הטריח את עצמו המשורר היידי ה. לייוויק לבית העלמין “פאר לאשייז”, כדי לקיים מיפגש עם הנזיר והפילוסוף אבלארד ותלמידתו האהובה העלואיז, על יד קברם המשוער. פרשת אהבה טראגית ומהוללה התרחשה בין פייר אבלארד 1097–1142, פילוסוף וסכולאסטיקן צרפתי ותלמידתו ואשתו הלואיזה. הפרשה היא שם דבר בספרות האהבה.
המשורר היידי ה. לייוויק לפני צאתו מקברו אשר בניו־יורק לפגישה קיבל אינפורמציה, כי הקבר מצוי בגני ה“פאראקלייט”, בבית התפילה של המינזר, או סמוך למקום זה. בהגיעו לצרפת התברר לו מיודעי דבר, מאחד הידענים הגדולים של פריז, סופר יהודי יחזקאל קורנהנדלר, כי בית התפילה נחרב במהפכה והקברים נהרסו ושני קברי האהובים של אבלארד והלואיז נתערבבו והשרידים המשוערים הועברו אל בית העלמין “פאר לאשייז” בפאריז בשנת 1817.
בהגיעו ראה המשורר גברים ונשים נושאים פרחים לעטר את שרידי מצבתם.
המצבה מטופחת, כרי בר מסביב, מרבדי שושנים. אין זאת, כי ההמונים נושאים אתם את זכר האהבה הגדולה בין הפילוסוף־הנזיר והנזירה היפה־פיה. עוד היום מתפרצת לא פעם מפיות ההמונים המבקרים שירת הודיה אדירה לאהבה, אשר אינה יודעת גבולות, צווים, איסורים והסגרים, אהבה אשר חיה וקיימת לעד.
לא עם המוות אני הולך להיפגש, מילמל המשורר לעצמו, כי אם עם החיים. כי על כן מהי אהבה – אם לא להסתכל בפני נצח־הקיום, שאינו נכנע, בפני הלב המפרפר. הרי – אמר המשורר לעצמו, – להתאבק בעפר רגליה של האהבה, פירוש הדבר: להבין את כבשוני הבריאה, את סוד העולם. הנה שתי דמויות אשר דבקו בחיים, באהבה; נגזר עליהם גם במחבואים לשחק את המשחק הטראגי של אהבתם ואכן כך עשו וניצחו את הפחד, החרדה; הם השיגו שיאים באהבה. עלו למרומי הפסגות ההרפתקה המסוכנת ליוותה אותם, כי ידעו שתי דמויות אלה שאהבה היא מלח החיים. שתי השורות הראשונות של שיריו: “לידער פון אבעלאר צו העלואיז” נתרקמו מיד במוחו: “זיי געגריסט, זיי געגריסט / אין דער וועלט ווו דו ביסט / העלועיז, העלואיז – / העלואיז”. (היי ברוכה, היי ברוכה, בכל מקום בתבל את נמצאת, העלואיז, העלואיז) שתי הדמויות חיכו לו. ללא מעצורים, ללא פחד החזיקו יד ביד. הרי בחייהם עוד הוכיחו כי לא שיחקו על במת התיאטרון, כי אם על במת החיים האכזריים, וכי חרפו נפשם למען אהבתם.
על מיפגשים כאלה כותבים: האהבה בכל הזמנים. בכל השמחות. בכל המצוקות. מכל הקברים. שערות השיבה של ה. לייוויק, פניו הנזיריים השפיעו על אבלארד והעלואיז. אכן – משוררם היידי בפניהם. מעורר כבוד. הפגישה כבר בראשיתה טעמה טעם הספירה של האצילות. של מיסתורין. של סערת נפש עזה.
ה. לייוויק: שלום עליכם דמויות אצילות. קראתי, – וזה נכון: אהבה שאין עימה יסורים, עינויים, אינה בגדר אהבה כלל; אהבה עזה כמוות שסיומה אינו המוות, אינה בחזקת שיא־השיאים. היסורים הם השאור שבעיסת־אהבה, הם המלח והתבלינים. אהבה שומרת על עץ החיים ואם גם יודע אני כי הפגישה היא פגישת מתים, אינני נרתע מלדבר על החיים. אבלארד, ספר לי מחדש את קורות חייך.
חיוור מהתרגשות, ידו אחוזה בידי העלואיז, כי הרי זה יותר משמונה מאות שנה לא פגש אותה בפריז, התחיל אבלארד לגמגם:
זה היה במאה השתים עשרה. למדתי פילוסופיה. התמסרתי למחקר הנצרות. היו לי ספיקות לגבי השילוש. עם זאת התמניתי לראש מינזר. מחשבתי היתה יוצרת. הייתי אדם חושב. עסקתי במחקר הטוב, הצדק, האמת, המדע, המוסר, הגואל.
ההיסטוריונים מספרים כי קומתי היתה זקופה, פני נאים, מצחי רחב להפליא. הרוח הערנית שבי יצקה חיות וקסם בהליכותי ובדיבורי. חיברתי שירים אף הלחנתי בעצמי ושרתי אותם. הייתי עליז ותוסס. אולם אומרים, כי בנעורי הייתי גם יהיר, חצוף ואנוכיי. בזכות חריפות מוחי ולשוני נדבקו אלי תלמידים רבים בבית אולפנא שהקמתי. העמקתי בלימודי הפילוסופיה וספרות, התבטאתי בבהירות בהרצאותי ואף הוספתי תמיד קורטוב של לצון. בתוך הקתדראלה שהרצאתי פגשתי את הנערה הלואיזה, טובת מראה וכשרונית. היא עוררה את גבריותי. היא נתנה ממד חדש לחריפות שכלי. עם פגישה ראשונה היא הפכה לסמכות העליונה של כל חושי. של תבונתי. הסתכלותי על העולם. אמונתי… בת שש עשרה היתה ונקשרתי אליה בעבותות אהבה. (שפתי לייוויק מלמלו: “כ’האב געזינדיקט צו דיר / מיט מיין קער, מיט מיין ריר, / מיט מיין קלאפ אין דיין טיר – / העלואיז” (– כלומר: חטאתי לך עם כל ניע וניד, עם הנקישה על דלתך, – העלואיז). הפסיק לרגע אבלארד. מצחו החרוש קמטים ניסה לחדש בזכרונו את רגעי אהבתו להעלואיז.
כן, משוררי, ה. לייוויק: להטתי מתשוקה לעלמה הזאת. עשיתי הכל כדי להיות במחיצתה. בתואנת לימודים בלינו את שעותינו באושר האהבה. נצמדנו. אני מבקש עתה לציין כי להט האהבה היה גם גופני וגם רוחני. היא הרתה לי. הבריחו אותה. כדי לא לחסום בפני את הדרך לעליה בכנסיה, ביקשה לשמור את הריונה בסוד… נישאתי לה אבל שמרנו על סודיות הנישואין. בחשאי נפגשנו. נשלחה למינזר וצוותה לחגור את גלימת הנזירה. מבקשי רעתי, שומרי “הטוהר” של הכנסיה ביקשו להיפרע ממני. קנון הקתדרלה הוא אכזרי: נישואים חסמו את הדרך לכמורה. מעשי – על אחת כמה וכמה. המשפחה היתה אכזרית. באחד הלילות פרצו לקיטון ניסתר במעוני, כפתו אותי, כרתו חלקים מגופי, סרסו אותי ונמלטו…. התקדמות כהונתית היתה סגורה בפני. ציוויתי על הלואיזה לעטות את צעיף הנזירה ואני קיבלתי עלי נדרי נזירות. (ה. לייוויק מלמל: “גליק אויף דער ערד / ווערט פון נאענטסטע צעשרטערט, / ווייל די וועלט זעט פארקערט – / העלואיז” (כלומר: האושר על פני האדמה נהרס על ידי הקרובים ביותר, כי תבל רואה הפוך, העלואיז).
העלואיז – מנסה לחזור לסוד הצער והכאב של הימים ההם, מחפשת פורקן, מבקשת לבטא כמה דברים. סלח נא לי, אהובי אבלארד, סלח נא לי משורר יידי דגול, – זכור לי, כי אם גם אבלארד היה משולל יכולת גופנית, שלח אלי מכתבים שאהבה לוהטת מחבקת כל שורה, אהבה שהיתה מובלעת בעצמותיו. היתה לו שמחה גדולה באהבה זו. לא היתה בה בכייה. לא הגה והי. אהבה ששתתה דם והיא היתה רגועה. העינויים לא הרתיעו אותו. בפנים שוחקות כתב אלי, אם גם היסורים התפלשו בכל שורה ושורה. הוא לא גרד את פצעיו. הוא יעץ לי רק לקבל את התלאות ברוח נמוכה, כעונש מטהר ופודה מיד אלוהים. הוא היה בטוח – וכך כתב לי מפורשות, – כי נתאחד בשמים. כי נהיה יחד. כי שם בשמיים הקנון הקתדראלי הוא יותר חנון ורחום. כי שם במרומים שרים הללויה לאהבה. כי קיים שם גן עדן לנאהבים. ודאי יקצו לנו פינה. הוא חיבר תפילה למעני וביקש לשאת אותה למענו. בעמקי לבבו הוא שמר לי אמונים ואהבה יוקדת. הוא לא ניסה לעקור את הצער והיגון, אבל ניסה לתת להם ממד אחר, ממד של טעם־אהבה לסבל. הוא, אהובי, לימד אולי תורת חיים גם ביגון. אומרים, משורר נכבד, כי המכתבים נשארו. אולי ניתן לבדוק אם זוייפו… (לייוויק ממלמל: “מיינע טעג – געציילטע, / מיינע טריט־שטויביק,/ פאר דיר, מיין אויסדערוויילטע, / ווייל איך לעבן אייביק” (כלומר: ימי ספורים צעדי־אבק, למענך, בחירת לבי רוצה אני בחיי נצח) אנא, משורר, בדוק נא אם זויפו המכתבים. אם זויפו – מי מאנשי הספרות הצרפתית ניצל אותם.
בענווה ובהתאפקות הפסיק אבלארד: אנא, אהובתי, הרשי לי להוסיף כמה מלים. הרי הפגישה מתקרבת לסיומה. רשום בפנקס השירה שלך, משורר יידי דגול: גזרו עלי דומיה תמידית והסתגרות במינזר. באפלולית הכתלים לבי גאה באהבה להעלואיז. לא הייתי ברשות המינזר. הייתי כולי ברשות העלואיז. זו היתה רשות אחרת: כולה אורות. הצער הוליד אהבה, שרק הספרות הטובה מסוגלת לבטא אותה. זוהי אהבה שאין לה תחומי זמן, כי אם תחומי נצח. היא אינה כובשת שטח של בית. של כפר. של עיר, כי אם שטחי תבל. היא כולה מיסתורין ותעלומה. היא מחבקת את מלוא עולם הניסתר. בוא ונאמר: היא אינה מציאות. היא חלום. חלום שיש לו דמות. דמותה של העלואיז…
העלואיז: לא גיליתי לך אף פעם, אהובי, כי גם אני במותי הייתי בת שישים ושלוש. לא ביקשתי אף שנה אחת יותר.
אבלארד: ידעתי. קראתי על כך בספרי ההיסטוריה. הרי הרבה ספרים נכתבו עלינו. הרי לא רק נזיר אוהב הייתי. גם פילוסוף הייתי. המינות שלי, ספקותי בשילוש העלו את חמתם של אנשי הכנסיה. כתבתי ספרים פילוסופיים על אמונה, על מיסתורין, על שכלו של האדם. הפסיק אבלארד וביקש מהמשורר, כי יקרא בפניו כמה שורות משירי אבלארד והעלואיז.
לייוויק קימט את מצחו ואמר:
אולי יפים הם דברי הפרידה: “אזא גליק דיך צו וועלן / און צו האבן דיך דא;/ טרעט אריבער די שוועלן, / כאטש איך זע־ביסט ניטא” (כלומר: אושר לרצות בך, ולראות אותך כאן. עבור הסיפים, אם גם רואה אני – את אינך) ואוסיף עוד שורה. הרי פילוסוף אתה: “איך האב יארן צעריס ווי מען רייסט שטיקער קליידער, / כדי אליין זיך דערוויסן, / צי די וועלט האט א סדר”. (כלומר: שנים קרעתי, כשם שקורעים בגדים, וזה כדי לדעת, אם לעולם יש סדר).
אני, פילוסוף נכבד ואשה נהדרת, עסקתי כל ימי חיי בנושא זה: אם לעולם יש סדר. הבאתי לספרות את זעקת איוב ואת שתיקתו הרועמת של יצחק מעל העקדה. הבאתי אנשים מעונים לדפי הספרות. דמותכם כבשה אותי. לא קלה היתה הדרך מניו־יורק היהודית לבית העלמין ב“פאר לאשייז” בפאריז. אילמלא ידידי יחזקאל קורנהנדלר, אולי לא הייתי מוצא את קברכם. הרי, אמרו לי, כי בית התפילה של המינזר נחרב במהפכה, וכי למקום זה העברו שרידים משוערים. אולם, הנה אתם רואים, כי מצאתי את המקום. עלי לאמר לכם, כי לא רק שירים כתבתי עליכם, כי אם דראמה שלמה. לא מחזה שעשועים ולא סיפורי מעשיות. תבלין־אהבה בדראמה. תבלין היסורים. העינויים. הכנסיה הרוצחת כל מחשבה חפשית.
אהבה שלכם נובעת ממקור החיים. אין בה חוליות מתפרקות, כי אם אחידות אצילה ונעלה. יש בה חלום שהוא מציאות והחלום מפליג למרחקים. הוא הגיע לדפים רבים של הספרות. הוא הגיע גם אלי לניו־יורק. הייתי בקטרגה הסיבירית, ראיתי זוועות, אולם תמיד ידעתי כי האהבה היא המבשרת של הגאולה. בים התוהו והיגון רק האהבה מכוונת את ספינתנו. העלואיז, אבלארד, פגישתנו היתה הכרחית. לא על מגש כסף הגישו לנו את הפגישה. אני יודע, כי גם בעולם ההוא הכנסיה התערבה וביקשה לא לאשר את הפגישה: פחדו מפני משורר יידי. הרי יש לנו חשבון גדול עם הכנסיה. אבל לא אגע עתה בחשבון זה, כי הרי גם אליכם התאכזרה. באתי רק להושיט לכם יד, יד מקרוב לקרוב.
רד הלילה על פריז. שלוש דמויות מיוגנות התרחקו ממני. לא חזיון בדים חזיתי. ידעתי כי ייפגשו. לא ידעתי רק, כי אהיה נוכח בפגישה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.