לחכות לחימושה של גרמניה, שכנגדו לא תוכל צרפת לעשות מאומה. אם לא תעצרו את גרמניה בכוח היום הרי המלחמה היא בלתי־נמנעת, גם אם תקשרו ידידוּת ארעית עם גרמניה. אשר לי, אינני מאמין כי תיתכן ידידות בין צרפת לגרמניה; תמיד תהיה מתיחות בין שתי הארצות. בכל זאת, אם תפקירו את לוקרנו, אשנה את הקו שלי, כי לא יהיה עוד שום דבר אחר לעשותו”. מלים אמיצות היו אלה; אך קול המעש היה יכול להישמע יותר.

תרומתו של הלורד לוֹתיאן היתה: “אחרי הכל רק נכנסים הם לגן האחורי שלהם”. ביטוי זה הביע את השקפתה של בריטניה.

*

כאשר שמעתי מה־ביש הוא מהלך הדברים, ולאחר שיחה עם ויגראם, יעצתי למר פלאנדן שידרוש ראיון עם מר בולדווין לפני צאתו. ראיון זה נתקיים בדאוּנינג סטריט. ראש־הממשלה קיבל את מר פלאנדן באדיבוּת שאין למעלה ממנה. מר בולדווין הסביר כי אם גם מעטה ידיעתו בענייני־חוץ הנה יש בידו לפרש נאמנה את רגשותיו של העם הבריטי. והבריטים חפצים בשלום. מר פלאנדן אומר כי תשובתו היתה שהדרך היחידה להבטיח זאת היא לעצור בתוקפנוּת ההיטלראית כל זמן שפעולה כזאת עודנה אפשרית. צרפת אינה מבקשת לגרור את בריטניה הגדולה לתוך מלחמה; מבקשת היא עזרה מעשית, והיא עצמה תבצע את המעשה שיהיה בגדר פעולה משטרתית פשוטה, כי לפי הידיעות שבידי הצרפתים יש לחיילות הגרמניים בחבל הריין פקודות לסגת אם ייתקלו בהתנגדות תקיפה. פלאנדן טוען כי אמר שאין צרפת מבקשת מבעלת־בריתה אלא יד חפשית. דבר זה ודאי שאינו אמת. איך יכלה בריטניה למנוע את צרפת מפעולה שבהתאם לחוזה לוקרנו היתה רשאית לעשותה? ראש ממשלת בריטניה חזר ואמר כי ארצו אינה יכולה להסתכן במלחמה. הוא שאל מה החליטה ממשלת צרפת לעשות. על כך לא באה תשובה ברורה. לדברי מר פלאנדן¹⁷ אמר אז מר בולדווין: “אפשר שהדין אתך, אבל אם יש אפילו סיכוי אחד למאה שתבוא מלחמה בעקבות הפעולה המשטרתית שלכם, הרי אין לי הזכות לחייב את אנגליה”. ולאחר שתיקה הוסיף: “מצבה של אנגליה אינו מניח לה לצאת למלחמה”. לזאת אין שום אישור. מר פלאנדן חזר לצרפת והוא משוכנע, ראשית, כי ארצו המפולגת לא תוכל להתאחד אלא אם יקום כוח־רצון חזק בבריטניה, ושנית, כי לא די שכּוח־רצון זה אינו קיים אלא שגם אין לצפות לשום דחיפה חזקה מצדה של בריטניה. מתוך טעות גמורה נתפס למסקנה העגומה כי תקוותה היחידה של צרפת היא בהסדר עם גרמניה, הנעשית תוקפנית יותר ויותר.

בכל זאת, נוכח עמדתו של פלאנדן כפי שראיתיה בימי החרדה הללו, ראיתי לי לחובה, למרות המדחים שעשה לאחר־מכן, לבוא לעזרתו, ככל אשר יכולתי, בשנים הבּאות. בחורף 1943־44 הפעלתי את כוחי כדי לגונן עליו כאשר נאסר באלז’יר על־ידי השלטונות של דה־גול. בזאת ביקשתי, וקיבלתי, עזרה פעילה מן הנשיא רוזוולט. כשהועמד פלאנדן לדין אחרי המלחמה נקרא בני רנדולף, שהתראה הרבה עם פלאנדן בימות המערכה באפריקה, למסור עדוּת, ושמח אני לחשוב כי הזכות שלימד עליו, וכן גם מכתב שכתבתי בשביל פלאנדן על־מנת שישמש להגנתו, השפיעו את השפעתם להשגת הזיכּוי שקיבל מבית־הדין הצרפתי. חולשה איננה בגידה, אף כי יכולה היא להביא אסון באותה מידה. אולם אין שום דבר היכול לפטור את ממשלת צרפת מאחריותה הראשונה־במעלה. קלמנסו או פּוּאנקארה לא היו מניחים למר בולדווין כל ברירה.

כניעתן של בריטניה וצרפת להפרות החוזים של ורסיי ולוקרנו, שהיו כרוכות בתפיסת חבל הריין על־ידי היטלר, היתה מהלומת מוות לויגראם. “אחרי שיצאה המשלחת הצרפתית”, כתבה אלי רעייתו, "חזר רלף והתיישב בפינת החדר שבה לא ישב עוד מעולם, ואמר לי, “המלחמה היא עכשיו בלתי־נמנעת, וזאת תהיה המלחמה הנוראה ביותר שהיתה מעולם. אינני סבור שאראה אותה, אבל את תראי, חכי עכשיו לפצצות על הבית הקטן הזה‘¹⁸. דבריו הפחידו אותי, והוא הוסיף ואמר, "כל עבודתי משך כל השנים האלו היתה לשווא. הריני לא־יוצלח. לא הצלחתי להסביר לאנשים כאן מה מוטל בכּף. מסתבר שאין כוחי מספיק. לא היה ביכלתי להסביר להם. וינסטון תמיד, תמיד הבין, והוא חזק והוא ימשיך עד הסוף’”.

דומה היה כי מעולם לא התאושש ידידי מן המכה הזאת. יותר מדי נגעו הדברים אל לבו. אחרי הכל יכול אדם תמיד להמשיך ולעשות את הדבר הנראה לו כחובתו, ולקבל עליו סיכּוּנים גדולים יותר ויותר עד אשר יוכרע תחתיו. בינתו המקיפה של ויגראם השפיעה יתר על המידה על טבעו הרגיש. מיתתו בלא־עת בדצמבר 1936 היתה אבידה שאין לה תקנה למשרד־החוץ, וסייע סייעה לפּגעים שתכפו ובאו עלינו.

*

כאשר נפגש היטלר עם הגנרלים שלו לאחר כיבושו המחודש והמוצלח של חבל הריין היה ביכלתו להעמידם על הבלוּת חששותיהם ולהוכיח להם עד־מה עולים השיפּוט או “האינטוּאיציה” שלו על שיפוטם של אנשי־צבא רגילים. הגנרלים הרכינו ראש לפניו. כגרמנים טובים שמחו לראות את ארצם עושה חיל במהירות כה רבה באירופה ואת יריביה לשעבר מפוּלגים ורכי־לב כל־כך. אין ספק כי פרשה זו הרימה את קרנו ואת סמכותו של היטלר בחוג העליון של השלטון הגרמני במידה שהספיקה לעודדו ולאַפשר לו לצעוד קדימה לקראת מבחנים גדולים יותר. לעולם אמר: “כל שאיפותיה הטריטוריאליות של גרמניה באו עכשיו על סיפּוּקן”.

צרפת הוטלה לתוך אנדרלמוסיה שבה משלו בכיפּה פחד המלחמה והרגשת הרווחה על כי נמנעה. את האנגלים הפּותים לימדו עתוניהם הפּותים להתנחם במחשבה: “אחרי הכל הרי הגרמנים רק חוזרים לארצם שלהם. מה היתה הרגשתנו אנו אילו אסרו עלינו להיכנס, למשל, ליוֹרקשייר משך עשר או חמש־עשרה שנה?” איש לא עמד לתת אל לבו כי נקודות ההיערכות מהן יוכל הצבא הגרמני לפלוש לצרפת קוּדמו בשיעור מאה מיל. איש לא נחרד על כי הוּכח לכל מעצמות “ההסכמה הקטנה” ולאירופה כי צרפת לא תילחם, וכי אנגליה תעצור בה אף אם תרצה להילחם. הפרשה הזאת אוששה את שליטתו של היטלר על הרייך, ובצורה הנותנת שימצה ודופי בפטריוטיוּת שלהם שמה לקלס את הגנרלים, שעד כה עמדו עליו לרסנו.

*

משך התקופה המסעירה הזאת נדון עתידי האישי, כפי שמתברר עתה, בחוגים רמי־מעלה. מחמת לחץ מחמיר החליט ראש־הממשלה להקים סוף־סוף מיניסטריון חדש – לא להגנה כי אם לתיאום־ההגנה. הביוגרף של נוויל צ’מברליין מספר על כך במלים מספר. אוסטין צ’מברליין, שגדולה היתה השפעתו על הממשלה, סבר ואמר כי “שגיאה עצומה” היא להשאיר אותי מחוץ לממשלה. סיר סמואל הור חזר מהחלמתו, ולנוכח הכּניעוּת שבה קיבל את פיטוריו אחרי משבר הור־לאוואל, נראה היה כי רבות זכויותיו להיכּלל שוב בממשלה. ראש־הממשלה סבור היה כי אין טוב מזה שיקבל נוויל צ’מברליין את הכהונה החדשה, ואילו אוסטין יחזור לאוצר. נוויל, שמובטח היה לו כי יירש את בולדווין בעתיד הקרוב ביותר, דחה את ההצעה הזאת. “המפלגה”, אומר מר פיילינג, "לא היתה מוכנה לחזירתו של הור מיד. אם יקבל צ’רצ’יל את המיניסטריון החדש הרי יבהיל הדבר אותם יסודות ליבּראליים ומרכזיים שקיבלו את הרחקתו מן הממשלה בחינת ערובּה מפני מיליטריזם¹⁹, הדבר יהיה בניגוד לעצת האחראים לפירוש הרצון הכללי של

גדודי הראווה של איטליה הפאשיסטית

מוסוליני מניף את “חרב האסלאם” (לוב, 1937)

המפלגה, וכאשר ייעלם בולדווין – האם לא יעורר הדבר פולמוס על הירושה?" מסופר לנו כי חודש תמים "נשקלו היטב השיקולים העדינים והרציניים האלה״.

ידוּע היה לי, כמובן, על המתרחש. בוויכוח ב־9 במרס נזהרתי שלא לסטות אף כהוא־זה מעמדת הבקורת החמורה, ואם גם הידידותית, על מדיניות הממשלה, ואמרו שנשאתי נאום מוצלח. מבנהו של המשרד החדש וסמכויותיו לא הניחו את דעתי, אבל בשמחה הייתי מקבל את התפקיד, מתוך בטחון כי הידיעות והנסיון יעשו את שלהם. כניסתם של הגרמנים לחבל הריין ב־7 במרס הכריעה כנראה את הכף (לדברי מר פיילינג) נגד מינויי. ודאי שברור היה כי הדבר לא ימצא חן בעיני היטלר. ב־9 בחר מר בולדווין בסיר תומאס אינסקיפּ, פרקליט מוכשר, שיתרונותיו היו בכך שהוא עצמו היה ידוע אך מעט ובענייני²⁰ צבא לא היה לו שום מושג. בחירתו של ראש־הממשלה נתקבלה בתמהון על־ידי העתונות והציבור. בשבילי היתה ההרחקה הזאת המפורשת, והסופית כפי שנראה אז הדבר, ממילוי כל תפקיד בהכנות ההגנה שלנו בגדר מהלומה כבדה.

היה עלי להיזהר מאד שלא לאבּד את שיווי־משקלי בדיונים ובוויכוחים הגדולים שבאו עלינו ואשר בהם תפסתי לעתים קרובות מקום בולט. היה עלי למשול ברגשותי ולהיראות שלוו, שווה־נפש, מאוּפּק. במאמץ הזה היתה העמידה המתמדת על בטחון הארץ כלל טוב ופשוט. כדי לעַשֵת ולהעסיק את דעתי תיכננתי בקווים כלליים היסטוריה של מה שאירע מאז חוזה ורסיי עד לתאריך שאליו הגענו. אף החילותי בפרק הפתיחה, וחלק ממה שכתבתי אז מוצא את מקומו בספר הזה בלי כל צורך בשינויים. אולם לא הרחקתי לכת הרבה במפעלי זה, מחמת אכף המאורעות, וכן גם בגלל העבודה הספרותית השוטפת אשר בה השׂתכרתי לחיי הנעימים בצ’ארטוול. יתר על כן, עם תום שנת 1936 שקעתי בחיבּורי, “היסטוריה של העמים דוברי־האנגלית”, שלמעשה נסתיים לפני פרוץ המלחמה ובאחד הימים יפורסם²¹. כתיבת ספר ארוך ובר־משקל משולה למציאות ידיד ורע לצדך, ידיד ורע שתמיד אתה יכול לפנות אליו לעידוד ולבידור, ואשר חברתו נעשית מושכת יותר עם הינסך אור על שדה־התעניינות חדש ומתרחב.

מר בולדווין ודאי שהיו לו טעמים נכוחים להשתמש בהבהובי שׂררתו האחרונים נגד האיש שהוקיע את שגיאותיו בחומרה כה רבה ותכופות כל־כך. יתר על כן, כ“בוס” מפלגתי ערום ביותר, החושב במונחים של רוב וחותר לחיים שקטים בבין־הבחירות, לא חפץ בעזרתי המטרידה. בלי ספק סבור היה כי הנחית עלי מהלומת־מוות מבחינה פוליטית, ומדומה הייתי כי אפשר מאד שהדין עמו. מה־מעט נוכל לחזות מראש תוצאות מעשה נבון או חסר־בינה, תוצאות מידה תרומית או זדון־לבב! מבלעדי אי־הוודאות הזאת התמידית וחסרת־התיכלה הלא תיכּחד הדראמה שבּחיי אנוש. מר בולדווין לא ידע, כמו שלא ידעתי אני, מה־גדול היה השירות שהוא עושה לי במנעו אותי מהסתבך בכל הפּשרות והקלקלות של הקבינט בשלוש השנים הבאות, ולוּ נשארתי מיניסטר הרי בהכרח היה ניטל עלי להיכנס למלחמה כשאני נושא במישרים באחריות למצב לקוי־להחריד בהגנה הלאומית.

לא היתה זאת הפעם הראשונה – אף גם לא האחרונה – שזכיתי לברכה במסווה שהיה בזמנו מטעה עד מאד.

*

עדיין היתה בי התקוה כי פנייתה של צרפת אל חבר־הלאומים סופה שתפעיל לחץ בינלאומי על גרמניה לביצוע החלטותיו של החבר.

צרפת (כתבתי ב־13 במרס 1936) הביאה את עצומתה לפני בית־הדין, והיא מבקשת משפט וצדק. אם ימצא בית־הדין כי עצומתה צודקת אלא שאין ביכלתו להושיעה, הרי יוּכח כי ספר־הברית של חבר־הלאומים הוא תרמית והבטחון הקיבוצי אחיזת עיניים. אם אי־אפשר יהיה להציע שום תגמול כחוק לצד העשוּק הרי תימוט בבזיון כל תורת החוק ושיתוף־הפעולה הבינלאומי, שעליה מיוסדות התקוות לעתיד. מיד תבוא תחתיה מערכת של בריתות וקבוצות של אומות הנטולות כל ערובּה מחוץ לזרוע ימינן שלהן. כנגד זאת, אם תמצא ידו של חבר־הלאומים לאכוף את גזר דינו על אחת הארצות האדירות ביותר בעולם שנמצאה תוקפנית, או אז תוצב מרותו של החבר על מכון רם ונישא כל־כך עד שלהבּא תהיה זאת המרוּת הריבונית שבה אפשר יהיה להכריע בכל הריבות בין העמים ולמנעם. ככה נוכל להגיע בהזדמנות הזאת בקפיצה אחת ויחידה לגישום חלומותינו היקרים ביותר.

אבל הסיכון! בל יתעלם ממנו איש. איך אפשר להעמידו על המיזער? יש דרך פשוטה: איסוף כוח מכריע, מוסרי ופיזי, לתמיכת החוק הבינלאומי. אם יש שיווי־משקל דק בין הכוחות היחסיים של שני הצדדים תוכל מלחמה לפרוץ בתוך שבועות מספר, ואיש לא יוכל לאמוד מה אורח יהיה למלחמה, ומי ייגרר לתוך מערבּליה, ובמה תסתיים, אם תסתיים אי־פעם. אבל אם הכוחות העומדים לרשותו של חבר־הלאומים חזקים ארבעה או חמישה מונים מן הכוחות שיכול התוקפן להפעיל ברגע זה, הרי הסיכויים לפתרון של שלום וידידות יפים מאד. לכן צריכה כל אומה, גדולה כקטנה, למלא את חלקה בהתאם לספר־הברית של החבר.

על איזה כוח יכול חבר־הלאומים לסמוך ברגע ההכרעה הזה? האם יש לו שריפים ושוטרי־בית־דין לכפות בהם את פסקי־דינו, או האם נשאר הוא גלמוד, אין־אונים, לעג ריק בתוך מליצות־מס־שפתיים של נאמנים הססניים או ציניים? מוזר הדבר למדי לגורלו של עולם, מעולם לא היה רגע ולא היתה שעה שבהם יכול חבר־הלאומים ליהנות מכוח מכריע אשר כזה. חיל־המשטרה של העולם מצוי בעין. מכל עברי ז’נבה עומדות אומות גדולות, חמושות ומוכנות, שהאינטרסים שלהן כמו גם התחייבויותיהן מאלצים אותן לתמוך בחוק הציבורי, ובאין ברירה – לכפותו. דבר זה אפשר שלא יתרחש עוד לעולם. הגיע הרגע הגורלי לבחירה בין התקופה החדשה לישנה.

כל הדיבורים האלה ערבים היו לאזני הכוחות הליבראליים והלייבוריים, שעמהם שיתפנו פעולה לעת הזאת, אני ואחדים מחברי השמרנים. הם איחדו שמרנים החרדים לבטחון הלאומי עם אנשי האיגודים המקצועיים, עם ליבּראלים, ועם הציבור העצום של שוחרי־שלום שחתמו על משאל־השלום מן השנה הקודמת. אין ספק כי אילו בחרה ממשלת הוד־מלכותו לפעול בתקיפות ובעוז־החלטה באמצעות חבר־הלאומים, כי אז יכלה להנהיג את בריטניה קדימה בנסיון סופי למנוע מלחמה.

*

כיבוש חבל הריין לא עמד לוויכוח בפרלמנט אלא ב־26 במרס. את פרק־הביניים מילאה במידה ידועה אסיפה של מועצת חבר־הלאומים בלונדון. כתוצאה מכך נקראה גרמניה לשטוֹח לפני בית־הדין בהאג את עצומתה נגד החוזה הפראנקו־סובייטי, שעליו התלונן היטלר, ולהתחייב שלא להגדיל את חילותיה בחבל הריין עד לדיונים נוספים. אם תדחה גרמניה את הבקשה הזאת האחרונה, קיבלו עליהן ממשלות בריטניה ואיטליה לבצע את הצעדים המתבקשים מהתחייבויותיהן בהתאם לחוזה לוקרנו. אי־אפשר היה לייחס ערך רב להבטחה האיטלקית. מוסוליני כבר עמד במגע הדוק עם היטלר. גרמניה הרגישה עצמה חזקה עד כדי לדחות כל תנאי המגביל את כוחותיה בחבל הריין. לכן עמד אידן על כך שתיערכנה שיחות־מטות בין בריטניה הגדולה, צרפת ובלגיה, כדי שאפשר יהיה לחקור ולהכין מראש כל פעולה משותפת שיקום צורך בה בזמן מן הזמנים על פי חוזה לוקרנו. שר־החוץ הצעיר־לימים נשא נאום אמיץ ובית־הנבחרים הלך שבי אחריו. אוסטין צ’מברליין ואני תמכנו בו שנינו בנאומים ארוכים. הקבינט היה פושר, ולא קל היה לאידן אפילו להשיג את ההחלטה על שיחות־המטות. ברגיל אין שיחות כאלו משמשות כלל תחליף לצעדים פוליטיים, והן מתקיימות בחשאי או אפילו בצורה בלתי־רשמית. עתה היו אלו התוצאה המעשית היחידה מדיבורים וטיעוּנים משך שלושה שבועות, ותשובתם היחידה של בעלי־הברית על הפרת החוזה מצד היטלר ועל הכיבוש האיתן של חבל הריין.

בהמשך נאומי אמרתי:

אין אנו יכולים לסקור מתוך קורת־רוח מרובה את מדיניות־החוץ שלנו בחמש השנים האחרונות. ודאי שהיו אלו שנים הרות־שואה. חלילה לי מלהטיל על ממשלות ארצי שלי את אשמת האחריות לרעות אשר באו על העולם בפרק־זמן זה… אבל ודאי הדבר שראינו את השינוי המדכא והמחריד ביותר שחל אי־פעם בהשקפתה של האנושות בתוך פרק־זמן כה קצר. לפני חמש שנים חשו הכל בטחון; לפני חמש שנים קיוו הכל לשלום, לתקופה שבה תעלוץ האנושות באוצרות שיכול המדע להעניק לכל המעמדות אם ישׂורו תנאים של שלום וצדק. לפני חמש שנים היו דיבורים על מלחמה נחשבים לא רק בחינת איולת ופשע כי אם גם כמעט סימן לטירוף־הדעת…

הכניסה לחבל הריין היא עניין רציני משום האיום הנשקף ממנה להולנד, בלגיה וצרפת. הקשבתי בחשש למה שאמר מזכיר־המדינה על סירובם של הגרמנים להימנע מהתבצר אפילו משך תקופת השיחות. כאשר יהיה קו של ביצורים, ואני סבור שהוא יקום בתוך זמן קצר מאד, יעורר הדבר תגובות באירופה כולה. יהיה זה מחסום על דלתה הקדמית של גרמניה, מחסום שיתן בידה את החירות לזנוק ולהגיע מזרחה ודרומה מן הדלתות האחרות.

התוצאות מרחיקות־הלכת של ביצור חבל הריין הובנו אך מעט־מעט בבריטניה ובארצות־הברית. ב־6 באפריל, כשביקשה הממשלה הצבעת אמון למדיניות־החוץ שלה, חזרתי לנושא זה:

הר היטלר קרע את החוזים והעמיד חילות־מצב בחבל הריין. חילותיו נמצאים שם, ושם יישארו. כל זה פירושו שהמשטר הנאצי הגדיל את תהילתו בגרמניה ובכל הארצות הסמוכות. אבל יותר מכך, גרמניה מבצרת עכשיו את אזור הריין, או שהיא עומדת לבצר אותו. אין ספק כי הדבר יצריך זמן־מה. אומרים לנו כי בתחילה יוקמו רק ביצורי־שדה, אבל אלה היודעים עד היכן יכולים הגרמנים לשכלל ביצורי שדה, דוגמת קו־הינדנבורג, על כל שיפעות המלט והתאים תת־הקרקעיים הכלולים בכך, הם יתפסו כי ביצורי־שדה נבדלים רק במדרגה מביצורי־קבע, והם מתפתחים הכן ובהדרגה מעידור הרגבים הראשונים עד לצורתם הסופית והמושלמת.

אין לי ספק שכל הגבול הגרמני מול צרפת יבוצר בכוח ובמהירות גדולים ככל האפשר. בעוד שלושה, ארבעה, או ששה חדשים ודאי נראה מחסום אדיר כוח. מה תהיינה התוצאות הדיפלומטיות והאסטרטגיות של דבר זה?... הקמת קו־ביצורים מול הגבול הצרפתי תתן אפשרות לחסוך בחיילות הגרמניים בקו הזה, ותתן אפשרות לכוחות העיקריים לעשות עקיפה בדרך בלגיה והולנד… ועתה הביטו מזרחה. שם אפשר שתהיינה תוצאות ביצורו של חבל הריין מיידיות יותר. לנו הרי זאת סכנה בלתי־אמצעית פחות, אבל זוהי סכנה קרובה יותר. ברגע שיושלמו הביצורים הללו, וכשיעור השלמתם, ישתנה מראָיה של אירופה התיכונה כליל.

המדינות הבלטיות, פולין וצ’כוסלובקיה, שאליהן יש להוסיף את יוגוסלביה, רומניה, אוסטריה ועוד כמה ארצות, כל אלו מושפעות השפעה מכרעת ביותר ברגע שתושלם מלאכת הבנייה הגדולה הזאת.

כל דברי האזהרה הזאת נתאמתו חיש בזה אחר זה.

*

אחרי כיבוש חבל הריין ופיתוח קו־הביצורים נגד צרפת, נראה היה כי הצעד הבא הוא סיפּוח אוסטריה לרייך הגרמני. בפּרשה שנפתחה עם רציחתו של הקנצלר דולפוס ביולי 1934 נגול עד־מהרה עוד פרק כבד־חשיבות. בגילוי־לב מאיר עיניים, כידוע לנו עתה, סח שר־החוץ הגרמני נוֹיראת לשגריר האמריקאי במוסקבה, מר בּוּליט, ב־18 במאי 1936 כי הקו של ממשלת גרמניה הוא שלא לפעול מאומה בענייני־חוץ עד אם יעוּכל חבל הריין. הוא הסביר כי כל זמן שלא נבנו הביצורים הגרמניים על גבולות צרפת ובלגיה תעשה ממשלת גרמניה כל מה שביכלתה למנוע ולא לעודד התפרצות מצד הנאצים לאוסטריה, ותנהג בשובה ונחת ביחס לצ’כוסלובקיה. “כאשר אך ייבּנו הבּיצורים שלנו”, אמר, “והארצות באירופה התיכונה תתפוסנה שאין צרפת יכולה להיכנס לשטח גרמני, תחלנה כל הארצות האלו לשנות את דעתן על מדיניות־החוץ שלהן, ותתפתח קונסטלאציה חדשה”. נוֹיראת הוסיף וסיפר למר בּוּליט כי הנוער של אוסטריה פונה יותר ויותר אל הנאצים, וכי שליטתה של המפלגה הנאצית באוסטריה היא בלתי־נמנעת ואינה אלא שאלה של זמן. אבל הגורם הקובע הוא השלמת הביצורים הגרמניים על גבולה של צרפת, שאם לא כן יוכל ריב בין גרמניה לאיטליה להביא לידי התקפה צרפתית על גרמניה.

ב־21 במאי 1936, הכריז היטלר בנאום לרייכסטאג כי “גרמניה אינה מתכוונת ואינה שואפת להתערב בעניינים הפנימיים של אוסטריה, לספח את אוסטריה, או לבצע אנשלוּס”. ב־11 ביולי 1936 חתם על חוזה עם ממשלת אוסטריה שבו הסכים שלא להשפיע בשום צורה על העניינים הפנימיים של אוסטריה, ובפרט שלא לתת שום תמיכה פעילה לתנועה הנאציונל־סוציאליסטית האוסטרית. חמישה ימים לאחר ההסכם הזה נשלחו למפלגה הנאציונל־סוציאליסטית באוסטריה הוראות חשאיות להרחיב ולהגביר את פעולותיה. בינתיים החל המטה הכללי הגרמני, לפי פקודותיו של היטלר, לשקוד על עיבּוד תכניות צבאיות לכיבושה של אוסטריה בבוא השעה.

 

פרק שנים־עשר: ההפוגה טעונת הנפץ. ספרד 1936 – 1937    🔗

מדיניות החוץ של אנגליה – האדון החדש – חבר־הלאומים – הפסקה של שנתיים – התזכיר שלי על ארגון האספקה, 6 ביוני 1936 – מלחמת־האזרחים בספרד – אי־התערבות – חוזה האנטי־קומינטרן – נאום “גילוי הלב” של מר בולדווין – כלי־נשק וספר־הברית – האסיפה באלבּרט הוֹל – התפטרותו של המלך אדוארד ה־8 – חכמתו של מר בולדווין – הכתרתו של המלך ג’ורג' ה־6 – מכתב מן המלך – פרישתו של מר בולדווין – מר צ’מברליין ראש־הממשלה – חילופי מיניסטרים – בולדווין וצ’מברליין – שיחה עם ריבּנטרופּ

כאן המקום להעמיד את העקרונות של המדיניות הבריטית כלפי אירופה, שלפיהם נהגתי שנים רבות ולפיהם עודי נוהג. אינני יכול להיטיב לבטאם יותר מאשר במלים שהשמעתי באזני ועדת־הצירים־השמרניים־לענייני־חוץ, שהזמינה אותי לנאום לפניה בדלתיים סגורות בסוף מרס 1936.

"משך ארבע־מאות שנה היתה מדיניות־החוץ של אנגליה לקום כנגד המעצמה החזקה ביותר, התוקפנית ביותר, השתלטנית ביותר ביבשת, ובפרט למנוע את נפילת ארצות־השפלה לידי מעצמה אשר כזאת. לאור ההיסטוריה הרי ארבע־מאות שנים אלו של עקיבוּת ורציפוּת בתוך שינויים כה רבים בשמות ובעובדות, במסיבות ובתנאים, חייבות להיחשב אחת הפרשיות המופלאות ביותר שאפשר למצאן בקורות איזה גזע, אומה, ממלכה או עם. יתר על כן, בכל המקרים בחרה אנגליה בדרך הקשה ביותר. מול פיליפ ה־2 של ספרד, כנגד לואי ה־14 בימי ויליאם ה־3 ומרלבּוֹרוֹ, כנגד נפוליאון, כנגד וילהלם ה־2 של גרמניה, קל היה הדבר ומפתה ודאי מאד להצטרף אל החזק ולחלוק עמו בפירות כיבּושיו. אולם אנחנו תמיד נקטנו את הדרך הקשה יותר, הצטרפנו למעצמות החזקות פחות, הקימונו ברית ביניהן ובדרך כך הובסנו וסיכלנו את עצתו של העריץ הצבאי מן היבשת, ויהי־מי האיש ותהי־מה האומה שהוא עומד בראשה. ככה שמרנו על חירויותיה של אירופה, הגינוֹנו על גידול החברה האירופית המגוּונת ורבת־החיוּת, ולאחר ארבעה מאבקים נוראים יצאנו כשתהילתנו גדלה והולכת וקיסרותנו מתרחבת, וכשארצות השפלה מוּגנות לבטח בעצמאותן. זאת היא המסורת הנפלאה ובלתי־המוּדעת של מדיניות־החוץ הבריטית. כל מחשבותינו מעוּגנות במסורת הזאת כיום. לא ידוע לי על שום דבר שקרה ואשר יש בו כדי לשנות או להחליש את מידת הצדק, החכמה, הגבורה והתבוּנה שמתוכם פעלו אבותינו. לא ידוע לי שום דבר שאירע לטבע האנושי ואשר יש בו כדי לשנות אף כהוא־זה מתוקף מסקנותיהם. לא ידוע לי שום דבר במציאות הצבאית, המדינית, הכלכלית או המדעית אשר יטע בי את ההרגשה שאנחנו מוכשרים פחות. לא ידוע לי שום דבר אשר יטע בי את ההרגשה כי אין אנו רשאים, או שאין אנו יכולים, לצעוד באותה דרך. אני עורב את לבי להעלות לפניכם את ההנחה הזאת הכללית מאד מפני שנדמה לי כי קבלתה מפשטת עד מאד את כל שאר הדברים.

"שימו לב שהמדיניות של אנגליה אינה שוקלת כלל איזוהי האומה המבקשת להשׂתרר על אירופה. השאלה איננה אם זאת ספרד, או המונרכיה הצרפתית, או הקיסרות הצרפתית או הקיסרות הגרמנית, או המשטר של היטלר. אין לכך כל שייכות לשליטים או לאומות, עניינה היחיד הוא מי העריץ החזק ביותר או השתלטן־בכוח. לכן אל לנו להתיירא פן יאשימו אותנו בכך שאנחנו פרו־צרפתים או אנטי־גרמנים. לוּ נתהפכו המסיבות כי אז יכולנו באותה מידה להיות פרו־גרמניים ואנטי־צרפתיים. נוהגים אנו על פי חוק של מדיניות ציבורית ולא סתם על פי איזה צורך שמכתיבות אותו מסיבות מקריות, או רגשי חיבה וטינה, או איזה רגש אחר שהוא.

"לפיכך קמה השאלה: איזוהי כיום המעצמה החזקה ביותר באירופה, המעצמה החותרת להשתלט באורח מסוכן ומדכא. כיום, למשך השנה הזאת. מן־הסתם למשך חלק משנת 1937, הצבא הצרפתי הוא החזק ביותר באירופה. אבל אין איש מתיירא מפני צרפת. הכל יודעים כי צרפת רוצה שיניחוה לנפשה, וכי אצלה המדובר הוא רק בשמירה־עצמית. הכל יודעים כי הצרפתים הם אוהבי־שלום ורדוּפי־פחד. בעת־ובעונה־אחת הם אמיצים, עזי־החלטה, אוהבי־שלום ומדוכאי־חרדה. הריהם אומה ליבראלית בעלת מוסדות פרלמנטריים חפשיים.

"גרמניה, כנגד זאת, אינה מתייראת מפני איש. היא מזדיינת בצורה שמעולם לא נראתה כמוה בהיסטוריה הגרמנית. בראשה עומד קומץ של אנשי־מצוק עליזי־נצחון. הכסף הולך וחסר. תחת שלטונם של המושלים העריצים האלה גוברים רגשות של מורת־רוח. בקרוב מאד יהיה עליהם לבחור בין התמוטטות כלכלית וכספית או תהפוכה מבית מצד אחד, ומצד שני – מלחמה שמטרתה היחידה תהיה אירופה מגורמנת תחת שלטון הנאצים ואשר אם תצליח לא תוכל להיות לה כל תוצאה אחרת. לכן נדמה לי כי כל התנאים הישנים מופיעים שוב, וכי הצלתנו הלאומית תלויה בכך שנלכד שוב את כל כוחותיה של אירופה כדי לבלום, לרסן, ואם יהיה צורך – לסכּל, את תכניות ההשתלטות הגרמנית. כי, האמינו לי, אילו בעזרתנו נעשה איזה מן הכוחות האחרים הללו, צרפת, לואי ה־14, נפוליאון, הקיסר וילהלם ה־2, שליט מוחלט על אירופה, כי אז בזז אותנו, הורידנו לדרגה של פחיתות־ערך ואביונות למחרת נצחונו. עלינו להעלות על ראש כל חובותינו את חייה וקיומה של הקיסרות הבריטית ואת גדולתו של האי הזה, ולא ללכת שולל אחרי אשליות של עולם אידיאלי, שפירושן אינו אלא זה שפיקוחים אחרים וגרועים יותר יתפסו את מקומנו וכי ניהול העתיד יהיה שייך להם.

"בשלב זה עולים התפיסה הנרחבה והארגון החיוני ביותר של חבר הלאומים בחינת גורם ראשון־במעלה. חבר־הלאומים הוא, מבחינה מעשית, מושג בריטי, והוא חופף־להפליא את כל שיטותינו ומעשינו לשעבר. יתר על כן חופף הוא אותם מושגים רחבים של צדק ועוול, ושל שלום המיוסד על בלימת התוקפן העיקרי, שעל פיהם נהגנו תמיד. אנחנו שואפים לשלטון החוק והחופש בין האומות ובתוך האומות, ולשם המטרה הזאת, ולא לשום דבר פחוּת מזה, נלחמו, עמלו וניצחו אותם שכּוננו את תהילתנו, גדולתנו ותרבותנו בימים עברו. החלום של שלטון החוק הבינלאומי ושל יישוב סכסוכים בדרך דיון סבלני, ועם זאת בהתאם לכּשר ולישר, יקר לעם הבריטי מאד. אל לכם לזלזל בשליטה שיש לאידיאלים האלה על הדמוקרטיה הבריטית בת־זמננו. אין לדעת איך זורעות רוחות שנות־מאה את הזרעים האלה בלבות העובדים. מצויים הם בלבותיהם, חזקים לא־פחות מאהבתם לחופש. אל לנו לזלזל בהם, משום שהם עיקר גאונו של האי הזה. לפיכך אנו מאמינים כי בטיפוחו ובביצורו של חבר־הלאומים יימצא האמצעי הטוב ביותר להגנה על בטחון האי שלנו, כמו גם לקיים עניינים אוניברסליים נשגבים, שלעתים קרובות מאד מצאנו שהאינטרסים שלנו חופפים אותם מטבע הדברים.

"שלוש הנחותי העיקריות הן אלו: ראשית, שעלינו לקום כנגד המשתלט־בכוח או התוקפן־בכוח. שנית, שגרמניה תחת משטרה הנאצי הנוכחי ועל חימושה המדהים, המתפתח במהירות כה עצומה, ממלאת את המקום הזה בצורה שאינה מניחה כל מקום לטעוּת. שלישית, שחבר־הלאומים מגייס ארצות רבות ומאחד את עמנו־אנו כאן במולדת בצורה היעילה ביותר, לשם בלימת התוקפן־בכוח. מתוך יראת־כבוד עמוקה ביותר אני עורב את לבי להציע את עיקרי הדברים האלה לשיקול־דעתכם. כל השאר יהיה נובע מהם.

“תמיד קל הוא הרבה יותר לגלות עקרונות כלליים ולהכריז עליהם מאשר לנקטם. ראשית, שׂוּמה עלינו להביא בחשבון את הקשר הממשי שלנו אל צרפת. אין פירוש הדבר שעלינו לפתח הלך־רוח עוין שלא־לצורך נגד גרמניה. הרי זה חלק מחובתנו ומן האינטרס שלנו לשמור על דרגת טמפרטורה נמוכה בין שתי הארצות האלו. לא יהיה לנו בכך שום קושי, ככל שהדברים נוגעים בצרפת. בדומה לנו הרי גם צרפת היא דמוקרטיה פרלמנטרית בעלת עכּבוֹת אדירות נגד מלחמה, ובדומה לנו סובלת גם היא מליקויים ניכרים בתכונתה להגנה. לפיכך אומר אני שעלינו לראות ערך יסודי בקשר־ההגנה שלנו אל צרפת. את כל השאר יש לראות מתוך כפיפות לדבר הזה, עתה שנעשו העתים מרות ומסוכנות כל־כך. אותם שיש להם מישנה מוגדרת ודעות מושרשות המבוססות עליה ייטיבו לטפל בתמורות ובהפתעות שבענייני יום־יום יותר מן האנשים המסתכלים רק לטווח קצר, וההולכים אחרי קול יצרי־לבם הטבעיים בתגובה על מה שהם קוראים מיום ליום. הדבר הראשון הוא להחליט לאן רוצים ללכת. כשלעצמי הריני בעד החבר החמוש של כל הלאומים, או של לאומים רבים ככל אשר ייתכן לאסוף, נגד התוקפן־בכוח, ובעד אנגליה וצרפת בחינת גרעינו של זה. אל־נא נזניח דבר שבגדר יכלתנו על־מנת להקים את המסגרת הבינלאומית הגדולה. אם יתברר שמופלא הדבר מכוחנו, או אם יתפורר עקב חולשתם או עוולתם של אחרים, או אז הבה נבטיח לפחות כי אנגליה וצרפת, שתי הארצות החפשיות הגדולות הנותרות באירופה, תוכלנה לצלוח ולצאת יחדיו מתוך כל סערה שתתנשב, בתקוות נכוחות ומתקבלות־על־הדעת להיכנס שוב לנמל מבטחים”.

"אם נוסיף את ארצות־הברית לבריטניה וצרפת; אם נשנה את שמו של התוקפן־בכוח; אם נחליף את חבר־הלאומים בארגון־האומות־המאוחדות, את התעלה האנגלית באוקינוס האטלנטי ואת אירופה בעולם, הרי אין זה מן ההכרח שלא יהיה כוחם של הדברים יפה לגבי ימינו אלה.

*

שנתיים תמימות עברו מתפיסת חבל הריין על־ידי היטלר במרס 1936 עד לאונס אוסטריה על־ידיו במרס 1938. היתה זו הפסקה ארוכה יותר מכפי שציפיתי. הכל התרחש כפי הסדר שנקבע ונחזה מראש, אבל רווחי הזמן בין המהלומות היו ארוכים יותר. משך תקופה זו לא הוציאה גרמניה זמן לבטלה. ביצור חבל הריין או “החומה המערבית” התנהל במלוא הקצב, וקו אדיר של ביצורים קבועים וקבועים־למחצה התעצם בלי הפסק. הצבא הגרמני, שעמד עתה על הבסיס השיטתי השלם של שירות־חובה וקיבל תגבורת של מתנדבים נלהבים, היה הולך וחזק מחודש לחודש, הן במספרים הן בבשלוּת יחידותיו ובאיכותן. חיל־האוויר הגרמני החזיק ביתרון שקנה לו על בריטניה הגדולה והגדיל אותו בתמידות. מפעלי התחמושת הגרמנים היו פועלים במתח גבוה. האופנים סבבו והפטישים הלמו בגרמניה יומם ולילה, כל החרושת שלה היתה לבית־נשק, וכל האוכלוסיה גוּבּשה לכלל מנגנון מלחמתי ממושמע אחד. מבּית החל היטלר בסתיו 1936 בתכנית־ארבע־שנים לחידוש ארגונו של המשק הגרמני לשם הספקה עצמית גדולה יותר בימות מלחמה. מבחוץ השיג אותה “ברית חזקה” אשר לפי דבריו ב“מלחמתי” תהיה דרושה למדיניות־החוץ של גרמניה. הוא בא לידי הסכם עם מוסוליני, והציר רומא־ברלין קם ויהי.

עד לאמצע 1936 נשענה מדיניות התוקפנות והפרת החוזים של היטלר לא על כוחה של גרמניה כי אם על פירוד־הלבבות ומורך־הלב שבצרפת ובריטניה ועל בדלנותה של ארצות־הברית. כל אחד מצעדיו המוקדמים היה הימור אשר ידע כי אינו יכול להביא עליו סכנה רצינית. תפיסת חבל הריין וביצורו אחרי־כן היו ההימור הגדול שבכולם. הוא זכה להצלחה מזהירה ויריביו רפי־החלטה היו מכדי לגלות את ערוותו. כאשר צעד אחרי־כן ב־1938 שוב לא היה הבּלוֹף בגדר בּלוֹף. התוקפנות נשענה על כוח, ואפשר גם אפשר שנשענה על כוח עדיף. כאשר תפסו ממשלות צרפת ובריטניה את התמורה הנוראה שנתרגשה עליהן, כבר איחרו את המועד.

*

אני הוספתי להקדיש את תשומת־הלב המרובה ביותר להכנות הצבאיות שלנו. יחסי עם סיר תומאס אינסקיפּ, המיניסטר לתיאום־ההגנה, היו ידידותיים. ואני עשיתי כמיטב יכלתי כדי לעזור לו מאחרי הקלעים. לפי בקשתו כתבתי ושלחתי לו, בתאריך 6 ביוני 1936, תזכיר על מיניסטריון האספקה, הנחוץ עד מאד. אולם לא נעשתה שום פעולה של ממש להקמת מיניסטריון אספקה עד לאביב 1939, כעבור שלוש שנים כמעט, וכן לא נעשה שום נסיון להנהיג סדרי שעת־חירום בייצור התחמושת שלנו.

*

בסוף יולי 1936 הביאו הירידה הגוברת של המשטר הפרלמנטרי בספרד, וכוחן הגובר של התנועות להפיכה קומוניסטית, או אנרכיסטית, לידי מרידה צבאית שהיתה מוכנת והולכת זה כבר. הרי זה חלק מן המישנה והתרגוֹלת של הקומוניסטים, כפי שנקבעו על־ידי לנין עצמו, שעל הקומוניסטים לעזור לכל התנועות הנוטות לשמאל ולסייע לעלייתן של ממשלות תחוקתיות, רדיקאליות או סוציאליסטיות חלשות. את אלו עליהם למוטט, לחטוף מידיהן הכּושלות את השלטון המוחלט, ולכונן את המדינה המארקסיסטית. לאמיתו של דבר היתה ספרד גיא־חזיון להעתקה מושלמת של תקופת קרנסקי ברוסיה. אבל מלחמה עם מדינות־חוץ לא ערערה את כוחה של ספרד לפני כן. הצבא עדיין שמר על מידה של ליכוד. בצד הקנוניה הקומוניסטית טוּפּחה בסתר קנונית־נגד צבאית ענפה. שום צד לא יכול להתיימר בכשרוּת חוקית, וספרדים מבני כל המעמדות מוכרחים היו לחשוב על חייה של ספרד.

הרבה מן הערובּות הרגילות בחברה בת־תרבות כבר חוסלו עם חדירת הקומוניסטים לממשלה הפרלמנטרית המתנוונת. רציחות החלו משני הצדדים, והנגע הקומוניסטי הגיע לדרגה כזו שבה יכלו לתפוס יריבים פוליטיים ברחובות או להוציאם ממיטותיהם ולהרגם. הרבה רציחות מסוג זה כבר אירעו במדריד ובמסיבּיה. נקודת־השיא היתה רציחתו של סניור סוֹטלוֹ, המנהיג השמרני שהקביל במידה ידועה לטיפוס של סיר אדוארד קרזון במדיניות הבריטית לפני מלחמת 1914. פשע זה היה אות לפעולה לגנרלים של הצבא. הגנרל פרנקו כתב חודש ימים לפני זה מכתב לשר־המלחמה הספרדי, ובו הבהיר כי אם ממשלת ספרד אינה יכולה לקיים את הבטחונות התקינים של החוק בחיי יום־יום יהיה על הצבא להתערב. ספרד ראתה הרבה “פרוֹנוּנצ’יאמינטוֹ” מצד מנהיגים צבאיים לשעבר. כשהניף הגנרל פרנקו את נס המרד, לאחר שנספה הגנרל סנח’וֹרח’וֹ בתאונת־אוויר, נתמך על־ידי הצבא, ובכלל זה גם אנשי השורות. הכנסיה, פרט לדומיניקנים, וכמעט כל היסודות של הימין והמרכז, ניצבו לימינו, והוא השתלט מיד על כמה מחוזות חשובים. המלחים הספרדים הרגו את קציניהם והצטרפו לצד שעד־מהרה נעשה הצד הקומוניסטי. בתוך התמוטטות הממשל התרבותי תפסה הכת הקומוניסטית ברסן השלטון ונהגה בהתאם לתרגוֹלת שלה. עתה החלה מלחמת־אחים מרה. הקומוניסטים שתפסו בשלטון ביצעו שחיטות סיטוניות בדם קר ביריביהם המדיניים ובעלי־היכולת. הכוחות שתחת פקודתו של פרנקו השיבו על כך בתוספת ריבית. כל הספרדים הלכו לקראת מותם במנוחת־נפש נפלאה והמונים רבים הומתו ביריה משני הצדדים. פרחי־הקצינים הגנו על בית־הספר שלהם באלכּזאר שבטוֹלדוֹ בעקשנות שאין למעלה ממנה, ועד־מהרה הושיעום חילותיו של פרנקו, שהבקיעו להם דרך מן הדרום כשהם משיירים אחריהם עקבות נקם ושילם בכל כפר קומוניסטי. פרשה זו ראויה לתשומת־לבם של ההיסטוריונים.

בריב הזה הייתי נייטרלי. מובן שלא צידדתי בזכותם של הקומוניסטים. ואיך יכולתי, שעה שאילו הייתי ספרדי כי אז ודאי רצחו אותי ואת משפחתי וידידי? אולם בטוח הייתי כי נוכח כל שאר הבעיות שלפניה צדקה ממשלת בריטניה בסלקה את ידיה מספרד. צרפת הציעה תכנית לאי־התערבות, שעל פיה יניחו לשני הצדדים להילחם ביניהם עד תום בלי שום עזרה מבחוץ. ממשלות בריטניה, גרמניה, איטליה ורוסיה נענו לכך. ממשלת ספרד, שהיתה עתה בידי המהפכנים הקיצוניים ביותר, מצאה כתוצאה מכך שניטלה ממנה הזכות אפילו לקנות את כלי־הנשק שהזמינה בזהב שהיה ברשותה בפועל־ממש. הגיוני היה יותר לנהוג בדרך הרגילה ולהכיר במעמד הלוחם של שני הצדדים, כפי שנעשה הדבר במלחמת־האזרחים האמריקאית בשנים 1860־56. אולם תחת זאת נקטו כל המעצמות הגדולות את מדיניות אי־ההתערבות והסכימו עליה רשמית. בריטניה הגדולה הקפידה לשמור על הסכם זה; אבל איטליה וגרמניה מזה, ורוסיה הסובייטית מזה, הפרו את התחייבותן תדיר והטילו את משקלן לתוך המאבק זו כנגד זו. בפרט השתמשה גרמניה בכוח האדיר שלה לביצוע מעשי־זוועה נסיוניים כדוגמת הרעשת העיירה הקטנה וחסרת־המגן גרניקה.

ממשלתו של מר ליאון בלום, שבאה לאחר ממשלת פלאנדן במאי, היתה נתונה ללחץ מצד תומכיה הקומוניסטים בפרלמנט לסייע בחמרי־מלחמה בממשלה הספרדית. מבלי התחשב הרבה בכוחו של חיל־האוויר הצרפתי, שהיה אז במצב של התנוונות, היה מיניסטר־התעופה מר קוֹט, משגר בחשאי מטוסים וציוד לצבאות הרפובליקאים. מאורעות מסוג זה הדריכו את מנוחתי, וב־3 ביולי 1936 כתבתי למר קוֹרבּן, השגריר הצרפתי:

אחד הקשיים הגדולים ביותר שאני נתקל בהם בנסותי להחזיק בעמדה הישנה הוא בדיבורים הגרמניים על כך שהארצות האנטי־קומוניסטיות צריכות לעמוד יחדיו. בטוח אני כי אם תשלח צרפת מטוסים וכו' לממשלת מדריד הנוכחית, והגרמנים והאיטלקים יכנסו מן הפתח השני, הרי הכוחות השליטים כאן יהיו מרוצים מגרמניה ואיטליה ויתרחקו מעל צרפת. אני מקווה שלא תתרעם עלי שאני כותב זאת, והריני עושה זאת כמובן אך ורק בשמי. לא נעים לי לשמוע דיבורים על התלכדותן של אנגליה, גרמניה ואיטליה כנגד הקומוניזם האירופי. קל הוא הדבר מכדי שיהיה טוב.

ברי לי כי נייטרליות נוקשה בהחלט, תוך כדי מחאה עזה ביותר נגד כל המפר אותה, היא הדרך הנכונה והבטוחה היחידה בשעה זו. אם יהיה קפאון, אולי יבוא יום שיוכל חבר־הלאומים להתערב ולשים קץ לזוועות. אבל אפילו זה תלוי בספק גדול.

*

ועוד מאורע יש להעלות כאן לזכרון. ב־25 בנובמבר 1936 נקראו שגרירי כל המעצמות המיוצגות בברלין למשרד־החוץ, מקום שגילה הר פון נויראת את פרטיו של חוזה האנטי־קומינטרן, ששימש נושא למשא־ומתן עם ממשלת יאפאן. תכלית החוזה היתה לנקוט פעולה משותפת נגד הפעולות הבינלאומיות של הקומינטרן, בתוך גבולות המדינות החתומות כמו גם מחוצה להן.

*

כל שנת 1936 הוֹסיפה וגברה דאגת האומה והפרלמנט והתרכזה במיוחד בהגנה האווירית. בוויכוח על נאום־הכתר ב־12 בנובמבר הוכחתי את מר בולדווין קשות על שלא עמד בדיבורו כי “כל ממשלה של הארץ הזאת –וממשלה לאומית יותר מכל ממשלה אחרת – תדאג לכך שמצד הכוח האווירי והעצמה האווירית שוב לא תהיה ארץ זו נופלת מכל ארץ אחרת שבמטחווי מהלומה מחוֹפינו”. אמרתי, “הממשלה פשוט אינה יכולה לגמור אומר, או שאין היא יכולה להניע את ראש־הממשלה לגמור אומר. הנה כי כן ממשיכה היא בפרדוקס משונה, מחליטה רק שלא להחליט, חורצת רק להסס, עומדת איתן בעד היסחפות עם כל רוח, עומדת הכן בעד נזילוּת ושטף, כל־יכולה להיות חסרת־אונים. הנה כי כן אנו מוסיפים ומכינים עוד חדשים ושנים – חדשים ושנים יקרים, אולי חיוניים, לגדולתה של בריטניה – לאָכלה לאַרבּה”.

מר בולדווין השיב לי בנאום מעניין עד מאד, שבו אמר:

רוצה אני לדבר אל בית־הנבחרים בגילוי־לב גמור… חילוקי־הדעות בין מר צ’רצ’יל לביני הם מן השנים 1933 והלאה. ב־1931־32, אף כי האופוזיציה אינה מודה בכך, היתה תקופה של משבר כספי. אבל היתה עוד סיבה. רוצה הייתי להזכיר לבית־הנבחרים כי לא פעם אחת אלא בהרבה הזדמנויות, בנאומים ובמקומות שונים, כשדיברתי והטפתי ככל יכלתי לעקרון הדמוקרטי, קבעתי כי דמוקרטיה מפגרת תמיד פיגור

הגנראליסימו פראנקו בין אנשיו (1936)

גרמניה חמושה

של שנתיים אחרי הרודן. אני סבור שזאת אמת. היתה זאת אמת במקרה הזה. הריני מעלה לפני כל בית־הנבחרים את דעותי שלי בגילוי־לב מדהים. ודאי תזכרו כי בזמן ההוא היתה ועידת־פירוק־הנשק יושבת בז’נבה. ודאי תזכרו כי בזמן ההוא היתה הארץ הזאת חדורת רגש פאציפיסטי עז יותר מבכל עת אחרת מאז המלחמה, מן־הסתם. ודאי תזכרו את הבחירות בפוּלהם בסתיו 1933, כשהפסידה הממשלה הלאומית ברוב של כ־7,000 אך ורק בשאלה הפאציפיסטית… עמדתי כמנהיג של מפלגה גדולה לא היתה נוחה כל עיקר. שאלתי את עצמי מה הסיכוי – שעה שהרגש שבא אל ביטויו בפוּלהם רווּח בכל רחבי הארץ – מה הסיכוי בתוך השנה או השנתיים הבאות שישתנה הרגש הזה עד כדי כך שתתן הארץ יפוי־כוח לחידוש החימוש? נניח שהייתי הולך לבחירות ואומר שגרמניה מחדשת את חימושה, ושעלינו לחדש את חימושנו, האם יש מי שסבור כי הדמוקרטיה השאננה הזאת היתה נזעקת לקריאה הזאת ברגע ההוא? אינני יכול להעלות בדעתי שום דבר שהיה מבטיח יותר את ההפסד בבחירות מנקודת־מבטי.

אכן, היה זה גילוי לב־מדהים. הוא הביא את האמת הערומה על דבר מניעיו עד למדרגה של פגיעה בטעם הטוב. שיהיה ראש־ממשלה מצהיר כי לא עשה את חובתו ביחס לבטחון הלאומי משום שהתיירא להפסיד בבחירות, זה היה מקרה שאין לו אח ודוגמה בהיסטוריה הפרלמנטרית שלנו. מובן שלא שאיפה נקלה להישאר בשלטון היא שהניעה את מר בולדווין. לאמיתו של דבר הרי ב־1936 מתאווה היה בתום־לב לפרוש. את מדיניותו הכתיב החשש שאם יעלו הסוציאליסטים לשלטון יעשו עוד פחות ממה שממשלתו מתכוונת לעשות. כל הכרזותיהם והצבעותיהם נגד ההגנה רשומות לזכרון. אבל לא היה בדברים האלה משום צידוק מספיק, ולא היה בהם כלל משום הערכה נאותה לעוז־רוחו של העם הבריטי. ההצלחה שליותה את הודאה התמימה בחישוב מוטעה של השוויון האווירי אשתקד לא נשנתה במקרה זה. בית־הנבחרים הזדעזע. אכן, הרושם שנתקבל היה מכאיב כדי־כך שאולי היה ממגר את כסאו של מר בולדווין, שלעת הזאת גם היתה בריאותו מתרופפת, לולא עמד לו מקרה בלתי־צפוי.

*

לעת הזאת היתה באנגליה התקרבות גדולה בין אנשים מבני כל המפלגות שראו את הסכנות בעתיד ומנוי־וגמור היה אתם לנקוט אמצעים מעשיים לחיזוק בטחוננו ועניינו של החופש, אשר לשניהם נשקפה הסכנה במידה שווה הן מצד היצרים הטוטליטריים הן מצד שאננוּתה של ממשלתנו. תכניתנו היתה חימושה הנרחב והמהיר של בריטניה, יחד עם קבלה שלמה של מרוּת חבר־הלאומים והפעלתה השלמה של מרוּת זו. אני קראתי למדיניות הזאת “כלי־נשק וספר־הברית”. בקרב כולנו עורר מעללו של מר בולדווין בבית־הנבחרים רגשי שאט־נפש. שׂיאה של מערכה זו הוצרך להיות אסיפה באלבּרט הוֹל. כאן כינסנו ב־3 בדצמבר הרבה מחשובי כל המפלגות – טוֹרים מושבעים מן הימין, המשוכנעים בתום־לב כי סכנה נשקפת לאומה; מנהיגי משאל־השלום־של־חבר־הלאומים; באי־כוח של הרבה איגודים מקצועיים גדולים, כולל את יריבי הנושן מן השביתה הכללית, סיר וולטר מיטרין, כיושב ראש; המפלגה הליבּראלית ומנהיגיה; סיר ארצ’יבלד סינקלר. היתה לנו ההרגשה שאנו עומדים לא רק על סף השׂגת יחס של כבוד לדעותינו כי אם גם על סף השלטתן. ברגע זה באה תשוקתו של המלך לשאת את האשה אשר אהב והטילה את כל השאר אל ירכתי הבימה. משבר ההתפטרות היה ממשמש ובא.

בטרם אפתח בדברי נשמעה קריאה “אל מלך נצור”; וקריאה זו עוררה תשואות ממושכות. לפיכך הסברתי בהשראת הרגע את עמדתי האישית.

יש עוד ענין אחד רציני המאפיל על מחשבותינו הלילה. בעוד דקות מספר נשיר “אל מלך נצור”. אני אשיר זאת בהתלהבות מקרב־לב. אני תקוה ואני תפילה ששום החלטה שאין להשיבה לא תתקבל בחפזון אלא שיניחו לזמן ולדעת־הקהל למלא את תפקידם, וכי אישיוּת יקרה ויחידה־במינה לא תנותק בנמהר מן העם האהוב עליה כל־כך. אני תקוה שיוּרשה הפרלמנט למלא את תפקידו בשאלות התחוקתיות הנעלות האלו. אני מאמין שיכול מלכנו לנהוג על פי הדעות המובּעות זו פעם ראשונה על־ידי האומה הבריטית והקיסרות הבריטית, וכי העם הבריטי מצדו יגלה את מלוא היחס של התחשבות נדיבה כלפי יושב־הכּס.

אין זה מענין הרצאת־הדברים הזאת לתאר את הפולמוס הקצר אך הנמרץ ביותר שנתגלע אחרי כן. הכורתי את המלך אדוארד ה־8 מאז ילדותו, וב־1910, בתורת שר־הפנים, קראתי לפני אסיפה מופלאה את ההצהרה שעשתה אותו נסיך־וולס בארמון קרנרבון. ראיתי חובה לעצמי להעמיד את נאמנותי האישית אליו על המדרגה הגבוהה ביותר. אף כי משך ימות הקיץ הובהר לי המתרחש במלוא המידה, לא התערבתי ולא באתי אתו במגע בשום צורה שהיא בשום עת ובשום שעה. אך בצר לו ביקש לבסוף רשות מראש־הממשלה להימלך בדעתי. מר בולדווין נתן את הסכמתו הרשמית, וכיון שנמסר לי על כך הלכתי אל המלך בפורט־בּלוודיר. נשארתי במגע אתו עד להתפטרותו, ועשיתי ככל יכלתי לשדל הן את המלך הן את הציבור להאריך רוח ולחכות. מעולם לא התחרטתי על כך – לאמיתו של דבר לא יכולתי לנהוג אחרת.

ראש־הממשלה הוכיח שהוא מיטיב לדון את ההרגשה הלאומית הבריטית. בלי ספק הכיר וביטא את רצונה העמוק של האומה. טיפולו המוכשר והזריז בשאלת ההתפטרות העלה אותו בתוך כדי שבועיים משפל־תחתיוֹת אל רוּם המדרגה. היו כמה רגעים שבהם דומה היה כי אני יחיד לגמרי נגד בית־נבחרים מלא חימה וקצף. כשאני שרוי בפעולה אין זרמי רגש עוינים משפיעים עלי יתר על המידה, אבל לא פעם לא יכולתי כמעט להשמיע את קולי ממש. כל הכוחות שליכדתי על המצע של “כלי־נשק וספר־הברית”, שראיתי עצמי בחינת המבּוּע שלהם, רחקו והתפוררו, ואני עצמי כה הוּמכה קרני בדעת־הקהל עד שכמעט הכל סבורים היו כי חיי הפוליטיים תמו סוף־סוף. מה־מוזר הדבר שבית־הנבחרים הזה עצמו, שנהג בי איבה כה רבה, היה אותו המכשיר ששמע להדרכתי ותמך בי משך השנים הרעות והארוכות של המלחמה עד אשר הושג הנצחון על כל אויבינו! איזו הוכחה נמצאת כאן לכך שהאורח המחוכם והבטוח היחיד הוא לפעול מיום ליום בהתאם למה שמצפונו של אדם מצווה עליו!

מהתפטרותו של מלך אחד עברנו אל הכתרתו של מלך שני, ועד סוף מאי 1937 עמדו הכל בסימן הפולחן והיפעה של מעשה־אמונים לאומי חגיגי ובסימן הקדשתם של רגשי־הנאמנות הבריטיים במולדת וברחבי הקיסרות לשליט החדש. ענייני־חוץ ומצב הגנתנו רחקו כליל מתשומת־לבו של הציבור. דומה היה כי האי שלנו מרוחק עשרת אלפים מיל מאירופה. אולם יורשה לי לציין כי ב־18 במאי 1937, למחרת ההכתרה, קיבלתי מן המלך החדש מכתב כתוב בעצם ידו:

הנווה המלכותי,

גרייט פּארק,

וינדזוֹר,

*

18.5.37

מר צ’רצ’יל יקירי,

אני בא להודות לך על מכתבך הנחמד מאד אלי. יודע אני מה־מסור היית, והנך עדיין, לאחי היקר, ולבי נפעם לבלי־הבּיע נוכח אהדתך והבנתך בבּעיות הקשות מאד שהתעוררו מאז עזבנו בדצמבר. תופס אני אל־נכון את התפקידים והדאגות הגדולות שקיבלתי עלי כמלך, ואני מוצא עידוד גדול ביותר בקבּלי את איחוליך הטובים, כאחד מן המדינאים הגדולים שלנו, וכאיש ששירת את ארצו שירות נאמן כל־כך. יכול אני רק לקוות ולהאמין כי ההרגשות הטובות והתקוה הקיימות עתה בארץ ובקיסרות תשמשנה דוגמה טובה לאומות אחרות בעולם.

האמינה לי,

שלך בנאמנות רבה,

ג’ורג' המלך

מחוה זו של גודל־לב כלפי אדם שהשפעתו בעת ההיא ירדה עד לאפס,

לעולם תהיה חוויה יקרה בחיי.

*

ב־28 במאי 1937, לאחר שהוכתר המלך ג’ורג' ה־6, התפטר מר בולדווין. שירותיו הממושכים לציבור באו על גמולם היאות בתואר רוזן ובאות מסדר־הבּירית. הוא הניח מידו את הסמכות הרחבה אשר גיבּש לו ושמרה בקפידה אלא שהשתמש בה מעט ככל האפשר. הוא פרש כשהוא אפוּף זיו של הכרת טובה והוקרה מצד הציבור. לא היה ספק מי יירש אותו. מר נוויל צ’מברליין כשר־האוצר לא די שעשה את עיקר עבודתה של הממשלה משך חמש השנים שעברו אלא שגם היה המיניסטר המוכשר והנמרץ ביותר, בעל כשרונות גדולים ושם היסטורי. שנה אחת קודם לכן תיארתי אותו בבירמינגהם במלוֹתיו של שקספיר כ“סוס־המשא בעניינינו הגדולים”, והוא קיבל את התואר הזה כמחמאה. לא קיויתי כלל שירצה לעבוד אתי; גם לא בחכמה היה נוהג אילו עשה כך בזמן כזה. דעותיו ביחס לטיפּוּל בשאלות העיקריות של השעה היו שונות עד מאד מדעותי. אבל אני קידמתי בברכה את עלייתה של דמות חיה, מחוננת ובעלת כושר־ביצוע לשלטון. בעודו שר־האוצר נעשה מעורב בהצעה תקציבית לתרומה קטנה להגנה הלאומית, שנתקבלה בזעף על־ידי המפלגה השמרנית וזכתה כמובן לבקורת מצד האופוזיציה. בימים הראשונים לראשוּת הממשלה שלו היה לאל־ידי לשאת בענין זה נאום שעזר לו לסגת, בלי שום פחיתוּת־כבוד, מעמדה ששוב אי־אפשר היה להחזיק בה. יחסינו הוסיפו להיות קרירים, נוחים ואדיבים, הן בפומבי הן ביחידוּת.

מר צ’מברליין הכניס שינויים בממשלה. לשעבר היו לו חילוקי־דעות עם מר דאף־קוּפּר בדבר הנהלת משרד־המלחמה, והוא הפתיעוֹ עד מאד כשהציע לו עלייה לכהונת־המפתח הגדולה של האדמירליוּת. כנראה לא ידע ראש־הממשלה איך רואה הלורד הראשון החדש שלו, שראשית דרכו היתה במשרד־החוץ, את התמונה האירופית. אני מצדי הופתעתי על כי סיר סמואל הור, שעתה־זה השיג הרחבה גדולה בתכנית הימית, יחפוץ לעזוב את האדמירליות ולהמירה במשרד־הפנים. דומה כי הור האמין שתיקונים בבתי־הסוהר במובן הוּמניטרי רחב ייעשו הענין המרכזי בעתיד הקרוב ביותר; ומאחר שמשפחתו היתה קשורה באליזבּת פריי²² המפורסמת, היתה לו זיקה אישית חזקה לעניין זה.

*

יורשה לי כאן להעלות הערכה משווה של שני ראשי־הממשלה האלה, בולדווין וצ’מברליין, שהכּרתים ימים כה רבים ואשר תחת ראשוּתם שימשתי או עתיד הייתי לשמש. סטנלי בולדווין היה איש חכם ורחב־תפיסה יותר, אך ללא כושר־ביצוע בפרטים. מרוחק היה במידה רבה מענייני־חוץ וצבא. מעטה היתה ידיעתו בענייני אירופה, ומה שידע לא מצא חן בעיניו. היתה לו ידיעה מעמיקה בפוליטיקה המפלגתית הבריטית, ובמובן רחב סימל כמה מן הכוחות והרבה מן החולשות של גזעי־האי שלנו. הוא נלחם בחמש בחירות כלליות כמנהיג המפלגה השמרנית וניצח בשלוש מהן. היה לו כשרון גאוני לחכות למאורעות ושלוות־נפש היתה בו נוכח בקורת קטלנית. ממולח היה במיוחד בהפקת תועלת מן המאורעות, ומוכשר לניצול הרגע הבּשל בבוֹאוֹ. דומה היה לי שהוא מחייה את הרשמים שנותנת לנו ההיסטוריה על סיר רוברט וולפּוֹל²³, כמובן בלי השחיתות של המאה הי"ח, ומשך זמן רב כמעט לא־פחות ממנו היה אלוּף הפוליטיקה הבריטית.

כנגד זאת היה נוויל צ’מברליין ער, מעשי, דעתן ובעל בטחון עצמי מרובּה. להבדיל מבולדווין סבור היה שמוכשר הוא להקיף את כל תחומה של אירופה, ובעצם של העולם כולו. תחת אינטואיציה מעורפלת, אך עם זאת עמוקה ומושרשת, היתה לנו עתה יעילוּת צרת־אופק, מושחזת־חוד בגדר תחומי המדיניוּת שבה האמין. הן כשר־האוצר הן כראש־הממשלה ריכז בידו פיקוח הדוק ונוקשה ביותר על ההוצאות הצבאיות. משך כל התקופה הזאת היה המתנגד המובהק לכל אמצעי של חירום. הוא קבע לו דעות נחרצות על כל הדמויות הפוליטיות של זמנו, הן מבּית הן מחוץ, וראה עצמו מוכשר להתעסק עמהן. ראש תקוותיו היה להיכּנס להיסטוריה כעושה־השלום הגדול; ולמען זאת מוכן היה להיאבק בלי חשׂך כנגד העובדות, ולעמוד בפני סיכוּנים גדולים לעצמו ולארצו. לרוע־המזל נסחף בנחשולים שאת כוחם לא יכול לאמוד, ופגע בסוּפות אשר מפניהן לא חת אלא שעמהן לא יכול להתמודד. בשנים האחרונות האלו לפני המלחמה ודאי הייתי מתקשה יותר לעבוד עם צ’מברליין מאשר עם בולדווין, כפי שהכרתיו; אבל גם אחד מהם לא היה בו כל רצון לעבוד אתי אלא ככלות כל הקצים.

*

יום אחד ב־1937 נפגשתי עם הר פון־ריבּנטרופּ, השגריר הגרמני בבריטניה. באחד המאמרים דו־השבועיים שלי ציינתי כי דברי האיש באיזה נאום שנשא תוארו שלא־כהלכה. נפגשתי אתו, כמובן, כמה פעמים בחברה. עתה שאל אותי אם אהיה מוכן לבוא אליו ולגלגל שיחה. הוא קיבל את פני באולם הגדול שבקומה העליונה בשגרירות הגרמנית. שיחתנו ארכה יותר משעתיים. ריבּנטרופּ היה אדיב ביותר, ואנחנו החלפנו דברים על התמונה האירופית, הן ביחס לחימוש הן ביחס למדיניות. תמצית דבריו אלי היתה שגרמניה שוחרת את ידידותה של אנגליה (ביבשת אירופה עדיין קוראים לנו לעתים קרובות “אנגליה”). הוא אמר שיכול היה להיות שר־החוץ של גרמניה, אולם ביקש את היטלר שיניח לו לבוא ללונדון על־מנת להעלות את מלוא הנימוקים בעד הסכמה או אפילו ברית אנגלו־גרמנית. גרמניה תעמוד משמר לקיסרות הבריטית בכל גדולתה והקפה. הגרמנים אפשר יבקשו את החזרת המושבות הגרמניות, אבל ברור שדבר זה אינו עקרוני. הנחוץ הוא שבריטניה תתן לגרמניה יד חפשית במזרחה של אירופה. מן ההכרח הוא שתקבל את ה“לבּנסראוּם”, או מרחב־המחיה, לאוכלוסיה הגדולה שלה. לכן עליה לבלוע את פולין ואת מסדרון דנציג. רוסיה הלבנה ואוקראינה הכרחיות לחייו העתידים של הרייך הגרמני המונה כשבעים מיליון נפש. שום דבר פחות מזה לא יספיק. כל המבוקש מחבר־העמים והקיסרות הבריטית הוא שלא להתערב. על הקיר היתה מפה גדולה, וכמה פעמים הוליכני השגריר אליה כדי להדגים את תכניותיו.

לאחר ששמעתי כל זאת אמרתי מיד כי מובטח אני שממשלת בריטניה לעולם לא תסכים לתת לגרמניה יד חפשית במזרח אירופה. אמת שיחסים רעים לנו עם רוסיה הסובייטית ושאנו שונאים את הקומוניזם לא־פחות מהיטלר, אבל יכול הוא להיות סמוך ובטוח כי, גם אם תהיה צרפת מובטחת, לעולם לא תרחיק בריטניה הגדולה את דעתה מגורל היבשת במידה שתאפשר לגרמניה להשתלט על אירופה התיכונה והמזרחית. עומדים היינו ממש לפני המפה כשאמרתי זאת. ריבּנטרופּ נפנה ונסב מיד. אחרי כן אמר: “אם כך הדבר, אין למנוע מלחמה. אין כל מוצא. הפירר נמנה וגמר. שום דבר לא יעצור בו ושום דבר לא יעצור בנו”. אז חזרנו אל כסאותינו. אני הייתי רק ציר־פרלמנט פרטי, אבל בולט במידה ידועה. ראיתי לנכון להגיד לשגריר הגרמני – לאמיתו של דבר זוכר אני את המלים היטב: “כשאתם מדברים על מלחמה, שבּלי ספק תהיה מלחמה כללית, אל לכם להקל בערכה של אנגליה. ארץ משונה היא, ומעטים הזרים היכולים להבין את רוחה. אל תדונו על פי עמדתה של הממשלה הנוכחית. משעה שיוּצג ענין גדול לפני העם, יוכלו כל מיני מעשים בלתי־צפויים להיעשות על־ידי הממשלה הזאת עצמה ועל־ידי האומה הבריטית”. ואני חזרתי ואמרתי, “אל תקלו בערכה של אנגליה. היא פקחית מאד. אם תטילו את כולנו לתוך מלחמה גדולה שניה, היא תעמיד כנגדכם את כל העולם כמו בפעם שעברה”. לשמע זאת קם השגריר ואמר בחום גדול, “אה, אפשר שאנגליה פקחית מאד, אבל הפעם לא תעמיד את העולם כנגד גרמניה”. הטינו את השיחה לפסים נוחים יותר, ולא אירע עוד שום דבר הראוי לציוּן. אולם הפּרשה שמורה בזכרוני, והואיל ובזמנו מסרתי עליה למשרד־החוץ רואה אני לנכון להעלותה על הכּתב.

שעה שנשפט על־ידי המנצחים מסר ריבנטרופּ גירסה מסולפת על שיחה זו ודרש שיקראו לי להעיד. מה שרשמתי על אודותיה הוא שהייתי אומר אילו נקראתי.

 

פרק שלושה־עשר: גרמניה חמושה 1938־1936    🔗

“המטרה האסטרטגית הכוללת” – הוצאות הגרמנים על החימוש – חקירות בלתי־תלויות – המשלחת השמרנית אל ראש־הממשלה, 28 ביולי 1936 – הרצאת הדברים שלי – מסקנות כלליות – פחדי – פגישתנו השניה, 23 בנובמבר 1936 – הלורד סווינטון עוזב את מיניסטריון־התעופה, 12 במאי 1938 – ויכוח בפרלמנט – לינדמן חוזר ומצטרף לוועדת החקר להגנה האווירית – חליפת־מכתבי עם מר דאלאדיה – האוֹמד הצרפתי של הכוח האווירי הגרמני, 1938 – האוֹמד שלי לצבא הגרמני, יוני 1938 – מר דאלאדיה מסכים – התנוונות חיל־האוויר הצרפתי – יושבי־האי קלי־הדעת

במלחמה כמו גם במדיניות־החוץ ובשאר דברים מפיקים יתרון על־ידי שבּוחרים מתוך הרבה ברירות מושכות או בלתי־נעימות את הנקודה העיקרית והקובעת. המחשבה הצבאית האמריקאית טבעה את הביטוי “מטרה אסטרטגית כוללת”. כששמעו זאת קצינינו בראשונה צחוֹק צחקו; אבל לאחר מכן נראתה בעליל החכמה שבּדבר ונתקבּלה. נראה כי זה צריך להיות הכּלל, ויש לכוֹף אליו את שאר העניינים הגדולים. אם אין נוהגים על פי העקרון הפשוט הזה, התוצאה היא מבוכה וחוסר־שחר במעשה, וכמעט תמיד הדברים מחמירים הרבה יותר אחרי־כן.

כשלעצמי לא היה לי כל קושי לנהוג על פי הכלל הזה זמן רב קודם שאשמע את ניסוחו. ממחשבתי לא זז הרושם של גרמניה הנוראה, זו שראיתיה והשתי בפעלה בשנים 1914 עד 1918, כשהיא שבה וקונה לה פתאום את כל כוחה המלחמתי, בעוד בעלי־הברית, ששׂרדו בדוחק כל־כך, פוערים פה בחיבוק־ידיים ובמבוכה. לפיכך הוספתי בכל האמצעים ובכל הזדמנות להפעיל את מידת השפעתי על בית־הנבחרים וכן גם על מיניסטרים על־מנת להאיץ בהכנותינו הצבאיות ולהשיג שותפים ובעלי־ברית לדבר שעד־מהרה ייעשה שוב הענין המשותף.

יום אחד בא ידיד אחד שלי התופס עמדה סודית רמה בממשלה לצ’ארטוול לשחות אתי בבּריכה שלי, כשהאירה השמש באור עז והמים היו חמימים למדי. לא שוחחנו אלא על המלחמה הממשמשת ובאה, שהוא לא היה משוכנע כל־כך בוודאוּתה. כשליויתיו לדרכו נפנה פתאום ואמר אלי, “הגרמנים מוציאים אלף מיליון לירה שטרלינג לשנה על חימושם”. סבור הייתי כי הפרלמנט והציבור הבריטי צריכים לדעת את העובדות. לפיכך ניגשתי למלאכה לבדוק את משק הכספים הגרמני. בגרמניה עדיין היו מפרסמים תקציבים מדי שנה; אבל מתוך שפע המספרים שלהם קשה היה מאד לדעת מה מתרחש. אולם באפריל 1936 פתחתי באורח פרטי בשני קווי חקירה נפרדים. הראשון נשען על שני פליטים גרמנים מוכשרים מאד ועשויים ללא רתיעה. הם הבינו את כל פרטי הגשתם של התקציבים הגרמנים, את ערך המארק, וכן הלאה. בתוך כך שאלתי את ידידי סיר הנרי סטראקוֹש אם לא יוכל לברר מה מתרחש למעשה. סטראקוֹש היה ראש בית־העסק הנקרא “יוּניוֹן קוֹרפּוֹריישון”, בעל אמצעים גדולים וחבר־עובדים מסור ומאומן ביותר. למשך שבועות אחדים הופנו המוחות של חברה זו מן הסיטי אל הבּעיה. לבסוף מסרו דין־וחשבון בדיוק ובפרטי־פרטים לאמור כי הוצאות המלחמה של הגרמנים הן בדאי בסביבות אלף מיליון לירה שטרלינג לשנה. בתוך כך הגיעו הפליטים הגרמנים, על־ידי הנמק שונה לגמרי, באורח עצמאי לאותה מסקנה. אלף מיליון לירה שטרלינג לשנה בערכי־הכסף של 1936!

היו לי אפוא שני בנייני עובדות נפרדים לייסד עליהם הצהרה פומבית. הנה כי כן פניתי אל מר נוויל צ’מברליין, שעדיין היה אז שר־האוצר, במסדרון בית־הנבחרים ביום שלפני ויכוח ואמרתי לו, “מחר אשאל אותך אם אין זו עובדה שהגרמנים מוציאים אלף מיליון לירה לשנה על הכנות מלחמתיות, ואבקש ממך לאשר או להכחיש”. צ’מברליין אמר: “אינני יכול להכחיש, ואם תעלה את הנקודה הרי אאשר זאת”. שומה עלי לצטט מדברי:

אם נקבל את המספרים ממקורות גרמניים רשמיים הרי ההוצאות על השקעות־יסוד, מסוף מרס 1933 עד סוף יוני 1935, היו כלהבּא: ב־1933 קרוב לחמישה מיליארדים מארק; ב־1934 קרוב לשמונה מיליארדים; וב־1935 קרוב לאחד־עשר מיליארד – סך הכל עשרים וארבעה מיליארד, או בקירוב 2,000,000,000 לי"ש. הביטו במספרים האלה, 5, 8, ו־11 לשלוש השנים. הרי לכם כאן בדיוק טור של התקדמות מן הסוג המתאים לתעשיית־נשק מפותחת כהלכה.

במיוחד שאלתי את שר־האוצר:

אם ידוע לו שהוצאותיה של גרמניה לצרכים הנוגעים במישרים ובעקיפים בהכנות צבאיות, כולל כבישים אסטרטגיים, אפשר גם אפשר שעלו לשיעור של 800 מיליון לי"ש משך שנת־הלוח 1935; ואם דומה כי שיעור הוצאות זה נמשך בשנת הלוח השוטפת.

מר צ’מבּרליין: אין בידי הממשלה מספרים רשמיים, אבל מתוך הידיעות שברשותה אינני רואה יסוד לחשוב כי המספר שצוּין בשאלתו של ידידי המכובד הוא מוגזם בהכרח במה שנוגע לאיזו משתי השנים, אף כי, כפי שיסכים הוא עצמו, יש כאן יסודות של השערה.

המרתי את הסיפרה של 1,000 מיליון לי“ש בזו של 800 מיליון לי”ש כדי לחפּות על מקור הידיעה הסודית שלי, וכן גם ליתר־בטחון.

*

בכמה דרכים ביקשתי להביא את המצב היחסי של החימוש הבריטי והגרמני לכלל בירור חותך. ביקשתי שייערך ויכוח בדלתיים סגורות. בקשה זו נדחתה. “תתעורר בהלה שלא־לצורך”. זכיתי לתמיכה מעטה. כל הישיבות בדלתיים סגורות לא היו חביבות על העתונות. אחר־כך שאלתי את ראש־הממשלה ב־20 ביולי 1936 אם יהיה מוכן לקבל משלחת של חברי מועצת־המלך ועוד כמה אנשים שיביאו לפניו את העובדות במידה שהן ידועות להם. הלורד סולסברי ביקש שתבוא גם משלחת דומה מבית־הלורדים. על זאת הוסכם. אף כי פניתי אישית הן אל מר אטלי הן אל סיר ארצ’יבלד סינקלר, סירבו מפלגות הלייבּור והליבּראלים להשתתף. הנה כך נתקבלנו ב־28 ביולי בחדר־בית־הנבחרים של ראש־הממשלה על־ידי מר בולדווין, הלורד הליפקס וסיר תומאס אינסקיפ. הנכבדים השמרניים ובלתי־המפלגתיים הבאים נלוו אלי. סיר אוסטין צ’מברליין הציג אותנו.

המשלחת

בית הנבחרים

סיר אוסטין צ’מברליין.

מר צ’רצ’יל.

סיר רובּרט הוֹרן.

מר אָמרי.

סיר ג’ון גילמור.

הקפיטן גסט.

האדמירל סיר רוג’ר קיז.

הרוזן וינטרטון.

סיר הנרי קרוֹפט.

סיר אדוארד גריג.

הרוזן ווּמר.

לויט.־קול. מוּר־בּראבּאזון.

סיר יוּ אוֹ’ניל.

בית הלורדים

המרקיז סולסבּרי.

הרוזן פיץ־אָלן.

הרוזן טרנצ’ארד.

הלורד לוֹיד.

הלורד מילן.

היה זה מאורע גדול. אינני יכול להעלות בזכרוני שום דבר מעין זה מתוך מה שראיתי בחיי הציבור בבריטניה. קבוצת האנשים החשובים, שאין דעתם נתונה כלל להפקת תועלת אישית, אלא שחייהם מרוכזים היו בענייני הציבור, ייצגה חלק מדעת־הקהל השמרנית שאי־אפשר היה להתעלם ממנו על־נקלה. אילו באו אתנו מנהיגי האופוזיציה של הלייבור והליבראלים כי אז אולי היה נוצר מצב פוליטי מתוח כדי־כך שהיה כופה פעולת תיקוּן. הדיונים נמשכו שלוש או ארבע שעות בכל יום משך יומיים רצופים. תמיד אמרתי שמר בולדווין ידע להקשיב. בהחלט דומה היה שהוא מקשיב במירב ההתעניינות ותשומת־הלב. יחד אתו היו כמה מחברי הסגל של הוועדה־להגנת־הקיסרות. ביום הראשון החילותי בעצוּמה בהרצאה של שעה ורבע, שסיימתיה בזו הלשון:

קודם כל עומדים אנו בפני הסכנה ומצב־החירום הקשים ביותר בתולדותינו. שנית, אין לנו שום תקוה לפתור את הבעיה שלנו אלא מתוך קשר אל הרפובליקה הצרפתית. אחדות הצי והצבא הצרפתי, יחד עם חילות־האוויר המשולבים של שתי הארצות הפועלים ממרחק מועט מאחרי גבולות צרפת ובלגיה, יחד עם כל מה שבריטניה וצרפת מסמלות, יש בה משום גורם מונע שבּו אולי נמצאת הישועה. מכל־מקום הרי זו התקוה הטובה ביותר. אם להיכנס לפרטים, הרי עלינו לסלק כל מכשול בהעלאת כוחנו שלנו. לא נוכל כלל להבטיח עצמנו מפני כל הסכנות שבגדר האפשר. שוּמה עלינו להתרכז בחיוני ולוותר בשטחים אחרים. אם ניגש להצעות ממשיות עוד יותר, הרי עלינו להגביר את פיתוח הכוח האווירי שלנו ולהעדיף זאת על כל שיקול אחר. שוּמה עלינו למשוך ויהי־מה את מבחר הנוער שלנו לניהוּג מטוסים. אין זה חשוב מה ההמרצות שיש להמציאן, מכל־מקום שוּמה עלינו לשאוב מכל מקור, בכל האמצעים. עלינו להחיש ולפשט את ייצור המטוסים שלנו ולקדמוֹ עד לאמת־המידה הגדולה ביותר, ולא להסס לעשות עם ארצות־הברית ומקומות אחרים חוזים על הכמויות הגדולות ביותר שבגדר האפשר של חומר וציוּד מכל הסוגים. נתונים אנו בסכנה שלא היתה כמוה מעולם – לא, אף לא בימי השיא של מלחמת הצוללות (1917).

מחשבה זו אוכלת בי ואינה מרפּה: החדשים חולפים חיש. אם נתמהמה יותר מדי בתיקון הגנתנו כי או אולי ימנע אותנו כוח עדיף מהשלים את המעשה.

*

התאכזבנו מאד מאד מן העובדה ששר־האוצר לא היה יכול להיות נכח. נראה היה בעליל כי בריאותו של מר בולדווין מתרופפת, וידוע היה היטב כי בקרוב יבקש מנוח מן הנטל אשר עליו. לא היה כל מקום לספק מי יהיה יורשו. לרוע־המזל נעדר מר נוויל צ’מברליין הואיל ויצא לחופשה, שהיה ראוי לה מאד, ולא זכה לשמוע תיאור בלתי־אמצעי זה של העובדות מפי אנשים מחברי המפלגה השמרנית, בכללם אחיו וכן גם רבים מידידיו האישיים היקרים לו ביותר.

כמה מיניסטרים הקדישו עיון רציני ביותר לטענותינו הנוקבות, אבל רק לאור פגרת בית־הנבחרים, ב־23 בנובמבר 1936, הזמין מר בולדווין את כולנו על־מנת שנקבל הודעה שקוּלה יותר על המצב כולו. סיר תומאס אינסקיפּ תיאר אז את הדברים בגילוי־לב ובכשרון, ולא הסתיר מאתנו את חומרת המצוקה שאליה הגענו. בעיקר דבריו אמר כי האומדנות שלנו, ובמיוחד דברי אני, מקדירים את הסיכויים יותר מדי; שמאמצים גדולים נעשים והולכים (ואמנם כך היה הדבר) למלא מה שהחסרנו; אבל אין כל נימוקים שיצדיקו את הממשלה בנקיטת אמצעי חירום; כי הללו בהכרח יהיה בהם כדי לשבּש את כל החיים התעשייתיים של הארץ הזאת, הם יחוללו מידה מרובּה של בהלה ויתנו פרסום לפּגימות הקיימות, וכי בגדר הסייגים האלה עושים כל מה שאפשר. לשמע זאת ביטא סיר אוסטין צ’מברליין את הרושם הכללי שלנו כי דאגתנו לא הוּפסה ודעתנו לא הונחה בשום פנים. ככה נפרדנו והלכנו לדרכנו.

אינני יכול לטעון כי במועד זה, בשלהי 1936, אפשר היה לתקוֹן את המצב. אולם על ידי מאמץ־התנערות נמרץ אפשר היה וצריך היה לעשות הרבה יותר. והמאמץ הזה והוכחתו ודאי שהיו משפיעים השפעה שאין־ערוך לה על גרמניה, אם לא על היטלר. אולם נשארה בעינה העובדה המכרעת כי לגרמנים היתה העדיפות עלינו באוויר, וכן גם בכל השטח של ייצור הנשק, גם אם נביא בחשבון שצרכינו הצבאיים היו קטנים יותר, ואת העובדה שזכאים היינו לסמוך גל על צרפת ועל כוחה הצבאי והאווירי. שוב לא היה ביכלתנו לסכל את עצתו של היטלר או לשוב ולהשיג את השוויון באוויר. שום דבר לא היה יכול למנוע עתה את הצבא הגרמני ואת חיל־האוויר הגרמני מהיעשות החזקים ביותר באירופה. במאמצים קשים ויוצאים מגדר־הרגיל נוכל לשפר את מצבנו. לרפּאוֹ לא נוכל.

המסקנות העגומות האלו, שהמשלה לא ערערה עליהן ברצינות, השפיעו בלי ספק על מדיניות־החוץ שלה; ויש להעריכן בשלמוּתן כשאנו מנסים להוציא משפט על ההחלטה שקיבל מר צ’מברליין, משנעשה ראש־הממשלה, לפני משבר מינכן ובעתוֹ. בזמן הזה הייתי רק ציר־פרלמנט פרטי, ולא נשאתי בשום אחריות רשמית. שקדתי כמיטב יכלתי לחשמל את הממשלה ולהמריצה להתכוננות יוצאת־מגדר־הרגיל, ולוּ גם תתעורר חרדה בעולם כולו. במאמצי אלה אין ספק כי השחרתי את התמונה אף יותר משהיתה. הדגש ששמתי בפיגור השנתיים אשר הציקוני, אפשר גם אפשר לגרוס שאינו עולה בקנה אחד עם משאלתי להתמודד עם היטלר באוקטובר 1938. אולם עודני משוכנע כי צדקתי בכך שדירבּנתי את הממשלה בכל האמצעים, וכי בכל התנאים, שיתוארו עוד מעט, טוב היה הרבה יותר להילחם בהיטלר ב־1938 מאשר בשעה שנאלצנו סוף־סוף לעשות זאת בספטמבר 1939. ועל כך עוד יורחב הדיבור.

*

לא ארכו הימים ומר בולדווין פינה את מקומו, כמו שראינו, למר נוויל צ’מברליין; ועלינו לעבור עתה לשנת 1938. הלורד סווינטון היה מיניסטר־תעופה מסור ויעיל מאד, וזמן רב היתה לו השפעה גדולה בקבינט בהשגת הצרכים והסכומים הדרושים. החרדה להגנתנו האווירית גברה והוסיפה, והיא הגיעה לשׂיאה בחודש מאי. ההרחבות והשיפּורים הגדולים והחשובים שבּיצע הלורד סווינטון לא יכלו להיראות לעין במהרה, וממילא היתה כל מדיניותה של הממשלה חסרה גם גדלוּת גם הרגשה של דחיפוּת. אני הוספתי לדרוש חקירה במצב התכנית האווירית שלנו, ומצאתי תמיכה גוברת והולכת. סווינטון שגה וניאוֹת לקבל תואר אצילוּת. לפיכך לא היה לאֵל־ידו להגן על עצמו ועל מיניסטריון שלו בבית־הנבחרים. הדוֹבר שנבחר מן הספסל הקדמי הממשלתי לא עמד לו כוחו לסכור את הגל העולה של חרדה ומורת־רוח. לאחר ויכוח אחד ביש־מזל ביותר נתגלה בעליל כי מיניסטר־התעופה צריך להימצא בבית־הנבחרים.

בוקר אחד (12 במאי) בוועדת החקר להגנה אווירית שקועים היינו כולנו – אנשי מדע, פוליטיקאים ופקידים – בבעיות טכניות והנה הובאה איגרת אל מיניסטר־התעופה שבּה נתבקש לבוא לדאונינג סטריט. הוא ביקשנו שנמשיך בדיונינו ויצא מיד. מעולם לא חזר. הוא פוּטר על־ידי מר צ’מברליין.

בוויכוח הנרגש שבא אחרי־כן ב־25 בחודש ניסיתי להבדיל בין יגיעותיו וכשרו של המיניסטר שנפל לבין התלונה הכללית נגד הממשלה:

מה שאירע פגע בקרנן של הודעות הממשלה. בעקיבוּת הוליכו את בית־הנבחרים שולל במה שנוגע למצב באוויר. את ראש־הממשלה עצמו הוליכו שולל. כפי הנראה הוליכוהו שולל ממש עד לרגע האחרון. צאו וראו את ההודעה שמסר במרס, כשדיבּר על חימוּשנו:

“מראה הכוח הזה העצום, הכוח הזה המפחיד כמעט, שבריטניה מקימה אותו, יש לו השפעה מפכּחת, השפעה מייצבת על דעת־הקהל העולמית”.

לעתים קרובות הזהרתי את בית־הנבחרים שהתכניות האוויריות נחשלות והולכות. אבל מעולם לא התקפתי את הלורד סווינטון. מעולם לא הייתי סבור כי הוא האשם – ובודאי לא שהוא האשם היחיד. רגיל הוא אצל מבקריה של ממשלה שיגלו מידות טובות שעד כה לא הבחינו בהן בכל מיניסטר הנאלץ להתפטר. אבל אולי יורשה לי לצטט מה שאמרתי לפני שלושה חדשים: “לא יהיה זה הוגן להטיל על מיניסטר אחד, או על הלורד סווינטון, את אשמת פיגורנו. אין ספק שהוא מתאמץ בלב שלם, ובכשרון גדול ביותר, לעשות את מיטב מה שבגדר אפשרותו להרחבת חיל־האוויר שלנו, והתוצאות אשר השיג היו מרנינות לולא העיב עליהן לוח־הזמנים, ולולא האפילו עליהן מאורעות אחרים שאירעו במקומות אחרים”.

* * * * *

האחריות הכבדה לכך שלא קוּימו ההבטחות שניתנו לנו מוטלת על האנשים שמשלו על האי הזה והנחו אותו משך חמש השנים האחרונות, רוצה לומר, מזמן שנתגלה ונודע שגרמניה מחדשת את חימושה בכל הרצינות. אני ודאי לא ניסיתי להצטרף לרדיפה אחרי הלורד סווינטון. שמחתי מאד לשמוע היום את שבחיו מפי ראש־הממשלה. ודאי שהוא ראוי לאהדתנו. הוא נהנה מאמונו וידידותו של ראש־הממשלה, הוא נהנה מתמיכתו של רוב עצום בפרלמנט; אף על פי כן הוּסר מכּהונתו ברגע שהוא, לדעתי, הרגע הגרוע ביותר בפרשת הרחבתו של הכוח האווירי. אפשר שבעוד חדשים אחדים יגיע זרם ניכר של מטוסים; אף על פי כן הוטל עליו לתת את הדין ברגע הזה הקודר במיוחד בשבילו. תמול־שלשום קראתי מכתב אחד של הדוכס מרלבּוֹרוֹ הגדול, שבו אמר: “לסלק גנרל בעיצוּמה של מערכה – זאת היא מכת־המוות”.

עברתי אל צדדים אחרים בהגנתנו:

עומדים אנו עתה בשנה השלישית לחימוש המוצהר בגלוי. אם הכל מתנהל יפה כל כך, מדוע כה רבים הליקויים? מדוע, למשל, מתַרגלים אנשי גדודי־המשמר בדגלים ולא במכונות־יריה? מדוע זה הצבא הטריטוריאלי הקטן שלנו נמצא במצב גלמי? האם כל זה בהתאם לתכנית? והרי, כשנותנים את הדעת על קוֹטן חילותינו, כלום ייבּצר מאתנו לצייד את הצבא הטריטוריאלי בעת־ובעונה־אחת עם הצבא הסדיר? זה היה יכול להיות תפקיד של מה־בכך לחרושת הבריטית, שהיא גמישה ופוריה הרבה יותר מן החרושת הגרמנית בכל התחומים שמחוץ לתחמושת.

*

אך תמול שלשום נשאל מזכיר־המדינה לענייני המלחמה על דבר התותחים נגד מטוסים. התותחים הנושנים של 3 אינצ’ים מן המלחמה הגדולה, כך אמר, חודשו, ואספקת התותחים החדשים יותר – ויש לא רק טיפוס אחד של תותח חדש יותר – מתנהלת ‘בהקדם מכּפי התכנית’. אולם מהי התכנית? אם תכניתכם מבטיחה אספקה של חצי תריסר, עשרה, תריסר, עשרים, או מי־יודע־כמה, תותחים לחודש אין ספק כי הנקל הוא למלא את התכנית והנקל הוא להשלימה. אבל באיזו מידה מספיקה תכנית כזאת לצרכינו? לפני שנה הזכרתי לבית־הנבחרים את התקדמותה של גרמניה בתותחים נגד מטוסים, התקדמות שניתן לה פרסום – שלושים רגימנטים בני שתים־עשרה סוללות כל אחד בארטילריה ניידת בלבד, הכוללים בין אלף־מאתיים לאלף־שלוש־מאות תותחים, נוסף על שלושה או ארבעה אלפים תותחים בעמדות קבועות. כל אלה תותחים מודרניים, לא תותחים משנת 1915, אלא כולם תותחים שיוצרו מאז שנת 1933.

האם אין דבר זה נותן לבית־הנבחרים מושג מן ההקף העצום של המעשים האלה? אין לנו צורך בצבא ענקי דווקה בדומה לצבאות היבשתיים; אבל בענין של ההגנה נגד מטוסים עומדים אנו על בסיס שווה אתן. נוחים אנו לפגיעה באותה מידה, ואולי עוד יותר. והנה הממשלה חושבת על תותחים נגד מטוסים במאות בו בזמן שהם מצויים בידי הגרמנים באלפים.

* * * * *

ברגע זה אנו חושבים במונחים של ייצור לשלושה כוחות מזוינים נפרדים. בפועל ובאמת נעשית אספקת כלי־הנשק לכל הכוחות הלוחמים בעיה משותפת של אספקה וחלוקה של כוח־עבודה מאומן, חמרי־גלם, בתי־חרוֹשת, מכונות וציוד טכני. בבּעיה הזאת אפשר לטפל טיפול כולל מתוֹאם וחסכוני רק על־ידי פיקוח מרכזי אחד ושליט. ברגע זה יש חוסר־יעילות וכפילות, ובודאי יש בזבוז. מדוע זה זקוקה תעשיית המטוסים המאוּמנת הזאת של בריטניה לתשעים אלף איש, ומדוע זה היא מייצרת רק חצי או שליש ממה שמייצרים כמאה־ועשרה אלף איש בגרמניה? האם אין זו עובדה מופלאה? לא יאוּמן שלא היינו מסוגלים לייצר מלאי גדול יותר של מטוסים לעת הזאת. אם יוּתן לנו שולחן חלק, שדה ריק, כסף ופועלים הרי מן הדין שנקבל זרם של מטוסים בתוך שמונה־עשר חודש; אולם עומדים אנו עתה בחודש השלושים־וארבעה מאז החליט הלורד בולדווין כי יש להגדיל את חיל־האוויר פי־שלושה.

*

מזכיר־המדינה החדש לענייני־התעופה, סיר קינגסלי ווּד, הציע לי להישאר בוועדת החקר להגנה האווירית. לעת הזאת הקדירו השמיים הרבה יותר, ואני חשתי צורך רב בפירושים הטכניים של לינדמן, בעצתו ובעזרתו. לכן כתבתי אליו לאמור כי אם לא יהיה הוא במחיצתי, לא אמשיך. לאחר כמה חיבּוּטים מאחרי הקלעים צוֹרף לינדמן לוועדה הראשית, ואנו חידשנו את עבודתנו המשותפת כבתחילה.

*

תמיד, עד לשביתת־הנשק של יוני 1940, אם בשלום ואם במלחמה, הן כאיש פרטי הן כראש־ממשלה, נהניתי מיחסים של אמון עם ראשי ממשלותיה המתחלפים תכופות של צרפת ועם רבים מחשובי המיניסטרים שלה. מעונין הייתי ביותר לברר את האמת ביחס לחימוש הגרמני ולהשוות את חישובי שלי לחישוביהם. לכן כתבתי אל מר דאלאדיה, שהיה מוֹדעי האישי.

מר צ’רצ’יל אל מר דאלאדיה 3 במאי 1938

קודמיך, ה"ה בלום וּפלאנדן, שניהם הואילו בטוּבם לתת לי את האומדנות הצרפתיות לכוח האווירי הגרמני בתקופות מסוימות בשנים האחרונות. אסיר־תודה מאד אהיה לך אם תוכל להודיעני מהי השקפתך עתה. יש לי כמה מקורות אינפורמציה שנמצאו מדויקים לשעבר, אבל אני מעוניין לעשות השוואה לפי איזה מקור בלתי־תלוי.

כה שמח אני על שביקורך כאן הצליח כל־כך, ואני מקווה עכשיו שיבוצעו כל הסדרי המטות הללו, ששקדתי להוכיח למיניסטרים שלנו עד־מה הם נחוצים.

בתשובה על כך שלח לי מר דאלאדיה מסמך בן שבעה־עשר עמוד מתאריך 11 במאי 1938, שהיה “פרי מחשבה עמוקה מצד המטה האווירי הצרפתי”. הראיתי את התעודה החשובה הזאת לידידי במיניסטריון הבריטי הנוגע בדבר, והללו בדקוה בעיוּן מרובּה ומסרו כי “בכל עיקריה היא הולמת את ההשקפות העצמאיות שאליהן הגיע המטה האווירי הבריטי על סמך ידיעותיו־הוא”. לפי האומדן הצרפתי היה חיל־האוויר הגרמני גדול מעט יותר מאשר לפי האומדן הבריטי. בתחילת יוני היה ביכלתי לכתוב אל מר דאלאדיה בהישען על כמה וכמה השקפות מוסמכות.

מר צ’רצ’יל אל מר דאלאדיה 6 ביוני 1938

אסיר תודה הנני לך עד מאד על הידיעות שאין־ערוך־להן אשר קיבלתי באמצעות הנספח הצבאי הצרפתי. יהי לבך סמוך ובטוח שאשתמש בהן רק מתוך שמירת־סוד מרובה ביותר, ולטובת האינטרסים המשותפים שלנו.

האומדן הכללי של חיל האוויר הגרמני בשעה זו הולם את ההשקפות הפרטיות שהיה בידי להגיע אליהן. עם זאת נוטה אני לחשוב כי חרושת המטוסים הגרמנית מייצרת מטוסים בקצב מהיר מעט יותר מכפי הסברה, וכי המספרים הנקובים נוגעים באספקה הממשית של מטוסים מטיפוסים צבאיים לחיל־האוויר הגרמני, ואינם כוללים משלוחים ליצוא ולגנרל פרנקו. מסתבר שחיל־האוויר הגרמני ימנה 300 להקים עד ל־1 באפריל 1939 ו־400 להקים עד ל־1 באפריל 1940.

כן גם הייתי מעונין ביותר להשוות את האומדנות שלו לצבא הגרמני עם האומדנות שהיה לאל־ידי לקבוע על פי מקורות אנגליים. הנה כי כן הוספתי את הדברים הבאים:

אני עורב את לבי למסור רשימה קצרה מאד על הידיעות שהיה לאל־ידי לאסוף ממקומות שונים על כוחו של הצבא הגרמני בהווה ולעתיד הקרוב. תקל עלי אם תודיעני אם אומדן זה הולם בכללותו את האומדנות שלך. די יהיה אם תתווה קו תחת המספרים, כפי שאתה מבין אותם, בכל מקרה שבו נדמה לך שטעות בידי.

הצבא הגרמני מונה בתאריך זה, 1 ביוני, 36 אוגדות סדירות ו־4 אוגדות משוריינות, כולן בתקן מלחמתי מלא. האוגדות בלתי־המשוריינות קונות להן חיש את היכולת לשלש את עצמן וברגע זה אפשר להכפילן. חיל־התותחנים מעל ל־70 אוגדות לקוי ביותר. קורפּוס הקצינים דליל בחיל כולו. בכל זאת נוכל לצפות עד ל־1 באוקטובר 1938 ל־56 אוגדות לפחות, בתוספת 4 משוריינות, רוצה לומר 60 יחידות אוגדתיות בציוד מלא ובחימוש מלא. מאחרי אלו תעמוד עתודה של אנשים מאומנים השווה מצד כוח־האדם לעוד 36 אוגדות לערך, שהוכנו להן מבני־שלד ואשר כלי־נשק, רכב והשלמה זעומה מאד של ארטילריה יעמדו לרשותן, אם יוסכם על תקן נמוך יותר לחלק מן הצבא הפעיל. בכך לא הובא בחשבון כוח־האדם של אוסטריה, אשר במקרה קיצוני יוכל לספק 12 אוגדות הנטולות נשק אך מוכנות לשאוב מן המאגר הכללי של תעשיית הנשק הגרמנית. נוסף על כך יש מספר אנשים ויחידות שלא במסגרת חטיבתית – חיל־הגנת־הגבולות, אוגדות של לאנדוור וכן הלאה, בלתי־חמושים ביחס.

ב־18 ביוני 1938 כתב מר דאלאדיה:

נעם לי מאד להיוכח כי הידיעות הכלולות במכתבי מיום 16 במאי מתאימות לאלו שבידך.

מסכים אני אתך לגמרי בעובדות הנוגעות לצבא הגרמני והכלולות ברשימה המצורפת למכתבך מיום 6 ביוני. אולם יש להטעים כי מתוך 36 האוגדות הרגילות הנמצאות בפועל ברשותה של גרמניה, רבע הן ממוכנות לגמרי ושתים עומדות להיעשות כך בקרוב.

לאמיתו של דבר הרי בהתאם לידיעותינו לאחר המלחמה ממקורות גרמניים היה האומד הזה של הצבא הגרמני בקיץ 1938 מדויק להפליא, בהתחשב בעובדה שנעשה על־ידי איש פרטי. הוא מראה כי בשורה הארוכה של הטפותי לחידוש חימושה של גרמניה לא היתה האינפורמציה שבידי לקויה כלל וכלל.

*

בנקודות שונות בפרשת הסיפור הזה הוזכר הכוח האווירי של צרפת. בשלב מסוים היה כפול משלנו ולגרמניה לא היה להלכה חיל־אוויר בכלל. עד 1933 תפסה צרפת מקום חשוב בין ציי האוויר של אירופה. אבל בה ובאותה שנה שהגיע היטלר לשלטון החל להתגלות חסרון הרה־שואה בהתעניינות ותמיכה. הכסף הוקצב בצרוּת־עין; כושר הייצור של בתי־חרושת נתמעט והלך; טיפוסים חדשים לא פוּתחו. שבוע־40־השעות של צרפת לא יכול לעמוד בהתחרות עם תפוקתה של גרמניה, העובדת שעות ארוכות ויגעות בתנאים מלחמתיים. כל הדברים האלה אירעו לערך באותו זמן שאיבדה בריטניה את השוויון באוויר, דבר שתואר בהרחבה כל־כך. לאמיתו של דבר הזניחו בעלי־הברית המערביים, שזכאים היו להקים חילות אוויר בכל שיעור שייראה להם נחוץ לבטחונם, את כלי־הנשק החיוני הזה, ואילו הגרמנים, שעל פי החוזה אסורים היו לגעת בו, עשוהו ראש־החץ של הדיפלומטיה שלהם ולבסוף של התקפתם.

ממשלת “החזית העממית” של צרפת ב־1936 ולאחר־מכן אחזה באמצעים ממשיים רבים כדי להכין את צבאה וציה של צרפת למלחמה. שום מאמץ מקביל לזה לא נעשה באוויר. הכוח האווירי הצרפתי ירד בתמידות וב־1953 צלב את קו ההשׂג הגרמני, העולה והולך בתמידות. רק בינואר 1938, משנעשה מר גי לה־שאמבּר מיניסטר־התעופה, ננקטו צעדים נמרצים להחייאת חיל־האוויר הצרפתי. אבל אז לא נותרו עוד אלא שמונה־עשר חודש. הצרפתים לא יכלו לעשות שום דבר שיוכל למנוע את הצבא הגרמני מגדוֹל ומהבשיל משנה לשנה ומהדביק בכך את צבאם־הם. אבל מתמיה הדבר שהניחו לכוחם האווירי ליפול למעצבה. לא לי הוא לחלוֹק אחריות ודוֹפי למיניסטרים של ארצות־חוץ ידידותיות ובעלות־ברית. אבל כשמחפשים בצרפת אחר “אשמים”, נדמה לי כי זהו שטח שכדאי גם כדאי לחקור אותו בשוֹם־לב.

*

רוח האומה הבריטית והפרלמנט אשר בו בחרה זה־מקרוב עלתה מעט־מעט עם שהחלו לעמוד לאטם ובמקוטע על הסכנה הגרמנית, ועד־מהרה – על הסכנה הגרמנית־האיטלקית. הם נעשו נכונים, ואפילו נלהבים, לכל מיני צעדים שאילו ננקטו קודם שנתיים או שלוש יכולים היו למנוע את צרותיהם. אבל עם שהשביח הלך־רוחם גברו גם כוח יריביהם וקשי משימתם. רבים אומרים כי שום דבר חוץ ממלחמה לא היה עוצר בהיטלר לאחר שהשלמנו עם תפיסת חבל הריין. אכן, אפשר כך יהיה משפטם של הדורות הבאים. אולם הרבה אפשר היה לעשות כדי להיטיב הכיננו ולהפחית מתוך כך את הסיכונים שלפנינו. ומי זה יאמר מה לא היה יכול לקרות?

 

פרק ארבעה־עשר: מר אידן במשרד החוץ. התפטרותו    🔗

שר־החוץ וראש־הממשלה – אידן וצ’מברליין – סיר רוברט ונסיטארט – מגעי עם שר־החוץ על דבר ספרד – ועידת ניאון – חליפת־המכתבים שלנו – הצלחה לבריטניה – מחלוקת בין ראש־הממשלה לשר־החוץ – הלורד הליפקס מבקר בגרמניה ואצל היטלר – אני דוחה הזמנה ― אידן מרגיש עצמו מבודד – נסיונו של הנשיא רוזוולט – תשובת ראש־הממשלה – משיבים את פני הנשיא ומרפים את ידיו – האחריות הכבדה שעל מר צ’מברליין – הקרע הסופי בין אידן לצ’מברליין סביב השיחות ברומא – ליל־שימורים בצ’ארטוול

שר־החוץ יש לו עמדה מיוחדת בקבינט בריטי. נוהגים עמו מידה מרובה של כבוד בכהונתו הרמה והאחראית, אבל דרך־כלל הוא מנהל את ענייניו תחת השגחתם המתמדת של כל חברי הקבינט או, לפחות, של חבריו הראשיים. חובה עליו למסור להם ידיעות בקביעות. הוא מוסר לעמיתיו, בחינת מעשה שבנוהג ובשיגרה, את כל מברקי ההוראות שלו, את הדו"חות מן השגרירוּיות שלנו בחוץ־לארץ, את הרשימות מפּגישותיו עם שגרירים זרים או אנשי־מעלה אחרים. כך לפחות היה הדבר בתקופת נסיוני אני בחיי הקבינט. מובן שבמיוחד מקפיד על השגחה זו ראש־הממשלה, האחראי בעצמו, או באמצעות הקבינט שלו, לפיקוח על עיקר מהלכה של מדיניות־החוץ, ובידו הכוח לפקח עליה. מפּניו, לפחות, אין מה להסתיר. שום שר־חוץ לא יוכל לעשות את עבודתו אלא אם כן ראש־הממשלה תומך בו תדיר. כדי שיתנהלו העניינים למישרים, הכרח שתהיה לא רק הסכמה ביניהם על העיקרים אלא גם הרמוניה בהשקפות ובמידה ידועה אפילו במזג. דבר זה חשוב כפליים אם ראש־הממשלה עצמו מקדיש תשומת־לב מיוחדת לענייני־חוץ.

אידן היה שר־החוץ של מר בולדווין, אשר, להוציא את רצונו המפורסם בשלום ובחיים שקטים, לא לקח כל חלק פעיל במדיניות־חוץ. מר צ’מברליין, כנגד זאת, ביקש למשול ביד רמה בהרבה מיניסטריונים. היו לו השקפות חותכות על ענייני־חוץ, ומלכתחילה עמד על זכותו המוחלטת לדון בהם עם שגרירים זרים. עם כניסתו לתפקידו כראש־הממשלה חל אפוא שינוי דק אך מוּחש במעמדו של שר־החוץ.

על כך נוסף חילוק עמוק, ואם גם כמוס בתחילה, ברוח ובדעות. ראש־הממשלה ביקש להתידד עם שני הרודנים האירופיים, וסבור היה כי הפיוס וההימנעות מכל מה שעשוי להרעימם הם השיטה הטובה ביותר. אידן, כנגד זאת, עשה את שמו בז’נבה על־ידי שגייס את אומות אירופה נגד רודן אחד; ואילו הניחו לו כי אז אפשר גם אפשר שהיה מביא את הסנקציות עד סף המלחמה, ואולי עד מעבר לסף. הוא היה חסיד נאמן של ההסכמה הצרפתית. עתה־זה עמד על “שיחות־מטות”. הוא היה מעונין ביחסים אינטימיים יותר עם רוסיה הסובייטית. הוא חש בסכנה ההיטלראית והתיירא מפניה. הוא נחרד מפני חולשת חימושנו, ומפני השפעת הדבר בענייני־החוץ. אפשר לומר כמעט כי לא היו חילוקי השקפות גדולים בינו לביני, פרט לכך, כמובן, שהוא היה נושא בעול. מלכתחילה נדמה היה לי, אפוא, כי מחלוקת עתידה להתגלע בין שתי הדמויות הראשיות בממשלה, ככל אשר יחריף המצב העולמי.

זאת ועוד, בלורד הליפקס היה לו לראש־הממשלה עמית השותף עמו כמדומה, מחוץ לאהדה ולהכרה, בדעותיו על ענייני־חוץ. קשרי הממושכים והאינטימיים אל אדאוארד הליפקס תחילתם ב־1922, כאשר, בימי לויד ג’ורג', נעשה תת־המזכיר שלי במשרד־הדומיניונים־והמושבות. חילוקי־דעות פוליטיים – ולוּ גם רציניים וממושכים דוגמת אלה שנתגלעו בינינו על מדיניותו כמשנה־למלך־הודו – לא עכרו מעולם את יחסינו האישיים. אני סבור הייתי שאני מכירו יפה מאד, ובטוח הייתי כי תהום רובצת בינינו. כן גם חשתי כי תהום זו עצמה, או בדומה לה, פעורה בינו לבין אנתוני אידן. בכללו של דבר היה מר צ’מברליין נוהג יותר בחכמה אילו עשה לו את הלורד הליפקס לשר־החוץ כאשר הרכיב את ממשלתו. מוטב היה הרבה יותר לו מינו את אידן על משרד־המלחמה או על האדמירליות, ואילו על משרד־החוץ היה ראש־הממשלה ממנה את איש־שלומו הקרוב לו ברוח. מצב מבשר־רעות זה התפתח בהתמדה משך השנה שעבדו אידן וצ’מברליין יחדיו.

*

עד לזמן הזה, ומשך הרבה שנים של חרדה, היה סיר רוברט ונסיטארט ראשו הרשמי של משרד־החוץ. הקשר המקרי שלו אל חוזה הור־לאוואל השפיע על מעמדו הן אצל שר־החוץ החדש, מר אידן, הן בחוגים מדיניים רחבים. ראש־הממשלה, שנשען יותר ויותר על יועצו התעשייתי הראשי, סיר הוראס וילסון, ונועץ בו הרבה בעניינים החורגים לגמרי מגדרו ותחומו, ראה בוונסיטארט אויב לגרמניה. ואכן אמת היה הדבר, כי שום איש לא תפס ולא חזה מראש בבהירות יותר ממנו את גידולה של הסכנה הגרמנית, ושום איש לא היה מוכן יותר ממנו לכוֹף שיקולים אחרים לצורך לקדם את פניה. שר־החוץ סבור היה כי יוכל לעבוד בנקל יותר עם סיר אלכסנדר קאדוגאן, גם הוא מפקידי משרד־החוץ, המצוין ביותר באָפיו ובכשרונו. לכן נמסר לוונסיטארט בסוף 1937 על פיטוריו הקרובים, וב־1 בינואר 1938 נתמנה למשרה המיוחדת של “יועץ דיפלומטי ראשי לממשלת הוד־מלכותו”. דבר זה תואר לציבור כעלייה בדרגה, ובאמת כך יכול היה להיראות. אולם לאמיתו של דבר יצאה מידיו כל האחריות לניהול משרד־החוץ. חדרו המסורתי הנושן נשאר ברשותו, אבל את מברקי משרד־החוץ ראה רק לאחר שהגיעו אל שר־החוץ והערות המיניסטריון עליהם. משר זמן־מה נשאר ונסיטארט, שסירב לקבל את השגרירות בפאריז, בעמדה מופרשת זו.

*

בין קיץ 1937 לסוף אותה שנה גבר החילוק, הן בשיטה הן במטרה, בין ראש־הממשלה לשר־החוץ שלו. שרשרת המאורעות שהביאו לידי התפטרותו של מר אידן בפברואר 1938 התנהלה באורח הגיוני.

נקודות המחלוקת הראשונות נתגלעו בענין יחסינו עם גרמניה ואיטליה. מר צ’מברליין נמנה־וגמר לצאת ולחזר אחר שני הרודנים. ביולי 1937 הזמין את השגריר האיטלקי הרוזן גראנדי, לדאונינג סטריט. השיחה נתקיימה בידיעתו של מר אידן אך לא בנכחותו. מר צ’מברליין דיבר על שאיפתו לשיפור יחסי אנגליה ואיטליה. הרוזן גראנדי חיוה את דעתו כי בתורת צעד מוקדם אולי טוב יהיה שיחבר ראש־הממשלה קריאה אישית אל מוסוליני. מר צ’מברליין ישב וכתב מכתב כזה בעת הראיון. המכתב נשלח מבלי הימלך בשר־החוץ, שנמצא במשרד־החוץ מרחק פסיעות מספר בלבד. המכתב לא הביא לידי שום תוצאות נראות לעין, ובשל התערבותה הגוברת של איטליה בספרד הלכו יחסינו עם איטליה הלוך ורע.

מר צ’מברליין היה חדור הרגשה שהוטלה עליו שליחות מיוחדת ואישית לקשור ידידות עם הרודנים של איטליה וגרמניה, וסבור היה כי הוא מסוגל להשיג את היחסים האלה. הוא ביקש להעניק למוסוליני הכרה בכיבושה של חבש על־ידי איטליה כהקדמה להסדר כולל של חילוקי־הדעות. להיטלר מוכן היה להציע ויתורים קולוניאליים. בתוך כך לא היה נוטה לעיין בצורה גלויה לעין כל בשיפורים בחימושה של בריטניה או בצורך בשיתוף־פעולה הדוק עם צרפת, הן בדרג המטות הן בדרג המדיני. מר אידן כנגדו משוכנע היה כי כל הסדר עם איטליה צריך להיות חלק מהסדר ים־תיכוני מקיף, החייב לכלול את ספרד, ולהיעשות מתוך הבנה הדוקה עם צרפת. במשא־ומתן על הסדר כזה ברור שתהיה ההכרה מצדנו במעמדה של איטליה בחבש קלף־מיקוח חשוב. לדעתו של שר־החוץ לא היה זה מן החכמה שנציע ויתור זה מלכתחילה וניראה להוטים לפתוח במשא־ומתן.

משך הסתיו של 1937 החריפו חילוקי הדעות האלה יותר. מר צ’מברליין סבור היה כי משרד־החוץ מכשיל את נסיונותיו לפתוח בשיחות עם גרמניה ואיטליה, ומר אידן מדומה היה כי ראש ממשלתו מגלה חפזון למעלה מכפי הראוי בפניותיו אל הרודנים, ובפרט בזמן שחימושה של בריטניה רפה כל־כך. לאמיתו של דבר היה כאן חילוק מעשי ופסיכולוגי עמוק.

*

למרות הפולמוס שלי עם הממשלה, הגיתי אהדה נאמנה לשר־החוץ שלה. הוא נראה לי האיש האמיץ ועז־ההחלטה ביותר בממשלה, ואף כי כמזכיר פרטי, ואחרי־כן כתת־מזכיר־המדינה במשרד־החוץ, הוצרך להסתגל לדברים רבים שאותם התקפתי ועדיין הייתי מגנה אותם, מובטח הייתי כי לבו נמצא במקום הנכון ומוחו בקדקדו. הוא מצדו דאג להזמין אותי למסיבות של משרד־החוץ, ואנחנו הרבינו להחליף מכתבים בינינו. לא היה כמובן שום דבר אשר־לא־כן בנוהג זה, ומר אידן נאחז בתקדים המקובל שעל פיו נוהג שר־החוץ לעמוד במגע עם הדמויות הפוליטיות הבולטות של זמנו בכל השאלות הבינלאומיות הרחבות.

ב־7 באוגוסט 1937 כתבתי אליו:

העסק הספרדי מטריד אותי בלי חשׂך. נדמה לי כי חשוב ביותר שבּלום יוסיף להקפיד על הנייטרליות יחד אתנו, אף אם תוספנה גרמניה ואיטליה לתמוך במורדים ורוסיה תשלח כסף לממשלה. אם תתייצב ממשלת צרפת כנגד המורדים, תהיה זו מתנה־מן־השמים לגרמניה ולפרו־גרמנים. אם יהיה לך רגע פנאי, הצץ במאמרי באיוונינג סטנדרד מיום־ב'.

במאמר הזה כתבתי:

המריבות הקשות ביותר מתגלעות רק כששני הצדדים צודקים ואינם צודקים במידה שווה. כאן, מצד אחד, יצריו של פרולטריון מוכה־עוני ונחשל דורשים את מיגור הכנסיה, המדינה והרכוש, ואת הנהגתו של משטר קומוניסטי. מן הצד השני הכוחות הפטריוטיים, הדתיים והבורגניים. בהנהגתו של הצבא, ובתמיכת ערי־השדה והכפרים בהרבה מחוזות, נחלצים לחזור ולכונן את הסדר על־ידי הקמת רודנות צבאית. מעשי האכזריות וההמתות חסרות־הרחמים, שהם פועל־יוצא מן הייאוש בשני הצדדים, רגשי השנאה האיומים שקורא להם דרור, התנגשות האמונות והאינטרסים, כל אלה נותנים גם נותנים שלאחר הנצחון תבואנה השמדה חסרת־חמלה של היסודות הפעילים מקרב המנוצחים ותקופה ממושכת של שלטון־ברזל.

בסתיו 1937 הגענו, אידן ואני, אם גם בדרכים שונות מעט, לכלל עמדה דומה נגד התערבותו הפעילה של הציר במלחמת־האזרחים הספרדית. אני תמיד תמכתי בו בבית־הנבחרים כל־אימת שנקט פעולה נחרצה, ואם גם בקנה־מידה מוגבל מאד. ידעתי היטב מה קשיים יש לו עם כמה מעמיתיו הבּכירים בקבינט ועם ראש ממשלתו, וידעתי היטב שהיה פועל ביתר־עוז לולא היה מסובך כל־כך. הרבינו להתראות זה עם זה בסוף אוגוסט בקאן, ויום אחד ערכתי סעודה לו ולמר לויד ג’ורג' במסעדה אחת בחצי הדרך בין קאן לניצה. בשיחתנו הקפנו את כל השטח – המאבק הספרדי, הפרת־ההבטחות וההתערבות המתמדת בספרד מצד מוסוליני, ולבסוף, כמובן, הרקע הקודר של הכוח הגרמני הגובר בתמידות. נדמה היה לי שהסכמה רבה למדי שרויה בין שלשתנו. שר־החוץ היה זהיר ביותר, כמובן, בדבריו על יחסיו עם ראש ממשלתו ועמיתיו, והנושא העדין הזה לא הוזכר כלל. שום דבר לא יכול להיות מהוגן יותר מהתנהגותו. בכל זאת מובטח הייתי שאין הוא איש מאושר בכהונתו הרמה.

*

עד־מהרה נתגלע בים התיכון משבר אשר בו טיפל בתוקף ובכשרון, ולפיכך נפתר בצורה אשר הגיהה זיק של אור על דרכנו. כמה ספינות־סוחר טובעו על־ידי צוללות ספרדיות־כביכול. למעשה לא היה כל ספק כי אין הן ספרדיות אלא איטלקיות. זה היה שוד־ים פשוט, וכל שידעו על כך הומרצו לפעולה. ועידה של מעצמות הים התיכון כונסה בניאון ב־10 בספטמבר. אליה יצא שר־החוץ בלווית ונסיטארט והלורד צ’טפילד, הלורד הראשון של הימיה.

מר צ’רצ’יל אל מר אידן 9.9.37

במכתבך האחרון אמרת שתשמח מאד לראות את לויד ג’ורג' ואותי לפני צאתך לז’נבה. נפגשנו היום, ואני עורב את לבי להודיע לך את השקפותינו.

זהו הרגע לגייס את איטליה למילוי חובתה הבינלאומית. שוד־הים מצד צוללות בים התיכון וטיבוע אניותיהן של הרבה ארצות בלי שום דאגה לחיי אנשי־הצוות שלהן חייבים להיפסק. לצורך זה על כל מעצמות הים התיכון להסכים להרחיק את צוללותיהן מנתיבי־סחר מסוימים ומוגדרים. בנתיבים האלה צריכים הציים של צרפת ובריטניה לחפש אחר כל הצוללות, וכל צוללת שתימצא על ידי מכשיר־הגילוי יש לרדוף אחריה ולטבּעה כשודדת־ים. יש לבקש את איטליה בצורה האדיבה ביותר להשתתף בזאת. אולם אם לא תעשה כן, יש להגדיר לה “כי זהו אשר נעשה”.

בתוך כך חשוב הוא מאד להשיג את הסכמתה הידידותית של איטליה, ולכן צריכה צרפת לומר כי אם לא תושג הסכמה זו תפתח היא את גבול הפּירנאים למשלוחי נשק מכל הסוגים. בדרך כך תעמוד איטליה מצד אחד בפני העובדה שנתיבי הים התיכון יטוהרו ויהי־מה מצוללות־שוד, ועם זאת לא תרוויח מאומה על־ידי שלא תצטרף, הואיל והגבול הצרפתי יהיה פתוח. נקודה זו היא חיונית, לדעתנו. שילוב זה של לחץ על איטליה להצטרף לשאר מעצמות הים התיכון יחד עם העובדה שתסכן הרבה ולא תרוויח מאומה אם תעמוד מנגד, כמעט ודאי שיפעל את פעולתו, על־תנאי שיידע מוסוליני כי כוונתן של צרפת ואנגליה היא רצינית.

אין אנו מאמינים שגרמניה מוכנה למלחמה גדולה השנה, ואם יש תקוה ליחסים טובים עם איטליה לעתיד־לבוא, צריך יהיה להביא את העניינים לכלל הכרעה עכשיו. הסכנה שממנה אנחנו סובלים היא שמוסוליני סבור כי אפשר להשיג הכל על־ידי בלוף והטלת־אימה, וכי בסופו של דבר אנחנו רק נרבה להג ונסוג. למען האינטרסים של השלום האירופי יש לגלות עתה חזית איתנה, ואם אתה רואה אפשרות לעצמך לפעול ברוח זו הרי רצוננו להבטיח לך את תמיכתנו בקו אשר כזה בבית־הנבחרים ובארץ, ויפלו הדברים כאשר יפלו.

כשלעצמי נדמה לי כי זהו רגע חשוב בשבילך לא־פחות מזה שבּו עמדת על שיחות־המטה עם צרפת לאחר כיבוש חבל הריין. שביל האומץ הוא שביל הבטחון.

עשה נא במכתב זה שימוש פרטי או פומבי ככל אשר תראה למועיל לאינטרסים הבריטיים ולאינטרסים של השלום.

נ.ב. – קראתי את המכתב הזה באזני מר לויד ג’ורג', המכריז על הסכמתו השלמה אתו.

הוועידה בניאון היתה קצרה ומוצלחת. הוסכם לקבוע פטרולים בריטיים וצרפתיים נגד צוללות, שקיבלו פקודות שלא הניחו כל מקום לספק בדבר גורלה של כל צוללת אשר יפגשו בה. איטליה השלימה עם זאת, ומעשי־הזוועה פסקו מיד.

מר אידן אל מר צ’רצ’יל 14.9.37

לעת הזאת ודאי ראית מה הקו שנקטנו בניאון, שלפחות בחלקו הוא חופף את זה שהצעת במכתבך. אני תקוה שתסכים כי תוצאות הוועידה הן משביעות־רצון. כך הן נראות כשמסתכלים בהן מכאן. העובדה הפוליטית החשובה באמת היא שהדגשנו כי שיתוף־פעולה בין בריטניה לצרפת יכול להיות בר־תוצאות, וכי שתי הדמוקרטיות המערביות יכולות עדיין למלא תפקיד מכריע בענייני אירופה, התכנית שעליה הסכמנו בסופו של דבר עובּדה במשותף על־ידי הצרפתים ועל־ידינו אנו. שומה עלי לומר כי הם שיתפו פעולה בכנוּת שאין למעלה ממנה, והפתיענו שיעור שיתוף־הפעולה הימי שמוכנים היו להציעו. מן ההוגן הוא לומר שאם נצרף גם את עזרתם באוויר הרי נהיה פועלים על בסיס של שוויון.

אני מסכים שכל אשר עשינו כאן נוגע רק בצד אחד של הבעיה הספרדית. אבל דבר זה העלה במידה רבה את קרננו בקרב האומות בזמן שזקוקים היינו לכך עד מאד. עמדת המעצמות הקטנות של הים התיכון היתה משביעת־רצון לא־פחות. הן סייעו יפה, והתנהגות ידידותית ביותר גילתה תורכיה. צ’טפילד הצליח מאד אצל כולם, ונדמה לי כי ועידת ניאון, בקיצורה ובהצלחתה, סייעה במידת־מה להכניסנו שוב למפה. אני מקווה שזאת גם הרגשתך.

עצם הטיפול המשותף במשימתנו הכבדה עד מאד, הוא לפחות עודד

את הצרפתים ואותנו.

מר צ’רצ’יל אל מר אידן 20.9.37

יפה מאד הוא מצדך שבהיותך עסוק כל כך כתבת אלי. באמת אני מברך אותך על השג חשוב מאד. רק לעתים רחוקות באה הזדמנות להפעיל אמצעים חמורים ויעילים כנגד עושה־רעה מבלי להסתכן בסכנתה של מלחמה. אין לי שום ספק שבית־הנבחרים יהיה מרוצה מאד מן התוצאה.

שמחתי מאד לראות שנוויל תמך בך, ולא אחז בכנפות מעילך לעצור בך, כפי שתיארה זאת העתונות העממית. תקוותי היא כי היתרונות שהשגת יקוימו בתוקף. מוסוליני מבין רק כוח עדיף, דוגמת זה שעומד עכשיו כנגדו בים התיכון. כל המצב הימי משתנה שם מן הקצה אל הקצה מרגע שהבסיסים הצרפתיים עומדים לרשותנו. איטליה אינה יכולה לעמוד כנגד שילוב אנגלו־צרפתי של ממש. לפיכך מקווה אני שיונח לו למוסוליני למצוא מוצא בעצמו מתוך הבּוֹר הדיפלומטי שלתוכו מעד. הגיבוש למען ענין שאין לערער עליו, שחל נגדו בים התיכון, הוא הדבר העיקרי שצריך היה לעמול למנעו. והוא הדבר אשר הביאוֹ על ראשו. אני מקווה כי שיתוף־הפעולה הימי האנגלו־צרפתי שהחל עתה יימשך עד בלי די, וכי שני הציים ושני חילות־האוויר יוסיפו להשתמש זה במתקניו של זה. דבר זה יהיה נחוץ כדי למנוע סיבוכים ביחס לאיים הבּאליאריים. המשך ביצורו של הים התיכון על־ידי איטליה כנגדנו הוא ענין שצריך יהיה לטפל בו לעתיד־לבוא, הואיל ויש בו משום סכנה ממדרגה ראשונה לקיסרות הבריטית. ככל שייעשה ההסדר הנוכחי קבע כן תפחתנה הסכנות שבמצב זה.

ברנרד ברוך מטלגרף אלי שהוא מעלה על הכתב את תוצאות שיחתו עם הנשיא (אחרי שיחותינו בלונדון). כמעט אין לי ספק שנאומו של הנשיא נגד דיקטטורות הושפע במידה רבה משיחתנו, ואני מאמין שנדביק את מהלך הדברים גם מצד מכסי־המגן והמטבע.

מר אידן אל מר צ’רצ’יל. 25.9.37

תודה רבה מאד על מכתבך מן ה־20 בספטמבר, ועל הדברים הנדיבים שכתבת על ניאון, שאני מעריכם מאד. מדומה הייתי כי הסיכום שסיכמת את המצב בניאון, “רק לעתים רחוקות באה הזדמנות להפעיל אמצעים חמורים ויעילים כנגד עושה־רעה מבלי להסתכן בסכנתה של מלחמה”, הוא תיאור קולע למצב. מוסוליני נואל והגדיש את הסאה, ונאלץ לבוא על ענשו. אין ספק כי החזיון של שמונים משחתות אנגלו־צרפתיות המפטרלות בים התיכון בעזרת כוח ניכר של מטוסים עשה רושם עז על דעת הקהל באירופה. מתוך ידיעות שהגיעוני נראה כי גרמניה עצמה מיהרה לתת את העובדה הזאת אל לבה. רווח לנו מאד, גם לדאַלבּוֹ גם לי, כשהיה ביכלתנו לבסס את מעמד שתי ארצותינו בצורה זו בסתיו של שנה אשר בה אנוסים היינו להרבות כל־כך בהתגוננות. עדיין צרות רבות לפנינו, ומובן שעדיין אין אנו חזקים כלל במובן הצבאי כמו שהייתי חפץ, אבל ניאון איפשרה לנו לשפר את מעמדנו ולהרוויח עוד זמן.

כן גם מסכים אני אתך מקרב־לב בדבר חשיבותו של שיתוף־הפעולה האנגלו־צרפתי שיצרנו עכשיו בים התיכון. כל עמדתה של צרפת היתה, כמובן, שונה ביסודה מזו ששׂררה בזמן שהיה הפיקוד בידי לאוואל. המטה הימי הצרפתי הושיט עזרתו עד קצה גבול יכלתו, ובאמת עשה מאמץ גדול לתרום תרומה חשובה לכוח המשותף. מובטח אני כי אנשי האדמירליות שלנו התרשמו. יתר על כן, היתרונות ההדדיים שעליהם אתה מדבר ביחס לשימוש של צד אחד בבסיסי חברו הם חשובים מאד. כן גם לא תוכל השתתפותה של איטליה, ותהי־מה צורתה הסופית, להשפיע על העובדות הממשיות.

ועידת ניאון, אם כי פרשה חולפת היתה, מוכיחה מה־אדירה יכלה להיות ההשפעה המשולבת של בריטניה וצרפת, אילו בוטאה מתוך הכרה ומתוך נכונות להשתמש בכוח, על הלך־רוחם של הרודנים ועל מדיניותם. אין לקבוע בוודאות שמדיניות כזאת היתה מונעת מלחמה בשלב זה. בנקל יכלה לדחותה. העובדה היא שבעוד אשר “הפייסנות” בכל צורותיה רק עודדה את תוקפנותם של הרודנים וחיזקה את שלטונם על עמיהם, הרי כל סימן של התקפת־נגד ממשית מצד הדמוקרטיות המערביות הביא מיד לידי הפחתה במתיחות. כלל זה עמד בתקפו משך כל שנת 1937. אחריה נשתנו התמונה והתנאים.

*

בתחילת אוקטובר 1937 הוזמנתי לסעודה במשרד־החוץ לכבוד ראש ממשלת יוגוסלביה, מר סטוֹיאדינוֹביץ‘. אחרי־כן, שעה שהיינו כולנו עומדים בכה־ובכה ואני שוחחתי עם אידן, ניגש הלורד הליפקס ואמר בנועם־לשון כי גרינג הזמין אותו לגרמניה לביקור של ציד, והועלתה התקוה כי ודאי יהיה בידו לראות את היטלר. הוא אמר כי דיבר על כך עם ראש־הממשלה, שסבור היה כי יהיה זה דבר טוב מאד, ולפיכך נענה להזמנה. היה לי הרושם כי אידן הופתע והדבר לא ישר בעיניו; אבל הכל עבר בנעימים. הנה כי כן ביקר הליפקס בגרמניה בתפקיד אלוף־כלבי־שועל. העתונות הנאצית קידמה את פניו כ’לורד האלאליפקס', על שום קריאת־הציד ‘האלאלי!’ המקובלת ביבשת, ולאחר קצת שעשועי ציידים הוזמן באמת לברכטסגאדן והיה לו ראיון בלתי־רשמי ולא נימוסי ביותר עם הפירר. ראיון זה לא עלה יפה. כמעט אי־אפשר לצייר בדמיון שני אישים המסוגלים פחות להבין זה את זה. האציל היוֹרקשיירי האנגליקני ואוהב־השלום הנלהב, שנתגדל בכל מאור־הפנים החייכני של החיים האנגליים מלשעבר, שמילא את תפקידו במלחמה כקצין טוב, ראה לעומתו את הגאון הדימוֹני שקם מתוך תהום העוני, המשולהב מחמת המפלה, האכול שנאה ותאוות־נקם והשאיפה לעשות את הגזע הגרמני אדון על אירופה, ואולי על העולם כולו, בוערת כאש בעצמותיו. כל זה לא העלה אלא להג ומבוכה.

*

רשאי אני להזכיר כאן כי ריבּנטרופּ מסר לי פעמיים הזמנה לבקר אצל הר היטלר. ימים רבים לפני כן, כתת־מזכיר־המושבות ומאיור ב“יוֹמנרי” של אוֹקספוֹרדשייר, הייתי אורחו של הקייזר בתמרונים הגרמניים ב־1907 וב־1909. אבל עכשיו היתה המנגינה אחרת. ריבות־מוות ניטשו, ואני היה לי בהם מקום משלי. בשמחה הייתי נפגש עם היטלר כשסמכותה של בריטניה מאחרי. אבל כאיש פרטי הייתי מעמיד את עצמי ואת ארצי במצב שבו תהיה ידנו על התחתונה. אילו הסכמתי עם הרודן המארח כי אז הולכתיו שולל. אילו חלקתי עליו כי אז היה נפגע, ואותי היו מאשימים בקלקול היחסים האנגלו־גרמניים. לכן דחיתי את שתי ההזמנות, או – נכון יותר – לא הגבתי עליהן. כל האנגלים הללו שביקרו אצל הפירר הגרמני בשנים אלו זכו אחרי־כן ליחס של פקפוק או חשדנות. שום איש לא הוטעה יותר ממר לויד ג’ורג', שתיאוריו הנלהבים על שיחותיו עושים כיום רושם משונה. אין כל ספק שהיה לו להיטלר כשרון להקסים בני־אדם, ותחושת הכוח והמרות יכולה לעשות רושם יתר על המידה על התייר. כל זמן שאין התנאים שווים, מוטב לעמוד ברחוק.

*

משך ימי נובמבר אלה היה אידן חרד יותר ויותר מפני אטיוּת חימושנו. ב־11 בחודש היה לו ראיון עם ראש־הממשלה והוא ניסה להביע את חששותיו. לאחר שעה קלה סירב מר נוויל צ’מברליין להקשיב לו. הוא יעץ לו “ללכת הביתה וליטול גלולה של אספירין”. כשחזר הליפקס מברלין מסר שהיטלר אמר לו כי השאלה הקולוניאלית היא הבעיה הבולטת היחידה השנויה במחלוקת בין בריטניה וגרמניה. סבור היה כי אין הגרמנים דוחקים. אין שום סיכוי מיידי להסכם של שלום. מסקנותיו היו שליליות ומצב־רוחו סביל.

בפברואר 1938 מדומה היה שר־החוץ שהוא מבודד כמעט בקבינט. ראש־הממשלה נשען על תמיכה חזקה נגדו ונגד השקפתו. חבורה שלמה של מיניסטרים חשובים סבורים היו כי מדיניותו של משרד־החוץ היא מסוכנת ואפילו מתגרה. כנגד זאת היו אחדים מצעירי המיניסטרים מוכנים מאד להבין את נקודת־השקפתו. אחדים מהם התלוננו אחר־כך על שלא הביאם בסודו. אולם הוא לא העלה כלל בדעתו לגבש קבוצה נגד מנהיגו. ראשי־המטה לא יכלו להגיש לו כל עזרה. אכן, הם ציוו על זהירות ועמדו על הסכנות שבמצב. הם לא היו חפצים להתקרב יותר מדי אל הצרפתים לבל נקבל עלינו התחייבויות שאין בכוחנו לקיימן. היתה להם דעה עגומה על כוחה הצבאי של רוסיה לאחר הטיהור. סבורים היו כי עלינו לטפל בבעיותינו כאילו היו לנו שלושה אויבים – גרמניה, איטליה ויאפאן – העשויים להתקיפנו כולם כאחד, ובאין לנו עוזרים כי אם מעט. נוכל לבקש בסיסים אוויריים בצרפת, אבל לא נוכל לשלוח צבא ברגע שנתבקש לכך. אפילו הצעה צנועה זו נתקלה בהתנגדות חזקה בקבינט.

*

אבל הקרע הממשי חל בשאלה חדשה ונפרדת. במוצאי יום ה־11 ינואר 1938 ביקר מר סמנר וולס, סגן מזכיר־המדינה האמריקאי, אצל השגריר הבריטי בוושינגטון. הוא הביא איגרת סודית וחשאית מן הנשיא רוזוולט אל מר צ’מברליין. הנשיא הודאג מאד נוכח הרעת המצב הבינלאומי, ואמר לנקוט יזמה ולהזמין את נציגיהן של ממשלות מסוימות לוושינגטון על־מנת לדון בסיבות שביסוד הקשיים הנוכחיים. אולם בטרם יעשה צעד זה ביקש להיועץ בממשלת בריטניה ולשאול לדעתה על תכנית אשר כזאת, ותנאי התנה שלא יימסר לשום ממשלה אחרת דבר לא על טבעה של הצעה מעין זו גם לא על קיומה. הוא ביקש לקבל תשובה על איגרתו לא יאוחר מן ה־17 בינואר, ורמז כי רק אם תזכה הצעתו ל“הסכמתה הלבבית ותמיכתה השלמה של ממשלת הוד־מלכותו” יפנה אחרי־כן אל ממשלות צרפת, גרמניה ואיטליה. זה היה צעד כביר שאין־ערוך־לו.

במסרו את האיגרת הזאת הסודית ביותר ללונדון העיר השגריר הבריטי, סיר רונלד לינדזי, כי לדעתו תכניתו של הנשיא היא מאמץ כן לרפּות את המתיחות הבינלאומית, וכי אם תמנע ממשלת הוד־מלכותו את תמיכתה הרי תוּשׂם לאַל ההתקדמות שהושגה משך השנתיים האחרונות בשיתוף־פעולה אנגלו־אמריקאי. במפגיע ביותר הפציר בממשלת בריטניה שתיענה להצעה. משרד־החוץ קיבל את המברק מוושינגטון ב־12 בינואר, והעתקים נשלחו בו־בערב לראש־הממשלה מחוץ לעיר. למחרת בוקר בא ראש־הממשלה ללונדון, ולפי הוראותיו נשלחה תשובה על איגרתו של הנשיא. מר אידן היה בעת ההיא בפגרה קצרה בדרום צרפת. בתשובתו אמר מר צ’מברליין כי הוא מעריך את האמון שנתן בו הנשיא רוזוולט בשאלו בצורה זאת לדעתו על תכניתו המוּצעת להקלת המתיחות הקיימת באירופה, אבל מבקש הוא להסביר את מעמד מאמציו שלו להגיע להסכם עם גרמניה ואיטליה, ובפרט עם זו האחרונה. “ממשלת הוד־מלכותו תהיה מוכנה מצדה, אם אפשר – בהסכמתו של חבר־הלאומים, להכיר דה יוּרה בכיבוש חבש על־ידי איטליה, אם יוברר לה כי ממשלת איטליה מצדה מוכנה לתת הוכחה לרצונה לתרום להשבת האמון ויחסי הידידות על כנם”. ראש־הממשלה מציין את העובדות האלו, נאמר בהמשך האיגרת, כדי שיוכל הנשיא לשקול בדעתו אם אין הצעתו הנוכחית עשויה לפגוע במאמצים הבריטיים. לפיכך האם לא יהיה זה מן החכמה יותר לדחות את הפעלתה של התכנית האמריקאית?

במידה של מפח־נפש קיבל הנשיא את התשובה הזאת. הוא רמז כי ישיב במכתב למר צ’מברליין ב־17 בינואר. בערוב יום ה־15 בינואר חזר שר־החוץ לאנגליה. לא ראש־ממשלתו, שנוח היה לו לפעול בלעדיו, לא הוא המריצוֹ לחזור כי אם פקידיו המסוּרים לו במשרד־החוץ. אלכסנדר קאדוגאן הדרוּך על משמרתו חיכה לו על הרציף בדוֹבר. מר אידן, שטרח ויגע לשפר את היחסים האנגלו־אמריקאיים, נחרד עד למעמקיו. הוא שלח מיד מברק אל סיר רונלד לינדזי שבו ניסה לרכּך ככל האפשר את השפעת מענהו הצונן של מר צ’מברליין. מכתבו של הנשיא הגיע ללונדון בבוקר ה־18 בינואר. במכתב זה הסכים לדחות את הגשת הצעתו נוכח העובדה שממשלת בריטניה חושבת על משא־ומתן במישרים, אך הוסיף כי מודאג הוא עד מאד נוכח הרמז שאולי תעניק ממשלת הוד־מלכותו הכרה למעמדה של איטליה בחבש. לדעתו תהיה לדבר זה השפעה מזיקה ביותר על המדיניות היאפאנית במזרח הרחוק ועל דעת־הקהל האמריקאית. מר קוֹרדל האל, במסרו את המכתב הזה לשגריר הבריטי בוושינגטון, התבטא בלשון מפורשת עוד יותר. הוא אמר כי הכרה כזאת “תעורר הרגשה של שאט־נפש, תחייה ותגביר את פחדיהם של החוששים שמא יוכרחו לחתות את הערמונים מתוך האש; היא תתוֹאר כמיקח מושחת שנעשה באירופה על חשבון אינטרסים שאמריקה מעוניינת בהם עד מאד במזרח הרחוק”.

מכתבו של הנשיא נדוֹן בשורת ישיבות של ועדת־ענייני־החוץ של הקבינט. מר אידן הצליח להשיג תיקון ניכר בעמדה הקודמת. רוב המיניסטרים סבורים היו כי הונחה דעתו. הוא לא הבהיר להם שאין הדבר כך. לאחר הדיונים האלה נשלחו לוושינגטון שתי איגרות במוצאי יום ה־21 בינואר. עיקרן של תשובות אלו היה שראש־הממשלה מקדם בחמימות את יזמתו של הנשיא, אך אין הוא מעונין לשאת בשום אחריות לכשלונה אם תזכינה הפּניות האמריקאיות לקבלת־פנים גרועה. מר צ’מברליין ביקש להטעים שאין אנו מקבלים ללא הסתייגות את המעשה שהנשיא מבקש לעשות, שבודאי ירגיז את הרודנים ואת יאפאן כאחד. כן גם אין ממשלת הוד־מלכותו סבורה כי הנשיא הבין אל־נכון את עמדתנו ביחס להכרה דה־יוּרה. האיגרת השניה היתה למעשה מעין הסבר לעמדתנו בענין זה. כוונתנו היתה להעניק הכרה כזאת רק במסגרת הסדר כולל עם איטליה.

השגריר הבריטי מסר על שיחתו עם מר סמנר וולס כשהביא את האיגרות האלו לנשיא ב־22 בינואר. הוא אמר כי מר וולט סח לו ש“הנשיא רואה בהכרה מין גלוּלה בלתי־נעימה שיהיה על שתי ארצותינו לבלעה, וחפצו הוא שנבלע אותה יחדיו”.

הנה כך דחה מר צ’מברליין את נכונותו של הנשיא רוזוולט להפעיל את השפעתה של אמריקה על־מנת לכנס את המעצמות הראשיות של אירופה לדיון בסיכוי להסדר כולל, דבר שעצמתה האדירה של ארצות־הברית תהיה מעורבת בו, כמובן, ולו גם דרך גישוש בלבד. עמדה זו הגדירה בחותך את חילוקי ההשקפות בין ראש ממשלת בריטניה לשר־החוץ שלו. עוד זמן־מה היתה המחלוקת שביניהם מצומצמת בחוג הקבינט; אבל הקרע היה יסודי. הביוגרף של מר צ’מברליין, פרופ' פיילינג, מעיר על פרשה זו הערות שאינן משוללות ענין. “בעוד שצ’מברליין חשש כי הרודנים לא ישימו לב להיערכות זו של הדמוקרטיות, או שיעשוה תוֹאנה לסכסוך, הנה בשוּבו של אידן התברר כי הוא מעדיף להסתכן בשוֹאה זו ובלבד שלא לאבד את רצונה הטוב של אמריקה. נשמעו הדיבורים הראשונים על התפטרות. אבל הושגה פשרה…” אנגליה המסכנה! חיה את חייה החפשיים, חסרי־הדאגה מיום ליום, בתוך פטפוט פרלמנטרי טוב־מזג שאין לו סוף, ככה התנהלה, תמהה, בשביל המידרדר מטה אשר הוליך אל כל אשר רצתה להינצל ממנו. המאמרים הראשיים של רוב העתונים בעלי ההשפעה, חוץ מכמה יוצאי־דופן מכובדים, הרגיעוה חזור וחזור, והיא נהגה כאילו היה העולם כולו שאנן, נטול־חשבון ורוחש־טוב כמוה עצמה.

*

ברור היה כי התפטרותו של שר־החוץ לא תוכל להתייסד על דחיית פנייתו של הנשיא מצד מר צ’מברליין. מר רוזוולט אכן בא בסכנות גדולות בפוליטיקה הפנימית שלו על־ידי שסיבך את ארצות־הברית במחשבה־תחילה בענייניה המקדירים של אירופה. כל כוחות הבדלנוּת היו מתעוררים אילו נתגלו חליפות־הדעות האלו אף בחלקן. מצד שני לא היה שום מאורע עשוי לעכב מלחמה או אף למנעה, יותר מאשר כניסתה של ארצות־הברית לתוך מעגל רגשי השנאה והפחד של אירופה. לגבי בריטניה היה זה כמעט ענין של חיים ומוות. מתוך סקירה־לאחור אין איש יכול לאמוד מה השפעה יכלה להיות לדבר על מהלך המאורעות באוסטריה ואחרי־כן במינכן. ככה נדחתה התערבותה של ארצות־הברית, ועלינו לראות בכך את איבוד הסיכוי הרפה האחרון להציל את העולם משלטון־עריצות שלא בדרך מלחמה. נוכח העובדה שמר צ’מברליין, על השקפתו המוגבלת וחוסר־נסיונו בזירה האירופית, עמדה בו דעתנוּתו להשיב אחור את היד המוּשטת מעבר לאטלנטי ניצבים אנו, אפילו כיום, נטולי־נשימה מרוב תמהון. חוסר כל חוש־מידה, ואפילו חוש־שמירה־עצמית, שמגלה פרשה זו באיש ישר־דרך, מוכשר ורוחש־טוב, שהיה אחראי לגורל ארצנו ולגורל כל התלויים בה, הוא מדהים. כיום אי־אפשר אפילו לשחזר את הלך־המחשבה שיכול היה לתת מקום למעשים מעין אלה.

*

עדיין עלי לגול את פרשת היחס להצעות שיתוף־פעולה מצד רוסיה בפרוס מינכן. לו אך יכלו הבריטים לדעת ולהבין כי, לאחר שהזנחנו את הגנתנו וביקשנו לקצץ בהגנתה של צרפת, ניתקים היינו עתה, בזו אחר זו, משתי האומות האדירות שמאמציהן המופלגים נחוצים היו להצלת חייהן וחיינו, כי אז אולי אחרים היו פני ההיסטוריה. אבל הכל נראה נוח כל־כך מיום ליום. עתה, כעבור עשר שנים, יהי לקח העבר למורה־דרך.

*

ודאי מתוך אמון פוחת והולך בעתיד יצא מר אידן לפאריז ב־25 בינואר להיועץ עם הצרפתים. עכשיו היה הכל תלוי בהצלחת הפּנייה לאיטליה, שאותה הדגשנו כל־כך בתשובתנו לנשיא. המיניסטרים הצרפתים העמידו את מר אידן על הצורך לכלול את ספרד בכל הסדר כללי עם האיטלקים; בכך לא היו צריכים לשכנעו הרבה. ב־10 בפברואר נפגשו ראש־הממשלה ושר־החוץ עם הרוזן גראנדי, שהצהיר כי האיטלקים מוכנים עקרונית לפתוח בשיחות.

ב־15 הגיעה הידיעה על כניעת הקנצלר האוסטרי, שושניג, לדרישתה של גרמניה להכניס לקבינט האוסטרי את ראש הסוכנים הנאציים, סייס־אינקוורט, בתפקיד מיניסטר־הפנים ומפקד־המשטרה האוסטרי. מאורע חמור זה לא מנע את המשבר האישי בין מר צ’מברליין למר אידן. ב־18 בפברואר התראו שוב עם הרוזן גראנדי. זה היה העסק האחרון שניהלו ביחד. השגריר סירב לדון בעמדתה של איטליה כלפּי אוסטריה, אף גם סירב לעיין בתכניתה של בריטניה להוצאת המתנדבים, או המתנדבים־כביכול – במקרה זה, חמש אוגדות מן הצבא האיטלקי הסדיר – מספרד. אולם גראנדי ביקש שתיפתחנה ברומא שיחות כלליות. ראש־הממשלה התאווה לכך, ושר החוץ התנגד בתוקף לצעד שכזה.

היו דיונים ממושכים וישיבות־קבינט ממושכות. הדין־וחשבון המוסמך היחיד שנתגלה עליהם עד כה נמצא בביוגרפיה של מר צ’מברליין. מר פיילינג אומר כי ראש־הממשלה “הראה לקבינט כי האלטרנטיבה להתפטרותו של אידן תהיה אולי התפטרותו שלו”. הוא מצטט מאיזה יומן או מכתב פרטי, שניתן לו לקראם, את הדברים הבאים מפי ראש־הממשלה: “ראיתי צורך לומר בבירור שלא אוכל להשלים עם שום החלטה מנוגדת”. “חברי הקבינט”, אמר מר פיילינג, “היו בדעה אחת, אם גם מתוך כמה הסתייגויות”. לא ידוע לנו איך ומתי הושמעו הדברים האלה בהמשך הדיונים הארוכים. אבל בסוף הגיש מר אידן בקיצור את התפטרותו בשל קיומן של השיחות האיטלקיות בשלב זה ובמסיבות אלו. עמיתיו נדהמו לשמוע זאת. מר פיילינג אומר כי “הזדעזעו מאד”. הם לא תפסו כי המחלוקת בין שר־החוץ וראש־הממשלה הגיעה עד משבר. ברור היה שאם המדובּר הוא בהתפטרותו של מר אידן הרי עולה שאלה חדשה המעוררת בעיות רחבות וכלליות יותר. מכל־מקום נקטו כולם עמדה מוגדרת בענין השנוי במחלוקת. שאר שעות היום הארוך עברו במאמצים להניע את את שר־החוץ שיחזור בו. מר צ’מברליין התרשם ממבוכתו של הקבינט. “כשראיתי עד־מה נחרדו עמיתי, הצעתי הפסקה עד למחרת היום”. אבל אידן לא ראה כל טעם להוסיף ולחפש ניסוחים, ובחצות ה־20 בחודש נעשתה התפטרותו סופית. “דבר הנותן לו שבח מרובה, לפי עניות דעתי”, העיר ראש־הממשלה. הלורד הליפקס נתמנה מיד שר־החוץ תחתיו²⁴.

נודע כמובן על קיומם של חילוקי־דעות חמורים בקבינט, אף כי הסיבה היתה סתומה. שמעתי משהו על כך, אבל הקפדתי להימנע מכל שיג־ושיח עם מר אידן. קיויתי כי בשום פנים לא יתפטר בטרם יכין את עצוּמותיו מראש, ובטרם יתן לחבריו המרובים בפרלמנט הזדמנות להוציא את העניינים לאור. אבל בזמן הזה היתה הממשלה חזקה וגאיונה כדי־כך שהקרב ניטש בתוך המוּבלעת המיניסטריונית, בעיקר בין שני האנשים.

*

בשעה מאוחרת במוצאי ה־20 בפברואר, כשבתי בחדרי הנושן בצ’ארטוול (כדרך שאני יושב עכשיו לעתים קרובות), הגיעתני קריאה טלפונית לאמור כי אידן התפטר. עלי להודות כי לבי נפל בקרבי, ושעה קלה הציפוני גלי היאוש האפלים. משך תקופת־חיים ארוכה ידעתי הרבה מעלות ומורדות. כל ימות המלחמה שעתידה היתה לבוא בקרוב, ובזמניה הקודרים ביותר, מעולם לא התקשיתי כלל לישון. במשבר של 1940, כשרבצה עלי אחריות כה רבה, וכן בעוד הרבה רגעים של חרדה ודאגה בחמש השנים הבאות, תמיד יכולתי לצלול לתוך המיטה ולהירדם אחרי כלות מלאכת היום – מוכן, כמובן, לכל קריאת־חירום. הייתי ישן שנת־ישרים ומתעורר רענן, ולא היו בי שום הרגשות מחוץ לתאוה להתמודד עם כל אשר יביאו תיקי הבוקר. אבל עתה, בלילה זה אור ל־21 בפברואר 1938, ובהזדמנות זו בלבד נדדה השינה מעיני. מחצות ועד שחר שכבתי במיטתי מעונה רגשות צער ופחד. דומה היה כי יש דמות אחת צעירה העומדת נגד זרמים ארוכים, חשוכים, עצלתנים של רפיון יד וכניעה, של הערכות מוטעות ויצרים חלושים. הדרך שבה הייתי אני מנהל את העניינים שונה היתה משלו במובנים שונים; אבל ברגע הזה נדמה היה לי שהוא מגלם את תקוות החיים של הגזע הבריטי הגדול והנושן שכּה הגדיל עשות למען האדם, ועדיין היה לו עוד משהו לתת. עתה הלך ואיננו. התבוננתי אל אור היום המסתנן אט מבעד לחלונות, ובעיני רוחי ראיתי לפני את חזוּת המוות.

 

פרק חמישה־עשר: אָנסה של אוסטריה פברואר 1938    🔗

“מקרה אוֹטוֹ” – היטלר נוטל לידיו את הפיקוד העליון – הקנצלר האוסטרי נקרא אל ברכטסגאדן – הנסיון שעמד בו – נפילתו של שושניג – נאומו של היטלר אל הרייכסטאג, 20 בפברואר – ויכוח על התפטרותו של מר אידן – היטלר ומוסוליני באגודה אחת – המשאל האוסטרי – הפלישה לאוסטריה – חובו של היטלר למוסוליני – כניסת־הנצחון לוינה ורקעה – סעודת־פרידה לריבּנטרופּ – הויכוח ביום 12 במרס – תוצאות נפילתה של וינה – סכנה לצ’כוסלובקיה – מר צ’מברליין והפנייה הסובייטית – מהלומה צדדית – משא־ומתן עם מר דה־ואלרה – הויתור על הנמלים האיריים – נזק ממדרגה ראשונה לבריטניה – הנייטרליות האירית – מחאת־שווא

בנוהג הוא בעת החדשה שאם הובסו ממלכות במלחמה הרי שמרו על המבנה שלהן, על עצמיותן, ועל חשאיוּת הארכיונים שלהן. במקרה זה, שבו נאסרה המלחמה עד תכלית הקץ, נפלה לידינו כל פרשת עלילותיו של האויב מבּפנים. מתוך כך יכולים אנו לבדוק במידה של דיוק את ידיעותינו ועלילותינו־אנו. ראינו איך ביולי 1936 הורה היטלר למטה הכללי הגרמני לעבד תכניות צבאיות לכיבושה של אוסטריה כאשר תצלצל השעה היאה לכך. מיבצע זה נתכּנה “מקרה אוֹטוֹ”. עתה, כעבור שנה, ב־24 ביוני 1937, גיבש את התכניות האלו בהנחיה מיוחדת. ב־5 בנובמבר גולל את תכניותיו לעתיד לפני ראשי כוחותיו המזוינים. גרמניה צריכה ליתר “מרחב־מחיה”. אותו אפשר למצוא על הצד הטוב ביותר באירופה המזרחית – פולין, רוסיה הלבנה ואוקראינה. השגת הדבר תחייב מלחמה גדולה, ודרך־אגב את השמדת היושבים בשטחים הללו. גרמניה תצטרך להביא בחשבון את שתי “אויבותיה השנואות”, אנגליה וצרפת, “שלא תוכלנה לסבול את קיומו של ענק גרמני במרכזה של אירופה”. כדי להפיק תועלת מן העדיפות שהשיגה גרמניה בייצור הנשק ומן ההתלהבות הפטריוטית שנתעוררה ויוצגה על־ידי המפלגה הנאצית, שומה עליה אפוא לעשות מלחמה בהזדמנות הכדאית הראשונה, ולטפל בשתי יריבותיה קודם שתהיינה הן מוכנות להילחם.

נוֹיראת, פריטש ואפילו בּלומבּרג, שכולם היו מושפעים מן ההשקפות של משרד־החוץ הגרמני, המטה הכללי וקוֹרפּוּס הקצינים, נחרדו מן המדיניות הזאת. סבורים היו כי הסיכונים גדולים מדי. הם הודו כי בזכות העזתו של הפירר צועדים הם בפירוש לפני בעלי־הברית בכל שטחי החימוש. הצבא מבשיל והולך מחודש לחודש, התנוונותה הפנימית של צרפת והיעדר כוח־הרצון בבריטניה הם גורמים חיוביים שאפשר גם אפשר כי יעשו את שלהם עד תום. מה ערך לשנה אחת או שתים שעה שהכל מתנהל יפה כל־כך? הכרח שתהיה להם שהות להשלים את המנגנון המלחמתי, ונאום פייסני מזמן לזמן מפי הפירר יתן לדמוקרטיות האלו העקרות והמנוּונות ענין לענות בו. אבל היטלר לא היה בטוח בזאת. חושו הגאוני לימדהו כי הנצחון לא יושג בתהליכים של ודאות. יש הכרה בסיכונים מסוימים. יש הכרח בקפיצה. הוא היה משולהב מהצלחותיו, ראשית בחידוש החימוש, שנית בגיוס, שלישית בחבל הריין, רביעית בהצטרפות איטליה של מוסוליני. לחכות עד שיהיה הכל מוכן, פירושו מן־הסתם לחכות עד שיהיה הכל מאוחר מדי. היסטוריונים ואחרים, שאינם צריכים לחיות ולפעול מיום ליום, קל להם מאד לומר שכל אוצרות תבל היו בידו אילו הוסיף להגדיל כוח משך עוד שנתיים־שלוש בטרם יהלום. אולם אין זה מתחייב מטבע הדברים. בחיי אנוש או בחייהן של ממלכות אין דברים שהם בחזקת ודאי. היטלר גמר אומר להיחפז ולערוך את המלחמה בעודו במבחר שנותיו.

ב־4 בפברואר 1938 פיטר את פריטש ובעצמו נטל לידיו את הפיקוד העליון על הכוחות המזוינים. בלומברג, שסר חנו בעיני קורפוס הקצינים עקב נישואים שלא־כראוי, גם הוא נבאש. במידה שיכול איש אחד, כל כמה שיהיה מחונן וחזק, כל כמה שנוראים יהיו הענשים שהוא יכול להטיל, להגשים את רצונו בתחומים נרחבים כל־כך, נטל הפירר לידיו את השליטה הישרה לא רק על מדיניות הממלכה כי אם גם על המנגנון הצבאי. לעת הזאת היה בידו כוח בדומה לכוחו של נפוליאון אחרי אוסטרליץ ויינה, כשהוא חסר, כמובן, את התפארת של נצחון בקרבות גדולים שהוא מדריכם אישית תוך רכיבה על סוס, אבל נעטר נצחונות בשטח המדיני והדיפלומטי, אשר כל אנשי־חוגו וחסידיו ידעו כי לא באו אלא בזכותו ובזכות כוח־השופט שלו והעזתו.

*

מחוץ להחלטתו, שתוארה בבהירות כל כך ב“מלחמתי”, להכליל את כל הגזעים הטבטוניים ברייך, היו להיטלר שני טעמים לרצונו לבלוע את הרפובליקה האוסטרית. היא פתחה לפני גרמניה גם את דלתה של צ’כוסלובקיה גם את השערים הנרחבים יותר לדרום־מזרח אירופה. מאז נרצח הקנצלר דולפוס ביולי 1934, על־ידי האגף האוסטרי של המפלגה הנאצית, לא חדל גם רגע תהליך ערעורה של ממשלת אוסטריה העצמאית, בכסף, בקנוניה ובאלימות. התנועה הנאצית באוסטריה גדלה עם כל הצלחה שזכה לה היטלר במקומות אחרים, הן בגרמניה פנימה הן כנגד בעלי־הברית. תחילה צריך היה להתקדם צעד־צעד. רשמית נצטווה פּאפּן לקיים את היחסים הלבביים ביותר עם ממשלת אוסטריה, ולהשיג ממנה את ההכרה הרשמית במפלגה הנאצית האוסטרית כגוף חוקי. בעת ההיא היתה עמדתו של מוסוליני מחייבת התאפקות. אחרי רצח ד"ר דולפוס טס הרודן האיטלקי לוונציה לקבל את פני האלמנה שחשה לה מפלט שם ולעודדה, וכוחות איטלקיים ניכרים רוכזו על גבולה הדרומי של אוסטריה. אבל עתה, בראשית 1938, נשתנו מערכי אירופה וערכיה מעיקרם. קו־זיגפריד העמיד את צרפת נוכח חומה מגביהה והולכת של פלדה ומלט, שדומה היה כי הבקעתה תצריך הקרבת מספר עצום מבני צרפת. הדלת מן המערב הוגפה. מוסוליני נדחף לתוך מחנה הגרמנים על־ידי סנקציות קצרות־אונים כדי־כך שהרגיזוהו מבלי להחליש את כוחו. יכול היה להגות בהנאה במימרתו המהוללת של מקיאבלי, “בני־אדם מתנקמים על פגיעות קלות, אך לא על חמורות”. על הכל דומה היה כי הדמוקרטיות המערביות מראות חזור וחזור עד כמה מוכנות הן להרכין ראש לאלימות כל זמן שאין מסתערים עליהן במישרים. פּאפּן פועל היה בערמה בתוך המסגרת המדינית של אוסטריה. הרבה אוסטרים נשואי־פנים נכנעו ללחצו ולמזימותיו. חוסר־הבטחון השורר בכּל פגע בענף התיירות, החשוב כל כך לווינה. מאחרי הקלעים היו מעשי טרור והטלת פצצות מרעידים את פתיל חייה הרופף של הרפובליקה האוסטרית.

נראה היה שעתה הגיעה השעה להשיג פיקוח על המדיניות האוסטרית על־ידי הכנסת אחד המנהיגים של המפלגה הנאצית האוסטרית, שלא מכבר הותרה כחוק, לקבינט הווינאי. ב־12 בפברואר 1938, שמונה ימים לאחר שנטל לידיו את הפיקוד העליון, קרא היטלר את הקנצלר האוסטרי, הר פון־שוּשניג, לברכטסגאדן. הוא ציית, ובא בלווית שר־החוץ שלו, גווידוֹ שמיט. עתה מצוי בידינו סיפורו של שושניג, שבו מופיע דו־השיח הבא.²⁵ היטלר הזכיר את ביצורי הגבול האוסטרי. הללו די היה בהם כדי להצריך מיבצע צבאי להכרעתם, ולעורר בכך שאלות ראשוניות של שלום ומלחמה.

היטלר: “אינני צריך אלא לתת פקודה ובן־לילה ייעלמו כל הדחלילים המגוחכים על הגבול. הרי אינך סובר שבאמת תוכל לעצור בי חצי שעה? מי יודע – אולי פתאום בן־לילה אהיה בווינה: כמו סוּפת־אביב. אז באמת תתנסה במשהו. ברצון הייתי חוסך זאת מן האוסטרים; הדבר יעלה בקרבנות רבים. אחרי הצבא יבואו הס.ס. והלגיון. איש לא יוכל לעצור בנקמתם, אף לא אני עצמי. האם רצונך שתיעשה אוסטריה ספרד שניה? מכל זאת הייתי רוצה להימנע, אם אפשר”.

שושניג: “אני אשיג את הידיעות הנחוצות ואפסיק כל בנייה של ביצורים על הגבול הגרמני. ברור לי, כמובן, שיכול אתה להיכנס לתוך אוסטריה, אבל, אדוני הקנצלר, אם נרצה בכך ואם לא, יביא הדבר לידי שפך־דמים. אין אנו יחידים בעולם. דבר זה מן הסתם פירושו מלחמה”.

היטלר: “קל מאד לומר זאת ברגע זה כשאנו יושבים כאן בכורסות, אבל מאחרי כל זה טמונה כמות של סבל ודם. האם תטול עליך את האחריות לכך, הר שושניג? אל תאמין שמישהו בעולם יעכב אותי מהחלטתי! איטליה? אני בסדר גמור עם מוסוליני: עם איטליה הריני בידידות הקרובה ביותר שבגדר האפשר. אנגליה? אנגליה לא תנקוף אצבע בעד אוסטריה… וצרפת? אכן, לפני שנתיים, כשנכנסנו לחבל הריין בקומץ של גדודים – ברגע ההוא סיכנתי הרבה. אילו צעדה צרפת אז, נאלצים היינו לסגת… אבל לגבי צרפת הרי זה מאוחר מדי עכשיו!”

הראיון הראשון הזה התקיים ב־11 בבוקר. לאחר סעודה רשמית הוזמנו האוסטרים לחדר קטן, ושם הציגו לפניהם ריבּנטרופּ ופּאפּן אולטימטום בכתב. התנאים לא היו נתונים לדיון. הם כללו את מינויו של הנאצי האוסטרי סייס־אינקווארט לתפקיד מיניסטר־הבטחון בקבינט האוסטרי, חנינה כללית לכל הנאצים האוסטרים שבמעצר, והכללתה הרשמית של המפלגה הנאצית האוסטרית ב“חזית־המולדת” הממשלתית.

לאחר־מכן קיבל היטלר את הקנצלר האוסטרי, “אני חוזר ואומר לך, זאת היא ההזדמנות האחרונה ממש. בתוך שלושה ימים אני מצפה להגשמת ההסכם הזה”. ביומנו של יוֹדל נרשם, “לחץ מדיני וצבאי כבד ביותר מופעל שוב על פון־שושניג וּגווידוֹ שמיט, ב־11 בלילה חותם שושניג על ה’פרטי־כל'”²⁶. כשחזר פּאפּן עם שושניג במגררה, שהעבירה אותם בכבישים עוטי השלג לזלצבורג, העיר, “כן, כך הפירר יכול להיות; עכשיו חזית זאת מבשרך. אבל כשתבוא בפעם הבאה ינעם לך הרבה יותר. הפירר יכול להיות ממש מקסים”²⁷.

ב־20 בפברואר נאם היטלר לפני הרייכסטאג:

אני מאושר על שיכול אני לומר לכם, רבותי, כי משך הימים האחרונים הושגה הבנה נוספת עם ארץ הקרובה לנו במיוחד מהרבה סיבות. הרייך ואוסטריה הגרמנית קשורים זה לזה לא רק מפני שהם עם אחד אלא גם משום שהם שותפים בהיסטוריה ארוכה ובתרבות אחת. הקשיים שצצו בהגשמת ההסכם מיום 11 ביולי 1936 אילצו אותנו לעשות נסיון ולסלק מן הדרך אי־הבנות ומניעות להתפייסות סופית. לולא נעשה הדבר הרי ברור כי באחד הימים יכול להתפתח מצב שאין לשאתו, אם במתכוון ואם שלא במתכוון, מצב שעשוי היה להביא לידי שואה חמורה מאד. שמח אני שהנני יכול להבטיחכם כי שיקולים אלה הקבילו להשקפותיו של הקנצלר האוסטרי, שהזמנתיו לבוא לבקר אצלי. הרעיון והכּוונה היו להביא לידי הקלה במתיחות שביחסינו ההדדיים על־ידי שתוענקנה במסגרת התחוקה הקיימת לאזרחים המחזיקים בהשקפות נציונל־סוציאליסטיות אותן זכויות חוקיות שמהן נהנים שאר האזרחים של אוסטריה הגרמנית. יחד עם זאת צריכה לבוא תרומה מעשית לשלום על־ידי מתן חנינה כללית, ועל־ידי יצירת הבנה טובה יותר בין שתי המדינות בדרך שיתוף־פעולה ידידותי הדוק עוד יותר בתחומים שונים רבים ככל האפשר – בתחום הפוליטי, האישי והכלכלי – שכולם משלימים את ההסכם של ה־11 ביולי ובאים במסגרתו. בקשר לכך הריני מביע לפני העם הגרמני את תודותי הכּנות לקנצלר האוסטרי על הבנתו המרובה ועל הנכונות חמת־הלב שבּה נענה להזמנתי ופעל אתי, כדי שנוכל לגלות דרך לסייע בה למיטב האינטרסים של שתי הארצות; כי אחרי ככלות הכל הרי זה האינטרס של כל העם הגרמני, שהננו בניו, ויהי־מה המקום שבו נולדנו²⁸.

כמעט אין למצוא דוגמה מושלמת יותר של הונאה וצביעות להנאתם של הבריטים והאמריקאים. אני מביא את הנאום רק משום טיבו המיוחד־במינו במובנים אלה. המדהים הוא שנמצאו אנשים נבונים באיזו ארץ חפשית שהיא שקיבלו אותו שלא מתוך בוז.

*

לרגע עלינו לשוב אל המאורע הרציני בבריטניה שתואר בפרק האחרון. למחרת היום, ב־21 בפברואר, נערך בבית־הנבחרים ויכוח רב־רושם על התפטרות שר־החוץ ותת־המזכיר שלו, הלורד קרנבּוֹרן – אדם שבו “מים שקטים חותרים עמוק” – שפעל לצדו מתוך נאמנות והכרה. אידן לא יכול כמובן לעמוד בגלוי על פנייתו של הנשיא רוזוולט ועל האכזבה שנגרמה לו. חילוקי־הדעות בנוגע לאיטליה היו על מישור שני־במעלה. אידן אמר:

דיברתי על הענין האחרון והקרוב שבו נחלקתי על עמיתי, ולא אנהג גילוי־לב אם אעמיד פנים שזאת היא שאלה מבודדת. אין הדבר כך. במספר השבועות האחרונים, בענין של החלטה אחת חשובה ביותר במדיניות־החוץ שלא נגעה כלל באיטליה, היו חילוקי־הדעות יסודיים.

הוא סיכם באמרו:

אין אני מאמין שנוכל להתקדם בפּיוס האירופי אם נניח שיתעורר בחוץ־לארץ הרושם שאנו נכנעים ללחץ מתמיד… ביני לביני ודאי לי כי ההתקדמות תלויה יותר מכל במזגה של האומה, והמזג הזה וחייב להתבטא ברוח איתנה. לבי סמוך ובטוח שהרוח הזאת קיימת. אני סבור כי אם אין נותנים ביטוי לרוח הזאת אין נוהגים כהוגן לא כלפי הארץ הזאת ולא כלפי העולם.

מר אטלי העלה נקודה חוֹשׂפנית. באיטליה הריעו על התפטרותו של מר אידן בחינת “עוד נצחון גדול לדוצ’ה”. ברחבי העולם כולו "שומעים אנו את האומרים: ‘רואים אתם מה־גדול כוחו של מנהיגנו; שר־החוץ הבריטי התפטר’ ".

אני לא נאמתי אלא ביום השני, ובנאומי חלקתי את שבחי לשני המיניסטרים המתפטרים. כן גם תמכתי בהאשמתו של מר אטלי:

השבוע הזה האחרון היה שבוע טוב לרודנים – אחד הטובים ביותר שזכו לו מימיהם. הרודן הגרמני הניח את ידו הכבדה על ארץ קטנה אך בעלת היסטוריה, והרודן האיטלקי הביא את מסע נקמתו נגד מר אידן לכלל סיום של נצחון. הסכסוך ביניהם היה ממושך. אין כל מקום שהוא לספק שסיניור מוסוליני ניצח. כל גדולתה של הקיסרות הבריטית, כל כוחה ושלטונה לא היה בהם כדי להבטיח את הצלחת העניינים שהופקדו בידי שר־החוץ היוצא על פי רצונם הכללי של הפרלמנט ושל הארץ… הנה כי כן זה סופו של חלק זה בפרשה, לאמור – הסתלקותו של אנגלי שהאומה הבריטית והפרלמנט הבריטי הטילו עליו תפקיד מסוים; ונצחונו השלם של הרודן האיטלקי, ברגע שבו היה לו צורך נואש בהצלחה מטעמים פנימיים. בכל רחבי העולם, בכל ארץ, תחת כל רקיע ובכל משטר של שלטון, בכל אשר יהיו, נחלו ידידי אנגליה מפח־נפש ואויביה של אנגליה יעלוזו…

התפטרותו של שר־החוץ היוצא אפשר גם אפשר שתהיה ציון־דרך בהיסטוריה. יפה אמרו שמריבות גדולות נובעות ממקרים פעוטים אך לעתים רחוקות הן נובעות מעילות פעוטות. שר־החוץ היוצא דבק בקו הישן אשר זה זמן כה רב שכחנו אותו כולנו. ראש־הממשלה ועמיתיו פותחים בקו אחר וחדש. הקו הישן היה מאמץ לכונן את שלטון החוק באירופה, ולהקים באמצעות חבר־הלאומים מניעות של ממש נגד התוקפן. האם הקו החדש הוא לבוא לידי הסכם עם המעצמות הטוטליטריות מתוך התקוה שעל־ידי ויתורים גדולים ומרחיקי־לכת, לא רק בסנטימנטים ובגאוה כי אם בגורמים־שבחומר, ייתכן לשמור על השלום?

אך תמול־שלשום אמר הלורד הליפקס שאירופה נבוכה. חלקה של אירופה השרוי במבוכה הוא החלק שעליו מושלות ממשלות פרלמנטריות. לא ידוע לי על שום מבוכה בצד של הרודנים הגדולים. הם יודעים מה רצונם, ואיש אינו יכול להכחיש כי עד עתה משיגים הם את רצונם על כל צעד. הנזק החמור שנגרם לבטחון העולמי, נזק שבּמידה רבה אין לו תקנה, חל בשנים 1932 עד 1935… ההזדמנות הבאה שבה הוגשו לפנינו האורים־והתומים היתה בעת כיבושו המחודש של חבל הריין בראשית 1936. עכשיו ידוע לנו שאילו גילו צרפת ובריטניה עמידה איתנה, תחת סמכותו של חבר־הלאומים, היה בא פינויו המיידי של חבל הריין בלי שפך טיפת דם אחת; ותוצאות הדבר עשויות היו לאפשר ליסודות הנבונים יותר בצבא הגרמני להשיב להם את מעמדם הראוי, ולא היו נותנות לראשה הפוליטי של גרמניה אותה שליטה אדירה שאיפשרה לו לצעוד קדימה. עתה עומדים אנו ברגע שבּו נעשה צעד שלישי, אלא שההזדמנות ההיא אינה מופיעה באותה צורה רצויה. אוסטריה היתה למס עובד, ואין אנו יודעים אם לא תבוא התקפה דומה לזו על צ’כוסלובקיה.

*

הדראמה ביבשת נמשכה במסילתה. מוסוליני שלח עתה דבר בעל־פה אל שושניג לאמור כי לדעתו היתה עמדתה של אוסטריה בברכטסגאדן צודקת גם נכונה. הוא הבטיח לו גם את עמדתה בלתי־המשתנית של איטליה ביחס לשאלה האוסטרית גם את ידידותו האישית. ב־24 בפברואר נאם הקנצלר האוסטרי עצמו לפני הפרלמנט האוסטרי, ובנאומו בירך על ההסדר עם גרמניה, אבל הטעים, בחריפות־מה, כי מהלאה לתנאיו המפורשים של ההסכם לא תלך אוסטריה לעולם. ב־3 במרס שלח למוסוליני איגרת סודית על־ידי הנספח הצבאי האוסטרי ברומא ובה הודיע לדוצ’ה שהוא מתכוון לחזק את המצב הפוליטי באוסטריה על־ידי עריכת משאל־עם. כעבור עשרים־וארבע שעות קיבל מן הנספח הצבאי האוסטרי ברומא איגרת בה תיאר את שיחתו עם מוסוליני.

בשיחה זו היה הדוצ’ה אופטימי. המצב ישתפר. ההפוגה הקרובה לבוא במתיחות שבין רומא ללונדון תבטיח הקלה מן הלחץ הקיים… אשר למשאל־העם השמיע מוסוליני אזהרה: “אֶה אוּן אֶרוֹרה” (טעות היא). “אם התוצאה תהיה משביעת־רצון, יגידו שאין הוא מהימן. אם רעה תהיה, כי אז יכבד מצבה של הממשלה מנשוֹא; ואם לא יכריע, הרי אין לו ערך”. אבל שושניג גמר אומר. ב־9 במרס הודיע רשמית כי ברחבי אוסטריה ייערך משאל־עם ביום א' הבא, 13 במרס.

בראשונה לא קרה דבר. דומה היה כי סייס־אינקווארט מקבל את הרעיון בלי ריטון. אולם בשעה 5.30 בבוקר ה־11 במרס צילצלו אל שושניג בטלפון ממפקדת המשטרה בווינה. הוגד לו: “הגבול הגרמני בזלצבורג נסגר לפי שעה. פקידי־המכס הגרמניים הורחקו. תחבורת הרכבות נותקה”. את ההודעה הבאה קיבל הקנצלר האוסטרי מן הקונסול הכללי שלו במינכן ובה נאמר כי קורפוס־הצבא הגרמני אשר שם גויס: לפי הסברה המגמה היא – אוסטריה!

בהמשך אותו בוקר בא סייס־אינקווארט להודיע שגרינג עתה־זה טילפן אליו כי יש לבטל את המשאל בתוך שעה אחת. אם בתוך פרק־זמן זה לא תתקבל תשובה יניח גרינג שמנעו את סייס־אינקווארט מטלפּן, ויפעל בהתאם לכך. לאחר שפּקידים אחראיים הודיעו לשושניג כי המשטרה והצבא אינם מהימנים בתכלית, הודיע הלז לסייס־אינקווארט כי המשאל יידחה. כעבור רבע שעה חזר הלז והביא תשובה מגרינג שנרשמה על דפדפת:

אפשר להציל את המצב רק אדם יתפטר הקנצלר מיד ואם בתוך שעתיים יתמנה ד"ר סייס־אינקווארט לתפקיד הקנצלר. אם לא ייעשה דבר בתוך פרק־זמן זה תבוא מיד הפּלישה הגרמנית לאוסטריה²⁹.

שושניג בא אצל הנשיא מיקלאס על מנת להגיש את התפטרותו. בעודו יושב בחדר הנשיא קיבל מברק מפוענח מן הממשלה האיטלקית שאין בידה להציע כל עצה. הנשיא הזקן הקשה עורף: “אם כן בשעה המכרעת עוזבים אותי לנפשי”. הוא סירב בעקשנות למנות קנצלר נאצי. מנוי־וגמור היה אתו לאלץ את הגרמנים לעשות מעשה מביש ואָלים. אבל לכך מוכנים היו גם מוכנים.

תיאור חי לתגובה הגרמנית נמצא שוב ביומנו של יוֹדל מיום 10 במרס:

במפתיע ומבלי להיועץ במיניסטרים שלו קבע שושניג משאל־עם ליום א' ה־13 במרס, שמן־הסתם יביא רוב חזק למפלגה הלגיטימית בהעדר תכנית או הכנות… הפירר מנוי־וגמור אתו שלא לסבול זאת. בעצם הלילה הזה, 9/10 במרס, הוא קורא לגרינג. הגנראל פון־רייכנאוּ נקרא לחזור מן הוועד האולימפי בקאהיר, הגנראל פון־שוּבּרט נצטווה לבוא, וכן גם המיניסטר גלייזה־הוֹרסטנאוּ, הנמצא עם מנהיג־המחוז (הגאוּלייטר בוּרקל) בפאלאטינאט. הגנראל קייטל מודיע את העובדות ב־1.45. הוא נוסע לרייכס־קנצליי בשעה 10. אני בא אחריו ב־10.15 לתת לו את הטיוטה הנושנה “הכן מקרה אוֹטוֹ”. שעה 13.00, הגנרל ק. (קייטל) מוסר את הידיעות לראש מטה המיבצעים וכן לאדמירל קאנאריס; ריבּנטרופּ מתעכב בלונדון. נוֹיראת נוטל לידיו את משרד־החוץ, הפירר רוצה להעביר את האולטימטום לקבינט האוסטרי. למוסוליני נשלח מכתב אישי, המגולל את הטעמים שאילצו את הפירר לפעול³⁰.

למחרת היום. ה־11 במרס, הוציא היטלר פקודות לכוחות המזוינים הגרמנים לכיבושה הצבאי של אוסטריה. מבצע “אוֹטוֹ”, שנחקר זמן כה רב, שהוכן בקפידה כה רבה, החל. משך יום תמים ונסער עמד הנשיא מיקלאס בתוקף בפני סייס־אינקווארט והמנהיגים הנאציים האוסטריים בוינה. השיחה הטלפונית בין היטלר לנסיך פיליפ מהסה, שלוּחו המיוחד של הדוּצ’ה, צוּטטה לעדות בנירנברג, ויש בה ענין:

הסה: עתה־זה חזרתי מארמון ונציה. הדוצ’ה קיבל את כל הדבר בצורה ידידותית מאד. הוא שולח לך את איחוליו. הוא קיבל ידיעות מאוסטריה, פון־שושניג הודיע לו. אז אמר כי זאת (ז.א., התערבותה של איטליה) תהיה בגדר הנמנע בהחלט; יהיה זה בּלוֹף; דבר כזה אי־אפשר יהיה לעשות. אם כן הוּגד לו (לשושניג) כי לרוֹע־המזל סוּדר הדבר כך, ושוב אין לשנותו. אחר־כך אמר מוסוליני כי אוסטריה לא תהיה חשובה בעיניו.

היטלר: אם כן אמור למוסוליני שלעולם לא אשכח אותו על זאת.

הסה: כן.

היטלר: לעולם לא, לעולם, לעולם, ויקרה מה שיקרה. עדיין אני מוכן לעשות אתו הסכם אחר לגמרי.

הסה: כן, אמרתי לו גם זאת.

היטלר: ברגע שיתיישב הענין האוסטרי אהיה מוכן לבוא אתו באש ובמים; שום דבר לא יהיה חשוב.

הסה: כן, פירר שלי.

היטלר: שמע, אני אעשה כל הסכם שהוא – שוב אינני חושש למצב שהיה קיים מן הבחינה הצבאית אילו הסתבכנו בסכסוך. אתה יכול להגיד לו שאני מודה לו עד בלי די; לעולם, לעולם לא אשכח זאת.

הסה: כן, פירר שלי.

היטלר: אני לא אשכח זאת לעולם, ויקרה מה שיקרה. אם אי־פעם יזדקק לאיזו עזרה או יהיה באיזו סכנה, יכול הוא להיות משוכנע בכך שלא אעזוב אותו ויהי־מה, אפילו יהיה כל העולם נגדו.

הסה: כן, פירר שלי³¹.

אין ספק כי בהצילו את מוסוליני מידי הממשלה הזמנית האיטלקית ב־1943 קיים היטלר את הבטחתו.

*

כניסת־הנצחון לווינה היתה חלומו של הקורפורל האוסטרי. בליל שבת, ה־12 במרס, הכינה המפלגה הנאצית בבּירה תהלוכת־לפידים לקדם את פניו של הגיבור המנצח. אבל איש לא הגיע. לפיכך היה צורך לשאת על כתפיים בחוצות שלושה באווארים נבוכים משירותי־האספקה, שבאו ברכבת לדאוג לאיכסון הצבא הפולש. סיבת התקלה הזאת התגלתה מעט־מעט. מנגנון המלחמה הגרמני עבר את הגבול במסורבל וקפא תחתיו סמוך ללינץ. רוב הטנקים נעצרו, למרות מזג־האוויר המצוין ומצבם המצוין של הכבישים. ליקויים הופיעו בארטילריה הכבדה הממוכנת. הכביש מלינץ לווינה היה חסום על־ידי כלי רכב כבדים שעמדו תחתיהם. הגנרל פון־רייכנאוּ, חביבו ומחמל־עינו של היטלר, מפקד קבוצת־הגייסות־IV, הוחזק אחראי לשברון שחשׂף את מצב הבוסר של הצבא הגרמני בשלב זה בשיקומו.

היטלר עצמו, בנסעו בחוצות לינץ, ראה את פקק־התנועה וחמתו בערה בו. הטנקים הקלים נחלצו מן האנדרלמוסיה ונגררו לתוך וינה בשעות המוקדמות של בוקר יום־א‘. כלי־הרכב המשורינים והתותחים הכבדים הממוכנים הועמסו על קרונות הרכבת, ורק בדרך זו הגיעו למועד הטכס. תמונותיו של היטלר כשהוא נוסע ועובר בווינה בתוך המונים עליזים או מפחדים ידועות היטב. אבל רגע זה של הוד מיסטי בא על רקע של חרדה. לאמיתו של דבר היה הפירר רותח מכעס על המומים הנראים־בעליל שבמנגנון הצבאי שלו. הוא שפך חרפות על הגנרלים שלו, וגם הם לא כלאו את לשונם. הם הזכירו לו את סירובו לשמוע לפריטש ואת אזהרותיו שגרמניה איננה במצב המאפשר לה להסתכן בסכסוך מן המדרגה העליונה. מראית־העין נשמרה. החגיגות והמצעדים הרשמיים נערכו. ביום־א’, לאחר שהשתלטו מספר גדול של חיילים גרמנים ונאצים אוסטרים על וינה, הכריז היטלר על פירוקה של הרפובליקה האוסטריה ועל סיפּוּח שטחה לרייך הגרמני.

*

בזמן הזה עמד הר פון־ריבּנטרופּ לעזוב את לונדון ולהיכנס לתפקידו כשר־החוץ בגרמניה. מר צ’מברליין ערך לכבודו סעודת פרידה בדאוּנינג סטריט מס. 10. רעייתי ואני נענינו להזמנתו של ראש־הממשלה להשתתף. היו אולי ששה־עשר נכחים. רעייתו ישבה סמוך לסיר אלכסנדר קאדוגאן ליד קצה השולחן. לערך באמצע הארוחה בא שליח של משרד־החוץ והביא לו מעטפה. הוא פתח אותה ושקע בקריאת מה שבתוכה. אחר־כך קם ממקומו, ניגש למקום שישב ראש־הממשלה, ונתן לו את האיגרת. אף כי מנהגו של קאדוגאן לא היה יכול לרמז שאירע דבר־מה, לא יכולתי שלא להבחין בדאגתו הנראית־בעליל של ראש־הממשלה. עוד־מעט וקאדוגאן חזר כשהנייר בידו ושב למקומו. אחרי־כן הוגד לי מה היה במעטפה. נאמר באיגרת כי היטלר פלש לאוסטריה וכי הכוחות הממוכנים של גרמניה עולים חיש על וינה. הארוחה נמשכה ללא הפרעה כלשהי, אבל מהרה למדי קמה מרת צ’מברליין, שקיבלה איזה אות מבעלה, ואמרה, “הבה נשתנה כולנו קפה בטרקלין”. צעדנו בסך לשם, וגלוי היה לי ואולי לעוד אחדים שהאדון והגברת צ’מברליין מבקשים לסיים. החבורה כולה היתה חדורה מין אי־שקט כללי, והכל עמדו בכה ובכה מוכנים להיפרד לשלום מאורחי־הכבוד.

אולם הר פון־ריבּנטרופּ ורעייתו דומה היה שאינם חשים כלל באווירה הזאת. אדרבה, הם השתהו עוד כמחצית השעה כשהם מעסיקים את המארח והמארחת בשיחה רבת־להג. ברגע מסוים באתי במגע עם פראוּ פון־ריבּנטרופּ ובנעימת פרידה אמרתי, “אני מקווה שאנגליה וגרמניה תשמורנה על הידידות שביניהן”. “היזהר שלא תקלקל אותה”, היתה תשובתה רבת־החן. מובטח אני כי שניהם ידעו היטב להפליא מה אירע, אבל סבורים היו כי תמרון טוב הוא זה להרחיק את ראש־הממשלה מעבודתו ומן הטלפון. לבסוף אמר מר צ’מברליין לשגריר, “צר לי, עלי ללכת עכשיו לטפל באיזה ענין דחוף”, ובלי גינוּנים נוספים התנצלנו והלכנו איש לביתו. אני מניח כי בסופו של דבר הלכו להם. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את הר פון־ריבּנטרופּ לפני תלייתו.

*

החמס שנעשה לאוסטריה ושיעבוּדה של וינה היפה, על כל תהילתה, תרבותה ותרומתה לקורות אירופה, פגעו בי קשה. למחרת המאורעות האלה, ב־14 במרס, אמרתי בבית־הנבחרים:

אי־אפשר להגזים בחוּמרת המאורע של ה־12 במארס. אירופה עומדת נוכח תכנית של תוקפנות, מחושבת ומתוּזמנת היטב, הנגולה והולכת שלב־שלב, ורק ברירה אחת יש, לא רק לנו אלא גם לארצות אחרות, להיכנע כדוגמת אוסטריה או לאחוז באמצעים של ממש כל עוד יש שהוּת להרחיק את הסכנה, ואם אי־אפשר להרחיקה – להתמודד אתה… אם נוסיף לחכות למאורעות, כמה מן האפשרויות הפתוחות עתה לבטחוננו ולשמירת השלום נזרה לרוח? כמה ידידים יורחקו, כמה בעלי־ברית־בכוח נראה כשהם יורדים אחד־אחד לתהום המאוּימת? כמה פעמים יצליח הבּלוֹף עד שמאחרי הבּלוֹף יקומו כוחות מתלקטים והולכים וילבשו ממשוּת?… היכן נעמוד בעוד שנתיים, למשל, כשיהיה הצבא הגרמני גדול ודאי בהרבה מן הצבא הצרפתי, ולאחר שתימלטנה כל האומות הקטנות מז’נבה להישבע אמונים לכוחו המתעצם והולך של המשטר הנאצי, ולהשיג לעצמן תנאים טובים ככל אשר תוכלנה להשיג?

ובהמשך הדברים:

וינה היא מרכז קווי התחבורה של כל הארצות שהיו כלולות בקיסרות האוסטרו־הונגרית הישנה, ושל הארצות הנמצאות בדרום־מזרחה של אירופה. רצועה ארוכה של הדנובּה נמצאת עתה בידיים גרמניות. השלטון הזה על וינה נותן לגרמניה הנאצית את הפיקוח הצבאי והכלכלי על כל קווי התחבורה של דרום־מזרח אירופה, בכבישים, בנהרות ובמסילות־הברזל. מה השפעת הדבר הזה על המבנה של אירופה? מה השפעת הדבר על מה־שקוראים מאזן הכוחות, כמו שהוא – על מה־שקוראים ההסכמה הקטנה? עלי לומר כמה מלים על קבוצה זו של מדינות שקוראים לה ההסכמה הקטנה. כל אחת משלוש הארצות של ההסכמה הקטנה אפשר לקרוא לה מעצמה מן המדרגה השניה, אבל אלו הן מדינות חזקות ורבות־מרץ מאד, ובמאוּחד הריהן מעצמה גדולה. עד כאן, ועדיין, מאוחדות היו בהסכם הצבאי ההדוק ביותר. יחדיו הן שקולות כנגד מעצמה גדולה וכנגד המנגנון הצבאי של מעצמה גדולה. ברומניה יש נפט, ליוגוסלביה יש מחצבים וחמרי־גלם. לשתיהן יש צבאות גדולים, שתיהן מקבלות אספקה של נשק בעיקר מצ’כוסלובקיה. באזני אנגלים יש צלצול מוזר לשמה של צ’כוסלובקיה. אין ספק שאין היא אלא מדינה דמוקרטית קטנה, אין ספק שצבאם גדול רק פי־שנים או שלושה מצבאנו, אין ספק שאספקת הנשק והתחמושת שלהם גדולה רק פי־שלושה מזו של איטליה, ואף על פי כן הריהם עם גברי, יש להם זכויות, יש להם זכויות־חוזים, יש להם קו של ביצורים, ויש להם רצון עז ומובהק לחיות, רצון לחיות כבני־חורין.

ברגע זה צ’כוסלובקיה מבוּדדת, הן במובן הכלכלי הן במובן הצבאי. פתח המסחר שלה בהמבורג, המיוסד על חוזה־השלום, יכול כמובן להיסגר בכל רגע. קווי התחבורה שלה במסילת־הברזל ובנהר דרומה, והלאה משם דרומה־מזרחה, צפויים כמובן עכשיו לניתוק בכל רגע. סחרה צפוי אולי למכסים הרסניים, שיחניקו אותו לגמרי. הנה זאת ארץ שהיתה פעם האיזור היצרני הגדול ביותר בקיסרות האוסטרו־הונגרית הישנה. עכשיו היא מנותקת, או צפויה לניתוק בבת־אחת, אלא אם כן בתוצאת הדיונים האלה הצריכים להיערך יבואו סידורים שיבטיחו את קווי התחבורה של צ’כוסלובקיה. אפשר שתנוּתק מיד ממקורות חמרי־הגלם שלה ביוגוסלביה, מן השווקים הטבעיים שהקימה לה שם. החיים הכלכליים של המדינה הקטנה הזאת אפשר שיוחנקו במידה רבה בתוצאות המעשה האלים שנעשה בליל שבת האחרון. טריז נתקע לתוך לבה של מה־שקוראים ההסכמה הקטנה, קבוצה זו של ארצות שזכותה לחיות באירופה באין מכלים דבר אינה נופלת מזכותו של כל אחד מאתנו לחיות באין מכלים דבר בארץ מולדתנו.

*

הרוסים הם שהשמיעו עתה את אות־האזעקה וב־18 במרס הציעו ועידה לדיון במצב. רצונם היה לדון, ולוּ אך בקווים כלליים, בדבר אמצעים להגשמת החוזה הפרנקוֹ־סובייטי בתוך מסגרת פעולה של חבר־הלאומים במקרה של איום ממדרגה עליונה לשלום מצד גרמניה. הצעה זו לא נתקבלה בחמימות מרובה בפאריז ובלונדון. ממשלת צרפת שקועה היתה בדאגות אחרות. היו שביתות רציניות בבתי־החרושת למטוסים. צבאותיו של פרנקו היו מעמיקים חדור לתוך שטחה של ספרד הקומוניסטית. צ’מברליין היה ספקני ומדוכא כאחד. חלוּק היה עד מאד על פירושי לסכנות שלפנינו ועל דרכי המלחמה בהן. אני טענתי כי בסיכויים לברית צרפתית־בריטית־רוסית טמונה התקוה היחידה לבלימת הנחשול הנאצי.

מר פיילינג מספר לנו כי ראש־הממשלה ביטא את מצב־רוחו במכתב אל אחותו ב־20 במרס:

תכנית “הברית הגדולה”, כמו שווינסטון קורא לה, עלתה בדעתי זמן רב קודם שדיבר עליה… שוחחתי עליה עם הליפקס, ואנו מסרנו אותה לעיון לראשי־המטות ולמומחים של משרד־החוץ. הרי זה רעיון מצודד מאד; אכן, אפשר להגיד בזכותו כמעט הכל, עד שניגשים לבדוק את מעשיותו. מרגע זה פג הכוח המושך שבו. אין צורך אלא להציץ במפה על־מנת לראות כי שום דבר שתוכל צרפת או שנוכל אנחנו לעשות לא יוכל כלל להציל את צ’כוסלובקיה מהיכּבש על־ידי הגרמנים, אם ירצו בכך. לפיכך הסתלקתי מכל מחשבה על מתן ערוּבּות לצ’כוסלובקיה, או לצרפתים בקשר להתחייבויות שלהם כלפי אותה ארץ³².

כאן לפחות היתה החלטה. היא נתקבלה מתוך נימוקים מוּטעים. במלחמות מודרניות של אומות או בריתות גדולות אין אזורים מסוימים מוגנים רק על־ידי מאמצים מקומיים. כל המאזן הכביר של חזית המלחמה מעורב בדבר. דבר זה נכון עוד יותר לגבי המדיניות בטרם תתחיל המלחמה וכל זמן שעדיין אפשר למנעה. לבטח לא היו “ראשי־המטות והמומחים של משרד־החוץ” צריכים להעמיק חשוב עד שיגידו לראש־הממשלה כי את הצי הבריטי והצבא הצרפתי אי־אפשר להפעיל בחזית ההררית של בוהמיה על־מנת שיחצצו בין הרפובליקה הצ’כוסלובקית לצבאו הפולש של היטלר. דבר זה באמת ברור היה מתוך המפה. אולם הידיעה הוודאית כי צליחת קו הגבול הבּוֹהמי תהיה כרוכה במלחמה אירופית כללית, ידיעה זו אפשר מאד שאפילו באותו מועד היתה מונעת או משהה את התנפלותו הבאה של היטלר. מה־מוטעים נראים שיקוליו האישיים והכנים של מר צ’מברליין כשאנו פונים במחשבתנו אל הערובה שעתיד היה לתת לפולין בתוך שנה אחת, לאחר שהופקר כל ערכה האסטרטגי של צ’כוסלובקיה וכוחו וקרנו של היטלר כמעט נכפלו!

*

ב־24 במרס 1938 מסר לנו ראש־הממשלה, בבית־הנבחרים, את השקפתו על הצעד הרוסי:

ממשלת הוד־מלכותו סבורה כי תוצאה עקיפה, עך עם זאת זו בלתי־נמנעת, ממעשה מעין זה שמציעה הממשלה הסובייטית תהיה שתחמיר הנטייה להקמת קבוצות־אומות יחדניות, נטייה אשר לדעת ממשלת הוד־ מלכותו תהיה בעוכרי הסיכויים לשלום באירופה.

בכל זאת לא יכול ראש־הממשלה להימנע מעמוד בפני העובדה האכזרית כי חלה “הפרעה עזה באמון הבינלאומי”, וכי במוקדם או במאוחר יהיה על הממשלה להחליט על הגדרת התחייבויותיה של בריטניה הגדולה באירופה. מה תהיינה ההתחייבויות שלנו באירופה התיכונה? “אם תפרוץ מלחמה אין זה מתקבל על הדעת שתצטמצם באלה שקיבלו עליהם התחייבויות חוקיות. אי־אפשר יהיה לומר היכן תסתיים ואיזה ממשלות תהיינה מעורבות בה”. נוסף על כך יש לציין כי הטענה על קלקלותיהן של “קבוצות־אומות יחדניות” תקפּה ניטל ממנה אם הבּרירה היא שיהיה התוקפן מחסל אותן אחת־אחת. יתר על כן, טענה זו מתעלמת מכל השאלות של צדק ואי־צדק ביחסים הבינלאומיים. אחרי הכל קיימים היו חבר־הלאומים ומגילתו.

עתה הוברר נתיבו של ראש הממשלה: לחץ דיפלומטי על ברלין ופראג בעת־ובעונה־אחת, פייסנות ביחס לאיטליה, הגדרה מרוסנת ביותר של התחייבויותנו ביחס לצרפת. על־מנת לבצע את שני הצעדים הראשונים הכרח היה לנהוג זהירות וקפידה ביחס לשלישי.

*

הקורא מתבקש עתה לעבור אל האי הירוק. “ארוכה הדרך לטיפּרארי”, אבל לפעמים אין להתאפק מלבקר שם. בפרק־הזמן שבין תפיסת אוסטריה על־ידי היטלר להתגלוּת מזימתו כנגד צ’כוסלובקיה שומה עלינו לפנות אל אסון מסוג אחר לגמרי שבא עלינו.

מאז תחילת 1938 התנהלו שיחות בין ממשלת בריטניה לזו של מר דה־ואלרה באירלנד הדרומית, וב־25 באפריל נחתם הסכם שעל פיו ויתרה בריטניה הגדולה, בתוך השאר, על כל זכויותיה להחזיק לצרכי הצי בשני הנמלים האיריים הדרומיים של קווינסטאוּן וברהייבן, ועל הבסיס בלוֹוֹך סווילי. שני הנמלים הדרומיים היו חיוניים להגנה הימית על אספקת המזון שלנו. כשטיפלתי ב־1922, בתפקיד מזכיר־המושבות־והדומיניונים, בפרטי ההסדר האירי שעשה הקבינט של הימים ההם, הבאתי את האדמירל בּיטי למשרד־המושבות על־מנת שיבאר למייקל קולינס³³ את חשיבות הנמלים האלה לכל המערכת של הבאת האספקה שלנו לבריטניה. קולינס השתכנע מיד. “ודאי שזקוקים אתם לנמלים האלה”, אמר, “הם נחוצים לכם לחייכם”. כך סודר הענין, והכל פעל למישרים משך שש־עשרה השנים שעברו מאז. הנקל להבין משום מה היו נמלי קווינסטאון וברהייבן נחוצים לבטחוננו. נמלים אלה היו בסיסי התידלוּק שמהם יצאו שייטות המשחתות שלנו אל תוך האטלנטי לצוד צוללות, ולהגן על שיירות שפּניהן לבריטניה בהגיען לצוואר המצרים. בדומה לכך היתה לוֹך סווילי דרושה כדי להגן על מבואות הקלייד והמרסי. הפקרתם של בסיסים אלה פירושה היה שתוצרכנה השייטות שלנו לצאת לדרכן בצפון מלמלש ובדרום מפמבּרוֹק־דוֹק או פאלמאוּת, ורדיוס־הפעולה שלהן וטווח ההגנה שתוכלנה להמציא יופחתו מתוך כך ביותר מ־400 מיל בכל כיוון.

לא יכולתי להאמין שראשי־המטות הסכימו להפקיר את נקודות הבטחון החשובות האלו, ועד הרגע האחרון סבור הייתי כי הבטחנו לפחות את זכותנו לתפוס בנמלים האיריים האלה במקרה מלחמה. אולם מר דה־ואלרה הודיע ב“דויל”³⁴ כי שום תנאים מסוג זה אינם מצורפים לוויתור. לאחר־מכן התברר לי כי מר דה־ואלרה הופתע לנוכח הנכונות שבה נענתה ממשלת בריטניה למבוקשו. הוא כלל זאת בהצעותיו בתורת קלף־מיקוח שאפשר יהיה לוותר עליו לאחר יישובן המניח־את־הדעת של נקודות אחרות.

הלורד צ’טפילד הקדיש בספרו האחרון פרק אחד להסברת הקו שנקטו הוא ושאר ראשי־המטות³⁵. המבקשים ללמוד את הענין הזה ודאי שראוי להם לקרוא זאת. כשלעצמי עודני משוכנע כי ויתור־חינם זה על זכותנו להשתמש בנמלים האיריים במלחמה היה בו משום פגיעה ממדרגה ראשונה בחייה הלאומיים של בריטניה ובבטחונה. ספק אם אפשר להעלות בדמיון מעשה נמהר יותר מזה ובזמן שכזה. אמת שבסופו של דבר החזקנו מעמד בלי הנמלים. אמת גם שלולא יכולנו להתקיים בלעדיהם ודאי היינו שבים לקחתם בזרוע ובלבד שלא נכלה ברעב. אבל אין בכך משום צידוק. עד־מהרה אבדו הרבה אניות והרבה נפשות בתוצאות דוגמה אומללה זו של פייסנות.

כל המפלגה השמרנית, מחוץ לקומץ הצירים מאוּלסטר, תמכו בראש־הממשלה, ומובן שצעד מעין זה היה למשיב־נפש לאופוזיציה הלייבורית והליבראלית. לכן הייתי יחיד כמעט לגמרי כאשר קמתי ב־5 במאי להשמיע את מחאתי. הקשיבו לי בסבר סבלני של ספקנוּת. היתה אפילו מין תמיהה־שבאהדה על שאיש כערכי מנסה לטעון לענין חסר־תקוה כל־כך. מעולם לא ראיתי את בית־הנבחרים מוּטעה יותר מכך. עומדים היינו רק חמישה־עשר חודש לפני הכרזת המלחמה. דעתם של הצירים בענין זה נשתנתה מאד אחרי־כן, כשהיה קיומנו מוטל בכף בעת הקרב על האטלנטי. הואיל ונאומי הודפס בשלמותו ב“אל המערכה”³⁶, אינני מצטט ממנו כאן אלא בנקודה אחת. ההסכם לא נגע בשאלת נייטרליותה של אירלנד הדרומית בעת מלחמה.

מה ערוּבּה (שאלתי) יש בידכם כי אירלנד הדרומית, או הרפובליקה האירית כלשון התיימרותה, לא תכריז על נייטרליות אם נהיה נתונים במלחמה עם איזו אומה חזקה? ודאי כי הצעד הראשון שיעשה אויב אשר כזה יהיה להציע חסינות שלמה מכל הסוגים לאירלנד הדרומית אם תישאר נייטרלית… את האפשרות הזאת של נייטרליות אינם יכולים להוציא מכלל עיון הואיל והיא עשויה להשפיע מאד על עצם קיומנו. אפשר ובשעת הדחק יימנעו מאתנו הנמלים, ואפשר שתיגרם לנו הכבּדה חמורה ביותר בהגנת האוכלוסיה הבריטית מפני מחסור ואפילו רעב. מי זה ירצה להכניס את ראשו בעניבת־חנק כזאת? היש עוד ארץ בעולם שבּה היו חושבים אפילו על צעד כזה? קל יהיה לאיזו ממשלה דובלינית למנוע מאתנו את הנמלים לאחר שהסתלקנו משם. התותחים נמצאים שם, המוקשים יהיו שם. אבל, דבר החשוב יותר לצורך זה, תהיה בידם הזכות המשפטית. הזכויות היו בידיכם: אתם מסרתם אותן; אתם מקווים שתחתיהן תזכו ברצון טוב עד כדי כך שיהיו הללו נושאים תלאה בעבוּרכם. נניח שלא תזכו בכך. לא יהיה טעם לומר, “אז נכבוש את הנמלים בחזרה”. לא תהיה לכם שום זכות לעשות זאת. הפרת הנייטרליות האירית, אם תוכרז ברגע של מלחמה גדולה, תוכל להמאיס אתכם בעיני דעת־הקהל העולמית, ותוכל להשמיט מתחת רגליכם את הקרקע המוסרית שעליה תתייצבו במלחמה… אתם ממירים אמצעי בטחון וקיום ממשיים וחשובים כנגד צללי־שווא ונוחות רגעית.

חוות דעתו של העתון טיימס היתה מאלפת:

ההסכם על ההגנה… משחרר את ממשלת הממלכה המאוחדת מסעיפי החוזה האנגלו־אירי של 1921, שעל פיהם נטלה עליה את התפקיד המעיק והעדין של הגנת הנמלים המבוצרים של קוֹרק, בּרהייבן ולוֹך סווילי במקרה מלחמה.

שיחרורים נוספים אפשר היה להשיג על־ידי מסירת גיברלטר לספרד ומלטה לאיטליה. אלה לא נגעו כל־כך בעצם קיום האוכלוסיה שלנו.

בזאת אני עוזב את הפרשה העגומה והמדהימה הזאת.

 

פרק ששה־עשר: צ’כוסלובקיה    🔗

פולמוס היסטורי שאינו מתקבל על הדעת – מטרתו הבאה של היטלר – ״שום כוונות רעות ביחס לצ’כוסלובקיה" – נדרו של מר בלום – ביקורי בפאריז במרס 1938 – מר דאלאדיה יורש את נור בלום – החוזה האנגלו־איטלקי – ראיון עם המנהיג הסוּדטי – חששותיהם ואי־רצונם של הגנרלים הגרמניים – יחסי רוסיה הסובייטית עם צ’כוסלובקיה – סטאלין ובנש – קשר וטיהור ברוסיה – הצהרתו של מר דאלאדיה ב־12 ביוני – הבטחתו של היטלר לקייטל – שליחותו של הקפיטן וידמן ללונדון – אני נואם לפני הבוחרים שלי בתידוֹן־בּויז, 27 באוגוסט – מכתבי אל הלורד הליפקס בצ’ארטוול – הדו"ח שלי למשרד־החוץ – המאמר הראשי של הטיימס מיום 7 בספטמבר – שאלתו של מר בּוֹנה והתשובה הבריטית – נאום המשבר של היטלר בנירנברג

משך שנים אחדות דומה היה כי השאלה אם בריטניה וצרפת נהגו בחכמה או בטפשות בפרשת מינכן תיעשה ענין לפולמוס היסטורי ממושך. ואולם הגילויים שנעשו מתוך מקורות גרמניים, ובפרט במשפטי נירנברג, גורסים ששוב אין הדבר מתקבל על הדעת. שתי השאלות העיקריות השנויות במחלוקת היו: ראשית, אם פעולה החלטית מצד בריטניה וצרפת היתה מכריחה את היטלר להיסוג או מביאה לידי מיגורו על ידי קשר־קושרים צבאי: שנית, אם השנה שעברה בין מינכן לפרוץ המלחמה העמידה את מעצמות המערב ביחס לגרמניה במצב טוב יותר או גרוע יותר מאשר בספטמבר 1938.

הרבה ספרים נכתבו, והרבה ייכתבו, על המשבר שנסתיים במינכן בהקרבתה של צ’כוסלובקיה; וכאן הכוונה היא רק למסור כמה מן העובדות העיקריות ולקבוע את עיקרי ממדיהם של המאורעות. אלה נובעים בהכרח מהחלטתו הנחרצה של היטלר לשוב ולאחד את כל הגרמנים ברייך מוגדל ולהתפשט מזרחה, ומהכּרתו כי האנשים העומדים בראש צרפת ובריטניה לא יילחמו משום שהם אוהבים את השלום ומשום שלא חידשו את חימושם. הטכניקה הרגילה הופעלה כנגד צ’כוסלובקיה. התרעומות של הגרמנים הסודטיים, שלא היו נטולות ממש, נופּחו ונוצלו. את המערכה הפומבית נגד צ’כוסלובקיה פתח היטלר בנאומו אל הרייכסטאג ב־20 בפברואר 1938. ״למעלה מעשרה מיליון גרמנים“, אמר, ״יושבים בשתים מן המדינות הסמוכות לגבולותינו”. חובתה של גרמניה היא להגן על אחים גרמנים אלה ולהבטיח להם ״חירות כללית, אישית, מדינית ואידיאולוגית".

הודעה פומבית זאת על כוונתה של ממשלת גרמניה להתעניין במעמד התושבים הגרמניים של אוסטריה וצ’כוסלובקיה היתה לה זיקה קרובה לתיכנון הסודי של ההתקפה הפוליטית הגרמנית באירופה. מטרתה המוצהרת של ממשלת גרמניה הנאצית היתה כפולה: להכליל ברייך את כל המיעוטים הגרמניים היושבים מעבר לגבולותיה, ועל ידי כך – להרחיב את מרחב־המחיה שלה במזרח. מטרתה הנודעת פחות של המדיניות הגרמנית היתה צבאית באָפיה – חיסולה של צ’כוסלובקיה, על אפשרויותיה הן כבסיס־תעופה רוסי הן כחיזוק צבאי לאנגליה וצרפת במקרה מלחמה. עוד ביוני 1937 שקד המטה הכללי הגרמני, על פי הוראותיו של היטלר, על עיבּוּד תכניות של פלישה למדינת צ’כוסלובקיה והחרבתה.

בטיוטה אחת נאמר:

המטרה והתכלית של התקפת־פתע זו מצד הכוחות המזוינים הגרמניים תהיינה לחסל מעצם ההתחלה ולמשך כל המלחמה את האיוּם מצד צ’כוסלובקיה בעורף הפעולות במערב, וליטול מחיל־האוויר הרוסי את החלק הממשי ביותר של בסיס המבצעים שלו בצ’כוסלובקיה³⁷.

השלמת הדמוקרטיות המערביות עם שיעבודה של אוסטריה בידי גרמניה עוררה את היטלר לגשת ביתר תוקף לזממו נגד צ’כוסלובקיה. השליטה הצבאית על שטחה של אוסטריה נתכוונה למעשה להיות הקדמה שאי־אפשר־בלעדיה להסתערות על המצודה הבוהמית. בעוד הפלישה לאוסטריה בעיצומה אמר היטלר במכונית לגנרל פון־הלדר: ״הדבר הזה יהיה לא־נוח מאד לצ’כים“. הלדר ראה מיד את חשיבות המלים האלו. הן האירו לו את העתיד. הן הראו לו את כוונותיו של היטלר, ובתוך כך, כפי שסבר, את בוּרוּתו הצבאית של היטלר. ״למעשה”, הסביר, ״נבצר מן הצבא הגרמני להתקיף את צ’כוסלובקיה מצד דרום. קו הרכבת היחיד העובר את לינץ היה חשוף לגמרי, ולא היה כל מקום להפתעה". אבל תפיסתו הפוליטית־האסטרטגית של היטלר נכונה היתה בעיקרה. החומה המערבית היתה מגביהה והולכת, ואף כי רחוקה היתה משלמות כבר העלתה בפני הצבא הצרפתי זכרונות איומים מן הסוֹם ומפּאשנדל. הוא היה משוכנע שלא צרפת ולא בריטניה לא תילחמנה.

ביום כניסת הצבאות הגרמניים לאוסטריה מסר השגריר הצרפתי בברלין כי גרינג הבטיח חגיגית לציר הצ’כי בברלין כי לגרמניה ״אין שום כוונות רעות ביחס לצ’כוסלובקיה". ב־14 במרס הצהיר ראש ממשלת צרפת, מר בלום, חגיגית באזני הציר הצ’כי בפאריז כי צרפת תכבד בלי שום הסתייגות את התחייבויותיה כלפי צ’כוסלובקיה. דברי הרגעה דיפלומטיים אלה לא יכלו להסתיר את המציאות הזועפת. כל המצב האסטרטגי ביבשת השתנה. טענותיה וגיסותיה של גרמניהיכלו להתרכז עתה במישרים על גבולותיה המערביים של צ’כוסלובקיה, שמחוזות־הספר שלה היו גרמניים באָפים הגזעי, ובהם מפלגה גרמנית לאומנית פעילה ותוקפנית הלהוטה לשמש גיס חמישי במקרה של סכסוך.

בסוף מרס באתי לפאריז וניהלתי שיחות נוקבת עם המנהיגים הצרפתיים. הממשלה ראתה בעין יפה את יציאתי להחיות את הקשרים שלי בצרפת. התאכסנתי בשגרירות שלנו ובזה אחר זה התראיתי עם הרבה מן האישים הצרפתיים העיקריים. ראש־הממשלה ליאון בלום, פלאנדן, הגנרל גאמלן, פּוֹל ריינוֹ, פּייר קוֹט, הריוֹ, לוּאי מארן ואחרים. לבלוּם אמרתי ברגע מסוים, ״חושבים שמרגמת־השדה הגרמנית עולה בטווח, וכמובן בכוח־פגיעה, על ה’שבעים־וחמישה' אפילו כשיחודש“. הוא השיב ״האם מפיך אני צריך לשמוע מה מצבה של הארטילריה הצרפתית?” אמרתי, ״לא, אבל שאַל את אנשי ה’אֶקוֹל פוֹליטקניק' שלך, שלא נשתכנעו כלל מתצוּגת כוחו היחסי של ה’שבעים וחמישה' המודרני, שערכו להם לא מזמן“. מיד נעשה מסביר־פנים ורוחש־ידידות. ריינוֹ אמר אלי, ״אנו מבינים בהחלט שבאנגליה לעולם לא יוכל להיות שירות־חובה. מדוע, אם כן, אינכם מקימים צבא ממוכן? לו היו לכם שש אוגדות משוריינות כי אז באמת הייתם כוח יבשתי של ממש”, או כיוצא בדברים האלה. דומה היה כי פלוני קולונל דה־גוֹל כתב ספר שעורר פולמוס גדול על הכוח התוקפני של כלי־רכב משוריינים מודרניים.

השגריר ואני נועדנו לסעודת־צהריים ארוכה ביחידות עם פלאנדן. הוא היה איש שונה לגמרי מזה שהכרתי ב־1936; אז היה נושא באחריות ונסער; עתה עמד מחוץ לשלטון, והיה קריר, מוצק, ומשוכנע בתכלית כי אין תקוה לצרפת אלא בהסדר עם גרמניה. התווכחנו שעתיים. גאמלן, שגם הוא ביקר אצלי, בטח בצדק בכוחו של הצבא הצרפתי אותו רגע, אבל לא היה בוטח ביותר כאשר שאלתי אותו על הארטילריה, שעליה היו לו ידיעות מדויקות. תמיד השתדל לעשות כמיטב יכלתו בתוך גבולות המשטר המדיני הצרפתי. אבל תשומת־לבה של ממשלת צרפת הוּסחה מן הסכנות שבּזירה האירופית מחמת המערבולת המתמדת של הפוליטיקה הפנימית אותו רגע ומחמת נפילתה הקרובה של ממשלת בלום. כפל־חשיבות היה לכך שההתחייבויות המשותפות וההדדיות שלנו במקרה של משבר כללי תוגדרנה בלי שום צל של אי־הבנה. ב־10 באפריל הורכבה ממשלת צרפת מחדש, בראשה מר דאלאדיה ושר־החוץ בה מר בּוֹנה. שני האנשים האלה עתידים היו לשאת באחריות למדיניות הצרפתית בחדשים הגורליים שלפנינו.

מתוך תקוה להניא את גרמניה מתוקפנות נוספת חתרה ממשלת בריטניה, בהתאם להחלטתו של מר צ’מברליין, להסדר עם איטליה בים התיכון. דבר זה יחזק את מעמדה של צרפת, ויאפשר לצרפתים ולבריטים כאחד להתרכז במאורעות באירופה התיכונה. מוסוליני, שנפילתו של אידן הרגיעתו במידת־מה, ואשר חש עצמו בעמדת־מיקוח חזקה, לא השיב ריקם את פניה של בריטניה החוזרת בתשובה. ב־16 באפריל 1938 נחתם הסכם אנגלו־איטלקי, שלמעשה נתן לאיטליה יד חפשית בחבש ובספרד תמורת הערך המעורפל של רצון טוב מצד איטליה באירופה התיכונה. משרד החוץ התייחס בספקנות לעיסקה זו. הביוגרף של מר צ’מברליין מספר לנו כי במכתב אישי ופרטי כתב, ״צריך היית לראות את הטיוטה שהגיש לי משרד החוץ; היא היתה יכולה להקפיא את הדוב הצפוני"³⁸.

אני הייתי שותף לחששותיו של משרד החוץ נוכח צעד זה:

מר צ’רצ’יל אל מר אידן 18.4.38

החוזה האיטלקי הוא, כמובן, נצחון גמור גמור למוסוליני, הזוכה בהסכמתנו הלבבית לביצור הים התיכון נגדנו, לכיבוש חבש, ולמעשי האלימות שלו בספרד. העובדה שלא נוכל לבצר את קפריסין בלי ״היועצוּת מוקדמת" היא מזיקה ביותר. השאר הוא לדעתי רק בבחינת פתפותי־ביצים.

בכל זאת נדמה לי כי יש צורך לנהוג מידה ניכרת של זהירות בהתנגדות הבּוֹטה להסכם. הרי זה דבר עשוי ומוגמר. קוראים לזה צעד לקראת השלום. אין ספק שהוא מצמצם את האפשרות לכך שגצים מן הים התיכון יבעירו תבערה אירופית. צרפת תוצרך לעשות כמותנו להגנתה שלה, כדי שלא יבוא פילוג בינה לבין בריטניה. ולבסוף קיימת האפשרות שהאינטרסים של מוסוליני יניאוהו מלעורר התערבות גרמנית באגן הדנובה.

בטרם אגמור בדעתי רוצה הייתי לדעת את השקפותיך וכוונותיך. סבור אני שהחוזה האנגלו־איטלקי הוא רק הצעד הראשון, וכי הצעד השני יהיה נסיון להשיג על רגל אחת משהו מהוגן עוד יותר עם גרמניה, דבר שירדים את הציבור הבריטי ובתוך כך יניח לכוח המזוין הגרמני לגדוֹל ולמזימות הגרמניות במזרח להתפתח.

צ’מברליין אמר בסתר בשבוע שעבר לוועד־הפועל של האיחוד הלאומי [של האיגודים השמרניים] כי ״לא נטש את התקוות להסדרים דומים עם גרמניה". הם קיבלו זאת בקרירות רבה.

בינתיים התקדמותנו באוויר מאכזבת יותר ויותר…

סר אידן אל מר צ’רצ’יל 28.4.38

… ביחס לחוזה האיטלקי אני מסכים עם מה שאתה כותב. מוסוליני אינו נותן לנו אלא חזרה על הבטחות שכבר נתן והפר לשעבר, מחוץ לפינוי החיילות מלוב, חיילות שמלכתחילה ודאי נשלחו לשם בעבור ערך ההטרדה שלהם. עתה התברר, כמו שציפיתי, כי מוסוליני המשיך בהתערבותו בספרד לאחר שנפתחו השיחות ברומא. אכן ודאי אופטימיסט הוא האיש המאמין כי מוסוליני יחדל מלהגביר את ההתערבות הזאת עתה, אם יהיה צורך בה להבטחת נצחונו של פרנקו.

כמסמך דיפלומטי מגלם החוזה מכשיר שהפעלתו ודאי תימצא קשה מאד. הוא לא יכנס לתקפו אלא לאחר שיעזבו האיטלקים את ספרד. אולם כמעט ודאי הוא שיעברו עוד הרבה חדשים עד שיקרה דבר זה, ומאחר שהחשוב הוא לא מציאותו של חיל־רגלים איטלקי אלא היאחזות המומחים שלהם ושל הגרמנים, לכן קשה יהיה לקבוע בוודאות אם חל הפינוי למעשה. אבל אפשר יש אנשים שאין הדבר איכפת להם הרבה.

וחוץ מזה הרי גם מעמד האיטלקים בחבש, אשר לפי מה שאני שומע לא די שאינו משתפר אלא שהוא הולך ורע בתמידות. חושש אני כי הרגע שאנו בוחרים להכרה במעמד זה לא יסייע להרמת קרננו בקרב המיליונים הרבים של נתיניו הצבעוניים של המלך.

עם זאת מסכים אני אתך בדבר הצורך להיזהר בנקיטת עמדה ביחס להסכם. אחרי הכל עדיין אין זה הסכם, ואני בודאי לא יאתה לי לומר דבר שייתכן לחשוב כי הוא מקשה יותר על הבשלתו. אחרי הכל הרי זה בדיוק הדבר שבנאום ההתפטרות שלי ובלימינגטוֹן הבטחתי לא לעשותו.

הצד המדאיג ביותר במצב הבינלאומי כפי שאני רואה אותו הוא שההרגעה הזמנית במתיחות תוכל להיחשב תואנה לריפּוּי המאמץ הלאומי, שממילא איננו הולם את חומרת העתים…

היטלר היה צופה אל המאורעות בדריכות. גם בשבילו חשוב היה היכן ייקבע מקומה הסופי של איטליה במשבר אירופי. בישיבה עם ראשי־המטות שלו בסוף אפריל שוקל היה איך להחיש את הקצב. מוסוליני רצה ביד חפשית בחבש. למרות השלמתה של ממשלת בריטניה, אפשר שבסופו של דבר יצטרך לתמיכה גרמנית בקיבּולת זו. אם כך הרי עליו להשלים עם פעולה גרמנית נגד צ’כוסלובקיה. יש להביא שאלה זו לכלל הכרעה, וביישוב השאלה הצ’כית תהיה איטליה קשורה לצד הגרמני. בברלין עיינו כמובן בהצהרותיהם של המדינאים הבריטיים והצרפתיים. כוונת המעצמות המערביות האלו לשדל את הצ’כים שינהגו בהגיון למען השלום האירופי נתקבלה בקורת־רוח. המפלגה הנאצית של חבל־הסודטים, בהנהגת הנליין, ניסחה עתה את דרישותיה לאוטונומיה באזורי־הספר הגרמניים של הארץ ההיא. הנליין הודיע על תכנית זו בנאומו בקרלסבד ב־14 באפריל. זמן קצר אחרי־כן באו צירי בריטניה צרפת בפראג אל שר־החוץ הצ’כי כדי ״להביע את התקוה כי הממשלה הצ’כית תלך עד קצה הגבול על־מנת לפתור את השאלה".

במשך חודש מאי נצטוו הגרמנים בצ’כוסלובקיה להגביר את תעמולתם. ב־12 במאי ביקר הנליין בלונדון כדי להעמיד את ממשלת בריטניה על מעשי העוול שנעשו לתומכיו. הוא הביע רצון להיפגש אתי. לפיכך קבעתי שיחה במורפּת־מנשונז למחרת היום, שבה נכח סיר ארצ’יבּלד סינקלר, ופרופסור לינדמן היה התורגמן שלנו.

הפתרון של הנלייר, כפי שתיאר אותו, אפשר לסכמו במלים אלו:

צריך להיות פרלמנט מרכזי בפראג, שבידיו השליטה על מדיניות־החוץ, ההגנה, הכספים והתחבורה. מן הדין הוא שתהיינה כל המפלגות זכאיות להביע את השקפותיהן שם, והממשלה תפעל לפי החלטות הרוב. במצודות־הגבול יוכלו להחזיק חיילים צ’כים, שתהיה להם כמובן גישה בלתי־מופרעת למצודות הללו. חבלי הגרמנים הסוּדטים, ואפשר גם מחוזות המיעוטים האחרים, יזכו לאוטונומיה מקומית; רוצה לומר, תהיינה להם מועצות עירוניות ונפתיות משלהם, ומורשון שבו אפשר יהיה לדון בעניינים אזוריים משותפים בתוך גבולות מוגדרים היטב. הוא מצדו יהיה מוכן למסור שאלות עובדתיות, דוגמת התוויית הגבול, לבית־דין חסר־פניות, שאולי אפילו יתמנה על־ידי חבר־הלאומים. כל המפלגות תהיינה בנות־חורין להתארגן ולהעמיד עצמן לבחירה, ובתי־משפט חסרי־פניות יפעלו במחוזות האוטונומיים. הפקידים – למשל, פקידי דואר, רכבת ומשטרה – באזורים דוברי־גרמנית יהיו, כמובן, דוברי־גרמנית, וחלק מתקבל־על־הדעת מכּלל המסים הנגבּים יוחזר לאזורים האלה להנהלתם.

מר מאסאריק, הציר הצ’כי בלונדון, שנמסר לו אחרי־כן על שיחה זו, הביע את שביעות־רצונו מהסדר על פי קווים אלה. יישוב של ריבות־גזעים־ומיעוטים מוכּרים בדרך שלום, שיעלה בקנה אחד עם עצמאותה של הריפובליקה הצ’כית, איננו כלל בגדר הנמנע, אם תגלה גרמניה כנוּת ורצון טוב. אבל ביחס לתנאי הזה לא היו לי שום אשליות.

ב־17 במאי החלו שיחות על שאלת הסוּדטים בין הנליין, שביקר אצל היטלר בדרך שוּבו, ובין ממשלת צ’כיה. בחירות עירוניות עמדו להיערך בצ’כוסלובקיה, ולקראתן החלה ממשלת גרמניה במלחמת־עצבים מחושבת. שמועות עקשניות כבר רווחו על תנועות־צבא גרמניות בכיוון הגבול הצ’כי. ב־20 במאי נתבקש סיר נוויל הנדרסון לחקור ולדרוש ברלין בענין זה. החששות הגרמניים לא הרגיעו את הצ’כים, שבאור ל־21 הכריזו על גיוס חלקי של צבאם.

*

בשלב זה חשוב הוא לעיין בכוונות הגרמנים. זה זמן־מה היה היטלר משוכנע כי לא צרפת ולא בריטניה לא תילחמנה בעד צ’כוסלובקיה. ב־28 כינס ישיבה של יועציו הראשיים ונתן הוראות להתכונן להתקפה על צ’כוסלובקיה. הוא הכריז על כך לאחר־מכן בפומבי בנאום לרייכסטאג ב־30 בינואר 1939:

נוכח התגרות זו שאין לשאתה… גמרתי אומר לפתור אחת־ועד, וזאת הפעם באורח רדיקאלי, את שאלת הגרמנים־הסודטים. ב־28 במאי פקדתי (1) לעשות הכנות לפעולה צבאית לפעולה צבאית נגד מדינה זו זו עד ל־2 באוקטובר; ו(2) להרחיב בקצב מזורז ובמידה עצומה את חזית־המגן שלנו במערב"³⁹.

אולם לא כל יועציו הצבאיים היו שותפים לבטחונו העצמי המוחלט. אי־אפשר היה לשכנע את הגנרלים הגרמניים, בהתחשב בעדיפות העצומה עדיין של כוח בעלי־הברית מחוץ לתחום האווירי, שצרפת ובריטניה תיכּנענה להתגרותו של הפירר. על מנת לשבור את הצבא הצ’כי ולהבקיע או לאגף את המצודה הבּוֹהמית יהיה צורך למעשה בשלושים־וחמש אוגדות שלמות. ראשי־המטות הגרמניים הודיעו להיטלר כי הצבא הצ’כי חייב להיחשב יעיל ומודרני בנשקו ובציודו. ביצורי החומה המערבית או קו־זיגפריד, אף שכבר קיימים הם כביצורי־שדה, רחוקים מהשלמתם. הנה כי כן, ברגע ההתקפה על הצ’כים תהיינה בעין רק חמש אוגדות של קו ראשון ושמונה אוגדות־מילואים להגנת כל גבולה המערבי של גרמניה מפני הצבא הצרפתי, שיוכל לגייס מאה אוגדות. הגנרלים נבעתו מפני סיכונים כאלה, שעה שלאחר המתנה של כמה שנים שוב יהיה הצבא הגרמני מושל בכיפה. אף כי הפאציפיזם והחולשה שגילו בעלי־הברית ביחס לשירות־החובה, לחבל הריין ולאוסטריה הוכיחו את נכונות שיפוטו המדיני של היטלר, הנה הפיקוד העליון הגרמני לא יכול להאמין כי הבּלוף של היטלר יצליח פעם רביעית. דומה היה שכּה רחוקה מן השׂכל האפשרות שאומות מנצחות גדולות, בעלות עדיפוּת צבאית הנראית בעליל, תטוֹשנה שוב את נתיב החובה והכבוד, שהוא לגביהן גם נתיב השכל הישר והתבונה. מחוץ לכל אלה צריך היה להביא בחשבון גם את רוסיה, על קשריה הסלאביים אל צ’כוסלובקיה, שעמדתה כלפי גרמניה בפרק־זמן זה היתה הרת־סכנה.

יחסי רוסיה הסובייטית עם צ’כוסלובקיה כמדינה, ועם הנשיא בנש כשלעצמו, היו יחסים של ידידות אינטימית ואיתנה. שרשי הדבר טמונים היו בקירבת־גזע מסוימת, וכן במאורעות טריים־ביחס המצריכים סטייה קלה מן הענין. כשבּיקרני הנשיא בּנש במאראקש בינואר 1944 סח לי את הסיפור הזה. ב־1935 קיבל מהיטלר הצעה שהלז יכבד בכל המסיבות את שלמותה של צ’כוסלובקיה תמורת ערובה שזו תישאר נייטרלית במקרה של מלחמה בין גרמניה וצרפת. כשהצביע בנש על החוזה שלו, המחייבו לעמוד לימינה של צרפת במקרה כזה, השיב השגריר הגרמני כי אין צורך להתכחש לחוזה. די יהיה להפר אותו, אם וכאשר תבוא השעה, על־ידי שצבאה של צ’כוסלובקיה פשוט לא יגויס ולא יצעד. הרפובליקה הקטנה לא יכלה להרשות לעצמה להתמרמר על הצעה כזאת. פחדה מפני גרמניה כבר היה חמור, ומה־גם שבכל עת ובכל שעה תוכל גרמניה לעורר וללבּות את שאלת הגרמנים־הסוּדטים, למרבּה המבוכה והסכנה לצ’כוסלובקיה. לפיכך לא הגיבו ולא התחייבו במאום, והענין לא זז משך יותר משנה. בסתיו 1936 נמסרה לנשיא בנש הודעה ממקור צבאי גבוה בגרמניה לאמור כי אם יש את נפשו לנצל את הצעתו של הפירר הרי מוטב שיזדרז, כי בקרוב יתרחשו ברוסיה מאורעות שיבטלו את חשיבותה של כל עזרה שיוכל לתת לגרמניה.

בעוד בנש מהרהר ברמז המדאיג הזה, נודע לו כי שיג־ושיח מתנהל באמצעות השגרירות הסובייטית בפראג בין אישים חשובים ברוסיה לממשלת גרמניה. זה היה חלק ממה־שקוראים הקשר שקשרו אנשי־הצבא והקומוניסטים הוותיקים להפּיל את סטאלין ולהקים משטר חדש המיוסד על מדיניות פרו־גרמנית. הנשיא בּנש לא התמהמה והודיע לסטאלין כל מה שיכול לברר לעצמו⁴⁰. אחרי־כן בא הטיהור הצבאי והמדיני האכזר, שאולי לא היה מיותר, ברוסיה הסובייטית, בשורת המשפטים בינואר 1937, שהתובע הכללי וישינסקי הצטיין בהם כל־כך.

אף כי רחוק הוא מאד מהתקבל על הדעת שהקומוניסטים הוותיקים עשו אגודה אחת עם מנהיגי הצבא, או להפך, הנה ודאי הוא שהיו חדורים קנאה בסטאלין שדחק את רגליהם. לפיכך אפשר שנוח היה להיפטר מהם בעת־ובעונת־אחת, בהתאם לנוהג הקבוע במדינה טוטליטרית. זינוֹבייב, בּוכארין, ראדק, ועוד ממנהיגיה המקוריים של המהפכה, המרשל טוכאצ’בסקי, שייצג את ברית המועצות בהכתרת המלך ג’ורג' ה־6, ועוד הרבה קציני־צבא גבוהים, הומתו ביריה. בסך הכל ״חוסלו" לא פחות מחמשת־אלפים קצינים ופקידים שלמעלה מדרגת קפיטן. הצבא הרוסי טוהר מן היסודות הפרו־גרמניים שבו, דבר שפגע קשה ביעילותו הצבאית. איבתה של הממשלה הסובייטית הופנתה בצורה בולטת נגד גרמניה. סטאלין חש בחוב האישי שהוא חב לנשיא בּנש, והממשלה הסובייטית היתה חדורה רצון עז מאד לעזור לו ולארצו כנגד הסכנה הנאצית. היטלר תפס, כמובן, את המצב כהלכה; אבל ככל הידוע לי לא היו ממשלות בריטניה וצרפת יודעות־דבר כמוהו. מר צ’מברליין והמטות הכלליים של בריטניה וצרפת ראו בטיהור של 1937 בעיקר את התפוררותו הפנימית של הצבא הרוסי, ורוסיה הסובייטית נצטיירה להם כמדינה הנקרעת לגזרים מחמת רגשי שנאה ויצרי נקם עזים. היתה זו אולי דעה מוגזמת; כי משטר המיוסד על טרור אפשר גם אפשר שיתחזק על־ידי ביסוס אכזרי ומוצלח של שלטונו. העובדה העיקרית לצורך סיפור זה היא הזיקה הקרובה בין רוסיה לצ’כוסלובקיה ובין סטאלין לבנש.

אבל לא המתיחות הפנימית בגרמניה גם לא הקשרים בין בנש לסטאלין לא היו ידועים לעולם החיצון, ולא הוערכו על־ידי המיניסטרים הבריטיים והצרפתיים. קו־זיגפריד, אף כי לא הושלם, נראה גורם־מניעה מפחיד. אי־אפשר היה לאמוד במדויק את עצמתו וכוח־לחימתו של הצבא הגרמני, אף כי חדש היה, וההערכות ודאי שמוגזמות היו. כן גם השפיעו הסכנות שאין־ערוך־להן של התקפה אווירית על ערים בלתי־מוגנות. הגורם העליון על הכל היה שנאת המלחמה בלבות הדמוקרטיות.

בכל זאת חידש מר דאלאדיה ב־12 ביוני את הבטחות קורמן מיום 14 במרס, והכריז כי התחייבויותיה של צרפת ביחס לצ’כוסלובקיה ״הן קדושות, ואי־אפשר להתחמק מהן". הודעה נכבדה זו שמה לאַל את כל גירסות־ההבל שעל פיהן השאיר חוזה לוקרנו שמלפני שלש־עשרה שנה, על דרך הרמז, את הכל בבחינת תלוי ועומד במזרח עד לחתימת חוזה־לוקרנו מזרחי. לנגד ההיסטוריה אין כל ספק בדבר שהחוזה בין צרפת לצ’כוסלובקיה משנת 1924 היה שריר וקיים לא רק על פי חוק כי אם גם בפועל; וכי ראשי הממשלות הצרפתיות חזרו ואישרו זאת בזה אחר זה בכל המסיבות של 1938.

אבל בנידון זה היה היטלר משוכנע כי רק שיפוטו הוא הנכון, וב־18 ביוני הוציא הנחייה סופית להתקפה על צ’כוסלובקיה, שבה ביקש להרגיע את הגנרלים הדאוּגים שלו.

היטלר אל קייטל:

אני אחליט לצאת לפעולה נגד צ’כוסלובקיה רק אם אהיה משוכנע בהחלט, כמו במקרה האיזור המפורז והכניסה לאוסטריה, שהצרפתים לא יצעדו, ושאנגליה לא תתערב אפוא⁴¹.

לשם טישטוש ובילבול שלח היטלר בתחילת יולי את שלישו האישי, הקפיטן וידמן, ללונדון. שלוח זה נתקבל על־ידי הלורד הליפקס ב־18 ביולי, להלכה בלי ידיעתה של השגרירות הגרמנית. נרמז כי הפירר נפגע על שלא נענינו לפניותיו בעבר. אולי תהיה ממשלת בריטניה מוכנה לקבל את פני גרינג בלונדון לשם דיונים מקיפים יותר. במסיבות מסוימות אולי יהיו הגרמנים נכונים לדחות את הפעולה נגד הצ’כים לשנה אחת. כעבור ימים אחדים העלה צ’מברליין את האפשרות הזאת בשיחה עם השגריר הגרמני. על מנת להכשיר את הקרקע בפראג כבר הציע ראש ממשלת בריטניה לצ’כים שישלח לצ’כוסלובקיה חוקר כדי לקדם פשרה ידידותית. הביקור המלכותי בפאריז ב־20 ביולי נתן להליפקס את ההזדמנות לדון בהצעה הזאת עם ממשלת צרפת. ולאחר חליפת־דעות קצרה הסכימו שתי הממשלות לעשות נסיון זה של תיווך.

ב־26 ביולי 1938 הודיע צ’מברליין לפרלמנט על שיגור הלורד רנסימן לפראג על־מנת לחתור שם לפתרון על־ידי הסדרים בין הממשלה הצ’כית להר הנליין. למחרת היום פרסמו הצ’כים הצעת תחוקה למיעוטים לאומיים, שתשמש בסיס לדיונים. בו־ביום הצהיר הלורד הליפקס בפרלמנט: ״אינני מאמין כי האחראים לממשלתה של איזו ארץ שהיא באירופה כיום רוצים במלחמה". ב־3 באוגוסט הגיע הלורד רנסימן לפראג, והחלה שורה של דיונים מייגעים ומסובכים עם הצדדים השונים המעוניינים בדבר. מקץ שבועיים הופסקו הדיונים האלה, ומנקודה זו והלאה התנהלו המאורעות במהירות.

ב־27 הודיע ריבּנטרופ, שעתה היה שר־החוץ, על ביקור שערך אצלו השגריר האיטלקי בברלין, אשר ״קיבּל הוראה נוספת בכתב ממוסוליני, המבקש כי גרמניה תודיע מבעוד־מועד על התאריך המסתבר של הפעולה נגד צ’כוסלובקיה“. מוסוליני ביקש הודעה מעין זו על־מנת ״שיוכל לאחוז מבעוד מועד באמצעים הנחוצים על הגבול הצרפתי”.

*

משך חודש אוגוסט גברה החרדה והלכה. במחוז הבחירה שלי אמרתי ב־27 בחודש:

ביער הקדמון הזה של תיידון בויז, שעצם שמו מחזירנו לימי הנורמאנים – כאן, בלבה של אנגליה אוהבת־השלום, שומרת־החוק – קשה לנו לתפוס את היצרים הלוהטים המשתוללים באירופה. משך חודש הדאגה הזה ודאי ראיתם ידיעות בעתונים, שבוע אחד טובות ומשנהו רעות; שבוע טובות יותר, משנהו רעות יותר. אבל שומה עלי לומר לכם כי המצב הכללי באירופה ובעולם מתנהל בתמידות לקראת נקודת־הכרעה שאי־אפשר יהיה לדחותה עוד הרבה.

המלחמה ודאי שאינה בלתי־נמנעת. אבל הסכנה לשלום לא תורחק עד אם יפוזרו הגייסות הגרמניים העצומים שנקראו מבתיהם אל השורות. העמדת יותר ממיליון וחצי חיילים על בסיס מלחמתי היא צעד חמור מאד לגבי ארץ אשר לה עצמה אין שום איום נשקף משום צד, ארץ שאינה יראה מפני איש… נדמה לי, ועלי להגיד לכם זאת בבירור, כי הכוחות הגדולים האלה לא הועמדו על בסיס מלחמתי בלי כוונה להגיע לכלל הכרעה בתוך פרק־זמן מצומצם מאד…

מסכימים אנו בהחלט עם הקו שנקטה ממשלתנו בשיגור הלורד רנסימן לפראג. אנו תקוה – אכן, אנו תפילה – כי שליחות זו של פיוס תוכתר בהצלחה, ובודאי נראה הדבר כי ממשלת צ’כוסלובקיה עושה כמיטב יכלתה להכניס סדר בביתה ולמלא אחר כל דרישה שאינה מכוּונת להביא עליה חורבן כמדינה… אבל שאפות גדולות ועזות יותר אפשר שתמנענה הסדר, ואז יהיה על אירופה ועל העולם התרבותי לעמוד בפני דרישותיה של גרמניה הנאצית; או אולי לעמוד נוכח איזו פעולה פתאומית של חוזק־יד מצד המפלגה הנאצית הגרמנית, כולל פלישה לארץ קטנה ושעבּוּדה. פרשה כזאת לא תהיה סתם התקפה על צ’כוסלובקיה; יהיה זה פשע נגד הציביליזציה והחירות של העולם כולו…

יקרה מה שיקרה, מכל־מקום שוּמה על ארצות זרות לדעת – ויש זכות לממשלה להודיען – כי אין לחשוב שבריטניה הגדולה והקיסרות הבריטית אינן מסוגלות למלא את תפקידן ולעשות את חובתן כאשר עשו בשעות גדולות אחרות שעדיין לא נשתכחו מן ההיסטוריה.

בימים הללו היה לי איזה מגע עם מיניסטרים. יחסי עם הלורד הליפקס עמדו כמובן בסימן חילוקי־הדעות הפוליטיים החמורים ביני לבין ממשלת הוד־מלכותו, הן בענייני הגנה הן בענייני חוץ. בעיקרו של דבר הייתי תמים־דעים עם אידן, ולא כך הייתי עם יורשו. אף על פי כן, כל־אימת שהיתה הזדמנות לכך, נפגשנו כידידים ועמיתים מזה הרבה שנים, ולפרקים כתבתי אליו. מזמן ביקשני לבוא לראותו.

מר צ’רצ’יל אל הלורד הליפקס 31.8.38

אם בנש יעמוד בדיבורו, ורנסימן יראה בכך הצעה הוגנת, ואם בכל זאת תידחה ההצעה, נראה לי כי שני דברים יש לעשות השבוע כדי להגביר את המניעות כנגד מעשה נמהר מצד היטלר, דברים שאף אחד מהם לא יחייב אותך לערוּבּה שאתה ירא מפניה.

ראשית, האם לא ייתכן לנסח איגרת משותפת של בריטניה, צרפת ורוסיה שבה תצהרנה: (א) על רצונן בשלום וביחסי ידידות; (ב) על דאגתן העזה נוכח הכנותיה הצבאיות של גרמניה; (ג) על העניין המשותף שלהן בפתרון של שלום למחלוקת הצ’כוסלובקית, ו(ד) שפּלישת הגרמנים לצ’כוסלובקיה תעלה בעיות ממדרגה עליונה לגבי כל שלוש המעצמות? איגרת זו, כאשר תנוּסח, צריכים שגרירי שלוש המעצמות להראותה רשמית לרוזוולט, ועלינו יהיה לעשות את כל המאמצים כדי להניעו לפעול כמירב יכלתו בענין זה. נדמה לי כי אין זה מן הנמנע שהוא יפנה אז בעצמו אל היטלר, ידגיש את חומרת המצב, ויגיד כי נדמה לו שמלחמה עולמית תבוא בהכרח בעקבות פלישה לצ’כוסלובקיה, וכי בתום־לב הוא ממליץ על הסדר ידידותי.

נדמה לי כי נוהל זה יתן ליסודות שוחרי־השלום בחוגים הרשמיים הגרמניים את הסיכוי הטוב ביותר לעמוד על שלהם, וכי היטלר יוכל למצוא מוצא לעצמו על־ידי משא־ומתן עם רוזוולט. אכן, אין להתנבא מראש אף על אחד מן המאורעות האלה; הם נראים רק בחינת תקוות. החשוב הוא האיגרת המשותפת.

הצעד השני העשוי להציל את המצב יהיה תנועות צי, וגיוס מלא של אסקדרוני־המילואים ושייטות הסיירות. אינני מציע לגייס את מילואי הצי המלכותי, אבל סבור אני כי יש חמש או שש שייטות שאפשר יהיה להעמידן במצב־הכן, וכן גם יש כמאתיים ספינות־טרוֹלר שאפשר להשתמש בהן לעבודה נגד צוללות. נקיטת אמצעים אלה ואחרים תעורר מרקחה גדולה בנמלי הצי, שהשפעתה תהיה רק לטוב כגורם־של־מניעה, ואמצעי־זהירות המכוון לצורך השעה – אם יקרה הגרוע מכל.

אני מעז לקוות שלא תתרעם על הצעות אלו מצד איש שכבר ידע ימים כאלה. ברור הוא כי יש הכרח חיוני למהר.

*

ב־2 בספטמבר אחר הצהריים קיבלתי הודעה מן השגריר הסובייטי שרוצה היה לבוא לצ’ארטוול ולראותני מיד בעניין דחוף. זה זמן־מה היו לי יחסים אישיים ידידותיים עם מר מאיסקי, שגם מרבה היה להתראות עם רנדוֹלף בני. הנה כי כן קיבלתי את פני השגריר, ולאחר הקדמות מעטות סח לי בפירוט מדויק ורשמי את הסיפור המובא להבּא. בטרם ירחיק הרבה תפסתי שהוא מוסר הצהרה לי, לאיש פרטי, משום שהממשלה הסובייטית מעדיפה דרך זו על פני הצעה במישרים למשרד־החוץ, שאולי תיענה בסירוב. ברורה היתה הכּוונה שאמסור את מה שהוּגד לי לממשלת הוד־מלכותו. השגריר לא אמר זאת במפורש, אך הדבר נתרמז מן העובדה שלא ביקש כל שמירת־סוד. הואיל ומיד נראה לי כי הענין הוא בעל חשיבות ממדרגה ראשונה, נזהרתי שלא להשפיע על סיכוייו לעיוּן מצדם של הליפקס וצ’מברליין על־ידי התחייבות כלשהי מצדי, או על־ידי ביטויים שיעוררו מחלוקת בינינו.

מר צ’רצ’יל אל הלורד הליפקס 3.9.38

ממקור בטוח בהחלט קיבלתי באורח פרטי את הידיעה הבאה, שאני רואה חובה לעצמי למסרה לך, אף כי לא נתבקשתי לכך.

אתמול, ב־2 בספטמבר, בא הממונה על ענייני השגרירות הצרפתית במוסקבה (מאחר שהשגריר נמצא בחופשה) אל מר ליטבינוב, ובשם ממשלת צרפת שאל אותו איזו עזרה תתן רוסיה לצ’כוסלובקיה מפני התקפה גרמנית, בהתחשב במיוחד בקשיים העשויים להיוצר עקב הנייטרליוּת של פולין או רומניה. בתשובה על כך שאל ליטבינוב מה יעשו הצרפתים עצמם, בהטעימו כי על הצרפתים מוטלת התחייבות במישרים, ואילו התחייבותה של רוסיה תלויה בפעולותיה של צרפת. הממונה על ענייני השגרירות הצרפתית לא ענה על השאלה הזו. בכל זאת הודיע לו ליטבינוב, ראשית, שברית־המועצות גמרה אומר לעמוד בהתחייבויותיה. הוא מכיר בקשיים שיוצרת עמדתן של פולין ורומניה, אבל סבור הוא כי במקרה של רומניה אפשר להתגבר עליהם.

בחדשים האחרונים נקטה ממשלת רומניה קו ידידותי מובהק כלפי רוסיה ויחסיהן השתפרו מאד. מר ליטבינוב סבור היה כי הדרך הטובה ביותר להתגבר על סרבנותה של רומניה תהיה באמצעות חבר־הלאומים. אם, למשל, יחליט החבר כי צ’כוסלובקיה היא קרבן לתוקפנות וכי גרמניה היא התוקפנית, הרי מן הסתם יקבע דבר זה את פעולותה של רומניה ביחס למתן רשות לצבאות רוסיה ומטוסיה לעבור בשטחה.

הממונה על ענייני השגרירות הצרפתית העלה את האפשרות שמועצת חבר־הלאומים לא תהיה מאוחדת בדעתה, ועל כך קיבל את התשובה כי לדעת מר ליטבינוב די יהיה בהחלטת־רוב, וכי רומניה מן־הסתם תצטרף לרוב בהצבעה במועצת־החבר. לפיכך יעץ מר ליטבינוב לכנס את מועצת חבר־הלאומים בהתאם לסעיף 11, בהסתמך על קיומה של סכנת מלחמה, וכן סובר הוא שעל מעצמות חבר־הלאומים להמתיק סוד. דעתו היתה כי ככל שיקדימו בכך כן ייטב, כי השעה דוחקת אולי מאד. אחרי־כן אמר לממונה על ענייני השגרירות הצרפתית כי שיחות־מטות צריכות להתקיים מיד בין רוסיה, צרפת וצ’כוסלובקיה באשר לדרכים ולאמצעים של מתן העזרה. ברית המועצות מוכנה להצטרף מיד לשיחות־מטות מעין אלו.

רביעית, חזר והזכיר את הראיון שלו מיום 17 במרס, שבלי ספק יש לך העתק ממנו במשרד החוץ, שבו המליץ על הוועצות בין המעצמות שוחרות־השלום על דבר הדרך הטובה ביותר לשמירת השלום, מתוך מגמה לפרסם אולי הצהרה משותפת מטעם שלוש המעצמות הנוגעות בדבר, צרפת, רוסיה ובריטניה הגדולה. הוא היה סבור כי ארצות־הברית תתן תמיכה מוסרית להצהרה מעין זו. כל ההודעות האלו נמסרו מטעם ממשלת רוסיה כחוות־דעתה על הדרך הטובה ביותר למניעת מלחמה.

הטעמתי כי הידיעות של היום מרמזות כמדומה על עמדה שקטה יותר מצדו של הר היטלר, וכי לדעתי אין זה מתקבל על הדעת שממשלת בריטניה תעיין באיזה צעדים נוספים כל זמן שבשיחות הנליין־בנש לא יבוא משבר חדש אשר בשום אופן אי־אפשר יהיה להאשים בו את ממשלת צ’כוסלובקיה. אנחנו לא נרצה להרגיז את הר היטלר, אם באמת נוטה הוא לפתרון של שלום.

כל הדברים האלה אפשר, כמובן, שהגיעו אליך בצינורות אחרים. אבל בעיני היו הצהרותיו של מר ליטיבינוב חשובות כדי־כך שלא היה עלי להניח זאת ביד המקרה.

מיד לאחר שהכתבתי את הדו“ח הזה שלחתיו ללורד הליפקס, והוא השיב ב־5 בספטמבר בלשון מסויגת לאמור שברגע זה אין הוא סבור כי פעולה מסוג מה שמוצע בהתאם לסעיף 11 תהיה למועיל, אלא שישמור את הדבר בלבו. ״לפי־שעה סבור אני, כפי שרמזת, שעלינו לסקור את המצב לאור הדין־והחשבון שהביא אתו הנליין מברכטסגאדן”. הוא הוסיף ואמר כי המצב מדאיג מאד.

*

היטלר חוצה את גבול אוסטריה ה“מסופחת” (מרס 1937)

“פיסת הנייר” של הסכם מינכן

במאמרו הראשי ביום 7 בספטמבר אמר הטיימס:

אם הסודטים דורשים עתה יותר ממה שהממשלה הצ’כית מוכנה לתת בשורת הצעותיה האחרונה. אין להסיק מכך אלא שהגרמנים חורגים מדגר⁴² עצם סילוקם של קיפּוחים לגבי האנשים שלא נוח להם בתוך מסגרתה של הרפובליקה הצ’כוסלובקית. אם כך הדבר, אולי כדאי יהיה שתשקול ממשלת צ’כוסלובקיה בדעתה אם עליה להוציא כליל מגדר דיון את התכנית, שמצאה חן בכמה חוגים, לעשות את צ’כוסלובקיה מדינה הוֹמוֹגנית יותר על־ידי הוויתור על אותה שוּלית של אוכלוסים זרים היושבים בקירבת מקום לאומה שאתה הם מאוחדים בגזע.

דבר זה כרוך היה, כמובן, במסירת כל קו הביצורים של בּוֹהמיה. אף כי ממשלת בריטניה הודיעה מיד כי מאמר זה של הטיימס אינו מבטא את השקפותיה. הנה דעת־הקהל בחוץ־לארץ, בפרט בצרפת, לא נרגעה כל־עיקר. במרוצת אותו יום עצמו – ה־7 בספטמבר – פנה השגריר הצרפתי בלונדון בשם ממשלתו אל הלורד הליפקס וביקש להבהיר את עמדתה של בריטניה במקרה של התקפה גרמנית על צ’כוסלובקיה.

מר בּוֹנה, שהיה אז שר־החוץ הצרפתי, מצהיר כי ב־10 בספטמבר 1938 העמיד את השאלה הבאה לפני שגרירנו בפאריז, סיר אֶריק פּיפּס: ״מחר אולי יתקיף היטלר את צ’כוסלובקיה. אם יעשה זאת, תערוך צרפת גיוס מיד. היא תפנה אליכם ותאמר, ‘אנחנו צועדים: האם אתה צועדים אתנו?’ מה תהיה תשובתה של בריטניה הגדולה?״

הדברים הבאים היו התשובה שאותה אישר הקבינט, ואשר נשלחה על־ידי הלורד הליפקס באמצעות סיר אריק פּיפּס ב־12 בחודש:

מכיר אני כמובן עד־מה חשוב יהיה הדבר לממשלת צרפת לקבל תשובה ברורה על שאלה כזאת. אבל, כמו שהטעמת לפני בּוֹנה, הנה השאלה עצמה, אף כי ברורה היא בצורתה, אין להבדילה מן המסיבות שבהן אולי תוּצג, מסיבות אשר בשלב זה בהכרח הן היפּותטיות לגמרי.

יתר על כן, בענין זה אין ממשלת הוד־מלכותו יכולה לחשוב על עמדתה שלה בלבד, הואיל וכל החלטה אשר תקבל וכל מעשה אשר תעשה יהיה בהם, למעשה, כדי לחייב את הדומיניונים. ממשלותיהם ודאי לא תהיינה מוכנות לכך שעמדתן תוכרע בשבילן מראש, לפני התברר המסיבות הממשיות, שעליהן תרצינה לשפוט בעצמן.

במידה שיש ביכלתי לתת בשלב זה איזו תשובה על שאלתו של מר בּוֹנה הרי צריכה התשובה להיות כי אם גם לעולם לא תסבול ממשלת הוד־מלכותו שום איום על בטחונה של צרפת, הנה אין בידה להודיע במדויק מה יהיה אָפיה של פעולתה העתידה, ומה הזמן שבו תיעשה במסיבות שאין היא יכולה לחזותן מראש⁴³.

ביחס להודעה כי ״ממשלת הוד מלכותו לעולם לא תסבול שום איום על בטחונה של צרפת" ביקשו הצרפתים לדעת לאיזו עזרה יוכלו לצפות אם יהיה איום על בטחונה של צרפת. התשובה מלונדון היתה, לדברי בּוֹנה. שתי אוגדות, בלתי ממונעות, ו־150 מטוסים משך ששת החדשים הראשונים למלחמה. אם היה מר בּוֹנה תר אחר תוֹאנה להפקיר את הצ’כים לגורלם, הרי יש להודות כי חיפושיו זכו למידה של הצלחה.

ב־12 בספטמבר גם יצא היטלר, בכנס מפלגתי בנירנברג, בהתקפה פרועה על הצ’כים, שהגיבו למחרת היום בהטלת משטר צבאי על מחוזות מסוימים של הרפובליקה. ב־14 הופסק המשא־והמתן עם הנליין סופית, וב־15 בחודש ברח מנהיג הסוּדטים לגרמניה.

עתה הגענו אל פסגת המשבר.

 

פרק שבעה־עשר: הטרגדיה של מינכן    🔗

צ’מברליין מנהל את העניינים – הוא מבקר בברכטסגאדן – פגישתו עם היטלר – קץ שליחותו של רנסימן – לחץ אנגלו־צרפתי על צ’כוסלובקיה – כניעתו של הנשיא בנש – הגנרל פוֹשה מוותר על האזרחות הצרפתית – דברי מיום 21 בספטמבר – הצהרתו הנמרצה של ליטבינוב באסיפת חבר־הלאומים – ההתעלמות מן העצמה הסובייטית – עופות־טרף נקהלים סביב המדינה הנדונה לכליה – צ’מברליין והיטלר בגודסבּרג – האולטימטום של היטלר – דחייתו על־ידי ממשלות בריטניה וצרפת – שליחותו של סיר הוֹראס וילסון לברלין – ביקורי בדאונינג־סטריט ב־26 בספטמבר – הודעת הלורד הליפקס – גיוס הצי הבריטי – מאחרי החזית הגרמנית – פיטורי הגנרל פון־בּק – מאבקו של היטלר עם מטה הצבא שלו – הקשר של הגנרל פון־האלדר – טעמי כשלונו ב־14 בספטמבר – תזכיר המטות הכלליים של גרמניה אל היטלר, 26 בספטמבר – אזהרתו של האדמירל רדר – היטלר פוסח על הסעיפים – שידורו של מר צ’מברליין מיום 27 בספטמבר – הצעתו השלישית לבקר אצל היטלר – קריאתו אל מוסוליני – דראמה בבית־הנבחרים, 28 בספטמבר – הועידה במינכן — פיסת נייר – שיבת־הנצחון של צ’מברליין – ״שלום בכבוד!" – עדותו של המרשל קייטל בנירנברג – שיפּוּטו של היטלר מתאמת שוב – כמה עקרונות כלליים של מוּסר ומעשה – נתיב שוֹאה לצרפת ובריטניה

בידי מר צ’מברליין היתה עתה השליטה הגמורה על מדיניות־החוץ הבריטית, וסיר הוראס וילסון היה איש־אמונו וסוכנו הראשי. הלורד הליפקס, אף כי באווירת המיניסטריון שלו רבּו פקפוקיו, הלך אחר מנהיגו. חברי הקבינט היו דאוּגים עד מאד, אבל צייתו. ה״מצליפים" טיפלו בכשרון ברוב־הממשלתי בבית הנבחרים. איש אחד, ואיש אחד בלבד, ניהל את עניינינו. הוא לא נרתע לא מן האחריות אשר נטל עליו גם לא מן המאמצים האישיים שנתחייבו מכך.

באור ל־14 בספטמבר בא מר דאלאדיה במגע עם מר מר צ’מברליין. ממשלת צרפת היתה בדעה כי פנייה משותפת מצד מנהיגי צרפת ובריטניה אל היטלר על בסיס אישי תוכל להיות בעלת ערך. אולם צ’מברליין היה נתון לשיג־ושיח עם נפשו. ביזמתו שלו טילגרף אל היטלר והביע רצונו לבוא לראותו. הוא הודיע לקבינט על פעולתו למחרת היום, ואחרי־הצהריים קיבל מהיטלר את התשובה בה הוא מזמין אותו לברכטסגאדן. הנה כי כן טס ראש ממשלת בריטניה בבוקר ה־15 בספטמבר אל שדה־התעופה של מינכן. מכל הבחינות לא נבחר הרגע יפה. כשהגיעו הידיעות לפראג לא יכלו המנהיגים הצ’כיים להאמין באמיתותן. הם תמהו על כי בעצם הרגע שבו הם שולטים זו פעם ראשונה במצב הפנימי בחבלי הסוּדטים בא ראש ממשלת בריטניה עצמו לבקר אצל היטלר. מדוּמים היו כי דבר זה יחליש את עמדתם ביחס לגרמניה. נאום ההתגרות של היטלר מן ה־12 בספטמבר, והמרד של חסידי הנליין שבא אחרי־כן בהשראתה של גרמניה, לא זכו לתמיכה מקומית. הבליין ברח לגרמניה. ומפלגת הגרמנים־הסודטים, שניטלה ממנה הנהגתו, התנגדה בפירוש לפעולה ישרה. במה שקוראים ״התכנית הרביעית" הציעה הממשלה הצ’כית רשמית למנהיגי הגרמנים־הסודטים תכנית אדמיניסטרטיבית לאוטונומיה אזורית, אשר לא די שעלתה על בקשות־קרלסבּד של הנליין מחודש אפריל אלא גם הלמה בהחלט את ההשקפה שהביע צ’מברליין בנאומו בין ה־24 במרס ואת דבריו של סיר ג’ון סיימון בנאומו מן ה־27 באוגוסט. אבל אפילו הלורד רנסימן תפס כי הדבר האחרון שהגרמנים רוצים בו הוא מיקח משביע־רצון בין מנהיגי הסוּדטים לממשלה הצ’כית. מסעותיו של צ’מברליין נתנו להם הזדמנות להרבות בדרישותיהם; ועל פי הוראות מברלין תבעו הקיצונים שבמפלגת הסודטים בגלוי איחוד עם הרייך.

*

מטוסו של ראש־הממשלה הגיע לשדה־התעופה של מינכן ב־15 בספטמבר אחר־הצהריים; הוא נסע מיד ברכבת לברכטסגאדן. בינתיים שידרו כל תחנות־הראדיו של גרמניה הצהרה של הנליין בה הוא תובע את סיפוח חבלי הסוּדטים אל הרייך. זאת היתה הידיעה הראשונה שהגיעה אל מר צ’מברליין כאשר ירד ממטוסו. אין ספק כי דאגו לכך שיוודע לו הדבר קודם שיפגש עם היטלר. עד אז עדיין לא הועלתה מעולם שאלת הסיפוח, לא על־ידי ממשלת גרמניה ולא על־ידי הנליין; וימים אחדים קודם לכן הודיע משרד־החוץ כי אין זה הקו המקובל על ממשלת בריטניה.

מר פיילינג כבר פירסם את הרשוּמות הקיימות מן השיחות בין צ’מברליין היטלר. הנקודה הבולטת ביותר שאנו יכולים להוציא מתיאורו היא זאת:

למרות הקשיוּת והקשיחוּת שדימיתי לראות בפניו, קיבלתי את הרושם כי זהו איש שאפשר לסמוך עליו כשהוא מבטיח דבר־מה⁴⁴.

לאמיתו של דבר כבר גמר היטלר אומר מזה חדשים, כמו שראינו, והתכונן לפלישה לצ’כוסלובקיה, פלישה שלא חיכתה אלא למתן האות הסופי. כשהגיע ראש־הממשלה ללונדון ביום השבת, 17 בספטמבר, כינס את הקבינט. לעת הזאת חזר הלורד רנסימן, ותשומת־לב היתה מובטחת לדו“ח שלו. כל אותה עת היתה בריאוּתו רופפת, והמאמץ הנורא שעמד בו בשליחוּתו שלח רזון מרובה בבשרו. הוא המליץ עתה על ״מדיניות לפעולה מיידית ודרסטית”, לאמור: ״העברת מחוזות בעלי רוב גרמני מכריע לגרמניה". דבר זה היתה בו לפחות מעלת הפשטוּת.

גם ראש־הממשלה גם הלורד רנסימן משוכנעים היו כי רק מסירת חבלי הסודטים לגרמניה תניא את היטלר מלצוות על הפלישה לצ’כוסלובקיה. מר צ’מברליין בפגישתו עם היטלר קיבל רושם עז ״שהלז שרוי במצב־רוח של מלחמה“. חברי הקבינט שלו סבורים היו גם כי הצרפתים אין בהם כל רוח־מלחמה. לפיכך לא היה כל מקום להתנגדות לתביעותיו של היטלר מן המדינה הצ’כית. מיניסטרים אחדים מצאו נחמה בביטויים כגון ״זכויות ההגדרה־העצמית”, ״זכויותיו של מיעוּט לאומי ליחס צודק“; והופיע אפילו הלך־רוח של ״עמידה לימין האיש הקטן כנגד האַלם הצ’כי”.

עתה היה צורך להתקדם אחורנית מתוך תיאום עם ממשלת צרפת. ב־18 בספטמבר באו דאלאדיה ובּוֹנה ללונדון. צ’מברליין כבר החליט עקרונית לקבל את דרישותיו של היטלר כפי שהוסברו לו בברכטסגאדן. לא נותר אלא לנסח את ההצעות שתוּגשנה לממשלה הצ’כית על־ידי נציגיהן של בריטניה וצרפת בפראג. המיניסטרים הצרפתים הביאו אתם טיוטה של שורת הצעות שניסוחן היה מוצלח הרבה יותר. הם לא צידדו במשאל־עם משום שלפי דבריהם תוכלנה לבוא דרישות למשאלים נוספים באזורי הסלובקאים והרוּתנים. הם צידדו במסירת חבל הסודטים לגרמניה מיד. עם זאת הוסיפו כי ממשלת בריטניה, עם צרפת ועם רוסיה, שבּה לא נועצו כלל, צריכות לערוב לגבולות החדשים של צ’כוסלובקיה המקוצצת.

לרבים מאתנו, אפילו מחוץ לחוגי הקבינט, היתה ההרגשה כי בּוֹנה מייצג את תמצית התבוסנוּת, וכי מטרת כל תמרוניו המילוליים המחוכמים היא ״שלום בכל מחיר". בספרו, שנכתב לאחר המלחמה, עמל הוא כמובן להטיל את כל המשא על צ’מברליין והליפקס. אין כל מקום לספק מה היו כוונותיו שלו. בכל מחיר התאווה להתחמק מן הצורך למלא את ההתחייבויות החגיגיות והמדויקות של צרפת, שחוּדשו זה־מקרוב, לצאת למלחמה להגנת צ’כוסלובקיה. הקבינטים של בריטניה וצרפת נמשלו בעת הזאת כשני אבטיחים בשלים מדי שנכתשו יחד; ואילו הנחוּץ היה נצנוץ של פלדה. בדבר אחרי הסכימו כולם: אין כל צורך להיועץ עם הצ’כים. בפני אלה יש להעמיד את החלטת פטרוניהם.

במסרן לצ’כים את החלטתן, או את האולטימטום שלהן, אמרו אנגליה וצרפת: ״ממשלת צרפת ובריטניה כאחת מכירות מה־גדול הוא הקרבן הנדרש כאן מצ’כוסלובקיה. הן ראו חובה לעצמן לפרש יחד בגילוי־לב את התנאים ההכרחיים לבטחון… על ראש־הממשלה לחדש את השיחות עם הר היטלר ביום ד׳ לכל המאוחר, ואם אפשר – קודם לכן. לפיכך נראה לנו שעלינו לבקש את תשובתכם בהקדם האפשרי". הנה כי כן הוגשו לממשלה הצ’כית ביום 19 בספטמבר אחר־הצהריים הצעות למסור מיד לגרמניה את כל האזורים בצ’כוסלובקיה המאוכלסים יותר מחמישים־למאה תושבים גרמנים.

בריטניה הגדולה אחרי הכל לא היו עליה שום התחייבויות־חוזה להגן על צ’כוסלובקיה, גם לא היו עליה כל התחייבויות בלתי־רשמיות. אבל צרפת בהחלט נתחייבה על פי חוזה לעשות מלחמה על גרמניה אם תתקיף זו את צ’כוסלובקיה. משך עשרים שנה היה הנשיא בנש בעל־בריתה הנאמן של צרפת וכמעט הוואסאל שלה, שתמך תמיד במדיניות הצרפתית ובאינטרסים הצרפתיים בחבר־הלאומים ומחוצה לו. אם היה פעם מקרה של התחייבות קדושה, כאן היה המקרה. רעננות וחיות בזכרון היו ההצהרות של ה"ה בלום ודאלאדיה. היה זה סימן מבשׂר־אבדן כשהתנכרה ממשלה צרפתית להבטחתה של צרפת. אני תמיד סבור הייתי כי טעות עשה בנש שנכנע. היה עליו להגן על קו הביצורים שלו. לפי דעתי בזמן ההוא הרי, משעה שהיו הקרבות מתחילים, היתה צרפת נחלצת לעזרתו על נחשול של התלהבות לאומית, ובריטניה היתה קמה כמעט מיד לימינה של צרפת. בנקודת השיא של המשבר (ב־20 בספטמבר) ביקרתי יומיים בפאריז כדי להיפגש עם ידידי בממשלת צרפת, ריינו ומאנדל. שני המיניסטרים האלה שרויים היו במצוקת־נפש קשה ועמדו להתפטר מן הקבינט של דאלאדיה. אני התנגדתי לכך, הואיל וקרבנם לא היה יכול לשנות את מהלך המאורעות, ורק היה מחליש את ממשלת צרפת מחמת איבּוד שני חבריה המוכשרים והאמיצים ביותר. אפילו ערבתי את לבי לדבר אליהם ברוח זו. אחרי הביקור המכאיב הזה חזרתי ללונדון.

*

בשעה 2 באור ל־21 בספטמבר באו צירי בריטניה וצרפת בפראג אל הנשיא בנש, להודיע לו כי למעשה אין שום תקוה לתיווך על בסיס החוזה הגרמני־הצ’כוסלובקי משנת 1925, ולדחוק בו שיקבל את ההצעות האנגלו־צרפתיות ״קודם שיווצר מצב שצרפת ובריטניה לא תוכלנה להיות אחראיות לו״. ממשלת צרפת לפחות התביישה בהודעה זו עד כדי כך שנתנה הוראה לציר שלה למסרה בעל־פה בלבד. תחת הלחץ הזה הרכינה הממשלה הצ’כית ב־21 בספטמבר ראש להצעות האנגלו־צרפתיות. ברגע זה נמצא בפראג גנרל אחד מן הצבא הצרפתי בשם פוֹשה. הוא נמצא בצ’כוסלובקיה עם המשלחת הצבאית הצרפתית מאז 1919, ומאז 1926 עמד בראשה. הוא ביקש עתה את ממשלת צרפת לשחרר אותו מחובותיו, והעמיד עצמו לרשות הצבא הצ’כוסלובקי. הוא גם קיבל אזרחות צ’כית.

הצרפתים העלו לצידוקם את הטענה הבאה, שאין לפטור אותה כלאחר־יד. אילן סירבה צ’כוסלובקיה להיכנע, וכתוצאה מכך היתה פורצת מלחמה, כי אז היתה צרפת ממלאת את התחייבויותיה; אבל אם בחרו הצ’כים להיכנע למידת הלחץ שהופעל עליהם, הרי ניצל כבודה של צרפת. זאת עלינו להניח למשפטה על ההיסטוריה.

*

בו ביום ב־21 בספטמבר, פירסמתי בלונדון הודעה לעתונות על המשבר:

חלוקת צ’כוסלובקיה תחת לחץ מצד אנגליה וצרפת כמוה ככניעה שלמה של הדמוקרטיות המערביות לפני האיום הנאצי לשימוש בכוח. התמוטטות כזאת לא תביא שלום ובטחון לא לאנגליה גם לא לצרפת. נהפוך הוא, היא תעמיד את שתי האומות האלו במצב חלוּש ומסוכן יותר ויותר. עצם הנייטרליזציה של צ’כוסלובקיה פירושה שיחרור עשרים־ושתים אוגדות גרמניות, שתאיימנה על החזית המערבית, ונוסף על כך תפתח את הדרך אל הים השחור לפני הנאצים עליזי־הנצחון. לא לצ’כוסלובקיה בלבד נשקף האיום אלא גם לחירות ולדמוקרטיה של כל האומות. האמונה כי אפשר להשיג בטחון על־ידי השלכת מדינה קטנה טרף לזאבים היא אשליה הרסנית. הפוטנציאל המלחמתי של גרמניה יגדל בתוך זמן קצר בשיעור מהיר יותר מזה שבּו תוכלנה צרפת ובריטניה הגדולה להשלים את הצעדים הנחוצים להגנתן.

*

באסיפת חבר הלאומים ב־21 בספטמבר מסר ליטבינוב אזהרה רשמית:

…ברגע זה נתונה צ’כוסלובקיה להתערבות בענייניה הפנימיים מצד מדינה שכנה, ובפומבי ובקולי־קולות מאיימים עליה בהתקפה. אחד העמים העתיקים ביותר, התרבותיים ביותר והחרוצים ביותר של אירופה, שהשיג את עצמאותו אחרי מאות שנים של דיכוי, אפשר שיחליט היום או מחר לאחוז בנשק כדי להגן על העצמאות הזאת…

חבר הלאומים התעלם ממאורע כדוגמת היעלמה של אוסטריה. הממשלה הסובייטית, מתוך שעמדה על משמעוּת המאורע הזה לגבי גורלה של אירופה כולה, ובפרט לגבי גורל צ’כוסלובקיה, פנתה מיד אחרי האנשלוּס אל שאר המעצמות האירופיות הגדולות בהצעה רשמית לעיין מיד במשותף בתוצאות האפשרית של אותו מאורע, על מנת לנקוט אמצעי־מניעה קיבּוציים. לצערנו לא זכתה הצעה זו להערכה הראויה לה, אף כי אילו הוגשמה הרי יכלה לחסוך מאתנו את החרדה שחש עתה העולם כולו לגורלה של צ’כוסלובקיה… כאשר, ימים אחדים לפני צאתי לז’נבה, תהתה ממשלת צרפת בפעם הראשונה על עמדתנו במקרה של התקפה על צ’כוסלובקיה, מסרתי בשם ממשלתי את התשובה הבאה, הברורה והחד־משמעית בהחלט:

״כוונתנו למלא את ההתחייבויות שלנו בהתאם לחוזה, ולהושיט יחד עם צרפת עזרה לצ’כוסלובקיה בדרכים הפתוחות לפנינו. מיניסטריון־המלחמה שלנו מוכן להשתתף מיד בוועידה עם נציגי מיניסטריוני המלחמה של צרפת וצ’כוסלובקיה. כדי לדון באמצעים ההולמים את חומרת השעה…" רק לפני יומיים פנתה ממשלת צ’כוסלובקיה אל ממשלתי בשאלה רשמית אם מוכנה ברית־המועצות, בהתאם לחוזה הסובייטי־הצ’כי, להגיש לצ’כוסלובקיה עזרה מיידית וממשית אם תגיש צרפת, מתוך נאמנות להתחייבויותיה, עזרה דומה לזו, ועל כך נתנה ממשלתי תשובה ברורה לחיוּב.

אכן מדהים מדהים הדבר שהצהרה פומבית ובלתי־מסויגת זו מצד אחת המעצמות הגדולות ביותר המעורבות בדבר לא מילאה את תפקידה בדיוניו של מר צ’מברליין או בהתנהגותם של הצרפתים בעת המשבר. שמעתי אומרים כי מבּחינה גיאוגרפית לא יכלה רוסיה לשלוח צבא לצ’כוסלובקיה וכי העזרה הרוסית במקרה מלחמה ממילא היתה מצטמצמת בתמיכה אווירית צנועה. היה, כמובן, צורך בהסכמתה של רומניה, ובמידה פחותה יותר גם בהסכמתה של הונגריה, למעבר כוחות רוסיים בטריטוריה שלהן. אפשר מאד שלפחות מרומניה היו משיגים זאת, כפי שרמז לי מר מאיסקי, על־ידי הלחץ והערובּות של ברית גדולה הפועלת תחת הגושפנקה של חבר־הלאומים. היו שתי מסילות־ברזל מרוסיה לצ’כוסלובקיה העוברות בהרי הקרפּטים, הצפונית מצ’רנוביץ בדרך בוקובינה, הדרומית בדבּרצן בדרך הונגריה. בשתי בשתי מסילות אלו בלבד, העוקפות במרחק ניכר גם את בוקרשט גם את בודפשט. יכול יכלו לעבור חיילות רוסיים של שלושים אוגדות. כגורם לשמירת השלום היו אפשרויות אלו משמשות מניעה של ממש לגבי היטלר, וכמעט ודאי שהיו מביאות לידי מאורעות גדולים יותר במקרה מלחמה. הדגישו גם את כּחשם ובוגדנוּתם של הסובייטים, וההצעה הסובייטית לא זכתה למעשה לתשומת־לב. הם לא הוטלו על כפות־המאזניים נגד היטלר, ונהגו בהם שוויון־נפש – שלא לומר שאט־נפש – שהשאיר את רישומו על סטאלין. המאורעות התנהלו משל כאילו אין רוסיה הסובייטית קיימת. על כך שילמנו אחרי־כן מחיר יקר.

*

בנאום בטרוויזו ב־21 בספטמבר אמר מוסוליני – לא בלי מידה של עזוּת – ״אם צ’כוסלובקיה נמצאת היום במצב שאפשר לקרוא לו ‘מצב עדין’, הרי זה משום שהיא היתה – מותר כבר לומר ‘היתה’, ומיד גם אגיד לכם מדוע – לא צ’כוסלובקיה בלבד, אלא ‘צ’כוֹ–גרמנוֹ–פּולנוֹ– מדיארו–רוּתנו–רוּמאנו–סלובקיה’, ורצוני להדגיש כי עתה, כשעומדים בפני הבעיה הזאת, הכרח הוא שתיפתר בכללוּתה"⁴⁵.

תחת עקת הבּזיון של ההצעות האנגלו־צרפתיות התפטרה הממשלה הצ’כית והורכבה ממשלה בלתי־מפלגתית בראשותו של הגנרל סירוֹבי, מפקד הלגיונות הצ’כוסלובקיים בסיביר בימות המלחמה העולמית. ב־22 בספטמבר שידר הנשיא בנש אל האומה הצ’כית קריאה מכובּדת לשקט. בעוד בנש מכין את שידורו טס צ’מברליין לפגישתו השניה עם היטלר, הפעם בעיר גוֹדסבּרג שבחבל הריין. כבסיס לדיון סופי עם הפירר הביא אתו ראש ממשלת בריטניה את פרטי ההצעות האנגלו־צרפתיות שנתקבלו על־ידי הממשלה הצ’כית. השנים נפגשו בגודסברג, במלון שממנו הסתלק היטלר בחפזון ארבע שנים קודם לכן בצאתו לבער את קבוצת רם. מלכתחילה תפס צ’מברליין שהוא עומד נוכח מה שקרא במוֹ־פיו ״מצב בלתי־צפוי־לגמרי". הוא תיאר את התמונה בבית הנבחרים אחרי שובו:

הוּגד לי בברכטסגאדן שאם יתקבל העקרון של ההגדרה־העצמית יהיה הר היטלר מוכן לדון אתי בדרכי הגשמתו. אחרי־כן אמר לי כי מעולם לא הניח גם לרגע כי יהיה ביכלתי לשוב ולומר כי העקרון נתקבל. אינני רוצה שיחשוב בית־הנבחרים כי הוא רימה אותי במתכוון – אינני סובר כך אף רגע – אבל כשאני לעצמי סבור הייתי כי בשוּבי לגודסברג אין לי אלא לדון אתו בשקט בהצעות שהבאתי אתי; והיה זה ממש זעזוע בשבילי כשהוגד לי בתחילת השיחה כי ההצעות האלו אין לקבלן, וכי יש להחליפן בהצעות אחרות מסוג שלא העליתי כלל בדעתי.

נדמה היה לי שנחוץ לי קצת פנאי לשקול מה אעשה. לפיכך פרשתי,כשאני מלא חששות להצלחתה של שליחותי. אולם תחילה שידלתי את הר היטלר שיאריך את תוקף הבטחתו הקודמת שלא יצעיד את חילותיו ויחכה לתוצאות השיחות. אני מצדי קיבלתי עלי לפנות אל הממשלה הצ’כית בבקשה שתימנע מכל פעולה העשויה לעורר התנגשויות.

השיחות הופסקו עד למחרת היום. כל הבוקר של ה־23 בספטמבר התהלך צ’מברליין אנה ואנה על מרפסת מלונו. לאחר פת־שחרית שלח להיטלר הודעה־בכתב בה הוא אומר שהוא מוכן למסור את ההצעות הגרמניות החדשות לממשלה הצ’כית, אלא שהטעים את הקשיים החמורים. בתשובתו של היטלר אחר־הצהריים לא נראו סימנים מרוּבּים לוויתוּר, וצ’מברליין ביקש שיימסר לו בישיבה האחרונה אותו ערב תזכיר רשמי מלוּוה מפות. הצ’כים היו מגייסים עתה את צבאם, וממשלות בריטניה וצרפת כאחת הודיעו רשמית לנציגיהן בפראג ששוב אין הן יכולות לקבל עליהן את האחריות ולהניאם מכך. אותן ערב ב־10.30 שוב נפגש צ’מברליין עם היטלר. התיאור הטוב ביותר לפגישה ניתן בדבריו הוא:

התזכיר והמפה נמסרו לי בפגישתי האחרונה עם הקנצלר, שהחלה בשעה עשר־וחצי אותו ערב ונמשכה עד אשמורת הבוקר, פגישה שבה נכחו שר־החוץ הגרמני וכן גם סיר נויל הנדרסון וסיר הוראס וילסון; וזו פעם ראשונה מצאתי בתזכיר גבול־זמן. לפיכך דיברתי הפעם בגילוי־לב מרוּבּה. הטעמתי ככל יכלתי את הסכנות הנובעות מעמידה על תנאים כאלה, ואת תוצאותיה הנוראות של מלחמה, אם תבוא מלחמה בתוצאות הדבר. הצהרתי כי לשונם וסגנונם של המסמכים. שתיארתי אותם כאולטימטום ולא כתזכיר, יזעזעו עד מאד את את דעת־הקהל בארצות נייטרליות, והוכחתי את הקנצלר מרה על שלא נענה בשום צורה שהיא למאמצים שעשיתי להבטחת השלום.

עלי להוסיף כי היטלר חזר ברצינות רבה על מה שכבר אמר בברכטסגאדן, לאמוֹר, שזאת שאיפתו הטריטוריאלית האחרונה באירופה ושאין לו כל רצון להכליל ברייך אנשים מגזעים בלתי־גרמניים. שנית אמר, ושוב ברצינות מרוּבּה, שרוצה הוא להיות בידידוּת עם אנגליה, ושאם אך ייתכן להיפּטר משאלת הסודטים הזאת בדרכי שלום, הרי בשמחה יחדש את השיחות. אמת שאמר ״יש שאלה אחת מוּקשה, המושבות; אבל אין זה ענין למלחמה".

ב־24 בספטמבר אחר־הצהריים חזר מר צ’מברליין ללונדון, ולמחרת היום התקיימו שלוש ישיבות של הקבינט. ניכּר היה שגם לונדון וגם פאריז נוקטות עמדה תקיפה יותר. הוחלט לדחות את תנאֵי גודסברג, וידיעה זו נמסרה לממשלת גרמניה. הקבינט הצרפתי הסכים, וגיוס חלקי בוצע בצרפת במהירות וביעילות רבה מן המצוּפה. במוצאי יום ה־25 בספטמבר שוב באו המיניסטרים הצרפתים ללונדון ובלי חמדה הכירו בהתחייבויותיהם כלפי הצ’כים. בשעות אחר־הצהריים של יום המחרת נשלח על־ידי סיר הוראס וילסון מכתב אישי אל היטלר בברלין, שלוש שעות בטרם ישא הלז את נאומו בהיכל־הספורט. התשובה היחידה שהצליח סיר הוראס להשיג היתה שהיטלר לא יזוז מגבול־הזמן שנקבע באולטימטום של גודסברג, לאמור – יום־השבת, ה־1 באוקטובר, וביום ההוא יכּנס לשטחים הנדונים, אלא אם כן יקבל את הסכמתה של צ’כיה עד 2 אחר־הצהריים ביום ד' ה־28 בחודש.

אותו ערב נאם היטלר בברלין. הוא דיבר בלשון פיוּסים על אנגליה וצרפת, ובתוך כך יצא בהתקפה גסה ואכזרית על בנש והצ’כים. הוא אמר החלטית כי על הצ’כים להסתלק מחבל הסודטים עד ל־26 בחודש, אבל לאחר שיתיישב דבר זה שוב לא יהיה לו כל ענין במה שיקרה לצ’כוסלובקיה. ״זוהי התביעה הטריטוריאלית האחרונה שיש לי באירופה".

*

כמו במקרים דומים נעשה מגעי עם ממשלת הוד־מלכותו תכוף ואינטימי יותר עם גבוֹר המשבר. ב־10 בספטמבר ביקרתי אצל ראש־הממשלה בדאונינג־סטריט לשיחה ארוכה. ב־26 בספטמבר שוב הזמין אותי, או שהסכים בחפץ־לב לקבלני. ב־3.30 אחר־הצהריים ביום הגורלי הזה נתקבלתי על־ידיו ועל־ידי הלורד הליפקס באולם הישיבות של הממשלה. המרצתים לנקוט את הקו שעליו עמדתי במכתבי אל הלורד הליפקס מיום 31 באוגוסט, לאמור – לפרסם הצהרה שתגלה את אחדוּת־הדעות־והכּוונה בין בריטניה, צרפת ורוסיה כנגד התוקפנות ההיטלראית. דנו בהרחבה ובפירוט בדבר הודעה, ודומה היה כי הסכמה גמורה בינינו. הלורד הליפקס ואני היינו בדעה אחת, ובהחלט סבור הייתי שראש־הממשלה מסכים אתנו בתכלית. בפגישה נכח פקיד גבוה של משרד־החוץ שהכין את הטיוטה. משנפרדנו חשתי שביעוּת־רצון ורגש הקלה.

לערך בשעה 8 אותו ערב הגיש מר ליפּר, שאז היה ראש לשכת־העתונות של משרד־החוץ, כיום סיר רג’ינלד ליפר, לשר־החוץ הודעה שהדברים הבאים הם עיקרה:

אם, למרות המאמצים שעשה ראש־ממשלת בריטניה, תיערך התקפה גרמנית על צ’כוסלובקיה, הרי התוצאה המיידית ודאי תהיה שצרפת תהיה מחויבת לבוא לעזרתה, ובריטניה הגדולה ורוסיה בלי ספק תעמודנה לימינה של צרפת.

הודעה זו אושרה על־ידי הלורד הליפקס ופורסמה מיד.

כשחזרתי לפני כן למעוני במוֹרפּת־מנשונז מצאתי שנאספו שם כחמישה־עשר אדונים. כולם היו מן השמרנים: הלורד ססיל, הלורד לוֹיד, סיר אדוארד גריג, סיר רוברט הוֹרן, מר בּוּתבּי, מר ברקן ומר לוֹ. ההרגשה היתה נלהבת. נקודת המוקד היתה, ״שוּמה עלינו להכניס את רוסיה". התרשמתי אף גם הופתעתי מעוז ההשקפה הזאת בחוּגים טוֹריים, ומכאן נמצאתי למד עד־מה ניערו חצנם מכל מחשבה על אינטרסים של מעמד, מפלגה או אידיאולוגיה ועד היכן הלך־רוחם מגיע. מסרתי להם על מה שאירע בדאונינג־סטריט ותיארתי את טיבה של ההודעה. כולם התעודדו מאד.

העתונות הימנית בצרפת התייחסה להודעה הזאת בחשד ובשאט־נפש. מאטן קרא לה ״שקר מחוכם". מר בּוֹנה, שעתה שקוּד היה מאד להראות מה־נמרץ הוא בפעולה, אמר לכמה צירי־פרלמנט כי אין בידו כל אישור להודעה זו. והשאיר בהם את הרושם כי לא זאת ההבטחה הבריטית אשר לה הוא מצפה. אין ספק שלא קשה היה לו לטעת את הרושם הזה.

אותו ערב סעדתי עם מר דאף קוּפּר באדמירליוּת. הוא אמר לי שהוא דורש מראש־הממשלה לגייס מיד את הצי. זכרתי את נסיונותי שלי רבע מאת־שנים קודם לכן כשהופיעו מסיבּות דומות לאלו.

*

דומה היה כי רגע ההתנגשות הגיע וכי הכוחות היריבים ערוּכים זה לעומת זה. לצ’כים היו מיליון וחצי איש חמושים מאחרי קו־הביצורים החזק ביותר באירופה מצוידים על־ידי מנגנון תעשייתי אדיר ומאורגן ביותר. הצבא הצרפתי גוּיס בחלקו, והמיניסטרים הצרפתים מוכנים היו, ולוּ גם בלי חמדה, לכבד את התחייבויותיהם כלפי צ’כוסלובקיה. סמוך לפני חצות ב־27 בספטמבר נשלח מן האדמירליוּת מברק ההתראה המצווה על גיוּס הצי למחרת היום. ידיעה זו נמסרה לעתונות הבריטית כמעט באותו רגע (ב־11.38 בלילה). ב־11.20 לפה"צ ב־28 בספטמבר הוציאה האדמירליוּת את עצם פקודות הגיוס לצי הבריטי.

*

עתה יכולים אנו להשקיף אל מבעד למצח־הנחוּשה שהעמיד היטלר נוכח ממשלות בריטניה וצרפת. הגנרל בּק, ראש המטה הכללי של הצבא, נחרד עד עומק לבן מפני תכניותיו של היטלר. הן לא ישרו בעיניו כלל, והוא היה מוכן להתנגד. לאחר הפלישה לאוסטריה בחודש מרס שלח להיטלר תזכיר בו טען, על סמך עובדות מפורטות, כי המשך תכנית הכיבוּשים יביא בהכרח לידי שוֹאה עולמית ולידי חורבנו של הרייך השב עתה לתחייה. היטלר לא ענה על התזכיר הזה. היתה הפוּגה. בּק סירב להיות שותף לנגד ההיסטוריה באחריות לקפיצתו של הפירר לתוך מלחמה, שעליה כבר נמנה הלז וגמר. ביולי חלה התנגשות אישית. כשהתברר שהתקפה על צ’כוסלובקיה ממשמשת ובאה, דרש בּק ערובּה כנגד הרפתקאות צבאיות נוספות. היטלר ענה כי הצבא הוא מכשיר ביד המדינה, שהוא הנו ראש המדינה, וכי הצבא ושאר חיילות חייבים לציית לרצונו בלי שום טענות־ומענות. או אז הגיש בק את התפטרותו. הוא לא קיבל תשובה על בקשתו להשתחרר מתפקידו. אבל אי־אפשר היה להזיז את הגנרל מהחלטתו. מכאן והלאה נעדר ממיניסטריון־המלחמה. היטלר נאלץ אפוא לפטרו, ומינה את האלדר תחתיו. לפני בק לא נשאר אלא גורל טראגי אך מכובד.

כל הדברים האלה נשמרו בתוך חוג חשאי; אבל עתה החל מאבק עז ובלתי פוסק בין הפירר ליועציו המומחים. בק נהנה מיחס של אמון וכבוד מצד כל אנשי מטה הצבא, שמאוחדים היו לא רק בדעתם כאנשי־מקצוע אלא גם באיבתם לפקודות מצד אזרחים ומצד המפלגה. משבר ספטמבר דומה היה שהעמיד את כל המסיבות שמפּניהן התייראו הגנרלים הגרמנים. בין שלושים לארבעים אוגדות צ’כיות היו מתפרסות על גבולה המזרחי של גרמניה, וכוֹבד הצבא הצרפתי, ביחס של שמונה כנגד אחד בקירוב, החל להעיק על החומה המערבית. רוסיה עוינת עשויה לפעול משדות־תעופה צ’כיים, ומחנות סובייטים יוכלו

צ’מברליין ודאלאדיה בוועידת־מינכן (מאחוריהם שרי־החוץ של בריטניה וצרפת; הלורד הליפאקס וז'. בוֹנה)

צ’מברליין חוזר עליז־השׂגים; צ’רצ’יל צועד עמוּס־דאגה

להגיח קדימה בדרך פולין או רומניה. לבסוף, בשלב האחרון, נאמר כי הצי הבריטי מתגייס. בתוך כל ההתפתחות הזאת התלהטו היצרים עד לדרגה של קדחת.

קודם־כל מצוי בידינו הסיפור, שנמסר על־ידי הגנרל האלדר, על קשר של ממש לאסור את היטלר ואת חבריו הראשיים. הראָיות לכך אינן מסתמכות על דבריו המפורטים של האלדר בלבד. אין ספק שהוכנו תכניות, אבל אין לקבוע בדיוּק באיזו מידה נשענו בזמנו על עוז־החלטה. הגנרלים היו חורשים תכניות מרד חדשות לבקרים, ומדי פעם היו נרתעים ברגע האחרון מטעם זה או אחר. הנוגעים בדבר מעוניינים היו להוכיח את מאמציהם למען השלום, לאחר שהיו שבויים בידי בעלי־הברית. אולם אין ספק שהיה קשר ברגע זה, ושנעשו צעדים רציניים להוציאו אל הפועל.

בתחילת ספטמבר (אומר האלדר) אחזנו באמצעים הנחוצים כדי להבטיח את גרמניה מפגיעתו הרעה של המטורף הזה. לעת הזאת נמלא רובּו של העם הגרמני אימה מפני הסיכּוי של מלחמה. לא היה בכוונתנו להרוג את המנהיגים הנאציים – רק לאסור אותם, לכונן ממשל צבאי ולפרסם הצהרה לאומה שעשינו את הדבר רק מתוך היותנו משוכנעים שמוליכים אותנו לקראת שואה ודאית.

האנשים הבאים היו מעורבים בקשר: הגנרלים האלדר, בּק, שטילפּנאגל, ויצלבּן (מפקד חיל־המצב של ברלין), תומאס (המפקח על הנשק), בּרוֹקדורף (מפקד חיל־המצב של פוטסדאם), והגראף פון־הלדוֹרף, שהיה ממונה על המשטרה הברלינאית. המפקד העליון, הגנרל פון־בּראוכיץ', קיבל ידיעות על הקשר וסמך עליו את ידו.

קל היה להחזיק, במסגרת תנועות הצבא נגד צ’כוסלובקיה והשיגרה הצבאית הרגילה, אוגדה משוריינת אחת סמוך לברלין כדי־כך שתוכל להגיע לבירה במהלך לילה אחד. יש ראיות ברורות לכך שאוגדת השריון השלישית, בפיקודו של הגנרל הפּנר, חנתה בעת משבר מינכן דרומית לברלין. תפקידו הסודי של הגנרל הפּנר היה לכבוש, למתן אות מסוים, את הבירה, את בנין הקנצלר ואת המיניסטריונים והמשרדים הנאציים החשובים. לצורך כך הוסיפו את האוגדה הזאת לפיקוד של הגנרל ויצלבּן. לפי סיפורו של האלדר עשה אז הלדורף, ראש משטרת ברלין, הכנות מדוקדקות לאסור את היטלר, גרינג, גבלס והימלר. ״לא היתה כל אפשרות של תקלה. כל מה שהיה נחוץ להפיכה מוצלחת בתכלית היה נכחותו של היטלר ברלין“. הוא הגיע לשם מברכטסגאדן בבוקר ה־14 בספטמבר. האלדר שמע על כך בצהרי היום, ומיד הלך לראות את ויצלבן ולהשלים את התכניות. הוחלט להלום אותו ערב עצמו בשעה 8. ב־4 אחה”צ, לדברי האלדר, נתקבלה במשרדו של ויצלבן הודעה שמר צ’מברליין יוצא להתראות עם הפירר בברכסגאדן. מיד נערכה ישיבה, שבה אמר הוא, האלדר, לוויצלבן כי ״אם יצליח היטלר בבּלוף שלו הרי הוא, כראש־המטה, לא יהיה לו צידוק להשמיט את הקרקע מתחת רגליו". לפיכך הוחלט לדחות את הפעולה ולהמתין למהלך המאורעות.

זה הסיפור, שעל היסטוריונים לבדקו, על המשבר הפנימי הזה בברלין כמסוּפּר מפי הגנרל פון־האלדר, שהיה אז ראש־המטה. מאז נתאשר הסיפור על־ידי גנרלים אחרים – מילר והילבּראנד – וכמה וכמה יודעי־דבר שבּחנו אותו קיבלוהו כאמת. אם בסופו של דבר יתקבל כאמת היסטורית, הרי תהיה זו דוגמה נוספת למקרים הפעוטים עד מאד שעליהם סובב גורלה של האנושות.

אין כל מקום לספק בדבר מאמצים כנים, אך נמרצים פחות, מצד המטה הכללי לרסן את היטלר. ב־26 בספטמבר באה משלחת, שעליה נמנו הגנרל פון־האנקן, ריטר פון־לבּ והקולונל בּוֹדנשאץ, לבנין הקנצלר של הרייך וביקשו להתקבל על־ידי הר היטלר. הם שוּלחו ריקם. בצהרי יום המחרת נועדו הגנרלים הראשיים לישיבה במיניסטריון־המלחמה. הם הסכימו על תזכיר שאותו השאירו בבנין הקנצלר. תעודה זו נתפרסמה בצרפת בנובמבר 1938 ⁴⁶. היו בה שמונה־עשר עמודים המחולקים לחמישה פרקים ושלושה נספחים. פרק א' מדגיש את חילוקי־הדעות בין ההנהגה המדינית והצבאית של הרייך השלישי, ומצהיר כי בגלל המורל הירוד של האוכלוסיה הגרמנית אין הרייך יכול לעמוד במלחמה אירופּית. בפּרק נאמר כי במקרה שתפרוץ מלחמה יש לתת סמכויות יוצאות־מגדר־הרגיל לשלטונות הצבאיים. פרק ב' מתאר את מצבו הגרוע של הרייכסוור ומציין כי השלטונות הצבאיים ראו הכרח לעצמם ״במקרים רציניים רבים לעצום את עיניהם מראוֹת את חוסר המשמעת". פרק ג' מונה את הפּגמים השונים בחימושה של גרמניה, עומד על הליקויים בקו־זיגפריד, שהוקם בחיפּזון כה גדול, ועל היעדר הביצורים באזורי אָכן וסארבּריקן. מובּע חשש מפני חדירת הצבא הצרפתי המרוכז סביב ז’יווה לתוך בלגיה. לבסוף מודגש המחסור בקצינים. לא־פחות מארבעים־ושמונה־אלף קצינים ומאה אלף סמלים נחוצים כדי להעמיד את הצבא על תקן מלחמתי, ובמקרה של גיוס כללי תהיינה לא־פחות משמונה־עשרה אוגדות נטולות מפקדים נמוכים מאומנים.

התעודה מעלה את הטעמים שבגללם יש לצפות למפלה בכל מלחמה שלא תהיה מקומית בלבד, וקובעת כי פחות מחמישית מקציני הרייכסוור מאמינים באפשרות של נצחון גרמני. הערכה צבאית צבאית ביחס לצ’כוסלובקיה ב״נספח" קובעת כי הצבא הצ’כוסלובקי, אפילו יילחם בלי בעלי־ברית, יוכל להחזיק מעמד שלושה חדשים, וגרמניה תוצרך להחזיק כוחות חיפוי על גבולות פולין וצרפת כמו גם על חופי הים הבלטי והצפוני, ולהחזיק באוסטריה כוח בן רבע מיליון חיילים לפחות שיעמוד על המשמר מפני מרידות עממיות והתקפה צ’כוסלובקית אפשרית. לבסוף סבוּר היה המטה הכללי כי אין זה מתקבל כלל על הדעת שפעולות האיבה תישארנה מקומיות משך תקופת שלושת החדשים.

אזהרותיהם של אנשי הצבא קיבּלו לבסוף חיזוק מן האדמירל רדר, ראש האדמירליות הגרמנית. בשעה 10 בערב ב־27 בספטמבר נתקבל רדר על־ידי הפירר. הוא פנה אליו בבקשה נמרצת, שהודגשה כעבור שעות אחדות על־ידי הידיעה שמגייסים את הצי הבריטי. עתה פסח היטלר על שתי הסעיפים. ב־2 לפנות בוקר שידר הראדיו הגרמני הכחשה רשמית לאמור כי אין גרמניה מתכוונת להכריז על גיוס ב־29 בחודש. וב־11.45 לפנה"צ אותו יום נמסרה שוב לעתונות הבריטית ידיעה של סוכנות־הידיעות־הגרמנית הרשמית המכחישה את הכוונה לגיוס בגרמניה. הלחץ על איש אחד זה ועל כוח־הרצון המדהים שלו ודי היה כבד ביותר ברגע זה. נראה היה בעליל שהגיע אל ספּה של מלחמה כללית. האם יוכל לקפוץ ולצלול נוכח דעת־קהל בלתי־חיובית ונוכח האזהרות הרציניות ביותר של ראשי חילות היבשה, הים והאוויר שלו? וכנגד זאת, האם יכול להרשות לעצמן לסגת לאחר שזמן כה רב חי על פרסטיז’ה?

*

בעוד הפירר נאבק עם הגנרלים שלו, היה מר צ’מברליין עצמו מתכונן לשדר אל האומה הבריטית. במוצאי ה־27 בספטמבר נשא את הדברים הבאים:

מה איום, פנטסטי ומופרך הוא הדבר שאנחנו חופרים חפירות ומודדים מסכות־גז כאן בגלל מריבה בארץ רחוקה בין אנשים שאין אנו יודעים עליהם דבר!… לא הייתי מהסס לצאת אפילו לביקור שלישי בגרמניה, לוּ חשבתי כי יועיל הדבר… אני עצמי איש־שלום הנני עד עומקי נשמתי. סכסוך מזוין בין אומות, סיוט הוא לי; אבל אם אהיה משוכנע שאיזו אומה נמנתה וגמרה להשתלט על העולם בהטלת פחד, אז אהיה סבור כי יש לקום כנגדה. תחת שלטון כזה לא יהיה חפץ בחיים לאנשים המאמינים בחופש: אבל מלחמה היא דבר איום, ומן ההכרח הוא שיהיה ברור לנו מאד, בטרם נפתח בה, כי באמת העניינים הגדולים הם המוּטלים בכּף.

אחרי ששידר את הדברים המאוּזנים האלה קיבל את תשובתו של היטלר על המכתב אשר שלח על־ידי סיר הוראס וילסון. מכתב זה פתח סדק של תקוה. היטלר הציע שיצטרף לערובה לגבולות החדשים של צ’כוסלובקיה, ומוכן היה לתת הבטחות נוספות ביחס לדרך ביצועו של משאל־העם החדש. לא היה פנאי להתמהמה. האולטימטום הגרמני הכלול בתזכיר של גודסברג עתיד לפקוע ב־2 אחה“צ למחרת היום, יום ד' ה־28 בספטמבר. לפיכך ניסח צ’מברליין איגרת אישית אל היטלר: ״לאחר שקראתי את מכתבך יש בי בטחון כי תוכל להשיג את עיקרי הדברים בלי מלחמה, ובלי דיחוי. אני מוכן לבוא מיד בעצמי לברלין לדון בסידורי המסירה אתך ועם נציגי הממשלה הצ’כית, יחד עם נציגי צרפת ואיטליה, אם תרצה. אני משוכנע בכך שנוכל להגיע להסכם בתוך שבוע ימים⁴⁷. בתוך כך טילגרף אל מוסוליני והודיע לו על פנייתו האחרונה אל היטלר: אני מאמין שהוד מעלתך יודיע לקנצלר הגרמני שאתה מוכן להיות מיוצג, ותמריץ אותו להסכים להצעתי, שתמנע את עמינו מבּוֹא במלחמה”.

הרי זה אחד הצדדים המופלאים במשבר זה שדומה כי שום התיעצות קרובה וסודית לא היתה קיימת בין לונדון ופאריז. היתה חפיפת־דעות בקווים כלליים, אבל מגע אישי לא היה או כמעט לא היה. בעוד מר צ’מברליין מנסח את שני המכתבים האלה, מבלי היועץ לא בממשלת צרפת ולא בעמיתיו בקבינט שלו, היו המיניסטרים הצרפתים נוקטים את צעדיהם הנפרדים שלהם בקווים מקבילים. ראינו את עצמת הכוחות המתנגדים לעתירה נגד גרמניה בעתונות הצרפתית, ואיך רמזו העתונים הפאריזאים, בהשראתו של משרד־החוץ הצרפתי, כי ההודעה הבריטית התקיפה, שהזכירה את רוסיה, היא זיוף. במוצאי ה־27 בחודש קיבל השגריר הצרפתי בברלין הוראות להעלות הצעות נוספות המרחיבות את השטח שיועמד לכיבוש גרמני מיידי בחבל הסודטים. בעוד מר פרנסוּאה־פוֹנסה יושב עם היטלר הגיע דבר מוסוליני לאמור כי מן הראוי לקבל את רעיון הוועידה של צ’מברליין וכי איטליה תשתתף בה. בשעה 3 ביום 28 בספטמבר אחה"צ שלח היטלר לצ’מברליין ולדאלאדיה איגרות בהן הציע פגישה למחרת היום במינכן יחד עם מוסוליני. אותה שעה היה מר צ’מברליין נואם לפני בית־הנבחרים ומוסר לו סקירה כללית על המאורעות האחרונים. משקרב לסוף נאומו הועברה אליו האיגרת המזמינה אותו למינכן על־ידי הלורד הליפקס, שהיה יושב ביציע האצילים. מר צ’מברליין עמד אותו רגע בתיאור המכתב אשר שלח אל מוסוליני ותוצאות צעדו:

בתשובה לאיגרתי אל סיניור מוסוליני נמסר לי כי הדוּצ’ה שלח הוראות… שאם גם תמלא איטליה בשלמוּת את התחייבויותיה לעמוד לימין גרמניה, הרי נוכח חשיבותה הגדולה של הבקשה שהגישה ממשלת הוד־מלכותו לסיניור מוסוליני, הריהו מקווה כי הר היטלר יראה אפשרות לעצמו לדחות את הפעולה, שלפי מה שאמר הקנצלר לסיר הוראס וילסון תיעשה היום בשעה 2 אחה"צ, לפחות לעשרים־וארבע שעות, כדי שתהיה לסיניור מוסוליני שהוּת לחזור ולבדוק את המצב ולנסות למצוא פתרון של שלום. בתשובה על כך הסכים הר היטלר לדחות את הגיוס לעשרים־וארבע שעות… אין זה הכל. יש לי עוד משהו להגיד לבית־הנבחרים. הודיעו לי עתה מטעם הר היטלר שהוא מזמין אותי להיפּגש אותו במינכן מחר בבוקר. הוא הזמין גם את סיניור מוסוליני ואת מר דאלאדיה. סיניור מוסוליני נענה, ואין לי שום ספק שגם מר דאלאדיה ייענה. אינני צריך לומר מה תהיה תשובתי… מובטח אני כי בית־הנבחרים יהיה מוכן להניח לי עתה ללכת ולראות מה אוכל להפיק מן המאמץ האחרון הזה.

הנה כך טס מר צ’מברליין בפעם השלישית לגרמניה.

*

הרבה תיאורים נתחברו על הפגישה הזאת הראויה להיזכר, וכאן אי־אפשר אלא להטעים כמה צדדים מיוחדים. שום הזמנה לא נשלחה לרוסיה. גם הצ’כים עצמם לא הורשו להיות נכחים בישיבה. לממשלה הצ’כית הודיעו בפשטוּת במוצאי ה־28 בחודש כי למחרת היום תתקיים ועידה של נציגי ארבע המעצמות האירופיות. בין ״ארבעת הגדולים" הושג הסכם חיש־מהר. השיחות החלו בצהריים ונמשכו עד 2 למחרת בבוקר. ב־2 לפנות בוקר ב־30 בספטמבר נוסח תזכיר ונחתם. בעיקרי הדברים היתה כאן קבלת האולטימטום של גוֹדסברג. חבל הסודטים יפוּנה בחמישה שלבים ובתוך חמישה ימים, החל ב־1 באוקטובר. ועדה בינלאומית תקבע את הגבולות הסופיים. המסמך הונח לפני הצירים הצ’כיים שהורשו לבוא למינכן לקבל את ההחלטות המוגמרות.

בעוד שלושת המדינאים ממתינים למומחים שינסחו את המסמך הסופי, שאל ראש־הממשלה את היטלר אם יהיה מוכן לשיחה פרטית. היטלר ״קפץ על הרעיון"⁴⁸. שני המנהיגים נפגשו בדירתו של היטלר במינכן בבוקר ה־30 בספטמבר והיו ביחידות, להוציא את התורגמן. צ’מברליין העלה טיוטה של הצהרה שהכין בזו הלשון:

אנחנו, הפירר והקנצלר של גרמניה וראש ממשלת בריטניה, קיימנו היום פגישה נוספת ומסכימים אנו בהכרה כי שאלת היחסים האנגלו־גרמניים היא בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה לשתי הארצות ולאירופה.

ההסכם שנחתם בליל אמש, וההסכם הימי האנגלו־גרמני, הם בעינינו סמל לרצון שני עמינו שלא לצאת עוד לעולם למלחמה זה בזה.

מנוי־וגמור אתנו כי דרך ההיועצוּת תהיה הדרך שתינקט על־מנת לטפל בכל שאר השאלות העשויות לעניין את שתי ארצותינו, וגמרנו אומר להמשיך במאמצינו לסלק את העילות לחילוקי־דעות אפשריים ולתרום בכך להבטחת שלומה של אירופה.

היטלר קרא את האיגרת הזאת וחתם עליה בלי אומר ודברים.

כשהסתגר עם שותפו האיטלקי ודאי דן בפתרונות נעימים פחות. חוֹשפני הוא מכתב שכתב מוסוליני להיטלר ביוני 1940, ואשר פורסם לא מכבר!

פירר רומא, 26.6.40

עתה שבאה השעה לדוּש באנגליה הריני מזכירך מה שאמרתי לך במינכן על ההשתתפות הישירה של איטליה בהתקפה על האי. אני מוכן לקחת בה חלק בחילות יבשה ואוויר, ואתה יודע עד־מה אני משתוקק לכך. אני מבקשך להשיב כדי שאוכל לעבור לשלב הפעולה. בציפיה ליום הזה, הריני שולח לך אף ברכת ידידותי.

מוסוליני⁴⁹

אין בידינו רשומות משום פגישה אחרת בין היטלר למוסוליני במינכן בשעת ההפסקה.

צ’מברליין חזר לאנגליה. בהסטוֹן, מקום שנחת המטוס שלו, נופף בהצהרה המשותפת שהחתים עליה את היטלר, וקרא אותה לפני קהל הנכבדים ושאר האנשים שבּאו לקבל את פניו. כשנסעה מכוניתו בתוך ההמונים המריעים משדה־התעופה אמר אל הליפקס היושב לצדו, ״כל זה יחלוף בתוך שלושה חדשים“; אבל מחלונות דאונינג סטריט נופף שוב בפיסת הנייר שלו והשתמש במלים אלו: ״זאת היא הפעם השניה בהיסטוריה שלנו שחזר מגרמניה לדאונינג־סטריט שלום בכבוד. אני מאמין שזהו שלום לדורנו”⁵⁰.

*

עתה נמצאת בידינו גם תשובתו של המרשל פון־קייטל לשאלה המפורשת שהעמיד לפניו הנציג הצ’כי במשפטי נירנברג:

"הקולונל אֶגר, המייצג את צ’כוסלובקיה, שאל את המרשל קייטל:

‘האם היה הרייך מתקיף את צ’כוסלובקיה ב־1938 אילו עמדו מעצמות המערב לימינה של פראג?’

המרשל קייטל ענה:

‘ודאי שלא. לא היינו די חזקים מבחינה צבאית. מטרת מינכן (ז. א., השגת ההסכם במינכן) היתה לסלק את רוסיה מאירופה, להרוויח זמן, ולהשלים את חימושה של גרמניה’ ״ ⁵¹.

*

שוב פעם נתאמת שיפוטו של היטלר. פניו של המטה הכללי הגרמני חפרו ובוֹשו כליל. שוב היה הדין עם הפירר, אחרי ככלות הכל. הוא, בגאוניוּתו ובאינטוּאיציה שלו, הוא לבדו העריך נכונה את כל הנתוּנים, הצבאיים והמדיניים. שוב, כמו בחבל הריין, ניצחה מנהיגותו של הפירר והתגברה על החבלה מצד אלופי הצבא הגרמני. כל הגנרלים האלה היו אנשים פטריוטיים. הם השתוקקו לראות את המולדת כובשת לה מחדש את מעמדה בעולם. יומם ולילה התמסרו לכל פעולה היכולה לחזק את כוחותיה של גרמניה, לפיכך חשו עצמם מוכים בלבבם על שנמצאו קטני־אמנה כל כך, ורבים מהם ביטלו איבתם ואי־אמונם להיטלר בתשעה קבים של הערצה לכשרונותיו הנעלים ולמזלו הנפלא. לבטח זהו כוכב שראוי ללכת אחריו, לבטח זהו מדריך שיש לשמוע בקולו. כך נעשה היטלר סוף־סוף אדונה של גרמניה, אדון שאין עליו עוררים, ופוּלסה הדרך לתכנית הגדולה. קושרי־הקשר שקטו תחתיהם, ועמיתיהם אנשי־הצבא לא הסגירום.

*

כאן אולי ראוי להעלות אי־אלה עקרונות של מוסר ומעש שיוכלו לשמש מורי־דרך לעתיד לבוא. אין לדון שום פרשה ממין זה במפורש מן הרקע המסיבּתי שלה. העובדות אפשר שלא תהיינה ידועות בזמנו, והערכותיהן בהכרח תהיינה במידה רבה מעשה־ניחוש, המושפע מן הרגשות הכלליים ומן המטרות של כל המנסה לחרוץ משפט. אלה שמכוח מזגם ואָפיים הם נוטים לתוּר אחר פתרונות חדים וחותכים של בעיות קשות וסתומות, הנכונים להילחם כל־אימת שבאה איזו קריאת־תגר מצד מעצמה זרה, לא תמיד הצדק אתם. כנגד זאת הרי הללו שנטייתם היא להרכין ראש, לתור בסבלנות ובנאמנות אחר פשרה בדרכי שלום, לא תמיד טעות בידם. נהפוֹך הוא. ברוב המקרים אפשר שיצדקו, לא רק מבחינה מוסרית אלא גם מנקודת־מבט מעשית. כמה מלחמות נמנעו על־ידי סבלנות והתמדה ורצון טוב! הדת והצדק כאחד מעלים על נס את הענווה ושפלוּת־הרוח לא רק בין הבּריות כי אם גם בין אומות. כמה מלחמות באו לעולם מחמת צחצוח־חרבות! כמה אי־הבנות שהביאו לידי מלחמות אפשר היה למנוע על ידי שהייה ומתינות! מה־תכופות אסרו ארצות מלחמות אכזריות ואחרי־כן, כעבור מספר שנות שלום, נעשו לא רק ידידות כי אם גם בעלות־ברית!

דרשת־ההר היא המלה האחרונה במוסר הנוצרי. את הקוייקרים מכבדים הכל. אולם לא בתנאים אלה נוטלים עליהם מיניסטרים את האחריות להדרכתן של מדינות. תפקידם הוא קודם־כל להתעסק עם אומות אחרות על־מנת להרחיק ריב ומלחמה ולמנוע תוקפנות על כל צורותיה, אם למטרות לאומניות ואם למטרות רעיוניות. אבל בטחון המדינה, חייהם וחירותם של בני ארצם, אשר להם הם חבים את מעמדם, מחייבים על פי צדק, באין ברירה, או משהושגה הכרה סופית וברורה, שלא להוציא מכלל אפשרות את השימוש בכוח. אם המסיבות יש בהן כדי להצדיק זאת, מותר להשתמש בכוח. ואם כן הדבר, הרי יש לעשות בו שימוש בתנאים שהם נוחים ביותר. אין כל גדוּלה בדחיית מלחמה לשנה אחת אם בבוֹאה הריהי מלחמה גרועה הרבה יותר או שקשה הרבה יותר לנצח בה. אלו הן הדילמות המענות אשר בהן התחבטה האנושות כה תכופות כל ימיה. משפט סופי יכולה ההיסטוריה להוציא רק על פי העובדות, כפי שהן ידועות לנוגעים בדבר בזמנו, וכן כמו שהוכחו לאחר־מכן.

אולם יש קו מנחה אחד מועיל, והוא שתעמוד אומה בדיבּורה ותפעל בהתאם להתחייבויות־החוזים שלה כלפי בעלי־בריתה. הקו המנחה הזה קרוי כבוד. מביכה היא המחשבה כי מה שבני־האדם קוראים בשם כבוד לא תמיד הוא עולה בקנה אחד עם המוסר הנוצרי. לעתים קרובות משפיע על הכבוד אותו יסוד של גאוה, שהיא גורם כה חשוב בין מניעיו. חוקת־כבוד מופרזת, המביאה לידי מעשים מהובּלים וחסרי כל הגיון, אי־אפשר ללמד עליה סניגוריה, ולוּ גם תהיה נאה למראית־עין ככל שתהיה. אולם כאן בא הרגע בו הורה הכבוד על נתיב החובה, ואשר בו גם השיפוט הנכון על העובדות בעת ההיא היה מוסיף חיזוק למצוותיו.

כשהפקירה ממשלת צרפת את צ’כוסלובקיה, בעלת־בריתה הנאמנה, לגורלה, היה זה מדחה עגום אשר ממנו תוצאות נוראות. לא רק מדיניות חכמה והוגנת כי אם גם האבּירוּת, הכבוד והאהדה לעם קטן הצפוי לאיומים חברו יחד לריכוז רב־רושם. בריטניה הגדולה, שבודאי היתה נלחמת לוּ היתה קשורה בהתחייבויות־חוזה, בכל זאת מסובּכת היתה עכשיו כהלכה, ויש לציין בצער כי ממשלת בריטניה לא די שהסכימה עם ממשלת צרפת במדיניות של אבדון אלא שגם עודדה אותה בכך.

 

פרק שמונה־עשר: החורף של מינכן    🔗

פולין והונגריה: חיות טרף – מוּעקות בחייה של אנגליה – נאום ההתפטרות של מר דאף קוּפּר – הויכוח על מינכן – נאום היטלר ב־9 באוקטובר – הדילמה שלפני הקבינט הבריטי: חימוש או שלום – שאלת הבחירות הכלליות – חליפת מכתבים עם מר דאף קוּפּר – ריסוקה של צ’כוסלובקיה – סמכותו ואחריותו של ראש־הממשלה – פניותיו לאיטליה וביקורו בפאריז, נובמבר 1938 – פניותיו של מר בּוֹנה לגרמניה – תוצאות מינכן – ירידה, בפועל ובכוח, בעצמה היחסית של הצירוף אנגליה–צרפת – שיפור במעמדה של בריטניה באוויר – הכוח האווירי הבריטי והגרמני, 1938־1940 – מספר אוכלוסיה של גרמניה גדל בעשרה מיליונים ב־1938

ב־30 בספטמבר הרכינה צ’כוסלובקיה ראש להחלטות מינכן. הצ’כים אמרו כי “רוצים הם להביא לידיעת העולם את מחאתם נגד החלטה שבה לא היה להם כל חלק”. הנשיא בנש התפטר משום ש“עכשיו עשוי הוא להפריע למאורעות שאליהם חייבת מדינתו החדשה להסתגל”. הוא עזב את צ’כוסלובקיה ומצא מחסה באנגליה. קיטוע אבריה של מדינת צ’כוסלובקיה התנהל בהתאם להסכם. אבל הגרמנים לא היו היחידים שעטו על הפגר. מיד לאחר הסכם מינכן של ה־30 בספטמבר שלחה ממשלת פולין אולטימטום של עשרים־וארבע שעות לצ’כים בתביעה למסור מיד את מחוז־הגבול טשן. לא היתה שום אפשרות להתנגד לדרישה התקיפה הזאת.

סגולות הגבורה של העם הפולני אל להן לסמא את עינינו מראוֹת את פרשת האיולת וכפיוּת־הטובה שהביאה עליו סבל אין־קץ משך דורי־דורות. רואים אנו אותם ב־1919, עם שהודות לנצחון בעלי הברית המערביים חזר וזכה, אחרי דורות ארוכים של חלוקה ועבדות, לרפובליקה עצמאית שנעשתה אחת המעצמות הראשיות באירופה. עתה, ב־1938, בשל שאלה פעוטה כשאלת טשן, התיקו עצמם מכל אותם ידידים בצרפת, בריטניה וארצות־הברית שחזרו והרימום לדרגת חיים לאומיים מלוכדים, ואשר במהרה עתידים היו להזדקק כל כך לעזרתם. רואים אנו אותם אצים, בעוד כוחה של גרמניה קם להיות בעוכריהם, לתפוס את חלקם בביזתה ובחורבנה של צ’כוסלובקיה. בעת המשבר הוטחה הדלת בפני השגרירים של בריטניה וצרפת, שלא זכו אפילו להתקבל על־ידי שר־החוץ של מדינת פולין. הרי זו חידה וטרגדיה בהיסטוריה האירופית שעם המחוֹנן בכל מידות הגבורה, מוכשר, אמיץ, מקסים, ככל שהמדוּבר הוא בבניו, יגלה ויחזור ויגלה מוּמים נטועים ומושרשים כל־כך כמעט בכל הבּחינות של חייו השלטוניים. כל לבותינו נתונים לעם הפולני בשעבודו החדש, ובטוחים אנחנו כי לעולם לא תכזיבנו נכונותו המתמדת להיחלץ כנגד העריצות, ולשאתבעוז־רוח בל־ינוצח את כל הפגעים הבאים עליו. עיני כולנו נשואות אל השחר.

*

ההונגרים גם הם עמדו בשולי הדיונים של מינכן. הוֹרטי ביקר בגרמניה בסוף אוגוסט 1938, אבל עמדתו של היטלר היתה מסויגת מאד. אף כי ב־23 באוגוסט האריך שיחה עם העוצר ההונגרי, לא גילה לו את מועד צעדו המכוּון נגד צ’כוסלובקיה. “הוא עצמו לא ידע מתי. כל מי שרוצה להשתתף בסעודה יוצרך לטרוח גם בבישול”. אבל שעת הסעודה לא נתגלתה. עתה, מכל מקום, באו ההונגרים בדרישותיהם.

*

עתה, מקץ ימים כה רבים, לאחר שנתנסינו כולנו בשנים של מתיחות והתאמצות רוחנית וגופנית עזה, לא קל הוא לצייר לפני דור אחר את הרגשות שגעשו בבריטניה עקב הסכם מינכן. בין השמרנים נחלקו משפחות וידידים קרובים במידה שלא ראיתי כמוה מימי. אנשים ונשים, הקשורים ימים רבים קשרי משפחה, חברוּת ומפלגה, הביטו זה על זה בבוז וזעם. לא היתה זו שאלה שבה יוכלו להכריע ההמונים המריעים אשר קידמו את פניו של מר צ’מברליין בשובו משדה־התעופה או חסמו את דאונינג־סטריט ומבואיו; כן גם לא יכלו להכריע בה המאמצים הכפולים־שבעה של “מצליפי” המיניסטרים ותומכיהם. אנחנו, שהיינו במיעוט אותו רגע, לא שמנו אל לבנו את חידוּדיהם ולעגם של תומכי הממשלה. הקבינט נזדעזע עד היסוד בו, אבל הדבר נפל והם עמדו יחדיו. רק מיניסטר אחד קם נכהו. הלורד הראשון של האדמירליות, מר דאף קוּפּר, התפטר מכהונתו הגדולה, אשר אותה רוֹמם במעשה גיוסו של הצי. ברגע שבּו היה מר צ’מברליין שליט עליון על דעת־הקהל, נדחק ועבר בתוך ההמון החוגג להכריז על אי־הסכמתו הגמורה עם מנהיגו.

בפתיחת הוויכוח בן שלושת הימים על מינכן נשא את נאום ההתפטרות שלו. היה זה מקרה עז־רושם בחיים הפרלמנטריים שלנו. הוא דיבר בשטף לשון ובלי שום רשימות, ומשך ארבעים דקות נלכד הרוב העוין של אנשי מפלגתו בחבלי קסמו. קל היה לאנשי הלייבור ולליבראלים, העומדים באופוזיציה לוהטת לממשלה, למחוא לו כף. היה זה ריב מר בתוך מפלגת הטוֹרים. כמה מן אמיתות אשר השמיע יש להעלות כאן לזכרון:

ביקשתי את עמיתי שלא יראו את הבעיה הזאת תמיד במונחים של צ’כוסלובקיה, שלא יסקרו אותה תמיד מתוך מצבה האסטרטגי הקשה של הארץ הקטנה ההיא, אלא שיגידו לעצמם, “יכול לבוא רגע שבּו, בעטיה של הפלישה לצ’כוסלובקיה, תתחיל מלחמה אירופית, וכשיבוא הרגע ההוא עלינו להשתתף באותה מלחמה, לא נוכל לעמוד מנגד, ואין שום ספק על איזה צד נילחם”. יידע זאת העולם, ויתן הדבר לאנשים המוכנים להפר את השלום טעם להתעשת.

* * * * *

אחרי־כן באה הקריאה האחרונה מאת ראש־הממשלה ביום הרביעי בבוקר. בפעם הראשונה משך כל ארבעת השבועות של המשא־והמתן היה הר היטלר מוכן לוותר כהוא־זה, אולי כזרת, אבל לוותר באיזו מידה לפניותיה של בריטניה הגדולה. אבל רצוני להזכיר לבית־הנבחרים כי הידיעה מראש־הממשלה לא היתה החדשה הראשונה אשר קיבל בבוקר ההוא. עם שחר נודע לו על גיוסו של הצי הבריטי. אין לדעת מהם מניעיו של אדם, ומן־הסתם לא יתברר לנו לעולם איזה משני מקורות ההשראה האלה השפיע עליו ביותר כשהסכים לבוא למינכן; אבל ידוע לנו כי לפני כן לא ויתר מעולם, וכי אז ויתר. ימים רבים טענתי לגיוסו של הצי. סבור הייתי כי זה סוג הלשון שהר היטלר יוכל להבינה יותר מאשר הלשון הזהירה של הדיפלומטיה או משפטי־התנאי של הפקידוּת הממשלתית. טענתי כי אפשר היה לעשות משהו בכיוון זה בסוף אוגוסט ולפני צאתו של ראש הממשלה לברכטסגאדן. חיויתי את דעתי שמעשה זה צריך ללוות את שליחותו של סיר הוראס וילסון. זכוּר לי כי ראש־הממשלה אמר שזה הדבר האחד שיהרוס את השליחות הזאת, ואני אמרתי כי זה הדבר האחד שיביא לה הצלחה.

זאת היא המחלוקת העמוקה בין ראש־הממשלה לביני בימים האלה. ראש־הממשלה האמין בפנייה אל הר היטלר בדברי חכמה ובדברי נחת. אני האמנתי שאזנו פקוחה יותר ללשון האגרוף המשורין.

* * * * *

ראש הממשלה מאמין ברצונו הטוב של הר היטלר ובהבטחתו, אף כי כאשר הפר הר היטלר את חוזה ורסיי התחייב לשמור על חוזה לוקרנו, וכאשר הפר את חוזה לוקרנו התחייב שלא להתערב עוד, ושלא להעלות שום דרישות טריטוריאליות נוספות באירופה. כאשר נכנס לאוסטריה ביד רמה, יפּה את כוחם של תלייניו לתת הבטחה מוסמכת כי לא יתערב בענייניה של צ’כוסלובקיה. זה היה לפני פחות מששה חדשים. אף־על־פי־כן מאמין ראש־הממשלה שיוכל לסמוך על היטלר שיקיים את הבטחותיו.

*

הוויכוח הממושך שיקף את ההרגשות שנתעוררו ואת השאלות המוטלות בכף. זכוּר לי היטב שכאשר אמרתי “נחלנו מפלה גמורה וניצחת” נתגעשה סערה כזאת שבגללה היה עלי לשהות זמן־מה קודם שאמשיך בדברי. היתה הערצה כללית וכנה למאמציו המתמידים והעשויים־לבלי־חת של מר צ’מברליין לשמור על השלום, וליגיעות האישיות שנתייגע. בתיאור זה אי־אפשר שלא לציין את השורה הארוכה של טעויות בחשבון וטעויות בהערכת אנשים ועובדות, שעליהן התבסס; אבל המניעים שפיעמו בו מעולם לא הוּטל בהם דופי, והנתיב שהלך בו הצריך את המדרגה הגבוהה ביותר של אומץ מוסרי. לזאת נתתי שבח כעבור שנתיים בנאומי אחרי מותו. חילוקי־הדעות שנתגלעו בין חשובי השמרנים, עם כל חריפוּתם, לא גררו אחריהם חוסר כבוד הדדי, וברוב המקרים גם לא ניתקו את היחסים האישיים אלא ארעית. מוסכם היה בינינו כי מפלגות האופוזיציה של הלייבור והליבראלים, הנלהבות עתה כל־כך לפעולה, מעולם לא החמיצו הזדמנות להוסיף פופולאריוּת על־ידי התקפה וקיטרוג אף על חצאי־האמצעים שנקטה הממשלה לצרכי הגנה.

היתה גם עוד שורת נימוקים רצינית ומעשית, ולוּ גם לא לזכותה, שעליה יכלה הממשלה להישען. איש לא היה יכול להכחיש שהיינו בלתי־מוכנים עד־לזוועה למלחמה. מי שקד להוכיח זאת יותר ממני ומידידי? בריטניה הגדולה הרשתה לכוחו של חיל־האוויר הגרמני שיעלה הרבה על כוחה. כל הנקודות הנוחות לפגיעה אצלנו היו חסרות־מגן. בדוחק אפשר היה למצוא מאה תותחים נגד מטוסים להגנת הכרך ומרכז האוכלוסים הגדול ביותר שבעולם; והללו היו במידה רבה בידי אנשים בלתי־מאומנים. לוּ היה היטלר איש ישר ולוּ הושג באמת שלום־קבע, כי אז היה הדין עם צ’מברליין. אם רימוהו, לרוע־המזל, לפחות נזכה בריוח־נשימה שבּו נתקן את הגרועות שבהזנחות שלנו. שיקולים אלה, והרגש הכללי של הרווחה ושמחה על שנמנעו זוועות המלחמה לפי־שעה, זכו להסכמה הנאמנה של רוב־רובם של תומכי הממשלה. בית־הנבחרים אישר את המדיניות של ממשלת הוד־מלכותו, “שעל ידיה נמנעה מלחמה במשבר האחרון”, ברוב של 366 נגד 144. שלושים או ארבעים השמרנים הפורשים לא יכלו אלא להביע את מורת־רוחם בהימנעות מן ההצבעה. עשינו זאת רשמית, ועשינו זאת במאוחד.

בהמשך נאומי אמרתי:

באמת אין אנו צריכים לבזבז זמן אחרי כל הוויכוח הארוך הזה על ההבדל בין העמדות שהושגו בברכטסגאדן, בגודסברג ובמינכן. אפשר לתת להן ביטוי פשוט מאד, אם ירשה לי בית־הנבחרים לשנות מן המשל. לירה אחת נדרשה באיום באקדח שלוף. כשניתנה, נדרשו שתי לירות באיום באקדח שלוף. לבסוף ניאות הרודן לקבל לירה אחת, 17 שילינג ו־6 פנס, ואת היתר בהבטחות של רצון טוב לעתיד־לבוא.

איש לא היה לוחם החלטי ובלתי־מתפשר לשלום יותר מראש־הממשלה. הכל יודעים זאת. מעולם לא היתה החלטה עזה ונחוּשה כל־כך לשמור על השלום ולהבטיחו. בכל זאת לא ברור לי כלל מדוע כה גדולה היתה הסכנה שתסתבכנה בריטניה הגדולה או צרפת במלחמה עם גרמניה בשלב זה, אם, לאמיתו של דבר, מוכנות היו כל הזמן להקריב את צ’כוסלובקיה. התנאים שהביא אתו ראש־הממשלה בשוּבו, סבור אני כי בנקל אפשר היה להסכים עליהם בצינורות הדיפלומטיים הרגילים בכל זמן שהוא משך הקיץ. וזאת אומר, שאני מאמין כי אילו הניחו לצ’כים לנפשם, ואמרו להם שלא יקבלו שום עזרה מאת מעצמות המערב, יכול יכלו להשיג תנאים טובים יותר ממה שקיבלו לאחר כל המרקחה העצומה הזאת. ספק אם יכולים היו להשיג תנאים גרועים יותר.

הכל תם. מחרישה, אבלה, עזובה, שבורה, מתרחקת צ’כוסלובקיה לתוך החשכה. מכל הבחינות סבלה מקשריה אל צרפת, אשר הדרכתה ומדיניותה הנחו אותה ימים כה רבים.

* * * * *

נוראה־מנשוא היא לי ההרגשה שארצנו נכנסה לחוג שלטונה והשפעתה של גרמניה הנאצית, ושקיומנו נעשה תלוי ברצונה הטוב או בהסכמתה. כדי למנוע זאת שקדתי כמיטב יכלתי לטעון להקמת כל מעוז של הגנה – ראשית־כל, להקים מבעוד מועד חיל־אוויר העולה על כל מה שבמטחווי מהלומה מחופינו; שנית, לקבץ יחד את הכוח המשותף של הרבה אומות; ושלישית, לכרות בריתות ואמנות צבאיות, כולן בגדר ספר־הברית, על־מנת לאסוף כוחות שלפחות יעצרו את התקדמותו של הכוח הזה. כל זה היה לשווא. בזו אחר זו עוּרערו כל העמדות והוּפקרו באמתלות מכובדות ומתקבלות־על־הדעת.

אין עיני צרה בבני עמנו הנאמנים, האמיצים, שנכונים היו לעשות את חובתם בכל מחיר, שמעולם לא חתו במתיחות של השבוע שעבר; אין עיני צרה בפרץ השמחה וההרווחה הטבעי והספונטני שפקד אותם כשנודע להם כי לפי־שעה תיחסך מהם המסה הקשה; אבל ראוי להם שיידעו את האמת. ראוי שיידעו שהיתה הזנחה גסה והיה פיגור חמור בהגנתנו; ראוי שיידעו כי נחלנו מפלה בלי מלחמה, מפלה שתוצאותיה תלווינה אותנו ימים רבים בדרכנו; ראוי שיידעו כי עברנו ציון־דרך נורא בקורותינו, שבו הוחרד כל שיווי־משקלה של אירופה, וכי לפי־שעה נאמרו נגד הדמוקרטיות המערביות המלים הנוראות: “נשקלת במאזניים ותימצא חסר”. ואל תחשבו כי זהו הסוף. אין זו אלא ראשית החשבון. אין זו אלא הגמיעה הראשונה, הטעימה הראשונה מקוּבּעת־כּוס־תמרורים שתושט לנו מדי שנה בשנה אלא אם כן, הודות לאיזו התאוששות עילאית בבריאוּת הרוח ובעוז לוחם, נקום שוב ונתייצב לימין החירות כבימים קדמונים.

*

הכרת־הטובה מצד היטלר על רצונה הטוב של בריטניה ועל השמחה הכּנה בשל שמירת השלום עם גרמניה במינכן, זו מצאה לה אך ביטוי צונן בלבד. ב־9 באוקטובר, פחות משבועיים לאחר שחתם על הצהרת הידידות ההדדית שאכף עליו מר צ’מברליין, אמר בנאום בסארבּריקן:

המדינאים המתנגדים לנו שואפים לשלום… אבל הם מושלים בארצות אשר בגלל ארגונן הפנימי עשויים הם בכל רגע לאבד את מעמדם בהן ולפנות את הדרך לאחרים שאינם מעוניינים בשלום. והאחרים האלה מצויים. נחוץ רק שבאנגליה יעלה לשלטון במקום צ’מברליין מר דאף קוּפּר או מר אידן או מר צ’רצ’יל, ואנחנו יודעים יפה מאד כי מטרת האנשים האלה תהיה מיד להתחיל במלחמת־עולם חדשה. אין הם מסתירים את העובדה הזאת: הם מודים בה בגלוי. ועוד אנו יודעים שעכשיו, כמו בעבר, אורבת מאחרי הקלעים הדמות המאיימת של אותו אויב יהודי־בינלאומי שמצא לו בסיס וצורה במדינה שנהיתה בולשבית. ועוד אנו יודעים מה כוחה של עתונות בינלאומית מסוימת החיה רק על שקרים ודיבות. דבר זה מאלץ אותנו לעמוד על המשמר ולזכור את הגנת הרייך. מוכנים בכל עת לשלום, אך מוכנים גם בכל שעה להתגונן.

לכן החלטתי, כמו שהודעתי בנאומי בנירנברג, להמשיך ביתר־עוז בבנין הביצורים שלנו במערב. עתה אכליל בתוך הקו של הביצורים האלה את שני האזורים הגדולים שעד עתה היו נוכח ביצורינו – אזור אכן ומחוז סארבּריקן.

הוא הוסיף:

טוב יהיה אם בבריטניה הגדולה יחדלו הבריות מעט־מעט ממנהגים מסויימים שירשו מתקופת ורסיי. אין אנו יכולים עוד לסבול את הפּטרונוּת של אומנות. חקירות־ודרישות מצד פוליטיקאים בריטיים ביחס לגורלם של גרמנים שבתוך גבולות הרייך – או של אחרים השייכים לרייך – אינן במקומן. אנחנו מצדנו איננו מטריחים עצמנו לדאוג לדברים מעין אלה באנגליה. העולם החיצון יכול למצוא לעתים קרובות יסוד מספיק להתעסק בעניינים הלאומיים שלו עצמו, או, למשל, בעניינים בארץ־ישראל.

לאחר שנתנדפה הרגשת ההרווחה שנבעה מהסכם מינכן, נמצאו מר צ’מברליין וממשלתו עומדים בפני דילמה חריפה. ראש־הממשלה אמר בזמנו, “אני מאמין שיהיה שלום לדורנו”. אבל רוב עמיתיו שאפו לנצל את “דורנו” כדי לחדש את החימוש מלוא המהירות האפשרית כאן נתגלעה מחלוקת בקבינט. רגשות החרדה שעורר משבר מינכן, הגילוי המחפיר של הליקויים והמחסור, ביחוד בתותחים נגד מטוסים, ציוו על חימוש קדחתני. היטלר, כנגד זאת, הזדעזע נוכח הלך־רוח כזה. “כלום זה האמון וכלום זאת הידידות”, עשוי היה להעמיד פנים ולומר, “שבהסכם מינכן שלנו? אם ידידים אנחנו ואתם נותנים בנו אמון, למה לכם להזדיין? יהיו לי כלי־הנשק, ואתם תגלו את האמון”. אבל השקפה זו, אם גם אפשר היה להצדיקה כהלכה על יסוד החומר שהוגש לבית־הנבחרים, לא היה בה כוח־שכנוע. ניכרת היתה שאיפה עזה להגברת החימוש. וממשלת גרמניה והעתונות הצייתנית שלה מתחו, כמובן, בקורת על כך. מכל מקום, לא היה שום ספק מה דעתה של האומה הבריטית. הבריטים, בעודם עולצים על שנגאלו ממלחמה על־ידי ראש־הממשלה ומריעים בקולי־קולות לסיסמאות שלום, חשו בחריפות בצורך בכלי־נשק. כל מיניסטריוני השירותים הגישו את תביעותיהם והסתמכו על החסרונות המבהילים שחשׂף המשבר. הקבינט הגיע לכלל פשרה נוחה על הבסיס של עשיית כל ההכנות שבגדר האפשר מבלי להפריע את סחרה של הארץ ומבלי להרגיז את הגרמנים והאיטלקים בפעולות רחבות־הקף.

*

יש לציין לשבחו של מר צ’מברליין שלא נכנע לפיתויים ולהפצרות ולא ביקש בחירות כלליות למחרת מינכן. דבר זה היה יכול להביא רק לידי מבוכה גדולה יותר. בכל זאת היו חדשי החורף חדשי דאגה ודכאון לאותם שמרנים שביקרו את הסדר מינכן וסירבו להצביע בעדו. כל אחד מאתנו הותקף במחוז־הבחירה שלו על־ידי מנגנון המפלגה השמרנית, והיו רבים שלאחר שנה נעשו תומכינו הנלהבים ועתה הסיתו נגדנו. במחוז־הבחירה שלי, אפּינג, הגיעו הדברים לידי כך שהיה עלי להבהיר כי אם תתקבל החלטת־גינוי נגדי בסניף־המפלגה המקומי, אתפטר מיד ממושבי בפרלמנט ואלחם בבחירות־משנה. אולם יושב־הראש שלי הנאמן תמיד והעשוי־לבלי־ליאות, סיר ג’יימס הוֹקי, יחד עם חוג חזק של אנשים נחושי־החלטה, נאבק שעל־שעל ועמד לימיני, ובאסיפה המכרעת של הסניף קיבלתי בשעה קודרת זו הצבעת־אמון של שנים כנגד אחד. אבל היה זה חורף עגום.

בנובמבר התקיים עוד ויכוח על ההגנה הלאומית, שבו נאמתי באריכות.

מר דאף קוּפּר אל מר צ’רצ’יל 19.9.38

צר לי מאד לשמוע שהתרעמת על הדברים שאמרתי עליך בנאומי בבית־הנבחרים ביום ה' שעבר. אינני רואה יסוד לכך. אמרתי רק שלדעתי היתה כל כוונתו של ראש הממשלה בדבריו על 1914 להגיד כי כל חקירה־ודרישה לאחר גיוס תראה תמיד חסרונות ופגמים, וכי על כן ספק אם ראוי הוא לתוכחת שהוכחת אותו. כמובן, יכולתי שלא להזכיר אותך כלל, אבל סבור אני כי בוויכוח טוב תמיד לתלות את הטענות בנאומים קודמים. מעמדי ביום ה' גם לא היה פשוט ביותר. משׂאך הגדול, שנהניתי ממנו במידה עצומה והתפעלתי ממנו עוד יותר, היה התקפה על דרכה של הממשלה משך תקופה של שלוש שנים, וכל אותה עת, להוציא את ששת השבועות האחרונים, הייתי חבר הממשלה. לפיכך ספק אם יכולת לדרוש ממני לומר שאני מסכים אתך לגמרי ולהצביע בהתאם לכך. מכל־מקום אין זה גורע מצערי על שפגעתי בך, בין אם נכוחים הם טעמיך לרגשות הפגיעה או לא, ואני תקוה שתסלח לי משום שידידותך, חברותך ועצתך יקרות לי מאד מאד.

מר צ’רצ’יל אל מר דאף קוּפּר 22.11.38

תודה רבה לך על מכתבך, ששמחתי מאד לקבלו. במצב שבו נמצאת עכשיו חבורת הידידים הקטנה שלנו הרי זה משגה גדול להתנצח. הכלל היחיד הוא: סייעו זה לזה כשתוכלו, אך לעולם אל תרעו. – לעולם לא לעזור לדוב. הודות לקלות הדיבור שלך ודאי קל היה לך מאד להבהיר את עמדתך בלא שתראה במה אתה חלוק עלי. אני תמיד אשמור על הכלל הזה. אף כי בדבריך לא היה שום דבר שיכולתי להתנגד לו, הנה העובדה שטרחת ועמלת לענות לי עוררה כמה מידידי לתמוה אם אין איזו כוונה מאחרי זה; למשל, הרצון לבודד אותי ככל האפשר משאר השמרנים החולקים על הממשלה. אני עצמי לא האמנתי בכך, ומכתבך המלבב הרגיעני בתכלית. כה מעטים אנחנו, האויבים כה מרובים, העניין כה גדול, עד שלא נוכל להרשות לעצמנו להחליש זה את זה באיזו צורה שהיא.

אותם חלקי נאומך ששמעתי באמת ישרו בעיני מאד, ובפרט מנין האסונות שבאו עלינו בשלוש השנים האחרונות. אינני תופס איך זכרת את כולם בלי שום רשימה.

צר לי כמובן על הוויכוח. צ’מברליין השיג עתה כל מה שחפץ ויצא בשלום. מינכן מתה, חוסר הכוננוּת נשכח, ולא יבוא שום מאמץ ממשי, רציני, חדש לחמש את האומה. אפילו ריוח־הנשימה, שנקנה במחיר איום, יבוזבז. עגמת־נפשי על העניינים הציבוריים האלה היא שהזעיפה את פני כשהצעת לסעוד ערבית, כי לא ידעתי אז מה אמרת בחלק הראשון של נאומך.

אך מכל מקום סמוך תמיד על ידידך הנאמן.

*

ב־1 בנובמבר נבחר אחד בן־בלי־שם, ד"ר האכה, לכס הנשיאות הריק של שיוּרי צ’כוסלובקיה. ממשלה חדשה עלתה לכהן בפראג. “המצב באירופה ובעולם בכלל”, אמר שר־החוץ של ממשלה אובדת־דרך זו, “אינם מניחים לנו מקום לקוות לתקופה של שקט בעתיד הקרוב”. כך גם היתה דעתו של היטלר. חלוקה רשמית של השלל נעשתה על־ידי גרמניה בתחילת נובמבר. לפולין לא הפריעו בכיבוש טשן. הסלובקים, ששימשו לגרמניה כלי־משחק, השיגו אוטונומיה תלויה־בשׂערה. הונגריה קיבלה נתח בשר על חשבון סלובקיה. כשהועלו התוצאות האלו של מינכן לדיון בבית־הנבחרים, הסביר מר צ’מברליין כי הצעת בריטניה וצרפת לערובה בינלאומית לצ’כוסלובקיה, שניתנה לאחר הסכם מינכן, לא חלה על גבולותיה הקיימים של אותה מדינה ונגעה רק בשאלה ההיפותטית של התקפה ללא התגרות. “עכשיו אנו עדים”, אמר בהתאפקות מרוּבּה, “לתיקונם של הגבולות שנקבעו בחוזה ורסיי. אינני יודע אם האנשים שהיו אחראים לגבולות הללו חשבו שיישארו תמיד כמו שנקבעו. אני מסופק בכך מאד. מסתבר שחשבו כי מזמן לזמן צריך יהיה לתקן את הגבולות. אין לשער כי האנשים הללו היו אנשי־מעלה עד כדי כך שיכלו לראות מה יהיו הגבולות הנכונים לעולם־ועד. השאלה היא לא אם יש לתקן את הגבולות הללו מזמן לזמן, אלא אם יש לתקנם בדרך משא־ומתן ודיונים או לתקנם במלחמה. התיקון נמשך, ובמקרה של הגבול ההונגרי קיבלו צ’כוסלובקיה והונגריה את הבּוֹררוּת של גרמניה ואיטליה בדבר התיחום הסופי של הגבול ביניהן. סבור אני שאמרתי די על צ’כוסלובקיה…” אולם עתידה היתה לבוא הזדמנות נוספת.

*

ב־17 בנובמבר 1938 כתבתי:

חייב כל אדם להכיר בכך שראש־הממשלה נוהג על פּי קו החלטי ביותר וחשוב מאין כמוהו. יש לו דעה מוצקה משלו על מה שצריך לעשות, ועל מה שעתיד לקרות. יש לו סולם־ערכים משלו; יש לו זווית־ראיה משלו. הוא מאמין שיוכל להשיג הסדר נאה לאירופה ולקיסרות הבריטית על־ידי שיבוא לידי הסכם עם הר היטלר וסיניור מוסוליני. אין איש נותן דופי במניעיו. אין איש מטיל ספק בעוז־הכרתו ובאומץ־לבו. חוץ מכל זה הרי הכוח בידיו לעשות את הטוב בעיניו. בעלי הדעה האחרת, הן על עקרונות מדיניות־החוץ שלנו הן על העובדות ועל האפשרויות הקרובות־לודאי שארצנו צריכה לטפל בהן, חייבים להכיר כי אין לנו שום כוח למנעו מלכת בדרך שבה הוא מאמין בכנוּת, באמצעים ובדרכים העומדים לרשותו. נכון הוא וחפץ הוא לשאת באחריות; יש לו הזכות לשאת באחריות; ואנו עתידים למצוא, תוך זמן זמן קצר ביחס, מה הוא אומר להביא עלינו.

ראש־הממשלה משוכנע כי הר היטלר אינו מבקש עוד שום התפשטות טריטוריאלית נוספת ביבשת אירופה; כי השלטון על הרפובליקה של צ’כוסלובקיה ובליעתה השׂביעו את תאבונו של המשטר הגרמני הנאצי. אפשר שהוא מבקש להניע את המפלגה השמרנית להחזיר לגרמניה את שטחי המנדט אשר ברשותה של בריטניה, או מה שייחשב שווה־ערך שלם להם. הוא מאמין כי מעשה זה של כיפורים יביא לידי יחסים טובים ובטוחים לאורך ימים בין בריטניה הגדולה וגרמניה. ועוד הוא מאמין כי אפשר להשיג את היחסים הטובים האלה מבלי להחליש בשום צורה שהיא את קשרי־היסוד של השמירה־העצמית, המקשרים אותנו אל הרפובליקה הצרפתית, קשרים שמוסכם בינינו כי יש לקיימם. מר צ’מברליין משוכנע כי כל זה יביא לידי הסכם כללי, לידי פיוסן של המעצמות שאינן שבעות רצון, ולידי שלום־קבע.

אבל כל זה הוא מתחום התקוה וההשערה. יש לזכור שורה שלמה של אפשרויות הפוכות. הוא עשוי לבקשנו להשלים עם דברים שאין אנו יכולים לשאתם; עשוי הוא להיאלץ לבקשנו להשלים עם דברים שאין אנו יכולים לשאתם. ושוב, הצד השני במשא־ובמתן הקשה הזה אפשר שלא יפעל באותה רוח של רצון טוב ואמונים המפעמת בראש־הממשלה. מה שיהיה עלינו לתת, מה שיכריחו אותנו לתת, אפשר שיעלה לנו ביוקר, אבל אפשר שלא יספיק. אפשר שיהיה הדבר כרוך בנזק גדול ובהשפלה גדולה לקיסרות הבריטית. אבל אפשר שלא יעצור אף לא יטה אלא לחדשים מספר, לכל היותר, את מהלך המאורעות ביבשת. בעוד שנה כעת חיה נדע אם דעתו של ראש־הממשלה על הר היטלר ועל המפלגה הנאצית הגרמנית נכונה או אינה נכונה. בעוד שנה כעת חיה נדע אם מדיניות־הפיוס פייסה, ואם רק עוררה תאבון פראי יותר. בינתיים אין אנו יכולים אלא לאגור כוחות להתנגדות והגנה, כדי שאם לרוע־המזל יטעה ראש־הממשלה, או יילך שולל, או יילך תועה, הרי במקרה הגרוע ביותר תישאר נשמה באפינו.

*

תהיה מה שתהיה הדעה על “שלום בדורנו”, מכל־מקום היה מר צ’מברליין עֵר יותר מתמיד לצורך לפלג בין איטליה וגרמניה. ברוח של תקוה האמין כי התיידד עם היטלר; כדי להשלים עם פעלו שוּמה עליו לרכוש את איטליה של מוסוליני בחינת משקל־שכנגד לפיוס עם גרמניה, שנקנה במחיר יקר. בפנייה המחודשת הזאת אל הרודן האיטלקי היה עליו להוליך אתו את צרפת. האהבה צריכה להיות כללית. בפרק הבא נעיין בתוצאות הגישושים האלה.

בשלהי נובמבר ביקרו ראש־הממשלה והלורד הליפקס בפאריז. המיניסטרים הצרפתים הסכימו בלי התלהבות להצעתו של מר צ’מברליין בדבר ביקורו ברומא; אבל הוא והלורד הליפקס שמחו כשנודע להם כי הצרפתים אומרים עתה לחקות את הצהרתה של בריטניה על עתיד היחסים האנגלו־גרמניים, שנחתמה על־ידי צ’מברליין והיטלר במינכן. ב־27 בנובמבר 1938 שלח מר בּוֹנה איגרת לשגריר הצרפתי בוושינגטון בה תיאר את כוונתה זו של ממשלת צרפת: “מר נוויל צ’מברליין והלורד הליפקס, במשך השיחות שנערכו אתמול בפאריז, הביעו בבירור את שביעות־רצונם מהצהרה שלפי דעתם יהיה בה כדי לתרום, בדומה להצהרה האנגלו־גרמנית, תרומה מיידית למלאכת הפיוס הבינלאומי”⁵². לצורך השיחות האלו בא ריבּנטרופּ לפאריז, והביא אתו את ד"ר שאכט. הגרמנים קיוו לא רק להכרזה כללית על כוונות טובות אלא גם להסכם כלכלי של ממש. הם השיגו את הראשונה, שנחתמה בפאריז ב־6 בדצמבר, אבל אפילו מר בּוֹנה לא היה מוכן לקבל את זה האחרון, למרות הפיתוי הניכר להופיע כארדיכל של ההבנה הפרנקו־גרמנית.

שליחותו של ריבנטרופּ לפאריז היה לה גם טעם עמוק יותר. ממש כמו שקיוה מר צ’מברליין לפלג בין רומא לברלין, כך האמין היטלר שיוכל ליצור קרע בין פאריז ללונדון. גירסתו של מר בונה על דבר שיחתו עם ריבנטרופ בנושא זה איננה נטולת ענין:

באשר לבריטניה הגדולה, רמזתי למר ריבנטרופּ על התפקיד שחייב שיפור היחסים האנגלו־גרמניים למלא בכל התפתחות של מדיניות הפיוס באירופה, הנחשבת בחינת מטרה עיקרית לכל מפעל פרנקו־גרמני. שר־החוץ הגרמני עשה נסיונות להטיל על ממשלת בריטניה את האחריות למצב העניינים הנוכחי. הממשלה, ובפרט העתונות הבריטית, לאחר שלמחרת מינכן דומה היה כי היא מגלה הבנה מסוימת, נקטה עמדה מאכזבת ביותר ביחס לממשלת ברלין… הגילויים וההפגנות שהתרבו בפרלמנט מצד ה"ה דאף קוּפר, צ’רצ’יל, אידן ומוריסון, וכמה מאמרים בעתונות, עוררו התמרמרות עזה בגרמניה, מקום שלא היתה אפשרות לרסן את תגובות העתונות. אני חזרתי והדגשתי עד־מה יסודית ובלתי־ניתנת־לערעור היא הסולידריות האנגלו־צרפתית, ורמזתי בבירור גמור כי התפייסות פרנקו־גרמנית לאמיתה לא תיתכן בסופו של חשבון בלי התפייסות אנגלו־גרמנית מקבילה⁵³.

היו ויכוחים בשאלה מי הרוויח יותר ומי הוסיף כוח יותר בשנה שבאה לאחר מינכן – היטלר או בעלי־הברית. אנשים רבים בבריטניה שידעו את ערוותנו חשו מעין הרווחה עם שהתפתח חיל־האוויר שלנו מחודש לחודש וטיפוסי “האריקיין” ו“ספּיטפייר”⁵⁴ התקרבו לגמר ייצורם. מספר הטייסות השלמות גדל ותותחי ההגנה האווירית התרבו. כן גם גבר והוסיף הלחץ הכללי של ההתכוננות בתעשיה. אבל שיפורים אלה, עם כל שנראו רבי־ערך, פעוטים היו לעומת ההתקדמות העצומה בחימושה של גרמניה. כפי שהוסבר כבר, ייצור תחמושת על פי תכנית כל־ארצית הוא משימה של ארבע שנים. השנה הראשונה אינה נותנת מאומה; השניה מעט מאד; השלישית הרבה, והרביעית – מבּול. גרמניה של היטלר עמדה כבר בתקופה זו בשנה השלישית או הרביעית של כוננות עזה בתנאים של המרץ ונגישׂה שאינם נופלים כמעט מתנאי מלחמה. בריטניה, כנגד זאת, מתנהלת היתה רק על בסיס שאיננו בסיס חירום, בכוח־דחף חלש יותר ובאַמת־מידה קטנה הרבה יותר. ב־1938־39 הגיעו הוצאותיה הצבאיות של בריטניה לכל סוגיהן ל־304 מיליון לי“ש⁵⁵, ושל גרמניה היו לפחות 1,500 מיליון לי”ש. קרוב לודאי כי בשנה האחרונה הזאת לפני ההתפרצות היה הייצור של גרמניה גדול לפחות כפליים, ואולי פי־שלושה, מזה של בריטניה וצרפת כאחת, וגם מפעליה הגדולים לייצור טנקים הגיעו למלוא כושר התפוקה שלהם. לפיכך היו הגרמנים מקבלים כלי־נשק בקצב מהיר הרבה יותר מאתנו.

שיעבודה של צ’כוסלובקיה גזל מבעלי־הברית את הצבא הצ’כי של עשרים־ואחת אוגדות סדירות, חמש־עשרה או שש־עשרה אוגדות של־קו־שני שכבר נתגייסו, וכן את קו הביצורים ההרריים שלהם, שבימי מינכן הצריך את פריסתן של שלושים אוגדות גרמניות, לאמור – עיקר כוחו של הצבא הגרמני הנייד והמאומן בתכלית. לדברי הגנרלים האלדר ויוֹדל הרי רק שלוש־עשרה אוגדות גרמניות, שרק חמש מהן מורכבות חיילים של־קו־ראשון, נשארו במערב בזמן הסדר מינכן. ודאי הדבר שעקב נפילתה של צ’כוסלובקיה נגרם לנו הפסד שכמוהו כהפסדן של כשלושים־וחמש אוגדות. חוץ מזה הרי מפעלי־סקוֹדה, בית־הנשק השני בחשיבותו באירופה התיכונה, שייצורם בין אוגוסט 1938 לספטמבר 1939 היה שווה כשלעצמו לתפוקה של מפעלי הנשק הבריטיים אותה תקופה, עברו מידי ידיד לידי אויב. בעוד גרמניה כולה עובדת תחת לחץ עז ומלחמתי כמעט, הנה פועלי צרפת השיגו עוד ב־1936 את שבוע־ארבעים־השעות הנכסף מכבר.

הרה־שואה עוד יותר היה השינוי ביחסי הכוחות בין צבאות גרמניה וצרפת. עם כל חודש שחלף מ־1938 והלאה לא די שהתחזק הצבא הגרמני במספר וביחידות, ובצבירת מילוּאים, אלא שהתגבר גם מצד האיכות והבּשלוּת. ההתקדמות באימונים ובמומחיות הכללית לא פיגרה אחר התוספת המתמדת לציוד. שום שיפור או הרחבה בדומה לאלה לא היו צפויים לצבא הצרפתי. ידו היתה על התחתונה מכל הבחינות. ב־1935 יכלה צרפת, בלי עזרת בעלי־בריתה מלשעבר, לפלוש לגרמניה ולכבשה מחדש כמעט בלי שום קרבות של ממש. ב־1936 עדיין לא היה שום מקום לספק ביתרון־כוחה המכריע. עתה ידוע לנו, מן הגילויים הגרמניים, שמצב זה נמשך ב־1938, וידיעת חולשתם היא שהניעה את אנשי הפיקוד העליון הגרמני לעשות כמירב יכלתם כדי למנוע את היטלר מכל אחת מן המהלומות המוצלחות שבהן עשה לו שם. בשנה שלאחר מינכן, שאותה אנחנו בודקים עכשיו, התקרב הצבא הגרמני למלוֹא יעילוּתו, אף כי עדיין חלש היה מן הצרפתי במילוּאים מאומנים. מאחר שהיה מיוּסד על אוכלוסיה גדולה כפליים מזו של צרפת, לא היתה זו אלא שאלה של זמן עד שייעשה החזק בכל המובנים. גם מצד המוֹרל היה היתרון לגרמנים. עריקתו של בעל־ברית, בפרט מפּחד מלחמה, מדלדלת את רוחו של כל צבא שהוא. הרגשת הכּורח להיכנע מדכאת את הקצינים והטוראים כאחד. שעה שמן הצד הגרמני שילהבו הבטחון־העצמי, ההצלחה והרגשת העצמה הגוברת את יצרי המלחמה של הגזע, ריפּתה הכרת החולשה את ידיהם של אנשי־הצבא הצרפתים מכל הדרגות.

*

אולם יש תחום אחד חיוני שבּוֹ החילונו להדביק את גרמניה ולשפר את מעמדנו. ב־1938 אך החל תהליך החלפתם של מטוסי־הקרב הבריטיים דו־המנועיים, דוגמת ה“גלדיאטורים”, בטיפוסים מודרניים של “האריקיינים” ואחרי־כן “ספּיטפיירים”. בספטמבר 1938 היו לנו רק חמישה להקים שמטוסיהם מטוסי האריקיין. יתר על כן, המילואים והחלפים למטוסים הנושנים פחתו והלכו, הואיל והיו יוצאים מכלל שימוש. הגרמנים הקדימונו הרבה במעבר לטיפוסים מודרניים של מטוסי־קרב. כבר היה להם מספר הגון של מטוסי מסרשמיט־109, שכנגדם דל מאד היה כוחם של מטוסינו הנושנים. משך 1939 השתפר מעמדנו עד שהוחלפו מטוסיהם של להקים נוספים. ביולי אותה שנה היו לנו 26 להקים של מטוסי־קרב מודרניים בעלי שמונה תותחים, אף כי לא היתה שהוּת להכין את המילואים והחלפים במלוא ההקף. ביולי 1940, בעת הקרב על בריטניה, עמדו לרשותנו בממוצע 47 להקים של מטוסי־קרב מודרניים.

בצד הגרמני עלו המספרים כלהבא:

הגרמנים ביצעו למעשה את עיקר התרחבותם באוויר, באיכות ובכמות כאחת, בטרם תחל המלחמה. המאמץ שלנו פיגר אחרי מאמצם בשנתיים בקירוב. בין 1939 ל־1940 התחזקו בעשרים־למאה בלבד, ואילו אנחנו התחזקנו במספר מטוסי־הקרב המודרניים בשמונים־למאה. אכן, שנת 1938 מצאה אותנו לקויים עד־לדאבון באיכות, ואף כי משך 1939 התקדמנו במידת־מה לקראת מילוי החסר עדיין היה מצבנו בּיש ביחס יותר מאשר ב־1940, בבוא המבחן.

ב־1938 יכול שהיו באות התקפות־אוויר על לונדון, אשר להן היינו בלתי־מוכנים עד־לדאבון. אולם לא היתה שום אפשרות לקרב אווירי מכריע על בריטניה בטרם יכבשו הגרמנים את צרפת ואת ארצות השפלה, ובטרם ישיגו בכך את הבסיסים הנחוצים במטחווי מהלומה קרובים מחופינו. בלי הבסיסים האלה לא היו יכולים להספיק למפציצים שלהם את ליווי מטוסי־הקרב של הימים ההם. צבאות גרמניה לא היו מסוגלים להנחיל מפלה לצרפתים ב־1938 או 1939.

ייצור הטנקים העצום, אשר בו הבקיעו את החזית הצרפתית, לא הופיע אלא ב־1940, ונוכח יתרון הצרפתים במערב ומציאותה של פולין בלתי־כבושה במזרח, ודאי לא היו יכולים לרכז את כל כוחם האווירי נגד אנגליה כמו שהיה לאל־ידם לעשות לאחר שנאלצה צרפת להיכנע. בכך אין אנו מביאים כלל בחשבון לא את עמדתה של רוסיה גם לא את שיעור ההתנגדות שהיתה צ’כוסלובקיה עשויה לגלות. ראיתי לנכון להעמיד זו כנגד זו את יחסי העצמה האווירית בתקופה הנדונה, אבל מספרים אלה אינם משנים בשום פנים מן המסקנות שהעליתי כאן.

מכל הטעמים שלמעלה, הרי שנת ריוח־הנשימה אשר לה “זכינו” הודות למינכן השאירה את בריטניה וצרפת במצב גרוע הרבה יותר לעומת גרמניה של היטלר מזה שבו נמצאו בזמן משבר מינכן.

*

ולבסוף הרי גם עובדה מדהימה זו: בשנת 1938 לבדה סיפח היטלר לרייך והביא תחת שלטונו המוחלט 6,750,000 אוסטרים ו־3,500,000 סוּדטים. סך־הכל למעלה מעשרה מיליון נתינים, עמלים וחיילים. אכן לטובתו נטה המאזן האיום.

 

פרק תשעה־עשר: פראג, אלבניה והערובה לפולין ינואר – אפריל 1939    🔗

ביקורו של צ’מברליין ברומא – ריכוזים גרמניים בכיוון צ’כוסלובקיה – האופטימיות של המיניסטרים – היטלר פולש לצ’כוסלובקיה – נאומו של צ’מברליין בבירמינגהם – שינוי גמור במדיניות – מכתבי אל ראש־הממשלה מיום 31 במארס – הצעת הממשלה הסובייטית לועידת־שש־מעצמות – הערובּה הבריטית לפולין – דבר עם הקולונל בק – נחיתת האיטלקים באלבניה, 7 באפריל 1939 – מערך לקוּי של הצי הבריטי בים התיכון – נאומי בבית־הנבחרים ב־13 באפריל – מכתבי אל הלורד הליפקס – פגישת גרינג, מוסוליני וצ’אנו לדיון בצעדים מלחמתיים – היתרונות האסטרטגיים שהפיקה גרמניה מסיפוח צ’כוסלובקיה – הממשלה מנהיגה שירות־חובה בצבא – עמדה חלושה מצד האופוזיציה של הלייבּור והליבראלים – תעמולה לממשלה לאומית בבריטניה – קריאותיו של סיר סטאפורד קריפּס – בקשת ההתפטרות של מר סטנלי

מר צ’מברליין הוסיף להאמין כי אם אך יקבע מגע אישי עם הרודנים יוכל לחולל שיפור ניכר במצב העולם. ידוע לא ידע שכבר החליטו את החלטותיהם. ברוח של תקוה הציע שהוא והלורד הליפקס יבקרו באיטליה בחודש ינואר. לאחר עיכוב־מה נמסרה הזמנה וב־11 בינואר התקיימה הפגישה. סוֹמק עולה בלחיים כשקוראים ביומנו של צ’אנו את ההערות שהושמעו מאחרי הקלעים באיטליה על ארצנו ונציגיה. “בעיקרו של דבר”, כותב צ’אנו, “התקיים הביקור בסוּלם מינוֹרי… לא התנהל שום מגע של ממש. מה־מרוחקים אנו מן האנשים האלה! – הרי זה עולם אחר. שוחחנו על כך עם הדוּצ’ה לאחר סעודה. ‘האנשים האלה’, אמר מוסוליני, ‘לא קוֹרצו מן החומר של פרנסיס דרייק ושאר ההרפתקנים המפוארים שיצרו את הקיסרות. אחרי הכל הריהם הבּנים היגעים לשושלת ארוכה של אנשים עשירים…’”. “הבריטים”, רשם צ’אנו⁵⁶, “אינם רוצים להילחם. הם מנסים להיסוג לאט ככל האפשר, אבל אין הם רוצים להילחם… שיחותינו עם הבריטים נסתיימו. לא הושג מאומה. טילפנתי אל ריבּנטרופּ ואמרתי לו שהיה זה פיאסקוֹ, בלתי־מזיק לחלוטין”… “עיניו של צ’מברליין מלאו דמעות כשהחלה הרכבת לנוע ובני ארצו החלו לשיר, ‘כי הוא בחור כארז’. ‘מה הפזמון הזה?’ שאל מוסוליני”… וכעבור שבועיים: “הלורד פּרת הגיש להסכמתנו את הקווים הכלליים של נאום שישא צ’מברליין בבית־הנבחרים כדי שנוכל להציע שינויים, אם יש צורך בכך”. הדוצ’ה אישר את הנאום, והעיר: “אני סבור כי זו פעם ראשונה שראש ממשלת בריטניה מוסר לממשלה זרה את ראשי־הפרקים של אחד מנאומיו. הרי זה סימן רע בשבילם”. אכן, צ’אנו ומוסוליני הם שהלכו לאבדון, בסופו של דבר.

בינתיים, ב־18 בינואר, בא ריבּנטרופּ לוורשה לפתוח בהתקפה הדיפלומטית נגד פולין. לאחר בליעתה של צ’כוסלובקיה צריך יהיה לבוא כיתורה של פולין. כשלב ראשון במיבצע הזה תנוּתק פולין מן הים על־ידי ביסוּס הריבונות הגרמנית בדנציג והארכת שליטתה של גרמניה על הים הבלטי עד לנמל הליטאי החיוּני, ממל. ממשלת פולין גילתה התנגדות תקיפה ללחץ הזה, וזמן־מה עמר היטלר והמתין לעונת הלחימה.

משך השבוע השני לחודש מרס רבּו השמועות על תנועות צבא בגרמניה ובאוסטריה, בפרט באזור וינה־זלצבורג. לפי הידיעות גוּיסו ארבעים אוגדות גרמניות והועמדו על בסיס מלחמתי. מתוך בטחון בתמיכתה של גרמניה מכינים היו הסלובקים את הפרדת שטחיהם מן הרפובליקה של צ’כוסלובקיה. הקולונל בּק, שרווח לו בראותו את הרוח הטבטונית מנשבת בכיוון אחר, הצהיר בוורשה בפומבי כי ממשלתו הוגה אהדה מלאה לשאיפות הסלובקים. האב טיסוֹ, המנהיג הסלובקי, נתקבל על־ידי היטלר בברלין בכיבּודים הראויים לראש־ממשלה. ב־12 בחודש הזכיר מר צ’מברליין, כשנשאל בפרלמנט על הערוּבּה לגבול הצ’כוסלובקי, כי הצעה זו היתה מכוּונת נגד התקפה ללא התגרות. שום התקפה כזאת לא באה עדיין. הוא לא הוצרך לחכות הרבה.

*

גל של אופטימיות נשחתה הציף את בריטניה בימי מרס אלה. חרף המתיחות הגוברת בצ’כוסלובקיה עקב הלחץ הגרמני החזק מבפנים ומבחוץ, הנה המיניסטרים והעתונים שהזדהו עם הסכם מינכן לא זזו מאמונתם במדיניות שלתוכה גררו את האומה. אפילו קריעתה של סלובקיה כתוצאה מן התככים הנאציים המתמידים, ותנועות הצבא הנראות בגרמניה, לא מנעו את שר־הפנים מלדבר במחוז־הבחירה שלו ב־10 במרס על תקוותיו לתכנית שלום של חמש שנים, אשר למועד תביא לידי “תור זהב”. עדיין היו דיונים מתוך רוח של תקוה בדבר תכנית לחוזה מסחרי עם גרמניה. כתב־העת המפורסם, פּאנץ', פירסם קריקטורה שבה נראה ג’ון בול כשהוא מתעורר בשאיפת־רוח של הרווחה מסיוט־לילה, בעוד כל השמועות הרעות, הדמיונות והחשדות של הלילה מתעופפים ופורחים בעד החלון. בעצם היום בו הופיעה קריקטורה זו מסר היטלר את האולטימטום שלו לממשלה הצ’כית המתמוטטת, שהחלטות מינכן נטלו ממנה את קו־הביצורים שלה. צבא גרמני שנכנס לפראג נטל לידיו את השליטה המוחלטת על המדינה, שלא גילתה כל התנגדות. זכוּר לי שישבתי עם מר אידן בחדר־העישון של בית־הנבחרים כשהגיעו מהדורות עתוני־הערב המודיעות על המאורעות האלה. אפילו אלה מתוכנו שהיו נטולי כל אשליות ועמדו בשער, גם הם נפתעו נוכח פתאומיוּת הפּשע האלים הזה. קשה היה להאמין שעם כל הידיעות הסודיות אשר ברשותה יכלה ממשלת הוד־מלכותו להיות אובדת־דרך כל־כך. יום ה־14 במרס חזה בפירוקה ובשיעבודה של הרפובליקה הצ’כוסלובקית. הסלובקים הכריזו רשמית על עצמאותם. צבא הונגרי, הנתמך בסתר על־ידי פולין, חצה את הגבול ונכנס לפּלך המזרחי של צ’כוסלובקיה, קרפּאתו־רוסיה, שאותו תבעה הונגריה לעצמה. היטלר, בהגיעו לפראג, הכריז על פרוֹטקטוֹראט גרמני על צ’כוסלובקיה, שבכך הוכללה לתוך הרייך.

ב־15 בחודש היה על מר צ’מברליין לומר לבית־הנבחרים: “כיבוש בוֹהמיה על־ידי כוחות צבאיים גרמניים החל הבוקר בשעה 6. העם הצ’כי נצטווה על־ידי ממשלתו שלא להתנגד”. אחרי־כן הוסיף ואמר כי הערובה שנתן לצ’כוסלובקיה שוב אין לה תוקף, לדעתו. אחרי מינכן, קודם חמישה חדשים, אמר מזכיר־הדומיניונים סיר תומאס אינסקיפּ, על הערובּה הזאת: “ממשלת הוד־מלכותו רואה עצמה נתונה בהתחייבות מוסרית לצ’כוסלובקיה לקיים את הערובה [כאילו היתה בתקפּה מבחינה טכנית]… לפיכך הרי במקרה של מעשה תוקפנות נגד צ’כוסלובקיה ללא התגרות מצדה, ודאי שתהיה ממשלת הוד־מלכותו מחוּיבת לעשות כל מה שבכוחה על מנת לדאוג לשמירת שלמותה של צ’כוסלובקיה”. “כך”, אמר ראש־הממשלה, “היתה העמדה עד אתמול. אבל העמדה נשתנה מזמן שהכריז המורשון הסלובקי על עצמאותה של סלובקיה. תוצאת ההכרזה הזאת שׂמה קץ על־ידי התפוררות־מבּפנים למדינה שביקשנו לערוב לגבולותיה, ולפיכך אין ממשלת הוד־מלכותו יכולה לראות עצמה קשורה בהתחייבות הזאת”.

דומה היה כי זאת החלטה מכריעה. “טבעי הדבר”, אמר בסיכום דבריו, “שעלי להצטער מרה על מה שקרה עכשיו, אבל אל יטה אותנו הדבר הזה מנתיבנו. הבה נזכור שרצון כל עמי העולם עדיין מרוּכז בתקוות לשלום”.

כעבור יומיים היה מר צ’מברליין צריך לנאום בבירמינגהם. בטוח הייתי כי ישלים עם מה שקרה ויקבל את הדברים באהבה ככל האפשר. דבר זה היה עולה בקנה אחד עם הודעתו לבית־הנבחרים. אני אפילו תיארתי לעצמי שיזקוף זאת לזכותה של הממשלה, שבתבונתה התיקה במינכן את בריטניה הגדולה מגורלה של צ’כוסלובקיה ובעצם גם מגורל אירופה התיכונה בכלל. “מה־טוב”, עשוי היה לומר, “שגמרנו אומר בספטמבר שעבר שלא להיגרר לתוך המאבק ביבשת! עתה בני־חורין אנחנו להניח למריבות האלו, בין ארצות שאינן אומרות לנו ולא־כלום, שתתיישבנה בלי ביזבוז דמים וממון”. אחרי הכל יכלה זאת להיות החלטה הגיונית בעקבות התפוררותה של צ’כוסלובקיה, שעליה הוסכם במינכן ואשר עליה סמך רוּבּו של העם הבריטי את ידו, במידה שהבין מה מתרחש. כך גם היתה גירסתם של כמה מן התומכים התקיפים ביותר בחוזה מינכן. לפיכך ציפּיתי מראש בבוז להכרזה בבירמינגהם.

תגובתו של ראש־הממשלה הפתיעה אותי. סבור היה כי יש לו הבנה מיוחדת באָפיו של היטלר, וכי יש בו הכוח למוֹד בחריפות־השׂכל את גבולות מעשיה של גרמניה. הוא האמין, וקיוה, כי במינכן היתה הבנה אמיתית בדעות, וכי הוא, היטלר ומוסוליני יחדיו הצילו את העולם מזוועות המלחמה שאין להן שיעור. פתאום, כמו על־ידי התפוצצות, חרבו אמונתו וכל מה שנבע מפעולותיו ונימוקיו. עם כל שהיה אחראי לטעויות חמוּרות בהערכתן של עובדות, לאחר שהוליך עצמו שולל וכפה את משוגותיו על עמיתיו הצייתנים ועל דעת־הקהל הבריטית האומללה, אף על פי כן הרי בן־לילה הפך גבו פתאום לעברו. אם צ’מברליין לא הבין את היטלר, הנה היטלר טעה לגמרי בהערכת טבעו של ראש ממשלת בריטניה. בטעות ראה בסברו האזרחי ובתשוקתו הנלהבת לשלום הסבּר שלם לאישיותו, ומדומה היה כי המטריה שלו היא סמלו. הוא לא תפס כי נוויל צ’מברליין יש בו גרעין קשה מאד, וכי אין הוא אוהב שירמו אותו.

הנאום בבירמינגהם פרט על נימה חדשה. “נעימת דיבּוּרו”, אומר הביוגרף שלו, “היתה שונה עד מאד… מתוך שקיבל ידיעות שלמות יותר על הלך הדעות בבית־הנבחרים, בציבור ובדומיניונים, נטש את הנאום שהוכן מכבר על שאלות פנים ושירותים סוציאליים ותפס את השור בקרניו”. הוא הוכיח את היטלר על הפרת־אמונים אישית גסה ביחס להסכם מינכן. הוא ציטט את כל ההבטחות שנתן היטלר. “זאת היא תביעתי הטריטוריאלית האחרונה באירופה”. “לא יהיה לי עוד שום ענין במדינה הצ’כית, ואני יכול לערוב לכך. אין אנו רוצים בעוד צ’כים”. “אני משוכנע”, אמר ראש־הממשלה, "שלאחר מינכן היה רוּבּו הגדול של העם הבריטי שותף לרצוני הנאמן להמשיך במדיניות זו, אבל היום אני שותף לאכזבתו, להתמרמרותו, על שהתקוות הללו נוּפּצו מתוך חוסר־אחריות שכזה. איך אפשר ליישב את המאורעות האלה של שבוע זה עם ההבטחות שקראתי לפניכם?

“מי יכול שלא לחוש כי לבו יוצא באהדה לעם הגאה והאמיץ, שפּתאומית כל־כך באה עליו הפלישה הזאת, שחירוּיותיו קוצצו, שעצמאותו הלאומית היתה כלא היתה?… עכשיו אומרים לנו כי המהומות בצ’כוסלובקיה הצריכו את תפיסת הטריטוריה הזאת… אם היו מהומות, האם לא הופחו מבחוץ?… האם זאת ההתקפה האחרונה על מדינה קטנה, או שמא תבוא עוד אחת אחריה? האומנם זהו צעד בכיוון של נסיון להשתלט על העולם בכוח?”

לא קל הוא לצייר בדמיון סתירה גדולה יותר למצב־הרוח ולקו של הודעת ראש־הממשלה מלפני יומיים בבית־הנבחרים. ודאי עברה עליו תקופה של מתח עז. ב־15 בחודש אמר: “אל יטה אותנו הדבר מנתיבנו”. אבל זה היה בבחינת “אחורה פנה”.

יתר על כן, שינוי־דעתו של צ’מברליין לא התבטא במלים בלבד. “המדינה הקטנה” הבאה ברשימה של היטלר היתה פולין. כשנותנים את הדעת על חומרת ההחלטה ועל מספר האנשים שצריך היה להימלך בהם, מסתבר שהיה זה פרק־זמן טרוּד. כעבור שבועיים (ב־31 במרס) אמר ראש־הממשלה לפרלמנט:

עכשיו עלי להודיע לבית־הנבחרים כי… במקרה של כל פעולה שתאיים בבירור על עצמאותה של פולין ואשר ממשלת פולין תראה צורך חיוני לעצמה להתנגד לה בכוחותיה הלאומיים, תראה עצמה ממשלת הוד־מלכותו חייבת מיד להושיט לממשלת פולין את כל העזרה שביכלתה. הממשלה נתנה לממשלת פולין הבטחה ברוח זו.

רשאי אני להוסיף כי ממשלת צרפת יפּתה את כוחי להבהיר כי עמדתה בענין זה היא כעמדתה של ממשלת הוד־מלכותו… [ואחרי־כן] הדומיניונים קיבלו אינפורמציה מלאה.

לא היתה זו עת לנזיפות על העבר. הערובה לפולין נתמכה על־ידי מנהיגי כל המפלגות והקבוצות בבית־הנבחרים. “יעזרנו האל, לא נוכל לעשות שום דבר אחר”, אמרתי אני. בנקודה שאליה הגענו היתה זו פעולה נחוצה. אבל שום איש שהבין את המצב לא יכול להטיל ספק בכך כי פירושה הוא בתכלית הוודאוּת מלחמה גדולה שבּה נהיה מעורבים.

*

בפרשה עגומה זו של דעות מוטעות שעיצבו להם אנשים מוכשרים ורוחשי־טוב מגיעים אנחנו עתה לנקודת־השיא שלנו. העובדה שהגענו כולנו לידי כך מטילה על האחראים, ויהיו מניעיהם מכובדים ככל שיהיו, את האשמה נוכח ההיסטוריה. השקיפו לאחור וראו מה קיבלנו ואיזה דברים הפקרנו בזה אחר זה; גרמניה מפורקת מנשקה על פי חוזה חגיגי; גרמניה המחדשת את חימושה מתוך הפרת חוזה חגיגי; העליונוּת באוויר, ואפילו השוויון באוויר, מושלכים אחר גו; חבל הריין נכבש ביד רמה וקו־זיגפריד מוקם והולך; ציר ברלין־רומא מוּצב הכן; אוסטריה נטרפת ונבלעת על־ידי הרייך; צ’כוסלובקיה נעזבת ונחרבת על־ידי חוזה מינכן; קו־הביצורים שלה בידיים גרמניות; בית־הנשק האדיר של סקוֹדה מייצר מעתה והלאה תחמושת לצבאות גרמניה; נסיונו של הנשיא רוזוולט לייצב או להביא לכלל הכרעה את המצב באירופה על־ידי התערבותה של ארצות־הברית נדחה ביד אחת, ונכונוּתה הוודאית של רוסיה הסובייטית להצטרף למעצמות המערב וללכת עד קצה הגבול כדי להציל את צ’כוסלובקיה נדחית ביד שניה; שירותן של שלושים־וחמש אוגדות צ’כיות כנגד הצבא הגרמני שעדיין לא הגיע לגמר בישולו מושלך אחר־גו, בזמן שבריטניה הגדולה עצמה לא יכלה אלא לספק שתי אוגדות לחיזוק החזית בצרפת; הכל נשא הרוח.

ועתה, לאחר שפוזרו ובוזבזו כל היתרונות וגורמי־העזר האלה, יוצאת בריטניה הגדולה, כשהיא נוהגת את צרפת בידה, לערוב לשלמותה של פולין – של אותה פולין עצמה אשר בתאבון־צבוֹעים הצטרפה אך ששה חדשים קודם־לכן לביזת המדינה הצ’כוסלובקית והריסתה. היה טעם להילחם בעד צ’כוסלובקיה ב־1938, כשהצבא הגרמני בקושי יכול להעמיד חצי תריסר אוגדות מאומנות בחזית המערבית, כשהצבא הצרפתי בן ששים או שבעים אוגדות בקירוב יכול כמעט בודאי לצלוח את הריין ולהיכנס לחבל הרוּר. אבל דבר זה נחשב בלתי־הגיוני, מעשה פחזות, מתחת למדרגה של המחשבה האינטלקטואלית והמוסר המודרני. אפס עתה סוף־סוף הצהירו שתי הדמוקרטיות המערביות שהן מוכנות להשליך את חייהן מנגד למען שלמוּתה הטריטוריאלית של פולין. ההיסטוריה, שאומרים לנו כי עיקרה הוא פרשת הפּשעים, מעשי האיולת והייסורים של המין האנושי, הפכו בה והפכו בה ולא תמצאו דוגמה להיפוּך הפתאומי והגמור הזה של קו בן חמש או שש שנים של פיוס קל־דעת, ואת החלפתו בן־לילה כמעט בנכונות להשלים עם מלחמה קרובה בתנאים גרועים הרבה יותר ובקנה־המידה הגדול ביותר.

זאת ועוד: איך נוכל להגן על פולין ולקיים את הערובה שלנו? רק על־ידי הכרזת מלחמה על גרמניה והתקפה על חומה מערבית ועל צבא גרמני שיהיו חזקים מאלה אשר מהם נרתענו לאחור בספטמבר 1938. הנה זו רשימה של ציוני דרך לשוֹאה. הנה זו רשימה של כניעות, תחילה בהיות הכל קל ולאחר מכן בהיות הדברים קשים יותר, לפני הכוח הגרמני הגובר והולך בתמידוּת. אבל עתה הקיץ סוף־סוף הקץ על כניעוּתן של בריטניה וצרפת. כאן היתה סוף־סוף החלטה, שנתקבלה ברגע הגרוע ביותר שבגדר האפשר ועל היסוד הקלוש ביותר, החלטה אשר לבטח תביא לידי טבח עשרות מיליונים בני־אדם. עניינו של הצדק נתחייב כאן במחשבה־תחילה לקרב־חרמה, לאחר שבוזבזו נכסיו ויתרונותיו באפס־חכמה אשר כזה. אכן, אם לא תלחמו למען הצדק שעה שיכולים אתם לנצח בנקל בלי שפיכות דמים; אם לא תלחמו שעה שנצחונכם בטוח ולא יקר מדי במהיר; או אז אפשר תגיעו לרגע שבּו יהיה עליכם להילחם בהיות כל הסיכויים כנגדכם ובאין לכם כי אם תקוה תלויה־בשׂערה לשרוד. ויכול להיות מקרה גרוע עוד יותר. אפשר יהיה עליכם להילחם באין כל תקוה לנצחון, כי טוב הוא המוות מחיי עבדוּת.

*

הנאום בבירמינגהם קירב אותי הרבה יותר אל מר צ’מברליין:

אני מעז לחזור על ההצעה שהצעתי לך במסדרון הבית אתמול אחרי־הצהריים, שההגנה־נגד־מטוסים תועמד מיד במצב של כוננוּת מלאה. צעד כזה לא יוכל להיחשב תוקפני, אולם הוא ידגיש את רצינות הפעולה שנוקטת ממשלת הוד־מלכותו ביבשת. איסוּף הקצינים והחיילים האלה ישפר את יעילוּתם עם כל יום של צירופם ליחידה אחת. מבּית תהיה לדבר השפעה מעודדת ולא דווקה מבהילה. אבל על היטלר אני חושב בעיקר. ברגע זה ודאי נתוּן הוא במתיחות עזה. ידוע לו שאנו מנסים ליצור קואליציה שתבלום את התקפתו הבאה. אצל איש כזה הכל אפשרי. הפּיתוי לערוך התקפת־פתע על לונדון, או על בתי־החרושת למטוסים, שמפּניה אני חרד עוד יותר, יורחק אם יהיה ידוע שהכל מוכן. לאמיתו של דבר לא תוכל לבוא שום הפתעה, ולפיכך יסולק הגירוי לפעולה אלימה קיצונית ואפשר שעצות נבונות יותר תכרענה את כפות המאזניים.

באוגוסט 1914 שידלתי את מר אסקווית שיניח לי לשלוח את הצי לצפון כדי שיוכל לעבור את מיצר דוֹבר ואת המצרים בים לפני שייעשה המצב הדיפלומטי חסר־תקוה. נדמה לי כי העמדת ההגנה־נגד־מטוסים במצב של כוננות עכשיו דומה לכך מאד, ואני תקוה שלא תתרעם על שאני מעלה זאת לפניך.

*

הפולנים השיגו את טשן בעמדתם המחפירה כלפי חיסולה של מדינת צ’כוסלובקיה. לא ארכו הימים והוצרכו לתת את הדין על כך. ב־21 במרס, כשנפגש ריבנטרופ עם מר ליפּסקי, השגריר הפולני בברלין, נקט נעימה חריפה יותר מאשר בשיחות הקודמות. כיבוש בוהמיה ויצירת מדינת סלוֹבקיה הגרוּרה הביאו את הצבא הגרמני אל גבולותיה הדרומיים של פולין. ליפסקי אמר לריבנטרופ כי האדם־מן־הרחוב בפולין אינו יכול להבין מדוע קיבל עליו הרייך את ההגנה על סלובקיה, מאחר שהגנה זו מכוּונת נגד פולין. הוא גם התעניין בשיחות האחרונות בין ריבנטרופ לשר־החוץ הליטאי. האם דוּבּר בהן על ממל? הוא קיבל את התשובה על כך כעבור יומיים (ב־23 במרס). חיל־צבא גרמני כבש את ממל.

האמצעים לארגון התנגדות כלשהי לתוקפנות הגרמנית במזרח־אירופה נתמצו עתה כמעט עד תום. הונגריה היתה במחנה הגרמני. פולין עמדה מנגד לצ’כים, ולא היתה נכונה לשיתוף־פעולה הדוק עם רומניה. לא פולין גם לא רומניה לא היו מוכנות להיאות להתערבות רוסית נגד גרמניה על פני השטחים שלהן. המפתח לברית גדולה היה בהבנה עם רוסיה. ב־21 במרס הציעה ממשלת רוסיה, שכל המתרחש השפיע עליה עד מאד, ולמרות שהשאירוה עומדת מחוץ במשבר של מינכן, ועידה של שש מעצמות. גם בנושא זה היו למר צ’מברליין דעות חותכות. במכתב פרטי כתב ב־26 במרס:

עלי להודות ולהתוודות שאני הוגה אי־אמון עמוק ביותר לרוסיה. אין בי שום אמונה ביכלתה לנהל התקפה של ממש, אפילו רצתה בכך. ואינני מאמין במניעיה, שדומה כי אך מועט הוא א הקשר ביניהם לרעיונות החופש שלנו, ושתכליתם רק להונות את כל זולתה. יתר על כן, רבות מן המדינות הקטנות, בפרט פולין, רומניה ופינלנד, שונאות אותה וחושדות בה⁵⁷.

ההצעה הסובייטית לוועידת־שש־מעצמות נתקבלה אפוא בקרירות והוחמצה.

האפשרויות להרחיק את איטליה מן הציר, שתפסו מקום כה גדול בחישובים הרשמיים של בריטניה, גם הן היו נמוגות והולכות. ב־26 במרס נשא מוסוליני נאום תקיף שבו העלה את תביעותיה של איטליה נגד צרפת בים התיכון. בסתר היה עושה הכנות להרחבת השפעתה של איטליה בבלקנים ובים האדריאטי, כמשקל־נגד להתקדמותה של גרמניה באירופה התיכונה. תכניותיו לפלוש לאלבניה היו מוכנות עתה.

ב־29 במרס הודיע מר צ’מברליין לפרלמנט על התכנית להכפיל את הצבא הטריטוריאלי, כולל גידול על־גבי־הנייר בשיעור 210,000 איש (בלי ציוד). ב־3 באפריל הוציא קייטל, ראש־המטה של היטלר, את ההוראה החשאית, “הנחיה לכוחות המזוינים, 1939־40”, ביחס לפולין – “מקרה לבן” היה שם־הצוֹפן. הפירר הוסיף את ההוראות הבאות: “את ההכנות יש לעשות בצורה שתאפשר את ביצוע הפעולות בכל עת שהיא מן ה־1 בספטמבר והלאה”.

*

ב־4 באפריל הזמינה אותי הממשלה לסעודת־צהריים במלון־סאבוֹי לכבוד הקולונל בק, שר־החוץ של פולין, שבא לביקור רשמי בעל חשיבוּת. שנה קודם־לכן נפגשתי אתו בריביירה, ואז סעדנו יחד ארוחת־צהריים. עכשיו שאלתי אותו: “האם תחזור בשלום ברכבת המיוחדת שלך דרך גרמניה לפולין?” הוא השיב: “אני סבור שיהיה לנו פנאי לכך”.

*

עתה פקד אותנו משבר חדש.

ב־7 באפריל 1939 עם שחר נחתו כוחות איטלקיים באלבניה, ולאחר התכתשות קצרה השתלטו על הארץ. כמו שהיתה צ’כוסלובקיה צריכה להיות הבסיס להתקפה נגד פולין, כך תהיה אלבניה קרש־הקפיצה לפעולה איטלקית נגד יוון ולנייטרליזציה של יוגוסלביה. ממשלת בריטניה כבר קיבלה עליה התחייבות למען השלום בצפון־מזרח אירופה. מה ביחס לאיוּם המתפתח בדרום־המזרח? ספינת השלום היתה דולפת מכל דפנותיה.

ב־9 באפריל כתבתי לראש־הממשלה:

אני מקווה שהפרלמנט יכוּנס מחדש לכל המאוחר ביום ג', ואני מבקש לומר לך עד־מה אני מקווה שההודעות שתוכל למסור תאפשרנה גילוי אותה חזית מאוחדת כמו במקרה של ההסכם הפולני.

אולם נדמה לי כי עתה כל שעה חשובה. מצוּוים אנחנו לחזור וליטול לידינו את היזמה בדיפלומטיה. שוב אין לעשות זאת בהצהרות או בהסתלקות מן ההסכם האנגלו־איטלקי או בהחזרת השגריר שלנו.

בעתוני יום־א' מרבים לומר שאנחנו מציעים ערובה ליוון ותורכיה. בתוך כך רואה אני שעתונים אחדים מדברים על כיבוש קוֹרפוּ על־ידי הצי הבריטי. אילו כבר נעשה צעד זה כי אז היה בו משום סיכוי טוב ביותר לקיום השלום. אם לא נעשה את הצעד הזה, כמובן בהסכמתה של יוון, הרי נדמה לי שלאחר הפרסוֹמת שנעשתה לרעיון בעתונות, ולנוכח הצרכים הברורים הנובעים מן המצב, תיכבש קורפו במהירות על־ידי איטליה. כיבושה־מחדש יהיה אז בגדר הנמנע. כנגד זאת, אם נהיה שם ראשונים, הרי התקפה אפילו על אניות בריטיות מועטות תעמיד את מוסוליני בפני תחילתה של מלחמת־תנופה על אנגליה. ברירה חותכת זו נותנת את הסיכוי הטוב ביותר לכל אותם כוחות באיטליה המתנגדים למלחמה גדולה עם אנגליה. לא די שאין היא מחמירה את הסכנות החמורות הצפויות עתה, היא מפחיתה אותן. אבל יש לפעול הלילה.

בכּף מוטל עתה כל חצי־האי הבּלקני, לא פחות ולא יותר. אם תישארנה המדינות האלו נתונות ללחץ גרמני ואיטלקי, בעוד אנחנו בלתי־מסוגלים לפעולה, כמו שאולי ניראה בעיניהם, הרי תהיינה נאלצות להגיע לידי הסכם עם ברלין ורומא בתנאים הטובים ביותר שבגדר האפשר. מה־נואשה תהיה אז עמדתנו! תהיה עלינו התחייבות כלפי פולין, ועל־ידי כך נסתבך במזרח אירופה, ובו בזמן נאבד כל תקוה לאותה ברית גדולה אשר מרגע שתוּקם אפשר שתבשׂר ישועה.

אני כותב את השורות האלו מבלי לדעת את מעמדו הנוכחי של צי־הים־התיכון שלנו, החייב כמובן להיות מרוכז ולהימצא בים, בעמדה מסייעת מתאימה אך לא קרובה מדי.

לאמיתו של דבר היה צי־הים־התיכון הבריטי מפוזר. מתוך חמש האניות הגדולות שלנו היתה אחת בגיברלטר, השניה במזרח הים התיכון, ושלוש הנותרות היו מתנמנמות בנמלים איטלקיים מרוחקים זה מזה או על־ידם (שתים מהן לא היו מוגנות על־ידי השייטות שלהן). שייטות המשחתות עצמן היו מפוזרות לאורך חופי אירופה ואפריקה, ומספר גדול של סיירות היו דחוקות בנמל מלטה בלי הגנה מצד סוללות תותחי־המגן האדירות של אניות־מערכה. בו בזמן שהניחו לצי להתפזר בצורה כזאת, ידוע היה שהצי האיטלקי מרוכז במיצר אוֹטרנטוֹ וכי צבא נאסף ומפליג לאיזו קיבולת רצינית.

ב־13 באפריל קראתי בבית הנבחרים תגר על המערך המרושל הזה:

הרגל סוף־השבוע הבריטי, ההתחשבות המרובה שנוהגים הבריטים בימי־פגרה החופפים את חגיה של הכנסיה, כל אלה משמשים משמשים ענין לענות בו בחוץ־לארץ. “יום הששי הטוב”⁵⁸ היה גם היום הראשון אחרי פיזורו של הפרלמנט. ידוע היה גם כי ביום ההוא הצי הבריטי מבצע באורח שיגרתי תכנית שעליה הוכרז מכבר. לפיכך יהיה מפוזר בכל עבר… יכול גם יכול אני להאמין כי לוּ היה הצי שלנו מרוכז ומשוטט בחלקים הדרומיים של הים היוֹני, כי אז לא היתה ההרפתקה האלבנית באה לעולם…

לאחר עשרים־וחמש שנות נסיון בשלום ובמלחמה, אני מאמין כי שירות־המודיעין הבריטי הוא המשובח ביותר מסוגו בעולם. אף על פי כן ראינו, גם במקרה שיעבוּדה של בּוֹהמיה גם במקרה הפּלישה לאלבניה, שמיניסטרים של הכתר לא היה להם שמץ מושג בדבר־מה שממשמש ובא, ועל־כל־פנים לא היו משוכנעים בדבר. אינני יכול להאמין כי השירות־החשאי־הבריטי הוא האשם בכך.

איך קרה הדבר שערב השערוריה הבוהמית עסקו מיניסטרים במה שנקרא “דיבּורים של־אור־שמש”, והתנבאו ל“שחר של תור־זהב”? איך קרה הדבר ששיגרת הפּגרה של השבוע שעבר קוּימה בזמן שבּו ברור היה כי קרוב לבוא משהו בלתי־רגיל ביותר באָפיו, דבר שאין לאמוד את תוצאותיו?… נראה לי כי מיניסטרים מקבלים עליהם את הסיכונים העצומים ביותר אם הם מרשים לעצמם לנפּות את האינפורמציה שאסף שירות־המודיעין, ואשר אני סמוך ובטוח כי שלח אותה להם מבעוד זמן, לפרשה ולגרוע מערכּה וחשיבותה, ואם הם נתפסים להלך־רוח שבו יחשיבו רק אותן ידיעות ההולמות את שאיפתם הנאמנה והמכובדות שלא יוּפר שלומו של עולם.

כל הדברים נעים ברגע אחד. מדי שנה בשנה, מדי חודש בחודש, נעים הם כולם יחד קדימה. בעוד שאנחנו הגענו לעמדות מסוימות במחשבה, אחרים הגיעו לעמדות מסוימות בפועל. הסכנה קרובה עכשיו מאד, וחלק גדול של אירופה מגויס בקנה־מידה גדול מאד. מיליוני בני־אדם מתכוננים למלחמה. בכל מקום מחזקים את ביצורי הגבולות. בכל מקום קיימת ההרגשה שאיזו מהלומה חדשה ממשמשת־ובאה. אם תבוא המהלומה, היוכל להיות ספק כלשהו שנהיה מעורבים בדבר? שוב אין אנו עומדים במקום שעמדנו לפני חדשיים או שלושה. קיבלנו עלינו התחייבויות בכל הכיוונים, בצדק, לפי דעתי, בהתחשב בכל מה שקרה. אין צורך למנות את הארצות אשר להן ניתנות ערוּבּות, במישרים או בעקיפים. הדבר שלא היינו מעלים בחלומנו לעשותו לפני שנה, כשהיה הכל ורוד הרבה יותר, מה שלא היינו מעלים בחלומנו לעשותו אפילו לפני חודש, זאת אנו עושים עכשיו. אם כן, אפוא, כשאנו שואפים לנהוג את כל אירופה ולהחזירה מעברי פי התהום אל רמות החוק והשלום, ודאי שוּמה עלינו עצמנו לתת את הדוגמה הנעלה ביותר. אל נחסוך מאומה. איך נוכל להוסיף ולחיות את חיינו הקלים והנוחים פה בבית, כשאיננו חפצים אפילו להגות את המילה “כפייה”, כשאיננו חפצים לעשות אפילו את הצעד הנחוץ שרק על־ידיו יתכן לגייס ולצייד את הצבאות אשר אותם הבטחנו? הגלים האפלים והמרים גואים חיש מכל עבר. איך נוכל להמשיך – הבה אומר זאת בגילוי־לב ובכנוּת־יתר – בו בזמן שלא כל כוחה של האומה מאוגד במכשיר השלטון?

כעבור ימים אחדים חזרתי על תלונתי בדבר הצי במכתב פרטי אל הלורד הליפקס:

אין לתרץ את מערכי הצי שלנו. תחילה, ביום ג' בערב, ב־4 באפריל, הראה הלורד־הראשון כי צי־המולדת נמצא במצב כוננוּת כה חמור עד שאין האנשים יכולים אפילו לעזוב את התותחים־נגד־המטוסים ולרדת למטה. זאת היתה תוצאה של מברק הפחדה, ולפי דעתי היתה בכך הפרזה על מה שהדריכוּת דורשת. לעומת זאת הרי באותו זמן היה צי־הים־התיכון מפוזר, כמו שתיארתי לפני בית־הנבחרים, באי־סדר פגיע ביותר בכל רחבי הים התיכון; וכמו שמראים תצלומים שנתפרסמו בעתונים, היתה בּרהם עוגנת בפועל ממש ליד המזח של נאפּולי. עתה רוכז צי־הים־התיכון והוא נמצא בים, כיאה לו. לפיכך בלי ספק הכל כשורה בים התיכון. אבל חוסר הכוננוּת מועבר למימי המולדת. הצי האטלנטי, להוציא מעט תותחי־מגן, נמצא זה כמה ימים מחוץ לכלל פעולה משום שאנשים רבים נשלחו לחוּפשה. אפשר היה לחשוב כי החופשה “תדוֹרג” לפחות בזמנים כאלה. כל שולות־המוקשים הן מחוץ לכלל פעולה הואיל והן נמצאות בבדק. איך אפשר ליישב זאת עם ההודעה על קיומה של מתיחות ביום־ג' שעבר? דומה כי זאת סטייה חמורה מן הנוהל של דריכוּת ממושכת ומתקבלת־על־הדעת. אחרי הכל אין התנאים הקיימים עתה שונים עקרונית מאלה של השבוע שעבר. הלורד־הראשון חולה אנוּש, ולכן מן־הסתם גדול הנטל על סטנהופּ.

אני כותב זאת לך לידיעתך האישית, וכדי שתוכל לבדוק את העובדות בעצמך. יהיה־נא מכתבי זה בעיניך פרטי בהחלט, כי אין אני רוצה להטריח בדבר את ראש־הממשלה, אבל סבור אני שאתה צריך לדעת.

*

ב־15 באפריל 1939, אחרי הכרזת הפּרוטקטוֹראט הגרמני על בוהמיה ומוראביה, נפגש גרינג עם מוסוליני וצ’אנו כדי להסביר לאיטלקים את התקדמות הכנותיה של גרמניה למלחמה. נמצא הפרטיכל של פגישה זו. בפיסקה אחת נאמר – גרינג הוא המדבר – “הנשק הכבד של צ’כוסלובקיה מראה, על כל פנים, מה מסוכנת יכלה להיות, אפילו אחרי מינכן, במקרה של סכסוך רציני. הודות לפעולה הגרמנית שוּפּר מצבן של שתי ארצות־הציר כי, בתוך שאר סיבות, נוצרו אפשרויות כלכליות כתוצאה מהעברת כושר הייצור הגדול של צ’כוסלובקיה לידי גרמניה. דבר זה מסייע לחיזוקו הניכּר של הציר נגד מעצמות המערב. יתר על כן, שוב אין גרמניה צריכה להחזיק אפילו אוגדה אחת במצב של כוננוּת להגנה מפני אותה ארץ במקרה של התנגשות גדולה יותר. גם זהו יתרון שיהיה למועיל לשתי ארצות־הציר, בחשבון אחרון… הפעולה שנקטה גרמניה בצ’כוסלובקיה יש לראות בה יתרון למעצמות הציר. גרמניה תוכל עכשיו להתקיף את הארץ הזאת משני אגפים, ותהיה במטחווי טיסה של עשרים־וחמש דקות מן המרכז התעשייתי החדש של פולין, שהועתק הרחק יותר אל פנים הארץ, סמוך לשאר המחוזות התעשייתיים של פולין, בגלל קירבתו לגבול”⁵⁹.

“פתרון הסכסוך הצ’כי באפס דמים בסתיו 1938 ובאביב 1939 וסיפוחה של סלובקיה”, אמר הגנראל פון־יוֹדל בהרצאה כעבור שנים אחדות, “השלימו את הטריטוריה של גרמניה־רבּה בצורה שנתנה מקום לראות עכשיו את הבעיה הפולנית על הבסיס של הנחות אסטרטגיות נוחות, פחות או יותר”⁶⁰.

ביום ביקורו של גרינג ברומא שלח הנשיא רוזוולט איגרת אישית להיטלר ומוסוליני ובה המריצם לתת ערוּבה שלא יעשו עוד כל מעשה תוקפנות נוסף משך עשר “או אפילו עשרים־וחמש שנה, אם נרחיק ראוֹת עד כדי כך”. הדוצ’ה סירב בתחילה לקרוא את המסמך, ואחרי־כן העיר: “תוצאה משיתוּק־ילדים!” לא עלה על דעתו כי פגעים קשים מזה יפקדו אותו עצמו.

*

ב־27 באפריל קיבל ראש־הממשלה את ההחלטה הרצינית להנהיג שירות־חובה, אף כי חזוֹר וחזוֹר הבטיח שלא ייעשה צעד כזה. לזכותו של מר הוֹר־בּלישה, מזכיר־הממלכה לענייני מלחמה, יש לזקוף את היקיצה המאוחרת הזו. אין ספק שהוא השליך את חייו הפוליטיים מנגד, וכמה משיחותיו עם ראש־הממשלה היו חריפות ביותר. ראיתיו פעמים אחדות בעת המבחן הזה, ומעולם לא היה בטוח אם אין זה יומו האחרון בשלטון.

מובן שהנהגת שירות־החובה בשלב זה עדיין לא נתנה לנו צבא. החוק חל רק על גברים בני עשרים; עדיין היה צורך לאמנם; ולאחר שאימנוּם עדיין היה צורך לחמשם. מכל־מקום היה זה מעשה סמלי בעל חשיבות גדולה ביותר לגבי צרפת ופולין, ולגבי אומות אחרות שעליהן השפענו את ערוּבּותינו. האופוזיציה לא מילאה את חובתה בוויכוח. גם מפלגת הלייבור גם המפלגה הליבראלית נרתעו מעמוֹד בפני הדעה הקדומה והמושרשת שהיתה קיימת תמיד באנגליה נגד שירות־חובה צבאי. מנהיג מפלגת הלייבור טען כי:

עם היותו מוכן לנקוט את כל הצעדים הדרושים לדאגה לבטחון האומה ולקיום התחייבויותיה הבינלאומיות. מצטער הבּית הזה על כי ממשלת הוד־מלכותו הפרה את הבטחותיה ונטשה את עקרון ההתנדבות שסיפּק את כוח־האדם הדרוש להגנה, והוא בדעה כי הצעד המוצע אינו מכוּון יפה, ולא די שאינו מוסיף תוספת של ממש להגנתה היעילה של הארץ אלא שגם יעורר מחלוקת וירפּה את המאמץ הלאומי, והוא משמש עדות נוספת לכך כי ניהול העניינים על־ידי הממשלה בזמנים הגורליים האלה אינו ראוי לאמונה של הארץ או לאמונו של הבית הזה.

מנהיג המפלגה הליבּראלית גם הוא מצא טעמים להתנגד לצעד הזה. שני האנשים האלה עגמה עליהם נפשם בשל הקו שמטעמים מפלגתיים ראו עצמם אנוסים לנקטו. אבל שניהם נקטו אותו והוסיפו שפע סיבות לכך. ההצבעה היתה על פי קווים מפלגתיים, ועמדתם של השמרנים נתקבלה ברוב של שלוש־מאות־ושמונים קול כנגד מאה־ארבעים־ושלושה. בנאומי ניסיתי כמיטב יכלתי לשדל את האופוזיציה שתתמוך בצעד ההכרחי הזה; אבל מאמצי עלו בתוהו. הבינותי אל־נכון את הקשיים שבהם היא נתונה, מה־גם שהיא עומדת נוכח ממשלה יריבה. עלי להעלות את המאורע לזכרון, כי הוא שולל מחסידי הליבּראלים והלייבּור כל זכות לגנות את ממשלת העת ההיא. בבירור גמור הראו את שיעור־קומתם ביחס למאורעות. עד־מהרה עתידים היו להופיע בשיעור־קומה נאוֹת יותר.

*

אף כי מר צ’מברליין קיוה עדיין למנוע מלחמה, ברור היה שלא יירתע ממנה אם תבוא. מר פיילינג אומר שהוא רשם ביומנו, “סיכוייו של צ’רצ’יל [להיכנס לממשלה] משתפרים ככל שהמלחמה מסתברת יותר, וכן להפך”⁶¹. היתה זו אולי חוות־דעת מפיקת־בוז כלשהו. היו בדעתי הרבה מחשבות אחרות מחוץ למחשבה להיעשות שוב מיניסטר. אף על פי כן הבינותי להשקפתו של ראש־הממשלה. הוא ידע כי אם תהיה מלחמה יוצרך לבוא אלי, ובצדק האמין כי איענה לקריאה. כנגד זאת חשש שמא יראה היטלר בכניסתי לממשלה הפגנת איבה, ובכך ימחה המעשה את כל הסיכויים הנותרים לשלום. היתה זו דעה טבעית, אך לא נכונה. בכל זאת אין איש יכול לתת דופי במר צ’מברליין על שלא רצה להביא מצב כה עדין ונורא עד משבר על־מנת לכלול בממשלתו ציר מסוים מצירי בית־הנבחרים.

במרס נצטרפתי עם מר אידן וכשלושים צירים שמרניים בהצעת־החלטה להקמת ממשלה לאומית. משך הקיץ קמה בארץ תנועה ניכרת מאד בעד הדבר הזה, או לפחות בעד הכללתי, והכללת מר אידן, בקבינט. סיר סטאפורד קריפּס, בעמדתו כציד בלתי־תלוי, החל לחשוש מאד מפני הסכנה הנשקפת לאומה. הוא ביקר אצלי ואצל מיניסטרים שונים כדי להשפיע עליהם להקים מה־שקרא “ממשלת הכל־עם־הכל”. אני לא יכולתי לעשות מאומה; אבל מר סטנלי, שר המסחר, הושפע מאד. הוא כתב לראש־הממשלה מכתב שבו הציע למסור את כהונתו שלו, אם יקל הדבר על חידוש פניה של הממשלה.

מר סטנלי אל ראש הממשלה 30 ביוני 1939

אני מהסס לכתוב אליך בזמן כזה שעה שאתה עמוס טורח ודאגה, ורק דחיפוּת העניינים היא צידוּקי. אני מניח שכולנו סבורים כי הסיכוי היחיד למנוע מלחמה עוד הסתיו הוא בזה שנשכנע את היטלר כי נעמוד בהתחייבויותינו לפולין ושהתקפה מצדו בהכרח יהיה פירושה תבערה כללית. כן גם ודאי הוגים כולנו אם יש איזה מעשה שנוכל לעשות, אשר מבלי שיהיה מאיים עד כדי לעורר פעולת־תגמול יהיה דראמתי עד כדי לרתק את תשומת־הלב. אני עצמי אינני יכול להעלות בדעתי שום דבר שיהיה יעיל יותר, אם יימצא אפשרי, מהרכבת איזו ממשלה, עתה, מן הסוג שבהכרח יהיה עלינו להקימו עם פרוֹץ מלחמה. יהיה זה אישור דראמתי לאחדות ולעוז־ההחלטה של האומה, ואני מתאר לעצמי שישפיע מאד לא רק על גרמניה אלא גם על ארצות־הברית. אפשר גם כי, אם בשעה האחת־עשרה תופיע איזו אפשרות להסדר משביע־רצון, יהיה קל הרבה יותר לממשלה כזאת לנהוג מידה של פייסנות בכלל. אתה עצמך ודאי שקלת את האפשרות ובודאי אתה מכיר הרבה יותר ממני בקשיים האפשריים, אבל סבור הייתי שאכתוב אליך גם כדי להודיעך את השקפותי גם כדי להבטיחך שאם אמנם מהרהר אתה באפשרות כזאת הרי אני – כמוני ככל יתר חברינו, כך אני בטוח – אשמח לשמש בכל תפקיד שהוא, ולוּ הקטן ביותר, הן בממשלה הן מחוצה לה.

ראש הממשלה הסתפק באישור רשמי לקבלת המכתב.

במרוצת השבועות שיקפו כמעט כל העתונים, בראשות דיילי טלגראף (3 ביולי) ובהטעמת־יתר מצד מנצ’סטר גרדיאן, את הלך־הדעות הזה. אני הופתעתי לראות את ביטויו החוזר ונשנה יום־יום. שבועות רצופים נראו אלפי כרזות עצומות בראש־חוצות בבּירה, “צ’רצ’יל חייב לחזור”. עשרות מתנדבים ומתנדבות צעירים התהלכו לפני בית־הנבחרים כשהם נושאים כרזות שעליהן סיסמות דומות לזו. לא היתה לי כל יד בשיטות תעמולה מעין אלו, אבל ודאי הייתי מצטרף לממשלה אילו נתבקשתי לכך. כאן שוב עמד מזלי האישי הטוב בעינו, וכל השאר שטף ובא כפי סדרו ההגיוני, הטבעי והאיום.

 

פרק עשרים: החידה הסובייטית    🔗

היטלר מבטל את ההסכם הימי האנגלו־גרמני – ואת חוזה אי־ההתקפה עם פולין – ההצעה הסובייטית לועידת־שלוש־מעצמות – הדילמה שלפני מדינות־הספר – המגעים הסובייטים־הגרמניים גוברים – פיטורי ליטבינוב – מולוטוב – מו"מ אנגלו־סובייטי – הויכוח ב־19 במאי – נאומו של מר לויד ג'ורג' – הצהרתי על המצב באירופה – הצורך בברית עם רוסיה – מאוחר מדי – “חוזה הפלדה” בין גרמניה לאיטליה – הטכסיסים הדיפלומטיים הסובייטיים

הגענו לתקופה שבּה הגיעו כל היחסים בין בריטניה לגרמניה אל קצם. עתה ידוע לנו כמובן כי מאז עלות היטלר לשלטון לא היו שום יחסי־אמת בין שתי הארצות. היטלר רק קיוה לשדל את בריטניה, או להפחידה, עד שתתן לו יד חפשית במזרח אירופה, ומר צ’מברליין השתעשע בתקוה כי יפייסוֹ ויחזירוֹ למוטב. מכל־מקום הגיעה השעה שבה פגו אשליותיה האחרונות של ממשלת בריטניה. סוף־סוף נשתכנע הקבינט שגרמניה הנאצית מתכוונת למלחמה, וראש־הממשלה הציע ערובות ועשה בריתות בכל הצדדים שעדיין לא נסתמו, מבלי התחשב בשאלה אם נוכל לתת איזו עזרה של ממש לארצות הנוגעות בדבר. על הערובּה לפולין נוספה ערובּה ליוון ולרומניה, ועל אלו נוספה ברית עם תורכיה.

עלינו לחזור ולזכור עתה את פיסת־הנייר העגומה שעליה החתים מר צ’מברליין את היטלר במינכן ושאותה נופף בחדות־נצחון לעיני ההמון כשיצא מן המטוס שלו בהסטון. בכך נתלה בשני הקשרים, שלפי הנחתו היו קיימים בינו לבין היטלר ובין בריטניה לגרמניה, לאמוֹר – הסכם־מינכן והחוזה הימי האנגלו־גרמני. שעבּוּדה של צ’כוסלובקיה הרס את הראשון; עתה קם היטלר וביטל את השני.

בנאומו ברייכסטאג ב־28 באפריל אמר:

הואיל וכיום אנגליה, הן באמצעות העתונות הן באורח רשמי, מחזיקה בדעה שיש להתנגד לגרמניה בכל המסיבּות, והיא נותנת תוקף לכך במדיניות הכיתוּר הזאת הידועה לנו, הרי הושמט הבסיס לחוזה הימי. לפיכך גמרתי אומר לשלוח היום לממשלת בריטניה הודעה ברוח זו. אין זה בשבילנו ענין בעל חשיבות מעשית של ממש – כי עדיין מקווה אני שנוכל למנוע מירוץ הזדיינות עם אנגליה – כי אם מעשה של כבוד עצמי. אולם אם תרצה ממשלת בריטניה לפתוח שוב במשא־ומתן עם גרמניה על הבעיה הזאת, לא יהיה איש אשר ישמח יותר ממני על הסיכוי למצוא עדיין אפשרות להבנה ברורה וישרה⁶².

ההסכם הימי האנגלו־גרמני, שהיה השׂג כה בולט להיטלר ברגע חשוב וגורלי במדיניות שלו, תוֹאר עתה על ידיו כחסד לבריטניה, שטובות־ההנאה היוצאות ממנו תימנענה כאות למורת־רוחה של גרמניה. הפירר העלה לפני ממשלת בריטניה את התקוה שאולי יהיה מוכן להוסיף ולדון בבעיה הימית עם ממשלת הוד־מלכותו, ואולי אפילו סבור היה כי הפּתאים שעלו בחכּתו לשעבר יתמידו במדיניות הפּיוס שלהם. בעיניו לא היה הדבר חשוב עתה כלל. איטליה היתה אתו, ויתרונו באוויר היה בידו; כן היו בידו אוסטריה וצ’כוסלובקיה, על כל הכרוך בכך. היתה לו החומה המערבית שלו. בספירה הימית הטהורה בנה תמיד צוללות במהירות האפשרית מבלי התחשב בשום הסכם. למען הרושם נאחז תמיד בזכותו לבנות צוללות כשיעור הבּנייה של בריטניה, אבל דבר זה לא הגביל אף כהוא־זה את תכנית הגרמנים לבנין צוללות. אשר לאניות גדולות יותר הרי לא יכול כלל לעכל את המיכסה הנדיבה שהוענקה לו על פי ההסכם הימי. לפיכך העמיד בחציפוּתו פנים כמטיח את ההסכם בפרצופם של הכּסילים שעשאוהו.

באותו נאום ביטל היטלר גם את החוזה הגרמני־הפולני לאי־התקפה. סיבּה במישרים שימשה לו הערוּבה האנגלו־פולנית, “שבמסיבות מסוימות תאלץ את פולין לנקוט פעולה צבאית נגד גרמניה במקרה של התנגשות בין גרמניה לאיזו מעצמה אחרת, שבה תהיה אנגליה מעורבת מצדה. התחייבות זו סותרת את ההסכם שעשיתי לפני איזה זמן עם המרשל פּילסוּדסקי… לפיכך עמדתי היא שפולין הפרה את ההסכם הפרה חדצדדית, וההסכם שוב אינו קיים אפוא. שלחתי הודעה ברוח זו לממשלת פולין…”

לאחר שעיינתי בנאום זה בזמנו, כתבתי באחד ממאמרי:

הרי זה קרוב ביותר לודאי שזעמה של גרמניה הנאצית יוּסב עתה על פולין. נאומיו של הר היטלר אפשר שהם מורה־דרך לכוונותיו ואפשר שאינם כך, אבל המטרה הבולטת של הופעת יום־הששי האחרון היתה כמובן לבודד את פולין, להעלות כנגדה עצומה מתקבלת־על־הדעת ביותר, ולהפעיל עליה לחץ נמרץ. דומה היה שהרודן הגרמני סבור כי יוכל להקהות את עוקצו של ההסכם האנגלו־פולני על־ידי שיעשה את דנציג והמסדרון נקודת־מוקד לתביעותיו. כפי הנראה מקווה הוא שאותם החוגים בבריטניה הגדולה שהיו קוראים, ‘מי זה ילחם בשביל צ’כוסלובקיה?’ יתעוררו עתה לקרוא, ‘מי זה יילחם בשביל דנציג והפרוזדור?’ דומה כי אינו חש בשינוי הכביר שחל בדעת־הקהל הבריטית עקב ההפרה הבוגדנית של הסכם־מינכן מצדו, ובהיפּוּך־הקו הגמור שחולל מעשה־תועבה זה אצל ממשלת בריטניה, ובמיוחד אצל ראש־הממשלה.

ביטול החוזה הגרמני־הפולני לאי־התקפה משנת 1934 הוא צעד רציני ומאיים ביותר. חוזה זה נתאשר מחדש עוד בינואר האחרון, כשביקר ריבּנטרופּ בוורשה. בדומה לחוזה הימי האנגלו־גרמני נעשה הסכם זה על פי רצונו של הר היטלר. בדומה לחוזה הימי, העניק יתרונות בולטים לגרמניה. שני ההסכמים הקלו על מעמדה של גרמניה בעודה רפת־כוח. ההסכם הימי היה משוּל למעשה כמחילה מצד בריטניה הגדולה על הפרת הסעיפים הצבאיים שבחוזה ורסיי, ובכך שׂם לאל הן את ההחלטות של חזית שטרזה הן את ההחלטות שהומרצה מועצת חבר־הלאומים לקבּלן. ההסכם הגרמני־הפולני איפשר לנאצים לרכז את תשומת־לבם תחילה באוסטריה ואחרי־כן בצ’כוסלובקיה, דבר שגרם תוצאות הרסניות לארצות האומללות הללו. הוא רופף זמנית את היחסים בין צרפת לפולין ומנע את התפתחותה של אחדות־אינטרסים בין המדינות של מזרח־אירופה. עתה, לאחר שעשה החוזה את שלו בשביל גרמניה, הוא מושלך אחר־גו על־ידי פעולה חדצדדית. פולין נרמזת שהיא נמצאת עתה באיזור של התקפה־בכוח.

*

ממשלת בריטניה הוצרכה לשקול בדחיפות את המתחייב למעשה מן הערוּבּות שנתנה לפולין ולרומניה. אף אחת משתי שורות ההבטחות האלו לא היה לה שום ערך צבאי אלא במסגרת של הסכמה כללית עם רוסיה. לתכלית זו נפתחו אפוא סוף־סוף במוסקבה ב־15 באפריל שיחות בין השגריר הבריטי ומר ליטבינוב. בהתחשב ביחס שזכתה לו הממשלה הסובייטית עד אז, לא היה מקום לתלות תקוות מרוּבּות בשיחות עכשיו. מכל מקום, ב־16 באפריל הועלתה הצעה רשמית, שנוסחה לא פורסם, ליצירת חזית מאוחדת לעזרה הדדית בין בריטניה הגדולה, צרפת וס.ס.ס.ר. שלוש המעצמות, בתוספת פולין אם אפשר, גם תערובנה לאותן מדינות באירופה התיכונה והמזרחית שנשקף להן איוּם של התקפה מצד גרמניה. המכשול להסכם כזה היה אימתן של אותן ארצות־ספר מפני קבלת עזרה סובייטית בדמות מחנות סוביטיים הצועדים ועוברים בשטחיהן כדי להגן עליהן מפני הגרמנים, ואשר דרך־אגב יכללו אותן במשטר הסובייטי־הקומוניסטי שהן היו יריבותיו הקנאיות ביותר. פולין, רומניה, פינלנד ושלוש המדינות הבלטיות לא ידעו מפני מה הן מתייראות יותר: מפני התקפה גרמנית או מפני ישועה רוסית. הברירה האיומה הזאת היא ששיתקה את מדיניותן של בריטניה וצרפת.

אולם, אפילו באור שלאחר־זמן, אין כל מקום לספק שבריטניה וצרפת היו צריכות לקבל את ההצעה הרוסית, להכריז על הברית המשולשת, ולהשאיר את השיטה להפעלתה ולמימושה במקרה מלחמה בחינת ענין להסדר בין בעלי־ברית העומדים במערכה נגד אויב משותף. במסיבות כאלו שורר מצב־רוח אחר. במלחמה נוטים בעלי־ברית להתחשב במידה רבה זה במשאלות זה; שבט הקרב מצליף על החזית, ובשמחה מתקבלים כל מיני אמצעים מעשיים אשר יהיו לתועבה בימי שלום. לא יהיה זה קל, בברית גדולה מעין זו שעשויה היתה להתפתח, לבעל־ברית אחד להיכנס לשטחיו של בעל־ברית שני אם לא נתבקש לכך.

אבל חידת־הספינקס הזאת בילעה את עצתם של מר צ’מברליין ומשרד החוץ. כשהמאורעות תוכפים ובאים במהירות כזאת ובנחשולים כאלה כבשלב זה, מן החכמה הוא להתקדם צעד־צעד. הברית של בריטניה, צרפת ורוסיה היתה מביאה חרדה עמוקה בלבה של גרמניה ב־1939, ואין איש יכול להוכיח שאפילו אז אי־אפשר היה למנוע את המלחמה. הצעד הבא היה יכול להיעשות כשיתרון־כוח על צדם של בעלי־הברית. הדיפלומטיה שלהם היתה חוזרת וזוכה ביזמה. היטלר לא היה יכול להרשות לעצמו לפתוח במלחמה בשתי חזיתות, שהוא עצמו דן אותן לכף־חובה בחריפות כה רבה, וכן גם לא היה יכול לסבול בלימה ומעצור. חבל שלא העמידוהו במצב משונה זה, שאפשר גם אפשר שהיה עולה לו במחיר חייו. מדינאים אינם נדרשים לפתור שאלות קלות בלבד. הללו נפתרות לעתים קרובות מעצמן. מקום ששיווי־המשקל מפוקפק, והממדים לוּטים בערפל, שם צצה ההזדמנות להחלטות מושיעות־עולם. מאחר שנכנסנו למצוקה הנוראה הזאת של 1939, הכרח חיוני היה זה להיאחז בתקוה הגדולה יותר.

אף עתה אין לקבוע בדיוק אימתי חדל סטאלין סופית מכל כוונה לשתף פעולה עם הדמוקרטיות המערביות והחליט לבוא לידי הסכם עם היטלר. אכן, מסתבר כמדומה כי מעולם לא היה רגע כזה. פירסום שפע מסמכים, שנתפסו בארכיונים של משרד החוץ הגרמני, על־ידי מחלקת־המדינה האמריקאית ב“היחסים הנאצוֹ־סובייטיים 41–1939”, נותן לפנינו, מכל־מקום, כמה עובדות שלא היו ידועות עד עתה. כפי הנראה כבר אירע משהו עוד בפברואר 1939; אבל כמעט ודאי הוא שדבר זה נגע במסחר ובשאלות מסחריות שהושפעו ממעמדה של צ’כוסלובקיה לאחר מינכן והצריכו שיחות בין שתי הארצות. הכללת צ’כוסלובקיה ברייך באמצע מרס הגדילה את הקפן של השאלות האלו. היו לה לרוסיה אי־אלה חוזים עם ממשלת צ’כוסלובקיה על אספקת תחמושת ממפעלי־סקוֹדה. מה יהיה על החוזים האלה עתה לאחר שנעשו מפעלי־סקודה בית־נשק גרמני?

ב־17 באפריל מוסר מזכיר־המדינה במשרד־החוץ הגרמני, וייצזקר, כי השגריר הרוסי ביקר אצלו אותו יום בפעם הראשונה מאז הגיש את כתב־האמנתו קרוב לשנה קודם־לכן. הוא שאל על החוזים עם סקוֹדה, וּוייצזקר הטעים כי “הידיעות על חוזה אווירי רוסי־בריטי־צרפתי וכיוצא בכך אינו יוצרות אווירה נוחה דווקה למסירת חמרי־מלחמה לרוסיה הסובייטית”. או אז עבר השגריר הסובייטי מיד ממסחר לפוליטיקה ושאל את מזכיר־המדינה מה דעתו על יחסי גרמניה־רוסיה. וייצזקר השיב כי נראה לו ש“בזמן האחרון אין העתונות הרוסית משתתפת השתתפות שלמה בנעימה האנטי־גרמנית של העתונים האמריקאים וכמה מן האנגלים”. על כך אמר השגריר הסובייטי, “חילוקי־דעות רעיוניים כמעט לא השפיעו על יחסי רוסיה־איטליה, ואין כל הכרח שישמשו מכשול לפני גרמניה. רוסיה הסובייטית לא ניצלה לרעת גרמניה את החיכּוך הנוכחי בינה לדמוקרטיות המערביות, גם אין היא חפצה לעשות זאת. רוסיה אינה רואה כל סיבה שלא לחיות עם גרמניה על בסיס תקין. ולאחר שיהיו היחסים תקינים, יוכלו להשתפר יותר ויותר”.

עלינו לייחס משמעות רבה לשיחה הזאת, בפרט נוכח השיחות שנתנהלו באותה עת במוסקבה בין השגריר הבריטי ומר ליטבינוב ונוכח ההצעה הסובייטית הרשמית מיום 16 באפריל לברית־שלוש־מעצמות עם בריטניה הגדולה וצרפת. הרי זה סימן גלוי ראשון לתזוזה. לאחר־מכן התנהלה ה“נורמליזציה” של היחסים בין רוסיה וגרמניה צעד־צעד, תוך כדי המשא־והמתן על ברית משולשת נגד התוקפנות הגרמנית.

אילו, למשל, היה מר צ’מברליין משיב בקבלו את ההצעה הרוסית, “כן. הבה נעשה שלשתנו יד אחת ונרוצץ את מפרקתו של היטלר”, או משהו ברוח זו, כי אז היה הפרלמנט סומך ידיו על כך, סטאלין היה מבין, ונתיב ההיסטוריה אפשר היה משתנה. על כל פנים, לא היה נתיבה יכול להיות גרוע יותר.

ב־4 במאי חיויתי את דעתי על המצב בזו הלשון:

על הכל, אסור לאבד זמן. עברו כבר עשרה או שנים־עשר יום מזמן שהוגשה ההצעה הרוסית. הבריטים, שקיבלו עתה, אגב הקרבת מנהג מכובד ומושרש, את העקרון של שירות־חובה צבאי, יש להם זכות לקרוא, יחד עם הרפובליקה הצרפתית, לפולין שלא תעמיד מכשולים על דרכו של ענין משותף. לא די שצריך לקבל את שיתוף־הפעולה המלא מצד רוסיה, אלא שיש לשתף גם את שלוש המדינות הבלטיות, ליטא, לטביה ואסתוניה. לשלוש הארצות האלו של עמים מלוּמדי־מלחמה, שביחד יש להן צבאות העולים אולי כדי עשרים אוגדות של אנשי־חיל, רוסיה ידידותית המספקת תחמושת ושאר מיני עזרה היא בגדר הכרח.

אין כל אפשרות לקיים חזית מזרחית נגד התוקפנות הנאצית בלי עזרתה הפעילה של רוסיה. לרוסיה יש אינטרסים עמוקים במניעת ביצוע מזימותיו של הר היטלר באירופה המזרחית. מן הדין הוא שעדיין תימצא אפשרות לערוך את כל המדינות והעמים מן הים הבלטי עד הים השחור בחזית אחת איתנה נגד מעשה־תועבה חדש או פלישה חדשה. חזית כזאת, אם תוקם בלב נכון, תוך כדי הסדרים צבאיים החלטיים ויעילים, בשילוב עם כוחן של מעצמות המערב, עדיין אפשר שתעמיד כנגד היטלר, גרינג, הימלר, ריבנטרופּ, גבלס ושות' כוחות שהעם הגרמני לא ישׂישׂ לקרוא עליהם תגר.

*

תחת זאת היתה דממה ממושכת תוך כדי הכנת אמצעים־למחצה ופשרות שקולות. השהיה זו הביאה שואה על ליטבינוב. נסיונו האחרון להביא את העניינים לכלל הכרעה ברורה וחותכת עם מעצמות המערב היה בחזקת כשלון. האשראי שלנו היה ירוּד מאד. מדיניות־חוץ אחרת לגמרי היתה נחוצה לבטחונה של רוסיה וצריך היה למצוא נציג חדש. ב־3 במאי נמסר בהודעה רשמית ממוסקבה כי “מר ליטבינוב שוחרר מתפקיד שר־החוץ לפי בקשתו ואת תפקידו יקבל ראש־הממשלה, מר מולוטוב”. הממונה על ענייני השגרירות הגרמנית במוסקבה מסר ב־4 במאי כדברים הבאים: “הואיל וליטבינוב קיבל את השגריר האנגלי עוד ב־2 במאי וצוּין בעתוני אתמול כאורח־כבוד במסקר, נראה שפיטוריו הם פרי החלטה ספונטאנית מצד סטאלין… בקונגרס־המפלגה האחרון דרש סטאלין זהירות לבל תיגרר ברית־המועצות לתוך סכסוך. מולוטוב (שאינו יהודי) נחשב ‘הידיד האינטימי ביותר והשותף הקרוב ביותר של סטאלין’. מינוּּיו הוא כנראה הערובה לכך שמדיניות־החוץ תימשך מתוך התאמה קפדנית עם דעותיו של סטאלין”.

הנציגים הדיפלומאטיים הסובייטיים בחוץ־לארץ קיבלו הוראות למסור לממשלות הזרות השונות כי שינוי זה אינו מציין כל תמורה במדיניות־החוץ הרוסית. ראדיו מוסקבה הודיע ב־4 במאי כי מולוטוב ימשיך במדיניות של בטחון המערב, שהיה מטרתו של ליטבינוב זה שנים. היהודי בעל־השם, המטרה להתנגדות גרמנית, הושלך הצדה ככלי אין־חפץ־בו לפי־שעה, ובלי שום מלה של הסבר הודח מן הבימה העולמית ונדון לאלמוניוּת, לחם־חסד והשגחה משטרתית. מולוטוב, שכמעט לא היה ידוע מחוץ לגבולות רוסיה, נעשה הקומיסר לענייני חוץ, מתוך זיקה הדוקה ביותר לסטאלין. הוא היה פטוּר מכל נטל של הצהרות קודמות, חפשי מן האווירה של חבר־הלאומים ומסוגל לצעוד בכל כיוון שאותו אולי תדרוש השמירה־העצמית של רוסיה. לאמיתו של דבר עשוי היה לצעוד עתה רק בדרך אחת. הוא תמיד ראה בעין יפה הסדר עם היטלר. מינכן ועוד הרבה דברים שיכנעו את הממשלה הסובייטית כי לא בריטניה גם לא צרפת לא תילחמנה עד אם יתקיפון, וגם אז לא תצלחנה הרבה. הסופה המתחשרת קרובה לפרוץ. על רוסיה לדאוג לעצמה.

פיטוריו של ליטבינוב ציינו סוף תקופה. הם העידו כי הקרמל חדל מהאמין בחוזה־בטחון עם מעצמות המערב ובאפשרות של ארגון חזית מזרחית נגד גרמניה. פירושי העתונות הגרמנית בעת ההיא, אף כי אינם מדויקים דווקה, יש בהם ענין. כתבה מוורשה נתפרסמה בעתונים הגרמנים ב־4 במאי ובה נאמר כי ליטבינוב התפטר לאחר ריב מר עם המרשל וורושילוב (“בחור המפלגה”, כמו שקראו לו רוסים נועזים וחוצפּנים ברגעים של פחזוּת). וורושילוב הכריז, בלי ספק על פי הוראות מדויקות, כי הצבא האדום אינו מוכן להילחם בעד פולין, ובשם המטה הכללי הרוסי גינה “התחייבויות צבאיות מרחיקות־לכת ומופרזות”. ב־7 במאי כבר היה העתון פרנקפורטר צייטונג יודע־דבר עד כדי לקבוע כי התפטרותו של ליטבינוב היא ענין חמור ביותר לעתיד “הכיתוּר” האנגלו־צרפתי, וקרוב לודאי שפירושה הוא כי אותם הנושאים ברוסיה בעול הצבאי הכּרוך בכיתור הזה עצרו בליטבינוב. כל הדברים האלה היו אמת; אך לפי שעה היה צורך לכסות בצעיף מירמה על העיסקה העצומה, ונחוץ היה שעד לרגע האחרון ממש תישאר העמדה הסובייטית בגדר ספק. רוסיה צריכה להיות בת־חורין לצעוד בשני הכיוונים. שאם לא כן, איך תוכל להשיג את שלה מהיטלר השנוא והמאוּים?

*

היהודי ליטבינוב הלך לו, והמניעה הרגשית העיקרית הוסרה מדרכו של היטלר. מאותו רגע חדלה ממשלת גרמניה להגדיר את מדיניות החוץ שלה כאנטי־בולשביזם, ושפכה את גידופיה על ה“פּלוּטוֹ־דמוקרטיה”. מאמרי עתונות הבטיחו לסובייטים שמרחב־המחיה הגרמני איננו פוגע בטריטוריה רוסית; שבעצם פוסק הוא בכל הנקודות לפני הגבול הרוסי. לפיכך לא יהיה, כמובן, כל טעם להתנגשות בין רוסיה לגרמניה אלא אם כן יעשו הסובייטים הסכמי “כיתוּּר” עם אנגליה וצרפת. השגריר הגרמני, הרוזן שוּלנבּורג, שנקרא לברלין למועצות ממושכות, חזר למוסקבה ובידו הצעה לאשראי־סחורות כדאי לזמן ארוך. משני הצדדים היתה המגמה להגיע לעמק־השווה.

ההיפוּך הנמרץ ובלתי־הטבעי הזה במדיניות הרוסית היה מסוג מה שייתכן רק במדינות טוטליטריות. עדיין לא עברו שנתיים מאז נטבחו ראשי הצבא הרוסי, טוכאצ’בסקי וכמה אלפים מקציניו המוכשרים ביותר, בעבור אותן נטיות עצמן שנעשו עתה מקובּלות על קומץ האדונים בקרמל. פּרוֹ־גרמניוּת היתה אז כפירה ובגידה; עתה, בן־לילה, נעשתה מדיניותה של הממלכה, וכמובן אבוי היה לכל מי שהעז לערער עליה, ותכופות מר־ונמהר היה גורלם של אלה שלא היו זריזים די הצורך ליסוֹב ולפנות לאחור.

לצורך תפקיד זה לא היה איש מתאים ומוכשר יותר מקומיסר־החוץ החדש.

*

הדמות שעתה העלה אותה סטאלין אל דוכן מדיניות־החוץ הסובייטית, שאז לא היתה ידועה לממשלות בריטניה וצרפת, ראויה לתיאור־מה. ויאצ’סלב מולוטוב היה איש מופלג בכשרונות ומצוין באכזריות קרת־מזג. הוא ניצל מן הסיכּונים והמבחנים הנוראים שבּהם הועמדו כל המנהיגים הבולשביים בשנות המהפכה המנצחת. הוא חי ועשה חיל בחברה שבּה קנוניות משתנות תדיר מלוּוֹת בסכנה המתמדת של חיסול אישי. ראשו הכדורי, שפמו השחור ועיניו הנבונות, פניו הסגלגלים, זריזות לשונו ושלוותו המאופּקת, העידו נאמנה על תכונותיו וכשרו. הוא היה מתאים יותר מכל אדם להיות המבצע והמכשיר למדיניות של מכונה שאין לחשב מראש את תהפוכותיה. אני נפגשתי אתו רק על בסיס של שוויון, בשיחות שבּהן הופיעה לעתים נימה של הומור, או במשתאות שבהם נשא שורה ארוכה של כוסות־ברכה שיגרתיות וחסרות־שחר. מעולם לא ראיתי בן־אדם המיטיב יותר לסמל את המושג המודרני של רוֹבּוֹט. ועם כל זאת הריהו דיפלומט בר־דעת למראית־עין ומצוחצח למשעי. איך היה בעיני הסרים למשמעתו, זאת אינני יכול לדעת. איך היה בעיני השגריר היאפאני משך השנים בהן הבטיח סטאלין לאחר ועידת טהראן להתקיף את יאפאן אחרי שיוּכּה הצבא הגרמני, על כך אפשר להקיש מתוך שיחותיו שהועלו על הנייר. מתוך שיווי־משקל מושלם, מתוך מגמה שאין לחדור עד תכליתה, ומתוך נימוס אטום ורשמי, ניהל שורה רצופה של ראיונות עדינים, נוקבים ומסובכים. מעולם לא נבקע סדק. מעולם לא הושמע חידוד שלא לצורך. חיוכו, חיוך החורף הסיבּירי, מלותיו השקולות בקפידה והמחוכמות לעתים קרובות, מנהגו החביב, כל אלה נצטרפו ועשאוהו סוכנה המושלם של המדיניות הסובייטית בעולם של אימים.

חליפת־המכתבים אתו בעניינים השנויים במחלוקת היתה תמיד ללא הועיל, ואם הרחיקה מדי נסתיימה בשקרים ועלבונות, שכמה דוגמות מהם תובאנה עוד בספרי זה. רק פעם נדמה היה לי שזכיתי לתגובה טבעית, אנושית. היה הדבר באביב 1942, כשירד באנגליה בדרך שוּבו מארצות־הברית. חתמנו אז על החוזה האנגלו־סובייטי, והוא עמד לצאת לטיסתו המסוּכנת הביתה. ליד שער־הגן של דאונינג־סטריט, אשר לו היינו נזקקים לשם חשאיוּת, תפסתי בזרועו ואנחנו הבטנו איש בפני רעהו. פתאום נדמה היה שהוא נרגש עד מאד. בתוך הצלם הופיע האדם. הוא נענה בלחיצה חזקה לא־פחות. דוּמם לחצנו ידיים. אבל אז היינו כולנו יחד, והשאלות היו שאלות של חיים או מוות לכולנו. הרס וחורבן היו סביבו כל ימיו, הרס וחורבן הצפויים לו עצמו או מוות השלוּח ממנו לאחרים. אין ספק כי במולוטוב מצא לו המנגנון הסובייטי בא־כוח מוכשר ואפייני מהרבה בחינות – איש־המפלגה הנאמן ותלמיד הקומוניזם המובהק. מה־רבה שמחתי בערוֹב ימי על שלא הוצרכתי לשאת במועקות אשר סבל; טוב־טוב מזה שלא להיולד כלל. בניהוּל ענייני חוץ יהיו מאזארן, טאייראן ומטרניך מקבלים אותו ברצון לחברתם, אם יש איזה עולם־הבא שבּולשביקים מרשים לעצמם ללכת אליו.

*

מרגע שנעשה מולוטוב קומיסר־החוץ נהג לפי המדיניות של הסדר עם גרמניה על חשבונה של פולין. לא ארכו הימים והצרפתים חשו בכך. באיגרת מופלאה מאת השגריר הצרפתי בברלין, מתאריך 7 במאי, שנתפרסמה ב“ספר הצהוב” הצרפתי, אומר השגריר כי בהתאם לידיעות הסודיות שבידו מובטח לו כי חלוקה רביעית של פולין תהיה הבסיס להתקרבות הגרמנית־הרוסית. “מאז חודש מאי”, כותב מר דאלאדיה באפריל 1946, “ניהלה ס.ס.ס.ר. משא־ומתן כפול, האחד עם צרפת והשני עם גרמניה. נראה היה שהיא מעדיפה לחלק את פולין יותר מאשר להגן עליה. הנה זאת היתה הסיבה המיידית למלחמת־העולם השניה”. אבל היו גם סיבות אחרות⁶³.

*

ב־8 במאי השיבה ממשלת בריטניה סוף־סוף על האיגרת הסובייטית מיום 16 באפריל. בעוד שנוסח המסמך הבריטי לא נתפרסם, פירסמה סוכנות “טאס” ב־9 במאי הודעה המוסרת את הנקודות העיקריות שבהצעות הבריטיות. ב־10 במאי פרסם הבּטאון הרשמי, איזווסטה, הודעה האומרת כי הידיעה של רויטר על ההצעות הנגדיות של בריטניה, לאמור, ש“על ברית־המועצות לערוב בנפרד לכל מדינה שכנה, וכי בריטניה הגדולה מתחייבת לעזור לס.ס.ס.ר. אם תסתבך זו האחרונה במלחמה כתוצאה מערוּבּותיה”, אינה הולמת את העובדות. הממשלה הסובייטית, נאמר בהודעה, קיבלה את ההצעות הנגדיות של בריטניה ב־8 במאי, אך הן לא אמרו דבר על התחייבותה של ברית־המועצות לערוב בנפרד לכל אחת מהן מן המדינות השכנות לה, ולעומת זאת נאמר בהן כי ס.ס.ס.ר. חייבת להגיש עזרה מיידית לבריטניה הגדולה ולצרפת במקרה שתסתבכנה במלחמה עקב ערוּבּותיהן לפולין ורומניה. אולם לא נזכר דבר על עזרה כלשהי מצדן לברית־המועצות במקרה שתסתבך זו במלחמה כתוצאה מהתחייבויותיה כלפי איזו מדינה מזרח־אירופית.

לאחר־מכן אמר מר צ’מברליין אותו יום כי הממשלה קיבלה עליה את התחייבויותיה החדשות במזרח־אירופה מבלי לבקש, בשל כל מיני קשיים, את השתתפותה של הממשלה הסובייטית במישרים. ממשלת הוד־מלכותו הציעה שהממשלה הסובייטית תמסור מצדה הצהרה דומה, ותביע את נכונותה להושיט עזרה, אם תבוּקש, לארצות העשויות להיות קרבנות של תוקפנות והמוכנות להגן על עצמאותן.

כמעט בעת־ובעונה־אחת עם זאת הגישה הממשלה הסוביטית תכנית שהיא מקיפה יותר ונוקשה יותר כאחת, ויהיו אשר יהיו היתרונות האחרים הגלוּמים בה אולי, תכנית שלדעת ממשלת הוד־מלכותו תעורר בהכרח אותם קשיים עצמם שהצעותיה נתכוונו למנעם. לפיכך הטעימה ממשלת הוד־מלכותו לפני הממשלה הסובייטית את קיומם של הקשיים האלה. בתוך כך הכניסה שינויים מסוימים בהצעותיה המקוריות. בפרט הבהירה (ממשלת ה. מ.) כי **אם חפצה הממשלה הסובייטית להתנות את התערבותה שלה בהתערבותן של בריטניה הגדולה וצרפת, הרי ממשלת הוד־מלכותו מצדה לא תתנגד כלל. **

חבל היה שלא נאמרו דברים אלה במפורש שבועיים קודם־לכן.

יש לציין כאן כי ב־12 במאי אישר הפרלמנט הבריטי רשמית את ההסכם האנגלו־תורכי. הודות לתוספת זו על התחייבויותינו קיוינו לחזק את מעמדנו בים התיכון במקרה של משבר. זאת היתה תשובתנו על כיבוש אלבניה בידי האיטלקים. ממש כמו שתמה התקופה של דיבורים עם גרמניה, כך הגענו עתה למעשה לאותו מבוי סתום עם איטליה.

השיחות הרוסיות התנהלו בעצלתיים, וב־19 במאי הועלה הענין כולו לדיון בבית־הנבחרים. בוויכוח, שהיה קצר ורציני, השתתפו למעשה רק מנהיגי המפלגות ומיניסטרים־לשעבר מאנשי־השם. מר לויד ג’ורג‘, מר אידן ואנוכי, כולנו הטעמנו לפני הממשלה את הצורך החיוני בהסכם מיידי מרחיק־לכת ביותר עם רוסיה על בסיס של שוויון. מר לויד ג’ורג’ פתח, וצייר תמונה של קדרות וסכנה בצבעים השחורים ביותר:

המצב מזכיר לי מאד את ההרגשה ששררה בראשית האביב של 1918. ידענו שהתקפה גדולה צפויה לבוא מצד גרמניה, אבל איש לא ידע אל־נכון היכן תבוא המהלומה. זכור לי כי הצרפתים חשבו שהיא תבוא בחזית שלהם, ואילו הגנרלים שלנו חשבו שתבוא בחזית שלנו. בין הגנרלים הצרפתים לא היתה אפילו הסכמה ביחס לשאלה באיזה חלק מן החזית שלהם תבוא ההתקפה, ובאותה מידה היו הגנרלים שלנו חלוקים ביניהם. כל מה שידענו היה זה שהסתערות אדירה צפויה לבוא מאיזה מקום, והאווירה כולה היתה טעונה – לא אגיד פחד אולם דאגה. יכולנו לראות את הפעילות העצומה מאחרי הקווים הגרמנים, וידענו שהם מכינים משהו. נדמה לי שכך הוא המצב כיום, פחות או יותר… כולנו מודאגים מאד; העולם כולו נתון תחת הרושם שמתכוננת ובאה איזו התקפה נוספת מצד התוקפנים. אין איש יודע אל־נכון היכן תבוא. יכולים אנו לראות שהם מחישים את חימושם בקצב שלא היה לו תקדים עד עכשיו, במיוחד בכלי־נשק של התקפה – טנקים, מפציצים, צוללות. ידוע לנו שהם תופסים ומבצרים עמדות חדשות שתתנה להם יתרונות אסטרטגיים במלחמה עם צרפת ואתנו… מלוב ועד הים הצפוני הם בודקים וחוקרים כל מיני מצבים שתהיה להם חשיבות חיונית במקרה של מלחמה. יש בתנועות שמאחרי הקווים סודיות שהיא הרת־סכנה עד מאד.

הרי זו סודיות מאותו סוג כמו ב־1918, שתכליתה לבלבל אותנו ביחס למטרותיהם. הם אינם מתכוננים להגנה… הם אינם מתכוננים לקראת התקפה מצד צרפת, בריטניה או רוסיה. מעולם לא נשקף להם איום כזה. מעולם לא שמעתי, לא ביחידות ולא בפומבי, שום רמז ושום בת־רמז שאנחנו חושבים על התקפה על איטליה או גרמניה באיזה מקום שהוא, והם יודעים זאת היטב. לכן כל ההכנות האלו אינן להגנה. אלו הן הכנות לאיזו תכנית התקפה שהם חושבים עליה נגד מישהו שאנו מעוניינים בו.

*

מר לויד ג’ורג' הוסיף אחרי־כן כמה מלים של חכמה:

עיקר מטרתם ותכניתם הצבאית של הרודנים הוא להגיע לתוצאות מהירות, להימנע ממלחמה ממושכת. מלחמה ממושכת לעולם אינה יפה לצרכיהם של רודנים. מלחמה ממושכת דוגמת מלחמת־חצי־האי⁶⁴ מכלה את כוחם, וההגנה הרוסית הגדולה, שלא הביאה שום נצחון צבאי גדול לרוסים, שברה את נפוליאון. האידיאל של גרמניה הנו, ותמיד היה, מלחמה המובאת לקץ מהיר. המלחמה נגד אוסטריה ב־1866 לא ארכה יותר משבועות אחדים, והמלחמה ב־1870 נערכה בצורה כזאת שלמעשה נגמרה בתוך חודש־חדשיים. ב־1914 עובדו תכניות לאותה מטרה בדיוק, והמטרה כמעט־כמעט והושגה; והם היו משיגים אותה, לולא רוסיה. אבל מרגע שלא הצליחו להשיג נצחון מהיר היה המשחק אבוד. יהיה לבכם סמוך ובטוח כי ההוגים הצבאיים הגדולים של גרמניה שקדו לברר את הבעיה, מה היתה השגיאה של 1914, מה היה חסר להם, איך הם יכולים לסתום את הפרצות ולתקן את השגיאות או להימנע מהן במלחמה הבאה?

אחרי־כן עבר מר לויד ג’ורג' מתחום העובדות לתחום הדמיון, וחיוה את הדעה שלגרמנים יש כבר “עשרים אלף טנקים” ו“אלפי מפציצים”. דבר זה היה מופלג הרבה מן האמת. יתר על כן, היתה זו פנייה שלא לצורך אל גורם הפחד. ומדוע זה לא עמל כל השנים האלו יחד עם חבורתו הקטנה להחדיר את רעיון החימוש? אבל נאומו נסך צינה על הנאספים. שנתיים קודם־לכן, או מוטב – שלוש שנים קודם־לכן, היו דיבורים כאלה וכל הפסימיות של נאומו משמשים נושא לבוז ולעג; אבל אז היתה שהות. עתה, יהיו המספרים מה שיהיו, כבר היה מאוחר מדי.

ראש־הממשלה השיב, וזו פעם ראשונה גילה לנו את השקפותיו על ההצעה הסובייטית. יחסו אליה היה קריר בהחלט, ובעצם היה זה יחס של שאט־נפש:

אם נוכל למצוא דרך שבה נוכל לגייס את שיתוף־הפעולה והעזרה מצד ברית־המועצות בהקמת חזית השלום הזאת, הרי נקדם זאת בברכה; אנו רוצים בזאת; אנו מייחסים ערך לזאת. הדעה שאנחנו בזים לעזרתה של ברית־המועצות היא משוללת יסוד. מבלי לקבל שום השקפה בלתי־מוסמכת באשר לערך המדויק של הכוחות הצבאיים הרוסיים, או באשר לצורה שבה יופעלו על הצד הטוב ביותר, הרי לא יהיה איש נואל עד כדי להניח כי אותה ארץ ענקית, על יישובה העצום ואוצרותיה הכבירים, תהיה גורם מבוטל במצב מעין זה שאנו עומדים בפניו.

נדמה היה לי כי הדברים האלה מגלים אותו חוסר־חוש־מידה שראינו בדחיית הצעותיו של רוזוולט שנה אחת לפני כן.

אחרי־כן נשאתי אני את דברי:

נבצר ממני להבין מה ההתנגדות לעשיית ההסכם עם רוסיה שראש־הממשלה מצהיר שהוא חפץ לעשותו, ומה ההתנגדות לעשייתו בצורה הרחבה והפשוטה המוצעת על־ידי הממשלה הרוסית־הסובייטית.

אין ספק, ההצעות שהעלתה הממשלה הרוסית מכוונות לברית משולשת נגד תוקפנות בין אנגליה, צרפת ורוסיה, ברית שתוכל להשפיע מטוּבה לארצות אחרות, אם, וכאשר, תבקשנה זאת. הברית מכוונת אד ורק להתנגדות למעשי תוקפנות נוספים ולהגנה על קרבנות התוקפנות. אינני תופס מה דופי בכך. מה דופי בהצעה הפשוטה הזאת? אומרים: “האם אפשר לתת אמון בממשלה הרוסית־הסובייטית?” אני מניח שבמוסקבה אומרים: “האם נוכל לתת אמון בצ’מברליין?” אני תקוה שנוכל לומר כי התשובה על שתי השאלות היא חיובית. באמת־ובתמים אני מקווה כך.

*

ההצעה התורכית הזאת, המקובלת על הכל, היא כוח גדול של גיבוש וייצוב בכל רחבי אזור הים השחור ומזרח הים התיכון. תורכיה, שאתה עשינו את ההסכם הזה, שרויה בהרמוניה קרובה ביותר עם רוסיה. היא שרויה גם בהרמוניה הקרובה ביותר עם רומניה. המעצמות האלו יחדיו מגינות הדדית על אינטרסים חיוניים.

*

יש זהות מרובה של אינטרסים בין בריטניה הגדולה למעצמות השותפות בדרום. כלום אין שותפות־אינטרסים דומה לזו בצפון? טלו, למשל, את ארצות הים הבלטי, ליטא, לטביה ואסתוניה, שהיו פעם עילת מלחמותיו של פטר הגדול. לרוסיה יש אינטרס ראשון־במעלה שלא תפולנה המדינות האלו בידי גרמניה הנאצית. זהו אינטרס חיוני בצפון. אין אני צריך להרחיב את הדיבור על הנימוקים ביחס ל[התקפה גרמנית על] אוקראינה, שפירושה פלישה לטריטוריה רוסית. לכל אורך החזית המזרחית הזאת רואים אתם שהדברים אמוּרים במפורש באינטרסים רוסיים ראשונים־במעלה, ולכן נדמה שיכול תוכלו לקבוע כי יהיו מעוניינים לעשות יד אחת עם ארצות אחרות הנוגעות בדבר במידה דומה.

*

אם אתם מוכנים להיות בעלי־ברית לרוסיה בעת מלחמה, שהיא המבחן העליון, השעה הגדולה מכל, אם אתם מוכנים לעשות אגודה אחת עם רוסיה בהגנת פולין, שערבתם לה, ובהגנת רומניה, למה זה תירתעו מהיעשות בעלי־בריתה של רוסיה עכשיו, שעה שבעצם העובדה הזאת אפשר שתמנעו את התפרצותה של מלחמה? אינני יכול להבין את כל הדקדוקים האלה של דיפלומטיה והשהיות. אם יבוא המקרה הגרוע ביותר, הרי אתם נתונים בצרה עמהם ועליכם לעשות כמיטב יכלתכם עמהם. אם לא יתגלעו הקשיים, מוטב, הרי יהיה לכם הבטחון בשלבים המוקדמים.

*

ממשלת הוד־מלכותו נתנה ערובה לפולין. אני נדהמתי כששמעתי אותה נותנת את הערובה הזאת. אני תומך בה, אבל היא הדהימה אותי, כי שום דבר ממה שאירע קודם לא נתן מקום לסברה שייעשה צעד כזה. רצוני להסב את תשומת־לבה של הוועדה לעובדה כי השאלה שהעמיד מר לויד ג’ורג' לפני עשרה ימים ואשר חזר עליה היום לא זכתה לתשובה. השאלה היתה אם נועצו במטה הכללי קודם מתן הערובה הזאת ואם שאלו אותו האם בטוח ומעשי הוא לתתה, ואם יש איזה אמצעים להגשימה. כל הארץ יודעת שהשאלה נשאלה, ותשובה עליה לא באה. דבר זה הוא מדאיג ומדריך־מנוחה.

*

ברור שאין רוסיה אומרת להיכנס בהסכמים אלא אם כן ינהגו בה כנהוֹג עם שווה, ולא רק ינהגו בה כמו עם שווה אלא שגם יהיה בה בטחון כי הדרכים שינקטו בעלי־הברית – על־ידי חזית השלום – הן דרכים שסופן הצלחה. אין איש רוצה לקשור קשר אל מנהיגות הססנית ומדיניות מפוקפקת. הממשלה צריכה לתפוס כי אף אחת מן המדינות האלו במזרח־אירופה אינה יכולה להחזיק מעמד משך, נניח, מלחמה של שנה, אלא אם כן עומד מאחריה הכוח המוצק, העצום של רוסיה ידידותית, הקשורה בצירוף של מעצמות המערב. בעיקרו של דבר אני מסכים עם מר לויד ג’ורג' שאם רצוננו בחזית מזרחית של ממש – חזית־שלום מזרחית, או חזית־מלחמה, בעת צורך – הרי אפשר להקימה רק בעזרתה הממשית של רוסיה הסובייטית הידידותית המשתרעת מאחרי כל הארצות האלה.

אם לא תוקם חזית מזרחית, מה יהיה על המערב? מה יהיה על אותן ארצות בחזית המערבית אשר בהן אנו קשורים, גם אם לא נתנו להן ערובות – ארצות דוגמת בלגיה, הולנד, דנמרק ושוייץ? הבה נשקיף לאחור על הנסיונות שהיו לנו ב־1917. ב־1917 היתה החזית הרוסית שבורה ומעורערת ברוחה. מהפכה ומרד דילדלו את אומץ־לבו של הצבא הגדול והממושמע ההוא, והתנאים בחזית היו נוראים מלתאר; ובכל זאת, עד שנעשה החוזה שחיסל את החזית, הוחזקו יותר מ־1,500,000 גרמנים בחזית ההיא, אפילו במצבה העלוב והאומלל ביותר. משחוסלה החזית ההיא הובאו 1,000,000 גרמנים ו־5,000 תותחים למערב, וברגע האחרון כמעט ושינו את מהלך המלחמה, כמעט וכפוּ עלינו שלום הרסני.

דבר עצום הוא, השאלה הזאת של החזית המזרחית. אני מתפלא על שאין חרדים לה יותר. ודאי, אין אני מבקש חסדים מרוסיה הסובייטית. לא זאת העת לבקש חסדים מארצות. אבל כאן לפנינו הצעה, הצעה הוגנת, ולדעתי הצעה הוגנת יותר מן התנאים שהממשלה חותרת להשיג לעצמה; הצעה פשוטה יותר, ישרה יותר וממשית יותר. אל נניח לה להידחות ולהיבּטל. אני מבקש שתכניס ממשלת הוד־מלכותו כמה מן האמיתות האלו האכזריות לתוך ראשה. בלי חזית מזרחית של ממש לא תוכל להיות הגנה משביעת־רצון על האינטרסים שלנו במערב, ובלי רוסיה לא תוכל להיות שום חזית מזרחית של ממש. אם ממשלת הוד מלכותו, לאחר שהזניחה את הגנתנו זמן רב, לאחר שזנחה את צ’כוסלובקיה, עם כל חשיבותה של צ’כוסלובקיה מצד העצמה הצבאית, לאחר שחייבה אותנו, מבלי לבדוק את הצדדים הטכניים, להגן על פולין ורומניה, אם עכשיו תדחה ותשליך אחר־גו את העזרה של רוסיה שאי־אפשר־בלעדיה, ובכך תוליך אותנו בגרועה שבכל הדרכים אל הגרועה שבכל המלחמות, הרי לא תהיה ראויה כלל לאמון, ואני אוסיף ואומר – לנדיבות, שנהגו אתה בני־ארצה.

כמעט אין ספק שכל זה היה עכשיו מאוחר מדי. אטלי, סינקלר ואידן דיברו על הנושא הכללי של קירבת הסכנה והצורך בברית עם רוסיה. עמדת המנהיגים של מפלגות הלייבור והליבראלים הוחלשה בגלל ההצבעה נגד שירות־החובה הלאומי, שאליה נהגו את שניהם רק לפני שבועות מספר. הטענה שהועלתה לעתים כה קרובות, כי עשו זאת משום שמדיניות־החוץ לא היתה לפי רוחם, קלושה היא; כי שום מדיניות־חוץ לא תהיה בת־תוקף באין כוח מספיק מאחריה ובאין נכונות מצד האומה להקריב את הקרבנות הנחוצים להקמת הכוח הזה.

*

מאמציו של הצד־שכנגד לא נפלו ממאמציהן של מעצמות המערב להביא לידי היערכות־מגן נגד גרמניה. השיחות בין ריבּנטרופּ וצ’אנו בקוֹמוֹ בתחילת חודש מאי הבשילו פרי, רשמית ובפומבי, במה שנקרא “חוזה הפלדה”, שעליו חתמו שני שרי־החוץ בברלין ב־22 במאי. זאת היתה תשובת התגר על הרשת הבריטית הרופסת של ערובות במזרח־אירופה. צ’אנו מספר ביומנו על שיחה עם היטלר בזמן החתימה על הברית הזאת:

היטלר אומר שהוא מרוצה מאד מן החוזה, ומאשר את העובדה שהמדיניות בים התיכון תנוהל על־ידי איטליה. יש לו ענין באלבניה, והוא נלהב לתכניתו להפוך את אלבניה למעוז שישלט בלי־מצרים על הבלקנים⁶⁵.

שביעות־רצונו של היטלר נתגלתה ביתר בירור כאשר, למחרת החתימה על חוזה־הפלדה, ב־23 במאי, נועד לישיבה עם ראשי־המטות שלו. בפרטיכל הסודי של השיחה נרשם:

אנו נמצאים עכשיו במצב של התלהבות פטריוטית, המשותף לנו ולעוד שתי אומות – איטליה ויאפאן. התקופה העומדת מאחרינו נוצלה באמת יפה. נאחזו כל האמצעים ברציפות הנכונה ובתיאום עם מטרותינו. הפולני איננו “אויב נוסף”. פולניה תמיד תהיה על צד שונאינו. למרות חוזים של ידידות היתה לפולין תמיד הכוונה הנסתרת לנצל כל הזדמנות כדי להרע לנו. דנציג איננה כלל ענין המחלוקת. השאלה היא בהגדלת מרחב־המחיה שלנו במזרח ובהבטחת אספקת המזונות שלנו. לכן לא בא בחשבון לחוס על פולין, ונשארת לפנינו ההחלטה: להתקיף את פולין בהזדמנות המתאימה הראשונה. לא נוכל לצפות לחזרה על הפרשה הצ’כית. תהיה מלחמה. תפקידנו הוא לבודד את פולין. הצלחת הבידוד היא שתכריע.

אם אין ודאות שסכסוך גרמני־פולני לא יביא לידי מלחמה במערב, הרי צריכה המערכה להיות בראש־וראשונה נגד אנגליה וצרפת. אילו היתה ברית של צרפת אנגליה ורוסיה נגד גרמניה, איטליה ויאפאן, כי אז הייתי נאלץ להתקיף את אנגליה וצרפת במספר מהלומות־השמד. אני מסופק באפשרות של הסדר־שלום עם אנגליה. עלינו להתכונן להתנגשות. אנגליה רואה בהתפתחותנו את היסוד להגמוניה שתחליש אותה. לכן אנגליה היא האויבת שלנו, וההתנגשות עם אנגליה תהיה מאבק לחיים ולמוות. את בסיסי־התעופה של הולנד ובלגיה מוכרחים לכבוש בכוח מזוין. מוכרחים להתעלם מהצהרות נייטרליוּת.

אם אנגליה מתכוונת להתערב במלחמה הפולנית, הרי אנו מוכרחים לכבוש את הולנד במהירות־הבזק. עלינו לחתור להבטחת קו־הגנה חדש על אדמת הולנד עד לזוּידרזה. מסוכן הוא הרעיון שנוכל לצאת מן הענין במחיר זול; אין כל אפשרות כזאת. עלינו לשרוף את ספינותינו, ושוב אין כאן שאלה של צדק או אי־צדק כי אם של חיים או מוות לשמונים מיליון בני־אדם. הכוחות המזוינים או הממשלה של כל ארץ חייבים לחתור למלחמה קצרה. אולם הממשלה חייבת להיות מוכנה גם למלחמה שתימשך עשר או חמש־עשרה שנה.

אנגליה יודעת כי הפסד במלחמה פירושו יהיה קץ לכוחה העולמי. אנגליה היא הכוח המניע נגד גרמניה.

הבריטים עצמם הם גאים, אמיצים, עקשנים, איתנים בהתנגדות ומוכשרים כמארגנים. הם יודעים לנצל כל התפתחות חדשה. מצויים בהם אהבת־ההרפתקה ועוז־הנפש של הגזע הנורדי. הממוצע הגרמני גבוה יותר. אבל אילו היו לנו במלחמת־העולם הראשונה עוד שתי אניות־מערכה ועוד שתי סיירות, ואילו החל קרב יוּטלנד בבוקר, כי אז היה הצי הבריטי מובס ואנגליה היתה מוכנעת. נוסף על התקפת־הפתע יש לעשות הכנות למלחמה ארוכה, תוך כדי חיסול האפשרויות בשביל אנגליה ביבשת. הצבא יהיה צריך להחזיק בעמדות חיוניות לצי ולחיל־האוויר. אם הולנד ובלגיה תיכבשנה ותוחזקנה בהצלחה, ואם תונחל מפלה גם לצרפת, יובטחו התנאים היסודיים למלחמה מוצלחת נגד אנגליה⁶⁶.

ב־30 במאי שלח משרד־החוץ הגרמני את ההוראות הבאות לשגרירו במוסקבה: “בניגוד לקו שתוכנן קודם, החלטנו עתה לגשת למשא־ומתן סופי עם ברית־המועצות”. בעוד שורות הציר נערכות לתכונה צבאית, אבד הקשר החיוני של מעצמות המערב אל רוסיה. על חילוק ההשקפה שביסוד הדברים אפשר לעמוד מתוך נאומו של קומיסר־החוץ מולוטוב מיום 31 במאי, שבא בתשובה על נאומו של מר צ’מברליין בבית־הנבחרים ב־19 במאי.

עוד באמצע אפריל [אמר] פתחה הממשלה הסובייטית בשיחות עם ממשלות בריטניה וצרפת ביחס לצעדים הנחוצים שצריך לנקוט. השיחות שהחלו אז עדיין לא הושלמו. לפני זמן־מה התברר שאם יש איזה רצון אמיתי ליצור חזית יעילה של ארצות שוחרות־שלום נגד התקדמותה של תוקפנות, יש הכרח בתנאֵי־המיזער הבאים:

לכרות בין בריטניה הגדולה, צרפת וס.ס.ס.ר. חוזה ממשי לעזרה הדדית נגד תוקפנות, בעל אופי של התגוננות בלבד.

ערובה מצד בריטניה הגדולה, צרפת וס.ס.ס.ר. למדינות אירופה התיכונה והמזרחית, כולל בלי שום יוצא־מן־הכלל את כל הארצות האירופיות הגובלות עם ס.ס.ס.ר., נגד התקפה מצד תוקפנים.

כריתת הסכם ברור בין בריטניה הגדולה, צרפת וס.ס.ס.ר. על הצורות וההקף של העזרה המיידית והיעילה שתגיש כל אחת מהן לחברתה ולמדינות שניתנו להן ערובות במקרה של התקפה מצד תוקפנים.

השיחות הגיעו לקפאון שכמדומה אי־אפשר היה להבקיעו. ממשלות פולין ורומניה, עם שקיבלו את הערובה הבריטית, לא היו מוכנות לקבל התחייבות דומה באותה צורה מצד ממשלת רוסיה. עמדה דומה לזו שררה בעוד איזור אסטרטגי חיוני – המדינות הבלטיות. הממשלה הסובייטית הבהירה כי תצטרף לחוזה לעזרה הדדית רק אם תוכללנה פינלנד והמדינות הבלטיות בערובה כללית. כל ארבע הארצות סירבו עכשיו, ומגודל אימתן עשויות היו לסרב זמן רב לתנאי כזה. פינלנד ואסתוניה הודיעו אפילו כי בערובה שתינתן להן בלי הסכמתן תראינה מעשה של תוקפנות. אותו יום, ב־31 במאי, חתמו אסתוניה ולטביה על חוזים לאי־התקפה עם גרמניה. הנה כך חדר היטלר על־נקלה לתוך הביצורים הרופפים של הקואליציה המאוחרת, המהססת שכנגדו.

 

פרק עשרים־ואחד: על הסף    🔗

האיוּם על דנציג – הגנרל גאמלן מזמין אותי לבקר בחזית הריין – סיור עם הגנרל ז’ורז' – אי־אלה רשמים – השלמת הצרפתים עם ההתגוננות – המצב במחקר האטומי – איגרתי על ההגנה האווירית – מאמצים מחודשים להגיע להסכם עם רוסיה הסובייטית – החבלה מצד פולין – השיחות הצבאיות במוסקבה – מה שסיפר לי סטאלין ב־1942 – שיא בהונאה – ריבנטרופ מוזמן למוסקבה – חוזה אי־ההתקפה הרוסי־הגרמני – החדשה נודעת לעולם – פקודות היטלר לצבא – “היושר הוא המדיניות הטובה ביותר” – אמצעי־הזהירות הבריטיים – מכתבו של ראש־הממשלה אל היטלר – תשובה חצופה – היטלר דוחה את שעת־האפס – מכתבו של היטלר אל מוסוליני – תשובתו של הדוצ'ה – הימים האחרונים

הקיץ נמשך, ההכנות למלחמה נמשכו בכל רחבי אירופה, ומיום ליום פחת ערכם של עמדות הדיפלומטים, נאומי הפוליטיקאים ורצונות בני־האדם. דומה היה שתנועות הצבא הגרמניות מבשׂרות את יישובו האָלים של הסכסוך עם פולין על דנציג כאקדמה להסתערות על פולין עצמה. מר צ’מברליין הביע את חששותיו בפרלמנט ב־10 ביוני, וחזר על כוונתו לעמוד לימינה של פולין אם יאיימו על עצמאותה. מתוך רוח של ריחוק מן העובדות הצהירה ממשלת בלגיה ב־23 ביוני, במידה רבה בהשפעת המלך שלה, שהיא מתנגדת לשיחות־מטה עם אנגליה וצרפת וכי בלגיה מתכוונת לשמור על נייטרליוּת קפדנית. שטף המאורעות הביא עמו ליכוד בין אנגליה וצרפת, כמו גם מבּית. רבים היו היוצאים והבאים בין פאריז ולונדון משך חודש יולי. החגיגות של הארבעה־עשר ביולי היו הזדמנות לגילוי אחדות אנגלו־צרפתית. ממשלת צרפת הזמינה אותי להיות נכח בחזיון המזהיר הזה.

בצאתי מלה־בּורז’ה לאחר המצעד הציע לי הגנרל גאמלן לבקר בחזית הצרפתית. “מעולם לא ראית את גיזרת הריין”, אמר. “אם כן בוא באוגוסט, נראה לך הכל”. בהתאם לכך עוּבּדה תכנית, וב־15 באוגוסט נתקבלנו, הגנרל ספירס ואנוכי, על־ידי ידידו הקרוב, הגנרל ז’ורז', המפקד הראשי של הצבאות בצרפת ויורש־בכוח למפקד העליון. שמחתי להיפגש עם הקצין הזה החביב והמוכשר ביותר, ואת עשרת הימים הבאים בילינו בחברתו, כשאנו מגלגלים בבעיות צבאיות ובאים במגע עם גאמלן, שגם הוא היה מסייר סיור־בקורת בכמה נקודות בחלק זה של החזית.

החילונו בזווית של הריין אצל לאוּטרבּוּרג, ועברנו לאורך כל הגיזרה עד הגבול השוייצי. באנגליה, כמו ב־1914, היו הבריות הפטורים מעול דאגה מתענגים על חופשתם ומשחקים עם ילדיהם בחולות – אבל כאן לאורך הריין הבהיק אור אחר. כל הגשרים הארעיים לרוחב הנהר הועתקו לצד זה או אחר. גשרי־הקבע היו נתונים לשמירה חזקה וממוּקשים כהלכה. קצינים מהימנים הוצבו יומם ולילה על־מנת שלמתן אות ילחצו על הכפתורים שיפוצצו את הגשרים. הנהר הגדול, שגאה משום הפשרת השלגים בהרי האַלפּים, זרם לו בשטף דלוּח וקודר. אנשי המשמרות הצרפתיים השתופפו בשוחותיהם בתוך השׂיחים. שנים או שלושה מאתנו היו יכולים לטייל יחדיו עד שפת הנהר, אבל הוגד לנו שלא נעמיד לפני הגרמנים שום מטרה שהיא. מרחק שלוש־מאות יארד מאתנו בצד השני, פה ושם בין השיחים, נראו דמויות של גרמנים עמלים באֵת ובמעדר, בשוּבה ונחת, בביצוריהם. כל רובע־הנהר של שטראסבורג כבר פוּנה מאזרחים. עמדתי שעה קלה שם על הגשר והסתכלתי בעבוֹר מכונית אחת או שתים. מזה ומזה היו בודקים בדיקה ממושכת את הדרכונים ואת האופי. כאן היתה העמדה הגרמנית בריחוק מעט יותר ממאה יארד מן הצרפתית. לא היה כל שיג־ושיח אתם. אף על פי כן היה שלום באירופה. לא היה שום סכסוך בין גרמניה לצרפת. הריין שטף לו, נגרש ומתערבל, במהירות של תשעה או שבעה מילים בשעה. על גבי הזרם חלפו חיש דוגית אחת או שתים ונערים בהן. לא שבתי לראות את הריין אלא לאחר יותר מחמש שנים, במרס 1945, ואז צלחתי אותו בסירה קטנה עם הפילד־מרשל מונטגומרי. אבל זה היה קרוב לווזל, הרחק צפונה.

בחזירתי שלחתי כמה איגרות על מה שנמצאתי למד אל מזכיר־הממשלה לענייני־מלחמה ואולי לעוד כמה מיניסטרים שאתם עמדתי במגע:

את החזית הצרפתית אי־אפשר להפתיע. אין להבקיעה בשום מקום אלא במאמץ שיעלה במחיר עצום בנפשות־אדם, ויצריך זמן כה רב עד שהמצב הכללי ישתנה מן הקצה אל הקצה בעוד המאמץ מתנהל. הוא הדין, אם גם בשיעור פחות מזה, לגבי הצד הגרמני.

אולם אגפי החזית הזאת נשענים על שתי מדינות נייטרליות קטנות. עמדתה של בלגיה נחשבת בלתי־משביעת־רצון עד מאד. כרגע אין כל יחסים צבאיים בין הצרפתים והבלגים.

בקצה השני של הקו, שעליו נודע לי הרבה מאד, עשו הצרפתים כל מה שביכלתם כדי להתגונן מפני פלישה בדרך שוייץ. מיבצע זה ילבש צורה של התקדמות גרמנית במעלה הנהר אַר, שתוגן מצדה הימני על־ידי תנועה לתוך פירצת בּלפוֹר או בכיווּנה. כשלעצמי סבור אני כי רחוק הוא ביותר מן הדעת שבשלב הפתיחה ייעשה איזה מאמץ כבד מצד הגרמנים כנגד החזית הצרפתית או כנגד שתי הארצות הקטנות שלאגפיה.

גרמניה איננה צריכה לעשות גיוס בטרם תתקיף את פולין. יש להם כבר מספר מספיק של אוגדות על בסיס מלחמתי שתפעלנה בחזית המזרחית שלהם, ותהיה להם שהות לחזק את קו־זיגפריד על־ידי ביצוע גיוס בעת־ובעונה־אחת עם תחילתה של התקפה כבדה על פולין. הנה כי כן, גיוס גרמני הוא אות־התראה שאולי לא יבוא לפני המלחמה. הצרפתים, לעומת זאת, אפשר שיוצרכו לנקוט אמצעים יוצאים־מן־הכלל בתקופת המתיחות המתמדת הצפויה לנו עתה.

אשר לתאריך, חושבים שהיטלר יעשה בחכמה אם יחכה עד רדת השלג באַלפּים ויתן למוסוליני את חסות החורף. בשבועיים הראשונים של ספטמבר, או אפילו קודם לכן, יתבררו התנאים האלה. עדיין תהיה להיטלר שהות להנחית מהלומה כבדה על פולין לפני שעוֹנת הבּוץ של שלהי אוקטובר או ראשית נובמבר תעכב התקפה גרמנית שם. לפיכך נראה כי השבועיים הראשונים בספטמבר הם גורליים במיוחד, וההכנות הגרמניות הנוכחיות למפגן נירנברג – תעמולה וכו' – דומה שהן עולות בקנה אחד עם מסקנה כזאת.

*

הדבר המופלא בכל מה שנמצאתי למד בביקורי היה ההשלמה הגמורה עם ההתגוננות, שהיתה טיפוסית אף לאחראים ביותר שבין מארחי הצרפתים, ועשתה עלי רושם עז ביותר. בשיחות עם כל הקצינים הצרפתים האלה המוכשרים ביותר היתה לך ההרגשה שהגרמנים הם החזקים, וכי צרפת שוב אין בה דחף החיוּת לצאת להתקפה גדולה. היא תילחם על קיומה – Voilà tout. הרי קו־זיגפריד המבוצר כנגדם, על כל כוח־האש המוגבר של כלי־נשק מודרניים. גם מעצמותי לא סרה האימה של התקפות הסוּם ופאשנדל. הגרמנים היו כמובן חזקים הרבה יותר מאשר בימי מינכן. אנחנו לא ידענו על רגשי החרדה העמוקים שפילגו את הפיקוד העליון שלהם. הרשינו לעצמנו להגיע למצב פיזי ופסיכולוגי כזה, ששום איש אחראי – ועד כאן לא היתה עלי שום אחריות – לא היה יכול לפעול על סמך ההנחה – שאמת היתה – כי רק ארבעים־ושתים אוגדות גרמניות מצוידות־למחצה ומאומנות־למחצה שומרות על החזית הארוכה שלהם מן הים הצפוני עד שוייץ. וזאת לעומת שלוש־עשרה אוגדות בזמן מינכן.

*

בשבועות האחרונים האלה יראתי פן תירתע ממשלת הוד־מלכותו, למרות הערובּה שלנו, מלאסור מלחמה על גרמניה אם תתקיף את פולין. אין שום ספק כי לעת הזאת גמר מר צ’מברליין אומר לקפוץ, כל כמה שהמר הדבר לנפשו. אבל אני לא הכרתיו ככל שהכרתיו לאחר שנה. חששתי שאולי ינסה היטלר כוחו בבלוף על איזה כלי חדש או נשק סודי, שיבלבל או יביא במבוכה את הקבינט העמוס־לעייפה. מזמן לזמן היה פרופ' לינדמן מדבר אתי על האנרגיה האטומית. לכן ביקשתיו להודיעני מה מעמד הדברים בשטח זה. ולאחר שיחה אחת כתבתי את המכתב הבא אל קינגסלי ווּד, שכבר הזכרתי את יחסי האינטימיים למדי אתו:

מר צ’רצ’יל אל מזכיר־הממלכה לענייני־תעופה 5 באוגוסט 1939

לפני כמה שבועות הבליט אחד מעתוני יום־א' את הסיפור על הכמות העצומה של אנרגיה שאפשר לשחרר מאורניום על־ידי שרשרת התהליכים שנתגלו לא מכבר והמופיעים כשמפצלים טיפוס מיוחד זה של אטום על־ידי נייטרונים. למבט ראשון אולי דומה יהיה כאילו דבר זה מבשר הופעת חמרי־נפץ חדשים בעלי כוח משמיד ומכלה. לפיכך הכרח הוא להבין כי אין כל סכנה שתגלית זו, עם כל גודל הענין המדעי שבה, וכל כמה שאולי גדולה תהיה בסופו של דבר חשיבותה המעשית, תביא לידי תוצאות שאפשר לעשות בהן שימוש באמת־מידה גדולה במספר השנים הקרובות.

יש סימנים לכך שבזמן שתחריף המתיחות הבינלאומית יופצו במתכוון סיפורי־מעשיות על סיגולו של תהליך זה לצורך הפקת איזה חומר־נפץ סודי חדש ונורא, שבכוחו למחות את לונדון מתחת פני השמיים. אין ספק שהגיס החמישי יעשה נסיונות להניענו על־ידי האיוּם הזה להשלים עם עוד כניעה. לפיכך מצווים אנחנו להעמיד דברים על אמיתוּתם.

ראשית, המומחים המעוּלים ביותר סוברים כי רק רכיב פעוט של אוּרניוּם יש לו השפעה בתהליכים האלה, וכי יהיה צורך להפיק את זה קודם שתהיה אפשרות להגיע לתוצאות בקנה־מידה גדול. זה יהיה ענין לשנים רבות. שנית, תהליך־השרשרת יכול לחול רק אם האורניום מרוכז במסה גדולה. ברגע שהאנרגיה מתפתחת היא מתפוצצת בנפץ קל קודם שייתכן להשיג איזו השפעה חמוּרה באמת⁶⁷. אפשר שיהיה זה חומר־נפץ משובח לא־פחות מן החמרים שלנו כיום, אבל אין זה מתקבל על הדעת שיושג משהו מסוכן הרבה יותר. שלישית, את הנסיונות האלה אי־אפשר לבצע באמת־מידה קטנה, אם ייעשו בהצלחה באמת־מידה גדולה (ז.א., בתוצאות שבהן יאיימו עלינו אם לא ניכנע לסחיטה), אי־אפשר יהיה לשמור עליהם בסוד. רביעית, רק כמות קטנה־ביחס של אורניום בשטחי צ’כוסלובקיה לשעבר נמצאת תחת שלטונה של ברלין.

מכל הטעמים האלה ברור שאין יסוד לחשוש שתגלית חדשה זו ממציאה לנאצים איזה חומר־נפץ סודי, חדש ואיום למגר בו את אויביהם. אין ספק שיירמזו רמזים אפלים ולחישות מבהילות תופצנה בערמה, אבל יש לקוות כי איש לא יילך שולל אחריהם.

מופלא הדבר מה־מדויקת היתה התחזית הזאת. גם לא הגרמנים הם שמצאו את הדרך. לאמיתו של דבר הלכו בדרך־לא־דרך, ולמעשה זנחו את החיפוש אחר הפצצה האטומית והמירוה בקליעים מודרכים או מטוסים מוּדרכים ברגע שהנשיא רוזוולט ואני החלטנו את ההחלטות והגענו להסכמים הראויים־להיזכר, שיתוארו במקום היאה להם, לייצור פצצות אטומיות באמת־מידה גדולה.

כן גם כתבתי בתזכירי האחרון לוועדת־החקר־להגנה־אווירית:

10 באוגוסט 1939

ההגנה העיקרית של אנגליה מפני התקפות מהאוויר היא באבידות שאפשר לגרמן לתוקפים. אם מדי פעם תופל חמישית מן המטוסים, הרי עד־מהרה תגענה ההתקפות אל קצן… עלינו לתאר לעצמנו את התקפת־הפתיחה בדמות מחנה גדול העובר את הים לסירוגים משך שעות רבות. אבל לא התוצאות הראשונות של ההתקפה האווירית הן שתקבענה את עתיד המלחמה באוויר. לא משחק־ילדים הוא לבוא ולהתקיף את אנגליה. אחוז גדול של אבידות יעורר את האויב לעשות חישובים קפדניים של ריוח והפסד. הואיל והתקפות־יום תיעשינה עד־מהרה יקרות מדי, הרי בעיקר יש לנו ענין בהפצצות־לילה ללא־הבחנה על האזורים הבנויים.

*

“הגד לצ’מברליין”, אמר מוסוליני לשגריר הבריטי ב־7 ביולי, “שאם אנגליה מוכנה להילחם להגנתה של פולין, הרי איטליה תאחז בנשק עם בעלת־בריתה גרמניה”. אבל מאחרי הקלעים היתה עמדתו ההפך מזה. עתה לא ביקש אלא לבצר את האינטרסים שלו בים התיכון ובצפון־אפריקה, לקטוף את פירות התערבותו בספרד, ולעכּל את כיבוש אלבניה. הוא לא שׂשׂ להיגרר לתוך מלחמה אירופית על־מנת שתכבוש גרמניה את פולין. חרף כל דברי־הרהב שלו בפומבי, היטיב לדעת יותר מכל איש אחר את רפיונה הצבאי והפוליטי של איטליה. הוא היה מוכן לדבר על מלחמה ב־1942, אם תתן לו גרמניה את כלי־הנשק; אבל ב־1939 – לא!

עם שהחריף הלחץ על פולין משך הקיץ, כיון מוסוליני דעתו לחזור על תפקיד המתווך שמילא במינכן, והעלה הצעה לוועידת־שלום עולמית. היטלר ביטל כל רעיון מעין זה. ב־11 באוגוסט נפגש צ’אנו עם ריבנטרופ בזלצבורג. לפי יומנו של צ’אנו:

הדוצ’ה מעוניין שאוכיח בראיות ובמסמכים שהתפרצות מלחמה בזמן הזה תהיה מעשה שטות… אי־אפשר יהיה לאתר אותה בפולין, ומלחמה כללית תביא שואה על הכל. מעולם לא דיבר הדוצ’ה על הצורך בשלום מתוך חוסר־הסתייגות כזה ובחום כה רב… ריבנטרופ התחמק. כל־אימת שאני שואל אותו על פרטים בדבר המדיניות הגרמנית, מצפונו נוקפו. פעמים כה רבות שיקר בדבר כוונותיה של גרמניה ביחס לפולין עד שעתה אין זה נעים לו לומר לי מה שהוא חייב לומר, ומה הם זוממים באמת לעשות… אין להזיז את הגרמנים מהחלטתם להילחם. אפילו יתנו להם יותר ממה שהם מבקשים, בכל זאת יתקיפו, כי שד ההרס נכנס בהם… לפרקים נעשית שיחתנו מתוחה מאד. אינני מהסס להביע את מחשבותי בגילוי־לב בוטה. אבל דבר זה אינו משפיע עליו. אני מתחיל לתפוס מה־מועט שוויינו בעיני הגרמנים⁶⁸.

למחרת היום נפגש צ’אנו עם היטלר. מצוי בידינו הפרטיכל הגרמני מן הפגישה הזאת. היטלר הבהיר שבכוונתו להיפּרע מפולין, וכן שיהיה נאלץ להילחם גם באנגליה ובצרפת, ושהוא רוצה שתיכנס גם איטליה. הוא אמר, “אם תחזיק אנגליה את הצבא הדרוש בארצה, תוכל לשלוח לצרפת לכל היותר שתי אוגדות חיל־רגלים ואוגדה אחת משוריינת. חוץ מזה תוכל לספק כמה להקים של מפציצים, אבל כמעט לא תוכל לספק שום מטוסי־קרב, מפני שחיל־האוויר הגרמני יתקיף מיד את אנגליה, ומטוסי־הקרב האנגלים יהיו דרושים בדחיפות להגנתה”. אשר לצרפת אמר כי אחרי חורבנה של פולין – שלא יצריך זמן רב – תוכל גרמניה לקבץ מאות אוגדות לאורך החומה המערבית, ולפיכך תיאלץ צרפת לרכז בקו־מאז’ינו את כל הכוחות העומדים לרשותה מן המושבות ומן הגבול האיטלקי ושאר מקומות לצורך המאבק שלחיים ולמוות. בתשובה על כך הביע צ’אנו את פתיעתו על חומרת הדברים ששמע. מעולם, התלונן, לא ניתן עדיין שום אות מצד הגרמנים כי הסכסוך הפולני הוא רציני וקרוב כל־כך. אדרבה, ריבנטרופ אמר בזמנו ששאלת דנציג תיפתר בהמשך הזמן. הדוצ’ה, הואיל והיה משוכנע שאין למנוע התנגשות עם מעצמות המערב, הניח שעליו לעבד תכניות לקראת מאורע זה תוך תקופה של שנתיים־שלוש.

אחרי חילופי־הדברים האלה חזר צ’אנו ברוח נכאה למסור דין וחשבון לאדוניו, שאותו מצא משוכנע עוד יותר כי הדמוקרטיות תילחמנה, ותקיף עוד יותר בהחלטתו להרחיק מן המאבק.

*

ממשלות בריטניה וצרפת עשו נסיון מחודש לבוא לידי הסדר עם רוסיה הסובייטית. הוחלט לשלוח ציר מיוחד למוסקבה. מר אידן, שקבע מגע מועיל עם סטאלין שנים אחדות לפני כן, התנדב לנסוע. הצעה נדיבה זו נדחתה על־ידי ראש־הממשלה. תחת זאת הוטלה אותה שליחות הרת־גורל ב־12 ביוני על מר סטרנג, פקיד מוכשר אבל נטול כל מעמד מיוחד מחוץ למשרד־החוץ. זאת היתה שגיאה נוספת. שיגור דמות משנית כל־כך היה בגדר עלבון ממש. ספק אם היה לאל־ידו להבקיע את הקליפה החיצונית של המנגנון הסובייטי. על־כל־פנים היה הכל מאוחר עתה מדי. הרבה דברים אירעו מאז נשלח מר מאיסקי לראותני בצ’ארטוול באוגוסט 1938. אירעה מינכן. צבאותיו של היטלר היתה להם עוד שנה אחת להגיע לגמר בישולם. מפעלי התחמושת שלו, שנתחזקו במפעלי־סקודה, פעלו כולם מלוא כושר ייצורם. הממשלה הסובייטית היתה מעוניינת מאד בצ’כוסלובקיה; אבל צ’כוסלובקיה לא היתה עוד. בנש היה בגולה. גאוּלייטר גרמני משל בפראג.

מצד שני העמידה פולין לפני רוסיה מערכת שונה לגמרי של בעיות מדיניות ואסטרטגיות עתיקות־ימים. המגע הגדול האחרון שביניהן היה קרב־ורשה ב־1920, שעה שנהדפו צבאות הבולשביקים הפולשים תחת פקודתו של הסמל קרילנקוֹ על־ידי פילסודסקי, שנעזר בעצת הגנרל וייגאן והמשלחת הבריטית בראשותו של הלורד ד’אבּרנון, ונרדפו אחרי־כן בחמת־נקם צמאת־דמים. כל השנים האלו היתה פולין ראש־מחץ של האנטי־בולשביזם. בשמאלה הצטרפה למדינות הבלטיות האנטי־סובייטיות וחיזקתן. אבל בימינה סייעה, בזמן מינכן, לבוז את צ’כוסלובקיה. הממשלה הסובייטית היתה בטוחה שפולין שונאת אותה, וכן שאין לפולין כוח לעמוד בפני הסתערות גרמנית. מכל־מקום מכירה היתה מאד בסכנות העומדות לפניה ובמשך־הזמן הנחוץ לה על־מנת לסתום את הפּרצות בפיקוד העליון של צבאותיה. במסיבות אלו לא היו לשליחותו של מר סטרנג סיכויים מרניני־לב.

השיחות התנהלו סחור־סחור סביב השאלה של אי־רצונן של פולין והמדינות הבלטיות להינצל מגרמניה על־ידי הסובייטים; ובנקודה זו לא הושגה שום התקדמות. במאמר הראשי מיום 13 ביוני כבר הכריזה פראוודה כי נייטרליות ממשית מצד פינלנד, אסתוניה ולטביה היא הכרח חיוני לבטחונה של ס.ס.ס.ר. “בטחונן של מדינות כאלו”, נאמר במאמר, “הריהו בעל חשיבות ממדרגה ראשונה לבריטניה וצרפת, כמו שהכיר אפילו פוליטיקאי כדוגמת מר צ’רצ’יל”. הבעיה נדונה במוסקבה ב־15 ביוני. למחרת היום הכריזה העתונות הרוסית כי “בחוגי משרד־החוץ הסובייטי אין תוצאות השיחות הראשונות נחשבות חיוביות ביותר”. משך כל חודש יולי נמשכו השיחות למקוטעים, ובסופו של דבר הציעה הממשלה הסובייטית שתימשכנה השיחות על בסיס צבאי עם נציגים צרפתיים ובריטיים כאחד. לפיכך שיגרה ממשלת בריטניה ב־10 באוגוסט את האדמירל דרקס למוסקבה. לאדמירל ולמשלחתו לא היתה שום סמכות שבכתב לנהל משא־ומתן. בראש המשלחת הצרפתית עמד הגנרל דומנאק. מן הצד הרוסי ישב ראש המרשל ווֹרוֹשילוב. עכשיו ידוע לנו כי בזמן הזה עצמו הסכימה הממשלה הסובייטית לנסיעתו של מיופה־כוח גרמני למוסקבה. השיחות הצבאיות נכשלו עד־מהרה עקב סירובן של פולין ורומניה להרשות מעבר לצבא רוסי. עמדתה של פולין היתה: “עם הגרמנים אנו מסתכנים באבדן חירותנו; עם הרוסים – באבדן נשמתנו⁶⁹”.

*

באוגוסט 1942 צייר לפני סטאלין בקרמל, בשעות הבוקר המוקדמות, צד אחד מעמדת הסובייטים. “אצלנו נתקבל הרושם”, אמר סטאלין, “שממשלות בריטניה וצרפת לא גמרו אומר לצאת למלחמה אם תותקף פולין, ותחת זאת הן מקוות כי ההיערכות הדיפלומטית של בריטניה, צרפת ורוסיה תעצור בהיטלר. אנחנו היינו בטוחים שלא כך יהיה הדבר”. “כמה אוגדות”, שאל סטאלין, “תשלח צרפת נגד גרמניה לאחר הגיוס?” התשובה היתה: “מאה בערך”. אחרי־כן שאל: “כמה תשלח אנגליה?” התשובה היתה: “שתים ועוד שתים אחר־כך”. “אה, שתים ועוד שתים אחר־כך”, חזר סטאלין. “האם ידוע לכם”, שאל, “כמה אוגדות יהיה עלינו להעמיד בחזית הרוסית אם נצא למלחמה עם גרמניה?” היתה שתיקה. “יותר משלוש־מאות”. לא הוגד לי עם מי התנהלה שיחה זו ומתי התנהלה. יש להודות כי היתה זו טענה ניצחת, אבל לא נוחה למר סטרנג ממשרד־החוץ.

סטאלין ומולוטוב ראו הכרח לעצמם, לצורך מיקוח, להסתיר את כוונותיהם האמיתיות עד לרגע האחרון שבגדר האפשר. מולוטוב ועושי־דברו גילו כשרון מופלא למשחק דו־פרצופי בכל מגעיהם עם שני הצדדים. עוד ב־4 באוגוסט לא יכול שוּלנבוּרג, השגריר הגרמני, לטלגרף ממוסקבה אלא זאת: “מתוך כל עמדתו של מולוטוב נראה היה כי לאמיתו של דבר הממשלה הסובייטית מוכנה לשיפור ביחסים הגרמנו־סובייטיים, אלא שאי־האמון הישן כלפי גרמניה עומד בעינו. הרושם הכולל שלי הוא שכרגע מנוי־וגמור עם הממשלה הסובייטית לחתום חוזה עם אנגליה וצרפת, אם תמלאנה את כל משאלות הסובייטים. המשא־והמתן יכול כמובן להימשך עוד זמן רב, מה־גם שאי־האמון כלפי אנגליה גדול אף הוא… יהיה צורך במאמץ ניכר מצדנו כדי להניע את הממשלה הסובייטית ליסוב לאחור⁷⁰”.

ב־19 באוגוסט בערב הודיע סטאלין לפּוליטבּיוּרוֹ על כוונתו לחתום על חוזה עם גרמניה. ב־22 באוגוסט לא יכלו המשלחות של בעלי־הברית למצוא את המרשל וורושילוב עד הערב. אז אמר לראש המשלחת הצרפתית, “השאלה של שיתוף־הפעולה הצבאי עם צרפת תלויה ועומדת זה כמה שנים, אך מעולם לא הוכרעה. אשתקד, כשהיתה צ’כוסלובקיה גוססת, חיכינו לאות מצרפת, אבל שום אות לא ניתן. צבאנו היה מוכן… ממשלות צרפת ואנגליה משכו עתה זמן רב מדי את הדיונים המדיניים והצבאיים. משום כך אין להוציא מן הכלל את האפשרות שיתרחשו מאורעות פוליטיים מסוימים…” למחרת היום הגיע ריבנטרופ למוסקבה⁷¹.

*

בתעודות נירנברג ובמסמכים שנפלו ביד ארצות־הברית ופורסמו לא מכבר מצויים עתה בידינו פרטי עיסקה זו שלא תישכח לעולם. לדברי עוזרו הראשי של ריבנטרופ, גאוּס, שטס אתו למוסקבה: “ב־23 באוגוסט בערב התקיימה השיחה הראשונה בין ריבּנטרופּ וסטאלין… שר־החוץ של הרייך חזר מרוצה מאד מן השיחה הארוכה הזאת… במשך היום הושג חיש ובלי קושי הסכם על הנוסח של חוזה אי־ההתקפה הסובייטי־הגרמני. ריבנטרופ עצמו”, אומר גאוּס, “הכניס למבוא משפט מרחיק־לכת ביותר ביחס ליצירת יחסי ידידות בין גרמניה לסובייטים. לזאת התנגד סטאלין, והעיר כי הממשלה הסובייטית לא תוכל להביא פתאום לפני הציבור שלה הצהרת־ידידות גרמנית־סובייטית אחרי שמשך שש שנים הריקה עליה הממשלה הנאצית עביטים של שופכים. לפיכך הושמט משפט זה מן המבוא”. בהסכם סודי הצהירה גרמניה שאין לה אינטרסים פוליטיים בלטביה, אסתוניה ופינלנד, אלא שליטא שייכת, לפי דעתה, לתחום־ההשפעה שלה… הותוה קו־תיחום לחלוקת פולין. בארצות הבלטיות תבעה גרמניה לאינטרסים כלכליים בלבד. חוזה אי־ההתקפה וההסכם הסודי נחתמו בשעה מאוחרת באור ל־24 באוגוסט⁷².

*

על אף כל המסוּפּר בקור־רוח בפרק הזה ובקודמו, הרי רק משטר העריצות הטוטליטרי בשתי הארצות יכול היה לשאת את תיעובו של מעשה נשחת אשר כזה. שאלה היא למי היה הדבר לגועל יותר, להיטלר או לסטאלין. שניהם הבינו היטב שאין זה יכול להיות אלא אמצעי שלפי־שעה. הניגודים בין שתי הקיסרויות ושני המשטרים היו ניגודי־מוות. סטאלין סבור היה בלי ספק כי היטלר יהיה אויב נורא פחות לרוסיה לאחר שנה של מלחמה עם מעצמות המערב. היטלר נהג על פי שיטתו, “אחד מדי פעם”. העובדה שהיה מקום להסכם כזה מציינת את שיא הכשלון של מדיניות־החוץ והדיפלומטיה של בריטניה וצרפת משך שנים מספר.

לגבי הסובייטים יש לומר כי הצורך החיוני שלהם היה להרחיק מערבה

ריכוזי הגרמנים והפולנים: 1 בספטמבר 1939

ככל האפשר את עמדות ההתפרסות של צבאות גרמניה על־מנת לתת לרוסים יתר־שהות לאסוף את כוחותיהם מכל חלקי ממלכתם רחבת־הידיים. כמכוות־אש נטבעו בזכרונם הפגעים שבאו על צבאותיהם ב־1914, כשהסתערו קדימה להתקיף את הגרמנים בעוד הם עצמם מגויסים גיוס חלקי בלבד. אך עתה השׂתרעו גבולותיהם הרחק מזרחה מגבולות המלחמה שעברה. הכרח הוא להם לכבוש את המדינות הבלטיות וחלק גדול של פולין בזרוע או במרמה בטרם יותקפו. אם היתה זאת מדיניות של דם קר, הרי ברגע ההוא גם היתה מציאותית עד מאד.

החדשה האיומה באה על העולם כהתפוצצות. באור ל־22 באוגוסט הודיעה סוכנות “טאס” הסובייטית כי ריבנטרופ טס למוסקבה לחתום על חוזה אי־התקפה עם ברית־המועצות. יהיו אשר יהיו הרגשות שפקדו אז את הממשלה הבריטית, רגש הפחד לא היה ביניהם. היא לא התמהמה והצהירה כי “מאורע אשר כזה לא ישפיע בשום פנים על התחייבויותיה, שמנוי־וגמור אתה לעמוד בהן”. עתה לא יכול עוד שום דבר למנוע את ההתנגשות או לדחותה.

*

עדיין כדאי לעמוד כאן על תנאי החוזה.

שני הצדדים הנעלים מתחייבים להימנע מכל מעשה אלימות, מכל מעשה תוקפנות ומכל התקפה זה לגבי זה, בין בנפרד בין יחד עם מעצמות אחרות.

חוזה זה היה צריך לעמוד בתקפו עשר שנים, ואם לא יבוטל על־ידי אחד הצדדים שנה אחת לפני תום פרק־זמן זה, יוארך אוטומטית לעוד חמש שנים. רבה היתה התרועה סביב שולחן הדיונים והורמו הרבה כוסות־של־ברכה. סטאלין נשא ספונטאנית כוס־של־ברכה לפירר, בזה הנוסח: “ידוע לי עד כמה האומה הגרמנית אוהדת את הפירר שלה, ולפיכך הייתי רוצה לשתות לחייו”. מכל זה אפשר להוציא מוסר־השכל תמים בפשטותו. “היושר הוא המדיניות הטובה ביותר”. בדפים האלה תימצאנה כמה דוגמאות לכך. יוכח איך הלכו אנשים ומדינאים ערמומיים שולל אחרי כל חישוביהם המורכבים. אבל זוהי הדוגמה הבולטת ביותר. לא עברו אלא עשרים־ושנים חודש וסטאלין והאומה הרוסית בעשרות מיליוניה הוצרכו לשלם דמי־ענושים נוראים. אם ממשלה אין לה שום נקיפות־מוסר, לעתים קרובות נדמה שהיא זוכה ביתרונות גדולים ובחופש־פעולה מרובה, אבל “הכל בא על מקומו באחרית היום, ועוד יותר הוא בא על מקומו באחרית ימים כולם”.

*

על סמך חליפות־דברים סודיות בטוח היה היטלר שהחוזה הרוסי ייחתם ב־22 באוגוסט: עוד קודם שיחזור ריבנטרופ ממוסקבה וקודם שתימסר ההודעה הפומבית, פנה אל מפקדיו הראשיים בזו הלשון:

מלכתחילה צריך שיהיה מנוי־וגמור אתנו להילחם במעצמות המערב… ההתנגשות עם פולין היתה מוכרחה לבוא במוקדם או במאוחר. אני כבר הגעתי להחלטה הזאת באביב, אבל חשבתי שאפנה קודם נגד המערב ורק אחר־כך נגד המזרח… אל לנו לחשוש מפני הסגר. המזרח יספק לנו תבואה, בקר, פחם… אני חושש רק שברגע האחרון יבוא איזה Schweinhund ויציע הצעה לתיווּך… המטרה הפוליטית היא רחוקה יותר. החלה הדרך להרס ההגמוניה של אנגליה. הדרך פתוחה לפני איש־הצבא, לאחר שעשיתי אני את ההכנות הפוליטיות.

*

משנודע דבר החוזה הגרמני־הסובייטי, מיד אחזה ממשלת בריטניה באמצעי־זהירות. יחידות־מפתח של ההגנה החופית והאנטי־מטוסית קיבלו פקודות להיאסף ולהגן על נקודות נוחות לפגיעה. מברקים נשלחו לממשלות הדומיניונים ולמושבות להזהירן כי בעתיד הקרוב ביותר אפשר שיהיה צורך לפתוח בשלב אמצעי־הזהירות. הלורד־שומר־החותם הוסמך להעמיד את הארגונים האזוריים על בסים מלחמתי. ב־23 באוגוסט קיבלה האדמירליות מן הקבינט סמכות להחרים עשרים־וחמש אניות־סוחר על־מנת להפכן לסיירות־סוחר חמושות, ושלושים־וחמש ספינות־“טרוֹלר” על־מנת לציידן בגל’ץ. גויסו ששת אלפים אנשי־מילואים לחילות־המצב שמעבר לים. אושרו ההגנה האנטי־אווירית של תחנות המכּ"ם (ראדאר) והפריסה השלמה של הכוחות שכנגד מטוסים. גויסו עשרים־וארבעה אלף אנשי־מילואים של חיל־האוויר וכל חיל־העזר האווירי, כולל להקי הבּאלונים. בכל הכוחות המזוינים הופסקו כל החופשות. האדמירליות פירסמה אזהרות לאניות־הסוחר. ננקטו עוד הרבה צעדים.

*

ראש־הממשלה החליט לכתוב להיטלר על צעדי ההכנה האלה. מכתב זה אינו מופיע בביוגרפיה של מר פיילינג, אך הוא הודפס במקום אחר. למען ההגינות כלפי מר צ’מברליין ודאי מן הראוי הוא שיקראוהו רבים:

הוד־מעלתך ודאי כבר שמע על אמצעים מסוימים שנקטה ממשלת הוד־מלכותו ואשר הודיעו עליהם בעתונות ובאלחוט הערב.

לדעת ממשלת הוד־מלכותו היה צורך בצעדים האלה בשל תנועות הצבא שעליהן הודיעו מגרמניה, ובשל העובדה כי כמה חוגים בברלין מסיקים כנראה מן ההכרזה על הסכם גרמני־סובייטי שהתערבות מצד בריטניה הגדולה למען פולין שוב אינה בגדר אפשרות שצריך להביאה בחשבון. לא תיתכן טעות גדולה מזו. יהי־מה אָפיו של ההסכם הגרמני־הסובייטי בסופו של דבר, אין בו כדי לשנות מהתחייבותה של בריטניה הגדולה כלפי פולין, שממשלת הוד־מלכותו הודיעה עליה בפומבי חזוֹר וחזוֹר ובבירור, ומנוי־וגמור אתה לעמוד בה.

היו שטענו כי אילו הבהירה ממשלת הוד־מלכותו יותר את עמדתה ב־1914 כי אז נמנעה השואה הגדולה. אם יש ממש בטענה הזאת ואם אין, מכל־מקום גמרה ממשלת הוד־מלכותו אומר כי במקרה זה לא תהיה כל אי־הבנה טראגית מעין זאת. אם יהיה צורך בכך, הרי גמרה אומר ומוכנה היא להשתמש בלי דיחוי בכל הכוחות אשר לפקודתה, ואין לחזות מראש את סופן של פעולות־איבה משעה שהוּחל בהן. תהיה זו אשליה מסוכנת לחשוב שאם תתחיל המלחמה יהיה סופה מהיר, אפילו תובטח הצלחה באיזו מן החזיתות האחדות שבּהן תתנהל.

מודה אני ומתוודה שהפעם אינני רואה שום דרך אחרת למנוע שואה שתסבך את אירופה במלחמה. נוכח התוצאות החמורות לאנושות העשויות לבוא מפעולת השליטים, אני מאמין שהוד־מעלתך יקדיש עיון מדוקדק ביותר לשיקולים שהעליתי לפניך⁷³.

היטלר בתשובתו, לאחר שעמד על “גודל־הלב שאין כדוגמתו” שבּו גרמניה מוכנה לפתור את שאלת דנציג והפרוזדור, העלה את הדוגמה הבאה של כּזבּנוּת מחוצפת:

ההבטחה ללא־תנאי שנתנה אנגליה לפולין שתושיט לארץ זו עזרה בכל המסיבות, מבלי התחשב בסיבות העשויות להביא לידי סכסוך, יכולה להתפרש בארץ ההיא רק כמתן עידוד מכאן והלאה, תחת חיפּויה של השראה כזאת, לגל של טרור מחריד נגד מיליון וחצי התושבים הגרמנים החיים בפולין⁷⁴.

ב־25 באוגוסט הכריזה ממשלת בריטניה על חוזה רשמי עם פולין, המאשר את הערוּבּות שכבר ניתנו. התקוה היתה שצעד זה ימציא את הסיכוי הטוב ביותר להסדר בדרך משא־ומתן ישר בין גרמניה ופולין, נוכח העובדה שאם ייכשל משא־ומתן זה תעמוד בריטניה לימין פולין. אמר גרינג בנירנברג:

ביום שנתנה אנגליה את ערובתה הרשמית לפולין, טילפן אלי הפירר ואמר לי כי הפסיק את ההכנות לפלישה לפולין. שאלתי אותו אז אם זה רק זמני או סופי. הוא אמר, "לא, אצטרך לברר אם נוכל לחסל את התערבותה של בריטניה⁷⁵.

ואכן דחה היטלר את שעת־האפס מן ה־25 באוגוסט ל־1 בספטמבר, ונכנס למשא־ומתן ישר עם פולין, כמו שהתאווה צ’מברליין. אולם תכליתו לא היתה להגיע להסכם עם פולין אלא לתת לממשלת הוד־מלכותו את כל האפשרויות להימלט מן הערוּבּה שלה. מחשבותיה, כדוגמת מחשבות הפרלמנט והאומה, היו על מישור אחר. עובדה מופלאה היא ביחס לאנשי־האי הבריטיים, השונאים תרגוֹלת ואשר לא ידעו פלישה לארצם זה קרוב לאלף שנה: ככל שסכנה מתקרבת וגדלה כך עצבנותם פוחתת והולכת; כשהיא דופקת על פתחם ממש, עזי־נפש הם; בהיותה סכנת־מוות, הם עשויים־לבלי־חת. הרגלים אלה עמדו להם שיינצלו כמה פעמים בדוחק רב מאד.

*

לא מכבר פורסם באיטליה מכתב מהיטלר אל מוסוליני מן הזמן הזה:

דוּצ’ה,

זה זמן־מה מעיינות גרמניה ורוסיה באפשרות של העמדת יחסיהן המדיניים ההדדיים על בסים חדש. הצורך להגיע לתוצאות מוחשיות במובן זה מתחזק על־ידי:

1. המצב הפוליטי העולמי בכללותו.

2. המשך הססנותו של הקבינט היאפאני בנקיטת עמדה ברורה. יאפאן היתה מוכנה לברית נגד רוסיה שבּה יכולה גרמניה – ולפי דעתי, איטליה – להיות מעוניינת במסיבות הנוכחיות רק בחינת אפשרות משנית. אולם היא לא היתה מוכנה לקבל עליה שום התחייבויות ברורות ביחס לאנגליה – שאלה מכרעת מצד גרמניה, ואני סבור שגם מצד איטליה…

3. היחסים בין גרמניה לפולין אינם משׂביעים רצון מאז האביב, ובשבועות האחרונים נעשו פשוט קשים מנשׂוא, לא באשמת הרייך אלא בעיקר בגלל הפעולה הבריטית… הטעמים האלה הניעו אותי לזרז את ההכרעה בשיחות שבין רוסיה לגרמניה. לא הודעתי לך עדיין בפירוּט, דוּצ’ה, על השאלה הזאת. אבל עכשיו בשבועות האחרונים היתה נטייתו של הקרמלין לפתוח ביחסים הדדיים עם גרמניה – נטיה שנתגלעה מרגע פיטוריו של ליטבינוב – בולטת יותר ויותר, והיא איפשרה לי עכשיו, לאחר שהגענו להבהרה מוקדמת, לשלוח את שר־החוץ שלי למוסקבה לנסח חוזה שהוא חוזה אי־ההתקפה הרחב והמקיף ביותר הקיים כיום, ואשר נוּסחוֹ יפוּרסם ברבים. החוזה הוא ללא תנאי, ונוסף על כך הוא קובע את ההתחייבויות להיועץ בכל השאלות המעניינות את גרמניה ורוסיה. יכול אני גם להודיעך, דוּצ’ה, כי לאחר ההתחייבויות האלו מובטחת עמדתה האוהדת של רוסיה, וכי על הכל שוב אין עתה אפשרות להתקפה כלשהי מצד רוסיה במקרה של התנגשות⁷⁶.

על המכתב הזה השיב מוסוליני מיד:

אני משיב על מכתבך שעתה־זה נמסר לי על־ידי השגריר מאקנזן.

1. במידה שהדברים אמוּרים בהסכם עם רוסיה, אני מאשר בהחלט.

2. נדמה לי שכדאי יהיה להימנע מקרע או מקרירוּת עם יפאן ולמנוע את הצטרפותה לאחר־מכן לקבוצת המדינות הדמוקרטיות…

3. החוזה המוסקבאי חוסם את דרכה של רומניה, ואפשר ישנה את עמדתה של תורכיה, שקיבלה הלוואה אנגלית אבל עדיין לא חתמה על הברית. עמדה חדשה מצד תורכיה תשבּש את המערך האסטרטגי של הצרפתים והאנגלים במזרח הים התיכון.

4. ביחס לפולין אני מבין בהחלט את עמדתה של גרמניה ואת העובדה שמצב מתוח כזה אינו יכול להימשך עד בלי די.

5. באשר לעמדתה המעשית של איטליה במקרה של פעולה צבאית, נקודת־השקפתי היא כזאת:

אם תתקיף גרמניה את פולין והסכסוך יאוּתר, תתן איטליה לגרמניה עזרה מדינית וכלכלית מכל סוג שיוכל להידרש.

אם תתקיף גרמניה את פולין ובעלי־בריתה של זו האחרונה יצאו להתקפת־נגד על גרמניה, הרי עלי להטעים לפניך שלא אוכל ליטול עלי את היזמה בפעולות מלחמתיות, בהתחשב במצב הממשי של ההכנות הצבאיות של איטליה, שהודגשו חזור וחזור ומבעוד־עת לפניך, פירר, ולפני פון־ריבנטרופּ.

אולם התערבותנו תוכל לבוא מיד אם תתן לנו גרמניה בלי דיחוי את התחמושת וחמרי־הגלם כדי לשאת את המהלומה שמן־הסתם ינחיתו עלינו הצרפתים והבריטים. בפגישותינו הקודמות נצטיירה המלחמה לאחר 1942, ובתאריך זה ודאי אוכל להיות מוכן ביבשה, בים ובאוויר, בהתאם לתכניותינו המוסכמות⁷⁷.

מעתה והלאה ידע היטלר, אם לא ניחש זאת כבר, שלא יוכל לסמוך על התערבותה המזוינת של איטליה אם תקרה מלחמה. כל נסיונותיו של מוסוליני, לחזור ברגע האחרון על מה שעשה במינכן, נדחו. דומה כי ממקורות אנגליים יותר מאשר ממקורות גרמניים נודע לדוצ’ה על הצעדים האחרונים. צ’אנו רושם ביומנו ב־27 באוגוסט: "האנגלים מוסרים לנו את נוסח ההצעות הגרמניות ללונדון, שאותן מעלימים מאתנו לגמרי⁷⁸. עתה לא היה מוסוליני זקוק אלא להסכמתו של היטלר לנייטרליות של איטליה. הסכמה זו ניתנה לו.

*

ב־31 באוגוסט הוציא היטלר את “ההנחיה מספר 1 לניהול המלחמה”.

1. עתה שנתמצו כל האפשרויות הפוליטיות לפתור בדרכי־שלום מצב שאין גרמניה יכולה לשאתו על הגבול המזרחי, החלטתי על פתרון בכוח.

2. ההתקפה על פולין תבוצע בהתאם להכנות שנעשו ל“פאל וייס” (מקרה לבן) בשינויים הנובעים, במה שנוגע לצבא, מן העובדה שבינתיים השלים כמעט את היערכותו. הקצאת המשימות והמטרות המיבצעיות נשארת כמו שהיתה.

תאריך ההתקפה – 1 בספטמבר 1939, מועד ההתקפה – 04.45. [נרשם בעפרון אדום].

1. במערב חשוב הוא שתהיה האחריות לפתיחת פעולות־האיבה מוטלת בצורה חדמשמעית על אנגליה וצרפת. בתחילה יש לנקוט פעולות מקומיות בלבד נגד הפרות־גבול פחותות־ערך⁷⁹.

בחזירתי מחזית הריין ביליתי כמה ימי־שמש אצל מאדאם בּלזאן, עם חבורה נעימה אבל דאוּגה עד מאד, בארמון הנושן, מקום שם ישן הנרי מלך נאבארה בלילה שלפני קרב איברי. הגברת יוּאן ואלאס ובניה היו אתנו. בעלה היה חבר־ממשלה. היא היתה מצפה לו שיבוא להצטרף אליה. אך הוא טילגרף שלא יוכל לבוא, ואחרי־כן יסביר מדוע. עוד אותות סכנה הומטרו עלינו. אפשר היה לחוש בחרדה העזה השורה על הכל, ודומה היה כי פנה אפילו זיוו החמים של עמק נחמד זה אשר במקום התמזגותם של האָר והווגר. קשה היה עלי הציוּר בתוך אי־ודאות זאת. ב־26 באוגוסט החלטתי לחזור הביתה, מקום שאוכל לפחות לברר לעצמי מה מתרחש. אמרתי לאשתי שאודיענה דבר מבעוד מועד. בעברי בפאריז הזמנתי את הגנרל ז’וֹרז' לארוחת־צהריים. הוא מסר את כל המספרים של צבאות צרפת וגרמניה, ומיין את האוגדות לפי טיבן. המסקנה עשתה עלי רושם כה גדול עד שבפעם הראשונה אמרתי: “אבל אתם אדוני המצב”. הוא השיב: “לגרמנים יש צבא חזק מאד, ולעולם לא נקבל רשות להכות ראשונה. אם יתקיפו הם, תיחלצנה שתי ארצותינו לעשות את חובתן”.

בלילה ההוא ישנתי בצ’ארטוול, וביקשתי את הגנרל איירונסייד לעשות אתי שם למחרת היום. עתה־זה חזר מפולין, ומה שסח לי על הצבא הפולני היה מעודד ביותר. הוא ראה תרגיל־התקפה אוגדתי תחת אש חיה, לא בלי אבידות. המורל של הפולנים היה גבוה. שלושה ימים ישב אצלי, ועמלנו קשה לאמוד את הנעלם. בזמן זה גם השלמתי את בניית הלבנים של המטבח במעון שהכשרתיו משך השנה החולפת להיות לבית למשפחתנו בשנים תבואנה. אשתי חזרה, לקריאתי, בדרך דונקרק, ב־30 באוגוסט.

*

לעת הזאת ידוע היה שנמצאים באנגליה עשרים אלף גרמנים נאצים מאורגנים, ולא יהיה זה אלא בהתאם למנהגם בארצות ידידותיות אחרות שלפני פרוץ המלחמה תבוא פתיחה חריפה של מעשי חבלה ורצח. לא היתה לי אז שום הגנה רשמית, ולא היה עם נפשי לבקשה; אבל סבור הייתי שעמדתי בציבור בולטת במידה שתצדיק נקיטת אמצעי־זהירות. הידיעות שהיו בידי הספיקו לשכנעני כי היטלר מכיר בי את אויבו. בלש ה“סקוטלנד יארד” שלי מלשעבר, המפקח תומסון, כבר יצא בדימוס, אמרתי לו שיבוא ויביא אתו את אקדחו. אני הוצאתי את כלי־נשקי שלי, שטובים היו. בעוד האחד ישן, עמד חברו על המשמר. ככה לא היה איש יכול לבוא בחתף. בשעות האלו ידעתי שאם תבוא מלחמה – ומי זה יכול היה להטיל ספק בבואה? – יוטל נטל גדול מאד על שכמי.

ספר שני: מלחמת בין־השמשות 3 בספטמבר 1939 – 10 במאי 1940

 

פרק עשרים־ושנים: מלחמה    🔗

הזמנתו של צ’מברליין – השהייה ב־2 בספטמבר – הכרזת־המלחמה, 3 בספטמבר – האזעקה הראשונה – שוב באדמירליות – האדמירל סיר דאדלי פּאוּנד – ידיעתי בענייני צי – הניגוד בין 1914 ל־1939 – המצב הימי האסטרטגי – הים הבלטי – תעלת קיל – עמדתה של איטליה – האסטרטגיה שלנו בים התיכון – סכנת הצוללות – הסכנה באוויר – עמדתה של יאפאן – סינגאפּור – בטחון אוסטרליה וניו־זילנד – הרכב קבינט־המלחמה – בחירותיו הראשונות של מר צ’מברליין – יצור שמלפני המבול – מעלותיה של “סייסטה”

פולין הותקפה על־ידי גרמניה ב־1 בספטמבר עם שחר. בשעות הבוקר ניתנה הפקודה לגיוס כל כוחותינו. ראש־הממשלה ביקשני לבקר אצלו אחר הצהריים בדאונינג־סטריט. הוא אמר לי שאינו רואה כל תקוה למניעת מלחמה עם גרמניה ושהוא אומר להקים קבינט מלחמתי קטן, של מיניסטרים שאין להם מיניסטריונים, לנהל את המלחמה. הוא ציין כי לפי מה שנתברר לו אין מפלגת הלייבור מוכנה להשתתף בקואליציה לאומית. עדיין היו לו תקוות שהליבראלים יצטרפו אליו. הוא הזמין אותי להצטרף לקבינט המלחמתי. בלי שום טענות־ומענות נעניתי להצעתו, ועל בסיס זה היתה לנו שיחה ארוכה על אנשים ומעשים.

לאחר שיקול־מה נדמה היה לי כי הגיל הממוצע של המיניסטרים העתידים להעמיד את הגוף העליון לניהול המלחמה ייחשב גבוה מדי, ולפיכך כתבתי למר צ’מברליין אחרי חצות הלילה דברים ברוח זו:

2.9.39

האם אין אנחנו חבורה זקנה מאד? חישבתי ומצאתי כי הששה שנקבת בשמותיהם אתמול גילם המקובץ הוא 386 שנה או למעלה מששים־וארבע בממוצע! רק שנה אחת פחות מקיצבת הזקנה! אולם אם תוסיף את סינקלר (49) ואידן (42) הרי יורד הממוצע עד ל־½ 57.

אם צודק דיילי הראלד באמרו שהלייבור לא יכּנס, הרי ודאי יהיה עלינו לעמוד בפני זרם מתמיד של דברי בקורת, כמו גם בפני האכזבות וההפתעות המרובות שדרכה של מלחמה רצופה בהן. לכן נדמה לי כי חשוב הוא עוד יותר שהאופוזיציה הליבראלית תהיה חלק מוצק משורותינו. נדמה לי שחיזוק נחוץ מאד יימצא גם בהשפעתו של אידן על קבוצת השמרנים הקשורים בו, כמו גם על יסודות ליבראליים מתונים.

זה שלושים שעות נתונים הפולנים להתקפה כבדה מאד, ואני מודאג מאד לשמוע כי בפאריז מדברים על איגרת נוספת. אני מאמין שתוכל להודיע על הכרזת המלחמה המשותפת שלנו לכל המאוחר בהתכנס הפרלמנט היום אחר־הצהריים.

בקרוב תהיה בּרמן מחוץ לאיזור שבו אפשר לתפסה, אלא אם כן תאחז האדמירליות באמצעים מיוחדים ויוּתן האות היום. אין זה אלא פרט פעוט, אבל אפשר מאד שיגרום צרות.

אני נשאר כאן לשירותך⁸⁰

נפתעתי על שלא שמעתי דבר ממר צ’מברליין כל יום ה־2 בספטמבר, שהיה יום של משבר חריף. נתקבל על דעתי שנעשה נסיון של הרגע האחרון לשמור על השלום; והדבר נתאמת. אולם כשהתכנס הפרלמנט בערב התעורר ויכוח קצר אך נמרץ מאד, שבו קיבל בית־הנבחרים בעין רעה את הודעתו המרגעת של ראש־הממשלה. כאשר קם מר גרינווּד לדבר מטעם האופוזיציה של הלייבור קרא אלי מר אֶמרי מספסלי השמרנים, “דבּר בשם אנגליה”. הקריאה נתקבלה בתשואות רמות. לא היה ספק שהלך־רוחו של הבית הוא בעד מלחמה. נראה היה לי אפילו שהוא נחוש־החלטה ומאוחד יותר מאשר במעמד הדומה ב־3 באוגוסט 1914, שגם בו השתתפתי. בערב באו כמה אדונים דגולים מכל המפלגות לבקרני בדירתי שמול כנסיית וסטמינסטר, וכולם הביעו חרדה עמוקה שמא לא נעמוד בהתחייבויותינו לפולין. הבית היה צריך להתכנס שוב למחרת בצהריים. אותו לילה כתבתי את הדברים הבאים לראש־הממשלה:

2.9.39

לא שמעתי ממך דבר מאז שיחותינו ביום ששי, כשנמצאתי למד שאני עתיד לשרת בממשלתך, וכשאמרת לי כי יודיעו על הדבר במהרה. באמת אינני יודע מה קרה משך היום הנסער הזה; אף כי נדמה לי שמשלו רעיונות שונים לגמרי מאלה שהבעת באזני כשאמרת “הפּוּר הוּטל”. אני מבין בהחלט כי בקשר למצב הנורא הזה באירופה יכול להתעורר צורך בשינויי שיטה, אבל אני רואה זכות לעצמי לבקשך שתודיע לי היכן אנו עומדים, הן מבחינה ציבורית הן מבחינה אישית, קודם שייפתח הוויכוח בצהריים.

נדמה לי שאם מפלגת הלייבור, וכמו שמסתבר לי – גם המפלגה הליבראלית, תעמודנה מנגד, קשה יהיה להרכיב ממשלת־מלחמה יעילה על הבסיס המוגבל אשר ציינת. אני סבור שצריך לעשות עוד נסיון להכניס את הליבראלים, ונוסף על כך – שהרכבו והקפו של הקבינט המלחמתי שעליו שוחחת אתי טעונים עיון מחוּדש. היתה הערב הרגשה בבית־הנבחרים כי נגרמה פגיעה לרוח האחדות הלאומית עקב התרופפות החלטתנו למראית־עין. אינני מזלזל בקשיים שיש לך עם הצרפתים; אבל אני מאמין שנקבל עתה את החלטתנו עצמאית, ובכך נתן לידידנו הצרפתים את מידת ההנהגה שאולי יהיה צורך בה. כדי לעשות זאת נצטרך לצירוף החזק והאינטגראלי ביותר שאפשר ליצור. לכן אני מבקש שלא תבוא שום הודעה על הרכב הקבינט המלחמתי לפני שתהיה לנו שיחה נוספת.

כמו שכתבתי לך אתמול בבוקר, הריני עומד כולי לשירותך, ואדיר חפצי לסייע לך בתפקידך.

לאחר־מכן נודע לי כי אולטימטום בריטי נמסר לגרמניה ב־9.30 אחה“צ ב־1 בספטמבר, וכי אחריו בא אולטימטום שני וסופי ב־9 לפה”צ ב־3 בספטמבר. שידור הבוקר ב־3 בחודש הודיע כי ראש־הממשלה ינאם בראדיו ב־11.15 לפה"צ. מאחר שעתה היה הדבר בחזקת ודאי שבריטניה הגדולה וגם צרפת תכרזנה מלחמה מיד, הכינותי נאום קצר שסבור הייתי כי יהלום את הרגע הרציני והנורא בחיינו ובקורותינו.

שידורו של ראש־הממשלה הודיע לנו שהננו כבר במלחמה, והוא אך כילה לדבר והאזניים שמעו קול יבבה מוזר וממושך, העתיד להיעשות מוּכּר. אשתי נכנסה לחדר, אמיצה נוכח המשבר, והביעה הערכה למרצם ודייקנותם של הגרמנים, ואנחנו עלינו אל גגו השטוח של הבית לראות מה מתרחש. סביבנו התנשאו בכל עבר באור ספטמבר הצח והצונן גגותיה וצריחיה של לונדון. מעליהם כבר היו מתנשאים לאטם שלושים או ארבעים בּאלונים גליליים. שיבּחנו את הממשלה על אות ברור זה של כוננוּת, והואיל ועתה קרבה להסתיים ארכּת רבע השעה, שצריכים היינו לקבלה לפי סברתנו, עשינו דרכנו אל המקלט שנועד לנו, חמושים בבקבוק ברנדי ושאר סמי־חיזוק מתאימים.

המקלט שלנו היה מרוחק מאה יארד במורד הרחוב וכל עיקרו לא היה אלא מרתף פתוח, שאינו מוגן אפילו בשקי־חול, שבו כבר נאספו הדיירים מחצי תריסר דירות. הכל היו עליזים ומתבדחים, כמנהג האנגלים שעה שהם עומדים לפגוש בנעלם. כשהשקפתי מן הפתח אל הרחוב הריק ואל החדר המלא מפה לפה למטה, נצטיירו בדמיוני תמונות של הרס וטבח והתפוצצויות אדירות מרעישות־ארץ; תמונות של בניינים הקורסים תחתיהם באבק ועיים, של מכבי־אש ואמבולנסים אצים־רצים בתוך העשן, תחת הזמזום של מטוסי אויב, כי כלום לא למדנו כולנו מה־נוראות תהיינה ההתקפות מן האוויר?

מיניסטריון־התעופה, מתוך החשבה־עצמית טבעית, הפריז מאד על כוחן. הפאציפיסטים ביקשו לפרוט על נימי פחדו של הציבור, ואלה מאתנו שזמן כה רב דרשו כוננות וכוח אווירי עדיף, אף כי לא קיבלו את הנבואות הקודרות ביותר, נוח היה להם שתשמשנה דרבּן. אני ידעתי שהממשלה הכינה, לימים הראשונים של המלחמה, למעלה מ־250,000 מיטות בשביל נפגעי התקפות־אוויר. כאן, לפחות, לא הקלו בערך הסכנות. עתה נראה מהן העובדות.

כעבור עשר דקות לערך נתנסרה היבבה שוב. אני עצמי לא הייתי בטוח אם אין זו חזרה על האזהרה הקודמת, אבל איש בא במרוצה ברחוב והוא קורא “ארגעה”, ואנחנו התפזרנו למשכנותינו ולעסקינו. אני הייתי צריך ללכת לבית־הנבחרים, שנתכנס למועד בצהריים בנוהל המתון שלו ובתפילותיו הקצרות, המכובדות. שם קיבלתי איגרת מראש־הממשלה ובה ביקשני לבוא אל חדרו מיד אחרי שישקוט הוויכוח. כאשר ישבתי על מקומי, מקשיב לנאומים, באה עלי הרגשה עזה מאד של שלוה, לאחר סערת היצרים והרגשות של הימים האחרונים. חשתי שלות־רוח ומעין ריחוק־דעת מוּרם מעניינים אנושיים ואישיים. גדולתה של אנגליה הישנה, עם כל היותה אוהבת־שלום ובלתי־מוכנה, אך נענית מיד ובלי מורא לקריאת הכבוד, הפעימה את ישותי וכמו רוממה את גורלנו אל אותן ספירות המרוחקות מאד מן העובדות הארציות והתחושה הגופנית. כאשר דיברתי ניסיתי להביע משהו מהלך־הרוח הזה לפני בית־הנבחרים, והדברים זכו להסכמה.

מר צ’מברליין אמר לי שעיין במכתבי, שהליבראלים לא יצטרפו לממשלה, שהוא יכול להסכים במידת־מה עם השקפותי על הגיל הממוצע על־ידי שיכניס את שלושת המיניסטרים של השירותים לקבינט המלחמתי, על אף תפקידי הביצוע המוטלים עליהם, וכי בזאת יונמך הגיל הממוצע עד למטה מ־60. דבר זה, אמר, נותן לו אפשרות להציע לי גם את האדמירליות גם מקום בקבינט המלחמתי. שמחתי על כך מאד כי, הגם שלא העליתי ענין זה לדיון, מובן שהעדפתי משימה מוגדרת על אותה השגחה מרוממה על העבודה שעושים אחרים, היכולה להיות מנת־חלקו של מיניסטר שאין לו מיניסטריון, כל כמה שיהיה בעל השפעה. קל יותר לתת הוראות מאשר עצות, ונעימה יותר הרשות לפעול, אפילו בתחום מוגבל, מן הזכות להרבות דברים לבלי־חוק. אילו בתחילה נתן לי ראש־הממשלה את הבחירה בין הקבינט המלחמתי לאדמירליות, כי אז ודאי בחרתי באדמירליות. עתה הנה אזכה בשניהם.

לא הוּגד דבר על המועד שבו אקבל רשמית את משׂרתי מן המלך, ולאמיתו של דבר לא חל מאורע זה אלא בחמישה בחודש. אבל שעות פתיחתה של מלחמה עשויות להיות חיוניות לגבי ציים. על כן שלחתי לאדמירליות לאמור כי אטול את העניינים לידי מיד ואגיע ב־6. עם התקבל ההודעה הזאת הואילה האדמירליות בטוּבה לטלגרף לצי: “וינסטון חזר”. הנה כך חזרתי לחדר שעזבתיו בכאב וצער כמעט בדיוק לפני רבע מאת־שנים, כשהביאה התפטרותו של הלורד פישר לידי העברתי מכהונתי כלורד־הראשון והרסה ללא תקנה, כמו שהתברר אחר־כך, את התפיסה החשובה של הבקעת הדרדנלים בכוח. פסיעות מספר מאחרי, בשבתי על כסאי הישן, היתה תיבת־המפה העשויה עץ שציויתי לקבעה ב־1911, ובתוכה נשארה עדיין המפה של הים הצפוני שבה היה ענף המודיעין הימי מציין מדי יום, לפי הוראתי, על־מנת לכוון את תשומת־הלב למטרה העליונה, את תנועותיו ומערכיו של צי־הים־הפתוח הגרמני. מאז 1911 עברה יותר מרבע מאת־שנים, ועדיין היתה סכנת־מוות צפויה לנו מידי אותה אומה. ההגנה על זכויותיה של מדינה חלשה, שעקב התקפה ללא התגרות מתעללים בה ופולשים לתוכה, שוב אילצתנו לשלוף חרב. שוב שומה עלינו להילחם על חיינו וכבודנו נגד כל עצמתו ושצף־חמתו של הגזע הגרמני הגיבור, הממושמע וחסר־הרחמים. עוד פעם! יהי כן.

*

עוד מעט והלורד־הראשון־של־הימיה בא לראותני. הכרתי קצת את דאדלי פּאונד בתקופה הקודמת של כהונתי באדמירליות כאחד מקציני־המטה המהימנים של הלורד פישר. בפרלמנט מתחתי בקורת חריפה על מערכי צי־הים־התיכון כשהיה הוא מפקדו ברגע הנחיתה האיטלקית באלבניה. עכשיו נפגשנו כעמיתים שפעולתו השוטפת של מנגנון האדמירליות העצום תהיה תלויה ביחסיהם האינטימיים ובהבנה היסודית שביניהם. הסתכלנו איש ברעהו בחיבה ואם גם בפקפוק. אבל מן הימים הראשונים גברו והבשילו ידידותנו והאמון ההדדי שבינינו. הערכתי וכיבדתי את הסגולות המקצועיות והאישיות הדגולות של האדמירל פּאוּנד. ככל שהלמה בנו המלחמה, על כל תהפוכות מזלה, מהלומות מצלצלות, נעשינו חברים וידידים נאמנים יותר ויותר, וכאשר מת, כעבור ארבע שנים, ברגע הנצחון הכללי על איטליה, התאבלתי מתוך כאב־לב אישי על כל אשר אבד לצי ולאומה.

חלק הגון משעות הלילה אור ל־4 בחודש ביליתי בפגישות עם הלורדים־של־הימיה ועם ראשי המחלקות השונות, והחל מבוקר אותו יום תפסתי ברסן עסקי הצי. כמו ב־1914, ננקטו אמצעי־זהירות מפני הפתעה עוד לפני הגיוס הכללי. עוד ב־15 ביוני נקראו אל הדגל הרבה קצינים ולוחמים מחיל־המילואים. צי־המילואים, בהרכבו המלא לתמרונים, זכה לסיור־בקורת של המלך ב־9 באוגוסט, וב־22 בחודש נקראו כמה וכמה סוגים נוספים של אנשי מילואים. ב־24 בחודש נתקבל בפרלמנט חוק־סמכויות־חירום־להגנה, ובאותו זמן נצטווה הצי להיזעק לעמדות המלחמה שלו; לאמיתו של דבר נמצאו עיקר כוחותינו זה כמה שבועות בסקאפּא־פלוֹ. לאחר שניתנה רשות לגיוסו הכללי של הצי נגולה תכנית המלחמה של האדמירליות למישרים, ולמרות אי־אלה ליקויים חמורים, בפרט בסיירות ובאניות נגד צוללות, הרי כמו ב־1914 מצאה קריאת־התגר את הצי נכון למשימות העצומות אשר לפניו.

*

כמו שאולי נסתבר לקורא, היתה לי ידיעה ניכרת בענייני האדמירליות והצי המלכותי. ארבע השנים מ־1911 עד 1915, שבהן היתה עלי חובת הכנתו של הצי למלחמה ומשימת ניהולה של האדמירליות בעשרת החדשים הגורליים הראשונים, היו שנותי שוקקות־החיים ביותר. צברתי לי כמות עצומה של ידיעות מפורטות ולמדתי לקח רב על הצי והמלחמה בים. מאז חקרתי וכתבתי הרבה בענייני צי. חזור וחזור נאמתי עליהם בבית־הנבחרים. תמיד קיימתי מגע הדוק עם האדמירליות, ואף שהייתי ראש־וראשון למבקריה, שתף שיתפתני בהרבה מסודותיה. ארבע שנות עבודתי בוועדת החקר להגנה אווירית קירבוני לכל ההתפתחות המודרנית ביותר של המכ“ם, שהיתה לה עתה נגיעה חיונית בשירות הימי. הזכרתי איך ביוני 1938 לקח אותי הלורד צ’טפילד, הלורד הראשון של הימיה, והראה לי בעצמו את בית־הספר נגד־צוללות בפורטלנד, ואיך הפלגנו בים במשחתות לתרגיל־גילוי־צוללות אגב שימוש במנגנון הגל”ץ. מתוך יחסי האינטימיים עם האדמירל הנדרסון המנוח, שהיה מפקח־הצי עד 1938, והשיחות שעודדני הלורד־הראשון של הימיה בימים ההם לנהל עם הלורד צ’טפילד על המירשם של אניות־מערכה וסיירות חדשות, קניתי לי השקפה שלמה על תחום הבּניה החדשה. מתוך הרשומות שנתפרסמו נהירים היו לי, כמובן, כוחו, הרכבו ומבנהו של הצי שלנו, בפועל ובכוח, וכן אלה של ציי גרמניה, איטליה ויאפאן.

לצורך בקורת ודירבּון מובן שעמדתי בנאומי בפומבי על החולשות והפגימות, וכשלעצמה לא שיקפו אלה בשום פנים לא את כוחו העצום של הצי המלכותי גם לא את אמוני־אני בו. עוול יהיה זה כלפי ממשלת צ’מברליין ויועציה מאנשי השירותים המזוינים לומר שהצי לא היה מוכן במידה מספקת למלחמה עם גרמניה, או עם גרמניה ואיטליה. ההגנה היעילה על אוסטראלאסיה והודו נוכח התקפה שתבוא באותה עת מצד יאפאן העלתה קשיים חמורים יותר: אבל במקרה זה – שאותו רגע לא היה מתקבל על הדעת – אפשר גם אפשר היה שהסתערות כזאת תסבך את ארצות־הברית. לפיכך מדומה הייתי, כשנכנסתי לתפקידי, שעומד לרשותי הדבר שהוא בלי ספק הכּלי המחושל ביותר למלחמת־ים בעולם, ובטוח הייתי כי תהיה לנו שהות לתקוֹן את ההזנחות שנעשו בימי השלום ולהתמודד עם ההפתעות בלתי־הנעימות שבמלחמה.

*

המצב הימי הנורא של 1914 לא נשנה כל־עיקר. אז נכנסנו למלחמה ביחסי־כוחות של ששה־עשר כנגד עשרה באניות גדולות ושל שנים כנגד אחד בסיירות. בימים ההם גייסנו שמונה שייטות־מערכה של שמונה אניות־מערכה עם שייטת סיירות ואסקדרון־צי מסופח לכל אחת מהן, יחד עם כוחות סיירות מופרשים בעלי חשיבות, ואני ציפיתי לקרב כללי עם צי חלש יותר אך בכל זאת אדיר־כוח. לעת הזאת אך החל הצי הגרמני בעבודת שיקומו ולא היה בו כוח אפילו להעמיד טור־מערכה. שתי אניות־המערכה הגדולות שלהם, ביסמרק וטירפּיץ, אשר יש להניח כי שתיהן עברו בטונאז' על גבול החוזה המוסכם, רחוקות היו לפחות כדי שנה אחת מהשלמתן. סיירות־המערבה הקלות, שרנהורסט וגנייזנאוּ, שהגרמנים הגדילון במירמה מ־10,000 טונה ל־26,000 טונה, הושלמו ב־1938. חוץ מזה עמדו לרשות גרמניה שלוש “אניות־מערכה של־כיס” בנות 10,000 טונה, האדמירל גראף שפּאֵ, האדמירל שר ודויטשלנד, יחד עם שתי סיירות מהירות בעלות תותחי שמונה אינצ’ים ובנות 10,000 טונה, שש סיירות קלות, וששים משחתות ואניות קטנות יותר. הנה כי כן לא היתה שום סכנה ממשית צפויה לשליטתנו בים מצד כלי־שיט ימיים. לא היה ספק כי לצי הבריטי עדיפות מכרעת על הגרמני בכוח ובמספר, ולא היה שום יסוד להניח כי הכשרתו או כשרו המדעיים פגומים מאיזו בחינה שהיא. פרט למחסור בסיירות ומשחתות, הוחזק הצי על רמתו הגבוהה הרגילה. היה עליו לעמוד בפני תפקידים עצומים ורבים־מספור יותר מאשר בפני יריב.

*

השקפותי על המצב האסטרטגי הימי כבר היו מגובשות במידה רבה כשהלכתי לאדמירליות. השליטה בים הבלטי היתה חיונית לאויב. האספקה מסקנדינביה, הבּצר משוודיה, ועל הכל – ההגנה מפני נחיתות רוסיות על החוף הצפוני הארוך וחסר־המגן של גרמניה – שבמקום אחד הוא רחוק מעט יותר ממאה מיל מברלין – גרמו שיהיה הצי הגרמני מצוּוה לשלוט בים הבלטי. לכן בטוח הייתי כי בשלב־פתיחה זה לא תסכן גרמניה את שליטתה על הים ההוא. הנה כך, אם גם אפשר שצוללות וסיירות־פשיטה, או אולי גם אניית־מערכה אחת של־כיס, תישלחנה כדי להפריע לתעבורה שלנו לא יעמידו הגרמנים בסכנה שום אניות הנחוצות לשליטה בים הבלטי. הצי הגרמני, כפי שיעור התפתחותו ברגע זה, חייב לראות בכך את מטרתו הראשונה־במעלה והיחידה כמעט. לשם הצרכים העיקריים של הכוח הימי ולצורך אמצעי־ההתקפה הימי העיקרי שלנו, הוא ההסגר, שומה עלינו כמובן להחזיק צי עדיף במימינו הצפוניים; אבל דומה היה כי אין כוחות ימיים בריטיים גדולים ביותר נחוצים כדי לשמור על המוצאים מן הים הבלטי או ממיצר הלגולנד.

בטחונה של בריטניה יוגבר במידה ניכרת אם התקפה אווירית על תעלת קיל תוציא מכלל שימוש אותה דלת צדדית מן הים הבלטי, ולו גם לסירוגים בלבד.

שנה אחת לפני כן שלחתי איגרת על מיבצע זה עצמו אל סיר תומאס אינסקיפּ.

29 באוקטובר 1938

במלחמה עם גרמניה יהיה ניתוקה של תעלת קיל השׂג ממדרגה ראשונה. אינני מרחיב על כך את הדיבור, כי אני מניח שהדבר מוסכם. יש לעבד תכניות לעשיית הדבר, ואם יהיה צורך בכך – ראוי שתעבד ועדה טכנית מיוחדת את כל הפרטים לגינוניהם. הואיל והסכרים מעטים, ואין שום הבדל ניכר בגובה פני־הים בשני קצות התעלה, הרי שיבושה על־ידי פצצות עזות־נפץ, אפילו מן הטיפוס הכבד ביותר, יוכל לבוא על תיקונו עד־מהרה. אולם לו אפשר היה להטיל בתעלה הרבה פצצות בגודל בינוני שנפצי־זמן מורכבים עליהן, מהן מכוונות ליום אחד, מהן לשבוע, מהן לחודש וכו', וכי אז היו ההתפוצצויות ברווחי־זמן בלתי־קבועים ובמקומות בלתי־קבועים סוגרות את התעלה בפני תנועת אניות־מלחמה או ספינות בעלות־ערך עד אם יעמיקו לקדוח בכל קרקעיתה. כאפשרות אחרת יש לעיין בנפּצים מיוחדים בעלי הפעלה מגנטית.

המשפט על מוקשים מגנטיים הוא מעניין נוכח מה שעתיד היה לבוא עלינו במהרה. אולם לא נעשתה שום פעולה מיוחדת.

*

בפרוץ המלחמה היה צי־הסוחר הבריטי לערך כשיעורו ב־1914. נפחו הכולל היה למעלה מעשרים־ואחד מיליון טונה. הגודל הממוצע של האניות גדל, ולפיכך היו מעטות יותר במספר. אולם הטונאז' הזה לא היה עשוי לשמש כולו למסחר. הצי היה זקוק לאניות־עזר מטיפוסים שונים, שאותן יש להוציא בעיקר מן הסוג הגבוה ביותר של אניות־נוסעים. כל שירותי ההגנה היו זקוקים לאניות לצרכים מיוחדים: הצבא והרא"ף – להובלת אנשים וציוד אל מעבר לים, והצי – לצורך כל העבודה בבסיסי צי ובשאר מקומות, ובפרט לשם סיפוק דלק בנקודות אסטרטגיות ברחבי העולם כולו. הדרישות בטונאז‘, לכל המטרות האלו עלו כדי שלושה מיליונים טונה בקירוב, ועל זאת יש להוסיף את צרכי הספּנות של הקיסרות מעבר־הים. בסוף 1939, לאחר איזון האבידות וההשׂגים, היה כלל הטונאז’ הבריטי לשימוש מסחרי לערך חמישה־עשר־וחצי מיליון טונה.

*

איטליה לא הכריזה מלחמה, וכבר היה ברור שמוסוליני ממתין לראות איך יפול הדבר. בתוך אי־ודאות זו, וכאמצעי זהירות עד אשר יושלמו כל הסידורים שלנו, ראינו לנכון להטות את אניותינו מסביב לכף־התקוה־הטובה. אולם נוסף על עדיפותנו לגבי גרמניה ואיטליה ביחד, כבר היה על צדנו הצי האדיר של צרפת, שהודות לכשרו המופלא ולהנהלתו הממושכת של האדמירל דרלאן הגיע לדרגת העצמה והיעילות הגבוהה ביותר שהשיג הצי הצרפתי אי־פעם מאז ימי המונרכיה. אם תהיה איטליה לאויבת, הרי שדה־הקרב הראשון שלנו חייב להיות הים התיכון. התנגדתי בתכלית לכל התכניות לעזוב את המרכז ולהסתפק בסתימת הקצוות של הים הגדול, ולכל היותר הייתי מוכן לקבלן בחינת אמצעי־נוֹחוּת ארעי. כוחותינו בלבד, אף מבלי להיעזר בצי הצרפתי ובנמליו המבוצרים, די היה בהם לגרש את האניות האיטלקיות מן הים, ויכול יוכלו להבטיח שליטה ימית גמורה על הים התיכון בתוך חדשיים ואולי פחות מכך.

השליטה הבריטית על הים התיכון תגרום לאיטליה אויבת נזקים שיוכלו להרוס את כוחה להמשיך במלחמה. כל חילותיה בלוב ובחבש יהיו פרחים קטופים באגרטל. הצרפתים ואנשינו אנו במצרים יוכלו לקבל תגבורת ככל אשר נחפוץ, ואילו אנשיהם יהיו בכי־רע, אם לא יתעטפו ברעב ממש. אם לא נחזיק במרכז הים התיכון הרי נחשׂוף את מצרים ותעלת סואץ, כמו גם את נחלות צרפת, לפלישה של חיילות איטלקיים בהנהגה גרמנית. יתר על כן, שורה של נצחונות מהירים ומוחשים בזירה זו, שאפשר יהיה להשיגה בשבועות הראשונים של מלחמה, תהיה לה השפעה בריאה ומועילה ביותר על המאבק העיקרי נגד גרמניה. אסור שימנע מאתנו משהו את התוצאות האלו, בתחום הימי והצבאי כאחד.

*

בעת היותי מחוץ לכהונה רשמית הזדרזתי יותר מדי לקבל את השקפתה של האדמירליות ביחס לשיעור הבטחונות שנמצאו כנגד סכנת הצוללת. אף כי היעילות הטכנית של מתקן הגל"ץ הוכחה בהרבה התנגשויות מוקדמות עם צוללות, הנה האפשרויות שבידינו למלחמה נגד צוללות היו מצומצמות הרבה מכדי שנוכל להימנע מאבידות כבדות. דעתי מן הזמן ההוא, “מן הדין שאפשר יהיה בהחלט להשתלט על הצוללת בימים הגדולים, כל שכן בים התיכון. אבידות תהיינה, אבל לא עד כדי להשפיע על מאזני המאורעות”, לא היתה בלתי־נכונה. לא קרה שום דבר בעל חשיבות ממדרגה ראשונה בשנה הראשונה למלחמת־הצוללות. הקרב על האטלנטי נועד ל־1941 ו־1942.

בהתאם לסברה המקובלת באדמירליות לפני המלחמה, לא הערכתי די־הצורך את הסכנה הנשקפת לאניות־מלחמה בריטיות מהתקפה אווירית, גם לא את השפעתן המעכבת של התקפות אלו. “לפי דעתי”, כתבתי חדשים מספר לפני המלחמה, “שאני מחווה אותה בענוה רבה (כי בדברים האלה קשה מאד לשפוט), הרי התקפת־אוויר על אניות־מלחמה בריטיות, חמושות ומוגנות כהיותן עתה, לא תמנע את הפעלתו השלמה של כוחן הימי העדיף”. אף על פי כן הרי עד־מהרה החמירו המניעות לניידוּת שלנו – עם כל אשר הוגזם בהן. כמעט מיד התברר מה־גדולה הסכנה מן האוויר, בפרט בים התיכון. מלטה, על הגנתה האווירית האפסית כמעט, העמידה בעיה שלא היה לה כל פתרון מיידי. לעומת זאת לא טובעה בשנה הראשונה שום אניה בריטית גדולה בהתקפה מן האוויר.

*

ברגע זה לא היה שום סימן לאיזו פעולת איבה או כוונת איבה מצד יאפאן. יאפאן שמה את ראש דאגותיה באמריקה, כמובן. נדמה היה לי כי לא ייתכן שארצות־הברית תשב באפס־מעשה ותתבונן מנגד בהסתערות כללית יאפאנית על כל המוצבים האירופיים במזרח הרחוק, אף אם היא עצמה לא תהיה מעורבת בדבר לפי־שעה. במקרה זה נרוויח מכּניסתה של ארצות־הברית, אולי רק כנגד יאפאן, אם יהיה הדבר אפשרי, הרבה יותר ממה שנסבול מאיבתה של יאפאן, עם כל המטריד שבה. בשום פנים אסור שמשהו המאיים במזרח הרחוק יסיח את דעתנו ממטרותינו הראשונות־במעלה באירופה. לא נוכל להגן על האינטרסים והנחלות שלנו בים הצהוב מפני התקפה יאפאנית. הנקודה הרחוקה ביותר שעליה נוכל להגן במקרה שתיכנס יאפאן למלחמה תהיה מבצר סינגאפור. סינגאפור חייבת להחזיק מעמד עד אם יובטח הים התיכון ויחוסל הצי האיטלקי.

לא חששתי כי בעת פרוץ המלחמה תשלח יאפאן צי וחיל־צבא לכבוש את סינגאפור, על־תנאי שיהיה במבצר חיל־מצב מספיק ומלאי מספיק של מזונות ותחמושת לששה חדשים לפחות. סינגאפור רחוקה מיאפאן כמרחק שבין סאוּתמטוֹן לניו־יורק. על פני שלושת־אלפים מיל אלה של מים מלוחים תוצרך יאפאן לשלוח את עיקר הצי שלה, בליווי ששים־אלף איש לפחות באניות־הובלה לשם נחיתה בחוף, ולהתחיל במצור שיסתיים רק בשואה אם תנותק התחבורה הימית היאפאנית באיזה שלב שהוא. השקפות אלו מובן שפג תקפן משעה שכבשו היאפאנים את הודו־סין וסיאם והעמידו צבא אדיר וכוחות אוויר חזקים מאד בריחוק שלוש־מאות מיל בלבד מעבר למפרץ סיאם. אולם דבר זה לא אירע אלא כעבור יותר משנה וחצי.

כל זמן שלא הובס הצי הבריטי, וכל זמן שאנו מחזיקים בסינגאפור, אין להעלות על הדעת שום פלישה לאוסטרליה או לניו־זילנד מצד יאפאן. נוכל לתת לאוסטרליה ערובה נאמנה שנגן עליה מפני סכנה זו, אבל שומה עלינו לעשות זאת על פי דרכנו, ובבוא השעה הנאותה. דומה היה כי אין זה מתקבל על הדעת שיאפאן עוינת, העולצת בשלטונה בים הצהוב, תשגר משלחת כובשת וישבנית לאוסטרליה. צבא גדול ומצויד היטב יהיה נחוץ משך זמן רב כדי לעשות רושם כלשהו על בניה של אוסטרליה. מעשה רב כזה יצריך את הסחתו של הצי היאפאני שלא־בחכמה, ואת העסקתו במאבק ממושך ויגע באוסטרליה. בכל רגע תוכל הכרעה בים התיכון לשחרר כוחות צי אדירים עד מאד, שינתקו את הפולשים האלה מבסיסם. הנקל יהיה לארצות־הברית להגיד ליאפאן כי תראה בשיגור צי ואניות־הובלה יאפאניות אל מדרום לקו־המשוה מעשה מלחמתי. אפשר מאד שתהיה נוטה למסור הצהרה כזאת, ולא יזיק כלל למשש את דפקה ביחס לאפשרות זו, הרחוקה עד מאד.

היתה זו הכרתי כי בשנה הראשונה למלחמה עולמית לא תהיה כל סכנה שהיא צפויה לאוסטרליה ולניו־זילנד גופן, ובתום השנה הראשונה נוכל לקוות שנטהר את הימים והאוקינוסים. כתחזית לשנה הראשונה במלחמה הימית התאמתו מחשבות אלו. במקום הנכון נספר על המאורעות הכבירים שאירעו ב־1941 ו־1942 במזרח הרחוק.

*

העתונות, ובראשה הטיימס, ראתה בעין יפה את העקרון של קבינט מלחמתי המונה לא יותר מחמישה או ששה מיניסטרים, שכולם פטורים מתיקים. הטענה היתה כי רק כך אפשר יהיה לעצב השקפה רחבה ומתואמת על מדיניות המלחמה שלנו, בפרט בבחינותיה הרחבות. קיצורו של דבר, “חמישה אנשים שאין להם אלא לנהל את המלחמה”, דבר זה נחשב אידיאל. אולם יש הרבה טעמים מעשיים כנגד קו שכזה. חבורה של מדינאים מופרשים מכל תפקיד מעשי, כל כמה שנעלה תהיה סמכותם להלכה, הרי ידם על התחתונה במידה רצינית כשהם מתעסקים עם המיניסטרים אשר בראש המחלקות הגדולות שענין חיוני להן בנעשה. דבר זה נכון במיוחד לגבי המיניסטריונים של השירותים המזוינים. האישים מן הקבינט המלחמתי אינם יכולים לשאת בשום אחריות למאורעות יום־יום. יכולים הם לקבל החלטות חשובות ביותר, יכולים הם לעוץ עצות כלליות מראש או למתוח בקורת לאחר מעשה, אבל אין הם שקולים כלל, למשל, כנגד לורד־ראשון־של־האדמירליות או מזכיר־הממלכה־לענייני־המלחמה או האוויר, אשר מדעתו כל פרט ופרט בנדון, ובהיותו נתמך על־ידי עמיתיו אנשי־המקצוע, הוא נושא בנטל הפעולה. יחדיו אין כמעט דבר שלא יוכלו ליישבו, אבל דרך־כלל יש ביניהם כמה דעות. אין סוף לדיבורים ולנימוקים, ובינתיים ניתך לו אשד המלחמה. המיניסטרים של הקבינט המלחמתי עצמם לא יהיה בהם, כמובן, אומץ לקרוא תגר על המיניסטר האחראי, המצויד בכל עובדותיו ומספריו. חוששים הם להוסיף על העקה שבה נושאים המבצעים בפועל. לפיכך נוטים הם להיעשות משגיחים ופרשנים עיוניים יותר ויותר, הקוראים כמות עצומה של חומר בכל יום, אלא שאינם יודעים אל־נכון איך לנצל את ידיעותיהם בלא שיהיה נזקם מרובה מתועלתם. לעתים קרובות כמעט אינם יכולים אלא לתווך ולמצוא פשרה במחלוקת שבין המיניסטריונים. לכן יש צורך שהמיניסטרים הממונים על משרד־החוץ והשירותים הלוחמים יהיה חברים אינטגרליים בגוף העליון. דרך־כלל נבחרים לפחות אחדים מ“חמשת הגדולים” משום השפעתם הפוליטית יותר מאשר משום ידיעותיהם בפעולות מלחמה וכשרם לפעולות אלו. לכן מתחיל המספר לגדול הרבה למעלה מן החוג המצומצם שעלה תחילה במחשבה. כמובן, מקום שראש־הממשלה עצמו נעשה שר־ההגנה, שם מוּשג הידוק רב. כשלעצמי, כשנתמניתי אני לנהל את העניינים, לא אהבתי לראות סביבי מיניסטרים חפשים מכל עוֹל. בוחר הייתי לשאת־ולתת עם ראשי ארגונים ולא עם יועצים. ראוי שיהיה כל אדם עושה מלאכת־יום נאה וחייב למסור דין־וחשבון על איזו משימה ממשית, ואחרי־כן לא יגרום טרדה לשם טרדה או לשם רושם.

תכנית הקבינט המלחמתי שעלתה תחילה בדעתו של מר צ’מברליין הורחבה כמעט מיד, מכוח המסיבות, וכללה את הלורד הליפקס, שר־החוץ; סיר סמואל הור, הלורד־שומר־החותם; סיר ג’ון סיימון, שר־האוצר; הלורד צ’טפילד, שר־לתיאום־ההגנה; והלורד הנקי, מיניסטר בלי תיק. על אלה נוספו המיניסטרים של השירותים המזוינים, שאני הייתי עתה אחד מהם, יחד עם מר הור־בלישה, מזכיר־הממלכה־לענייני־מלחמה, וסיר קינגסלי ווּד, מזכיר־הממלכה־לענייני־תעופה. נוסף על כך נחוץ היה שתמיד יהיו נכחים שר־הדומיניונים, מר אידן, וסיר ג’ון אנדרסון בתפקיד שר־הפנים ומיניסטר־לבטחון־פנימי, אף כי לא נמנו בפועל על הקבינט המלחמתי. הנה כי כן מנינו אחד־עשר איש בסך־הכל. ההחלטה לצרף את שלושת המיניסטרים של השירותים השפיעה עד מאד על סמכותו של הלורד צ’טפילד כמיניסטר־לתיאום־ההגנה. הוא קיבל את מעמדו זה ברוח טובה, כדרכו.

חוץ ממני היו כל שאר המיניסטרים מנהלים את עניינינו זה כמה וכמה שנים, או שהיה להם חלק במצב שבפניו ניצבנו עתה, הן בדיפלומטיה הן במלחמה. מר אידן התפטר מחמת מחלוקת בענייני־חוץ בפברואר 1938. אני לא שימשתי בתפקיד ציבורי זה קרוב לאחת־עשרה שנה. לכן לא היתה עלי שום אחריות לעבר או לאיזה חוסר־כוננות שנראה עתה לעין. נהפוך הוא, משך שש או שבע השנים האחרונות הייתי מתמיד להינבא לרעות, שעתה נתקיימו במידה רבה. הנה כי כן, בהיותי חמוש עתה במנגנון האדיר של הצי, אשר בשלב זה היה הוא היחיד הנושא בעול מלחמה פעילה, לא חשתי כל פחיתוּת בעצמי, ואילו חשתי כי אז הרחיקוה אדיבותם ונאמנותם של ראש־הממשלה ועמיתיו. את כל האנשים האלה הכרתי היטב מאד. רוּבּנו שימשנו יחד משך חמש שנים בקבינט של מר בולדווין, וכמובן עמדנו במגע מתמיד, דרך־ידידות או דרך־פולמוס, בחליפות ובתמורות של החיים הפרלמנטריים. מכל־מקום ייצגנו, סיר ג’ון סיימון ואני, דור פוליטי קשיש יותר. אני שימשתי לסירוגים בממשלות בריטיות משך חמש־עשרה שנה, וגם הוא פרק־זמן כזה כמעט, בטרם יגיע מי מן האחרים לכהונה ציבורית. בעתים הקשות של מלחמת־העולם הראשונה עמדתי בראש האדמירליות או מיניסטריון התחמושת. אף כי ראש־הממשלה היה גדול ממני בכמה שנים, הייתי אני כמעט היחיד שמלפני המבול. דבר זה יכול היה בהחלט להיות טעם־לפגם בעת משבר, שעה שטבעי ומקובל הוא הדבר להזדקק לכוחם של אנשים צעירים ורעיונות חדשים. לכן ראיתי שיהיה עלי להתאמץ ככל יכלתי שלא לפגר אחרי הדור המחזיק עתה בשלטון ואחרי הענקים הצעירים החדשים העשויים להופיע בכל רגע. בכך נעזרתי בידיעותי כמו גם בכל הלהט והמרץ הרוחני שיכולתי למצוא בקרבי.

למטרה זו נקטתי אורח־חיים שנאכף עלי באדמירליות ב־1914 ו־1915, ואשר מצאתי כי הוא מגדיל בהרבה את כושר עבודתי יום־יום. תמיד שכבתי לישון לפחות לשעה אחת במוקדם ככל האפשר אחר־הצהריים וניצלתי עד תום את כשרוני המוצלח לשקוע כמעט מיד בתרדמה עזה. על־ידי כך היה לאל־ידי לדחוס יום־עבודה־וחצי לתוך יום אחד. הטבע לא כיון לכך שיעבוד אדם משמונה בבוקר עד חצות הלילה בלי אותו חילוף־אוֹנים של שיכחה מבורכת, שאף אם תארך עשרים דקות בלבד די בה לחדש את כל הכוחות החיוניים. הצטערתי על שעלי לשלוח את עצמי למיטה כמו ילד כל יום אחר־הצהריים, אבל באתי על גמולי בזה שהיה בכוחי לעבוד משך הלילה עד שעה שתים או אף מאוחר יותר – לפעמים הרבה יותר – בבוקר, ולהתחיל את היום החדש בין שעה שמונה לתשע. על שיגרה זו שמרתי כל עת המלחמה, ואני ממליץ עליה לפני אחרים, אם, וכאשר, ימצאו צורך לסחוט, משך תקופה ארוכה, את הטיפה האחרונה ממבנה גוף האדם. הלורד הראשון של הימיה האדמירל פאונד, כאשר אך עמד על הטכניקה שלי, מיד סיגל אותה לעצמו, פרט לזה שהוא לא היה שוכב במיטה ממש אלא מתנמנם על כורסתו. הוא אפילו הרחיק לכת בכך עד שלעתים קרובות היה נרדם בישיבות הקבינט. אולם די היה במלה אחת על אודות הצי כדי לעוררו ולהשיבו למלוא פעילותו. דבר לא נעלם מאזנו הכּרוּיה או משׂכלו המבין.

 

פרק עשרים־ושלושה: תפקיד האדמירליות    🔗

מלחמת ים בלבד – תכנית המלחמה של האדמירליות – התקפת הצוללות – אניות הגל"ץ – הפיקוח על אניות־הסוחר – שיטת השיירה – הסגר – סיפור המועצה הראשונה שלי – הצורך בנמלי אירלנד הדרומית – בסים הצי הראשי – אמצעי־זהירות בלתי־מספיקים – “מחבואים” – ביקורי בסקאפא־פלוֹ – הרהורים בלוֹך־יוּ – אבדן "קורייג'אס" – המדיניות בענייני הסיירוֹת – החודש הראשון למלחמת הצוללות – חודש ספטמבר הפּורה – פעולות ימיות רחבות יותר – התלהבותו של הצי הפּולני – מכתבו של הנשיא רוזוולט

העולם כולו היה אחוז תמהון כשלאחר הסתערותו המוחצת של היטלר על פולין ולאחר הכרזות־המלחמה על גרמניה מצד בריטניה וצרפת באה רק תקופה של שהייה ממושכת ומדכאה. מר צ’מברליין תיאר את השלב הזה במכתב פרטי, שנתפרסם על־ידי הביוגרף שלו, כ“מלחמת בין־השמשות”⁸¹; ואני מוצא שביטוי זה קולע ועז־הבעה כדי־כך שבחרתיו לשם לספר הזה. צבאות צרפת לא התקיפו כלל את גרמניה. לאחר שהושלם גיוסם, נשארו במגע בלי־נוע לאורך כל החזית. שום פעולה אווירית, מחוץ לטיסות־סיור, לא נעשתה נגד בריטניה; כן גם לא ביצעו הגרמנים שום התקפה אווירית על צרפת. ממשלת צרפת ביקשה אותנו להימנע מהתקפות אוויר על גרמניה, בטענה כי הדבר יעורר פעולות־תגמול על בתי־החרושת המלחמתיים של צרפת, שלא היו מוּגנים. אנחנו הסתפקנו בהטלת עלונים שירוממו את הגרמנים לדרגה מוסרית גבוהה יותר, שלב מוזר זה של המלחמה ביבשה ובאוויר הכה בתמהון את הכל. צרפת ובריטניה נשארו חדלות־מעש בזמן שחרבה פולין או שוּעבּדה בתוך שבועות מעטים על־ידי מלוא עצמתו של מנגנון־המלחמה הגרמני. להיטלר לא היה שום יסוד להתלונן על כך.

לעומת זאת החלה המלחמה בים מלוא עוּזה מן השעה הראשונה, ולפיכך נעשתה האדמירליוּת מרכזם הפעיל של המאורעות. ב־3 בספטמבר היו כל אניותינו שטות סביב העולם בעסקיהן התקינים. פתאום עטו עליהן צוללות שהוצבו מראש בשׂוֹם־שכל, בפרט במבואות המערביים. ב־9 אותו ערב עצמו טורפדה אניית־הנוסעים אתניה בת 13,500 טונה בדרכה מאנגליה ואתה ירדו תהומות מאה־ושתים־עשרה נפשות, כולל עשרים־ושמונה אזרחים אמריקאים. בתוך שעות מספר נודע מעשה־הזוועה הזה לעולם. הממשלה הגרמנית פירסמה מיד הודעה, כדי למנוע כל אי־הבנה בארצות־הברית, שאני אישית פקדתי להניח פצצה בספינה הזאת כדי להרסה ולסבך בכך את היחסים הגרמניים־האמריקאיים. דיבה זו זכתה למידה של אמון בחוגים בלתי ידידותיים⁸². ב־5 וב־6 בחודש טוּבעו בוסניה, רויאל ספטר וריוֹ קלארוֹ מנגד לחופה של ספרד, ורק אנשי הצוות של ריו קלארו ניצלו. כל אלו היו ספינות חשובות.

המיזכר הראשון שלי באדמירליות דן בהקף המסתבר של סכנת הצוללות בעתיד הקרוב ביותר:

4.9.39

מנהל המודיעין הימי

אני מבקש לקבל פירוט של כוחות הצוללות הגרמניים, בפועל ולעתיד־לבוא, למספר החדשים הבאים. נא להבחין בין צוללות־אוקינוס לצוללות קטנות. מסור את הרדיוס המשוער של הפעולה בימים ובמילים בכל מקרה ומקרה.

מיד הודיעוני כי יש לאויב ששים צוללות ומאה תהיינה מוכנות בראשית 1940.

ב־5 בחודש נתקבלה תשובה מפורטת, שראוי לעיין בה. עצום היה המספר של צוללות בעלות כושר הפלגה לטווח ארוך, ומספר זה גילה את כוונות האויב לפעול באוקינוסים בהקדם ככל האפשר.

*

תכניות מקיפות היו קיימות באדמירליות להגדלת כוחותינו למלחמה בצוללות. במיוחד נעשו הכנות ליטול תשעים־ושמונה מספינות־ה“טרוֹלרים” הגדולות והמהירות ביותר ולציידן בגל"ץ, והתאמתן של הרבה מאלו כבר התקדמה יפה. תכנית־בנין מלחמתית של משחתות, הן גדולות הן קטנות, ושל סיירות, עם הרבה ספינות־עזר, כבר היתה מוכנה גם כן בפרטי־פרטים, ותכנית זו הופעלה אוטומטית עם הכרזת המלחמה. המלחמה שעברה הוכיחה את מעלותיה הגדולות של שיירה. זה כמה ימים נטלה האדמירליות לידיה את הפיקוח על תנועות כל אניות־הסוחר, והקברניטים נדרשו לקבוע נתיב או להצטרף לשיירה לפי הפקודות שיקבלו. חולשתנו בספינות־ליווי אילצה את האדמירליות מכל־מקום לחבל תחבולה של נתיב חומקני באוקינוסים, כל זמן שאין האויב פותח במלחמת צוללות ללא סייג, ולהגביל את השיירות בתחילה לחופה המזרחי של בריטניה. אבל טיבּוּעה של אתניה הפך את התכניות האלו על פיהן, ומיד נקטנו את שיטת השיירות בצפון האוקינוס האטלנטי.

ארגון השיירות הוכן בשלמותו, וכבר החלו מועצות קבועות עם בעלי האניות על ענייני הגנה הנוגעים להם. יתר על כן, ניתנו הוראות להדרכת קברניטים בהרבה תפקידים שאינם מוּכּרים להם ואשר יחולו עליהם בהכרח בעת מלחמה, וסוּפקו להם מכשירי־קשר מיוחדים כמו גם ציוד מסוגים אחרים על־מנת שיוכלו לתפוס את מקומם בשיירה. אנשי הצי המסחרי ניצבו בעוז־החלטה נוכח העתיד הנעלם. הם לא הסתפקו בתפקיד סביל ודרשו נשק. החוק הבינלאומי הכיר תמיד בצידוקו של השימוש בתותחים להגנה־עצמית על־ידי אניות־סוחר, וחימוש־המגן של כל אניות־הסוחר יורדות־הים, יחד עם אימונם של אנשי־הצוותות, היו חלק אינטגראלי של תכניות האדמירליוּת, שהופעלו מיד. אילוץ הצוללת לתקוף מתחת לפני המים, ולא רק באש תותחים על פני המים, לא די שהגדיל את סיכוייה של אניה להינצל אלא שגם גרם למתקיף שיבזבז יותר טורפדות יקרות, ושיבזבזן לעתים לשווא. הודות לראיית־הנולד נשמרו התותחים מן המלחמה שעברה לשימוש נגד צוללות, אבל היה מחסור חמור בכלי־נשק נגד מטוסים. עברו הרבה מאד חדשים עד שאפשר היה להמציא הגנה־עצמית מספקת מפני התקפה אווירית לאניות־הסוחר, שבינתיים סבלו אבידות כבדות. מן הימים הראשונים האלה היה בתכניתנו לצייד משך שלושת החדשים הראשונים למלחמה אלף אניות לפחות בתותח אחד נגד צוללות לכל אחת. דבר זה אכן הוגשם.

חוץ מתפקיד ההגנה על אניותינו, היה עלינו לגרש את אניות־הסוחר הגרמניות מן הימים ולהפסיק כל יבוא לגרמניה. ההסגר הוטל מלוא הקשיחות. הוקם מיניסטריון־למלחמה־כלכלית כדי להדריך את המדיניוּת, ואילו האדמירליות פיקחה על ביצועה. כמו ב־1914, נעלמו אניות האויב כמעט מיד מלב הימים. רוב האניות הגרמניות מצאו מחסה בנמלים נייטרליים, או, אם הותקפו, התאבדו. אף על פי כן נלכדו והוכנסו לשירות על־ידי בעלי־הברית לא־פחות מחמש־עשרה אניות בנפח כולל של 75,000 טונה עד סוף 1939. אניית־הנוסעים הגרמנית הגדולה בּרמן, לאחר שחסתה בנמל מוּרמנסק הסובייטי, הגיעה לגרמניה רק משום שחסה עליה הצוללת הבריטית סימון אשר בקפדנות, ובדין, קיימה את תקנות החוק הבינלאומי⁸³.

*

קיימתי את ישיבת האדמירליות הראשונה שלי במוצאי ה־4 בספטמבר. בשל חשיבות השאלות שעל הפרק, רשמתי לי את מסקנותיה לצורך הפצה ופעולה, לפני עלותי על משכבי באשמורת הבוקר, בלשוני־אני:

5.9.39

1. בשלב ראשון זה, בעוד יאפאן שקטה ואיטליה נייטרלית ואם גם מהססת, דומה כי ההתקפה העיקרית תחול על המבואות לבריטניה הגדולה מן האטלנטי.

2. מקימים את מערכת השיירות. מערכת שיירות פירושה רק שיירה נגד צוללות. מסמך מסוים זה לא יגע כלל בשאלה של הטיפול בסיירות פושטות או באניות כבדות.

3. הלורד־הראשון־של־הימיה מעיין בהעברת כל המשחתות ואניות־הליווי שאפשר לקבצן מן הזירה המזרחית ומזירת הים התיכון אל המבואות המערביים של בריטניה־הגדולה, במטרה להוסיף, אם אפשר, עוד שתים־עשרה על אניות־ליווּי־השיירות. אלו צריכות לעמוד לרשותנו תוך תקופה של, נאמר, חודש, עד שיחל זרם ה“טרוֹלרים” של גל"ץ. יש להכין רשימה שתראה על המסירות המשוערות והצפויות של אניות אלו במשך אוקטובר. דומה כי מן הראוי יהיה, על כל פנים במסירות הראשונות, שלא לחכות לחימושן בתותחים אלא לסמוך על פצצות־עומק. אפשר יהיה לשוב ולדון בחימוש בתותחים לכשיוּקל הלחץ.

4. מנהל־אגף־המסחר (ד.ט.ד.) מן הדין שיוכל למסור דו“ח יומיומי על תנועת כל ספינות־הסוחר הבריטיות המתקרבות אל האי. לתכלית זו יש לספק חדר ועובדים נוספים, אם יהיה צורך. מפה גדולה צריכה להראות מדי בוקר על כל האניות שבתחום מהלך יומיים, או מוטב יותר – שלושה ימים, מחופינו. יש לחזות ולקבוע מראש את ההדרכה של כל אחת מן האניות האלו או את הפיקוח עליה, כדי שלא תהיה גם אחת שלא טיפלו בה אינדיבידואלית, במידה שהדבר בגדר אפשרויותינו. נא להמציא לי הצעות להגשמת הדבר, שצריך להיכנס לתקפו בתוך עשרים־וארבע שעות, ולעבדן אחר־כך. יש לבוא במגעים הנחוצים עם מיניסטריון־המסחר או מיניסטריונים אחרים ולמסור עליהם דו”ח.

5. מנהל־אגף־המסחר צריך גם להכין מחר תכנית שעל פיה כל קברניט או בעל של אניית־מסחר מן האטלנטי (כולל מפרץ ביסקאיה) יזכה בבואו לביקורו של איש מוסמך מטעם הצי, אשר בשם הד.ט.ד. יבדוק את פרשת הנתיב שבו נהג, כולל זיגזוּגים. יש להטעים כל הפרה של הוראות האדמירליות וכל סטייה ממנה, ויש להעניש על כל סטייה חמורה, ולבצע פיטורים לדוגמה. האדמירליוּת נוטלת עליה את האחריות וקברניטי אניות־הסוחר חייבים לציית. יש לעבד את פרטי התכנית הזאת במה שנוגע לסגל ולתקנות, יחד עם ענשים מתאימים.

6. לפי שעה דומה שיהיה זה מן החכמה לקיים את הטיית התעבורה המסחרית מן הים התיכון אל נתיב הכף. דבר זה לא יוציא מכלל אפשרות מעבר שיירות לחיילים, שאניות־סוחר המוכנות לכך תוכלנה, כמובן, להצטרף אליהן. אבל שיירות אלו יכולות להיות מקריות בלבד, ז.א., לא יותר מפעם בחודש או בשלושה שבועות, ויש לראות בהן לא חלק מהגנת המסחר אלא פעולות ימיות.

7. מן הדברים האמוּרים נובע שבתקופה זו, ז.א. ששת השבועות או החדשיים הראשונים למלחמה, יהיה גם ים סוף פתוח אך ורק לפעולות צי, או אולי גם לתעבורת־חוֹפים למצרים.

8. מצב בלתי־נעים זה יוקל על־ידי מסירת ה“טרולרים” של הגל"ץ ושאר אמצעי־הרווחה. שנית, על־ידי החלטתה ועמדתה של איטליה. אין מקום לבטחון שפקפוקיה של איטליה יתבהרו בששת השבועות הבאים, אף כי עלינו ללחוץ על ממשלת הוד־מלכותו שתביא לידי הכרעה במובן חיובי בהקדם האפשרי. בינתיים תהיינה האניות הכבדות בים התיכון במצב של התגוננות, ולכן תוכלנה לוותר על חלק מהגנת המשחתות שתידרש להן אם תוצרכנה להתקרב למימי איטליה.

9. שאלת פריצתה של איזו מחמש (או שבע) האניות הגרמניות הכבדות תהיה משבר ימי ראשון־במעלה הדורש תכנית מיוחדת. אין לאדמירליות שום אפשרות לספק אניות־ליווּי לשיירות של אניות־סוחר כנגד התקפה רצינית על פני המים. התקפות אלו, אם תבואנה, אפשר לטפל בהן רק בחינת מיבצע ימי על־ידי עיקר הצי, שיארגן את קבוצות המצוֹד הנחוצות להתקיף את האויב, והמסחר יפוּנה מן הדרך ככל האפשר עד להשגת תוצאות.

הלורד־הראשון מוסר רשימות אלו לעמיתיו אנשי הצי לעיון, לבקורת ולתיקון, והוא מקווה לקבל הצעות לפעולה במובן המבוקש.

ארגונן של שיירות מבריטניה ולחוץ בכנס לתקפו כמעט מיד. ב־8 בספטמבר החלו לפעול שלושה נתיבים עיקריים: מליברפּוּל ומן התמזה אל האוקינוס המערבי, ושיירת־חופים בין התמזה לפירת. סגל אנשים לפיקוח על השיירות בנמלים האלה ובעוד הרבה במולדת ובחוץ־לארץ, נכלל בתכנית המלחמתית וכבר שוּגר. בינתיים נצטוו כל האניות המפליגות מאנגליה והנמצאות בתעלה ובים האיבּרי ואינן נמצאות בשיירות לבוא לפלימוּת ומילפוֹרד־הייבן, ובוטלו כל ההפלגות העצמאיות. מעבר לים הומרצו הסידורים להרכבת שיירות שפּניהן בחזרה למולדת. הראשונות מהן הפליגו ב־14 בספטמבר מפריטאוּן וב־16 לחודש מהליפקס אשר בנוֹבה־סקוֹטיה. לפני צאת החודש פעלו שיירות־אוקינוס סדירות, לחוץ מן התמזה וליברפול ולמולדת מהליפקס, גיברלטר ופריטאוּן.

בעיצומו של הצורך החיוני לכלכל את האי ולפתח את כוחנו לניהול מלחמה, העיקה מיד בכל כבדה האבידה המהממת של נמלי אירלנד הדרומית. דבר זה הגביל במידה חמורה את רדיוס־הפעולה של המשחתות שלנו, המעטות כבר ממילא:

הלורד הראשון של הימיה ואחרים

ראשי המחלקות הנוגעות בדבר צריכים להכין דו"ח מיוחד ולשלחו אל הלורד־הראשון־של־האדמירליות, באמצעות הלורד־הראשון־של־הימיה ומטה הצי, על השאלות המתעוררות ממה־שקוראים נייטרליות של מה־שקוראים איירה. מתעוררים כמה וכמה שיקולים: (1) מה אומר המודיעין על האפשרות שמרי־נפש איריים במבואי אירלנד המערבית יסייעו לצוללות? אם הם מטילים פצצות בלונדון⁸⁴, מדוע לא יספקו דלק לצוללות? יש לעמוד על המשמר במידה שאין למעלה ממנה.

שנית, יש לעיין בהגדלת הרדיוס של המשחתות שלנו מתוך שנמנע מהן השימוש בבירהייבן ושאר בסיסים־נגד־צוללות באירלנד הדרומית; להראות גם על התועלת שנפיק אם יהיו מתקנים אלה בידינו.

על האדמירליות להבין כי אולי לא נוכל להשיג את מבוקשנו, הואיל ושאלת הנייטרליות של אייר מעוררת בעיות מדיניות שעדיין לא הועלו על הפרק, ואשר אין הלורד־הראשון בטוח כי יוכל לפתרן. אבל יש להעלות תביעה מנומקת ביותר לעיון בדבר.

*

לאחר הנהגת שיטת השיירות, היה הצורך הימי החיוני הבא בסיס בטוח לצי. בשעה 10 בערב ב־5 בספטמבר קיימתי ישיבה ארוכה בשאלה זו. שבו־עלו הרבה זכרונות משכבר. במלחמה עם גרמניה סקאפא־פלוֹ היא הנקודה האסטרטגית האמיתית שממנה יכול הצי הבריטי לפקח על מוצאי הים הצפוני ולהטיל הסגר. רק בשנתיים האחרונות למלחמה שעברה נחשב “הצי הגדול” בעל עדיפות מספקת עד כדי שינוע דרומה אל רוֹסיית, מקום שנהנה ממעגן ממדרגה ראשונה. אבל סקאפּא, משום ריחוקה הגדול מבסיסי התעופה הגרמניים, היתה עתה העמדה הטובה ביותר, כפי הנראה בבירור, והיא נבחרה במפורש בתכנית־המלחמה של האדמירליות.

בסתיו 1914 הציף גל של דאגה את “הצי הגדול”. נעשו מהלכים לרעיון: “הצוללות הגרמניות באות אחריהן לתוך הנמלים”. שום איש לא האמין אז באדמירליות כי ייתכן להעביר צוללת, שקועה מתחת למים, בתעלות המסובכות והנפתלות שרק בהן אפשר להכנס לאגן הגדול של סקאפּא. זרמי הגאות והשפל והגלים העזים של פנטלנד פירת, השוטפים לעתים קרובות במהירות של שמונה או עשרה קשרים, נחשבו בימים ההם מניעה יעילה. אבל הלך־רוח של פקפוק פשט במערך האדיר שמנה אולי מאה אניות גדולות, שנכללו אז ב“הצי הגדול”. בשנים או שלושה מקרים, בפרט ב־17 באוקטובר 1914, ניתן אות־האזעקה על מציאותה של צוללת בתוך המעגן פנימה. תותחים ירו, משחתות התרוצצו במים, וכל הארמדה הענקית הפליגה הימה בחפזון ובערבוביה. בסופו של דבר נתאמתה דעתה של האדמירליות. שום צוללת גרמנית לא התגברה במלחמה ההיא על אימי המעבר. רק ב־1918, אחרי מרידת הצי הגרמני, נספתה צוללת אחת, שכל אנשיה קצינים המבקשים להציל את כבודם, במאמץ נואש אחרון. בכל־זאת נשמר בי זכרון חי ובלתי־נעים ביותר מן הימים ההם ומן המאמצים המופלגים שעשינו כדי לחסום את כל הכניסות ולהרגיע את הצי.

עתה ב־1939 צריך היה לעיין בשתי סכנות: הראשונה, הסכנה הישנה של חדירת צוללות; השניה, הסכנה החדשה מן האוויר. נפתעתי לשמוע בישיבה שלי שלא ננקטו אמצעי־זהירות נוספים בשני המקרים כדי להכשיר את ההגנה לעמוד בפני צורות התקפה מודרניות. מחסומים נגד צוללות מטיפוס חדש נמצאו בכל אחת מן הכניסות העיקריות, אבל אלו לא היו כי אם שורות־רשת יחידות. המבואות הצרים והעקלקלים בצד המזרחי של הפלוֹ, המוגנים רק על־ידי שיורי אניות־מחסום שהונחו במלחמה הקודמת, ונוספו עליהן עתה שתים או שלוש מן הזמן האחרון, נשארו מקור לדאגה. בגלל גידול מהירותן, שיעורן וכוחן של צוללות מודרניות, שוב לא היו האחראים משוכנעים באמונה הנושנה שמחמת זרמי גאות־ושפל חזקים אין צוללת יכולה לעבור במעברים האלה. כתוצאה מן הישיבה בערב השני שלי באדמירליות ניתנו פקודות רבות להוסיף רשתות וחסימות.

מן הסכנה החדשה שמן האוויר התעלמו כמעט לגמרי. מחוץ לשתי סוללות של תותחים נגד מטוסים להגנה על מיכלי הדלק של הצי בהוֹי ועל מעגן המשחתות, לא היתה בסקאפּא שום הגנה אווירית. שדה־תעופה אחד על־יד קירקוול עמד לרשות מטוסי־הצי שעה שנמצא הצי במקום, אבל לא נעשו שום סידורים להשתתפות מיידית של הרא“ף בהגנה, ותחנת המכ”ם החופית, אף שהיתה פועלת, לא היתה יעילה בתכלית. אושרו תכניות להצבת שני להקים של מטוסי־קרב של הרא"ף בוויק, אבל צעד זה לא יתן את אותותיו אלא ב־1940. דרשתי תכנית מיידית לפעולה. ההגנה האווירית שלנו היתה מאומצת כל־כך, אפשרויותינו היו מוגבלות כל־כך, והנקודות הנוחות לפגיעה – כולל את כל לונדון הנרחבה – כה רבות היו, עד שלא היה טעם לדרוש הרבה. מצד שני היתה הגנה מפני התקפות־אוויר נחוצה עכשיו רק לחמש או שש אניות גדולות, שכל אחת מהן נושאת עליה חימוש אנטי־אווירי אדיר משלה. למען מהלך העניינים השוטף קיבלה עליה האדמירליות לספק שני להקים של מטוסי־קרב ימיים כל זמן שהצי נמצא בסקאפּא.

דומה היה כי חשוב הוא ביותר להציב את התותחים במקומותיהם בהקדם האפשרי, ובינתיים לא היתה ברירה אלא לנקוט אותו קו של “מחבואים” שנכפה עלינו בימי הסתיו של 1914. החוף המערבי של סקוטלנד היו בו הרבה מעגנים מוקפי־יבשה שקל להגן עליהם מפני צוללות על־ידי רשתות מציינות־כיוון ופטרול בלתי־פוסק. במלחמה שעברה מצאנו שההסדר יש בו מידה נאה של בטחון; אבל אף בימים ההם היתה סקרנותו של מטוס משוטט, שאולי קיבל דלק מידי בוגדים, ממלאה את לבותינו פחד. עתה היו כל האיים הבריטיים גלויים בכל עת ובכל שעה למכונות סיור צילומיות, הודות לטווח המוגדל של המטוסים, ושוב לא היה כל הסתר בטוח מפני התקפה בקנה־מידה גדול, אם על־ידי צוללות, ואם מן האוויר. מכל מקום, כה מעטות היו האניות שצריך להסתירן, ותכופות כל־כך אפשר היה להעבירן ממקום למקום, עד כי, מאין כל ברירה אחרת, השלמנו עם הסיכון וקיבלנו עלינו את הדין באהבה ככל האפשר.

*

ראיתי לי לחובה לבקר בסקאפא באפשרות הראשונה. עם המפקד הראשי,סיר צ’ארלס פורבּס, לא נפגשתי מאז לקחני הלורד צ’טפילד לבית־הספר למלחמה־בצוללות בפורטלנד ביוני 1938. הגה כי כן נטלתי חופשה מישיבות הקבינט היומיומיות שלנו, ויצאתי לוויק עם סגל אישי קטן במוצאי ה־14 בספטמבר. את רוב שעות היומיים הבאים ביליתי בסיורים בנמל ובכניסות על מחסומיהן הצפים ורשתותיהן. הובטח לי כי טובים הם לא־פחות מאשר במלחמה שעברה, וכי תוספות ושיפורים חשובים כבר נעשו, או שהם נעשים והולכים. הייתי אורחו של המפקד הראשי באניית־הדגל שלו, נלסון, ושוחחתי לא רק על סקאפּא אלא על כל הבעיה הימית אתו ועם קציניו הראשיים. שאר הצי היה נחבא בלוֹך יוּ, וב־17 בחודש לקחני האדמירל בנלסון אל האניות ההן. משיצאנו מפּתח הנמל אל לב הים, הופתעתי שאינני רואה שום ליווּי של משחתות לאניה הגדולה הזאת. “סבור הייתי”, העירותי, “שמעולם אינכם יוצאים לים בלי שתי מלוות לפחות, אפילו לאניית־מערכה יחידה”. אבל האדמירל השיב, “מובן, זהו שהיינו רוצים; אבל אין לנו די משחתות למלא איזה כלל שהוא מעין זה. מסתובבות הרבה ספינות פטרול, ובעוד שעות מספר ניכנס למצרי מינץ'”.

יום נחמד היה זה בדומה לימים האחרים. הכל התנהל למישרים, ובערב הטלנו עוגן בלוֹך יוּ, מקום שנאספו ארבע או חמש האניות הגדולות האחרות של צי־המולדת. הכניסה הצרה אל ה“לוך” היתה גדורה בכמה שורות של רשתות מציינות־כיוון, וספינות פטרול מצוידות בגל"ץ ופצצות־עומק, כמו גם סירות־משמר, היו מרובות שם וטרודות. מכל עבר התנשאו הרי־הארגמן של סקוטלנד בכל הדרם. במחשבותי חזרתי לאחור כימי רבע־המאה אל אותו חודש ספטמבר האחר, כשביקרתי בפעם האחרונה אצל סיר ג’ון ג’ליקוֹ והקברניטים שלו במפרץ זה עצמו, ומצאתים עם הטורים הארוכים של אניות־מערכה וסיירות, אניה־אניה על עגנה, והם טרף לאותם ספקות המענים אותנו עתה. רוב הקברניטים והאדמירלים של הימים ההם לא היו עוד בחיים, או שיצאו מזמן בדימוס. הקצינים הבכירים האחראיים שהוצגו עתה לפני בביקורי באניות השונות היו קצינים צעירים, או אפילו חניכים, בימים הרחוקים הללו. לפני המלחמה הקודמת עברו עלי שלוש שנים של הכנה שבהן הספקתי להתוודע אל רוב הקצינים הגבוהים ולאשר את מינוייהם, אבל עתה היו כל אלה דמויות חדשות ופנים חדשות. המשמעת, ההילוך והמנהגים המצוינים, השיגרה הטכסית – כל אלה לא נשתנו. אבל דור אחר לגמרי לבש את המדים ותפס את העמדות. רק האניות הושקו רובּן בתקופת כהונתי הקודמת. אף אחת מהן לא היתה חדשה. היתה זו חוויה מוזרה, משל כמי שחזר פתאום לגלגול קודם. דומה היה שרק אני נשארתי באותה עמדה שבה החזקתי לפני שנים כה רבות. אך לא; גם הסכנות נשארו. סכנה מתחת לגלים, רצינית יותר מחמת כוחן המוגבר של הצוללות, סכנה מן האוויר, לא רק הסכנה שיבחינו בך במחבואך כי אם גם שתבוא עליך התקפה כבדה ואולי התקפת־השמד!

לאחר שסיירתי בעוד שתי אניות בבוקר השמונה־עשר בחודש, ומשך ביקורי בשלה בי הרגשה עזה של אמון במפקד הראשי, נסעתי במכונית מלוֹך־יוּ לאינוורנס, מקום שחיכּתה לנו הרכבת שלנו. סעדנו סעודת־פיקניק בדרך ליד נחל אחד, נוצץ באור השמש הלוהטת. הזכרונות נסכו עלי מועקה מוזרה.

"לְמַעַן הַשָּׁמַיִם, הָבָה נֵשֵׁב תַּחְתֵּינוּ,

וּנְסַפֵּר דִּבְרֵי־עָגְמָה עַל מוֹת שָׂרִים וָמֶלֶךְְ".

מעולם לא עבר איש באותו נתיב נורא פעמיים בריוח־זמן שכזה ביניהן. שום איש לא חש מן הפסגה בסכנותיו ובנטל האחריות שבו כמו שחשתי אני, ואם לרדת לפרט קטן, הרי לא הבין שום איש כמוני איך נוהגים לורדים־ראשונים־של־האדמירליוּת כשמוטבעות אניות גדולות והדברים אינם עולים יפה. אם אמנם חוזרים אנו שנית באותו מעגל, האם שוב יהיה עלי לשאת במכאוביהם של פיטורים? פישר, וילסון, באטנברג, ג’ליקוֹ, ביטי, פקנהם, סטארדי, כל אלה אינם עוד!

"כְּאִישׁ אוֹבֵד

אֶסֹּב בּוֹדֵד

בְּבֵית־מִשְׁתֶּה עָזוּב כֹּה,

בִּכְבוֹת כָּל נֵר

וּקְמוֹל כָּל זֵר

וְאֵין אִישׁ זוּלָתִי פֹּה!"

ומה על המבחן העליון שאין־ערוך־לו אשר שוב הוטלנו לתוכו לבלי־השיב? פולין וחבלי ייסוריה; צרפת שאינה כי אם בבואה חוורת של קנאת־המלחמה אשר היתה בה לשעבר; הענק הרוסי ששוב אינו בעל־ברית, אף לא נייטראלי, ואפשר יהיה לאויב. איטליה לא ידידה. יאפאן לא בעלת־ברית. האם תיכנס אמריקה שוב אי־פעם? הקיסרות הבריטית נשארה שלמה בלי פגם ומפוארת באחדותה, אבל מפגרת, בלתי־מוכנה. עדיין בידינו השליטה על הים. במספר כלי־הנשק האוויריים החדשים האלה ידנו על התחתונה עד־להדאיב. משום־מה פנה זיווֹ של מראה הנוף.

עלינו לרכבת שלנו באינוורנס ובשעות הערב והלילה נסענו ללונדון. כשיצאנו בתחנת יוּסטון למחרת בבוקר הופתעתי לראות את הלורד־הראשון של־הימיה על הרציף. קודר היה מראהו של האדמירל פּאוּנד. “בשׂורה רעה הבאתי לך, הלורד־הראשון. קורייג’אס טוּבּעה אמש בתעלת בריסטול”. קורייג’אס היתה אחת מנושאות־המטוסים הנושנות ביותר שלנו, אבל אניה נחוצה עד מאד היתה בזמן הזה. הודיתי לו על שבא להודיעני בעצמו, ואמרתי, “אין אנו יכולים לקוות לנהל מלחמה כזאת מבלי שיקרה דבר מסוג זה מזמן לזמן. כבר ראיתי רבות כאלו”. וכך למרחץ ולעמלו של יום נוסף.

כדי לגשר על הפער של שבועיים־שלושה בין פרוץ המלחמה עד להשלמת שייטות־העזר שלנו למלחמה־בצוללות, החלטנו לעשות שימוש נרחב מעט בנושאות־המטוסים לסיוע להגנת האניות בלתי־החמושות, בלתי־המאורגנות וחסרות הליווּי, שהיו קרבות אז אל חופינו במספר רב. היה זה סיכון שמן הדין לקבלו. בזאת הועסקה קורייג’אס, כשהיא מלוּוה ארבע משחתות. סמוך למוצאי ה־17 בחודש יצאו שתים מאלו לרדוף אחר צוללת שהיתה תוקפת אניית־סוחר אחת. משפּנתה קורייג’אס לעת הדמדומים עם כיווּן הרוח, על־מנת שיוכלו מטוסיה שלה לרדת על סיפון־הנחיתה שלה, נתקלה, בנתיבה המפתיע, דרך־מקרה־של־אחד־למאה, בצוללת. מתוך 1,260 אנשי־הצוות שלה טבעו למעלה מ־500, ובהם הקפיטן מקייג־ג’ונס, שירד תהומה עם אנייתו. שלושה ימים קודם־לכן התקיפה צוללת עוד אחת מנושאת־המטוסים שלנו, שעשתה לה שם ברבות הימים, א.ה.מ. ארק רויאל, בהיותה עסוקה בתפקיד דומה. לטוּב המזל החטיאו הטורפדות את מטרתן, והמשחתות המלוות אותה טיבעו חיש את התוקפת.

*

הבּעיה הימית הבולטת ביותר שלנו היתה זו של הטיפול היעיל בפּושטות שעל פני המים, שבהכרח תופענה בעתיד הקרוב כמו שהופיעו ב־1914.

ב־12 בספטמבר הוצאתי את המיזכר הבא:

הלורד־הראשון אל הלורד־הראשון־של־הימיה 12. 9. 39

מדיניות הסיירות

לשעבר ביקשנו להגן על אניות־הסוחר שלנו מפני התקפת־פתע על־ידי סיירות; בשים־לב למרחבי האוקינוס שיש להשתלט עליהם, היה העקרון “כל המרבה הרי זה משובח”. בחיפוש אחר פושטות או סיירות של האויב, יכולות אפילו סיירות קטנות למלא את תפקידן, ובמקרה של אמדן נאלצנו לקבץ יותר מ־200 אניות עד שטיבענו אותה. אולם דומה כי השקפה מרחיקת־ראות על מדיניות הסיירות מעלה את הצורך ביחידת־חיפוש חדשה. בעוד ששייטת סיירות בת 4 אניות תוכל לחפש על פני חזית של, נניח, 80 מיל, הנה סיירת יחידה בלווית נושאת־מטוסים תוכל לעבור לפחות 300 מיל, ואם להביא בחשבון את תנועת האניה – 400 מיל. מצד שני עלינו לחשוש כי הפושטות שלעתיד־לבוא תהיינה אניות אדירות־כוח, הלהוטות לאסור מלחמת־יחיד בכל הזדמנות. עצם המספר הרב של סיירות קטנות וחלשות אינו דרך לפטור את הים מפּושטות אדירות־כוח. לאמיתו של דבר אינן אלא טרף קל. הפושטת, כשישיגוה סוף־סוף בין המצרים, תתגבר על אניה חלשה אחת ותימלט מן החגורה.

כל יחידת חיפוש מן הדין שתהיה מסוגלת למצוא, לתפוס ולהרוג. לצורך זה דרושות לנו כמה סיירות שלמעלה מן הטיפוס של 10,000 טונה, או צמדים מן הסיירות שמטיפוס 10,000 טונה שלנו. את אלו צריכות ללוות נושאות־מטוסים קטנות שעליהן אולי תריסר או שני תריסרים מטוסים, ונפחן הקטן ביותר שבגדר האפשר. יחידת החיפוש האידיאלית תהיה: הורגת אחת או שתי הורגות של־שלושה־רבעים, בתוספת נושאת־מטוסים אחת, בתוספת ארבע משחתות אוקיאניות, בתוספת שתים או שלוש מיכליות מהירות בעלות מבנה מיוחד. חטיבה כזאת תהיה מוגנת בשעת שיטוט מפני צוללות, ותוכל לערוך חיפוש במרחב־ים ענקי ולהשמיד כל פושטת בודדת לכשתתגלה.

הקו של הרכבת חבורות־מצוד, כפי הנדון במיזכר זה, הכוללות כוחות מאוּזנים אשר ביכלתם לסרוק שטחים נרחבים ולהתגבר על כל פושטת בתוך תחום החיפוש, פּוּתח ככל שהרשו זאת האפשרויות המוגבלות שבידינו, ובפרק מאוחר יותר אשוב לדבר בנושא זה. אותו רעיון הגשימה אחר־כך ארצות הברית ביתר הרחבה בשיטת “כוח המשימה” שלה, שתרמה תרומה נכבדה לחכמת המלחמה הימית.

*

סמוך לסוף החודש סבור הייתי כי ראוי לי למסור לבית־הנבחרים איזה תיאור מן המתרחש וסיבותיו.

הלורד הראשון אל ראש הממשלה 24. 9. 39

כלום לא מן הראוי יהיה לי למסור לבית־הנבחרים הודעה על המלחמה בצוללות והמצב הימי בכללותו, בהרחבה יותר ממה שתוכל למסור אתה בנאומך? אני סבור שאוכל לדבר עשרים־וחמש או שלושים דקות על הנושא הזה, ושהדבר יהיה למועיל. על כל פנים, כשנפגשתי תמול־שלשום בדלתיים סגורות עם ששים באי־כוח העתונות נדמה היה שהדברים אשר בפי הביאו להם הרווחה עצומה. אם רעיון זה נראה לך, אולי תאמר בנאומך שאני אמסור תיאור שלם יותר, בהמשך הוויכוח, שמן־הסתם יתקיים ביום־ה' הואיל וּויכוח־התקציב הוא ביום ד'.

מר צ’מברליין הסכים ברצון, וכך הודיע לבית־הנבחרים בנאומו ב־26 בחודש שאני אמסור הודעה על המלחמה הימית מיד לאחר שהוא יסיים. מחוץ למתן תשובות על שאלות, היתה זו פעם ראשונה שדיברתי בפרלמנט מאז כניסתי לממשלה. סיפור נאה היה בפי. בשבעת הימים הראשונים היו אבידותינו בטונאז' כמחצית האבידות השבועיות של חודש אפריל 1917, שהיתה שנת־השיא של התקפת הצוללות במלחמה הראשונה. מאז כבר עשינו חיל, ראשית, בהפעלת שיטת השיירות; שנית, בהמרצת חימושן של כל אניות הסוחר שלנו; ושלישית, בהתקפת־הנגד שלנו על הצוללות. "בשבוע הראשון היו אבידותינו עקב פעולת צוללות 65,000 טונה; בשבוע השני היו 46,000 טונה; ובשבוע השלישי היו

21,000 טונה. בששת הימים האחרונים היו אבידותינו רק 9,000 טונה⁸⁵". הקפדתי לשמור על הרגל הביטוי החסכוני ונמנעתי מכל נבואה אופטימית, הרגל שנטעו בי הנסיונות הקשים של העבר. “לא כדאי לעמוד”, אמרתי, “יותר מדי על המספרים המרגיעים האלה, כי המלחמה רצופה הפתעות בלתי־נעימות. אבל בהחלט רשאי אני להגיד כי ככל שהדברים אמורים במספרים האלה, הרי אין הם צריכים לגרום בהלה או חרדת־יתר”.

בינתיים [המשכתי] הרי כל העסק העצום של סחרנו העולמי נמשך בלי הפסקה ובלי פחיתה ניכרת. שיירות־צבא גדולות מלוּווֹת אל תעודותיהן השונות. אניות האויב וסחרו טוּאטאו מעל פני הימים. למעלה מ־2 מיליון טונה אניות גרמניות חוסות עתה בנמלים גרמניים, או עצורות בנמלים נייטראליים. בשבועיים הראשונים למלחמה עצרנו, תפסנו והעברנו לשירותנו בפועל־ממש אניות־סוחר גרמניות בנפח העולה ב־67,000 טונה על נפח האניות שלנו שטוּבּעו… שוב אני חוזר על אזהרותי מפני מסקנות אופטימיות מדי. אולם לאמיתו של דבר יש לנו היום בארץ הזאת מלאי גדול ממה שהיה לנו לולא הוכרזה מלחמה ולולא נכנסו שום צוללות לפעולה. לא אעבור על גבולות התבונה והזהירות אם אומר כי בקצב זה יארך הזמן עד שתצא נשמתנו מרעב.

מזמן לזמן ניסו מפקדי הצוללות הגרמניות כמיטב יכלתם לגלות יחס אנושי. ראינו אותם נותנים אזהרה מבעוד־מועד וכן גם שוקדים לעזור לאנשי־הצוותות למצוא את דרכיהם אל נמל. קברניט גרמני אחד אותת אלי אישית על עמדתה של אניה בריטית שעתה־זה טיבּע אותה, והמריצנו לשלוח עזרה. הוא חתם על המברק שלו “צוללת גרמנית”. בזמנו היו לי איזה ספקות לאיזה מען לשלוח את התשובה. אולם עכשיו הוא נמצא בידינו, ואנו נוהגים בו כבוד כראוי לו.

אפילו נקבל את המספר של שש או שבע צוללות טבועות כמספר בטוח⁸⁶, הרי מכלל צי הצוללות של האויב כמו שהיה בעת הכרזת המלחמה הושמדה רק עשירית בשבועיים הראשונים למלחמה, וקרוב לוודאי שזה רבע או אפילו שליש מכל הצוללות המועסקות בשירות פעיל. אבל ההתקפה הבריטית על הצוללות אך החלה. כוח־הציד שלנו מתחזק מיום ליום. אנו מקווים שעד תום אוקטובר יהיה לנו כוח־ציד גדול פי שלושה מזה שפעל בתחילת המלחמה.

נאום זה, שנמשך רק עשרים־וחמש דקות, נתקבל בקורת־רוח מופלגת על־ידי הבית, ואכן ציין את אי־הצלחתה של התקפת הצוללות הגרמנית הראשונה על סחרנו. חושש הייתי לעתיד, אבל הכנותינו ל־1941 התנהלו עתה בכל המהירות האפשרית ובאמת־המידה הגדולה ביותר שבגדר יכלתנו הכּבּירה.

*

בתום ספטמבר לא היה לנו יסוד רב לאי־שביעות־רצון מתוצאות השלב הראשון במלחמה הימית. היתה בי הרגשה שתפסתי היטב ברסן השירות הגדול, שהכרתיו היטב כל כך ואהבתיו בעין מבחנת. עתה ידעתי מה מצוי בעין ומה עתיד לבוא. ידעתי היכן כל דבר נמצא. ביקרתי בכל נמלי הצי העיקריים ונפגשתי עם כל המפקדים הראשיים. על פי כתב־הסמיכה המלכותי, הלורד־הראשון “אחראי לפני הכתר והפרלמנט על כל עסקי האדמירליות”, ואני חשתי עצמי מוכן בהחלט למלא את התפקיד הזה למעשה כמו גם להלכה.

בכללו של דבר היה חודש ספטמבר חודש צלח ופוֹרה בשביל הצי. ביצענו את המעבר העצום, העדין ורצוף־הסכנות משלום למלחמה. בשבועות הראשונים הכרח היה שייגבה תשלום־דמים מסחרנו העולמי, שבניגוד לכל הסכם רשמי בינלאומי הותקף פתאומית במלחמת צוללות ללא הבחנה; אבל שיטת השיירות היתה עתה בעיצומה, ואניות־סוחר יצאו מנמלינו בכל יום לעשרות כשתותח, פעמים גבה־זווית, מורכב בירכתיהן, ועל סיפונן גרעין של תותחנים מאוּמנים. ספינות ה“טרולר” המצוידות בגל"ץ, ושאר ספינות קטנות המזוינות בפצצות־עומק, שהוכנו כולן היטב על־ידי האדמירליות לפני פרוץ המלחמה, היו נכנסות עתה יום־יום לתפקיד בזרם גובר והולך וכשעליהן צוותות מאומנים. כולנו חשנו בטחון בכך שההתקפה הראשונה של הצוללת על סחרה של בריטניה נשברה וכי אנו משתלטים היטב־היטב על הסכנה. ברור היה שהגרמנים יבנו צוללות למאות, ורבות מהן היו עומדות בלי ספק בשלבים שונים של השלמה. בתוך שנים־עשר חודש, לכל היותר בתוך שמונה־עשר, עלינו לצפות לתחילת מלחמת הצוללות כהלכתה. אבל קיוינו שלעת ההיא יהיה לשיפעת השייטות החדשות והאניות למלחמה בצוללות, שעמדו אצלנו בדרגת העדיפות הראשונה, יתרון יחסי ממשי בצאתן לקדם את פני הסכנה. את המחסור המכאיב בתותחים נגד מטוסים, בפרט מסוג בּוֹפוֹרס ובקוטר 3.7 אינצ’ים, אפשר היה להקל, לדאבון־הלב, רק לאחר חדשים רבים; אבל בגדר האפשרויות הקיימות נעשו צעדים להבטחת הגנתם של נמלי הצי שלנו; ובינתיים יהיה על הצי, בעודו משל באוקינוסים, להוסיף ולשחק במחבואים.

*

בספירה הרחבה יותר של הפעולות הימיות עדיין לא באה שום קריאת־תגר ממשית על מעמדנו. לאחר שהתעבורה בים התיכון הופסקה זמנית, חזרו ספינותינו עד־מהרה לנוע במעבר זה שאין־ערוך־לו. בינתיים היתה העברת חיל־המשלוח לצרפת מתנהלת למישרים. צי־המולדת עצמו “אי־שם בצפון” היה מוכן להכשיל כל פשיטה מצד מעט האניות הכבדות של האויב. ההסגר על גרמניה היה מוטל בדרכים דומות לאלו ששימשו במלחמה שעברה. “הפּטרול הצפוני” נקבע בין סקוטלנד לאיסלנד, ועם תום החודש הראשון נתפסו סך־הכל קרוב לשלוש־מאות־אלף טונה סחורות המיועדות לגרמניה, לעומת מאה־וארבעים־אלף טונה שאבדו לנו עקב פעולות האויב בים. מעבר לימים היו הסיירות שלנו מרדפות אניות גרמניות ובתוך כך הגנו על אניותינו מפני התקפה מצד פושטות של האויב. ככה הוקפאה הספּנות הגרמנית. עד תום ספטמבר היו 325 אניות גרמניות, שנפחן הכולל קרוב ל־750,000 טונה, שובתות בנמלים זרים. לכן נפלו רק מעטות בידינו.

בעלי־הברית שלנו גם הם עשו את שלהם. הצרפתים לקחו חבל חשוב בפיקוח על הים התיכון. במימי המולדת ובמפרץ ביסקאיה סייעו גם בקרב נגד הצוללות, ובמרכז האוקינוס האטלנטי היה כוח אדיר שבסיסו בדאקאר משולב בתכניות של בעלות־הברית נגד פושטות שעל פני הים.

הצי הפולני הצעיר הצטיין. בתחילת המלחמה נמלטו מפולין שלוש משחתות מודרניות ושתי צוללות, וילק ואוֹרזל, תגרו בכּוחות הגרמניים שבים הבלטי והצליחו להגיע לאנגליה. פרשת בריחתה של הצוללת אורזל היא אפּוֹס ממש. לאחר שהפליגה מגדיניה כאשר פלשו הגרמנים לפולין שוטטה תחילה בים הבלטי, וב־15 בספטמבר נכנסה לנמל הנייטראלי טאלין על־מנת להעלות אל החוף את קברניטה החולה. השלטונות האסתוניים החליטו לעצור את הצוללת, העמידו משמר על סיפונה, ולקחו את מפותיה ואת סדני תותחיה. בלי־חת הפליג הקצין המפקד שלה לים, לאחר שהתגבר על המשמר. בשבועות שלאחר־כך נרדפה הצוללת בלי־חשׂך על־ידי משמרות ים ואוויר, אך בסופו של דבר, בלי מפות אפילו, נמלטה מן הים הבלטי אל הים הצפוני. כאן היה ביכלתה לשדר מברק־אלחוט חלוש אל תחנה בריטית ולמסור את עמדתה המשוערת, וב־14 באוקטובר קידמה משחתת בריטית את פניה וליותה אותה למקום מבטחים.

*

בספטמבר שמחתי לקבל מכתב אישי מן הנשיא רוזוולט. פגשתי בו רק פעם אחת במלחמה שעברה. היה הדבר בעת סעודה בגרייז־אין, ואני התרשמתי מהופעתו הנהדרת במלוא כוחו ועלומיו. לא נזדמן לנו אלא להחליף ברכות שלום.

הנשיא רוזוולט אל מר צ’רצ’יל 11. 9. 39

מאחר שאתה ואני תפסנו עמדות דומות במלחמת־העולם, רצוני שתדע מה־שמח אני על שחזרת שוב לאדמירליות. אני מבין שגורמים חדשים מסבכים את הבעיות שלפניך, אבל עיקרי הדברים לא נשתנו ביותר. הדבר שרוצה אני שתדעו, אתה וראש־הממשלה, הוא שבכל עת אשמח אם תעמדו אתי במגע אישי ותודיעוני כל מה שתרצו להודיעני. תוכלו תמיד לשלוח לי מכתבים חתומים בצקלון שלכם או שלי.

אני שמח שעשית את הכרכים על מרלבּוֹרוֹ לפני החל הדבר הזה – וקריאתם הסבה לי עונג רב.

הזדרזתי להשיב, בחתימה של “אישיות ימית”, וכך החלה אותה חליפת־מכתבים ארוכה וראויה־להיזכר – שכּללה אולי אלף איגרות מכל צד ונמשכה עד למותו כעבור למעלה מחמש שנים.

 

פרק עשרים־וארבעה: חורבן פולין    🔗

תכנית הפלישה הגרמנית – מערכים פולניים מוטעים – פחיתוּת בטנקים ותותחים – השמדת חיל־האוויר הפולני – השבוע הראשון – השבוע השני – התקפת־הנגד הפולנית האמיצה – השמד – תור הסובייטים – ראדיו ורשה שותק – מלחמת־הבזק המודרנית – תזכירי מיום 21 בספטמבר – הסכנות המיידיות שלפנינו – שידורי מיום 1 באוקטובר

בינתיים ומסביב לשולחן הקבינט חוזים היינו בהשמדתה המהירה והמוּכנית כמעט של מדינה חלשה יותר בהתאם לשיטתו של היטלר ולתכניתו הישנה. פולין היתה פתוחה לפלישה גרמנית משלושה צדדים. סך־הכל מנו צבאות הפלישה חמישים־ושש אוגדות, ובכלל זה כל תשע האוגדות המשוריינות של היטלר. ממזרח־פרוסיה עלה המחנה השלישי (שמונה אוגדות) דרומה על ורשה וביאליסטוק. מפּומרניה נצטווה המחנה הרביעי (שתים־עשרה אוגדות) להשמיד את צבאות הפולנים בפרוזדור דנציג, ואחרי־כן לעלות דרומה־מזרחה על ורשה לאורך שתי גדות הוויסלה. בגבול מול טריז פּוֹזן החזיקו חילות־מילואים גרמניים החזקת־מגן, אבל מימינם ודרומה משם נמצא המחנה השמיני (שבע אוגדות) שמשׂימתו היתה לחפּות על האגף השמאלי של ההבקעה העיקרית. הבקעה זו הוטלה על המחנה העשירי (שבע־עשרה אוגדות) שכיון היישר אל ורשה. דרומית משם היתה למחנה הארבעה־עשר (ארבע־עשרה אוגדות) משימה כפולה, תחילה לכבוש את אזור התעשיה החשוב ממערב לקראקוב, ואחרי־כן, אם תהיה הצלחה בחזית העיקרית, לפנות היישר אל למבּרג (לבוֹב) בדרום־מזרח פולין.

הנה כך נדונו הכוחות הפולניים על הגבולות תחילה להבקעה, ואחרי־כן להכרעה ולכיתור בשתי תנועות מלקחיים: הראשונה מצפון ודרום־מערב על ורשה; השניה, מרחיקת־הלכת יותר, זו של המחנה השלישי המתקדם בדרך בּרסט־ליטוֹבסק ואליו יצטרף המחנה הארבעה־עשר, לאחר שתיכּבש למבּרג. אלה שיימלטו מצבת ורשה, תנותק אפוא דרך נסיגתם לתוך רומניה. למעלה מאלף־וחמש־מאות מטוסים מודרניים הוטלו על פולין. תפקידם הראשון היה למגר את חיל־האוויר הפולני, ואחרי־כן לסייע לצבא בשדה־הקרב, ומחוץ לזאת להתקיף מתקנים צבאיים ואת כל התחבורה בכבישים ובמסילות־הברזל. כן גם היה עליהם לזרוע בהלה עד אפסי הארץ.

במספרים ובציוד לא היה הצבא הפולני יריב שווה לתוקפיו, וגם מערכיו לא נבחרו בחכמה. הפולנים פרסו את כל כוחותיהם לאורך גבולות מולדתם. לא היתה להם שום עתודה מרכזית. אף כי נקטו עמדה גאה ויהירה נגד שאפותיה של גרמניה, בכל זאת התייראו פּן יאשימום בהתגרות על־ידי שיתגייסו מבעוד מועד כנגד ריכוזי הכוחות המתקבצים סביבם. שלושים אוגדות, שלא היו אלא שני שלישים מצבאם הפעיל, היו מוכנות או מוכנות כמעט לקדם את פני ההלם הראשון. קצב המאורעות והתערבותו הנמרצה של חיל־האוויר הגרמני מנעו את היתר מהגיע לעמדות הקדומניות עד אשר נשבר הכל, והם היו מעורבים רק באסונות האחרונים. הנה כך עמדו שלושים האוגדות הפולניות מול מספר כפול כמעט כשלהן מסביב לחזית ארוכה באין מאום מאחריהן. ולא במספרים בלבד היתה ידם של הפולנים על התחתונה. לאויב היה יתרון כבד בתותחים מן הסוגים החדשים, ולפולנים היתה רק חטיבה משוריינת אחת ויחידה לצאת לקראת תשעה ה“פּאנצרים” הגרמניים, כמו שכבר קראו להם. חיל־הפרשים שלהם, שמנה שתים־עשרה חטיבות, הסתער באומץ־רוח נגד נחילי הטנקים והמכוניות המשוריינות, אך לא יכול להרע להם בחרבותיו ובחניתותיו. תשע־מאות מטוסיהם מן הקו הראשון, שאולי מחציתם היו מטיפוסים מודרניים, הופתעו, ורבים מהם הושמדו בטרם ימריאו.

תנועת מלקחיים פנימית: ספטמבר 1939

הפלישה לפולין

בהתאם לתכניתו של היטלר הותרה רצועתם של צבאות גרמניה ב־1 בספטמבר, ולפניהם הכה חיל־האוויר שלו בלהקים הפולנים בשדות־התעופה שלהם. בתוך יומיים חוסל למעשה כוחה האווירי של פולין. תוך שבוע ימים העמיקו צבאות הגרמנים את צפרניהם בבשרה של פולין. ההתנגדות בכל מקום היתה אמיצה אך ללא הועיל. כל הצבאות הפולניים על הגבולות, להוציא את קבוצת־הגייסות של פּוֹזן, שאגפיה נחשׂפו עד מאד, הונסו אחור. קבוצת־הגייסות של לוֹדז הובקעה לשנים על־ידי המחנה העשירי הגרמני; מחצית אחת נסוגה מזרחה עד ראדוֹם, השניה נדחפה צפונה־מערבה; ובדרך הפּירצה הזאת זינקו שתי אוגדות־שריון העולות היישר על ורשה. הלאה משם צפונה הגיע המחנה הרביעי הגרמני אל הוויסלה וחצה אותה, ופנה לארכה במסעו על ורשה. רק קבוצת־הגייסות הפולנית הצפונית עצרה כוח לשים מחסום למחנה השלישי הגרמני. עד־מהרה אוגפה קבוצה זו ונסוגה אל הנהר נאַרב, שרק בו הוכנה מראש מערכת־מגן חזקה למדי. כך היו תוצאות השבוע הראשון למלחמת־הבזק.

השבוע השני עמד בסימן של קרבות מרים ובסופו שוב לא היה הצבא הפולני, המונה להלכה כשני מיליונים, קיים ככוח מאורגן. בדרום הוסיף המחנה הארבעה־עשר הגרמני להתקדם אל הנהר סאן. צפונית לו כותרו והושמדו ארבע האוגדות הפולניות שנסוגו לראדום. שתי האוגדות המשוריינות של המחנה העשירי הגיעו לפרוורי ורשה, אבל הואיל ולא היה אתן חיל־רגלים לא יכלו להתקדם נוכח ההתנגדות הנואשה שאירגגו אנשי העיר. צפונית־מזרחית לוורשה כיתר המחנה השמיני את הבירה ממזרח, ושדרתו השמאלית הגיעה לברסט־ליטובסק, מאה מיל מאחרי חזית המערכה.

בתוך מלתעות המלקחיים של ורשה נלחם הצבא הפולני ומת. על קבוצת־הגייסות של פּוֹזן נוספו אוגדות מקבוצות־הגייסות של תוֹרן ולודז, שנהדפו על־ידי ההסתערות הגרמנית. עתה מנתה קבוצה זו שתים־עשרה אוגדות, ועל פני אגפה הדרומי היה המחנה העשירי הגרמני נוהר אל ורשה, המוגנת רק על־ידי המחנה השמיני החלש־ביחס. אף שכּבר היה מכוּתר למעשה, החליט המפקד הפולני של קבוצת פוזן, הגנרל קוּטז’יאה, להלום דרומה נגד אגף הכוח הגרמני העיקרי. התקפת־נגד פולנית נועזה זו, הנקראת בשם קרב הנהר בּזוּרה, חוללה משבר שסחף לתוכו לא רק את המחנה השמיני הגרמני אלא גם חלק מן העשירי, שהוסחו מוורשה מטרתם, ואפילו קורפוס אחד מן המחנה הרביעי מן הצפון. תחת כובד ההסתערות האדירה הזאת, ותחת שבט הפצצות־אוויר ללא התנגדות, התמידה קבוצת־פוזן עשרה ימים במאבקה המפואר־לעד. היא חוסלה ב־19 בספטמבר.

בינתיים נפגשו המלקחיים החיצוניים ונסגרו. המחנה הארבעה־עשר הגיע אל פרוורי למברג ב־12 בספטמבר, הלם צפונה והתחבר ב־17 בחודש עם חילות המחנה השלישי שעברו את ברסט־ליטובסק. עתה לא היה שום פתח מנוס אלא ליחידים בעלי העזה. ב־20 בחודש הכריזו הגרמנים כי קרב הוויסלה היה “אחד מקרבות־השמד הגדולים ביותר שבכל הדורות”.

עתה בא תורם של הסובייטים. הופעלה “הדימוקרטיה”, כפי שהם קוראים לה עתה. ב־17 בספטמבר שטפו צבאות רוסיה ועברו את הגבול המזרחי חסר־המגן כמעט של פולין והתקדמו מערבה בחזית רחבה. ב־18 כבשו את וילנה, ונפגשו עם שותפיהם הגרמנים בברסט־ליטובסק. במלחמה שעברה עשו כאן הבולשביקים, מתוך הפרת הסכמיהם החגיגיים עם בעלי־הברית המערביים, את שלומם הנפרד עם גרמניה של הקייזר, והרכינו ראש לתנאיו החמוּרים. עתה בברסט־ליטובסק האירו הקומוניסטים הרוסיים את פניהם לגרמניה של היטלר ולחצו את ידה. חורבן פולין ושיעבודה השלם התנהלו במלוא הקצב. ורשה ומודלין עדיין לא נכבשו. התנגדותה של ורשה, שבמידה רבה היתה תוצאת רוח הגבורה שעברה את אזרחיה, היתה נהדרת ונואשה. מקץ ימים רבים של הרעשה עזה מן האוויר ובתותחים כבדים, שרבים מהם הועברו חיש בכבישים הרחבים מן החזית המערבית הבּטלה ממעשׂ, חדל ראדיו ורשה מלנגן את ההמנון הלאומי הפולני, והיטלר נכנס אל חורבות העיר. מודלין, מבצר על הוויסלה במרחק עשרים מיל מן הבירה, קלט אל תוכו את שרידי קבוצת־הגייסות של תוֹרן, והחזיק מעמד עד ל־28 בחודש. הנה כך תם הכל ונשלם בתוך חודש אחד, ואומה בת שלושים־וחמישה מיליון נפלה בידיהם חסרות־הרחמים של האנשים ששאפו לא רק לכבוש אלא לשעבד, ובעצם גם להשמיד ולאבד, המוני־אדם עצומים.

ראינו דוגמה מושלמת של מלחמת־הבזק המודרנית; את פעולת־הגומלים ההדוקה של צבא וחיל־אוויר על שדה־הקרב; את ההפצצה העזה של כל קווי התחבורה ושל כל עיר הנראית בחינת מטרה מושכת; את זיונו של גיס חמישי פעיל; את השימוש המרובּה במרגלים ובצנחנים; ועל הכל – את ההבקעות שאין־לעמוד־בפניהן של שיפעות שריון גדולות. הפולנים לא נועדו להיות האחרונים שתעבור עליהם הכוס הזאת.

*

צבאות הסובייטים המשיכו להתקדם עד לקו שעליו הסכימו עם היטלר, וב־29 נחתם רשמית החוזה הרוסי־הגרמני על חלוקת פולין. אני עדיין הייתי משוכנע בניגוד העמוק, והמוחלט לפי דעתי, שבין רוסיה לגרמניה, ולא זזתי מן התקוה שמכוח המאורעות יימשכו הסובייטים אל צדנו. לפיכך לא התמכרתי להתמרמרות שחשתי, ואשר גאתה סביבי בקבינט שלנו, על המדיניות הגסה והקישחת שלהם. מעולם לא היו לי שום אשליות ביחס אליהם. ידעתי שאין הם מקבלים שום עול של מוסר, ואין דעתם נתונה אלא לאינטרסים שלהם בלבד. אך לפחות לא היו חייבים לנו מאומה. חוץ מזה, במלחמה לחיים ולמוות חייב הכעס להיות כפוף למטרת הבסתו של האויב העיקרי והמיידי. מנוי וגמור היה אתי למצוא את מיטב הפירושים להתנהגותם הנתעבת. לפיכך נקטתי לשון של התאפקות בתזכיר שכתבתי לקבינט המלחמתי ב־25 בספטמבר.

אף כי חטאו הרוסים בבוגדנות הגסה ביותר במו"מ האחרון שלהם, הרי הדרישה שהעמיד המרשל וורושילוב שיכבשו צבאות רוסיה את וילנה ולמברג אם יהיו בעלי־ברית לפולין היתה בקשה צבאית לגיטימית בהחלט. פולין דחתה את הבקשה מטעמים שאם גם טבעיים היו, הרי עכשיו נראה שהיו בלתי־מספיקים. בסופו של דבר תפסה רוסיה אותו קו ואותן עמדות בתורת אויבתה של פולין, בו בזמן שיכלה אולי לתפסן כידידה מפוקפקת וחשודה מאד. למעשה אין ההבדל גדול כל־כך כפי העשוי להיראות. הרוסים גייסו כוחות גדולים מאד והוכיחו שהם מסוגלים להתקדם מהרה והרחק מעמדותיהם שלפני המלחמה. עכשיו גובלים הם לגרמניה, וגרמניה אינה יכולה כלל לחשוף את החזית המזרחית. הכרח הוא להשאיר מחנה גרמני גדול כדי לשמור עליו. רואה אני שהגנרל גאמלן מעריך אותו בעשרים אוגדות לפחות. אפשר מאד שתהיינה עשרים־וחמש ויותר. חזית מזרחית קיימת, אפוא, בכוח.

אבל אפשר שייתכן גם להקים חזית דרום־מזרחית, שבה יהיה אינטרס משותף לרוסיה, בריטניה וצרפת. כפּו השמאלית של הדוב כבר סגרה את הדרך מפולין לרומניה. האינטרס הרוסי בעמים הסלאביים של הבלקנים הוא אינטרס מסוֹרתי. אם יבואו הגרמנים אל הים השחור יהיה בדבר איוּם קטלני לרוסיה וגם לתורכיה. אם תעשינה שתי הארצות האלו יד אחת כדי למנוע זאת, יהיה בכך משום מילוי משאלותינו ממש. אין הדבר מנוגד בשום פנים למדיניות שלנו כלפי תורכיה. אפשר גם אפשר שתטול רוסיה מרומניה את בסרביה; אבל דבר זה איננו מתנגש בהכרח עם האינטרס העיקרי שלנו, שהוא לבלום את תנועתה של גרמניה אל מזרחה ודרום־מזרחה של אירופה. רומניה, שהפיקה ריוח עצום מן המלחמה שעברה, שבּה ניצלה מתבוסה גמורה על־ידי נצחונם של בעלי־הברית, תהיה בת־מזל אם כתוצאה מן המלחמה הזאת לא תאבד אלא את בּסרבּיה ואת חלקה הדרומי של דוֹבּרוּג’ה, ואת זו האחרונה ראוי היה לה למסור מרצונה לבולגריה למען הקמת גוש בלקני. במידה שאפשר לדון כרגע, ודאי חיוביות תהיינה התגובות על תנועת הרוסים ברחבי הבלקנים ובפרט ביוגוסלביה. הנה כי כן אפשר שמחוץ לחזית־שבכוח במזרח תקום חזית־בכוח בדרום־מזרח, שתשתרע בחצי־סהר ממפרץ ריגה עד ראש הים האדריאטי (ומשם אולי הלאה על פני הבּרנר אל האַלפּים).

אנחנו היינו מעדיפים כמובן שתסתערנה כל הארצות האלו מיד על האויב המשותף, גרמניה הנאצית; ובהמשך הזמן אין להוציא זאת מכלל אפשרות. אפשרות זו תתקרב מאד אם תבקיע גרמניה בדרך הונגריה אל רומניה, ובמידה מועטה מזו – אם תהלום ביוגוסלאביה. הקו שאנו נוקטים לטיפוח החזית הזאת, לחיזוקה ולהפעלתה בעת־ובעונה־אחת אם יותקף איזה חלק ממנה, דומה שהוא מוצדק בהחלט. מדיניות זו מחייבת חידוש היחסים עם רוסיה, כמו שמיהר שר־החוץ לחזות מראש. כן גם כופה אותנו הדבר להתמיד במדיניות שעליה הכריז ראשי־הממשלה, שלא נתחייב על שום פתרונות טריטוריאליים מיוחדים, ושנרכז את כל מאמציהן של בריטניה וצרפת במיגוּר ההיטלריזם, וכן שנבטיח שעוד ימים רבים לא תתחדש האימה הגרמנית על הדמוקרטיות המערביות. הנקודה הזאת האחרונה, הנוגעת כל־כך אל לב הצרפתים, מובעת בדבריו של ראש־הממשלה: “מטרתנו הכללית… היא לגאול את אירופה מן הפחד המתמיד והחוזר מפני תוקפנות גרמנית, ולאפשר לעמי אירופה לשמור על חירויותיהם ועצמאותם”. כל כמה שנחזור על הדברים האלה ונרחיב את הדיבור עליהם, לא נהיה מספיקים.

מתוך ההערכה הכללית הזאת ייקל עלינו לעיין בדרכנו בשיחות עם תורכיה. אין בי הרגשה שקיימת בשיחות האלו אותה מידה של דחיפות שהיתה בהן בשעה שהודיעו שהיטלר עומד לפלוש לפולין בכוח של עשרים־ושמונה אוגדות וכו'. עכשיו נראה כי אפשר להרתיע את האיש ההוא מן הקריירה המזרחית שלו; אך כמובן אפשר שיחדש את איומו בכל עת, ולנו יש חוץ מזה אינטרס ראשון־במעלה לאחד את כל הבלקנים והחזית המזרחית לפעולת־איבה נגד גרמניה. לכן דומה כי חשוב הוא ביותר לעשות את החוזה התורכי.

אם יתברר שדרכו של היטלר גדורה לפניו במזרח, דבר שכמובן עדיין איננו בחזקת ודאי, הרי שלוש דרכים פתוחות. לפניו:

(1) התקפה רבה בחזית המערבית, מן־הסתם בדרך בלגיה, כשהוא לוקט את הולנד בדרך.

(2) התקפה נמרצת מן האוויר על בתי־החרושת ונמלי־הצי וכו' בבריטניה, או אולי מפעלי המטוסים שבצרפת.

(3) מה שראש־הממשלה קורא “התקפת השלום” כשלעצמי אאמין כי (1) קרובה לבוא רק כאשר תרוכזנה לפחות שלושים אוגדות מול בלגיה ולוכסמבורג. אשר ל (2), דומה כי זהו מעשה מתאים מאד לאותו איש; אבל אפשר שלא יעשה זאת, ואפשר שהגנרלים שלו לא יניחו לו לעשות זאת, והללו ידם תקיפה עכשיו יותר, מן־הסתם, וזאת מפּחד ריב־דמים עם בריטניה הגדולה, ומפחד שמא שחיטות־האוויר, שתהיינה בלתי־נמנעות, תגרורנה את ארצות־הברית למלחמה. אשר ל(3): אם לא ינסה ב(2) דומה יהיה כי חובתנו ומדיניותנו תהיינה שלא להסכים לשום דבר שיעזור לו להיחלץ מצרותיו, ולהניח לו להתבשל ברוטב שלו עצמו משך החורף בו בזמן שנחיש את חימושנו ונארוג את מסכת הבריתות שלנו. לפיכך דומה כי הסיכויים הכלליים חיוביים הרבה יותר משהיו בסתיו 1914, כאשר נכבש חלק גדול מצרפת ורוסיה נמחצה בטאננבּרג.

אבל תמיד נשאר בעינו מס. 2. זהו האיוּם המיידי.

בשידור ב־1 באוקטובר אמרתי:

פולין כבר הוכרעה על־ידי שתים מן המעצמות הגדולות ששיעבדוה משך מאתיים־וחמישים שנה אלא שלא עצרו כוח להצמית את רוחה של האומה הפולנית. הגנת־הגבורה על ורשה מראה כי אין להשמיד את נשמתה של פולין, וכי היא תשוב לקום כסלע, שיכול איזה נחשול־איתנים להציפו אבל הוא נשאר סלע.

רוסיה נהגה על פי קו קר של אנוכיות. לוואי והיו צבאות רוסיה עומדים בקו הנוכחי שלהם כידידים ובעלי־ברית לפולין ולא כפולשים. אבל עצם עמידתם של צבאות רוסיה על הקו הזה נחוצה היתה בבירור לבטחונה של רוסיה מפני הסכנה הנאצית. על כל פנים, הקו קיים, ונוצרה חזית מזרחית שאין גרמניה הנאצית מעיזה להתקיפה…

אינני יכול לנבא לכם מה תעשה רוסיה. הרי זו קושיה עטופה תעלומה בתוך חידה; אבל אולי יש מפתח לפתרון. מפתח זה הוא האינטרס הלאומי של המדינה. אין זה יכול לעלות בקנה אחד עם האינטרס של רוסיה, או עם בטחונה, שתתבסס גרמניה על חופי הים השחור, או שתכריע את מדינות הבלקן ותשעבד את העמים הסלאביים של דרום־מזרח אירופה. דבר זה יהיה מנוגד לאינטרס־הקיום ההיסטורי של רוסיה.

ראש־הממשלה היה בדעה אחת אתי. “השקפתי כמו של וינסטון”, אמר, במכתב אל אחותו, “שעתה־זה הקשבנו לשידורו המצוין. אני סבור שרוסיה תנהג תמיד כפי שהאינטרסים שלה מחייבים, לפי דעתה, ואינני יכול להאמין שתהיה סבורה כי נצחון גרמני ושלטון גרמני על אירופה יפים לאינטרסים שלה”⁸⁷.

הפירר סוקר את גדודיו.

ורשה בחורבנה, ספטמבר 1939. רחוב בעיר העתיקה, לפני ההפגזה – ואחריה

 

פרק עשרים־וחמישה: בעיות הקבינט המלחמתי    🔗

פגישותינו היומיומיות – צבא חמישים־וחמש אוגדות לבריטניה – הארטילריה הכבדה שלנו – מכתבי אל ראש־הממשלה מיום 10 בספטמבר – אל מיניסטר האספקה, 10 בספטמבר, ותשובתו – הצורך במיניסטריון לספּנוּת – מכתבי אל ראש־הממשלה, 15 בספטמבר – תשובתו, 16 בספטמבר – חליפת־מכתבים נוספת על נשק וכוח־אדם – מכתבי אל שר־האוצר, 24 בספטמבר – מסע חסכון – החיפוש אחר התקפה ימית – הים הבלטי – “קתרינה הגדולה” – תכניות לפריצה – צדדים טכניים וטקטיים – הריוח – דעת הלורד־הראשון־של־הימיה – מינויו של הלורד קוֹרק – התקדמות התכנית – הווטו מן האוויר – תכנית הבנייה החדשה – סיירות – משחתות – מספרים לעומת גודל – מדיניות לטווח ארוך ולטווח קצר – זירוז התכנית – הצורך בשייטת־מערכה אטימת־אוויר – ביזבוז האניות מטיפוס “רויאל סובריין” – אני מקים מחלקה סטאטיסטית משלי

הקבינט המלחמתי וחבריו המוּספים, עם ראשי־המטות של שלושת השירותים המזוינים ומספר מזכירים, נועדו בפעם הראשונה ב־4 בספטמבר. אחרי־כן היינו נפגשים יום־יום, ותכופות פעמיים ביום. אינני זוכר שום תקופה שבה היה מזג־האוויר חם כל־כך – הייתי לבוש רק מקטורן אלפקה שחור מעל כתונת־בד בלבד. אכן, היה זה בדיוק מזג־אוויר מסוג מה שהיה רצוי להיטלר בשביל פלישתו לפולין. הנהרות הגדולים, שעליהם סמכו הפולנים בתכנית ההגנה שלהם, היו נוחים למעבר כמעט בכל מקום, והקרקע היתה קשה ומוצקה לתנועת טנקים וכלי־רכב מכל הסוגים. מדי בוקר היה הגנרל איירונסייד, הרמטכל“ק (ראש־המטה־הכללי־הקיסרי), עומד לפני המפה ומוסר דו”חות ארוכים והערכות, שעד־מהרה לא השאירו בנו כל ספק שהתנגדותה של פולין תימחץ חיש־קל. מדי יום הייתי מוסר לקבינט את סיפורה של האדמירליות, שבּרגיל היה כולל רשימה של ספינות־סוחר בריטיות שטובעו על־ידי הצוללות. חיל־המשלוח־הבריטי בן ארבע אוגדות החל בתנועתו לצרפת, ומיניסטריון־התעופה הצטער על שאין מניחים לו להפציץ מטרות צבאיות בגרמניה. מחוץ לזאת התנהלו עניינים רבים בחזית הפנימית, והיו כמובן דיונים ממושכים בדבר ענייני־חוץ, בפרט ביחס לעמדתן של רוסיה הסובייטית ואיטליה וביחס למדיניות שיש לנקוט בבּלקנים.

הצעד החשוב ביותר היה הרכבת “ועדת־כוחות־היבשה” בראשותו של סיר סמואל הוֹר, שלעת הזאת היה הלורד־שומר־החותם, שתפקידה לעוּץ לקבינט המלחמתי על דבר הקפו וארגונו של הצבא אשר נקים. אני השתייכתי לוועדה קטנה זו, שהיתה מתכנסת במשרד־הפנים, ויום אחד לוהט הסכימה, לאחר ששמעה את דברי הגנרלים, שעלינו לגשת מיד להקמת צבא של 55 אוגדות, יחד עם כל מפעלי התחמושת, בתי־החרושת ושירותי האספקה מכל הסוגים הנחוצים להחזקתו בפעולה. התקוה היתה כי בחודש השמונה־עשר כבר יישלחו לצרפת שני־שלישים מזה, כוח ניכר, או שיהיו מוכשרים לצאת לשדה־הקרב. סיר סמואל הור היה בהיר־ראייה ופעיל בכל הדבר הזה, ואני תמכתי בו בתמידות. לעומת זאת חשש מיניסטריון־התעופה כי צבא כה גדול על אספקתו ידרוש יותר מדי מן העובדים המקצועיים שלנו ומכוח־האדם שלנו, ויפריע לו בביצוע התכניות העצומות שעובדו על גבי הנייר להקמת חיל־אוויר מכריע בכוחו וכל־יכול בתוך שנתיים־שלוש. ראש־הממשלה התרשם מטענותיו של סיר קינגסלי ווּד, והיסס אם יש להתחייב על הקמת צבא בשיעור כזה, על כל הכרוך בכך. בקבינט המלחמתי היו הדעות חלוקות בשאלה זו, ועבר שבוע או יותר עד שהוחלט לקבל את עצתה של ועדת־כוחות־היבשה על הקמת צבא של 55 אוגדות.

סבור הייתי כי כחבר הקבינט המלחמתי אני חייב להשקיף השקפה כוללת, וכפפתי את צרכי האדמירליות עצמה לצרכי התכנית העיקרית. מעוניין הייתי להגיע לידי בסיס רחב של הסכמה עם ראש־הממשלה, וכן להעמיד לרשותו את ידיעותי בשדה זה שבו כבר התהלכתי לשעבר; ומאחר שעודדתני אדיבותו, כתבתי לו שורת מכתבים על בעיות שונות שהתעוררו. לא רציתי להיכנס אתו בוויכוחים בישיבות הקבינט ותמיד העדפתי להעלות דברים על הנייר. כמעט בכל המקרים נמצאנו מסכימים זה עם זה, ואף כי בתחילה היה לי הרושם שהוא נזהר מאד, הנה שמח אני לומר כי דומה היה שמדי חודש בחודש גוברים אמונו ורצונו הטוב. הבּיוגרף שלו מעיד על כך. כן גם כתבתי לחברים אחרים של הקבינט המלחמתי ולמיניסטרים שונים שאתם היו לי עניינים בתוקף תפקידי או מטעמים אחרים. במידת־מה הפריעה לקבינט המלחמתי העובדה שלעתים רחוקות היה מתכנס לבדו בלי מזכירים או מומחים צבאיים. היה זה חבר אנשים רציני וחרוץ, וגדולים מאד הם היתרונות של דיון חפשי בין בני־אדם הקשורים זה לזה בהדוּק כל־כך במשימה משותפת, בלי שום דיקדוקי רשמיוּת ובלא ניהול כל רשימות. פגישות כאלו הן השלמה הכרחית לישיבות הרשמיות שבּהן עניינים נשקלים והחלטות נרשמות לשם הדרכה ופעולה. שני התהליכים הם דברים שבלעדיהם אי־אפשר לטפל בעניינים הקשים ביותר.

הייתי מעוניין עד מאד בגורל הכּמות הגדולה של תותחים כבדים, שבּתורת מיניסטר־התחמושת ייצרתיה במלחמה שעברה. כלי־נשק כאלה ייצורם מצריך שנה וחצי, אבל חשוב הוא מאד לצבא, בין בהגנה בין בהתקפה, שיהיה לרשותו שפע סוללות כבדות. זכורות לי ההתנצחויות שהיו למר לויד ג’ורג' עם משרד המלחמה ב־1915 וכל המרקחה הפוליטית שקמה סביב נושא זה של הקמת ארטילריה כבדה מאד ומכרעת בכוחה, ואיך הצדיקו המאורעות את דעתו. אָפיה של המלחמה ביבשה, כשנתגלה סוף־סוף כעבור שמונה חדשים ב־1940, נמצא שונה לגמרי מזה של 1918–1914. אולם התותחים הגדולים האלה סיפּקו, כפי שיתברר, צורך חיוני בהגנת המולדת. לעת הזאת מדוּמה הייתי כי יש לנו אוצר בלום, שאיולת תהיה זו להתעלם ממנו.

כתבתי לראש־הממשלה על ענין זה ועניינים אחרים:

הלורד הראשון אל ראש הממשלה 10 בספטמבר 1939

אני תקוה שלא תתרעם עלי אם אשלח לך כמה הערות באורח פרטי.

1. עדיין אני נוטה לחשוב שאין אנו צריכים לנקוט את היזמה בהפצצות, מחוץ לאיזור הסמוך ממש לתחום פעולתם של הצבאות הצרפתיים, מקום שחובה עלינו לעזור, כמובן. הרי זה לטובתנו שתתנהל המלחמה בהתאם למושגי המלחמה האנושיים יותר, ושנבוא אחרי הגרמנים ולא לפניהם בתהליך, שהוא בלי ספק בלתי־נמנע, של החרפת הזעם והאלימוּת. כל יום שעובר נותן יתר־מחסה לאוכלוסים של לונדון ושל הערים הגדולות, ובתוך שבועיים לערך יהיו הרבה יותר מקלטים בטוחים־ביחס מאשר עכשיו.

2. עליך לדעת מה שהוּגד לנו על מצב חיל־המשלוח הקטן שלנו ועל מה שחסר לנו בטנקים, ביחידות רגמים מאומנות, ועל הכל – בארטילריה כבדה. בקורת צודקת תישמע אם יתברר שהסוללות הכבדות חסרות… ב־1919, אחרי המלחמה, כשהייתי מזכיר־הממלכה לענייני־מלחמה, פקדתי לאחסן, לשמן ולשמור בקפידה שיפעת תותחים כבדים; וכן גם זכור לי שייצרתי ב־1918 שני תותחי הוֹביצר של "12 לבקשת המטה הכללי, כדי לסייע בהתקדמות לתוך גרמניה ב־1919. מעולם לא נעשה בהם שימוש, אבל הם היו המלה האחרונה בזמנו. אין אלה דברים ההולכים לאיבוד על־נקלה… נדמה לי כי יש צורך דחוף וחיוני ביותר, ראשית, לראות מה יש בארון, שנית, להתאים את המצוּי לשימוש מיד ולהתאים תחמושת בעלת אופי מודרני. מקום שהדברים אמוּרים בחומר הכבד הזה, אולי אוכל לעזור באדמירליוּת, כי אנחנו כמובן מרגישים עצמנו ממש כבתוך שלנו ביחס לכל דבר גדול…

3. אולי תרצה לדעת את העקרונות שלפיהם אני נוהג בעיצוּב תכנית הצי לבנייה חדשה. אומר אני להפסיק כל עבודה מחוץ לזו של בניית שלוש או אולי ארבע הראשונות מאניות־המערכה החדשות, ולא לדאוג לפי־שעה על דבר כלי־שיט שלא יוכלו להיכנס לפעולה לפני 1942. בהחלטה הזאת צריך יהיה לחזור ולעיין בעוד ששה חדשים. על־ידי שינוי זה אני משיג את כושר־הייצור העודף, שיוכל לעזור לצבא. מצד שני עלי לעשות מאמץ גדול מאד כדי להגדיל את הצי הקטן יותר שכנגד צוללות. בתחום זה יש חשיבות חיונית למספרים. הרבה כלי־שיט ייצאו ב־1940, אך הם לא יספיקו כלל בשים לב לכך שאולי נוצרך לעמוד בפני התקפה מצד 200 או 300 צוללות בקיץ 1940…

4. באשר לאספקת הצבא ויחסו לחיל־האוויר, סלח לי אם אעמיד לרשותך את נסיוני וידיעותי, שלא נלמדו כי אם נקנו. עיבּוּד תכנית על הבסיס של 55 אוגדות על־ידי מיניסטר־האספקה ברגע זה לא יפגע לרעה בתעופה או באדמירליות, כי (א) עוד חדשים רבים לא יידרשו עובדים מאומנים לעבודה המוקדמת של הבטחת המקומות ובנין בתי־החרושת; המדובר הוא בחדשים של חפירת יסודות, עבודת בטון, לבנים וטיח, תיעול וכו', שפועלי הבנין הרגילים מספיקים להן; ו(ב) אף אם לא תוכל לממש חזית של 55 אוגדות עד לחודש העשרים־וארבעה בשל צרכים אחרים, תוכל לשנות את המועד לחודש השלושים־וששה או גם מאוחר יותר מבלי לפגוע בהקף. כנגד זאת, אם לא יכין הוא תכנית גדולה מלכתחילה, יהיו עיכובים מחרידים כשיקום צורך בהרחבת בתי־חרושת קיימים. יעבּד את תכניתו באמת־המידה הגדולה, ואתה הגן על צרכי חיל־האוויר והצבא על־ידי הכנסת שינויים בגורם הזמן. בית־חרושת כיון שהוּקם אין הכרח להשתמש בו קודם שעת הצורך, אבל אם אינו קיים אפשר תהיה חסר־ישע כאשר תזדקק למאמץ נוסף. רק כשהמפעלים הגדולים האלה מתחילים בעבודה אפשר להשיג תוצאות מספיקות.

5. עד עכשיו (בצהריים) אין ידיעות על אבידות נוספות מפעולות צוללות, ז.א. 36 שעות בלא־כלום. אולי הלכו להן כולן לסוף־השבוע! אבל אני מבלה את זמני בציפּיה להיפגע. בכל־זאת בטוח אני שהכל יהיה כשורה.

כתבתי גם אל ד"ר בּרגין:

הלורד הראשון אל מיניסטר האספקה 10 בספטמבר 1939

ב־1919, כשהייתי במשרד־המלחמה, נתתי הוראות מדוקדקות לאחסן כמות של תותחים כבדים ולשמנם. נראה שעתה נתגלה הדבר. נראה לי כי הדבר הראשון שיהיה עליך לעשות הוא לתפוס במלאי הזה ולהתקין את התותחים בדרגת העדיפות הגבוהה ביותר, וכן גם לייצר את התחמושת הכבדה. האדמירליות אפשר תוכל לעזור בפגזים הכבדים. אל תהסס לבקש.

התשובה היתה משביעת־רצון ביותר:

מיניסטר האספקה אל הלורד־הראשון 11 בספטמבר 1939

הכנת הארטילריה הכבדה ביותר, שעליה אתה כותב, לשימוש, עניינה את משרד־המלחמה ביותר מאז משבר ספטמבר 1938, ולמעשה החלה העבודה בהתקנת התותחים והמכוֹנים, גם של תותחי ה־"9.2 וגם בהוביצרים של "12, בינואר האחרון.

הציוד הזה אוּחסן ב־1919 בקפידה ניכּרת, וכתוצאה מכך מתברר שבּכללוּתו הוא נמצא במצב לא־רע. אולם חלקים מסוימים נתפּסדו וצריכים חידוש, ועבודה זו מתנהלת בתמידות משך כל השנה הזאת. אין ספק שחלק מן הציוד יהיה מוכן אצלנו עוד החודש, ומובן שאני קובע לעבודה הזאת דרגת עדיפות גבוהה ביותר…

הריני אסיר־תודה ביותר על מכתבך. תשמח לראות מה־רב הוא שכבר נעשה על פי הקווים שאתה ממליץ עליהם.

*

הלורד־הראשון אל ראש־הממשלה 11 בספטמבר 1939

הכל אומרים שצריך להיות מיניסטריון לספּנוּת. נשיא לשכת הספּנוּת לחץ עלי בתוקף בכיווּן זה בפגישתנו היום עם בעלי האניות. מיניסטר המסחר ביקשני לצרף את דעתו למשאלה זו, הכּרוכה כמובן בקיצוץ תפקידיו שלו. מובטח אני שתהיה דרישה חזקה בפּרלמנט. יתר על כן, הצעד נראה לי מעיקרו. התפקידים הם שלושה:

(א) להבטיח את מירב הפּוֹריוּת והחסכון במטענים, בהתאם למדיניות המלחמה של הקבינט וללחץ המאורעות.

(ב) לעבּד ולארגן את התכנית הגדולה מאד לבנין אניות, הנחוצה כערובּה מפני האבידות הכבדות בטונאז' שנוכל לצפות להן מהתקפת צוללות, שחוששים לה בקיץ 1940. דבר זה צריך בוודאי לכלול את העיון באניות־מלט, ולהקל בכך את הלחץ על הפּלדה שלנו משך תקופה של צימצום בפלדה.

(ג) לדאוג לימאים של צי־הסוחר שיוצרכו לרדת לים שוב ושוב לאחר שטוּרפּדו וניצלו, לנחמם ולהרגיעם. הימאים האלה של הצי המסחרי הם גורם חשוב ביותר ומכריע־בכוח במלחמה מסוג זה.

מיניסטר המסחר כבר אמר לך כי יהיה צורך בשבועיים או שלושה כדי להתיק את ענפי המיניסטריון שלו, שיופרשו להקמת מיניסטריון הספּנות, ממשרד־האב. נראה לי כי מחוּכם הוא מאד להקצות תקופת־מעבר זו. אם יוחלט על מינויו של מיניסטר, הרי יאסוף לו את הסגל האישי הנחוץ, ובהדרגה יטוֹל לידיו את העניינים באותם ענפי מיניסטריון המסחר הנוגעים בדבר. כן גם נראה כי חשוב הוא שתעשה הממשלה את הצעד ותקים מיניסטריון לספּנות קודם שיופעל לחץ מצד הפרלמנט וחוגי הספּנוּת, וקודם שיגידו לנו כי יש טענות מבוססות נגד השיטה הקיימת.

*

המיניסטריון הוקם לאחר חודש של דיונים והוכרז עליו ב־13 באוקטובר. מר צ’מברליין בחר בסיר ג’ון גילמוֹר להיות ראשוֹ הראשון. נמתחה בקורת על בחירה זו וטענו שאיננה הולמת. גילמור היה איש סקוטי חביב ביותר וחבר־פרלמנט ידוע. הוא כיהן בממשלה בימי מר בולדווין ומר צ’מברליין. בריאותו היתה מתרופפת והולכת, והוא מת חדשים אחדים אחרי מינויו. על מקומו בא מר רוֹנלד קרוֹס.

הלורד־הראשון אל ראש־הממשלה 15 בספטמבר 1939

הואיל ולא אהיה כאן עד יום־ב', אני מוסר לך את מחשבתי הנוכחית על המצב בעיקרו.

נראה לי שרחוק הוא ביותר מן הדעת שינסו הגרמנים בהתקפה במערב בעונה מאוחרת זו… תכניתו הברורה היא ודאי להבקיע דרך על פני פולין, הונגריה ורומניה אל הים השחור, ואולי יש לו איזה הסכם עם רוסיה שעל פיו תקח היא חלק מפולין ותקבל בחזרה את בּסרביה….

דומה כי בחכמה יעשה היטלר אם יבסס את הקשרים ואת כרי־המרעה שלו במזרח בחדשי החורף האלה, ובזאת יתן לעמו את החזיון של הצלחות חוזרות ונשנות, ואת הבטחון בהחלשת ההסגר שלנו. לכן אינני חושש שיתקיף במערב עד אשר יאסוף את הביזה הקלה המחכה לו במזרח. אף־על־פי־כן תקיף אני בדעתי שעלינו לעשות את כל ההכנות להתגוננוּת במערב. יש לעשות כל מאמץ על־מנת שתאחז בלגיה באמצעי־הזהירות הנחוצים מתוך שיתוף עם צבאות צרפת ובריטניה. בינתיים יש לבצר יומם ולילה את הגבול הצרפתי מאחרי בלגיה בכל האמצעים שיעלו על הדעת. בפרט יש לשלב במערכת־הגנה עמוקה את המכשולים להתקפת טנקים, הצבת פסי־מסילה מוזקפים, חפירת תעלות עמוקות, הקמת בּוּבּות־בטון, מוקשי־קרקע במקומות מסוימים והצפות־מים מוכנות להפעלה במקומות אחרים, וכו'. התקפה של שלוש או ארבע אוגדות גרמניות משוריינות, מעין זו שהיתה יעילה כל־כך בפולין, יכולה להיעצר רק על־ידי מכשולים פיזיים המוּגנים על־ידי חיילים עזי־החלטה וארטילריה אדירה… בלי מכשולים פיזיים אין לעמוד בהצלחה בפני ההתקפה של כלי־רכב משוריינים.

שמחתי מאד לשמוע כי שיפעת הארטילריה מימות המלחמה, שאיחסנתי ב־1919, עומדת כולה לרשותנו. היא כוללת 32 של 12 אינץ', 145 של 9 אינצ’ים, מספר גדול של 8 אינצ’ים, כמעט 200 של 6 אינצ’ים, הוֹביצרים, יחד עם כמויות גדולות מאד של תחמושת; למעשה הרי זו הארטילריה הכבדה לא של חיל־המשלוח הקטן שלנו כי אם של מחנה־צבא גדול. יש להביא בלי דיחוי קצת מן התותחים האלה לשדה־המערכה, וכל כמה שיהיה צבאנו חסר בשטחים אחרים הרי מחוֹסר תותחים כבדים לא יסבול אז…

אני מקווה שתשקול בשׂוֹם־לב מה שאני כותב אליך. אני עושה זאת רק מתוך רצוני לעזור לך בתפקידיך ולמלא את תפקידי.

ראש־הממשלה השיב במכתב ב־16 בחודש לאמור:

את כל מכתביך אני קורא ושוקל בשׂוֹם־לב, ואם לא עניתי עליהם הרי זה רק משום שאני מתראה אתך בכל יום, ויתר על כן, משום שבמידה שיכולתי לראות, השקפותיך והשקפותי חופפות מאד… לפי דעתי [אמר] הרי הלקח שמלמדת המערכה בפולין הוא שחיל־האוויר, כיון שהשיג שליטה גמורה באוויר, יש בכוחו לשתק את פעולות הכוחות היבשתיים… לפיכך נראה לי, אף כי אחכה כמובן לדו"ח של ועדת־כוחות־היבשה בטרם אשלים בדעתי, כי יש לתת עדיפוּת מוחלטת לתכניותינו להגברתו המהירה של כוח חיל־האוויר שלנו, והקף המאמץ שלנו ביבשה צריך להיקבע על פי אפשרויותינו לאחר שנדאג להרחבת חיל־האוויר.

הלורד־הראשון אל ראש־הממשלה 89 בספטמבר 1939

כמוך כמוני מאמין אני כי חיל־האוויר עומד במקום הראשון בסולם צרכינו, ובאמת סבור אני לפעמים כי אולי זה הנתיב הסופי שבו יושג הנצחון. מצד שני דומה כי התזכיר של מיניסטריון־התעופה, שעתה־זה עיינתי בו, מעמיד דרישות עצומות ומעורפלות שאינן מבוססות כרגע, ואשר אם נתן להן עדיפוּת מוחלטת תאפלנה על צורות אחרות שאי־אפשר בלעדיהן במאמץ המלחמתי. אני מכין איגרת על התזכיר הזה, ולא אזכיר אלא סיפרה אחת שהפליאתני בו.

אם חרושת המטוסים, על 360,000 העובדים בה כיום, יכולה לייצר בקירוב 1,000 מכונות בחודש, דומה כי מופלא הדבר שיידרשו 1,050,000 איש לייצור חדשי של 2,000. אפשר היה לצפות ל“קיצוּץ עם עלייה בכמות” באמת־מידה גדולה מאד, בפרט אם נוקטים שיטות של ייצור המוני. אינני מאמין שהגרמנים יעסיקו מספר של 1,000,000 איש כדי לייצר 2,000 מכונות בחודש. אף כי הייתי מוכן לקבל, בקווים כלליים, תפוקה של 2,000 מכונות בחודש כמטרה, אינני משוכנע כרגע כי הדבר יעמיד בפני כשרנו המלחמתי תביעה כה גדולה, כפי המתרמז מן התזכיר הזה.

אם אני מעוניין בתיכנונו של הצבא על בסיס של חמישים או חמישים־וחמש אוגדות, הרי זה משום שאני מסופּק אם ישלימו הצרפתים עם חלוקת־מאמצים שתתן לנו את הים והאוויר ותניח להם לשלם כמעט את כל מס־הדמים על היבשה. הסדר כזה ודאי שיהיה נוח לנו; אבל הרעיון שיהיה עלינו להמשיך במלחמה ביחידוּת אינו נראה לי.

יש סכנות גדולות במתן עדיפות מוחלטת לאיזה מן השירותים המזוינים. במלחמה שעברה השתמשה האדמירליות בעדיפות שלה שימוש שרירותי ואנוכי, בפרט בשנה האחרונה שבּה היה לה כוח מכריע, וגם הצי האמריקאי נתווסף לה. בכל יום אני מרסן נטיות כאלו לטובת הענין המשותף.

כמו שציינתי במכתבי הראשון אליך, התכנית של מפעלי הפּגזים, התותחים והמילוּי, והדאגה לחמרי־נפץ ופלדה, אינן מתחרות במישרים כל זמן שהמדובּר במפעלים המבוססים על סוג אחר לגמרי של פועלים הנדרש לייצור מטוסים. הרי זו שאלה של שילוב נבון. כנגד זאת הדאגה לכלי־רכב מוכניים מתחרה במישרים, ויש לקבוע את מקומה בשום־לב. מן החכמה יהיה זה להקים את מפעלי התחמושת לצבא באמת־מידה גדולה, ואחרי־כן להתחיל “להאכילם” רק בגבול האפשרויות שלנו וכפי תביעות אפיה של המלחמה. גורם הזמן הוא הווסת שצריך להפעילו בהתאם למסיבּות. אולם אם לא יוּחל במפעלים עכשיו, שוב לא תהיה הברירה בידיך.

סבור הייתי כי מן החכמה יהיה זה להודיע לצרפתים על תכניתנו לפתח צבא בהקף של עד חמישים או חמישים־וחמש אוגדות. אבל בשום פנים אין לקבוע מסמרות אם ייתכן להגיע לכך בחודש העשרים־וארבעה או בחודש השלושים או הארבעים.

בתום המלחמה שעברה היו לנו כתשעים אוגדות בכל הזירות, והיינו מייצרים מטוסים בשיעור של 2,000 בחודש, וכן קיימנו צי גדול הרבה ממה שהיה נחוץ, וגדול הרבה מן המכוון בתכניותינו הנוכחיות. לפיכך אינני סבור כי חמישים או חמישים־וחמש אוגדות ו־2,000 מטוסים בחודש הם מטרות שאינן יכולות לעלות בקנה אחד, אף כי מובן שהאוגדות המודרניות והמטוסים המודרניים מצריכים מאמץ תעשייתי גדול הרבה יותר – שהרי הכל נעשה מורכב הרבה יותר.

הלורד הראשון אל ראש־הממשלה 21 בספטמבר 1939

תמה אני אם תהיה מוכן לעיין בקיום ישיבת מיניסטרים של הקבינט המלחמתי מפעם לפעם לשם שיחה כללית בלי מזכירים ובלי מומחים צבאיים. אינני בטוח אם השאלות הגדולות זוכות לדיוּן יעיל בישיבות הרשמיות שלנו. נתמנינו המיניסטרים האחראים לניהוּל המלחמה; ומובטח אני כי יהיה זה לטובת הציבור אם נתכנס כגוף מזמן לזמן. מטילים על ראשי־המטות הרבה דברים החורגים מן הספירה המקצועית. זכינו לקבל מהם הרבה דו"חות מאלפים ורבי־ערך. אבל אני מעז לחוות לפניך את דעתי שלפרקים ראוי היה לנו לדון במצב הכללי לבדנו. אין בי הרגשה שאנו מעמיקים עד שורש הדברים בהרבה נקודות.

לא דיברתי על כך אף עם אחד מעמיתי, ואין לי כל מושג מה דעותיהם. אני מוסר לך את דעתי שלי, כניטל עלי.

*

ב־24 בספטמבר כתבתי אל שר האוצר:

אני מרבה לחשוב עליך ועל הבעיה שלך, כמי שנתנסה בטחנות האוצר. אני מצפה לתקציב חמוּר המיוּסד על המוני בעלי־היכולת. אבל סבור אני שעליך להצמיד לכך מסע־תעמולה חזק נגד ביזבוז. אם לדון על פי התוצאות הזעומות שהושגו בהוצאות הענקיות הנוכחיות, נראה לי כי מעולם לא הושג כה מעט “ערך תמורת כסף” כעתה. ב־1918 היו לנו הרבה תקנות בלתי־נעימות למניעת ביזבוז, ואחרי הכל היה דבר זה חלק מהשגת הנצחון. לבטח ראוי שתבליט זאת בהודעתך ביום־ד'. יש לעשות מאמץ להגיד לבּריות מה הדברים שעליהם להשתדל להימנע מעשותם. אין זו בשום פנים תורה של הימנעות מהוצאות. הכל יש לצרוך בחכמה, אפילו צרכי מותרות, כל זמן שאין מוסיפים עליהם. הרי, למשל, צרכי־כתיבה – זאת יש להסדיר מיד בכל המחלקות. צריך להדביק תוויות על המעטפות ולחזור ולשלחן שוב ושוב. אף כי נראה שזה דבר פעוט, הריהו מלמד כל פקיד לחשוב על חסכון, ועכשיו יש לנו מיליוני פקידים.

“מסע חסכון” פעיל הונהג בחזית ב־1918 ואנשים החלו להתגאות בו, ולראות בו חלק מן העסק. למה לא להחדיר את הרעיונות האלה בחיל־המשלוח מלכתחילה בכל האזורים שאינם עומדים תחת אש בפועל־ממש.

מנסה אני לקצוץ מן האדמירליות תכניות גדולות של שיפורים בצי שלא תוכלנה לשאת פרי עד לאחר 1941, ובכמה מקרים [כשאינן יכולות לשאת פרי] אפילו עד לאחר סוף 1940. היזהר לך פן יכלו אנשי־הבּיצורים האלה ושאר אנשי השירותים את כוחנו על פיתוחים לטווח ארוך, שלא יוכלו להבשיל אלא לאחר המשבר שיכריע בגורלנו.

רואה אני את המשרדים טובעים בנחלי שוּמן, הבאים לאחר הרעבה שלא־כדין. מנקודת־מבטך טוב יהיה הרבה יותר אם תבוא עם טפסריך לצפות כמבקרים בתצוגות־ראווה בזבזניות מאשר שתבואו לעכּב פעולה. אל תפריע למיניסטריונים לפעול בעת משבר; תן להם את האחריות; אבל מהר לתבוע מהם דין־וחשבון על כל פזרנות.

אני מקווה שלא תתרעם על שאני כותב אליך בנושא זה, כי הכּרתי בענין ניהול כוח־הכסף עזה לא־פחות מהכרתי ביחס למאמץ־המלחמה, והראשון הריהו באמת חלק אינטגרלי מן האחרון. בכל העניינים האלה יכול אתה לסמוך על עזרתי, וכן, בתורת ראש מיניסטריון המוציא כספים, על כניעוּתי להשגחה חוקרנית.

*

בכל מלחמה שבּה תבע הצי המלכותי לעצמו את השליטה בימים היה עליו לשלם על כך בחשׂיפת מטרות עצומות לפני האויב. שודד־הים, הסיירת הפושטת, ועל הכל – הצוללת, כולם גבו בכל הצורות המשתנות של המלחמה מס כבד מנתיבות־החיים של סחרנו ושל אספקת המזונות שלנו. לפיכך הוטל עלינו תמיד תפקיד הגנתי ראשון־במעלה. מעובדה זו נובעת הסכנה שנידחף או נשקע לתוך אסטרטגיה ימית של התגוננות והרגלי מחשבה של התגוננות. ההתפתחות המודרנית החמירה את המגמה הזאת. בשתי המלחמות הגדולות, שבפרקי־זמן שונים הייתי אחראי בהן לפיקוח על האדמירליות, שקדתי תמיד להפיג את דיבּוּק ההגנה הזה על־ידי חיפוש אחר צורות של התקפת־נגד. כשאנו גורמים לאויב שיתהה היכן עתיד הוא להיפגע מחר, עשוי הדבר להקל לאין שיעור על התהליך של הולכת מאות שיירות ואלפי אניות־סוחר לנמלי־מבטחים. במלחמת־העולם הראשונה קיויתי למצוא בדרדנלים, ולאחר־מכן – בהתקפה על בּוֹרקוּם ושאר איים פריזיים, את האמצעי לחדש את היזמה ולהכריח את הכוח הימי הרפה יותר לעיין בבעיותיו ולא דווקה בשלנו. כשנקראתי שוב לאדמירליות ב־1939, ומיד לאחר הטיפול בצרכים דחופים ביותר ולאחר הרחקת אי־אלו סכנות, לא יכולתי להשלים עם הקו של “שיירה והסגר”. באמת ובתמים תרתי אחר דרך להתקיף את גרמניה באמצעים ימיים.

ראשית לכּל ניצנץ הים הבלטי. שליטתו של צי בריטי על הים הבלטי, אפשר שהיו בצדה יתרונות מכריעים. סקנדינביה, שתיגאל מן האיוּם של פלישה גרמנית, תימשך בכך באורח הטבע אל מערכת המסחר המלחמתי שלנו, אם לא תיעשה שותפת־במלחמה בפועל. צי בריטי השולט בים הבלטי יושיט יד לרוסיה בצורה העשויה להשפיע השפעה מכרעת על כל המדיניות והאסטרטגיה של הסובייטים. לא היה חולק על עובדות אלו בין אנשים אחראיים ויודעי־דבר. השליטה על הים הבלטי היתה ההשׂג העליון, הנראה־בעליל, לא רק לצי המלכותי אלא גם לבריטניה. האם אפשר להשיגו? במלחמה הזאת החדשה לא היה הצי הגרמני בגדר מכשול. מפני עדיפותנו באניות כבדות, להוטים היינו להתמודד אתו בכל עת ובכל מקום שתימצא הזדמנות לכך. הכוח הימי החזק יותר יוכל לגרוף שדות־מוקשים. הצוללות אינן מטילות וטוֹ על צי הנשמר על־ידי שייטות יעילות. אך עתה במקום הצי הגרמני האדיר של 1914 ו־1915 היה הנשק האווירי, נורא, לא־נמוֹד, ומוסיף גם מוסיף חשיבוּת מחודש לחודש.

לוּ אפשר היה לעשות ברית עם רוסיה הסובייטית שנתיים או שלוש קודם לכן, כי אז יכול היה הדבר להתגשם על־ידי שייטת־מערכה בריטית המחוברת עם הצי הרוסי ובסיסה בקרוֹנשטאט. בזמנו המלצתי על כך לפני חוג ידידי. אין לדעת אם היה סידור כזה בר־ביצוע אי־פעם. ודאי שהיתה זו אחת הדרכים לרסן את גרמניה; אבל היו גם דרכים קלות יותר שלא ננקטו. עתה, בסתיו 1939, היתה רוסיה מדינה נייטראלית עוינת, המתנודדת בין יריבוּת ללחימה בפוֹעל. לשוודיה היו כמה נמלים מתאימים שיוכלו לשמש בסיסים לצי בריטי. אבל אי־אפשר היה לצפות לכך שתפקיר שוודיה את עצמה לפלישה גרמנית. בלי השליטה על הים הבלטי לא נוכל לבקש נמל בשוודיה. בלי נמל בשוודיה לא נוכל לשלוט על הים הבלטי. זאת היתה נקודת־הקפאון במחשבה האסטרטגית. האם אפשר לשבור אותה? תמיד כדאי לבדוק. כפי שייראה, דרשתי במשך ימות המלחמה חקירות־מטה ממושכות של מיבצעים שונים, שבתוצאתן נשתכנעתי דרך־כלל שמוטב להניח להם, או שאי־אפשר לשלבם בניהוּלו הכללי של המאבק. הראשון מאלה היה מיבצע השליטה על הים הבלטי.

*

ביום הרביעי אחרי בואי לאדמירליות ביקשתי ממטה הצי להכין תכנית־לפריצה לתוך הים הבלטי. אגף־התכניות השיב חיש כי איטליה ויאפאן צריכות להיות נייטראליות; כי דומה שאיוּם ההתקפה מן האוויר הוא מכריע; אלא שחוץ מזה מצדיק מיבצע זה תיכנון מפורט, ואם ייראה בר־ביצוע – יש לעשותו במרס 1940 או לפני כן. עד כה וכה היו לי שיחות ארוכות עם מנהל הבנייה בצי, סיר סטנלי גוּדוֹל, אחד מידידי משנת 12–1911, שמיד הלך שבי אחר הרעיון. קראתי לתכנית “קתרינה”, על שם קתרינה הגדולה, כי רוסיה היתה ברקע מחשבותי. ב־12 היה לאל־ידי לכתוב מיזכר מפורט לשלטונות הנוגעים בדבר.

האדמירל פּאוּנד השיב ב־20 בחודש כי ההצלחה תהיה תלויה באי־הצטרפותה של רוסיה לגרמניה ובהבטחת שיתוף־פעולה מצד נורבגיה ושוודיה; וכי מן הדין הוא שיהיה בידינו לנצח במלחמה נגד כל צירוף מסתבר של מעצמות מבלי לסמוך על כוח כלשהו שיישלח לתוך הים הבלטי. הוא צידד בהחלט בחקירה־ודרישה. ב־21 בספטמבר הסכים שיבוא אדמירל־הצי הרוזן־של־קוֹרק־ואוֹררי, קצין מצוין ובעל השׂגים נעלים ביותר, לעבוד באדמירליוּת ויקבל דיוּר וגרעין של מטה, ואת כל הידיעות הנחוצות לחקר תכנית ההתקפה הבלטית ותיכנוּנה. היה לכך תקדים מתאים במלחמה הקודמת, כשהחזרתי את האדמירל “טאג” וילסון המפורסם לאדמירליות לתפקידים מיוחדים מסוג זה, בהסכמתו השלמה של הלורד פישר; ויש כמה מקרים במלחמה הזאת שבהם נבחנו, באורח נוח וידידותי, שאלות גדולות מסוג זה מבלי שראשי המטות הנוגעים בדבר יחושו תּרעומת כלשהי.

הרעיונות של הלורד קורק ושלי נשענו על בניית אניות גדולות המותאמות במיוחד לעמוד בפני התקפת אוויר וטורפדות. שאיפתי היתה להתאים שתים או שלוש אניות מטיפוס ה“רויאל סובריין” לפעולה בחופים או במצרי־ים על ידי שיוּתנו להן טריזי־ענק נגד טורפדות וסיפונים חזקים מצופּי־שריון נגד פצצות־אווירונים. לצורך זה הייתי מוכן לוותר על צריח אחד או אפילו שנים ועל מהירות של שבעה או שמונה קשרים. גם מחוץ לים הבלטי יתן לנו דבר זה אפשרויות לפעולת התקפה, מול חוף הים הצפוני שבידי האויב, ועוד יותר מכך בים התיכון. שום דבר לא יוכל להיות מוכן לפני שלהי האביב של 1940, אף אם יתאמתו האומדנות הראשונים של הבּנאים הימיים ושל המספנות. לפיכך המשכנו על הבסיס הזה.

ב־26 בחודש הגיש הלורד קורק את הערכתו המוקדמת, מיוסדת על אורח־עיוּן צבאי טהור בבעיה. הוא שקל את המיבצע, שכמובן היה עתיד לפקד עליו, ומצא שהוא בר־ביצוע בהחלט אבל כרוך בסכנות. הוא ביקש יתרון של לפחות 30 למאה על הצי הגרמני, משום האבידות המשוערות בדרך־המעבר. כדי שנפעל ב־1940 יש להשלים את איסוף הצי ואת כל האימון הדרוש עד לאמצע פברואר. לא נותרה לנו, אפוא, שהות לשריין את הסיפונים ולחמש את הדפנות של האניות מטיפוס “רויאל סובריין”, כפי שהעליתי בחשבוני תחילה. זאת היתה נקודת־קפאון נוספת. אף־על־פי־כן, אם מוסיפים לשקוד על דברים מסוג זה, אפשר להגיע – אולי מקץ שנה – למצב בו ייתכן לפעול. אבל במלחמה, כמו גם בחיים, נעים ושוטפים גם כל הדברים האחרים. כשיכול אדם לתכנן בשקט ולפניו שנה או שנתיים, עשוי הוא להגיע לפתרונות טובים יותר.

בכל זה זכיתי לתמיכה חזקה מצד מ"מ ראש־המטה, האדמירל תום פיליפס (שנספה בפּרינס אוֹף וולס בסוף 1941 ליד סינגאפור), ומצד האדמירל פרייזר, המפקח והלורד־השלישי־של־הימיה. הוא יעץ להוסיף לצי התוקף את ארבע אניות־הסוחר המהירות של “גלן ליין”, שעתידות היו לעשות את שלהן במאורעות אחרים(?⁸⁸).

*

אחד מתפקידי הראשונים באדמירליות היה לבדוק את התכניות הקיימות של בניה חדשה והרחבה מלחמתית, שנכנסו לתקפן עם פרוץ המלחמה.

בכל רגע נתון יש לפחות ארבע תכניות שנתיות רצופות המתנהלות באדמירליוּת. ב־1936 ו־1937 הונח היסוד לחמש אניות־מערכה חדשות, שתיכנסנה לשירות ב־1940 ו־1941. הפרלמנט אישר ב־1938 ו־1939 את בנייתן של עוד ארבע אניות־מערכה, שאי־אפשר היה לסיים את בנייתן אלא לאחר חמש או שש שנים מתאריך ההזמנה. תשע־עשרה סיירות עמדו בשלבים שונים של בנייה. הגבלות החוזים קיטעו והפריעו את כושר הבנייה של הצי המלכותי ואת תהילתו הגדולה במירשם משך עשרים שנה. כל הסיירות שלנו היו פרי הנסיונות להסתגל להגבלות החוזים וה“הסכמים הג’נטלמניים”. הנה כי כן נבנו ספינות בעת השלום כדי לשמור ולקיים את כוחו של הצי משנה לשנה בתוך קשיים פּוליטיים. בעת מלחמה חייבת מטרה טקטית מוגדרת לשמש השראה לכל מלאכת הבּנייה. התאוויתי מאד לבנות מספר סיירות בנות 14,000 טונה הנושאות תותחים של 9.2 אינצ’ים, בעלות שריון מעולה נגד קליעים של 8 אינצ’ים, רדיוּס־פעולה רחב ומהירות העולה על זו של דויטשלנד או כל סיירת גרמנית אחרת שבנמצא. עד כאן מנעו הגבלות החוזים מדיניות כזאת. עתה שהיינו פטורים מהם הטילו העדיפויות המחמירות של המלחמה וטוֹ מכריע לא־פחות על תכניות ארוכות־טווח מעין אלו.

המשחתות היו הצורך הדוחק ביותר שלנו, ובהן גם היה מצבנו הגרוע ביותר. אף משחתת אחת לא נכללה בתכנית של 1938, אבל שש־עשרה הוזמנו ב־1939. בסך־הכל עמדו שלושים־ושתים מן האניות ההכרחיות האלו במספנות, ורק תשע אפשר היה לקבל לפני תום 1940. הנטייה שאין לעמוד בפניה, לשכלל כל שייטת ושייטת יותר מקודמתה, האריכה את זמן הבנייה עד כדי קרוב לשלוש שנים. מובן שהיה הצי חפץ באניות המסוגלות לעמוד בסוּפות האטלנטי וגדולות עד כדי כך שתוכלנה לשאת את כל השיכלולים המודרניים בתותחים ובמיוחד בהגנה אנטי־אווירית. ברור כי בקו זה של נימוקים נכוחים מגיעים עד־מהרה לנקודה שבּה בונים כבר לא משחתת אלא סיירת קטנה. הנפח מתקרב לאלפיים טונה או עולה אפילו על אלפיים, וצוות בן למעלה ממאתיים איש מפליג בים באניות בלתי־משוריינות אלו, שהן עצמן טרף קל לכל סיירת מצויה. המשחתת היא הנשק העיקרי נגד הצוללות, אבל ככל שהיא גדלה והולכת נעשית היא עצמה מטרה כדאית. עוברים את הקו שבּו הצייד נעשה הנצוֹד. לא יכולנו לומר די בכל מספר שהוא של משחתות, אבל שיכלוליהן וגידולן המתמידים הטילו הגבלות קשות על הקף בנייתן האפשרי של המספנות, וגרמו דיחוי נורא בהשלמת המלאכה.

כנגד זאת הרי לעתים רחוקות נמצאות פחות מאלפיים אניות־סוחר בריטיות בים, ומספר האניות המגיעות לנמלי המולדת שלנו ומפליגות מהם הגיע מדי שבוע לכדי מאות ספינות אוקיאניות וכמה אלפים ספינות־סוחר חופיות. להפעיל את שיטת השיירות, לפטרל במצרים, לשמור על מאות הנמלים שבּאיים הבריטיים, לשמש את בסיסינו בכל רחבי העולם, להגן על שוֹלוֹת־המוקשים במלאכתן שאין בה הפוגה, כל התפקידים האלה דרשו תוספת עצומה בספינות חמושות קטנות. המספרים ומהירוּת הבּנייה היו התנאים הקובעים.

היה זה מחובתי לסגל את תכניותינו לצורך השעה ולהגדיל במידה הרחבה ביותר את מספר אניותינו היעודות ללחימה בצוללות. למטרה זו הונחו שני עקרונות. ראשית, יש להפסיק את התכנית לטווח ארוך או לדחותה במידה ניכרת, ועל־ידי כך לרכז עובדים וחמרים במה שנוכל להשיג בשנה או בשנה־וחצי הראשונות. שנית, יש למצוא טיפוסים חדשים של ספינות לחימה־בצוללות שתצלחנה די־הצורך למלאכה במבואי האי, ובכך תשחררנה משחתות גדולות יותר לתפקידים רחוקים יותר.

בכל השאלות האלו פניתי בשורה של מיזכרים לעמיתי אנשי הצי:

בשים לב לסכנת הצוללות, אשר יש לצפות להתחדשותה בהקף רחב הרבה יותר לקראת סוף 1940, חייב טיפוס המשחתת שצריך לבנותו לחתור למספרים ולמהירות הבּנייה יותר מאשר לגודל ועצמה. מן הדין הוא שאפשר יהיה לתכנן משחתות שייתכן להשלימן בתוך פחות משנה, ואם כן הוא הרי יש להתחיל מיד ב־50 לפחות. ידעתי גם ידעתי את הצורך בכך שיהיה חלק מנוהגות השייטות והמשחתות הגדולות מסוגל לשירות אוקיאני, אבל אם תגענה אל הציים שלנו 50 משחתות מטיפוס־החירום הבינוני שאליו אני מתכוון הרי תשוחררנה כל האניות הגדולות יותר לעבודה באוקינוסים וללחימה.

הניגוד הרגיל בין מדיניות לזמן ארוך ולזמן קצר מחריף ומוסיף בעת מלחמה. ציויתי להפסיק כל עבודה, העשויה להתחרות בבּניה החיונית, באניות גדולות שלא תוכלנה להיכנס לשירוּת לפני סוף 1940, ולהגדיל את הציים שלנו למלחמה בצוללות על־ידי טיפוסים שאפשר לבנותם בתוך שנים־עשר חודש, או, אם אפשר, שמונה חדשים. בשביל הטיפוס הראשון החיינו את השם קוֹרבטה. הזמנות לבניית חמישים־ושמונה מאלו נמסרו זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, אבל עדיין לא הוחל בבנייה של אף אחת מהן. כלי־שיט מאוחרים יותר ומשופּרים יותר מטיפוס דומה, שהוזמנו ב־1940, נקראו פריגטות. חוץ מזה צריך היה להתאים בתכלית המהירות מספר רב של ספינות קטנות מסוגים רבים, בפרט “טרוֹלרים”, ולציידן בתותחים, פצצות־עומק וגל"ץ; גם סירות־קיטור מן הטיפּוס החדש של האדמירליוּת נדרשו במספר רב לעבודת חוֹפים. נמסרו הזמנות עד קצה גבול אפשרויות הבּניה שלנו, כולל את האפשרויות של קנדה. אף־על־פי־כן לא השגנו כל מה שרצינו, והופיעו עיכובים שהיו בלתי נמנעים בתנאים הקיימים ואשר בגללם קיבלנו מן המספנות אניות במספר קטן במידה ניכרת מזה שלו ציפּינו.

*

בדיונים הממושכים ניצחה בסופו של דבר דעתי על האסטרטגיה בים הבלטי ועל שיקום אניות־המערכה. המירשמים נעשו וההזמנות נמסרו. ואולם בזו אחר זו הועלו סיבות שונות, קצתן מיוסדות היטב, נגד הפעלת התכניות. האניות מטיפוס “רויאל סובריין”, אמרו, אפשר שיהיה בהן צורך לשיירות במקרה התפרצות של אניות־המערכה של־כיס או הסיירות בעלות תותחי שמונה האינצ’ים של הגרמנים. הועלתה הטענה שהתכנית כרוכה בהפרעה שאין לשאתה לעבודות חיוניות אחרות, ואפשר היה להמציא נימוקים מתקבלים־על־הדעת לתביעות אחרות לעדיפוּת על העובדים והשריון אשר ברשותנו. הצטערתי מאד על שמעולם לא היה לאל־ידי להגשים את הרעיון שלי על שייטת של אניות בעלות שריון־סיפּון כבד מאד שמהירותן אינה עולה על חמישה־עשר קשר, הסומרות מרוב תותחים אנטי־אוויריים ומסוגלות לעמוד בפני התקפה מן האוויר ומתחת למים כאחת יותר מכל אניה אחרת שעל פני הים. כאשר ב־1941 ו־1942 נעשו הגנתה וישועתה של מלטה חיוניות כל־כך, כשהיינו זקוקים ביותר להפצצות על נמלי איטליה, ועל הכל – על טריפולי, חשו אחרים בצורך הזה לא־פחות ממני. אז היה מאוחר מדי.

כל ימות המלחמה נשארו האניות מטיפוס “רויאל סובריין” נטל כספי ומקור דאגה. אף אחת מהן לא נתחדשה דוגמת אחיותיהן מן הטיפוס של “המלכה אליזבּת”, וכשצצה האפשרות, כמו שעוד נראה, להפעילן נגד הצי היאפאני שנכנס לאוקינוס ההודי באפריל 1942, היתה מחשבתם היחידה של האדמירל במקום, של האדמירל פּאוּנד ושל מיניסטר־ההגנה, להרחיקן מן האויב מרחק רב ככל האפשר בזמן הקצר ביותר שבגדר האפשר.

*

כשנתמניתי על האדמירליות וצורפתי לקבינט המלחמתי היה אחד ממעשי הראשונים הקמת מחלקה סטאטיסטית משלי. לצורך זה נשענתי על הפרופסור לינדמן, ידידי ואיש־סודי מזה שנים כה רבות. יחדיו עיצבנו לנו את דעותינו והערכותינו ביחס לפרשה כולה. עתה קבעתי לו מקום באדמירליות יחד עם חצי תריסר סטאטיסטיקאים וכלכלנים, שיכולנו לסמוך עליהם שלא ישימו לב אלא לדברים מציאותיים. חבורה זו של אנשים מחוננים, שקיבלה גישה לכל האינפורמציה הרשמית, היה ביכלתה להמציא לי בתמידות, בהדרכתו של לינדמן, טבלות ודיאגרמות המדגימות את המלחמה ככל שהגיעה לידיעתנו. בכוח־התמדה לא־יידע־לאוּת בדקו ובחנו את כל החומר המיניסטריוני שנמסר לקבינט המלחמתי, וכן גם עסקו בכל החקירות־והדרישות שביקשתי אני עצמי לנהלן.

בעת ההיא לא היה שום ארגון סטאטיסטי ממשלתי כללי. כל מיניסטריון היה מתבסס על המספרים והנתונים שלו עצמו. מיניסטריון־התעופה חישב חשבונו בצורה אחת ומיניסטריון־המלחמה בצורה אחרת. מיניסטריון־האספקה ומשרד־המסחר, אף כי התכוונו לאותו דבר עצמו, דיברו בניבים שונים. דבר זה הביא לפעמים לידי אי־הבנות וביטוּל־זמן כשהביאה נקודה זו או אחרת לידי התנגשות בקבינט. אולם לי היה מלכתחילה מקור בטוח ומתמיד של ידיעות, שכל אחת מהן משוּבּצת אינטגראלית בתוך השאר. אף כי בתחילה הקיפו אלו רק חלק מן השטח, סייעוּני ביותר בעיצוב השקפה נכונה וכוללת על העובדות והמספרים הרבים־מספור שהיו שופעים ובאים אלינו.

 

פרק עשרים־וששה: החזית בצרפת    🔗

תנועת חיל־המשלוח־הבריטי (ב.א.ף) לצרפת – ביצור הגבול הבלגי – יתרונותיה של התוקפנוּת – נייטראליותה של בלגיה – צרפת והאופנסיבה – קו מאז'ינו – כוחה המוּכּר של התגוננות – הבּרירות העגומות שלפני הצרפתים – האומדנות של ראשי־המטות הבריטיים – שגיאתו של היטלר – יחסי הכוחות במערב – קווי־ההתקפה הגרמניים האפשריים – דעתם של ראשי־המטות הבריטיים; תזכירים מן ה־18 בספטמבר 1939 – גאמלן מפתח את תכנית ד – הוראה מס. 8 – פגישת המועצה העליונה של בעלות־הברית בפאריז ב־17 בנובמבר – תכנית ד מתקבלת – הרחבת תכנית ד לגבי הולאנד

מיד עם פרוץ המלחמה החל צבא־המשלוח שלנו לנוע לצרפת. בעוד אשר לפני המלחמה הקודמת הושקעו לפחות שלוש שנים במלאכת ההכנות, הנה הפעם רק באביב 1938 הקים משרד־המלחמה אגף מיוחד למטרה זו. שני גורמים רציניים חדשים היו קיימים עתה. ראשית, ציודו וארגונו של צבא מודרני היו פשוטים הרבה פחות מאשר ב־1914. כל אוגדה היתה לה תובלה מכנית, היא היתה גדולה יותר במספר אנשיה, והיה בה חלק גדול הרבה יותר של יסודות שאינם לוחמים. שנית, הפחד המוגזם מפני התקפת־אוויר על אניות הצבא ונמלי ההורדה עורר את משרד־המלחמה להשתמש רק בנמלים הצרפתיים הדרומיים וסן־לאזאר נעשתה הבסיס העיקרי. דבר זה האריך את קווי התחבורה של הצבא, ומתוך כך עיכב את בואו של הצבא הבריטי, פריסתו והחזקתו, והצריך עוד הרבה והרבה אנשי־צבא לאורך הדרך⁸⁹.

מוזר למדי, לפני המלחמה לא הוחלט באיזו גיזרה של החזית ייפרס הצבא שלנו, אבל הסברה היתה שייפרס דרומית לליל; ודבר זה נתאשר ב־22 בספטמבר. עד לאמצע אוקטובר היו ארבע אוגדות בריטיות, בשני קורפוסים של צבא בעל רמה מקצועית, בעמדותיהן לאורך גבול צרפת־בלגיה. דבר זה היה כרוך בתנועת רכב ורכּבות מהלך 250 מיל מן הנמלים המרוחקים שנבחרו לירידה אל החוף. שלוש חטיבות חיל־רגלים, שהגיעו בנפרד בחדשי אוקטובר ונובמבר, העמידו את האוגדה ה־5 בדצמבר 1939. האוגדה ה־48 יצאה בינואר 1940, ואחריה באו בפברואר האוגדות ה־50 וה־51, ובמרס ה־42 וה־44, ובסך־הכל היו עשר אוגדות. ככל שגדל מספרנו גדלה כברת הקו שבה החזקנו. בשום מקום, כמובן, לא היינו במגע עם האויב.

כשהגיע חיל־המשלוח לעמדות שנקבעו לו מצא חפירה מלאכותית שלמה למדי נגד טנקים, חפורה ומוכנה לאורך קו החזית, ועל כל קילומטר לערך היתה עמדה גדולה ונראית־לעין מאד למקלעים ותותחים אנטי־טנקיים החולשת באש אנפילדית על התעלה לאָרכה. היתה גם חגורה רצופה של תיל דוקרני. חלק גדול מעבודת חילותינו משך הסתיו והחורף המוזרים האלה הושקע בשיפּור הביצורים שבנו הצרפתים ובארגון מעין קו־זיגפריד. למרות הכּפור היתה ההתקדמות מהירה. תצלומי־אוויר הראו באיזה קצב מרחיבים הגרמנים את קו־זיגפריד שלהם צפונית מן הנהר מוֹזל. למרות היתרונות המרובּים שהיו להם הודות לקירבת מקורות האספקה ולעבודת האנרגיה, דומה היה שאין אנחנו מפגרים אחריהם. עד לאופנסיבה של חודש מאי 1940 השלימו חילותינו 400 עמדות חדשות. נחפרו ארבעים מיל של תעלות אנטי־טנקיות ממוּסמרות, ונמתחו כמויות גדולות של תיל. עצומות היו הדרישות שהעמיד קו התחבורה הארוך המתמשך לאחור עד נאנט. הוקמו מיתקני בסיסים גדולים, שוּפּרו כבישים, הונח קו־רכבת רחב־מסילה לאורך מאה מיל, הוטמנה רשת מסועפת של חוטי טלפון, וכן הושלמו כמה מטות תת־קרקעיים למפקדות הקורפּוסים והגייסות. קרוב לחמישים שדות־תעופה חדשים פוּתחו או שנוספו להם מסלולים, עבודה שדרשה למעלה מ־50,000 טונה מלט.

בכל המשימות האלו עמל הצבא בשקידה, וכדי לגוון את נסיונם של החיילים היו חטיבות מועברות במחזור אל גיזרה אחת של החזית הצרפתית שהיתה במגע עם האויב על־יד מץ, מקום שהיתה לפחות איזו פעילות של פטרולים. כל שאר הזמן בילו חילותינו באימונים. ואכן היה צורך בדבר. כשפרצה המלחמה היתה דרגת־ההכנה נמוכה הרבה יותר מזו שהשיג צבאו של סיר ג’ון פרנץ' קודם רבע־המאה. זה שנים אחדות לא נערך במולדת שום תמרון חיילות בהקף ניכר. הצבא הסדיר היה חסר כדי 20,000 מן התקן, כולל 5,000 קצין, ובמסגרת שיטת קארדוול, שהוצרכה לדאוג להגנתה של הודו, הוטל חלקו העיקרי של הנטל על יחידות המולדת. וכתוצאה מכך כמעט לא היו הללו אלא קאדרים בלבד. הכפלתו של הצבא הטריטוריאלי במרס 1939, שעליה הוחלט מתוך כוונות טובות אך בלי עיון מספיק, והקמת המיליציה במאי אותה שנה, שתיהן היו כרוכות בשאיבת מדריכים מרובים מבין חיילי הצבא הסדיר. חדשי החורף בצרפת נוּצלו לטובה, ותכניות אימונים מכל הסוגים נארגו לתוך מסכת עבודת הביצורים הראשונה־במעלה. ודאי הדבר שהצבא שלנו התקדם בשיעור ניכר ביעילותו משך הפסקת־הנשימה שהוענקה לו, ולמרות העמל המפרך והיעדר כל פעולה, עלו המוראל שלו ועוז־רוחו.

מאחרי החזית שלנו נצברו כמויות עצומות של אספקה ותחמושת במחסנים שלכל אורך קווי התחבורה. מלאי לעשרה ימים נאסף בין הסינה לסוֹם, ומלאי שבעה ימים נוספים מצפון לסוֹם. דאגה נוספת זו הצילה את הצבא הזה לאחר ההבקעה הגרמנית. מעט־מעט, נוכח השלווה השׂוררת בחזית, הופעלו בזה אחר זה נמלים נוספים מצפון להאבר. דיאֵפּ נעשתה בסיס־בית־חולים; עיסוקה של פּאֵקאן היה בתחמושת; ולבסוף היינו משתמשים בלא־פחות משלושה־עשר נמלים צרפתיים.

*

אין ערוֹך ליתרון אשר ביד ממשלה שאינה קשורה לשום חוזה ושום חוק על פני ארצות שדחף־המלחמה ניעור בהן רק לאחר שהלם הפושע, ועליהן לתכּוֹן תכניותיהן בהתאם לכך. כביר הוא היתרון הזה. כנגד זאת, אם אין נצחון התוקפנים מוחלט וסופי, עשויים הם לתת את הדין ביום מן הימים. היטלר, שלא ידע כל רסן מחוץ לרסן עדיפוּת הכוח שכנגדו, יכול להלום בשעה ובמקום אשר יבחר; אבל שתי הדמוקרטיות המערביות לא יכלו להפר את הנייטראליוּת של בלגיה. לכל היותר יכלו להיות מוכנות לבוא לישועת הבלגים כאשר יקראו אליה הללו; ומסתבר היה שדבר זה לא יקרה אלא בשעה מאוחרת מדי. כמובן, לו היתה מדיניותן של בריטניה וצרפת בחמש השנים שקדמו למלחמה בעלת אופי גברי ואומר־החלטה, במסגרת קדוּשת החוזים והסכמת חבר־הלאומים, כי אז אולי דבקה בלגיה בבעלי־בריתה הוותיקים ואיפשרה את הקמתה של חזית משותפת. דבר זה היה מביא מידה עצומה של בטחון, ואפשר שהיה מונע את האסונות העתידים לבוא.

ברית כזאת, אילו אורגנה כהלכה, היתה מקימה שלט־מגן לאורך הגבול הבלגי עד הים כנגד אותה תנועת־גלילה נוראה שכמעט והביאה עלינו אבדון ב־1914 ועתידה היתה למלא את תפקידה בחורבנה של צרפת ב־1940. דבר זה היה גם נותן אפשרות להתקדמות מהירה מבלגיה לתוך לב־לבּה של החרושת הגרמנית בחבל הרוּר, מוסיף בכך מניעה אדירה לתוקפנות הגרמנית. במקרה הגרוע ביותר לא היה גורלה של בלגיה חמור מזה שבא עליה בפועל. כשאנחנו מעלים בזכרוננו את בדילוּתה של ארצות־הברית; את תעמולתו של מר רמזי מקדונלד לפירוק נשקה של צרפת; את המדקרות וההשפלות שהנחילונו הגרמנים שוב ושוב בהפירם את הסעיפים השונים של פירוק־הנשק אשר בחוזה; את השלמתנו עם כניסת הגרמנים בחבל הריין; את שתיקתנו בעת בליעתה של אוסטריה; את ההסכם שעשינו במינכן ואת השלמתנו עם כיבושה של פראג בידי הגרמנים – כשאנו מעלים כל זאת על זכרוננו, אין איש בבריטניה או בצרפת שהיה אחראי בשנים ההן לפעולה ציבורית זכאי לתת דופי בבלגיה. בתקופה של פיוס וחוסר־החלטה דבקו הבלגים בנייטראליות, והתנחמו באמונה כי יוכלו לעצור בפולשים הגרמנים על גבולותיהם המבוצרים עד אשר יספיקו צבאות בריטניה וצרפת לבוא לעזרם.

*

ב־1914 היתה רוח צרפת וצבאה, היוקדת מאב לבן מאז 1870, רוח של התקפה לוהטת. מישנתם היתה כי הכוח החלש יותר במספר יוכל לקדם פני פלישה רק בהתקפת־נגד, לא רק אסטרטגית אלא גם טקטית, בכל נקודה ונקודה. בתחילה צעדו הצרפתים קדימה, בחליצותיהם הכחולות ומכנסיהם האדומים, בעוד תזמרותיהם מנגנות את המרסלייזה. בכל מקום שקרה הדבר התיישבו הגרמנים תחתיהם, בעצם פלישתם, והמטירו עליהם אש־השמד. נביא האמונה באופנסיבה, הקולונל גראנמיזוֹן, נפל בקו הקדמי של המערכה למען ארצו ותורתו. בספרי, “המשבר העולמי”, הסברתי מדוע היה כוח ההגנה מכריע מ־1914 עד 1916 או 1917. רובה־המחסנית, שאנו עצמנו ראינו איך קבוצות קטנות של בּוּרים משתמשות בו בהצלחה מרובה במלחמת דרום־אפריקה, יכול לגבות מס־דמים כבד, אם לא מכריע, מחיילות המתקדמים בשדה הגלוי. חוץ מזה מצויות היו מכונות־היריה המתרבות והולכות בתמידוּת.

אחר כך באו קרבות הארטילריה הגדולים. איזור שלם היה נטחן לאבק על־ידי מאות, ואחר כך אלפים, תותחים. אבל אם לאחר קרבנות־גבורה התקדמו הצרפתים והבריטים יחד נגד הגרמנים המחופרים היטב, נתקלים היו בשורות של ביצוּרים בזו אחר זו; ושדות־המכתשים שיצרה הרעשתם על־מנת לקרקר את הקווים הראשונים של האויב נעשו מכשול מכריע בדרך התקדמותם הנוספת, אפילו כשהאירה להם ההצלחה פנים. המסקנה היחידה שאפשר היה להוציא מן הנסיונות הקשים האלה היתה שידה של ההגנה היא על העליונה. יתר על כן, ברבע־המאה שעבר מאז גדל במידה עצומה כוח־האש של כלי־נשק. אבל דבר זה היו לו פנים לכאן ולכאן, כמו שיוברר לאחר מכן.

עתה היתה זו צרפת שונה מאד מזו שהסתערה על אויבה הקדמון באוגוסט 1914. רוח ה“רוואנש” תשה־כלתה, היא ותורתה, בנצחון. המנהיגים אשר טיפּחוה מתו מכבר. העם הצרפתי התנסה בטבח האיום של מיליון וחצי מבניו. פעולת אופנסיבה היתה קשורה במחשבות רובּם הגדול של הצרפתים בכשלונות התחיליים של ההסתערות הצרפתית ב־1914, בהדיפתו של הגנרל ניוול ב־1917, בחבלי־הייסורים הממושכים של הסוֹם ופאשנדל, ועל הכל – בהרגשה שכוח־האש של כלי־הנשק המודרניים ישמיד את התוקף. לא בצרפת גם לא בבריטניה לא הובנו כהלכה תוצאות העובדה החדשה שאפשר להכשיר כלי־רכב משוריינים לעמוד בפני אש תותחים, וכי ביכלתם להתקדם מהלך מאה מיל ביום. ספר מאַלף בנושא זה, שנתפרסם שנים אחדות קודם לכן על־ידי פלוני הקומאנדן דה־גול, לא עורר שום הד. שׂררתו של המרשל פּטן הישיש ב“מועצה־המלחמתית־העליונה” העיקה על המחשבה הצבאית הצרפתית וסגרה את הדלת בפני רעיונות חדשים, ובמיוחד מנעה כל עידוד ממה־שנקרא בלשון מוזרה “כלי־נשק אופנסיביים”.

לאחר־מעשה מגנים לעתים קרובות את המדיניות של קו־מאז’ינו. אין ספק שהקו טיפח מנטליוּת של הגנה; אף־על־פי־כן הרי זה תמיד אמצעי־זהירות מחוּכּם בהגנת גבול בן מאות מילים לחסום שטח גדול ככל האפשר בביצורים, ועל־ידי כך לקמץ בשימוש בחיילות בתפקידים נייחים ו“לתעֵל” את הפלישה־בכוח. אילו נעשה בקו־מאז’ינו שימוש נאות בתכנית־המלחמה הצרפתית, כי אז היה מביא לצרפת תועלת עצומה. אפשר היה לראות בו שורה ארוכה ורצופה של שערי־גיחה יקרי־ערך, ועל הכל – קו האוֹטם חלקים גדולים של החזית בחינת אמצעי לצבירת העתוּדות הכלליות או “כוח התימרוּן”. בהתחשב במיעוט אוכלוסיה של צרפת לעומת אלה של גרמניה, יש לראות בקו־מאז’ינו אמצעי מחוכם ונבון. אכן, מופלא היה הדבר שלא המשיכוהו לפחות לאורך הנהר מז. אז היה יכול לשמש שלט־מגן נאמן, המשחרר חרב־התקפה צרפתית כבדה וחדה. אבל המרשל פּטן התנגד להארכה הזאת. הוא היה תקיף בדעתו כי אפשר להוציא את האַרדנים מכלל חשבון כנתיב פלישה משום טבע פני־הקרקע. לפיכך אכן הוּצאו מכלל חשבון. את מושגי האופנסיבה של קו־מאז’ינו הסביר לי הגנרל ז’ירוֹ כשביקרתי במץ ב־1937. אולם הם לא הוגשמו, והקו לא די שבּלע מספרים גדולים מאד של טכנאים וחיילים סדירים בעלי אימון מעוּלה אלא גם רופף והחליש את האסטרטגיה הצבאית והדריכוּת הלאומית.

העצמה האווירית החדשה נחשבה, בצדק, גורם מהפכני בכל המיבצעים. בהתחשב במספר הקטן־ביחס של המטוסים המוכנים לפעולה משני הצדדים בזמן הזה, הרי אפילו הגזימו בהשפעתה של זו, ובעיקרו של דבר היתה הסברה שגורם העצמה האווירית מצדיק את ההגנה הואיל והוא משבש את הריכוזים וקווי התחבורה של מחנות גדולים משעה שיצאו להתקפה. הפיקוד העליון הצרפתי סבור היה שאפילו פרק־הזמן של הגיוס הצרפתי הוא גורלי ביותר משום האפשרות של הרס מרכזי־רכבות, אף כי מספר המטוסים הגרמניים, בדומה למספר מטוסי בעלי־הברית, מועט היה הרבה מכפי צרכה של משימה כזאת. דעות אלו, שהובּעו על־ידי מפקדי תעופה, התנהלו על פי קווים נכונים, והוצדקו בשנים האחרונות של המלחמה, כשגדל הכוח האווירי פי־עשרה או עשרים. כשפרצה המלחמה היו אלו דעות שקודם זמנן.

*

בבריטניה מתבדחים ואומרים שמשרד־המלחמה מתכונן תמיד למלחמה שעברה. אבל דבר זה מסתבר שהוא נכון לגבי שירותים אחרים ובארצות אחרות, ובודאי נכון היה לגבי הצבא הצרפתי. גם אני הייתי נתון לרושם שלהגנה יתרון כוח, בתנאי שתנוהל ניהול פעיל. חסר הייתי את האחריות ואת האינפורמציה המתמדת לצורך הערכה חדשה. ידעתי כי הטבח של המלחמה שעברה העמיק לכַרסם בנשמתו של העם הצרפתי. לגרמנים ניתנה השהות להקים את קו־זיגפריד. מה־נורא הדבר להטיל את שארית בניה של צרפת כנגד חומה זו של אש ובטון! בהשקפותי בחדשים הראשונים למלחמת העולם השניה הזאת לא סטיתי מן הדעה הכללית על הדפנסיבה, והאמנתי כי מכשולים אנטי־טנקיים ותותחי־שדה, מוצבים בחכמה ומצוידים בתחמושת מתאימה, יוכלו לשבש או לשבור התקפת טנקים – אלא אם כן יסתערו בחשכה או בערפל, אמיתיים או מלאכותיים.

בבעיות שמעמיד הכל־יכול לפני עבדיו העלובים כמעט לעולם אין דברים מתרחשים פעמיים באותה צורה, ואם גם נראה הדבר כך הרי תמיד יש איזה גינוּן השׂם לקלס כל הכללה שלא־במקומה. רוח האדם אינה יכולה להתגבר על המסקנות המקוּבּלות שבתוכן נתגדלה אלא אם כן כשרון יוצא־מן־הכלל מדריך אותה. עם זאת עתידים אנו לראות, לאחר שמונה חדשים של אפס־מעשה משני הצדדים, את ההתגעשות ההיטלראית של אופנסיבה עצומה, שבראשה חוּדי־מחץ של שיפעות כלי־רכב אטימי־תותחים או כבדי־שריון, המשברות כל התנגדות הגנתית, והמבטלות לפי־שעה כמעט לגמרי את כוחה של הארטילריה בשדה־הקרב בפעם הראשונה מזה מאות בשנים, ואולי אפילו מאז הוּמצא אבק־השריפה. כן גם עתידים אנו לראות שבגלל גידול כוח־האש נעשו הקרבות עצמם קטלניים פחות לפי שניתנה האפשרות להחזיק את השטח הנחוץ במספר קטן מאד של חיילים, דבר המעמיד מטרה אנושית קטנה הרבה יותר.

*

שום גבול לא זכה מעולם לאותה מידה של תשומת־לב וניסוי אסטרטגיים כגבול העובר את ארצות־השפלה בין צרפת וגרמניה. כל צד של פני השטח, גבעותיו ונתיבי המים שבו, שימשו משך מאות בשנים ענין לענות בו לאור המערכה האחרונה לכל הגנרלים ובתי־הספר הצבאיים באירופה המערבית. בתקופה זו היו שני קווים שאליהם יוכלו בעלי־הברית להתקדם, אם יפלשו הגרמנים לבלגיה ואם יבחרו בעלי־הברית לבוא לעזרתה – או שאותם יהיה עליהם לכבוש על פי תכנית סודית ופתאומית ומעוּבדת היטב, אם ייקראו על־ידי בלגיה. הראשון בקווים אלה היה זה שאפשר לקרוא לו קו הסכלדה. הוא לא היה רחוק ביותר מן הגבול הצרפתי וסיכונו מועט־ביחס. במקרה הגרוע ביותר הרי לא יזיק להחזיק בו בבחינת “חזית מדומה”. במקרה הטוב ביותר אפשר לארגנו בהתאם למאורעות. הקו השני היה שאפתני הרבה יותר. הוא התנהל לאורך המז בדרך ז’יבה, דינאן ונאמיר עד לוּבן ואנטוורפן. אם יתפסו בעלי־הברית בקו ההרפתקני הזה ויחזיקו בו בקרבות קשים, תיבּלם במידה חמורה התנופה הימנית של הפלישה הגרמנית; ואם יתברר שצבאותיהם נופלים משלנו, כי אז תהיה זאת הקדמה מצוינת לכניסה למרכז החיוני של ייצור התחמושת הגרמני בחבל הרוּר ולשליטה עליו.

הואיל וההתקדמות בתוך בלגיה בלי הסכמתה הוּצאה מכלל אפשרות מטעמים של מוּסר בינלאומי, לא נותרה אלא ההתקדמות מן הגבול הפרנקו־גרמני המשותף. התקפה היישר מערבה על פני הריין, צפונית ודרומית לשטראסבורג, היתה נפתחת בעיקר לתוך שווארצוואלד, שבדומה לאַרדנים נחשב בעת ההיא שטח גרוע לפעולות התקפה. אולם היתה השאלה של התקדמות מן החזית שטראסבורג־מאץ צפונית־מזרחית לתוך הפּאלאטינאט. התקדמות כזאת, שימינה נשען על הריין, תוכל לזכות בשליטה על נהר זה הרחק צפונה עד קוֹבּלנץ או קלן. היא הוליכה לתוך שטח־לחימה נאה; והאפשרויות האלו, בגינונים הרבה, היו זה שנים רבות חלק ממשחקי־המלחמה באסכולות־המטה של מערב־אירופה. אולם בספטמבר 1939 כבר אדיר היה בגיזרה זו קו־זיגפריד, על עמדות־הבטון שלו הבנויות כהלכה והמסייעות זו לזו ומאורגנות לעומק עם שפעי־שפעים של תיל דוקרני. התאריך המוקדם ביותר שבּו יכלו הצרפתים לצאת להתקפה גדולה היה אולי סוף השבוע השלישי של ספטמבר. עד אז כבר נסתיימה המערכה בפולין. עד לאמצע אוקטובר ריכזו הגרמנים שבעים אוגדות בחזית המערבית. היתרון המספרי הרופף של הצרפתים במערב היה חולף ועובר. אופנסיבה צרפתית מחזיתם המזרחית היתה חושׂפת את גבולם הצפוני, החיוני הרבה יותר. אפילו היו צבאות צרפת זוכים להצלחה תחילית, הרי מקץ חודש ימים היו מתקשים ביותר לקיים את כיבושיהם במזרח, והיו צפויים למלוא כוחה של מכת־הנגד הגרמנית בצפון.

זאת התשובה לשאלה “על שום מה אפס־המעשה עד שחרבה פולין?” אבל הקרב הזה היה אבוד מזה שנים אחדות. ב־1938 היה סיכוי נאה לנצחון, כל זמן שצ’כוסלובקיה קיימת עדיין. ב־1936 לא יכלה להיות שום התנגדות של ממש. ב־1933 היה צו מז’נבה משיג ציוּת באפס־דמים. הגנרל גאמלן אינו יכול להיות האיש היחיד הראוי לדופי על שום שב־1939 לא הסתכן בסיכונים שגדלו במידה כה עצומה מאז המשברים הקודמים, שמפּניהם נרתעו ממשלות צרפת ובריטניה כאחת.

ועדת־ראשי־המטות הבריטית העריכה שעד ל־18 בספטמבר גייסו הגרמנים לפחות 116 אוגדות מכל הסוגים, לפי החלוקה הבאה: בחזית המערבית, 42 אוגדות; בגרמניה המרכזית, 16 אוגדות; בחזית המזרחית, 58 אוגדות. מתוך מסמכי האויב ידוע לנו עכשיו שאומדן זה היה נכון כמעט בדיוק. לגרמניה היו בסך הכל בין 108 ל־117 אוגדות. פולין הותקפה על־ידי 58 מן הבּשלות ביותר. נשארו 50 או 60 אוגדות ברמות שונות של איכות. מאלו עמדו לאורך החזית המערבית מאכן (אֶקס־לה־שאפּל) עד הגבול השוייצי 42 אוגדות גרמניות (14 פעילות, 25 מילואים, ו־3 “לנדוור”). השריון הגרמני היה עסוק בפולין או שלא בא עדיין לעולם, והזרם הגדול של טנקים מבתי־החרושת כמעט ולא החל. חיל־המשלוח־הבריטי לא היה אלא תרומה סמלית. היה לאל־ידו לפרוס שתי אוגדות בשבוע הראשון לחודש אוקטובר ועוד שתים בשבוע השני. על אף השיפור העצום בכוחה היחסי של גרמניה מאז מינכן, ראה הפיקוד העליון הגרמני את מצבו במערב קודם כּיבושה של פולין בדאגה עמוקה, ורק מרותו העריצה של היטלר, כוח־רצונו, ושיפוטו הפוליטי שנתאמת חמש פעמים בדבר אי־רצונן של צרפת ובריטניה הגדולה להילחם, רק אלה עוררו או אילצו את הפיקוד הגרמני העליון לקבל עליו סיכון שהיה בעיניו בלתי־מוצדק.

היטלר היה בטוח שהמשטר הפוליטי הצרפתי רקוב עד היסוד בו, וכי גם הצבא הצרפתי נוּגע ברקבון. הוא ידע את כוחם של הקומוניסטים בצרפת, וידע כי כוח זה ישמש להחליש או לשתק כל פעולה משעה שהגיעו ריבּנטרופּ ומולוטוב לידי הסכם ומוסקבה גינתה את ממשלות צרפת ובריטניה על שנכנסו למלחמה רכושנית ואימפריאליסטית. הוא היה משוכנע כי בריטניה היא פאציפיסטית ומנוּונת. סבור היה כי אם גם נאלצו מר צ’מברליין ומר דאלאדיה להכריז מלחמה מחמת לחצו של מיעוט שׂשׂ־לקרב באנגליה, הרי שניהם ימעטו להילחם ככל אשר יוכלו, ומשעה שתמוּגר פולין יקבלו את העובדה המוגמרת, כמו שעשו לפני שנה במקרה צ’כוסלובקיה. שוב ושוב הוּכחה צדקת האינסטינקט של היטלר והוּזמו טענות הגנרלים שלו וחששותיהם. הוא לא הבין את התמורה העמוקה שחלה בבריטניה הגדולה וברחבי הקיסרות הבריטית משעה שניתן אות המלחמה; כן גם לא הבין איך האנשים ששקדו יותר מכל למען השלום נעשים בן־לילה עמלים לא־יידעו־לאוּת למען הנצחון. הוא לא יכול לתפוס את הכוח הנפשי או הרוחני של עם־האי שלנו, שעם כל היותו מנוגד למלחמה ולהכנות צבאיות, הנה במרוצת הדורות החל לראות בנצחון את זכותו מבטן־ומלידה. על־כל־פנים לא יוכל הצבא הבריטי להיות בגדר גורם בתחילה, ובטוח היה בכך שאין לבה של האומה הצרפתית נתון למלחמה. דבר זה אכן אמת היה. הוא השיג את שלו, ופקודותיו נתמלאו.

*

הקצינים שלנו סברו כי לאחר שתכּה גרמניה את הצבא הפולני מכה ניצחת יהיה עליה להחזיק בפולין כ־15 אוגדות, שחלק גדול מהן יהיו מדרגה נמוכה. אם יהיו לה איזה ספקות ביחס לחוזה הרוסי, אפשר שיהיה צורך להגדיל את הכוח הכולל הזה כדי למעלה מ־30 אוגדות במזרח. על פי ההנחה הנוחה פחות מכל תוכל, אפוא, גרמניה לשאוב למעלה מ־40 אוגדות מן החזית המזרחית, ו־100 אוגדות תעמודנה לרשותה במערב. לעת הזאת יספיקו הצרפתים לגייס 72 אוגדות בצרפת, נוסף על חילות־מבצר כשיעור 12 או 14 אוגדות; ותהיינה גם 4 אוגדות של חיל־המשלוח־הבריטי. שתים־עשרה אוגדות צרפתיות תידרשנה לשמירת הגבול האיטלקי, וכך נשארות 76 נגד גרמניה. לפיכך תהיה לאויב עדיפות של ארבעה כנגד שלושה על בעלי־הברית, ואפשר גם להניח שיקים אוגדות־מילואים נוספות, וכוחו הכולל בעתיד הקרוב יעלה כדי 130 אוגדות. כנגד זאת היו לצרפתים 14 אוגדות נוספות בצפון־אפריקה, שאחדות מהן אפשר יהיה להפעיל בחזית, וכן כל כוח נוסף שתוכל בריטניה הגדולה לספּק בהדרגה.

ראשי־המטות שלנו שיערו שבּכוח אווירי תוכל גרמניה לרכז במערב, אחרי חורבנה של פולין, למעלה מ־2,000 מפציצים, לעומת סכום כולל פרנקו־בריטי משולב של 950⁹⁰. לכן ברור היה כי משעה שנפטר היטלר מפולין, יהיה כוחו ביבשה ובאוויר גדול הרבה יותר מכוחם של הבריטים והצרפתים גם יחד. לפיכך לא היה כל מקום לדון בהתקפה צרפתית נגד גרמניה. מה, אם כן, היו האפשרויות המתקבלות־על־הדעת של התקפה גרמנית נגד צרפת?

שלוש דרכים היו פתוחות, כמובן. ראשית: פלישה בדרך שוייץ. זו עשויה לגולל את האגף הדרומי של קו־מאז’ינו, אבל היו בה הרבה קשיים גיאוגרפיים ואסטרטגיים. שנית: פלישה לצרפת מן הגבול המשותף. דבר זה לא התקבל על הדעת, כי הסברה היתה שאין הצבא הגרמני מצויד או חמוּש די־הצורך להתקפה כבדה על קו־מאז’ינו. ושלישית: פלישה לצרפת בדרך הולנד ובלגיה. זו תגולל את קו־מאז’ינו ולא תהיה כרוכה באבידות הצפויות בהתקפה חזיתית נגד ביצורי־קבע. ראשי־המטות שיערו שלהתקפה זו תוצרך גרמניה להביא מן החזית המזרחית עשרים־ותשע אוגדות לשלב התחילי, עם עוד ארבע־עשרה הנערכות מאחור, נוסף על חילותיה הנמצאים כבר במערב. אי־אפשר יהיה להשלים תנועה כזאת ואי־אפשר יהיה לצאת להתקפה בסיוע ארטילרי שלם בתוך פחות משלושה שבועות; ומן הדין שנוכל להבחין בהכנתה שבועיים קודם בוא המהלומה. עונת־השנה מאוחרת מכּדי שיגשו הגרמנים למיבצע כה גדול; אבל אי־אפשר היה להוציא אפשרות זו מכלל חשבון.

יהיה עלינו, כמובן, לעכב את התנועה הגרמנית ממזרח למערב על־ידי התקפה אווירית על התחבורה ואזורי הריכוז. הנה כי כן אפשר לצפות לקרב־אוויר מוקדם, שתכליתו לקצץ בכוחות התעופה של בעלות־הברית או לחסלם על־ידי התקפות על שדות־תעופה ובתי־חרושת למטוסים, וככל שהדברים אמוּרים באנגליה לא יהיה זה סיכוי בלתי־רצוי. תפקידנו הבא יהיה לטפל בהתקדמות הגרמנים בדרך ארצות־השפלה. לא נוכל לקדם את פני התקפתם בהולנד, אבל יהיה זה לטובת האינטרסים של בעלי־הברית לבלמה, אם אפשר, בבלגיה. “נמצאנו למדים”, כתבו ראשי־המטות, "שרעיונם של הצרפתים הוא כי, על־תנאי שעדיין הבלגים מחזיקים מעמד על המז, שוּמה על צבאות צרפת ובריטניה לתפוס את הקו ז’יבה־נאמיר, בעוד חיל־המשלוח־הבריטי פועל באגף־השמאלי. לפי דעתנו לא יהיה טעם לקבל תכנית זו אלא אם כן תתוֹאמנה התכניות עם הבּלגים לתפיסת הקו הזה זמן מספיק לפני ההתקדמות הגרמנית… אם לא תשתנה עמדתה הנוכחית של בלגיה, ואם אי־אפשר יהיה להכין תכניות לתפיסה מוקדמת של קו ז’יבה־נאמיר [שנקרא גם קו מז־אנטוורפן], הרי תקיפים אנחנו בדעתנו שאת פני ההתקדמות הגרמנית צריך יהיה לקדם בעמדות מוכנות על הגבול הצרפתי. במקרה זה צריך יהיה, כמובן, להפציץ בבלגיה ובהולנד ערים ומרכזי רכבות שצבאות גרמניה משתמשים בהם.

יש לספר על גילגוליה הבאים של שאלה חשובה זו. היא הובאה לפני הקבינט המלחמתי ב־20 בספטמבר, ולאחר דיון קצר נמסרה לדיון למועצה

צ’רצ’יל חוזר לאדמירליוּת

המרשל מאנרהיים, מצביאה של פינלנד במלחמה עם הרוסים

המלחמתית־העליונה. למועד ביקשה המועצה־המלחמתית־העליונה את חוות־דעתו של הגנרל גאמלן. בתשובתו אמר הגנרל גאמלן רק ששאלת תכנית “ד” (ז.א., ההתקדמות אל קו מז־אנטוורפן) נדונה בדו“ח על־ידי המשלחת הצרפתית. הפיסקה המיבצעית בדו”ח זה היתה: “אם תבוא הקריאה מבעוד־עת, יכנסו הצבאות האנגלו־צרפתיים לבלגיה, אך לא על־מנת לצאת לקרב גלוי. בין קווי־ההגנה המוּכּרים נמצאים קו הסכלדה והקו מז־נאמיר־אנטוורפן”. לאחר עיון בתשובה הצרפתית הגישו ראשי־המטות הבריטיים תזכיר נוסף לקבינט, שדן בבּרירה של התקדמות אל הסכלדה, אך לא נגע כלל בהתחייבויות הגדולות הרבה יותר הנובעות מהתקדמות אל הקו מז־אנטוורפן. כשהגישו ראשי־המטות את הדו"ח השני הזה לקבינט ב־4 באוקטובר לא הזכירו כלל את הברירה השניה והחשובה ביותר של תכנית “ד”. לכן קיבל הקבינט המלחמתי בחינת דבר המובן־מאליו כי דרישות ראשי־המטות הבריטיים באו על סיפּוּקן וכי אין צורך בכל פעולה נוספת ובכל החלטה נוספת. אני השתתפתי בשתי הישיבות האלו, ולא חשתי כלל כי יש איזו שאלה חשובה שעודה תלויה ועומדת. הואיל ולא היו שום הסדרים של ממש עם הבלגים, היתה הסברה משך חודש אוקטובר כי ההתקדמות תהיה מוגבלת לסכלדה בלבד.

בינתיים והגנרל גאמלן, שנשא־ונתן בסתר עם הבלגים, העמיד תנאים: ראשית, שהצבא הבלגי יוּחזק במלוא כוחו, ושנית, שיוכנו ביצוריה של בלגיה על הקו הקדמי יותר, מנאמיר ללוּבן. בראשית נובמבר הושג הסכם עם הבלגים בנקודות אלו, ומן ה־5 עד ל־14 בנובמבר נערכה שורת ישיבות בוונסן ולה־פּרטה, שבּהן, או באחדות מהן, נכחו איירונסייד, ניוּאוֹל וגורט. ב־15 בנובמבר הוציא הגנרל גאמלן את ההוראה מס. 8 שלו, המאשרת את ההסכמים מיום ה־14 בחודש, שעל פיהם תינתן עזרה לבלגים, “אם תרשינה זאת המסיבּות”, על־ידי התקדמות אל הקו מז־אנטוורפן. המועצה־העליונה של בעלות־הברית התכנסה בפאריז ב־17 בנובמבר. מר צ’מברליין לקח אתו את הלורד הליפקס, הלורד צ’טפילד וסיר קינגסלי ווּד. אני לא הגעתי בזמן ההוא למעמד שבּו אוזמן להילוות אל ראש־הממשלה לפגישות אלו. נתקבלה ההחלטה: “בשים לב לחשיבוּת שבּעצירת הכוחות הגרמניים מזרחה ככל האפשר, הכרח הוא לעשות את כל המאמצים כדי להחזיק בקו מז־אנטוורפן במקרה של פלישה גרמנית לבלגיה”. בפגישה זו עמדו מר צ’מברליין ומר דאלאדיה על החשיבות שהם מייחסים להחלטה זו, ולאחר־מכן קבעה ההחלטה את הפעולות. למעשה היתה זו החלטה בזכותה של תכנית “ד”, והיא חרגה מגדר ההסדרים שנתקבלו לפני כן ביחס להתקדמות הצנועה אל הסכלדה.

כתוספת חדשה לתכנית “ד” הופיעה כעבור זמן־מה המשימה של המחנה השביעי הצרפתי. רעיון התקדמותו של מחנה זה באגף פאת־הים של צבאות־הברית יצא ראשונה לאור בראשית נובמבר 1939. הגנרל ז’ירוֹ, שהיה דרוּך־מנוחה בשבתו עם חיל־מילואים סביב ריימס, קיבל את הפיקוד. מטרת הרחבה זו של תכנית “ד” היתה לנוע לתוך הולנד בדרך אנטוורפן כדי לעזור להולנדים, ושנית – לכבוש אי־אלה חלקים מן האיים ההולנדיים ואלכרן ובוולאנד. כל זה יהיה טוב ויפה לאחר שייעצרו כבר הגרמנים על תעלת־אלברט. הגנרל גאמלן רצה בכך. הגנרל ז’ורז' סבר שהיא מחוץ לגדר יכלתנו; הוא העדיף שיוּבאו החיילות המעורבים בדבר לעתודה מאחרי מרכז הקו. חילוקי־הדעות האלה לא היו ידועים לנו כלל.

במצב זה, אפוא, בילינו את החורף וחיכינו לאביב. שום החלטות חדשות בעקרונות אסטרטגיים לא נתקבלו לא על־ידי המטות הצרפתי והבריטי ולא על־ידי ממשלותיהם בששת החדשים שנותרו לנו עד להסתערות הגרמנית.

 

פרק עשרים־ושבעה: המאבק מחריף    🔗

הצעות שלום – הדחיה האנגלו־צרפתית־– בליעת המדינות הבלטיות על־ידי הסובייטים – השקפותי על ההכנות הצבאיות הבריטיות – האפשרות של התקרבות לאיטליה בים התיכון – החזית הפנימית – טיבועה של “רויאל אוק” – ביקורי השני בסקאפּא־פלוֹ, 31 באוקטובר – החלטה על בסיס־הצי הראשי – מר ומרת צ’מברליין סועדים בבית האדמרליות – אבדן “ראוואלפּינדי” – אזעקת־שווא

היטלר ניצל את הצלחותיו והציע את תכנית השלום שלו לבעלי־הברית. אחת התוצאות האומללות של מדיניות הפּיוס שלנו, ושל כלל עמדתנו נוכח עלייתו לשלטון, היתה שהשתכנע בכך כי לא אנחנו גם לא צרפת אין אנו מסוגלים לאסור מלחמה. הכרזות־המלחמה של בריטניה הגדולה וצרפת ב־3 בספטמבר גרמו לו הפתעה בלתי־נעימה; אבל הוא היה איתן באמונתו כי למראה חורבנה המהיר והמהמם של פולין תתפוסנה הדמוקרטיות המתנוונות כי הזמן בו יכלו להשפיע על גורל אירופה המזרחית והתיכונה חלף לעולמים. בזמן הזה חש בטחון רב ברוסים, שבּלע הטריטוריה הפולנית והמדינות הבלטיות עומד בגרונם. אכן, משך חודש זה של אוקטובר היה ביכלתו לשלוח לנמל הסובייטי מוּרמנסק את אניית־הסוחר האמריקאית הלכוּדה, סיטי אוף פּלינט, ועליה צוות גרמני מובחר. בשלב זה לא היה בו כל רצון להמשיך במלחמה עם צרפת ובריטניה. בטוח היה בכך שממשלת הוד־מלכותו תשמח מאד להשלים עם ההכרעה שהשיג בפולין, וכי הצעת־שלום תאפשר למר צ’מברליין ועמיתיו הותיקים, לאחר שגאלו את כבודם בהכריזם מלחמה, לצאת מן הסבך שלתוכו הוכנסו על־ידי מחרחרי־המלחמה שבּפּרלמנט. גם רגע לא עלה בדעתו מעולם כי מר צ’מברליין וכל הקיסרות הבריטית וחבר־העמים הבריטי מנוי־וגמור אתם עתה להורידו שאוֹלה או להיספות.

לאחר שחילקה רוסיה את פולין עם גרמניה, כרתה שלושה “חוזים לעזרה־הדדית” עם אסתוניה, לטביה וליטא. המדינות הבלטיות האלו ניתקו מעל הממשלה הסובייטית במלחמת־השחרור של 1918 ו־1920. לאחר שביצעו רפורמה קרקעית מרחיקת־לכת, בעיקר על חשבון בעלי־האחוזות הגרמניים מלשעבר, פיתחו ארצות קטנות אלו אורח־חיים איכרי ולאומני בעל אופי אנטי־קומוניסטי מובהק. מדינות אלו, מפּחדן המתמיד מפני שכנתן הסובייטית האדירה, ומלהיטוּתן הנואשה לשמור על הנייטראליות שלהן, ניסו להימנע מהתגרות בכל כיוון שהוא. משום מצבן הגיאוגרפי לא היה תפקידן מעורר קנאה. ריגה, למשל, נעשתה נקודת־האזנה לחדשות מרוסיה, ומיפגש אנטי־בולשבי בינלאומי. אבל הגרמנים היו מוכנים לצרפן לעיסקה שלהם עם רוסיה, והממשלה הסובייטית עלתה עתה בשנאה כבושה ובתאוה שוקקת לתפוס את טרפה. שלוש המדינות האלו היו בזמנו חלק מן הקיסרות הצארית, כיבושיו הישנים של פטר הגדול. הן נכבשו מיד על־ידי כוחות רוסיים גדולים, שכנגדם לא יכלו לגלות שום התנגדות של ממש. החיסול הנזעם של כל היסודות האנטי־קומוניסטיים והאנטי־רוסיים בוּצע בשיטות הרגילות. אנשים רבים, אשר משך עשרים שנה היו חפשיים במולדתם וייצגו את הרוב המכריע של עמם, נעלמו. חלק גדול מאלה הועברו לסיבּיר. האחרים הרחיקו לכת יותר. תהליך זה תוֹאר כ“חוזים לעזרה הדדית”.

*

בבריטניה התעסקנו בהרחבת הצבא וחיל־האוויר ובכל האמצעים הנחוצים לחיזוק כוחנו הימי. אני הוספתי למסור את רעיונותי לראש־הממשלה, ובמידת האפשר עמלתי להחדירם בעמיתים אחרים.

1.10.39

הלורד הראשון אל ראש־הממשלה

בסוף־שבוע זה אני עורב את לבי לכתוב לך על כמה שאלות רחבות יותר.

1. כשתיפּתח עלינו התקפת־השלום יהיה צורך גדול לחזק את הצרפתים. אף כי יש לנו קרוב למיליון איש אוחזי־נשק הרי תרומתנו זעומה, ועוד חדשים רבים תישאר כך. עלינו להגיד לצרפתים שהמאמץ המלחמתי שלנו אינו נופל ממה שהיה ב־1918, אם גם נשתנו הצורות:שאנו בונים צבא בן 55 אוגדות, שיוכנס לפעולה בכל מקום אשר יידרש,כאשר אך אפשר יהיה לאמנו ולציידו, בשים לב לתרומתנו הגדולה באוויר.

כרגע מצוי בידינו הצבא הסדיר שלנו, המספק ארבע או חמש אוגדות שמן הסתם אין דומה להן בשדה־הקרב. אין לשער שאוגדות של הצבא הטריטוריאלי תוכלנה, לאחר אימונים של ששה חדשים בקירוב, למלא את תפקידן בלי אבידות מיותרות ותוצאות גרועות כנגד חיילות סדירים גרמניים ששירתו לפחות שנתיים וציודם משובח יותר; או לעמוד לצד חיילות צרפתיים שהרבה מאנשיהם שירתו משך תקופה של שלוש שנים. הדרך היחידה שבה אפשר להרחיב במהירות את כוחותינו בצרפת היא להביא את החיילות המקצועיים מהודו, על־מנת שישמשו קאדר שסביבו יתגבשו הטריטוריאלים ואנשי גיוס־החובה. אינני מנסה להיכנס עכשיו לפרטים, אבל מבחינה עקרונית צריך היה לשלוח 60,000 טריטוריאלים להודו לשמור על הבטחון הפנימי ולהשלים את אימונם, ולעומת זאת היה צריך להחזיר 40,000 או 45,000 מן הצבא הסדיר לאירופה. החיילות האלה צריכים להיכנס למחנות בדרומה של צרפת, מקום שמזג־האוויר החרפי נוח יותר לאימונים מאשר אצלנו, ומקום שם יש הרבה מיתקנים צבאיים, ולהיעשות גרעינן ומסגרתן של שמונה או עשר אוגדות־שדה טובות. בשלהי האביב תהיה איכותם של חיילות אלה שווה לזו של אלה שיוצרכו להילחם בהם או לעמוד לצדם. העובדה שכוח זה יהיה מתפתח בצרפת משך חדשי החורף תמציא לצרפתים עידוד וסיפוק רב.

2. הדאיגוני מאד המספרים שמסר מיניסטריון־התעופה על הכוח הלוחם שלו. היו להם 120 להקים בפרוץ המלחמה, אבל למעשה מתברר שרק 96, בדוחק שלושה־רבעים, מסוגלים לצאת לפעולה. דרך־כלל המשוער הוא שעם הגיוס חל גידול נרחב. במקרה זה חל צימצום חמור. מה שקרה הוא זה: צריך היה להקיז ממספר גדול של להקים את סגל האוויר המאומן, את המכונאים או החלפים וכו' על־מנת להקים כוח לוחם, והריסות הלהקים האלה הוטלו לתוך מאגר גדול הנקרא “העתודה”. לתוך המאגר הזה יזרום גם שפע מכונות חדשות ומספר רב של טייסים מאומנים, אם יעברו חדשי החורף בלי התקפה כבדה. גם לאחר כל חיסוּר מתקבל־על־הדעת, מן־הדין היה שנוכל ליצור לפחות ששה להקים בחודש. טוב הרבה יותר ליצור להקים המוחזקים בעתודה משיהיה סתם מאגר גדול של עודף טייסים, עודף מכונות ועודף חלפים. אי־השוויון כלפי גרמניה ברגע זה הוא מזעזע. אני בטוח שאפשר יהיה להשיג הגדלה זו אם תשמיע את דברך.

3. מערכת ההג“ס ותקציבה מיוסדים על תפיסה מוטעית לגמרי של שיעור הסכנה הנשקף לכל חלקי הארץ הנכללים בהם. יש לעבד תכניות של אזורי־המטרה ונתיבי־הטיס שבהם אפשר לגשת אליהם. באזורים האלה צריך להיות אחוז גדול של אנשים המועסקים בשלמות. לונדון היא כמובן (המטרה) העיקרית, ומטרות נוספות תופענה על־נקלה. באזורי המטרה האלה יש לדאוג לכך שיוכלו הפּקחים לפקח על תאורת הרחובות עם מתן אות האזעקה; ואף כי יש להיחפז בהקמת מקלטים ולחזקם יומם ולילה, יש לרומם את הרוחות בתיאטרונים ובתי־קולנוע עד שתתחיל התקפה ממש. בחלק גדול מן הארץ יש להרשות מיד תאורה צנועה, ולפתוח בתי־שעשועים. אין להרשות החזקת שום אנשי הג”ס בתשלום באזורים האלה. הכל צריך להיות על בסיס של התנדבות, ואילו הממשלה תסתפק במתן עצה ואת השאר תניח למאמץ המקומי. באזורים אלה, הכוללים לפחות שבע־שמיניות מן הממלכה־המאוחדת, יש להחזיק את מסכות־הגז בבית ולשאתן רק באזורי המטרה, לפי ההוראות. באמת אין שום טעם שלא לתת הוראות ברוח זו עוד בשבוע הבא.

*

האסונות שאירעו בפולין ובמדינות הבלטיות הגבירו עוד יותר את תשוקתי להשאיר את איטליה מחוץ למלחמה, ולהקים בכל האמצעים האפשריים איזה אינטרס משותף בינינו. בינתיים נמשכה המלחמה, ואני הייתי טרוד במספר עניינים מינהליים.

7.10.39

הלורד־הראשון אל שר־הפנים

אם כי דרך־כלל יש לי פה עבודה די־והותר, אינני יכול שלא לחשוש לחזית הפנימית. ידועות לך השקפותי על החומרות המיותרות, וחסרות־הטעם ברוב חלקי הארץ, של ההאפלה, הגבלות השעשועים וכל השאר. אבל מה בנוגע לדלק? כלום לא הביא הצי אספקה? וכי אין האספקה המתקרבת ומגעת עולה על מה שהיינו מביאים לולא הוּפר השלום? אומרים לי שהרבה מאד אנשים וחלק גדול מהעסקים בארץ סובלים מן הצימצומים. הדרך הנאותה לטפל בזאת היא ודאי לקבוע הקצבה ומחיר קבוע, ולהרשות מכירה חפשית, שעליה מוטל מס כבד, למעלה מן ההקצבה. הבריות ישלמו, האוצר ירוויח מן המס, מכוניות נוספות תשלמנה דמי רישום ותסענה, ועסקי הארץ יוכלו להימשך.

ועתה תן דעתך על המנות האלו, שאת כולן המציא מיניסטריון המזון כדי לנצח במלחמה. מנות אדרבה ואדרבה, אבל אומרים לי כי מנת הבשר, למשל, כמעט אינה טובה מזו של גרמניה. וכי יש צורך בכך בזמן שהים פתוח?

אם נספוג מהלומה קשה מהתקפת אוויר או מהתקפה על פני הים, אולי יהיה צורך להטיל את החומרות האלו. עד עתה אין שום יסוד להניח כי הצי נכשל בהבאת האספקה, או שעתיד הוא להיכשל.

ועתה, מה בדבר כל האנשים האלה בגיל־העמידה, שרבים מהם שירתו במלחמה שעברה, שהם מלאים מרץ ומרוּבּי־נסיון, הבאים ברבבותיהם ואומרים להם שאין בהם צורך ושאין להם מה לעשות אלא להירשם בלשכת־העבודה המקומית? לבטח הרי זה מטופש מאד. מדוע אין אנחנו מקימים משמר־מולדת של חצי מיליון איש בני למעלה מארבעים (אם הם חפצים להתנדב), ומדוע אין אנו מעמידים את כל הכוכבים הקשישים שלנו בראשן ובמנגנונן של החטיבות החדשות האלו? יבואו נא חמש־מאות האלף האלה ויהדפו את הצעירים והפּעלתנים מכל הקסרקטים המקומיים. אם יש מחסור במדים, יספיק סרט־שרוול, ומובטח אני כי רובים יש, על כל פנים, לרוב. מתוך מה שאמרת לי ביום אתמול סבור הייתי שהרעיון נראה לך. אם כך, הבה נוציא אותו לפועל.

אני שומע תלונות מתמידות מכל צד על חוסר הארגון בחזית הפנימית. האם לא נוכל לטפל בדבר?

*

בתוך כל הדאגות האלו בא עלינו פתאום מאורע שנגע באדמירליות בנקודה רגישה ביותר.

הזכרתי את ההתרעה על מציאותה של צוללת בתוך סקאפּא פלוֹ, שהבריחה את הצי־הגדול ללב ים במוצאי ה־17 באוקטובר 1914. אותה התרעה באה קודם זמנה. עתה, כעבור רבע מאת־שנים בדיוק כמעט, נתאמתה. ב־1.30 בבוקר ה־14 באוקטובר 1939 יצאה צוללת גרמנית באומץ־רוח נוכח הנחשולים וזרמי הגאות והשפל, חדרה אל ביצורינו וטיבעה את אניית־המערכה רוֹיאל אוֹק בשעת עגינתה. תחילה פגעה רק טורפדו אחת מתוך מטח שלם בחרטום וגרמה התפוצצות כבושה. כה מופרך היה הדבר בעיני האדמירל והקברניט שבאניה שיכלה טורפדו לפגוע בהם, בהיותם במקום־מבטחים בסקאפּא פלוֹ, עד שייחסו את ההתפוצצות לאיזו סיבה פנימית. עברו עשרים דקה עד שחזרה הצוללת, כי אכן צוללת היתה זאת, וטענה את שפופרותיה וירתה מטח שני. שלוש או ארבע טורפדות פגעו אז בזו אחר זו וריסקו את תחתיתה של האניה. בתוך פחות משתי דקות טבעה וירדה תהומה. רוב אנשי האניה היו בעמדות־פעולה, אבל שיעור נטייתה של האניה גרם שכמעט איש מן הנמצאים למטה לא היה יכול להינצל.

רשאים אנו להביא כאן דין־וחשבון מבוסס על תיאור גרמני שנכתב בזמנו:

ב־01.30 ב־14 באוקטובר 1939 טוּרפּדה א.ה.מ. רוֹיאל אוֹק, בשעת עגינתה בסקאפא פלוֹ, על־ידי יוּ־47 (הלייטננט פּרין). המיבצע תוכנן בשום־לב על־ידי האדמירל דניץ עצמו, קצין־הדגל (צוללות). פּרין עזב את קיל ב־8 באוקטובר, יום־סתיו בהיר וצח, ועבר את תעלת קיל – נתיב צצמ“ע, סקאפּא פלוֹ. ב־13 באוקטובר בשעה 4 לפה”צ היתה הצוללת רובצת מול איי־אורקני. ב־7 אחה"צ – על פני המים; רוח קלה מנשבת, אין רואים דבר; באפלולית מסתמן קו החוף הרחוק; עמודים גבוהים של האור הצפוני מזרים פתותי כחול על פני־השמיים. הנתיב מערבה. הצוללת התגנבה וקרבה בהתמדה אל הולם־סאוּנד, המבוא המזרחי לסקאפּא פלוֹ. לרוע־המזל לא נחסמו התעלות האלו כליל. מעבר צר היה פתוח בין שתי אניות טבועות. בכשרון גדול נהג פּרין בתוך המים הנגרשים. החוף היה קרוב. אפשר היה להבחין באיש רוכב על אופניים בדרכו הביתה לאורך כביש־החוף. אחר נגול פתאום המפרץ כולו. הם עברו על פני קירק־סאוּנד. הם היו בפנים. שם תחת ליבשה לפאת צפון אפשר היה להבחין בצל הגדול של אניית־מערכה הרובצת על פני המים, והתורן הגדול מזדקר מעליה כפיסת פיליגרן על בד שחור. קרוב, קרוב יותר – כל השפופרות מוכנות לפעולה – אין אזעקה, אין קול מחוץ ללימלום המים, השריקה הכבושה של לחץ האוויר והניקוש החד של מנוף־שפופרות.!Los (אש) – חמש שניות – עשר שניות – עשרים שניות. אז באה התפוצצות מחרידה, ונד מים גדול התנשא בחשכה. פרין חיכה כמה דקות עד שיירה מטח נוסף. שפופרות הכן. אש. הטורפדות פגעו באמצעית האניה, ובאה שורה של קולות נפץ מחרישי־אזניים. א.ה.מ. רוֹיאל אוֹק טבעה ובה נספו 786 קצינים ומלחים, בכללם תת־אדמירל ה. א. צ'. בּלגרוב (תת־אדמירל של שייטת־המערכה השניה ). יוּ־47 חמקה חרש וחזרה מן הפּירצה. אניית־חסימה הגיעה לאחר עשרים־וארבע שעות.

פרשה זו, אשר יש לראות בה מעשה־רב מצד מפקד הצוללת הגרמני, זיעזעה את דעת־הקהל. יכול יכלה לחסל מבּחינה מדינית כל מיניסטר שהיה אחראי לאמצעי־זהירות מלפני המלחמה. מהיותי איש חדש מקרוב־בא, מחוסן הייתי מפני תוכחות כאלו בחדשים הראשונים הללו, והאופוזיציה גם לא ניסתה לעשות הון מן האסון. נהפוך הוא, מר א. ו. אלכסנדר היה מאופּק והוגה־אהדה. הבטחתי לערוך חקירה קפדנית ביותר.

באותה הזדמנות גם מסר ראש־הממשלה לבית־הנבחרים תיאור על התקפות־האוויר הגרמניות שנערכו ב־16 באוקטובר על פירת־אוף־פוֹרת. זה היה הנסיון הראשון שעשו הגרמנים להכות מן האוויר בצי שלנו. שנים־עשר מטוסים או יותר, בסייעות של שנים או שלושה, הפציצו מדי פעם את הסיירות שלנו העוגנות בפירת. נזק קל נגרם לסיירות סאוּתמטון ואדינבּורג ולמשחתת מוֹהוֹק. עשרים־וחמישה קצינים ומלחים נהרגו או נפצעו; אבל ארבעה מפציצי האויב הופּלו, שלושה על־ידי מטוסי־הקרב שלנו ואחד באש אנטי־אווירית. אפשר מאד שרק מחצית המפציצים חזרו בשלום לבסיסיהם. זאת היתה הרתעה יעילה.

למחרת בבוקר, ב־17 בחודש, הורעשה סקאפא פלו, והאניה הנושנה איירוֹן דיוּק, גוף מפוֹרז ומפורק מנשקו ששימש עתה ספינת־אימונים, נפגעה פגיעות ישירות כמעט. היא שקעה על הקרקעית במים רדוּדים והוסיפה לעשות את מלאכתה כל ימות המלחמה. עוד מטוס של האויב הופל בלהבות. הצי נעדר, לטוּב־המזל, מן הנמל. המאורעות האלה הראו מה־נחוץ הוא להשלים את הגנת סקאפּא מפני כל צורות ההתקפה קודם שיוּרשה השימוש בבסיס זה. עברו כמעט ששה חדשים עד שהיה ביכלתנו ליהנות מיתרונותינו המכריעים.

*

ההתקפה על סקאפּא פלו ואבדן רוֹיאל אוֹק חוללו תגובות מיידיות באדמירליות. ב־31 באוקטובר יצאתי בלווית הלורד־הראשון־של־הימיה לסקאפּא לשם דיון שני בעניינים אלה באנית־הדגל של האדמירל פורבּס. הקף ההגנה על סקאפּא, שעליו הסכמנו עתה, כלל את חיזוק המחסומים וקביעת אניות־חסימה נוספות במבואות המזרחיים המגוּלים, כמו גם שדות־מוקשים נתונים־לפיקוח ושאר תחבולות. על אמצעי־המניעה האדירים האלה יוסיפו עוד סירות־משמר ותותחים שיחלשו על כל המבואות. כנגד התקפה מן האוויר היתה התכנית להציב 88 תותחים אנטי־אוויריים כבדים ו־40 קלים, יחד עם הרבה זרקורים ומחסומי־בּאלונים מוגברים. הגנה ממשית של מטוסי־קרב אורגנה הן באיי אורקני הן בוויק שעל היבּשת. התקוה היתה שכל הסידורים האלה יושלמו, או לפחות יפותחו במידה שתספיק להצדיק את חזירת הצי, עד מרס 1940. בינתיים תוכל סקאפּא לשמש בסים לתדלוּק משחתות; אבל צריך היה למצוא מעון אחר לאניות הכבדות.

המומחים נחלקו בדעותיהם על התביעות המתחרות של הבסיסים האפשריים. האדמירליות צידדה בזכותו של הקלייד, אבל האדמירל פורבּס התנגד משום שדבר זה יהיה כרוך בשיט של יום נוסף לכאן ולכאן בדרך לאזור המיבצעים העיקרי שלו. דבר זה מצדו יחייב להגדיל את כוחות המשחתות שלו וכן יחייב את האניות הכּבדות לעבוד בשתי חטיבות. האפשרות השניה היתה רוֹסיית, שהיתה בסיסנו הראשי בשלהי המלחמה שעברה. מקומה היה נוח יותר מבחינה גיאוגרפית, אבל נוחה היתה יותר לפגיעה מהתקפות־אוויר. ההחלטות שנתקבלו לבסוף בישיבה זו סוכּמו במיזכר שהכינותי בשובי מלונדון.

ביום ו', ה־13 בנובמבר, כבר הבשילו יחסי עם צ’מברליין עד כדי כך שהוא ומרת צ’מברליין אבו לסעוד אתנו בבית האדמירליוּת, מקום שהיתה לנו דירה נוחה בקומה העליונה. ארבעה היינו מסוּבים. אף כי עמיתים היינו משך חמש שנים בממשלתו של מר בולדווין, הנה מעולם לא נפגשנו עדיין, רעייתי ואני, עם מר צ’מברליין ורעייתו במסיבות כאלו. גרם המקרה המוצלח שהסיבּותי את השיחה אל חייו באיי באהאמה, ושמחתי למצוא את אורחי מפליג בזכרונות אישיים במידה שלא הבחנתי בה לפני כן. הוא סיפּר לנו את כל הפרשה, שידעתיה רק בקווים הכלליים ביותר, של מאבקו בן שש השנים לגדל סיזאל על אי קטן ושמם מאיי־הודו־המערבית סמוך לנאסאוּ. אביו, “ג’ו” הגדול, היה משוכנע בהחלט כי כאן לפניו אפשרות לפתח ענף תעשיה קיסרי ולהבטיח את עתיד המשפחה בעת־ובעונה־אחת. אביו ואוסטין קראוהו ב־1890 מבירמינגהם לקנדה, מקום שעיינו זמן רב בתכנית. מהלך כארבעים מיל מנאסאוּ במפרץ הקריבי היה אי־מדבר קטן, בלתי־מיושב כמעט, שלפי הידיעות היתה אדמתו יפה לגידול סיזאל. לאחר סיור מדוקדק על־ידי שני בניו, קנה מר ג’וזף צ’מברליין חלקת־ארץ באי אנדרוֹס והקציב את ההון הדרוש לפיתוחה. עתה לא נותר אלא לגדל את הסיזאל. אוסטין הוקדש לבית־הנבחרים. לפיכך הוטלה המשימה על נוויל.

הוא ציית, לא רק מתוך הרגשת חובה של בן אלא גם מתוך הכרה ונכונוּת, ואת שש השנים הבאות בחייו בילה בנסיונות לגדל סיזאל בפינת־ארץ נידחת זו, שסופות־עלעוֹל מתרגשות עליה מזמן לזמן, כשהוא חי ערום כמעט, נפתל עם קשיי פועלים ושאר מכשולים מכל הסוגים, וכשהעיר נאסאוּ היא שביב התרבות היחיד. הוא עמד על כך, סח לנו, שמדי שנה תינתן לו חופשת שלושה חדשים באנגליה. הוא בנה נמל קטן ורציף־חוף ומסילת־ברזל או חשמלית קצרה. הוא השתמש בכל תהליכי הדישוּן שנחשבו מתאימים לקרקע, ובכללו של דבר חי חיים פרימיטיביים בתכלית תחת כיפת־השמיים. אבל סיזאל לא היה! על כל פנים, שום סיזאל שיוכל להיראות בשוק. כתום חמש שנים נשתכנע כי התכנית לא תוכל להצליח. הוא חזר הביתה ועמד בפני אביהו הנורא, שהתוצאה לא הניחה את דעתו בשום פנים. נמצאתי למד כי במשפחה היתה ההרגשה שאם גם הוא בן אהוב עד מאד הרי חבל על ההפסד של 50,000 לי"ש.

הוקסמתי לראות את מר צ’מברליין מתלהב בדבּרו, והקסימני הסיפור עצמו, שהיה סיפור של מאמץ־גבורה. ביני לביני חשבתי: “כמה חבל שהיטלר לא ידע, כאשר נפגש עם הפוליטיקאי האנגלי הזה המיוּשב ובעל המטריה בברכטסגאדן, גודסברג ומינכן, שבעצם הוא מדבר עם חלוץ למוּד־נסיון מתחומי־הספר של הקיסרות הבריטית!” היתה זו באמת השיחה החברוּתית האינטימית היחידה שיכול אני לזכור עם נוויל צ’מברליין בתוך כל הענינים שבּהם עסקנו יחד משך עשרים שנה בקירוב.

בזמן הסעודה נמשכה המלחמה ודברים התרחשו. עם המרק עלה קצין אחד מחדר־המלחמה למטה להודיע כי טוּבּעה צוללת. עם הפּרפּרת שוב בא והודיע כי טוּבּעה צוללת שניה; וסמוך לפני צאת הגבירות מחדר־האוכל בא בשלישית והודיע כי טוּבּעה צוללת שלישית. מעולם לא אירע עדיין כדבר הזה ביום אחד, ועברה שנה ויותר עד שחזר שׂיא אשר כזה. כשעזבו אותנו הגבירות אמרה אלי מרת צ’מברליין, במבט תמים ומלבּב: “האם סידרת כל זאת במתכוון?” הבטחתיה כי אם תואיל לבוא שנית נשיג השגים דומים⁹¹.

קו ההסגר שלנו הארוך והדק מצפון לאי־אוֹרקני, המורכב בעיקרו סיירות־סוחר חמושות שאניות־מלחמה תומכות בהן פה ושם, היה צפוי, כמובן, תמיד להתקפת־פתע מצד אניות גרמניות גדולות, ובפרט מצד שתי סיירות־המערכה המהירות והאדירות ביותר שלהם, שרנהורסט וגנייזנאוּ. לא יכולנו למנוע מהלומה כזאת. תקוותנו היתה שנביא את המתפרצות לידי התמודדות מכרעת.

בשעה מאוחרת אחר־הצהריים ב־23 בנובמבר הבחינה סיירת־הסוחר החמושה ראוואלפּינדי, שהיתה בפטרול בין איסלנד לאיי פארוֹ, באניית־מלחמה אויבת הממהרת להדביקה. סבורה היתה שהזרה היא אניית־הכיס דויטשלנד והיא מסרה דו"ח בהתאם לכך. הקצין המפקד שלה, הקברניט קנדי, לא יכול לשתעשע באשליות בדבר תוצאתה של פגישה כזאת. האניה שלו לא היתה אלא אניית־נוסעים מתוקנת בעלת סוללה של ארבעה תותחים ישנים בני 6 אינצ’ים, וליריבתו המשוערת היו ששה תותחים בני 11 אינץ' מלבד חימוש־עזר אדיר. בכל זאת קיבל עליו את הסיכון, מתוך החלטה להילחם עד הסוף. האויב פתח באש ממרחק 10,000 יארד וראוואלפּינדי השיבה אש. פעולה חדצדדית כזאת לא יכלה להימשך זמן רב. אבל הקרב נמשך עד שהיתה ראוואלפינדי לעיים בוערים, וכל תותחיה מחוץ לכלל פעולה. היא טבעה זמן־מה לאחר חשכה ועמה טבעו הקברניט שלה ו־270 מאנשיה האמיצים. שרדו רק 38, ש־27 מהם נשבו על־ידי הגרמנים, ואילו אחד־עשר הנותרים נאספו חיים כעבור שלושים־ושש שעות במים קרים כקרח על־ידי אניה בריטית אחרת.

לאמיתו של דבר היתה אניית האויב לא דויטשלנד כי אם סיירת־המערכה שרנהורסט. אניה זו, יחד עם גנייזנאוּ, יצאה מגרמניה יומיים קודם־לכן להתקיף את שיירותינו באוקינוס האטלנטי, אבל לאחר שפגשה בראוואלפינדי וטיבּעה אותה, ומתוך שחששה להישאר גלויה, נטשו השתים את שליחותן וחזרו מיד לגרמניה. לפיכך לא היה מאבק־הגבורה של ראוואלפינדי לשווא. הסיירת ניוּקאסל, שהיתה בפטרול לא הרחק ממקום המעשה, ראתה את ברקי התותחים, נענתה מיד למברק הראשון של ראוואלפינדי, ויחד עם הסיירת דלהי הגיעה למקום המעשה ומצאה את האניה הבוערת צפה עדיין על פני המים. היא רדפה אחר האויב וב־6.15 אחה"צ הבחינה בשתי אניות בחשכה הגוברת ובמטר שוטף. היא הכירה באחת מהן שהיא סיירת־מערכה אבל באפלה איבדה את המגע, והאויב הצליח להימלט.

התקוה לאלץ את שתי האניות הגרמניות החשובות האלו לצאת לקרב היתה בראש מעייניהם של כל הנוגעים בדבר, והמפקד הראשי הפליג מיד הימה עם כל הצי שלו. כשנראה האויב באחרונה היה נסוג מזרחה, וכוחות חזקים, כולל צוללות, אוּרגנו חיש כדי לתפסו בים הצפוני. אולם לא יכולנו להתעלם מן האפשרות כי לאחר שיתנער מרודפיו עשוי האויב לחדש את התקדמותו מערבה ולהיכנס לאטלנטי. חששנו לשיירות שלנו, והמצב דרש מאתנו להפעיל את כל הכוחות שברשותנו. נקבעו פטרולים בים ובאוויר לשמור על כל מוצאי הים הצפוני, וכוח אדיר של סיירות האריך את המשמר הזה עד חוף נורבגיה. באטלנטי עזבה אניית־המערכה ווֹרספּייט את השיירות שלה על־מנת לחפש במצר־דנמרק, ומאחר שלא מצאה מאומה המשיכה בדרכה סביב צפונה של איסלנד על־מנת להתחבר עם השומרות בים הצפוני. הוּד, סיירת־המערכה הצרפתית דוּנקרק ושתי סיירות צרפתיות הפליגו מהליפקס לאותו כיווּן. עד ל־25 בחודש היו ארבע־עשרה סיירות בריטיות סורקות את הים הצפוני, בעוד משחתות וצוללות משתפות פעולה וציי־המערכה מסייע עמהן. אבל הגורל לא האיר פניו, לא נמצא דבר, גם לא היה שום סימן לתנועת אויב בכיוון מערב. למרות מזג־האוויר הקשה עד מאד נמשך החיפוש השקדני שבעה ימים.

ביום החמישי, בעודנו מחכים באדמירליות בחרדה ומשתעשעים עדיין בתקוה כי לא ייחסך מאתנו השלל הנהדר הזה, שמעו תחנות־המכ“ם שלנו צוללת גרמנית מוסרת דו”ח. על פי זאת קבענו כי נערכה התקפה על אחת אניות־המלחמה שלנו בים הצפוני. לא ארכה העת והראדיו הגרמני התהלל כי הקפיטן פּרין, מטבעה של רויאל אוֹק, טיבע סיירת בעלת תותחים של 8 אינצ’ים ממזרח לאיי־טלנד. האדמירל פּאוּנד ואני היינו יחד כשהגיעה הידיעה הזאת. דעת־הקהל הבריטית רגישה ביותר בשמטבּעים אניות בריטיות, ואבדן ראוואלפינדי, על הקרב האמיץ שאסרה ומס־הדמים אשר שילמה, יפגע קשה באדמירליות אם לא תינקם נקמתו. “מדוע”, ישאלו השואלים, “הופקרה אניה כה חלשה בלי עזרה של ממש? האם הסיירות הגרמניות יכולות לשוטט כאוות־נפשן אפילו באזור ההסגר שבּו מועסקים כוחותינו העיקריים? האם תימלטנה הפושטות באין מכלים דבר?”

מיד שלחנו מברק להבהיר את התעלומה. כשנפגשנו שוב כעבור שעה באין כל מענה עבר עלינו רגע ביש מאד. אני זוכר זאת משום שהוא ציין את הידידוּת האמיצה שנתפתחה בינינו וכן עם האדמירל תוֹם פיליפס, שהיה שם גם הוא. “אני מקבל עלי את מלוא האחריות”, אמרתי, כניטל עלי. “לא, עלי האחריות”, אמר פּאוּנד. במצוקת־נפש עזה לחצנו איש את יד רעהו. עם כל אשר הקשחנו שנינו במלחמה, הרי אי־אפשר לשאת מהלומות כאלו בלי מכאובים מרים ביותר.

אבל התברר כי אין איש אשם. כעבור שמונה שעות נמצא כי בנורפולק הדברים אמורים וכי היא לא נזוקה. היא לא פגשה בשום צוללות, אבל אמרה כי פצצת־מטוס נפלה סמוך מאחריה. מכל מקום, הקפיטן פּרין לא לריק התהלל. זו שבעיני נורפולק היתה פצצת־מטוס משמיים מעוננים היתה למעשה טורפדו גרמנית שהחטיאה את מטרתה כחוט־השערה והתפוצצה בשובל גליה של האניה. בהסתכלו מבעד לפּריסקוֹפּ ראה פּרין את שיפעת המים הנגרשים, שמחתה את האניה מתחום ראייתו. הוא צלל כדי להתחמק ממטח העשוי לבוא. כשעלה שוב כעבור חצי שעה להצצה נוספת היתה הראות קלושה ולא נראתה שום סיירת. מכאן הדו“ח שלו. רגש ההרווחה שבּא עלינו לאחר המכאוב אשר נשׂאנו הקהה משהו מעוקצה של הידיעה האומרת כי שרנהורסט וגנייזנאוּ חזרו ונכנסו בשלום לים הבלטי. עתה ידוע כי שרנהוֹרסט וגנייזנאוּ עברו את טור הסיירות שלנו, שהיו בפטרול סמוך לחוף הנורבגי בבוקר ה־26 בנובמבר. היה ערפל ואף אחת מן האניות לא ראתה את רעותה. המכ”ם של ימינו היה מבטיח מגע, אבל אז לא עמד לרשותנו. רשמי הציבור לא היו לטובת האדמירליות. לא יכולנו להחדיר בעולם החיצוני את הכרת מרחבי הימים או את הכרת המאמצים השקוּדים שהיה הצי עושה בשטחים כה רבים. לאחר יותר מחדשיים של מלחמה ולאחר כמה אבידות רציניות לא היה עמנו דבר להראותו מן הצד השני. כן גם לא יכולנו עדיין להשיב על השאלה: “מה עושה הצי?”

 

פרק עשרים־ושמונה: המוקש המגנטי נובמבר ודצמבר 1939    🔗

ישיבה עם האדמירל דרלאן – המצב הימי האנגלו־צרפתי – מר קמפּינקי – המחסום הצפוני – המוקש המגנטי – מעשה של מסירות – צדדים טכניים – שיטות לשליית מוקשים – “דה־גאוּסיזציה” – ההשתלטות על התקפת המוקשים המגנטיים – תגמול – מוקשי־נהר בריין – “מבצע רוֹיאל מארין”

בימים הראשונים לחודש נובמבר ביקרתי בצרפת לשם דיון בפעולותינו המשותפות עם שלטונות הצי הצרפתי. עם האדמירל פּאוּנד נסעתי במכונית מהלך כארבעים מיל מפאריז אל מפקדת הצי הצרפתי, שנמצאה בגן מסביב לארמון העתיק של הדוכס נוֹאיי. בטרם ניכּנס לישיבה הסביר לי האדמירל דרלאן איך מתנהלים ענייני האדמירליות בצרפת. הוא לא היה מרשה למיניסטר הימיה, מר קמפּינקי, להיות נכח כשנדונו ענייני מיבצעים. אלה היו בתחום המקצועי הטהור. אני אמרתי כי הלורד־הראשון־של־הימיה ואני – אחד אנחנו. דרלאן אמר כי הוא מכיר בכך, אבל בצרפת שונים הם פני הדברים. “מכל מקום”, אמר, “האדון המיניסטר יגיע לארוחת־הצהריים”. אחרי־כן סקרנו עניינים ימיים משך שעתיים מתוך מידה גדולה של הסכמה. לארוחת־הצהריים הופיע מר קמפינקי. הוא ידע את מקומו, ועתה ישב בראש בנעימים לסעודה. חתני, דאנקן סנדס, ששימש לי שליש, ישב סמוך לדרלאן. רוב עת ארוחת־הצהריים בילה האדמירל בהסבירו לו את הסייגים שקובעת השיטה הצרפתית למיניסטר האזרח. לפני צאתי ביקרתי אצל הדוכּס בארמונו. דומה היה כי הוא ומשפחתו שרויים בעצבוּת, אך הם הראו לנו את ביתם היפה עד מאד ואת אוצרות האמנות שבּו.

בערב ערכתי סעודה קטנה בחדר פרטי במלון ריץ לכבוד מר קמפינקי. למדתי להעריך עד מאד את האיש הזה. הפטריוטיות שלו, התלהבותו, בינתו החריפה, ועל הכל – החלטתו הנחרצה לנצח או למות, עשו רושם. ביני לביני לא יכולתי שלא להשוותו לאדמירל, אשר מקנאתו למעמדו נלחם היה בחזית שונה לגמרי מזו שלנו. הערכתו של פּאונד היתה כשלי, אף כי הבינונו שנינו כל מה שעשה דרלאן למען הצי הצרפתי. אין לזלזל בדרלאן, ויש הכרח להבין את הדחף שפעל בו. הוא היה בעיניו הצי הצרפתי, והצי הצרפתי ראה בו את מנהיגו ומשיבו לחיים. משך שבע שנים החזיק במשׂרתו בעוד רוחות־רפאים מיניסטריוניות תופסים את משרת מיניסטר הימיה. שגעונו היה זה להשאיר את הפוליטיקאים על מקומם כפושׂקי־שפתיים בבית־הנבחרים. פּאוּנד ואני התידדנו מאד עם קמפּינקי. בן־קורסיקה קשוח זה לא חת ולא הכזיב מעולם. כשמת, שבור ונתון לזעמה של וישי, סמוך לתחילת 1941, היו דבריו האחרונים דברים של תקוה בי. לכבוד אחשבם לי תמיד.

והרי ההודעה המסכמת את מצבנו הימי ברגע זה, שאותה מסרתי בישיבה:

הודעה לאדמירליות הצרפתית מאת הלורד־הראשון

רק המלחמה בים נפתחה במלוא עצמתה. הצי האנגלו־צרפתי למלחמה בצוללות השתלט על התקפת הצוללות נגד המסחר, שהיתה קרובה כל־כך להמיט שואה ב־1917. עלינו לצפות לגידול רב במספר הצוללות של הגרמנים (ואפשר שרוסיה תשאיל להם אחדות). דבר זה אינו צריך לגרום כל דאגה, בתנאי שיינקטו כל אמצעי־הנגד שלנו במלוֹא המהירות ובקנה־המידה הגדול ביותר. באי־כוח האדמירליות יסבירו בפירוט את תכניותינו הרחבות. אבל פיתוּחן השלם של אלו לא יבוא אלא בשלהי 1940. בינתיים מן ההכרח שכל ספינה הבאה בחשבון למלחמה בצוללות תושלם ותיכנס לפעולה.

2. אין ספק כי שיטת הגל“ץ שלנו יעילה, וטובה הרבה יותר מכל מה שהיה ידוע במלחמה שעברה. היא מאפשרת לשתי סירות־טורפדו לעשות מה שהצריך עשר ב־1917־18. אבל דבר זה חל רק על הרדיפה והציד. באשר לשיירות, עדיין יש חשיבוּת חיונית למספרים. אין שיירה בטוחה אלא כשמלוות אותה אניות המצוידות בגל”ץ. דבר זה חל במידה שווה על אניות־מלחמה כעל שיירות־סוחר. מפלת הצוללת תוּשג כשיהיה ברור שכל התקפה על אניות צרפתיות או בריטיות תהיה כרוכה בהתקפת־נגד של גל"ץ.

האדמירליות הבריטית מוכנה לספק לכל ספינה צרפתית למלחמה־בצוללות את הגל“ץ. המחיר הוא מיצער, ואת החשבונות אפשר יהיה להסדיר לאחר מכן. אבל כל אניה צרפתית שתישלח לאנגליה לשם ציוד תזכה לטיפול מיידי; כן גם נדאג למסור את השיטה ולתת את ההכשרה בכל מקרה ומקרה. נוח יהיה ביותר לעשות זאת בפוֹרטלנד, מולדת הגל”ץ, מקום שכל האפשרויות מצויות בעין. אנחנו מוכנים לדאוג לציוד חמישים אניות צרפתיות, אם נתבקש לכך.

3. אבל אנחנו מקווים באמת־ובתמים שהימיה הצרפתית תרבה במספר ספינות הגל“ץ שלה, ותשלים בתכלית המהירות את כל מה שיוכל להיכנס לפעולה במשך 1940. לאחר שיסוּדר הדבר, אפשר יהיה לדון בעוד ששה חדשים בדבר 1941. לפי־שעה הבה נתכוון ל־1940, ובמיוחד לאביב ולקיץ. שש המשחתות הגדולות שהוחל בבניינן ב־1936 ו־1937 יהיה בהן צורך דחוף לשיירות־אוקינוס בטרם נגיע לשׂיא מלחמת־הצוללות ב־1940. יש גם ארבע־עשרה משחתות קטנות שהוחל בבניינן ב־1939, או שהן עתה בשלב של מירשם, אשר תמלאנה תפקיד שאין־ערוך־לו מבלי להעמיד דרישות מופלגות לכוח־עבודה וחמרים. סך הכל – עשרים אניות – שייתכן להשלימן משך 1940, ואשר לאחר שאנחנו נצייד אותן בגל”ץ תהיינה כלי־נשק טובים ביותר במיגור התקפת הצוללות של 1940. כן גם נעז להזכיר כאניות רצויות ביותר את שש שולות־המוקשים מטיפוס “סלוּפּ” שהוחל בבניינן ב־1936, ושתים־עשרה שהוחל בבניינן ב־1937, וכן את שש־עשרה ציידות־הצוללות מן התכנית של שנת 1938. לכל אלו אנחנו מציעים גל"ץ ואת כל שאר האפשרויות. נצייד אותן כשתהיינה מוכנות, כאילו היה זה מיבצע קרבי. אולם לא נוכל לייחס לספינות הקטנות האלו אותה דרגת חשיבות של המשחתות הגדולות והקטנות שצוּינו למעלה.

4. אין לשכוח כי מפלת הצוללות מביאה בעקבותיה לציי בעלי־הברית את השליטה על כל ימי העולם, ואת האפשרות שיבואו נייטראלים אדירים לעזרתנו, כמו גם את שאיבת האוצרות מכל חלקי הקיסרויות הצרפתית והבריטית, ואת קיום המסחר, הצובר עמו את העושר הנחוץ להמשכת המלחמה.

5. באדמירליות הבריטית התווינו קו חריף להבדיל בין אניות גדולות שאפשר לסיימן ב־1940 לאניות מפּרקי־זמן מאוחרים יותר. במיוחד מאַמצים אנחנו את כל כוחותינו לסיים את אניות־המערכה המלך ג’ורג' ה־5 ונסיך וולס תוך אותה שנה, אם אפשר עד הסתיו, דבר זה נחוץ כי הופעתה של ביסמרק קודם שתושלמנה שתי האניות האלו תהיה הרת־שואה במידה הגדולה ביותר, הואיל ואי־אפשר לא לתפסה ולא לקטלה, ולפיכך תשוטט כאוות־נפשה ברחבי הימים ותשבּש את כל קווי התחבורה. אבל גם לצרפת יש אניה בעלת חשיבות עליונה, היא רישליה, שתוכל להיות מוכנה בסתיו 1940 או אף קודם לכן, ובוודאי תהיה דרושה אם תושלמנה שתי האניות האיטלקיות החדשות באותם תאריכים ב־1940 שהם מתיימרים להתכוון להם. אם לא תהיינה שלוש האניות הגדולות האלו בפעולה לפני סוף 1940 תהיה זו שגיאה חמורה ביותר באסטרטגיה הימית, ואפשר שתהיינה לכך לא רק תוצאות ימיות אלא גם תוצאות דיפלומטיות בלתי־נעימות ביותר. לפיכך התקוה היא שייעשה כל מאמץ להשלים את רישליה בכל ההקדם האפשרי.

באשר לאניות גדולות מאוחרות יותר של ציי בריטניה וצרפת, ראוי יהיה לדון בהן באפריל או במאי של השנה הבאה, כשנראה בבירור הרבה יותר את מהלך המלחמה ואָפיה.

6. האדמירליות הבריטית מביעה עתה הכרת־טובה לעמיתיה וחבריה בצרפת על העזרה המצוינת ביותר שנתנו לענין המשותף מאז תחילת המלחמה הזאת. עזרה זו עלתה הרבה על כל ההבטחות או ההתחייבויות שמלפני המלחמה. בליווי השיירות מסיירה־ליאוֹנה מילאו הסיירות והמשחתות הצרפתיות תפקיד שלא היה יכול להתמלא בדרך אחרת, ואשר לולא בוצע כי אז היה פירוש הדבר פשוט יתר טבח בספינות־סוחר של בעלי־הברית. הסיירות והסיירות הקלות אשר, עם דונקרק, חיפּו על בואן של שיירות למבואות המערביים, היו בזמנו האמצעי היחיד שבו אפשר היה להרחיק את הפושטות הגרמניות. החזקת הצוללות הצרפתיות בקרבת טרינידאד היתה שירוּת מבורך ביותר. על הכל, שתי המשחתות המלוות בתמידות את השיירות לכאן ולכאן בין גיברלטר וברסט מקילות הרבה על האמצעים שברשותנו, שאם גם גדולים הם ומוסיפים לגדול, הריהם מנוצלים עד קצה הגבול.

לבסוף אסירי־תודה אנחנו ביותר על האפשרויות שניתנו לנושאת־המטוסים ארגוס לנהל את אימוני טייסי־הצי הבריטיים בתנאים הנוחים של מזג־אוויר ים־תיכוני.

7. לסקירת הצדדים הכלליים יותר של המלחמה: העובדה כי לאויב אין שום טור־מערכה איפשרה לנו לפזר את כוחותינו הימיים על פני האוקינוסים, ויש לנו שבע או שמונה יחידות־ציד בריטיות יחד עם שתי יחידות־ציד צרפתיות, שכל אחת מהן מסוגלת לתפוס ולקטול אניה מסוג דויטשלנד. אנחנו משוטטים עתה בצפון האטלנטי, בדרום האטלנטי ובאוקינוס ההודי. כתוצאה מכך בחרו הפושטות שלא לגרום לשיירות שלנו את האבידות אשר לפי הסברה שמלפני המלחמה יכלו בהחלט לגרמן. העובדה שלפחות אניה אחת, ואולי שתים, מטיפוס דויטשלנד נמצאו בנתיבי־הסחר האטלנטיים הראשיים משך שבועות אחדים מבלי לפעול מאומה מעוררת בנו הרגשה נוחה יותר ביחס לצורה זו של התקפה, אשר תחילה נחשבה מסוכנת ביותר. לא נוכל להוציא מכלל אפשרות את חידושה בצורה נמרצת יותר. האדמירליות הבריטית סבורה שאין להתנגד כלל להחזקת אניות גדולות ביחידות מתאימות המסיירות ברחבי האוקינוסים מקום שהן מובטחות מפני התקפת אוויר, על־מנת לממש ולהראות בעליל את שליטת בעלי־הברית על מרחבי הים.

8. בקרוב נהיה טרודים בהבאת כוחות החלוץ של צבאות קנדה ואוסטרליה לצרפת, ולמטרה זו כדאי לפרוס בהרחבה את כל קבוצות־הציד שלנו. יהיה גם צורך לתת ליווי של אניות־מערכה להרבה מן השיירות הגדולות ביותר בעברן את האוקינום האטלנטי. אנחנו מתכוונים לקיים בהתמדה וברציפות את ההסגר הצפוני מגרינלנד עד סקוטלנד, למרות קשיי החורף. בהסגר הזה תהיינה עשרים־וחמש סיירות־סוחר חמושות עסוקות לסירוגים, בתמיכת ארבע סיירות בנות 10,000 טונה ובעלות ארבעה תותחים של 8 אינצ’ים כל אחת, ומאחריהן אנו מחזיקים תדיר את כוחות הלחימה העיקריים של הצי הבריטי, לאמור, אניות־המערכה החדשות ביותר, וכן הוּד או איזו אניה גדולה אחרת, וכל אלו די בהן לאסור מלחמה על שרנהורסט וגנייזנאו או לרדפן אם תנסינה להתפרץ. נוכח המצב בים הבלטי אין אנו רואים סיכּוי מתקבל־על־הדעת להעסקת שתי האניות האלו בצורה זו. בכל זאת אנחנו מחזיקים בתמידות בכוחות הנחוצים כדי לטפל בהן.

התקוה היא כי אם ימשיכו שני הציים של בעלי־הברית באסטרטגיה זו, לא יעמוד לפני איטליה שום פיתוי להיכנס למלחמה נגדנו, וכוח התנגדותה של גרמניה יגיע אל קצו בוודאוּת.

האדמירליות הצרפתית הסבירה בתשובתה כי באמת שוקדת היא על השלמת האניות שצוינו, וכי היא מקבלת בשמחה את הצעת הגל"ץ שלנו. לא די שבקיץ 1940 תושלם רישליה אלא שבסתיו תושלם גם ז’אן ד’ארק.

*

באמצע נובמבר הגיש לי האדמירל פּאוּנד הצעות לחידוש מחסום שדות־המוקשים בין סקוטלנד לנורבגיה, שנקבע על־ידי רשויות הצי של בריטניה וארצות־הברית ב־18–1917. לא נראה לי סוג זה של לחימה, שהיא הגנתית במהותה ותכליתה להמיר פעולות נמרצות בשיפעת חמרים עצומה. אולם מעט־מעט שידלוני והשלמתי. הגשתי את התכנית לקבינט המלחמתי ב־19 בנובמבר.

המחסום הצפוני

תזכיר מאת הלורד־הראשון־של־האדמירליות

לאחר שיקול־דעת מרובּה אני ממליץ על תכנית זו לפני עמיתי. אין ספק כי לכשתושלם תטיל אמצעי־מניעה גדול מאד על מוצאיהן וחזירותיהן של צוללות ופושטות שעל פני המים. דומה כי זהו אמצעי נכון נגד הגבּרתה של מלחמת הצוללות, וערוּבּה לכך שלא תצטרף רוסיה אל אויבינו. בכך אנחנו כולאים את כל החבריה, וזוכים בשליטה שלמה על כל המבואות לים הבלטי ולים הצפוני כאחד. עיקרו של שדה־מוקשים אופנסיבי זה הוא שהשמירה המתמדת של כוחות ימיים עדיפים תמנע את האויב מגרוֹף לו תעלות־מעבר בתוכו. כשיהיה שדה־מוקשים זה קיים, נרגיש את עצמנו חפשיים הרבה יותר בימים החיצוניים מאשר עכשיו. גידולו ההדרגי אך המתמיד, שיהיה ידוע לאויב, ישפיע השפעה מדכּאה על המוראל שלו. המחיר גדול עד־להדאיב, אבל האוצר הקציב הקצבה גדולה, והמחסום הצפוני הוא בהחלט הדרך הטובה ביותר לניצול אמצעי זה של מלחמה (ז. א., מיקוּש).

מסמך זה גילם את העצה המקצועית המעוּלה ביותר, ומובן שזהו בדיוק דבר מן הסוג המתקבל על־נקלה בקבינט חכם וכבד־ראש. הענין נסתחף בשטף המאורעות; אבל רק לאחר שהושקע בו כסף רב. מוקשי המחסום הועילו אחרי־כן יפה לתפקידים אחרים.

*

עד־מהרה צצה סכנה חדשה ונוראה ואיימה על חיינו. משך חדשי ספטמבר ואוקטובר טוּבּעו כתריסר אניות־סוחר במבואות נמלינו, אף כי המוקשים נשלו מהם כהלכה. מיד חשדה האדמירליות שכאן השתמשו במוקש מגנטי. לא היה זה חידוש בשבילנו; התחלנו אפילו להשתמש בו באמת־מידה קטנה בתום המלחמה שעברה. ב־1936 עיינה ועדת־האדמירליות באמצעים שכנגד תחבולות של אש מגנטית, אבל עבודתה עסקה בעיקר באמצעים שכנגד טורפדות מגנטיות או מוקשים צפים, ולא הובן כראוי הנזק הנורא שאפשר לגרום על־ידי מוקשי־קרקע גדולים הנטמנים בעומק ניכּר על־ידי אניות או מטוסים. בלי דוגמה של המוקש אי־אפשר היה למצוא את התרופה. האבידות עקב מוקשים, בעיקר אצל בעלי־הברית ומדינות נייטראליות, הגיעו בספטמבר ואוקטובר כדי 56,000 טונה, ובנובמבר מצא היטלר את לבו לרמוז רמז אפל על “הנשק הסודי” החדש שלו שאין נגדו עצה ותחבולה. לילה אחד כשהייתי בצ’ארטוול בא האדמירל פּאוּנד לבקרני והוא שרוי בחרדה עזה. שש אניות טוּבעו במבואות התמזה. בכל יום היו מאות אניות יוצאות ונכנסות בנמלי בריטניה, ועצם קיומנו היה תלוי בתנועתן. אפשר מאד כי המומחים של היטלר אמרו לו שצורה זו של התקפה תביא עלינו אבדון. לטוּב המזל החל באמת־מידה קטנה, במלאי מוגבל ובכושר־ייצור מוגבל.

המזל גם האיר לנו פנים במישרים יותר. ב־22 בנובמבר בין השעות 9 ו־10 בערב נראה מטוס גרמני כשהוא מטיל לים חפץ גדול הצמוּד למצנח סמוך לשוּבּרינס. החוף עטוּר כאן שטחים גדולים של בוץ המתגלים עם זוּטוֹ של ים, ומיד ברור היה כי לעת השפל אפשר יהיה לבדוק את החפץ ואולי אפילו למשותו. זאת היתה ההזדמנות המצוינת שלנו. אותו לילה לפני חצות נקראו לאדמירליות שני קצינים מוכשרים ביותר, הלויט.־קומנדרים אוּברי ולוּאיס מא.ה.מ. ורנוֹן, מוסד הצי האחראי לפיתוח כלי נשק תת־מימיים, ובאדמירליות שוחחנו אתם, הלורד־הראשון־של־הימיה ואני, ושמענו את תכניותיהם. ב־1.30 בבוקר היו בדרכם במכונית לסאוּתאֶנד על־מנת לגשת למלאכת המשייה המסוכנת. לפני האיר היום ב־23 בחודש, בחשכה שחורה כזפת, בעזרת פנס־איתות בלבד, מצאו את המוקש 500 יארד לערך מתחת לנקודת הגאוּת, אבל הואיל והגאות היתה עולה לעת ההיא יכלו רק לבדקו ולעשות הכנות לטפל בו לאחר הגאוּת הבאה.

המיבצע הגורלי החל בשעה מוקדמת אחר־הצהריים, ועד אז נתגלה מוקש שני שנמצא בבוץ סמוך לראשון. אוּברי עם רב־הסמל בולדווין טיפּלו בראשון, ואילו עמיתיהם, לואיס ומלח־כשיר וירנקוּם, חיכו במרחק בטוח על כל צרה שלא תבוא. לאחר כל פעולה שהוסכם עליה מראש היה אוּברי נותן אות ללואיס, כדי שאפשר יהיה לנצל את הידיעות הנרכשות כשיגיעו לפירוק המוקש השני. לבסוף היו המאמצים המשולבים של כל הארבעה דרושים לצורך הראשון, וכשרם ומסירותם באו על גמולם בעין יפה. אותו ערב באו אוּברי וחבריו לאדמירליות להודיע כי המוקש נמשה בשלמותו והוא נמצא בדרכו לפוֹרטסמוּת לשם בדיקה מדוקדקת. קיבלתי את פניהם בהתלהבות. כינסתי שמונים או מאה קצינים ופקידים באולם הגדול ביותר שלנו, ואוּברי סיפר את סיפורו לקהל מרוּתק, החש היטב בכל המוּטל בכּף. מן הרגע הזה נשתנה המצב מן הקצה אל הקצה. מיד אפשר היה להשתמש בידיעות שהופקו ממחקרי העבר כדי למצוא אמצעים מעשיים למלחמה בסגולותיו המיוחדות של המוקש.

עתה הופעלו כל כוחו וחכמתו של הצי; לא ארכה העת והמסה והנסיון החלו לתת תוצאות מעשיות. תת־האדמירל וייק־ווֹקר נתמנה לתאם את כל האמצעים הטכניים שהם צורך השעה. פעלנו בכל הכיוונים בבת־אחת, ובראשונה חיפשנו אמצעים פעילים להתקיף את המוקש בדרכים חדשות של שלייה והפעלת נפּצים; ושנית, חיפשנו אמצעי־הגנה סבילים לכל האניות מפני מוקשים אפשריים במעברים שלא נגרפו, או שנגרפו שלא כהלכה. למטרה הזאת השניה פוּתחה שיטה יעילה ביותר של דה־מגנטיזציה של אניות על־ידי הקפתן בחוט חשמל. קראו לזאת “דה־גאוּסיזציה”, ומיד הופעל הדבר באניות מכל הסוגים. הנה כך צוידו אניות־סוחר בכל הנמלים הראשיים שלנו מבּלי לעכב במידה ניכרת את הקפותיהן; בצי פישטנו את ההתקדמות הזאת הודות לסגל הטכני בעל ההכשרה המעולה של הצי המלכותי.

*

האבידות הרציניות נמשכו; הסיירת החדשה בלפאסט נוֹקשה בפירת־אוף־פורת ב־21 בנובמבר, וב־4 בדצמבר נוקשה אניית־המערכה נלסון בכניסתה ללוֹך יוּ. אולם שתי האניות הצליחו להגיע לנמלי־מבדוק. אבדו שתי משחתות, ועוד שתים, מחוץ לזורעת־המוקשים אדוונצ’ר, נזוקו בחוף המזרחי משך תקופה זו. מפליא הדבר ששירות־המודיעין הגרמני לא חדר בעד אמצעי־הבטחון שלנו, שכּיסו על הנזק שנגרם לנלסון, אלא לאחר שתוּקנה האניה וחזרה לשירות. ואולם מלכתחילה הכרח היה שאלפים רבים באנגליה יידעו את העובדות לאמיתן.

עד־מהרה המציא לנו הנסיון דרכים חדשות ופשוטות יותר לדה־גאוּסיזציה. עצומה היתה השפעתה של ההצלחה על המוראל, אבל בסיכּול מאמציו של האויב סמכנו בעיקר על עבודתן הנאמנה, האמיצה והמתמידה של שולות־המוקשים ועל הכּושר הסבלני של המומחים הטכניים, שהמציאו וסיפּקו את הציוד שבּו השתמשו הללו. מן העת הזאת והלאה תמיד היתה בידינו השליטה על סכנת המוקש, למרות הרבה תקופות של חרדה, ובסופו של דבר החלה הסכנה להתמעט. ביום חג־המולד היה ביכלתי לכתוב לראש־הממשלה:

25 בדצמבר 1939

הכל שקט כאן מאד, אבל סבור הייתי שתרצה לדעת כי השגנו הצלחה ניכרת נגד המוקשים המגנטיים. שני האמצעים הראשונים שהכנסנו לפעולה לפיצוצם נמצאו יעילים. שני מוקשים פוּצצו על־ידי המשוט המגנטי ושנים על־ידי סירות־פריקה הנושאות סרנים כבדים. דבר זה אירע בנמל א (לוך יוּ), מקום שבעלת־המום המעניינת שלנו [נלסון] מחכה עדיין שיפנו לה מעבר בטוח אל מקום החלמתה בפורטסמות. נראה גם שייתכן לבצע את הדה־מגנטיזציה של אניות־מלחמה ואניות־סוחר על־ידי תהליך פשוט, מהיר ולא יקר. כל ההמצאות הטובות ביותר שלנו מתקרבות עתה [להשלמתן]. המטוסים והאניה המגנטית – בּוֹרדה – יהיו בפעולה בתוך עשרת הימים הבאים, וכולנו חשים בטחון רב כי בקרוב תסולק סכנת המוקשים המגנטיים.

כן מעיינים אנחנו בואריאציה האפשרית על צורה זו של התקפה, לאמור, מוקשים אקוּסטיים ומוקשים על־קוֹליים. שלושים מומחים נלהבים חוקרים את האפשרויות האלו, אבל עדיין אין ביכלתי לומר שמצאו תרופה…

מן הראוי להרהר בצד זה של המלחמה הימית. אותה שעה היה הכרח להקדיש חלק ניכר מכל המאמץ המלחמתי שלנו למלחמה במוקש. השקעה עצומה בחומר ובממון הוסחה ממשימות אחרות, והרבה אלפי אנשים סיכנו את חייהם יומם ולילה בשוֹלוֹת־המוקשים בלבד. מספר־השׂיא הוּשג ביוני 1944, שעה שהיו קרוב לששים־אלף איש עסוקים בכך. שום דבר לא הכהה את להט מסירותו של הצי המסחרי; ומצב־רוחו התרומם והלך עם הסיבּוּכים האיומים של התקפת המיקוש ועם האמצעים היעילים שמצאנו כנגדם. יגיעותיו ואומץ־לבו שלא נלאָה היו ישועתו. התעבורה הימית, שבּה היה תלוי קיומנו, נמשכה בלי הפסק.

*

רישומו הראשון של המוקש המגנטי הסעירני עד מאד, ומחוץ לכל אמצעי־המגן שנאלצנו להזדקק להם תרתי אחר אמצעי של תגמול. ביקורי בריין ערב המלחמה הסב את מחשבותי אל עורק־החיים הזה הראשון־במעלה של גרמניה. אפילו בספטמבר עוררתי באדמירליות דיון בהנחתם או בהטלתם של מוקשי־נהר בריין. בשים לב לעובדה שנהר זה שימש לתעבורה של הרבה אומות נייטראליות, לא יכולנו כמובן לעשות מאומה אלא אם כן ינקטו הגרמנים את היזמה בצורה זו של מלחמה־ללא־אבחנה נגדנו. עתה שעשו זאת, נראה היה לי כי התשובה ההולמת לטיבּועים־ללא־אבחנה במוקשים בפיהם של נמלים בריטיים היא התקפת מיקוש דומה, ואם אפשר – יעילה יותר, על הריין.

הנה כי כן שלחתי ב־19 בנובמבר כמה מיזכרים וזה המוּבא כאן נותן את התיאור המדויק ביותר של התכנית:

מפקח [ואחרים]

1. בחינת אמצעי־תגמול אולי יהיה צורך להכניס לריין מספר גדול של מוקשים צפים. דבר זה יכול להיעשות על־נקלה בכל נקודה שהיא בין שטרסבורג לנהר לאוּטר, מקום שהגדה השמאלית היא טריטוריה צרפתית. הגנרל גאמלן התעניין מאד ברעיון זה, וביקשני לעבּדו בשבילו.

2. הבה נראה בבירור את המטרה שלפנינו. בריין עובר מספר עצום של בּרגות גדולות מאד, והוא העורק הראשי לסחרה ולחייה של גרמניה. ברגות אלו, שנבנו לשיט־נהרות בלבד, אין להן לא קוער כפול ולא מחיצות גדולות בתוכן. קל הוא לבדוק את הפרטים האלה. נוסף על כך יש לפחות שנים־עשר גשרי־סירות שנמתחו בזמן האחרון על הריין, dir=“rtl”>שבהם תלויים החיילות הגרמנים המרוכזים באזור סארבּריקן־לוּכסמבורג.

3. טיפוס המוקש הנדרש הוא קטן, אפוא, אולי לא גדול יותר מכדורגל. זרם הנהר הוא לכל היותר 7 מילים בשעה, ושלושה או ארבעה בזמנים רגילים, אבל קל למדי לבדוק זאת. לפיכך צריך להיות במוקש מנגנון־שעון העושה אותו מסוכן רק לאחר שעבר מרחק מסוים, כדי להרחיק מטריטוריה צרפתית וכן להפיץ את האימה בהמשך הריין עד למקום שנשפך אליו המוֹזל והלאה משם. מן הדין שהמוקש יטבע – או מוטב, שיתפוצץ – אוטומטית, על־ידי המנגנון הזה, קודם שיגיע לטריטוריה הולנדית. אחרי עבוֹר המוקש את המרחק הנחוץ, שאפשר לשנותו, הוא צריך להתפוצץ למגע קל. נוח יהיה הדבר אם נוסף על כך יוכל המוקש להתפוצץ אם ייתקע בחול לאחר פרק־זמן מסוים, כי בנקל יוכל להפיץ חרדה על אחת משתי הגדות הגרמניות של הנהר.

4. נוסף על כך נחוץ יהיה שהמוקש יצוף בריחוק נוח מתחת לפני המים לבל ייראה לעין במים העכורים. יש להמציא שסתום הידרוֹסטאטי המופעל על־ידי גליל קטן של אוויר דחוס. לא עשיתי את החישובים, אבל אני מניח ש־48 שעות תהיינה מירב הזמן שיוצרך לפעול. אפשרות אחרת תהיה להטיל לתוך הנהר מספר גדול מאד של גוּלות הסוואה – כדורי־פח – שתפצנה בילבול ותשׂמנה לאַל את הפעולות הנגדיות.

5. מה הם יכולים לעשות נגד זאת? ברור שישטחו רשתות, אבל שברי כלי־שיט וברים במורד הנהר יקרעו את הרשתות האלו, ובכל מקום, חוץ מאשר על־יד הגבול, גם תכבדנה מאד על התעבוּרה. מכל מקום, כשייאחז המוקש שלנו ברשתות, יתפוצץ ויבקע בהן חור גדול, ולאחר כתריסר התפוצצויות כאלו שוב יהיה המעבר פנוי, ומוקשים נוספים ייסחפו ויבואו. אפשר יהיה להשתמש במוקשים גדולים במיוחד כדי לקרוע את הרשתות. אינני יכול להעלות בדעתי שום דרך הגנה אחרת, אבל אולי יעלה משהו בדעת הקצינים שעליהם תוטל החקירה הזאת.

6. ולבסוף, הואיל וייעשה שימוש במספר גדול של מוקשים אלה, והמעשה יימשך ויחזור מדי לילה בלילה משך חדשים, הרי כדי למנוע את השימוש בנתיב־המים, יש לחשוב על הפישוּט הנחוץ לשם ייצור המוני.

התכנית הזאת מצאה חן בעיני חברי הקבינט המלחמתי. סבורים היו כי אך ראוי ונאה הוא שאם הגרמנים משתמשים במוקש המגנטי על־מנת להשמיד כל כלי־שיט, בין של בעלי־הברית בין של הנייטראלים, הנכנס לנמלים בריטיים, הרי עלינו להשיב מהלומה על־ידי שנשתק ככל אשר נוכל את כל התעבורה הענקית שלהם על הריין. הושגו ההיתרים והעדיפויות הנחוצים, והעבודה החלה במלוא הקצב. בשיתוף עם מיניסטריון־התעופה פיתחנו תכנית למיקוש חלק הריין העובר בחבל־הרור על־ידי הטלת מוקשים ממטוסים. הפקדתי את כל העבודה הזאת בידי תת־האדמירל פיצג’רלד, ששימש תחת הלורד־החמישי־של־הימיה. קצין מזהיר זה, שנספה אחרי־כן בפיקוד על שיירה אטלנטית, תרם תרומה אישית כבירה. הבּעיות הטכניות נפתרו. הובטח מלאי הגון של מוקשים, ואורגנו כמה מאות מלחים ואנשי חיל־ים נלהבים על־מנת לטפל בהם בבוא השעה. כל זה היה בנובמבר, ואנחנו לא נוכל להיות מוכנים לפני מרס. בשלום כבמלחמה תמיד נעים הוא שעה שמשהו של ממש בא לעזרך.

 

פרק עשרים־ותשעה: הקרב מול הנהר לה־פלאטה    🔗

פושטות שעל פני המים – אניית־המערכה הגרמנית של־כיס – פקודות האדמירליוּת הגרמנית – קבוצות מצוד בריטיות – גבול שלוש־מאות־המיל של האמריקאים – הצעת הגל“ץ שלנו לארצות־הברית – חששות מבּית – האזהרה על “דויטשלנד” – העזתה של “גראף שפּאֵ” – תמרוניו של הקפיטן לנגסדוֹרף – השייטת של הקוֹמוֹדור הארווּד מול הנהר לה־פלאטה – ראיית־הנולד שלו ומזלו הטוב – התנגשות ב־13 בדצמבר – שגיאתו של לנגסדורף – “אֶקזטיר” מוּצאת מכלל פעולה – נסיגת אניית־הכיס הגרמנית – “איאקס” ו”אכילס" רודפות – “שפּאֵ” חשה מפלט לה במונטווידאוֹ – מכתבי מיום 17 בדצמבר אל ראש־הממשלה – הריכוז הבריטי על מונטווידאו – פקודותיו של לנגסדורף מן הפירר – התאבדותה של “שפּאֵ” – התאבדותו של לנגסדורף – קץ ההתגרות הראשונה על פני המים נגד המסחר הבריטי – “אלטמרק” – “אקזטיר” – רישומי הקרב מול לה־פלאטה – מברקי אל הנשיא רוזוולט

אף כי יותר מכל סבלנו מאיוּם הצוללות והוא שהיה המסוכן ביותר, הנה ההתקפה על סחרנו באוקינוסים מצד פושטות שעל פני המים יכלה להיות נוראה עוד יותר אילו אפשר היה להתמיד בה. שלוש אניות־המערכה הגרמניות של־כיס, שהוּתרו על פי חוזה ורסיי, תוכננו מתוך מחשבה עמוקה כמשחתות־סוחר. ששה תותחיהן בני 11 האינץ', מהירותן בת 26 הקשר, והשריון אשר נשאו, נדחסו יחד בתבונת־כפיים מעולה בגבולות נפח של עשרת־אלפים טונה. שום סיירת בריטית לא יכלה להשתוות אליהן. הסיירות הגרמניות בעלות התותחים של 8 אינצ’ים היו חדישות יותר משלנו, ואם תופעלנה בהתקפות על אניות־סוחר תהיינה גם הן בגדר איום נורא. חוץ מזה עשוי האויב להשתמש באניות־סוחר מוסוות וכבדות־חימוש. חיות היו בזכרוננו התלאות שגרמו אָמדן וקניגסברג ב־1914, ולא שכחנו שאילצונו להפעיל שלושים או יותר אניות־מלחמה וספינות־סוחר חמושות כדי להשמידן.

לפני פרוץ המלחמה החדשה היו ידיעות ושמועות שאמרו כי אניה אחת או יותר מאניות־הכיס כבר הפליגו מגרמניה. צי־המולדת חיפּש אך לא מצא מאומה. עתה ידוע לנו כי גם דויטשלנד גם אדמירל גרף שפּאֵ הפליגו מגרמניה בין ה־21 ל־24 באוגוסט⁹², וכבר היו מעֵבר לאזור הסכנה ומשוּלחות לנפשן באוקינוס קודם שיאוּרגנו ההסגר והפּטרולים הצפוניים שלנו. ב־3 בספטמבר היתה דויטשלנד אורבת סמוך לגרינלנד, לאחר שעברה במצרי־דנמרק. גרף שפּאֵ עברה באין מבחין את נתיב הסחר צפון־האטלנטי וכבר היתה הרחק דרומה מן האיים האזוריים. כל אחת מן השתים היתה מלוּוה ספינת־עזר לחידוש ציוּדה בדלק ובאספקה. בתחילה נשארו שתיהן חדלות־מעש ואובדות במרחבי האוקינוס. אם לא תהלומנה, לא תזכּינה בשום השׂגים. עד אם תהלומנה, לא תהיה שום סכנה נשקפת להן.

הפקודות שהוציאה האדמירליות הגרמנית ב־4 באוגוסט היו מחושבות היטב:

המשׂימה במקרה מלחמה

שיבּוש הספּנוּת המסחרית של האויב והחרבתה בכל האמצעים האפשריים… לבוא בקרב עם כוחות־צי של האויב, אפילו יהיו נופלים משלנו, רק אם יקדם הדבר את המשימה העיקרית…

שינויים תכופים בעמדה ובאזורי־פעולה ייצרו אי־בטחון ויגבילו את הספּנות המסחרית של האויב, אפילו בלי תוצאות מוחשיות. פנייה־לשעה לאזורים מרוחקים תוסיף גם כן על חוסר־הבטחון של האויב.

אם יגן האויב על הספּנוּת שלו בכוחות עדיפים ואי־אפשר יהיה להשיג הצלחות בלתי־אמצעיות, הרי עצם העובדה שהספּנוּת שלו תוגבל ככה פירושה שפגענו קשה במצב האספקה שלו. תוצאות רבות־ערך תוּשגנה גם אם אניות־הכיס תישארנה באזור השיירה.

בזעף היתה האדמירליות הבריטית מוכנה להסכים עם כל דברי־החכמה האלה.

*

ב־30 בספטמבר טוּבעה אניית־הנוסעים הבריטית קלמנט, בת חמשת־אלפים טונה, שהפליגה עצמאית, על־ידי גראף שפּאֵ מול פרנאמבּוּקוֹ. הידיעה חישמלה את האדמירליות. זה היה האות אשר לו חיכינו. מיד הורכבו כמה קבוצות־מצוד, שכּללו את כל נושאות־המטוסים אשר ברשותנו, בסיוע אניות־מערכה, סיירות־מערכה וסיירות. כל קבוצה של שתי אניות או יותר נחשבה מסוגלת לתפוס ולהשמיד אניית־מערכה של־כיס.

בסך־הכל היתה הרדיפה אחר שתי פושטות משך החדשים הבאים כרוכה בהרכבת תשע קבוצות־מצוד, הכוללות עשרים־ושלוש אניות אדירות־כוח. נאלצנו גם לספק שלוש אניות־מערכה ושתי סיירות כאניות־ליווּי נוספות לשיירות החשובות בצפון־האטלנטי. צרכים אלה היו בגדר ניצול חמור מאד של אפשרויות צי־המולדת וצי־הים־התיכון, שמהם נחוץ היה ליטול שתים־עשרה אניות מן הטיפוסים החזקים ביותר, ובכלל זה שלוש נושאות־מטוסים. קבוצות־המצוד, שפעלו מבסיסים מפוזרים באוקינוס האטלנטי ובאוקינוס ההודי, יכלו לסרוק את אזורי־המוקד העיקריים שבהם אניותינו עוברות. על־מנת לתקוף את סחרנו חייב האויב להימצא בתחום השג־ידה של אחת מהן לפחות. על־מנת לתת מושג מהקף הפעולות האלו אני מוסר כאן את הרשימה השלמה של קבוצות המצוד בנקודות־השיא שלהן:

ארגון קבוצות־המצוד – 31 באוקטובר 1939

אניות־ליווי נוספות עם השיירות בצפון־האטלנטי:

*

ראש מאווייה של הממשלה האמריקאית בזמן הזה היה להרחיק את המלחמה מחופיה ככל האפשר. ב־3 באוקטובר החליטו שלוחיהן של עשרים־ואחת רפובליקות אמריקאיות, שנאספו בפאנאמה, להכריז על אזור־בטחון אמריקאי, ומבקשים היו לקבוע חגורה בת שלוש־מאות עד שש־מאות מיל מחופיהן אשר בתחומיה לא יבוצע מעשה מלחמתי. אנחנו היינו מעוניינים לעזור בהרחקת המלחמה ממימיה של אמריקה – אכן, במידה ידועה היה זה לתועלתנו. לפיכך מיהרתי להודיע לנשיא רוזוולט כי אם תבקש אמריקה את כל הצדדים הלוחמים לכבּד איזור כזה, הרי אנחנו נכריז מיד על נכונותנו למלא את מבוקשה – כמובן, בגדר זכויותינו בהתאם לחוק הבינלאומי. לא נקפיד עד היכן ידרים אזור הבטחון, בתנאי שיוחזק כהלכה. היינו מתקשים עד מאד להשלים עם אזור־בטחון שרק איזו מדינה נייטראלית חלשה מפקחת עליו; אבל אם צי ארצות־הברית ידאג לכך, לא נחשוש כלל. ככל שתרבינה אניות־המלחמה של ארצות־הברית המסיירות לאורך חופה של אמריקה הדרומית, כך ייטב הדבר בעינינו; כי הפושטת הגרמנית שאחריה אנחנו רודפים אפשר תעדיף אז לצאת ממימי אמריקה אל נתיב המסחר של דרום־אפריקה, מקום שהיינו מוכנים לטפל בה. אבל אם תפעל פושטת שעל פני המים מתוך אזור־הבטחון האמריקאי או תמצא בו מחסה, הרי נדרוש שיגנו עלינו, או שיניחו לנו להגן על עצמנו, מפני הרעה שהיא עלולה להסב.

לעת הזאת לא היתה לנו שום ידיעה ברורה על טיבּוּען של שלוש אניות בנתיב כף־התקוה־הטובה בין ה־5 ל־10 באוקטובר. כל השלוש היו שטות הביתה עצמאית. לא נתקבלו שום מברקים של בקשת עזרה, והחשד נתעורר רק כשבּוששו לבוא. עבר זמן־מה עד שאפשר היה להניח כי הן נפלו קרבנות לפושטת.

הפיזור ההכרחי של כוחותינו גרם דאגה לי ולאחרים, מה־גם שהצי העיקרי שלנו היה חוסה בחופנו המערבי.

21.10.39

הלורד־הראשון־של־הימיה וסגן־ראש־מטה־הצי

הופעתה של שר מול פּרנאמבּוקו ותעלומת תנועותיה אחרי־כן, ומפני מה אין היא מתקיפה אניות־סוחר, מעוררת את השאלה: האם רצו הגרמנים להביא לידי פיזור נרחב של אניותינו העודפות, ואם כן – מדוע? כמו שהעיר הלורד־הראשון־של־הימיה, יהיה זה טבעי יותר שירצו לרכזן במימי המולדת כדי שתהיינה להם מטרות להתקפה אווירית. יתר על כן, איך יכלו לחזות מראש באיזו מידה נגיב על שמועת מציאותה של שר בדרום־האטלנטי? כל זה נראה חסר־שחר לגמרי, אולם הגרמנים אינם האנשים שיעשו דברים באין טעמם אתם. האם בטוחים אתם שהיתה זאת שר ולא איזו אחיזת־עיניים?

רואה אני שהראדיו הגרמני מתפאר שהם מגרשים את הצי מן הים הצפוני. ברגע זה הרי זה מופרז פחות מרוב דברי־הרהב שלהם. אפשר אפוא שקיימת סכנה מצד פושטות על פני המים בחוף המזרחי. האם לא ייתכן לערוך שייטות־צוללות משלנו הרחק בלב הים לאורך קו מסתבר של התקדמות אויבת? אולי דרושה תהיה להן משחתת־אֵם לסייר בשבילן. אפשר מאד שקרוב משהו להתרחש, עתה שנסוּגונו למרחק הגון כדי להרוויח זמן.

אני אהיה האיש האחרון שיקים אותן “בהלות פלישה”, שבהן נלחמתי בתמידות כל־כך בימים הראשונים של 1914־15. אף־על־פי־כן אולי מן הראוי הוא לראשי־המטות לשקול מה יקרה אם, למשל, יועברו 20,000 איש ויירדו על החוף בהאריץ', למשל, או בוובּורן־הוּק, מקום שיש מים עמוקים עד סמוך לחוף. 20,000 איש אלה יוכלו לעשות את אימוני־ההמונים של מר הוֹר־בלישה מציאותיים הרבה יותר מכפי המצופּה עתה. הלילות האפלים והארוכים יסייעו למזימות כאלו. האם עשה משרד־המלחמה איזה סידורים נגד אפשרות־חירום זו? זיכרו מה מעמדנו בים הצפוני ברגע זה. אינני סבור שהדבר מתקבל על הדעת, אבל האם אפשרי הוא מבחינה פיזית?

דויטשלנד, שעתידה היתה להציק לעורק־החיים שלנו בצפון־מערב האוקינוס האטלנטי, פירשה את הפקודות שבּידה מתוך זהירות נבונה. אף פעם אחת משך החדשיים וחצי של שיטוּטה לא קרבה לגשת אל שיירה. בגלל מאמציה הנחרצים להימנע מפגישה עם כוחות בריטיים לא קטלה אלא שתי אניות, אחת מהן אניה נורבגית קטנה. אניה שלישית, סיטי אוף פלינט האמריקאית, שהובילה מטען לבריטניה, נלכדה, אך לבסוף שיחררו אותה הגרמנים מנמל נורבגי. בתחילת נובמבר התגנבה דויטשלנד ושבה לגרמניה, כשהיא עוברת שוב בים הארקטי. אולם עצם מציאותה של אניה אדירת־כוח זאת בנתיב המסחר העיקרי שלנו הטילה מאמץ חמור על אניות־הליווּי שלנו ועל קבוצות המצוד בצפון־האטלנטי. לאמיתו של דבר היינו מעדיפים את פעילותה על האיוּם הסתוּם שנתגלם בה.

גראף שפּאֵ היתה נועזת ובעלת־דמיון יותר, ועד־מהרה נעשתה מרכז תשומת־הלב בדרום־האטלנטי. באיזור נרחב זה הופעלו כוחות אדירים של בעלי־הברית באמצע אוקטובר. קבוצה אחת כללה את נושאת־המטוסים ארק רויאל ואת סיירת־המערכה רינאוּן, שפּעלו מפריטאון, בשיתוף עם קבוצה צרפתית של שתי סיירות כבדות ונושאות־המטוסים הבריטית הרמס, שבסיסן בדאקאר. בכף־התקוה־הטובה היו שתי הסיירות הכבדות סאסקס ושרוֹפּשייר, ואילו בחוף המזרחי של דרום־אמריקה, לגונן על התעבורה החיונית עם הנהר לה־פלאטה וריו־דה־ז’אניירו, שוטטה הקבוצה של הקוֹמוֹדור הארווּד, ובה האניות קאמבּרלנד, אֶקזטיר, איאקס ואכילס. אכילס היתה אניה ניו־זילנדית שרוב אנשיה בני ניו־זילנד.

שפּאֵ היתה נוהגת להופיע לזמן קצר באיזו נקודה, לקטול אניה, ולהיעלם שוב בתוך מרחבי האוקינוס חדלי־הנתיבות. לאחר הופעה שניה הלאה משם דרומה בנתיב־הכּף, שבה טיבעה רק אניה אחת, לא ניכרו אותותיה כמעט חודש ימים, וכל אותה עת היו קבוצות־המצוד שלנו תרות ומחפשות בכל האזורים, ופקודות לעירנוּת מיוחדת נשלחו לאוקינוס ההודי. לאמיתו של דבר היתה זאת מגמת־פניה, וב־15 טיבּעה מיכלית בריטית קטנה בתעלת מוזמבּיק, בין מדגסקר ליבּשת. לאחר שהודיעה כך על הופעתה באוקינוס ההודי, כדי להסב את המצוד לכיוון זה, חש הקברניט שלה – לנגסדורף, איש ממדרגה ראשונה – לחזור במלוא המהירות, ובריחוק גדול דרומית מן הכּף שב ונכנס לאטלנטי. צעד זה לא היה בלתי־צפוי; אבל תכניותנו לבלע את עצתו סוּכלו על־ידי מהירות נסיגתו. האדמירליות לא ידעה כלל בבירור אם פושטת אחת יצאה לטרף ואם שתים, ונעשו מאמצים הן באוקינוס ההודי הן באטלנטי. חשבנו גם כי שפּאֵ היא האניה־האחות שלה, שר. חוסר היחס בין כוחו של האויב לאמצעים־שכנגד היה מרגיז ביותר. עלו על זכרוני שבועות החרדה לפני הפעולות בקוֹרנוֹל ואחרי־כן באיי פלקלנד בדצמבר 1914, כשהוצרכנו להיות מוכנים בשבע או שמונה נקודות שונות, באוקינוס השקט ובדרום־האטלנטי, להופעת האדמירל פון־שפּאֵ עם המהדורה הקודמת של שרנהורסט וגנייזנאו. עבר רבע מאת־שנים, אך החידה היתה אותה חידה. עברתנו הרגשת הרווחה מפורשת כאשר נודע לנו כי שפּא הופיעה שוב בנתיב הכּף־פריטאון וטיבּעה עוד שתי אניות ב־2 בדצמבר ואחת ב־7 בו.

*

מראשית המלחמה היו דאגתו ותפקידו המיוחדים של הקומודור הארווּד לגונן על הספּנות הבריטית מול הנהר לה־פלאטה וריו־דה־ז’אניירו. הוא היה משוכנע כי במוקדם או במאוחר תבוא שפּאֵ בכיוון לה־פלאטה, מקום שמזומן לה השלל השמן ביותר. הוא חישב בשום־שכל את הטכסיסים שינקוט בקרב. סיירותינו, קמברלנד ואקזטיר, בעלות התותחים של שמונה אינצ’ים, והסיירות של 6 אינצ’ים, איאקס ואכילס יחדיו, יכלו לא רק לתפוס כי אם גם לקטול. אולם בגלל צרכי הדלק והבּדק אי־אפשר היה להניח כי כל הארבע תהיינה נכחות “ביום”. אם לא תהיינה, הרי אין התוצאה ודאית. כשנודע לו כי דוֹריק סטאר טובּעה ב־2 בדצמבר, ניחש הארווּד נכונה. אף כי היתה שפּאֵ מרוחקת למעלה מ־3,000 מיל, הניח שתבוא בכיוון לה־פלאטה. מזלו וחכמתו עמדו לו לשער כי אפשר שתגיע ב־13 בחודש. הוא פקד על כל הכוחות העומדים לרשותו להתרכז שם ב־12 בדצמבר. קמברלנד אכן היתה עומדת בבדקה באיי פלקלנד; אבל בבוקר ה־13 היו אקזטיר, איאקס ואכילס יחדיו במרכז נתיבי הספּנוּת מול שפך הנהר. ב־6.14 בבוקר אכן הבחינו בעשן לפאת מזרח. ההתנגשות הנכספת באה.

הארווּד באיאקס, שערך את כוחותיו כדי להתקיף את אניית־הכיס מצדדים שונים ומרוחקים ולבלבל בכך את האש שלה, התקדם במירב המהירות של השייטת הקטנה שלו. עם ראייה ראשונה חשב הקפיטן לנגסדורף שאין לו עסק אלא עם סיירת קלה אחת ושתי משחתות, וגם הוא גח מלוא המהירות קדימה; אבל כעבור דקות מספר הכיר בטיב יריביו, וידע כי קרב־הרג ממשמש ובא. שני הכוחות מסתערים היו עתה זה כנגד זה במהירות של קרוב לחמישים מיל בשעה. תוך דקה אחת היה לנגסדורף חייב להחליט דבר. ראוי היה לו לנטות מיד כדי שתישארנה מתקיפותיו זמן רב ככל האפשר תחת יתרון הטווח והכובד של תותחי 11 האינץ' שלו, שהבּריטיות לא יכלו להשיב להם תחילה. כך היה מרוויח, לצורך יריותיו בלתי־המופרעות, את ההפרש שבין חיבּור מהירויות לחיסורן. אפשר מאד שהיה מטיל מום באחת מצרותיו בטרם תוכל איזו מהן לירות בו. כנגד זאת החליט להתמיד בנתיבו ולהתנפל על אקזטיר. הנה כי כן החלה הפעולה כמעט בעת־ובעונה־אחת משני הצדדים.

טכסיסיו של הקומודור הארווּד נמצאו כדאיים. מטחי 8 האינצ’ים מאקזטיר פגעו בשפּאֵ מן השלבים הראשונים של הקרב. בינתיים קשות ויעילות היו גם פגיעות הסיירות של 6 אינצ’ים. עד־מהרה ספגה אקזטיר פגיעה שהפילה את צריח ב שלה, שיבּשה כל קשר על הגשר, הרגה או פצעה את כל אשר עליו, והוציאה זמנית את האניה מכלל שליטה. אולם לעת הזאת שוב לא יכול האויב להתעלם מסיירות 6 האינצ’ים, ושפּאֵ הסבה את עיקר תותחיה אליהן, ובכך נתנה פוּגה לאֵקזטיר ברגע גורלי. אניית־המערכה הגרמנית, המפוצפצת משלושה עברים, מצאה שההתקפה הבריטית עזה מדי, וכעבור זמן לא רב נסוגה תחת מסך עשן בכוונה הבּרורה להגיע אל הנהר לה־פלאטה. מוטב היה ללנגסדורף לו הקדים לעשות זאת.

אחרי המפנה הזה שוב תקפה שפּאֵ את אקזטיר, שנפגעה קשה בפגזי 11 האינץ'. כל תותחיה הקדמיים הוצאו מכלל פעולה. אש בוערת יקדה באמצעיתה והיא נטתה נטייה עזה על צדה. הקפיטן בּל, שלא נתבהל מן ההתפוצצות על הגשר, אסף סביבו עוד שנים־שלושה קצינים בתחנת־הפיקוח האחורנית, והחזיק את אנייתו בפעולה בצריח היחיד שנותר לה עד אשר ב־7.30 יצא גם זה מכלל פעולה עקב העדר לחץ. יותר לא יכול לעשות. ב־7.40 פרשה אקזטיר לצורך תיקונים ולא לקחה עוד חבל בקרב.

איאקס ואכילס, שכבר היו ברדיפה, המשיכו בפעולה בעוז־נפש. שפּאֵ הסבה אליהן את כל תותחיה הכבדים. ב־7.25 נהרסו שני הצריחים האחורניים באיאקס, ואכילס נזוקה גם היא. שתי הסיירות הקלות האלו לא יכלו להשתוות לאויב בכוח־תותחים, וכיון שראה כי תחמשתו פוחתת והולכת החליט הארווּד באיאקס להפסיק את הקרב עד לחשכה, שעה שישתפרו סיכוייו להשתמש ביעילות בנשקו הקל יותר, ואולי בטורפדות שלו. לפיכך הסתלק תחת מסך עשן, והאויב לא רדף אחריו. קרב עז זה נמשך שעה אחת ועשרים דקה. כל שאר שעות היום ההוא שטה שפּא בכיוון מונטווידאו, והסיירות הבריטיות באות אחריה בזעף ואגב חילופי אש בודדים בלבד. זמן קצר אחרי חצות הלילה נכנסה שפּאֵ למונטווידאו ושם תיקנה את נזקיה, טענה אספקה, הורידה פצועים לחוף, העבירה אנשים לאניית־סוחר גרמנית ומסרה דו"ח לפירר. איאקס ואכילס רבצו מחוץ לנמל, כשמנוי וגמור אתן לרדפה עד־אובד אם תעז לצאת. בינתיים החליפה קמברלנד, שבּאה במלוא המהירות מאיי פלקלנד, את אקזטיר השבורה והרצוצה באור ל־15 בחודש. בואה של הסיירת בעלת התותחים של 8 אינצ’ים השיב מצב מפוקפק לשיווי־משקל רופף כלשהו.

היה זה מסעיר ביותר לעקוב אחר הדראמה של קרב מזהיר זה מחדר־המלחמה של האדמירליות, מקום שבּיליתי חלק הגון מיום ה־13 בחודש. עם תום היום לא תמו דאגותינו. מר צ’מברליין היה בזמן ההוא בצרפת בביקור אצל חיל־המשלוח־הבריטי. ב־17 בחודש כתבתי אליו:

אם תתפרץ שפּאֵ, כמו שאולי תעשה הלילה, אנחנו מקווים לחדש את הפעולה של ה־13 בחודש וקמברלנד, אניה בעלת שמונה תותחים של 8 אינצ’ים, תהיה במקום אקזטיר בעלת 6 האינצ’ים. שפּאֵ יודעת עתה כי רינאון וארק רויאל מצטיידות בדלק בריו, ולכן זהו סיכויה הטוב ביותר. דורסטשייר ושרופּשייר הבאות מן הכף עדיין רחוקות מהלך שלושה וארבעה ימים. שיחק לנו המזל שהיתה קמברלנד בקרבת־מקום באיי פלקלנד, משום שאקזטיר נזוקה קשה. היא נפגעה יותר ממאה פעמים, צריח אחד נוּפּץ, שלושה תותחים רוּסקו, ששים קצינים ומלחים נהרגו ועשרים נפצעו. אכן, אקזטיר עמדה באחד הקרבות הנאים והנחרצים ביותר נגד עדיפות טווח ומתכת. ננקטו כל האמצעים העולים על הדעת כדי למנוע את התחמקותה של שפּאֵ באין רואים, ואני אמרתי להארווּד [שכיום הוא אדמירל ו־.B.C.K] שהוא רשאי להתקיפה בכל מקום שהוא מחוץ לתחום שלושת המילים. אולם היינו מעדיפים שתוּשם במעצר, כי דבר זה ייזקף לשבחו של הצי הגרמני פחות מאשר אם תטוּבּע בקרב. יתר על כן, קרב מסוג זה הוא ענין שסכנתו מרובה, ולעולם אין לבקש שפך־דמים מיותר.

כל הקנדים באו הבּוקר בשלום בהגנת הצי העיקרי ואת פניהם מקבלים בברכה אנתוני, מייסי, ומן־הסתם הרבה מאנשי גרינוֹק וגלאסגו. בתכניתנו לערוך להם קבלת־פנים לבבית. הם ילכו לאוֹלדרשוֹט, מקום שבלי ספק תלך לראותם בקרוב.

היו היום עשר התקפות־אוויר על אניות בודדות לאורך החוף המזרחי מוויק ועד דוֹבר, על כמה מאניות־הסוחר הומטרה אש מקלעים מתוך רשעוּת סתם, וכמה מאנשינו נפגעו על הסיפונים.

אני בטוח שאתה מוצא ענין רב ביותר בביקורך בחזית, ואני מקווה שיתברר לך כי שינוי הוא הסוג הטוב ביותר של מנוחה.

מרגע שנודע לנו כי הוּחל בפעולה מיד פקדנו לרכז כוחות אוויריים מול מונטווידאו, אבל קבוצות־המצוד שלנו היו פזורות מאד, כמובן, ואף אחת מהן לא היתה בתחום אלפיים מיל ממקום המעשה. בצפון היה כוח ק, כולל את רינאון וארק רויאל, משלים סיבוב שהחל בקייפטאון קודם עשרה ימים ונמצא עתה מרחק שש־מאות מיל מפּרנאמבּוקו, ו־2,500 מיל ממונטווידאו. צפונית עוד יותר נפרדו עתה־זה הסיירות נפטון ושלוש משחתות מן הכוח הצרפתי X והיו באות דרומה להיספח אל כוח ק. כל אלו נצטוו לבוא למונטווידאו; תחילה היה עליהן להצטייד בדלק בריוֹ. אולם הצלחנו ליצור את הרושם שכבר עזבו את ריו והן מתקרבות אל מונטווידאו במהירות של שלושים קשר.

בקצה השני של האוקינוס האטלנטי היה כוח ה חוזר אל הכּף להצטייד בדלק לאחר סריקה מקיפה במעלה החוף של אפריקה. דורטשייר לבדה עמדה לרשותנו בקייפטאון ונצטוותה מיד להצטרף אל האדמירל הארווּד, אבל היה עליה לעבור מרחק 4,000 מיל כמעט, אחרי־כן באה אחריה שרוֹפּשייר. נוסף על כך הועמד לרשותו של המפקד הראשי בדרום־האטלנטי כוח I, הכולל את קורנוול, גלוסטר ונושאת־המטוסים איגל מתחנת איי־הודו־המזרחית, שהיה בעת ההיא בדרבּן.

*

בינתיים טילגרף הקפיטן לנגסדורף ב־16 בדצמבר לאדמירליות הגרמנית כדברים הבאים:

עמדה אסטרטגית מול מונטווידאו. מחוץ לסיירות ולמשחתות, ארק רויאל ורינאון. הסגר הדוק בלילה; אין תקוה לבריחה ללב הים ופריצה אל מימי המולדת… מבקש החלטה אם על האניה לטבע את עצמה על אף העומק שאינו מספיק בשפך הפּלאטה, או אם יש להעדיף מעצר.

בישיבה, שבה ישב ראש הפירר ונכחו רדר ויוֹדל, הוחלט על התשובה הבאה:

נסה בכל האמצעים להאריך את השהייה במים נייטראליים… הבקע דרך לבוּאנוס־איירס אם אפשר. לא להיעצר באורוגואי. נסה להחריב כהלכה, אם תטביע האניה את עצמה.

הואיל והציר הגרמני במונטווידאו הודיע אחרי־כן כי הנסיונות הנוספים להאריך את גבול הזמן של שבעים־ושתים שעות עלו בתוהו, נתאשרו פקודות אלו על־ידי הפיקוד העליון של גרמניה.

הנה כי כן העבירה שפּאֵ ב־17 בחודש אחר־הצהריים למעלה משבע־מאות איש, על מטענם וצידתם, אל אניית־הסוחר הגרמנית שבנמל. זמן קצר אחרי־כן נודע לאדמירל הארווּד שהיא מרימה עוגן. ב־6.15 בערב יצאה מן הנמל, כשהמון עצום מסתכל בה, ושטה לאטה לפאת־ים, כשהסיירות הבריטיות מחכות לה בתאוה. ב־8.45 בערב, עם שקוע השמש, הודיעו המטוסים של איאקס: “גראף שפּאֵ פוצצה את עצמה”. רינאון וארק רויאל עדיין היו בריחוק אלף מיל מן המקום.

אבדן האניה שבר את לבו של לנגסדורף. אף כי ממשלתו נתנה לו את הסמכוּת המלאה לכך, כתב ב־19 בדצמבר:

עכשיו יכול אני להוכיח רק במוֹתי כי השירותים המזוינים של הרייך השלישי נכונים למות למען כבוד הדגל. אני עצמי נושא באחריות לטיבוע אניית־המערכה של־כיס, אדמירל גרף שפּאֵ. אני מאושר לשלם בחיי על כל פחיתוּת שאולי נגרמה לכבודו של הדגל. אצא לקראת גורלי באמונה איתנה בעניינם ועתידם של אוּמתי והפירר שלי.

אותו לילה התאבד ביריה.

זה היה סוף ההתגרות הראשונה על פני המים במסחר הבריטי באוקינוסים. שום פושטת נוספת לא הופיעה עד לאביב 1940, כשנפתחה מערכה חדשה, אגב ניצוּל אניות־סוחר מוּסוות. הללו יכלו להתחמק מגילוי ביתר קלות, אך לעומת זאת יכלו להן כוחות קטנים יותר מן הדרושים להשמדתה של אניית־כיס.

*

כאשר אך הגיעתני הידיעה על סופה של שפּאֵ, להוט הייתי להחזיר את קבוצות־המצוד הפזורות והמפוזרות שלנו הביתה. אולם אניית־העזר של שפּאֵ, אלטמרק, עדיין היתה על פני המים, ולפי הסברה נמצאו בה אנשי־הצוות של תשע האניות שטוּבעו על ידי הפושטת.

17.12.39

הלורד־הראשון־של־הימיה

עתה שדרום־האטלנטי נקי למעשה, מחוץ לאלטמרק, דומה כי חשוב הוא ביותר להחזיר הביתה את רינאון וארק רויאל ועמהן לפחות אחת מן הסיירות של 8 אינצ’ים. הדבר יקל עלינו יותר בעבודת השיירות ויאפשר השלמת בדק וחופשות. נראית לי תכניתך שתהיינה שתי האניות הקטנות עוגנות מחר בנמל הפנימי של מונטווידאו, אבל אינני סבור כי ראוי יהיה לשלוח את כוח ק הרחק כל־כך דרומה. יתר על כן, אפשר שלא ירשו לאניות־מלחמה כה רבות להיכנס בעת־ובעונה־אחת. יהיה זה נוח מאד אם, כמו שהצעת, תחליף נפּטון את איאקס מיד אחרי תום כניסת־הנצחון [לנמל מונטווידאו]; ויהיה זה טוב מאד אם יוכלו הכוחות החוזרים לערוך בדרכם הביתה חפש מחופּש אחר אלטמרק. נראה לי כי עלינו להחזיר הביתה את כל האניות שאין בהן צורך מוחלט. הפטרול הצפוני יהיה זקוק לסיוע מתמיד בשתי משמרות מן הקלייד, או מוטב יותר – שלוש, כל זמן שאנו נמצאים שם. אני מסכים עם הקפיטן טננט שהאדמירליות הגרמנית תהיה מעוניינת ביותר לעשות משהו כדי להשיב את תהילתה לאיתנה.

אולי תודיעני מה דעתך על הרעיונות האלה.

כן גם הייתי מודאג ביותר ביחס לאקזטיר, ולא יכולתי לקבל את ההצעות שהוצעו לי להשאירה בלתי־מתוקנת באיי פלקלנד עד תום המלחמה.

17.12.39

הלורד־הראשון־של־הימיה, מפקח ואחרים

הדו"ח המוקדם הזה על הנזק שנגרם לאקזטיר מראה מה־עצומה היתה האש שניתכה עליה ומה־עצום היה עוז־ההחלטה שבו נלחמה. כן גם שבח גדול הוא למחלקת הבּנייה שהיה בכוחה לעמוד בריסוק־אברים ממושך וחמור שכזה. סיפור זה צריך יהיה לספרו בהקדם האפשרי, מבלי להזכיר שום דבר בלתי־רצוי (ז.א., מה שאין האויב צריך לדעת).

מה ההצעות ביחס לתיקונים? מה אפשר לעשות באיי פלקלנד? אני מניח שיטליאו אותה במידה שתספיק לה לבוא הביתה לבדק ארוך.

23.12.39

הלורד־הראשון־של־הימיה, סגן־ראש־מטה־הצי, מפקח

אין אנו צריכים להשלים בנקל עם אי־התיקון של אקזטיר משך המלחמה. צריך לחזקה ולחזק את שלדה מבּפנים ככל האפשר, ועליה להעביר את תחמשתה, או את עיקר תחמשתה, לאיזו ספינת־סוחר או ספינת־עזר. אולי אפשר למלא אותה בחלקה חביות או חביות־דלק ריקות, ואז תוכל לחזור הביתה בצוות מוקטן תחת ליווּי לים התיכון או לאחת המספנות שלנו. אם אז אי־אפשר יהיה לעשות בה מאומה, צריך יהיה ליטול ממנה את כל תותחיה ומיתקניה המועילים, שאפשר להעבירם לצורך בנייה חדשה.

הדברים שלמעלה מרמזים רק על השקפתי הכללית. אולי תודיעוני איך אפשר להוציאה לפועל.

29.12.39

המפקח והלורד־הראשון־של־הימיה

עדיין לא ראיתי את התשובה על המברק מתת־האדמירל הממונה על דרום־אמריקה ביחס לזה שלא כדאי לתקן את אקזטיר, ועל זאת שלחתי מיזכר לסתור. מה מעמד הענין הזה עכשיו? נמצאתי למד מכּם בעל־פה שכולנו בדעה אחת, שעליה לחזור ולעבור תיקון יסודי, וכי דבר זה אינו מוכרח להימשך זמן כה רב כפי שסובר תת־האדמירל.

מה יהיה על אקזטיר עכשיו! איך תבוא הביתה, באיזה מצב, ומתי? לא נוכל להשאיר אותה באיי פלקלנד, מקום שתהיה שרויה בסכנה או שאיזו אניה בעלת־ערך תהיה קשורה אליה לדאוג לה. אשמח לדעת מה ההצעות.

השקפתי ניצחה. אקזטיר הגיעה בשלום לארץ הזאת. היה לי הכבוד לחלוק שבח לקציניה ומלחיה האמיצים מעל סיפונה המפוצפץ בנמל פלימות. היא זכתה לשמש עוד שנתיים ולהצטיין בשירותיה, עד שאבדה באש תותחי היאפאנים בקרב הנואש על מיצר־סוּנדה ב־1942.

*

רישומי הקרב מול לה־פלאטה הביאו חדוה עזה לאומה הבריטית והרימו את קרננו ברחבי העולם. החזיון של שלוש האניות הבריטיות הקטנות התוקפות בלי היסוס ומניסות את יריבתן בעלת התותחים והשריון הכבדים הרבה יותר, חזיון זה עורר התפעלות בכל מקום. העמידו אותו בניגוד לפרשת השוֹאה של בריחת גבּן במצר אוֹטרנטוֹ באוגוסט 1914. למען היושר יש לזכור כי, שלא כמו במקרה האדמירל של הימים ההם, היו כל אניותיו של הקומדור הארווּד מהירות משפּאֵ, וכל האניות בשייטת של האדמירל טרוּבּריג' ב־1914, חוץ מאחת, היו איטיות מגבּן. בכל זאת היה הרושם מרנין, והצהיל את החורף הקודר והמדכא שבּו היינו עומדים.

הסובייטים לא היו מרוצים מאתנו בזמן הזה, והערותיהם ב־31 בדצמבר 1939 בהצי האדום הן דוגמה למסירת הידיעות העובדתית שלהם:

איש לא יעז לומר כי טביעתה של אניית־המערכה הגרמנית היא נצחון מזהיר לצי הבריטי. הרי זו דווקה הדגמה, שאין לה תקדים בהיסטוריה, לאזלת־ידם של הבריטים. בבוקר ה־13 בדצמבר פתחה אניית־המערכה בדו־קרב תותחים עם אקזטיר, ובתוך דקות מספר אילצה את הסיירת להיסוג מן הפעולה. לפי הידיעות האחרונות טבעה אקזטיר סמוך לחופי ארגנטינה, בדרך לאיי פלקלנד.

*

ב־23 בדצמבר הגישו הרפובליקות של אמריקה מחאה רשמית לבריטניה, צרפת וגרמניה נגד הקרב מול לה־פלאטה, שלפי טענתן היה בו משום פגיעה באזור־הבטחון האמריקאי. לערך בעת הזאת גם עצרו הסיירות שלנו שתי אניות־סוחר גרמניות סמוך לחוף ארצות־הברית. אחת מאלו, אניית־הנוסעים קולומבוס בת 32,000 טונה, טיבּעה את עצמה וניצוֹליה נאספו על־ידי סיירת אמריקאית: השניה נמלטה לתוך המים הטריטוריאליים בפלורידה. הנשיא רוזוולט התלונן בלב־ולב על הטרדות אלו סמוך לחופי חצי־הכדור המערבי; ובתשובתי השתמשתי בהזדמנות והטעמתי את התועלת שהביאה פעולתנו מול לה־פלאטה לכל הרפובליקות של דרום־אמריקה. פעולות הפושטת הגרמנית הפריעו את סחרן, ונמליהן שימשו לאניות־האספקה ולמרכזי האינפורמציה שלה. על פי חוקי המלחמה היתה הפושטת זכאית ללכוד את כל אניות־הסוחר הסוחרות אתנו בדרום־האטלנטי, או לטבען, לאחר שתדאג לאנשי־הצוות; ודבר זה גרם נזק חמור לאינטרסים המסחריים האמריקאיים, בפרט בארגנטינה. הרפובליקות של דרום־אמריקה צריכות לשמוח על הפעולה מול לה־פלאטה ולראות בה ישועה מכל ההצקה הזאת. כל דרומו של האוקינוס האטלנטי פטור עתה, ואולי יישאר פטור, מפעולות מלחמתיות. את ההרווחה הזאת צריכות מדינות דרום־אמריקה להעריך עד מאד, כי למעשה תוכלנה עתה ליהנות משך תקופה ארוכה מאזור־בטחון של שלושת־אלפים מיל, ולא של שלוש־מאות.

לא יכולתי להתאפק מלהוסיף כי הצי המלכותי נושא בנטל כבד מאד בכפיית כיבודו של החוק הבינלאומי בים. אפילו מציאותה של פושטת יחידה בצפון־האטלנטי הצריכה את העסקת מחצית צי־המערכה שלנו כדי לתת הגנה בטוחה לסחרו של עולם. זריעת המוקשים המגנטיים ללא הגבלה מוסיפה על העומס הרובץ על השייטות והספינות הקטנות שלנו. אם נכרע תחת העומס הזה, תעמודנה בפני הרפובליקות של דרום־אמריקה הרבה דאגות קשות יותר מזו של קול יריות־תותחים רחוקות בים משך יום אחד; ובתוך זמן קצר למדי תעמוד גם ארצות־הברית בפני דאגות בלתי־אמצעיות יותר. לפיכך ראיתי עצמי זכאי לבקש התחשבות מלאה בנטל שאנו נושאים בתקופה גורלית זו, ולבקש פירוש נדיב ביותר לפעולה שהיא הכרחית למען תסתיים המלחמה בתוך פרק־זמן מתקבל־על־הדעת ובצורה הנאותה.

 

פרק שלושים סקנדינביה. פינלנד    🔗

חצי־האי הנורבגי – בצר הברזל של שוודיה – הנייטראליות והמסדרון הנורבגי – טעות שתוקנה – מאחרי הצעיף הגרמני – האדמירל פון־רדר והר רוזנברג – וידקוּן קויזלינג – החלטתו של היטלר, 14 בדצמבר 1939 – הפעולה הסובייטית נגד המדינות הבלטיות – תביעותיו של סטאלין מפינלנד – הרוסים מכריזים מלחמה על פינלנד; 28 בנובמבר 1939 – התנגדות־הגבורה של הפינים – כשלון הסובייטים והדיפתם – שביעות־רצון ברחבי העולם – העזרה לפינלנד והנייטראליות של נורבגיה ושוודיה – הצידוק למיקוש ה־“Leads” – הבעיה המוסרית

חצי־האי הנמשך באורך אלף מיל, מפי הים הבלטי עד לאזור הארקטי, היה בעל חשיבות אסטרטגית עצומה. הרי נורבגיה גולשים לאוקינוס בשרשרת רצופה של איים. בין האיים האלה ליבשת יש מסדרון במים הטריטוריאליים שדרכו יכלה גרמניה לבוא בקשר אל הימים החיצוניים ולחבל בכך קשה בהסגר שלנו. חרושת־המלחמה הגרמנית היתה מבוססת בעיקר על אספקת בצר משוודיה, שבקיץ היה מוּבא מן הנמל השוודי לוּלאה בראשו של מפרץ בוֹתניה, ובחורף, וכשהיה מפרץ זה קפוא, מנרוויק שבחוף המערבי של נורבגיה. לכבּד את המסדרון פירושו יהיה להניח לכל התעבורה הזאת שתימשך תחת שלט־המגן של נייטראליות נוכח כוחנו הימי העדיף. מטה האדמירליות היה דאוּג עד מאד נוכח יתרון חשוב זה שגרמניה זוכה בו מן ההפקר, ובהזדמנות הראשונה העליתי את השאלה בקבינט.

מן המלחמה הקודמת זכור היה לי כי לממשלות בריטניה ואמריקה לא היו שום נקיפות־מצפון ביחס למיקוּש ה־“Leads”, כמו שקוראים למים המוּגנים האלה. מחסום־המוקשים הגדול שהונח ב־1917–1918 לרוחב הים הצפוני מסקוטלנד לנורבגיה לא היה פועל את מלוא פעולתו כל זמן שסחרה של גרמניה וצוללותיה הוצרכו רק לחמוק ולעבור סביבו באין מפריע. אולם התברר לי כי אף אחד מציי בעלי־הברית לא זרע שום שדות־מוקשים במים הטריטוריאליים של נורבגיה. האדמירלים התלוננו כי המחסום שבּו הושקעו כמויות עצומות של עבודה וכסף, לא יועיל אלא אם כן ייסגר המסדרון הזה, ולפיכך הפעילו כל ממשלות בעלי־הברית את הלחץ החזק ביותר על נורבגיה כדי שתסגור אותו היא עצמה. הנחת המחסום העצום הצריכה זמן רב, וכאשר נסתיים לא נותר עוד ספק רב ביחס לסיומה של המלחמה או ביחס לזה שגרמניה שוב אין בה הכוח לפלוש לסקנדינביה. אולם רק בסוף ספטמבר 1918 ניאותה ממשלת נורבגיה לנקוט פעולה. בטרם תמלא את התחייבותה למעשה, נסתיימה המלחמה.

כשגוללתי את הענין הזה לבסוף לפני בית־הנבחרים, באפריל 1940, אמרתי:

בעת המלחמה שעברה, כשהיינו קשורים בארצות־הברית, סבורים היו בעלי־הברית כי דרך מוּגנה זו, שאז שימשה ביחוד לצוללות היוצאות למסעי הפשיטה שלהן, גורמת להם נזק כה חמור עד כי ממשלות בריטניה, צרפת וארצות־הברית יחדיו עוררו את הנורבגים [להתחייב] להניח שדה־מוקשים במים הטריטוריאליים שלהם לרוחב הדרך המוגנה, כדי למנוע את השימוש־לרעה במעבר הזה מצד צוללות. אך טבעי היה הדבר שמאז החלה מלחמה זו הביאה האדמירליות את התקדים הזה – אם גם אין העניינים שווים בדיוק ויש כמה הבדלים – את התקדים החדש והמכובּד הזה לידיעתה של ממשלת הוד־מלכותו, והפצירה כי יורשה לנו לזרוע שדה־מוקשים משלנו במים הטריטוריאליים של נורבגיה, כדי לאלץ את התעבורה הזאת הבּאה לגרמניה וממנה לצאת ללב ים ולהסתכן בכך שיביאוה אל הפיקוח־על־הברחה או שתיתפס כשלל־אויב על־ידי שייטות ההסגר שלנו. אך טבעי ואך צודק היה הדבר שזמן רב לא חפצה ממשלת הוד־מלכותו לחטוא אפילו בהפרה טכנית של החוק הבינלאומי.

אכן ארכה השעה עד שהגיעה הממשלה לכלל החלטה.

בראשונה נתקבלו עצוּמותי במאור־פנים. כל עמיתי התרשמו מאד מן התקלה; אבל יחס הכבוד הקפדני לנייטראליוּת של מדינות קטנות היה עקרון־ התנהגות שכולנו דבקנו בו.

19.9.39

הלורד־הראשון אל הלורד־הראשון־של־הימיה ואחרים

הבוקר הבאתי לתשומת־לבו של הקבינט את חשיבות הפסקתה של העברת בצר שוודי מנרוויק הנורבגית, שתתחיל מרגע שיגליד הקרח במפרץ בּוֹתניה. הטעמתי כי ב־1918 זרענו שדה־מוקשים לרוחב תחום 3 המילים במים הטריטוריאליים של נורבגיה, בהסכמתה של ארצות־הברית ומתוך שיתוף־פעולה אתה. הצעתי שנחזור על מעשה זה בזמן הקרוב ביותר. [דבר זה, כפי שהוסבר למעלה, לא היה מדויק כל צרכו, ועד־מהרה עמדתי על עובדה זו]. חברי הקבינט כולל את שר־החוץ, דומה היה שהם רואים את הפעולה הזאת בעין יפה עד מאד.

יש צורך אפוא לנקוט את כל הצעדים להכנה.

1. יש לסיים תחילה את המשא־והמתן עם הנורבגים על שכירת אניותיהם.

2. מיניסטריון־המסחר יוצרך לעשות הסכמים עם שוודיה על קניית הבּצר הנדון, כי אין אנו מתאווים כלל לריב עם השוודים.

3. על משרד־החוץ להכיר לדעת את הצעותינו, ויש לגולל בשׂוֹם־לב את כל פרשת הפעולה האנגלו־אמריקאית ב־1918, בצירוף עצומה מנומקת.

4. מטה האדמירליות הנוגע בדבר צריך לעיין היטב במיבצע עצמו. המשרד־למלחמה־כלכלית צריך לקבל ידיעות, אם וכאשר יהיה צורך בכך.

נא למסור לי בקביעוּת ידיעות על מהלך התכנית הזאת, שהיא בעלת חשיבות גדולה ביותר לשיתוּק התעשיה המלחמתית של האויב.

החלטת קבינט נוספת תהיה נחוצה לכשיהיה הכל מוכן.

ב־29 בחודש, לבקשת עמיתי, ולאחר שנבדק הענין כולו לפרטי־פרטיו

באדמירליות, ניסחתי תזכיר לקבינט על הנושא הזה ועל שכירת אניות נייטראליות שהיתה קשורה בו.

נורבגיה ושוודיה

תזכיר מאת הלורד־הראשון־של־האדמירליות

שכירת אניות נורבגיות

29 בספטמבר 1939

המשלחת הנורבגית קרובה לבוא, ובעוד ימים אחדים מקווה מיניסטר־המסחר לעשות אתם עסק שעל פיו ישׂכּור את כל האניות העודפות שלהם, שרוב־רובּן מיכליות.

האדמירליות מיחסת חשיבות רבה ביותר לשכירת הטונאז' הזה, והלורד צ’טפילד המריצה לכך בתוקף במכתבו.

האספקה הגרמנית של בּצר מנארוויק

2. בסוף נובמבר קופא מפרץ בותניה בדרך־כלל, ולכן אפשר לשלוח את הבּצר השוודי לגרמניה רק מאוֹקסלוֹזוּנד בים הבלטי, או מנארוויק שבצפון נורבגיה. אוקסלוזונד יכולה לייצא רק כחמישית לערך משיעור הבצר שנוטלת גרמניה משוודיה. המשלוחים העיקריים בחורף הם דרך־כלל מנארוויק, שממנה יכולות אניות לעבור לאורך החוף המערבי של נורבגיה ולהגיע עד גרמניה מבלי לעזוב את המים הטריטוריאליים עד היותן בתוך סקאגראק.

יש להבין כי מלאי מספיק של בּצר שוודי הוא חיוני לגרמניה, ושיבּושם או מניעתם של המשלוחים האלה מנארוויק משך חדשי החורף, ז. א., מאוקטובר עד סוף אפריל, יקטינו במידה מרובה את כושר ההתנגדות שלה. משך שלושה השבועות הראשונים למלחמה לא הפליגו שום אניות־בּצר מנארוויק משום שאנשי־הצוותות לא חפצו להפליג ומסיבּות אחרות שאין לנו שליטה עליהן. אם יימשך מצב עניינים משביע־רצון זה לא תידרש כל פעולה מיוחדת מן האדמירליות. יתר על כן, מתנהל משא־ומתן עם ממשלת שוודיה אשר כשלעצמו אפשר יפחית בשיעור של ממש את אספקת הבּצר הסקנדינבי לגרמניה.

אולם אם יתחדשו המשלוחים מנרוויק לגרמניה, יהיה צורך בפעולה נמרצה יותר.

יחסים עם שוודיה

3. יחסינו עט שוודיה טעונים שיקול קפדני. גרמניה משפיעה על שוודיה באיומים. כוחנו הימי נותן גם לנו כלי־נשק אדירים, אשר אם יהיה צורך בדבר עלינו להשתמש בהם כדי להשפיע על שוודיה. בכל זאת צריך להציע, בחינת חלק מן המדיניות המותווית בסעיף 2, שנעזור לשוודים ככל האפשר למכור את הבּצר שלהם תמורת הפחם שלנו; ואם לא יספיק זה, לתת להם פיצויים, חלקיים לפחות, באמצעים אחרים. זהו הצעד השני.

שכירתן וביטוחן של כל האניות הנייטראליות שבּעין

4. מתוך השיקולים שלמעלה נובעת הצעה רחבה יותר. כלום לא מן הראוי שנבטיח לעצמנו את השליטה, על־ידי שׂכירה או בדרך אחרת, על כל האניות הנייטראליות והפנויות שנוכל להשיג, וכן גם על הנורבגיות, ובכך נתן בידי בעלי־הברית את הכוח לווסת את חלקה הגדול של התובלה הימית העולמית ולהשכירה מחדש, בריוח, לאותם שיפעלו בהתאם לרצוננו?

וכלום לא מן הראוי לנו שנאפשר גם לאניות נייטראליות שאינן תחת שליטתנו ישרה ליהנות משיטת השיירות שלנו?

התוצאות שהשיג הצי המלכותי עד כה כנגד התקפת הצוללות מצדיקות, לדעתה של האדמירליות, את נקיטת הקו הזה האחרון. פירושו של דבר יהיה שאנחנו נציע ליווּי בטוח לכל הספינות של כל הארצות העוברות בנתיבי־הים שלנו, בתנאי שתמלאנה אחר תקנות ההברחה שלנו ותשלמנה את הפּרמיות הדרושות בדביזים. הן תוכלנה אפוא לבטח את עצמן מפני הסיכּון המלחמתי, ועם הצלחת המערכה שלנו נגד הצוללות נוכל לקוות לריוח שיהיה שקול כנגד הוצאותיה הכּבדות. הנה כי כן לא רק ספינות שבבעלותנו או תחת פיקוחנו כי אם גם אניות נייטראליות בלתי־תלויות, כולן תבואנה ליהנות מן ההגנה הבריטית על הימים, או לקבל פיצויים במקרה של תאונות. באדמירליות מאמינים כי אין דבר זה למעלה מכוחנו. אילו הופעלה איזו תכנית מסוג זה לשכירתן וביטוחן של אניות נייטראליות מן הימים הראשונים של המלחמה שעברה, כי אז אין ספק כמעט שהיתה זו עיסקה כדאית ביותר. במלחמה זו אפשר גם אפשר כי בכך תתייסד ליגה של אומות ימיות חפשיות שכדאי להשתייך אליה.

5. לכן המבוּקש הוא כי הקבינט, אם יסכים עקרונית לארבע המטרות העיקריות האלו, ימסור את השאלה לדיון למיניסטריונים השונים הנוגעים בדבר, לשם עיבּוד תכניות מפורטות לפעולה מיידית.

קודם שאמסור את התזכיר הזה לחברי הקבינט ואעלה את השאלה לדיון, ביקשתי את מטה האדמירליות שיבדוק בדיקה מחודשת ויסודית את המצב כולו.

29.9.39

הלורד־הראשון אל סגן־ראש־המטה־הימי

נא לחזור ולכנס את הישיבה על בּצר הברזל שקיימנו ביום ג' למחרת בבוקר, בעת ישיבת הקבינט, כדי לעיין בטיוטה שהכינותי. אין טעם לבקש את הקבינט לנקוט את הפעולה הנמרצה המוּצעת נגד ארץ נייטראלית אלא אם כן התוצאות הן בעלות חשיבות מן המדרגה הראשונה.

אני שומע שכמעט אין שום אניות גרמניות או שוודיות מנסות להוציא בצר מנרוויק דרומה, וכן שהגרמנים צוברים בצר בדרך הים באוקסלוזונד לקראת הקפיאה, והודות לכך יהיה ביכלתם להביא משד חדשי החורף משלוחים בים הבלטי בדרך תעלת־קיל אל חבל־הרוּר. היש ממש בדברים האלה? יהיה זה בלתי־נעים ביותר אם אכּנּס לפעולה בדבר מיקוש המים הטריטוריאליים של נורבגיה ויענו לי כי הדבר לא יועיל.

2. עם זאת, מתוך ההנחה שתעבוּרת הבּצר בחוף המערבי של נורבגיה היא גורם חשוב באמת וכדאי לעשות מאמץ כדי להפסיקה, באיזה מקום הייתם מציעים להפסיקה?

נא לחקור בפירוט את החוף ולהודיעני מהי הנקודה. ברור על־כל־פנים שהיא צריכה להיות מצפון לברגן, על־מנת להשאיר את החלק הדרומי של חוף נורבגיה המערבית פתוח לכל תעבורה שתוכל לבוא מנורבגיה או מתוך הים הבלטי בשיירה הנורבגית אלינו. כל זאת יש לבדוק יותר בטרם אוכל להגיש את עצומותי לפני הקבינט. לא אנסה לעשות זאת לפני יום ב' או ג'.

משהוסכם והוחלט הכל באדמירליוּת, הבאתי את הענין שנית לפני הקבינט. שוב היתה הסכמה כללית בדבר הצורך; אבל לא הצלחתי להשיג הסכמה לפעולה. טענות משרד־החוץ ביחס לנייטראליות היו כבדות־משקל, ודעתי לא יכלה להכריע. כמו שייראה עוד, המשכתי ללחוץ בנקודה זו בכל האמצעים ובכל ההזדמנויות. אולם רק באפריל 1940 נתקבלה ההחלטה שאותה ביקשתי בספטמבר 1939. אך לעת ההיא כבר היה מאוחר מדי.

*

כמעט בעצם הרגע הזה (כמו שידוע לנו עכשיו) הוסבו עיני הגרמנים לאותו כיווּן. ב־3 באוקטובר הגיש האדמירל פון־רדר, ראש המטה הימי, הצעת להיטלר תחת הכותרת “השגת בסיסים בנורבגיה”. הוא ביקש “שיודיעו לפירר בהקדם האפשרי על דעתו של מטה־המלחמה־הימית בדבר האפשרויות של הרחבת הבסיס המיבצעי צפונה. יש לקבוע אם אפשר להשיג בסיסים בנורבגיה תחת הלחץ המשותף של רוסיה וגרמניה, על־מנת לשפר את מעמדנו האסטרטגי והמיבצעי”. לפיכך ניסח שורת רשימות, שאותה נתן לפני היטלר ב־10 באוקטובר. “ברשימות אלו”, כתב, “הדגשתי באיזו מידה יזיק לנו כיבוש נורבגיה בידי הבריטים: בידי בריטניה יהיה הפיקוח על מבואות הים הבלטי, יאוּגפו המיבצעים הימיים שלנו והתקפותינו האוויריות על בריטניה, יבוא הקץ ללחץ שלנו על שוודיה. הטעמתי מה־רב הריוח שנפיק מכיבּוש החוף הנורבגי; מוצא אל צפון־האטלנטי, מניעת האפשרות של מחסום־מוקשים בריטי, כמו בשנת 1917־18… הפירר תפס מיד את חשיבות הבעיה הנורבגית; הוא ביקשני להשאיר את הרשימות ואמר כי רצונו לעיין בשאלה בעצמו”.

רוזנברג, המומחה לענייני־חוץ של המפלגה הנאצית, והממונה על לשכה מיוחדת לטיפול בתעמולה בארצות־חוץ, היה שותף לדעותיו של האדמירל. הוא חלם על “קניית לבה של סקנדינביה לרעיון של קהיליה נורדית הכוללת את העמים הצפוניים בהנהגתה הטבעית של גרמניה”. בתחילת 1939 סבור היה כי גילה מכשיר מתאים לכך במפלגה הלאומנית הקיצונית בנורבגיה, שמנהיגה היה מיניסטר־מלחמה נורבגי לשעבר בשם וידקוּן קויזלינג. נקבע מגע, ופעילותו של קויזלינג היתה קשורה בתכניות של המטה הימי הגרמני באמצעות הארגון של רוזנברג והנספח הימי הגרמני באוֹסלו.

קויזלינג ועוזרו האגלין באו לברלין ב־14 בדצמבר ורדר הביאם אל היטלר לדון בפעולת־פתע מדינית בנורבגיה. קויזלינג הביא אתו תכנית מפורטת. היטלר, שנזהר בסודיוּת, העמיד פנים כאילו אינו רוצה להוסיף על התחייבויותיו, ואמר כי יעדיף סקנדינביה נייטראלית. בכל זאת, לדברי רדר, ביום זה עצמו נתן לפּיקוד העליון את הפקודה להתכונן למיבצע בנורבגיה.

על כל זאת לא ידענו אנחנו, כמובן, מאומה.

*

בינתיים נעשה חצי־האי הסקנדינבי גיא־חזיון לסיכסוך בלתי־צפוי שעורר רגשות עזים בבריטניה וצרפת, והשפיע עד מאד על הדיונים בדבר נורבגיה. מרגע שהיתה גרמניה נתונה במלחמה עם בריטניה הגדולה וצרפת החלה רוסיה הסובייטית, ברוח החוזה שלה עם גרמניה, לחסום את קוי הכניסה ממערב לברית־המועצות. דרך אחת עברה מפּרוסיה המזרחית במדינות הבלטיות; דרך שניה עברה על פני מימיו של מפרץ פינלנד; הדרך השלישית עברה את פינלנד עצמה ועל פני המיצר הקארלי לנקודה שבה היה הגנרל הפיני רחוק עשרים מיל בלבד מפרוורי לנינגרד. הסובייטים לא שכחו את הסכנות שנשקפו ללנינגרד ב־1919. אפילו ממשלת הרוסים הלבנים של קולצ’אק הודיעה לוועידת־השלום בפאריז כי בסיסים במדינות הבלטיות ובפינלנד הם הגנה נחוצה לבירתה של רוסיה. באותה רוח דיבר סטאלין עם משלחות בריטניה וצרפת בקיץ 1939; ובפּרקים הקודמים ראינו איך היו החששות הטבעיים של המדינות הקטנות האלו מכשול על דרכה של ברית אנגלו־צרפתית עם רוסיה ואיך פילסו את הדרך להסכם מולוטוב־ריבּנטרופּ.

סטאלין לא ביטל זמן; ב־24 בספטמבר נקרא שר־החוץ האסתוני למוסקבה, וכעבור ארבעה ימים חתמה ממשלתו על חוזה־לעזרה־הדדית שנתן לרוסים את הזכות להעמיד חילות־מצב בבסיסי־מפתח באסתוניה. עד ל־21 באוקטובר כבר התאחזו הצבא האדום וחיל־האוויר האדום בבסיסיהם. בתוך כך הופעלה אותה שיטה גם בלטביה, וחילות־מצב סובייטיים הופיעו גם בליטא. הדרך הדרומית ללנינגרד וחציו של מפרץ פינלנד נחסמו, אפוא, חיש בפני שאפות גרמניות פּוטנציאליות על־ידי הכוחות המזוינים של הסובייטים. נשארה רק הגישה בדרך פינלנד.

בראשית אוקטובר נסע למוסקבה מר פּאסיקיבי, אחד המדינאים הפיניים שחתמו על השלום של 1921 עם ברית־המועצות. התביעות הסובייטיות היו מרחיקות־לכת; את הגבול הפיני על המיצר הקארלי יש להעתיק מהלך ניכּר לאחור כדי להרחיק את לנינגרד ממטחווי ארטילריה עוינת. על תביעה זו נוספו התביעות למסירת איים פיניים מסוימים במפרץ פינלנד; להחכרת חצי־האי ריבאתי יחד עם הנמל הפיני היחיד החפשי מקרח בים הארקטי, פּטסאמוֹ; ועל הכל, התביעה להכרת נמל האנגוֹ בכניסה למפרץ פינלנד כבסיס־ים־ותעופה רוסי. הפינים היו מוכנים לעשות ויתורים בכל הנקודות מחוץ לאחרונה. נדמה היה להם כי בהיות מפתחות המפרץ בידיים רוסיות יגוז בטחונה האסטרטגי והלאומי של פינלנד. השיחות הופסקו ב־13 בנובמבר וממשלת פינלנד החלה בגיוס ובחיזוק חילותיה על הגבול הקארלי. ב־28 בנובמבר ביטל מולוטוב את החוזה לאי־התקפה בין פינלנד ורוסיה; כעבור יומיים התקיפו הרוסים בשמונה נקודות לאורך גבול אלף המיל של פינלנד, ובאותו בוקר הפציץ חיל־האוויר האדום את הלסינקי הבּירה.

עיקר כבדה של ההתקפה הרוסית הוטל בתחילה על ביצורי־הגבול של הפינים במיצר הקארלי. אלה כללו איזור מבוצר בעומק של כעשרים מיל לצפון ולדרום בתוך שטח מיוער המכוסה שלג עמוק. איזור זה נקרא “קו מאנרהיים”, על שם המפקד הראשי הפיני ומושיעה של פינלנד משיעבוד בולשבי ב־1917. בעקבות ההתמרמרות שנתעוררה בבריטניה, בצרפת, ובתוקף גדול עוד יותר בארצות־הברית, על ההתקפה ללא־התגרות מצד המעצמה הסובייטית האדירה על אומה קטנה, אמיצה ובעלת תרבות גבוהה, באו עד־מהרה השתוממות ורגש הקלה. השבועות הראשונים של הקרבות לא הביאו עמהם שום הצלחה לכוחות הסובייטיים, שבתחילה נשאבו כמעט כולם מתוך חיל־המצב של לנינגרד. הצבא הפיני, שכל כוחו הלוחם לא עלה על 200,000 איש לערך, לא הכזיב. הוא קידם את פני הטנקים הרוסיים באומץ־רוח ובטיפוס חדש של רימון־יד, שעד־מהרה נתכנה “בקבוק מולוטוב”.

קרוב לוודאי שהממשלה הסובייטית קיותה לטיול קל. התקפות־האוויר הראשונות על הלסינקי ומקומות אחרים, אף שלא היו כבדות ביותר, חזקה היתה עליהן שתטלנה אימה. החיילות שהפעילו בראשונה, אף כי היתה להם עדיפות מספרית גדולה, נפלו מיריביהם באיכותם ובאימונם. התקפות־האוויר והפלישה לארצם הלהיבו את הפינים, שנחלצו כאיש אחד נגד התוקפן ונלחמו בעוז־החלטה גמור ובכשרון־מעשה שאין למעלה ממנו. אמת שהאוגדה הרוסית שביצעה את ההתקפה על פטסאמו לא התקשתה ביותר להדוף את 700 הפינים שבאיזור ההוא. אבל ההתקפה על ה“מתניים” של פינלנד המיטה אסון על הפולשים. השטח כאן מכוסה כמעט כולו יערות־אורן, גבעי כלשהו, ובזמנו היה עוטה שלג קשה בעבי רגל. הקור היה עז. הפינים היו מצוידים היטב במגלשים ובגדים חמים, ולרוסים לא היו לא אלה ולא אלה. יתר על כן, הפינים הוכיחו שהם תוקפניים בלוחמת־יחידים, מאומנים היטב בסיור ובלוחמת־יערות. לשווא שׂמו הרוסים את מבטחם במספרם ובכלי־נשק כבדים יותר. לכל אורך החזית הזאת נסוגו משמרות־הגבול הפיניים לאִטם בדרכים, והטורים הרוסיים בעקבותיהם. לאחר שחדרו הללו כשיעור שלושים מיל, עטו עליהם הפינים. כיון שנעצרו נוכח קווי־הביצורים הפיניים הבּנויים ביערות, הותקפו בחימה מאגפיהם יומם ולילה וקווי־התחבורה שלהם נותקו מאחריהם, בוּתקו הטורים לגזרים, ואם שיחק להם המזל הרי חזרו כלעומת שבאו, לאחר שסבלו אבידות כבדות. עם תום דצמבר כשלה כל התכנית הרוסית להבקיע את ה“מתניים”.

גם ההתקפות על קו־מאנרהיים בחצי־האי הקארלי לא זכו בינתיים להצלחה גדולה יותר. מצפון לאגם לאדוֹגה נחלה תנועת גילוּל, שבּה ניסו כשתי אוגדות סובייטיות, אותו מפח־נפש שעלה בחלקם של המיבצעים צפונית משם. כנגד הקו עצמו נערכה בתחילת דצמבר שורה של התקפות המוניות על־ידי קרוב לשתים־עשרה אוגדות, והתקפות אלו נמשכו כל החודש. הרעשות־התותחים הרוסיות לא היו מספיקות; הטנקים שלהם היו קלים ברובּם, ושורה רצופה של התקפות חזיתיות נהדפה באבידות כבדות וללא שום השׂגים. לנוכח הכשלון לאורך כל החזית נשתכנעה הממשלה הסובייטית עם תום השנה כי ענין לה באויב שונה מאד ממה ששיערה תחילה. היא החליטה על מאמץ עליון. מתוך שתפסו הסובייטים כי במלחמת־היערות של הצפון לא יוכלו להתגבר בכובד מספרם בלבד על יתרון הטקטיקה והאימונים של הפינים, החליטו להתרכז בהבקעת קו־מאנרהיים בשיטות של לוחמת־מצור, שבּה יוכלו להפעיל במלוא המידה את כוחם של ארטילריה כבדה וטנקים כבדים. דבר זה הצריך הכנות באמת־מידה גדולה, והחל מסוף השנה שככו הקרבות לכל אורך החזית הפינית, ולפי־שעה נשארו הפינים עטורי נצחון על מתקיפם האדיר. מאורע מפתיע זה נתקבל במידה שווה של שביעות־רצון בכל הארצות, בין לוחמות בין נייטראליות, ברחבי העולם כולו. היתה זו פרסומת גרועה למדי לצבא הסובייטי. בחוגים בריטיים היו רבים שהתברכו בלבבם על שלא שקדנו יותר מדי להביא את הסובייטים אל צדנו והשתבחו בראיית־הנולד שלהם. בחפזון רב מדי הוסקה המסקנה כי הצבא הרוסי נהרס על־ידי הטיהור, וכי רקבון שיטת הממשלה והחברה שלהם וניווּנה הוכחו עתה. לא רק באנגליה נתקבלה השקפה זו. אין ספק כי היטלר וכל הגנרלים שלו העמיקו להגות בגילויים שנתגלו בפינלנד, וכי הדבר מילא תפקיד חשוב מאד בעיצוב מחשבתו של הפירר.

התקפה רוסית על פינלנד, דצמבר 1939

גילוי אחרון זה של הטלת־אימה ותוקפנות גסה ליבּה את כל התרעומת שעורר חוזה ריבנטרופ־מולוטוב על הממשלה הסובייטית. רגשות אלה היו מהוּלים גם בוז לחוסר־היעילות שהפגינו החיילות הסובייטיים והתלהבות לפינים הגיבורים. למרות המלחמה הגדולה שהוכרזה, היתה שאיפה עזה לעזור לפינים במטוסים ושאר חמרי־מלחמה יקרים ובמתנדבים מבריטניה, מארצות־הברית, ועוד יותר מכך – מצרפת. גם משלוחי הנשק גם המתנדבים יכלו להגיע לפינלד רק בדרך אחת. נמל־הבּצר נארוויק, על מסילת־הברזל שלו המוליכה על פני ההרים אל מכרות הברזל השוודיים, קנו להם משמעות סנטימנטלית – אם לא אסטרטגית – חדשה. שימושו כקו־אספקה לצבאות הפינים ישפיע על הנייטראליות של נורבגיה ושוודיה כאחת. שתי המדינות האלו, המתייראות במידה שווה מפני גרמניה ורוסיה, לא חתרו אלא להישאר מחוץ למלחמה בין המעצמות המקיפות אותן והעשויות לבלען. דומה היה בעיניהן כי זה סיכוי הקיום היחיד שלהן. אבל בעוד אשר ממשלת בריטניה לא שׂשׂה לפגוע אפילו פגיעה טכנית במים הטריטוריאליים הנורבגיים, על־ידי הנחת מוקשים ב־“Leads” לצרכה־היא נגד גרמניה, הנה פעלה מתוך דחף רגשי נדיב, הקשור אך בעקיפים בבעיה המלחמתית שלנו, ונטתה להעמיד דרישה רצינית יותר בפני נורבגיה ושוודיה כאחת למתן מעבר חפשי לאנשים ואספקה לפינלנד.

אני הגיתי אהדה נלהבת לפינים ותמכתי בכל ההצעות המכוּונות לעזור להם; וקידמתי בברכה את משב־הרוח החדש והנוח הזה בחינת אמצעי להשגת היתרון האסטרטגי הראשון־במעלה של ניתוק אספקת הבּצר החיונית של גרמניה. אם תיעשה נארוויק מעין בסיס של בעלי־הברית לאספקה לפינים, ודאי קל יהיה למנוע את האניות הגרמניות מלטעון בּצר בנמל ולהפליג בשלום דרומה לגרמניה. מרגע שמאיזו סיבה שהיא נתעלם מן המחאות של נורבגיה, יכללו האמצעים הרחבים את הקטנים מהם. בזמן הזה היו עיני האדמירליות נשואות גם אל תנועותיה של שוברת־קרח רוסית גדולה וחזקה שצריכה היתה להישלח ממוּרמנסק לגרמניה, להלכה לשם תיקונים, אך כפי שנסתבר הרבה יותר – כדי לפתוח את הנמל הבלטי לוּלאה, הקפוא עתה, בשביל אניות הבּצר הגרמניות. לפיכך חידשתי את מאמצי להשיג הסכמה למיבצע הפשוט וחסר־הדמים של מיקוּש ה־“Leads”, מעשה שהיה לו תקדים מסוים מן המלחמה שעברה. הואיל והשאלה מעוררת בעיות מוסריות, רואה אני לנכון להציג את עצומותי בצורתן הסופית כפי שהעליתין לאחר עיונים וּויכוחים ממושכים.

נורבגיה – תעבורת בצר

16.12.39

איגרת מאת הלורד־הראשון־של־האדמירליות

הפסקתם היעילה של משלוחי הבּצר הנורבגיים לגרמניה עומדת בדרגת מיבצע אופנסיבי ראשון־במעלה במלחמה. משך עוד חדשים רבים אין לפנינו שום צעד הנותן לנו סיכוי נאה כל־כך לקצץ בביזבוז ובהרס הכרוכים בסיכסוך, ואולי למנוע את השחיטות העצומות אשר תלווינה את ההתמודדות בין הצבאות הגדולים.

2. אם נראה הדבר כי היתרון שקול כנגד טעמי ההתנגדות הברורים והרציניים, יש להפסיק את המשלוחים בתוקף ובמלוא ההקף. הבּצר מלוּלאה (בים הבלטי) הופסק כבר על־ידי הקרח החרפי, שאסור להניח לשוברת־הקרח הסובייטית לשברו, אם ייעשה הנסיון הזה. את הבּצר מנארוויק יש להפסיק על־ידי זריעת שורה רצופה של שדות־מוקשים קטנים במים הטריטוריאליים של נורבגיה בשתים או שלוש הנקודות המתאימות שעל החוף, דבר שיאלץ את האניות המובילות בצר לגרמניה לעזוב את המים הטריטוריאליים ולצאת אל מרחב הים, מקום שם תילקחנה שלל, אם גרמניות הן, או תהיינה נתונות לפיקוח־ההברחה שלנו, אם נייטראליות הן. גם את משלוחי הבּצר מאוֹקסלוֹזוּנד, הנמל העיקרי החפשי מקרח בים הבלטי, יש למנוע בשיטות שאלה תהיינה לא דיפלומטיות ולא צבאיות. יש לטפל בכל שלושת הנמלים האלה בדרכים מתאימות שונות בהקדם האפשרי.

3. אין כאן שאלה של מניעת מיליון טונה מגרמניה מעתה ועד מאי אלא של ניתוק כל האספקה החרפית שלה מחוץ לכּמויות האפסיות שאפשר להשיג מגאוולה, או מנמלים קטנים אחרים חפשים־מקרח בים הבלטי. לפיכך תסבול גרמניה מחסור קשה, שיהיה נוטה להיעשות משבר לפני בוא הקיץ. אבל כשימס הקרח במפרץ בותניה שוב ייפּתח מקור האספקה הגדול מלוּלאה, ואין ספק שגרמניה עושה תכניות לא רק לקבל הרבה ככל אשר תוכל משך החורף אלא גם למלא את חסרון כל 1/2 9 מיליוני הטונות, או אף יותר, הנחוצות לה, בין 1 במאי ל־15 בדצמבר 1940. לאחר־מכן תוכל לקוות לארגן משלוחים מרוסיה ואז תוכל לנהל מלחמה ארוכה מאד.

4. אפשר מאד שאם נגיע לחודש מאי כשגרמניה רעבה לבצר לתעשיותיה ולחימושה, תיעשה מניעת פתיחתו המחודשת של נמל לוּלאה [בשבילנו] מטרה ימית ממדרגה ראשונה. דרך אחת תהיה זריעת שדה־מוקשים מוצהר, כולל מוקשים מגנטיים, מול לוּלאה על־ידי צוללות בריטיות. יש עוד דרכים. אם אפשר יהיה לנתק את גרמניה מכל משלוח בּצר שוודי מעתה ועד סוף 1940 הרי תונחת על כשרה המלחמתי מהלומה שכּמוה כנצחון ממדרגה ראשונה בשדה או באוויר, ובלי שום קרבנות רציניים. אפשר באמת שיהיה לדבר ערך מכריע מיד.

5. על כל מכה המונחתת במלחמה יש מכה־שכנגד. אם יורים באויב הוא משיב יריה. לכן נחוץ הוא ביותר לראות נכוחה את האמצעים־שכנגד שאולי תנקוט גרמניה, או שתסחט בכוח מנורבגיה או שוודיה. אשר לנורבגיה, יש שלושה צמדי־מאורעות הקשורים זה בזה. ראשית, הגרמנים, המנהלים מלחמה בצורה אכזרית ומופקרת, הסיגו את גבול המים הטריטוריאליים של נורבגיה וטיבעו ללא אזהרה ומבלי החיש עזרה מספר אניות בריטיות ונייטראליות. על כך תשובתנו היא הנחת שדה־המוקשים שנזכרו למעלה. מוגשת הצעה שלאות מחאה תבטל נורבגיה את ההסכם רב־הערך שעשינו אתה על שׂכירת המיכליות ושאר האניות שלה. אבל אז תקפח את העסק המכניס ביותר שעשתה אתנו, והאניות האלו שוב לא תבאנה לה כל תועלת בהתחשב בפיקוח־ההברחה שלנו. אניותיה תהיינה בטלות ממעשׂ, ובעליהן יתרוששו. לא יהיה זה לטובת האינטרסים של נורבגיה שתעשה ממשלתה את הצעד הזה; והאינטרס הוא גורם רב־כוח. שלישית, נורבגיה תוכל לגמול בסירוב לשלוח את האלוּמיניוּם ושאר חמרי־המלחמה החשובים למיניסטריון־התעופה ולמיניסטריון־האספקה שלנו. אבל כאן שוב ילקו האינטרסים שלה. לא די שלא תקבל את הרווחים הגדולים שמביא לה מסחר זה, אלא שבריטניה הגדולה גם תוכל לשתק את כל התעשיה של נורבגיה, המרוכזת באוֹסלוֹ ובברגן, על־ידי שתמנע ממנה את הבּאוּקסיט ושאר חמרי־גלם הכרחיים. בקצרה, אם תגיב נגדנו נורבגיה בפעולות־תגמול, יביא עליה הדבר חורבן כלכלי ותעשייתי.

6. רגשי האהדה של נורבגיה נתונים לנו, וחירותה לעתיד־לבוא מאדנות גרמנית תלויה בנצחונם של בעלי־הברית. אין זה מתקבל־על־הדעת שהיא תנקוט איזה משני האמצעים הנגדיים הנזכרים למעלה (אף כי אולי תעיין בהם), אלא אם כן תאלץ אותה גרמניה לכך בכוח גס.

7. כוח זה ודאי יופעל כנגדה בין כה וכה, ויהי־מה אשר נעשה, אם תחשוב גרמניה כי האינטרס שלה מחייב שתשתלט בחוזק־יד על חצי־האי הסקנדינבי. במקרה זה תקיף המלחמה גם את נורבגיה ושוודיה, ומאחר שאנו שליטים בים אין שום מניעה לכך שחיילות צרפתיים ובריטיים יקדמו את פני הפולש הגרמני על אדמת סקנדינביה. מכל־מקום ודאי שנוכל לכבוש ולהחזיק את כל האיים או הנקודות המתאימות שנבחר על החוף הנורבגי. ההסגר שלנו על גרמניה מצפון ייעשה אז מוחלט. נוכל, למשל, לכבוש את נארוויק וברגן, ולהשאירן פתוחות למסחר שלנו עם שנסגור אותן לגמרי בפני גרמניה. אין להגזים כלל בהדגשה ששליטה בריטית על קו־החוף הנורבגי היא מטרה אסטרטגית בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה. אפילו תשיב גרמניה באמצעי־תגמול עד קצה הגבול, אין לראות אפוא במה תרע לנו הפעולה המוּצעת עתה. נהפוך הוא, שׂכרנו מהתקפה גרמנית על נורבגיה או שוודיה יהיה גדול מהפסדנו. אפשר להרחיב את הדיבור על נקודה זו יותר מכפי הנחוץ פה.

אין שום מניעה לכך שנצליח בהבטחת אספקה גדולה וממושכת של בצר משוודיה בדרך נארוויק עם שנטה את כל משלוחי הבּצר מכיוון גרמניה. זאת צריכה להיות מטרתנו.

סיכמתי כדברים הבאים: –

8. יש לשקול מה יהיה רישומה של פעולתנו נגד נורבגיה על דעת־הקהל ועל שמנו הטוב. תפסנו בנשק בהתאם לעקרונות ספר־הברית של חבר־הלאומים, על־מנת לעזור לקרבנות התוקפנות הגרמנית. שום הפרה טכנית של החוק הבינלאומי, כל זמן שאין היא מלווה מעשי אכזריות כלשהם, לא תוכל לשלול מאתנו את אהדת הארצות הנייטראליות. לא תהיה לדבר שום השפעה לרעה על הגדולה שבכל המדינות הנייטראליות, ארצות־הברית. יש לנו יסוד להאמין כי היא תטפל בענין בצורה המכוונת ביותר לעזור לנו. ואנשיה רבי־תושיה הם.

9. הפוסק האחרון הוא מצפוננו אנו. אנחנו נלחמים כדי להשיב את שלטון החוק על כנוֹ ולהגן על חירויות הארצות הקטנות. תבוסתנו פירושה יהיה תקופה של אלימות בּרבּרית, והיא תביא שואה לא רק עלינו כי אם גם על החיים העצמאיים של כל ארץ קטנה באירופה. כשאנו פועלים בשם ספר־הברית, וכמוּרשים בפועל של חבר־הלאומים וכל מה שהוא מסמל, לנו הזכות, אף גם חובה היא עלינו, לבטל לזמן־מה כמה מן השיגרות של אותם החוקים עצמם שאנו מבקשים לחזקם ולבצרם. אסור שאומות קטנות תכבולנה את ידינו שעה שאנו נלחמים על זכויותיהן וחירותן. בשעת־חירום עליונה אסור שכּתבוֹ של החוק יפריע לאנשים שעליהם ניטל להגן עליו ולהגשימו. לא מידת היושר ולא מידת ההגיון אינן נותנות שהמעצמה התוקפנית תזכה בשורה אחת של יתרונות על־ידי קריעת כל החוקים ובשורה שניה של יתרונות על־ידי שתחסה מאחרי יחס הכבוד־לחוק, הנטוּע ביריביה. מדריכתנו צריכה להיות האנושות ולא החוקיות סתם.

על כל זאת חייבת היסטוריה להוציא את משפטה. עתה אנו עומדים בפני מאורעות.

*

הקבינט דן בתזכירי ב־22 בדצמבר, ואני נימקתי את עצוּמתי כמיטב כשרוני. לא יכולתי להשיג שום הסכמה לפעולה. אולי תוגש לנורבגיה מחאה דיפלומטית על השימוש לרעה במים הטריטוריאליים שלה מצד גרמניה, וראשי־המטות קיבלו הוראות לעיין בתוצאות הצבאיות של כל התחייבות אפשרית לעתיד־לבוא על אדמת סקנדינביה. הם הוסמכו לעבּד תכניות להעלאת כוח על חופה של נארוויק למען פינלנד, וכן לעיין בתוצאות הצבאיות של כיבוש נורבגיה הדרומית בידי גרמניה. אבל אי־אפשר היה לתת לאדמירליות כל פקודות ביצוע. בתזכיר שמסרתי ב־24 לדצמבר הבאתי את תמצית דו"חות המודיעין שהעידו על האפשרויות של מזימה רוסית נגד נורבגיה. לפי השמועה ריכזו הסובייטים במוּרמנסק שלוש אוגדות המתכוננות למשלחת ימית. “אפשר”, סיכמתי לאמור, “כי זירה זו תיעשה בקרוב הבימה לפעולות”. דבר זה נתאמת ביותר: אבל הפעולות באו מצד אחר.

 

פרק שלושים־ואחד ראש־השנה קודר    🔗

התרדמה נמשכת – “קתרינה”: השלב הסופי – המתיחות עם רוסיה – חששותיו של מוסוליני – מר הוֹר־בּלישה עוזב את משרד המלחמה – מעצורים לפעולה – מצב־רוח של בין־השמשות בבתי־החרושת – התוצאות במאי – תפיסת התכניות הגרמניות נגד בלגיה – עבודתו וגידוּלו של חיל־המשלוח־הבריטי – אף לא אוגדה משוריינת אחת – הירידה בצבא הצרפתי – קנוניות הקומוניסטים – תכניות הגרמנים לפלישה לנורבגיה – המועצה־המלחמתית־העליונה ביום 5 בפברואר – השתתפותי בפעם הראשונה – פרשת “אלטמרק” – הקפיטן פיליפ ואיאן – הצלת השבויים הבריטיים – הסניגוריה המוצלחת של מר צ’מברליין – היטלר ממנה את הגנרל פון־פלקנהוֹרסט לפיקוד נגד נורבגיה – נורבגיה קודם צרפת – התקפת־אוויר גרמנית על הספּנוּת שלנו בחוף המזרחי – צעדים־שכנגד – תוצאות משביעות־רצון של ששת החדשים הראשונים למלחמה בים – נאום אומדנות הצי, 27 בפברואר 1940

כשנסתיימה שנת 1939 עדיין נשארה המלחמה שקועה בתרדמתה המאיימת. רק יריית תותח בודדת או פטרול־סיור השביתו את דממת החזית המערבית. הצבאות לטשו עיניהם זה כנגד זה מאחרי ביצוריהם המתנשאים והולכים מעבר לשטח־הפקר שאין מתכתשים עליו.

יש צד של דמיון [כתבתי אל פּאוּנד ביום חג־המולד] בין המצב עכשיו לסוף שנת 1914. המעבר משלום למלחמה הושלם. הימים החיצוניים נקיים מאניות האויב, על־כל־פנים כרגע. הקווים בצרפת סטאטיים. אבל נוסף על כך הדפנו בים את התקפת הצוללות הראשונה, אשר לשעבר לא החלה אלא בפברואר 1915 ואנו קרובים לפתרון הקושיה החדשה של המוקש המגנטי. יתר על כן, בצרפת הקווים משתרעים לאורך הגבולות תחת שיהיו ששה או שבעה מגלילות צרפת ובלגיה בידי האויב. הנה כך נדמה לי שאנוּ יכולים לעשות השוואה נוחה מאד בין המצב של עכשיו לבין זה של 1914. ויש בי גם ההרגשה (שאפשר לתקנה בכל רגע) שגרמניה של הקייזר היתה לקוֹח קשה הרבה יותר מגרמניה הנאצית.

זהו כרטיס־הברכה הטוב ביותר שאני יכול לשלוח לחג־המולד בצוֹק העתים האלו.

לעת הזאת משוכנע הייתי יותר ויותר כי לא יהיה שום “מיבצע קתרינה” ב־1940. “שיגור צי עדיף על פני המים לתוך הים הבלטי”, כתבתי אל פּאוּנד (6 בינואר), “אף כי רצוי הוא ביותר, איננו הכרח לתפיסת מכרות הברזל ולהחזקתם. לכן אף כי יש להמשיך בכל ההכנות לשיגור הצי, וצריך לעשות מאמצים חזקים, טעות תהיה לנסות בכך אלא אם כן נוכל לראות את האפשרויות שלנו להחזיקו תחת התקפות־אוויר, וטעות גדולה עוד יותר תהיה זאת להתנות את תפיסת מכרות הברזל בשיגור צי שעל־פני־המים. הבה נתקדם בביטחה ונראה איך יתפתח הצד הימי במרוצת המאורעות”.

וכעבור שבוע:

13.1.40

מר צ’רצ’יל אל הלורד־הראשון־של הימיה

עיינתי בשׂוֹם לב בכל המסמכים שהואלת בטובך לשלוח לי בתשובה למיזכרים השונים שלי על דבר “קתרינה”. שלא בטובתי הגעתי למסקנה הסופית כי המיבצע שהתווינו אותו בקווים כלליים בסתיו לא יהיה בר־ביצוע השנה. עדיין לא השגנו שליטה מספקת על צוללות, מוקשים ופושטות עד כדי שנוכל להכשיר את האניות הקטנות המרובּות לתפקידים המיוחדים הנדרשים. בעית הבטחתן היחסית של אניותינו מפני התקפות־אוויר לא נפתרה. מפציץ־הצלילה נשאר בגדר איוּם נורא. הרקטות, אף שהן מתקדמות במהירות לשלב הייצור, לא תעמודנה לרשותנו בכמויות מספיקות, אפילו יתנהל הכל למישרים, משך עוד חדשים רבים. עד כה לא היה לאל־ידנו לתת את ההגנה של שיריוּן נוסף לגדולות שבאניותינו. המצב הפוליטי בים הבלטי מבולבל ביותר. מצד שני הרי הופעתה של ביסמרק בספטמבר מוסיפה הרבה על הקף ההתנגדות שניתקל בה על פני המים.

2. אבל אפשר גם אפשר שהמלחמה תתגעש ב־1941, ואין איש יכול לדעת איזה הזדמנויות תופענה אז. לכן רצוני הוא שכּל ההכנות של האניות וספינות־העזר השונות, המפורטות בטבלה שלך והמצוינות כ“כדאיות”, תימשכנה בהתאם לאפשרויות; שכאשר אניות באות למספנות לצורך תיקונים או בדק, יעשו להן כל דבר שלא יעכב את חזירתן לשירות. ולבטח יהיה זה אך מעשה של תבונה פשוטה, לנוכח עמדתה של רוסיה, אם נמשיך בחימוש המשחתות שלנו לצורך שירות בימי חורף. אני שמח להרגיש שהננו בדעה אחת בענין זה.

*

עד כאן לא קם עוד שום בעל־ברית להתייצב לימיננו. ארצות־הברית היתה קרירה יותר מבכל תקופה אחרת. אני התמדתי בחליפת המכתבים שלי עם הנשיא, אך התגובה היתה מועטה. שר־האוצר רטן על מלאי הדולרים המתמעט שלנו. כבר חתמנו על חוזה לעזרה הדדית עם תורכיה, ושוקלים היינו מה עזרה נוכל לתת לה בגדר יכלתנו המצומצמת. העקות שחוללה מלחמת פינלנד קילקלו את יחסינו עם הסובייטים, שגרועים היו ממילא. כל פעולה שאולי ניזוֹם כדי לעזור לפינים תוכל להביא לידי מלחמה עם רוסיה. הניגודים היסודיים בין הממשלה הסובייטית לגרמניה הנאצית לא מנעו את הקרמל מהושיט עזרה פעילה באספקה ובשירותים לפיתוח כוחו של היטלר. הקומוניסטים בצרפת, והמעטים שהיו בנמצא בבריטניה, הוקיעו את המלחמה “האימפריאליסטית־הרכושנית”, ועשו ככל יכלתם להפריע לעבודה בבתי־החרושת לנשק. אין ספק כי היתה להם השפעה מדכאה וחותרנית בתוך הצבא הצרפתי, שכבר נלאה מחדלון־מעשׂ. אנחנו הוספנו לחזר אחרי איטליה בגינוני נימוסים ובחוזים נוחים לה, אבל לא יכולנו לחוש שום בטחון, שום התקדמות בכיוון של ידידות. הרוזן צ’אנו הסביר פנים לשגריר שלנו. מוסוליני הגביה אף.

אולם הרודן האיטלקי לא היה פטור מחששות משלו. ב־3 בינואר כתב להיטלר מכתב חושׂפני בו הביע את מורת־רוחו מן ההסכם של גרמניה עם רוסיה.

לאחר ארבעים שנות נסיוני הפוליטי אין איש מיטיב לדעת ממני כי מדיניות – בפרט מדיניות מהפכנית – יש לה צרכים טכסיסיים. אני הכרתי בסובייטים ב־1924. ב־1934 חתמתי אתם על חוזה מסחר וידידות. לפיכך הבינותי כי אנוס אתה, בפרט לאחר שנתבדתה נבואתו של ריבנטרופ על אי־התערבותן של בריטניה וצרפת, להימנע מן החזית השניה. היה עליך לשלם בעד זה בכך שרוסיה הפיקה, באפס־יד, את הריוח הגדול ביותר מן המלחמה בפולין ובמדינות הבלטיות.

אבל אני, שנולדתי מהפכן ולא שיניתי מן המנטליוּת המהפכנית שלי, אומר לך שאי־אפשר לך להקריב תדיר את עקרונות המהפכה שלך לצרכים הטכסיסיים של רגע זה או אחר… כן מוטלת עלי החובה המפורשת להוסיף כי כל צעד נוסף ביחסים עם מוסקבה יהיו לו הדים הרי־שואה באיטליה, מקום שאחידוּת העמדה האנטי־בולשבית היא מוחלטת, מוצקה כסלע ואינה ניתנת להישבר. הרשני לחשוב כי דבר זה לא יקרה. הפתרון למרחב־המחיה שלך הוא ברוסיה, ולא בשום מקום אחר… ביום שנחריב את הבולשביזם נוכיח את נאמנותנו לשתי המהפכות שלנו. אז יבוא תורן של הדמוקרטיות הגדולות, שהסרטן המכרסם בהן ישמידן כלה…

*

ב־6 בינואר ביקרתי שוב בצרפת כדי להסביר את שתי התכניות המכניות שלי, קולטיבטור מס. 6 ומוקש־הנהר (מיבצע '“רויאל מארין”), לפּיקוד העליון הצרפתי. בבוקר, לפני צאתי, שלח ראש־הממשלה לקרוא לי והודיעני כי החליט על שינוי במשרד־המלחמה, וכי מר הוֹר־בלישה יפנה את מקומו למר אוליבר סטנלי. בשעה מאוחרת במוצאי היום ההוא טילפן אלי מר הור־בלישה לשגרירות שלנו בפאריז וסיפר לי מה שכבר היה ידוע לי. דחקתי בו, אך ללא הצלחה, שיטול את אחת הכּהונות האחרות שהיו פתוחות לפניו. קרנה של הממשלה עצמה ירוּדה היתה בעת הזאת, וכמעט כל עתוני הארץ הכריזו כי דמות בעלת־מרץ וחיונית ביותר הודחה מן הממשלה. האיש עזב את משרד־המלחמה בתוך מקהלת שבחיה של העתונות. הפרלמנט איננו שואב את דעתו מן העתונים; לאמיתו של דבר הוא מגיב לעתים קרובות תגובה הפוכה. כשנתכנס הפרלמנט כעבור שבוע, מעטים היו מגיגיו של הור־בלישה, והוא נמנע ממסור כל הודעה. אני כתבתי אליו כדברים הבאים:

10 בינואר 1940

צר לי מאד ששותפותנו הקצרה כעמיתים נסתיימה. במלחמה שעברה עברה עלי אותה חוויה שבאה עליך, ואני יודע מה־מרה ומכאיבה היא לאדם שלבו נתון למלאכה. לא שאלו לדעתי בשינויים שהוצעו. קיבלתי את הידיעה רק לאחר שהוחלט עליהם. עם זאת לא אנהג אתך גילוי־לב אם לא אודיעך כי סבור הייתי שמוטב יהיה אם תלך למיניסטריון המסחר או המודיעין, וצר לי מאד על שלא ראית אפשרות לעצמך לקבל את הראשונה מן המשרות החשובות האלו.

ההשׂג הבולט ביותר של תקופת כהונתך במשרד־המלחמה היה העברת שירות־החובה בזמן שלום. אתה יכול להישען על כך בביטחה, ואני מקווה שלא יארכו הימים ונשוב להיות עמיתים, והמכה הזמנית הזאת לא תפריע במידה רצינית לאפשרויות שלפניך לשרת את המולדת.

לא היה לאל־ידי להגשים את תקוותי עד שהקימותי, לאחר התפוררות הקואליציה הלאומית, את מה־שקוראים “ממשלת המעבר” במאי 1945. בלישה נעשה אז מיניסטר לביטוח הלאומי. בפרק־הביניים היה האיש אחד מן המבקרים המחמירים שלנו; אבל שמחתי מאד על שהיה ביכלתי להחזיר איש מוכשר כמוהו לממשלה.

*

כל חודש ינואר עמדו הפינים איתן, ובסוף החודש עדיין הוחזקו הצבאות הרוסיים הגדלים בעמדותיהם. חיל־האוויר האדום הוסיף להפציץ את הלסינקי ואת ויפּוּרי, וזעקתה של ממשלת פינלנד למטוסים וחמרי־מלחמה גברה והלכה, משקצרו הלילות הצפוניים עמדה להתגבר האופנסיבה האווירית הסובייטית, לא רק על ערי פינלנד אלא גם על קווי־התחבורה של צבאותיה. רק קילוח דק של חמרי־מלחמה ורק כמה אלפי מתנדבים מן הארצות הסקנדינביות הגיעו לפינלנד עד כה. לשכה לגיוס נפתחה בלונדון בינואר, וכמה עשרות מטוסים בריטיים נשלחו לפינלנד, מהם במישרים בדרך האוויר. בעצם לא נעשה שום דבר שיש בו תועלת.

הדחיות ביחס לנארוויק נמשכו בלי סוף. הקבינט, אף כי היה מוכן לעיין בהפעלת לחץ על נורבגיה ושוודיה למתן מעבר לעזרה לפינלנד, הוסיף לעמוד בהתנגדותו למיבצע הקטן הרבה יותר של מיקוש נתיב־המים הסמוך לנורבגיה. הראשון נאצל היה; השני טקטי בלבד. חוץ מזה יכלו הכל לראות כי נורבגיה ושוודיה תסרבה לתת אפשרות להגשת עזרה; לכן בין כה וכה לא היתה התכנית עתידה להביא כל פרי.

בעגמת־נפשי לאחר אחת מישיבות הקבינט שלנו כתבתי אל אחד מעמיתי:

15 בינואר 1940

חרדתי נבעה בעיקר מן הקשיים הנוראים שמעמיד מנגנון ניהול המלחמה שלנו בפני פעולה של ממש. רואה אני חומות כה כבירות של מניעה, בנויות ונבנות, עד שתמה אני אם יש לאיזו תכנית שהיא סיכוי לטפס ולעבור מעליהן. רק צא וראה את הטענות שעליהן צריך היה להתגבר בשבעת השבועות שבהם אנחנו דנים כבר במיבצע נארוויק זה. ראשית, נימוקי ההתנגדות של המיניסטריונים הכלכליים, לאספקה, למסחר וכו'. שנית, ועדת־התיכנון־המשותפת. שלישית, ועדת־ראשי־המטות. רביעית, הטענה המופרכת, “לא לקלקל את התכנית הגדולה בעבוּר הקטנה”, בו בזמן שמועט מאד הוא למעשה הסיכוי שייעשה נסיון החלטי להגשים את התכנית הגדולה. חמישית, הנימוקים המשפטיים והמוסריים, שכולם נשחקו מעט־מעט. ששית, עמדת הארצות הנייטראליות, ועל הכל – זו של ארצות־הברית. אך ראה מה־יפה היתה תגובתה של ארצות־הברית על הגישוש שלנו! שביעית, הקבינט עצמו, על נקודות הבקורת המרובות שלו. שמינית, לאחר שיושרו כל ההדוּרים האלה, יש להיועץ בצרפתים. ולבסוף, יש להפיס את דעתם ומצפונם של הדומיניונים, מה־גם שהם לא עברו את התהליך שבזכותו התקדמה דעת־הקהל אצלנו. מפני כל זאת יש בי הרגשה כי במסגרת הסידורים הקיימים נהיה מוכרחים לחכות להתקפות הנוראות של האויב, שאי־אפשר להתכונן לקראתן בכל השטחים בעת־ובעונה־אחת מבלי לדלדל את הכוחות במידה שתהיה בעוכרינו.

אני מטפל בהגשמת שתים או שלוש תכניות, אבל חושש אני שהכל יכרע תחתיו נוכח המערך העצום של נימוקים וכוחות שליליים. סלח לי אפוא אם אני מגלה ייאוש. דבר אחד ודאי הוא בהחלט, שהנצחון לא יימצא לעולם על־ידי נקיטת קו ההתנגדות הפחותה ביותר.

אולם לפי שעה האיום לארצות־השפלה מאפיל על כל פרשת נארוויק זו. אם יתגשם איום זה, צריך יהיה לעיין במצב לאור מאורעות חדשים לגמרי… אם יתלקח קרב גדול בארצות־השפלה, אפשר מאד שתהיה לכך השפעה מכרעת על נורבגיה ושוודיה. אפילו יסתיים הקרב בקפאון בלבד, אפשר שתרגשנה את עצמן בנות־חורין הרבה יותר, ואו אפשר שפעולת־הסחה תהיה נחוצה לנו עוד יותר.

*

היו עוד סיבות לדאגה. תהליך סיגולן של התעשיות שלנו לייצור המלחמתי לא השיג את הקצב הנדרש. בנאום במנצ’סטר ב־27 בינואר הטעמתי מה־חשוב הוא שנגדיל את כוחות העבודה שלנו ונכניס מספר רב של נשים לחרושת כדי להחליף את מקומם של גברים שנלקחו לכוחות המזוינים וכדי להגביר את כוחנו:

עלינו להגדיל במידה עצומה את כוחות העבודה, בפרט של המסוגלים לבצע פעולות מקצועיות או מקצועיות־למחצה. כאן עלינו להישען במיוחד על עזרתם והדרכתם של עמיתינו מאנשי הלייבּור ומנהיגי האיגודים המקצועיים. יכול אני לדבר על כך מתוך מידה של ידיעה, שהרי ניהלתי את מיניסטריון־התחמושת הקודם בשלב הסיום שלו. יהיה צורך במיליוני פועלים חדשים, ויותר ממיליון נשים צריכות לקום באומץ ולהיכנס לתעשיות המלחמתיות שלנו – למפעלי הפגזים, למפעלי הנשק, ולבתי־החרושת למטוסים. בלי הגדלה זו בכוח־העבודה ובלא שנניח לנשי בריטניה להיכנס למאבק כמשאלתן, לא נשׂא כלל את חלקנו ההוגן בנטל שנטלו עליהן צרפת ובריטניה יחדיו.

אולם המעשים היו מעטים בשטח זה, ודומה היה כי חסרה ההרגשה של שעת־חירום קיצונית. היה מצב־רוח של “בין השמשות” בשורות הפועלים ובשורות האנשים שניהלו את הייצור כמו גם בפעולות הצבאיות. רק בתחילת מאי גילה סקר שהוגש לקבינט על התעסוקה בקבוצת תעשיות ההנדסה, המנועים והמטוסים את העובדות בצורה שאין לערער עליה. מחקר זה נבחן בחינה מדוקדקת על־ידי המחלקה הסטטיסטית שלי שבהנהלת פרופ' לינדמן. למרות ריגשותיה ומבוכותיה של המהומה הנורבגית, שהיתה אז בעיצומה, מצאתי פנאי לפנות באיגרת הבאה אל עמיתי:

4 במאי 1940

איגרת מאת הלורד הראשון של האדמירליות

דו"ח זה בא ללמדנו כי בקבוצה היסודית הזאת, לפחות, כמעט שלא התחלנו לארגן את כוח־האדם לייצור נשק ותחמושת.

לפי האומד [במסמכים קודמים] היתה הגדלה כבירה, כדי 71.5 למאה ממספר העוסקים בתעשיית המתכת, נדרשת בשנה הראשונה למלחמה. למעשה גדלה קבוצת ההנדסה, המנועים והמטוסים, הכוללת שלוש־חמישיות מתעשיית המתכת והנדונה בסקר זה, רק ב־11.1 למאה (122,000) בין יוני 1939 לאפריל 1940. הרי זה גידול של פחות מששית מן ההרחבה שנדרשה, לכאורה. בלי שום התערבות ממשלתית, הודות לעצם השיפּור בענף בלבד, גדל המספר בשנת 37–1936 באותה מהירות.

אף כי 350,000 נערים גומרים את בית־הספר בכל שנה, גדל מספר הגברים בגיל פחות מ־21 המועסקים בקבוצה זו רק ב־25,000. יתר על כן, חלקם של נשים ובני־נוער גדל רק מ־26.6 למאה ל־27.6 למאה. בקבוצת ההנדסה, המנועים והמטוסים יש לנו רק אשה אחת על כל 12 גברים. בימות המלחמה שעברה גדל היחס בין נשים לגברים בתעשיות המתכת מאשה אחת על כל 10 גברים עד לאשה אחת על כל 3 גברים. בשנה הראשונה למלחמה שעברה, מיולי 1914 עד יולי 1915, היה מספר העובדים החדשים שגויסו לתעשיות המתכת כדי 20 למאה מאלה שכבר עבדו בהן. בקבוצה הנסקרת, שאפשר גם אפשר לקבלה כטיפוסית לתעשיית המתכת כולה, נוספו רק 11 למאה בעשרת החדשים האחרונים.

מיתקני האדמירליות, שבהם הוגדלה התעסוקה ב־27 למאה כמעט, לא נדונו כאן, כי לא נמסרו מספרים על טיפוסי העובדים השונים.

*

ב־19 בינואר ניתן אישור לרגשי הדאגה ביחס לחזית המערבית. קצין מטה גרמני מן האוגדה האווירית ה־7 נצטווה ליטול אי־אלה מסמכים למפקדה בקלן. מתוך שרצה לחסוך זמן לבילויים פרטיים, החליט לטוס מעל לטריטוריה הבלגית שבתווך. המטוס שלו נחת נחיתת־אונס; המשטרה הבלגית אסרה אותו והחרימה את מסמכיו, שהוא עשה נסיונות נואשים להשמידם. מסמכים אלה כללו את התכנית השלמה והממשית לפלישה לבלגיה, הולנד וצרפת, שעליה החליט היטלר. ממשלות צרפת ובריטניה קיבלו העתקים מן המסמכים האלה, והמאיור הגרמני שוחרר על־מנת שיסביר את העניינים לממוּנים עליו. נודע לי בזמנו על הפּרשה כולה, ולא יכולתי לתפוס איך אין הבלגים עושים תכנית להזמיננו להיכנס. אבל הם לא עשו מאומה בענין זה. בכל שלוש הארצות הנוגעות בדבר טענו כי מן־הסתם זה מעשה מכוּון. אך דבר זה לא התקבל על הדעת. לא היה כל טעם בכך שינסו הגרמנים לעורר בבּלגים את האמונה שהם עומדים להתקיפם בעתיד הקרוב. הרי דבר זה עשוי להניעם לעשות את הדבר האחרון שהגרמנים חפצים בו, לאמור – לעבּד בשיתוף עם צבאות צרפת ובריטניה תכנית לבוֹאם חיש וּבסתר בלילה בהיר אחד. לכן האמנתי בהתקפה הממשמשת־ובאה. אבל קוּשיות כאלו לא מצאו להן מקום במחשבתו של מלך בלגיה, והוא ומטה הצבא שלו אך המתינו, מקווים שהכל יעלה למוּטב. חרף כל מסמכיו של המאיור הגרמני הרי לא בעלי־הברית ולא המדינות אשר להן האיוּם נשקף לא נקטו פעולה חדשה כלשהי. היטלר, כנגד זאת, כידוע לנו עתה, קרא אליו את גריגג, ומשהוּגד לו כי המסמכים שנתפסו הם־הם התכניות השלמות לפלישה, פקד, לאחר שהוציא את זעמו, על הכנת גרסות חדשות.

הנה כי כן ברור היה בתחילת 1940 כי יש לו להיטלר תבנית מפורטת לפלישה לצרפת, הכוללת גם את בלגיה והולנד כאחת. אם תתחיל פלישה זו באיזה רגע שהוא, מיד תופעל תכנית “ד” של הגנרל גאמלן, כולל את תנועת המחנה השביעי הצרפתי והצבא הבריטי. תכנית “ד” עוּבּדה בפירוט מדוקדק ודי היה במלה אחת ויחידה כדי להפעילה. קו זה, אף כי בתחילת המלחמה זילזלו בו ראשי־המטות הבריטיים, נתאשר רשמית ובמפורש בפאריז ב־17 בנובמבר 1939. על בסים זה חיכּו בעלי־הברית למהלומה הממשמשת־ובאה, והיטלר חיכה לעונת הקרבות. מאפריל והלאה אולי יהיה מזג־האוויר מתאים לה.

משך החורף והאביב היה חיל־המשלוח הבריטי עסוק ביותר בביצור הקו שלו ובתכונה למלחמה, בין אופנסיבית בין דפנסיבית. מן הדרגה הגבוהה ביותר ועד לנמוכה ביותר היו הכל שוקדים ועמלים, ואם אמנם הצטיינו בסופו של דבר הרי זה במידה רבה משום שניצלו היטב את האפשרויות שהיו להם בימות החורף. הצבא הבריטי היה טוב הרבה יותר בתום “מלחמת בין־השמשות”. הוא גם היה גדול יותר. האוגדות ה־42 וה־44 הגיעו לצרפת בחודש מרס ויצאו לקו־החזית במחצית השניה של חודש אפריל 1940. אותו חודש הגיעו גם האוגדות ה־12, ה־23 וה־46. אלו נשלחו להשלים את אימוניהן בצרפת ולחזק את כוח העבודה לצורך כל המלאכה הנחוצה. חסרות היו אפילו את הנשק והציוד היחידתי הרגיל, וארטילריה לא היתה להם. בכל זאת נמשכו בהכרח לתוך הקרבות כאשר החלו, ולא הכזיבו.

החסרון הנורא, המטיל צל על סידורינו שמלפני המלחמה, היה היעדרה של אוגדה משוריינת כלשהי בכל המשלוח הבריטי. בריטניה, עריסתו של הטנק על כל גינוניו, כה הזניחה בבין־המלחמות את פיתוח כלי־הנשק הזה, שעד־מהרה הוא עתיד לשׂרור על שדות־הקרב, עד ששמונה חדשים לאחר הכרזת המלחמה היתה לרשות חילנו הקטן והטוב, בבוא שעת הנסיון, רק חטיבת הטנקים ה־1, הכוללת 17 טנקים קלים ו־100 טנקים “של־חיל־רגלים” [בינוניים]. רק 23 מן האחרונים נשאו אפילו את דו־הליטראון; השאר נשאו מקלעים בלבד. היו גם שבעה רגימנטים של חיל־פרשים ו“יוֹמנרי” המצוידים בנושאי־בּרן וטנקים קלים, שהיו מורכבים והולכים במסגרת חטיבות משוריינות קלות. להוציא את חוסר השריון, בולטת היתה ההתקדמות ביעילותו של חיל־המשלוח הבריטי.

*

ההתפתחות בחזית הצרפתית היתה משביעת־רצון פחות. בכוח לאומי גדול של מגויסי־חובה משמש הצבא בבואה נאמנה להלך־רוחו של העם, מה־גם שהצבא נמצא במולדת והקשרים הם הדוקים. אי־אפשר לומר כי צרפת של 40–1939 ראתה את המלחמה מתוך התרוממות־הרוח או אף בביטחה מרובּה. עסקי הפוליטיקה הפנימית התוססת של העשׂור האחרון טיפחו פּלגות ורגשי טינה. בתגובה על גידול הקומוניזם נטו חוגים חשובים אל הפאשיזם, כּרו אוזן קשבת לתעמולה הממולחת של גבּלס והיו מוסרים אותה מפה לאוזן. הנה כי כן פעלו גם בצבא ההשפעות המפוררות של הקומוניזם והפאשיזם כאחד; חדשי ההמתנה הארוכים של החורף נתנו למיני הרעל שהות והזדמנות להעמיק חדוֹר.

גורמים רבים מאד יוצרים מוֹראל איתן בצבא, אבל אחד הגורמים הגדולים ביותר הוא שיהיו האנשים עסוקים עד תום בעבודה מועילה ומעניינת. הבּטלה מצמיחה גידולים מסוכנים. כל עת החורף היו הרבה משימות שצריכות עשייה: האימונים דרשו תשומת־לב מתמדת; הביצורים היו רחוקים משלמות ומהניח את הדעת, אפילו קו־מאז’ינו היה חסר הרבה ביצורי־עזר של שדה; הכושר הגופני דורש תירגוּל. אולם מבקרים בחזית הצרפתית עמדו לעתים קרובות על האווירה השלטת של שלווה מאופּקת, על האיכות העלובה, כמדומה, של המלאכה הנעשית, על היעדר כל פעילוּת נראית־לעין. ריקוּת הכבישים מאחרי הקו עמדה בניגוד גדול לתנועה המתמדת שנתמשכה מהלך מילים על מילים מאחרי הגיזרה הבריטית.

אין שום ספק שהניחו לטיבו של הצבא הצרפתי לרדת משך החורף, וכי בסתיו עשוי היה להילחם היטב יותר מאשר באביב. לא ארכו הימים וההסתערות הגרמנית בעצמתה ובמהירותה הממה את הצבא הזה. בשלבים האחרונים של אותה מערכה קצרה התבלטו סגולות הלחימה האמיתיות של החייל הצרפתי בהגנה על ארצו כנגד האויב־מדור־דור. אבל אז כבר היה מאוחר מדי.

*

בינתיים גם התקדמו התכניות הגרמניות להסתערות־מישרים על נורבגיה ולכיבוש־בזק של דנמרק. הפלד־מרשל קייטל ניסח תזכיר על נושא זה ב־27 בינואר 1940:

רצונו של הפירר והמפקד העליון של הכוחות המזוינים הוא כי העבודה בחקירת “נ” תימשך בהדרכתי הישרה והאישית, ובתיאום הדוק ביותר עם המדיניות המלחמתית הכללית. מטעמים אלה הטיל עלי הפירר לקבל לידי את ניהול ההכנות הנוספות.

התיכנון המפורט לצורך זה נמשך בצינורות הרגילים.

*

בראשית פברואר, כשעמד ראש־הממשלה לצאת למועצה־המלחמתית־העליונה בפאריז, הזמינני בפעם הראשונה לבוא אתו. מר צ’מברליין ביקשני להיפגש אתו בדאונינג־סטריט לאחר הסעודה. היו שם הלורד הליפקס ועוד אחדים. מן־הסתם עשיתי רושם משביע־רצון, כי לאחר ימים אחדים, כשעמד ראש־הממשלה לנסוע למועצה־המלחמתית־העליונה בפאריז, הזמינני בפעם הראשונה לצאת אתו. הצעתי שנסע באניה, דבר שיכולתי לדאוג לו; הנה כך הפלגנו כולנו במשחתת מדוֹבר והגענו לפאריז למועד הישיבה בערב. בדרך הראה לי מר צ’מברליין את התשובה שנתן להצעות השלום שהעלה מר סמנר וולס. נתרשמתי לטובה מן התשובה, ולאחר שקראתיה במעמדו אמרתי לו: “אני גאה לשמש בממשלתך”. נראה היה כי ערבו הדברים לאזנו.

הנושא העיקרי של הדיון ב־5 בפברואר היה “עזרה לפינלנד”, ואושרו תכניות להכין שלוש או ארבע אוגדות ולשדל את נורבגיה ושוודיה שתאפשרנה לנו לשלוח אספקה ותגבורת לפינים, ודרך־אגב ליטול לידינו את הפיקוח על המכרות של גליבארה. כפי שאפשר היה לשער לא הסכימו השוודים לזאת. ואף כי נעשו הכנות מקיפות הרי התכנית כולה העלתה חרס. מר צ’מברליין ניהל את הישיבה בעצמו מטעמנו, והמיניסטרים הבריטיים השונים שהשתתפו בישיבה לא התערבו אלא בדברים של־מה־בכך. לפי הרשומות נראה שלא אמרתי אף מלה.

למחרת, כשהיה עלינו לחזור ולצלוח את התעלה, קרה מקרה מבדח. ראינו מוקש צף. אמרתי לקברניט: “הבה נפוצץ אותו באש תותחים”. הוא התפוצץ ברעם הגון, ושבר־מתכת גדול התעופף לעברנו ולרגע דומה היה כאילו יפול על הגשר, מקום שנקהלו כל הפוליטיקאים וכמה מן ה“תנינים” האחרים. אכן, הוא נפל על הסיפּון הקדמי, שלטוב־המזל היה ריק מאדם, ואיש לא נפגע. הנה כך עבר הכל בנעימים. מן הזמן הזה והלאה היה ראש־הממשלה מזמין אותי ללוותו, יחד עם אחרים, אל ישיבות המועצה־המלחמתית־העליונה. אבל לא בכל פעם יכולתי להמציא שעשועים מהנים באותה מידה.

*

המועצה החליטה כי הצלתה של פינלנד היא דבר בעל חשיבות ממדרגה ראשונה; שהיא לא תוכל להחזיק מעמד לאחר האביב בלי תגבורת של שלושים עד ארבעים אלף אנשים מאומנים; שהזרם הנוכחי של מתנדבים הטרוגניים אינו מספיק; ושחוּרבנה של פינלנד יהיה בבחינת מפלה גדולה לבעלי־הברית. לכן יש לשלוח חיילות של בעלי־הברית, אם בדרך פטסאמו או בדרך נארוויק או נמלים נורבגיים אחרים. הפעולה בדרך נארוויק הועדפה, הואיל ותאפשר לבעלי־הברית “להרוג שתי ארנבות בירייה אחת” (ז. א., לסייע לפינלנד ולנתק את עפרות הברזל). שתי אוגדות בריטיות, שהיו צריכות לצאת לצרפת בפברואר, תוחזקנה באנגליה ויכינו אותן ללחימה בנורבגיה. בינתיים יש לעשות את כל המאמצים כדי להשיג את הסכמתם של הנורבגים והשוודים, ואם אפשר – את שיתוף־הפעולה מצדם. לא נדונה כלל השאלה מה לעשות אם נורבגיה ושוודיה תסרבנה, כפי שמסתבר.

מקרה עז־רושם החריף עתה את כל פני הדברים בסקנדינביה. הקורא יזכור את דאגתי ללכידת אלטמרק, אניית־העזר של שפּאֵ. ספינה זו היתה גם כלא צף לאנשי־הצוות של אניות־הסוחר הטבועות שלנו. שבויים בריטיים ששוחררו על־ידי הקפיטן לנגסדורף בהתאם לחוק הבינלאומי בנמל מונטווידאו סיפרו לנו כי קרוב לשלוש־מאות מלחים בריטיים מן הצי המסחרי נמצאים באלטמרק. אניה זו הסתתרה בדרום־האטלנטי משך קרוב לחדשיים, ואחר, בתקוה כי פסקו החיפושים, עשה הקברניט שלה נסיון לחזור לגרמניה. המזל ומזג האוויר שיחקו לו, ורק ב־14 בפברואר, לאחר שעבר בין איסלנד ואיי פארו, הבחינו מטוסינו באניה במים הטריטוריאליים של נורבגיה.

16.2.40

הלורד־הראשון אל הלורד־הראשון־של־הימיה

לפי המצב כנמסר לי הבוקר נדמה כי הסיירת והמשחתות צריכות לנטות צפונה במשך היום במעלה חוף נורבגיה, ולא להסס לאסור את אלטמרק במים הטריטוריאליים, אם תמצאנה אותה. אניה זו מפרה את הנייטראליוּת בהובילה שבויי־מלחמה בריטיים לגרמניה. לבטח הרי צריך לשלוח הלילה עוד סיירת אחת או שתים לסרוק בסקאגראק? יש לראות באלטמרק שלל־מלחמה שאין־ערוך־לו.

כדברי הודעה של האדמירליות, “הופעלו אחדות מאניות הוד־מלכותו שנמצאו בריחוק נוח”. שייטת משחתות, בפיקודו של הקפיטן פיליפ ואיאן, מא.ה.מ. קוסאק, פגשה באלטמרק אך לא מיהרה לפגוע בה. זו חשה לה מפלט בפיורד של יוזינג, לשון־ים קטנה כשיעור מיל וחצי המוקפת צוקים גבוהים עוטי־שלג. שתי משחתות בריטיות נצטוו להעלות על סיפונה קבוצות־נחיתה לצורך בדיקה. בכּניסה לפיורד קידמו את פניהן שתי סירות־תותחים נורבגיות, שהודיעו להן כי האניה בלתי־חמושה, כי נבדקה ביום אתמול, וקיבּלה רשות להמשיך בדרכה לגרמניה בתחום המים הטריטוריאליים של נורבגיה. או־אז חזרו המשחתות שלנו כלעומת שבאו.

כשהגיעו ידיעות אלו לאדמירליות התערבתי, ובהסכמתו של שר־החוץ פקדתי על אניותינו להיכנס לפיורד. לא לעתים קרובות היו פעולותי בלתי־אמצעיות כל־כך; אבל עתה שלחתי לקפיטן ואיאן את הפקודה הבאה:

16 בפברואר 1940, שעה 5.25 אחה"צ

אם לא תתחייב סירת־טורפדו נורבגית ללוות את אלטמרק לברגן כשעל סיפונה משמר אנגלו־נורבגי משותף וליווּי משותף, עליך להעלות קבוצת־נחיתה אל סיפונה של אלטמרק, לשחרר את השבויים, ולהשתלט על האניה עד להוראות נוספות. אם תתערב סירת־טורפדו נורבגית, תזהיר אותה שתעמוד מנגד. אם תירה בך, אל תשיב כל זמן שאין ההתקפה רצינית, ובמקרה כזה עליך להתגונן, לא להשתמש בכוח יותר מן הנחוץ, ולהפסיק אש כשתחדל.

ואיאן עשה את השאר. בזרקורים דולקים נכנס אותו לילה באניה קוסאק לתוך הפיורד בין גלידי הקרח. הוא עלה בתחילה על סיפון סירת־התותחים הנורבגית קייל וביקש שתילקח אלטמרק לברגן תחת ליווי משותף, לצורך חקירה בהתאם לחוק הבינלאומי. הקברניט הנורבגי חזר על הודעתו כי פעמיים נערך חיפוש באלטמרק, שהיא בלתי־חמושה וכי שום שבויים בריטיים לא נמצאו. אז הודיע ואיאן כי הוא אומר לעלות על סיפונה, והזמין את הקצין הנורבגי להצטרף אליו. הצעה זו סופה שנדחתה.

בינתיים החלה אלטמרק לנסוע, ובנסיונה לנגח את קוסאק עלתה על שרטון. קוסאק הבקיעה לה דרך אל צדה וקבוצת־נחיתה קפצה אל סיפון האניה הגרמנית, לאחר שהצמידה את שתי האניות זו לזו. באה תגרת־ידיים עזה, שבה נהרגו ארבעה גרמנים וחמישה נפצעו; חלק מאנשי־הצוות נסו לחוף והשאר נכנעו. החל החיפוש אחר השבויים הבריטיים. עד־מהרה נמצאו הללו למאותיהם, סגורים על מסגר ובריח, כלואים במחסנים, ואפילו במיכל־דלק ריק. אז בקעה הקריאה: “הצי כאן”. הדלתות נפרצו והשבויים חשו אל הסיפון. בסך־הכל שוחררו מאתיים־ותשעים־ותשעה שבויים והועברו אל המשחתות שלנו. נתברר גם שאלטמרק נשאה אתה שני תותחי פּוֹם־פּוֹם וארבע מכונות־יריה, ואף כי פעמיים עלו הנורבגים על סיפונה לא נערך בה חיפוש. סירות־התותחים הנורבגיות נשארו מסתכלות סבילות כל הזמן. לעת חצות הלילה יצא ואיאן מן הפיורד, בדרכו אל פוֹרת.

האדמירל פּאוּנד ואני ישבנו יחד ערים, במידה של דאגה, בחדר־המלחמה של האדמירליות. אני הפעלתי לחץ הגון על משרד־החוץ, וידעתי אל־נכון את חוּמרתם הטכנית של האמצעים שננקטו. על־מנת לדון אותם כראוי יש לזכור כי עד לתאריך ההוא טיבּעה גרמניה אניות סקנדינביות בנפח 218,000 טונה ו־555 מלחים סקנדינביים ירדו תהומות. אבל הדבר החשוב מבּית ובקבּינט היה אם נמצאו שבויים בריטיים באניה או לא. שמחנו כשבּאה הידיעה בשעה שלוש בבוקר כי שלוש־מאות נמצאו וניצלו. זאת היתה העובדה הקובעת.

מתוך הנחה כי השבויים נמצאים במצב עלוב מחמת רעב וכליאה הפנינו אל נמל ליית אמבּולנסים, רופאים, עתונאים וצלמים לקדם את פניהם. אולם הואיל ונתברר כי מצב בריאותם טוב, כי טיפלו בהם יפה במשחתות והם באו לחוף שמחים וטובי־לב, לא ניתן שום פרסום לצד זה של הפּרשה. הצלתם, והתנהגותו של הקפיטן ואיאן, עוררו גל של התלהבות בבריטניה שכמעט לא נפל מזה שבא לאחר טיבוּעה של גראף שפּאֵ. שני המאורעות האלו חיזקו את ידי והרימו את קרנה של האדמירליות. המימרה “הצי כאן” עברה מפה לפה.

יש להבין כיאות את התנהגותה של ממשלת נורבגיה, שכמובן חרדה היתה מפני הטרור הגרמני וניצלה את אורך־אפינו. ממשלה זו מחתה בחרי־אף נגד הכניסה לתחום מימיה הטריטוריאליים. נאומו של מר צ’מברליין בבית־הנבחרים הכיל את עיקרה של התשובה הבריטית:

בהתאם לדעות שהביע הפרופסור קוֹט (ראש ממשלת נורבגיה) אין ממשלת נורבגיה רואה כל פגם בשימוש במים הטריטוריאליים של נורבגיה מהלך מאות מילים על־ידי אניית־מלחמה גרמנית על־מנת להינצל מלכידה בלב־ים ועל־מנת להעביר שבויים בריטיים למחנה־שבויים גרמני. תורה כזאת מנוגדת לחוק הבינלאומי כפי שמבינה אותו ממשלת הוד־מלכותו. לפי דעתה יתן דבר זה הכשר חוקי לשימוש־לרעה במים נייטראליים מצד אניות־מלחמה גרמניות וייצור מצב אשר ממשלת הוד־מלכותו לא תוכל להשלים אתו בשום פנים ואופן.

*

כפי שראינו נתקבלה החלטתו של היטלר לפלוש לנורבגיה ב־14 בדצמבר, ועבודת המטה התנהלה תחת פקודתו של קייטל. פרשת אלטמרק שימשה, בלי ספק, דרבן לפעולה. לפי הצעתו של קייטל קרא היטלר ב־20 בפברואר לברלין בדחיפוּת את הגנרל פון־פלקנהוֹרסט, שהיה בעת ההיא מפקד קורפוס־צבא בקוֹבּלנץ. פלנקהורסט השתתף במערכה הגרמנית בפינלנד ב־1918, ועל נושא זה נפתחה השיחה עם הפירר. במשפטי־נירנברג תיאר הגנרל את השיחה.

היטלר הזכיר לי את נסיוני בפינלנד, ואמר לי, “שב־נא וספּר לי מה עשית”. כעבור רגע שיסעני הפירר. הוא הוליך אותי אל שולחן מכוסה מפות. “אני הוגה בדבר דומה לזה”, אמר; “כיבוש נורבגיה; כי מודיעים לי שהאנגלים מתכוונים לנחות שם, ואני רוצה להיות שם לפניהם” dir=“rtl”>.

אחר־כך מנה לפני את נימוקיו, כשהוא מתהלך אנה ואנה. “כיבוש נורבגיה בידי הבריטים יהיה תנועת־גלילה אסטרטגית שתכניס אותם לתוך הים הבלטי, מקום שאין לנו לא צבא ולא ביצורי־חוף. ההצלחה שנחלנו במזרח ושעתידים אנחנו לנחול במערב תוּשם לאַל משום שהאויב יוכל לעלות על ברלין ולשבור את חוט־השדרה של שתי החזיתות שלנו. בדרגה שניה ושלישית יבטיח כיבוש נורבגיה את חופש התנועה של הצי שלנו במפרץ וילהלמסהאפן, ויגן על משלוחי הבּצר השוודי שלנו”… לבסוף אמר לי, “אני ממנה אותך לפיקוד על המשלחת”.

אותו יום אחר־הצהריים נקרא פלקנהורסט שוב אל בנין הקנצלר לדון עם היטלר, קייטל ויוֹדל בתכניות המיבצעים המפורטות למשלחת הנורבגית. שאלת העדיפויות היתה בעלת חשיבות עליונה. האם יסתבך היטלר בנורבגיה לפני או אחרי ביצוע “מקרה צהוב” – ההתקפה על צרפת? ב־1 במרס גמר אומר: נורבגיה תבוא ראשונה. הרשימה ביומנו של יוֹדל ב־3 במרס אומרת: “הפירר מחליט לבצע את ‘תרגיל ווזר’ לפני ‘מקרה צהוב’ בהפרש של כמה ימים”.

*

התקפה אווירית מטרידה החלה לא־מכבר על הספינות שלנו לכל אורך החוף המזרחי. מחוץ לאניות אוקיאניות שפּניהן לנמלים הגדולים היו בכל יום כ־320 אניות, שנפחן בין 500 ל־2,000 טונה, נמצאות בים או בנמלים על החוף, ורבות מהן עסוקות בהובלת פחם ללונדון ולדרום. רק מעטות מן הספינות הקטנות האלו זכו כבר בתותח נ. מ., ולפיכך התרכזו מטוסי האויב בטרף קל זה. הם התקיפו אפילו את ספינות־המגדלור. משרתות נאמנות אלו של הימאים, העגוּנות בנקודות מגוּלות סמוך למים הרדודים לאורך חופינו, היו למועיל לכּל, אפילו לצוללת השודדת עצמה, ומעולם לא נגעו בהן עדיין לרעה בשום מלחמה. אחדות מן הספינות האלו טוּבעו או נזוקו עתה, והמקרה הגרוע ביותר חל מול פי הנהר האמבּר, מקום שבהתקפת מקלעים נמרצת נהרגו שמונה מתוך תשעה אנשי־הצוות של ספינת־המגדלור.

שיטת השיירות נמצאה הגנה יעילה מפני התקפות־אוויר לא־פחות מאשר כנגד הצוללות, אך עתה נעשה הכל על־מנת למצוא איזה מין כלי־נשק לכל אניה ואניה. הואיל וחסרים היינו תותחי־מגן, נעשה שימוש בכל מיני המצאות. אפילו רקטת־הצלה הפילה שודד אווירי אחד. עודף המקלעים של צי־המולדת חוּלק לאניות־סוחר של בריטניה ושל בעלי־הברית בחוף המזרחי, יחד עם תותחנים של הצי. האנשים האלה וכלי־נשקם הועברו מאניה לאניה לצורך כל נסיעה באזור הסכנה. בסוף פברואר היה באפשרותו של הצבא לעזור, וכך הוחל בארגון שנודע לאחר־מכּן בשם הארטילריה־הימית־המלכותית. בנקודת־השיא של המלחמה ב־1944 הועסקו למעלה מ־38,000 קצינים וחיילים מן הכוחות הסדירים במשימה זו, ו־14,000 מהם המציא הצבא. בקטעים ניכרים של נתיב השיירות בחוף המזרחי אפשר היה להחיש תוך זמן קצר גם הגנה של מטוסי־קרב משדות־התעופה הקרובים ביותר. ככה שולבו המאמצים של כל שלושת השירותים הלוחמים. אבידות התוקפים גדלו והלכו. התברר כי המטרת אש על אניות רגילות וחסרות־מגן מכל הארצות היא עסק יקר יותר מששוֹער תחילה, וההתקפות פחתו.

לא כל האופק היה קודר. בימים החיצוניים לא היו כל סימנים נוספים לפעילות של אניות־פשיטה מאז השמדת גראף שפּאֵ בדצמבר, ועבודת סילוקן של האניות הגרמניות מן הימים נמשכה. משך חודש פברואר עזבו שש אניות גרמניות את ספרד במאמץ להגיע לגרמניה. רק אחת הצליחה; מן היתר נלכדו שלוש, אחת התאבדה ואחת נטרפה בנורבגיה. עוד שבע אניות גרמניות שניסו לפרוץ את ההסגר נעצרו על־ידי הפטרולים שלנו בחדשי פברואר ומרס. כל אלו חוץ מאחת טוּבעו על־ידי קברניטיהן. בסך־הכל אבדו לגרמנים עד לראשית אפריל 1940 שבעים־ואחת אניות בנפח 340,000 טונה על־ידי תפיסה או התאבדות, ואילו 215 אניות גרמניות נשארו תקועות בנמלים נייטראליים. כיון שמצאו הצוללות שאניות־הסוחר שלנו חמושות, חדלו מן התותח והמירוהו בטורפדו. ירידתן הבּאה היתה מן הטורפדו אל הצורה הבזויה ביותר של לחימה – מוקש בלתי־מוצהר. ראינו איך קידמנו את פניה של התקפת המוקש המגנטי ויכולנו לה. בכל זאת היה המוקש הזה עילת יותר ממחצית אבידותינו בחודש ינואר, ויותר משני־שלישים מכלל האבידות עלו בחלקם של נייטראלים.

בנאום אומדנות־הצי בסוף פברואר סקרתי את הצדדים הבולטים ביותר של המלחמה בים. הנחתי כי אבדה לגרמנים מחצית הצוללות שהיו להם בכניסתם למלחמה. בניגוד למשוער, מעטות היו הצוללות החדשות שהופיעו עד כה. לאמיתו של דבר טוּבּעו, כידוע לנו עתה, עד סוף פברואר, שש־עשרה צוללות ונוספו תשע חדשות. המאמץ העיקרי של האויב לא התפתח עדיין. תכניתנו לבנין אניות קטנות, הן בצורת ספינות־ליווי הן כחילוף לאניות־סוחר, היתה גדולה מאד. האדמירליות נטלה לידיה את הפיקוח על בנין אניות־סוחר, וסיר ג’יימס ליתגאו, בונה האניות מגלאסגו, הצטרף לצורך זה למועצת־האדמירליות. בששת החדשים הראשונים למלחמה הזאת החדשה היו האבידות שלנו נטוֹ פחות מ־200,000 טונה לעומת 450,000 טונה בחודש הקטלני האחד, הוא חודש אפריל 1917. בינתיים הוספנו לתפוס מטענים היעודים לאויב בנפח העולה על מה שאיבּדנו.

מדי חודש [אמרתי בגמר נאומי] יש עלייה מתמדת ביבוא. בינואר הביא הצי בשלום לנמלי בריטניה, למרות הצוללות והמוקשים וסוּפות החורף וערפּליו, הרבה יותר מארבע־חמישיות מן הממוצע לימות שלום בשלוש השנים שעברו… כשאנו נותנים דעתנו על המספר הגדול של אניות בריטיות שהופרשו לשירות הצי או לשם הובלת צבאותינו אל מעבר לתעלה או להובלת שיירות צבא על פני כדור־הארץ, אין בתוצאות האלו שום דבר – אם להתבטא בלשון מתונה – אשר יש בו כדי לגרום מגינת־לב או בהלה.

 

פרק שלושים־ושנים לפני הסערה מרס 1940    🔗

הצי חוזר לסקאפּא פלוֹ – נסיעתנו במצרי מינץ' – “מודיעים על מוקשים בנתיב האניה” – אזעקה אווירית – שיפורים בסקאפּא – תכניות היטלר כפי שהן ידועות עתה – מצוקתה הנואשה של פינלנד – מאמצי השווא של מר דאלאדיה – תנאי שביתת־הנשק הרוסית־הפינית – סכנות חדשות בסקנדינביה – “מבצע רויאל מארין” – מוקשי־הנהר מוכנים – התנגדותו של מר דאלאדיה – נפילת ממשלתו של דאלאדיה – מכתבי אל ראש־הממשלה החדש, מר ריינוֹ – ישיבת המועצה־המלחמתית־העליונה, 28 במרס – סקירתו של מר צ’מברליין – סוף־סוף החלטה למקש את ה־“”Leads של נורבגיה – דיחוי של שבעה חדשים – הצעות ותחבולות שונות להתקפה – נאומו של מר צ’מברליין מיום 5 באפריל 1940 – סימני פעולה גרמנית הקרובה לבוא

ה־12 במרס היה התאריך המאוּוה מכּבר לחידוש שימושה של סקאפא כבּסיס העיקרי של צי־המולדת. היה עם נפשי להתכבד ולהיות נכח במאורע הזה בעסקינו הימיים, ולפיכך הפלגתי באניית־הדגל של האדמירל פורבּס העוגנת בקלייד.

השייטת כללה חמש אניות גדולות, אסקדרון של סיירות, ואולי עשרים משחתות. מסע עשרים השעות עבר במצרי מינץ‘. היה עלינו לעבור עם שחר במצרים הצפוניים ולהגיע לסקאפּא לעת הצהריים. הוּד ואניות אחרות מרוֹסיית, העולות במעלה החוף המזרחי, תגענה שעות אחדות לפנינו. הניווּט במצרי מינץ’ הוא מסובך, ורחבו של המוצא הצפוני מגיע בדוחק למיל אחד. מכל צד חוֹפים ושרטונות מסוּלעים, והודיעו על שלוש צוללות במיצר המצומצם הזה. היה עלינו להתנהל במהירות גדולה ובעקלתון. כל אורות השלום הרגילים כוּבּו. לפיכך היתה זו משימת ניווּט שהצי מעריכה ביותר. אולם דווקה כשעמדנו להפליג, לאחר סעודת הצהריים, חלה פתאום קצין־הניווּט של אניית־הדגל, שעל שכמו מוטל היה עיקר האחריות הישרה, בשפּעת. הנה כי כן עלה על הגשר עוזרו, קצין צעיר מאד למראה, ליטול לידיו את ניהול תנועתה של השייטת. התרשמתי מן הקצין הזה, שבלי כל מתן ארכּה הוצרך ליטול עליו משימה כה רצינית המצריכה מידה כה גדולה של בקיאות, דיוק וכוח־שיפּוּט. שלוות מנהגו לא הסתירה כליל את קורת־רוחו.

דברים רבים היו לי לדון בהם עם המפקד הראשי, ורק לאחר חצות הלילה עליתי על הגשר. האוויר היה צח, אך כוכבים לא נראו וירח לא היה. האניה הגדולה חתרה לה במהירות של 16 קשר לערך. אפשר היה לראות רק את הגוש האפל שהוא אניית־המערכה שמאחרינו. היו כאן קרוב לשלושים אניות השטות יחדיו ונעות בסדר בלי שום אור מחוץ לאורות האחוריים הפעוטים שלהן, והן משנות נתיב בלי חשׂך בהתאם לשיגרה הקבועה להתחמקות מצוללות. חמש שעות עברו מאז ראו את השמיים או את הארץ. כעבור זמן קצר הצטרף אלי האדמירל, ואני אמרתי לו: “הנה זה אחד הדברים שהייתי מצטער מאד לוּ הוּטלה עלי אחריות לביצועם. איך אתה בטוח בכך שעם האיר היום תפגע בדיוק במוצא הצר ממצרי מינץ'?” “מה היית עושה, סיר”, אמר, “אילו ברגע זה היית האיש היחיד היכול לתת פקודה?” עניתי מיד: “הייתי מטיל עוגן ומחכה עד הבוקר. ‘עוגן הארדי’, כמו שאמר נלסון”. אבל האדמירל ענה: “תחתינו עתה מים בעומק של קרוב למאה אמות־ים”. היה לי כמובן בטחון שלם בצי, בטחון שהוא פרי שנים רבות, ואני מספר מעשיה זו רק כדי שיעריך הקורא הרגיל את היכולת והדייקנות המופלאות שבהן מבוּצעים בעת הצורך, בחינת דבר המובן־מאליו, מעשים שהם בגדר הנמנע בעיני אנשי יבשה.

הקיצותי רק ב־8, ואנחנו היינו במרחבי המים מצפון למצרי מינץ', שטים מסביב לקצה המערבי של סקוטלנד בכיוון סקאפא פלוֹ. היינו אולי בריחוק חצי שעה מן הכניסה לסקאפּא כשהגיע אלינו מברק לאמור כי כמה מטוסים גרמניים הטילו מוקשים בכּניסה הראשית שאנו עומדים לעבור בה. מיד החליט האדמירל פרובּס שעלינו להמתין לפאת־מערב עשרים־וארבע שעות עד שיודיעו שהתעלה כשרה למעבר, ואז החלה השייטת כולה לשנות נתיב. “בנקל יכול אני להביאך לחוף במשחתת אם תרצה לעבור מאניה לאניה”, אמר. “הוּד נמצאת כבר בנמל ותוכל לטפל בך”. הואיל ובדי־עמל חטפתי לי את שלושת הימים האלה מלונדון, נעניתי להצעה זו. חיש־מהר העלו את מטעננו אל הסיפון; אניית־הדגל הפחיתה את מהירותה כדי שלושה או ארבעה קשרים, ומן החרטום הוּרדה סירת־משוטים ובה שנים־עשר איש בחגורות־ההצלה שלהם. פמלייתי הקטנה כבר היתה בסירה, ואני הייתי נפרד מן האדמירל כשנשמעה פתאום אזעקה מפני התקפת־אוויר, והאניה כולה ניעורה למעשים עם שהוצבו אנשים על סוללות־המגן וננקטו אמצעים אחרים.

מודאג הייתי על שהוצרכה האניה להאֵט הילוכה במים שאנו יודעים כי צוללות מצויות בהם, אך האדמירל אמר שאין בכך כלום, והצביע על חמש משחתות הסובבות במהירות מרובה מסביב לאניה, בעוד ששית ממתינה לנו.

רבע שעה שייטנו עד שעברנו את מרחק המיל החוצץ בינינו למשחתת שלנו. היה הדבר כבימים עברו, פרט לכך שהמלחים לא היו למוּדים כל־כך לחתור במשוטים. אניית־הדגל כבר חזרה למהירותה הקודמת והיתה אצה אחר שאר השייטת בטרם נעלה אל סיפון המשחתת. במשחתת היו כל הקצינים בעמדות־הפעולה שלהם, ואת פנינו קיבל הרופא, שהכניסנו לחדר־הקצינים, מקום שהיו כל כלי אומנותו ערוכים על השולחן ומוכנים, על כל צרה שלא תבוא. אך שום התקפה אווירית לא באה ואנו המשכנו מיד במהירות גדולה בדרכנו אל סקאפּא. נכנסנו בדרך סויית־סאוּנד, תעלה קטנה ומשנית, שבּה לא נזרעו כל מוקשים. “זאת הכּניסה לרוֹכלוֹת”, אמר תומסון, מפקד־הדגל שלי. אכן, היתה זו הכּניסה המיועדת לאניות האספקה. “זאת היחידה”, אמר קצין המשחתת בקשוּי, “שמותר לשייטת להשתמש בה”. על־מנת שיעלה הכל כשורה שאלתי אותו אם זכור לו השיר של קיפלינג האומר:

"יֵשׁ מוֹקְשִׁים בַּמַּעְבָּר, הַזְהֵר כָּל סּפִינָה וְהֵעָגֵן.

שְׁלַח אֶת…"

ופה הנחתי לו להמשיך, והוא המשיך נכונה:

“יוּניטי, קלאריבּל, אסיריאן, סטוֹרמקוק, וגולדן־גיין”.

עד־מהרה מצאנו את דרכנו אל הוּד, מקום שקיבל את פנינו האדמירל ויתווֹרת, לאחר שכּינס את רוב קברניטיו, ואני ביליתי לילה נעים באניה לפני סיורי־הבקורת הממושכים שהעסיקו את יום המחרת כולו. זאת היתה הפעם האחרונה שהצגתי כף רגלי על הוּד, אף כי עוד שנתיים כמעט עשתה שירותה המלחמתי בטרם תושמד על־ידי ביסמרק ב־1941.

יותר מששה חדשים של מאמץ מתמיד ודרגות־העדיפוּת הגבוהות ביותר תיקנו מה שהוזנח בימות השלום. שלוש הכניסות העיקריות היו מוגנות במחסומים ובמוקשים. ועוד שלוש אניות־חסימה נוספות הושׂמו כבר בתוך השאר בקרק־סאוּנד שבּו התגנבה הצוללת של פּרין שהשמידה את רוֹיאל אוֹק. עוד הרבה אניות־חסימה היו עתידות לבוא. חיל־מצב גדול שמר על הבסיס ועל הסוללות המתרבות ומוסיפות. התכנית שלנו היתה מכוּונת ליותר מ־120 תותחים נ. מ. עם הרבה זרקורים ומחסום כדורים־פורחים שישלוט באוויר מעל למעגן הצי. לא כל האמצעים האלה הושלמו כבר, אבל ההגנה האווירית כבר היתה רבת־כוח. הרבה כלי־שיט קטנים פיטרלו במבואות בתנועה בלתי־פוסקת, ושנים־שלושה להקים של מטוסי־קרב מטיפוס האריקיין, משדות־התעופה בקייתנס, יכלו להשיג כל תוקף, בחשכה כבאור היום, הודות לאחד מיתקני המכ"ם המעולים ביותר שהיו אז בנמצא. סוף־סוף היה נווה לצי־המולדת. היה זה הנווה המפורסם שממנו שלט הצי המלכותי על הימים במלחמה שעברה.

*

אף כי, כידוע לנו עתה, כבר נבחר מועד ה־10 במאי לפלישה לצרפת וארצות־השפלה, עדיין לא קבע היטלר סופית את מועד ההסתערות הקודמת על נורבגיה. דברים רבים יקדמו לה. ב־14 במרס כתב יוֹדל ביומנו:

האנגלים עומדים על המשמר בים הצפוני בחמש־עשרה או שש־עשרה צוללות; ספק אם המטרה היא להבטיח את פעולותיהם או למנוע פעולות מצד הגרמנים. הפירר לא החליט עדיין במה לנמק את “תרגיל ווזר”.

היתה המולה של פעילות באגפּי התיכנוּן של מנגנון המלחמה הגרמני. ההכנות להתקפה על נורבגיה ולפלישה לצרפת נמשכו ביעילות בעת־ובעונה־אחת. ב־20 במרס הודיע פלקנהורסט כי הצד שלו במבצע “ווזר” מוכן. הפירר ערך מועצה צבאית ב־16 במרס אחר־הצהריים, ויום ש נקבע ארעית, כפי הנראה ל־9 באפריל. האדמירל רדר מסר למועצה:

… לפי דעתי שוב אין הסכנה של נחיתה בריטית בנורבגיה חריפה כרגע… על השאלה מה יעשו הבריטים בצפון בעתיד הקרוב אפשר לענות כך: הם יעשו נסיונות נוספים לשבש את התנועה המסחרית הגרמנית במים הניטראליים ולגרום תקריות כדי ליצור אולי תואנה לפעולה נגד נורבגיה. מטרה אחת היתה ועודנה, להפסיק את משלוחי היבוא הגרמניים מנארוויק. אולם אלה ממילא יופסקו לפחות לזמן־מה, אפילו יבוצע “מיבצע ווזר”.

במוקדם או במאוחר תעמוד גרמניה בפני ההכרח להוציא לפועל את “מיבצע ווזר”. לפיכך מן הראוי הוא לעשות זאת בהקדם האפשרי, עד ל־15 באפריל לכל המאוחר, כי אחרי מועד זה הלילות קצרים מדי; מולד הירח יחול ב־7 באפריל. אפשרויות הפעולה של הצי תצומצמנה יותר מדי אם יידחה “מיבצע ווזר” עוד. הצוללות יכולות להישאר בעמדותיהן רק עוד שבועיים־שלושה. למזג־אוויר מן הסוג היאה למיבצע גלב (צהוב) אין לחכות במקרה של “מיבצע ווזר”; מזג־אוויר מעונן וערפלי הוא נאה יותר בשביל זה האחרון. מצב הכוננוּת הכללי של הכוחות הימיים והאניות הוא כרגע טוב.

*

מראשית השנה לחצו הסובייטים בכוחם העיקרי על הפינים. הם כפלו את מאמציהם להבקיע את קו־מאנרהיים לפני הפשרת השלגים. האביב והפשרת שלגיו, שבהם תלו הפינים את תקוותיהם בצר להם, בוששו לבוא בשנה זו ששה שבועות, לרוע־המזל. האופנסיבה הסובייטית הגדולה על המיצר, שעתידה היתה להימשך ארבעים־ושנים יום, נפתחה ב־1 בפברואר, משולבת בהתקפת־אוויר כבדה על בסיסי אספקה וצמתות מסילות־ברזל מאחורי הקווים. עשרה ימים של הרעשה כבדה מן התותחים הסובייטיים, שנצטופפו אופן אל אופן, ובישׂרו את ההתקפה העיקרית של חיל־הרגלים. לאחר שבועיים של קרבות הובקע הקו. התקפות־האוויר על הבסיס ומבצר־המפתח ויפּוּרי גברו והלכו. כתום החודש נתפרקה מערכת ההגנה של קו־מאנרהיים, והרוסים היה לאל־ידם להתרכז כנגד מפרץ ויפּוּרי. הפינים סבלו ממחסור בתחמושת וחייליהם היו תשושי־כוח.

ההגינוּת המכוּבּדת, ששללה מאתנו כל יזמה אסטרטגית, הפריעה באותה מידה לכל האמצעים הממשיים לשליחת תחמושת לפינלנד. עד כה היה ביכלתנו לשלוח רק תרומות חסרות־ערך מן המלאי הזעום שלנו לפינים. אולם בצרפת שׂרר רגש חם ועמוק יותר, שטוּפּח בכל עוז על־ידי מר דאלאדיה. ב־2 במרס, מבלי היועץ בממשלת בריטניה, הסכים לשלוח לפינלנד חמישים־אלף מתנדבים ומאה מפציצים. אנחנו ודאי שלא יכולנו לפעול באמת־מידה זו, ונוכח המסמכים שנמצאו אצל המאיור הגרמני בבלגיה, וידיעות המודיעין המתמידות על ריכוז בלתי־פוסק של חיילות גרמניים בחזית המערבית, גם חרג הדבר בהרבה מגדר התבונה והזהירות. מכל־מקום הוסכם לשלוח חמישים מפציצים בריטיים. ב־12 במרס שוב החליט הקבינט להחיות את התכניות לנחיתות צבא בנארוויק וטרונדהיים, שאחריהן תבואנה נחיתות בסטאבאנגר וברגן, במסגרת מתן העזרה המקיפה לפינלנד, שלתוכו נגררנו על־ידי הצרפתים. תכניות אלו היו צריכות להיות מוכנות לפעולה ב־20 במרס, אף כי לא נתמלא הצורך בהתר מטעם נורבגיה ושוודיה. בינתיים וב־7 במרס שוב הלך מר פאסיקיווי למוסקבה; הפעם כדי לדון בתנאים לשביתת־נשק. ב־12 קיבלו הפינים את תנאי הרוסים. כל התכניות שלנו לנחיתות הצבא הוּשמו שוב במקרר, והכוחות שקוּבּצו פוּזרו במידה ידועה. שתי האוגדות שעוכבו באנגליה הורשו עתה להמשיך בדרכן לצרפת, וכוח־המחץ שלנו בכיוון נורבגיה נתמעט כדי אחד־עשר גדודים.

*

בינתיים הבשיל “מיבצע רויאל מארין”. הודות לחמישה חדשים של מאמץ שקדני, נשען על עדיפוּיות מטעם האדמירליות, הגיע המיבצע לגישומו למועד המדויק. האדמירל פיצג’רלד עם היחידות המאומנות של קציני־צי ואנשי חיל־הים הבריטי, שכל אחד מהם נלהב לרעיון של מהלומה ימית במלחמה, הוצבו במעלה הריין, מוכנים להלום ברגע שיושׂג התר לכך. במרס הושלמו כל ההכנות, ואני פניתי סוף־סוף גם לעמיתי גם לצרפתים. הקבינט המלחמתי היה מוכן־ומזומן להרשותני להתחיל בתכנית ההתקפה הזאת שהוכנה בקפידה, והניח לי לעשות, בתמיכת משרד־החוץ, מה שאוכל לעשות עם הצרפתים. כל ימי חיי הייתי קשור בצרפתים בכל מלחמותיהם ותלאותיהם, וסבור הייתי כי מוכנים הם לעשות למעני יותר מאשר למען כל נכרי אחר מן החיים בארץ. אבל בשלב זה של מלחמת־בין־השמשות לא יכולתי להזיזם. כשלחצתי בתוקף גדול, היו משתמשים בשיטת סירוב שמעולם לא נתקלתי בה לא לפני כן ולא אחרי כן. מר דאלאדיה אמר לי בסבר של רשמיות יוצאת־מגדר־הרגיל כי “נשיא הרפובליקה עצמו התערב, ואין לנקוט שום פעולה תוקפנית העשויה רק להביא אמצעי־תגמול על צרפת”. רעיון זה שלא להרגיז את האויב לא מצא חן בעיני. היטלר עשה כמיטב יכלתו להחניק את סחרנו בהטלת מוקשים ללא הבחנה בנמלינו. אנחנו מכים אותו באמצעי התגוננות בלבד. נראה היה כי בני־אדם טובים, מהוגנים ובעלי־תרבות לעולם אל להם להכות בטרם יוּכּו הם עצמם עד־מוות. בימים אלה קרב הר־הגעש הגרמני המפחיד, על כל להבותיו שבּבטן האדמה, אל נקודת ההתפרצות. היו חדשים דוממים של מלחמה למראית־עין. מצד אחד ויכוחים בלי סוף על נקודות של־מה־בכך, בלי שום החלטות, ואם יש החלטות, הרי מבטלים אותן, והכלל הוא “אל תרע לאויב, כי רק הכעס תכעיסהו בזאת”. מן הצד השני קטל ואבדון מתרגשים לבוא – מנגנון עצום החורג וזח נכחו ומוכן להתפרץ כנגדנו!

*

התמוטטותה הצבאית של פינלנד היו להם הדים נוספים. ב־18 במרס נפגש היטלר עם מוסוליני במעבר־ברנר. במתכוון עורר היטלר במארחו האיטלקי את הרושם כי אין גרמניה אומרת כלל לפתוח באופנסיבה יבשתית במערב. ב־19 בחודש נאם צ’מברליין בבית־הנבחרים. נוכח הבקורת הגוברת סקר בפירוט־מה את פרשת העזרה הבריטית לפינלנד. הוא הדגיש בדין כי שיקולנו העיקרי היה הרצון לכבד את הניטראליות של נורבגיה ושוודיה. והוא גם סינגר על הממשלה על שלא אצה לפתוח בנסיונות עזרה שסיכויי הצלחתם מועטים. מפלתה של פינלנד הקיצה את הקץ על ממשלתו של דאלאדיה, שנקט פעולה כה בולטת, ואם גם באיחור, ואשר הוא עצמו ייחס חשיבות מופרזת לחלק זה של דאגותינו. ב־21 במרס הורכבה ממשלה חדשה בראשותו של מר ריינו, שהתחייב לנהל את המלחמה בעוז גובר והולך.

יחסי עם מר ריינו עמדו על בסיס אחר מזה שקבעתי עם מר דאלאדיה. ריינו, מאנדל ואני זהים היינו בהרגשותינו ביחס למינכן. דאלאדיה עמד על הצד השני. לפיכך קידמתי בברכה את השינוי בממשלתה של צרפת, וקיויתי כי עתה ישתפר גם סיכוים של מוקשי־הנהר שלי.

מר צ’רצ’יל אל מר ריינו 22 במרס 1940

אין מלים בפי להגיד לך מה־שמח אני על כי הכל נעשה בהצלחה ובמהירות כל־כך, ובפרט על שנכנס דאלאדיה לקבינט שלך. כאן מתפעלים מאד מזאת, וכן גם מהתנהגותו הענוותנית של בלוּם.

אני שמח שאתה מחזיק בהגה, ושמאנדל נמצא אתך, ואני מקווה לשיתוף־פעולה הדוק ופעיל ביותר בין ממשלותינו. כידוע לך שותף אני לכל הדאגות שהבעת לפני תמול־שלשום ביחס למהלכה הכללי של המלחמה, וביחס לצורך באמצעים נמרצים ונועזים; אבל בזמן ששׂוחחנו לא עלה כלל בדעתי כי במהרה כל־כך יחוּל לגביך מפנה מכריע במאורעות. כה קרובים היינו במחשבה בשלוש או ארבע השנים האחרונות עד שעזה בי ביותר תקוותי כי ההבנה ההדוקה ביותר תעמוד בעינה, וכי יורשה לי לתרום לה את תרומתי.

אני שולח לך עכשיו את המכתב שכתבתי לגאמלן על העסק שבגללו באתי לפאריז בשבוע שעבר, ואני מבקשך שתקדיש לתכנית את תשומת־לבך המיידית והאוהדת. גם ראש־הממשלה גם הלורד הליפקס נעשו מעוניינים מאד במיבצע הזה [“רויאל מארין”], וכולנו לחצנו מאד על קודמך שיקבל אותה. דומה כי חבל מאד לאבד את הזמן היקר הזה. יותר מ־6,000 מוקשים מוכנים אתי עתה ומוסיפים לבוא בזרם אין־קץ – רק בדרך היבשה, לצערי – וכמובן יש תמיד סכנה לאיבוּד הסודיוּת כשחלים עיכובים.

אני מצפה לישיבה קרובה של המועצה העליונה, ואני מאמין שאז אפשר יהיה לסדר פעולה מתואמת בין עמיתים צרפתים ואנגלים – כי הלא עמיתים אנחנו.

אנא מסוֹר את איחולי הנאמנים למאנדל, והאמינה לאיחולי החמים ביותר להצלחתך, שבטחוננו המשותף תלוי בה במידה רבה.

המיניסטרים הצרפתים באו ללונדון לישיבת המועצה־המלחמתית־העליונה ב־28 במרס. מר צ’מברליין פתח בתיאור מלא וברור של המצב כפי שראה אותו. לשביעוּת־רצוני המרובּה אמר כי הצעתו הראשונה היא: “מיבצע מסוים, הידוע בדרך כלל בשם ‘רויאל מארין’, יוּצא אל הפועל מיד”. הוא תיאר איך תבוּצע תכנית זו, והודיע כי נצבּר מלאי לצורך ביצוע יעיל ונמשך. ההפתעה תהיה שלמה. המיבצע ייערך באותו חלק של הריין המשמש אך ורק לצרכים צבאיים. מעולם לא בוּצע עדיין מיבצע דומה לזה, גם לא הומצא עדיין ציוד המסוגל לנצל את תנאי הנהר ולפעול בהצלחה נגד הסכרים וסוגי הספינות המצויים בנהרות. ולבסוף, הודות לתכנונם של כלי־הנשק, לא ייפּגעו המים הניטראליים. הבריטים מקווים כי התקפה זו תגרום בהלה וערבוביה במידה שאין למעלה ממנה. ידוע היטב כי אין אנשים יסודיים יותר מן הגרמנים בהכנות ובתיכנון; אבל ממש באותה מידה אין שום אנשים שדעתם מתבלעת עליהם יותר שעה שאין תכניותיהם עולות יפה. אין הם יודעים אילתוּר (אימפרוביזציה) מהו. ושוב, המלחמה באה על מסילות־הברזל הגרמניות כשהן נתונות במצב רופף, ולכן גברה תלוּתם בנתיבי־המים שלהם בתוך הארץ. נוסף על המוקשים הצפים הומצאו עוד כלי־נשק להטילם ממטוסים בתעלות בתוך גרמניה גופה, מקומות שאין בהם זרמות. הוא טען כי ההפתעה תלויה במהירות. כל דיחוי יעמיד בסכנה את הסודיוּת. ותנאי הנהר עומדים להיות נוחים במיוחד. אשר למעשי־תגמול מצד גרמניה, הרי אם תחשוב גרמניה שכדאי לה להפציץ ערים בצרפת או בבריטניה לא תחכה לתואנה. הכל מוכן. נחוץ רק שהפיקוד העליון הצרפתי יתן את הפקודה.

אחר אמר כי שתי נקודות־תורפה יש לגרמניה: אספקת הבּצר ואספקת הדלק. מקורות האספקה העיקריים של אלה נמצאים בשני קצותיה של אירופה. הבּצר בא מן הצפון. הוא גולל במדויק את הנימוקים בעד ניתוק אספקת הבּצר הגרמנית משוודיה. הוא עמד גם על שדות־הנפט של רומניה ובאקוּ, שמן הראוי למנעם מגרמניה, אם אפשר בדרכי דיפלומטיה. בקורת־רוח גוברת והולכת הקשבתי לטענות החותכות האלו. לא תיארתי לעצמי עד היכן מגיעה מידת ההסכמה בין מר צ’מברליין לביני.

מר ריינו דיבר על השפעת התעמולה הגרמנית על המוראל הצרפתי. הראדיו הגרמני מרעים מדי ערב ואומר כי אין לרייך שום ריב עם צרפת; מקור המלחמה הוא בהתחייבות ללא־סייג שנתנה בריטניה לפולין; שצרפת נגררה לתוך המלחמה בעקבות הבריטים; ואפילו שאין ביכלתה לעמוד במאבק. הקו של גבּלס ביחס לצרפת הוא, כמדומה, להניח למלחמה להתנהל בקצב המוּאט הנוכחי, ולהסתמך על רפיון־הידיים המתפתח בקרב חמשת מיליוני הצרפתים שנתגייסו לעת הזאת ועל קוּמה של ממשלה צרפתית שתהיה מוכנה לבוא להסכם של פשרה עם גרמניה על חשבון בריטניה הגדולה.

מרבים, אמר, לשאול בצרפת: “איך יוכלו בעלי־הברית לנצח במלחמה?” מספר האוגדות, “למרות מאמצי הבריטים”, גדל בצד הגרמני במהירות גדולה יותר מאשר בצד שלנו. מתי אפוא נוכל לקוות להשיג אותה עליונוּת בכוח־אדם הדרושה לפעולה מוצלחת במערב? אין לנו שום מושג על מה שנתרחש בגרמניה בתחום הציוד החמרי. יש בצרפת הרגשה כללית כי המלחמה הגיעה לנקודת קפאון, וכי גרמניה אינה צריכה אלא לחכות. כל זמן שלא תיעשה איזו פעולה לנתק את אספקת הדלק ושאר חמרי־גלם של האויב “אפשר שתתפתח ההרגשה כי ההסגר איננו כלי־נשק חזק עד כדי להבטיח נצחון לעניינם של בעלי הברית”. באשר למיבצע “רויאל מארין” אמר כי, אף כי טוב הוא כשלעצמו, לא יוכל להיות מכריע, וכי פעולות־התגמול, אם תהיינה, תחולנה על ראשה של צרפת. ואולם אם תיפתרנה שאלות אחרות, ייעשה מאמץ מיוחד כדי להשיג את הסכמתה של צרפת. נוחה הרבה יותר היתה עמדתו ביחס לניתוק האספקה של הבּצר משוודיה, והוא אמר כי יש יחס מדויק בין אספקת הבּצר השוודי לגרמניה לתפוקתה של תעשיית הברזל והפלדה הגרמנית. מסקנתו היתה כי על בעלי־הברית לזרוע מוקשים במים הטריטוריאליים לאורך החוף הנורבגי ואחרי־כן לחבל בפעולות דומות בהובלת בצר מנמל לוּלאה לגרמניה. הוא הדגיש את החשיבות שבהפרעות לאספקת הנפט הרומני לגרמניה.

לבסוף הוחלט כי, לאחר שנפנה בדברים כלליים אל נורבגיה ושוודיה, נזרע שדות־מוקשים במים הטריטוריאליים של נורבגיה ב־5 באפריל, וכי, על תנאי שתבוא הסכמתו של ועד המלחמה הצרפתי, יתחיל מיבצע “רויאל מארין” בשילוח מוקשי־הנהר בריין ב־4 באפריל, וב־15 באפריל יוּחל בהטלתם לתעלות הגרמניות מן האוויר. כן הוסכם שאם תפלוש גרמניה לבלגיה יכנסו בעלי־הברית מיד לארץ הזאת מבלי לחכות לקריאה רשמית; וכי אם תפלוש גרמניה להולנד, ובלגיה לא תקום לעזרתה, יראו בעלי־הברית את עצמם בני־חורין להיכנס לבלגיה על־מנת לעזור להולנד.

ולבסוף, כנקודה ברורה שביחס אליה היינו כולנו תמימי־דעים, נאמר בהודעה כי ממשלת בריטניה וצרפת הסכימו על ההצהרה החגיגית הבאה:

כי משך המלחמה הנוכחית לא תשא אף אחת מן השתים ולא תתן על שום שביתת־נשק או חוזה־שלום ולא תכרתם אלא על פי הסכמה הדדית.

הסכם זה קנה לו אחרי־כן חשיבות מרובה.

*

ב־3 באפריל נתן הקבינט הבריטי תוקף להחלטת המועצה־המלחמתית־העליונה, ויופּה כוחה של האדמירליות למקש ב־8 באפריל את ה־“Leads” של נורבגיה. קראתי למיבצע המיקוש עצמו בשם “וילפרד”. הואיל ומיקוש מימיה של נורבגיה על־ידינו עשוי לעורר תגובה גרמנית, הוסכם גם כי חטיבה בריטית וכוח צרפתי יישלחו לנארוויק לטהר את הנמל ולהתקדם אל הגבול השוודי. כוחות אחרים יש לשלוח לסטאבאנגר, ברגן וטרונדהיים, כדי למנוע את הבסיסים האלה מן האויב.

כדאי להעיף מבט בשלבים שבהם הושגה סוף־סוף ההחלטה למקש את ה־״Leads"⁹³. ביקשתי את הפעולה ב־29 בספטמבר 1939. בינתיים לא חל שום דבר שישנה את הענין. טעמי ההתנגדות המוסריים והטכניים מצד הניטראליות, האפשרות של פעולות־תגמול גרמניות נגד נורבגיה, חשיבות הפסקתו של זרם הבּצר מנארוויק לגרמניה, השפעת הדבר על דעת־הקהל הניטראלית והעולמית – כל אלה היו בדיוק כמו שהיו תחילה. אבל סוף־סוף נשתכנעה המועצה־המלחמתית־העליונה, והקבינט המלחמתי השלים סוף־סוף עם התכנית אף גמר אומר. פעם אחת נתן את הסכמתו וחזר וביטלה. אחר־כך היו מעייניו נתונים לסיבּוכי המלחמה הפינית. משך ששים יום היתה “עזרה לפינלנד” סעיף בסדר־היום של הקבינט. שום דבר לא יצא מכל זה. רוסיה מחצה את פינלנד עד שהכניעתה. עתה, לאחר כל אותם מיקוחים והיסוסי־שוא, לאחר כל שינויי־הקו והוויכוחים שאין להם סוף בין אנשים טובים ומהוגנים, הגענו סוף־סוף לנקודה הפשוטה שבּה נדרשה פעולה שבעה חדשים קודם־לכן. אבל במלחמה שבעה חדשים הם זמן רב. עכשיו היה היטלר מוכן, והוא היה מוכן כשבּידו תכנית אדירה ומעוּבּדת הרבה יותר. כמעט אי־אפשר למצוא דוגמה מובהקת יותר לאזלת־היד וחוסר־השחר של ניהול מלחמה על־ידי ועדה או, בעצם, על־ידי קבוצות של ועדות. בשבועות שבאו אחרי־כן הוטלו עלי חלק גדול מן הנטל וקצת מן החרפה שבמערכה הנורבגית בישת־המזל, אשר מהלכה יתוֹאר עוד מעט. אילו הורשיתי לפעול דרך־חירות ובמחוּשב כאשר ביקשתי את הרשות בפעם הראשונה, כי אז אולי הושגה תוצאה נעימה הרבה יותר בזירת־מפתח זו, ותוצאות רצויות היו לכך בכל הכיוונים. אך עתה צפויים היינו לפגע על גבי פגע.

אִם לֹא תֱּחְפַּץ לְעֵת תּוּכָל,

לְעֵת תֶּחְפַּץ שׁוּב לֹא תּוּכָל.

*

אולי כאן המקום לפרט את ההצעות והתחבולות התוקפניות השונות שהעליתי מעמדתי המשנית־במעלה בעת מלחמת־בין־השמשות. הראשונה היתה להיכנס אל הים הבלטי ולהשתלט עליו, תכנית שהיתה בעלת חשיבות עליונה אילו היתה בגדר האפשר. עם שעמדנו על יתרונו של האויב בכוח האווירי נדחקה תכנית זו לקרן־זווית. השניה היתה להקים אסקדרון לפעולות־מחץ של צבּי־שריון ימיים שאינם מתיראים יותר מדי מפּצצה אווירית ומטורפדו, על־ידי שיקוּם אניות־המערכה מסוג “רויאל סוֹבריין”. אף תכנית זו ניטשה עקב מהלך המלחמה והעדיפויות שניתנו בהכרח לבניית נושאות־מטוסים. השלישית היתה המיבצע הטקטי הפשוט של זריעת מוקשים ב־״Leads" של נורבגיה כדי להפסיק את האספּקה החיונית של הבּצר לגרמניה. רביעית באה “קולטיבטור מס. 6”: לאמור, אמצעי לטווח־ארוך לשבירת הקפאון בחזית הצרפתית מבלי לחזור על הטבח של המלחמה שעברה. תכנית זו בטל זמנה משפּרץ השריון הגרמני ועשה את הטנקים – פרי המצאתנו – לרוֹעץ לנו, והוכיח את יתרון האופנסיבה במלחמה החדשה הזאת. החמישית היתה מיבצע “רויאל מארין”, לאמור: שיתוק התעבורה על הריין על־ידי הטלת מוקשי־נהר ופיצוצם. דבר זה מילא את תפקידו המוגבל והוכיח את מעלתו מרגע שהוּתר. אולם התכנית נסתחפה בתוך התמוטטותה הכללית של ההתנגדות הצרפתית. על־כל־פנים זקוקה היתה למשך־זמן עד שתגרום נזק רציני לאויב.

סיכומו של דבר: במלחמת הצבאות ביבשה הייתי משועבד לכוח־האש ההגנתי. בים חתרתי בהתמדה, בתוך תחומי, לנקוט את היזמה נגד האויב על־מנת להרוויח ולהקל מן המסה הנוראה של התקפתו על המטרה העצומה של סחרנו ימי. אולם בתרדמה הממושכת הזאת של מלחמת־בין־השמשות או המלחמה “המזויפת”, כמו שהיו נוהגים לקרוא לה בארצות־הברית, לא היו לא צרפת ולא בריטניה מסוגלות לעמוד בפני פרץ הנקם הגרמני. רק לאחר שהוטלה צרפת פרקדן פיתחה לה בריטניה, הודות למעמדה כאי, מתוך ייסורי המפלה וסכנת החיסול, עוז־החלטה לאומי השווה לזה של גרמניה.

*

עתה החלו לבוא ידיעות מבשׂרות־רעה ומהימנות במידה זו או אחרת. בישיבת הקבינט המלחמתי ב־3 באפריל אמר לנו מזכיר־הממלכה לענייני־מלחמה כי במשרד־המלחמה נתקבלה ידיעה שהגרמנים מרכזים כוחות צבא חזקים ברוסטוֹק מתוך הכוונה לכבוש את סקנדינביה לעת הצורך. שר־החוץ אמר כי הידיעות משטוקהולם נוטות לאשר את הדו"ח הזה. לדברי הצירוּת השוודית בברלין היו אניות גרמניות בנפח 200,000 טונה מרוכזות עתה בשטטין וסווינמוּנדה ובהן אנשי־צבא שהשמועה מעריכה את מספרם ב־400,000. הסברה היתה כי כוחות אלה עומדים הכן למכת־נגד בתגובה על התקפה אפשרית מצדנו על נארוויק או נמלים נורבגיים אחרים, שהגרמנים חוששים לה עדיין, כביכול.

עד־מהרה נודע לנו כי משרד־המלחמה הצרפתי לא יסכים לתחילתו של מיבצע “רויאל מארין”. הוא מצדד במיקוש ה־“Leads” הנורבגים, אך מתנגד לכל דבר שיוכל להביא מעשי־תגמול על צרפת. באמצעות השגריר הצרפתי הביע מר ריינו את צערו. מר צ’מברליין, שהיה נוטה מאד לאיזו פעולה תוקפנית בשלב זה, התרעם על הסירוב הזה, ובשיחה עם מר קוֹרבּן קישר את שני המיבצעים יחד. הבריטים יפסיקו את אספקת הבּצר של גרמניה, כמשאלתם של הצרפתים, על־תנאי שבאותו זמן ירשו לנו הצרפתים לגמול באמצעות “רויאל מארין” על כל הנזקים שסבלנו ושאנחנו סובלים מן המוקש המגנטי. עם כל להיטוּתי ל“רויאל מארין” לא קיויתי שהוא ירחיק לכת עד כדי כך. שני המיבצעים היו דרכים למלחמה אופנסיבית נגד האויב ולחיסול תקופת בין־השמשות, שעתה סבור הייתי כי גרמניה היא המרוויחה מהמשכתה. מכל־מקום, אם בתוך ימים מספר נוכל להביא את הצרפתים לידי הסכמה על הביצוּע המדויק של שתי התכניות, מוכן הייתי לדחות את “וילפרד” בימים אחדים.

בשלב זה היו השקפותי מקובלות כל־כך על ראש־הממשלה עד שדומה היה כמעט כאילו חושבים אנו כאיש אחד. הוא ביקשני לגשת לפאריז ולראות במה אוכל לשדל את מר דאלאדיה, שהיה אבן־הנגף, כפי הנראה. בסעודה במוצאי ה־5 בחודש בשגרירות הבריטית נפגשתי עם מר ריינו ועוד אחדים מן המיניסטרים שלו, ודומה היה כי אנו תמימי־דעים למדי. דאלאדיה הוזמן להשתתף, אך טען שכבר התחייב תחילה לבוא לפגישה אחרת. נקבע שאראה אותו למחרת בבוקר, בעודי אומר לעשות כמיטב יכלתי על מנת לשדל את דאלאדיה, ביקשתי רשות מן הקבינט להבהיר כי אנחנו נמשיך ב“וילפרד” אפילו יוּטל וטוֹ על “רויאל מארין”.

ביקרתי את דאלאדיה ברחוב סן־דומיניק בצהרי ה־5 בחודש, והיתה לי אתו שיחה רצינית. העירותי על היעדרוֹ מן הסעודה שלנו בליל אמש. הוא טען כי התחייב תחילה לפגישה אחרת. ברור היה לי כי תהום ניכרת פעורה בין ראש־הממשלה החדש לקודמו. דאלאדיה טען כי בעוד שלושה חדשים יהיה חיל־התעופה הצרפתי משוְפּר עד כדי כך שיוכל לאחוז בצעדים הדרושים לקידום פני התגובות הגרמניות על “רויאל מארין”. לכך הוא מוכן לקבוע תאריך מוחלט בכתב. הוא העלה טענות חותכות בדבר בתי־החרושת חסרי־המגן של צרפת. לבסוף הבטיחני כי תמה תקופת המשברים הפוליטיים בצרפת, וכי הוא יפעל מתוך הרמוניה עם מר ריינוֹ. בזאת נפרדנו.

מסרתי דו“ח טלפוני לקבינט המלחמתי, שהסכים כי נמשיך ב”וילפרד" על אף הסירוב הצרפתי ל“רויאל מארין”, אך ביקש כי דבר זה ישמש נושא לחליפת־דברים רשמית. בישיבת הקבינט ב־5 באפריל קיבל שר־החוץ הוראה להודיע לממשלת צרפת כי חרף החשיבות המרובה שייחסנו כל הזמן לביצוע פעולת “רויאל מארין” בהקדם, ובעת־ובעונה־אחת עם הפעולה המוּצעת במים הטריטוריאליים של נורבגיה, מוכנים אנו בכל זאת, לאות התחשבות במשאלותיה, לגשת למיבצע השני בלבד. הנה כי כן נקבע התאריך סופית ל־8 באפריל.

*

ביום הששי, 5 באפריל 1940, נאם ראש־הממשלה לפני המועצה המרכזית של האיחוד־הלאומי־של־האיגודים־השמרניים־והיוניוניסטים ברוח של אופטימיות בלתי־רגילה:

מקץ שבעה חדשים של מלחמה אני בוטח בנצחון עשרת מונים יותר מבתחילה… יש לי הרגשה כי משך שבעת החדשים התחזק כוחנו ביחס לאויב במידה גדולה.

תנו דעתכם על ההבדל בין ארחותיה של ארץ כגרמניה לבין שלנו. זמן רב לפני המלחמה כבר התכוננה לה גרמניה. היא הגדילה בחפזון קדחתני את כוחותיה המזוינים ביבשה ובאויר, היא הקדישה את כל משאבּיה לייצור נשק ותחמושת ולאגירת מלאי עצום; לאמיתו של דבר נעשתה מחנה חמוש לגמרי. אנחנו, כנגד זאת, אומה שוחרת־שלום, המשכנו בעיסוקי השלום שלנו. אמת כי מה שהתרחש בגרמניה המריצנו לכונן שוב את הביצורים הללו שהזנחנו אותם זמן כה רב, אבל התמהמהנו כל זמן שנותרה עוד איזו תקוה לשלום – התמהמהנו בלי־חשׂך – בנקיטת האמצעים הנמרצים הללו שהיו דרושים כדי להעמיד את הארץ על בסיס מלחמתי.

התוצאה היתה כי כאשר אמנם פרצה המלחמה היתה גרמניה מוכנה הרבה יותר מאתנו, וטבעי היה אז לצפות לכך שהאויב ינצל את יתרונו והתחילי ויעשה מאמץ להכריע אותנו ואת צרפת בטרם יהיה סיפּק בידנו להשלים מה שהחסרנו. האם אין זה מוזר ביותר שלא נעשה כל מאמץ כזה? תהיה הסיבּה מה שתהיה – אם משום שחשב היטלר כי יוכל לקבל את חפצו מבלי להילחם על כך, ואם משום שאחרי הכל לא היו ההכנות מושלמות די הצורך – מכל־מקום דבר אחד הוא בחזקת ודאי: הוא החמיץ את האוטובוס.

וכך איפשרו לנו שבעת החדשים שניתנו לנו לתקן ולסתום את נקודות־התורפה שלנו, לגבּש ולכונן כל כלי־נשק, של התקפה ושל הגנה כאחת, ולהגדיל את כוחנו הלוחם במידה כה עצומה עד שיכולים אנו לעמוד בפני העתיד ברוח שלווה ואיתנה, ויהי־מה הצרוּר בכנפי העתיד –

אולי תאמרו: “כן, אבל האם לא שקד גם האויב?” אין לי צל של ספק בכך. אני אהיה האיש האחרון שיזלזל בכוחו או בהחלטתו הנחושה להשתמש בכּוח הזה בלי נקיפת־מצפון ובלי חמלה אם יחשוב שהוא יכול לעשות זאת בלא שיחזירו לו על מהלומותיו בריבּית. אני מודה בכך. אבל אני אומר גם זאת: עצם שלמוּתן של הכנותיו השאירה לו עודף קטן מאד של כוחות לשאוב מהם.

התברר שהיתה זו חוות־דעת בלתי־מוצדקת. הנחתה העיקרית, שאנחנו והצרפתים חזקים יחסית יותר מאשר בתחילת המלחמה, לא היתה מתקבלת על הדעת. כמו שהוסבר כבר, עומדים היו הגרמנים עתה בשנה הרביעית של ייצור נשק קדחתני, ואילו אנחנו עמדנו בשלב מוקדם הרבה יותר, שמצד פריונו אפשר להשוותו מן־הסתם לשנה השניה. יתר על כן, עם כל חודש שעובר, היה הצבא הגרמני, בן ארבע שנים לעת הזאת, נעשה כלי־נשק בשל ומושלם, ויתרונו הקודם של הצבא הצרפתי מצד האימון והליכוד היה נעלם והולך. לבו של ראש־הממשלה לא ניבא לו שאנו עומדים ערב מאורעות גדולים, ואילו לי נראה כמעט בוודאוּת שהמלחמה ביבּשה עומדת להתחיל. על הכל היה הביטוי “היטלר החמיץ את האוטובוס” בלתי־מוצלח.

הכל היה תלוי ועומד. האמצעים הפעוטים השונים שהיה ביכלתי להמליץ עליהם זכו להתקבל; אבל אף אחד משני הצדדים לא עשה שום דבר בעל אופי מכריע. תכניותינו, במידה שהיו, נתכוונו לחיזוק ההסגר על־ידי מיקוּש המסדרון הנורבגי בצפון ועל־ידי הפרעת אספקת הדלק מדרום־מזרח. אפס־ניע ודומיה גמורה שררו מאחרי החזית הגרמנית. פתאום בא אשד של הפתעות מרעישות להציף ולסחוף את המדיניוּת הסבילה או קטנת־הממדים של בעלי־הברית. עתידים היינו ללמוד מה פירושה של מלחמה טוטאלית.

 

פרק שלושים־ושלושה: ההתנגשות בים אפריל 1940    🔗

פרישתו של הלורד צ’טפילד – ראש הממשלה מזמין אותי לשבת ראש בוועדת התיאום הצבאית – סידור צולע – “וילפרד” – אוֹסלוֹ – כיבוש נורבגיה על יד הגרמנים – הטרגדיה של הנייטראליוּת – כל הצי בים – “גלוֹ־ווֹרם” – “רינאוּן” בקרב עם “שרנהורסט” ו“גנייזנאוּ” – צי־המולדת מול בּרגן – פעולת הצוללות הבריטיות – השייטת של וורבּטון־לי בנארוויק – המועצה־המלחמתית־העליונה מתכנסת בלונדון, 9 באפריל – מסקנותיה – המיזכר שלי אל הלורד־הראשון־של־הימיה, 10 באפריל – כעס באנגליה – הוויכוח בפרלמנט, 11 באפריל – “ווֹרספּייט” והשייטת שלה משמידות את המשחתות הגרמניות בנארוויק – מכתב מן המלך

בטרם אמשיך בסיפור־המעשה, עלי להסביר את השינויים שחלו במעמדי משך חודש אפריל 1940.

כהונתו של הלורד צ’טפילד בתפקיד של מיניסטר־לתיאום־ההגנה נעשתה מיותרת, וב־3 בחודש קיבל מר צ’מברליין את התפטרותו, שאותה הגיש מרצונו הטוב. ב־4 בחודש נתפרסמה מדאוניניג־סטריט מס. 10 הודעה כי אין הכוונה למלא את המשרה שנתפנתה אלא שנעשו סידורים שהלורד־הראשון־של־האדמירליות, כמיניסטר־השירותים הבּכיר הנוגע בדבר, ישב ראש בועדת־התיאום הצבאית. הנה כי כן החילותי לשבת ראש בישיבותיה, שהיו מתקיימות יום־יום ולעתים פעמיים ביום, מן ה־8 עד ה־15 באפריל. לפיכך היתה עלי מידה בלתי־רגילה של אחריות, אך לא היתה לי שום סמכות של ניהול ממשי. בין שאר המיניסטרים של השירותים, שנמנו גם הם על הקבינט המלחמתי, הייתי “ראשון בין השווים”. אולם לא היתה לי שום סמכות לקבל או לאכוֹף החלטות. היה עלי לשכנע את שני המיניסטרים של השירותים האחרים ואת עוזריהם אנשי־המקצוע. הנה כך היו הרבה אנשים חשובים ומוכשרים זכאים וחייבים להביע את דעותיהם על השלבים המשתנים חיש של הקרב – כי אכן היה זה קרב – שהחל עתה.

ראשי־המטות ישבו יחד יום־יום לאחר שדנו במצב כולו איש־איש עם המיניסטר שלו. אחרי־כן היו מגיעים להחלטות משלהם, שכפי הנראה לבשו חשיבוּת מכרעת. אלו היו נודעות לי מן הלורד־הראשון־של־הימיה, שלא כיסה ממני דבר, או מתוך התזכירים והתזכרות השונים שהוציאה ועדת־ראשי־המטות. אם היה ברצוני לערער על איזו מן הדעות האלו, יכולתי כמובן להעלותו קודם־כל בוועדת־התיאום שלי, שעליה נמנו גם ראשי־המטות, שהמיניסטרים שלהם תומכים בהם ומקבלים, דרך־כלל, את דעתם. היה שפע של חילופי דברים מנומסים, שבסופם היה המזכיר התורני מנסח דו"ח רב־טקט ושלושת המיניסטריונים של השירותים היו בודקים אותו לראות אם לא החסיר מאומה. כך הגענו לרמות הרחבות והבּרוכות הללו שבּהן מתיישב הכל למרבּה־טובתו של הרוב הגדול על פי מידת השׂכל הישר של הרוב לאחר היועצות בכּל. אבל במלחמה מעין זו שבּה עמדנו עתה שונים היו התנאים. וי לי, חייב אני לכתוב זאת: ההתנגשות הממשית הוצרכה לדמוֹת יותר לתיגרה שבּה בריון אחד הולם בזרבּובית יריבו באָלה, בפטיש, או במשהו טוב מזה. כל זה הוא מדאיב, והוא אחד מן הטעמים הנכוחים המרובּים לימנע ממלחמה, וליישב הכל בדרך הסכם ובצורה ידידותית, אגב התחשבות מלאה בזכויותיהם של מיעוטים וציוּן נאמן של דעות פורשות.

ועדת־ההגנה של הקבינט המלחמתי התכנסה כמעט בכל יום כדי לדון בדו"חות של ועדת־התיאום הצבאית באלה של ראשי־המטות; ומסקנותיה או פולמוסיה היו מועברים שוב לדיון בישיבות תכופות של הקבינט. הכל היה צריך להסביר ולחזור ולהסביר; ועד שהושלם תהליך זה, היתה התמונה כולה משתנית לעתים קרובות. באדמירליוּת, שבּימות מלחמה היתה בהכרח מפקדה קרבית, היו החלטות הנוגעות לצי מתקבלות בו במעמד, ורק במקרים החמורים ביותר היו מועברות לראש־הממשלה, שתמך בנו בכל מקרה. במה שנוגע לפעולת השירותים האחרים, היה הנוהל מוכרח לפגר אחר המאורעות. אולם בתחילת המערכה בנורבגיה הרי מטבע הדברים היו שלושה־רבעים מעסקי הביצוע בידי האדמירליות עצמה.

אינני מתימר שמסוגל הייתי להגיע להחלטות טובות יותר או למצוא פתרונות טובים יותר לבּעיות שעמדנו עתה בפניהן, ותהיינה אשר תהיינה הסמכויות שבידי. רישומם של המאורעות שעוד מעט יתוארו היה מרעיש כל־כך והתנאים היו אנרכיים כל־כך, עד אשר חיש־מהר תפסתי כי רק סמכותו של ראש־הממשלה תוכל להכריע בוועדת־התיאום הצבאית. הנה כי כן ביקשתי ב־15 בחודש את מר צ’מברליין לשבת ראש, והוא היה נשיא רוב־רובּן של הישיבות שנתקיימו אחרי־כן משך המערכה על נורבגיה. הסכמה הדוקה ביותר הוסיפה לשׂרור בין שנינו, והוא האציל את תוקף מרוּתו העליונה על הדעות אשר הבעתי. היה לי חלק אינטימי ביותר בניהוּל המאמץ האומלל להציל את נורבגיה שעה שכבר היה מאוחר מדי. על השינוי בנשיאוּת הוועדה הודיע ראש־הממשלה לפרלמנט בתשובה על שאלה בזו הלשון:

לבקשתו של הלורד־הראשון־של־האדמירליות הסכמתי לשבת ראש בעצמי בישיבות ועדת־התיאום כשהדיון סובב על עניינים בעלי חשיבות בלתי־רגילה שיש להם זיקה לניהולה הכללי של המלחמה.

כל הנוגעים בדבר גילו נאמנות ורצון טוב בלי־מצרים. שנינו, ראש־הממשלה ואני חשנו בכל זאת בחריפות רבה בהיוּליוּתה של שיטתנו, בפרט בעמדנו במגע עם מהלך המאורעות המפתיע. אף כי לעת הזאת היתה האדמירליות בהכרח ראש העושים, אפשר היה להעלות נימוקים ברורים להתנגדות לארגון שבּו אחד ממיניסטרי השירותים מנסה לתאם את כל המיבצעים של השירותים האחרים, תוך שהוא מנהל את כל עסקיה של האדמירליות ונושא באחריות מיוחדת לתנועות הצי. קשיים אלה לא סולקו על־ידי העובדה שראש־הממשלה עצמו ישב ראש ועמד לימיני. אבל בעוד פגעים ניחתים בנו בזה אחר זה כמעט יום־יום, פרי חוסר אמצעים או ניהול בטלני, הוספתי בכל זאת להחזיק בכהונתי בחוג הזה, חוג משתנה, ידידותי אך רפרוּפי.

*

במוצאי יום הששי, ה־5 באפריל, הזמין הציר הגרמני באוסלו אורחים כבוּדים, בכללם אנשים מחברי הממשלה, להצגת סרט בצירוּת. הסרט תיאר את כיבוש פולין בידי הגרמנים, והסתיים בשורה של תמונות־זוועה מזמן ההפצצה הגרמנית על ורשה. בטקסט נאמר: “על זאת יכלו להודות לידידיהם האנגלים והצרפתים”. המוזמנים התפזרו בשתיקה ובחרדה. אולם ממשלת נורבגיה חששה בעיקר מפני פעולותיהם של הבריטים. בין 4.30 ו־5 בבוקר ה־8 באפריל זרעו ארבע משחתות בריטיות את שדה־המוקשים שלנו מול הכּניסה לווסט פיורד, המבוא לנמל נארוויק. בשעה 5 בבוקר שוּדרה הידיעה מלונדון, וב־5.30 נמסרה איגרת מאת ממשלת הוד־מלכותו לשר־החוץ הנורבגי. באוסלו עבר הבוקר בניסוח מחאות ללונדון. אבל אותו יום אחר־הצהריים הודיעה האדמירליוּת לצירות הנורבגית בלונדון כי אניות־מלחמה גרמניות נראו מול החוף הנורבגי בדרכן צפונה, ומגמת־פניהן נארוויק, מן־הסתם. אותה שעה לערך הגיעו לבירה הנורבגית ידיעות כי אניית־צבא גרמנית, ריו דה ז’אניירו, טוּבּעה מול חופה הדרומי של נורבגיה על־ידי הצוללת הפולנית אורזל, כי הרבה חיילים גרמניים נמשו על־ידי דייגים מקומיים, וכי הם אמרו שמגמת פניהם לברגן, לעזור לנורבגים להגן על ארצם מפני הבריטים והצרפתים. נוספות היו עתידות לבוא. הגרמנים פרצו לדנמרק, אבל הידיעה הגיעה לנורבגיה רק לאחר שפלשו אליה עצמה. הנה כך לא קיבלה שום אזהרה. דנמרק נכבשה על־נקלה לאחר התנגדות פורמלית שבּה נהרגו כמה חיילים נאמנים.

שתי אניות־מלחמה נורבגיות, נורגה ואיידסוולד, עגנו בפיורד. הן היו מוכנות להילחם עד הסוף. עם־שחר נראו משחתות קרבות לנמל במהירות גדולה, אך בתוך סוּפות־השלג לא נקבעה זהותן בתחילה. עד־מהרה הופיע קצין גרמני בסירת־קיטור ודרש את כניעתה של אייסוולד. כאשר קיבל מן הקצין המפקד את התשובה הקצרה “אני תוקף”, הסתלק לו, אך כמעט מיד הושמדה האניה על כל אנשיה כמעט על־ידי מטח טורפּדות. עד כה וכה פתחה נורגה באש, אך תוך דקות מספר טוּרפדה גם היא וטבעה מיד.

בהתנגדות־הגבורה חסרת־התקוה הזאת נספו 287 ימאים נורבגיים. ופחות מ־100 ניצלו משתי האניות. אחרי־כן קל היה לכבוש את נארוויק. היה זה מפתח אסטרטגי – שלעולם יימנע מאתנו.

אותו לילה קרבו אניות־מלחמה גרמניות לאוסלו. הסוללות החיצוניות פתחו באש. כוח־המגן הנורבגי כלל זורעת־מוקשים אחת, אולאף טריגוואסון, ושתי שולות־מוקשים. אחרי עלות השחר נכנסו שתי שולות־מוקשים גרמניות אל פי הפיורד להעלות חיילים בסמיכוּת לסוללות־החוף. אחת מהן טובּעה על־ידי אולאף טריגוואסון, אבל החיילים הגרמניים הועלו אל החוף והסוללות נכבשו. אולם זורעת־המוקשים האמיצה עצרה בשתי משחתות גרמניות בפי הפיורד וגרמה נזק לסיירת אֶמדן. ספינת ציד־לוויתנים חמושה של הנורבגים, נושאת תותח אחד, נכנסה גם היא לפעולה נגד הפולשים, מיד ובלי שום פקודות מיוחדות. התותח שלה נופּץ ופגז כרת את שתי רגליו של המפקד. כדי שלא להמס את לב אנשים, התגלגל המימה ומת מות־גבורים. הכוח הגרמני העיקרי נכנס עתה לפיורד, בהנהגת הסיירת הכבדה בּליכר, ופנה אל המצרים שעליהם מגן מבצר אוסקרסבּוֹרג. הסוללות הנורבגיות פתחו באש, ושתי טורפדות שנורו מן החופים ממרחק 500 יארד פגעו פגיעה ניצחת. בליכר טבעה חיש, ועמה ירדו תהומות הקצינים הבּכירים של סגל המינהל הגרמני ויחידות של הגסטאפו. האניות הגרמניות האחרות, כולל את ליצוב, נסוגו. אמדן שנזוקה לא השתתפה עוד במלחמה בים. בסופו של דבר נכבשה אוסלו לא מן הים אלא על־ידי מטוסים נושאי־צבא ונחיתות בפיורד.

תכניתו של היטלר נצטיירה מיד במלוא ממדיה. כוחות גרמניים נחתו בכריסטיאנזוּנד, וצפונית משם בברגן וטרוֹנדהיים.

המהלומה הנועזת ביותר היתה בנארוויק. משך שבוע היו אניות־בּצר גרמניות, ריקות כביכול, חוזרות לנמל ההוא בנתיב הרגיל והיו עולות במסדרון המקודש בקדושת הניטראליות הנורבגית כשהן מלאות וגדושות אספקה ותחמושת. עשר משחתות גרמניות, שעל כל אחת מהן מאתיים חיילים והן נתמכות על־ידי שרנהורסט וגנייזנאוּ, עזבו את גרמניה ימים אחדים לפני כן, והגיעו לנארוויק בהשכמת ה־9 בחודש.

*

הפתעה, אכזריות ודייקנות היו התכונות האפייניות להסתערות על נורבגיה החפּה והחשׂוּפה. בשום מקום לא עלו כוחות הנחיתה התחיליים על אלפיים איש. הופעלו שבע אוגדות צבא, שהפליגו בעיקר מהמבורג וברמן ואחרי־כן משטטין ודנציג. שלוש אוגדות שימשו בשלב ההסתערות, וארבע נוספות סייעו להן במיבצעי אוסלו וטרונדהיים. שמונה־מאות מטוסי פעולה ו־250 עד 300 מטוסי־הובלה היו הצד העיקרי והחיוני של התכנית. תוך ארבעים־ושמונה שעות היו כל הנמלים העיקריים של נורבגיה בידי הגרמנים.

*

במוצאי יום ראשון, ה־7 בחודש, הודיעו מטוסי־הסיור שלנו כי שייטת גרמנית, הכוללת סיירת־מערכה, שתי סיירות קלות, 14 משחתות ועוד אניה אחת, מן־הסתם אניית־הובלה, נראו במשך היום בתנועתן בכיוון נאזה על פני פי הסקאגראק. באדמירליות התקשינו להאמין כי פני הכוח הזה אל נארוויק. על אף ידיעה מקופנהגן, שהיטלר אומר לתפוס את הנמל ההוא, סבור היה מטה־הצי כי האניות הגרמניות תחזורנה מן־הסתם לתוך הסקאגראק. בכל זאת ניתנה מיד הפקודה לתנועה הבאה: צי־המולדת, כולל את רודני, ריפּאלס, ואליאנט, שתי סיירות ועשר משחתות, כבר היה מוכן ויצא מסקאפּא ב־7 באפריל ב־8.30 בערב: אסקדרון הסיירות השני של שתי סיירות ו־15 משחתות יצא מרוֹסיית אותו ערב בשעה 10. אסקדרון הסיירות הראשון, שהיה מעלה על סיפוניו חיילים מרוסיית לכיבושם האפשרי של נמלים נורבגיים במקרה של התקפה גרמנית, קיבל פקודה להוריד את החיילים לחוף, אפילו בלי ציודם, ולהצטרף בהקדם האפשרי לצי־המולדת בים. הסיירת אורורה ו־6 משחתות, שעסקו בתפקיד דומה בקלייד, נצטוו לבוא לסקאפּא. כל הצעדים המכריעים האלה נעשו בתיאום עם המפקד הראשי. קיצורו של דבר, כל הכוחות המצויים בעין נצטוו לצאת לים על סמך ההנחה – שאותה לא קיבלנו בשום פנים – כי באה שעת־חירום ממדרגה עליונה. בתוך כך נמשכה פעולת זריעת־המוקשים מול נארוויק, על־ידי ארבע משחתות, בחיפּוי סיירת־המערכה רינאון, הסיירת בירמינגהם ושמונה משחתות.

כשהתכנס הקבינט המלחמתי ביום ב' בבוקר מסרתי כי שדות־המוקשים בווסט פיוֹרד נזרעו בין 4.30 ל־5.00 בבוקר. כן הסבּרתי בפירוט כי כל הציים שלנו נמצאים בים. אך לעת הזאת כבר מובטחים היינו כי הכוח הימי הגרמני העיקרי עושה את דרכו בכיוון נארוויק. בדרך לזריעת שדה־המוקשים “וילפרד” איבדה אחת המשחתות שלנו, גלוֹ־ווֹרם, איש אחד שנפל המימה בשעות הלילה, והיא נעצרה על־מנת לחפשו ונפרדה משאר הכוח. ב‏־8 בחודש ב־8.30 בבוקר הודיעה גלוֹ־ווֹרם שבאה בקרב עם משחתת אויב מרחק כ־150 מיל דרומית־מערבית מווסט־פיוֹרד. זמן קצר אחרי־כן הודיעה כי ראתה עוד משחתת לפניה, ואחרי־כן שהיא עומדת בקרב עם כוח עדיף. אחרי 9.45 נשתתקה, ומאז לא נשמע ממנה דבר. על סמך זאת היה החישוב כי הכוחות הגרמניים, אם לא יעצרו בהם, יוכלו להגיע לנארוויק בשעה 10 בלילה ההוא. אנחנו מקווים שהם יסתבכו בקרב עם רינאון, בירמינגהם והמשחתות שלהן. אפשר, אפוא, שבעוד זמן קצר מאד יינטש קרב. “אי־אפשר”, אמרתי, “להינבא מראש על סיכוניה של מלחמה, אבל פעולה כזאת לא תיערך בתנאים שאינם נוחים לנו”. יתר על כן, המפקד הראשי עם כל צי־המולדת קרבים למקום המעשה מפּאת דרום. לעת הזאת ודאי הוא נמצא מול סטאַטלנד לערך. יש לו אינפורמציה מלאה על כל הנקודות הידועות לנו, אף כי הוא עצמו מחריש, כמובן. הגרמנים יודעים כי הצי נמצא בים, כי נקלט שידור ארוך מצוללת אחת סמוך לאיי־אורקני בעת שיצא הצי מסקאפּא. בינתיים מסר אסקדרון הסיירות השני מול אבּרדין, הנע צפונה, כי מטוסים עוקבים אחריו, והוא מצפה להתקפה לעת הצהריים בקירוב. הצי והרא"ף אחזו בכל האמצעים כדי להחיש מטוסי־קרב אל גיא־החזיון. נושאות־מטוסים אינן עומדות לרשותנו, אך מטוסי־ים פועלים. מזג־האויר הוא ערפלי פה ושם, אבל לפי הסברה הוא טוב יותר, ומשתפר, בצפון.

הקבינט המלחמתי נתן דעתו על דברי וביקשני להעביר לשלטונות הצי הנורבגיים את הידיעות שקיבלנו על תנועות הצי הגרמניות. בכללו של דבר היתה הדעה כי מטרתו של היטלר היא נארוויק.

ב־9 באפריל הזמין אותנו מר צ’מברליין לישיבה בשעה 8.30 בבוקר, ונדונו העובדות, כפי שהיו ידועות לנו אז, על הפלישה הגרמנית לנורבגיה ודנמרק. הקבינט המלחמתי החליט שאייפּה את כוחו של המפקד הראשי של צי־המולדת לאחוז בכל האמצעים האפשריים לטהר את ברגן וטרונדהיים מכוחות אויב, וכי ראשי־המטות יתחילו בהכנות למשלחות צבאיות כדי לכבוש את שני המקומות האלו וכן גם את נארוויק. אולם משלחות אלו לא תזוזנה כל זמן שלא התבהר המצב הימי.

*

אחרי המלחמה נודע לנו מתוך רשומות גרמניות מה אירע לגלוֹ־ווֹרם. רק השכם בבוקר יום ב', ה־8 בחודש, פגשה תחילה במשחתת אויבת אחת ואחרי־כן בשניה. החל קרב־תנועה בתוך ים סוער עד שהופיעה הסיירת היפּר במקום. כשפתחה היפּר באש נסוגה גלו־ווֹרם. היפּר גחה קדימה בתוך העשן, מצאה כעבור זמן קצר שהמשחתת הבריטית קרובה מאד ועולה היישר מולה מלוא המהירות. לא היתה שהות להיפּר לפטור מן הפגישה, וגלוֹ־ווֹרם נגחה ביריבתה בת 10,000 הטונה וקרעה בצדה חור ברוחב ארבעים מטר. אחרי־כן נטתה על צדה, רצוצה ובוערת. כעבור דקות מספר התפוצצה. היפּר משתה ארבעים ניצולים; שעה שגררו ומשכו את קברניטה האמיץ למקום־מבטחים, נפל באפיסת־כוחות מסיפון הסיירת וצלל במים אדירים. כך כבה אורה של גלוֹ־וורם,⁹⁴ אבל הקברניט שלה, הלייטננט־קומנדר ג’רארד רוּפּ, קיבל אחרי מותו את צלב־ויקטוריה, והפּרשה תיזכר לדורות.

כאשר פסקו לפתע שידוריה של גלוֹ־ווֹרם קיוינו נאמנה למשוך לקרב את עיקר הכוחות הגרמניים שהרחיקו עד כאן. משך יום־ב' היה לנו כוח עדיף משני עבריהם. החישובים של שטחי הים שייסרקו נתנו סיכויים למגע, וכל מגע פירושו היה ריכוז כנגד כוחות האויב. לא ידענו אז כי היפּר מלווה כוחות גרמניים לטרונדהיים. בו בלילה נכנסה לטרונדהיים, אבל גלו־וורם הוציאה את האניה האדירה הזאת מכלל פעולה למשך חודש ימים.

כשקלט סגן־האדמירל ויטוֹרת ברינאון את שידוריה של גלו־וורם נטה תחילה דרומה, בתקוה לעצור את האויב, אבל על סמך ידיעות נוספות והוראות מן האדמירליות החליט לחפות על מבואות נארוויק. יום ג' ה־9 בחודש היה יום סוֹעה וסערה, רוחות־פרא וסופות־שלג. השכם עם שחר הבחינה רינאון בשתי אניות מואפלות כ־50 מיל לפאת־ים מווסט־פיורד. היו אלו שרנהורסט וגנייזנאו, שעתה־זה גמרו את תפקידן בליווי המשלחת הגרמנית לנארוויק, אבל בזמנו היתה הסברה כי רק אחת מן השתים היא סיירת־מערכה. רינאון פתחה באש בראשונה מ־18,000 יארד ועד־מהרה פגעה בגנייזנאו, הרסה את עיקרו של ציוד בקרת־האש ואילצה אותה להפסיק לזמן־מה את אִשה. בת־לוויתה חיפתה עליה בעשן ואחר פנו שתי האניות צפונה והקרב היה לרדיפה. בינתיים ספגה רינאון שתי פגיעות, אך אלו גרמו נזק מועט בלבד, ואחרי־כן פגעה בשניה ובשלישית בגנייזנאו. בים הגועש חשה רינאון מלוא המהירות קדימה, אך עד־מהרה היה עליה להאט כדי 26 קשר. בתוך סופות־שלג בלתי־פוסקות ומסכי־עשן גרמניים נעשתה האש בלתי־יעילה משני הצדדים. אף כי רינאון התאמצה עד קצה גבול יכלתה בנסותה להדביק את האניות הגרמניות, נתעלמו הללו לבסוף מן העין לפאת צפון.

*

בינתיים היה האדמירל פורבּס עם הצי העיקרי בבוקר ה־9 באפריל מול ברגן. ב־6.20 בבוקר ביקש מן האדמירליות ידיעות על הכוח הגרמני שם, הואיל והיה בכוונתו לשלוח כוח של משחתות וסיירות בפיקודו של סגן־האדמירל לייטון לתקוף כל אניה גרמנית שתימצא. כך גם היתה דעתה של האדמירליות, וב־8.20 שלחו לו את המברק הבא:

הכן תכניות לתקוף אניות־מלחמה והובלה גרמניות בברגן ולהשתלט על מבואות הנמל על סמך ההנחה שהביצורים עדיין בידי הנורבגים. יש להכין גם תכניות דומות ביחס לטרונדהיים אם כוחותיך מספיקים לשתיהן.

האדמירליות סמכה את ידיה על תכניתו של האדמירל פורבס להתקיף את ברגן, אבל אחרי־כן הודיעו לו שלא יניח עוד כי הביצורים בידיים ידידותיות. כדי למנוע פיזור כוחות, נדחתה ההתקפה על טרודנהיים עד לשעה שתימצאנה סיירות־המערכה הגרמניות. ב־11.30 לערך יצאו ארבע סיירות ושבע משחתות, בפיקודו של סגן־האדמירל, בכיוון ברגן, שבמרחק שמונים מיל, כשמהירותן ששה־עשר קשר בלבד נוכח רוח נגדית וים סוער. לא ארכה העת ומטוסים הודיעו כי בברגן נמצאות שתי סיירות ולא אחת. סיכויי הכוח של שבע המשחתות נתמעטו במפורש, אלא אם כן תיכנסנה גם הסיירות שלנו לפעולה. הלורד־הראשון־של־הימיה סבור היה כי הסכנה לאניות אלו, הן ממוקשים הן מן האוויר, היא גדולה מדי. הוא נועץ בי בשובי מישיבת הקבינט, ולאחר שקראתי את המברקים שהוחלפו משך הבוקר, ולאחר דיון קצר בחדר־המלחמה, הסכמתי עמו. לפיכך ביטלו את ההתקפה. כשאני משקיף לאחור על פרשה זו, סבור אני כי האדמירליות פיקחה יותר מדי על המפקד הראשי, וכי לאחר שנודעה לנו כוונתו הראשונה לפרוץ לו דרך אל ברגן צריכים היינו להסתפק בכך שנשלח לו ידיעות.

אותו יום אחר־הצהריים נערכו התקפות־אוויר עזות על הצי, בעיקר על אניותיו של סגן־האדמירל לייטון. המשחתת גוּרקה טובעה והסיירות סאוּתמטון וגלאסגו נזוקו על־ידי פצצות שהחטיאו אך כחוט־השׂערה. נוסף על כך נפגעה אניית־הדגל רוֹדני אבל שריון־הסיפון החזק שלה מנע נזק חמור.

משבּוטלה התקפת הסיירות על ברגן, הציע האדמירל פורבּס שנשתמש במטוסי־צי נושאי־טרפדות מנושאות המטוסים פיוּריאס עם דמדומי הערב ב־10 באפריל. האדמירליות הסכימה, וכן סידרה התקפות של מפציצי הרא"ף ב־9 בערב ועל־ידי מטוסי־צי מהטסטוֹן (באיי־אוֹרקני) בבוקר ה־10 בחודש. בינתיים הוסיפו הסיירות והמשחתות שלנו לקיים את ההסגר על המבואות. ההתקפות האוויריות הצליחו, והסיירת קניגסברג טוּבּעה בשלוש פצצות ממטוסי־צי. פיוּריאס הופנתה עתה אל טרודנהיים, מקום שהודיעו פטרולי האוויר שלנו על שתי סיירות ושתי משחתות של האויב. שמונה־עשר מטוסים התקיפו עם שחר ה־11 בחודש, אך מצאו רק שתי משחתות וצוללת אחת, מחוץ לאניות־סוחר. היפּר הפצועה עזבה את המקום בשעות הלילה, לרוע־המזל, סיירות לא נמצאו, וההתקפה על שתי המשחתות הגרמניות נכשלה משום שהטורפדות שלנו נתקעו במים רדוּדים בטרם תגענה אל מטרותיהן.

בינתיים היו צוללותינו פעילות בסקאגראק ובקאטגאט. במוצאי ה־8 בחודש הבחינו באניות אויב הנוסעות צפונה מן הים הבלטי והתקיפון, אך ללא הצלחה. אולם ב־9 בחודש טיבעה הצוללת טרוּאנט את הסיירת קרלסרוּהה מול כריסטייאנזוּנד, ולמחרת בלילה טירפּדה ספּרפיש את אניית־הכיס ליצוֹב בחזירתה מאוסלו. מחוץ להצלחות האלו טיבעו הצוללות לפחות תשע אניות־הובלה ואספקה של האויב וגרמו אבידות כבדות בנפש משך השבוע הראשון למערכה זו. אבידותינו־אנו היו חמורות, ושלוש צוללות בריטיות אבדו משך חודש אפריל במבואות המוגנים היטב של הים הבלטי.

*

בבוקר ה־9 בחודש היה המצב בנארוויק מעורפל. בתקוה למנוע את כיבוש הנמל על־ידי הגרמנים הורה המפקד הראשי לקפיטן ווֹרבּרטון־לי, המפקד על המשחתות שלנו, להיכנס לפיורד ולמנוע כל הורדת צבא. בינתיים העבירה אליו האדמירליוּת ידיעה מן העתונות המעידה על כך שאניה אחת כבר נכנסה לנמל והורידה כוח קטן לחוף. בהמשך ההודעה נאמר:

הפלג לנארוויק וטבּע או לכוֹד את אניית האויב. הורדת כוחות נתונה לשיקול דעתך, אם סבור אתה שתוכל לכבוש את נארוויק בחזרה ממספר אנשי האויב הנמצאים.

הנה כך נכנס הקפיטן וורברטון־לי, עם חמש המשחתות של השייטת שלו, הארדי, האנטר, האבוֹק, הוֹטספּר והוסטייל, לווסט־פיורד. נווטים נורבגים בטראנוֹי אמרו לו כי שש אניות גדולות משלו וצוללת אחת עברו ונכנסו וכי מבוא הנמל ממוקש. הוא שידר את הידיעות האלה והוסיף: “מתכונן להתקיף עם שחר”. האדמירל ויטווֹרת, שקיבל את המברקים, שקל בדעתו אם לא יוכל לחזק את הכוחות המתקיפים של האסקדרון שלו שנתחזק עתה, אבל נראה היה כי השעה דוחקת מדי והוא סבר כי התערבות מצדו בשלב זה תוכל לגרום עיכוב. אנחנו באדמירליות לא היינו מוכנים, לאמיתו של דבר, לסכן את רינאון – אחת משתי סיירות־המערכה היחידות שבידינו – במפעל כזה. השידור האחרון שהועבר מן האדמירליות אל הקפיטן וורברטון־לי היה בזו הלשון:

אניות נורבגיות להגנת חופים אולי בידיים גרמניות: רק אתה יכול לדון אם כדאי להתקיף במסיבות אלו. נתמוך בכל החלטה שתקבל.

תשובתו היתה:

נכנס לפעולה.

בערפל ובסופות־השלג של ה־10 באפריל עלו חמש המשחתות הבריטיות במעלה הפיורד, ועם שחר עמדו מול נארוויק. בתוך הנמל היו חמש משחתות אויב. בהתקפה הראשונה טירפדה הארדי את האניה הנושאת את נס הקוֹמוֹדוֹר הגרמני, שנהרג: משחתת שניה טוּבּעה על־ידי שתי טורפדות, ושלוש הנותרות נאפפו אש־תותחים עד שלא יכלו לגלות שום התנגדות של ממש. היו בנמל גם עשרים־ושלוש אניות־סוחר של אומות שונות, כולל חמש בריטיות; שש גרמניות הושמדו. עד כאן תקפו רק שלוש מתוך חמש המשחתות שלנו. הוטספּר והוסטייל נשארו בעתודה כדי להגן מפני סוללות־חופים או מפני אניות גרמניות נוספות שתקרבנה. עתה הצטרפו להתקפה שניה, והוטספּר טיבעה עוד שתי אניות־סוחר בטורפדות. אניותיו של הקפיטן וורברטן־לי לא נפגעו, אש האויב הושתקה כפי הנראה, ולאחר שעה של קרב לא הגיחה כנגדו שום אניה משום לשון־ים.

אבל עתה התהפך הגלגל. כשובו מהתקפה שלישית הבחין הקפיטן וורברטון־לי בשלוש אניות חדשות המתקרבות מהריאנגס־פיורד. הן לא גילו שום רצון להתקרב תחילה והמערכה החלה ממרחק 7,000 יארד. מתוך הערפל שלפנים הופיעו פתאום עוד שתי אניות־מלחמה. לא היו אלו תגבורת בריטית, כפי התקוה שנעורה בראשונה, אלא משחתות גרמניות שעגנו בבאלאנגן פיורד. עד־מהרה החלו התותחים הכבדים יותר של האניות הגרמניות לתת את אותותיהם; הגשר של הארדי נותץ, ווֹרבּרטוֹן־לי נפצע פצעי־מוות, וכל קציניו ועמיתיו נהרגו או נפצעו מחוץ ללייטננט סטאנינג, מזכירו, שתפס בהגה. אז התפוצץ פגז בחדר־המכונות, ותחת אש כבדה נתקעה המשחתת במקומה. המברק האחרון מן הקברניט של הארדי אל השייטת שלו היה: – “להמשיך במערכה”.

בינתיים טוּבּעה האנטר, והוטספּר והוסטייל, שנזוקו שתיהן יחד עם האבוֹק, פנו ללב ים. האויב שגדר את דרכן לא יכול כבר לעצור בהן לעת הזאת. כעבור חצי שעה פגשו באניה גדולה הבאה מן הים, שהתברר שהיא ראוּנפלד המובילה את מלאי התחמושת של הגרמנים. האבוק ירתה בה, ועד־מהרה התפוצצה אניה זו. הניצולים של הארדי חתרו להגיע לחוף ועמהם גופת מפקדם, שלאחר מותו הוענק לו צלב־ויקטוריה. הוא והם נתנו אותותיהם באויב ובתולדות הצי שלנו.

*

ב־9 בחודש טסו ה"ה ריינו ודאלאדיה, עם האדמירל דרלאן, ובאו ללונדון, ואחר־הצהריים נערכה ישיבה של המועצה־המלחמתית־העליונה לדון במה שהם קראו לו “הפעולה הגרמנית בעקב זריעת המוקשים בתוך המים הטריטוריאליים של נורבגיה”. מר צ’מברליין הטעים מיד כי הצעדים שנקט האויב ודאי שתוכננו מראש ובלי תלות בצעדים שלנו. אפילו במועד ההוא היה הדבר ברור. מר ריינו הודיענו כי ועד־המלחמה הצרפתי, בנשיאות הנשיא, החליט אותו בוקר עקרונית על כניסה לבלגיה אם יתקיפו הגרמנים. הוא אמר כי התוספת של 18 עד 20 אוגדות בלגיות, מחוץ לקיצור החזית, תחסל בכל המובנים את העדיפות הגרמנית במערב. הצרפתים יהיו מוכנים לקשר מיבצע כזה בזריעת מוקשי־הנהר בריין. הוא הוסיף כי הידיעות שבּידו מבלגיה והולנד מעידות כי התקפת הגרמנים על ארצות־השפלה קרובה לבוא; יש אומרים בעוד ימים אחדים תבוא, יש אומרים בעוד שעות אחדות.

בשאלה של המשלחת הצבאית לנורבגיה, הזכיר מזכיר־הממלכה לענייני־מלחמה למועצה כי שתי האוגדות הבריטיות שקובּצו בתחילה לשם עזרה לפינלנד נשלחו בינתיים לצרפת. בממלכה המאוחדת היו רק אחד־עשר גדודים מצויים בעין. שנים מאלה עמדו להפליג אותו לילה. השאר, מטעמים שונים לא יהיו מוכנים להפלגה אלא בעוד שלושה או ארבעה ימים.

המועצה הסכימה כי במקום שאפשר יש לשלוח כוחות חזקים לנמלים בחוף הנורבגי, ועובדו תכניות משותפות. אוגדה אלפּינית צרפתית נצטוותה להפליג בתום יומיים־שלושה. היה לאל־ידנו לספק שני גדודים בריטיים אותו לילה, עוד חמישה גדודים בתוך שלושה ימים, ועוד ארבעה בתוך שבועיים – אחד־עשר בסך הכל. כל כוח בריטי נוסף בשביל סקנדינביה צריך יהיה להוציאו מצרפת. אמצעים מתאימים יינקטו לכיבוש איי־פארוֹ, והבטחות הגנה תינתנה לאיסלנד. תואמו הסידורים הימיים בים התיכון למקרה של התערבות איטליה. כן הוחלט לפנות בדחיפות אל ממשלת בלגיה ולבקשה שתקרא לצבאות בעלי־הברית להיכנס לבלגיה. לבסוף אושרה ההחלטה כי אם תתקוף גרמניה במערב או תיכנס לבלגיה, תבוצע פעולת “רויאל מארין”.

*

רחוק הייתי משביעות־רצון ממה שהתרחש עד כה בנורבגיה. כתבתי לאדמירל פּאוּנד:

10.4.40

הגרמנים הצליחו לכבוש את כל הנמלים בחוף נורבגיה, כולל נארוויק, ויהיה צורך בפעולות בקנה־מידה גדול כדי לגרשם מאיזה מהם. בגלל הנייטראליות הנורבגית והכבוד שנהגו בה אי־אפשר היה למנוע את ה־coup האכזרי הזה. עכשיו יש צורך בהשקפה חדשה. עלינו להשלים עם הקושי של התקפת־אוויר קרובה יותר על בסיסינו הצפוניים. עלינו לאֶטור את ברגן בשדה־מוקשים יעיל ולהתרכז בנארוויק, שעליה יהיה צורך לאסור קרבות ממושכים ועזים.

יש צורך מיידי להשיג בסיס אחד או שנים להצטיידות בדלק על החוף הנורבגי, ועומד לפנינו מבחר גדול. המטה מעיין. גדולה מאד התועלת שתצמח לנו מבסיס, ולוּ גם ארעי, בחוף הנורבגי, ועתה כשלאויב יש שם בסיסים לא נוכל להמשיך בלי זאת. מטה הצי בודק אפשרויות שונות של מעגנים מתאימים הניתנים להגנה, ובלי קווי־תחבורה אל פנים הארץ. אם לא נשיג זאת בהקדם, לא נוכל להתחרות עם הגרמנים בעמדתם החדשה.

עלינו גם להפיק מה שאנו יכולים מאיי פארוֹ.

על נארוויק מוכרחים להילחם. אף כי הערימו עלינו לגמרי, אין כל יסוד להניח כי קרבות ממושכים ורציניים באזור זה לא יכבדו על האויב יותר מאשר עלינו.

משך שלושה ימים הציפוּני דו“חות ושמועות מארצות ניטראליות ודברי רהב ונצחון מגרמניה על האבידות שגרמו לצי הבריטי, ועל המעשה הרב שעשו בכבשם את נורבגיה נוכח עדיפות כוחנו הימי. נראה היה בעליל כי הקדימו את בריטניה, הכשילוה, הפתיעוה וכמו שכתבתי ללורד־הראשון־של־הימיה – הערימו עליה. חימה שטפה את הארץ, ועיקר כבדה חל על ראשה של האדמירליות. ביום ה' ה־11 בחודש היה עלי לעמוד בפני ישיבה נרגשת ונזעמת של בית־הנבחרים. נקטתי את השיטה שתמיד מצאתיה יעילה ביותר במקרים כאלה, למסור תיאור שלוו, מתון ועובדתי של המאורעות כפי סדרם, ולהדגיש במלוא התוקף אמיתות בלתי־נעימות. בפעם הראשונה הסברתי בפומבי איזה נזק נגרם לנו מתחילת המלחמה עקב השימוש־לרעה במסדרון הנורבגי, או ב”דרך המוגנת", על־ידי הגרמנים, ואיך התגברנו לבסוף על נקיפת־המצפון אשר “הזיקה לנו ובתוך כך נתנה לנו כבוד”.

אין כל טעם שהוא להאשים את בעלי־הברית על שאין בידם לתת עזרה והגנה של ממש לארצות ניטראליות אם מרחיקים אותנו עד שגרמניה מתקיפה את הנייטראלים האלה בפועל־ממש לפי תכנית שהוכנה הכנה מדעית. השמירה הקפדנית על הניטראליות מצד נורבגיה היתה גורם מסייע לסבלות הבאים עליה עתה ולגבולות העזרה שאנו יכולים להושיט לה. אני מאמין שבּעובדה הזאת תהגינה ארצות אחרות שמחר, או בעוד שבוע, או בעוד חודש, תמצאנה שהן קרבנות של תכנית־מטה מעובּדת ומחושבת באותה מידה לחורבנן ושיעבודן.

תיארתי איך חזר הצי שלנו ונאחז לא מכבר בסקאפא פלוֹ, ואת הצעד המיידי שעשינו לעצור בכוחות הגרמניים בצפון, ואיך אמנם נלכד האויב בין שני כוחות עדיפים.

מכל־מקום התחמקו… יכול אדם להסתכל במפה ולראות דגלונים נעוצים בנקודות שונות ולשקול ולחשוב שהתוצאות תהיינה ודאיות, אבל כשיוצאים לים על מרחביו העצומים, סערותיו וערפליו, וכשהערב נוטה לרדת, ונוכח כל אי־הוודאוּיות הקיימות, אי־אפשר כלל לצפות שתנאים מן הסוג ההולם תנועות של צבאות יחולו באיזו צורה שהיא על התנאים המבולבלים של מלחמה בים… כשאנו מדברים על השליטה בימים אין פירוש הדבר שליטה על כל חלק מן הים ברגע אחד, או בכל רגע ורגע. פירוש הדבר הוא רק זה שבסופו של דבר יכולים אנו להשליט את רצוננו בכל חלק מחלקי הים אשר ייבּחר לפעולות, ולהשליט בדרך זו בעקיפים את רצוננו בכל חלקי הים. אין להעלות בדמיון שום דבר מטופּש יותר מן ההנחה שצריך היה לבזבז את חייו וכוחו של הצי המלכותי בפטרוּל בלתי־פוסק לכל אורך חופי נורבגיה ודנמרק, כמטרה לצוללות, על סמך הסיכוי שהיטלר ינחית מהלומה מעין זו.

בית־הנבחרים שמע בקורת־רוח גוברת את סיפור־המעשה, שעתה־זה הגיעתנו הידיעה עליו, של התיגרה ביום ג' בין רינאון לאויב, של ההתקפה האווירית על הצי הבריטי מול ברגן, ובפרט את פרשת פריצתו ומלחמתו של וורברטון־לי בנארוויק. לבסוף אמרתי:

כל אדם חייב להכיר עד כמה יוצא־מגדר־הרגיל וחסר־רתיעה הוא ההימוּר שהטיל את כל הצי הגרמני אל ימי המלחמה האכזריים, כאילו היה זה סתם קלף להטילו לצורך מיבצע מסויים… עצם חוסר־הרתיעה הזה מעורר בי את ההרגשה שפּעולות יקרות אלו אפשר אינן אלא ההקדמה למאורעות גדולים הרבה יותר הקרובים לבוא ביבשה. מסתבר שהגענו עתה להתמודדות הגדולה הראשונה שבמלחמה.

כעבור שעה וחצי היה מצב־רוחו של בית־הנבחרים עוין הרבה פחות, כמדומה. לאחר עוד זמן־מה אפשר היה לספר יותר.

*

בבוקר ה־10 באפריל הצטרפה וורספייט למפקד הראשי, שהיה בדרכו אל נארוויק. כשנודע לנו על התקפתו של הקפיטן וורברטון־לי עם שחר גמרנו אומר לנסות עוד פעם. הסיירת פּנלופּה, בסיוע משחתות, נצטוותה לתקוף, “אם לאור נסיון הבוקר הזה תראו בכך פעולה מוצדקת”. אך בעצם חליפת המברקים נתקעה פנלופה על שרטון, בעת חיפושיה אחר אניות־הובלה של האויב שנמסר על מציאותן מול בּוֹדוֹ. למחרת היום (ה־12) בוצעה הפצצת־צלילה על אניות אויב בנמל נארוויק מעל סיפונה של פיוריאס. ההתקפה נוהלה במזג־אוויר נורא ובראוּת לקויה, וצוּינו ארבע פגיעות במשחתות לעומת אבדן שני מטוסים. לא היה די בכך. זקוקים היינו מאד לנארוויק וגמרנו אומר לסלק ממנה לפחות את הצי הגרמני. נקודת השׂיא היתה קרובה עתה לבוא.

על רינאון היקרה שמרנו. האדמירל ויטווֹרת העביר את דגלו אל וורספייט בלב ים, וב־13 בחודש בצהריים נכנס לפיורד בליווּי תשע משחתות ומפציצי־צלילה מפיוריאס. לא היו שום שדות־מוקשים; אבל צוללת אחת גורשה על־ידי המשחתות ושניה טוּבּעה על־ידי מטוסי “סוֹרדפיש” של וורספייט, שגילו גם משחתת גרמנית האורבת בלשון־ים על־מנת לשלח ממארב זה את הטורפּדות שלה באניית־המערכה. עד־מהרה הוכרעה המשחתת האויבת. בשעה 1.30 אחה"צ, כשעברו אניותינו במיצר והיו מהלך שנים־עשר מיל מנארוויק, נראו חמש משחתות אויב לפניהם בערפל. מיד החל קרב עז בעוד כל האניות משני הצדדים יורות ומתמרנות במהירות. וורספייט לא מצאה כל סוללות־חוף להתקיפן, והתערבה בצורה קטלנית בקרב המשחתות. רעם תותחיה בני 15 האינץ' התגלגל בין ההרים סביב כקולו של שופר אחרית־הימים. האויב, שכוחותיו היו פחוּתים ביותר ביחס, נסוג, והמערכה נתפצלה לקרבות נפרדים. כמה מאניותינו נכנסו לנמל נארוויק להשלים שם את מלאכת החורבן; אחרות, בראשוּת אסקימוֹ, רדפו אחר שלוש גרמניות שתרו להן מפלט במימי רמבּאקס־פיורד והשמידון שם. טורפּדו כרתה את חרטומה של אסקימו; אבל בקרב־ים שני זה מול נארוויק טובּעו או נופּצו שמונה משחתות האויב ששׂרדו מן ההתקפה של וורברטון־לי, בלא שתאבד אף אניה בריטית אחת.

כתום הקרב חשב האדמירל ויטווֹרת להעלות לחוף סיעת נחיתה של אנשי הצי וחיל־הים כדי לכבוש את העיר, מקום שדומה היה כי אין שום התנגדות לפי־שעה. אם לא תוכל האש של וורספייט לחלוש על מקום המעשה, יש לצפות בהכרח להתקפת־נגד מצד מספר עדיף בהרבה של חיילים גרמנים. נוכח הסכנה מן האוויר ומצד צוללות לא ראה צידוק לעצמו לחשוף זמן כה רב את האניה הנאה הזאת. הוא נתחזק בהחלטתו כשהופיעו תריסר מטוסים גרמנים ב־6 אחה"צ. הנה כי כן הסתלק למחרת בבוקר השכם, לאחר שהעלה על אנייתו את הפצועים מן המשחתות. “הרושם שלי”, אמר, “הוא שכּוחות האויב בנארוויק נפחדו כהלכה עקב הקרב של היום. אני ממליץ על כיבוש העיר מיד בלי דיחוי על־ידי כוח הנחיתה הראשי”. שתי משחתות הושארו מול החוף לצפות את מהלך המאורעות, ואחת מאלו אספה את ניצולי הארדי, שבינתיים החזיקו מעמד על החוף.

*

הוד־מלכותו, שרגשותיו הימיים הופעמו בעוז על־ידי ההתנגשות הזאת של ציי בריטניה וגרמניה במימי הצפון, כתב לי את מכתב העידוד הבא:

ארמון בקינגהם

12 באפריל 1940

מר צ’רצ’יל יקירי,

היה ברצוני לשוחח אתך על המאורעות המרעישים האחרונים בים הצפוני, שכּמלח עקבתי אחריהם כמובן מתוך ענין ער ביותר, אך במתכוון נמנעתי מגזוֹל את זמנך כי ידוע לי מה־גדול העומס המוטל עליך עקב תפקידיך הנוספים כיושב־ראש ועדת־התיאום. מכל־מקום אבקשך לבוא לראותני ברגע שתחול הפוגה כלשהי. בינתיים רוצה הייתי לברך אותך על הצורה המזהירה שבּה פועל הצי, בהנהלתך, נגד הצעד הגרמני נגד סקנדינביה. כן גם אבקשך שתשגיח על עצמך ותנוח כל כמה שתוכל בימים גורליים אלה.

האמינה לי,

שלך בנאמנות רבה,

ג’ורג' המלך

 

פרק שלושים־וארבע: נארוויק    🔗

מעשה התועבה של היטלר בנורבגיה – מעל שהוכשר מכבר – ההתנגדות הנורבגית – הקריאה אל בעלי־הברית – מעמדה של שוודיה – משלחת נארוויק – הוראות לגנרל מקיזי – וללורד קוֹרק — השאלה של הסתערות במישרים – הגנרל מקיזי מתנגד – רצוני להתרכז בנארוויק ולנסות לכבשה בסערה – מסקנות הקבינט המלחמתי ב־13 באפריל – תכנית טרונדהיים נדחית – ידיעות מאכזבות מנארוויק – איגרתי אל ועדת־התיאום הצבאית מיום 17 באפריל – המברק שלנו אל מפקדי הצי והצבא – קפאון בנארוויק

נורבגיה, שתושביה הצנועים, הקשוּחים עוסקים במסחר, בספּנוּת, בדיג ובחקלאות, עמדה דורות רבים מחוץ לקלחת הפוליטיקה העולמית. רחקו הימים שבּהם נחלצו הוויקינגים לכבוש או לבוֹז חלק גדול מן העולם הנודע בזמנם. מלחמת־מאה־השנים, מלחמת־שלושים־השנה, מלחמות ויליאם ה־3 ומרלבּוֹרוֹ, תהפוכות תקופת נפוליאון וסכסוכים שלאחר־מכן לא נגעו ולא פגעו בנורבגיה, אף כי הופרדה מדנמרק. חלק גדול מבּני העם חשבו עד כה על נייטראליוּת, ועל נייטראליוּת בלבד. צבא פעוט, ואוכלוסיה שאין לה רצון אלא לחיות בשלום בארצה ההררית והאַרקטית־למחצה, נפלו עתה קרבנות למעשה־התוקפנות הגרמני החדש.

זה שנים רבות היתה זו מדיניותה של גרמניה להביע אהדה וידידוּת לנורבגיה. לאחר המלחמה שעברה מצאו כמה אלפי ילדים גרמנים מזון ומחסה בבתי הנורבגים. אלה גדלו עתה בגרמניה, ורבים מהם היו נאצים נלהבים. המאיור קוויזלינג, וקומץ צעירים עמו, חיקו והעתיקו בנורבגיה באמת־מידה מבוטלת את התנועה הפאשיסטית. זה כמה שנים נערכו בגרמניה כינוסים נוֹרדיים, שהרבה נורבגים הוזמנו אליהם. מרצים, שחקנים, זמרים, ואנשי־מדע גרמנים ביקרו בנורבגיה על־מנת לקדם תרבות משותפת. כל הדברים האלה נארגו למסכת התכנית הצבאית ההיטלראית, ונקשר קשר פנימי פרו־גרמני מסועף מבּית. בזאת מילא את תפקידו כל אחד מאנשי השירות הדיפלומטי או הקונסולרי הגרמני, כל סוכן־קניות גרמני, לפי הוראות מן הצירוּת הגרמנית באוֹסלוֹ. מעשה הקלון והמעל שנעשה עתה יכול לתפוס מקום בצד הטבח של ליל־ברתולומיאוס ופרשיות דומות. נשיא הפרלמנט הנורבגי, קרל האמבּרוֹ כתב לאמור:

במקרה של פולין, ואחרי־כן במקרים של הולנד ובלגיה, הוחלפו איגרות, הוגש אולטימטום. במקרה של נורבגיה ניסו הגרמנים במסוה של ידידות להצמית את האומה בלילה אחד אפל, חרש, רצחנית, בלי שום הכרזת מלחמה, ללא מתן אזהרה. הדבר שהמם את הנורבגים יותר ממעשה התוקפנות עצמו היה זה שהאומה תפסה כי מעצמה גדולה, המכריזה זה שנים על ידידותה, מופיעה פתאום כאויב מר ממוות; וכי האנשים שאִתם היו לך עסקים אינטימיים או יחסים מקצועיים, שנתקבלו בלבביוּת בביתך, לא היו אלא מרגלים ושלוּחי חורבן. יותר מהפרת החוזים וכל ההתחייבויות הבינלאומיות הדהימה את הנורבגים העובדה כי משך שנים היו ידידיהם הגרמנים שוקדים על התכניות המפורטות ביותר לפלישה לארצם ולשיעבוּּדה אחרי־כן.⁹⁵

המלך, הממשלה, הצבא והעם, אך תפסו את המתרחש מיד נתלקחה בהם חמת־זעם. אבל כל זה היה מאוחר מדי. ההסתננות והתעמולה של הגרמנים טישטשו את ראייתם עד כה ועתה דילדלו את כוחות ההתנגדות שלהם. המאיור קוויזלינג התייצב בראדיו, שנמצא עתה בידיים גרמניות, כמושל הפּרוֹ־גרמני של הארץ הכבושה. כמעט כל הפקידים הנורבגים סירבו לשרתו. הצבא גוּיס ובפיקודו של הגנרל רוּגה החל מיד להילחם בפולשים המתפרצים צפונה מאוסלו. פטריוטים שיכלו למצוא כלי־נשק יצאו להרים וליערות. המלך, הקבינט והפרלמנט נסוגו תחילה להאמאר, מרחק מאה מיל מאוסלו. מכוניות משוריינות גרמניות חשו־דלקו אחריהם, ונעשו נסיונות פראיים להשמידם בפצצות ובאש מקלעים מן האוויר. אף־על־פי־כן הוסיפו לפרסם הצהרות לכל הארץ שבהן דרשו התנגדות נמרצת ביותר. מופתי־דמים הטילו אימה על שאר האוכלוסים וכפו עליהם כניעה נדהמת או קדורנית. חצי־האי הנורבגי ארוך כמעט אלף מיל. יישובו דליל, הכבישים ומסילות־הברזל מועטים, בפרט לצד צפון. המהירות בה השתלט היטלר על נורבגיה היתה מעלל מופלא של מלחמה ומדיניוּת, ודוגמה של־קיים ליסודיוּת, לרשעוּת ולאכזריות של הגרמנים.

ממשלת נורבגיה, שמפּחדה מפני גרמניה נהגה בנו קרירות עד כה, פנתה עתה בקריאות נרגשות לעזרה. מלכתחילה ברור היה כי נבצר מאתנו להציל את נורבגיה הדרומית. כמעט כל חילותינו המאומנים, ורבים המאומנים אך למחצה, היו בצרפת. חיל־האוויר שלנו, הצנוע אך הגדל והולך, נועד כולו לסיוע לחיל המשלוח־הבריטי, להגנת המולדת ולאימונים שקדניים. כל תותחי־המגן שלנו היו נדרשים עשרת מונים לנקודות נוחות־לפגיעה בעלות חשיבות עליונה. עם כל זאת ראינו חובה לעצמנו לעזור להם עד קצה גבול יכלתנו, אפילו נשבּש בכך ביותר את ההכנות ואת האינטרסים שלנו. דומה היה כי את נארוויק אפשר בהחלט לכבוש ואפשר להגן עליה, לתועלת כל עניינם של בעלי־הברית. כאן יוכל מלך נורבגיה להניף את דגלו בלתי־מנוצח. על טרונדהיים אפשר יהיה להילחם, על־כל־פנים כדי לעכב את התקדמות הפולשים צפונה עד אשר נוכל לכבוש בחזרה את נארוויק ולעשותה בסיס של צבא. דומה היה כי מן הים אפשר יהיה לכלכל בו כוח עדיף על כל מה שיוּטל כנגדו ביבשה, בדרך חמש־מאות מיל של ארץ־הרים. הקבינט סמך ידו בכל לבו על כל הצעדים האפשריים להצלת נארוויק וטרונדהיים ולהגנתן. החיילות שהתפּנו מן התכנית הפינית, וגרעין שהוחזק במיוחד בשביל נארוויק, יוכלו להיות מוכנים עד־מהרה. הם היו חסרים מטוסים, תותחי־מגן, תותחים אנטי־טנקיים, טנקים, תובלה ואימונים. כל צפונה של נורבגיה היה עוטה שלג בעומק שכמוהו לא ראה אף אחד מחיילינו, לא חש ולא צייר בדמיונו מעולם. לא היו לא נעלי־שלג ולא מגלשים – ועוד פחות מכך גלשנים. היה עלינו לעשות כמיטב יכלתנו. כך החלה מערכה אומללה זו.

*

היה מלוא היסוד לאמונה ששוודיה תהיה הקרבן הבא של גרמניה או רוסיה, או אולי אפילו של שתיהן. אם תבוא שוודיה לעזרת שכנתה הנענה, ישתנה המצב הצבאי לפי־שעה מן הקצה אל הקצה. לשוודים צבא טוב. הם יוכלו להיכנס לנורבגיה על־נקלה. הם יוכלו להיות בטרונדהיים בכוח ניכּר לפני הגרמנים. אנחנו נוכל להצטרף אליהם שם. אך מה יהיה גורלה של שוודיה בחדשים הבאים? נקמתו של היטלר תהוּמם, והדוב ירמוס אותם ממזרח. כנגד זאת יוכלו השוודים לקנות את הניטראליות בספּקם לגרמנים את כל הבּצר אשר יבקשו משך כל הקיץ הקרוב. בפני שוודיה עמדה הברירה בין ניטראליות מכניסת־רווחים לשיעבוד. אי־אפשר היה לתת בה דופי על שלא ראתה את השאלה מנקודת־המבט של האי שלנו, אי בלתי־מוכן אך צמא עתה למעשים.

אחרי ישיבת הקבינט בבוקר ה־11 באפריל כתבתי את המיזכר הבא, שהקרבנות שהבאנו אז למען זכויות המדינות הקטנות, ולמען חוק־הלאוּמים, אולי יצדיקוהו:

ראש הממשלה.

שר החוץ.

אינני מרוצה לגמרי מתוצאת הדיונים הבוקר, או מתרוּמתי להם. מה שאנו רוצים הוא ששוודיה לא תישאר ניטראלית אלא תכריז מלחמה על גרמניה. מה שאין אנו רוצים הוא לספק את שלוש האוגדות שחככנו להעמידן לרשותה של תכנית פינלנד, או לספק את כל צרכיה במזונות משך כל המלחמה, או להפציץ את ברלין וכו' אם תופצץ שטוקהולם. הסיכוּנים האלה הם למעלה ממה שכדאי לשלם כרגע. מצד שני עלינו לעשות הכל כדי לעודדה להיכנס למלחמה בהבטחות כלליות שנתן לה את כל העזרה שנוכל לתת, שחילותינו יהיו פעילים בחצי־האי הסקנדינבי, שנהיה לה שותפים כבעלי־ברית טובים, ולא נעשה שלום בלעדיה, או עד אם יתוּקן העוול שנעשה לה. האם נתנו דחיפה זאת למשלחת האנגלו־צרפתית? אם לא, עדיין יש שהות לעשות זאת. יתר על כן, הדיפלומטיה שלנו צריכה לגלות פעילוּת בשטוקהולם.

יש לזכור כי שוודיה תגיד “תודה לכם על לא־דבר”, ביחס לכל הצעה מצדנו להגן על מכרות הברזל של גליווארה. על־נקלה היא יכולה לעשות זאת בעצמה. נקודת־התורפה שלה היא בדרום, מקום שאין אנו יכולים לעשות הרבה. בכל זאת כדאי יהיה להבטיח לה שאנו מתכוונים לפתוח את דרך נארוויק לשוודיה מן האטלנטי בכוח גדול בהקדם האפשרי, וכן שאומרים אנו לטאטא את הנחיתות של הגרמנים על החוף הנורבגי אחת־אחת, ולפתוח בכך מעברים נוספים.

אם תתחיל המערכה הגדולה בפלנדריה, לא יהיה לגרמנים עודף גדול של כוחות בשביל סקנדינביה, ואם כנגד זאת לא יתקפו הגרמנים במערב, נוכל להרשות לעצמנו לשלוח לסקנדינביה צבא ביחס מתאים למספר האוגדות הגרמניות שתוּצאנה מן החזית המערבית. נדמה לי שאין אנו צריכם לשפוך קיתונות של צוננים על הרעיון של הצרפתים לנסות להניע את השוודים להיכנס למלחמה. יהיה זה אסון אם תישאר נייטראלית ותשחד את גרמניה בבצר מגליווארה בקצה מפרץ בותניה.

עלי להתנצל על שלא הפכתי די־הצורך בשאלה זו הבוקר, אך אני נכנסתי רק לאחר שהחל הדיון, ולא שקעתי בו ראשי־ורובּי.

שר החוץ צדק בתשובתו, אשר שיכנעה אותי. הוא אמר כי ראש־הממשלה והוא עצמו מסכימים עם השקפתי הכללית, אך מסופּקים הם בשיטה שעליה המלצתי לפנייה אל שוודיה.

11 באפריל 1940

מכל הידיעות שאנו מקבלים ממקורות שוודיים ההוגים ידידות לבעלי־הברית נראה שכל פנייה שתוכל להתפרש להם על־נקלה כנסיון מצדנו לגרור אותם למלחמה קרוב לוודאי שתוצאתה תהיה ההפך ממה שאנו רוצים. תגובתם המיידית תהיה שאנו משתדלים להניעם לעשות דבר שאיננו יכולים או שאיננו רוצים לעשותו בעצמנו, כל זמן שלא ביססנו לנו מעמד באחד או באחדים מנמלי נורבגיה, ולפיכך תגרום לנו התוצאה רעה יותר מטובה.

*

הנקל היה לחזור ולכנוֹס תוך זמן קצר את הכוחות הקטנים למשלחת לנארוויק, שפּוּזרו ימים אחדים קודם לכן. חטיבה בריטית אחת וחילות־העזר שלה החלו לעלות מיד לאניות, והשיירה הראשונה הפליגה לנארוויק ב־12 באפריל תוך שבוע או שבועיים צריכים היו לבוא אחריהם שלושה גדודים של קלעים אלפּיניים ועוד יחידות צרפתיות. היו גם כוחות נורבגיים מצפון לנארוויק שיעזרו לנחיתות שלנו. המאיור־גנרל מקיזי נבחר ב־5 באפריל לפקד על כל משלחת שאולי תישלח לנארוויק. ההוראות שקיבל נוּסחו בצורה המתאימה למקרה של מדינה ידידותית ניטראלית שמבקשים ממנה אי־אלה שירותים ומיתקנים. בתוך הנספחות להוראות נמצאה ההערה הבאה ביחס להרעשה:

ברור שאין זה חוקי להרעיש איזור מאוכלס בתקוה לפגוע במטרה לגיטימית שידוע כי היא נמצאת באיזור אלא שאי־אפשר לאַתרה ולזהותה בדיוק.

נוכח ההסתערות הגרמנית ניתנו לגנרל הוראות חדשות וקשוחות יותר ב־10 בחודש. הן נתנו לו יתר חופש־פעולה, אך לא ביטלו את האיסור המסוים הזה. עיקרן היה כלהבא:

ממשלת הוד־מלכותו וממשלת הרפובליקה הצרפתית החליטו לשלוח חיל־שדה שיפתח בפעולות נגד גרמניה בנורבגיה הצפונית. מטרת הכוח תהיה לגרש את הגרמנים מאזור נארוויק ולבסס את השליטה על נארוויק עצמה… תפקידך התחילי יהיה לבסס את הכוח שלך בהארסטאד, להשיג את שיתוף הפעולה מצד הכוחות הנורבגיים הנמצאים שם אולי, להשיג את הידיעות הנחוצות על־מנת שתוכל לתכנן את פעולותיך הנוספות. הכּוונה איננה שתנחת מול התנגדות. אולם יכול להיות שתיתקל בהתנגדות בגלל טעות בזיהוי; לכן תאחז בצעדים המתאימים כדי לקבוע את לאומיוּת הכוח שלך קודם שתחדל מן הנסיון. ההחלטה לנחות או לא לנחות תתקבל על־ידי הקצין הימי הבּכיר אגב היועצות בך. אם הנחיתה לא תהיה אפשרית בהארסטאד, יש לנסות באיזה מקום מתאים אחר. מחובתך לבצע נחיתה כשיהיו בידך חיילות מספיקים.

בתוך כך ניתן לגנראל מאקיזי מכתב אישי מן הגנראל איירונסייד, הרמטכל"ק (ראש־המטה־הכללי־הקיסרי), שהכיל את ההערה:

אפשר שיהיה לך סיכוי להפיק תועלת מפעולה ימית ועליך לעשות זאת אם תוכל. יש צורך בהעזה.

כאן היתה נימה שונה קצת מזו של ההוראות הרשמיות.

קשרי אל הלורד קוֹרק־ואוֹררי נעשו אינטימיים בחדשים הארוכים שבהם התנהלו הדיונים הפעילים בדבר האסטרטגיה הבלטית. חרף אי־אלה חילוקי־דעות על “קתרינה”, טובים היו יחסים עם הלורד־הראשון־של־הימיה. מתוך נסיון ממושך וקשה עמדתי אל־נכון על ההבדל בין ניהול נועז של דברים על גבי הנייר על מנת לחקרם ולבחנם – הפעולות של סיור־אָלים־במחשבה – לבין עשייתם או הוצאתם אל הפועל ממש. האדמירל פּאוּנד ואני היינו בדעה אחת, מתוך זוויות־ראייה שונות מעט, שעל הלורד קורק לפקד על הכוחות הימיים בהרפתקה האמפיבית הזאת בצפון. שנינו דחקנו בו שלא יהסס להסתכן אלא יהלום בכוח על־מנת לכבוש את נארוויק. הואיל והיינו כולנו בדעה אחת ויכולנו לדון יחד בדברים, הנחנו לו מידה מופלגת של חופש בשיקוליו, ולא נתנו לו שום הוראות בכתב. הוא ידע בדיוק מה רצוננו. במברק שלו אמר: “בצאתי מלונדון היה לי רושם ברור בתכלית שממשלת הוד־מלכותו רוצה להרחיק את האויב מנארוויק מלוֹא ההקדם האפשרי, וכי עלי לפעול בדחיפות ובמרץ כדי להשיג תוצאה זו”.

נסיון מלחמה עדיין לא חישל לעת הזאת את עבודת־המטה שלנו, ופעולת המיניסטריונים של השירותים לא היתה מתואמת אלא על־ידי הישיבות של ועדת־התיאום הצבאית, שעתה־זה החילותי לשבת ראש בה. לא לי, כיושב־ראש הועדה, גם לא לאדמירליות לא הודיעו את הוראות משרד־מלחמה לגנרל מאקיזי, ומאחר שהוראות האדמירליות ניתנו ללורד קורק בעל־פה לא היו שום דברים בכתב למסרם למשרד־המלחמה. ההוראות של שני המיניסטריונים, אף כי חדורות היו אותה מגמה, שונות היו במידת־מה בנעימה ובהדגשה; ודבר זה אולי סייע ליצור את המחלוקת שהתפתחה עד־מהרה בין מפקדי הצבא והצי.

הלורד קורק הפליג מרוֹסיית במהירות מרובּה באוֹרוֹרה במוצאי ה־12 באפריל.⁹⁶ היה בכוונתנו לפגוש את הגנרל מאקיזי בהארסטאד, נמל קטן על האי הינוֹי בוואגס־פיורד אשר, אם גם היה במרחק 120 מיל מנארוויק, נבחר לשמש הבסיס הצבאי. אולם ב־14 בחודש קיבל מברק מן האדמירל ויטוורת מוורספייט, שהשמיד את כל המשחתות ואניות האספקה הגרמניות ביום הקודם, לאמור: “אני משוכנע שעכשיו אפשר לכבוש את נארוויק בהסתערות ישרה מבלי לחשוש מפני התנגדות רצינית בשעת נחיתה. אני סבור שדי בכוח נחיתה קטן בלבד…” לפיכך הפנה הלורד קורק את אורורה אל של־פיורד באיי לוֹפוֹטן, כשהוא מאַגף את הגישה לנארוויק, ושלח מברק הפּוקד על סאוּתמטון להצטרף אליו שם. כוונתו היתה לארגן כוח להסתערות מיידית, שיכלול את שתי הפלוגות של “המשמר הסקוטי” שעליו על סיפונה של סאותמטון וכן כוח של אנשי הצי וחיל־הים מוורספייט ושאר אניות הנמצאות כבר בשל־פיורד. אולם הוא לא יכול לבוא במגע עם סאותמטון אלא לאחר עיכוב־מה, באמצעות האדמירליות, שתשובתה הכילה את המשפט הבא: “לפי דעתנו חובה עליך ועל הגנרל להיות יחד ולפעול יחד ולא לבצע שום התקפה אלא מתוך תיאום”. לפיכך יצא משל־פיורד להארסטאד ובראש השיירה המוליכה את החטיבה ה־24 נכנס שם לנמל בבוקר ה־15 בחודש. המשחתות המלוות שלו טיבּעו את הצוללת יו. 49, שהיתה שוחרת לטרף בקירבת מקום.

הלורד קורק המריץ עתה את הגנרל מאקיזי לנצל את השמדת כל הכוח הימי הגרמני ולהתקיף את נארוויק במישרים בהקדם האפשרי, אבל הגנרל השיב כי האויב מחזיק בנמל בכוח גדול ובעמדות של מכונות־יריה. הוא הטעים גם כי אניות־ההובלה שלו לא הוּטענו לצורך הסתערות אלא רק לצורך נחיתה ללא התנגדות. הוא פתח את מפקדתו בבית־המלון בהארסטאד, וחילותיו החלו לעלות לחוף בסביבה. למחרת היום אמר כי על יסוד הידיעות שבּידו אי־אפשר לנחות בנארוויק, ואפילו הרעשה ימית לא תכשיר את הקרקע לכך. הלורד קורק סבר כי בעזרת אש־תותחים כבדה אפשר יהיה להוריד צבא בחוף נארוויק באבידות מעטות; אבל הגנרל לא הסכים ויכול למצוא כסות־מה לעצמו בהוראות שבידו. מן האדמירליות דרשנו התקפה מיידית. נתגלע קפאון בין המפקדים הצבאיים והימיים.

לעת הזאת החמיר מזג־האוויר עד מאד, ושלגים סמיכים כמו שיתקו את כל תנועות חילותינו, שלא צוּידו ולא אוּמנו לתנאים כאלה. בינתיים עצרו הגרמנים בנארוויק במכונות־היריה שלהם את כוחותינו הגדלים והולכים בתמידות. זה היה בּלם חמור ובלתי־צפוי.

*

רוב ענייני המערכה המאוּלתרת שלנו עברו את ידי, ואני מעדיף למסור עליהם במידת האפשר בדברי־אני מן הזמן ההוא. לראש הממשלה היה רצון עז, שהיה משותף גם לקבינט המלחמתי כולו, לכבוש את טרונדהיים ואת נארוויק כאחת. היו כל הסיכויים לכך שמיבצע “מוריס” זה, כמו שקראו לו, יהיה מפעל גדול ורב. לפי רשוּמות ועדת־התיאום הצבאית שלנו מיום 13 באפריל, הבעתי

חשש רב מפני כל העצות הנוטות להחליש את כוונתנו לכבוש את נארוויק. אסור להניח לשום דבר להטותנו מלעשות את כיבוש המקום הזה ודאי ככל האפשר. התכניות שלנו נגד נארוויק עובּדו בקפידה, ולכאורה היו כל הסיכויים לכך שתצלחנה אם ירשו להן להתנהל בלי הפרעה. טרונדהיים, כנגד זאת, היא ענין מפוקפק הרבה יותר, ואני מגנה כל הצעה העשויה להביא לידי הסחתם של הקלעים האלפּיניים בטרם נתבסס כהלכה בנארוויק, שאם לא כן אפשר שנתחייב על כמה וכמה פעולות חסרות־שחר לאורך החוף הנורבגי, שאף אחת מהן לא תצליח.

בתוך כך כבר הוּשם לב לאזור טרונדהיים, ונעשות תכניות להשגת נקודות נחיתה במקרה שיהיה צורך בפעולה בקנה־מידה גדול יותר. בעצם היום הזה אחר־הצהריים תיערך נחיתה קטנה של כוחות צי בנמזוֹס. ראש־המטה־הכללי־הקיסרי קיבץ כוח של חמישה גדודים, אשר שנים מהם יהיו מוכנים לנחות בחוף הנורבגי ב־16 באפריל, ועוד שלושה ב־21 באפריל, אם יהיה רצון לכך. על עצם הנקודות שבהן תיערכנה נחיתות יוחלט בלילה.

הפקודות שקיבל הגנרל מאקיזי בתחילה היו שלאחר נחיתתו בנארוויק יתקדם במהירות אל מכרות הברזל של גליווארה. עתה נצטווה שלא לעבור את הגבול השוודי, הואיל ואם שוודיה היא ידידותית אין כל מקום לחשוש למכרות הברזל, ואם היא עוינת הרי יהיה כיבושם כרוך בקשיים גדולים מדי.

אמרתי גם כי:

אולי יהיה צורך לפתוח במצור על הכוחות הגרמניים בנארוויק. אבל אל לנו להרשות לפעולה שתתנוון לריתוק אלא לאחר קרב החלטי מאד. על סמך הסכמה זו אני מוכן לשלוח מברק לצרפתים ולומר להם כי אנו מקווים וחושבים שנצליח בכיבוש נארוויק על־ידי.coup־de main עלינו להסביר כי דבר זה הוּקל על־ידי השינוי בפקודות שאינן דורשות עכשיו מן המשלחת לעבור את הגבול השוודי.

הקבינט המלחמתי החליט לנסות במיבצעי נארוויק וטרונדהיים כאחד. מזכיר־הממלכה לענייני־מלחמה הזהירנו מתוך ראיית־הנולד כי תגברות לנורבגיה אולי תידרשנה בקרוב מן הצבא שלנו בצרפת, והציע שנפנה אל הצרפתים בענין זה במועד מוקדם מאד. הסכמתי אתו, אבל סבור הייתי כי רק לאחר יום־יומיים יהיה טעם לפנות אל הצרפתים. דעה זו נתקבלה. הקבינט המלחמתי אישר הצעה להודיע לממשלות שוודיה ונורבגיה כי כוונתנו לכבוש בחזרה את טרונדהיים ונארוויק כאחת; שאנו מכירים בחשיבות העליונה של טרונדהיים כמרכז אסטרטגי; אלא שחשוב הוא להבטיח את נארוויק כבסיס ימי. הוספנו שאין לנו כל כוונה להצעיד את כוחותינו אל מעבר לגבול השוודי. בתוך כך היה עלינו לבקש את ממשלת צרפת שתתן לנו רשות להשתמש בקלעים האלפּיניים למיבצעים במקומות אחרים מחוץ לנארוויק, ולהגיד להם מה שאנו אומרים לממשלות שוודיה ונורבגיה. פיזור כוחותינו לא מצא חן בעיני ולא בעיני מר סטנלי. עדיין נוטים היינו לרכז הכל בנארוויק, להוציא פעולות־הסחה במקומות אחרים. אבל נכנענו לדעה הכללית, שלא היתה חסרת נימוקים נכוֹחים.

*

בלילה אור ל־17 בחודש הגיעו ידיעות מאכזבות מנארוויק. נראה היה כי לגנרל מאקיזי אין שום כוונה לכבוש את העיר בהסתערות־מישרים המוּגנת על־ידי הרעשת הצי מטווח קרוב; והלורד קורק לא היה יכול להשפיע עליו. מסרתי לוועדה שלי על המצב כפי שנראה אז.

17 באפריל

מן המברק של הלורד קורק נראה שהגנרל מאקיזי אומר לתפוס שתי עמדות בלתי־כבושות במבואות נארוויק ולהיעצר שם עד שיפשיר השלג אולי בסוף החודש. הגנרל מצפה לכך שמחצית־החטיבה הראשונה של קלעים אלפּיניים תישלח אליו, וזו בוודאי לא תישלח. מדיניות זו פירושה שניעצר שבועות אחדים לפני נארוויק. בינתיים יכריזו הגרמנים כי נעצרנו וכי נארוויק עדיין ברשותם. לכך תהיינה השפעות מזיקות הן על הנורבגים הן על הנייטראלים. יתר על כן, הגרמנים יוסיפו לבצר את נארוויק, וכיבּוּשה יצריך מאמץ גדול יותר בבוא הזמן. ידיעות אלו הן בלתי־צפויות ובלתי־נעימות בעת־ובעונה־אחת. אחת החטיבות הסדירות המשובחות ביותר שבצבא תכלה ותלך, תאבּד אנשים מחמת מחלה ולא תמלא שום תפקיד. אני מציע לדון אם לא מן הראוי לשלוח ללורד קורק ולגנראל מאקיזי מברק על פי הקווים הבאים:

הצעותיך כרוכות בקפאון מזיק בנארוויק ובשיתוק אחת החטיבות המשובחות ביותר שלנו. אין אנו יכולים לשלוח לך את הקלעים האלפּיניים. וורספייט תהיה נחוצה במקום אחר, בעוד יומיים או שלושה. לפיכך עליך להקדיש את מלוא תשומת־הלב להסתערות על נארוויק בחיפּוי וורספייט והמשחתות, שתוכלנו לפעול גם ברמבּאקס־פיורד. כיבוש הנמל והעיר יהיה הצלחה חשובה. רוצים היינו לקבל ממך את הטעמים מפני־מה אין זה אפשרי, ואת הערכתך לשיעור ההתנגדות שיש לצפּות לה על החוף. הענין דחוף ביותר.

2. הנקודה השניה הדורשת החלטה היא אם הקלעים האלפיניים ייצאו מיד להצטרף אל הגנראל קרטון דה־ויאַר בנמזוֹס או מעֵבר לה, או אם, דבר שקל לעשותו, יש להחזיקם בסקאַפּא ולהשתמש בהם למיבצע טרונדהיים ב־22 או ב־23 בחודש יחד עם חיילות אחרים העומדים לרשותנו לצורך ההתקפה העיקרית הזאת.

3. שני גדודים מן החטיבה ה־146 יונחתו, לפי המקוּוה, לפני עלות השחר היום בנמזוֹס ובאנדזוּנג. הגדוד ה־3 באניה צ’ובּרי ייצא מחר לנסיעה מסוכנת לנמזוֹס, יגיע לעת הדימדומים לערך אם יתנהל הכל כשורה, וינחת. מעגן ליליונאס הופצץ כל שעות אחר־הצהריים בלא שתיפּגענה שתי אניות־ההובלה, והאניה הגדולה בת 18,000 טונה חוזרת עתה ריקם לסקאפא־פלוֹ. אם רצוננו להפעיל את חלוץ הקלעים האלפיניים בנמזוס הרי עליו ללכת לשם במישרים תחת להיפּגש בליליונאס.

4. השאלה אם הכוחות העומדים עתה לרשותנו לצורך ההתקפה העיקרית על טרונדהיים מספיקים, גם בה יש להחליט היום. שני גדודי ה“גארדס” שהיו צריכים לגייסם, ז.א. לציידם, אינם יכולים להיות מוכנים למועד. שני הגדודים של לגיון־הזרים הצרפתי אינם יכולים להגיע למועד. אולם חטיבה סדירה מצרפת יכולה להיות מוכנה להפלגה מרוֹסיית ב־20 בחודש. מחציות־החטיבה הראשונה והשניה של הקלעים האלפיניים תוכלנה גם כן להגיע למועד. אלף קנדים הועמדו לרשותנו. יש גם חטיבה של הצבא הטריטוריאלי. האם די בכך כדי להתגבר על הגרמנים בטרונדהיים? סכנות הדיחוי גדולות מאד ואין צורך לחזור ולפרטן.

5. האדמירל הולנד יוצא הערב להיפּגש עם המפקד הראשי של צי־המולדת, בחזירתו לסקאפּא ב־18 בחודש, ועליו להביא אתו החלטות מלאות וברורות. הרי זה בחזקת ודאי שהצי יקבל עליו בשמחה להוביל צבא לטרונדהיים.

6. קרוב לודאי שקרבות יינטשו הלילה ומחר בבוקר על החזקת אַנדלסנס. אנו מקווים להוריד לחוף קבוצות־חלוץ מן הסיירת קלקוּטה, ואנו שולחים מספר מספיק של סיירות לקדם פני התקפה אפשרית מצד חמש משחתות אויב עם שחר.

7. הרעשות הצי על שדה־התעופה סטאבאנגר תתחלנה עם שחר [היום].

הוועדה הסכימה למברק, שלאחר אישורו נשלח. לא היתה לו כל השפעה. הרי זה, כמובן, ענין להשערה אם היתה הסתערות כזאת זוכה בהצלחה. היא לא היתה כרוכה בשום מסעות בשלג, אך כנגד זאת היתה כרוכה בנחיתות מסירות פתוחות, הן בנמל נארוויק הן ברמבּאקס־פיורד, מול אש מקלעים. אני סמכתי על השפעתה של הרעשה מטווח קצר מסוללות האניות העצומות, אשר תפצפּצנה את החופים ותכסינה בעשן ותימרות שלג ועפר את כל עמדות המקלעים הגרמניות. האדמירליות סיפקה פגזים עזי־נפץ מתאימים הן לאניות־המערכה הן למשחתות. הלורד קורק, האיש־במקום שהיה מסוגל לאמוֹד את אופי ההרעשה, צידד כמובן בתוקף בעשיית־הנסיון. היו לנו יותר מארבעת־אלפים איש ממיטב הצבא הסדיר שלנו, כולל את חטיבת ה“גארדס” ואנשי חיל־הים, אשר משעה שיציגו כף־רגל על החוף יבואו בקרב־מגע עם המגינים הגרמנים, אשר לפי אומדנתנו, הנכונה כפי הידוע לנו עתה, מנו חייליהם הסדירים, מחוץ לאנשי־הצוותות שניצלו מן המשחתות הטבועות, לא יותר ממחצית מספר אנשינו. דבר זה היה נחשב סיכון הוגן בחזית המערב במלחמה שעברה, ושום גורם חדש לא פעל כאן. בהמשך המלחמה הזאת בוּצעו עשרות הסתערויות כאלו, ולעתים קרובות הצליחו. יתר על כן, הפקודות שנשלחו למפקדים היו ברורות ופסקניות כדי כך, וכה ברור היה שהן מביאות בחשבון אבידות כבדות, עד שצריך היה למלא אחריהן. האחריות להדיפה עקובת־דמים היתה חלה אך ורק על השלטונות במולדת, ובאורח בלתי־אמצעי – עלי. הייתי מוכן לכך; אבל שום דבר מכל שיכולנו לעשות או לומר, אני או עמיתי או קורק, לא עשה רושם כלשהו על הגנרל. מנוי־וגמור היה אתו לחכות עד שיפשיר השלג. אשר להרעשה, הרי יכול להצביע על הסעיף בהוראות שבידו נגד העמדת האוכלוסיה האזרחית בסכנה. כשאנו מעמידים רוח זו לעומת ההימוּר ללא כל רתיעה בנפשות אדם ובאניות ולעומת תעצומות המרץ המטורף כמעט, שיסודן בחישובים ממושכים ונוקבים, אשר הקנו לגרמנים את הצלחתם המזהירה, הרי ברור באיזו מידה היתה ידנו על התחתונה בניהול המערכה הזאת.

 

פרק שלושים־וחמישה: טרונדהיים    🔗

מטרת־מפתח – התכנית המובנת מעצמה – מיבצע “פטיש” – עמדת המפקד הראשי של צי־המולדת – בחירת הגנרלים – פרק של תאונות – המצב ב־14 באפריל – המצב ב־17 באפריל – המטות נמלכים בדעתם – כוחו של חיל־אוויר שאין לו מתנגדים – השינוי בתכנית – משאלותיו ועברו של סיר רוג’ר קיז – הדו"ח שלי לוועדת־התיאום מיום 19 באפריל – הקבינט המלחמותי מסכים לוותר על “פטיש” – דחיפוּת נארוויק, 20 באפריל – התמצית של הגנרל איזמי

טרונדהיים, לו היתה בגדר כוחנו, היתה כמובן המפתח לכל מיבצע בעל חשיבות בנורבגיה התיכונה. לוּ כבשנוה כי אז היה בידינו נמל בטוח עם רציפים ומספנות שעליו אפשר לבסס ולכונן חיל־צבא בן 50,000 איש או יותר. סמוך לשם היה שדה־תעופה שממנו יוכלו לפעול כמה להקים של מטוסי־קרב. החזקת טרונדהיים תתן בידינו קשר רכבות ישר אל שוודיה, ותשפר במידה רבה את הסיכויים להתערבות שוודית או את אפשרויות העזרה ההדדית באם תותקף שוודיה עצמה. רק מטרונדהיים ייתכן לבלום לבטח את התקדמות הפלישה הגרמנית מאוסלו צפונה. מן הטעמים המדיניים והאסטרטגיים הרחבים ביותר טוב יהיה לבעלי־הברית להילחם בהיטלר בקנה־המידה הגדול ביותר שבּגדר האפשר בנורבגיה התיכונה, אם אמנם שם רצונו ללכת. נארוויק, הרחק־הרחק צפונה, אותה אפשר יהיה לכבוש בסערה או בשובה־ונחת בכל עת, וכל הזמן תהיה מוּגנת. השלטון הממשי בים היה בידינו. אשר לאוויר, אם נוכל להתבסס היטב בשדות־תעופה נורבגיים, לא נהסס להילחם בחיל־האוויר הגרמני שם מלוא ההקף שמניחים התנאים, המגבילים עד מאד, לאיזה מן הצדדים.

כל הטעמים האלה שיכנעו בעת־ובעונה אחת את המועצה־המלחמתית־הצרפתית, את הקבינט המלחמתי הבריטי, ואת רוב יועציהם. ראשי־הממשלות של בריטניה וצרפת היו בדעה אחת. הגנרל גאמלן היה מוכן להפריש אוגדות צרפתיות, או לשחרר אוגדות בריטיות מצרפת ולשלחן לנורבגיה, ככל שיסיחו הגרמנים את כוחותיהם שמה. נראה היה שהוא רואה בעין יפה קרב ממושך מדרום לטרונדהיים, מקום שפּני־השטח נוחים כמעט בכל נקודה להגנה. דומה היה כי בוודאי נוכל להביא לשדה־המערכה כוחות ואספקה על פני הים הפתוח בדרך טרונדהיים במהירות גדולה הרבה יותר מזו שבּה יוכלו הגרמנים להבקיע להם דרך במעלה הכביש היחיד ומסילת־הברזל היחידה מאוסלו, שאת שניהם אפשר יהיה לנתק מאחריהם בפצצות או ביחידות מוצנחות מן האוויר. השאלה היחידה היתה, הנוכל לכבוש את טרונדהיים מבּעוד מועד? הנוכל להגיע שמה לפני שיגיע עיקר חילו של האויב מן הדרום, ולתכלית זו, הירווח לנו אף לזמן־מה משליטתם באוויר, שכּרגע אין עליה עוררים?

תכנית טרונדהיים נתמכה על־ידי רבים גם רבים מחוץ לחוגי הקבינט. היתרונות כה ברורים היו עד שיכלו הכל לראותם. הציבור, המועדונים, העתונים וכתביהם הצבאיים דנים היו זה כמה ימים בהרחבה בקו כזה. ידידי ורעי, אדמירל־הצי סיר רוג’ר קיז, מי שדגל לשעבר בהבקעת הדרדנלים, הגיבּור והמנצח של זבּרוּגה, נכסף בכל נפשו להוליך את הצי או איזה חלק ממנו על פני הסוללות לתוך הפיורד של טרונדהיים ולכבוש את העיר בסערה על־ידי נחיתות מן הים. מינוּיו של הלורד קורק, גם הוא אדמירל־של־הצי, לפיקוד על הפעולות הימיות בנארוויק, למרות היותו בכיר מן המפקד הראשי, האדמירל פורבּס עצמו, כמו סילק את קשיי הדרגה. אדמירלים־של־הצי נמצאים תמיד ברשימת השירות הפעיל, ולקיז היו הרבה קשרים באדמירליוּת. חזור וחזור דיבר וכתב אלי בחום־רגש. הזכיר לי את הדרדנלים ומה־נקל היה להבקיע את המצרים לולא עצרו בנו מכשילים רכּי־לב, גם אני הגיתי הרבה בלקח הדרדנלים. אין ספק כי הסוללות של טרונדהיים וכל שדות־המוקשים שאולי נזרעו היו דברים של־מה־בכך בהשוואה לאלה שעמדו אז בפנינו. כנגד זאת הרי לך המטוס, המסוגל להטיל את פצצותיו על הסיפונים חסרי־המגן של אותו קומץ אניות גדולות שהוא עתה עיקר כוחה הימי של בריטניה באוקינוסים.

באדמירליוּת לא נרתעו הלורד־הראשון־של־הימיה ומטה־הצי בכללוּתו מן ההרפתקה. ב־13 באפריל הודיעה האדמירליוּת רשמית למפקד הראשי על החלטתה של המועצה־העליונה להקצות חיילות לכיבוש טרונדהיים, והעלתה במפורש את השאלה אם אין על צי־המולדת להבקיע לו דרך ביד רמה.

האם סבור אתה [נאמר באיגרת] כי ייתכן להרוס את סוללות־החופים או להשתלט עליהן בשיעור שיאפשר כניסתן של אניות־הובלה? אם כן, כמה אניות ואיזה טיפוס אתה מציע?

בתגובה על כך ביקש האדמירל פורבּס פרטים על ביצוריה של טרונדהיים. הוא הסכים שבאור היום תוכלנה אניות־מערכה להרוס את סוללות־החופים או להשתלט עליהן, אם יספּקו להן תחמושת מתאימה. אותה שעה לא נשאו אניות צי־המולדת כל תחמושת מסוג זה. הוא אמר כי התפקיד הראשון והחשוב ביותר הוא להגן על אניות־צבא מפני התקפה אווירית כבדה לאורך כברת דרך־הגישה בת שלושים המיל במצרים, והתפקיד הבא הוא לבצע מול התנגדות נחיתה שכבר הרבו להתריע עליה. במסיבות הנתונות אין הוא סבור כי הפעולה היא בת־ביצוע.

מטה הצי עמד בדעתו, וב־15 באפריל השיבה האדמירליוּת, בהסכמתי השלמה, כדברים הבאים:

עדיין אנו סבורים כי יש להוסיף ולחקור במיבצע המתואר. הוא לא יוכל להיערך משך עוד שבעה ימים, שיוקדשו להכנות קפדניות. הסכנה מן האוויר לא פחתה במידה ניכרת בכל מקום שאניות־צבא גדולות אלו נכנסות לאזור הסכנה. ההצעה שלנו תהיה כי מלבד הפצצה שדה־התעופה של סטאבאנגר על־ידי הרא"ף תרעיש אותו סאפולק עם שחר בחמרים עזי־נפץ, בתקוה להוציא בכך את שדה־התעופה מכלל פעולה. בשדה־התעופה בטרונדהיים אפשר יהיה לטפל על־ידי המפציצים של חיל־התעופה של־הצי ואחרי־כן בהרעשה. פגזים עזי־נפץ לתותחים של 15 אינץ' הוזמנו לרוֹסיית. פיוּריאס ואסקדרון הסיירות הראשון יידרשו למיבצע זה. נא לעיין עוד, אפוא, בתכנית חשובה זו.

האדמירל פורבּס, אף כי לא נשתכנע במלוא המידה בהגיון שבּתכנית, החל לשקוד עליה מתוך גישה חיובית יותר ויותר. בתשובה נוספת אמר כי איננו מצפּה לקשיים גדולים מן הצד הימי, פרט לכך שלא יוכל לספק הגנה אווירית לאניות־ההובלה בעת ביצוע הנחיתה. הכוח הימי שיידרש יכלול את ואליאנט ורינאון לשם מתן הגנה אווירית לגלוריאס. את וורספּייט לשם הרעשה, לפחות ארבע סיירות להגנה אנטי־אווירית ולערך 20 משחתות.

*

תוך כדי עיבּוד מזורז ביותר של תכניות להתקפה חזיתית על טרונדהיים מן הים, כבר התנהלו שתי נחיתות־עזר שמטרתן לכתר את העיר מפּאת היבשה. הראשונה מאלו נערכה מאה מיל צפונה, בנמזוֹס, מקום שנבחר המאיור־גנרל קרטון דה־ויאר,.V. C, לפקד על החיילות ובידו פקודות ״להבטיח את אזור טרונדהיים“. נמסר לו כי הצי עורך נחיתה מוקדמת בכוח של כשלוש־מאות איש על־מנת לתפוס ולהחזיק עמדות לצורך ירידתו אל החוף. הכוונה היתה ששתי חטיבות חיל־רגלים ואוגדה קלה של קלעים אלפּיניים תנחתנה בסביבה בצמוד להתקפת הצי העיקרית על טרונדהיים, ״מיבצע פטיש”. החטיבה ה־46 והקלעים האלפּיניים הוסחו לתכלית זו מנארוויק. קרטון דה־ויאר יצא מיד במטוס־ים והגיע לנמזוס בעיצומה של התקפת־אוויר כבדה ביום ה־15 בחודש בערב. קצין המטה שלו נפצע, אך הוא נטל את העניינים לידיו במקום. הנחיתה השניה היתה באנדלסנס, מרחק כמאה־וחמישים מיל בכביש דרומית־מערבית מטרונדהיים. גם פה ביצע הצי נחיתה מוקדמת, וב־18 באפריל הגיע הבריגדיר מורגן בראש כוח צבאי ונטל את הפיקוד לידיו. הלייטננט־גנרל מאסי נתמנה מפקד ראשי על כל הכוחות הפועלים בנורבגיה התיכונה. קצין זה נאלץ לפקד ממשרד־המלחמה, כי עדיין לא היה מקום למפקדה שלו מעבר לים.

*

ב־15 בחודש הודעתי כי מפתחים את כל התכניות האלו, אלא שהקשיים רציניים. נמזוס היתה מכוסה שלג בעבי שתי אמות ולא היה בה כל הסתר מפני התקפות־אוויר. לאויב היתה שליטה גמורה באוויר, ולנו לא היו לא תותחי־מגן ולא שום שדה־תעופה שממנו יוכלו לפעול להקים מגינים. אמרתי כי בתחילה לא היה האדמירל פורבס להוט ביותר להבקיע דרך לטרונדהיים. מחמת סכנת ההתקפות מן האוויר. היה זה, כמובן, דבר בעל חשיבות ממדרגה ראשונה שיוסיף חיל־האוויר המלכותי להטריד את שדה־התעופה סטאבאנגר, שבו היו מטוסי האויב עוברים בדרכם צפונה. סאפולק תרעיש את שדה־התעופה הזה של סטאבאנגר בתותחי 8 האינצ’ים שלה ב־17 באפריל. דבר זה אוּשר וההרעשה נתקיימה בהתאם לתכנית. נגרם נזק־מה לשדה־התעופה, אבל בעת נסיגתה הופצצה סאפולק בלי חשׂך משך שבע שעות. היא נפגעה קשה והגיעה לסקאפּא־פלו למחרת היום, כשהגלים שוטפים את סיפּונה האחורי.

*

מזכיר־הממלכה לעניני־מלחמה הוצרך עתה למנות מפקד צבאי. הבּחירה עמדה בסימן רע. בחירתו הראשונה של הקולונל סטאנלי חלה על המאיור־גנרל הוֹטבּלק, חייל ששמו הולך לפניו, וב־17 באפריל קיבל תדריך למשימתו בישיבה של ראשי המטות שנתקיימה באדמירליות. אותו לילה. אחרי חצות, אחזוֹ שבץ על ״מדרגות הדוכּס מיוֹרק" והוא נמצא כעבור זמן־מה נטול־הכרה. לטוּב־המזל השאיר את כל ניירותיו אצל אנשי המטה, שהיו שוקדים עליהם. למחרת בבוקר נתמנה הבריגדיר בּרני־פיקלין לרשת את הוֹטבּלק, גם הוא קיבל תדריך, ויצא ברכבת לאדינבורג. ב־19 באפריל יצאו הוא ומטהו בדרך האוויר לסקאפּא. המטוס שלהם נפל והתרסק בשדה־התעופה בקרקווֹל. הטייס ואחד מאנשי־הצוות נהרגו, השאר נפצעו פצעים אנוּשים. כל יום היה חשוב.

ב־17 באפריל הסברתי למועצה־המלחמתית־העליונה בקווים כלליים את התכנית שהיו המטות מעבדים לנחיתה בטרונדהיים. הכוחות שעמדו לרשותנו בפועל היו חטיבה סדירה אחת מצרפת (בת 2,500 איש). 1,000 קנדים, וכ־1,000 איש מחטיבת טריטוריאלים כעתוּדה. לוועדת־התיאום־הצבאית הוסבר כי הכוחות העומדים לרשותנו הם מספיקים וכי הסיכונים מוצדקים, הגם שהם ניכרים מאד. המיבצע ייעזר במלוא כוחו של הצי ולרשותנו תעמודנה שתי נושאות־מטוסים ולהן כ־100 מטוסים, כולל 45 מטוסי־קרב. התאריך הארעי לנחיתה היה 22 באפריל. מחצית־החטיבה השניה של הקלעים האלפּיניים לא תגיע לטרונדהיים אלא ב־25 באפריל, והתקוה היתה כי אז תוכל לרדת לחוף ברציפי הנמל בטרונדהיים.

לשאלה אם ראשי־המטות מסכימים עם התכניות עם התכניות כפי שתוארו, ענה ראש־המטה של חיל־האוויר בשם המטה שלו ובמעמד אנשיו כי מסכימים הם. המיבצע כרוך כמובן בסיכּונים יקרים, אבל כדאי לקבלם. ראש־הממשלה הסכים עם דעה זו, והטעים את חשיבותו של שיתוף־הפעולה מצד חיל־האוויר. הקבינט המלחמתי נתן את אישורו למפעל מקרב לב. שקדתי על ביצועו כמיטב יכלתי.

עד כאן דומה היה שכל המטות וראשיהם נמנו וגמרו על ההבקעה המרכזית בטרונדהיים. האדמירל פורבּס היה עושה הכנות פעילות להלום, ודומה היה כי אין שום סיבּה שלא לשמור ולקיים את התאריך של 22 בחודש. אף כי נארוויק היתה ילד־שעשועי, הסתערתי בביטחה גוברת והולכת לתוך ההרפתקה הנועזה הזאת, ומוכן הייתי להוציא את הצי אל מול סכנתן של הסוללות העלובות בכּניסה לפיורד, סכנתם של שדות־המוקשים האפשריים, ועל הכל – הסכנה מן האוויר. האניות נשאו חימוש אנטי־אווירי שבימים ההם נחשב חזק מאד. לקבוצה של אניות היה כוח־אש אנטי־אווירי משולב שמעטים היו המטוסים אשר יחשקו להיתקל בו ממרחק שבּו תהיה ההפצצה מדויקת. כאן עלי להסביר כי עצמתו של כוח אווירי היא נוראה כשאין שום דבר שיתנגד לו. הטייסים יכולים להנמיך כאוות נפשם ולעתים קרובות בטוחים הם יותר בגובה חמשים רגל מן הקרקע מאשר במרומים. יכולים הם להטיל את פצצותיהם בדייקנות ולהמטיר אש־מקלעים על יחידות־צבא והסכנה היחידה נגד פניהם היא סכנתו של כדור־רובה בר־מזל. תנאים קשים אלה היו מנת־חלקן של משלחותינו הקטנות בנמזוֹס ובאָנדלסנס, אבל הצי, על סוללות־המגן שלו ובלווית מאה מטוסים מוּסעים בים, אפשר גם אפשר שבּעת פעולה תהיה ידו עליונה על כל כוח אווירי שיוכל האויב להטיל. אם תיכּבש טרונדהיים יהיה שדה־התעופה הסמוך של וורנס בידינו, ובתוך ימים מספר אפשר שיהיו לנו, מלבד חיל־מצב ניכּר בעיר, גם כמה להקים של מטוסי־קרב בפעולה. לו הניחו לי לנפשי כי אז לא זזתי מאהבתי הראשונה, נארוויק; אבל מהיותי משרת לראש־ממשלה נאמן ולקבינט ידידותי נשאתי עיני עתה לקיבּוֹלת מסעירה זו, שמיניסטרים מיוּשבים וזהירים כה רבים נתנו לה את תמיכתם האיתנה, ואשר דומה היה כי מטה הצי, ובעצם כל המומחים שלנו, מצדדים בה כל־כך. זה היה המצב ב־17 בחודש.

בינתיים מדומה הייתי כי עלינו לעשות כמירב יכלתנו ולהודיע למלך נורבגיה וליועציו על תכניותינו ברציפות על־ידי שנשלח לו קצין המבין את מעמד הדברים בנורבגיה ויכול לדבר מתוך בקיאות. האדמירל סיר אדוארד אוואנס היה מתאים מאד לתפקיד זה, ונשלח לנורבגיה בדרך האוויר משטוקהולם כדי לבוא במגע עם המלך במפקדתו. שם היה עליו לסייע ככל האפשר לממשלת נורבגיה במאבקה ולהסביר את הצעדים שנוקטת ממשלת בריטניה על־מנת לעזור לה. מן ה־22 היה לו מגע־ומשא משך ימים אחרים עם המלך וראשי השלטון הנורבגיים, והוא עזר להם להבין גם את תכניותינו גם את הקשיים שלנו.

*

משך ה־18 בחודש חל שינוי חותך ומכריע בדעות של ראשי־המטות ושל האדמירליוּת. שינוי זה בא קודם־כל מתוך הכרה גוברת בעוֹצם הסיכוּן של רבות כל־כך מן האניות הגדולות והנאות ביותר אשר לנו, וכן גם עקב טענותיו של משרד־המלחמה שגם אם יצליח הצי להיכנס ולצאת בשלום תהיה הנחיתה של החיילות נוכח התנגדות ונוכח הכוח האווירי הגרמני מסוכנת ביותר. כנגד זאת סבורים היו כל אלה כי הנחיתות שכבר בוּצעו בהצלחה מצפון ומדרום לטרונדהיים יש בהן משום פתרון מסוכן הרבה פחות. ראשי־המטות ניסחו תזכיר ארוך המתנגד ל״מיבצע פטיש".

התזכיר פתח בהזכרת העובדה כי מיבצע משולב הכרוך בנחיתה נוכח התנגדות הוא אחד המיבצעים הקשים והמסוכנים ביותר במלחמה, והוא דורש הכנות קפדניות ומדוקדקות ביותר. ראשי־המטות הבינו תמיד כי מיבצע זה במיוחד יהיה כרוך בסיכונים החמורים מאד; כי בשל דחיפות המצב לא היתה שהות להכנות המפורטות והמדוקדקות שמחייב מיבצע מסוג זה, ומאין כל סיורים וכל תצלומי־אוויר עוּבּדה התכנית על פי מפות. נוסף על כך היתה בתכנית מחייבת לרכז כמעט את כל צי־המולדת באיזור שבּו יוכל להיות נתון להתקפה כבדה מן האוויר. היו במצב גם גורמים חדשים שצריך להביאם בחשבון. אנחנו כבשנו את מקומות הנחיתה בנמזוס ובאנדלסנס והצבנו כוחות על החופים; היו ידיעותינו כי הגרמנים משפרים את הביצורים בטרונדהיים: וידיעות על כוונתנו לבצע נחיתה במישרים בטרונדהיים הופיעו בעתונות. מתוך בחינת התכנית המקורית לאור הגורמים החדשים האלה, המליצו ראשי־המטות כה אחד על שינוי תכנית.

עדיין סברו כי הכרח הוא שנכבוש את טרונדהיים ונעשה אותה בסיס לפעולות הבאות בסקנדינביה; אך הם טענו כי תחת ההסתערות החזיתית הישרה עלינו לנצל את הצלחתנו בלתי־הצפויה בהנחתת כוחות בנמזוס ובאנדלסנס על מנת לפתח תנועת־מלקחיים על טרונדהיים מן הצפון ומן הדרום. על־ידי כך, הצהירו, נוכל להפוך קיבּוֹלת הרצופה סכנות חמורות למיבצע שיוכל להשיג אותן תוצאות אגב סיכון מוקטן בהרבה. הודות לשינוי זה בתכנית נוכל להפיק תועלת גם מידיעות העתונות על כוונותינו; כי על־ידי ״דליפות" מחושבות נוכל לטעת באויב את הרושם שעדיין אנו מתכוונים להתמיד בתכניתנו המקורית. לפיכך הציעו ראשי־המטות שנתקדם במירב הכוחות שבגדר האפשר בנמזוס ובאנדלסנס, נשתלט על קווי התחבורה בכביש ובמסילה העוברים את דומבּאס ונקיף את טרונדהיים מן הצפון ומן הדרום. זמן קצר לפני הנחיתות העיקריות בנמזוס ובאנדלסנט צריך יהיה להרעיש מן הים את הביצורים החיצוניים של טרונדהיים על־מנת להביא את האויב לידי הנחה כי הסתערות־מישרים עומדת לבוא. ככה נכתר את טרונדהיים ביבשה ונטיל עליה הסגר בים; ואף כי כיבושה יצריך זמן רב יותר מכפי שעלה במחשבה תחילה, יכול נוכל להעלות את עיקר כוחותינו לחוף במועד מוקדם קצת יותר. ולבסוף הטעימו ראשי־המטות כי פעולת כיתור כזאת, בניגוד להסתערות־מישרים, תשחרר מספר גדול של יחידות יקרות־ערך מן הצי לפעולות באזורים אחרים, למשל בנארוויק. המלצות כבדות־משקל אלו הוגשו לא רק על דעת שלושת ראשי־המטות אלא גם על דעת שלושת סגניהם המוכשרים, ובהם האדמירל תום פיליפס וסיר ג’ון דיל, שנתמנו זה־מקרוב.

אי אפשר להעלות בדמיון מניעה מוחלטת יותר לתכנית אמפיבּית מובהקת. וכן גם לא ראיתי ממשלה או מיניסטר שהיו עשויים להתעלם ממנה. במסגרת הסידור הקיים פעלו ראשי־המטות כגוף נפרד ובלתי־תלוי במידה מרובה, בלי הדרכה או הוראה מצד ראש־הממשלה או איזה בא־כוח ממשי של הסמכות המבצעת העליונה. יתר על כן, מנהיגי שלושת השירותים הלוחמים עדיין לא תפסו את המלחמה ככללוּת, והושפעו למעלה מכפי הראוי מן ההשקפה המיוחדת של שירותיהם. הם נתכנסו, לאחר שגילגלו בדברים איש־איש עם המיניסטר שלו, והוציאו תזכרות או תזכירים שהיתה להם השפעה עצומה. כאן היתה נקודת־התורפה הכאובה ביותר בשיטת ניהול המלחמה שלנו בזמן הזה.

משנודע לי על פנייה זו לאחור בערה בי חמתי, וחקרתי ודרשתי את הקצינים הנוגעים בדבר. עד מהרה הוברר לי כי דעת כל אנשי־המקצוע מנוגדת עתה למיבצע שאך לפני ימים־מספר הגוהו יחד מעצמם. מובן כי סיר רוג’ר קיז היה מוכן לפעולה, צמא ונלהב לקרב ותהילה. הוא בז לחששות המאוחרים ולשיקולים המאוחרים האלה. הוא התנדב להוליך קומץ אניות ישנות עם אניות־ההובלה הנחוצות אל הפיורד של טרונדהיים, להוריד את החיילות לחוף ולכבוש את המקום בסערה, בטרם יתחזקו הגרמנים יותר. לרוג’ר קיז היה עבר רב־השׂגים. בו בערה שלהבת. בוויכוחים של חודש מאי נרמז כי ״ברזל הדרדנלים נכנס לנשמתי", והכּוונה היתה כי בגלל כשלוני במקרה ההוא שוב אין בי היכולת להעז; אבל דבר זה לא היה נכון, בעצם. הפעולה מתוך עמדה משנית־במעלה בצורה הנמרצה שנדרשה כרוכה בקשיים מן המדרגה הראשונה.

יתר על כן, היחסים האישיים בין האישים הימיים הנעלים המעורבים בדבר היו מיוחדים־במינם. רוג’ר קיז, בדומה ללורד קורק, היה בכיר מן המפקד הראשי ומן הלורד־הראשון־של־הימיה. האדמירל פּאוּנד היה משך שנתיים קצין־המטה של קיז בים התיכון. אילו הייתי מקבל את עצתו של רוֹג’ר קיז כנגד עצתו שלו כי אז היה חייב להתפטר, ואפשר מאד שהאדמירל פורבּס היה מבקש שיחרור מן הפּיקוד שלו. ודאי שלא היה זה מחובתי, במעמדי בימים ההם, להעמיד את ראש־הממשלה ואת עמיתי בקבינט המלחמתי בפני הדראמות האישיות האלו בשעה כזאת ובקשר למיבצע אשר, עם כל הענין וכוח־המשיכה שבו, מעיקרו פחוּת היה בדרגה אפילו ביחס למערכה הנורבגית, ואין צריך לומר ביחס למלחמה בכללוּתה. לכן לא היה לי ספק שעלינו לקבל את השקפת אנשי המטה למרות שחזרו בהם, וחרף הנימוקים הבּרורים שאפשר היה להעלות כנגד תכניתם המקוצצת.

הנה כי כן קיבלתי עלי את הדין והסכמתי לחדול מ״מיבצע פטיש". מסרתי על העובדות לראש־הממשלה ב־18 בחודש אחר־הצהריים, ואף כי היה מאוכזב מרה הרי, כמוני, לא היתה לו ברירה אלא לקבל את המצב החדש. במלחמה, כמו בחיים, חייב אתה לעתים קרובות, כשאיזו תכנית חביבה עליך עלתה בתוהו לקבל את הבּרירה הטובה ביותר שלפניך ואם כך הדבר הרי איולת היא שלא תעבוד בשבילה בכל מאודך. לפיכך הסיבּותי גם אני את תותחי. מסרתי בכתב לוועדת־התיאום ב־19 באפריל כדברים הבאים:

1. בגלל ההתקדמות הניכרת של קרטון דה־ויאר, הנחיתות הקלות מאד שבּיצענו באנדלסנס ונמלים אחרים בפיורד הדרומי הזה, דברי הפּחז של העתונות המרמזים על ההסתערות בטרונדהיים, והכוחות הימיים הגדולים מאד שיידרשו למיבצע זה הנקרא ״פטיש", יחד עם הסיכון הגדול והוודאי שבהחזקת אניות יקרות־ערך כה רבות משך שעות כה רבות תחת התקפה אווירית אינטנסיבית, התעוררו ראשי־המטות וסגניהם לעוּץ שלא יהיה שינוי גמור בהדגשה בין שתי התקפות־המלקחיים להתקפה המרכזית; במובן זה: שאת עיקר הכובד יש להטיל במלקחיים הצפונית והדרומית, ואילו ההתקפה המרכזית על טרונדהיים תקוצץ כדי הפגנה בלבד.

2. בגלל המהירות המהירות שבּה התפתחו המאורעות וההשקפות, קם הצורך לקבל החלטה שראש־הממשלה אישר אותה, ברוח הדברים שלמעלה ופקודות מוּצאות בהתאם לכך.

3. ההצעה היא לעודד את הדעה שהתקפה מרכזית על טרונדהיים ממשמשת ובאה, ולהטעים זאת בהרעשה מצד אניות־מערכה על הביצורים החיצוניים ברגע המתאים.

4. נעשה כל מאמץ לחזק את קרטון דה־ויאר בארטילריה, שבהיעדרה אין כוחו מורכב כיאות.

5. כל החיילות המעוּתדים עתה ל״פטיש" יוּסעו במהירות האפשרית. בעיקר באניות־מערכת לנמלים השונים של רומסדאל־פיורד על־מנת שיעלו על דומבּאס, ושם, לאחר שיישלח איזה כוח־השהיה דרומה אל החזית הנורבגית העיקרית, יפנה עיקר הכוח צפונה בכיוון טרונדהיים. על החוף נמצאת כבר חטיבה אחת (של מורגאן) מעבר לאנדלסנס על 600 אנשי חיל־הים שבה. החטיבה מצרפת וחטיבת־העזר של הצבא הטריטוריאלי תוּטלנה כאן כולן במהירות האפשרית. דבר זה יאפשר את הבטחת דומבאס ואת הרחבת השליטה על המזרחית שבין שתי מסילות־הברזל הנורבגיות העוברות מאוסלו לטרונדהיים, בעוד אשר סטוֹרן היא נקודה כדאית במיוחד. מטרת מחצית־החטיבה השניה של הקלעים האלפּיניים, שני הגדודים של לגיון־הזרים הצרפתי ואלף הקנדים יכולה להישאר בגדר צריך־עיון למשך היום או מחר.

6. עמדת־הכוח של נמזוס היא מסוכנת במידה ידועה, אבל מפקדו רגיל בסיכּוּנים. כנגד זאת אין לראות טעם שלא להפעיל עדיפוּת מכרעת לאורך מסילת־הברזל אנדלסנס־דוֹמבּאס, ושלא לפעול בהתאם למסיבות מעֵבר לנקודה זו החשובה ביותר, מתוך המטרה לבודד את טרונדהיים וללכדה.

7. אף כי יש להצטער על שינוי זה בהדגשה משום היותו שינוי יש להכיר שאנו עוברים ממבצע מסוכן יותר אל מיבצע מסוכן פחות, ואנו מפחיתים במידה רבה את העומס על הכוח הימי המעורב ב״פטיש". דומה יהיה כי התכנית הבטוחה יותר תשיג את המטרות באותה מידה, ואין זה מן ההכרח שתעוּכבנה. ודאי שבדרך זו נוכל להביא לאדמת נורבגיה מספר גדול יותר של אנשים, ובהקדם רב יותר מאשר בדרך השניה.

8. אי־אפשר לשלול מנארוויק את אניית־המערכה שלה לאחר שדרשנו פעולה נמרצה. לפיכך נצטוותה וורספייט לחזור [לשם]. מידה של תגבורת נוספת תידרש בשביל נארוויק, ויש לעיין בכך מיד. יש להביא בחשבון את הקנדים.

9. בתוך כך יתאפשר עכשיו טיאטוּא הסקאגראק על־מנת לסלק את אניות המלחמה־בצוללות של האויב ולעזור לצוללות שלנו.

למחרת הסברתי לקבינט המלחמתי את המסיבות שבהן הוחלט לבטל את הסתערות־המישרים על טרונדהיים, וקבעתי כי התכנית החדשה שאותה אישר ראש־הממשלה היא, בקווים כלליים, לשלוח את כל האוגדה הקלה ה־1 של הקלעים האלפיניים לגנרל קרטון דה־ויאר לצורך התקפתו על אזור טרונדהיים מן הצפון ולשלוח את החטיבות הסדירות מצרפת כתגבורת לבריגדיר מורגאן, שנחת באנדלסנס וקידם חיילות על־מנת להחזיק בדומבּאס. עוד חטיבה של הצבא הטריטוריאלי תוּצב בקו הדרומי. אולי תהיה אפשרות לקדם מיד חלק מן הכוח הדרומי הזה כתגבורת לנורבגים בחזית אוסלו, שיחק לנו המזל והעלינו את כל חילותינו לחוף, עד כאן בלי שום אבידות (מחוץ לאניה שהובילה את כל כלי־הרכב של הבריגדיר מורגאן), והתכניות הנוכחיות מבטיחות הורדת 25,000 איש לערך לחוף עד תום השבוע הראשון לחודש מאי. הצרפתים הציעו עוד שתי אוגדות קלות. הגורם המגביל העיקרי הוא סיפוק הבסיסים וקווי־התחבורה הנחוצים, שבאמצעותם יש לכלכל את הכוחות. אלה יהיו צפויים להתקפה כבדה מן האוויר.

מזכיר־הממלכה לעניני־מלחמה אמר אז כי התכנית החדשה רצופה סכנות הנופלות אך במעט מסכנותיה של התקפת־מישרים על טרונדהיים. כל זמן שלא נשתלט על שדה־התעופה של טרונדהיים אי־אפשר יהיה למעט בהרבה את כובד התקפת־האוויר של האויב. כן גם אין זה נכון לגמרי לתאר את התכנית החדשה כ״תנועת־מלקחיים" נגד טרונדהיים, כי בעוד שהכוח הצפוני יפעיל לחץ בעתיד הקרוב, הנה תפקידו הראשון של הכוח הדרומי צריך להיות להבטיח את עצמו כנגד התקפה גרמנית מן הדרום. אפשר מאד שיעבור חודש עד שייתכן לבצע איזו תנועה רצינית נגד טרונדהיים מכיוון זה. היו אלה דברי בקורת הגיוניים. אולם הגנרל איירונסייד תמך בתוקף בתנועה החדשה. והביע את התקוה שהגנרל קרטון דה־ויאר – שלדבריו יהיה לרשותו כוח גדול לאחר שיקבל את התגבורת הצרפתית, שחלק גדול ממנו יהיה בעל כושר־ניידוּת מרוּבּה – יוכל לעבור את מסילת־הברזל מטרונדהיים לשוודיה. החיילות הנמצאים כבר בדומבאס אין להם לא תותחים ולא כלי־רכב. אף־על־פי־כן מן הדין שיהיה ביכלתם להחזיק בעמדת הגנה. אז הוספתי אני כי הסברה היתה שהסתערות־המישרים על טרונדהיים כרוכה בסיכון למעלה מן הראוי הן לצי הן לכוחות הנחיתה שלנו. אם תוך כדי הסתערות מוצלחת יאבד הצי אניה גדולה עקב פעולה אווירית של האויב הרי יהיה צורך לשקול אבידה זו לעומת הצלחתו של המיבצע. ושוב, ברור היה כי כוחות הנחיתה עשויים לסבול אבידות כבדות, והגנרל מאסי היה בדעה כי הסיכון אינו עומד בשום יחס לתוצאות המבוקשות, מה־גם שייתכן להשיגן בדרכים אחרות. מזכיר־הממלכה לענייני־מלחמה. לאחר שהטעים בצדק כי הדרכים האחרות האלו אין בהן משום פתרון בטוח או משביע־רצון, הסכים שינסו בהן. ברור היה לכולנו כי לאמיתו של דבר יש לנו ברירה רק בין דרכים בלתי־נעימות, וכן שנאלצים אנחנו לפעול. הקבינט המלחמתי סמך את ידיו על שינוי התכנית נגד טרונדהיים.

עכשיו חזרתי לנארוויק, שנראתה חשובה ובת־ביצוע יותר מרגע שנטשנו את ההתקפה על טרונדהיים, ופניתי אל הוועדה שלי באיגרת בזו הלשון:

1. כמעט אי אפשר להפריז בחשיבותה ודחיפותה של הכרעה בנארוויק. אם יבוא קפאון בפעולות, יוּרע המצב בשבילנו. כאשר ימס הקרח במפרץ בותניה, בעוד חודש לכל היותר, אפשר יתבעו הגרמנים מן השוודים מעבר חפשי לחייליהם במכרות הברזל כדי לחזק את אנשיהם בנארוויק, ואפשר שגם יתבעו פיקוח על המכרות. אולי יבטיחו לשוודיה שאם תסכים לכך בצפון הרחוק יניחו לה לנפשה בשאר חלקי הארץ. מכל־מקום עלינו לקבל זאת בחינת מובן־מאליו שהגרמנים ינסו להיכנס למכרות הברזל ולהושיט עזרה לחיל־המצב בנארוויק ביד חזקה או ברשות. לכן יש לנו חודש אחד לכל היותר.

2. בתוך חודש זה צריכים אנו לא רק להכניע ולכבוש את העיר ואת הגרמנים שהועלו על החוף אלא גם להתקדם במעלה מסילת־הברזל עד הגבול השוודי ולהבטיח בסיס־מטוסי־ים יעיל ומוגן היטב באיזה אגם, כדי שאם לא נוכל להשתלט על מכרות הברזל לפחות נמנע את הפעלתם תחת פיקוח גרמני. דומה כי מן הצורך הוא שלפחות [עוד] 3,000 חיילים טובים יכוּונו נגד נארוויק מיד, ויגיעו לשם לכל המאוחר בסוף השבוע הראשון בחודש מאי. את הפקודות לכך יש לתת עכשיו, כי הטיית החיילות לכיווּן אחר תהיה קלה ביותר אם בינתיים יובהר המצב. יהיה זה יתרון גדול מבּחינה מינהלית אם יהיו החיילות האלה בריטיים, אך אם אין לסדר זאת מאיזו סיבה שהיא, האם לא ייתכן לכוון את החטיבה הראשונה של האוגדה־הצרפתית־הקלה־השניה כנגד נארוויק? מן־הסתם לא תהיה סכנה גדולה מדי בהכנסת אניה גדולה לשל־פיורד או לסביבה ההיא.

3. אשמח מאד אם יוכל סגן־ראש־מטה־הצי להיועץ בקצין שווה לו במעמד במשרד־המלחמה בדבר דרכי הביצוע, כולל אניות ומועדים. אם לא נכבוש את נארוויק יהיה זה אסון ממדרגה ראשונה, ועקב כך יהיה לגרמניה הפיקוח על מכרות הברזל.

התיאור הטוב ביותר למצב הכללי כפי שנראה ברגע זה ניתן לנו בתזכיר שנכתב על־ידי הגנרל איזמי ב־21 באפריל.

מטרת הפעולות בנארוויק היא לתקוף את העיר ולהשתלט על מסילת־הברזל אל הגבול השוודי. אז יהיה ביכלתנו להכניס כוח אם יהיה צורך בדבר, לתוך מכרות הברזל של גליווארה, שהחזקתם היא המטרה העיקרית של כל הפעולות בסקנדינביה.

ברגע שיפשיר השלג בלוּלאה בעוד חודש לערך, עלינו לצפות לכך שהגרמנים ישיגו להם, באיומים או בכוח, מעבר לחילותיהם על־מנת שתהיה גליווארה בידיהם־הם ועל־מנת להמשיך אולי הלאה משם ולהביא תגבורת לחילותיהם בנארוויק. לכן הכרח הוא לחסל את נארוויק בתוך חודש ימים לערך.

מטרת הפעולות באזור טרונדהיים היא לכבוש את טרונדהיים, ובזאת להשיג בסיס לפעולות נוספות בנורבגיה התיכונה, ובשוודיה, אם יהיה צורך בדבר. נחיתות בוּצעו בנמזוס מצפון לטרונדהיים ובאנדלסנס בדרום. הכּוונה היא שהכּוח מנמזוס יתבסס לרוחב מסילת־הברזל העוברת מזרחה מטרונדהיים, ובכך לכתר את הגרמנים שם ממזרח ומצפון־מזרח. הכוח שהוּרד אל החוף באנדלסנס תפקידו הראשון הוא לתפוס עמדת הגנה בשיתוף פעולה עם הנורבגים בלילהאמר, לחסום את הדרך בפני כל תגבורת לטרונדהיים מחיל הנחיתה הגרמני העיקרי באוסלו. יש לחפות על הכבישים ומסילות־הברזל בין אוסלו לטרונדהיים. לכשיושג דבר זה, יתקדם כוח מסוים צפונה ויפעיל לחץ על טרונדהיים מן הדרום.

ברגע זה מכוּונת תשומת־לבנו בעיקר לאזור טרונדהיים. הכרח הוא לתמוך בנורבגים ולמנוע תגבורת מטרונדהיים. כיבוש נארוויק איננו דחוף כל־כך ברגע זה, אבל דחיפותו תגדל ותלך עם קרוֹב ההפשרה במפרץ בותניה. אם תיכנס שוודיה למלחמה, הרי נארוויק נעשית הנקודה החיונית.

הפעולות המתנהלות עתה בנורבגיה התיכונה הן בעלות אופי מסוכן ביותר, ואנו עומדים לפני קשיים רציניים. הקושי העיקרי הוא קודם־כל בזה שהצורך הדוחק לבוא לעזרת הנורבגים בלי דיחוי אילצנו להטיל אל החוף כוחות מאוּלתרים בחפזון – אגב ניצול כל מה שהיה מוכן ומזומן בידינו. שנית, בכך שבהכרח אנחנו נכנסים לנורבגיה בדרך בסיסים שאינם מספיקים להחזקת יחידות גדולות. הבסיס המוכּר היחיד באזור הוא טרונדהיים, שהוא בידי האויב. אנחנו עושים שימוש בנמזוס ואנדלסנס, שאינן אלא נמלים זעירים שאין בהם, או כמעט אין בהם, אפשרויות לפריקת אספקה צבאית, והם בעלי קווי־תחבורה דלים אל פנים־הארץ. לפיכך הבאת רכב ממונע, ארטילריה, אספקה ודלק (אין להשיג שום דבר במקום) היא ענין שאף לולא היינו נתקלים במכשולים מבּחינות אחרות היה מעמיד אותנו בפני קשיים ניכּרים. הנה כי כן, עד אשר נצליח ללכוד את טרונדהיים, שיעור הכוחות שאנו יכולים להחזיק בנורבגיה הוא מוגבל עד מאד.

אפשר לומר כמובן שכּל הפעולות בנורבגיה, שעליהן היינו יכולים להתחייב, היו מוּשׂמות לאַל, עם כל הצלחתן המקומית, על־ידי תוצאות הקרב האיום בצרפת, שעתה כה קרוב היה לבוא. תוך כדי חודש ימים עתידים היו הצבאות העיקריים של בעלי־הברית להישבר או להידחף הימה. כל מה שהיה לנו היה מוטל לתוך המאבק לחיים. לכן שיחק לנו המזל בכך שלא היה לאֵל־ידנו לבסס כוח צבאי ואווירי של ממש מסביב לטרונדהיים. צעיפי העתיד מוּרמים אחד־אחד, ובני תמותה שוּמה עליהם לפעול מיום ליום. על יסוד הידיעות שהיו בידינו באמצע אפריל, הריני מחזיק בדעתי כי לאחר שהרחקנו לכת כל־כך היה עלינו להתמיד בביצוע מבצע ״פטיש" שלנו ובהתקפה המשולשת על טורנדהיים, שעליה הסכימו הכל; אבל אני מקבל את מלוא חלקי באחריות על שלא כפינו זאת על יועצינו המומחים כשהחלו להתנגד לכך החלטית כל־כך ולהעלות לפנינו טעמים רציניים שכנגד. אכן, במקרה זה מוטב היה להפסיק את כל הפעולות נגד טרונדהיים ולרכז הכל כנגד נארוויק. אך לזאת היתה השעה מאוחרת עכשיו מדי. רבים מן החיילות היו על החוף, והנורבגים היו משוועים לעזרה.

 

פרק שלושים־וששה: מבוסה בנורבגיה    🔗

הלורד קורק מתמנה לפיקוד העליון בנארוויק – מכתבו אלי – מחאתו של הגנרל מאקיזי נגד הרעשה – תשובת הקבינט – הישיבה השמינית של המועצה־המלחמתית־העליונה, 22 באפריל – כוחות הגרמנים ובעלי־הברית ביבשה ובאוויר – הסבך הסקנדינבי – החלטות על טרונדהיים ונארוויק – שינוי נוסף בפיקוח – ההנחיה מיום 1 במאי – מיבצע טרונדהיים – הכשלון בנמזוס – פּייג’ט במסע אנדלסנס – החלטת הקבינט המלחמתי לפנות את נורבגיה התיכונה – הכשלון במוֹסיין – הדו"ח שלי מיום 4 במאי – הכוח של גאבּינס – ההתקדמות הגרמנית צפונה – עדיפות הגרמנים בשיטה ובאיכות

ב־20 באפריל השגתי הסכמה למינויו של הלורד קורק לפיקוד היחיד של כוחות הצי, הצבא והתעופה באזורי נארוויק, ובכך נעשה הגנרל מאקיזי כפוף במישרים למרוּתו. מעולם לא היה שום ספק ברוח התוקפנית הנמרצה המפעמת בלורד קורק. הוא עמד בחריפוּת על סכנתה של השהיה; אבל הקשיים הפיזיים והמינהלתיים במקום גדולים היו הרבה יותר ממה שיכולנו לאמוד במולדת. יתר על כן, קציני־צי, אפילו מעניקים להם את הסמכות המלאה ביותר, חוששים הם לתת פקודות לצבא על עניינים צבאיים טהורים. דבר זה יהיה נכון עוד יותר בהיפּוּך העמדות. אנחנו קיוינו כי על־ידי שנפטור את הגנרל מאקיזי מעיקר האחריות הישירה נעורר בו את ההרגשה שהוא בן חורין יותר לנקוט טכסיסים נועזים. התוצאה הכזיבה את התקוה הזאת. הוא הוסיף להשתמש בכל הנימוקים, שלא היה בהם מחסור, למניעת פעולה חותכת. הדברים שוּנו לרעתנו בשבוע שעבר מאז נדחה הרעיון של התקפה מאוּלתרת על נארוויק העיר. 2,000 החיילים הגרמנים בלי ספק עמלים היו יומם ולילה בביצוריהם, ועל הביצורים כמו גם על העיר כולה כיסה מעטה שלג. בלי ספק גם אירגן האויב לעת הזאת אלפיים עד שלושת־אלפים מלחים שנמלטו מן המשחתות הטבועות. סידוריהם להפעלת כוח אווירי השביחו מיום ליום, ואניותינו כמו גם חילותינו המונחתים היו נתונים להפצצות גוברות והולכות. ב־21 בחדש כתב אלי הלורד קורק כדברים הבאים:

אני בא להודות לך על האמון שנתת בי. ודאי שאעשה כמיטב יכלתי להצדיקו. קשה להתגבר על אזלת־הידיים, ובלי ספק המכשולים לתנועתם של חיילות ניכרים הם, ובפרט השלג אשר, על צלעותיהם הצפוניות של ההרים, עדיין עומקו מגיע לכמה וכמה אמות. אני עצמי בדקתי זאת, ומאחר שהשלג יורד ברציפוּת זה יומיים הרי שלא השתפר המצב. הטעות התחילית היתה בכך שהכוח הראשון יצא מתוך ההנחה שלא ייתקל בשום התנגדות, טעות שאנחנו נתפסים לה לעתים קרובות, למשל, טאנגה⁹⁷. העובדות הן שהחיילים לא קיבלו עדיין את מלאי התחמושת הקלה גם לא קיבלו מים, אבל קיבלו טונות של חמרי־סרק ואנשי־שירותים שאין בהם חפץ…

הצורך הדוחק באמת הוא מטוסי־קרב; עדיפותו של האויב באוויר גדולה כל־כך. מדי יום נערך סיור בשמי המקום הזה, והם באים בזמן שיש אניות־הובלה או אניות־קיטור להפציצן. במוקדם או במאוחר הם מוכרחים לפגוע. אתמול טסתי מעל נארוויק, אבל קשה היה מאד לראות הרבה. שלג מכסה עכשיו על הכּף המסוּלע, מחוץ לזיזי סלע, שמסביבם ודאי צברה הרוח שלג עמוק. השלג מגיע עד חוף הים ממש, ולכן אין לראות מה טיבה של כברת חוף הקדמית.

בעוד אנו מחכים לתנאים הנחוצים להתקפה, אנו מבודדים את העיר מן העולם על־ידי חבלות במסילת־הברזל וכו', ואניית המעברה הגדולה הופגזה ונשרפה… הרי זה מורט את העצבים שאין אפשרות להתקדם, ואני מבין בהחלט שאתה תמה מפני־מה אין אנחנו מתקדמים. אבל אני מבטיחך שאין זה מתוך חוסר רצון.

הלורד קורק החליט על סיור אלים, בחיפוי הרעשה ימית, אבל כאן התערב הגנרל מאקיזי. הוא טען כי בטרם תחל הפעולה המוצעת נגד נארוויק רואה הוא חובה לעצמו להטעים כי אין בפיקודו שום קצין או חייל שלא ייבוֹש בעצמו ובארצו אם יועמדו בנארוויק אלפי נורבגים, גברים, נשים וטף, בהרעשה המוצעת. הלורד קוֹרק הסתפק בכך שהעביר הודעה זו בלי פירושים. לא ראש־הממשלה ולא אני לא יכולנו להשתתף בישיבת ועדת־ההגנה ב־22 באפריל, הואיל ואותו יום היה עלינו להשתתף במועצה־המלחמתית־העליונה בפאריז. לפני צאתנו ניסחתי תשובה שאוּשרה על־ידי עמיתינו.

אני מניח כי הלורד קורק קרא את הוראות ההרעשה שפורסמו עם פרוץ המלחמה. אם יראה צורך לעצמו לעבור על ההוראות האלו משום שהאויב משתמש במחסה בניינים על־מנת להחזיק מעמד בנארוויק, אולי ינהג בחכמה אם בכל האמצעים שברשותו, כולל עלונים אם אפשר, יתן אזהרה בהקדם של שש שעות ויודיע למפקד הגרמני שעל כל האזרחים לצאת מן העיר, וכי עליו תחול האחריות אם יפריע ליציאתם. כן יוכל להציע שלא יפגע לרעה בקו הרכבת משך פרק־זמן של שש שעות על־מנת שיוּתן לאזרחים להימלט בדרך זו.

ועדת ההגנה סמכה את ידיה על המדיניות הזאת, ובתוך כך ביטאה בתוקף את הדעת כי “לא ייתכן להרשות לגרמנים להפוך את ערי נורבגיה למבצרים על־ידי החזקת האזרחים בערים כדי למנוע אותנו מתקוֹף”.

*

הגענו לפאריז כשאנו נתונים תחת עקת הדאגות והאנדרלמוסיה של המערכה בנורבגיה, שלניהוּלה אחראים היינו אנחנו הבריטים. אבל ריינוֹ, לאחר שקידם את פנינו בברכה, פתח בדברים על המצב הצבאי בכללוּתו, אשר חוּמרתו האפילה על הטיולים המשותפים שלנו בסקנדינביה. הגיאוגרפיה, אמר, נותנת לגרמניה את היתרון התמידי של קווים פנימיים. יש לה 190 אוגדות, ש־150 מהן תוכלנה לשמש בחזית המערבית. כנגד אלו יש לבעלי־הברית 100, שעשר מהן בריטיות. במלחמה שעברה העמידה גרמניה, מתוך אוכלוסיה של 65 מיליון, 248 אוגדות, שמהן נלחמו 207 בחזית המערבית. צרפת מצידה העמידה 118 אוגדות, שמהן היו 110 בחזית המערבית; ובריטניה הגדולה העמידה 89 דביזיות, שמהן היו 63 בחזית המערבית, סך הכל 173 אוגדות של בעלי־הברית כנגד 207 גרמניות במערב. השוויון הושג רק משהביאו האמריקאים את האוגדות שלהם. עד־מה הורע המצב כיום! האוכלוסיה הגרמנית מונה עתה 80 מיליון, שמתוכם תוכל מן־הסתם להעמיד 300 אוגדות. צרפת ספק אם תוכל לקרות למציאוּתן של 20 אוגדות בריטיות במערב עם תום השנה. לפיכך עלינו לעמוד בפני עדיפוּת מספרית גדלה והולכת, שהיא כבר עתה בשיעור של שלושה כנגד שנים ובקרוב העלה כדי שיעור של שנים כנגד אחד. אשר לציוד, יש לגרמניה יתרון גם בתעופה גם בציוד מטוסים וכן בארטילריה ובמלאי תחמושת. אלה דברי ריינו.

עד כאן הגענו אפוא מימי כיבוש חבל הריין ב־1936, שעה שדי היה בפעולה משטרתית בלבד; או מאז מינכן, שעה שיכלה גרמניה, העסוקה בצ’כוסלובקיה, להפריש רק שלוש־עשרה אוגדות לחזית המערבית; או אפילו מאז ספטמבר 1939, שעה שבעוד ההתנגדות הפולנית נמשכת היו לגרמנים רק ארבעים־ושתים אוגדות במערב. כל העדיפוּת הנוראה הזאת קמה ונהיתה מפני שאף פעם לא העזו בעלי־הברית המנצחים לנקוט שום צעד ממשי, אפילו בזמן שהיו כל־יכולים, כדי להתקומם על מעשי תוקפנוּת חוזרים ונשנים מצד היטלר ועל הפרות החוזים.

*

אחרי פתיחה קודרת זו, שעל חומרתה עמדנו כולנו, פנינו אל הסבך הסקנדינבי. ראש־הממשלה הסביר את המצב בבהירוּת. העלינו 13,000 איש לחופים בנמזוס ובאנדלסנס בלי אבידות. כוחותינו התקדמו למעלה מכפי המצופּה. כיון שהתברר כי התקפת־מישרים על טרונדהיים תדרוש כוח ימי בשיעור הולם את חשיבות המטרה, הוחלט לעשות תחת זאת תנועת־מלקחיים מן הדרום ומן הצפון. אבל ביומיים האחרונים נשתבשו התכניות החדשות האלו עקב התקפה אווירית כבדה על נמזוס. מאין כל איש־מגן מן הקרקע, הפציצו הגרמנים כאוות נפשם… בינתיים הושמדו כל אניות־המלחמה הגרמניות בנארוויק. אבל החיילות הגרמנים מבוצרים שם היטב, ולכן עדיין לא היתה אפשרות להתקיף אותם ביבשה. אם לא נצליח בפעם הראשונה, נחזור על הנסיון.

על נורבגיה התיכונה אמר מר צ’מברליין כי הפיקוד הבריטי מעונין להחיש תגבורת לחיילות שיצאו לשם, להגן עליהם מפני ההתקדמות הגרמנית מדרום, ולשתף פעולה אחרי־כן בכיבוש טרונדהיים… כבר ודאי היה שתידרש תגבורת. 5,000 בריטים, 7,000 צרפתים, 3,000 פולנים, שלושה גדודים בריטיים ממוכּנים, גדוד בריטי אחד של טנקים קלים, שלוש אוגדות קלות צרפתיות ואוגדה בריטית אחת של הצבא הטריטוריאלי יעמדו לרשותנו בעתיד הקרוב. לא מספר החיילות שיסוּפקו יהיה המגבלה אלא המספר שאפשר יהיה להנחיתו ולהחזיקו בארץ. מר ריינו אמר כי תישלחנה ארבע אוגדות קלות צרפתיות.

זו פעם ראשונה דיברתי עתה בהרחבה במועצות האלו, והטעמתי לפני הצרפתים את הקשיים שבהורדת צבא ואספקה לחוף נוכח המטוסים והצוללות של האויב. כל אניה ואניה זקוקה לליווי של משחתות. כל נמל־נחיתה זקוק לשמירה מתמדת על־ידי סיירות או משחתות, לא רק בעת ההורדה אלא עד שאפשר יהיה להביא לחוף תותחים אנטי־אוויריים… עד כאן האיר המזל פנים במידה יוצאת־מן־הכלל לאניות של בעלי־הברית ונגרמו להן פגיעות מעטות מאד. מובנים הקשיים העצומים של הפעולה. אף כי 13,000 איש הוּרדו עד כה בשלום לחוף. עדיין אין לבעלי־הברית בסיסים איתנים, והם מתקדמים לפנים הארץ בהישען על קווי־תחבורה רופפים ודלים, ולמעשה בלי שום סיוע של ארטילריה או מטוסים. כך המצב בנורבגיה התיכונה. בנארוויק הגרמנים חזקים פחות. הנמל צפוי הרבה פחות להתקפה אווירית, ולאחר שתובטח השליטה בנמל אפשר יהיה לבצע נחיתות בקצב מהיר הרבה יותר. כל כוח שאי־אפשר להורידך בנמלים דרומיים יותר צריך לבוא לנארוויק. בין החיילות המיועדים למיבצע נארוויק, ובין החיילות בבריטניה הגדולה בכלל, אין כאלה המסוגלים לנוע על פני השטח בשלג כבד. המשימה בנארוויק תהיה לא רק לשחרר את הנמל ואת העיר, אף לא לטהר את המחוז כולו מגרמנים, אלא להתקדם במעלה מסילת־הברזל אל הגבול השוודי בכוח השקול כנגד כל תכנית גרמנית עתידה. דעתו המנומקת של הפיקוד הבריטי היא שלא ייתכן לעשות זאת מבלי להאט את קצב ההורדה בנמלים אחרים, שהוא אטי כבר ממילא עקב הקשיים שתוארו.

כולנו כאחד הערכנו את אי־הנעימות שבמצוקתנו ואת קוצר יכלתנו להקל ממנה כרגע. המועצה־המלחמתית־העליונה הסכימה כי המטרות הצבאיות המיידיות צריכות להיות:

(א) לכידת טרונדהיים ו־

(ב) לכידת נארוויק, וריכוז כוח מספיק של בעלי־הברית על הגבול השוודי.

מפת נורבגיה

למחרת דיברנו על הסכנות הצפויות להולנדים ולבלגים ועל סירובם לנקוט צעדים כלשהם בשיתוף אתנו. ידענו גם ידענו כי איטליה עשויה להכריז עלינו מלחמה בכל רגע, והוסכם על תיאום אי־אלה צעדים ימיים בים התיכון בין האדמירל פּאוּנד והאדמירל דרלאן. לפגישתנו הוזמן גם הגנרל שיקורסקי, ראש־הממשלה הפולנית הזמנית. הוא הכריז על יכלתו להקים כוח של מאה־אלף איש בתוך חדשים מספר. נעשו גם צעדים מעשיים לגייס אוגדה פולנית בארצות־הברית.

בישיבה זו הוסכם גם שאם תפלוש גרמניה להולנד יכנסו צבאות בעלי־הברית מיד לבלגיה בלי שום פניות נוספות אל הממשלה הבלגית; וכי הרא״ף יפציץ את קרפיפי הרכבות ובתי־הזיקוק הגרמניים בחבל־הרוּר.

*

כשחזרנו מן המועצה חושש הייתי כל־כך לא רק לכשלונם הגמור של מאמצינו נגד האויב אלא גם לכשלון שיטתנו בניהול המלחמה, עד שכתבתי כדברים הבאים לראש־הממשלה:

מתוך שאני מעונין לסייע בידך כמיטב יכלתי עלי להזהירך שאתה מתקרב לשברון חרוץ בנורבגיה.

אסיר־תודה הנני לך עד מאד על כי נענית לבקשתי וקיבלת עליך את הניהול היומיומי של ועדת־התיאום הצבאית שלנו וכו', אולם סבור אני כי עלי להודיעך שלא אהיה מוכן לקבל שוב תפקיד זה מידך בלי הסמכויות הדרושות. כרגע אין הסמכות נתונה בידי שום איש. יש ששה ראשים (וסגני ראשים) של המטות, שלושה מיניסטרים, והגנרל איזמי, שלכולם יש דעה בפעולות הנורבגיות (מחוץ לנארוויק). אבל אין גם אחד חוץ ממך אחראי לעיצובה וניהולה של המדיניות הצבאית. אם סבור אתה כי יש בכוחך לשאת בנטל הזה, תוכל לסמוך על נאמנותי המוחלטת בתור הלורד־הראשון־של־האדמירליות. אם אינך סבור שתוכל לשאת בו, עם כל שאר תפקידיך, יהיה עליך למסור את סמכויותיך לממלא־מקום שיוכל לתאם ולנהל את המהלך הכללי של פעולתנו המלחמתית, וייהנה מתמיכתך ומתמיכת הקבינט המלחמתי כל זמן שלא יימצאו טעמים נכוחים מאד שכנגד.

בטרם אספיק לשלוח את המכתב קיבלתי מראש־הממשלה איגרת לאמור שהוא עיין במצב בסקנדינביה ומוצא שאינו משביע־רצון. הוא ביקשני לבקר אצלו בערב בדאונינג־סטריט לאחר סעודה כדי לדון עמו ביחידות במצב כולו.

אין אתי רשומות מן הדברים שהוחלפו בשיחתנו, שהיתה ידידותית ביותר. מובטח אני כי העליתי את הנקודות מתוך המכתב שלא שלחתי, וכי ראש־הממשלה הודה בתקפן וצדקתן. הוא היה מוכן בהחלט לתת לי את סמכויות הניהול אשר ביקשתי, ולא היה שום קושי אישי בינינו. אולם היה עליו להיועץ בכמה אישים חשובים ולשדלם, ורק ב־1 במאי היה לאל־ידו להעביר את האיגרת הבאה לקבינט ולנוגעים בדבר.

1 במאי 1940

תוך היועצות במיניסטרים הממונים על השירותים המזויינים בדקתי את הסידורים הקיימים לעיון ולהחלטה בשאלות הגנה, ואני מוסר לידיעת עמיתי תזכיר המתאר אי־אלה שינויים שהוחלט לעשותם מיד בסידורים האלה. שלושת המיניסטרים של השירותים המזוינים הסכימו לשינויים האלה. בהסכמת הלורד־הראשון־של־האדמירליוּת נתמנה המאיור־גנרל ה. ל. איזמי, .C.B., D.S.O, לתפקיד קצין־מטה בכיר הממונה על המטה־המרכזי, אשר כמצוין בתזכיר יועמד לרשותו של הלורד־הראשון. המאיור־גנרל איזמי נתמנה, בשרתו בתפקיד זה, חבר נוסף בוועדת־ראשי־המטות.

ו. ג'.

ארגון ההגנה

כדי להשיג יתר־ריכוז בניהול המלחמה, יכנסו לתקפם השינויים הבאים בסידורים הנוכחיים.

הלורד־הראשון־של־האדמירליוּת יוסיף לשבת ראש בכל הישיבות של ועדת־התיאום הצבאית שבהן לא יישב ראש־הממשלה עצמו בראש, ובהיעדר ראש־הממשלה יפעל כממלא־מקומו בישיבות כאלו בכל העניינים שמסר הקבינט המלחמתי בידי הועדה.

מטעם הועדה יהיה הוא אחראי למתן הדרכה והוראות לועדת־ראשי־המטות, ולמטרה זו רשאי יהיה לקרוא לועדה ההר להיוועצות אישית בכל עת שיראה צורך בדבר.

ראשי־המטות יוסיפו לשאת באחריות למסירת השקפותיהם הקיבוציות לממשלה, ועם המטות שלהם יעבּדו תכניות להשגת כל מטרה שתצוין לפניהם על־ידי הלורד־הראשון מטעם ועדת־התיאום־הצבאית, וילוו את תכניותיהם בהערות ובפירושים כפי ראות עיניהם.

ראשי־המטות, אשר בתפקידיהם האישיים יוסיפו להיות אחראים איש בפני המיניסטר שלו, ימסרו בכל עת ידיעות למיניסטרים שלהם על מסקנותיהם.

במידה שתהיה שהות לכך תימסרנה התכניות של ראשי־המטות, עם הערותהם והערותיו של הלורד־הראשון, במידה שתהיינה, לאישור לוועדת־התיאום־הצבאית, וכל זמן שאין הקבינט המלחמתי מייפה את כוחה של ועדת־התיאום־הצבאית לקבל החלטה סופית, או במקרה של חילוקי־דעות בועדת־התיאום־הצבאית, הרי תימסרנה לקבינט המלחמתי.

במקרים דחופים אולי הצורך לפסוח על מסירת תכניות בישיבה רשמית של הועדה, אבל במקרים כאלה ימצא הלורד־הראשון בלי ספק דרכים להיועץ במיניסטרים של השירותים המזוינים באורח בלתי־רשמי, ובמקרה של אי־הסכמה תימסר ההחלטה בידי ראש־הממשלה.

על־מנת להקל על התכנית הכללית המתוארת למעלה ולספק אמצעי נוח לקיום קשר הדוק בין הלורד־הראשון לראשי־המטות, ייעזר הלורד־הראשון במטה מרכזי מתאים (להבדיל מן המטה של האדמירליוּת) בראשותו של קצין־מטה בכיר שיהיה חבר נוסף בוועדת־ראשי־המטות.

קיבלתי את הסידור הזה, שראיתי בו שיפור. יכולתי עתה לכנס ולנהל את ישיבתה של ועדת־ראשי־המטות, שבלעדיה אי־אפשר היה לעשות מאומה, ונעשיתי אחראי רשמית ״למתן הדרכה והוראות" לראשי־המטות. הגנראל איזמי, קצין־המטה הבכיר והממונה על המטה המרכזי, הועמד לרשותי כקצין־המטה ובא־הכוח שלי, ובתפקידו זה נעשה חבר מן־המנין בוועדת־ראשי־המטות. הכרתי את איזמי זה שנים רבות, אך עתה נעשינו זו פעם ראשונה בחינת צבת־בצבת־עשויה, והרבה יותר מכך. ככה נעשו ראשי־המטות אחראים לפני בּמידה מרובה בתפקידם הקיבוצי, ובתור ממלא־מקום ראש־הממשלה יכולתי להלכה להשפיע מתוך סמכות על החלטותיהם ומדיניותם. מצד שני הרי אך טבעי היה הדבר שהללו יהיו נאמנים בראש־וראשונה למיניסטרים של השירותים שלהם, שלא היו בגדר ילודי־אשה כלל לולא חשו מידה של תרעומת על מסירת חלק מסמכותם לאחד מעמיתיהם. יתר על כן, בתזכיר נקבע במפורש כי אמלא את תפקידי מטעם ועדת־התיאום־הצבאית. הנה כך עתיד הייתי לשאת באחריות עצומה. באין בידי סמכות של ממש למלא אותה. בכל זאת היתה בי הרגשה כי אולי אוכל להפעיל את הארגון החדש. גזירה היתה שיתקיים רק שבוע ימים. אבל הקשר האישי והרשמי שלי אל הגנרל איזמי, ועמדתו ביחס לוועדת־ראשי־המטות, לא בטלו ולא רפו מן ה־1 במאי 1940 עד ל־27 ביולי 1945, כשהסירותי את נטלי מעלי.

*

עתה יש לתאר את עצם מהלך הקרבות על טרונדהיים. הכוח הצפוני שלנו מנמזוס היה במרחק 80 מיל מן העיר, והכוח הדרומי שלנו מאנדלסנס היה בריחוק 150 מיל ממנה. חדלנו מן ההתקפה המרכזית בדרך הפיורד (״פטיש"), קצת מחשש מפני מחירה היקר, וקצת מתוך תקוה לתנועות האיגוף. שתי התנועות האלו נכשלו עתה כשלון גמור. הכוח של נמזוס, בפיקודו של קרטון־דה־ויאר, אץ קדימה בהתאם להוראות שבידו כנגד השלג הנורבגי והתעופה הגרמנית. חטיבה אחת הגיעה ב־19 בחודש לוורדאל חמישים מיל מטרונדהיים, על ראש הפיורד. ברור היה לי, ואני הזהרתי על כך את המטות, שהגרמנים יכולים לשלוח לילה אחד כוח חזק יותר בדרך הים מטרונדהיים לבתרם לבתרים. דבר זה אירע כעבור יומיים, חילותינו נאלצו להיסוג כמה מילים למקום שיוכלו לעצור באויב. תנאי השלג הנוראים־מנשוא, מה־גם שלפעמים היה עתה בהפשרתו, והעובדה שהגרמנים שבּאו מעבר לפיורד הפנימי היו משוּללים כמונו רכב־גלגלים, מנעו קרבות רציניים על פני הקרקע; והמספר הקטן של החיילים המפוזרים המשתרכים בדרכם היגעה לא שימש מטרה של ממש לכוח האווירי השליט במרומים. אילו ידע קרטון דה־ויאר מה־מוגבלים הכוחות שיעמדו לרשותו, ואילו ידע כי חדלנו מן ההתקפה המרכזית על טרונדהיים – נקודה חיונית שמנגנון המטה שלנו לא הודיע לו עליה – כי אז בלי ספק היה מתקדם באורח שיטתי יותר. הוא פעל מתוך זיקה למטרה העיקרית, כפי שנמסר לו עליה.

לבסוף חזרו כמעט הכל תשושי־כוח. אחוזי־צינה ומרי־נפש לנמזוס, מקום שנשארה חטיבת הקלעים הצרפתית; וקרטון דה־ויאר, שלדעתו בשאלות כאלו היו מתיחסים בכבוד, הצהיר כי אין ברירה אלא לפנות את המקום. מיד עשתה האדמירליוּת הכנות לכך. ב־28 באפריל ניתנה הפקודה לפנות את נמזוס. הכוח הצרפתי יחזור ויעלה על האניות לפני הכוח הבריטי, וישאיר כמה מחיילי המיגלשים שלו לפעול עם המאסף שלנו. המועדים המסתברים ליציאה היו הלילות אור ל־2 ו־3 במאי. בסופו של דבר בוצע הפינוי בלילה אחד. כל החיילות חזרו והועלו על האניות באור ל־4 בחודש, וכבר היו בריחוק ניכר בלב ים כשהבחינו בהם מטוסי־סיור גרמנים עם שחר. משעה שמונה בבוקר ועד שלוש אחר־הצהריים התקיפו מפציצי אויב גלים־גלים את אניות־המלחמה ואניות ההובלה. הואיל ולא היו שום כוחות אוויר בריטיים לרשות ההגנה על השיירה, התברכנו בלבבנו על שלא נפגעה שום אניית־הובלה. המשחתת הצרפתית בּיזוֹן, וא.ה.מ. אפרידי, שהובילה את המאסף שלנו, טובעו ״כשהן נלחמות עד הסוף".

*

פגיעה מסוג אחר פגעו בחיילות שנחתו באנדלסנס; אבל כאן לפחות גבינו מס־דמים מן האויב. בתשובה לקריאות דחופות מן הגנרל רוּגה, המפקד הראשי הנורבגי, אצה חטיבת חיל־הרגלים ה־148 של הבריגדיר מורגאן קדימה עד לילהאמר. כאן הצטרפה לכוחות הנורבגיים הנלאים והסחופים שהגרמנים, בכוח מכריע של שלוש אוגדות מצוידות בשלמות, היו הודפים אותם לפניהם לאורך הכביש ומסילת־הברזל מאוסלו בכיוון דוֹמבּאס וטרונדהיים. קרבות קשים החלו. האניה שהובילה את כלי־הרכב של הבריגדיר מורגאן, כולל כל התותחים והמרגמות, טובּעה, אבל הטריטוריאלים הצעירים שלו נלחמו היטב ברובים ובמקלעים נגד משמרות־החלוץ הגרמניים, שהיו מזוינים לא רק בהוֹביצרים של 5.9 אלא גם בהרבה מרגמות כבדות ובכמה טנקים. ב־24 באפריל הגיע הגדוד הראשון של החטיבה ה־15 שבאה מצרפת אל החזית המתפוררת. הגנרל פּייג’ט, שפיקד על החיילות הסדירים האלה, נמצא למד מפי הגנרל רוּגה כי הכוחות הנורבגיים תש כוחם ולא יוכלו להילחם עוד עד אם יינפשו כהלכה ויחדשו את ציודם מעיקרו. לפיכך נטל את הפיקוח לידיו, הפעיל את שאר אנשי החטיבה הזאת מיד עם בואם, ועמד בפני הגרמנים בעוז־החלטה בשורה של תגרות עזות. מתוך שהשתמש בזריזות במסילת־הברזל, שנשארה שלמה לטוּב־המזל חילץ פּייג’ט את חילותיו שלו, את החטיבה של מורגאן, שאיבדה 700 איש, ואי־אלו יחידות נורבגיות. יום אחד תמים התחבאו עיקר הכוחות הבריטיים במנהרת־רכבת ארוכה כשהם נזונים מרכּבת־האספקה היקרה שלהם; וכך נעלמו כליל מעיני האויב וחיל־האוויר שלו הרואה־כל. אחרי חמישה קרבות־מאסף, שבאחדים מהם לקו הגרמנים כהלכה, ולאחר שעבר מרחק למעלה ממאה מיל, חזר פּייג’ט והגיע לים באנדלסנס. מקום קטן זה, בדומה לנמזוס, הוּדק לעפר בהפצצות; אבל באור ל־2 במאי עלתה החטיבה ה־15 עם שרידי החטיבה ה־148 של מורגאן למשחתות וסיירות בריטיות, ובלי כל תלאות נוספות הגיעו הביתה. כושר־המעשה ועוז־ההחלטה של הגנראל פּייג’ט בימים אלה פילסו לפניו את דרכו אל הפיקוד הגבוה במרוצת המלחמה.

יש להזכיר נסיון נואש ואמיץ לתת סיוע מן האוויר. ״מסלול״ הנחיתה היחיד היה האגם הקפוא של לסייסקוֹגן, ארבעים מיל מאנדלסנס. לשם הגיע ב־24 באפריל להק של מטוסי גלאדיאטור, שהוטסו מגלוריאס. הוא נתכבד מיד בהתקפה כבדה. חיל־התעופה של הצי עשה כמיטב יכלתו לעזור להם: אבל משימת הלחימה על נפשו, החיפּוי על הפעולות של שתי משלחות שבריחוק 200 מיל זו מזו, וההגנה על בסיסיו, היתה כבדה מכפי כוחו של להק יחיד. ב־26 באפריל לא יכול לטוס עוד. מאמציהם של מפציצים בריטיים ארוכי־טווח, הפועלים מאנגליה, גם הם לא הועילו ולא כלום.

*

הנסיגה שנכפתה עלינו עקב המאורעות המקומיים עלתה בקנה אחד עם ההחלטה שכבר קיבל הקבינט המלחמתי על פי עצתה של ועדת־התיאום־הצבאית בנשיאותו של ראש־הממשלה. כולנו הגענו למסקנה שלמעלה מכוחנו הוא ללכוד את טרונדהיים ולהחזיק בה. שתי הזרועות של המלקחיים החלשים נשברו. מר צ’מברליין הודיע לקבינט כי יש לעשות תכניות לפינוי כוחותינו גם מנמזוס גם מאנדלסנס, אף כי בינתיים יהיה עלינו להוסיף ולהתנגד להתקדמות הגרמנית. הקבינט נעגם לשמע ההצעות האלו, שעל־כל־פנים לא היה מהן מנוס.

*

כדי להשהות ככל האפשר את התקדמות האויב צפונה בכיוון נארוויק; שלחנו עתה פלוגות מיוחדות שהוקמו על פי הנוסחה שנקרא אחרי־כן נוסח ״קומנדו", בפיקודו של קצין רב פעלים, הקולונל גאבּינס, אל מוֹסיוֹאן, מרחק 100 מיל הלאה משם במעלה החוף. הייתי מעונין ביותר שחלק קטן מן הכוח של נמזוס יעשה את דרכו בכלי־רכב, במידת המצוי, לאורך הכביש אל גרונג. די היה אפילו במאתיים איש כדי לפתח קרבות־מאסף קטנים. מגרונג יהיה עליהם למצוא את דרכם ברגל אל מוסיוֹאן. בדרך זו קיויתי להרוויח את הזמן הדרוש לגאבינס כדי להתבסס, ואז אפשר יהיה להחזיק מעמד כנגד האנשים המעטים מאד שיכול האויב לשלוח שמה בזמן ההוא. חזור וחזור הובטח לו כי אין לעבור בכביש. הגנרל מאסי מלונדון שלח בקשות מתמידות. השיבו לו כי אף קבוצה קטנה של קלעים צרפתים, במיגלשים שלהם, לא תוכל לעבור בנתיבה זו. “ברור היה [לכאורה]”, כתב הגנרל מאסי כעבור ימים אחדים באיגרתו, “שאם הקלעים הצרפתים אינם יכולים להיסוג בנתיבה זו, הרי הגרמנים לא יוכלו להתקדם בה… זאת היתה טעות, כי מאז ניצלו הגרמנים כהלכה את הנתיבה הזאת והתקדמו בה במהירות כה רבה עד שחילותינו במוסיוֹאן לא היה סיפק בידם להתבסס כראוי, וקרוב לוודאי שלא נוכל להחזיק במקום”. דברים אלה נתאמתו. המשחתת יאנוס לקחה אתה מאה קלעים אלפיניים ושני תותחים אנטי־אוויריים קלים והביאתם למקום, אך הם הסתלקו שוב בטרם יבואו הגרמנים.

*

עקבנו עתה אחר המערכה הנורבגית עד לנקודה שבה הכריעוה מאורעות ענקיים. ברורה היתה עדיפותם של הגרמנים בתיכנון, בניהול ובתעצומות־מרץ. הם ביצעו ללא רתיעה תכנית־פעולה שעובּדה בקפידה. הם תפסו להפליא את שימושו של חיל־התעופה באמת־מידה גדולה על כל בחינותיו. מלבד זאת בולטת היתה העליונות האישית בפרט בקבוצות קטנות. כוח גרמני מעורב ומאולתר, המונה בדוחק ששת־אלפים איש, עצר בנארוויק משך ששה שבועות כעשרים־אלף מחילות בעלי־הברית, ואף כי גורשו מהעיר זכו לראות בהסתלקותם של הללו. התקפת נארוויק, שהצי פתח בה באורח כה מזהיר, שותקה על־ידי סירובו של מפקד הצבא להסתכן סיכון שאמנם היה נואש. חלוקת כוחותינו בין נארוויק וטרונדהיים היתה בעוכרי שתי תכניותינו. ההסתלקות מן ההבקעה המרכזית אל טרונדהיים מעלה תמונה של היסוס בפיקוד העליון הבריטי. שלא רק המומחים אחראים לו אלא גם המנהיגים המדיניים שנכנעו בנקל מדי לעצותיהם. בנמזוס היה קירטוע מבולבל לפנים ולאחור. רק במשלחת של אנדלסנס אמנם נשכנו. הגרמנים עברו בשבעה ימים את הדרך מנמזוס למוסיואן, שהבריטים והצרפתים הכריזו שאין לעבור בה. בבוֹדוֹ ומוֹ הגענו בעת נסיגת הכוח של גאבּינס צפונה באיחור־מה מדי פעם, והאויב, אף שהיה עליו לעבור מאות מיל בשטח טרשים חסום שלגים, הדף אותנו לאחור למרות אי־אלו פרשיות של גבורה. אנחנו, שהיתה בידינו השליטה על הים ויכולנו להלום בכל מקום על חוף בלתי־מוגן, פיגרנו אחר האויב הנע ביבשה ועובר מרחקים גדולים מאד נוכח כל המכשולים שבעולם. במערכה הנורבגית הזאת בוּלעה עצתם של טובי חילותינו, ה״גארדס" הסקוטים והאירים, על־ידי עוז מרצם, יזמתם ואימונם של בחורי היטלר.

לקראת החובה עמלנו קשה להסתבך ולהיתקע בנורבגיה. נדמה היה לנו כי המזל מתאכזר לנו ומסתיר פניו מאתנו. עתה יכולים אנו לראות כי לאשרנו הוא שלא נכנסנו לשם ראשנו־ורוּבּנו. בינתיים היה עלינו למצוא חצי־נחמה בשורה של פינויים מוצלחים. כשלון בטרונדהיים! קפאון בנארוויק! אלו היו בשבוע הראשון של מאי התוצאות היחידות שיכולנו להראות לאומה הבריטית, לבעלי־בריתנו ולעולם הנייטראלי, הידידותי או העוין. בהתחשב בתפקיד הבולט שמילאתי במאורעות האלה ובאי־האפשרות לתרץ את הקשיים שהכריעונו, או את הליקויים בארגון המטה והממשלה שלנו ובשיטותינו בניהול המלחמה, פלא היה הדבר שהחזקתי מעמד ושמרתי על עמדתי בהערכת הציבור ובאמון הפרלמנט. דבר זה נבע מן העובדה שמשך שש או שבע שנים ניבאתי בנאמנות את מהלך המאורעות והשמעתי אזהרות בלתי־פוסקות, שאז לא הושם לב אליהן אבל עתה נזכרו.

*

מלחמת בין־השמשות נסתיימה בהסתערות של היטלר על נורבגיה. סופה בנוֹגה ההתפוצצות הצבאית האיומה מכל שנודע עד אז לאדם. תיארתי את התרדמה שבה היו צרפת ובריטניה אחוזות משך שמונה חדשים בעוד העולם כולו עומד ומשתאה. התברר כי שלב זה הזיק ביותר לבעלי־הברית. מרגע שעשה סטאלין הסכם עם היטלר נרמזו הקומוניסטים בצרפת ממוסקבה והוקיעו את המלחמה בחינת “פשע אימפריאליסטי ורכושני נגד הדמוקרטיה”. הם עשו ככל יכלתם לחתור תחת המוראל בצבא ולשבּש את הייצור בסדנה. המוראל של צרפת, של חייליה ועתה כאחד, ירוד היה עתה בחודש מאי במידה ניכרת יותר מאשר בפרוץ המלחמה.

שום דבר מעין זה לא אירע בבריטניה, מקום שחלוש היה הקומוניזם המודרך על־ידי הסובייטים, אף כי שקד על שלו. בכל זאת היינו עדיין ממשלה מפלגתית, בהנהלתו של ראש־ממשלה שהאופוזיציה מתנגדת לו מרה, ובלי עזרתה הנלהבת והמפורשת של תנועת האיגודים המקצועיים. האופי המיושב, הכּן אך השיגרתי של השלטון, לא עורר לא בחוגי המימשל ולא בבתי החרושת לנשק אותו מאמץ. נמרץ שהיה בגדר הכרח חיוני. היה צורך בהלם השוֹאה ובכוחה המדרבן של סכנה עד שיתגייס כוחה הרדום של האומה הבריטית. צילצל ההתרעה היה קרוב להישמע.

 

פרק שלושים־ושבעה: נורבגיה. השלב הסופי    🔗

נטישת ההסתערות המיידית על נארוויק – הנחיתות בחודש מאי – הגנראל אוֹקינלק מתמנה ראש הפיקוד הצבאי – לכידת העיר, 28 במאי – הקרב בצרפת מכריע הכל – פינוּי – השיירות בדרך למולדת – צל־הרפאים של סיירות־המערכה הגרמניות – אבדן “גלוריאס” ו“ארדנט” – פרשת “אקסטה” – התקפת־אוויר על אניות גרמניות בטרונדהיים – תוצאה אחת של ממש – הצי הגרמני נהרס

אף שנימצא מתריסים כנגד הכרונולוגיה, כדאי שנעלה כאן את פרק סיומה של הפרשה הנורבגית.

אחרי ה־16 באפריל נאלץ הלורד קורק לחדול מן הרעיון של הסתערות מיידית. הרעשה של שלוש שעות ב־24 באפריל, שבוצעה על־ידי אניית־המערכה וורספייט ושלוש סיירות, לא הועילו לדחוק את רגליו של חיל־המצב. ביקשתי את הלורד־הראשון־של־הימיה שיראה להחליף את וורספייט ברזוֹליוּשן היקרה פחות, והמועילה באותה מידה לצרכי הרעשה. בואם של חיילות צרפתים ופולנים, ועוד יותר מכך – הפשרת השלגים, עודדו בינתיים את הלורד קורק להמשיך בהתקפתו על העיר. התכנית החדשה היתה לנחות בראש הפיורד מעבר לנארוויק ואחרי כן להתקיף את נארוויק עצמה מעבר לרמבאקס־פיורד. חטיבת ה“גארדס” ה־24 נלקחה לחסום את הדרך בפני התקדמות הגרמנים לטרונדהיים; אבל בראשית מאי עמדו לרשותנו שלושה גדודים של קלעים אלפיניים, שני גדודים של לגיון־הזרים הצרפתי, ארבעה גדודים פולנים, וכוח נורבגי בן שלושת־אלפים־וחמש־מאות איש לערך. האויב מצדו קיבל תגבורת על־ידי חלקים מן האוגדה ההררית ה־3, שהובאו בדרך האוויר מנורבגיה הדרומית או הוגנבה במסילת־הברזל משוודיה.

הנחיתה הראשונה תחת פיקודו של הגנראל בּתוּאר, מפקד החיל הצרפתי, חלה בלילה אור ל־31 בביירקוויק אגב אבידות מועטות מאד. הגנראל אוקינלק, ששלחתיו לפקד על כל החיילות בנורבגיה הצפונית, היה נכח ולמחרת היום נטל את הפיקוד לידיו. הוא היה מצוּוה לנתק את אספקת הבּצר ולהגן על איזו אחיזה למלך נורבגיה ולממשלתו. המפקד הבריטי החדש ביקש כמובן תגברות גדולות מאד על־מנת להגדיל את כוחו עד לשבעה־עשר גדודים, מאתיים תותחי־מגן כבדים וקלים, וארבעה להקים של מטוסים. אפשר היה לתת הבטחות רק ביחס למחצית הדרישות האלו.

אך עתה באו מאורעות כבירים והכריעו את הכף. ב־24 במאי, בעצם המשבר של תבוסה ניצחת, הוחלט, בהסכמת הכל כמעט, שעלינו לרכז כל מה שיש לנו בצרפת ובמולדת. אף־על־פי־כן היה עלינו ללכוד את נארוויק, הן כדי להבטיח את הרס הנמל הן כדי לחפות על נסיגתנו. ההתקפה העיקרית מעבר לרמבאקס־פיורד החלה ב־7 במאי על־ידי שני גדודים של לגיון־הזרים וגדוד נורבגי אחד בהנהגתו המוכשרת של הגנראל בּתוּאר. הפעולה זכתה להצלחה גמורה. הנחיתה בוצעה בלי שום אבידות למעשה והתקפת־הנגד הוכּתה אחור. נארוויק נלכדה ב־28 במאי. הגרמנים, שזמן כה רב עמדו נגד כוחות גדולים פי־ארבעה משלהם, נסוגו אל ההרים, בהשאירם בידינו ארבע־מאות שבויים.

עתה היה עלינו לשמוט מידינו כל מה שהשגנו אחרי מאמצים כאובים כאלה. הפינוי כשלעצמו היה מיבצע ניכר, שהטיל מעמסה כבדה על הצי, שכבר התפרס כולו עקב הקרבות בנורבגיה ובמצָרים כאחד. עומדים היינו לפני דונקרק, וכל הכוחות העומדים לרשותנו נקראו דרומה. את צי־המערכה עצמו יש להחזיק במצב של כוננות להתנגדות לפלישה. הרבה מן הסיירות והמשחתות כבר נשלחו דרומה לתפקידים של מניעת פלישה. לרשות המפקד הראשי בסקאפּא עמדו האניות הגדולות רודני, ואליאנט, רינאוּן וריפּאלס. אלו הוצרכו לעמוד לנו בכל צרה שלא תבוא.

התקדמות נאה הושגה בפינוי בנארוויק, ועד ל־8 ביוני הועלו על האניות כל החיילות, צרפתים, בריטים ופולנים, עשרים־וארבעה אלף איש, יחד עם כמויות גדולות של אספקה וציוד, והפליגו בארבע שיירות בלי שום הפרעה מצד האויב, שבאמת לא היו לו עתה על החוף אלא כמה אלפי אנשים פזורים, בלתי־מאורגנים אך עטורי־נצחון. משך הימים האחרונים האלה סיפקו לא רק מטוסי־הצי שלנו אלא גם להק מטוסי האריקיין שבסיסו על החוף הגנה רבת־ערך נגד חיל־האוויר הגרמני. להק זה נצטווה להמשיך בפעולה עד הסוף, ולהשמיד את מטוסיו אם יהיה צורך בדבר. אולם בכושר־המעשה שלהם ובהעזתם חוללו טייסים אלה מעשה שאין לו תקדים – האחרון למעשיהם – והביאו את מטוסי האריקיין שלהם אל סיפונה של נושאת־המטוסים גלוריאס, שהפליגה עם ארק רויאל ועיקר הכוח.

לחיפוי על כל המיבצעים האלה עמדו לרשותו של הלורד קורק, מלבד נושאות־המטוסים, הסיירות סאותמטון וקובנטרי ושש־עשרה משחתות, מלבד כלי־שיט קטנים יותר. בינתיים היתה הסיירת דבונשייר מעלה על סיפונה את מלך נורבגיה ואת המטה שלו מטרוֹמזוֹ, ולפיכך נעה עצמאית. הלורד קורק הודיע למפקד הראשי על סידורי השיירות שלו, וביקש הגנה מפני התקפה אפשרית מצד אניות כבדות. האדמירל פורבּס שלח ב־6 ביוני את ואליאנט לקדם את פני השיירה הראשונה של אניות־צבא וללוותה אל מצפון לאיי־שטלנד ואחרי־כן לשוב לקראת השיירה השניה. חרף כל הדאגות האחרות התכוון להשתמש בסיירות־המערכה שלו כדי להגן על אניות־הצבא, אבל ב־5 ביוני הגיעונו ידיעות תחילה על שתי אניות בלתי־ידועות שמגמת־פניהן כנראה לאיסלנד ואחרי־כן על נחיתת אויב שם. לפיכך ראה עצמו נאלץ לשלוח את סיירות־המערכה שלו לחקור בשמועות האלו, שלא נמצא בהן ממש. הנה כך היו הכוחות העומדים לרשותנו בצפון פזורים עד מאד ביום ביש־מזל זה. תנועת שיירות נארוויק והגנתן התנהלו על פי השיטה שהופעלה ללא תקלה משך ששת השבועות הקודמים. הנוהג היה לשלוח בקו זה אניות־הובלה ואניות־מלחמה, כולל נושאות־מטוסים, באין אתן אלא ליווּי כנגד צוללות. עד כה לא נתגלתה שום פעילות מצד אניות כבדות גרמניות. עתה, לאחר שתיקנו את הנזק שנגרם להן בהתנגשויות הראשונות, הופיעו פתאום מול חופה של נורבגיה.

סיירות־המערכה שרנהורסט וגנייזנאוּ, עם הסיירת היפּר וארבע משחתות, עזבו את קיל ב־4 ביוני, במטרה להתקיף אניות ובסיסים באזור נארוויק ולהקל בכך מעל שרידי כוחות־היבשה שלהם. עד ל־7 ביוני לא הגיע אליהן שום רמז על כוונת הפּינוי שלנו. עם קבלת הידיעה ששיירות בריטיות נמצאות בים, החליט האדמירל הגרמני להתקיף אותן. השכם למחרת בבוקר, ה־8 בחודש, תפס מיכלית אחת עם ליווי של ספינות “טרולר”, את אניית־הצבא הריקה אוראמה ואת אניית־בית־החולים אטלנטיס. הוא כיבד את חסינותה של אטלנטיס. כל היתר טובעו. אותו יום אחר־הצהריים חזרו היפּר והמשחתות לטרונדהיים, אבל סיירות־המערכה שהוסיפו לשחר לטרף באו על גמולן כשהבחינו בשעה 4 אחה"צ בעשן של נושאת־המטוסים גלוריאס עם שתי מלוותיה, המשחתות אקסטה וארדנט. גלוריאס שוּגרה בהשכמת אותו בוקר על־מנת שתמשיך בדרכה הביתה עצמאית בגלל מחסור בדלק, ולעת הזאת היתה במרחק מאתיים מיל כמעט לפני השיירה העיקרית. הסבר זה אינו משכנע. מסתבר שהיה לה לגלוריאס די דלק לשוט במהירותה של השיירה. כל האניות היו צריכות להישאר יחדיו.

הקרב החל ב־4.30 אחה"צ לערך, ממרחק של יותר מ־27,000 יארד. בטווח זה היתה גלוריאס על תותחי 4 האינצ’ים שלה חסרת־ישע. נעשו מאמצים להטיס את מפציצי הטורפדו שלה, אבל בטרם תהיה שהות לכך נפגעה במוסך הקדמי, והתלקחה בעירה שהשמידה את כל ההאריקיינים ומנעה העלאת טורפדות מלמטה בשביל המפציצים. תוך מחצית השעה הבאה ספגה האניה מהלומות מהממות שנטלו ממנה כל סיכוי להינצל. ב־5.20 היתה נוטה נטייה כבדה על צדה, וניתנה הפקודה לנטוש את האניה. היא טבעה לאחר כעשרים דקות.

בינתיים נהגו שתי המשחתות שלה באצילות. שתיהן העלו עשן במאמץ להליט את גלוריאס, ובטרם תוכרענה קלעו שתיהן את הטורפדות שלהן באויב. ארדנט טובעה חיש מהר. פרשת אקסטה, בפיקוד המפקד צ‘. א. גלאספרד, מן הצי המלכותי, שנשארה עתה לבדה ללא תקוה, סוּפּרה על־ידי הניצול היחיד, רב־מלח צ’. קארטר:

על סיפון האניה שלנו איזו דממת־מוות, כמעט אין שומעים מלה, האניה מתרחקת עכשיו במלוא המהירות מן האויב, אחר כך בא שפע פקודות, הכינו את כל ארובּות העשן, הוכנו עוד כמה וכמה דברים, עדיין היינו מתרחקים מן האויב, ומעלים עשן, וכל ארובות העשן שלנו הופעלו. אחר כך העביר הקפיטן את ההודעה הזאת לכל העמדות: “אתם אולי חושבים שאנו בורחים מן האויב, אין הדבר כך, החברה שלנו (ארדנט) טבעה, גלוריאס טובעת, לכל היותר אנו יכולים להראות איך אנחנו, הצלחה לכולכם”. אחר כך שינינו כיוון לתוך מסך העשן שלנו. לי היתה הפקודה עמוֹד הכן ליריה בשפופרות 6 ו־7, אחר־כך יצאנו מתוך מסך העשן, שינינו כיוון לשמאל כשאנו יורים את הטורפדות שלנו מצד ימין. אז ראיתי בפעם הראשונה את האויב, למען האמת נדמה היה לי שכאן אניה אחת גדולה מאד ואחת קטנה, והיינו קרובים מאד. יריתי את שתי הטורפדות שלי מן השפופרות שלי (מאחור), השפופרות הקדמיות ירו את שלהן, כולנו הסתכלנו לראות מה התוצאה. לעולם לא אשכח את התרועה שנשמעה: בחרטום השמאלי של אחת מן האניות ברק צהוב ועמוד גדול של עשן ומים השתלח ממנה. ידענו שפגענו, כשלעצמי ראיתי עכשיו כמה שיכולנו להחטיא מטווח קצר כל כך. האויב לא הספיק אפילו לירות בנו, אני מתאר לעצמי שוודאי הופתע מאד. אחרי שירינו את הטורפדות שלנו חזרנו לתוך מסך העשן שלנו, שינינו כיוון שוב לימין. “עמוד הכן ליריית טורפדות נותרות”; והפעם ברגע שהוצאנו את האף מתוך מסך העשן הספיג לנו האויב. פגז פגע בחדר־המכונות, הרג את צוות השפופרות שלי, אני הופרחתי אל מאחורי השפופרות, ודאי איבדתי את ההכרה לזמן־מה, כי כאשר התאוששתי כאבה לי הזרוע; האניה נעצרה בנטייה לשמאל. והנה זה משהו, אם תאמינו או לא תאמינו, טיפסתי וחזרתי למושב הבּקרה, אני רואה את שתי האניות הללו, יריתי את הטורפדות הנותרות, אף אחד לא אמר לי, מסתבר שהשתוללתי. האלוהים לבדו יודע מדוע ירית אותן, אבל יריתי. התותחים של אקסטה ירו כל הזמן, ירו אפילו כשנטתה האניה על הצד. אז פגע בנו האויב כמה פעמים אבל התפוצצות אחת גדולה אירעה מאחור לימין, לעתים קרובות אני שואל את עצמי אם האויב פגע בנו בטורפדו, על כל פנים היה נדמה שזה מעלה את האניה שלנו מתוך המים. לבסוף נתן הקפיטן פקודות לנטוש את האניה. תמיד אזכור את הקצין הרפואי⁹⁸, האניה הראשונה שלו, הקרב הראשון שלו. בטרם אקפוץ למים ראיתי אותו עדיין מטפל בפצועים, תפקיד נטול תקוה, וכשהייתי במים ראיתי את הקפיטן נרכן על הגשר, מוציא סיגריה מתוך קופסה ומדליק אותה. צעקנו לו שיבוא אל הדוברה שלנו, הוא נופף בידו “שלום ובהצלחה” – סופו של איש גיבור.

כך נספו 1,474 קצינים ומלחים של הצי המלכותי ו־41 מאנשי חיל־האוויר־המלכותי. חרף חיפושים ממושכים ניצלו רק שלושים־ותשעה והובאו אחרי־כן על־ידי אניה נורבגית. נוסף על כך נמשו ששה אנשים על־ידי האויב ונלקחו לגרמניה. שרנהורסט, שנזוקה קשה על־ידי הטורפדו של אקסטה, עשתה את דרכה לטרונדהיים.

בעצם הקרב הזה היתה הסיירת דבונשייר, ובה מלך נורבגיה ושריו, מרחק כמאה מיל מערבית משם. ואליאנט, בדרכה צפונה לקראת השיירה, עדיין היתה במרחק ניכר משם. הידיעה היחידה שנקלטה מגלוריאס היתה משובשת וכמעט אי־אפשר היה להבינה, ומכאן מסתבר כי עיקר הציוד האלחוטי שלה נהרס עוד בשלב מוקדם. דבונשייר לבדה קלטה את השידור הזה, אבל הואיל וחשיבותו לא היתה נראית לעין לא הפרה את שתיקת האלחוט כדי להעבירו הלאה, כי לוּ עשתה כן היה בכך משום סכנה חמורה של גילוי עמדתה, דבר שבמסיבות הנתונות היה בלתי־רצוי ביותר. רק למחרת בבוקר התעוררו חשדות. אז פגשה ואליאנט באניית־בית־החולים אטלנטיס, שהודיעה לה כי אוראמה אבדה ואניות אויב גדולות נמצאות בים. ואליאנט שידרה את הידיעות האלו ואצה לדרכה, להצטרף אל השיירה של הלורד קורק. המפקד הראשי האדמירל פורבס יצא מיד לים באניות היחידות שהיו לו, רודני, רינאוּן ושש משחתות.

הנזק שגרמה אקסטה הגיבורה ל שרנהורסט היו לו תוצאות חשובות. שתי סיירות־המערכה של האויב חדלו מפעולות נוספות וחזרו מיד לטרונדהיים. הפיקוד העליון הגרמני לא היה מרוצה ממעשהו של האדמירל שלו, שסטה מן המטרה שנקבעה לו. הם שלחו שוב את היפּר; אבל אז היה מאוחר מדי.

ב־10 בחודש פקד האדמירל פורבס על ארק רויאל להצטרף אליו. הידיעות הראו כי אניות אויב נמצאות בטרונדהיים, והוא קיוה לבצע התקפת־אוויר. התקפה זו בוצעה על־ידי מפציצי הרא"ף ב – 11 בחודש בלי שום תועלת. למחרת בבוקר ביצעו חמישה־עשר מטוסי־שטוּקה מארק רויאל הפצצות־צלילה. מטוסי־סיור של האויב נתנו אזהרה על בואם, ולא פחות משמונה מהם אבדו. להוסיף עוד פגע אחרון על סיפור־המעשה שלנו, ידוע עתה כי פצצה אחת שנפלה ממטוס שטוקה פגעה בשרנהורסט אך לא התפוצצה.

בעצם האסונות האלה המשיכו השיירות של נארוויק בדרכן והגיעו בשלום לתעודתן, והמערכה הבריטית בנורבגיה באה אל קצה.

*

מתוך כל החורבן והערבוביה הזאת נסתמנה עובדה אחת בעלת חשיבות פוטנציאלית ממדרגה ראשונה לגבי עתיד המלחמה. בהתמודדות הנואשה עם הצי הבריטי החריבו הגרמנים את הצי שלהם, במידה שהיה להם, לפני נקודת־השיא הממשמשת ובאה. אבידות בעלי־הברית בכל מלחמת הים הזאת מול נורבגיה נסתכמו בנושאת־מטוסים אחת, שתי סיירות, אניית־משמר אחת ותשע משחתות. שש סיירות, שתי אניות־משמר ושמונה משחתות הוצאו מכלל פעולה, אך עדיין היה בגדר יכולתנו לתקנן. לעומת זאת מנה הצי הגרמני הכּשר לפעולה בסוף יוני 1940, מועד הרה־גורל, רק סיירת אחת של 8 אינצ’ים, שתי סיירות קלות וארבע משחתות. אף כי הרבה מאניותיהם הנזוקות היו ניתנות לתיקון, כמו אלו שלנו, הנה לא היה הצי הגרמני בחזקת גורם בשאלה העליונה של הפלישה לבריטניה.

 

פרק שלושים־ושמונה: נפילת הממשלה    🔗

הוויכוח ב־7 במאי – הצעת־גינוי עולה על סדר־היום – הופעתו הפרלמנטרית האחרונה של לויד ג’ורג' – אני עושה כמיטב יכלתי בבית־הנבחרים – עצתי לראש־הממשלה – דיוני ה־9 במאי – ההסתערות הגרמנית – שיחה עם ראש הממשלה, 10 במאי – ענוּתה של הולנד – מר צ’מברליין מתפטר – המלך מבקשני להרכיב ממשלה – הסכמת מפלגות הלייבּור והליבּראלים – עובדות וחלומות

האכזבות והאסונות המרובים של המערכה הקצרה בנורבגיה הסעירו מאד את הרוחות מבית, וגלי חימה גאו אפילו בלבות כמה מאלה שהיו מרושלים ועיוורים ביותר בשנים שלפני המלחמה. האופוזיציה דרשה ויכוח על מצב המלחמה, וּויכוח זה נקבע ל־7 במאי. הבית היה מלא צירים השרויים בהלך־רוח חריף של התמרמרות ודאגה. דברי הפתיחה של מר צ’מברליין לא בלמו את הנחשול העוין. שסיעוהו בלעג והזכירו לו את נאומו מיום 4 באפריל, שבו אמר בּפחזות לשון, בקשר לענין אחר לגמרי, “היטלר החמיץ את האוטובוס”. הוא הגדיר את מעמדי החדש ואת יחסי עם ראשי־המטות, ובתשובה למר הרברט מוריסון הבהיר כי סמכויות אלו לא היו בידי בעת הפעולות בנורבגיה. נואם אחר נואם משני צדי בית־הנבחרים התקיפו את הממשלה, ובפרט את ראשה, במרירות וזעם בלתי־רגילים, ונמצאו נתמכים בתשואות גוברות מכל עבר. סיר רוג’ר קיז, שנפשו יצאה להצטיין במלחמה החדשה, מתח בקורת חריפה על מטה הצי על שום שלא ניסה ללכוד את טרונדהיים. “כשראיתי”, אמר, “מה־גרוע מהלך הדברים, לא חדלתי מעולם מהפציר באדמירליות ובקבינט המלחמתי שיניחו לי ליטול את כל האחריות ולצאת בראש ההתקפה”. כשהוא לובש את מדיו כאדמירל־הצי, חיזק את תלונותיה של האופוזיציה בפרטים טכניים ובבקיאותו המקצועית בצורה שהיתה יאה ביותר למצב־רוחו של בית־הנבחרים. מן הספסלים שמאחרי הממשלה ציטט מר אמרי, בתוך רעם תשואות, את דבריו הבוטים של קרומוול אל “הפרלמנט הארוך”: “ישבתם כאן זמן רב מדי בהשוואה לכל הטובה שצמחה מכם. לכו, אני אומר, וניפּטר מכם. בשם אלוהים, לכו!” דברים נוראים היו אלה מפי ידיד ורע משנים רבות, ציר־חבר מבירמינגהם. איש נשוּא־פנים ורב־ניסיון מחברי מועצת־המלך.

ביום השני, ה־8 במאי, לבש הוויכוח, אף כי נמשך סביב הצעה להפסקת הישיבה, אופי של הצעת גינוי, ומר הרברט מוריסון הכריז בשם האופוזיציה על כוונתה לדרוש הצבעה. ראש־הממשלה קם שוב, נענה לקריאת־התגר, ובפיסקה בלתי־מוצלחת פנה אל חבריו בקריאה שיעמדו לימינו. זכאי היה לעשות זאת, הואיל וידידים אלה תמכו במעשיו, או באפס־מעשיו, ומתוך כך שותפים היו באחריותו ל“השנים אשר אכל הארבּה” לפני המלחמה. אבל כיום ישבו שותקים ונכלמים ואחדים מהם הצטרפו להפגנות האיבה. היום הזה ראה בהתערבות החותכת האחרונה של מר לויד ג’ורג' בבית־הנבחרים. בנאום שלא ארך יותר מעשרים דקה הנחית מהלומה פולחת־כליות־ולב בראש־הממשלה. הוא השתדל לזכּות אותי: “אינני סבור כי הלורד־הראשון נשא באחריות מלאה לכל הדברים שאירעו בנורבגיה”. שיסעתיו מיד: “אני נוטל עלי את מלוא חלקי בנטל”. לאחר שהזהירני שלא איעשה מין מקלט מהתקפת־אוויר להגן על עמיתי מפגיעת הרסיסים, נפנה מר לויד ג’ורג' אל מר צ’מברלין: “השאלה איננה מי הם ידידיו של ראש־הממשלה. השאלה היא גדולה הרבה יותר. הוא פנה בקריאה לקרבנות. האומה מוכנה לכל קרבן כל זמן שיש לה מנהיגוּת, כל זמן שהממשלה מראה בבירור לאן היא חותרת, וכל זמן שהאומה בוטחת כי המנהיגים אותה עושים כמיטב יכלתם”. הוא סיים בדברים: “אני אומר בכובד־ראש כי על ראש־הממשלה לתת דוגמה של הקרבה, כי אין שום דבר שיוכל לתרום לנצחון המלחה הזאת יותר מזה שיקריב את חותמות משׂרתו”.

כמיניסטרים עמדנו כולנו יחדיו. מזכירי־הממלכה לענייני־המלחמה והתעופה כבר דיברו. אני התנדבתי לסיים את הוויכוח, ולא היתה זאת אלא חובתי, לא רק מתוך נאמנות לראש אשר אותו הייתי משרת אלא גם בגלל חלקי, הבולט במידה יוצאת־מן־הכלל, בהפעלת כוחותינו בלתי־המספיקים בעת נסיוננו האומלל להושיע את נורבגיה. עשיתי כמיטב יכלתי להחזיר לממשלה את השליטה על הבית נוכח הפרעות מתמידות, שבאו בעיקר מספסלי האופוזיציה של הלייבּור. עשיתי זאת בלב נכון כאשר זכרתי את שגיאותיהם של אנשי הלייבּור ואת הפאציפיזם המסוכן שלהם בשנים עברו, ואיך ארבעה חדשים בלבד לפני פרוץ המלחמה הצביעו כאיש אחד נגד שירות־החובה בצבא. נדמה היה לי כי אם גם לי ולידידים־מספר שפּעלו עמדי יש זכות למתוח דברי בקורת אלה, הרי להם אין זכות כזאת. כשהסתערו עלי לשסעני עניתי להם ותגרתי בהם, וכמה פעמים גדל השאון עד כדי כך שלא יכול קולי להישמע. אולם כל אותה שעה ברור היה שאין כעסם מכוּון כנגדי אלא כנגד ראש־הממשלה, שעליו הגינותי כמיטב יכלתי ומבלי התחשב בשום שיקולים אחרים. כאשר ישבתי תחתי ב־11 בלילה נערכה הצבעה. לממשלה היה רוב של 81, אך למעלה מ־30 שמרנים הצביעו עם האופוזיציה של הלייבור והליבראלים, ועוד 60 נמנעו מהצבעה. למעשה, אם גם להלכה, לא היה ספק בכך שגם הוויכוח גם ההצבעה היו הפגנה נמרצה של אי־אמון למר צ’מברליין ולממשלתו.

אחרי תום הוויכוח ביקשני לבוא אל חדרו, ומיד ראיתי שהוא רואה ברצינות מרובה ביותר את רגשותיו של הבית כלפיו. הוא הדגיש שאינו יכול להמשיך. צריכה לקום ממשלה לאומית. מפלגה אחת לבדה לא תוכל לשאת בנטל. מישהו חייב להרכיב ממשלה שבה תשמשנה כל המפלגות, שאם לא כן לא נחזיק מעמד. עקב רגשי היריבוּת שנתלקחה בוויכוח, ומתוך בטחוני בפרשת עברי שלי בשאלות שעמדו לדיון, נטיתי מאד להמשיך בקרב. “הוויכוח הזה פגיעתו היתה רעה, אבל יש לך רוב הגון. אל ייצר לך יותר מדי בגללו. מעמדנו ביחס לנורבגיה טוב יותר ממה שאפשר היה למסור לבית־הנבחרים. חזק את ממשלתך באנשים מכל החוגים, ונמשיך עד שיעזבנו הרוב שלנו”. ברוח זו דיברתי אליו. אבל צ’מברליין לא נשתכנע ולא התעודד, וכשעזבתיו לערך בחצות הרגשתי שהוא לא יזוז מהחלטתו להקריב את עצמו אם אין כל דרך אחרת, ובלבד שלא לנסות להמשיך עוד במלחמה בממשלה חד־מפלגתית.

אינני זוכר בדיוק איך נפלו הדברים בשעות הבוקר של ה־9 במאי, אבל אירעו הדברים הבאים. סיר קינגסלי ווּד היה קרוב מאד לראש־הממשלה כעמית וידיד. זמן רב עבדו יחד מתוך אמון הדדי גמור. מפיו נודע לי כי מנוי וגמור עם מר צ’מברליין להרכיב ממשלה לאומית, ואם לא יוכל הוא להיות הראש, הרי יפנה את מקומו לכל איש אשר יוכל ואשר הוא מאמין בו. הנה כי כן הוחוור לי אחר־הצהריים כי ייתכן מאד שאקרא לעמוד בראש. הסיכוי לא הסעירני גם לא החרידני. סבור הייתי כי אמנם תהיה זו התכנית הטובה ביותר. נוח היה לי להניח למאורעות להתפתח. אחר־הצהרים קרא לי ראש־הממשלה לדאונינג סטריט, מקום שמצאתי את הלורד הליפקס, ולאחר שיחה על המצב בכללותו הוגד לנו כי מר אטלי ומר גרינווּד יבקרו אותנו בעוד דקות אחדות לשם היועצות.

כאשר הגיעו הללו ישבנו אנחנו, שלושת המיניסטרים, מצד אחד של השולחן, ומנהיגי האופוזיציה ישבו מן הצד השני. מר צ’מברליין הכריז על הצורך העליון בממשלה לאומית, וביקש לברר אם תהיה מפלגת הלייבור מוכנה להשתתף בממשלה שהוא יעמוד בראשה. ועידת מפלגתם נתקיימה אז בבוֹרנמוּת. השיחה היתה מנומסת ביותר, אבל ברור היה כי אין מנהיגי הלייבור מוכנים להתחייב מבלי להימלך באנשיהם, והם רמזו, לא במעורפל, שלפי דעתם תהיה התשובה שלילית. אחרי־כן הלכו להם. היתה שעה של אור־שמש בהיר, והלורד הליפקס ואני ישבנו זמן־מה על ספסל בגן של מס. 10 ולא דיברנו על שום דבר במיוחד. אחרי־כן כן חזרתי לאדמירליות ומשך הערב וחלק גדול משעות הלילה עסוק הייתי בעניינים כבדי־משקל.

*

עלה שחרו של יום העשרה במאי, ועמו באו חדשות כבירות. תיבות מברקים שפעו־באו מן האדמירליות, משרד־המלחמה ומשרד־החוץ. הגרמנים הנחיתו את מהלומתם המצוּפּה מכּבר. הם פלשו להולנד ולבלגיה כאחת. הם חצו את הגבולות בנקודות רבות. החלה כל תנועתו של הצבא הגרמני לפלישה אל ארצות־השפלה בצרפת.

ב־10 בבוקר לערך בא סיר קינגסלי ווּד לראותני, לאחר שעתה־זה היה אצל ראש־הממשלה. הוא אמר לי כי מר צ’מברליין נוטה לחשוב כי המערכה הגדולה שבאה עלינו מחייבת אותו להישאר במשרתו. קינגסלי ווּד אמר לו כי נהפוך הוא, המשבר החדש מחריף עוד יותר את הצורך בממשלה לאומית, שרק היא לבדה תוכל לעמוד בפניו, והוא הוסיף ואמר כי מר צ’מברליין קיבל את הדעה הזאת. בשעה 11 שוב קרא לי ראש־הממשלה לדאונינג סטריט. שם מצאתי שוב את הלורד הליפקס. התיישבנו אל השולחן מול מר צ’מברליין. הוא אמר לנו כי נהיר לו שנבצר ממנו להרכיב ממשלה לאומית; התשובה שקיבל ממנהיגי הלייבור לא השאירה לו כל ספק בכך. לפיכך השאלה היא את מי ייעץ למלך לקרוא אחרי שתתקבל התפטרותו שלו. מנהגו היה קריר, מתון, ולכאורה מסויג לגמרי מן הצד האישי של הפרשה. הוא הביט בשנינו מעבר לשולחן.

הרבה פגישות חשובות היו לי בחיי הציבוריים, וזאת ודאי היתה החשובה ביותר. דרך־כלל אני מרבה דברים, אבל במקרה זה החרשתי. כפי הנראה הוגה היה מר צ’מברליין בתמונה הנסערת בבית־הנבחרים בליל שלשום, כאשר דומה היה שאני עומד בפולמוס מורתח כל־כך עם מפלגת הלייבור. אף כי עשיתי זאת כדי לתמוך בו ולהגן עליו, בכל־זאת מדומה היה כי אולי יפריעני דבר זה מהשיג את נאמנותם בשלב זה. אינני זוכר מה היו בדיוק המילים שהשתמש בהן, אבל זאת היתה הוראתן. הביוגרף שלו, מר פיילינג, אומר בפירוש שהוא העדיף את הלורד הליפקס. הואיל ועמדתי בשתיקתי, באה דממה ארוכה. בלי ספק נראתה ממושכת יותר משתי דקות־הדממה שלזכר יום־שביתת־הנשק. אחרי־כן דיבר הליפקס סוף־סוף. הוא אמר כי הרגשתו היא שמעמדו כאציל, מחוץ לבית־נבחרים, יקשה עליו מאד למלא את תפקידי ראש־הממשלה במלחמה כזאת. הוא יוחזק אחראי לכּל, אך לא יהיה לו הכוח להדריך את הבית שבאמונו תלויים חייה של כל ממשלה. כמה דקות דיבר ברוח זו, וכאשר סיים ברור היה כי התפקיד יחול עלי – כי למעשה כבר חל עלי. אז דיברתי, בפעם הראשונה. אמרתי שלא אבוא בשיג־ושיח אף עם אחת משתי מפלגות האופוזיציה עד אם ייפּה המלך את כוחי להרכיב ממשלה. בכך נסתיימה השיחה הרת־הגורל, ואנחנו שבנו להתהלך בשוֹפי ובנועם כדרך אנשים שעבדו יחד שנים רבות ואשר חייהם בשׂררה ומחוצה לה הצטיינו בכל הידידות האפיינית לפוליטיקה הבריטית. חזרתי אז לאדמירליות, והנקל לשער כי דברים רבים חיכו לי שם.

המיניסטרים ההולנדים היו אז בחדרי. דלי־מראה וחדלי־כוח, בעתה בעיניהם, הגיעו עתה־זה בטיסה מאמסטרדם. ארצם הותקפה בלי כל תואנה ואזהרה. גלגל האש והפלדה עבר את הגבולות, וכאשר נתגלעה התנגדות ומשמרות־הגבול ההולנדים ירו, באה הסתערות מכרעת מן האוויר. הארץ כולה היתה שרויה באנדרלמוסיה מטורפת; הופעלה תכנית ההגנה המוכנה מכבר: הסכרים נפתחו; המים פרצו להציף. אבל הגרמנים כבר עברו את הקווים החיצוניים, ונוהרים היו עתה על פני הסוללה המקיפה את זוּידרזה. הנוכל לעשות משהו כדי למנוע זאת? לטוב־המזל היתה לנו שייטת אחת בריחוק לא רב, וזו צוּותה מיד להמטיר אש על הסוללה ולגבות מס־דמים כבד ככל האפשר מנחילי הפולשים. המלכה עדיין היתה בהולנד, אבל דומה היה שלא זמן רב תוכל להישאר שם.

כתוצאה מן הדיונים האלה שלחה האדמירליות מספר גדול של פקודות לכל האניות שלנו בקרבת מקום, ויחסים הדוקים נקבעו עם הצי ההולנדי המלכותי. אף שזכור היה להם כיבוש נורבגיה ודנמרק זה־מקרוב, דומה היה כי נפלא מבּינתם של המיניסטרים ההולנדים איך יכלה האומה הגרמנית הגדולה, אשר עד ליל אמש לא הביעה להם כי אם ידידות, לצאת פתאום להסתערות האיומה והאכזרית הזאת. בדברים האלה ובעניינים אחרים עברו שעה־שעתיים. זרם מברקים שפע מכל הגבולות שקמו עליהם הצבאות הגרמנים להבקיעם. דומה היה כי תכנית־שליפן הנושנה, שחודשה והורחבה בכיוון הולנד, כבר הופעלה במלוא המידה. ב־1914 עברה תנופת הזרוע הימנית של הפלישה הגרמנית את בלגיה אך נעצרה לפני הולנד. היטב ידוע היה אז כי אילו נתעכבה התפרצות המלחמה שלושה או ארבעה ימים כי אז מוכנה היתה קבוצת־הגייסות הנוספת, והוכשרו תחנות הרכבת ומסילות הברזל, לתנועה דרך הולנד. עתה הוחל בתנועה המפורסמת הזאת, בהישען על כל האפשרויות האלו ועל כל התנאים של הפתעה ובוגדנות. אבל מאורעות נוספים צפויים היו לנו. מכּתו המכרעת של האויב לא תהיה תנועת־גלילה באגף כי אם הבקעה בחזית העיקרית. זאת לא חזה איש מאתנו מראש, וגם הצרפתים, שהחזיקו בפּיקוד האחראי, לא חזו את הדבר מראש. בתחילת אותה שנה הזהרתי את הארצות הנייטראליות האלו, בראיון שפורסם בעתונות, מפני הגורל האורב להן והנראה בעליל מתוך מערכי החיילות ופיתוח המסילות והכבישים, כמו גם מתוך התכניות הגרמניות שנתפסו. דברי נתקבלו בתרעומת.

בשאון־האדירים של הקרב העצום הזה הועמו או נשכחו השיחות השקטות שניהלנו בדאונינג־סטריט. אף־על־פי־כן אני זוכר שהוגד לי כי מר צ’מברליין הלך, או הולך, לראות את המלך, ודבר זה היה צפוי, כמובן. לא ארכה השעה והגיעה אלי הזמנה לארמון לשעה 6. הנסיעה במכונית מן האדמירליות לאורך ה“מוֹל” אינה נמשכת אלא שתי דקות. אף כי עתוני־הערב ודאי היו מלאים את הידיעות הנוראות מן היבשת, לא צוין דבר על המשבר הממשלתי. לציבור לא היתה שהות לקלוט את המתרחש בחוץ־לארץ או מבית, ולא היה המון אדם ליד שערי הארמון.

נלקחתי מיד אל המלך. הוד־מלכותו קיבלני בחביבות רבה ביותר וציוני לשבת. כמה רגעים נתן בי מבט חוקר ותוהה, ואחר אמר: “אני מניח שאינך יודע למה שלחתי לקרוא לך?” סיגלתי לי את אורח דיבורו ועניתי: “סיר, פשוט לא אוכל לשער למה”. הוא צחק ואמר: “רצוני לבקשך שתרכיב ממשלה”. אמרתי כי עשה אעשה זאת.

המלך לא התנה שתהיה הממשלה לאומית באפיה, והרגשתי כי ייפוי־הכוח שניתן אינו תלוי בשום צורה רשמית בנקודה זו. אבל נוכח מה שאירע, ונוכח התנאים שהביאו לידי התפטרותו של מר צ’מברליין, ברור היה כי המצב מחייב ממשלה בעלת אופי לאומי. אילו נבצר ממני להגיע לידי הבנה עם מפלגות האופוזיציה, כי אז לא היתה עלי מניעה תחוקתית מלהרכיב את הממשלה החזקה ביותר שבגדר האפשר בהישען על כל המוכנים לעמוד למולדת בשעת דחקה, בתנאי שתוכל ממשלה כזאת להישען על רוב בבית־הנבחרים. אמרתי למלך כי אשלח מיד לקרוא למנהיגי מפלגות הלייבור והליבראלים, כי יש בדעתי להרכיב קבינט מלחמתי בן חמישה או ששה מיניסטרים, וכי אני מקווה שאמסור לו לפחות חמישה שמות לפני חצות. בזאת נפרדתי ממנו וחזרתי לאדמירליות.

מר אטלי בא לבקרני, על פי בקשתי, בין שבע לשמונה. הוא הביא אתו את מר גרינווּד. סחתי לו על הסמכות שניתנה לי להרכיב ממשלה ושאלתי אם תצטרף מפלגת הלייבור. הוא אמר שתצטרף. הצעתי שמפלגתו תקבל יותר משליש מן המקומות, ויהיו לה שני מקומות בקבינט המלחמתי בן חמישה או אולי ששה החברים, וביקשתי את מר אטלי שימציא לי רשימת אנשים כדי שנוכל לדון בחלוקת תפקידים. ציינתי את מר בווין, מר אלכסנדר, מר מוריסון ומר דלטון כאנשים ששירותם במשרה רמה נחוץ מיד. גם את אטלי גם את גרינווד הכרתי, כמובן, ימים רבים בבית־הנבחרים. משך אחת־עשרה השנים שקדמו לפרוץ המלחמה הרי בעמדתי העצמאית פחות או יותר התנגשתי עם הממשלות השמרנית והלאומית לעתים קרובות הרבה יותר מאשר עם האופוזיציות של הלייבור והליבראלים. זמן־מה גילגלנו שיחה נעימה, והם הלכו להודיע בטלפון לחבריהם ואנשיהם בבוֹרנמוּת, שאתם, כמובן, עמדו במגע הדוק ביותר משך ארבעים־ושמונה השעות האחרונות.

הצעתי למר צ’מברליין שיהיה מנהיג בית־הנבחרים כלורד־נשיא־המועצה, והוא השיב טלפונית שהוא מסכים ועשה סידורים לשידור בראדיו בשעה 9 בערב, על־מנת להודיע כי התפטר ולהמריץ את הכל לתמוך ביורשו ולסייע בידו. זאת עשה בלשון של גודל־לב. ביקשתי את הלורד הליפקס שיצטרף לקבינט המלחמתי ויישאר שר־החוץ. בשעה 10 לערך שלחתי למלך רשימה של חמשת השמות, כמו שהבטחתי. דוחק וחיוני היה מינוים של שלושת המיניסטרים של השירותים הלוחמים. בנפשי כבר החלטתי מי יהיו. מר אידן צריך ללכת למשרד־המלחמה; מר אלכסנדר צריך לבוא לאדמירליות; וסיר ארצ’יבלד סינקלר, מנהיג המפלגה הליבראלית, צריך לקבל את מיניסטריון התעופה. בתוך כך נטלתי לעצמי את כהונת מיניסטר־ההגנה, אולם מבלי לנסות להגדיר את הקפו וסמכויותיו.

הנה כי כן, במוצאי העשרה במאי, בעצם ראשיתו של הקרב האדיר הזה, קמה והיתה לי הסמכות הראשית בממלכה, שבּה השתמשתי מעתה והלאה במידה גוברת והולכת משך חמש שנים ושלושה חדשים של מלחמה עולמית, פרק־זמן אשר בסופו, לאחר שכל אויבינו נכנעו ללא תנאי או עמדו לעשות כן, הדיחני ציבור הבוחרים הבריטי מיד מנהל עוד את ענייניו.

משך הימים האחרונים והגדושים האלה למשבר המדיני לא הוחש דפקי גם רגע. קיבלתי את הדברים כמו שהם. אבל לא אוכל לכסות מן הקורא את התיאור הנאמן הזה כי בעלותי על משכבי בשעה 3 לערך לפנות־בוקר חשתי הרגשה עמוקה של הרווחה. סוף־סוף היתה לי הסמכות לתת הוראות על פני הזירה כולה. דומה היה עלי כאילו אני צועד עם הגורל, וכי כל חיי עד כה לא היו אלא הכנה לשעה הזאת ולמסה הזאת. אחת־עשרה שנה בישימון הפוליטי שיחררו אותי מניגודים מפלגתיים רגילים. אזהרותי משך שש השנים האחרונות כה רבות היו, כה מפורטות, ועתה נתאמתו בצורה נוראה כל־כך, עד שלא יכול איש לסתור אותי. אי־אפשר היה לגנותני לא על עצם המלחמה ולא על היעדר כוננוּת לה. סבור הייתי שאני מרבה לדעת על כל זאת, ובטוח הייתי שלא אכזיב. לכן, אף כי בקוצר־רוח חיכיתי לבוקר, ישנתי שנת־ישרים ולא היה לי צורך בחלומות מרנינים. טובות עובדות מחלומות.

סוף כרך א'

נספחות

 

נספח ראשון    🔗

נספח א': שיחה עם הרוזן גרנדי    🔗

מר צ’רצ’יל אל סיר רוברט ואנסיטרט 28 בספטמבר 1935

אף כי השמיע את טענותיה של איטליה בעוז רב, מובן שהוא תופס את המצב כולו…

אמרתי לו כי מזמן שהתפזר הפרלמנט חלה התפתחות חזקה בדעת־הקהל. אנגליה, ובעצם הקיסרות הבריטית, יכולות לפעול במאוחד על הבסיס של חבר־הלאומים, וכל המפלגות סבורות כי במכשיר הזה ההגנה האדירה ביותר מפני סכנות לעתיד לבוא בכל מקום. הוא הטעים את הנזק שיגרום איבּוד איטליה לחבר הלאומים… אם יפול המשטר באיטליה, בהכרח תקום איטליה פרו־גרמנית. הוא נראה מוכן לסנקציות כלכליות. מוכנים הם ומזומנים להשלים עם החיים על בסיס של שיתוף. עם כל עניים, יכולים הם לשאת ולסבול. הוא דיבר על הקושי בתפיסת תנועותיה של דעת הקהל הבריטית. אמרתי כי אין להאשים בכך שום שגריר זר, אבל יש להכיר בעובדה כי חל שינוי. יתר על כן, אם יתחילו קרבות בחבש, תותחים יירו, דם יישפך, כפרים יופצצו וכו', הרי יש לצפות לכך שדרגת־החום תעלה לאין שיעור כמעט. דומה היה שהוא חושב כי להטלת הסנקציות הכלכליות לא תהיה בתחילה כל השפעה אלא שתגברנה בהדרגה עד שברגע זה או אחר יקרה מעשה מלחמה.

אמרתי שהצי הבריטי חזק מאד, ואף כי יש לבנותו מחדש בעתיד הקרוב הרי כרגע טוב הוא ויעיל, ומוכן הוא עכשיו בהחלט להגן על עצמו; אבל חזרתי ואמרתי כי אין זה אלא צעד הגנתי בלבד בשים לב לאינטרסים שלנו בים התיכון, ואין בכך לייחד בשום פנים את עמדתנו מזו של שאר מדינות הנמנות עם חבר־הלאומים. הוא קיבל זאת בחיוך נוגה.

אחר כך אמרתי כי חשוב מאד למצוא מוצא: ״טוב מושל ברוחו מלוכד עיר". הוא השיב שכך תהיה ההרגשה בכל מקום חוץ מאשר באיטליה. הם צריכים להתעסק עם מאתיים אלף איש שרובים בידיהם. הרוֹדנוּת של מוסוליני היא רודנות עממית, וההצלחה היא תמצית כוחה. לבסוף אמרתי כי אני בעד פגישה בין המנהיגים המדיניים של שלוש הארצות… שלושת האנשים יחד יוכלו לבצע משהו שלעולם לא יוכל איש לעשותו בעצמו. אחרי הכל הרי אנגליה וצרפת מכירות במלוא המידה בתביעותיה של איטליה לבכורה בספירה החבשית ובצורך המוחלט בתיקונים פנימיים [בחבש]. אמרתי לו שאתמוך ברעיון כזה אם יוכל להתקבל. הציבור הבריטי יהיה מוכן לנסות בכל הדרכים אל שלום של כבוד. אני סבור כי צריכה להיות פגישה של השלושה. כל הסכם שישיגו יוגש, כמובן, לחבר־הלאומים. נדמה לי כי זה הסיכוי היחיד למנוע את חורבן איטליה כגורם חזק וידידותי באירופה. אפילו ייכּשל הדבר לא ייגרם כל נזק, ואילו כרגע אנחנו צועדים לקראת התנגשות במלוא מובן המלה.

נספח ב' עזרה ימית לתורכיה    🔗

מאת הלורד הראשון של האדמירליות 1.11.9

הלורד־הראשון־של־הימיה ואני קיבלנו היום אחר־הצהריים את הגנרל אוֹרבּיי, ומסרנו לו כדברים הבאים:

במקרה שיישקף איוּם מצד רוסיה לתורכיה, תהיה ממשלת הוד־מלכותו נוטה, עם קבלת בקשה מתורכיה ובמסיבות מסוימות, לבוא לעזרתה של תורכיה בכוחות צי העולים על אלה של רוסיה בים השחור. לצורך כך נחוץ שיפותחו הביצורים נגד צוללות ונגד מטוסים במפרץ איזמיר ובמפרץ איזמיט, וקצינים טכניים בריטיים יושאלו אם יהיה צורך בדבר. אמצעי־זהירות אלה יהיו נוספים על התכניות הקיימות לפרישת רשתות נגד צוללות בדרדנלים ובבוספורס.

אין זאת הבטחה עכשיו ואין אנו נכנסים בשום התחייבות צבאית: ומסתבר שהאפשרות לא תתעורר. אנו מקווים שרוסיה תשמור על נייטראליות קפדנית, ואולי אף תיעשה ידידותית. ואולם אם תראה תורכיה סכנה לעצמה, ותבקש עזרה ימית מבריטניה, נדון אז אִתה במצב לאור המצב בים התיכון ועמדתה של איטליה, מתוך רצון להיכּנס להתחייבות רשמית. אפשר שבּואו של צי בריטי לאיזמיר כשלעצמו ימנע את רוסיה מלעבור את הגבול, וכי התקרבותו של הצי הבריטי למפרץ איזמיט תמנע נחיתה צבאית מצד רוסיה בפי הבוספורוס. על כל פנים, מעמדה זוֹ תבוצענה הפעולות הנחוצות לכינוּן השליטה בים השחור.

הגנרל אוֹרבּיי הביע שביעות־רצון מופלגת מן הדברים האלה. הוא אמר כי מבין הוא בהחלט שאין כל התחייבות. בשובו ימסור דין־וחשבון לממשלתו, ויוחל בסידורי ההכנה הנחוצים בבסיסים.

לא ניסיתי להיכנס לצד המשפטי, כי זה ודאי יסודר אם נגיע אי־פעם לשלב שבּו יהיה צורך לנסח אמנה רשמית. ההנחה היתה שתורכיה תבקש עזרה בריטית רק כשתראה עצמה בסכנה חמורה, או כשתיעשה צד לוחם בפועל־ממש.

 

נספח שני: מיזכרי הלורד הראשון    🔗

ספטמבר 1939

הלורד הראשון אל מנהל המודיעין הימי 6.9.39

(סודי).

מה המצב בחוף המערבי של אירלנד? היש איזה סימנים למתן עזרה לצוללות בלשונות־ים או במפרצים איריים? מן הראוי, כמדומה, להוציא כסף על־מנת להבטיח חבר מהימן של סוכנים איריים שיעמדו על המשמר בתכלית הדריכוּת. האם נעשה הדבר? נא להודיע.

הלורד הראשון אל הלורד־השני־של־הימיה והמזכיר (סודי) 29.9.39

דליפת ידיעות

זאת היא הצעה להדיח מן הצי המלכותי, בלי משפט, מבלי לנסח האשמה, ואפילו בלי חקירה ודרישה, סמל שזוּהה מתוך חצי תריסר בעלי אותו שם על פי העובדה שהוא בעל שניים לבנות מאד, ונמסר כי השתתף באיזה תאריך לא מוגדר בסעודה שבּה הושמעו דברים בלתי זהירים, כפי הנראה. אין שום רמז שקיבל כסף, או שהיתה איזו כוונה בוגדנית מצדו. אני אינני מוצא בניירות האלה אף עדוּת קלה שבּקלות שאפשר להביאה לפני בית־דין כלשהו נגד אדם זה, וגם מנהל התביעה הכללית אינו מוצא. אולם מבלי שתינתן לו כל אפשרות להתגונן, יש להשליכו מן השירוּת בתחילתה של מלחמה גדולה, ועד סוף ימיו יהיה תלוי עליו מין חשד שהיה מרגל או בוגד.

אין להרשות התנהגות כזאת. אם כדאי להוציא דליפות אלו, שאינן חמורות ביותר אף כי הן מרגיזות, לספירה של פעולת ענשים. יש פשוט להאשים את האיש באיזו עבירה מוגדרת הידועה לחוק־משמעת־הצי ולהביאו לפני בית־־דין צבאי, שהוא לבדו יוכל להוציא משפט אם אשם הוא או חף מפשע.

באשר לעובדי המספנות והאחרים, שגם כנגדם העדוּת מטושטשת ורופפת, אין כל צורך בנוהל כזה. אולי מותר יהיה, בחינת ענין מינהלי, לטלטל אותם קצת ממקום למקום.

אוקטובר 1939

הלורד הראשון אל הלורד־השני־של־הימיה ושאר נוגעים בדבר והמזכיר 14.10.39

אין כל מקום להפליה מטעמי גזע או צבע (בהעסקת הודים או ילידים מבני המושבות בצי המלכותי). למעשה תתגלה מידה רבה של אי־נוחוּת אם תהיינה דוגמות רבות לשוויון זה שלהלכה. יש לדון כל מקרה ומקרה לגופו, מנקודת המבט של הנהלה נוחה. אינני רואה כל התנגדות לשירותים של הודים באניות ה. מ. מקום שהם מתאימים ונחוצים, ואם מעלותיהם ראויות לכך אינני רואה כל מניעה לכך שיעלו לדרגת אדמירלים של הצי. אבל לא יותר מדי מהם, בבקשה.

הלורד־הראשון אל הלורד־הראשון־של־הימיה וסגן־ראש־מטה־הצי. 27.10.39

נא לעיין באיגרת זו שנכתבה מתוך הכוונה להעבירה לקבינט.

ודאי אין זה מענייננו להתנגד לדרישותיה של רוסיה לבסיסי צי בים הבלטי. הבסיסים האלה נחוצים רק נגד גרמניה, ולקיחתם מעלה על פני השטח ניגוד חריף בין אינטרסים רוסיים לגרמניים. עלינו להטעים לפני הפינים כי שמירת ארצם מפלישה וכיבוש על־ידי הרוסים היא הענין החיוני, ובסיסים רוסיים במפרץ פינלנד או במפרץ בותניה לא ישפיעו עליו. מחוץ לגרמניה הרי הכוח הימי הראשי בים הבלטי לעולם לא יוכל להפיל עלינו מורא. גרמניה לבדה היא הסכנה והיא האויב שם. אכן, יש אינטרס משותף בין בריטניה הגדולה ורוסיה במניעת חלק גדול ככל האפשר מן הים הבלטי מגרמניה. טבעי הוא בתכלית שתהיה רוסיה זקוקה לבסיסים המונעים תוקפנות גרמנית במחוזות הבלטיים או נגד פּטרוגרד. אם השיקולים שלמעלה הם נכונים, הרי עלינו להודיע לרוסים את השקפתנו, תוך שננסה לשדל את הפינים לוותר ואת רוסיה להסתפק בנקודות אסטרטגיות.

פברואר 1940

הלורד הראשון אל הלורד־הראשון־של־הימיה, סגן־ראש־מטה־הצי, מנהל־המודיעין־הימי, מפקח ומזכיר 11.2.40

1. חשוב ביותר להגיע לכלל השקפה נכונה על הבּנייה היאפאנית הנוכחית והצפויה לבוא. קודם שאוכל להביא ענין זה לפני הקבינט עלי להיות בטוח כי יש ראָיות מוצקות לכשרה של יאפאן לבנות צי העולה על הציים הקיימים של בריטניה וארצות הברית, בנויים כנבנים. מצבה הכספי של יאפאן ירד עד להדאיב. זה שנתיים וחצי היא עסוקה במלחמה הרסנית ביותר בסין, והיה עליה להחזיק בין מיליון למיליון וחצי חיילים יאפאנים בשדה. לא הושגה שום התקדמות מכרעת. אדרבה, סבורים שהסינים מתחזקים. בלי ספק יש ריאקציה ניכרת ביאפאן והמתיחות הפנימית גדולה מאד.

2. לאור עובדות אלו עלינו לראות את הדברים הנשמעים על כוונות הבּנייה החדשה שלהם. חלק גדול מן החמרים לבניית האניות הם צריכים לקנות מעבר לימים, ודבר זה, יחד עם הדלדול של המלחמה בסין, ודאי משפיע עד מאד על מצבם במטבע זר. מה יהיה מחירה של התכנית המובאת בטבלה של הלורד־הראשון־של־הימיה ביינים, בלי"ש ובדולרים? נראה לי שהם מפליגים במספרים של התרחבות ימית שמעולם לא ניסו בהם עדיין בו בזמן שמצבם הכספי הולך ורע במהירות.

3. מה יכלתם בייצור פלדה? מה כוחם בצריכת פלדה? אם אין זכרוני מטעה אותי, הרי כוח צריכת הפלדה של היאפאנים הוא בסביבת 3 מיליונים טונה לשנה, לעומת 15 של הבריטים ו־54 של האמריקאים. ועם זאת הרי תכנית מעין מה שיאפאן ניגשת אליה, כביכול, תהיה גם הנה נטל כבד על כוחה של בריטניה או של אמריקה. אין ספק שהבּנייה הכבדה באמריקה ובבריטניה תכפּה מאמץ נוסף על יאפאן. שאלה אחרת לגמרי היא אם יוכלו להסתגל לקצב. אינני סבור כי עצם השמועות על אניות שאומרים כי החלו בבנייתן יש בהן משום בסיס מספיק. האם שאלתם את דעת האגף או הוועדה של המאיור מורטון הלומד את הכושר הצבאי של ארצות אויב בפועל או בכוח?

הקצרה, הריני מסופק ביותר בכוחה של יאפאן לבנות צי השווה לציים הבנויים והנבנים ביום של בריטניה או של ארצות־הברית.

הלורד הראשון אל המזכיר

מועמד לבחינות הכּניסה לצי, נובמבר 1939, שנכשל 25.2.40

לא איכפת לי כלל ״לחתור תחת חוות־דעתה של ועדה שהורכבה כחוק", או אפילו להחליף את הוועדה או את יושב־הראש שלה, אם נראה לי שנעשה עוול. כמה זמן עבר מאז הורכבה הועדה הזאת מחדש? בעל כרחי קיבלתי רושם לא טוב ממראה הקאדטים של דארטמוּת שראיתים צועדים תמול־שלשום. מצד שני התרשמתי במידה עצומה מן המועמדים לעליה בדרגה מבין אנשי־השורות שראיתים מתרגלים ומתאמנים בככר המסקר בפורטסמות. הם היו מבוגרים הרבה יותר, כמובן, אבל טיפוס משובח הרבה יותר למראה.

לא די שהמזכיר הימי שלי יראה את הנער, אלא שאני מקווה להתפנות ולראותו בעצמי. מי הם באי־כוח הצי בוועדה הבוחרת? צריך להיות ייצוג הגון של קציני־צי.

פעולה בהתאם.

נא להמציא לי את רשימת החברים של הוועדה כולה – עם כל הפרטים על כל חבר וחבר ותאריך מינויו.

מרס 1940

הלורד הראשון אל הלורד־הראשון־של־הימיה והמזכיר 1.3.40

יש להכין תכנית לריכוז אניות־מערכה בים התיכון (עם ספינות אחרות), אם נניח שתתעוררנה צרות במרס. אינני מצפה לצרות; אבל טוב יהיה לבדוק מראש את כל הצירופים⁹⁹.

הלורד הראשון אל הלורד־הראשון־של־הימיה והלורד־השני־של־הימיה 25.3.40

רואה אני שהעתונות הגרמנית מעלה האשמות של שוד וביזה נגד אנשינו. לא הייתי רואה צורך לציין זאת לוּלא הגיע לידיעתי שנגנבו שעונו של הקפיטן של אלטמרק, הכרונומטר וצלב־הברזל שלו, והם נמצאים עכשיו בידי כמה מן המלחים כמזכרות. כל דבר מסוג זה יש להפסיק בתכלית הקפדנות. אין אדם יכול להשאיר ברשותו שום מזכרת בעלת ערך מבלי למסור על כך ולהשיג רשות. יכולה הממלכה להחרים רכוש פרטי של האויב, אבל לעולם אין יחידים יכולים לעשות זאת.

הלורד הראשון אל סגן־ראש־מטה־הצי והלורד־הראשון־של־הימיה 30.3.40

גזוּר מן ה״דיילי טלגראף" 29.3.40. עשרים אניות נאציות מתכוננות להפליג – נסיונות להבקיע את ההסגר (אמסטרדם, יום ששי).

אני גוזר זאת מתוך ה״דיילי טלגראף" גם שאלתי את שאלתי ממנהל־המודיעין־הימי משום שיציאה כללית של האניות הגרמניות מנמלי הולנד יכולה בהחלט להתפרש כאות של סכנה ביחס להולנד עצמה. אין לי ספק כי אותה מחשבה עלתה בדעתך.

אפריל 1940

הלורד הראשון אל הלורד השני של הימיה 7.4.40

ראיתי את שלושת המועמדים. בהתחשב בעובדה ששלושת הבחורים האלה היו ה־5, ה־8 וה־17 בבחינת התחרות בהשכלה מתוך יותר מתשעים שהצליחו, 320 שנמצאו מתאימים ו־400 שהתחרו, אינני תופס מפני מה תוארו כבלתי־מוכשרים לשירות הצי. אמנם נכון כי א… יש לו מבטא קוקני מעט, וכי שני האחרים הם בנים של רב־סמל ומכונאי בשירות המסחרי, אבל. כל כוונתן של בחינות־תחרות היא לפתוח את הדרך לכשרון, בלי הבדל מעמד ועושר. בכללו של דבר הרי במקרה של מועמדים המצטיינים במידה יוצאת־מן־הכלל בבחינה יש להניח שיתקבלו. בדומה לכך, אלה שנכשלים מאד בבחינה בהשכלה אפשר בכל־זאת שבכמה מקרים יהיו כשרים לשירות. אבל הרעיון של פסילת נערים הנמצאים בראש הרשימה, כל זמן שלא נראה איזה פגם חמור מאד, מנוגד בהחלט לעקרונות שהפרלמנט סמך עליהם את ידו.

אני בטוח כי אילו ידעה הוועדה, כשעמדו לפניה הבחורים האלה, שהם מן הממולחים ביותר ברשימה כולה, כי אז לא נקטה עמדה כה מחמירה ולא הוציאה אותם לגמרי מכלל חשבון לאחר הראיון האישי. נדמה לי כי להבא צריכה הוועדה לנהל את הראיון לאחר הבחינה, וכשתוצאות הבחינה של זו לפניה. זאת ועוד, אין זה הוגן שיניחו לבחור לשבת בבחינה, על כל המתיחות והדאגה הכרוכות בכך, בזמן שממילא כבר הוחלט כי אף אם יהיה הראשון ברשימה אין לו מקום.

כן נראה לי שאין צורך לציין שום רמה הפוסלת בחור לראיון ולרישום. יש גם לתת לוועדת־הקבלה הוראה שהיא יכולה לתת ציונים שונים לאותו מועמד לענפים שונים של השירות. ברור שיכול בחור להתאים הרבה יותר לשירות אצל השלם מאשר בענף המוציא לפועל, והוועדה צריכה להבחין בהתאם.

כמובן לא יהיה צורך בכך שוועדת־הקבלה תראה את כל המועמדים. הייבת להיות רמה מגבילה של השכלה. רמה זו עומדת עכשיו על 400 נקודות מתוך 1,350 בסך־הכל. אני רואה שכל הבחורים שהצליחו בבחינה האחרונה היו להם הרבה יותר מ־600 נקודות. הרי יקל הדבר מעבודתה של ועדת־הקבלה אם תוּגבּה רמת ההשכלה המגבילה?

נא להגיש לי הצעות לחידושה של השיטה הקיימת על־מנת להשיג את התנאים שלמעלה. בשלושת המקרים שציינתי יש להעניק חניכוּת.

(לפעולה היום).

הלורד הראשון אל הלורד־הראשון־של־הימיה ואחרים 28.4.40

נוכח הידיעות הרעות מאיי פארוֹ על בסיסים של מטוסים או של מטוסי־ים ובשׂים לב לעובדה שעלינו להביא את הגרמנים בחשבון לכל ארכו של החוף הנורבגי, דומה כי הכרח הוא שיהיה לנו בסיס באיסלנד למטוסי־הים שלנו ולתידלוּק האניות שבפּטרול הצפוני. נא להכין תזכיר מנומק להגשה למשרד־החוץ. ככל שנקדים להודיע לאיסלנדים כי זהו שאנו צריכים, כך ייטב¹⁰⁰.

הלורד הראשון אל סיר ג’יימס ליתגאוּ והמפקח 30.4.40

המספרים האלה של רווחינו בספנוּת מן ההתקפה הגרמנית על נורבגיה ודנמרק מסתכמים ב־750 אניות לערך, בנפח כולל של 3,000,000 טונה. יש לעיין בהשפעת הדבר על מצבנו בספּנוּת ובבניית אניות. ברור שזכינו בהרווחה שמעולם לא חזינו אותה מראש כשניגשנו לביצוע התכנית הנוכחית שלנו. אשמח לדעת את תגובתכם, ובפרט איך הדבר משפיע על התזכיר האחרון שהכין סיר ג’יימס ליתגאוּ.