בודדים גדולים באהלי ספרות מבקשים להיפגש. אין הם סובלים את רגבי העפר על קבריהם. הרי הם חיים. מי הכריז עליהם כמתים ועיפר בעפר את הגופות. תקיפים הם גם במותם – לחיות. להיפגש. להחליף דעות. הם מורדים גדולים במציאות המוות. אין הם מכירים במציאות זו. מה, על כן, הפלא כי באחד הימים הרים הנרי דוד תורו הענק מקונקורד, מסצ’וסטס, את ראשו והכריז במרומים: אני מבקש לפגוש את וולט וויטמאן. דברים לי אליו. באמתחתי כמה דברים מיטאפיסיים ־מיסטיים ושאלות על מהות הפנתיאיזם. אני מבקש גם להבין כמה דברים סתומים ב“עלי עשב” שלו. גם הוא וודאי ישמח לראותי, כי אין לי כל ספק שאת “וולדן” (חיים ביער), ספרי המונומנטאלי הוא ממשיך לקרוא גם בקבר.
הם נפגשו על יד עץ ברוש בלונג איילנד.
הנרי דוד תורו: וויטמאן, ידידי. כמה צעיר אתה נראה. כאילו שמרו עליך כל עלי העשב בקברך. ביקשתי לראות אותך כדי להעלות מחדש ולו־אבק־זכר לגבוריך, לגבורי, לנופים הרוחניים שלנו, כדי להעמיד ציונים לחיי ביער, לעולם בראשית שלך, לכל שורשיך המסתעפים, מרבי תפארת. ביקשתי בעצם לדעת, אם זכורים לך כל אנשי המחרשה אשר חרשו במשקם, כל הכורים שחפרו במכרות, כל בתי החרושת שארובותיהם ליחכו את קצה השמים. אתה הרי היית בשירך המלווה הגדל של כל האומנים הטרודים בכל מלאכתם.
תמיד ראית את האדם העובד על האבניים. ולא רק את האדם העובד ליווית. אתה היית לאמריקה הגדולה המזון הרוחני וכל השופטים העליונים, הפילוסופים, הנשיאים וכל הסדנאות והשדות חבקו את דברך הממריא לשחקים.
וואלט וויטמאן: אתה מפריז, אחא. אתה מפריז. שבח והודייה לאלוהים, לממונים עלינו שם במרומים, שהתירו את הפגישה. וטוב עשית, כי בחרת את הפגישה על יד הברוש. כי הרי ב“וולדן” שלך אתה מספר: “פעם שאלו לחכם אחד: מכל העצים ידועי השם אשר ברא אל עליון גבוהי קומה ורבי צל אין אף אחד הנקרא בן חורין, פרט לברוש שאינו נושא פרי. מהו הסוד הצפון בכך? ענה ואמר להם: עץ עץ ופריו המיוחד לו ועונתו שלו; בעונתו רענן העץ ופורח, ולאחר מכן ייבש ויקמול. הברוש אינו שייך למין זה או למין אחר, שכן תמיד פרוח יפרח; וזה טבעם של בני החורין, או העצמאיים הדתיים”.
תורו: עוד זכורים לך דברי. לא שכחת אותם. יפה דרשת. אנחנו גם בקבר בני חורין. דתיים עצמאיים. אנחנו גם בקברים העמוקים סמלים עתיקים אשר חיים חיי נצח. הרבה משוררים וגדולי פרוזה בשעתם איבדו את צורתם. הם חיו חיי יום, חיי פרפר. אנחנו: אתה, בענווה אוסיף גם אני, אמרסון הגדול אבות ראשונים לארצות הברית, שכותבים עלינו כעל הישארות היסטורית בלתי נמחקת… כתבתי ב“וולדן”, כי אין לתת אמון בדרך של מחשבה או מעשה, תהיה קדומה כאשר תהיה, בטרם עמדה במבחן. זוהי הרי אמת הנשמעת היום אם בקול רם ואם בשתיקה של הודאה. ואמריקה שלך ושלי עמדה במבחן. אולי זו הסיבה שאנו הישארות היסטורית. אמריקה היא כדבריך חג ואנו כולנו מסתכלים בגבעול של עשב קיץ. בני תורה ושאינם בני תורה, אנשי מעשה וחזונות גדולים יודעים ומכירים שכך הדבר. כלונסות המבנה של ארצות הברית חזקים. אתה וואלט וויטמאן, יקירי, דברת על ארצך – ארצי בעלת הנשמה המיסתורית וסמויה מן העין…
וויטמאן: געגועים תוקפים אותי למשמע דבריך לראות מחדש היום את הבתים במרחבי ארצות הברית, כיצד בונים. כיצד מודדים את השטחים. כיצד מנסרים את הנסרים. מבקש אני לראות מחדש את מלאכת לוטשי הברזל, ניפוח הזכוכית, החבתנות, פיתוח הגגות. מבקש אני לראות המספנות הענקיות הקולטות ותופסות את אניות העולם, אשר חוצות אוקיאנוסים כדי לראות את פסל החירות. מבקש אני לראות את המנופים הגדולים, את משרפות הפחם והלבנים, את מכרות הפחם, את הבנאים על הפיגומים אשר שרים את שירת העמל והחירות והרי בשיריהם של אלה הדים מנשמתי. גם מנשמתך. כמה רעיונות כבירים בשירתם. כמה געגועים, כיסופים למרחבים ולמרחקים. איזו פנים יפים לאמריקה כשהם מציצים מתוך הפנים המפוחמים… מעל לכל, אני כמה ונכסף לראות מחדש את השדות, את קטיף הכתן, את מכונות הקצירה, מכונות החרישה, איזו טחנות קמח ענקיות בנתה ארצי, ארצך, תורו. מטחנות קמח אלה חי העולם הגדול. מטחינת החיטה האמריקאית ניזונות ארצות גדולות וקטנות…
תורו: סלח לי, אם אפסיק אותך. גם כמת־חי אתה משתפך במזמורים לאמריקה. גם אני אכול געגועים לקולות האדירים של ארצי. אני חייתי הרבה זריחות והרבה שקיעות בשדות וביער. חייתי הרבה בקרים, בקיץ ובחורף בטרם קם מישהו משכני ופנה לעסקיו. אני חייתי בחום השמש ובצל הגדול של היער האדיר. האזנתי למתרחש על ראשי הגבעות כשהשמים השתפלו. ביקשתי לתפוס את השחר בכפי. הייתי ממונה כמפקח על סופות שלג, על מטרות עוז ומילאתי את כל תפקידי בנאמנות. מדדתי את כל שבילי היער, את כל המסלולים, דלגתי על פני גדרות והייתי רועה נאמן בחווה, השקיתי את האוכמניות, את דובדבן החול, את האורן האדום, את העינב הלבן, את הסיגלית הצהובה, שאם לא כן היו קמלים בעונת השרב…
וויטמאן: כן, ידידי, תורו. שנינו נגד הקמילה. שנינו בעד הפריחה. זו גדלותנו. זו המידה הגדולה של המשורר ושל איש הפרוזה. נגד קמילה. קמילה, פירושה־מוות. מציאות אחרת. אין טעם במציאות כזאת. אתה בשבילי יער, אני בשבילי שירה, אמרסון בשבילי הרעיון העמוק. הכרענו: בעד החיים. נגד הקמילה. כי הרי עיקרה של הנפש – הנשימה הגדולה במרחבים. כי הרי ייחודך וייחודי לשיר בכל עונות החיים, בכל החליפות והתמורות, בכל הסיוטים והחלומות הטובים. זו החכמה העליונה של האדם הדגול: שיר מזמור לחיים. לא לעמד מלכת. לתור במרחקים ולחפש את האנשים הקרובים אליך, שותפים ליצירה. לחפש את האשר, את הדעת בכל מקום. לנגוע בידיד, בשכן הקרוב, באשה, באם, באחות, בזוגתך… אהבתי אהבת נפש. בחמשת הכרכים שאחותי היקרה פירסמה, מצויים דברים על אהבתי את אשתו של אמרסון. אמנם חייתי בעשרים ושבעה סנט לשבוע. אבל נהניתי מקריאת ה“איליאדה” של הומר ונאומיו של דימוסתנס. ונהניתי מאהבתי את אשתו של אמרסון. נאה היתה. למדתי את חיי החידקים. נדמה היה לי כי אני מגיע כבוטאניקן לחקר עולמם. אולם לחקר עולמה של האהבה לא הגעתי. גליתי הרבה צמחים ופרחים, אולם לא גליתי את סוד האהבה. על יד גופה הרוטט, דפק לבי ולא ידעתי מנוחה. הרי אמרסון היה ידידי הקרוב. יצאתי לדוג דגים וחכה לא היתה לי. בידים חסמתי את דרכי הדגים והם פרפרו ברשתי הקטנה. ביתי היה מלא חיות, ארנבות וצביים. זבובים גדולים וקטנטנים היו ידידי, כל החיות ידעו: תורו לא ימית אותם, כי על כן הוא מכבד את החיים. אולם את האהבה, את דרכיה, שביליה לא יכולתי לתפוס בידים והלב – קטן היה מלהכיל. זכור לי: יצאתי פעם מבריכת השחיה שביער ואמרסון ואשתו באו לבקרני. לא ידעתי את נפשי. הייתי כולי שיר מזמור לאהבה. לחיבוק גוף. לא תיארתי לעצמי אף פעם כי בעולם ההוא אהיה בר ענשים, אולם אדם חי, חי באמת, אינו חושב בחייו על הענשים של העולם הבא. האהבה – חזיון פלאי ועד היום, גם בקברי המרווח לא הגעתי לחקר פשרו. אגב, הרי גם אתה וויטמאן לא טמנת ידיך בצלחת. כל מיני רכילויות התהלכו. עד היום לא גילו פרשני שירתך את התנהגותך המינית.
וואלט וויטמאן: כן אני נזכר. בגיל צעיר השתקעתי בכרך הגדול. התחלתי להתמסר לשאלות הווייתה וקיומה של האומה האמריקאנית. ביקשתי לדעת ולהכיר את העבדות בארצות הברית. צללתי כפי שאני שר באחד משירי “צולל בכל נסיונות החיים, על כל יצריהם, תענוגותיהם והתפקרויותיהם”. הייתי דרוך בכרך לסכנות המרובות. נאבקתי על עיצוב חיי ורעיונותי ובתוך הכרך ידעתי: “אני הפייטן של הגוף ואני הפייטן של הנשמה”. שרתי שירים “מיניים”. מטיפי מוסר פגעו בי, אבל לא פגעו בשירתי. שירתי נתקבלה כבשורה פיוטית כלל אנושית רבת המשמעות והיו כאלה שהשמיטו את השירים “המיניים”. תורו ידידי, גם אחרי מותי בפגישה זו לא אספר לחוקרי מי היתה הנפש האהובה והאוהבת, אשר לה הקדשתי שיר שכול. אני רוצה כי הצד הביוגראפי שלי יישאר סתום. ידעתי אהבה ויגוני אהבה. ידעתי חיי מין מלאים. הרי שירי האירוטיים מעידים על כך. תססו בי יצרים, כי על כן עוד היום גם בקבר אני חושב כי המצווה הראשונה של פרייה ורבייה חייבת להישאר גם אחרי המוות. צריך גם אחרי המוות לפרנס את העולם עם דורות העתיד. בשובנו, תורו, לקברים בא וניפגש שם ונחדש את מוסד האהבה ואת מוסד הפרייה ורבייה. לא אספר לך, מי היא האשה שלא באתי אתה בברית נישואין והיא ילדה לי ילדים בריאים. כן, עמדתי גם סמוך לגברים… כי הכל עושה נחת לגוף ולנשמה. לא רק עמידה בסמוך על יד נשים, כי אם גם עמידה בסמוך לגברים… לאשה משיכה טורפת. תמיד הייתי חדל ישע כשתקפו אותי היצרים. הכל אכל כשתקף הגוף, הכל: ספרים, אמנות, הדת, הזמן, האדמה שנראתה קדם לכן מוצקה, איתנה. על יד מקוה־הלדה נפתחים שערי הנשמה. גם הגבר: “תפרחת העולם הנודע בקרבו”…
תורו: אכן, החיים אשר חיינו, כמים אשר בנהר. הם גאו ושטפו את הרמות היבשות. הם שטפו את כל הגדות. שחרנו שנינו באמת ובתמים את דרך האמת. היינו שנינו בעלי שגעונות. בפגישה הבאה נזמן גם את אמרסון. אולי גם אשתו תתלווה לפגישה. עוד היום נפשי יוצאת אליה. אנחנו שנינו היינו בשביל אמריקה אגוזים, הנושאים בחובם את הגרעינים. אם גם היה לנו עניין בהווה – מבטנו שטף קדימה. המצבה שלנו אינה מחוקה ואינה מטה לנפול. הנה יצאנו לטייל בצוותא והזכרנו את “וולדן”, את “עלי עשב” ומחדש ארץ ושמים נשקו. ארצות הברית שומעת את קולנו כאן, בפגישה הזאת על יד הברוש בלונג איילנד. יצרנו בשורות פרוזה־ושירה, תורות חיים חדשות. היער שלי וביתך אתה היו מלאים גיל גועש והמיית שיחה ערה. חיינו לא היו לשווא. אחזור לקברי, אבקש רשות מהממונים עלי לסור לספריה ולבדוק אם צריך להכניס תיקונים בתרגומיך: “פרומיתיאוס הכבול” “ושירי אנקריאון”. הרי זכור, וויטמאן יקירי, כי ספרך הראשון לא היה “עלי עשב”, כי אם “השבוע” ונמכרו מאתיים אכסמפלארים. שמונה מאות אכסמפלארים ארזת והעלית אותם על הגג. אולי כדאי להביא אותם לשוכני עפר ולמכור אותם. אולי גם המלאכים יבקשו כמה אכסמפלארים ובעד הכספים שנקבל, נסור לבאר (ראיתי בקצה האופק באר קטן עם משקאות למלאכים) ונלגום לגימה לחיי אמריקה…
וויטמאן: צדקת, הנרי דויד תורו. צדקת. את האדמה שם לא נותנים לנו לחרוש. השדות אינם מוכנים למזרע תבואות. לא מרשים לי בקבר לצאת לשדה ולחרוש את האדמה באביב לשם התירס, להכשיר גני פרי להרכיב עצים, לקטוף תפוחים בסתיו. אין זאת כי אני מחוץ לחיים. אנחנו רק חילות מילואים לכבודה של אמריקה. חילות מילואים נכונים תמיד לשרת ולשיר על ארצנו הגדולה. זה העולם החדש שלנו, תורו, הוא מיבצר. הוא צופן בתוכו את כל היקר לאדם באשר הוא אדם. לבנאי באשר הוא בנאי. לאכר באשר הוא אכר. ניפגש בבאר על יד כוסית. נזמין גם את אמרסון. אולי גם את רוסו. אינני יודע אם אמרסון ידע בחייו להרים כוסית. טוב שנפגשנו. ההיסטוריה תרשום את פגישתנו. מתים מסוגך וסוגי ממשיכים לחיות.
היתה זו שעה גדולה. הדרכים חזרה היו חסומות. באחת הארצות פרצה מהפכה. תורו ויטמאן חיכו עד אשר תשקיט ארצם הגדולה את המהפכה. לא קיבלו כל אינפורמאציה. כל המבואות היו סתומים. דרוש היה כוח סבל רב עד אשר נרגעו הרוחות.
תורו ויטמאן חזרו לקבריהם. עקבתי אחר הדמויות. זיקת חיבה והוקרה נדלקה בי. שלפתי עט ורשמתי רישום קל. נראה לי, כי את העיקר החסרתי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.