הספר מופיע בסיוע של ג’רי אורן – להנצחת ההורים יפה ומרדכי פינגרמן ז"ל

אני מפגיש דורות. נראה, כי הם מבקשים להפגש.

דיוגנס איש סינופא. פילוסוף, קיניקן אשר לימד להסתפק במועט. חי בערך 400 שנה לפני מ"נ, מבקש להיפגש עם בן מאת העשרים, גבורו של י.ל. פרץ – באנטשע שווייג (בונצ’ה שתוק); דיוגנס באתונה מתהלך בשעות הצהרים ופנס בידו כדי לבקש אדם ישר פוגש את הסבל מוארשה, שעירו נחרבה ואף בקשתו היתה מועטה: “א בולקע מיט פוטער” (לחמניה קלועה מרוחה בחמאה);

ידברו ביניהם בעל ה“איכה”, ירמיהו הנביא, עם יצחק קצנלסון, שני עדים לשני חֻרבנות. ביאוגראפיות זוטות של אישים בעלי השפעה נפגשים על אם הדרך, במרחק של מאות אלפי שנים.

הם מדברים על היצירות שלהם. הם אינם בודדים במערכות עולם. הם אינם בנכר. מבקר אחד בביתו של השני, עוברים על פני שדמות עוטות ירק, על פני שואות: והנה – חוטים משותפים שזורים באדרתם.

אישים ואחד נאחז בכנף טליתו של חברו: ביאליק מחזיק ביהודה הלוי ולייוויק משוחח עם אַבֶלֵר והלואיז.

אף גיבור לא גורש מספירת הספרות היפה, מהשיר, מאירועים היסטוריים. משפחה אחת.

הם חיים מחדש את חיי האמנות הגדולה שלהם, את אמנות החיים הגדולים.

אני פגשתי אותם בעולם של הכנעה ומרי, תקווה ויאוש.

כולם חוברו יחדיו.

חיי נפשות רבות. אני מנסה לדובב אותן.

מבקש רומאן רולאן בהקדמתו לקורא העברי למצוא לזקן שלו, קוליא ברניון, בן החורין עד אין תקנה, אכסניה בתל אביב. כאן, ברחובות תל אביב עתיד להקביל פניו ידידו הוותיק ר' טוביה הנודע לתהילה של הסופר היידי שלום עליכם. נפגשים – ומייד מכירים זה את זה, שני רעים שרק אתמול עזבו את המערכה של הסופרים, אבל לא את המערכה של החיים. הם מסיחים זה לזה איש את סיפור־מעשהו.

דו־שיח של שני גיבורים, של שני עמים, של שני עולמות ושיחתם חובקת עולם אחד: עולם האסונות והעמידה האיתנה. להיטות לכפירה ואמונה איתנה בכוח העליון המכוון גלגלי עולם. עשירי־רוח ודלי־נכסים. מעונם – צר ועולמם – רחב, גדול. נראים לעתים קצרי בינה ולמעשה – רחבי דעת, בדיבור ובמחשבה. הורסים בניינים ומקימים אותם בהבל פה. ממעמקי מעמקיהם הם חוצבים את אמונתם ועולמם הפנימי עשיר. קוליא ברניון עם הבנים, טוביה עם הבנות ובכל פגישה הרי געש של רגשות, של אהבה. פשוט – האדמה רועדת עם כל מפגש. קוליא ברניון עם כוס היין הבורגונדי שלו וטוביה עם כוס החלב נעים באותם מעגלי־חיים. עניין להם להמשיך. גם כשרומאן רולאן ושלום עליכם עזבו את שולחן הכתיבה. הם, הגיבורים, נשארו. השתחררו ממעצבי דמותם. מן האימה, שמא יובילו אותם לאן שהם אינם רוצים ללכת (האמינו לי, כי גיבור בספר, לאחר שהוא מגיע לשנות בגרות ודמותו מעוצבת כיד הסופר הטובה עליו, מפחד פחד מוות שמא יוביל אותו סופרו מולידו לסמטאות ללא מוצא, לטראגדיות שאין הוא רוצה בהן, למפגשי חיים שאינם לפי רוחו…)

הם נפגשו: קוליא ברניון וטוביה.

קוליא מבקש להתחיל בעסקי עגבים, כי על כן: עסקי עגבים איננו מן החגבים. אולם טוביה מבקש להרפות מזה. אין הוא מתבייש לדבר גם על כך. אולם אחר פגישתו עם מנחם מנדל הוא מבקש מקוליא להתחיל את שיחתו בדברים יותר רציניים.

קוליא אינו מרפה. פטפטן זה אינו מוכן כה מהר לוותר. הוא מרביץ קריצת עין לטוביה: “כדרך אדם בדלעת דרך גבר בעלמה, ואין להסתפק בראייה בעלמא”. משיב טוביה: שחורה אני ונאווה – “שיין ווי די זון”. “שני שדייך כשני עפרים” – כך כתוב בשיר השירים הקדוש, מוסיף תרגום ביידיש, המסרס את הפסוק וקוליא נכנע. אמנם יש לו מה לספר לטוביה על נסיונותיו כשהיה כרוך אחרי כל שלמה, אם אשה ואם עלמה", וכי הצמאון עוד עכשיו מציק לו, כשהוא מסתכל על “חתיכות” תל־אביב. אולם לא לשם כך נפגש טוביה שלנו עם קוליא. אם שלום עליכם, מלווהו התמידי ומולידו, קיים היכרות ממושכת עם מנחם מנדל עשרים שנה כמעט, הרי איתו, עם טוביה – כל שנות חייו. הרי הוא לא הירפה ממנו אף לא לרגע. כשישב לעצב את דמותו, לספר עליו ועל בנותיו, החליף בגדים, לבש בגדי חג, ואחרי כל פרק פנה לתמונת מנדלי שעל שולחנו: מה אתה אומר, סבא… טוביה רוצה בשיחה אחרת עם קוליא!

מיוחד הוא קוליא. מיוחד הוא טוביה. זה עם אופיו הצרפתי, זה עם אופיו היהודי. עם זאת – אינם ניגודים. משלימים אחד את השני. איש איש וגורלו. הרבה גבורה במתניהם. תהפוכות חיים ותהפוכות גורל לא הרסו אותם. שניהם מהלכים בבטחון להמשכים עם ההשלמה והמרד. נחרץ להם רק זמן קצת להתאושש מהמכות. אחרי אסון – הזיקה לחיים מתגברת. הם מבקשים להיות דוגמא ומופת לכל אדם שאסונות ופגעים פוגשים אותו.

הפגעים אינם מרוששים. הם מוסיפים טעם לחיים. הם מקנים משמעות. עולמם הפנימי מתאושש מכוח סבלם של הימים הקשים.

ביתו של קוליא נשרף והוא יצא מן הנסיונות הקשים שנתנסה בהם. אמנם, הוא מוסיף: בדוחק. אבל יצא. יצא עם כל צמאונותיו, תשוקותיו. המצוקה עוד הגבירה אותם. כל עצמותיו תאמרנה הוא כולו דווי, אולם: אף על פי כן. ריח של חריכה עולה באפו והוא, קוליא, חושב על החיים, כי על כן גדול הוא העולם ויש מקום נרחב גם למצוקותיו. אחת רק עושה קוליא: אין הוא מקפח את חירותו. בעד שום מחיר, את ביתו קיפח, את ממונו קיפח, את ממונו אשר חסך, את מזכרות חייו שניטוחו בקירות הבית, – נדמה כי גם את חירותו קיפח, אולם לא קוליא הוא הגיבור והאדם שיקפח את חירותו. הוא מחזיק טובה רק ליגיעת כפו בלבד. כלל נקוט בידיו: “פשוט נבלה בשוק, ואל תטריח על קרובים”. כי הכי בסיכומו: “הנה הטוב מכל מעשי ידי: הנפשות אשר עשיתי. אותן לא יקח ממני איש. שרפו את הרכוש! הנפש – לעולם שלי”.

מקשיב טוביה ברחובות תל־אביב לידידו ורעו קוליא וליבו עובר על גדותיו. סיום הדברים: הנפשות אשר עשיתי סוחטות דמעה מן הלב. הוא עכשיו בספירה האצילה ביותר. כך צריך להתחיל שיחה וכך צריך לסיים שיחה: הנפשות אשר עשיתי. במשפט זה מקופל כל עולמי, עולם המצוקה והשמחה, עולם הצחוק והבכי, כל צמאונותיו ותשוקותיו. כאן – אהבה, רצון וחיים ודבקות. קוליא, הרי גם אתה נכשל לפעמים בלשון של התרסה נגד השמיים ואתה מתחרט. גם לך היתה מחלוקת עם האלוהים הצרפתי שלך. גם אתה, בימי פורענות, גידפת ואיימת. אני לא גידפתי, לא איימתי, אבל היתה מחלוקת בינינו. החלוקה לעשירים ועניים לא ישרה בעיני. אני לא כיחשתי קיומו, אני רק תחנונים דיברתי: מה אתה רוצה מטוביה, רבון עולם. סיפרו לי, אחר שיצאתי מהספר, כי היה רבי גדול, ר' לוי יצחק מברדיצ’ב היה שמו והוא התדיין עם אלוהים גם בשבילי. מי אני ומה אני כי אתדיין כר' לוי יצחק מברדיצ’ב? אולי, קוליא, שמעת את שמו, ואם לא שמעת שאל את מולידך, רומאן רולאן. גם אתה אמרת, קוליא, במרי שיח, ממש כמוני: מי יכול לעמוד על נפשו כשאתה מביא ייסורים… יבוסם לך… שבענו ימים ויש לאל ידנו לעמוד על נפשנו כשאתה יורד עימנו לחיינו. אמנם התרסתך היא יותר חזקה. אולי גם יותר מחוצפת שאתה אומר לרבון עולם: “הננו מזהירים אותך, שוכן מרומים, בכל לשון של אזהרה, לא תהא לנו, למגינת לבנו, ברירה אלא להוציאך בדימוס”. אני לא אוציא אותו אף פעם בדימוס. הוא מלך מלכי המלכים ואני רק בשר ודם. יהודי חלבן. אני אתדיין איתו. אבל לא אוציא אותו בדימוס, כי על כן, מי החזיר לי את חוה, הבת האהובה שלי, שעמדה כבר על סף־השמד, אם הוא לא הוא, רבון עולם? וכי מי נתן לי את כל הגילויים הגדולים בחיי, את הנפשות אשר עשיתי, אם לא רבון עולם, את טעם החיים בכל מקום ובכל זמן, את רגש הדבקות בו, את התפילה, את הפסוקים המופלאים? אני מתרפק עליו. “מן המיצר קראתי יה”. שכחתי את המשך הפסוק, אבל קראתי והוא ענה לי. הרי בזכותו גם תאבונך לחיים וגם תאבוני לחיים התחדש, כי על כן בו חסינו שנינו.

כן, כן, קוליא, אתה עם בניך, אני עם בנותי. אמנם לא הייתי נותן אף בת אחת שלי לאחד מבניך, אלא רק בתנאי: התגייר! הייתי נאבק על נפשן, לבל יעברו את תחומי הבית היהודי, גם אם אתה נראה לי למחותן לא רע.

צאצאיך יוצאי ירכיך יקרים לך, גם לי בנותי יקרות. גם אני נשאתי זרען בקרבי. אני מכיר בהן את עצמי. גם זו שנישאה לעם הארץ, גם זו שהלכה אחרי בעלה, גם זו שנשבתה בין הגויים, גם זו שטבעה בנחל. כל בת למינה ככתוב: כל עורב למינו. הן קרובות ללבי. בנותי עושות עוד היום את חייהן מתוך אהבה לאבא שלהן, אם גם לא תמיד סיפקתי את צרכיהן. וכמה יופי בבנות שלי, כבבניך. כמה חיוניות. כמה תחבולות מתוחכמות כדי להיות בנות חורין כמוך קוליא, כמוני, טוביה. גם בכל המצוקות שלהן לא צומצם האור, כמה כיסופים כאן ברחובות תל־אביב תופסים את גרוני כשאני נזכר בהן. כמה זכרונות וגעגועים. אפילו את איוון פופורילא הייתי כאן מחבק. אמנם מנסה לחנוק אותו, אבל מרפה ממנו… כמה רגשות ואהבות מקיפים אותי עכשיו כשאני משוחח איתך, קוליא. הרי אנחנו שנינו, על אף הבתים השרופים, שלך בידי הגורל, שלי בידי הגוי, לא נתנו את צמרנו לגוזזים. השמיים שמיים לה' והארץ ניתנה לבני־אדם. ואני אומר לך, קוליא, גם השמיים הם לאדם. אתה מצאת תחבולות להיות עשיר בחוסר כל, אף אני כמוך. עשיר בנכסים לא שלנו, כי הרי הכל שייך לרבון עולם. אך אני, כמוך, שיירתי לעצמי את הטוב מכל, את בטחוני ועליצותי, אם גם עיני הן עצובות,… אף רוחי טובה, הרי שנינו גיבורים של החכמה שבמשובה והמשובה שבחכמה.

יפים החיים, קוליא. שנינו בתל־אביב, משוחחים. הנה עבר שוטר יהודי. הנה עבר חייל יהודי. פועל יהודי. הזכור לך, קוליא, הפרק השמיני והאחרון שביצירת שלום עליכם: “טוביה דער מילכיקער”, שם הפרק: “לך לך.” אילו שוטר זה, פועל זה היו אז איתי, היו עצמותיו של איבן פופורילא מרוסקות על פני הכפר שלי. הם לא היו הורסים את ביתי… אבל… הבה ולא נסיים בדמעה. אתה שטוף בלגימת יין בורגונדי, אני בחלב, מזוג אתה כוסך, אני אמזוג ספל חלב, נשתה לחיים למען שני גיבורים בני חורין שאין להם תקנה, חזקים בתבונת עמלם, ברוח ביקורתם החופשיה, שאינה מקבלת עליה מרותה של שום סמכות, מלבד סמכותו של היושב במרומים.

אנחנו שנינו בני כל הזמנים וכל הארצות. נעמוד על משמר הידידות והאחווה – ולחיי תל־אביב העיר העברית הראשונה. לחייך, תל־אביב.

קוליא וטוביה חבוקים ואני הקטן, רק מעט מדו־שיחם רשמתי.

הפגישה עמדה להתקיים בקורינתוס, ביוון הדרומית, מקום שם מצוי קברו של דיוגנס, על־יד מצבת כלב־השיש שעל קברו; תוכננה גם פגישה בעיר סינופא, שגרשה אותו והקימה יד לזכרו. אולם בונצ’ה שווייג לא ויתר. הוא ביקש פגישה בוארשה, על יד המצבה של י.ל. פרץ. “האהל”, הסביר בונצ’ה לדיוגנוס, לא נפל. גם כשהנאצים כבשו את וארשה. באהל פרץ, הסביר בונצ’ה, מצויים עוד שניים מסופרי יידיש: אנסקי ודינזון. גם את הקבר שלך, דיוגנס, לא הרסו הנאצים כשצנחנים גרמנים כבשו את עירך ב־1941. חסו על כבודך. הם ידעו: לא היו לך חיים של עושר וגדולה, חיים של תענוגות. אבל, כנראה, כיבדו את תשובתך לאלכסנדר מוקדון… הפסיק דיוגנס את שטף דיבורו של בונצ’ה ואמר לו: הנח לי להיזכר. משהו זכור לי. שכבתי בקורינתוס בחום השמש. בא אלי אלכסנדר וראה אותי עם פנסי בתוך חבית. אכן בית נאה היה לי: חבית. אמרתי לאלכסנדר: “אנוכי דיוגנס הכלב”. אמר המלך: “בקש ממני חסד כחפצך”. אמרתי בגאווה: “אל תסתיר לי את השמש. סור הצידה.” נדמה לי, כי הוא אמר לי: “אילו לא הייתי אלכסנדר, הייתי רוצה להיות דיוגנס”. הנה, בונצ’ה – הייחוס שלנו – כמעט אותו הייחוס. גם אתה חיית חיי עוני. היית שחקן גדול על במת העוני של עמך. היית נשמה אילמת. מורי־דרך היו לנו – ענווי העם. אלה שלא התגדרו בעשרם. המסתפקים במועט. שנינו לא הופענו כגיבורים בכותרות הגדולות של העיתונות. אם הודיעו משהו עלינו ועל חיינו, הופיעו הידיעות באותיות פטיט. קראתי עליך, בונצ’ה, כי בשקט חיית ובשקט מצא אותך המוות. למה לא ציין יוצרך־מולידך י.ל. פרץ – בן כמה היית במותך? ההיסטוריונים שלי מציינים: אלכסנדר מוקדון מת בגיל שלושים ושלוש ואני, דיוגנס הכלב, בגיל תשעים. אולי מבקשים לציין, כי חיי כלב מסייעים לאריכות ימים וכי מלכות מקצרת את החיים?

בונצ’ה מפסיק את שטף שיחו של דיוגנס, תמה הוא, איך זה הגיעה הביאוגראפיה שלו לקורינתוס. הרי המרחק ביניהם הוא כאלפיים וחמש מאות שנה.

בונצ’ה מסתכל בבן שיחו. פנים שוחקות. נראה כמשורר העורך גלות. עני. אביון… תכריכים בלויים. אבל, כנראה, לב אנוש לפילוסוף זה.

לפתע שואל בונצ’ה בקול רם: הגד נא לי, דיוגנס, האם באמת הסתפקת במועט? האם באמת חשקת במעט ככל האפשר; האם באמת לחמת מלחמה קשה וחמורה נגד מותרות. אבל הטפתם אתה וחבריך לאהבה חפשית, לשיתוף נשים, נמנעתם מנישואים. הייתם פשוט רועי זונות…

אל נא באפך, רעי בונצ’ה, נכנס דיוגנס לתוך דבריו: התשוקה המינית היא הנפש. ועל נפש אין אנו מוותרים. זהו יצר טבעי, כמו הרעב. כשם שעליך לספק את הרעב, כן עליך לספק את יצרך. ובגלוי. אבל, לא לשם כך נפגשנו. הנה אנו עומדים על־יד קברו של י.ל. פרץ. בודד המקום ועצוב. אתה שקוע במחשבות, בונצ’ה. זכר תינוקות שנשחטו. זכר הסבלים שלך שכרעו, זכר הוריך הטבוחים, זכר גופות חרוכים…

בונצ’ה שקע בהרהורים, הצער והכאב שפעו ועברו על גדותיהם. הטירוף ניגר בקרבו. מכל עורק וגיד עלתה זעקה גדולה ומרה. אלפיים וחמש מאות שנה מבדילות בין דיוגנס לבין דורנו. מה גדול המרחק. גדולה גם השבועה, כי יצר החיים של בונצ’ה למען אחיו ורעיו המומתים, לא ירפה.

בונצ’ה, אמר דיוגנס, תבריח עצב מלבך. בוא, תסביר לי את חייך. חיי וארשה שלך, לפני בוא הצורר הגדול. ספר לי על י.ל. פרץ. על סבלך, על ביתך העני. איך עמדת בעומס הכבד, איך סחבת את שנותיך בעמל, ביושר, בכבוד. מי אתה בונצ’ה?

עמדו שניהם זה מול זה. ידו של בונצ’ה על מצבת יוצרו־מולידו. נדמה כי משתוקקים הם זה לזה: פרץ מבקש לראות את בונצ’ה, בונצ’ה מבקש לראות את פרץ. געגועים נוסרים כבמשורים חדים. מתייגע בונצ’ה כיצד להתחיל. בין הנואמים אף פעם לא היה. בין המתנצחים על הבמה נעדר שמו. הוא מאמץ את כל כוחות הנפש. הרי פילוסוף לפניו. אמנם חבר ורע לעוני, למצוקה. אבל – פילוסוף. מתחיל בונצ’ה לספר, זיעתו ניגרת:

אבי־מולידי היה אדם גדול. יצחק לייבוש פרץ קראו לו. מפורסם היה בוארשה עירי ובכל עיירה ועיירה. אהבו אותו. נשמות אילמות הפכו אצלו לנשמות חיות. מדברות. גם אני, נשמה אילמת, דיברתי. הוא דובב אותי. הוא אמר לי כי אני לא צל. אני אדם חי. אני בונצ’ה. אמנם על בריתי לא שתו יין, כוסות לא השיקו, לבר־מיצווה בבית כנסת לא נשאתי דרשה. כבר מימי ילדותי ידעתי את העוני השקט. יתכן ועריסתי עמדה בחדר אפל. אולי במרתף. שמש לא הפציעה לשם. גם במותי לא הציבו לי מצבה, כפי שהציבו לך, דיוגנס. לא משיש. לא מברזל, כי אם קרש דל, שהרוח מיד הפיל אותו. שלושה ימים אחרי מותי לא מצא הקברן את מקום קבורתי. נשכחתי גם במותי. רק הוא, האבא הגדול, זכר אותי. אולי הודות לו אני חי. אני חי על הבמה, בבית ספר יהודי, גם בישראל. אמנם לא קוראים אותי במדינת היהודים (שמעת עליה, דיוגנס) בשפת יוצרי־יידיש, אבל קוראים עלי. יודעים עלי. נצמדו אלי. נבחנים על דמותי. בין כל המתים – שמי מפורסם. האבא שלי הגדול, עד היום הוא מורי ומדריכי. אני נפש חיה. מתווכחים עלי. עורכים ערבי־ויכוח, אם צריך לחיות אחרת. לא תמיד אני יודע מה רוצים ממני, אבל אנשים מלומדים להוטים להתווכח על חיי. לא תמיד הם מבינים אותי, המלומדים. כן, בונצ’ה, נכנס דיוגנס לתוך שטף דיבורו של עמיתו: לא רק אותך לא מבינים, גם אותי לא הבינו בני דורי. עשיתי רושם על אפלטון. כי גם את דמיונו כבשו אנשים בלי רכוש ובלי נשים, שקיבלו עליהם לחיות בפשטות, בעוני, במחסור. אבל אני, דיוגנס, לא אוהב את אפלטון. הוא היה גבר יפה. הוא הקסים נשים וגם גברים. הוריו היו מיוחסים, ממשפחת סולון, ממלכי אתונה הקדומים. אריסטוקראט היה. לא חיבבתי אותו. בכלל לא חיבבתי את הפילוסופים האריסטוקראטים. לא חיבבתי את האקדמיה שלו, גם אם התלמידים לא שילמו שם שכר לימוד. אבל כל התלמידים נמנו על השיכבה העליונה והוא קיבל מהם תרומות הגונות. כותבי העתים מספרים על אדם שהשאיר שמונים ככר זהב כדי לכלכל את התלמידים ולקיים את האקדמיה. גם את סוקראטס לא חיבבתי. הוא שם את הדגש על המליצה. אריסטוטלס התרכז בחכמת הטבע. שלושתם פחדו מפני השנינות שלי. גם אם לשונם שלהם שטפה בלי מעצור, הם פחדו מהפנס שלי.

בונצ’ה מודה, כי את כל השמות האלה לא שמע. אדם בודד היה. תורה לא למד. סבל היה. אלמלא העולם אשר ממנו בא וכן דיוגנס, לא היו יודעים בכלל מי זה בונצ’ה. רק כשהגעתי לעולם ההוא הכריז שופרו של משיח: בונצ’ה נפטר. מלאך אחד מסר לשני: בונצ’ה נתבקש לישיבה של מעלה. נתבקשתי לגן עדן. כאן נודע לי, כי קראו לי: בונצ’ה שווייג (בונצ’ה שתוק). והרי האמת היא כי חיי זעקו כי הזעקה צמחה בתוכי. למה נמנו גמרו לכנות אותי בשם שווייג, האמן לי דיוגנס, אינני יודע. אולי שתיקתי הרגיזה אותם, את אלה העושקים, המשגשגים ועולים בסולם החברה והזדון והרשע בידיהם. אמנם – לא לחמתי. לא עליתי על בריקדות. אבל באחד במאי בוארשה (אוי, דיוגנס, כשאני נזכר באחד במאי בוארשה לבי בוכה בי) עמדתי עם כל הסבלים. אמנם שתקתי. כי מה יכולתי לומר כשחיי דיברו. דיוגנס ובונצ’ה עצרו בעד שטף הזכרונות. נדמה היה לבונצ’ה כי הנה הרבי הגדול, ר' שלמה, אשר לא רצה להבדיל וביקש שבת תמידית, המהפכן הגדול, מגיח מ“האהל” ומבקש לדעת יותר פרטים על המפגש. השמש היטיבה והאירה בחסדה. לא היו מתים מסביב, כי על כן נעקרו על מצבותיהם. אי־פה, אי־שם התגלגל חרס אשר סיפר על רוצחים שביקרו כאן. גלויי לב, עמדו כאן שני אביונים ידועי־שם וקיימו שיחה לבבית. כל אחד ביקש לספר על עולמו. על חייו. תוך חיוכים קלים ובכי התנהלה השיחה. תוך אנקות וצער ודמעות. אחד הקשיב לשני רב־קשב. בונצ’ה המשיך ונשא את דברו:

אתה יודע, דיוגנס, כי עתה, במרחק הזמנים, נראה לי טעיתי בבקשתי. מה בעצם ביקשתי: רוצה אני, אמרתי, בכל בוקר: “א הייסע בולקע מיט פרישע פוטער” (לחמניה חמה עם חמאה טריה). אולי הייתי צריך לבקש יותר. שמתי לב כי המלאכים התביישו. אולי גם מורי־מולידי י.ל. פרץ התבייש. כי הרי הייתי כבר אדם מבוגר כשנפגעתי בחוצות וארשה ובבית חולים וארשאי עצמתי את עיני. הרי יכולתי לאמור לפרץ, כי יכתוב: בונצ’ה שווייג ביקש… באמת אינני יודע. אולי מספיק: חלה עם חמאה טרייה. הרי לילדי הגיטו לא היה אוצר כזה. אולי הייתי צריך לבקש, כי וארשה היהודית תיכון לעד… תורה לא למדתי. תפילה אף פעם לא נשאתי. לא חכמתי. הכל היה רחוק ממני, רק המשא הכבד שסחבתי היה קרוב לגופי. צמוד לבשרי.

נזכר דיוגנס באלכסנדר מוקדון, הפסיק את שטף דיבורו של עמיתו ואמר: כן, בונצ’ה, צדקת. גם בקשתי היתה קטנה. הרי הקיסר הגדול אלכסנדר מוקדון הבטיח למלא כל בקשה שלי. הרי יכולתי לבקש דבר פעוט… כן, דבר פעוט… לבקש את אלכסנדר מוקדון, כי יואיל בטובו להתפשט ערום ולהיכנס לחבית… ערום וערייה. המלך הגדול עם דיוגנס בחבית. היסטוריונים היו ממלאים דפים שלמים על דיוגנס הכלב ואלכסנדר כובש העולם בתוך החבית. היו מייצרים דו־שיח בינינו בתוך החבית. אנדרטאות היו מקימים לאלכסנדר מוקדון ודיוגנס בתוך החבית. היו מנציחים את הפנס שלי. אולי הייתי צריך לבקש את היפיפיות של אלכסנדר מוקדון, כי גם הן תתפשטנה ותיכנסנה לתוך החבית. הייתי משאיר לעולם את אחת התמונות הגדולות ביותר. אבל, מילא, גם האימרה שלי: “סור, אלכסנדר, ואל תסתיר לי את השמש”, גם היא מטיילת בהיסטוריה והיא חיה וקיימת. סמוך ובטוח אני, כי בקשתך אתה ובקשתי אני נרשמו לעולם ועד. אף אחד לא יצליח למחוק אותן. גם בעולם האמת משננים המלאכים את אימרת בונצ’ה ואת אימרת דיוגנס. קשורים אנו בשבועת אמונים בזכות שתי הבקשות שלנו לשמור אהבה אחד לשני. אם אפגוש בדרך את י.ל. פרץ, אספר לו על הפגישה אתך בוארשה החרבה. אם תפגוש את אפלטון, סוקראטס, אריסטו – מסור להם, כי דיוגנס חי לא פחות מהם. כי תורת דיוגנס, תורת העניים, עוד תכבוש עולם.

יום שלם עמדו שני עניי העולם על יד אהל י.ל. פרץ. שני מתים אשר חיים לנצח. שני מתים אשר חיים בתוך עמיהם. במעמקי ליבו של כל אזרח. זוכרים את חיי העבר שלהם. זוכרים את השותפות הקיימת בין שני אלה לצמיתות.

בן תשעים אני – הפטיר דיוגנס. ואני – נכנס תוך דבריו בונצ’ה – לא יודע גילי, אבל את גילו של עמי אני יודע: נצח.

כאילו כנף שבורה של מלאך נפלה על יד האהל. שתי הדמויות נעלמו.

אני הקטן הקשבתי לדו־שיח ורשמתי אותו. החסרתי הרבה לחישות. זה טבעו של הרושם: בסוד חכמים ונבונים מחסירים את הלחישות.

ענייה היא קבצנסק. כשמה – כן היא. מנדלי העשיר אותה, אולם מחבביה קשורים אליה בלב ובנפש. כשבנימין השלישי עמד להזמין את דון קישוט לפגישה, נועץ בסנדרל והוא אמר לו: מקבצנסק לא יוצאים יותר. רק החיים יצאו. המתים יקבלו את עמיתיהם במקום שגדלו בק"ק בטלון. בקבצנסק. עיר הולדת אין עוזבים, אם היא טונוידיבקה או כתרילבקה. עיר שבה היתה הורתך ולידתך – מקודשת. כך סנדרל.

צדקת, סנדרל, בן לווייה שלי. האביר המשוטט, האביר בן דמות היגון ייוועץ אף הוא עם נושא הכלים שלו סנשו פנסא והם ייעתרו לבקשתי. האביר תאב הפעלים והעלילות, בעל התחבולות המתוחכמות ייפגש עם בנימין השלישי בקבצנסק.

כך היה.

לא הכירו אחד את השני. ידע בנימין כי במאה השש עשרה, חי אחד הגדולים בסופרי הישפניא מיגואל דה סרונטס. ידע דון קישוט, כי במאה התשע עשרה חי יהודי גדול בשם ש.י. אברמוביץ' המכונה: מנדלי מוכר ספרים (את ספריו מצא גם בספריה הישפנית שבגן עדן המיועד לסופרים גדולים).

עמדו השניים בקבצנסק והנה – צאו והשתוממו: אורם לא נתבלה. גבורים במרחק של קרוב לארבע מאות שנה מאירים ושמחים תקעו כף, כאילו רק אתמול נפרדו. רוח הזמנים מרחפת עליהם. שני גבורים אהובים המהלכים בחיים ובספרות צמודים לתקופותיהם ומוצאים צדדים שווים ביניהם. איש איש וייחודו, אולם שניהם נכללים באנתולוגיות העולמיות, מהן שואב הקורא חכמת חיים ותחבולות מחוכמות.

דון קישוט: מה שלומך, בנימין? מה שלום סנדרל? וזוגתך מרת זלדה תחיה. מה שלום בטלון? שמעתי כי אנשים רוצחים חרשו על גבה והרסו אותה. הנכונים הדברים?

בנימין: נכונים הדברים. נכונים. אבנים נשארו. אני וסנדרל נשארנו בזכרונו של העם… את הזכרון של העם, האשמדאי לא השמיד. לזכרון – חוקים משלו. הוא שומר על רצף החיים. על מציאותם של הימים שחלפו ונעקרו. הזכרון – הוא האבא והסבא של הדורות. שלי. שלך, דון קישוט. אלמלא הזכרון – שנינו היינו נכחדים ונעלמים מן המפה. מה שלום נושא הכלים? סנשו פנסא? ודולציניה זו “גברת הלב” שלך וסוסך – רוסיננטי, אומרים שזה היה סוס לגבורה וליופי כסוסו של אלכסנדר מוקדון, אם זכרוני לא מטעה אותי שמו היה בוציפלוס…

דון קישוט: זכרון יהודי יש לך… אתה ודאי זוכר את כל קורותי המהוללות. הן כתובות על ספר ואומרים כי הסבא – מולידך – מנדלי קרא אותן והתקנא ביוצרי. אני דון קישוט איש למנשא, אתה בנימין השלישי מקבצנסק שמחים כי לא בטלה חיוניותנו, כי החיים הרחוקים קרובים לנו. כי אנו עוד מושכים את לב התלמידים. כי עוד מקשיבים לנאומי בחברת רועי העזים…

בנימין: כן, דבריך בחברת רועי העזים קרובים לי. זכור לי כי נושא הכלים שלך סנשו פנסא משך את ידו מהמסיבה עם האבירים, כי על כן אדם פשוט היה, איכר וחשש כי לא יעמוד בכל הנימוסים של החברה האבירית. זכור לי, כי הוא ביקש לאכול בפנתו הבודדה את פת החרבה והבצלים. הוא העדיף לאכול את המאכל העני על פני ברבורים אבוסים, כי איש לא־למד היה במסכת “דרך ארץ”. זרים היו לו הנימוסים הנהוגים בסעודה נשגבה זו וחשש שלא יכול לעמוד בהם: אכל בנחת, מעט בשתיה, מחה פיך, אל תגהק ואל תפהק ואל תתעטש. במסיבת רועי העזים שרת שיר מיזמור לאדמה, לישרי דרך, לתפארת אדם, לרועות כלילות היופי, למלים הפשוטות והתמימיות. זכורים לי דבריך נגד זדון תקיפים ומושלים, נגד תאווה וקנאה ורשע. אתה ביקשת ישועה לארץ, להיות מעוז לדל ומחסה לאביון. הרועים אהבו את אמריך, דון קישוט, כי על כן דיברת דברים נכונים.

דון קישוט: גם אתה, בנימין חוננת בתכונות נעלות. כל הכבוד לאדם אשר מתמודד בכל מאמצי כוחו, לצאת מתוך הביצה לאוויר העולם, כאפרוח אשר מתחיל מנקר ופורץ. גם אני בראשית דרכי לא הייתי גיבור, כמוך, בנימין, שפחדת לצאת בלילה ברחוב של עיר, ולא רצית לישון בחדר יחידי בעד כל הון. כלב קטן היה מטיל עליך את פחדו. אולם כשיצאת, התחלת במסעות בנימין השלישי וקנית לך שם גדול בספרות. דמיונך, כדמיוני, הרקיע שחקים, הלכת בהרהורי לבך בעקבות אלכסנדר מוקדון, בעקבות אלדד הדני וחבריהם. נחשים ועקרבים לא הפחידו אותך, ביקשת, כמוני, לעבור ימים ומדבריות. אתה נאזרת בגבורה ובבטחון והלכת קוממיות. גם אני לא שאלתי אף פעם מניין לוקחים להוצאות הדרך. שנינו בחרנו מלווים נפלאים. דומה סנשו פנסא שלי לסנדרל שלך. איש תם היה, סנדרל שלך בלא שום התחכמות. לא היה אדם חשוב מטובי העיר, אדם המבטא את דבריו בתמימות. לא היה עקשן בטבעו כבנימין. אבל, ידידי וחברי דון קישוט, שפר חלקו של נושא הכלים שלך סנשו פנסא, מנושא הכלים שלי – סנדרל. אתה יכולת להבטיח משרה טובה לסנשו, לאחר מלחמה זו או אחרת, להשליט אותו על אחד האיים שיכבשו, להקנות לו תואר של נסיך או אלוף באחד האיים הקטנים, למסור לידיו נחלה, אולם אני, בנימין, מה יכולתי להבטיח לסנדרל? אפילו לא בגד חדש. אתה יכולת להחליף לו את החמור בבהמה יותר כבודה, אולם אני – מה יכולתי לתת? הבהמה הכבודה שלנו היא החמור, הרי משיח צדקנו יבוא רכוב עליו…

דון קישוט: הגד נא לי רעי וידידי, האם נשארו עוד בעולם דון קישוטים? האם עוד קיימים מתגרים באריות, לוחמים עם טחנות רוח, עושים מעשים גדולים למען האהובה, למען יפהפיה?

בנימין: להווי ידוע לך, דון קישוט היקר, כי אין קיום לעולם בלעדיך ובלעדי. אין קיום. תבל תפוס במרה שחורה, בעצבות בלעדינו. אנחנו גרים בחוץ, אולם נשמתנו היא בתוך תוכו של העם. אנחנו המתנדבים הגדולים של החופש. אתה מבין, איש למנשא? אנחנו מתייגעים בדרכים, במדבריות אולם אלה הבאים אחרינו זורעים וקוצרים ברינה. אלמלא לא היה מעז בנימין לצאת מהעיירה, הרי גם מנחם מנדל לא היה מעז לצאת מכתרילבקה והמשולח של שלום אש “בעיירה” שלו, לא היה בא לספר לנו על פירות ארץ ישראל, על הכותל המערבי…

דון קישוט: לא מוכרים לי השמות שאתה מזכיר. לא שמעתי על מנחם מנדל. לא שמעתי על המשולח של שלום אש, אולם אני מכיר אותך, בנימין, אין בך שמינית של יוהרה. כנים דבריך. כנים. ותוליכנו קוממיות לארצנו, הדגש על קוממיות. בלי הכנעה. אנו הדון קישוטים עולים בראש כל הר גבוה. אנו מבקשים עלילות גדולות. עם התפרצותנו לקראת עלילות גדולות אין אנו שוכחים כי אי שם בבקתה גרה אלמנה אומללה ועזובה והיא זקוקה לדון קישוט. אנחנו תמיד על משמרתנו. בכל פינה נידחה. אנו חותרים אל הגדולות והניפלאות, אולם אין אנו שוכחים את המעשה הקטן, שאף הוא לא פעם בחזקת גדולות ונפלאות.

דון קישוט, בנימין, אינם מופקרים – הכל נשקל במאזני הדעת והתבונה.

בנימין: אנחנו שנינו כהנים גדולים של החברה. מיגואל די סרונטס מולידך ומנדלי מוכר ספרים – מולידי הם מאורות גדולים. הם שתלו אותנו במקום הנכון ובזמן הנכון. אנחנו שנינו מיופי כוח לתבוע את המפעלים הנועזים. אמנם קטנה היא קבצנסק. אין לה בתי יין לסובאים, כל גדלותה על בית המרחץ “זה בית הסרסרות הגדול וזה שער משא ומתן בין השמים ובין הארץ”. אולם כאן, בקבצנסק מתפלשים כוכבים ברפש. כאן מתפלשת נשמה יהודית. כאן יש ניצוץ ישראלי. כשם שסרוונטס קיפל באפופיאה “דון קישוט” את כל הישפניה, את כל חיי העם בדור ההוא, את כל הטיפוסים האישיים והקיבוציים, כן קיפל מנדלי בקבצנסק את כל היהודים בזמנו, את העסקים והשיחות, לא נגרע דבר.

דון קישוט: מתגעגע אני לסנשו פנסא.

בנימין: ואני לסנדרל. אולי נפגיש אותם? הרי גם להם יש מה לאמר. הם אינם להוטים אחרי שבחים, אולם את מלאכתם עשו באמונה. אנחנו שנינו ינקנו ממקור־הסתרים שלהם. אין זאת, כי חוק טבע הוא: דון קישוט בלי סנשו – מחצית דון קישוט, ובנימין בלי סנדרל, הוא רק מחצית בנימין.

מי סיפר בעולם הגדול את מעלליך, אם לא סנשו אשר האריך ימים אחריך? מי סיפר על הגבורות וכל הגדולות אשר עשית בכל מקומות נדודיך, אם לא סנשו? ומי סיפר את כל קורותי אם לא סנדרל, אשר שמר לי אמונים ולא עזב אותי לאף רגע אחד? הוא אוצר בחובו את בת־קולי. הוא הגלים שבים הגדול. הוא לא קיבל כל תשלום או פיצוי בעד כל קורטוב הנאה שהוא הביא לי. כאילו בהיסח הדעת עשה את כל המעשים הגדולים כמלווה נאמן. לא היו לסנדרל מליצות בפה. גם לסנשו לא היו מליצות. הם היו נשמות חיות וטובות, הן הרחיבו את דעתנו, כי על כן שקטים היו. בצל השקט שלהם – חסינו.

דון קישוט: לא פגשתי את סנשו מאז שבקתי חיים לכל חי. אינני יכול למצוא אותו. אבל אם אפגוש אותו, אספר לו על הפגישה הצפוייה: סנשו וסנדרל.

צללים מסביב, דמותו של סרוונטס ודמותו של מנדלי חלפו־עברו בבית העלמין הגדול של העיירה הקטנה קבצנסק. אין המולת חיים. בית הכנסת הרוס. בית המרחץ הרוס. מגילת חיים שנגדעה. ניכר, שהפעם סנדרל – שאף צילו רחף לנגד עיני בנימין לא חזר: “אתה רוצה כך, מה איכפת לי, יהא כך”. הצל הרעיד דמעה.

על החורבות התהלך קולו של בנימין. לאחר היסוסים פנה לדון קישוט: הלילה רד. נחזור. אתה להישפניה, ואני… אני לאן?

ותוליכנו קוממיות לארצנו.

לא אחזור לעיירה. אני אלך לנוד במדבר ולעיירה לא אחזור. בעצם, למה במדבר? הרי גיבורי קבצנסק, כיסלון וצלמונה בנו מולדת. המולדת היא שלי. יש לי חלק בה. המולדת היא יצירתו של כל העם. לא אבנה את ימי החול שלי ואת שבתי על יד נאד הדמעות.

מעלליך אתה, דון קישוט, נבחנו במעשה, גם מעללי קבצנסק נבחנו במעשה. לא תועים ונבוכים יותר. לא נתלה יותר את כנורותינו על הערבות, לא על נהרות בבל, לא במדריד ולא בקבצנסק.

וייא, סוסתי.

בנימין חבש את סוסתו, דון קישוט את סוסו רוסיננטי ויצאו לדרך.

שני סנדלרים גאונים נפגשו. טומאס באטא הצ’כי ויוחנן הסנדלר.

הפגישה היתה במירון. לא רצה יוחנן הסנדלר לעזוב את הנוף הגלילי. חן המקום על קברו. הוא נהנה ממירון לא פחות מאשר מבשר הלוויתן ומן היין המשומר.

למרבה התדהמה התאחר באטא. האם המשטר החדש לא נתן לו לעזוב את קברו ולהפגש עם יהודי זקן תלמידו של רבי עקיבא. מניין יודע המשטר הצ’כי על יוחנן הסנדלר? יש אומרים, כי רוכל סדקית היה, או עשה עצמו לרוכל, סוף סוף בעל מלאכה, הרכון יותר משמונה שעות על האבניים. חברים פרוליטאריים היו לו: רבי יהושע הפחמי, רבי יוסי הבורסי. אמנם בעלי מלאכה, אנשי מחשבה, עינם הביטה על התבל מבעד אומנתם. היתה לו ליוחנן הסנדלר השקפת חיים. בין שנים עשר תלמידי רבי עקיבא זכו רק שבעה להפיץ ברבים את תלמודו של רבם הגדול, והוא, הסנדלר, המתקרא על שם אומנתו, זכה להיות בין השבעה. אומרים – כעסן היה. אלכסנדרוני. התרגז יוחנן הסנדלר על כי טומאס באטא מתאחר. מירון מתכסה ערפלים כבדים. המתים מסביב, נשואי־עם: שמאי, הלל. כאן עוד בין המתים מנסרת מחלוקת על הלכות. המתים אינם מוותרים להיות שותפים לחיים.

החיים כאן במירון אינם נגמרים לעולם. כאן גם לאחר המוות יוקדים געגועים וכיסופים ואש בוערת. כאן עורג רבי הלל לרבי שמאי והוא יוחנן הסנדלר עורג לראות את חבריו: את רבי שמעון בר יוחאי. את ר' יוסי, את רבי חנינא בין חכינאי, את רבי אליעזר בן שמוע.

ממרחקים נראתה דמותו של באטא. מגפיים בלויים לרגליו. כעין צל בלהות. צלתו מרובה מחמתו. הוא, הגאון באטא. הדרך היתה קשה, כי היה צריך להיחבא, לא להיראות, לגנוב גבולות. הרי יצאו לנו מוניטין ברחבי העולם ויש לו תיק בארכיונים הצ’כיים החדשים. מכירים אותו. גם לבר מינן לפני המהפכה יש תיק. מלכים מתים ככל בני תמותה ותיק יש להם כלכל בני תמותה. הטיתי אוזן לשיחתם. פגישה מוזרה. אלפי שנים חלפו, עברו ובני אדם יחפים מתגעגעים לזוג נעליים. יהירים ומתנשאים, פועלים ובורגנים – כולם מבקשים נעליים, אם בימי חורף, אם בימי קיץ. אין הם נבדלים זה מזה, אם גם נבדל הפוליטארי מהבורגני גם בנעליו.

מה שלומך, אחי יוחנן – כך באטא.

יוחנן: מניין לך באטא, שאני בכלל קיים. מניין לך כי אני חשוב? כי יצקתי מים על ידיו של רבי עקיבא?

באטא: הרבה אינני יודע עליך, יוחנן. לפני צאתי לדרך בקשתי לדעת על חייך, חיפשתי חומר והרבה לא מצאתי. אמרו לי כי אהבת אפוריזמים, כמוני. האם ידוע לך כי על גבי הקירות בבית החרושת שלי בפראג שם עבדו אלפי פעולים כיסיתי את הקירות באפיגראמים: “נהיה נא עליזים”, “החיים אינם רומאן”, “צריך לעמול, צריך שתהיה מטרה”. האם ידוע לך כי על מעטפות המשכורת כתבתי: “למדו להפיק מגופכם כסף”. האם ידוע לך, כי באחד הרחובות הראשיים של פראג בניתי בניין עצום ובחלונות הבניין היו מצויירות אימרות באטא: “הנעליים שלי אינן מחככות יבלות”, “אל תקראו רומאנים רוסיים, הם נוטלים מכם את שמחת החיים”.

יוחנן: מעניין. מעניין מאוד. בבנינו של רבי עקיבא – הוא עמד במרכז העולם היהודי, – אתה שמע באטא – הקציבו לי מקום קטן לאפיגראם שלי: “כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים”.

באטא: כנסיה לשם שמים? מה זה? הייתי קאתולי נאמן. אשתי היתה בזבזנית. אבל לשם שמים? לא ידעתי אף פעם כמה היא תורמת, אבל ידעתי כי היא פחדה בפני השמים ותרמה תרומות גדולות לשיפוץ הכנסיות. קראתי רכילות אצל איליה ארנבורג אשר אהב לטפל במלכים כאלה מסוגי (גם במלך הגפרורים איבר קריגר טיפל), רכילות שמוצאת דוקא חן בעיני. הוא כתב: כאשר משלחת קאתולית מחוץ לארץ ביקרה אצל באטא, ערך באטא סעודה מפוארת. אולם לרוע המזל הגיעו הקאתולים ביום ששי, יום התענית. באטא לא איבד את עשתונותיו, הוא שיגר מברק אל החשמן, הוא ביקש מהוד קדושתו, שיתיר לו לבאטא הנוצרי הטוב להאכיל קאתולים מחוץ לארץ בשר בחלב. החשמן הבין.

לעניני השוק הלאומי ובחגיגיות רבה בירך את הברווז בצלצלי פעמונים. אף פעם לא איבדתי את עשתונותי. בכסף אפשר גם את החשמן לקנות. אמנם יעץ לי יהודי אחד – בין יועצי היו יהודים – כי אשלם לחשמן והוא יפטיר אחר כל תפילה: קנו נעלי באטא. אולם לא הסכמתי לעצה זו.

יוחנן: אהבת פרסומת? אהבת תהילה?

באטא: ואתה יוחנן?

יוחנן: חיי היו אחרים. עם בוקר באתי לבית המדרש. הייתי מוותיקי תלמידיו של רבי עקיבא. ביקשתי מבעלי הפרסומת, מהתנאים שיוסיפו בכל מקום שיזכירו את שמי, כי הייתי תלמידו של רבי עקיבא. זו התהילה היחידה שלי. זו הפירסומת הכי טובה. האם אתה בכלל יודע מי היה רבי עקיבא? האם שמעת פעם על ארבעה שנכנסו לפרדס, ארבעה חכמים גדולים.

וודאי היו יחפים. כי הרי עלו למרום לבחון דרכי עולם. דרכי נצח, לדעת וללמוד חוקי הבריאה. מרומי השמים – להם חן של פליאה והם, ביניהם רבי עקיבא, עלו למרום, וזעקו: מה נורא יפה המקום הזה. באטא, שם שלו את הנעליים, אבל אני בטוח, כי יחפים היו. כי יסוד האש מבקש יחפנות. כי להבות אינן סובלות נעליים, כי שם, איפה שמברכים: ברוך בורא מאורי האש, מתייצבים בלי נעליים. זו התהילה היחידה שלי. זו הפרסומת הבלעדית. אין לי בעצם יותר מה לספר. תפרתי נעליים. השחלתי חוטים.

באטא: וזה הכל? אני פרסמתי ברחבי העולם את גדולתו של בית החרושת שלי. הייתי הראשון שהנהגתי שיטת הסרט. פועל אחד קבע מסמרים, השני היכה בפטיש. תליתי שלט שהתפרסם ברחבי העולם: “אצל באטא אין מנוצלים, רק חברים לעבודה”.

יוחנן: שמעתי כי מרכלים עליך הרבה סופרים. מספרים, כי בבית החרושת שלך מתו פועלים צעירים.

באטא: דאגתי לבית העלמין. ביקשתי כי הוא יהיה יפה. כי פועל מת יקבל חלקה יפה?

יוחנן: יותר מד' אמות?

באטא: יותר. אמנם לא השארתי מקום שהמת יוכל לקפוץ ולרקוד ולהשכיח מלבו את העובדה, שהיה פועל בבאטא, אבל הקצבתי יותר מד' אמות. הרי שילמתי, – ובעד כספי יכולתי לקבוע תנאי קבורה.

יוחנן: גם עלי כתבו. מכיר אני משורר יידי א. אלמי שכתב עלי שירים יפים. מאוד יפים. כתב אותם יידיש ואף תורגמו לעברית.

באטא: חבל, כי לא שמתי לב, כי גם השירה היא פירסומת. לא רק משובה. אילו ידעתי, הייתי מפרנס גדוד שלם של משוררים. מה כתבו עליך? אולי שמורות אצלך כמה שורות?

יוחנן: למדתי יידיש מהבעל שם טוב, כדי להבין את השירים האלה ביידיש: הנה כתב עלי י. אלמי: “נישט דער שטיוול/נישט דער איז דער עיקר/ דער עיקר דער גאנג איז/צי א גלייכער, צי שיכור/און נישט אזוי דווקא/ דער גאנג ווי דער אופן:/ טייל פיס טרעטן לאנגזאם/און אנדערע לויפן/” (לא הנעל, לא מגף העיקר: העיקר ההילוך – אם ישר, אם שיכור. לאוו דווקא ההילוך הוא, פה האופן נחוץ: יש רגל תאיט לה יש רגל תאוץ – תרגם ש. שנהוד).

באטא: יפים הדברים. אולי כאן אנו נבדלים. אני אומר: הנעל העיקר. ואתה אומר: לא הנעל, לא המגף העיקר, אלא ההילוך. ולי לא היה איכפת ההילוך. שילכו לכנסיה או לבית זונות. העיקר: נעלי באטא. להנאה, לסבל, לתפילה – בנעלי באטא. לא היה לי כל ענין בהילוך. בעולם הרוח. אני חיברתי שאלון בבית החרושת: “כמה כסף בדעתך לחסוך בשנה?” “מה תעשה בכסף זה?” “אילו מאורעות בחייך נראים לך כחשובים ביותר?” אני התעניינתי בדברים פשוטים. שאלון זה עזר לי. הפועל ידע מה שאני רוצה ממנו. אני דאגתי למשמרת חדשה. פועלים שלי ידעו, כי בני עשרים חייבים להתחתן, אחרת יפטרום מייד. אני חיפשתי בעולם אנשים יחפים. בהודו. בארץ ישראל. על הגלובוס שלי ציינתי במיוחד ארצות יחפות. אלו עניינו אותי. מה לנו ולאלה שעולים למרום יחפים ומבקשים לדעת סודות הבריאה?

יוחנן: הנה עוד שורה של המשורר שהזכרתי: “א שיכל, א תפילה/טריט און טראט/א זמר צו מענטשן/און צו גאט”, כלומר, הנעל תפילה היא, דרך וצעד, לאדם, לאלוה, זמר עד.

באטא: מה זכות לבורא להתערב בנעליים שלי? במגפיים? האם לא מספיק לו העולם כולו? מה לי ולשכרון אלוהי? שנאתי את הקומוניסטים לא בגלל זה שהם מחקו מהפרוגראמה שלהם את אלוהים, אלא בגלל זה שלא מסרו לי את היחפים במוסקבה. שסירבו לנעול את נעלי. אני ביקשתי לא את הלב של מוסקבה, אלא את הרגלים הגדולות. אלו הן שתי מערכות. אמרתי: במערכה אחת יעסוק לנין. במערכה השניה יעסוק באטא. הם סירבו. על כן שנאתי אותם. לא ביקשתי לחטט בכבשוני האדם. ביקשתי רגלים יחפות. זה הכל.

יוחנן: גם אני הייתי סנדלר. אבל ביקשתי לב יחף.

בטאט: יבקש הקודח מכשירי קידוח. הסנדלר יבקש אימום מוצל. פילוסוף יבקש לב יחף.

יוחנן: לב יחף יותר חשוב מרגל יחפה. אילו היית עוסק בלבבות יחפים, לא היה האווירון שלך מתרסק;

עננה כבדה כיסתה את פני טומאס באטא. הוא זוכר. היה זה יום ערפל כבד. היה לו מטוס אהוב. הוא הותקן להמראה. עיתוני הבורסה דיברו על משברים. על ירידת מניות. באטא ביקש לצאת לדרך. אם להציל בית חרושת מפשיטת רגל, אם לבקש רגלים יחפות בתבל. אם לרכוש מניות חדשות. לא זכור לו. הרי משטרים התחלפו ולא יתנו לו לגשת לתיקים. הוא אינו יודע מה רשמו בתיק שלו הממזרים האדומים. הרי היה קאפיטאליסט ואין לו תיק נקי, אם גם תרם הרבה כסף באמצעות אשתו לכנסיות וניסה לחיות בשלום עם החשמן, שממלא מקום על פני האדמה. זוכר הוא את התאריך. היה זה ב־12 ביוני 1932. הטייס שלי ביקש לא לצאת לדרך. אבל הוא, באטא, מלך מלכי המלכים של הנעליים, לא רצה להיכנע. המטוס נתרסק. בצניחתו חשב: איך מודיעים לעולם על התאבדותו של טומאס באטא? התאבדות… ואחרי זה לקום ולהניע את גלגלי הסרט הנע: באטא. פירסומת חינם. ידע העולם: באטא התאבד. הוא קם לתחיה. אין התרסקות בחיי באטא. יש בחירה חופשית: התאבדות. זה יסייע להגדלת תפארת באטא. זכור לי, כי ממזר אדום איליה ארנבורג כתב: מלכים מתים ככל בני תמותה.

יוחנן: עוד שורה לסיום הפגישה. הקשב באטא: “נסים אויבן, נסים אונטן/ אין געטרענק, און ביסן ברויט/ניט אין בליען, אין געבוירן/ און אין טויט”, כלומר: נס למטה נס למעלה, נס האכל, נס שתיה, נס פריחה וגם הולדת ומיתה.

באטא: הנס לא התרחש. המטוס התרסק. עם מלך הנעלים: באטא.

כל אחד נטל לדרכו את אוצרו. יוחנן את ההילוך. באטא את הנעל. מירון נשארה בודדת. גליל יפה נוף עטה את הקבר. נשמעו שריקות רוח וזמירות ציפרים.

בחלל מירון השתתק דו שיח בין שני הסנדלרים.

עם דמדומי שחר, במקום שאלוהים גרש את האדם ממזרח לגן העדן; במקום שמלאכים שומרים את דרך עץ החיים והחרב המתהפכת בידיהם ועד היום היא מסתובבת ומתנועעת אנה ואנה, נפגשו השניים: קין מחומש “בראשית” וקין של לורד ביירון.

שם במרומים חיפש קין, בנם של אדם וחווה, עובד האדמה המקולל, את ביירון ולא מצא אותו. באחד הימים בא קין לנוח בספרית “שבעת הרקיעים” ושם מצא דראמה של ביירון: “קין”. דפדף בדפיו והחליט: אבקש רשות להיפגש עם סופר זה.

פנייתו של קין, בנם של אדם וחווה, והוא מקולל, נתקבלה. ההזמנה נשלחה והפגישה התקיימה כנ"ל.

קין: הנה אני לפניך, סופר נכבד. את פרשת חיי קרא בחומש “בראשית” פרק ד' – פרשה ראשונה. ספר הספרים שלנו נוהג בכל הגיבורים על דרך הקיצור. אצה לו הדרך למספר. בעצם לא סיפר עלי מאומה. הוא רק סיפר כי אבי ידע את אשתו. לא פירט – מה ידע? האם כך קראו סופרי הדור ההוא לביאה הראשונה. מבלי לספר אף פרט על נעורי, על יחסי ההורים אלי, על ביתי על יד עץ החיים ועל יד החרב המתהפכת, מודיע הסופר מיד לקורא כי אמי הוסיפה ללדת. נולד אחי הבל. אף מלה אחת על היחסים ביני לבין אחי בבית. האם לא היתה לי ביוגראפיה? האם לא שיחקתי עם אחי במחבואים? אני על יד עץ הדעת והוא על יד עץ החיים? האם כך מספרים סיפור ומודיעים מיד על מקצועי: אני עובד אדמה ואחי רועה צאן. האם כעובד אדמה מסרו לי חליל והייתי מנגן, או את החליל מסרו לאחי, כי הוא הרי רועה צאן. אף מלה על סדר יומי לא כילד, לא כבעל מקצוע. האם הורי בלילה בגן עדן סיפרו לי עם שינה מעשיה יפה? הריני מעיד על עצמי, כי אילו הסופר היה פונה אלי ומבקש לספר תולדות חיי, לא הייתי מקמץ והייתי מספר על זמירות ומנגינות של המלאכים על יד החרב המתהפכת, על עבודתם של המלאכים בלילות, על תשוקתם לנשים, שכבר פרפרו בדמיונותיהם; גם אחות היתה לי וידעתי אותה כשם שאבי ידע את אמנו והביאה היתה נעימה וטובה. האם אני חלאת אדם ומפלצת שאין לי כל ביוגראפיה בפרשה שלי, פרשת חיי? מה בעצם זרם בתוך דמי, – כשנולדתי לאבא, שאלוהים בכבודו ובעצמו יצר אותו? מה זרם בדמי שאמי היפהפיה בגדה באבי וניהלה רומן משגע עם הנחש? אני מבקש להבין את מעשי אבותי, לעמוד על תכונותיהם. את המשחקים שלהם על יד הנחל הרוגע. עם בוקר כרעתי והשתחויתי לאלוהים שלא ראיתי אותו ולא ידעתי מה טבעו. צא וראה, סופר דגול, כיצד קיצרו באכזריות את הביוגראפיה שלי. כל ימי חיי אחרי מותי רוגז אני על ההיסטוריון שלי.

“ויהי מקץ הימים” – כמה ימים? כעבר איזה זמן – כמה זמן? מה קרה בינתיים בחיי? הורי אמרו לי באחד הבקרים כי אביא מפרי האדמה מנחה לה'. לא ידעתי מה להקריב. האם עלי לתת מעמלי לאלוהים – למה ומדוע? האם להגיש לו מהגרוע שבשדה או מהטוב שביבול. ולמה עלי בכלל להתחלק עם אלוהים? איזו טובות הוא עשה לי? עיינתי בעולמי החי, בקברי, המדרשים והם מספרים כי המצאתי יתד לחרוש את השדה. למה לא נתנו לי פרס בעד ההמצאה הגאונית הזו? עיינתי בספרי פילולוגים והם סיפרו לי אחרי מותי כי פירוש השם שלי הוא יתד ברזל או עץ. האם יסוד הברזל הגודע חיים כבר ליווה אותי בזמן שקראו לי בשם: קין.

אחי, הבל, כנראה, היה אדם פשוט, לא מלומד ולא חוקר. אמרו לו להקריב קרבן מן הוולדות שנולדו ראשונה והם טובים ביותר וכן החלקים השמנים שבהן, הלך ועשה כן. לי היו פקפוקים, ספקות, אך עלי להביא מנחה לאלוהים. אולם יד הורי כבדה עלי והקרבתי. והנה, סופר נכבד, צא וראה: אלוהים פנה אל אחי ואל מנחתו ואת מנחתי לא קבל. לא הייתי בעל העוול הראשון, אלא אלוהים הוא אשר עשה לי עוול. כך לא נוהגים. הוא, האלוהים שפע אלי שנאה עוד בטרם הכיר אותי. הרי קיימתי את אשר ציוו עלי הורי. ההיסטוריון שלי לא היה בשעת מעשה והוא עוד שואל בחוצפתו: “למה נפלו פני?” האם הבין את כעסי, האם ידע את קנאתי? בודד בעולם, ללא אהבת הורים, נתבע מיד לתרומות ומנחות, נדרש להית חנפן, לשבח ולהעריץ כוח שאינני מכיר אותו, שלא גמל לי כל טובה, ואני לתומי חשבתי, כי בחיי דור הראשון לבריאה אני בעל שיעור קומה והגן עדן צריך להקטיר לי קטורת, כי על כן עלי לבנות דורות. הכוח העליון אשר לו הקרבתי מנחה הציע לי להיטיב את דרכי. לא פירט, מה עלי לעשות? לא הנחה אותי. עוד הוסיף: החטא רובץ לפתח אהלי ואורב לי והוא החטא מתאווה להכשילני. “אתה תמשול בו”, כך הוא אמר לו, כלומר: אני יכול תמיד להתגבר עליו… למה ארב לי החטא? וכי בריאה עלובה הייתי? הרי הייתי עובד אדמה. לא באתי לבמת החים כמתנשא, כאדם עליון, אלא לבשתי מדי איכר ויצאתי לשדה.

האמן לי, סופר נכבד, כי בצאתי עם הבל אחי לשדה לא חשבתי על רצח. לא ידעתי בכלל מה זה? כן, הרמתי אבן… קמתי עליו… רצחתי אותו… ההיסטוריון לא בא אפילו לשאול על הנסיבות, לא חקר, לא בדק. רק פסוק אחד תקע בין דפיו והוא רודף אחרי כל ימי חיי ומותי “ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו” ומאז – מאז הבוקר הנורא – בין חבריך, הסופרים, ישנם כאלה אשר כתבו כי בשל ריח הגללים שהוא הביא יום־יום הביתה, קמתי עליו; והיו גם כאלה שכתבו, כי הוא הפליא לנגן בחליל, במפוחית, ואני אזני היתה אטומה לזמרת רועה צאן ועל כן הטלתי בו אבן; היו גם סופרים אשר כתבו, כי בשל פתגמיו המגושמים עשיתי מה שעשיתי. אין רחמים בלבם של הסופרים. אתה היחיד שבאת לקראתי, שבדקת את מערכות לבי, שעיינת בפסוקי בראשית ד'.

קוללתי, כי אהיה מחרם ומנודה מן האדמה והיא תהיה מקוללת ביחסה אלי, כי אוסיף לשבת על מקומי ואוסיף לעבוד את האדמה, והיא, האדמה, שהיא כה יקרה לי, לא תצמיח עוד את פריה, כי אהיה נע ונד ולא אמצא מנוחה בשום מקום ואהיה נודד מארץ לארץ, מבית לבית, מאהל לאהל. אמרתי בצר לבי לכוח העליון שלא הכרתי אותו ולא ידעתי את מידת הרחמים שבו: ענשי גדול וקשה, לא אוכל לשאת. אתה לא תשגיח עלי וכל הפוגש אותי יהרגני, כי אהיה הפקר לכל. זכיתי בתלונתי. התלונה, אולי הראשונה ואולי בין הראשונות נגד הכוח העליון ועל כי צדקתי בתלונתי, הובטח לי, כי כל מי שירצח אותי, גואלי יהרגו בעד דמי השפוך שבעה אנשים ממשפחת רוצחי. אות נתן על מצחי. בספרים העוסקים בחולשות האדם, קוראים לאות: אות קין “לבלתי הכות אותי כל מוצאו”. הוא החזיר לי את מוראי על הכל. ואני לא רציתי בגואלי קין גואלי דמי. מהלך הייתי בעולם, בארצות נוד ובכל מקום שהלכתי היתה הארץ מזדעזעת תחתי והבריות התלחשו: סורו מעליו. זהו קין, שהרג את אחיו.

בקשתי תנחומים בחיק אשתי, וודאי היתה אחותי – גם כאן שותק ההיסטוריון ולא מספר תולדות אהבתי אליה. קראתי בספרית “שבעת הרקיעים”, כי גם לך היתה אהבה עם אחותך למחצה, באתי עליה, היא ילדה לי בן וכשנולד חנוך עסקתי בבניין עיר. זו נקמתי, נקמת קין: בניתי עיר…

כה סיפר קין. כשגמר את המונולוג התייפח. בכה בכי מר. הוא נציג הדורות, המבשר של הציביליזציה של בנין ערים מאוכלסות, האוכלות את יושביהן, אשר ביקש להיות עובד אדמה ולחלק את העולם בינו לבין אחיו אשר אהב, מתייפח בגן עדן על יד החרב המתהפכת לפני לורד אנגלי.

ביירון לא הסיר עין מהמקור. מקין. כל חייו הסוערים עברו לפניו. הוא ראה לפניו דראמה אנושית שכל ספרו הוא כאין וכאפס. אמנם מעטים הפסוקים, אולם עצמתה של הטראגדיה האנושית לפניו ומשקלה ומידותיה חצובים מעולם האמנות הצופנת בתוכה את הנצח.

מה תכנה של טראגדיה זו? מה אני, מה כוחי ואמונתי כי אתמודד אתה? מה קומתי, כי אצלול למעמקיה? לאן הלכה נשמתו של הבל? יש נשמה או אין. מה עם חלק ממעל? האם החלק ממעל זה נחלק, כשם שנחלק הגוף של בשר ודם? ויקם קין על הבל אחיו? היכן שכן אלוהים? למה לא עצר בעדו? יצירת העולם עומדת בפני הריסה והוא שוכן במרומים, כותב את כתב האשמה ומלקט שברי בריאה לספר התנ"ך שלו.

המוות נולד עם לידת העולם. מה מראהו, מי גדול ממי: החיים או המוות. ביירון נרעש ונפחד. מבקש הוא להתייפח כאחיו הגדול, מבקש הוא לחבקו, לנשקו, לתקן כמה פסוקים בכתבי הקודש, אין בידו עט, אין בידו חרס. הכל נלקח ממנו כשיצא לקראת הפגישה הזו. לא הספיק אפילו לשוחח עם וואלטר סקוט, לא עם מאדאם דה־סטאל, לא עם המשורר שלי, חברו היקר, שטביעתו בים זעזעה אותו. את כל אהובותיו מצא מחדש בעולם ההוא ולא היה סיפק בידו לספר להן לאן פניו מועדות.

לאחת היו תלתלי זהב ארוכים, אותה ביקש לקחת אתו, אולם המשרתים והמלאכים מנעו זאת ממנו. הוא זוכר, כי סיפור קין רדף אותו כל ימי חייו. את הבל ראה כטיפש והוא שנא טיפשים, אנשים משעממים ואין כלל משום פשע אם מחסלים טיפש כהבל.

כל ימי חייו שאל: מדוע זה נתן אלוהים לקין להרוג את אחיו. תמיד חשב על הגיהינום והתגרה בו. השלהבות האדומות של התופת לא הפחידו אותו. זכור לו, למשורר, כי היה נרגש ונסער, שעוזרת הבית קראה לפניו את הפסוק: “וישע אדוני אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. וייחר לקין מאוד ויפלו פניו ויאמר ה' אל קין: למה חרה לך ולמה נפלו פניך?”

הוא לא הבין את כל הדברים המסופרים בפרשה זו, אך נהנה מהשירה הזרה והאיומה שבספר הספרים.

הוא שאל את עוזרת הבית: מה זה חטא? “ארור” – מה זה ארור. בבית ספר לימדו אותו: “אלוהים ברא את השטן – השטן ברא את החטא”.

בבתי ספר הסקוטיים הירבו לדבר על השטן ועל החטא. קין עמד וחיכה לדברי משוררו. את כל פגעי העולם ספג במשך דורי דורות בעולם. התקינו לו מקום בגן עדן ואל המנוחה לא בא. כל ערב הוא נטל לידיו את פרשת ד' מספר הספרים וערך נוסח חדש.

אין פרשה זו מניחה לו מרוגזו. הוא מבקש להתראות עם ההיסטוריון שלו ואף אחד אינו יודע את מקומו. האם מתחמק ההיסטוריון מפגישה עם קין? האם אין הוא מבקש פיוס? מוראות הגיהינום הם כאין וכאפס מול כאבו הנצחי. פרשה זו אינה מתוקנת כהלכה. היא מצריכה תיקונים. קין למד במרומים בכל האוניברסיטאות והוא יודע כי כל הכתיבה השתנתה, כי הסיפור והרומאן ואפילו הכרוניקה קבלו ממדים אחרים ומשתנים בכל דור ודור. למה דווקא הפרשה שלו קפואה והיא עוברת מדור לדור על כל השנאה והשיטנה נגדו?

נחוץ עוז כדי לשנות, לתקן. הוא, קין, עוד מאמין, כי יבוא המשכיל וייתן ניב אחר לכל הדראמה הטראגית הזו, כי יצרור את כל המראות והנופים בצרור אחד ויכתיר את הפרשה בכותרת אחרת וייטול ממנה את השם: אות קין.

ואם ישאיר את השם, הרי ידאג, כי כותרת זו תישא צירופים אחרים וכוונות אחרות. קין לא יזכה למנוחת נפש, עד שיימצא הכישרון שיכתוב את הפרשה מחדש.

ביירון כאילו התעורר ממחשבותיו ופנה אל מקורו.

ביירון: אתה לא מכיר אותי. אולי בספרית “שבעת הרקיעים” קראת את יצירותי ואת הספרים שנכתבו עלי. כל הספרים האלה אינם ספרי קודש. רק אתה זכית לכמה פסוקים בכתבי הקודש. אם קראת את ספרי, ראית וודאי כי אני הכרזתי מלחמה על הגורל. חוסר אושר היה מנת חלקם של הביירונים ואף אני בתוכם. לא ידעתי אושר בחיי. כל יצירותי זכורות לי והנה זכורים לי גם דברים שכתבתי: להרגיש – זוהי התכלית הגדולה של חיינו – להרגיש, שאנו חיים, גם בעת צרה. זוהי הריקנות המכרסמת הדוחפת אותנו למשחק, למלחמה ולמסעות ולמבצעים רבי מידות מכל הסוגים, שאנו חיים אותם במלוא החווייה, אשר קסמם הגדול היא: התעוררות, הפורצת בלי הרף, מתוך התגשמות".

אינני יודע עד היום, מה דחף אותי בימי חיי לכל האהבות, לכל המישחקים, המאבקים, המלחמות, המסעות, המיבצעים. מה הביא אותי בשנת 1826 לשדה הקרב לחירות היוונים?

בעיירה קטנה מיסולונגי, בגן שנטעו לזכר הגיבורים שנפלו, מתנוסס גם שמי, כולם שם יודעים ומכירים את שמי, אם גם לא קראו בספרי, כי הרי בעיירה קטנה זו, בשטח המוזר של מים ומלח מתגוררים דייגים הקולעים את סוכותיהם מקני־סוף. הם אינם יודעים שהייתי משורר. אך כששואלים אותם הם עונים: “הוא היה איש אמיץ, שבא הנה כדי למות למען יוון, כי אהב־אהב את החופש”.

כל אדם, קין, אשר אוהב את החופש, הרבה שאלות תוססות במעמקיו. בשנות חיי הראשונות גדלתי בסקוטלאנד בין קאלוואניסטים. אין לי כל בסיס להשקפותיהם. אני מטבעי יש לי יחס כבוד לאדם ולא ליוצר, אם גם אני מאמין באלוהים, הייתי מאושר, אילו הצליחו לשכנעני עוד יותר. אבל אף אחד לא הצליח. וודאי שלא הפרשה שלך. ידעתי תמיד, כי חומר גופו של האדם זעום, אבל רוחו היוצרת את האדם עמוקה כאוקיאנוס.

מרדן הייתי, קין. האמנתי ועוד במותי אני מאמין, כי העולם בנוי משני כוחות: כוחות אלוהיים וכוחות שטניים ועל כן הבריאה היא רעה וצריך לשנותה. בהשקפתי על העולם ליווה אותי קול חד, לוהט ביצריו. כוחות מיסתוריים שלטו עלי. תמיד התחוללה דראמה בנפשי. רציתי לכבוש בסערה שיאי הרים. הכרזתי מלחמה על אלים ואנשים ונענשתי. בכל חיי לא ידעתי טיפת אושר. מה הפלא, על כן, כי הדראמה שלך הטרידה את מנוחתי. אח אתה לי. לא הבנתי ואינני מבין למה הכריזו עליך כעל פושע? למה דווקא אתה הפכת לאדם אשר אלוהים נידה אותו. ביקשתי לזעוק מחאה. כתבתי את “קין” בצורת דראמה. כבר במערכה הראשונה נתפסתי לזעקה. למחאה. תיארתי אדם ואת ילדיו אחרי מעשה החטא. הכל מתפללים אל אלוהים מלבד קין. קין שותק. שפתיו אינן ממלמלות תפילה. קין לא סולח לאלוהים. הוא שואל שאלות על חטאיו של אביו. הן העץ ניטע ומדוע זה גם לא בשבילו? לשם מה הושב הוא קרוב כל כך אל המקום, בה גדל העץ היפה בסביבה? תמיד הם משיבים רק תשובה אחת: הוא רצה בזה והוא הנהו הטוב. איך אדע זאת? אם הוא כל יכול המחייב הדבר שהוא גם טוב? אני מסיק מהפרי והוא מר. אך עלי לאכלו, אף כי לא בי האשם.

שנאתי את אנגליה שלי. ידעתי, קין, כי טענותי נגד אלוהים בעניין חטאו של אבי יעוררו סערות בכל הארץ ואף אני אהיה מנודה. אתה יודע מתי זה היה? השנה היא 1821, כל אנגליה הצבועה, הכהנים הגדולים והקטנים, שומרי משמרת הדת זעקו: הנה בא האיש החותר תחתנו ואני רק במערכה הראשונה. לא כל איש רץ בין השורות. אולם הצבועים דווקא הבינו היטב את שתיקתו של קין כמרד והם הצבועים מפחדים מפני המרד.

קין, הציקו לי השאלות: מה למעלה ומה למטה, הציקו לי השאלות על הטוב והרע. על פסקי־דין אלה ואחרים, שאלתי אם יש חוקים לבריאה, למה מלא העולם עם כל כך הרבה עשוקים ורצוצים. למה האדמה מתחת מצמיחה כל כך הרבה פורענויות והשמים ממטירים איומים. בזעקתי הצטרפתי לשתיקתך בשעת התפילה. בתקופתך, קין, משפחת האדם היתה קטנה: אדם ואשתו חוה, קין ואחיו הבל, עדה וצילה אחיותיהם, שהם גם נשותיהם ולקין ועדה אשתו עוד שני בנים קטנים. אולם בתקופתי כבר היה עולם גדול מאוכלס במיליוני אנשים. המשפחה שלך ישבה בכיכר אשר מחוץ לעדן וראתה יום יום את החרב המתהפכת אשר שומרת את המבוא לפתחי גן העדן, לבל יבואו אליו בני אדם. המשפחה היתה כנועה. קיבלה הכל באהבה. בשלווה. התבוננתי במשפחה הקטנה הזאת שלך. אהבתי את חוה. זו האשה הגדולה שהיתה לה תשוקה גם לחיים, גם לדעת. בעיקר מצא חן בעיני הפסוק המופלא: “אל אישה תשוקתה” ואני הרי הייתי כל חיי פקעת של תשוקות. כשם שעדה אחותך היתה לך לאשה, כן היתה לי לאשה אחותי למחצה ואין אני רוצה להרבות על זה דברים.

“אל אישה תשוקתה” – זה תכלית החיים של האשה. זה הדחף לכל מפעלי החיים, זוהי הברכה הגדולה בעמלנו, זוהי הבינה שבחיים. וכדי שלא יסלף הרגש שבנו, עלינו לחזור על שלושת המלים המופלאות האלה: “אל אישה תשוקתה”. הודות לשלושת המילים האלה אנו חיים את חיינו בקומה זקופה, כגאים ולא כעבדים. אנו משלמים בעד זה בדם לבנו, בזיעה, בנקיפות לב, בעמל טבין ותקילין – אולם כדאי הוא התשלום.

כשכתבתי את יצירתי, קין, קראתי את כל דברי החכמים שנגעו לבריאת העולם ולמשפחה הקטנה. קראתי, כי האשה אשר ברא אלוהים להיות לו לאדם רעיה נאמנה ועזר, ברא בשר מבשרו ועצמם מעצמיו. כיוון שהביא את חוה לפניו, מיד נכנסה בו תשוקה ורוח תאווה. ואמר: “זאת הפעם עצם מעצמי”. מצא מין את מינו ונעור. וכיצד ברא את חוה? בשעה שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם הראשון – דו פרצופין בראו: זכר ונקבה ונסרו ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן. פרצוף לכאן ופרצוף לכאן. אולם את מנגנונה שכלל אלוהים יותר משל איש. בנה בה מגירות כאוצר ועשאה רחבה מלמטה וצרה מלמעלה כדי שתהא מקבלת עברים… ואף בינה יתירה נתן הקדוש ברוך יותר מן האיש. לפיכך בוגר לשלוש עשרה שנה ויום אחד והתינוקת בוגרת לשתים עשרה שנה ויום אחד.

כמה יפות האגדות על גן העדן. על מדורי דירתם של האדם הראשון ושל חוה הראשונה. מה יפה האגדה, כי באמצע הגן עדן עומדים עץ החיים ועץ הדעת, ועץ הדעת מקיף את עץ החיים וסוכך עליו. ומי שמפלס לו נתיב דרך עץ הדעת יכול להתקרב אל עץ החיים. אתה וודאי לא קראת את האגדות על אביך ואימך, על תשוקתה של אימך לאביך אדם, אולם אני קראתי אותן. כדאי לך לסור לספרית “שבעת הרקיעים” ולבקש את המידרשים על הוריך. אולם נחזור לפרשה שלך. כן, קין, קראתי גם את האגדות ולא רק מה שכתוב בספר הספרים. האם ידוע לך, כי אגדה מספרת, כי מיתתו של הבל בידיך היתה משונה ואכזרית, כי הרי לא ידעת מהיכן הנשמה יוצאת. מה עשית? נטלת אבנים ופצעת את אחיך פציעות־פציעות, חבורות־חבורות, עד שעשית כל גופו ככברה, עד שהגעת לצוארו ואבן אחת פגעה בצוארו וטבעה בו והרגו. בקשת לברוח. והנה הופיע כוח עליון והכריז: “מפני הוריך אתה יכול לברוח אולם לא מפני”. והוא זעק: “איה הבל אחיך? וי לך, עלוב שהבל ריחם עליך ולא הרגך שנפלת תחתיו ועמדה לך שעה ועמדת עליו והרגתו”.

קין: הרשה נא לי, משורר גדול, להפסיק אותך לרגע קט. לא רק ההיסטוריון הוא שקרן, אלא ספרי האגדות. לא כך היה המצב. לא מיתה משונה ואכזרית הכנתי לו, לא ביקשתי כלל וכלל לברוח… אולי בפגישה השנייה אספר לך את המאורע, כפי שאני זוכר אותו.

ביירון: כן, בעלי אגדות משקרים… הם אינם מבחינים בין שקר קטן ושקר גדול, השקרים באגדות אינם מעלים ואינם מורידים. העיקר – האגדה, צביונה, קסמה, מיצוייה וקורותיה, הכלי השלם. המומים הגדולים – השקרים, אינם מענינו של בעל האגדה. לאגדה לעתים חסר עולם השכל הישר, עולם יושר השיפוט, מאזני צדק. לא תמיד גובה האגדה עדות אמת.

נחזור לעניננו. בקשתי מלוציפר בספרי – הוא אשר הכריז על עצמו כשווה לאלוהים – כי יראה לך את העולם האמיתי, שהנהו יותר מדמיון בלבד.

לוציפר שלי אינו מדיח, אינו מפיסתופל, הוא איננו השטן אשר בא לאיוב.

וודאי שמעת את כל השמות האלה. הדברים רשומים בספרים המצויים בספרית “הרקיע השביעי”. לוציפר שלי, פירושו – מביא אור. לוציפר שלי דורש מן האדם רק בחינה והבדלה בכל דבר ובכל ענין. כך אומר לוציפר שלי והדברים זכורים לי: “חקור לך וסבול לך – ובנה נא עולם פנימי בקרב לבבך אתה, אם נופל החיצוני”. לוציפר שלי רואה בגוף האדם שני עולמות: חיצוני ופנימי והרשות לאדם לחקור ולסבול. כזה, בעצם, הייתי אני בחיי. חקרתי וסבלתי. לוציפר הוא השכל המבקר הנתון בכל איש הוגה וחושב מחשבות. לוציפר הוא רוח החופש, כשם שיוצרו – אני הייתי. לוציפר שלי סובל ונושא עם כל האומללים לא רק אלה אשר חיים עתה בארץ, כי אם עם אלה אשר יהיו. קין שלי צופה עד סוף כל הדורות. הוא בעל דמיון נפלא, הוא מביט וחודר אל כל אדם המתענה בספקותיו. לוציפר מראה לך ביצירתי את העבר, את ההווה, את העתיד על כל החידות והמצוקות. הוא גם מגיע אתך לנאות צלמוות ואתה הולך אתו לראות את המוות, להגות בו, לחקור אותו, לחשוב עליו. נדלקה בך תאווה עזה “לדעת מה הדבר שככה הפליאני” – הריהו המוות.

ללוציפר אינו מביא אותך בסוד המוות, כי אם בסוד המכאובים, המצוקות, הפצעים, התלאות. לוציפר לימד אותך לדעת, כי הכל חולף, כי גם היופי של עדה יחלוף – וזהו המוות. כי יבואו ימים וחמדת עדה תחדל.

אחרי כל מה שראית, חזרת אל משפחתך נבוך ומדוכא. מתברר לך עם שובך, כי אתה ועדה שייכים כאילו, לשני גזעים שונים. בזמן שאתה רואה בכל נוף, בכל אירוע – כליון, אבדן והשמדה, רואה עדה אשתך – קיום. הפרחה, גידול, הצמחה.

קין רואה רק רע כל היום. עדה רק את הטוב. קין רואה את ילדו הישן בצל העץ, נתון לסכנות מתמידות ועדה רואה בו יופי, עצמה, נעימות. אין קין יודע למה שפלה רוחו. הרי עבד ועמל וחרש בזיעת אפו, בלהט חום השמש כקללה אשר קולל ואין הוא מבין למה חייב הוא להילחם תמיד על הלחם אשר הוא אוכל ולמה לו להודות לאל על כי עפר הוא ובעפר הוא זוחל עד שובו אל העפר. אין הוא מסוגל ואין הוא רוצה להיות חונף. קין עומד במרדו ואין הוא רוצה להקריב קרבנות, נדמה לו שאלוהים לועג לו והוא לא ידע מנוחה על רגע אחד. הוא מלא זעף, מלא שאלות כרימון והוא הבל, כשה תמים, כאותו השה אשר הוא עומד להקריב.

שאלה נוקב בפיו של קין: למה אלוהים אוהב מזבחות. מה מבקש ממנו אלוהים. אם תפילה – הא לך תפילה. אם קרבנות חנף – הא לך קרבן ומזבח. אם דם חמדת, הא לך את קרבנו של הבל, של מזבח הרועה, עליו עשנים בכורות הצאן וריח הפגרים עולה לשמים ואם פרי האדמה ופרחיה וציציה המתוקים מוצאים חן בעיניך… קין שלי בספרי אינו מסיים את פסוקו זה. הוא רק עד טראגי למאורע טראגי. אלוהים שעה אל הבל וקרבנו ואל קרבן קין ואל קין לא שעה. רוח חזקה הורסת את מזבח קין ואת כל הפרי אשר עליו. קין מסרב לבקש את חמלתו של אלוהים ואת רחמיו. הרי לא עשה רע מעודו ועד היום הזה. קנאת האמת בוערת בו עד להשחית. לא, קין לא יבנה יותר מזבחות. הוא עובד אדמה והוא לא ירטש כבשים על מזבחות. כי אין הוא מסוגל לשמוע את שוועת הצאן התמימות האומללות. הוא והמאכלת אינם גרים תחת גג אחד.

מתברר לו לקין, כי אלוהיו של הבל אוהב דמים. אם כך הדבר – אוסיף לו דם והוא קם על אחיו ויהרגהו. הרצח נעשה מבלי אשר ידע קין, כי רצח הוא. האדם אשר מפחד מפני המוות, הביא את המוות בפעם הראשונה אל העולם. קין מפרשת ד' של חומש “בראשית” לא נע ולא זע. הוא מקשיב הקשבה מתוחה למשורר האנגלי הדגול.

הנה קין אחר לפניו. לא רוצח. בעל ערכים אנושיים. נשמה גדולה מקופלת בו. גוררת אחריה שאלות, מחשבות, תשוקות לדעת. הנה בניין חדש של דראמה: קין. משורר אנגלי תיקן את פרשת ד' מהחומש. חווייה חדשה רקם, הוויה של צמאון לאמת. בלי אמת אין קיום לחייו.

קין מחומש “בראשית” רואה את עצמו כעומד על חלקה מוצקה אחרת. לא, הוא לא פגע ביסודות העולם. ההיפך הוא הנכון. למה מחריש אלוהים ואינו עונה לו. הוא קין לא הטיל את מום המוות בעולם. ענשו מחלחל עתה בקרבו. לא, לא היתה לכוח העליון כל סמכות להטיל עליו את העונש. העונש מוטל בספק, כי אדם שחושיו מבולבלים הוא תוהה ובוהה בעיני המשורר האנגלי. מחכה כי ימשיך.

ממשיך המשורר האנגלי לספר: קראתי באגדות היהודים, כי חוה אמך חלמה חלום כי דמו של הבל, בנה הנלבב, שוטף ונשפך אל פי קין אחיו ווא שותה אותו באכזריות. על אף שהבל מתחנן לפניו וקורא אליו, כי ירפה ממנו ויותיר לו מעט מדמו, לא היה הלאה שומע לו, כי אם שתה אותו עד תומו. חוה סיפרה את חלומה לבעלה אדם. האבא הפריד בין הבנים, לאחד נתן אחוזתו במזרח ולאחד אחוזתו במערב. תוך כדי חלוקת הנכסים נפלה קטטה ביניהם וקין רצח אך את אחיו.

קין מפרשת “בראשית” מתערב באמצע דבריו של המשורר האנגלי: סיפור זה לא ידוע לי. אמא לא סיפרה לי על חלומה. אילו היתה מספרת, הייתי מתרחק ת"ק פרסא מאחי הבל. אני מאמין בחלומות. פועם בי עכשיו הלב לשמע החלום. אני כולי מורעש. היכן קראת את הסיפור הזה? למה ההיסטוריון שלי מעלים אותו? למה הוא לא בא לידי גילוי בספר הספרים?

לורד ביירון לגם מכוס מים זכים מתוך הנחל השוטף בגן עדן. כן, הוא אומר לקין מפרשת “בראשית”: לא סיפרו לך הכל. האם ידוע לך, כי האגדה מספרת, כדי שיהא קיום למין האנושי נולדו הבנים של הוריך זכר ונקבה. קין ותאומתו אתו והבל ותאומתו עמו. כשבגרו, כך מספרת האגדה, נשא כל אחד את תאומתו לאשה ופרה ורבה ממנה. אבל תאומתו של הבל היתה בנשים, יפת תואר ויפת מראה עד להפליא. נתן בה קין עיניו וחמדה בליבו לקחתה מהבל והיה בכל שעה ושעה מבקש לו שעת כשר להיכנס עמו בריב, כדי שיוכל להעליל עליו עלילות רשע. קין אמר: אני הורג הבל אחי ולוקח את אשתו. לא יצאו ימים רבים ואכן נמצאה עילה להסתכסך. שונאו של הבל נכנס לתחומך. פרץ סכסוך. מקודם סכסוך של דברים. חמת קין עלתה עד להשחית. הבל ברח. התחיל קין רודף אחריו מהר לבקעה ומבקעה להר, עד שהשיגו ונאחזו זה בזה. ניצח הבל את קין אחיו והפילו תחתיו, שהיה הבל גיבור מקין. כיון שראה קין כך, התחיל צווח ואמר לו: הבל אחי, שנינו בעולם. מה אתה הולך ואומר לאבא? והבל התם והתמים האמין באחיו ונתמלא עליו רחמים והניחו. מיד עמד עליו קין, הכהו והרגו. כמאמר הפתגם: “טוב לרע אל תעשה ולא תיגע אליך הרע”.

קין מפרשת “בראשית” בשמעו את האגדה התמוטט. חוורו פניו. כי הרי תאומתו של הבל היתה מכשפה, אשה מכוערת. תאומתי אני היתה יפהפיה. למה מתעללת בי האגדה? הרי הכל שקר. תאומתו של הבל היתה פשוטה, גסה, מבולבלת, מסובכת, פחדה מפני שקיעת השמש. חוש השמע שלה וחוש הריח היו פגומים. תמיד הוציאה מפיו של בעלה את החליל, כי לא אהבה שירה. אני נושא בתוכי את דמות כיעורה, כשם שאני נושא בתוכי את יופיה של תאומתי. אני עוצם את עיני ורואה את ביתי היפה על יד היפהפיה שלי. כשהסתכלתי בעיניה לא ראיתי אפילו את גן עדן. היא עוד חיה וקיימת בי עד היום. אני עוד שומע את דופק לבה. אני עוד זוכר כל נשיקה, כל תענוג. היא אהבה נופים, אילנות, שקיעות. משוררת היתה. היא נבלעה בעצמותי עד היום הזה. כיצד מעיז בעל האגדות לשקר. איך, אתה, משורר אנגלי המשכת את הדראמה שלי. ספר.

אמך בספרי קללה אותך קין בקללות אשר כמוהן לא נשמעו עוד. והרי אתה נשארת בן יחיד ולא הפסיקה לקלל. אין זאת, כי הזוהמה שהטיל בה הנחש נדבקה בה. אמך אהבה חיים. היא עוד זכרה את ההילולה והחינגה הגדולה שאלוהים ערך לה, שאחז בידה והוליכה והביאה אצל אדם. היא עוד זוכרת את התקופה בגן עדן, חופה מפנים לחופה וכלן של זהב משובצות אבנים טובות ומרגליות וקישט אותה בעשרים וארבעה קישוטים.

בספרי אתה מחאה איתנה נגד אמך. אתה זוכר את החטא שלה. זוכר את המעשים אשר עשתה. אני מביא את המלאך בספרי אשר עונד על מצחך את אות קין. בספרי אתה מקבל את המכאוב הזה באהבה וברצון, כמעט בנגינה. חד אתה ונמרץ. אמנם, אין זה קישוט על מצחך, אולם בתוכך בוערת הזעקה: “מצחי בוער באש. אך מה האש לעומת האש בקרבי.” כשכולם עוזבים אותך ואתה נשאר עם אות קין על מצחך, מוכיחה עדה אשתך, כי אכן היא אוהבת אותך ואין היא עוזבת אותך. אתה ועדה חבוקים, נוטלים את ילדך הקטן חנוך ויוצאים המדברה, השמם מכל הדרכים.

בספרי אינך אותו קין מחומש “בראשית”. אדם, זקוף קומה אתה. פילוסוף. איש מכאובות השואל שאלות ומחפש דרך. מבקש אתה חיים שיש בהם תכלית, אמת, יושר, שיפוט נבון; מחפש אתה אלוהים ששונא דמים. ריבך אינו פרטי, ריב אלוהים הוא. בקשתי לאמר באמצעותך, כי ניתן להכניע את הבשר, אבל לא את הרוח. הכנסתי את כל הדמעות של כל הדורות בעיניו של אדם אחד: קין, אדם שחותמו אמת; אדם מורכב ולא פשוט; אדם ולו ניגון של סערה בלב ים. כל מה שקורה בעולם, אמרתי, קרה לבנו של אדם הראשון. כוח ניסתר ונפלא בכל הופעותיך ובכל טענותיך, כוח נסתר בשאלות ובספקות. לא הודית באשמה וזעקת: “הנני אשר הנני, לא אני ביקשתי את החיים. לא בראתי את עצמי”. זו היתה זעקתך. זו גם היתה זעקתי אני, גם אני כמשורר חשבתי, כי טבוע בי אות קין, כי גם עלי רובצת קללה להיות נע ונד בארץ. ביירון של מחר הרג את ביירון של אתמול והוא הנרצח מאתמול זעק: “למה עוללת לי כה”. הנה עוד מעט מסתימת הפגישה בינינו. עוד מעט יסגרו שערי הגן עדן. אני בחלקה אחרת, אתה בחלקה אחרת. אולי נזדמן פעם יחד לספריית “שבעת הרקיעים” ונמשיך לגלגל בפרשתך. אספר לך קצת יותר על חיי. לא הייתי כופר בעיקר, אבל אדם חופשי בדעות הייתי. אנגליה התכחשה לי, כשם שהעולם התכחש לך. כן, קין, עם לידת העולם נברא גם המוות; עם לידת האהבה נבראה השנאה, הקינה. גם המוות הוא מרכיב חיוני בחיינו. מתוך עיסוקנו במוות, אנו לומדים את החיים. למוות קצב משלו ולחיים קצבם הם.

עם הפגישה הופכת הדראמה להיות דראמה, טראגדיה או קומדיה, היינו הך.

האורות עומעמו. ניתן סימן הפרידה. השמים קוצבים פגישות קצרות. אילו גם היו נפגשים גברים ונשים שנפשותיהם קשורות לנצח, היו השמים מקציבים להם פגישות קצרות. אין זאת, כי השטן עוד מרקד בשמים. אין השמים משקיפים על חיינו במשקפת של אהבה.

שתי הדמויות התרחקו. שערי הגן עדן ננעלו. המלאכים פתחו בשירה: “אנה אלך מרוחך ואנה פניך אברח? אם אסק שמים, שם אתה ואציעה שאול הֵנְךָ, אשא כנפי שחר, אֶשְכְנָה באחרית ים – גם שם ידך תנחני ותאחזני ימיניך”.

הטריח את עצמו המשורר היידי ה. לייוויק לבית העלמין “פאר לאשייז”, כדי לקיים מיפגש עם הנזיר והפילוסוף אבלארד ותלמידתו האהובה העלואיז, על יד קברם המשוער. פרשת אהבה טראגית ומהוללה התרחשה בין פייר אבלארד 1097–1142, פילוסוף וסכולאסטיקן צרפתי ותלמידתו ואשתו הלואיזה. הפרשה היא שם דבר בספרות האהבה.

המשורר היידי ה. לייוויק לפני צאתו מקברו אשר בניו־יורק לפגישה קיבל אינפורמציה, כי הקבר מצוי בגני ה“פאראקלייט”, בבית התפילה של המינזר, או סמוך למקום זה. בהגיעו לצרפת התברר לו מיודעי דבר, מאחד הידענים הגדולים של פריז, סופר יהודי יחזקאל קורנהנדלר, כי בית התפילה נחרב במהפכה והקברים נהרסו ושני קברי האהובים של אבלארד והלואיז נתערבבו והשרידים המשוערים הועברו אל בית העלמין “פאר לאשייז” בפאריז בשנת 1817.

בהגיעו ראה המשורר גברים ונשים נושאים פרחים לעטר את שרידי מצבתם.

המצבה מטופחת, כרי בר מסביב, מרבדי שושנים. אין זאת, כי ההמונים נושאים אתם את זכר האהבה הגדולה בין הפילוסוף־הנזיר והנזירה היפה־פיה. עוד היום מתפרצת לא פעם מפיות ההמונים המבקרים שירת הודיה אדירה לאהבה, אשר אינה יודעת גבולות, צווים, איסורים והסגרים, אהבה אשר חיה וקיימת לעד.

לא עם המוות אני הולך להיפגש, מילמל המשורר לעצמו, כי אם עם החיים. כי על כן מהי אהבה – אם לא להסתכל בפני נצח־הקיום, שאינו נכנע, בפני הלב המפרפר. הרי – אמר המשורר לעצמו, – להתאבק בעפר רגליה של האהבה, פירוש הדבר: להבין את כבשוני הבריאה, את סוד העולם. הנה שתי דמויות אשר דבקו בחיים, באהבה; נגזר עליהם גם במחבואים לשחק את המשחק הטראגי של אהבתם ואכן כך עשו וניצחו את הפחד, החרדה; הם השיגו שיאים באהבה. עלו למרומי הפסגות ההרפתקה המסוכנת ליוותה אותם, כי ידעו שתי דמויות אלה שאהבה היא מלח החיים. שתי השורות הראשונות של שיריו: “לידער פון אבעלאר צו העלואיז” נתרקמו מיד במוחו: “זיי געגריסט, זיי געגריסט / אין דער וועלט ווו דו ביסט / העלועיז, העלואיז – / העלואיז”. (היי ברוכה, היי ברוכה, בכל מקום בתבל את נמצאת, העלואיז, העלואיז) שתי הדמויות חיכו לו. ללא מעצורים, ללא פחד החזיקו יד ביד. הרי בחייהם עוד הוכיחו כי לא שיחקו על במת התיאטרון, כי אם על במת החיים האכזריים, וכי חרפו נפשם למען אהבתם.

על מיפגשים כאלה כותבים: האהבה בכל הזמנים. בכל השמחות. בכל המצוקות. מכל הקברים. שערות השיבה של ה. לייוויק, פניו הנזיריים השפיעו על אבלארד והעלואיז. אכן – משוררם היידי בפניהם. מעורר כבוד. הפגישה כבר בראשיתה טעמה טעם הספירה של האצילות. של מיסתורין. של סערת נפש עזה.

ה. לייוויק: שלום עליכם דמויות אצילות. קראתי, – וזה נכון: אהבה שאין עימה יסורים, עינויים, אינה בגדר אהבה כלל; אהבה עזה כמוות שסיומה אינו המוות, אינה בחזקת שיא־השיאים. היסורים הם השאור שבעיסת־אהבה, הם המלח והתבלינים. אהבה שומרת על עץ החיים ואם גם יודע אני כי הפגישה היא פגישת מתים, אינני נרתע מלדבר על החיים. אבלארד, ספר לי מחדש את קורות חייך.

חיוור מהתרגשות, ידו אחוזה בידי העלואיז, כי הרי זה יותר משמונה מאות שנה לא פגש אותה בפריז, התחיל אבלארד לגמגם:

זה היה במאה השתים עשרה. למדתי פילוסופיה. התמסרתי למחקר הנצרות. היו לי ספיקות לגבי השילוש. עם זאת התמניתי לראש מינזר. מחשבתי היתה יוצרת. הייתי אדם חושב. עסקתי במחקר הטוב, הצדק, האמת, המדע, המוסר, הגואל.

ההיסטוריונים מספרים כי קומתי היתה זקופה, פני נאים, מצחי רחב להפליא. הרוח הערנית שבי יצקה חיות וקסם בהליכותי ובדיבורי. חיברתי שירים אף הלחנתי בעצמי ושרתי אותם. הייתי עליז ותוסס. אולם אומרים, כי בנעורי הייתי גם יהיר, חצוף ואנוכיי. בזכות חריפות מוחי ולשוני נדבקו אלי תלמידים רבים בבית אולפנא שהקמתי. העמקתי בלימודי הפילוסופיה וספרות, התבטאתי בבהירות בהרצאותי ואף הוספתי תמיד קורטוב של לצון. בתוך הקתדראלה שהרצאתי פגשתי את הנערה הלואיזה, טובת מראה וכשרונית. היא עוררה את גבריותי. היא נתנה ממד חדש לחריפות שכלי. עם פגישה ראשונה היא הפכה לסמכות העליונה של כל חושי. של תבונתי. הסתכלותי על העולם. אמונתי… בת שש עשרה היתה ונקשרתי אליה בעבותות אהבה. (שפתי לייוויק מלמלו: “כ’האב געזינדיקט צו דיר / מיט מיין קער, מיט מיין ריר, / מיט מיין קלאפ אין דיין טיר – / העלואיז” (– כלומר: חטאתי לך עם כל ניע וניד, עם הנקישה על דלתך, – העלואיז). הפסיק לרגע אבלארד. מצחו החרוש קמטים ניסה לחדש בזכרונו את רגעי אהבתו להעלואיז.

כן, משוררי, ה. לייוויק: להטתי מתשוקה לעלמה הזאת. עשיתי הכל כדי להיות במחיצתה. בתואנת לימודים בלינו את שעותינו באושר האהבה. נצמדנו. אני מבקש עתה לציין כי להט האהבה היה גם גופני וגם רוחני. היא הרתה לי. הבריחו אותה. כדי לא לחסום בפני את הדרך לעליה בכנסיה, ביקשה לשמור את הריונה בסוד… נישאתי לה אבל שמרנו על סודיות הנישואין. בחשאי נפגשנו. נשלחה למינזר וצוותה לחגור את גלימת הנזירה. מבקשי רעתי, שומרי “הטוהר” של הכנסיה ביקשו להיפרע ממני. קנון הקתדרלה הוא אכזרי: נישואים חסמו את הדרך לכמורה. מעשי – על אחת כמה וכמה. המשפחה היתה אכזרית. באחד הלילות פרצו לקיטון ניסתר במעוני, כפתו אותי, כרתו חלקים מגופי, סרסו אותי ונמלטו…. התקדמות כהונתית היתה סגורה בפני. ציוויתי על הלואיזה לעטות את צעיף הנזירה ואני קיבלתי עלי נדרי נזירות. (ה. לייוויק מלמל: “גליק אויף דער ערד / ווערט פון נאענטסטע צעשרטערט, / ווייל די וועלט זעט פארקערט – / העלואיז” (כלומר: האושר על פני האדמה נהרס על ידי הקרובים ביותר, כי תבל רואה הפוך, העלואיז).

העלואיז – מנסה לחזור לסוד הצער והכאב של הימים ההם, מחפשת פורקן, מבקשת לבטא כמה דברים. סלח נא לי, אהובי אבלארד, סלח נא לי משורר יידי דגול, – זכור לי, כי אם גם אבלארד היה משולל יכולת גופנית, שלח אלי מכתבים שאהבה לוהטת מחבקת כל שורה, אהבה שהיתה מובלעת בעצמותיו. היתה לו שמחה גדולה באהבה זו. לא היתה בה בכייה. לא הגה והי. אהבה ששתתה דם והיא היתה רגועה. העינויים לא הרתיעו אותו. בפנים שוחקות כתב אלי, אם גם היסורים התפלשו בכל שורה ושורה. הוא לא גרד את פצעיו. הוא יעץ לי רק לקבל את התלאות ברוח נמוכה, כעונש מטהר ופודה מיד אלוהים. הוא היה בטוח – וכך כתב לי מפורשות, – כי נתאחד בשמים. כי נהיה יחד. כי שם בשמיים הקנון הקתדראלי הוא יותר חנון ורחום. כי שם במרומים שרים הללויה לאהבה. כי קיים שם גן עדן לנאהבים. ודאי יקצו לנו פינה. הוא חיבר תפילה למעני וביקש לשאת אותה למענו. בעמקי לבבו הוא שמר לי אמונים ואהבה יוקדת. הוא לא ניסה לעקור את הצער והיגון, אבל ניסה לתת להם ממד אחר, ממד של טעם־אהבה לסבל. הוא, אהובי, לימד אולי תורת חיים גם ביגון. אומרים, משורר נכבד, כי המכתבים נשארו. אולי ניתן לבדוק אם זוייפו… (לייוויק ממלמל: “מיינע טעג – געציילטע, / מיינע טריט־שטויביק,/ פאר דיר, מיין אויסדערוויילטע, / ווייל איך לעבן אייביק” (כלומר: ימי ספורים צעדי־אבק, למענך, בחירת לבי רוצה אני בחיי נצח) אנא, משורר, בדוק נא אם זויפו המכתבים. אם זויפו – מי מאנשי הספרות הצרפתית ניצל אותם.

בענווה ובהתאפקות הפסיק אבלארד: אנא, אהובתי, הרשי לי להוסיף כמה מלים. הרי הפגישה מתקרבת לסיומה. רשום בפנקס השירה שלך, משורר יידי דגול: גזרו עלי דומיה תמידית והסתגרות במינזר. באפלולית הכתלים לבי גאה באהבה להעלואיז. לא הייתי ברשות המינזר. הייתי כולי ברשות העלואיז. זו היתה רשות אחרת: כולה אורות. הצער הוליד אהבה, שרק הספרות הטובה מסוגלת לבטא אותה. זוהי אהבה שאין לה תחומי זמן, כי אם תחומי נצח. היא אינה כובשת שטח של בית. של כפר. של עיר, כי אם שטחי תבל. היא כולה מיסתורין ותעלומה. היא מחבקת את מלוא עולם הניסתר. בוא ונאמר: היא אינה מציאות. היא חלום. חלום שיש לו דמות. דמותה של העלואיז…

העלואיז: לא גיליתי לך אף פעם, אהובי, כי גם אני במותי הייתי בת שישים ושלוש. לא ביקשתי אף שנה אחת יותר.

אבלארד: ידעתי. קראתי על כך בספרי ההיסטוריה. הרי הרבה ספרים נכתבו עלינו. הרי לא רק נזיר אוהב הייתי. גם פילוסוף הייתי. המינות שלי, ספקותי בשילוש העלו את חמתם של אנשי הכנסיה. כתבתי ספרים פילוסופיים על אמונה, על מיסתורין, על שכלו של האדם. הפסיק אבלארד וביקש מהמשורר, כי יקרא בפניו כמה שורות משירי אבלארד והעלואיז.

לייוויק קימט את מצחו ואמר:

אולי יפים הם דברי הפרידה: “אזא גליק דיך צו וועלן / און צו האבן דיך דא;/ טרעט אריבער די שוועלן, / כאטש איך זע־ביסט ניטא” (כלומר: אושר לרצות בך, ולראות אותך כאן. עבור הסיפים, אם גם רואה אני – את אינך) ואוסיף עוד שורה. הרי פילוסוף אתה: “איך האב יארן צעריס ווי מען רייסט שטיקער קליידער, / כדי אליין זיך דערוויסן, / צי די וועלט האט א סדר”. (כלומר: שנים קרעתי, כשם שקורעים בגדים, וזה כדי לדעת, אם לעולם יש סדר).

אני, פילוסוף נכבד ואשה נהדרת, עסקתי כל ימי חיי בנושא זה: אם לעולם יש סדר. הבאתי לספרות את זעקת איוב ואת שתיקתו הרועמת של יצחק מעל העקדה. הבאתי אנשים מעונים לדפי הספרות. דמותכם כבשה אותי. לא קלה היתה הדרך מניו־יורק היהודית לבית העלמין ב“פאר לאשייז” בפאריז. אילמלא ידידי יחזקאל קורנהנדלר, אולי לא הייתי מוצא את קברכם. הרי, אמרו לי, כי בית התפילה של המינזר נחרב במהפכה, וכי למקום זה העברו שרידים משוערים. אולם, הנה אתם רואים, כי מצאתי את המקום. עלי לאמר לכם, כי לא רק שירים כתבתי עליכם, כי אם דראמה שלמה. לא מחזה שעשועים ולא סיפורי מעשיות. תבלין־אהבה בדראמה. תבלין היסורים. העינויים. הכנסיה הרוצחת כל מחשבה חפשית.

אהבה שלכם נובעת ממקור החיים. אין בה חוליות מתפרקות, כי אם אחידות אצילה ונעלה. יש בה חלום שהוא מציאות והחלום מפליג למרחקים. הוא הגיע לדפים רבים של הספרות. הוא הגיע גם אלי לניו־יורק. הייתי בקטרגה הסיבירית, ראיתי זוועות, אולם תמיד ידעתי כי האהבה היא המבשרת של הגאולה. בים התוהו והיגון רק האהבה מכוונת את ספינתנו. העלואיז, אבלארד, פגישתנו היתה הכרחית. לא על מגש כסף הגישו לנו את הפגישה. אני יודע, כי גם בעולם ההוא הכנסיה התערבה וביקשה לא לאשר את הפגישה: פחדו מפני משורר יידי. הרי יש לנו חשבון גדול עם הכנסיה. אבל לא אגע עתה בחשבון זה, כי הרי גם אליכם התאכזרה. באתי רק להושיט לכם יד, יד מקרוב לקרוב.

רד הלילה על פריז. שלוש דמויות מיוגנות התרחקו ממני. לא חזיון בדים חזיתי. ידעתי כי ייפגשו. לא ידעתי רק, כי אהיה נוכח בפגישה.

הקיבוץ היהודי זכה לתחיה אחרי מלחמת העולם הראשונה – ואיתו ספרות יידיש.

בתום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, החזירה לעצמה פולין את שטחיה שהיו מחולקים במשך 150 שנה בין רוסיה, אוסטריה ופרוסיה וזכתה לעצמאותה ולאחדות עמה. יד ביד עם ביסוס עצמאותה המדינית ושיקום כלכלתה, עלתה המדינה על דרך של תחיה תרבותית לאומית, שאיפות אלה לחירות לאומית שקיננו באומה הפולנית מצאו את הגשמתן בתחיית התרבות הפולנית, בספרות, באמנות, בתיאטרון וכיוצא בהם.

גם בקרב יהודי פולין התחיל שגשוג בשדה החברה והתרבות, למרות המדיניות האנטי־יהודית של הממשל הפולני. חיי התרבות והחברה של יהודי פולין היו במעלה ונוספו להם אנשים וכוחות, שהזרימו מרץ חדש בביעור הנחשלות החברתית־תרבותית שנגרמה להם בשל המלחמה. הקיבוץ היהודי בפולין, זכה לתחייה. סופרים חדשים, יצירות חדשות, נושאים חדשים התחילו להופיע בפרוזה היידית; נוסדו הוצאות ספרים ופולין היהודית הפכה למרכז ספרותי בעל נוסח משלו ומעמד עצמאי.

דור הסופרים החדש התחיל בניסויים וחיפוש דרכי יצירה חדשים. רבים מהם השתדלו להיפטר מההשקפה המסורתית על החיים היהודיים, מורשת הדור הקודם של סופרים. המלחמה, על היבטיה השליליים, והחורבן שהביאה, השפיעה על דמותם של הסופרים החדשים והתקופה הרומנטית של הפרוזה היידית פינתה את מקומה לנטורליזם.

בספרו של צבי רודי “לדמותה של תקופה” (בשולי המחצית הראשונה של המאה העשרים) מובאת מסה “במערבולת הניהיליזם”. במסה זו מנסה צבי רודי לדון בעמקי מושג זה: ניהיליזם. את המונח ניהילזם טבע ב־1799, פרידריך האונריך, מייסד פילוסופית הרגש והמחשבה בגרמניה. בספרות הרוסית זכה המושג ניהיליסט, ללבוש לבוש של ממש בפי באזארוב, גבורו של טורגניב באמצע שנות הששים, והוא נעשה לימים מונח מקובל ושגור בפי הבריות.

הנכון הוא שעד היום תוכנו של מושג זה – ניהיליזם – לא ניתן להגדרה ממצה וברורה. אנחנו מגדירים היום את הניהיליזם כשלילה מוחלטת של הערכים האוביקטיביים והסוביקטיביים גם יחד. זהו חזיון בן חלוף, ארעי, הכרחי לשעתו. אבל אין לו קיום ממושך בחיים השכליים והתרבותיים של החברה.

בתקופות מסויימות מופיעים על הבמה יוצרים, שיצירתם בנוייה אך ורק על ראיית השחורות. כל רשויות החיים נהרסות. האמונה שבלב הולכת ודועכת. הספקנות החשדנית מלווה כל צעד וצעד. במידה ויש התלהבות של המונים, היא התלהבות אפלה, קודרת. מלכות הרוח מתערערת. היסודות המוסריים נהרסים. ראש שאיפותיה של החברה ותכלית קיומה, אינה חתירה לערכים רוחניים, אלא לשלילתם המוחלטת. בהשפעת הקטסטרופה המתרגשת על העולם ניצבים סופרים אלה או אחרים בשערי הניהיליזם, בשערי הריקנות של התוכן הפנימי הנוגע לחיי יחיד או לחיי ציבור.

הסופר היהודי עוזר ווארשאווסקי בספרו “שמוגלארס” (מבריחים) ראה ראייה ניהיליסטית את העיירה היהודית כשהמלחמה ב־1914 הורסת את בסיסה הרוחני ואת ערכיה האוביקטיביים והסוביקטיביים. סדר העולם מתפלש בהריסות. מה בצע ברוח, בערכים, בבנין חיים, כשסערה אשר שְׁמה מלחמה פורצת לחיינו והורסת כל חלקה טובה, בזמן שהכל מסתיים בריצה חזרה אל הג’ונגל. כל העמדות החברתיות נהרסות. בתוך עולם מסוער זה נפרץ גם הבית היהודי. הוא כפות לעובדה של רצח כללי ועל כן הוא חייב לעמוד על חייו בכל הדרכים. אם חיי יהודים תלויים בהברחה, הם חייבים להיות המבריחים הטובים ביותר. אם עוגן ההצלה היחידי הוא זנות, הברחת יי"ש וכו' חייב הבית היהודי לעסוק בנושאים אלה במיטב הכישרון והתבונה. רקמה זו של חיים דוחה כל רקמה רוחנית. תקראו לזה: ניוון. שקיעה. ניהיליזם, אולם אלו הן עובדות חיים.

הגיבור הראשי פאנטל¹ איננו אינטליגנט. הוא חי במציאות של מלחמה. הזירה “האנושית” שלו היא זירת החפירות וההפצצות. ההתבוננות שלו בחיים איננה התבוננות רוגעת, ראיית אורות. תוכנו של כל הסדר הכלכלי הוא אחד: לחיות על חורבות אלה את חיי היום, עד שקיעת השמש. עם שקיעת השמש נמשיך מחר באותם המעשים ואולי נשכלל אותם.

עוזר ווארשאווסקי רואה את הבית היהודי בחורבנו ולועג לשלום אש אשר מבקש לראות גם בימים סוערים את העיירה כאפופת קדושת השבת. את המכונה הזו, ששמה עיירה יהודית, אומר פאנטל, אין לתקן יותר. היא יצאה מכלל שימוש, היא כשלון חמור. מחירה בשוק הוא אפסי. מטבע שחוקה. התבדו כל החשבונות. אם היה קיים חשבון כלשהו לפני בוא המשבר, הוא נעשה כוזב ומפוקפק עם בואו.

ספרו של ווארשאווסקי קעקע את העולם האידיאליסטי של פרץ ושלום אש. הוא גדוש תיאורים של דברים פיזיים רעים ודברים רוחניים רעים. ווארשאווסקי מתאר כל מראה מגונה ומכוער ביד אמן. שרשי העיירה שנחשפו על ידי האמן הם רקובים. אחר חשבון נפש מגיע פאנטל למסקנה: מה הטעם לקיומה של העיירה, לקיומה היהודי?

גיבורי ווארשאווסקי אינם טראגיים. הם גרוטסקיים. גבורי ווארשאווסקי אינם מאמינים, הם ציניקאים. הצד השמאלי של האמונה הוא הציניזם.

גיבורי ווארשאווסקי מתעוררים לפעולה, אולם לפעולה אין כל כיסוי אידיאי, אין כל כיסוי מוסרי. חוסר המוסר הופך להיות ממש לאכסטאזה. מחוסר המוסר, מההפקר, שואבים גיבורי הספר את כוחם הדינאמי.

הסוציולוגים השתמשו בספרו של ווארשאווסקי כדי להראות את הקונסטרוקציה הפנימית של העיירה בשעת סערה.

גזר הדין נחתם. הדגנראט בסערת המלחמה מוצא אמנם את גאולתו בחיק האהבה, ודווקא בחיקה של זונה. ראייתו של הסופר היא ראייה של ניהיליסט. במדבר האימים הזה אין לחכות להתבהרות. כאן נמסר דין וחשבון אכזרי על העיירה על־ידי עד ראייה, עד ראייה שראה ותיאר חלחלה, והדחיס את החלחלה בתוקף הכישרון של אמן ניהיליסט טוב. עיירה חשופה, בלתי מקושטת. לכל תמונה ולכל תיאור פרטים ופרטי פרטים. אין סמלים בספר. יש מגור. יש חדלון. חיים בכיעורם.

ווארשאווסקי הראה את העיירה בשעת מצוקתה ולא בשעת החסד שלה. הוא עירטל את חיי הנפש של גיבוריו ואלה נחשפו בכל האכזריות.

בקוו זה שפתח בו י. מ. ווייסנברג לא היה מקום לשום רומנטיקה. הנטורליסטים ראו את החיים כפי שהם, מבלי להזדקק לרעיונות נעלים ולסמליהם. הם תיארו את החיים היהודיים במציאותם העירומה, ולא נזקקו לרומנטיקה של העבר.

למרות המצב הכלכלי העגום והאנטישמיות של הממשל, קמה בפולין ספרות ביידיש, שתיארה בקנה מידה רחב את החיים היהודיים שצמחו ופרחו בכוחות מחודשים.

אולם הספרות הנטורליסטית לא השתחררה לגמרי מן העבר. המוטיב העיקרי גם ביצירות החדשות נשארה העיירה. למרות הזעזועים שעברו עליה בשנות המלחמה, למרות התמורה במבנֶיהָ החברתים־כלכלים שבעקבותיהם, נשארה העיירה אבן־הבוחן הריאליסטית, האספקלריה, שבה משתקפים ונבחנים חיי היום־יום של ההמונים היהודיים.

העיירה, למרות ההסתעפויות החברתיות והכלכליות באוכלוסייתה, ייצגה יחידה כמעט מונוליטית, ההבדלים המעמדיים בעיירה לא היו ניכרים כמו בעיר הגדולה, ההווי המסורתי, ששרשיו היו עמוקים יותר בעיירה, כל אלה סייעו במידה רבה לאחידות דמותה של העיירה. גם הקירבה הגיאוגרפית, הצטופפותם של יהודים במקום אחד, לפחות כלפי חוץ קבעו את ההבדלים החברתיים־כלכליים. היחיד נבדל בתחומים אלה בעיקר בין ד' אמותיו, אולם ברחוב, בבית־המדרש, בחיי החברה ניטשטשו ההבדלים הללו, לכל הדעות, יותר מאשר בעיר הגדולה. העיירה היהודית לא ניתנת לתיאור בלי דת ומסורת, שעיצבו את החיים היהודיים. ובעיצוב דמותה של העיירה יש להביא בחשבון את העובדה שהעולם החיצוני ותרבותו חדרו אליה בצעדים אטיים יותר מאשר לעיר הגדולה. גם תהליך ההתבוללות לא מצא בעיירה שדה כה נרחב כמו בכרך.

כל הגורמים שנימנו נגד כאן, הבליטו את העיירה כדגם הטוב ביותר להווי החיים היהודי בפולין, בנוסף לעובדה שיידיש נשתמרה יותר בעיירה מאשר בעיר. כן יש להדגיש, שגם האסכולה הנטורליסטית לא השתחררה לגמרי מן ההיבט האידיאליסטי, אם להביא בחשבון את הבחינות הנ"ל. אולם קווי היסוד של הספרות הבתר־מלחמתית השתנו ברוח הזמן.

לאסכולה הנטורליסטית השתייכו עוזר ווארשאבסקי, שמעון הורונצ’יק, ישראל ראבאן, משה בורשטין, לייב ראשקין, י. י. זינגר ואחרים. כל אחד מהם תיאר את המציאות היהודית בפולין בין שתי מלחמות העולם בדרכו שלו.

הפעילות היהודית הציבורית פוליטית, בשנים הראשונות שלאחר המלחמה בפולין המחודשת, ופריחתם של חיי התרבות היהודיים, הביאו לשינוי בתפיסת עולמו של הנוער היהודי שם. הציונות, תנועת הפועלים הסוציאליסטית היהודית, וכן זרמים אחרים שהשפיעו אז על הרחוב היהודי, החדירו מושגים חדשים ופתחו פרק חדש בחייו של הנוער היהודי בדחפם אותו להינתק מאורח החיים הישן. האפליה נגד היהודים, שנועדה בעיקר למוטט את היסוד הכלכלי של הציבור היהודי, גם היא הניעה אותו לרעיונות החדשים. צריך היה לפלס דרכים חדשות ולהעניק תוכן חדש לחיים היהודים. הנוער החלוצי שאף להשתקם מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית בארץ ישראל. זרמים אחרים בנוער ביקשו להגשים את רעיונותיהם בדרכם שלהם.

השינויים העיקריים בהיבטים של החיים היו:

א. מתפיסת חיים דתית־מסורתית – לחילונית־לאומית

ב. במעבר ממבנה חברתי־כלכלי אחד לאחר.

ג. במעבר מעמדה א־פוליטית לגישה פוליטית לבעיות החיים.

ההשתנות של תפיסת־תרבות אחת לאחרת, לא היתה קלה ותבעה מהדור הצעיר מאמץ וסבלנות. הוא השתחרר בהדרגה מהמסורת המקובלת כדי לצקת תוכן חדש בכלים הישנים. שוב לא ציית לדרישות המסורת וביקש לו אמונה חדשה. חדר, בית־מדרש, שיעור בהלכה הוחלפו בגימנסיה, קורסים, מכללות ואוניברסיטה. מרכז הפעילות היה עתה האיגוד.

אולם הנוער קיווה עם זאת לתרום משהו להמשך הווי החיים של דורות יהודיים, כי להתנכר להם כליל, היה כמו לערער את יסוד קיומו הוא. אולם הוא התגבר על כך בעצם יכולתו להאמין. זה הקנה לו אומץ לדבוק ברעיונותיו החדשים. שכן רעיון הציונות, של ה“בונד”, או של זרמים אחרים בחברה היהודית, מילאו חלל במהלך מחשבתו של הנוער, באמונתו המסורתית שנתערערה. רעיון תחייתו הלאומית של העם היהודי בארצו, רעיון סוציאליזם דמוקרטי כמשטר עולמי, היו בגדר אמונות חדשות שהעניק הנוער לעצמו.

אמנם היה מהלך רב בין רעיון “אל תירא עבדי יעקב כי אתך אני” ובין “אנו צריכים תפיסה מאטריאליסטית של ההיסטוריה” והאחד היה היפוכו של השני, אך שני מהלכי־המחשבה הללו, ראו לנגד עיניהם את גורלו של עמם וכיצד להיטיבו.

אולם תמורות החיים היו מהירות מכדי שהנוער יסתפק באשליות מהסוג “עמים גוועים ויהודי נשאר יהודי”, כי “יהודים לעולם יבלו את שונאיהם” וכדומה, בעודו משולל כל זכות אלמנטרית להתגונן מפני המון מוסת, לחיות בפחד ואיום נצחי – כל זה לא נתן לו מרגוע.

הנוער הציוני החלוצי ביקש לבנות לו ארץ שבה יהיה חופשי מאפליה לאומית וישמש מורה־דרך לכל היתר. כך גם ה“בונד” והזרמים האחרים נשארו יהודים בהכרתם ותרמו לא מעט לחיים התרבותיים היהודיים, במסגרת שאיפותיהם ורעיונותיהם.

מובן, כי בחוגי הדור הבוגר לא העריכו את השינויים שחלו בנוער, אך לא הועילו לו נימוקיו ומאבקו העקשני במתחדש. כל עוד אמת זו שבה נקטו הצעירים, בין שהיתה ציונית, או בונדיסטית, או אחרת, נשארה יהודית במהותה, היתה היא זו שהזינה את הנוער. (היפוכה היו נטיות ההתבוללות).

הדור הישן סירב לכל פשרה, כי חשש שאם יוותר בנקודה אחת יביא הדבר לנסיגות נוספות. האיגוד הפך לבית המדרש של אתמול לנוער היהודי. שם צעד את צעדיו הראשונים לתרבות חילונית. ארגנו בו ספריות וקורסים להשתלמות שבהם למדו ספרות יהודית, היסטוריה ומדעי הטבע וכן לימודים אחרים ביידיש והתפלפלו על מארקס וה“קאפיטל”. דבר דומה התרחש בסניפי התנועה הציונית שכללו בתכנית הלימודים תולדות הציונות, הגיאוגרפיה של א“י וכיו”ב. הצימאון להשכלה ומדע התלהט בקרב הנוער והיו קוראים בכל מקום ובכל הזדמנות, בשלב הראשון היו מצניעים את החוברת, הספרון, העיתון תחת הגמרא או תחת המחזור, אך עם הזמן היו נושאים אותם בגלוי, כשספריות האיגודים מספקות אותם.

בצד האיגודים שהיו האכסניות הראשונות בדרך להשכלה ולימודים, פנו הצעירים לשיעורים פרטיים, לבתי הספר הציבוריים או הפרטיים והגימנסיות שנוסדו בערי פולין ועיירותיה. באו בשעריהן אנשים מכל שכבות האוכלוסיה היהודית, ומהם המשיכו לבתי ספר גבוהים ולאחר זמן הפכו לאישים המובילים בציבוריות היהודית בפולין.

שינויים אלה עוררו תגובה שלילית בדור הישן, שהתאמץ בכל כוחותיו לחזק את היהדות המסורתית ודקדק בזה על קוצו של יוד, אולם כל זה לא עצר את המהלך החדש וניחומים מצא לו אחרי כן הדור הישן, כאשר נוכח, כי ברעיונות החדשים כלול תוכן יהודי, אמנם שונה מתפיסתם, אך בלית ברירה נאלץ להשלים אתם. כי תהליך ההשתנות בדור הצעיר, לא היה בגדר קרע עם היהדות, לא התבוללות במשמעותו הפשוטה של המושג, התנכרות מההמשך היהודי, כפי שזה התבטא בשכבות חברתיות יותר גבוהות. כאן היתה התרחקות מהמסורת היהודית המקובלת למען יציקת תוכן חדש לחיים.

בין המגמות החברתיות ששררו בין יהודי פולין, תפסה מקום גם ההתבוללות. התהליך העגום של התרחקות מתרבות ומסורת יהודית, לא פסח גם על חלקים של הנוער היהודי. אך בניגוד לנוער היהודי הלאומי, שהפך לכוח בונה ברחוב היהודי ותרם לפריחתו, נשאר הנוער המתבולל עקר ולא תרם תרומה כלשהי לחיים החברתיים־תרבותיים היהודיים.

ההיבט הדתי שעדיין שִיֵך את הוריהם ליהדות כ“פולנים בני דת משה”, נחלש עם היחלשותו הכללית של הגורם הדתי. בבתיהם של חוגים אלה נהגו מנהגי פולנים. החינוך היה ברוח פולנית ובשפה הפולנית. המלה המודפסת היתה זו הפולנית ויום המנוחה היה לא שבת כי אם יום א'. בחיים החברתיים התבדלו צעירים אלה מהכלל היהודי. שני גורמים אלה, מצבם הכלכלי־חברתי ורקעם האידיאולוגי הרחיקום ממנו ואם בדור הקודם עוד התבטאה ההזדהות עם הציבור היהודי בפעילות פילנטרופית, אצל הדור הצעיר גם זה נעדר.

תהליך זה של התבוללות התחולל גם בעיירה וגם בעיר הגדולה. בזו, בשל היקפה הגדול יותר, גילו פעילות רבה יותר והתנגדות חזקה נגד מגמות לאומיות מסורתיות בחיי התרבות. גם התנאים האובייקטיביים בעיר הגדולה הובילו לתהליך ההתבוללות: החיים התרבותיים־חברתיים הפולניים, שהיו פעילים כאן יותר השפיעו את השפעתם על החוגים המתבוללים.

ביישובים הקטנים היו חוגים מתבוללים אלה קטנים בהיקפם, מכדי ליצור מרכז של השפעה והם נשארו קבוצה קטנה ללא כל משמעות חברתית מיוחדת. הם התבדלו מהחברה היהודית, אם טרם נתקבלו לזו הנוצרית ונותרו תלויים על בלימה.

בשאיפתם למחות מעליהם כל עקבות של יהדות, נמצאו ביניהם יחידים שנתפסו להשמצת היהודים, רק על מנת להפוך בהקדם חלק של האוכלוסיה הנוצרית. הם טענו כי התבדלותם של היהודים היא הגורם לכל צרותיהם וביחוד טענו נגד השימוש ב“ז’רגון”. קיצוניות זו הביאה אותם להרהורים על שמד, שכן לא ראו טעם לחיות בשני עולמות ובסופו של דבר אבדו לכלל היהודי.

למעבר מתפיסת עולם אחת לשניה, מדתית לחילונית, לא היתה תופעה שלילית אצל הנוער היהודי בפולין. התנאים האובייקטיביים בחיים היהודיים, התסיסה החברתית־תרבותית יכלה לשאת נוסח אחר של יהדות – הנוסח החילוני. לשלמות תמונתו של היישוב היהודי בפולין הוסיפו שתי תפיסות העולם יתר צבעוניות ולמרות גישתן השונה לבעיות ההמונים היהודיים, הושפעו שתיהן מגורם חשוב אחד: יידיש; בשפה זו היו חייבים לבוא אל האדם היהודי ובלשון זו האזינו לדברו.

נכון שהיו גם השפעות שליליות. היו מגמות של פולניזציה. נכון שהשפיעו גם החוקים החברתיים המשנים כל קיבוץ אנושי והיו עשויים לשנות את פרצופו גם של הקיבוץ היהודי. אולם ליהדות הפולנית היה כוח חיות רב, כדי להישאר יהודית בצורתה ובתכנה. הזרעים שנזרעו בה במשך תולדותיה נשאו פירות לאורך זמן, למרות הקשיים שבהם התחבטה, אולם השואה שמה קץ פתאומי ואכזרי לאורח החיים הרבגוני שיצרה יהדות פולין.

הגישה הא־סוציאלית של הדור הישן לבעיה החברתית־כלכלית לעומת תפיסתו של הדור הצעיר, היו שני הקטבים שסביבם התפתחו השינויים בין שני הדורות.

בדרך כלל לא הזדהה הדור הישן עם שום קבוצה חברתית־כלכלית או פוליטית, וממילא לא השתייך לשום איגוד פוליטי או מקצועי. היחסים בין נותן העבודה והעובד היו בנויים על גישתו הפטריארכלית של הבעלים לעובדיו, מאשר של פועל בעל הכרה מעמדית אל מעבידו.

המועסק בן הדור הישן היה לא רק עובד, החייב ראשית כל להגן על ענייניו הכלכליים. הוא שימש גם "בעל־יועץ תמידי בבית" ועל ידי כך נוצר בין שני הצדדים קשר נפשי כבין שתי שכבות שוות, אם לא מבחינה כלכלית, הרי הוא היה קיים במישור החברתי, שכן לעתים קרובות ביותר חיו שניהם מבחינה תרבותית וחברתית באותה סביבה, התפללו באותו מניין ולעתים עלה העובד בלמדנותו על מעבידו.

המעביד ידע להעריך את יתרונו האינטלקטואלי של עובדו:

…“ישראל, עב־הכרס שהיה מנבל אל פיו תמיד, היה עוצר בדיבורו משהיה פנחס בתווך”…

קירבה זו היו לה השפעות חיוביות ושליליות כאחת, והמעביד ידע לנצל את יחסי־הקירבה הללו לרעת עובדיו ומשתבעו למשל, תוספת לשכרם, ביקש לשכנעם, הודות לקירבת יחסיהם, כי אין זו השעה הנאותה לכך, ולחיזוק טענתו לא השתמש דווקא בתיאור מצב עסקיו (שעליהם ידעו העובדים כי הוא טוב) אלא בנסיבות משפחתיות בעלות אופי מוסרי, ורק “משהגיעו מים עד נפש” והעובד תבע את שלו בצורה נמרצת יותר, העניק לו תוספת כלשהי כדי לצאת ידי חובתו. היו גם עובדים שסירבו לבקש תוספת־שכר מנימוקי אמונה, שכן פרנסה היא דבר התלוי במזל, שי מאת בורא־עולם שאסור לחטוא לפניו. חייבים להסתפק במועט וחבל שעול הפרנסה, מרחיק אותם מתפילה בציבור, מבית־המדרש, משיעור בגמרא.

לכן ציפה העובד להבנה עצמית מצד מעבידו ולחסדיו, ולמרות שלא פעם נחל אכזבה, נמנע מהשתייכות למפלגה, לאיגוד מקצועי.

השתייכות שכזו היתה זרה לדור הישן. האיגוד המקצועי שהיה חייב להגן על האינטרסים הכלכליים של האדם העובד, לא תאם למנטליות של הדור הישן, שתפיסתו הדתית בה היה מושרש, עמדה בניגוד לאידיאולוגיה של האיגוד המקצועי, שהרחיק מהמצע שלו את תוך־תוכה של היהדות, את האמונה בבורא עולם, וזה הביא לשלילת היהודי הדתי את הארגון הזה.

כך בדיוק לא הסתפח הדור הישן למפלגות הפוליטיות, שלא כללו במצעיהן את דת־ישראל. ואם כבר פנה למפלגה כל שהיא, הרי לזו שהיתה עשויה לספק את שאיפותיו המשיחיות, או לחזק את יסודות החיים הדתיים בין המוני היהודים, כגון “האגודה” או “המזרחי”. להשתייך לאיגוד, היה מבחינה מסוימת פגם במשפחה וחייבים היו להרחיקו מהבית ואם ביקש קטין מבני הבית להירשם לאיגוד “יורדת הרצועה על ראשו הכפוף של שמואל… הרי לך איגוד… עומד ברשות עצמו… איגודו של ברלי קאקר…”

אולם בשעות מצוקה כלכלית קשה התעוררה גם בדור הישן ההבנה של “יום עבודה של שמונה שעות”, לשובת וגם לאיגוד. עדיין היה הדבר רחוק מחברות ממש, מפעילות ממשית, אך שוב לא הסתכלו על האיגוד בביטול והחלו לראות בו משהו מועיל, וראשית גישה חברתית־כלכלית לבעיות חומריות התחילה לבצבץ אצל יחידים גם מהדור הישן. ביטויים כמו “בורגני נצלן” התחילו לקנות להם אחיזה בתוכם ומבלי להבדיל אם היה זה בורגני גדול או זעיר, אף שנותן העבודה מהמעמד הבינוני לא היה מוחזק בורגני בעיני הדור הישן.

הנוער שאף לשינויי הריבוד הכלכלי. הוא חיפש תכלית חדשה שהתבטאה בעיקר ב“פרולטריזציה”. הוא שאף להיות לפועל במשטר חברתי חדש, עם כל הזכויות המגיעות לעובד. עצמאות כלכלית לפי גירסת הדור הישן, עמדה בניגוד גמור לרעיונות החדשים שהזינו את הנוער. ככל שהדור הישן ניסה לשכנע כי מבחינה חומרית אין הבדל בין החנווני האביון, הסוחר הזעיר, בעל־המלאכה העני ובין הפועלים, וככל שדל ועני היה אותו “בורגני”, בכל זאת היה “נצלן”, לפי השקפתו של הנוער.

★

בחוגי הנוער שהשתייכו לארגוני הפועלים, היתה תסיסה מתמדת ופעילות קדחתנית, כאשר היה מדובר בבעיותיהם הכלכליות. כאשר היה איום בשביתה, היו מתכוונים אליה קודם כול מבחינה נפשית, שקלו את כל התוצאות של אבדן העבודה והפרנסה ובעקבותיו הרעב המאיים עליהם ועל משפחותיהם. כן הביאו בחשבון גם אפשרות של מפירי שביתה, העלולים לתפוס את מקום עבודתם. ואם אמנם נהג כן נותן העבודה, היו פורצות מהומות ואז היתה מתערבת המשטרה וכמובן עמדה לצידם של נותני העבודה. ולעת שביתה התארגנה גם עזרה הדדית, שתמכה בשובתים ככל הניתן.

גם המיכון המתמיד של המפעלים עמד על סדר־יומם של האיגודים, שכן כרוך היה בנישולם של הפועלים מעבודתם, או בפיחות שכרם. סכנות אלה העסיקו את מחשבתם של מנהיגי האיגודים. מנהיגים אלה גדלו בבתי־העוני של הדלות היהודית וידעו כיצד להגשים את רעיונותיהם. האיגוד שהיה המרכז הרעיוני לחינוך המנהיגים העתידים, עיצב את נפשם ותיחזק את מועדוניו בלי הוצאות מרובות.

במקומות שבהם הפועלים לא היו מאורגנים, השתדלו האיגודים למשוך אותם אליהם ולהרחיב את שורותיהם, על מנת להפוך אותם לעובדים בעלי הכרה מעמדית, היודעים לעמוד על זכויותיהם. לארגן את פועלי המאפיות במקום פלוני, או את שרתי־הבתים במקום אחר – היה מעניינו של האיגוד המקצועי ואם הצליחו בזה היה בכך משום הישג. במקומות שאי אפשר היה לקיים בהם שני איגודים, יהודי ונוצרי, יזמו הפועלים היהודיים למשוך את הנוצרים ולאחדם באיגוד אחד. אמנם לא בכל המקומות הצליח הדבר, הן בשל השוני הדתי שהשפיע על הימנעות הפועלים הנוצרים מחברות באיגודים יהודיים, ואם נמצא פועל נוצרי כזה, מנע זאת ממנו הכומר, ששפך אש וגפרית על היהודים והקומוניסטים.

את ההנהגה היהודית ציער הדבר מאוד, שכן דעתה היתה נתונה למצבו התקין של העובד ותהיה לאומיותו אשר תהיה והיא לא הפסיקה לשאוף לשיתוף פעולה מלא בין הפועל היהודי והפולני.

החינוך הפוליטי של הדור הצעיר היה בעיקר בארגון, בין שהיה ציוני, בונדיסטי או קומוניסטי – הוא שימש לו לבית־המדרש שבו חישל את הכרתו הפוליטית. אם האיגוד המקצועי הקנה לנוער את ההגשמה המעשית של התורות הכלכליות־חברתיות, עסק הארגון בפעילות מדינית מעשית.

הכרזת השביתה, הסכסוך בין נותן העבודה והעובד, היו מסמכותו של האיגוד המקצועי. לעומת זאת פעילות מדינית, כגון בחירות לסיים או לעיריה, נוהלו על ידי התנועה הפוליטית. בין הרשימות שהתחרו ברחוב היהודי, היו תמיד גם רשימות מפלגות הפועלים, שנוהלו על ידי צעירים, שונים לכל הדעות במנטליות שלהם מהדור הישן.

בעוד שהמפלגות הבורגניות היו חלוקות בגישתן לבעיות הפוליטיות של ההמונים היהודיים, היו מפלגות הפועלים מאוחדות במצען.

כנגד הציונות ומדיניותה בפולין, העמידה ה“אגודה” את תכניותיה שלה לפתרון הבעיות הפוליטיות של היהדות הפולנית, אך גם כאן וגם שם היתה אי־בהירות בתכניותיהן ובאמצעים להגשמתן.

אחרת היה הדבר לגבי מפלגת־הפועלים. כאן היתה המטרה בהירה. אחדות חזית הפועלים איימה על המפלגות הבורגניות להפסיד בבחירות, וזה אילץ אותן להתפשר על הרכב רשימת המועמדים. בעיקר היו מאוחדים נגד “סכנת שוליות הסנדלרים ואיגודם” והעדיפו מתבולל בראש הרשימה, מאשר פלוני הפועל. מוטב לאחות איכשהו מצעים שיתפוררו למחרת הבחירות, מאשר לאפשר נצחון לאיגוד הפועלי. איגוד זה נטל חלק פעיל בחיי האוכלוסיה היהודית המרוששת כלפי פנים וכלפי חוץ. הרעיון הפוליטי בטהרתו הוליך למעשים נעלים ואידיאליים. הרעיון הציוני דחף את הנוער לעלות ארצה ולהתיישב בה. הנוער הבונדאי נלחם לרעיון של משטר עולמי סוציאל־דמוקרטי. וזה הקומוניסטי שהיה נעצר כל אחד במאי, שקד על נאמנותו לרעיונותיו שלו.

כלפי חוץ ייצגו את המפלגות הללו לא רק החברים המשכילים והבולטים ביותר, כי אם גם אלה שהתנסו בעבודת־שדה מפלגתית, שישבו במאסר, שהיו בשלים בבעיות חברתיות. לארץ ישראל עלו לאו דווקא אלה שניהלו ויכוחים מופשטים, כי אם אלה שהתנסו בעבודה גופנית חלוצית, ואת ה“בונד” ייצגו אלה שהטיבו להיאבק עם מתנגדיהם מהמפלגות האחרות. נציג מפלגת הפועלים, משנטל את רשות הדיבור, היו דבריו עושים רושם ובחילוקי דעות בין הסיעות השונות, במועצת העיריה למשל, היתה סיעת הפועלים משמשת בשעת ההצבעה לשון המאזניים. אם למשל, בשעה שניסו הסיעות האזרחיות למנוע עבודות ציבוריות, כדי להימנע ממסים נוספים, לחמו נציגי הפועלים על ביצוען למען הקטנת האבטלה. מסתבר שהפעילות הפוליטית של הצעירים לא עוררה התלהבות יתר בקרב הדור הישן. הפגנות האחד במאי, יחד עם הפועלים הפולנים, הטילו פחד על החנוונים היהודים, שמא יואשמו היהודים בחתרנות נגד הממשל הפולני. אולם השלטונות הטיבו לדעת כי הם יכולים לצפות ללויאליות ולמשמעת מהדור הישן יותר מאשר מהצעירים, כאשר מדובר בפוליטיקה, ושהם יכולים להגיע להבנה עם חוגי בעלי־הבתים, בעוד קשה למנוע מהצעירים את מאבקם הצודק. לכן נהגו בהם ביד חזקה: חיפושים במועדוני האיגודים, החרמת ספריהם, ביקורת מתמדת על פעילותם וכיו"ב.

אולם החשוב ביותר היה שאל הארגונים זרמו צעירים משכבות חברתיות שונות, כדי ללמוד שם את התורות הפוליטיות, תולדות הסוציאליזם, מטריאליזם היסטורי ומלחמת־המעמדות. ההשפעה הפוליטית של הארגון התפשטה וחדרה אל חוגי התלמידים ולכל מגזרי האוכלוסיה הצעירה. באו צעירים מהמעמד הבינוני; מדירות המרתף ועליות הגג וגם משכבות מבוססות יותר שנתפסו לרעיונות החברתיים החדשים, לתרבות החדשה ולשיטה החברתית החדשה שאליה שאפו.

כל אלה רשמו פרק מזהיר בתולדות היהודים בפולין. הם היו היסוד לאורח חיים חדש שהתחיל להתעצב ולהתפתחות חדשה בחיי היהדות הפולנית.

השואה שמה קץ לכל התקוות והשאיפות הללו.

גם האיגוד המקצועי וגם הארגון הפוליטי, היו שני מוסדות חינוכיים שהשלימו זה את זה. עם זאת עמד האיגוד המקצועי תחת השפעתו של הארגון הפוליטי. במקום אחד עמד תחת השפעת ה“בונד” ובשני של הקומוניסטים. גם כאן וגם שם, הופעלו האידיאולוגיות הפוליטיות בשביתות וסכסוכי־עבודה.

מצבם הכלכלי הקשה של יהודי פולניה, גרם שהצעירים יבקשו את תכליתם במבנה כלכלי מחודש. האפליה מצד השלטונות והשנאה מצד האוכלוסיה הפולנית התכוונו להרס הקיום הכלכלי של היהודים. אך אם הדור הישן לא היה מסוגל לחרוג מאורח חייו המסורתי, לא יכלו ולא רצו הצעירים להמשיך בו.

חשוב להזכיר כי ליהודי לא ניתן להתקבל למפעל נוצרי, בין ממשלתי ובין פרטי. הפועל היהודי היה מועסק על ידי תעשיין יהודי, סוחר יהודי וסכסוכי העבודה היו בין יהודים ליהודים. למרות זאת נתקל העובד היהודי בקשיים גדלים והולכים. נותן העבודה היהודי היה אומר:

“לא חשוב, אך אומר אני לך שכל הצרות באות מהיהודים שלי. כבר מזמן יכולתי להשלים עם האכרים שלי בבית החרושת, אילמלא התערבו שם נתן שיפריס וחבריו…”

משום כך רבה אחריותו של האיגוד המקצועי בהגנה על העובד היהודי ורק הוא מסוגל היה להגן על זכויותיו וזה בשעה שהשלטונות עמדו על גבו וביקשו כל תואנה לסגרו. לכן תופסים האיגודים המקצועיים והארגונים הפוליטיים מקום כה נכבד בתולדות יהודי פולין שהשואה שמה להם קץ.

עם הקיבוץ היהודי שזכה לתחיה אחרי מלחמת העולם הראשונה זכתה גם ספרות יידיש להישגים בלתי מבוטלים והיא ביטאה את המאבקים שהתחוללו ברחוב היהודי.

לא קל היה לר' נחמן לעזוב את בית העלמין שבאומאן, בו טמונים הרוגי ת“ח ות”ט. הרי הוא בשר מבשרם ודם מדמם ואת ביתו כרבי חי, הציב סמוך לגדר בית העלמין, כדי שיבין היטב את הפסוק: “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר” וכדי שיבין היטב את הפרק הטראגי בתולדות ישראל: בוגדאן כמילניצקי.

אבל ר' נחמן החליט לעמוד בדיבורו כשהבטיח לתלמידו מ. קאפקא לבוא לפראג ולפגוש אותו על יד ה“אלט־ניי” (על תנאי) שול. אולי יזכה גם בפגישה זו לראות את המהר"ל, אשר פוקד מידי פעם את יציר כפיו הגולם, המונח ללא שם המפורש על “בוידעם” של בית הכנסת.

הוא נטל עמו את שלושים ושמונה שנות חייו הקצרות ויצא לדרך. עיניו שוטטו למרחבי הדרכים, חיפש עקבות של חיים יהודים אולם בכל מקום: חורבות. השנה היא 1985. ארבעים שנה ולמעלה מזה אחרי השואה. עצוב היה ר' נחמן. עצוב. לא הבין את סוד אימת השתיקה של הדרכים. ניגון יהודי לא שמע. רק אנחות מסביב. נזכר בקורותיו של שיר אשר קרא ב“עיר המזל” לאליעזר ווייזל. רי יצחק אייזי’ק, הרועה הנודע מקלאב, טייל באחד הימים אחר הצהרים ביער, והנה קלטו אזניו מלים ומנגינה של שיר אשר אין קץ ליפיו ולעצבותו. הולך היה אחרי הקול עד שגילה את בעליו. היה זה הונגארי צעיר שרעה את עדרו. “מכור לי את השיר”, אמר לו הרבי. “אני מציע לך עשרים כתר. מקבל אתה?” העלם הסתכל ברבי ולא הבין דבר… “ובכן מקבל אתה את עשרים הכתרים? שלושים? חמישים?” העלם הושיט ידו והרבי נתן בה חמישים כתר. ברגע זה נתרחש דבר מפתיע: השיר עזב את ההונגארי ונקלט על ידי הרבי. האחד שכח אותו ואילו השני למד אותו. וכל זה כהרף עין. לאחר מכן הסביר הרבי לתלמידיו כי שיר אהבה זה, שחיברו דוד המלך, תעה בעולם דורי־דורות וציפה לגאולתו".

כמה ניגונים אילמים, שחיברם העם, תועים כאן על פני הדרכים.

ר' נחמן ראה מרחוק את פראג. כוחותיו בתוקף ניגון שהזדמר בו, לא עזבו אותו. הוא התקרב ל“על תנאי” שול. ליבו דפק בחזקה. אולי זה היום שהמהר“ל פוקד את יצור כפיו. אבל לא את המהר”ל הוא ביקש לראות, כי אם את תלמידו מ. קאפקא.

השעה היתה שעת שקיעה. גזעי עצים בשלג עמדו דמומים ועל יד עץ אחד שעון מ. קאפקא. חיוור. כאלו עטוף בערפל, יותר ספק מוודאי, פשט ידו לקראת אורחו הגדול. רגע עמדו דמומים. משפטים ראשונים מגומגמים ור' נחמן פתח:

ר' נחמן: באתי לראות אותך, כי על כן יודע אני ששני יהודים פליכס וולטש והוגו ברגמאן סיפרו לך כמה מסיפורי. עוד נשוחח על סיפורי וסיפוריך. יודע אתה, כי אני הוא ר' נחמן בעל המעשיות. אל נפסיד זמן ואפתח במעשיה (המודרניים קוראים לזה סיפור). שמע מ. קאפקא, מעשיה, סליחה – סיפור שקראתי אצל אחד ממעריצי הגדולים סופר עברי א. שטיינמאן: בסיפור “עולה רגל בדרכו קדימה” מסופר מעשה באחד רופף באמונתו, שבדרכו לשער השמים תעה למשעול צדדי, המכונה “שביל הרפאים” ונרדם שם. באו שלושה ליסטים ואלה הם בשמותיהם: מורך לב, אשמה ואי־אמון. שדדו ממנו את ארנקו. נס נתרחש לנרדם, שנשמע לפתע רעש גלגלים של מרכבת האלוף רב החסד בטחון־טוב, והבריונים ברחו על נפשם בטרם שהצליחו להרגו. כשהקיץ קטן האמנה התחיל לחפש את ארנקו למראשותיו ולא מצאו. קם והלך לדרכו בפיק ברכיים ועיניו זולגות דמעות, כי ליבו היה עליו דווי על צרור כספו האבוד. מקוצר רוח ומרוב צערו על אבידתו נשתכח ממנו, כי מלבד צרור כספו שנלקח ממנו נשתמר בכיסו פתק קטן, שנרשמה עליו באותיות זהב אשרה לשאר השמים…

השתתק ר' נחמן. חיכה לתגובה. אבל הוסיף מיד: סמוך ובטוח כי האשרה שלך לשער השמים לא אבדה ותוכל לחזור, כי פראג זו של היום אינה עירך ואתה לא תרצה להישאר בה.

מ. קאפקא לא היה מוכן לפתיחה כזו. אילו הכיר את המעשיה הזו בימי חייו, גיבור הסיפור, אף הוא היה תועה אצלו בדרכים. כי אין אדם שאינו תועה. זה חוק חייו של האדם: תועה. תועה ומחפש חלון הפונה לרחוב. תועה ועיניו נישאות לקהל עוברים ושבים. תועה ושואל: לאן? לאן אני הולך? תועה ומחפש תמיד את השער בו יוכל לעבור. אם הוא שער־חוק הוא מבקש כי יותן ליכנס לתוך החוק. כן, נזכר מ. קאפקא: סיפור כתבתי “המשפט”. וזכור לי כי כתבתי שלפני החוק עומד שומר פתח ושומר פתח אינו נותן להיכנס. זכור לו כי השומר נתן לו הדום, הושיבו ליד הפתח ורשות כניסה לא ניתן לו. אין זאת כי בכל מקום דרושה אשרה. אין כניסה בלי אשרה. לא רק לשער השמים. אין זאת, כי רק אם פוקד אותך חלום אינך נזקק לאשרה. רק החלום מעביר אותך ללא תעודת זהות, ללא אשרה, דרך כל הקוצים והדרדרים, אבל גם הוא החלום אינו מביא אותך למחוז חפצך.

לפתע מפסיק מ. קאקפא את מחשבות גבורו התועה ופונה לר' נחמן.

מ. קאפקא: אתה עזבת את בית העלמין שלך באומאן ובאת אלי לפראג. זכור לי כי בימי חיי כתבתי דברים על חלום. יוסף ק' חלם חלום. היה יום נאה וק' חפץ ללכת לטייל. לא הספיק לפסוע די פסיעות וכבר נמצא עומד בבית העלמין. אתה רואה, ר' נחמן, גם אני בחלומי, גם גבורי נמצאים עומדים בבית העלמין. אף גיבורי תלה עינו בבית העלמין בתל קבר שמשך אותו בחבלי קסם. כן יש תלי קברים כאלה, אליהם אתה נכסף. לא זכור לי כבר את מעשה האמן בבית העלמין אשר העלה בעפרונו אותיות של זהב על גבי מצבת האבן: לא זכור לי כבר איזה שיבוש גס נעשה על ידי האמן, זכור לי רק כי החולם הקיץ כשראה בחלומו כיצד נצטייר שמו למעלה על פני האבן מקושט בעיטורים אדירים… הנה ר' נחמן; נסתרים החלומות כשם שניסתרים רבים מהמשלים שלי. כשם שניסתרות רבות מהמעשיות שלך. אינני יודע כיצד מסתדרים הפרשנים עם חלומותי, עם משלי, עם כל הניסתר שבי. סוחטים את סיפורי, כשם שסוחטים את המעשיות שלך, וכל סיפור שלי וכל מעשיה שלך מאבדים את החיות.כל מכתב שלי לאהובתי וכל רישום ביומן, אפילו על ידי ידידי הקרוב ביותר מכס ברוד הולך ונסחט מחיותו וזה על חשבון הבשר שבמכתב, ברישום. הסיפורים שלי והמעשיות שלך הפכו להיות כלי משחק בידי הארכיאולוגים־הפרשנים. אני מעדיף להשאיר את הניסתר במשלי ובמעשיותיך.

ר' נחמן: קרובי משפחה אנחנו. הייתי בחיי אדם עצוב. העצב שכן בתוכי, עם זאת קראתי ליהודים: אל עצבות. אל מרה שחורה. על כל פרוכת של חסידי היתה רקומה המשאלה שלי: גוואלד, יהודים, אל תתייאשו. האמינו בישועות כי יבואו. האמינו במעשים הגדולים בתבל כי יתחוללו. מעשים כבירים עומדים מאחורי כתלנו. המלווה הגדול שלך מכס ברוד כינס את כתביך, גם לי היה מלווה גדול, ר' נתן אשר רשם את דברי ביידיש וכינס את כתבי. (אגב, אתה וודאי שמעת על לשון יידיש. קטעים ביומנך מעידים כי למדת יידיש, כי היו לך קשרים עם התיאטרון היידי, כי לקחת דברים על החסידות שלידתה וקיומה ביידיש). כן, המלווה הגדול שלי, ר' נתן. אין זאת, מ. קאפקא (סלח לי, כי אינני מוצא תאר בשבילך), כי כל יוצר צריך מלווה. במשך כל שנות חיי בעולם האמת קראתי הרבה דברים על מלווים: על מכס ברוד – המלווה שלך, על אקרמן של גיטה, על האמא של סלובצקי, על דינזון של פרץ, אולם נראה לי, כי הגדול מכולם היה ר' נתן שלי. שאל את המשורר היידי י. גלאטשטיין ואף הוא יגיד לך. כל מה שאני השארתי בעולם הזה נרשם על ידי נתן. לשון לימודים היה לו. ביקשתי ממנו פעם כי ייסוב בחוצות ובשווקים ויקרא בקול: יש לנו אל גדול בשמים. כך תדבר אל האנשים והוא רשם את הדברים. ביקשתי בצוואתי כי החסיד, אחר יבקר את קברי יאיר את הדרך בלפידי אש. בהבדלות דולקות. לא רק בחיים צריך ללכת בדרכי האור, אלא גם בדרך לקבר. וצריך לשיר: ליהודים היתה אורה ושמחה…

הפסיק מ.קאפקא את ר' נחמן: סלח נא לי, כי אני נכנס לתוך דבריך היפים, האם יכולים היום היהודים שלי בפראג, של פרץ בוארשה, שלך בברדיצ’ב לשיר: ליהודים היתה אורה ושמחה…

התעצב ר' נחמן. שתק… הסתכל על מקלו. על תרמילו. ראה: גם הם בוכים. מי יפרש את הסתומות שלי ושל קאפקא. האם בתוך הדברים של שנינו לא זעקה כבר הדמעה היהודית. האם חיי בסמוך לבית העלמין של הרוגי כמילניצקי לא היו בחזקת התראה… האם מבטי אשר היה משוטט ממרפסת ביתי על קברים של הרוגי ת“ח ות”ט לא היה מבט של התראה? האם סיפורך קאפקא “הגלגול”, כי הנה מקיץ אדם מתוך חלומות טרופים ורואה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענק, לא היה בחזקת התראה? מי יבוא ויפרש את סתומת האדם, או העם אשר הופך להיות בין לילה לשרץ ענקי. האם זו לא היתה התראה. אגב, מ. קאפקא, סלח לי נמסר לי כי את הסיפור שלי על האדם ההופך להיות תרנגול ספרו לך חבריך רוברט וולטש והוגו ברגמן ואתה, לדידי לא טיפלת בשרץ שלך כפי שהיית צריך לטפל. אבל אני הרי אינני מבקר ספרותי רק אעיר, כי אכן קרובי משפחה אנחנו ולא צריך לחפש את השפעתי עליך, השפעת מעשיותי, בזכוכית מגדלת. הרי תודה, כי צדקתי. עם זאת: אתה בסיפורך, אני במעשייה שלי שייכים לגזע של בעלי שיעור קומה. ידוע לך, כי עניו לא הייתי, כי ר' נתן רשם פעם מפי, כי הלפיד שלי ידלק עם בוא המשיח..

ביקש מ. קאפקא רשות להפסיק את שטף דיבורו של מורו הגדול ר' נחמן.

מ. קאפקא: אינני יודע, ר' נחמן, אם שנינו אני בסיפורי, אתה במעשיותיך שמענו, הרגשנו, ניחשנו מה עומד להתרחש בעולם. שני יהודים עומדים בפראג ומשוחחים. אנחנו שנינו צריכים ללבוש מחדש את התכריכים ולבוא לטרבלינקה, אולי נמצא את הקבצן השביעי שלך שיספר את סיפורו לפנינו. אולי נספר להם את סיפורך על המעין הנובע מן האבן המצוייה בראש ההר, בסוף העולם. נספר להם על לב העולם שנדם באותם הימים המרים, לב עולם שחיותו פסקה כשלא ראה את המעיין. נספר להם על זימרת לב העולם כשהוא נפגש עם המעיין ונספר להם על האיש בעולם אשר ליקט את ניצוצות האור של הלבבות וניסה לארוג מהם את הזעקה הגדולה, הוא־הוא שמואל זיגלבוים אשר בשירו של איציק מאנגר ביקש רחמים מלב העולם, “נאר אפשר דערפאר וואס זי טענה’ט אויף יידיש / פארשטייען נישט די מושלים פון דער וועלט” (אולי משום שטענה ביידיש, אין מבינים מושלי העולם). זכורים לך וודאי הדברים של י.ל. פרץ באחד ממחזותיו: “עס קען נישט זיין קיין הפקר וועלט–/ איז דא א וועלט מוז זיין ווער / וואס פירט די / וועלט. / מוז זיין אן אויג וואס קוקט אויף אונדז! אין אונדז אין אונדז שלאגט א הארץ / די וועלט מוז האבן אויך א הארץ / א בארמהארציק הארץ” (אי אפשר שיהיה העולם הפקר – אם יש עולם, ודאי שיש גם מי שנוהג את העולם! ודאי שיש גם עין, המשגיחה עלינו. בתוכנו לב פועם, והועלם ודאי גם לו יש לב! לב יודע רחמים).

מ. קאפקא השתתק. ר' נחמן ניצל את שתיקתו של קאפקא ושאל:

ר' נחמן: מניין לך מקורות יהודיים? היכן למדת אותם?

מ. קאפקא: אחרי מותי, כשהגעתי לעולם האמת ביקשתי לדעת אם יש ספריה יהודית. מלאך אחד הביא אותי לספריה ובה רבבות כרכים. את ידי שלחתי לכמה סופרים ומהם למדתי את אשר סיפרתי לך היום.

ר נחמן: ובישראל היית?

מ. קאפקא: כמעט ולא הגעתי לבית־אלפא. יתכן ואילו הייתי מגיע לבית אלפא, חיי היו אחרים.

ר' נחמן: אני הייתי שם. שם – בארץ ישראל. חיפשתי את המשיח. לא מצאתי אותו. חזרתי. ייתכן ואילו הייתי נשאר וממשיך לחפש, הייתי מוצא אותו בבית אלפא. אולי היינו שנינו זורעים שדות. לפתע ירד ערפל כבד על פראג. הגולם לא זז. המהר"ל לא הופיע. הגיעה שעת הפרידה. שני היהודים הגדולים ידעו מאין באו ולאן הם צריכים לחזור. ידעו, כי דרושה אשרה והאשרה היתה בידיהם. ניתק הדיבור משניהם. המבטים נפגשו. שניהם הרגישו בעליל, כי השיחה לא תמה. כי הם שארי בשר. כי הרבה זמן ינהרו המונים לקבריהם. כי רבים ילכו אתם. כי שניהם חיים. שני יהודים בעלי מכאובים נגעו נגיעה קלה בחייהם. ביצירתם. הפלא לא נתרחש ולא האריכו את מועד פגישתם. פראג אינה יודעת רחמים ובברדיצ’ב ובאומאן אין יהודים שיבקשו רחמים. קורטוב עצבות ליווה את הפרידה. הערפל אט־אט נמוג. קולות קראו מהקברים: לחזור. אם גם ביקשו לא לפרסם את הפגישה – הריני מפרסם אותה, כי על כן הקול אשר הכריז: לחזור, הוא גם הכריז: לפרסם את הפגישה. ר' נתן לא יכעס עלי. מכס ברוד לא יכעס עלי. חסידי ברסלב לא יבואו אלי בטענות. לא פעם אני שרוי במחיצתם.

עיקר עיסוקיהם של מלאכי השרת ברקיע השביעי בשבועות האחרונים, הוא, הכנת המסיבה למיפגש נתן אלתרמן ואיציק מאנגר. הרקיע השביעי כמנהגו נוהג, עסוקים בשעשועים, במשחקים שונים, בשיחות, בניתוחים פוליטיים, בעסקי כלל ופרט. את מלאכת הרכילות מכיר רקיע זה יותר מכל הרקיעים. רמזי דברים הופכים להיות עיקרי דברים. הנה סיפרו, כי מלאכים מכובדים עומדים בתור על יד פתחה של רחב ואף על יד פתחה של היפהפיה אביגיל. יממה, שתי יממות, שלוש יממות ויותר, וזה מתוך תקווה, כי יזכו בחסדיהן. אין המת ברקיע השביעי מוותר על החיים. אולם מעל לכל, עסוקים עתה בהכנת הבאר. לוט, בכבודו ובעצמו מנצח על סוגי היין והוודקא. גם ידען צרפתי מעיר הקוניאקים מצוי כאן. אין הפוגה בעבודה. כולם מזמרים את פזמונותיהם של שני המשוררים. מסתבר, שמיום בואם לעולם האמת והשתקעותם בגן עדן, נפתחה קתדרא ללימודי שירת נתן אלתרמן ואיציק מאנגר. גם עומר כאיאם בין התלמידים. אשרי אדם שותה תמיד, כי גם בגן עדן בעונת החורף, לא מוסקים כל החדרים.

איציק מאנגר מכיר יפה את שבילי הגן עדן. הרי תיאר אותו על כל אגפיו. הוא מכיר את המלאכים המזוקנים, את המלאכיות השמנות שפימותיהן כפולות ומשולשות, את המלאכיות הצעירות המנענעות עריסות, המרדימות את המלאכונים שאך זה נולדו.

יש והגן עדן אינו מואר, והוא ללא כוכב. נפגשים שני המשוררים בפונדקים הקרויים על שם ספריהם: “שטערן אויפן דאך”, “כוכבים בחוץ”. שני הפונדקים האלה מצויים על גבול הגן עדן והגיהינום. ללא קורטוב של בושה, הם חולצים פקקים. הנה עד היכן הגיעו הדברים, שבאחד הימים הצטרפו גם משוררים יהודים מימי הביניים וכל מי שנתן עינו בכוס.

כמעט מושב לצים. אולם במושב לצים זה נשמעים גם דברי תורה. יודע נתן אלתרמן, כי קם “צוציק” אשר מנסה לערער על שירתו, אבל יודע הוא, כי הוא רק משורר לשעה ואיננו משורר אפילו לשבוע. מודה היא. אופנה. אופנה של כוס. של כד קטן. של דלי, אבל לא אפנה של באר על אחת כמה וכמה של ים. של אוקיאנוס. ישחק לו ה“צוציק”, בשריריו הדלים. אין הוא מתפלל עם הציבור. אם רכש לו שנים, שלושה שושבינים, הרי כל הערעור הוא רק רקיקה גסה ולא יותר.

אין אלתרמן מספר את זה לחברו איציק. אל תדאג, מנחם אותו איציק. לעתים שבילים משתבשים, דרכי ספרות משתבשות, טעם משתבש, יסודות הבית שלי ושלך טרם התמוטטו. אנו עוד בחזקת נצח. החכה שלנו עוד בתוך האוקיאנוס, יפרפרו להם הצוציקים. גם הם רוצים לחיות. עדת עורבים תמיד מחפשת זבל. אין זאת, כי הימים הם ימי זבל. נחלוץ פקקים ונאמר לקוניאק: טוב.

הרקיע השביעי כולו מכין פונדק מיוחד. כמה מלאכים, תוך כדי הכנת הפונדק, כבר בגילופין. אין להם סבלנות לחכות. אלה איבדו את הכיוון. סרו בינתיים לבית מרזח אחר, ושם בילו כמה ימים ולילות.

הפונדק עומד על תילו. רק שני המשוררים חסרים. הכל מוכן ומזומן לקבל אותם. מקהלת המלאכים עוד מעט תפצח בשיר: “עוד חוזר הניגון שזנחת לשוא / והדרך עודנה נפקחת לאורך / וענן בשמיו ואילן בגשמיו / מצפים עוד לך עובר אורח”… על יד המקהלה להקה מטובי הקריינים. פותח קריין: “רבונו של עולם! מעק די גראקייט אפ / פון אלע מיינע וועגן. און זאל / מיין וואגל און וואנדער איבער דער וועלט / זיין כאטש ליכטיק און אופיגעהעלט”.

בלי כל אימתא דציבורא מתקרבים נתן ואיציק. הפונדק ירחם עליהם. חנון ורחום הוא הבקבוק. משכיח כל צער. עוזר לאדם לפעול בניגוד להגיון וזה טוב. איציק נחפז לקראת הפונדק. אחריו נתן. רואים את הלהקות, קצת נבוכים. כל אלה יהיו שותפים ללגימה? אולם הרי לא רק ללגום באו. מבקשים הם להחליף דברים. הם יגישו ללהקות ולקריינים צרור שירים חדשים שכתבו כאן, בגן עדן. שני משוררים עמוסי תהילה המשיכו ביצירתם אחרי המוות. זה דרכו של משורר גדול. גם ביום הלווייתו הוא ממשיך ליצור. אין אנו שומעים את קולו, אולם שיריו נושרים בתוך העגלה. לכיסי התכריכים הם נושרים. אמנם אין כיסים לתכריכים, אולם בדרכי סתר הם מגיעים.

שומעים נפנוף כנפים. שלהביות אש מנצנצות מרחוק. נפנוף הכנפים מתגבר והולך, מואץ והולך. נפנוף כזה של כנפי מלאכים לא ראו מעודם. לשירה יש אלף עינים, גם למלאכים. מרחוק הם רואים מלאך שחור מתקרב. מי זה האורח הלא קרוא? שנינו – לא איציק ולא נתן – אוהבים את המלאכים השחורים. מי נתן לו רשות לבוא בקהל המלאכים שכולם תכלת. האם “פון בלא צו גרא” – שואל איציק (מהתכלת לאפור)! גם לו משק כנפים. אני הרי בחיי, אומר נתן, סגדתי אפים לחרשה ירוקה ואשה בצחוקה וצמרת גשומת עפעפים. חייבים להרחיק מכאן את המלאך השחור. המלאך השחור מתקרב… אין עיסוק לא במקח וממכר, לא בשירה – בלעדי. אני מלאך המוות. גם כאן הוא קיים. אני השושבין גם כאן לכל שמחה. בכל פונדק אני מצוי. אינני צר עין. אני מצוי בשורת המברכים, אולם אם תתנגדו לי אביא עליכם את השיכחה, גם כאן וגם שם… אני אעביר את השמועה ברחבי העולם החי והמת, כי רימיתם את הכוכבים, את הלבנה, את העץ והדשא, כי כוחה של לשונכם דל, כי לא פעם נערתם מילים מתוך השרוול, כי שירתכם השתתפה במושבי לצים…

מפני איום זה של שיכחה והשכחה ניטל הדיבור מנתן ואיציק. אין זאת, כי גם כאן שולט הצבע השחור. בלעדיו אין חיים. אין שירה, הכל – חיינו ומתינו טבועים בחותם המוות. חייבים להחניף לו. בלעדיו אנו אבודים. יש בכחו לבטל את הפגישה. מתרחש כאן דבר מוזר אומר איציק לנתן. האם זכור לך, נתן, מותו של גולדפאדן בדמויות הקרובות שלי, כשהוא שמע ניקוש של פסיעות ועל פני הזר שהתקרב אליו היתה נסוכה מסכה. האם זכור לך, איך בעל המסכה הוציא את כרטיס ביקורו ונתן אותו לחולה והציג את עצמו “טאדעס ענגעל” – מלאך המוות (אל תדבר גרמנית, כאן, העיר בלחש נתן, בשמים מתעבים את השפה הזו).

כך דרכו של מלאך המוות מששת ימי בראשית. לכל אדם בשעת מיתה הוא בא בדמת אשר תניח את דעתו של הנוטה למות. בפני גולדפאדן הוא התגלה לבוש פראק ומסכה על פניו – הסינתיזה של אבי התיאטרון היהודי. הפסיק נתן ואמר: עוד מעט ייהפך מלאך שחור זה לבקבוק והוא יעשה הקפות מסביב לפונדק ויחזור למקום ממנו בא. אינני אוהב את המלאך המוות גם כאן. לחיים נוצרת. פסעתי בארצות החיים ללא זהירות, על כן הוא הופיע. אין בינינו יחסי שכנות הוגנים. אני מתעב אותו. נגיש ערעור: לבל ישתתף מלאך המוות בפגישתנו. אני אבקש את הפונדקאית שלי, שאור תמידי בחלונה, כי תרחיק אותו מכאן. אני מאמין, כי יד אלוהים בעשן תגשש, אותנו תציל מביבר מלאך המוות.

אולם מלאך המוות בשלו. נפנף כנפיים ובא לפונדק. מקום מיוחד הוכן לו. לא היתה כל ברירה לנתן ואיציק אלא גם כאן לשהות במחיצתו. מי יתן, הרהר בקול רם נתן ויתקיים מה שכתוב בחד גדיא: “ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המוות”.

נרגעו שני המשוררים. להקות הזמן, הקריינים, הפונדק המהודר, נופי גן עדן, צמרות העצים: עץ החיים ועץ הדעת, השבילים המטופחים, השירה החרישית והעצובה של המלאכים שזה עתה נולדו, הד הניגונים בליל הירח של הגן עדן – הרגיעו. נדמה היה, כי המסכה השחורה חמקה מפניהם. בכל אופן הם לא הביטו ישר בעיניו. במרחק האובד גששו אורות אלמונים. הרחוב בא לשמים ואורו פני המשוררים “דער אוונט טונקלט” חזר איציק. “דער אוונט טונקלט”.

נתן הוסיף: “להביט לא אחדל ולנשם לא אחדל / ואמות ואוסיף ללכת”.

כמה קרובות היו עתה הלשונות: עברית ויידיש ברקיע השביעי. שותפות מלאה. בלתי ניתקת. שתי לשונות הכוללות בתוכן את כל חיי היהודים ומותם. אילו כל לשון בעיני עצמה היתה חייה את חייה לחוד, כאן בין המתים, היו גוססות בבדידותן. רוח עליונה מרחפת על שותפות זו בגן עדן. כל המעשים הטובים והמוסריים עליהם מספרות שתי הלשונות שמחות ועליזות ועצובות בפונדק זה. טועמי חיים ומוות הן עתה. בתוך לב לבו של הפונדק הזה בוערת מדורה של יהודים. מדורה זו קושרת כתרים לכל חיי הרוח. לאחד העם ולז’יטלובסקי, לביאליק וליהואש.. החכמה היהודית ברקיע השביעי איוותה את מושבן של שתי הלשונות בגן עדן. רוח קדושה חופפת על נתן ואיציק. שתי הלשונות ביססו כאן באמצעותם את חייהם לתקווה הגדולה.

כידוע מכיר איציק את כל שבילי הגן עדן. הוא מדריך את נתן בכל הדרכים. הוא מכיר כל צרצר שבעשב וכל צפרדע מן הביצה הסמוכה. הרי הוא כתב את סיפור גן העדן וחקר את כל משעוליו. הוא מכיר כל שיר ערש כאן, את הרוח השר לכוכבים, את כל הרועים החוזרים לעת ערב הביתה למדור הרועים שבגן עדן. מבקש הוא לדעת, היכן הוצב פונדק הפגישה. נראה לו, כי זו הדרך הראשית המובילה לכל המדורים. בצידי השבילים מסביב ישנו זמיר, כן גם קן קוקיה. כשדוד המלך חוזר ממיטתה של בת שבע, הוא נוטל עמו את התהילימל. הוא מסיר את הכתר, מתקן את קפלי הפיז’מה ופותח ב“אשרי תמימי דרך”.

נתן ואיציק מחייכים.. “העצים שעלו מן הטל / נוצצים כזכוכית ומתכת” אומר נתן.

מבקשים שני המשוררים לדעת: מי יהיו הערב המלצרים. זכרי־מלאכים? נקבות־מלאכיות? ומי ימזוג את היין? פונדקי? פונדקית? ואם פונדקית, – הירשו להם המלאכים לחבק המתנים. הרי נתן וגם איציק בשיריהם חיבקו מתנים והיא, הפונדקית, נמחצה כאשכול הענב אל עיניהם. רק לא שמחת עניים, חוזר נתן… רק לא שמחת עניים. רק לא החרוזים “חיים על קו הקץ”, אם גם שם שלמים הם וחזקים. רק לא על “קו הקץ”… נכנס איציק לדברי חברו: “דעם פוגיל, דעם ווינט און דעם וואלקן געטרוי איך פון תמיד מיין גליק” והם שלושתם כאן: הציפור, הרוח, הענן. ואולי “מלכהלע די שיינע” תהיה המוזגת? אולי?. אתה, נתן, אינך מכיר את מלכהלע די שיינע. יפה היתה. האם מלכהלע די שיינע, שואל נתן היא אותה חמוטל שלי, שאצבעיה בטל והן נגעו לעיני, גוה בר, כענבר, וכברק ברקיעי אדוני. וכך מעניק אחד לשני את שיריהם בפונדק הרקיע השביעי. חיונית היא השירה גם כאן, חיונית בעקרון האמת שבה. בהרגשת הצורך לעדי עד. כי הרי בלעדי הנתנים והאיציקים, מלא העולם אלים משקרים. אנשים מתאבדים. מטומטמים.

רק הודות לנתן ואיציק קשור האדם לשמחה ולעצב בעבותות חזקות. המוות לא נחל נצחון על החיים כי בתוך החיים התהלכו שלובי זרוע נתן ואיציק. גם שתי מגילות פורים מעידות, כי אכן התהלכו יחד. גם בשעת חילוף משמרות נשארות שתי המגילות ומוחקות את הליאות הנדבקת לעפעפים.

השלך הס. מלאך המוות סקר מהצד את המסובים. ראה והבין כי יצר החיים גם כאן הוא חזק וכי עוד לא השלים את מלאכתו. ראה את הברק בעיני נתן ואיציק. הם בכלל לא חושבים להסתלק מהחיים. משיריהם.. גם כאן, ממלמל נתן: “הכוכב על היער גדל. סוער”. גם כאן “האיר אלוהים / את עיניו בנר / ויראנו ישר וטוב.” והוא איציק גם כאן מבקש לאהוב וחוזר בלי הרף: די ליבע איז, אוי, אן אומגליק, א פלאג / און קאסט אפ א מאיאנטעק מיט טרערן / די לאזט דאך נישט ארבעטן בייטאג / און ביינאכט נישט אנטשלאפן ווערן" (נתן לאיציק: אחרי המסיבה, עם תום הפגישה אתרגם לך את השיר לעברית ויכתב בספר הספרים, אולי על יד שיר השירים, אולי על יד השונמית של ה“ווארעם פלאש” של דוד המלך).

המלאכים מזמינים את המלצריות… כצפרים בקינים הן מזמרות. כארנבות בעשב הן רצות. כפרפרים על גבי הורדים. עיני נתן יוצאות מחוריהן. המלאכיות כמפרפרות בטללים. הן מציבות על סף הפונדק את האור. אור החיים. הוא מבקש עט. פיסת נייר. שיר לכתוב. זמר חדש לחי הפונדקית־המלאכית, זו עם הצמות.. זו העלמה המלאכית המבושמת. אולי תופיע ערומה? אולי? הרי המלאכים אינם יצורים מתבישים. כשהכוכבים בחוץ והערב שקט, והאבות ישנים מתלהטים היצרים והמלאכים חומקים לשולמית, לשונמית, לבת שבע, לרחב, לאביגיל ואף חולמים על שרה אמנו, כי על כן יפה בנשים היתה. ואולי אורגים חלום על הגר.

היין נמזג. מה גדול חג הפגישה. שני המשוררים נוצרים את אור המלאכית עם הצמה ומלאכים פותחם בשירה. עד אשר אכתוב שיר חדש. אומר נתן, אגש למלצרית עם הצמות ואלחש לה: הן נאה ציץ הבר לראשך / רק מפני שעדוי לראשך הוא / הן צודק הוא הלב המושך / רק מפני שאליך מושך הוא“. אילו מאנגר, משום מה עצוב, מפטיר: " אוי, מלאכטעס יונגע, הערט צו מיין ליד / וואם איז פול מיט פיין און טרערן”.

מי המנחה בערב מופלא זה? מי ירים את כוס הברכה? ובאיזו שפה? אמנם ברקיע השביעי שולטת העברית, אולם במרחק מה מהרקיע השביעי בגן העדן נמצאת שדרת הקדושים ושם שוכנות כל הנשמות מהשואה. שם מדברים יידיש. שם נמצאים גבורי שלום עליכם ופרץ והיהודי של מנדלי מקבצנסק אף הוא כאן עם תרמילו. איציק מבקש לבל יעליבו כאן את היידיש ויורמו שתי כוסות: בעברית ויידיש. מריבה לא תהיה כאן. הרי רק אתמול ראו את אליעזר בן יהודה וחיים ז’יטלובסקי על יד הבריכה כשהם משוחחים ביניהם בשתי הלשונות ואף אחד העם הזעום ניטל ממנו רצון המריבה בשיחתו עם הוויינרייכים: האבא והבן. כולם שוקדים כאן על שמירת השלום. המלאכים למדו להיות רודפי שלום והם לא יפגעו בזכותה של אף שפה, אם גם יופיע איזה תנאי או אמוראי וירצה לברך ארמית…

נתן ואיציק משלימים. אבל היכן המנחה? אולי ניתן לנהל מסיבה זו ללא מנחה? איש־איש כלבבו.

מלאך צעיר אחד שזה עתה נולד, תוהה ובוהה על טעם השירה ומבקש הסברים; רוצה הוא לדעת אם השירה היא נצחית, אם היא עוברת מאדם לאדם, מלב ללב. המלאך הצעיר הוא כבר רומנטיקן. ליריקן. איננו שייך לריאליסטים.

נתן, נוטל את ספר שיריו וקורא שיר בפני המלאך הצעיר. גם איציק. משתכנע המלאך הצעיר, כי אכן אש הכירים של השירה חשופה לעין כל. הברקים, הרעמים וכל הגשמים בתוך שורותיה… יש לה מקום מכובד בספר הספרים. היא ברכת הרוח של כל אדם באשר הוא אדם. היא העודף החיוני של העולם. כל בני תמותה משתחווים לה. מעבר לדמיון היא מצויה והיא בתוך החלום וחייה אינם נפגעים לא על ידי מצוקות ולא על ידי שמחתו. נצח היא.

מחייך המלאך הצעיר חיוך מלא, מגיש פרח לנתן ואיציק ויוצא לשדרת המלאכים הצעירים לחפש את המנחה.

כשיצא המלאך הצעיר לחפש את המנחה, קיבל מנתן ואיציק הוראה ברורה: למצוא את עמנואל הרומי ואת וועלוול זבארזשער ערנקראנץ. עמנואל הרומי, כי "אין לו אח וחבר, הוא הראה מה נפלא ומבעית עולמה המדומה של העברית. אם רוצה אתה לדעת "קול משא ומתן, קול סופר מתעבר עלי ריב, קול שירי חתונה, קול עמית ושונא, קולות שוק ובדיחה, קול סוחר וצלצול דינריו אל שולחן, קול חבית מתגלגלת ברחוב, קול נודד מזמר, קול הגות ותפילה, קול קהל ויחד, קול פסוקיו של מקרא “אל מחבורת עמנואל” לך. הוא עמנואל הרומי “גחן כצורף על צמיד ורביד”.

הוא ירים את הכוס העברית לכבוד נתן. וולוול הזבארזשי המכיר את כל פונדקי יאס והקשיב לכל כינור צועני, לכל צליל של צימבל ישן, הוא יהיה המנחה ביידיש. הרי הוא כאיציק ישב על יד הדלפקים הנפוצים, שם ישבו יהודים בעלי מלאכות, יהודים הדיוטות ושמעו את השירים של המשורר גבה־הקומה וזהוב־השער. כולם החרו החזיקו אחריו בשירת הפזמון החוזר. נפשו של איציק יוצאת עתה לוולוול הזבארזשי. הוא זקוק ל“טשירי בים בום בום” שלו. קולו מבוסם היטב, ערב לאוזן. הוא היכה בשוט לשון ובמקל חובלים את הרביים ואת בטלניהם החסידים, והרי גם הוא איציק לא חס אפילו על האבות. לאחר כל שיר היו מצווים מן “העולם” להקריב לפניו לוג יין, – כמוהו איציק בקי ורגיל היה במלאכה זו של לגימה.

וולוול הזבארזשי וודאי קבור על יד ההדיוטות, הוא חיבבם והם חיבבו אותו. הוא שתה עמהם לשכרה. הוא ידע, אם טוב ומשובח הוא היין. אין ספק, כשוולוול הזבארזשי הלך הביתה מהפונדק, הוא פיזם את “איינזאם” לאיציק, הוא התנודד ולפניו התנודד צילו. איציק נזכר באחד משיריו של וולוול הזבארזשי: “הלבנה גם הלילה / מלאה לתפארת / הנה היא זורחת / ולפתע מסתתרת. / אכן לשתות נפשה חפצה, / אך אין לה מזומנים, / והיא בושה גם נכלמת / ומליטה את הפנים”. וולוולי לא התייאש: מיהר לבית המרזח ונתן בעבוט כוכבים שנים.

אם גם צעיר הוא המלאך, נהירים לו כל שבילי גן העדן… הוא קרא כבר את “סיפור גן־העדן” לאיציק.

שדרה מיוחדת בגן עדן לכל אלה שנתנו עינם בכוס וכל אלה שיצריהם להטו. למרות ריחוק זמנים, הם קבורים באותה השדרה.

כבר עלה השחר. תרנגולי גן העדן קראו והמלאך עובר ממצבה למצבה, קורא את כל השמות. כנראה ירד בלילה גשם ואחרי הגשם הלילי האותיות החקוקות במצבות אינן כה ברורות. אמנם האדמה התרעננה, העשבים מדיפים ריח נעים, הציפורים בין האילנות אומרות שירה, אולם האות העברית קצת מחוקה. דהויה.

הגיע זמן תפילה. המלאך הצעיר התפלל תפילה קצרה: “מה יפו עולמותיך, רבונו של עולם” וגחן על שני קברים והנה מצא: עמנואל הרומי, נולד ברומא 1270, נפטר 1330, משורר, דרשן, מפרש התנ"ך, וולוולה זבארזשער ערנקראנץ – נפטר 1883 (שנת הולדתו לא נרשמה) – זמר עממי…

מי שלא ראה את שמחתו של המלאך הצעיר בבית העלמין, לא ראה שמחה מימיו… הנה מצא את שני המנחים. שניהם מושכים את חיותם משורש אחד, אם גם לשונם שונה. שורש החמדה והתאווה של שני המשוררים יפאר את המסיבה. הם ידליקו את המסיבה. הם ידליקו את האש בחכמה, בשיר, בלחנים. המיפגש ייהפך הלילה לשלהבת החיים של גן העדן… השמחה תפרוץ גבולות. כל אחד ימלא את תפקידו מתוך אחדות, מתוך אהבה לנתן ואיציק. יצרים, כיסופים וזמר עממי יתאחדו. אמנות של הנאה תחוג את חגה.

וכך היה.

נדלקו כל האורות בגן העדן.

עמנואל הרומי וולוולי הזבארזשי היו זקוקים לטיפול אחרי הכוסית העשירית. שינויים מסויימים חלו גם בנתן ואיציק, כשפתחו את הבקבוק השלישי. מסלולי גן העדן נעו. גם המלאכים עמדו זה כנגד זה ושרו. כוכבים רמזו בחוץ. הדרך נפתחה לאורך. על אם הדרך עץ עמד…

נרדמו ארבעה משוררים עם תום המיפגש: עמנואל הרומי, וולוולי זבארזשי, איציק ונתן. חלום חלמו על חורשה ירוקה ואשה בצחוקה וצמרת גשומת עפעפים ומלכה’לה היפה פייה – גופה סחרחר מחבקת את איציק.

להקת גולדפאדן פרצה בזמר: שקדים וצימוקים.

בודדים גדולים באהלי ספרות מבקשים להיפגש. אין הם סובלים את רגבי העפר על קבריהם. הרי הם חיים. מי הכריז עליהם כמתים ועיפר בעפר את הגופות. תקיפים הם גם במותם – לחיות. להיפגש. להחליף דעות. הם מורדים גדולים במציאות המוות. אין הם מכירים במציאות זו. מה, על כן, הפלא כי באחד הימים הרים הנרי דוד תורו הענק מקונקורד, מסצ’וסטס, את ראשו והכריז במרומים: אני מבקש לפגוש את וולט וויטמאן. דברים לי אליו. באמתחתי כמה דברים מיטאפיסיים ־מיסטיים ושאלות על מהות הפנתיאיזם. אני מבקש גם להבין כמה דברים סתומים ב“עלי עשב” שלו. גם הוא וודאי ישמח לראותי, כי אין לי כל ספק שאת “וולדן” (חיים ביער), ספרי המונומנטאלי הוא ממשיך לקרוא גם בקבר.

הם נפגשו על יד עץ ברוש בלונג איילנד.

הנרי דוד תורו: וויטמאן, ידידי. כמה צעיר אתה נראה. כאילו שמרו עליך כל עלי העשב בקברך. ביקשתי לראות אותך כדי להעלות מחדש ולו־אבק־זכר לגבוריך, לגבורי, לנופים הרוחניים שלנו, כדי להעמיד ציונים לחיי ביער, לעולם בראשית שלך, לכל שורשיך המסתעפים, מרבי תפארת. ביקשתי בעצם לדעת, אם זכורים לך כל אנשי המחרשה אשר חרשו במשקם, כל הכורים שחפרו במכרות, כל בתי החרושת שארובותיהם ליחכו את קצה השמים. אתה הרי היית בשירך המלווה הגדל של כל האומנים הטרודים בכל מלאכתם.

תמיד ראית את האדם העובד על האבניים. ולא רק את האדם העובד ליווית. אתה היית לאמריקה הגדולה המזון הרוחני וכל השופטים העליונים, הפילוסופים, הנשיאים וכל הסדנאות והשדות חבקו את דברך הממריא לשחקים.

וואלט וויטמאן: אתה מפריז, אחא. אתה מפריז. שבח והודייה לאלוהים, לממונים עלינו שם במרומים, שהתירו את הפגישה. וטוב עשית, כי בחרת את הפגישה על יד הברוש. כי הרי ב“וולדן” שלך אתה מספר: “פעם שאלו לחכם אחד: מכל העצים ידועי השם אשר ברא אל עליון גבוהי קומה ורבי צל אין אף אחד הנקרא בן חורין, פרט לברוש שאינו נושא פרי. מהו הסוד הצפון בכך? ענה ואמר להם: עץ עץ ופריו המיוחד לו ועונתו שלו; בעונתו רענן העץ ופורח, ולאחר מכן ייבש ויקמול. הברוש אינו שייך למין זה או למין אחר, שכן תמיד פרוח יפרח; וזה טבעם של בני החורין, או העצמאיים הדתיים”.

תורו: עוד זכורים לך דברי. לא שכחת אותם. יפה דרשת. אנחנו גם בקבר בני חורין. דתיים עצמאיים. אנחנו גם בקברים העמוקים סמלים עתיקים אשר חיים חיי נצח. הרבה משוררים וגדולי פרוזה בשעתם איבדו את צורתם. הם חיו חיי יום, חיי פרפר. אנחנו: אתה, בענווה אוסיף גם אני, אמרסון הגדול אבות ראשונים לארצות הברית, שכותבים עלינו כעל הישארות היסטורית בלתי נמחקת… כתבתי ב“וולדן”, כי אין לתת אמון בדרך של מחשבה או מעשה, תהיה קדומה כאשר תהיה, בטרם עמדה במבחן. זוהי הרי אמת הנשמעת היום אם בקול רם ואם בשתיקה של הודאה. ואמריקה שלך ושלי עמדה במבחן. אולי זו הסיבה שאנו הישארות היסטורית. אמריקה היא כדבריך חג ואנו כולנו מסתכלים בגבעול של עשב קיץ. בני תורה ושאינם בני תורה, אנשי מעשה וחזונות גדולים יודעים ומכירים שכך הדבר. כלונסות המבנה של ארצות הברית חזקים. אתה וואלט וויטמאן, יקירי, דברת על ארצך – ארצי בעלת הנשמה המיסתורית וסמויה מן העין…

וויטמאן: געגועים תוקפים אותי למשמע דבריך לראות מחדש היום את הבתים במרחבי ארצות הברית, כיצד בונים. כיצד מודדים את השטחים. כיצד מנסרים את הנסרים. מבקש אני לראות מחדש את מלאכת לוטשי הברזל, ניפוח הזכוכית, החבתנות, פיתוח הגגות. מבקש אני לראות המספנות הענקיות הקולטות ותופסות את אניות העולם, אשר חוצות אוקיאנוסים כדי לראות את פסל החירות. מבקש אני לראות את המנופים הגדולים, את משרפות הפחם והלבנים, את מכרות הפחם, את הבנאים על הפיגומים אשר שרים את שירת העמל והחירות והרי בשיריהם של אלה הדים מנשמתי. גם מנשמתך. כמה רעיונות כבירים בשירתם. כמה געגועים, כיסופים למרחבים ולמרחקים. איזו פנים יפים לאמריקה כשהם מציצים מתוך הפנים המפוחמים… מעל לכל, אני כמה ונכסף לראות מחדש את השדות, את קטיף הכתן, את מכונות הקצירה, מכונות החרישה, איזו טחנות קמח ענקיות בנתה ארצי, ארצך, תורו. מטחנות קמח אלה חי העולם הגדול. מטחינת החיטה האמריקאית ניזונות ארצות גדולות וקטנות…

תורו: סלח לי, אם אפסיק אותך. גם כמת־חי אתה משתפך במזמורים לאמריקה. גם אני אכול געגועים לקולות האדירים של ארצי. אני חייתי הרבה זריחות והרבה שקיעות בשדות וביער. חייתי הרבה בקרים, בקיץ ובחורף בטרם קם מישהו משכני ופנה לעסקיו. אני חייתי בחום השמש ובצל הגדול של היער האדיר. האזנתי למתרחש על ראשי הגבעות כשהשמים השתפלו. ביקשתי לתפוס את השחר בכפי. הייתי ממונה כמפקח על סופות שלג, על מטרות עוז ומילאתי את כל תפקידי בנאמנות. מדדתי את כל שבילי היער, את כל המסלולים, דלגתי על פני גדרות והייתי רועה נאמן בחווה, השקיתי את האוכמניות, את דובדבן החול, את האורן האדום, את העינב הלבן, את הסיגלית הצהובה, שאם לא כן היו קמלים בעונת השרב…

וויטמאן: כן, ידידי, תורו. שנינו נגד הקמילה. שנינו בעד הפריחה. זו גדלותנו. זו המידה הגדולה של המשורר ושל איש הפרוזה. נגד קמילה. קמילה, פירושה־מוות. מציאות אחרת. אין טעם במציאות כזאת. אתה בשבילי יער, אני בשבילי שירה, אמרסון בשבילי הרעיון העמוק. הכרענו: בעד החיים. נגד הקמילה. כי הרי עיקרה של הנפש – הנשימה הגדולה במרחבים. כי הרי ייחודך וייחודי לשיר בכל עונות החיים, בכל החליפות והתמורות, בכל הסיוטים והחלומות הטובים. זו החכמה העליונה של האדם הדגול: שיר מזמור לחיים. לא לעמד מלכת. לתור במרחקים ולחפש את האנשים הקרובים אליך, שותפים ליצירה. לחפש את האשר, את הדעת בכל מקום. לנגוע בידיד, בשכן הקרוב, באשה, באם, באחות, בזוגתך… אהבתי אהבת נפש. בחמשת הכרכים שאחותי היקרה פירסמה, מצויים דברים על אהבתי את אשתו של אמרסון. אמנם חייתי בעשרים ושבעה סנט לשבוע. אבל נהניתי מקריאת ה“איליאדה” של הומר ונאומיו של דימוסתנס. ונהניתי מאהבתי את אשתו של אמרסון. נאה היתה. למדתי את חיי החידקים. נדמה היה לי כי אני מגיע כבוטאניקן לחקר עולמם. אולם לחקר עולמה של האהבה לא הגעתי. גליתי הרבה צמחים ופרחים, אולם לא גליתי את סוד האהבה. על יד גופה הרוטט, דפק לבי ולא ידעתי מנוחה. הרי אמרסון היה ידידי הקרוב. יצאתי לדוג דגים וחכה לא היתה לי. בידים חסמתי את דרכי הדגים והם פרפרו ברשתי הקטנה. ביתי היה מלא חיות, ארנבות וצביים. זבובים גדולים וקטנטנים היו ידידי, כל החיות ידעו: תורו לא ימית אותם, כי על כן הוא מכבד את החיים. אולם את האהבה, את דרכיה, שביליה לא יכולתי לתפוס בידים והלב – קטן היה מלהכיל. זכור לי: יצאתי פעם מבריכת השחיה שביער ואמרסון ואשתו באו לבקרני. לא ידעתי את נפשי. הייתי כולי שיר מזמור לאהבה. לחיבוק גוף. לא תיארתי לעצמי אף פעם כי בעולם ההוא אהיה בר ענשים, אולם אדם חי, חי באמת, אינו חושב בחייו על הענשים של העולם הבא. האהבה – חזיון פלאי ועד היום, גם בקברי המרווח לא הגעתי לחקר פשרו. אגב, הרי גם אתה וויטמאן לא טמנת ידיך בצלחת. כל מיני רכילויות התהלכו. עד היום לא גילו פרשני שירתך את התנהגותך המינית.

וואלט וויטמאן: כן אני נזכר. בגיל צעיר השתקעתי בכרך הגדול. התחלתי להתמסר לשאלות הווייתה וקיומה של האומה האמריקאנית. ביקשתי לדעת ולהכיר את העבדות בארצות הברית. צללתי כפי שאני שר באחד משירי “צולל בכל נסיונות החיים, על כל יצריהם, תענוגותיהם והתפקרויותיהם”. הייתי דרוך בכרך לסכנות המרובות. נאבקתי על עיצוב חיי ורעיונותי ובתוך הכרך ידעתי: “אני הפייטן של הגוף ואני הפייטן של הנשמה”. שרתי שירים “מיניים”. מטיפי מוסר פגעו בי, אבל לא פגעו בשירתי. שירתי נתקבלה כבשורה פיוטית כלל אנושית רבת המשמעות והיו כאלה שהשמיטו את השירים “המיניים”. תורו ידידי, גם אחרי מותי בפגישה זו לא אספר לחוקרי מי היתה הנפש האהובה והאוהבת, אשר לה הקדשתי שיר שכול. אני רוצה כי הצד הביוגראפי שלי יישאר סתום. ידעתי אהבה ויגוני אהבה. ידעתי חיי מין מלאים. הרי שירי האירוטיים מעידים על כך. תססו בי יצרים, כי על כן עוד היום גם בקבר אני חושב כי המצווה הראשונה של פרייה ורבייה חייבת להישאר גם אחרי המוות. צריך גם אחרי המוות לפרנס את העולם עם דורות העתיד. בשובנו, תורו, לקברים בא וניפגש שם ונחדש את מוסד האהבה ואת מוסד הפרייה ורבייה. לא אספר לך, מי היא האשה שלא באתי אתה בברית נישואין והיא ילדה לי ילדים בריאים. כן, עמדתי גם סמוך לגברים… כי הכל עושה נחת לגוף ולנשמה. לא רק עמידה בסמוך על יד נשים, כי אם גם עמידה בסמוך לגברים… לאשה משיכה טורפת. תמיד הייתי חדל ישע כשתקפו אותי היצרים. הכל אכל כשתקף הגוף, הכל: ספרים, אמנות, הדת, הזמן, האדמה שנראתה קדם לכן מוצקה, איתנה. על יד מקוה־הלדה נפתחים שערי הנשמה. גם הגבר: “תפרחת העולם הנודע בקרבו”…

תורו: אכן, החיים אשר חיינו, כמים אשר בנהר. הם גאו ושטפו את הרמות היבשות. הם שטפו את כל הגדות. שחרנו שנינו באמת ובתמים את דרך האמת. היינו שנינו בעלי שגעונות. בפגישה הבאה נזמן גם את אמרסון. אולי גם אשתו תתלווה לפגישה. עוד היום נפשי יוצאת אליה. אנחנו שנינו היינו בשביל אמריקה אגוזים, הנושאים בחובם את הגרעינים. אם גם היה לנו עניין בהווה – מבטנו שטף קדימה. המצבה שלנו אינה מחוקה ואינה מטה לנפול. הנה יצאנו לטייל בצוותא והזכרנו את “וולדן”, את “עלי עשב” ומחדש ארץ ושמים נשקו. ארצות הברית שומעת את קולנו כאן, בפגישה הזאת על יד הברוש בלונג איילנד. יצרנו בשורות פרוזה־ושירה, תורות חיים חדשות. היער שלי וביתך אתה היו מלאים גיל גועש והמיית שיחה ערה. חיינו לא היו לשווא. אחזור לקברי, אבקש רשות מהממונים עלי לסור לספריה ולבדוק אם צריך להכניס תיקונים בתרגומיך: “פרומיתיאוס הכבול” “ושירי אנקריאון”. הרי זכור, וויטמאן יקירי, כי ספרך הראשון לא היה “עלי עשב”, כי אם “השבוע” ונמכרו מאתיים אכסמפלארים. שמונה מאות אכסמפלארים ארזת והעלית אותם על הגג. אולי כדאי להביא אותם לשוכני עפר ולמכור אותם. אולי גם המלאכים יבקשו כמה אכסמפלארים ובעד הכספים שנקבל, נסור לבאר (ראיתי בקצה האופק באר קטן עם משקאות למלאכים) ונלגום לגימה לחיי אמריקה…

וויטמאן: צדקת, הנרי דויד תורו. צדקת. את האדמה שם לא נותנים לנו לחרוש. השדות אינם מוכנים למזרע תבואות. לא מרשים לי בקבר לצאת לשדה ולחרוש את האדמה באביב לשם התירס, להכשיר גני פרי להרכיב עצים, לקטוף תפוחים בסתיו. אין זאת כי אני מחוץ לחיים. אנחנו רק חילות מילואים לכבודה של אמריקה. חילות מילואים נכונים תמיד לשרת ולשיר על ארצנו הגדולה. זה העולם החדש שלנו, תורו, הוא מיבצר. הוא צופן בתוכו את כל היקר לאדם באשר הוא אדם. לבנאי באשר הוא בנאי. לאכר באשר הוא אכר. ניפגש בבאר על יד כוסית. נזמין גם את אמרסון. אולי גם את רוסו. אינני יודע אם אמרסון ידע בחייו להרים כוסית. טוב שנפגשנו. ההיסטוריה תרשום את פגישתנו. מתים מסוגך וסוגי ממשיכים לחיות.

היתה זו שעה גדולה. הדרכים חזרה היו חסומות. באחת הארצות פרצה מהפכה. תורו ויטמאן חיכו עד אשר תשקיט ארצם הגדולה את המהפכה. לא קיבלו כל אינפורמאציה. כל המבואות היו סתומים. דרוש היה כוח סבל רב עד אשר נרגעו הרוחות.

תורו ויטמאן חזרו לקבריהם. עקבתי אחר הדמויות. זיקת חיבה והוקרה נדלקה בי. שלפתי עט ורשמתי רישום קל. נראה לי, כי את העיקר החסרתי.