עיקר עיסוקיהם של מלאכי השרת ברקיע השביעי בשבועות האחרונים, הוא, הכנת המסיבה למיפגש נתן אלתרמן ואיציק מאנגר. הרקיע השביעי כמנהגו נוהג, עסוקים בשעשועים, במשחקים שונים, בשיחות, בניתוחים פוליטיים, בעסקי כלל ופרט. את מלאכת הרכילות מכיר רקיע זה יותר מכל הרקיעים. רמזי דברים הופכים להיות עיקרי דברים. הנה סיפרו, כי מלאכים מכובדים עומדים בתור על יד פתחה של רחב ואף על יד פתחה של היפהפיה אביגיל. יממה, שתי יממות, שלוש יממות ויותר, וזה מתוך תקווה, כי יזכו בחסדיהן. אין המת ברקיע השביעי מוותר על החיים. אולם מעל לכל, עסוקים עתה בהכנת הבאר. לוט, בכבודו ובעצמו מנצח על סוגי היין והוודקא. גם ידען צרפתי מעיר הקוניאקים מצוי כאן. אין הפוגה בעבודה. כולם מזמרים את פזמונותיהם של שני המשוררים. מסתבר, שמיום בואם לעולם האמת והשתקעותם בגן עדן, נפתחה קתדרא ללימודי שירת נתן אלתרמן ואיציק מאנגר. גם עומר כאיאם בין התלמידים. אשרי אדם שותה תמיד, כי גם בגן עדן בעונת החורף, לא מוסקים כל החדרים.

איציק מאנגר מכיר יפה את שבילי הגן עדן. הרי תיאר אותו על כל אגפיו. הוא מכיר את המלאכים המזוקנים, את המלאכיות השמנות שפימותיהן כפולות ומשולשות, את המלאכיות הצעירות המנענעות עריסות, המרדימות את המלאכונים שאך זה נולדו.

יש והגן עדן אינו מואר, והוא ללא כוכב. נפגשים שני המשוררים בפונדקים הקרויים על שם ספריהם: “שטערן אויפן דאך”, “כוכבים בחוץ”. שני הפונדקים האלה מצויים על גבול הגן עדן והגיהינום. ללא קורטוב של בושה, הם חולצים פקקים. הנה עד היכן הגיעו הדברים, שבאחד הימים הצטרפו גם משוררים יהודים מימי הביניים וכל מי שנתן עינו בכוס.

כמעט מושב לצים. אולם במושב לצים זה נשמעים גם דברי תורה. יודע נתן אלתרמן, כי קם “צוציק” אשר מנסה לערער על שירתו, אבל יודע הוא, כי הוא רק משורר לשעה ואיננו משורר אפילו לשבוע. מודה היא. אופנה. אופנה של כוס. של כד קטן. של דלי, אבל לא אפנה של באר על אחת כמה וכמה של ים. של אוקיאנוס. ישחק לו ה“צוציק”, בשריריו הדלים. אין הוא מתפלל עם הציבור. אם רכש לו שנים, שלושה שושבינים, הרי כל הערעור הוא רק רקיקה גסה ולא יותר.

אין אלתרמן מספר את זה לחברו איציק. אל תדאג, מנחם אותו איציק. לעתים שבילים משתבשים, דרכי ספרות משתבשות, טעם משתבש, יסודות הבית שלי ושלך טרם התמוטטו. אנו עוד בחזקת נצח. החכה שלנו עוד בתוך האוקיאנוס, יפרפרו להם הצוציקים. גם הם רוצים לחיות. עדת עורבים תמיד מחפשת זבל. אין זאת, כי הימים הם ימי זבל. נחלוץ פקקים ונאמר לקוניאק: טוב.

הרקיע השביעי כולו מכין פונדק מיוחד. כמה מלאכים, תוך כדי הכנת הפונדק, כבר בגילופין. אין להם סבלנות לחכות. אלה איבדו את הכיוון. סרו בינתיים לבית מרזח אחר, ושם בילו כמה ימים ולילות.

הפונדק עומד על תילו. רק שני המשוררים חסרים. הכל מוכן ומזומן לקבל אותם. מקהלת המלאכים עוד מעט תפצח בשיר: “עוד חוזר הניגון שזנחת לשוא / והדרך עודנה נפקחת לאורך / וענן בשמיו ואילן בגשמיו / מצפים עוד לך עובר אורח”… על יד המקהלה להקה מטובי הקריינים. פותח קריין: “רבונו של עולם! מעק די גראקייט אפ / פון אלע מיינע וועגן. און זאל / מיין וואגל און וואנדער איבער דער וועלט / זיין כאטש ליכטיק און אופיגעהעלט”.

בלי כל אימתא דציבורא מתקרבים נתן ואיציק. הפונדק ירחם עליהם. חנון ורחום הוא הבקבוק. משכיח כל צער. עוזר לאדם לפעול בניגוד להגיון וזה טוב. איציק נחפז לקראת הפונדק. אחריו נתן. רואים את הלהקות, קצת נבוכים. כל אלה יהיו שותפים ללגימה? אולם הרי לא רק ללגום באו. מבקשים הם להחליף דברים. הם יגישו ללהקות ולקריינים צרור שירים חדשים שכתבו כאן, בגן עדן. שני משוררים עמוסי תהילה המשיכו ביצירתם אחרי המוות. זה דרכו של משורר גדול. גם ביום הלווייתו הוא ממשיך ליצור. אין אנו שומעים את קולו, אולם שיריו נושרים בתוך העגלה. לכיסי התכריכים הם נושרים. אמנם אין כיסים לתכריכים, אולם בדרכי סתר הם מגיעים.

שומעים נפנוף כנפים. שלהביות אש מנצנצות מרחוק. נפנוף הכנפים מתגבר והולך, מואץ והולך. נפנוף כזה של כנפי מלאכים לא ראו מעודם. לשירה יש אלף עינים, גם למלאכים. מרחוק הם רואים מלאך שחור מתקרב. מי זה האורח הלא קרוא? שנינו – לא איציק ולא נתן – אוהבים את המלאכים השחורים. מי נתן לו רשות לבוא בקהל המלאכים שכולם תכלת. האם “פון בלא צו גרא” – שואל איציק (מהתכלת לאפור)! גם לו משק כנפים. אני הרי בחיי, אומר נתן, סגדתי אפים לחרשה ירוקה ואשה בצחוקה וצמרת גשומת עפעפים. חייבים להרחיק מכאן את המלאך השחור. המלאך השחור מתקרב… אין עיסוק לא במקח וממכר, לא בשירה – בלעדי. אני מלאך המוות. גם כאן הוא קיים. אני השושבין גם כאן לכל שמחה. בכל פונדק אני מצוי. אינני צר עין. אני מצוי בשורת המברכים, אולם אם תתנגדו לי אביא עליכם את השיכחה, גם כאן וגם שם… אני אעביר את השמועה ברחבי העולם החי והמת, כי רימיתם את הכוכבים, את הלבנה, את העץ והדשא, כי כוחה של לשונכם דל, כי לא פעם נערתם מילים מתוך השרוול, כי שירתכם השתתפה במושבי לצים…

מפני איום זה של שיכחה והשכחה ניטל הדיבור מנתן ואיציק. אין זאת, כי גם כאן שולט הצבע השחור. בלעדיו אין חיים. אין שירה, הכל – חיינו ומתינו טבועים בחותם המוות. חייבים להחניף לו. בלעדיו אנו אבודים. יש בכחו לבטל את הפגישה. מתרחש כאן דבר מוזר אומר איציק לנתן. האם זכור לך, נתן, מותו של גולדפאדן בדמויות הקרובות שלי, כשהוא שמע ניקוש של פסיעות ועל פני הזר שהתקרב אליו היתה נסוכה מסכה. האם זכור לך, איך בעל המסכה הוציא את כרטיס ביקורו ונתן אותו לחולה והציג את עצמו “טאדעס ענגעל” – מלאך המוות (אל תדבר גרמנית, כאן, העיר בלחש נתן, בשמים מתעבים את השפה הזו).

כך דרכו של מלאך המוות מששת ימי בראשית. לכל אדם בשעת מיתה הוא בא בדמת אשר תניח את דעתו של הנוטה למות. בפני גולדפאדן הוא התגלה לבוש פראק ומסכה על פניו – הסינתיזה של אבי התיאטרון היהודי. הפסיק נתן ואמר: עוד מעט ייהפך מלאך שחור זה לבקבוק והוא יעשה הקפות מסביב לפונדק ויחזור למקום ממנו בא. אינני אוהב את המלאך המוות גם כאן. לחיים נוצרת. פסעתי בארצות החיים ללא זהירות, על כן הוא הופיע. אין בינינו יחסי שכנות הוגנים. אני מתעב אותו. נגיש ערעור: לבל ישתתף מלאך המוות בפגישתנו. אני אבקש את הפונדקאית שלי, שאור תמידי בחלונה, כי תרחיק אותו מכאן. אני מאמין, כי יד אלוהים בעשן תגשש, אותנו תציל מביבר מלאך המוות.

אולם מלאך המוות בשלו. נפנף כנפיים ובא לפונדק. מקום מיוחד הוכן לו. לא היתה כל ברירה לנתן ואיציק אלא גם כאן לשהות במחיצתו. מי יתן, הרהר בקול רם נתן ויתקיים מה שכתוב בחד גדיא: “ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המוות”.

נרגעו שני המשוררים. להקות הזמן, הקריינים, הפונדק המהודר, נופי גן עדן, צמרות העצים: עץ החיים ועץ הדעת, השבילים המטופחים, השירה החרישית והעצובה של המלאכים שזה עתה נולדו, הד הניגונים בליל הירח של הגן עדן – הרגיעו. נדמה היה, כי המסכה השחורה חמקה מפניהם. בכל אופן הם לא הביטו ישר בעיניו. במרחק האובד גששו אורות אלמונים. הרחוב בא לשמים ואורו פני המשוררים “דער אוונט טונקלט” חזר איציק. “דער אוונט טונקלט”.

נתן הוסיף: “להביט לא אחדל ולנשם לא אחדל / ואמות ואוסיף ללכת”.

כמה קרובות היו עתה הלשונות: עברית ויידיש ברקיע השביעי. שותפות מלאה. בלתי ניתקת. שתי לשונות הכוללות בתוכן את כל חיי היהודים ומותם. אילו כל לשון בעיני עצמה היתה חייה את חייה לחוד, כאן בין המתים, היו גוססות בבדידותן. רוח עליונה מרחפת על שותפות זו בגן עדן. כל המעשים הטובים והמוסריים עליהם מספרות שתי הלשונות שמחות ועליזות ועצובות בפונדק זה. טועמי חיים ומוות הן עתה. בתוך לב לבו של הפונדק הזה בוערת מדורה של יהודים. מדורה זו קושרת כתרים לכל חיי הרוח. לאחד העם ולז’יטלובסקי, לביאליק וליהואש.. החכמה היהודית ברקיע השביעי איוותה את מושבן של שתי הלשונות בגן עדן. רוח קדושה חופפת על נתן ואיציק. שתי הלשונות ביססו כאן באמצעותם את חייהם לתקווה הגדולה.

כידוע מכיר איציק את כל שבילי הגן עדן. הוא מדריך את נתן בכל הדרכים. הוא מכיר כל צרצר שבעשב וכל צפרדע מן הביצה הסמוכה. הרי הוא כתב את סיפור גן העדן וחקר את כל משעוליו. הוא מכיר כל שיר ערש כאן, את הרוח השר לכוכבים, את כל הרועים החוזרים לעת ערב הביתה למדור הרועים שבגן עדן. מבקש הוא לדעת, היכן הוצב פונדק הפגישה. נראה לו, כי זו הדרך הראשית המובילה לכל המדורים. בצידי השבילים מסביב ישנו זמיר, כן גם קן קוקיה. כשדוד המלך חוזר ממיטתה של בת שבע, הוא נוטל עמו את התהילימל. הוא מסיר את הכתר, מתקן את קפלי הפיז’מה ופותח ב“אשרי תמימי דרך”.

נתן ואיציק מחייכים.. “העצים שעלו מן הטל / נוצצים כזכוכית ומתכת” אומר נתן.

מבקשים שני המשוררים לדעת: מי יהיו הערב המלצרים. זכרי־מלאכים? נקבות־מלאכיות? ומי ימזוג את היין? פונדקי? פונדקית? ואם פונדקית, – הירשו להם המלאכים לחבק המתנים. הרי נתן וגם איציק בשיריהם חיבקו מתנים והיא, הפונדקית, נמחצה כאשכול הענב אל עיניהם. רק לא שמחת עניים, חוזר נתן… רק לא שמחת עניים. רק לא החרוזים “חיים על קו הקץ”, אם גם שם שלמים הם וחזקים. רק לא על “קו הקץ”… נכנס איציק לדברי חברו: “דעם פוגיל, דעם ווינט און דעם וואלקן געטרוי איך פון תמיד מיין גליק” והם שלושתם כאן: הציפור, הרוח, הענן. ואולי “מלכהלע די שיינע” תהיה המוזגת? אולי?. אתה, נתן, אינך מכיר את מלכהלע די שיינע. יפה היתה. האם מלכהלע די שיינע, שואל נתן היא אותה חמוטל שלי, שאצבעיה בטל והן נגעו לעיני, גוה בר, כענבר, וכברק ברקיעי אדוני. וכך מעניק אחד לשני את שיריהם בפונדק הרקיע השביעי. חיונית היא השירה גם כאן, חיונית בעקרון האמת שבה. בהרגשת הצורך לעדי עד. כי הרי בלעדי הנתנים והאיציקים, מלא העולם אלים משקרים. אנשים מתאבדים. מטומטמים.

רק הודות לנתן ואיציק קשור האדם לשמחה ולעצב בעבותות חזקות. המוות לא נחל נצחון על החיים כי בתוך החיים התהלכו שלובי זרוע נתן ואיציק. גם שתי מגילות פורים מעידות, כי אכן התהלכו יחד. גם בשעת חילוף משמרות נשארות שתי המגילות ומוחקות את הליאות הנדבקת לעפעפים.

השלך הס. מלאך המוות סקר מהצד את המסובים. ראה והבין כי יצר החיים גם כאן הוא חזק וכי עוד לא השלים את מלאכתו. ראה את הברק בעיני נתן ואיציק. הם בכלל לא חושבים להסתלק מהחיים. משיריהם.. גם כאן, ממלמל נתן: “הכוכב על היער גדל. סוער”. גם כאן “האיר אלוהים / את עיניו בנר / ויראנו ישר וטוב.” והוא איציק גם כאן מבקש לאהוב וחוזר בלי הרף: די ליבע איז, אוי, אן אומגליק, א פלאג / און קאסט אפ א מאיאנטעק מיט טרערן / די לאזט דאך נישט ארבעטן בייטאג / און ביינאכט נישט אנטשלאפן ווערן" (נתן לאיציק: אחרי המסיבה, עם תום הפגישה אתרגם לך את השיר לעברית ויכתב בספר הספרים, אולי על יד שיר השירים, אולי על יד השונמית של ה“ווארעם פלאש” של דוד המלך).

המלאכים מזמינים את המלצריות… כצפרים בקינים הן מזמרות. כארנבות בעשב הן רצות. כפרפרים על גבי הורדים. עיני נתן יוצאות מחוריהן. המלאכיות כמפרפרות בטללים. הן מציבות על סף הפונדק את האור. אור החיים. הוא מבקש עט. פיסת נייר. שיר לכתוב. זמר חדש לחי הפונדקית־המלאכית, זו עם הצמות.. זו העלמה המלאכית המבושמת. אולי תופיע ערומה? אולי? הרי המלאכים אינם יצורים מתבישים. כשהכוכבים בחוץ והערב שקט, והאבות ישנים מתלהטים היצרים והמלאכים חומקים לשולמית, לשונמית, לבת שבע, לרחב, לאביגיל ואף חולמים על שרה אמנו, כי על כן יפה בנשים היתה. ואולי אורגים חלום על הגר.

היין נמזג. מה גדול חג הפגישה. שני המשוררים נוצרים את אור המלאכית עם הצמה ומלאכים פותחם בשירה. עד אשר אכתוב שיר חדש. אומר נתן, אגש למלצרית עם הצמות ואלחש לה: הן נאה ציץ הבר לראשך / רק מפני שעדוי לראשך הוא / הן צודק הוא הלב המושך / רק מפני שאליך מושך הוא“. אילו מאנגר, משום מה עצוב, מפטיר: " אוי, מלאכטעס יונגע, הערט צו מיין ליד / וואם איז פול מיט פיין און טרערן”.

מי המנחה בערב מופלא זה? מי ירים את כוס הברכה? ובאיזו שפה? אמנם ברקיע השביעי שולטת העברית, אולם במרחק מה מהרקיע השביעי בגן העדן נמצאת שדרת הקדושים ושם שוכנות כל הנשמות מהשואה. שם מדברים יידיש. שם נמצאים גבורי שלום עליכם ופרץ והיהודי של מנדלי מקבצנסק אף הוא כאן עם תרמילו. איציק מבקש לבל יעליבו כאן את היידיש ויורמו שתי כוסות: בעברית ויידיש. מריבה לא תהיה כאן. הרי רק אתמול ראו את אליעזר בן יהודה וחיים ז’יטלובסקי על יד הבריכה כשהם משוחחים ביניהם בשתי הלשונות ואף אחד העם הזעום ניטל ממנו רצון המריבה בשיחתו עם הוויינרייכים: האבא והבן. כולם שוקדים כאן על שמירת השלום. המלאכים למדו להיות רודפי שלום והם לא יפגעו בזכותה של אף שפה, אם גם יופיע איזה תנאי או אמוראי וירצה לברך ארמית…

נתן ואיציק משלימים. אבל היכן המנחה? אולי ניתן לנהל מסיבה זו ללא מנחה? איש־איש כלבבו.

מלאך צעיר אחד שזה עתה נולד, תוהה ובוהה על טעם השירה ומבקש הסברים; רוצה הוא לדעת אם השירה היא נצחית, אם היא עוברת מאדם לאדם, מלב ללב. המלאך הצעיר הוא כבר רומנטיקן. ליריקן. איננו שייך לריאליסטים.

נתן, נוטל את ספר שיריו וקורא שיר בפני המלאך הצעיר. גם איציק. משתכנע המלאך הצעיר, כי אכן אש הכירים של השירה חשופה לעין כל. הברקים, הרעמים וכל הגשמים בתוך שורותיה… יש לה מקום מכובד בספר הספרים. היא ברכת הרוח של כל אדם באשר הוא אדם. היא העודף החיוני של העולם. כל בני תמותה משתחווים לה. מעבר לדמיון היא מצויה והיא בתוך החלום וחייה אינם נפגעים לא על ידי מצוקות ולא על ידי שמחתו. נצח היא.

מחייך המלאך הצעיר חיוך מלא, מגיש פרח לנתן ואיציק ויוצא לשדרת המלאכים הצעירים לחפש את המנחה.

כשיצא המלאך הצעיר לחפש את המנחה, קיבל מנתן ואיציק הוראה ברורה: למצוא את עמנואל הרומי ואת וועלוול זבארזשער ערנקראנץ. עמנואל הרומי, כי "אין לו אח וחבר, הוא הראה מה נפלא ומבעית עולמה המדומה של העברית. אם רוצה אתה לדעת "קול משא ומתן, קול סופר מתעבר עלי ריב, קול שירי חתונה, קול עמית ושונא, קולות שוק ובדיחה, קול סוחר וצלצול דינריו אל שולחן, קול חבית מתגלגלת ברחוב, קול נודד מזמר, קול הגות ותפילה, קול קהל ויחד, קול פסוקיו של מקרא “אל מחבורת עמנואל” לך. הוא עמנואל הרומי “גחן כצורף על צמיד ורביד”.

הוא ירים את הכוס העברית לכבוד נתן. וולוול הזבארזשי המכיר את כל פונדקי יאס והקשיב לכל כינור צועני, לכל צליל של צימבל ישן, הוא יהיה המנחה ביידיש. הרי הוא כאיציק ישב על יד הדלפקים הנפוצים, שם ישבו יהודים בעלי מלאכות, יהודים הדיוטות ושמעו את השירים של המשורר גבה־הקומה וזהוב־השער. כולם החרו החזיקו אחריו בשירת הפזמון החוזר. נפשו של איציק יוצאת עתה לוולוול הזבארזשי. הוא זקוק ל“טשירי בים בום בום” שלו. קולו מבוסם היטב, ערב לאוזן. הוא היכה בשוט לשון ובמקל חובלים את הרביים ואת בטלניהם החסידים, והרי גם הוא איציק לא חס אפילו על האבות. לאחר כל שיר היו מצווים מן “העולם” להקריב לפניו לוג יין, – כמוהו איציק בקי ורגיל היה במלאכה זו של לגימה.

וולוול הזבארזשי וודאי קבור על יד ההדיוטות, הוא חיבבם והם חיבבו אותו. הוא שתה עמהם לשכרה. הוא ידע, אם טוב ומשובח הוא היין. אין ספק, כשוולוול הזבארזשי הלך הביתה מהפונדק, הוא פיזם את “איינזאם” לאיציק, הוא התנודד ולפניו התנודד צילו. איציק נזכר באחד משיריו של וולוול הזבארזשי: “הלבנה גם הלילה / מלאה לתפארת / הנה היא זורחת / ולפתע מסתתרת. / אכן לשתות נפשה חפצה, / אך אין לה מזומנים, / והיא בושה גם נכלמת / ומליטה את הפנים”. וולוולי לא התייאש: מיהר לבית המרזח ונתן בעבוט כוכבים שנים.

אם גם צעיר הוא המלאך, נהירים לו כל שבילי גן העדן… הוא קרא כבר את “סיפור גן־העדן” לאיציק.

שדרה מיוחדת בגן עדן לכל אלה שנתנו עינם בכוס וכל אלה שיצריהם להטו. למרות ריחוק זמנים, הם קבורים באותה השדרה.

כבר עלה השחר. תרנגולי גן העדן קראו והמלאך עובר ממצבה למצבה, קורא את כל השמות. כנראה ירד בלילה גשם ואחרי הגשם הלילי האותיות החקוקות במצבות אינן כה ברורות. אמנם האדמה התרעננה, העשבים מדיפים ריח נעים, הציפורים בין האילנות אומרות שירה, אולם האות העברית קצת מחוקה. דהויה.

הגיע זמן תפילה. המלאך הצעיר התפלל תפילה קצרה: “מה יפו עולמותיך, רבונו של עולם” וגחן על שני קברים והנה מצא: עמנואל הרומי, נולד ברומא 1270, נפטר 1330, משורר, דרשן, מפרש התנ"ך, וולוולה זבארזשער ערנקראנץ – נפטר 1883 (שנת הולדתו לא נרשמה) – זמר עממי…

מי שלא ראה את שמחתו של המלאך הצעיר בבית העלמין, לא ראה שמחה מימיו… הנה מצא את שני המנחים. שניהם מושכים את חיותם משורש אחד, אם גם לשונם שונה. שורש החמדה והתאווה של שני המשוררים יפאר את המסיבה. הם ידליקו את המסיבה. הם ידליקו את האש בחכמה, בשיר, בלחנים. המיפגש ייהפך הלילה לשלהבת החיים של גן העדן… השמחה תפרוץ גבולות. כל אחד ימלא את תפקידו מתוך אחדות, מתוך אהבה לנתן ואיציק. יצרים, כיסופים וזמר עממי יתאחדו. אמנות של הנאה תחוג את חגה.

וכך היה.

נדלקו כל האורות בגן העדן.

עמנואל הרומי וולוולי הזבארזשי היו זקוקים לטיפול אחרי הכוסית העשירית. שינויים מסויימים חלו גם בנתן ואיציק, כשפתחו את הבקבוק השלישי. מסלולי גן העדן נעו. גם המלאכים עמדו זה כנגד זה ושרו. כוכבים רמזו בחוץ. הדרך נפתחה לאורך. על אם הדרך עץ עמד…

נרדמו ארבעה משוררים עם תום המיפגש: עמנואל הרומי, וולוולי זבארזשי, איציק ונתן. חלום חלמו על חורשה ירוקה ואשה בצחוקה וצמרת גשומת עפעפים ומלכה’לה היפה פייה – גופה סחרחר מחבקת את איציק.

להקת גולדפאדן פרצה בזמר: שקדים וצימוקים.