הקיבוץ היהודי זכה לתחיה אחרי מלחמת העולם הראשונה – ואיתו ספרות יידיש.

בתום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, החזירה לעצמה פולין את שטחיה שהיו מחולקים במשך 150 שנה בין רוסיה, אוסטריה ופרוסיה וזכתה לעצמאותה ולאחדות עמה. יד ביד עם ביסוס עצמאותה המדינית ושיקום כלכלתה, עלתה המדינה על דרך של תחיה תרבותית לאומית, שאיפות אלה לחירות לאומית שקיננו באומה הפולנית מצאו את הגשמתן בתחיית התרבות הפולנית, בספרות, באמנות, בתיאטרון וכיוצא בהם.

גם בקרב יהודי פולין התחיל שגשוג בשדה החברה והתרבות, למרות המדיניות האנטי־יהודית של הממשל הפולני. חיי התרבות והחברה של יהודי פולין היו במעלה ונוספו להם אנשים וכוחות, שהזרימו מרץ חדש בביעור הנחשלות החברתית־תרבותית שנגרמה להם בשל המלחמה. הקיבוץ היהודי בפולין, זכה לתחייה. סופרים חדשים, יצירות חדשות, נושאים חדשים התחילו להופיע בפרוזה היידית; נוסדו הוצאות ספרים ופולין היהודית הפכה למרכז ספרותי בעל נוסח משלו ומעמד עצמאי.

דור הסופרים החדש התחיל בניסויים וחיפוש דרכי יצירה חדשים. רבים מהם השתדלו להיפטר מההשקפה המסורתית על החיים היהודיים, מורשת הדור הקודם של סופרים. המלחמה, על היבטיה השליליים, והחורבן שהביאה, השפיעה על דמותם של הסופרים החדשים והתקופה הרומנטית של הפרוזה היידית פינתה את מקומה לנטורליזם.

בספרו של צבי רודי “לדמותה של תקופה” (בשולי המחצית הראשונה של המאה העשרים) מובאת מסה “במערבולת הניהיליזם”. במסה זו מנסה צבי רודי לדון בעמקי מושג זה: ניהיליזם. את המונח ניהילזם טבע ב־1799, פרידריך האונריך, מייסד פילוסופית הרגש והמחשבה בגרמניה. בספרות הרוסית זכה המושג ניהיליסט, ללבוש לבוש של ממש בפי באזארוב, גבורו של טורגניב באמצע שנות הששים, והוא נעשה לימים מונח מקובל ושגור בפי הבריות.

הנכון הוא שעד היום תוכנו של מושג זה – ניהיליזם – לא ניתן להגדרה ממצה וברורה. אנחנו מגדירים היום את הניהיליזם כשלילה מוחלטת של הערכים האוביקטיביים והסוביקטיביים גם יחד. זהו חזיון בן חלוף, ארעי, הכרחי לשעתו. אבל אין לו קיום ממושך בחיים השכליים והתרבותיים של החברה.

בתקופות מסויימות מופיעים על הבמה יוצרים, שיצירתם בנוייה אך ורק על ראיית השחורות. כל רשויות החיים נהרסות. האמונה שבלב הולכת ודועכת. הספקנות החשדנית מלווה כל צעד וצעד. במידה ויש התלהבות של המונים, היא התלהבות אפלה, קודרת. מלכות הרוח מתערערת. היסודות המוסריים נהרסים. ראש שאיפותיה של החברה ותכלית קיומה, אינה חתירה לערכים רוחניים, אלא לשלילתם המוחלטת. בהשפעת הקטסטרופה המתרגשת על העולם ניצבים סופרים אלה או אחרים בשערי הניהיליזם, בשערי הריקנות של התוכן הפנימי הנוגע לחיי יחיד או לחיי ציבור.

הסופר היהודי עוזר ווארשאווסקי בספרו “שמוגלארס” (מבריחים) ראה ראייה ניהיליסטית את העיירה היהודית כשהמלחמה ב־1914 הורסת את בסיסה הרוחני ואת ערכיה האוביקטיביים והסוביקטיביים. סדר העולם מתפלש בהריסות. מה בצע ברוח, בערכים, בבנין חיים, כשסערה אשר שְׁמה מלחמה פורצת לחיינו והורסת כל חלקה טובה, בזמן שהכל מסתיים בריצה חזרה אל הג’ונגל. כל העמדות החברתיות נהרסות. בתוך עולם מסוער זה נפרץ גם הבית היהודי. הוא כפות לעובדה של רצח כללי ועל כן הוא חייב לעמוד על חייו בכל הדרכים. אם חיי יהודים תלויים בהברחה, הם חייבים להיות המבריחים הטובים ביותר. אם עוגן ההצלה היחידי הוא זנות, הברחת יי"ש וכו' חייב הבית היהודי לעסוק בנושאים אלה במיטב הכישרון והתבונה. רקמה זו של חיים דוחה כל רקמה רוחנית. תקראו לזה: ניוון. שקיעה. ניהיליזם, אולם אלו הן עובדות חיים.

הגיבור הראשי פאנטל¹ איננו אינטליגנט. הוא חי במציאות של מלחמה. הזירה “האנושית” שלו היא זירת החפירות וההפצצות. ההתבוננות שלו בחיים איננה התבוננות רוגעת, ראיית אורות. תוכנו של כל הסדר הכלכלי הוא אחד: לחיות על חורבות אלה את חיי היום, עד שקיעת השמש. עם שקיעת השמש נמשיך מחר באותם המעשים ואולי נשכלל אותם.

עוזר ווארשאווסקי רואה את הבית היהודי בחורבנו ולועג לשלום אש אשר מבקש לראות גם בימים סוערים את העיירה כאפופת קדושת השבת. את המכונה הזו, ששמה עיירה יהודית, אומר פאנטל, אין לתקן יותר. היא יצאה מכלל שימוש, היא כשלון חמור. מחירה בשוק הוא אפסי. מטבע שחוקה. התבדו כל החשבונות. אם היה קיים חשבון כלשהו לפני בוא המשבר, הוא נעשה כוזב ומפוקפק עם בואו.

ספרו של ווארשאווסקי קעקע את העולם האידיאליסטי של פרץ ושלום אש. הוא גדוש תיאורים של דברים פיזיים רעים ודברים רוחניים רעים. ווארשאווסקי מתאר כל מראה מגונה ומכוער ביד אמן. שרשי העיירה שנחשפו על ידי האמן הם רקובים. אחר חשבון נפש מגיע פאנטל למסקנה: מה הטעם לקיומה של העיירה, לקיומה היהודי?

גיבורי ווארשאווסקי אינם טראגיים. הם גרוטסקיים. גבורי ווארשאווסקי אינם מאמינים, הם ציניקאים. הצד השמאלי של האמונה הוא הציניזם.

גיבורי ווארשאווסקי מתעוררים לפעולה, אולם לפעולה אין כל כיסוי אידיאי, אין כל כיסוי מוסרי. חוסר המוסר הופך להיות ממש לאכסטאזה. מחוסר המוסר, מההפקר, שואבים גיבורי הספר את כוחם הדינאמי.

הסוציולוגים השתמשו בספרו של ווארשאווסקי כדי להראות את הקונסטרוקציה הפנימית של העיירה בשעת סערה.

גזר הדין נחתם. הדגנראט בסערת המלחמה מוצא אמנם את גאולתו בחיק האהבה, ודווקא בחיקה של זונה. ראייתו של הסופר היא ראייה של ניהיליסט. במדבר האימים הזה אין לחכות להתבהרות. כאן נמסר דין וחשבון אכזרי על העיירה על־ידי עד ראייה, עד ראייה שראה ותיאר חלחלה, והדחיס את החלחלה בתוקף הכישרון של אמן ניהיליסט טוב. עיירה חשופה, בלתי מקושטת. לכל תמונה ולכל תיאור פרטים ופרטי פרטים. אין סמלים בספר. יש מגור. יש חדלון. חיים בכיעורם.

ווארשאווסקי הראה את העיירה בשעת מצוקתה ולא בשעת החסד שלה. הוא עירטל את חיי הנפש של גיבוריו ואלה נחשפו בכל האכזריות.

בקוו זה שפתח בו י. מ. ווייסנברג לא היה מקום לשום רומנטיקה. הנטורליסטים ראו את החיים כפי שהם, מבלי להזדקק לרעיונות נעלים ולסמליהם. הם תיארו את החיים היהודיים במציאותם העירומה, ולא נזקקו לרומנטיקה של העבר.

למרות המצב הכלכלי העגום והאנטישמיות של הממשל, קמה בפולין ספרות ביידיש, שתיארה בקנה מידה רחב את החיים היהודיים שצמחו ופרחו בכוחות מחודשים.

אולם הספרות הנטורליסטית לא השתחררה לגמרי מן העבר. המוטיב העיקרי גם ביצירות החדשות נשארה העיירה. למרות הזעזועים שעברו עליה בשנות המלחמה, למרות התמורה במבנֶיהָ החברתים־כלכלים שבעקבותיהם, נשארה העיירה אבן־הבוחן הריאליסטית, האספקלריה, שבה משתקפים ונבחנים חיי היום־יום של ההמונים היהודיים.

העיירה, למרות ההסתעפויות החברתיות והכלכליות באוכלוסייתה, ייצגה יחידה כמעט מונוליטית, ההבדלים המעמדיים בעיירה לא היו ניכרים כמו בעיר הגדולה, ההווי המסורתי, ששרשיו היו עמוקים יותר בעיירה, כל אלה סייעו במידה רבה לאחידות דמותה של העיירה. גם הקירבה הגיאוגרפית, הצטופפותם של יהודים במקום אחד, לפחות כלפי חוץ קבעו את ההבדלים החברתיים־כלכליים. היחיד נבדל בתחומים אלה בעיקר בין ד' אמותיו, אולם ברחוב, בבית־המדרש, בחיי החברה ניטשטשו ההבדלים הללו, לכל הדעות, יותר מאשר בעיר הגדולה. העיירה היהודית לא ניתנת לתיאור בלי דת ומסורת, שעיצבו את החיים היהודיים. ובעיצוב דמותה של העיירה יש להביא בחשבון את העובדה שהעולם החיצוני ותרבותו חדרו אליה בצעדים אטיים יותר מאשר לעיר הגדולה. גם תהליך ההתבוללות לא מצא בעיירה שדה כה נרחב כמו בכרך.

כל הגורמים שנימנו נגד כאן, הבליטו את העיירה כדגם הטוב ביותר להווי החיים היהודי בפולין, בנוסף לעובדה שיידיש נשתמרה יותר בעיירה מאשר בעיר. כן יש להדגיש, שגם האסכולה הנטורליסטית לא השתחררה לגמרי מן ההיבט האידיאליסטי, אם להביא בחשבון את הבחינות הנ"ל. אולם קווי היסוד של הספרות הבתר־מלחמתית השתנו ברוח הזמן.

לאסכולה הנטורליסטית השתייכו עוזר ווארשאבסקי, שמעון הורונצ’יק, ישראל ראבאן, משה בורשטין, לייב ראשקין, י. י. זינגר ואחרים. כל אחד מהם תיאר את המציאות היהודית בפולין בין שתי מלחמות העולם בדרכו שלו.

הפעילות היהודית הציבורית פוליטית, בשנים הראשונות שלאחר המלחמה בפולין המחודשת, ופריחתם של חיי התרבות היהודיים, הביאו לשינוי בתפיסת עולמו של הנוער היהודי שם. הציונות, תנועת הפועלים הסוציאליסטית היהודית, וכן זרמים אחרים שהשפיעו אז על הרחוב היהודי, החדירו מושגים חדשים ופתחו פרק חדש בחייו של הנוער היהודי בדחפם אותו להינתק מאורח החיים הישן. האפליה נגד היהודים, שנועדה בעיקר למוטט את היסוד הכלכלי של הציבור היהודי, גם היא הניעה אותו לרעיונות החדשים. צריך היה לפלס דרכים חדשות ולהעניק תוכן חדש לחיים היהודים. הנוער החלוצי שאף להשתקם מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית בארץ ישראל. זרמים אחרים בנוער ביקשו להגשים את רעיונותיהם בדרכם שלהם.

השינויים העיקריים בהיבטים של החיים היו:

א. מתפיסת חיים דתית־מסורתית – לחילונית־לאומית

ב. במעבר ממבנה חברתי־כלכלי אחד לאחר.

ג. במעבר מעמדה א־פוליטית לגישה פוליטית לבעיות החיים.

ההשתנות של תפיסת־תרבות אחת לאחרת, לא היתה קלה ותבעה מהדור הצעיר מאמץ וסבלנות. הוא השתחרר בהדרגה מהמסורת המקובלת כדי לצקת תוכן חדש בכלים הישנים. שוב לא ציית לדרישות המסורת וביקש לו אמונה חדשה. חדר, בית־מדרש, שיעור בהלכה הוחלפו בגימנסיה, קורסים, מכללות ואוניברסיטה. מרכז הפעילות היה עתה האיגוד.

אולם הנוער קיווה עם זאת לתרום משהו להמשך הווי החיים של דורות יהודיים, כי להתנכר להם כליל, היה כמו לערער את יסוד קיומו הוא. אולם הוא התגבר על כך בעצם יכולתו להאמין. זה הקנה לו אומץ לדבוק ברעיונותיו החדשים. שכן רעיון הציונות, של ה“בונד”, או של זרמים אחרים בחברה היהודית, מילאו חלל במהלך מחשבתו של הנוער, באמונתו המסורתית שנתערערה. רעיון תחייתו הלאומית של העם היהודי בארצו, רעיון סוציאליזם דמוקרטי כמשטר עולמי, היו בגדר אמונות חדשות שהעניק הנוער לעצמו.

אמנם היה מהלך רב בין רעיון “אל תירא עבדי יעקב כי אתך אני” ובין “אנו צריכים תפיסה מאטריאליסטית של ההיסטוריה” והאחד היה היפוכו של השני, אך שני מהלכי־המחשבה הללו, ראו לנגד עיניהם את גורלו של עמם וכיצד להיטיבו.

אולם תמורות החיים היו מהירות מכדי שהנוער יסתפק באשליות מהסוג “עמים גוועים ויהודי נשאר יהודי”, כי “יהודים לעולם יבלו את שונאיהם” וכדומה, בעודו משולל כל זכות אלמנטרית להתגונן מפני המון מוסת, לחיות בפחד ואיום נצחי – כל זה לא נתן לו מרגוע.

הנוער הציוני החלוצי ביקש לבנות לו ארץ שבה יהיה חופשי מאפליה לאומית וישמש מורה־דרך לכל היתר. כך גם ה“בונד” והזרמים האחרים נשארו יהודים בהכרתם ותרמו לא מעט לחיים התרבותיים היהודיים, במסגרת שאיפותיהם ורעיונותיהם.

מובן, כי בחוגי הדור הבוגר לא העריכו את השינויים שחלו בנוער, אך לא הועילו לו נימוקיו ומאבקו העקשני במתחדש. כל עוד אמת זו שבה נקטו הצעירים, בין שהיתה ציונית, או בונדיסטית, או אחרת, נשארה יהודית במהותה, היתה היא זו שהזינה את הנוער. (היפוכה היו נטיות ההתבוללות).

הדור הישן סירב לכל פשרה, כי חשש שאם יוותר בנקודה אחת יביא הדבר לנסיגות נוספות. האיגוד הפך לבית המדרש של אתמול לנוער היהודי. שם צעד את צעדיו הראשונים לתרבות חילונית. ארגנו בו ספריות וקורסים להשתלמות שבהם למדו ספרות יהודית, היסטוריה ומדעי הטבע וכן לימודים אחרים ביידיש והתפלפלו על מארקס וה“קאפיטל”. דבר דומה התרחש בסניפי התנועה הציונית שכללו בתכנית הלימודים תולדות הציונות, הגיאוגרפיה של א“י וכיו”ב. הצימאון להשכלה ומדע התלהט בקרב הנוער והיו קוראים בכל מקום ובכל הזדמנות, בשלב הראשון היו מצניעים את החוברת, הספרון, העיתון תחת הגמרא או תחת המחזור, אך עם הזמן היו נושאים אותם בגלוי, כשספריות האיגודים מספקות אותם.

בצד האיגודים שהיו האכסניות הראשונות בדרך להשכלה ולימודים, פנו הצעירים לשיעורים פרטיים, לבתי הספר הציבוריים או הפרטיים והגימנסיות שנוסדו בערי פולין ועיירותיה. באו בשעריהן אנשים מכל שכבות האוכלוסיה היהודית, ומהם המשיכו לבתי ספר גבוהים ולאחר זמן הפכו לאישים המובילים בציבוריות היהודית בפולין.

שינויים אלה עוררו תגובה שלילית בדור הישן, שהתאמץ בכל כוחותיו לחזק את היהדות המסורתית ודקדק בזה על קוצו של יוד, אולם כל זה לא עצר את המהלך החדש וניחומים מצא לו אחרי כן הדור הישן, כאשר נוכח, כי ברעיונות החדשים כלול תוכן יהודי, אמנם שונה מתפיסתם, אך בלית ברירה נאלץ להשלים אתם. כי תהליך ההשתנות בדור הצעיר, לא היה בגדר קרע עם היהדות, לא התבוללות במשמעותו הפשוטה של המושג, התנכרות מההמשך היהודי, כפי שזה התבטא בשכבות חברתיות יותר גבוהות. כאן היתה התרחקות מהמסורת היהודית המקובלת למען יציקת תוכן חדש לחיים.

בין המגמות החברתיות ששררו בין יהודי פולין, תפסה מקום גם ההתבוללות. התהליך העגום של התרחקות מתרבות ומסורת יהודית, לא פסח גם על חלקים של הנוער היהודי. אך בניגוד לנוער היהודי הלאומי, שהפך לכוח בונה ברחוב היהודי ותרם לפריחתו, נשאר הנוער המתבולל עקר ולא תרם תרומה כלשהי לחיים החברתיים־תרבותיים היהודיים.

ההיבט הדתי שעדיין שִיֵך את הוריהם ליהדות כ“פולנים בני דת משה”, נחלש עם היחלשותו הכללית של הגורם הדתי. בבתיהם של חוגים אלה נהגו מנהגי פולנים. החינוך היה ברוח פולנית ובשפה הפולנית. המלה המודפסת היתה זו הפולנית ויום המנוחה היה לא שבת כי אם יום א'. בחיים החברתיים התבדלו צעירים אלה מהכלל היהודי. שני גורמים אלה, מצבם הכלכלי־חברתי ורקעם האידיאולוגי הרחיקום ממנו ואם בדור הקודם עוד התבטאה ההזדהות עם הציבור היהודי בפעילות פילנטרופית, אצל הדור הצעיר גם זה נעדר.

תהליך זה של התבוללות התחולל גם בעיירה וגם בעיר הגדולה. בזו, בשל היקפה הגדול יותר, גילו פעילות רבה יותר והתנגדות חזקה נגד מגמות לאומיות מסורתיות בחיי התרבות. גם התנאים האובייקטיביים בעיר הגדולה הובילו לתהליך ההתבוללות: החיים התרבותיים־חברתיים הפולניים, שהיו פעילים כאן יותר השפיעו את השפעתם על החוגים המתבוללים.

ביישובים הקטנים היו חוגים מתבוללים אלה קטנים בהיקפם, מכדי ליצור מרכז של השפעה והם נשארו קבוצה קטנה ללא כל משמעות חברתית מיוחדת. הם התבדלו מהחברה היהודית, אם טרם נתקבלו לזו הנוצרית ונותרו תלויים על בלימה.

בשאיפתם למחות מעליהם כל עקבות של יהדות, נמצאו ביניהם יחידים שנתפסו להשמצת היהודים, רק על מנת להפוך בהקדם חלק של האוכלוסיה הנוצרית. הם טענו כי התבדלותם של היהודים היא הגורם לכל צרותיהם וביחוד טענו נגד השימוש ב“ז’רגון”. קיצוניות זו הביאה אותם להרהורים על שמד, שכן לא ראו טעם לחיות בשני עולמות ובסופו של דבר אבדו לכלל היהודי.

למעבר מתפיסת עולם אחת לשניה, מדתית לחילונית, לא היתה תופעה שלילית אצל הנוער היהודי בפולין. התנאים האובייקטיביים בחיים היהודיים, התסיסה החברתית־תרבותית יכלה לשאת נוסח אחר של יהדות – הנוסח החילוני. לשלמות תמונתו של היישוב היהודי בפולין הוסיפו שתי תפיסות העולם יתר צבעוניות ולמרות גישתן השונה לבעיות ההמונים היהודיים, הושפעו שתיהן מגורם חשוב אחד: יידיש; בשפה זו היו חייבים לבוא אל האדם היהודי ובלשון זו האזינו לדברו.

נכון שהיו גם השפעות שליליות. היו מגמות של פולניזציה. נכון שהשפיעו גם החוקים החברתיים המשנים כל קיבוץ אנושי והיו עשויים לשנות את פרצופו גם של הקיבוץ היהודי. אולם ליהדות הפולנית היה כוח חיות רב, כדי להישאר יהודית בצורתה ובתכנה. הזרעים שנזרעו בה במשך תולדותיה נשאו פירות לאורך זמן, למרות הקשיים שבהם התחבטה, אולם השואה שמה קץ פתאומי ואכזרי לאורח החיים הרבגוני שיצרה יהדות פולין.

הגישה הא־סוציאלית של הדור הישן לבעיה החברתית־כלכלית לעומת תפיסתו של הדור הצעיר, היו שני הקטבים שסביבם התפתחו השינויים בין שני הדורות.

בדרך כלל לא הזדהה הדור הישן עם שום קבוצה חברתית־כלכלית או פוליטית, וממילא לא השתייך לשום איגוד פוליטי או מקצועי. היחסים בין נותן העבודה והעובד היו בנויים על גישתו הפטריארכלית של הבעלים לעובדיו, מאשר של פועל בעל הכרה מעמדית אל מעבידו.

המועסק בן הדור הישן היה לא רק עובד, החייב ראשית כל להגן על ענייניו הכלכליים. הוא שימש גם "בעל־יועץ תמידי בבית" ועל ידי כך נוצר בין שני הצדדים קשר נפשי כבין שתי שכבות שוות, אם לא מבחינה כלכלית, הרי הוא היה קיים במישור החברתי, שכן לעתים קרובות ביותר חיו שניהם מבחינה תרבותית וחברתית באותה סביבה, התפללו באותו מניין ולעתים עלה העובד בלמדנותו על מעבידו.

המעביד ידע להעריך את יתרונו האינטלקטואלי של עובדו:

…“ישראל, עב־הכרס שהיה מנבל אל פיו תמיד, היה עוצר בדיבורו משהיה פנחס בתווך”…

קירבה זו היו לה השפעות חיוביות ושליליות כאחת, והמעביד ידע לנצל את יחסי־הקירבה הללו לרעת עובדיו ומשתבעו למשל, תוספת לשכרם, ביקש לשכנעם, הודות לקירבת יחסיהם, כי אין זו השעה הנאותה לכך, ולחיזוק טענתו לא השתמש דווקא בתיאור מצב עסקיו (שעליהם ידעו העובדים כי הוא טוב) אלא בנסיבות משפחתיות בעלות אופי מוסרי, ורק “משהגיעו מים עד נפש” והעובד תבע את שלו בצורה נמרצת יותר, העניק לו תוספת כלשהי כדי לצאת ידי חובתו. היו גם עובדים שסירבו לבקש תוספת־שכר מנימוקי אמונה, שכן פרנסה היא דבר התלוי במזל, שי מאת בורא־עולם שאסור לחטוא לפניו. חייבים להסתפק במועט וחבל שעול הפרנסה, מרחיק אותם מתפילה בציבור, מבית־המדרש, משיעור בגמרא.

לכן ציפה העובד להבנה עצמית מצד מעבידו ולחסדיו, ולמרות שלא פעם נחל אכזבה, נמנע מהשתייכות למפלגה, לאיגוד מקצועי.

השתייכות שכזו היתה זרה לדור הישן. האיגוד המקצועי שהיה חייב להגן על האינטרסים הכלכליים של האדם העובד, לא תאם למנטליות של הדור הישן, שתפיסתו הדתית בה היה מושרש, עמדה בניגוד לאידיאולוגיה של האיגוד המקצועי, שהרחיק מהמצע שלו את תוך־תוכה של היהדות, את האמונה בבורא עולם, וזה הביא לשלילת היהודי הדתי את הארגון הזה.

כך בדיוק לא הסתפח הדור הישן למפלגות הפוליטיות, שלא כללו במצעיהן את דת־ישראל. ואם כבר פנה למפלגה כל שהיא, הרי לזו שהיתה עשויה לספק את שאיפותיו המשיחיות, או לחזק את יסודות החיים הדתיים בין המוני היהודים, כגון “האגודה” או “המזרחי”. להשתייך לאיגוד, היה מבחינה מסוימת פגם במשפחה וחייבים היו להרחיקו מהבית ואם ביקש קטין מבני הבית להירשם לאיגוד “יורדת הרצועה על ראשו הכפוף של שמואל… הרי לך איגוד… עומד ברשות עצמו… איגודו של ברלי קאקר…”

אולם בשעות מצוקה כלכלית קשה התעוררה גם בדור הישן ההבנה של “יום עבודה של שמונה שעות”, לשובת וגם לאיגוד. עדיין היה הדבר רחוק מחברות ממש, מפעילות ממשית, אך שוב לא הסתכלו על האיגוד בביטול והחלו לראות בו משהו מועיל, וראשית גישה חברתית־כלכלית לבעיות חומריות התחילה לבצבץ אצל יחידים גם מהדור הישן. ביטויים כמו “בורגני נצלן” התחילו לקנות להם אחיזה בתוכם ומבלי להבדיל אם היה זה בורגני גדול או זעיר, אף שנותן העבודה מהמעמד הבינוני לא היה מוחזק בורגני בעיני הדור הישן.

הנוער שאף לשינויי הריבוד הכלכלי. הוא חיפש תכלית חדשה שהתבטאה בעיקר ב“פרולטריזציה”. הוא שאף להיות לפועל במשטר חברתי חדש, עם כל הזכויות המגיעות לעובד. עצמאות כלכלית לפי גירסת הדור הישן, עמדה בניגוד גמור לרעיונות החדשים שהזינו את הנוער. ככל שהדור הישן ניסה לשכנע כי מבחינה חומרית אין הבדל בין החנווני האביון, הסוחר הזעיר, בעל־המלאכה העני ובין הפועלים, וככל שדל ועני היה אותו “בורגני”, בכל זאת היה “נצלן”, לפי השקפתו של הנוער.

★

בחוגי הנוער שהשתייכו לארגוני הפועלים, היתה תסיסה מתמדת ופעילות קדחתנית, כאשר היה מדובר בבעיותיהם הכלכליות. כאשר היה איום בשביתה, היו מתכוונים אליה קודם כול מבחינה נפשית, שקלו את כל התוצאות של אבדן העבודה והפרנסה ובעקבותיו הרעב המאיים עליהם ועל משפחותיהם. כן הביאו בחשבון גם אפשרות של מפירי שביתה, העלולים לתפוס את מקום עבודתם. ואם אמנם נהג כן נותן העבודה, היו פורצות מהומות ואז היתה מתערבת המשטרה וכמובן עמדה לצידם של נותני העבודה. ולעת שביתה התארגנה גם עזרה הדדית, שתמכה בשובתים ככל הניתן.

גם המיכון המתמיד של המפעלים עמד על סדר־יומם של האיגודים, שכן כרוך היה בנישולם של הפועלים מעבודתם, או בפיחות שכרם. סכנות אלה העסיקו את מחשבתם של מנהיגי האיגודים. מנהיגים אלה גדלו בבתי־העוני של הדלות היהודית וידעו כיצד להגשים את רעיונותיהם. האיגוד שהיה המרכז הרעיוני לחינוך המנהיגים העתידים, עיצב את נפשם ותיחזק את מועדוניו בלי הוצאות מרובות.

במקומות שבהם הפועלים לא היו מאורגנים, השתדלו האיגודים למשוך אותם אליהם ולהרחיב את שורותיהם, על מנת להפוך אותם לעובדים בעלי הכרה מעמדית, היודעים לעמוד על זכויותיהם. לארגן את פועלי המאפיות במקום פלוני, או את שרתי־הבתים במקום אחר – היה מעניינו של האיגוד המקצועי ואם הצליחו בזה היה בכך משום הישג. במקומות שאי אפשר היה לקיים בהם שני איגודים, יהודי ונוצרי, יזמו הפועלים היהודיים למשוך את הנוצרים ולאחדם באיגוד אחד. אמנם לא בכל המקומות הצליח הדבר, הן בשל השוני הדתי שהשפיע על הימנעות הפועלים הנוצרים מחברות באיגודים יהודיים, ואם נמצא פועל נוצרי כזה, מנע זאת ממנו הכומר, ששפך אש וגפרית על היהודים והקומוניסטים.

את ההנהגה היהודית ציער הדבר מאוד, שכן דעתה היתה נתונה למצבו התקין של העובד ותהיה לאומיותו אשר תהיה והיא לא הפסיקה לשאוף לשיתוף פעולה מלא בין הפועל היהודי והפולני.

החינוך הפוליטי של הדור הצעיר היה בעיקר בארגון, בין שהיה ציוני, בונדיסטי או קומוניסטי – הוא שימש לו לבית־המדרש שבו חישל את הכרתו הפוליטית. אם האיגוד המקצועי הקנה לנוער את ההגשמה המעשית של התורות הכלכליות־חברתיות, עסק הארגון בפעילות מדינית מעשית.

הכרזת השביתה, הסכסוך בין נותן העבודה והעובד, היו מסמכותו של האיגוד המקצועי. לעומת זאת פעילות מדינית, כגון בחירות לסיים או לעיריה, נוהלו על ידי התנועה הפוליטית. בין הרשימות שהתחרו ברחוב היהודי, היו תמיד גם רשימות מפלגות הפועלים, שנוהלו על ידי צעירים, שונים לכל הדעות במנטליות שלהם מהדור הישן.

בעוד שהמפלגות הבורגניות היו חלוקות בגישתן לבעיות הפוליטיות של ההמונים היהודיים, היו מפלגות הפועלים מאוחדות במצען.

כנגד הציונות ומדיניותה בפולין, העמידה ה“אגודה” את תכניותיה שלה לפתרון הבעיות הפוליטיות של היהדות הפולנית, אך גם כאן וגם שם היתה אי־בהירות בתכניותיהן ובאמצעים להגשמתן.

אחרת היה הדבר לגבי מפלגת־הפועלים. כאן היתה המטרה בהירה. אחדות חזית הפועלים איימה על המפלגות הבורגניות להפסיד בבחירות, וזה אילץ אותן להתפשר על הרכב רשימת המועמדים. בעיקר היו מאוחדים נגד “סכנת שוליות הסנדלרים ואיגודם” והעדיפו מתבולל בראש הרשימה, מאשר פלוני הפועל. מוטב לאחות איכשהו מצעים שיתפוררו למחרת הבחירות, מאשר לאפשר נצחון לאיגוד הפועלי. איגוד זה נטל חלק פעיל בחיי האוכלוסיה היהודית המרוששת כלפי פנים וכלפי חוץ. הרעיון הפוליטי בטהרתו הוליך למעשים נעלים ואידיאליים. הרעיון הציוני דחף את הנוער לעלות ארצה ולהתיישב בה. הנוער הבונדאי נלחם לרעיון של משטר עולמי סוציאל־דמוקרטי. וזה הקומוניסטי שהיה נעצר כל אחד במאי, שקד על נאמנותו לרעיונותיו שלו.

כלפי חוץ ייצגו את המפלגות הללו לא רק החברים המשכילים והבולטים ביותר, כי אם גם אלה שהתנסו בעבודת־שדה מפלגתית, שישבו במאסר, שהיו בשלים בבעיות חברתיות. לארץ ישראל עלו לאו דווקא אלה שניהלו ויכוחים מופשטים, כי אם אלה שהתנסו בעבודה גופנית חלוצית, ואת ה“בונד” ייצגו אלה שהטיבו להיאבק עם מתנגדיהם מהמפלגות האחרות. נציג מפלגת הפועלים, משנטל את רשות הדיבור, היו דבריו עושים רושם ובחילוקי דעות בין הסיעות השונות, במועצת העיריה למשל, היתה סיעת הפועלים משמשת בשעת ההצבעה לשון המאזניים. אם למשל, בשעה שניסו הסיעות האזרחיות למנוע עבודות ציבוריות, כדי להימנע ממסים נוספים, לחמו נציגי הפועלים על ביצוען למען הקטנת האבטלה. מסתבר שהפעילות הפוליטית של הצעירים לא עוררה התלהבות יתר בקרב הדור הישן. הפגנות האחד במאי, יחד עם הפועלים הפולנים, הטילו פחד על החנוונים היהודים, שמא יואשמו היהודים בחתרנות נגד הממשל הפולני. אולם השלטונות הטיבו לדעת כי הם יכולים לצפות ללויאליות ולמשמעת מהדור הישן יותר מאשר מהצעירים, כאשר מדובר בפוליטיקה, ושהם יכולים להגיע להבנה עם חוגי בעלי־הבתים, בעוד קשה למנוע מהצעירים את מאבקם הצודק. לכן נהגו בהם ביד חזקה: חיפושים במועדוני האיגודים, החרמת ספריהם, ביקורת מתמדת על פעילותם וכיו"ב.

אולם החשוב ביותר היה שאל הארגונים זרמו צעירים משכבות חברתיות שונות, כדי ללמוד שם את התורות הפוליטיות, תולדות הסוציאליזם, מטריאליזם היסטורי ומלחמת־המעמדות. ההשפעה הפוליטית של הארגון התפשטה וחדרה אל חוגי התלמידים ולכל מגזרי האוכלוסיה הצעירה. באו צעירים מהמעמד הבינוני; מדירות המרתף ועליות הגג וגם משכבות מבוססות יותר שנתפסו לרעיונות החברתיים החדשים, לתרבות החדשה ולשיטה החברתית החדשה שאליה שאפו.

כל אלה רשמו פרק מזהיר בתולדות היהודים בפולין. הם היו היסוד לאורח חיים חדש שהתחיל להתעצב ולהתפתחות חדשה בחיי היהדות הפולנית.

השואה שמה קץ לכל התקוות והשאיפות הללו.

גם האיגוד המקצועי וגם הארגון הפוליטי, היו שני מוסדות חינוכיים שהשלימו זה את זה. עם זאת עמד האיגוד המקצועי תחת השפעתו של הארגון הפוליטי. במקום אחד עמד תחת השפעת ה“בונד” ובשני של הקומוניסטים. גם כאן וגם שם, הופעלו האידיאולוגיות הפוליטיות בשביתות וסכסוכי־עבודה.

מצבם הכלכלי הקשה של יהודי פולניה, גרם שהצעירים יבקשו את תכליתם במבנה כלכלי מחודש. האפליה מצד השלטונות והשנאה מצד האוכלוסיה הפולנית התכוונו להרס הקיום הכלכלי של היהודים. אך אם הדור הישן לא היה מסוגל לחרוג מאורח חייו המסורתי, לא יכלו ולא רצו הצעירים להמשיך בו.

חשוב להזכיר כי ליהודי לא ניתן להתקבל למפעל נוצרי, בין ממשלתי ובין פרטי. הפועל היהודי היה מועסק על ידי תעשיין יהודי, סוחר יהודי וסכסוכי העבודה היו בין יהודים ליהודים. למרות זאת נתקל העובד היהודי בקשיים גדלים והולכים. נותן העבודה היהודי היה אומר:

“לא חשוב, אך אומר אני לך שכל הצרות באות מהיהודים שלי. כבר מזמן יכולתי להשלים עם האכרים שלי בבית החרושת, אילמלא התערבו שם נתן שיפריס וחבריו…”

משום כך רבה אחריותו של האיגוד המקצועי בהגנה על העובד היהודי ורק הוא מסוגל היה להגן על זכויותיו וזה בשעה שהשלטונות עמדו על גבו וביקשו כל תואנה לסגרו. לכן תופסים האיגודים המקצועיים והארגונים הפוליטיים מקום כה נכבד בתולדות יהודי פולין שהשואה שמה להם קץ.

עם הקיבוץ היהודי שזכה לתחיה אחרי מלחמת העולם הראשונה זכתה גם ספרות יידיש להישגים בלתי מבוטלים והיא ביטאה את המאבקים שהתחוללו ברחוב היהודי.