¹

אפילה שירדה עתה לעולם, אתה מוצא את רישומיה הברורים בכתבי ג. שופמן, בתוך שיטיהם וביניהם. משורר, הרואה ומראה חגוַי נפש האדם על סתרי יצריה, יצרי בראשית, האורבים לצאת מכלאם, ודאי שהוא עשוי ביותר לראות ולהראות את אפילת היצרים האלה בגילוים המאוּים בימינו ולעינינו, היא אפילת הברבריות החדשה, לראותה ולהראותה על שרשיה. לא כל־שכן אם שנאת ישראל טבועה בו כהרגשת אימה משחר הילדות. לכאורה, באידיליה מאירה חטיבת חיי ישראל בכפר גולה, אולם לא כראיית אבות היא ראיית בנים, לא כהרגשת גדולים היא הרגשת קטנים. אלה ואלה נתונים בחטיבת חייהם, העומדת בנס כעולם בתוך עולם — בית־ישראל הבודד ומאחורי כתליו ליסטים אורבים וסביבו רוב כפרי גויים. הגדולים הולכים בלילות בדרכים שוממות, מלגלגים על אימת הקטנים. עד בוא האחרית המרה, שהוכיחה באותות אימים, כי הם, הילדים, צדקו, היטיבו לראות, הרגישו את האמת. הרגשת אמת זו, שנקנתה ללב הילד משחר ימיו, כבת־לויה היא למשורר בדרכו, שהיתה, כנודע, רבת תחנות — עיירות רוסיה כאוֹרשה, דוברובנה, חיי קסרקט, בריחת גבולים, סמטות לבוב, טלטולי גטו, מלונות, מאסרים, מהגרים, וינה, בתי־חולים, ימות מלחמה, הררי אלפים — בכּל־בכּל לא סר צל־הרגשת־האמת שבילדוּת. כי ליסטים שארבו מאחורי כתלי בית־ישראל הבודד שבכפרי רוסיה הם־הם הליסטים האורבים בכפר האַלפּים, ואפילו לכיכר העיגול שבעיר העברים הצעירה יארובו — כאן וכאן אין הליסטים אלא כאוּברטוּרה מחרידה לגעש יצרים מתעורר וממיט אפילתו על עמים ומדינות וכלִי־זינו שנאת ישראל. עדות לראיית סבכים מעמיקים היא, אם הליסטים, כביטוי תאוות הרצח והשוד מבחינתה האַבסולוטית, נתפס כפתיחה מובנת מאליה, מוכרחת, לברבריות החדשה. כאילו ביקש המשורר להקדים ולהראות את השרשים ביסודם, קודם שסובכו לתוך אידיאולוגיה, פרוגרמה, מפלגה. אדם מישראל יושב בכרך וריבוי צלבי־הקרס שעל כתליו מבריחו לכפר, שהפוליטיקה לא חדרה עוד אליו, ומשבא לכפר לא זו בלבד שנגלתה לו האמת של נפש יושביו הרוחשת יצרים קשים, שהאכזריות היא כמידה מכרעת בהם, אלא ברשרוש הפסיעות הראשונות של הליסטים באפילה הוא מריח כבשֹׂורת רוח המשטמה, שמפניה ברח. ניחושו זה כלל במלים מעטות וברורות: “אֵד בראשית עולה מן האדמה, הנה־הנה השדה בו קם קין על הבל אחיו”. דומה שההדגשה היא במלה החוזרת: הנה־הנה. בבת־אחת מעמידתנו מלה זו על שרשם של דברים —יצרי בראשית הם המורדים על כל מידה וכל קנין שבנו ומבקשים להחזירנו לקדמותנו, קדמות האדם ביערו. אוירה שמשרה הליסטים מתוארת תיאור מבורר ביותר והיא־היא המבוא לספר האימים של תנועת הליסטים הפוליטית. מתוך נסיונו של המשורר לראות את שרשה של הברבריות החדשה כשהוא לעצמו, קודם שנתכנס בקרום של אידיאולוגיה ופרוגרמה, מובנים יותר תיאורי המשטמה, כשהיא, כביכול, גועשת לעצמה, כמעט מנותקה מעל האוביקט שלה. כן עלול מראה צלבי־הקרס על הכתלים בעיר שאין בה אלא יהודי אחד להבליט לעינינו את הדיספרופורציה העצומה שבין גודל שנאה וקוטן טעמה, להבליט את השנאה כצורך לעצמו, שטעמו אינו אלא כאמתלה לו. ביחוד ניכרת הראיה הזאת באותה תמונה קטנה ורבת־משמעות, כשפרחי הברברים מתכנסים ביום חגם ובאכזריות יתרה הם מניחים חמתם באילן רב־ ימים. והמשורר מגלה באותה השׂתערות השנאה את חילופי האוביקט — חימה אפלה של יצר בראשית, שכל שיש בו כובד שנים ככובד המסורת הוא משׂתער עליו בבולמוס השמד. דוקא בכריתת האילן הזה אנו עשויים לראות שורש אפילת הנפש, את היצר בערטוּלו.

ב    🔗

היצר הרע בערטולו, שאפילתו ניצחת, מחייב את היצר הטוב בערטולו, שאורו ניצח. כי האפילה היא קרקעו של האור, ערובתו. במלה אחת מצמצם המשורר את משטר העריצות של ימי הצאר, היא מלת הגערה בפי הז׳נדרם לאסיר בכלאו: ויכוֹדי! [צא!]² משטר העריצות נתמוטט, כיסא הצאר מוּגר, אך מלת הגערה נשארה בנעימתה. גם עתה, בצל המשטר האחר, קורא הז׳נדרם לאסיר בכלאו: ויכודי! והמשורר מעיר: הכרתי את הקול. אולם בסיפור אחר נלמד, כי כנצח האפילה הוא נצח האור. מימי משטר העריצות של הצאר נשמר לו למשורר זכרו של אחד, הנושא נפשו לחירות ועושה למענה במחתרת, והוא שמור בלבו כדמות של אדם אפור הבגדים; לימים ומשטר העריצות נתקעקע מכבר והמשטר האחר בא תחתיו נתגלגל לבית המשורר כדמוּת אפור הבגדים; לימים ומשטר העריצות נתקעקע מכבר והמשטר האחר בא תחתיו נתגלגל לבית המשורר כדמוּת אפור הבגדים מכבר, אידיאלים אחרים בפיו, סיסמאות אחרות בפיו, והם רחוקים בתכלית מלבו של המשורר, ועם זאת, ודאות היא בו, כי הוא־הוא אותו האפור הישן. ההתעקשות הזאת להכחיש מראה עינים ומשמע אזנים ולהיאחז בוַדאוּת הזיהוי הזה מקורה ביסוד האמונה באדם.

מה מלמדתנו אמונה זו? היא מלמדתנו, כי לא פחותה מן החובה לקלף מראה ומראית ולראות מאחוריהם את שורש הרע היא החובה לגלות במחשכי יצר גרעינו של האור. והכוונה אינה בלבד לגילוי היוצא מן הכלל, אם בשעה שהמשורר מעלה לפנינו במיצוי פלסטי את עיר הריגה וברחובותיה רץ הכומר וצלב בידו לעצור את השתוללות הטבח, והוא הקדוש הראשון בדברי ימי הנצרות; אם בשעה שהמשורר מראה לנו את האדם הטוב בדמותו של המטורף וּודאוּת היא בו, כי שורת המטורפים שנגלו לו באוֹרשה, בדוברובנה, בויליצ׳קה ועתה בקצה בירת שטייארמרק הם אדם אחד, יצר טוב אחד; הכוונה היא בעיקר לגילוי שהוא כלל — באותו הכפר עצמו, שהמשורר הראה לנו תוכו על ניווּלוֹ המחריד ורשעוּתוֹ הפרוּעה, הוא שומע עם ערב נגינת הרמוניקה ומתוך הנגינה מדובבת אליו נפש, שהיא כניגוד הגמור לכל שראה והראה לנו הכפר, ועתה בטחה היא בו: הרי שבתוך־תוכם עצור אדם אחר. רצונך, אתה מדגיש תיבה: אדם; רצונך, אתה מדגיש תיבה: עצור; ואפשר גדולה הדגשה אחרונה.

ג    🔗

ובאמת, המשורר הרואה ומראה עומק אפילה רואה ומראה רום אור. לא ככוחות פרודים — זה מול זה, זה כנגד זה, אלא ככוחות סמוכים — זה בתוך זה, זה מתוך זה. מרובים חזיונות האור שהמשורר מעלם לפנינו בנהרתם המעודדה והמנחמת מתוך הסיאוב והזוהמה. ולא נביא בזה אלא דוגמאות מעטות: צופה המשורר במרתפים האפלים ורואה בהם תסס אדי חיים ודרכם המופלאה — הוא רואה אותם מהבילים ועולים, מתערמים כענני גשמים, כאותם ניגונים נפלאים, שירי העם המתפשטים מאליהם ואין יודע דרך בריאתם ובוראם. בתוך המרתפים האפלים האלה הוא רואה את נגינת העם שהיא יסודו של עולם כקרקע לנגינת האמנות שהיא כרומו של עולם. וכן הוא צופה בסמטה הסאובה שבקצה הכרך וגם בה יראה את האור העולה מן הסיאוב — נערת חמודות, שנפלה לבית־בושת, מרעננה בבת־אחת את חשרת האויר המזוהם והיא כאילן לא נראה ורחב עלים המרשרש מעל הסיאוב. אולם המופת העז ביותר לאור העולה משפל הכיעור ושעצם אפשרותו מותנית במציאות הכיעור הוא, אולי, המעשה באותו אימיטטור שידע לחקות להפליא קולותיהם של בעלי־חיים, קול וחיקויו, קול וחיקויו, אבל רק בבואו לחקות קולו של החזיר ניכר בו רוח הקודש ושרה עליו אור האלוהים. מי שעינו ידעה לצוד את אלומת האור מערימת הסיאוב, אזנו יודעת לצוד בכפר הרשעות והאכזריות את מנגינת האדם האחר, העצור. ואכן, כמה וכמה פעמים ראינו את המשורר כטורח לגלות את האדם האחר, העצוּר הזה. ראֵה במיוחד דרכו זו בפושעים — הנה האסיר בעבודתו, כשאין פניו נראים, אלא גבו נראה, וחוט שדרתו נגלה כחוט־שדרה של צדיק הדור; הנה השודד המטיל אימתו על כל סביביו ובביתו אין בו לב להרים יד על ילדו. כמה הוא דומה בזה לשופט כפול החזות — בבית־דינו כשהוא גוזר גזירותיו הזועפות; במחיצת ילדו כשהוא מנגב את מצחו בחיבה. בנקודה זו, נקודת האהבה המוכרחת, אהבת אבות לבנים, מעמיד המשורר את הרשע במבחנו והוא נשבר — מידת האהבה והרחמים גוברת עליו בעל־כרחוֹ. מה מרעיש לבנו הסיפור המפגיש את המשורר ואת השודד, כששניהם יוצאים לחפש את ילדיהם ועל־פני השדה מהדד קול קריאתם ברטט חרדה אחד. החרדה המשותפת, חרדת הסכנה המשותפת, נתפסת לו, למשורר, כמפתח לתגבורת אורו של אדם. מחלת הסרטן, שאינה מפלה בין אדם לאדם והיא אויב כל האדם, עשויה, כסכנה משותפת, לערער, לפחות ברגעי הכרתה, את חומת השנאה — ככל שענין הסרטן, כהכרת הסכנה המשותפת לכל האדם, מתחוור יותר ויותר למנהיג ההקנקרייצלרים, ארס השנאה שבעיניו מתעלם והולך. לא בכדי העלה לפנינו המשורר כקטע חזון אחרית־הימים את מראה האסיר היהודי והאסיר הנוצרי הצועדים כבולי שלשלת אחת — הכרת הכבלים המשותפים, שאינם מפלים בין גזע וצבע, היא הפרוזדור לאחרית־הימים.

ד    🔗

ראינו את השכנות הצפופה של צמד הניגודים הגדול, האור והאפלה, ויניקתה בשכנות הצפופה שבצמד הניגודים הגדול ממנו, החיים והמוות. גילויה הבולט ביותר של שכנות סמוכה זו היא תגבורת יצר החיים וחמדתם נוכח פני המוות, וכאילו בתוכו ממש. המולה קטנה מסביב לתלוי אתה מוצא בה לא בלבד קהל הבהולים על החבל שאותו אומלל נתלה בו, שהוא סגולה להצלחה, אלא גם את המתנער לחיים רעננים יותר — דוקא החוזר ממראה תלוי דומה עליו, כי מבינות לגזעים ולערערים מנצנצים אותם מיני העשבים, שהעין כבר לא ראתה אותם מעצם ימי הילדות. אף בבית־הקברות הישן, משמתגלגלים ראיה ודיבור על דף הטהרה, נענית מפנים בת־קול פרועה, ערמומית, המעוררה חשק לשיר, ולא עוד אלא מראה אילנות שגדלו בין הקברים מעלה את האמונה, כי דוקא פירותיהם טובים ביותר. וכמעשה בת־הקול הוא מעשה הרוח בלויה של יוליה, שהתנשב דרך חירות וטרף את יללת העצב להשתעשע בה. אף בלוייתה של ברוניה נראה, כי רגע שיד הקרוב טורחת לתפוס עפר מלוא המעדר לסתום קברהּ מתנצנצה בעיניו התמימות והדומעות בת־הצחוק של התקוה. שכנוּת צפופה זו של מוות וחיים אתה מוצא גם באחידות של גילוי, החוזר במבואי חיים ובמוצאיהם — תמונה שראינו בהניה משנגלתה עלינו ראשונה על סף החיים, כשעיניה היפות והלחות מבהיקות כחסילי שדה כחלחלים ברגע שהם מפשקים גפיהם לעוף, היא כתמונה שראינו בה משנגלתה עלינו לאחרונה, על סף המוות, שגם עתה, כשעיניה פקוחות קצת, נראים קצות הכנפים הכחלחלות כשהן מנצנצות לעוף. אבל ביותר אתה מרגיש באותה השכנות באחידות של הרגשה, ביחוד בפסגת האהבה — הרגשת הגבר המתאבד מאהבה שנכזבה, הרגשת הנפילה מהר תלול וגבוה אל התהום, היא־היא הרגשת האשה בשיא כאבה מאהבה שנמלאה. ליוֹרקה הנכזבת, המטילה עצמה, כשמגבעתה בידה, מדיוטה שלישית, מותה ממתיק ומעמיק את כל האהבים החשאיים, דמה השפוך מרוה אותם, ורגע שאהובה מתגלגל בהר לתהום אבדנו היא נגלית כבחזון מאותה התהום לאחיה, מאושרת ומגבעתה בידה. במערכת השכנות הצפופה הזאת אתה מוצא לא בלבד את שפעת החיים, אלא גם את קמצוץ החיים כחוגג נצחונו על ערימת המוות. דומה, כוח חיוּתוֹ וחפץ חיוּתוֹ של אותו הקמצוץ החי מתוספים בו נוכח פני הערימה המתה ובתוכה — מעל תלי־התלים של הרוגי זועות המלחמה והנערמים בכל נגלה עלינו חולה האַסטמה הקשה, שמיתה בחניקה היתה צפויה לו מכבר, הרי הוא נושם עדיין, נושם. דוגמה, שבליטותה מרובה יותר, היא בפגישה שבין האח החי והאח המת, בראשית התגובה על בשורת מותו של האח —ראינו אותה בקסרקט, כשהבשורה נקראה באזני קרבלניקוב, שכל תגובתו, חסרת המלים ומרובת הביטוי, מצטמצמה בשריקת שפתים: פי־פי־פיוט; ראינו אותה למראה הפוטוגרפיה של האח הנרצח, כשהאח המת — בת־צחוק על שפתיו והאח החי בוכה, וביחוד ראינו אותה כשהאח החי יוצא באבלו לרחוב ורואה עולם בתפארת שלגו וחמדת החיים מתגברה בו, עד שהוא קורא: אחי היקר, אני שומר את עולמך הנהדר, תוכל לשכב במנוחה. ומה עזה היא הפגישה של החיים והמוות באותה שעה, כשהאב, המחכה ללידת אשתו, נרדם ובחלומו נראים לו שני שקצים העומדים עליו ופוקדים: כאן, חצוב לך קבר, ואותו רגע עצמו מעוררתו מבהלת חלומו הקריאה: נער. הוא־הוא הנער העתיד להיגלות עלינו לאחר שנים, בעלות צלב־הקרס לממשל שנאה והרס. אור השריפה המטיל, כבשורת זוָעות, את אימתו, הוא־הוא המבליט ראש הנער במצנפתו עד שהוא נראה כאור האחר. דומה, אור הטומאה מגביר את אור הטהרה, זרע העתידות, כדי ודאות שבקריאה: ישנו, ישנו אור נפלא, אור חדש.

ה    🔗

עולם הפחדים והאפלה שבחלל אוירו נישא אד קדומים, הוא כחזרה על אותו פרק בראשית, שבו קם קין על הבל אחיו להרגו, אולם עתה מתעורר גם הבל לעמוד על נפשו. הוא־הוא הער על קִנו, על עיגולו, שאויבו מתנכל אליו. נשען אל נקודת חסותו הוא עומד על משמר החיים, מוכן להרוג וליהרג. כי אם תבדוק את ענין החסות בכתבי המשורר תמצא לא בלבד את דמותו של הפרופסור הישיש, שבינתו הטובה השפיעה בטחה, לא בלבד את הידיד המנחם בעצם הוייתו, או את הסייד בעצם זמרתו. לא בלבד את המשענת של מידות נפש ותכונותיה, אלא גם את המשענת שבכוח, בזרוע. הרי הברוינינג, הנקרא בשם המושיע הקטן והנקנה בימי האימה בפני הליסטים, וקוניו יוצאים עמו מחנות הנשק בהליכה אחרת לגמרי; הרי עורף הברזל של הנער המוכר את ״הדגל האדום״; הרי אפילו התליָן, שעיניו הפוספוריות מבהיקות כנגד עיניו האפלות של הרוצח, התלין הנתפס בחינת היום הנלחם עם הלילה. כהגדרתו החריפה של המשורר: הפנס האלקטרי בעבי היער. הוא יער בראשית, שבו קם עתה קין על הבל אחיו. והבל ער על קִנו, עיגול חייו, בהריחו את הסכנה, מוכן להרוג וליהרג.

נספח

דב סדן

נולד בברודי, גליציה, ב־1902. עלה לארץ ב־1925. היה עורך המוסף הספרותי של “דבר” במשך שנים רבות, שימש כפרופסור לספרויות עברית ואידיש באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל־אביב. תחומי כתיבתו מרובים ומגוונים ביותר. מספרי הביקורת שלו בספרות העברית החדשה: ״אבני בוחן״ (1951), ״על ש״י עגנון״ (1959), ״אבני בדק״ (1962), ״בין דין לחשבון״ (1963), ״אבני גבול״ (1964), “בצאתך ובאהלך” (1966), ״בין שאילה לקנין״ (1968), ״אבני גדר״ (1970), ״אלכה ואשובה״ (1971), ״אלופי ומיודעי״ (1972), ״פולמוס ושוד, פולמוס״ (1972), ״בלשון מדבר בעדו״ (1972). ״מכוחו של מקרא״ (1977), “אורחות ושבילים, מסה, עיון, חקר, כרך האישים” ו1977). ערך, תירגם והקדים מבואות לעשרות רבות של ספרים בתחומי העיון, המדע והספרות היפה.