¹

לידידי שופמן נוסף ספר חדש, אשכר חדש. לא ספר במובן המקובל, כי־אם ערוגת־שירה צבעונית. קטעים, דפים, שורות, שקנו קודם שביתה בלב, נאספוּ עתה לחוברת, והם נושאים חדוה בכינוסם כשם שהפליאו, הפתיעו בפיזורם. דפים שקופים אלה בטוריהם הצרים, העדינים, פועלים גם במראם החיצוני כחרוזי שיר. אכן, קטעי הדברים האלה, שהרהיבו אותנו עם הופעה ראשונה בגליונות יום ששי קטע־קטע לחוד, מרהיבים אותנו אחרת עכשיו, כשנצטרפו לשירה אחת, כשהיו לחיבור — כאפיקים קטנים אלה כשהם מתחברים לנהר עליז גלים. סימן טוב הוא תמיד לדברים בודדים כשהם מצטרפים מאליהם לחטיבה אחת. סימן הוא לאורגניות, לאחדות פנימית. פזורי רוח שהם נמשכים זה לזה ומוסיפים כוח ממגעם זה בזה מוכיחים, שאין כאן קליטה חיצונית, ארעית — שהכל כאן נובע ממעין אחד ושב אל מעין אחד.

ככל יצירה יחידה באפיָה חשוב כאן כל תא נוסף כשהוא מתגלה כהמשך, כחיזוק לגוף כולו. כי כל כמה שכוחה של הרשימה השופמנית יפה כשהיא לעצמה, אין למצותה מיצוי שלם כחוליה נבדלת. כשהיא משתלבת בחברותיה היא מעמיקה את מה שנרמז בה קודם רמיזה ראשונה, ואין זה פגם ליצירת שופמן, שהיא ניתנה לכתחילה ״מגילות חתוכות״: הרי זו רקמה צבעונית של יריעה אוטוביוגרפית, וכלול בה רישומה של תקופה בהמון גלגוליה. נקודות חיים מפוזרות מבחוץ ומשולבות מבפנים להויה מרוכזת אחת. וזהו סוד רציפותו של שופמן, שלא תמיד עמדו עליה.

רציפות זו באה לידי גילוי כמו למרות רצון האמן, שהתרכזותו בכל נקודה בודדת כבעולם מלא נעשתה מופת ודוגמה לדור. משום כך כל שילוב מכוון שנוּא עליו כל־כך. לפי תוכן הספר החדש מבחינים תכף במדוריו המיוחדים. לא ארץ־ישראל בלבד, שהיא הנושא הראשי כאן, כי־אם בלהות הניכר, הימים שבין שעבוד לחירות, ימי המאורעות בארץ וצללי האימים של המלחמה: כולם קובעים תחומים לעצמם. אחר במקומו של שופמן היה שמח להראות את כל הנושא במרוכז, אבל הוא, המחייב התרכזות בכל נקודה נפרדת, קבע אותם כקטעי יומן. והרציפות, המתגלית מאליה, יונקת מן הריתמוס הפנימי — מכוחו האמנותי־המוסרי של האמן, שלא לזכות במתנות יצירה שאינן שלו, שלא להיזקק לאמצעים שאינם שלו — לחומר שאינו שלו. הוא שייך לאותו מין של עופות מפונקים, שאינם מוצאים את מזונם אלא לאחר ניקור ממושך ומיגע, שהם מסוגלים לרעוב ימים רבים ושלא להיזקק לשאינו מזומן להם.

האמן ניכר באמצעיו העצמיים. אבל אמצעים אפשר לחקות, לזכות מן ההפקר, בעוד שחומר הוגן ליצירה מסוימת אינו נחצב אלא ממחצב עצמי, את המַניֶרה השופמנית חיקוּ רבים. כולנו למדנו משהו מחכמת האמן שלו, אבל את החומר השופמני האמתי אנו מכירים מיד, והוא מצוי רק בגנזי יצירתו, אנו מכירים בו לפי הסימנים החיצוניים, המציאוּתיים, הנראים, שרק בכוח מגעו נעשו נרתיקים לחזון, פנסים למהוּת האדם הנצחית. נקודת הכשפים כאן בצירופי הקוים הפשוטים, היום־יומיים, שכל כמה שהם נעוצים לכאורה ביסוד הנגלה, הם מכוונים אותנו מיד לצד חדש, מבודד יותר, אינטימי יותר. עשבים, אילנות, עופות, דוממים — כולם נקלטים בשעת התגלות כרמזי־חיים גדולים. הנה הרשימה “בין גלבוע וגלעד”, והרי כאן הכל, כמו תמיד אצלו, בלי הטעמה — קו לתומו, ציור לתומו. נוסעים בעמק. העין נתקלת בהרי הקדומים, בערביים רוכבים על גמלים וחוסמים את הדרך, בתרנגולת מקעקעת בשממת כפר ערבי, בפרה עלובה זו שבדגניה ב׳, שהיא קצוצת זנב ואינה יכולה להתגונן מפני הזבובים. ופלא: הכל כאן מעלה הד, הכל כאן יותר משהו נראה לעין, “מציאות או חזון?” לא: הויה מרוכזת, מנוגנת, מסוננת — שירה. מובן, שקשה לדבר על שופמן של “בטרם ארגעה” בלי לצרף אל הספר החמישי את הארבעה שקדמו לו. ברקמת יצירה אישית כזו של שופמן החוטים נדלקים דוקא מתוך צירופין ואסוציאציות, שכן השמחה היא לגלות אותם הסימנים הנפלאים, שקסמם חי בדמנו מאז, להיוָכח, שהכל כאן קבוע ומוצק כמאז, ועם זה, להרגיש בחוליה הנוספת, בחידוּש הנוסף, שרק הם המקיימים, הנותנים חיזוק לקסמים שהיו; שהרי כל נדבך נוסף לא בא לשם עצמו בלבו, כי־אם לבצר את הבירה כולה.

אכן זה הקסם של שופמן, שנעשה ודאות ושניתן לכאורה להסברה ולהגדרה, מגרה להסברה נוספת עם כל גילוי נוסף ביצירתו. כשם שהיצירה טעונה תמיד התחדשות כדי לחזק את הראשונות, כך גם הביקורת טעונה התרכזות נוספה כדי לקיים מה שבנתה קודם. הביקורת אף היא מתחדשת עם היצירה החדשה. שמחים אנחנו שבספר החדש שמור עדיין כל מה שקסם לדור, שכיוון את קצב נפשו, את קצב ניבו; שגם בו שמור יסוד מבריא זה, חתירה איתנה, עקשנית, מתמדת זו לאמת המעורטלת, שבה באים לידי גילוי עצם כוחו ויצר שירתו. אכן אתה מבחין כאן במאבק לעולם נוסף. ו“שתים־שלוש השורות” השופמניות הן, בכל פשטות צירופיהן, משהו המחייב תמיד הפיכה ואומר תמיד: דרשוּני! טעות היא לחשוב, שהפשוט נוח להסבר. דוקא באילן ישר הגזע אין להיאחז בלי שרירים חזקים. דרכו של שופמן לרשום, לא לכתוב. לרשום — הוי אומר: לספר אגב ראיה, לראות אגב דילוג — להציל הויה אגב הפסד. וגם הביקורת חייבת ללכת בדרכיו. להעריך אגב התרכזות ולהתרכז אגב חויה נוספת ובדיקה נוספת.

מאחורי כל הצעיפים, שכל שירה חמורה מתעטפת בהם, מאירה כאן חכמת החיים, בחינת המאורעות. הרצון להכרה שלמה, שאף הוא מסימניה של שירה איתנה, הוא תמיד גם רצון להיאחז באשיות החיים־לחיזוּק על־ידי אי־ התעלמוּת, על־ידי אי־השתמטות מהבטה ישרה בפני הדברים, במהוּת הדברים.

החיים אינם כאן סבך של מקרים. לא. שום דבר לא אירע סתם. יש תוצאות לכל התרחשות. ולא נתקלה העין חינם בשום מראה. כל דבר טעון תיקון זה של ראיה. עד אז איננו קיים אלא בחינת גולם. רק משעה שהמשורר נתן בו את עיניו מתחיל קיומו האמתי. והרי זה סוד ההכרה, שהיא משותפת למדע ולשירה. הפילוסופיה של משורר אינה הסקת מסקנות, כי־אם גילוי, הבלטה — נתינת סימנים. אך יש שירה, שראש מאוייה הוא להכיר. לא כהוגה, הבא לאחר המשורר להגדיר, לסכם. כאן קליטת הדברים המלאה היא גם הכרתם המלאה, הארתם המלאה. וזוהי שירת שופמן. היא מכירה אגב ציור; היא מציירת אגב הכרה. רנ״ק מגדיר את מהוּת ההכרה המדעית באמרו: “החכמה בכללה היא להפוך ציורים למושגים שכליים ותבוניים”. מאז ומעולם היתה כל פילוסופיה בעצם נלחמת ב“ציוּרים” לשם טהרת “המושגים השכליים והתבוניים”. היא רואה, ולא בלי יסוד, בכל ציור סכנה ל״תבונה הנקיה״. מאידך גיסא: בהכרעה לצד המושג המופשט סכנה לשירה כשהיא לעצמה (שילר). כאן שני אלמנטים צוררים זה לזה בה במידה שהם זקוקים זה לזה. וייתכן, כי רק שירה ששני אלה משלימים בה בהחלט היא גדולה באמת.

את כוחו של שופמן ראינו תמיד בעמידתו נגד הקסם של ציוריות שופעת, ביכלתו לנעוץ, כנשר זה שבאחת מרשימותיו המצוינות של “בטרם ארגעה”, את עינו ב“דבר כשהוא לעצמו”… דוקא במינימום זה כלול אצלו הציור ומה שמאחורי הציור. השירה היא כאן פרי צירוף פנימי, פרי ניפוי נסתר, קפדני, משהו משותף למשורר הקולט ולאנליטיקן הבורר במידה אחת. בכוחו זה שלא להימשך אחרי שום קסמים, קסמי לשון או קסמי תיאור, הוא יחיד בדור. ואלה הם קסמיו, וזהו כוחו המוסרי עד היום.

מה נוסף בכרך זה של גילוי מולדת, של אושר לא שיער הלב, יחד עם אותו כאב הערטול, שהוא הכרחי לשופמן? הרי זה ספר שהמשורר והרואה נאבקים בו זה עם זה; ששני יצרים שוים בכוח מפעמים את שורותיו — רוך העין והתאכזרותה תוך כדי חויה אחת. מבחינה זו הרי זה ספר מורכב יותר אולי מכל ארבעת הספרים הקודמים. שהרי זה עולם חדש, שמצד אחד אישר את כל החשדות, בה בשעה שהפתיע באור לא צפוי. וכל זה בא כחתף על משורר שבע נסיונות, שניצל בנס ממחשכי ניכר, ואף שהעין עמדה בצלילותה, בכוחה להבחין, לראות את הדברים בצביונם הראשון, הרי היה כאן, ב“עיגוּלו האחרון”, העולם אחר משהיה, אחרת ראה את צבעי הדשא, את ההרים, הים, את האדמה הנחרשת, את התינוקות המשחקים — כל אותה ההויה היהודית שנשתנתה כולה בקסם מולדת, וכל כמה שהלב עוד לא בטח כולו, הוצף כולו עדנה לא היתה לו עוד, והעין מלאה דמעה גדולה, שוחקת, נכלמת מכאב ונכלמת מאושר.

ולא נכלם הלב לשיר, לשיר אחרת מששר שם, בחרבוני ניכר. והיה זה הנס האמתי שנתרחש. הקסם של שופמן היה תמיד בקטעי רננה אלה, שהתמלטוּ כניצוצות חיים מתחת פּטיש זהבו. אבל הבגרות הגדולה היא תמיד בגרות הלב, שהוכשר לאהוב, שהוכשר לשיר במלוא דמו. והרי זה העיקר שנוסף: עם תמוטת העולם, עם תמוטת האדם — תום דומע, אהבה מתרוננת לאדמה שנתגלתה לעין המוּפתעת בזוך רגביה. האם לא כאן גילה ראשונה את “הדבר כשהוא לעצמו”, שבהימנון לו חתם שופמן את ספרו החדש?

ברור, שהחידוש הבולט כאן מאליו הוא הנושא, שרחב בהיקף, רחב במהות. הקו הטרגי עמַק לאין שיעוּר, והוא כשלעצמו קובע ממדים ששיעורם גדל, הסתעף ביותר. אף גם זה שבא בתמורת העולם שאבד, זאת “השארית המעטה”, שהרעישה במידה שהלב לא פילל. האחיזה החדשה באדם היהודי שלא הכזיב, בנוף שנתלכד עם מראות ילדות, עם הפלגים ששוקקו בערב פסח, עם ריח המצה המתוק ועם אברהם מאפו, זה הקסם הקדמוני שהזהיב את דפי התנ״ך, שהבליט את אישיהם ומראותיהם באור חדירה חדשה כמציאות וכחזון — כל זה יחד מהווה לריאליסטן גדול כשופמן משהו מחזק וגם מעמיד בנסיון. מי שרגיל כמוהו לחפור, לחשוף במחצבים העכורים את עורקי הזהב, לא ישמח לאסוף בחפניו ממה שמונח על־גבי השטח. הוא גם כאן משהה את עינו ארוכות, בודק וחוזר ובודק בשאלו לחומר שנשאר רק בשבילו; ואם יש שמשהו ממה שאסף אל ילקוטו נראה לנו בסקירה ראשונה קל ביותר מלתפוס מקום ביצירה זו, הרי גם בהתחבטותו ניכר המשורר, ואם פעמים הלב להכריע — טוב שהכריע. שופמן גם כאן אינו נזקק אלא לחומר משלו. אכן ארץ־ישראל בקטעים אלה היא, אף־על־פי־כן, מרכז הדברים. ארץ־ישראל היא עורק הזהב, שאותו הוא חופר ואליו הוא חותר. ערך העולם כולו עלה בגללה, עלה בזכותה. ואם גם גדלה החרדה, הרי אף היא לא גדלה אלא משום שכאן נתכנסה ההויה היהוּדית כולה, ו“אין לאן לרוּץ” ולא כדאי לרוּץ מעיגול אחרון זה. “עתה לשתות את ההויה לאט־לאט, טיפין־טיפין, לחוס על כל רגע ורגע” — כאותו חולה לאחר שנבדק ונודע לו כי נכתב לחיים.

פרשת ארץ־ישראל בספר זה קובעת חשיבות יותר משאוכל כאן להאירה בכל גלגוליה. למן הרשימה “בעיגול”, שמתוכה מחייכת עדיין ביישנות ראשונה, חדוַת ההפתעה הגדולה, מחייכים השמים החדשים, ההויה היהודית החדשה “במין בטחון מוּפלא, מסתוֹרי”, ועד “כאן בארץ”, ועוד ועוד, שחותם לב רואה עליהם, אתה מרגיש את העין הנעשית מחוננת יותר, את הצעדה הנעשית בטוחה יותר. הה, היא גם כאן חוששת לתחוח, לריק, נתקלת בסרק, שקולו הולך, אבל בעוד ששם היתה חותרת לגלות, לאשר את הרעוע, היא כאן בודקת מתוך זהירות, שמחה ראשונה לאשר את המוצק. הנה “בין גלבוע וגלעד”. במקום שהנוף קוסם כמו דרך אד מתעתע, לוהט בליכוד של חזון ומציאות; והנה “הנשיקה” כשהאדמה מלבבת ראשונה ליבוב אֶרוטי, מנושקת ראשונה “בצמא, בדמע, בכלות הנפש”… האהבה לא נכבשה כאן בקלוּת. “מעולמות אחרים נמלט ובא, ממראות נוף אחרים”, ולא הוא האיש, שיבוא עם ראיה שאינה שלו. משום כך פועלת כאן גם פליטת סנטימנטליות כאור בוקע, כלהט לב שהאדים שלא במתכוון מאין כוח לעצרו. טרם נכבשו השטחים הגדולים. העין הבודקת הבחינה שיש כאן משהו מוצק כאבן ושותק כאבן, אך היא עדיין מתבוננת מרחוק, מלטפת מרחוק. האוזן מקשיבה לדממה, תרה את המעינות הרוחשים בהצנע. ארץ־ישראל של דורות נתגלתה לו באותה זקנה על־יד הכותל, ש“לא בכתה ולא ייבבה, אלא ליטפה את האבן ביד מכורכמה, מגוּידה ומקומטה, ליטפה בלי הרף אילך ואילך, גם נשקה לה — בחשאי, באהבה כבושה. לא תפילה ותחנוּנים, שפתותיה אף לא נעו, כי־אם אהבה, אהבה, אהבה”. וזאת האהבה, האהבה החיה, זו שהצמיחה ארץ־ישראל החדשה, נסתמלה לו באותה תינוקת טהורה, שחייה הצעירים נקפדו בעצם לבלובם ושקברה בקרית־ענבים, כשורות התום היקרות שהשאירה אחריה, דובבו את לבו, הדמיעו את עינו — סיפרו לו על “הדור החדש האמת בגופו וברוחו”, על זה ש"על במת ההיסטוריה עולה עוד פעם עם ישראל, בעל נשמת הגבורה מימי קדם״ — הלא הוא מה שהעלה מתוך מחברותיה של אותה ילדה נפלאה. לא, האדמה הסלעית, המגוידת בפינה זו שבהרי יהודה אינה תחוחה. אפשר לדרוך ברגל בוטחת על רגביה.

ואף־על־פי־כן עולה גם מרוב דפיו של הספר החדש משהו שופמני, הכולל זיקת עולם, בחינת עולם. לא רק מתוך המדור “שתים־שלוש שורות”, ששִׁנוֹ החדה ננעצת בלא חמלה בכל אבק זיוף וחשש מעושה שבספר, כי־אם גם בתוך קטעי השירה אתה מבחין את העין התרה ומגלה בשמחה את כיעור העולם. משטמה ישנה זו לכיעור היא יסוד ראשון לתפיסת־עולמו. כל שהוא שנוא עליו יותר, הוא, כביכול, להוט אחריו יותר. כמי שמחפש את עילת־העילות של כשלון העולם הוא רודף אחריו, ניחת עליו בכל כוח הראיה — מעיני לא תימלט, המנוול! הכיעוּר והרשעות מזדהים אצלו תמיד, הרשעות היא פורענות גדולה בעיקר משום שהיא מכוערת, משום שהיא משליטה את הכיעור בעולם. באיזוֹ הנאה הוא מדגיש בכל מקום את הניוול העולמי שהתגלם בזמננו באיש אחד — כאילו גם בו ניוולו קודם לרשעותו. שמחה היא לדעת, כי הכל בו מתועב, גם זה “הקול הנתעב, המחוטם, כבד הניווּל”… כאילו כיעור מוחלט זה מיֵשב כלשהו את האסון הגדול. מה נורא היה אילו נתלבשה הרעה בקורטוב־מה של חן אנושי… אכן עולם שכיעור שכזה קסם לו, והוא שמושך אותו אחריו — מה דמות לו בעיני משורר, שרדף כל ימיו, כאויבו הנורא, את הכיעור האנושי!

משום כך התעוררותו ליופי, ליפי האשה, זה היסוד האֶרוטי המחייה את כל יצירת שופמן, אינו נראה נפרז וקלוקל כחיפושי היופי של “אניני הטעם”. היופי מבהיק כאן כהצלת פתאום, כמפלט אחרון מן הכיעוּר המוּפלג שאין מקום פנוּי ממנו. רגע שהוא מתגלה כאילו מתישבות כל העקמומיות. באה גאולה לכל. אותה יפהפיה שבמקלט, הקולעת במנוחה אחת משתי צמותיה, כאילו פוסקת מבטחונה לכל באי המקלט, מרנינה “בטרם צפירת הארגעה” את העולם הטלול שלפנות־בוקר. דוקא במקום זה ובשעה זו נעשה מובן, נעשה ודאי, שלא באנו לעולם זה אלא כדי לגלות פירורי יופי אלה, ש“בזכותם זכות קיום לכולנו”.

אבל כמה פעמים הוא מתאכזר לעצמו — משמיט בידי עצמו את המשענת מתחתיו ומראה בכל עירומה המבעית את משיכת היופי דוקא לאותו יסוד אפל שבחטא, שבכיעור. אותה הרטה, חמדת הכפר, קסמו היחיד של העולם ה“טבטוני” המלא כולו, ועד היסוד בו, יצרי רציחה — דוקא היא היחידה בכפר, שבריון הסביבה, “מפלצת המקום”, מלבב אותה בסתר (“טבטונים”), כאילו קיים קשר מסתורי בין היופי ובין הכיעור. אכן ליופי הוא מוכן לסלוח בכל מקום שהוא מתגלה לפניו; גם כשהוא מכאיב ביותר, גם כשהוא מערטל בו את שרשי האופל, גם בנפילתו אין ליבובו פוסק, עוד העולם קיים בזכותו.

יתרונה של כתיבה זו, שהיא משמשת לנו דוגמה, שלא להוסיף אף תג על מה שנאמר, שהיא ממאסת כל הבעה מודגשת, מנוגנת. כתיבה בעפרון. למראית־עין: רק רישומי דברים וזכרי דברים, פרי אסוציאציות מהירות, בעוד שהכל כאן פרי התבוננות מתונה, ממושכת, כלומר פרי נסיון רב־ימים, רב־מכאובים. עם כל מה שהכל נכתב לכאורה, אגב ראיה, אגב התרשמות, אין כאן מן הבהילות של חטוף וראה, חטוף ורשום, אלא דימוי שאינו פוסק. כל מה שנתרחש לא נתרחש אלא כדי לקשר חוט שנפסק. משהו בדומה לזה כבר אירע פעם, ועכשיו לא בא אלא להשלים את הדבר שהיה, להבליטו, לחזקו.

אין, אולי, כיצירת שופמן, הדורשת סימוכין ממאורעות רחוקים בזמן ובמקום. דומה, שכל מה שמזדמן לנו לראות אינו אלא פירוש למה שהיה בשכבר הימים. שופמן אוהב שילוב זה של עולמות שונים, של התרחשויות שונות, שביסודם המהות האחת, זו שאינה משתנית לעולם. עין זו, עין משורר, שהיא צמאה לחן חדש, לליבוב חדש, שוהה בתוך כאב צוהל על חזרת הדברים כשהיא מרמזת אזהרה: משנה גיל אינו משנה מזל! (“ידה בבלורית”). כה כבדה נחה עין זו על הדברים, שהיא מבחינה בפרצות שטרם נִבעו — רואה את הבלהות החוזרות, את הזועה החוזרת תמיד בדמיון מדהים. אהה! מה שעכר פעם את חיינו לא עכר פעם אחת — הרי זו תקלה העומדת תמיד בעינה.

תמיד לקח את לבנו כוחו האלמנטרי להתרכז רק בשלו, שלא להשגיח אלא בנקודה שבה הוא מגלה אותה מהות שאינה משתנית. ועם זה, משוש דרכו כאמן להסתכל בלי משים, דרך חירות ודרך שיחה בעלמא. לעולם לא תכביד עליך ה“גישה”, הכבדה בתיאור וכבדה בפסיכולוגיה. הומור שאין דוגמתו באופן רישומו הקל של ענין הקוביוסטוסים, ה“מצליחים בקלפים, אדישים לכל המתרחש מסביב, כאנשים מעולם אחר, העולים בחכמתם על כולנו, על כולנו”. בעין צוחקת הוא קובע בהם “מעין ביטול מסתורי־עצור כלפי כל מנהיגי הדור ואישי המדינות. ינאמו שם מה שינאמו, יעשו שם מה שיעשו — אנו מבינים יותר: אנו משחקים בקלפים”… התבהמות אדם זו אף בה מן “החזרה הנצחית: הרי הם אותם הקוביוסטוסים עצמם, שישבו לפני עשרים וחמש שנה בוינה ולא הפסיקו גם אז את משחקם בפרוץ המלחמה ובשוב השלום, ושבכל מלחמה ובכל שלום לא ישבתו ממלאכתם. כל הכוח השופמני כאן בעין שוחקת זו שהחליקה ממארבה על התופעה האנושית הזאת, ולא ציינה אלא את העובדה בלבד, כפי שהיא מתפרשת לבעל העובדה עצמו. “הכובע” — אף הוא אינו אלא תמצית של חזיון מחריד, חזיון הולך וחוזר בכל מלחמה, ש”הישגיה" מתבטאים בספסר המטומטם המתבלט פתאום כחריף, כמבין, כמומחה לכל דבר. ובאשתו המומת האושר, ש“הכובע המופלא בראשה” מעורר השתוממות וקנאה בכל הנשים הרואות אותה. “זו מלחמה וזו מטרתה”. והרי לפניך סיכום של “היסטוריה” שאין לשכחו.

רק היופי תמיד מפתיע. רק בו אין משום חזרה. נתיב־החלב אינו מתישן. “חצות בפרבר… חושך ושחור… בקולי־קולות מיבבים התנים בשדות הסמוכים בקולי־קולות אנושיים. ורק נתיב־החלב ברקיע מושך אליו את העינים בכוח… שם, שם בשמי־השמים נתרכזה רגע כל ההויה”.

ולא רק ״שם בשמי־השמים" — גם כאן למטה ההויה נתרכזה כולה ברגע של יציאה ממאפל המקלט לקראת השמש העולה — נתרכזה ב“זלזל שנזדעזע לאחר שהאנקור חרד מעליו ופרח לו; והנה כאן איחרת ולא ראית את הציפור כלל, ורק את הזלזל הנך רואה ברטטו”… רטט זלזל זה בזיווֹ של בוקר — שירת העולם שאתה מנחש אותה, שעליך להשלימה.

כוחו של שופמן בראיָה ובחישׂוּף בהעלם אחד. “הסייד” אינו סתם אומן מתגדר במלאכתו — הוא מחדש את פני החיים ואותה שעה הרי הוא סייד בעצם מהותו. שופמן אוהב תמיד להיאחז בסימנים חיצוניים, בדברים נראים לעין. ורק צירופי־דברים אלה, גם כשהם נראים ארעיים, קונים קביעות בעינו, נעשים חטיבה. נטוִים לתוך הרקמה הגדולה, ומהוים קשר. הפסד והויה מושטים לנו כאן בקנה אחד.

שירה לא־צפויה זו, ליריזם בוקע זה מפליאים משום שהם באים תמיד במפתיע. לעולם נתהה על כבשונה של פרוזה, שהליריזם שלה נובע כדבר מתבקש מאליו, מתנגן מאליו, בעוד שאין להפרידו מגוש קרקעו המוצק. אכן אין זה כי־אם נביעת הלב תוך כדי דבקוּת בחומר, הגץ היוצא מתחת הפטיש.

התנגשות הרך והקשה מולידה את הצליל המופלא ביותר.

נספח

יעקב פיכמן

נולד בבלצי, בסראביה, ב־1881. עלה ב־1911 והשתקע ב־1919. נפטר בתל־אביב ב־1958. מגדולי המשוררים הליריים העברים ומן המבקרים והמסאים הפוריים ביותר. כתב כמעט על כל יוצר עברי חשוב מרמח״ל ועד לבני דורו, ואף צעירים מהם. ספריו העיקריים בביקורת הם: ״בבואות״ (1919), ״אנשי בשורה״ (1938), “שירת ביאליק” (1946), ״אמת הבנין" (1951), ״בבית היוצר״ (1951), ״בני דור״ (1952), "רוחות מנגנות״ (1953), ״בטרם אביב״ (1959).