א    🔗

דברים בפתח־הזימון עם חיבור דין להקדים להם דברים על פתח־הזימון עם מחַברוֹ, ואלו מחייבים הרתעת־זכרוננו אל מאחורי שלושים שנה ושנה, אל ראשית הפגישה והפגישות, שהיתה בבית “דבר”, בבואי לעבוד בו, ומחברנו, ד“ר משה ישיֶביץ הוא ישי, ראש־מִנהלתו. אכן, בית־”דבר" – הגדרה זו כבר היתה, בימים ההם, מהלכת כמטבע עובר, אך כל־כולו של אותו בית דירה שכורה בת כמה חדרים צרים ברחוב יבנה ממול מגרש, שעמד בו בנין הדפוס, שבו נדפס העתון, הוא דפוס “הפועל הצעיר”. הגדרה זאת עשויה, לפי הכתיב, להישמע בהטעמה מפיסה: בית־הלל, בית־שמאי, או כהדגשה מקניטה: בית־חוֹניוֹ, בית־בייתוס; מה שאין כן לפי הקרי, שנשמעת מתוכו כמין רמיזה על פאמיליאריות, שוַדאי וספק שימשו בה בערבוב. ודאי – היגיעה התמה (קלי־עולם בימינו יאמרו: הירחמיאלית) של כתריסר העובדים, שלא היה ביניהם עתונאי לפי נסיונו, כל־שכן לפי אָפיוֹ, לבנות בימת־יום־יום לפועלים, עשתה את שלה; כשם שהסֵבר הטוב של פתחון־נפש, שהיה שפוך על־פני הישוב הקטן ועל־פני העיר הצעירה, עשה את שלו. ספק – הבדלי־גידול וניגודי־תכונה וחיכוחי־אופי עשו גם הם את שלהם, ואלה הבדלים שנבלטו והלכו, ככל שרובד־השתיה הכמו־מונוליטי, של אנשי העליה השניה, נוסף עליו נדבך זה או זה של בני עליה מאוחרת יותר, מאזורי־גולה שונים במעט או בהרבה, מהם שהבליע עצמו בקודמיו, מהם שיכול להבליע עצמו ולא יכול, מהם שלא רצה ולא יכול כאחת. אמנם, ב. כצנלסון, שצירופו של מטה־העובדים נתון היה להכרעתו בלבד, ביקש הרכּבה במזל קיבוץ־גלויות, אבל היה זה אידיאל, שאפילו הגשמתו האופטימלית לא היתה, ולא יכלה להיות, אידיאלית כל־כך, ובמידה שנדרש הלכה־למעשה, הרי יותר משנתקיים במערכת, נתקיים באדמיניסטרציה, וביחוד באֶקספדיציה. עם זאת ניתן לה למידת ההתבוננות, ואפילו לתאוָתה, להשתעשע בטיפולוגיה מגוּונה למדי, והמתבונן נמצא למד, כי מקומו של איש ואיש נקבע לא בלבד לפי התפקיד שבידו, אלא גם (ופעמים הרבה: ביחוד) לפי המנטליות שבלבו, באופן שאפשר כי איש שהוא, על־פי התפקיד, במשטח־טבורו של הבית, יהא, על־פי המנטליות, בזויות־היקפו.

לא אומַר, כי הוצרכתי להפליג מעצמי, כדי לראות דוגמה מספקת לאפשרות הזאת, אבל בחינה אובייקטיבית יותר ניתנה לי מתוך התבוננותי בהופעתו ומנהגו של האיש אשר על הבית, מנהל “דבר”, שכלל־עמידתו נראה לי בחינת קירבה וריחוק העולים כביכול בקנה אחד. וככל שהוספתי והתבוננתי בו, נתחזקה בי ההשערה, כי כל עוד חידושו של המפעל מרובה מהרגלו – הרי יד הקירבה על העליונה; אולם ככל שהרגלו של המפעל יהא מרובה מחידושו – תהא יד הריחוק על העליונה; ולפי שאין לך מפעל שריתחת־חידושו תימלט מקפאון־הרגלו, לא יכולתי שלא לנחש, כי גזירה על האיש, שלא יאריך לישב בין כתלי המוסד, אם אך יראנו מאושש על בסיסו וסמוכותיו, וקשה לומר, כי השערתי וניחושי לא נתאמתו. האיש, כשם שלא היה אי־אז, בימי העליה השניה, כשצמד הידידים, ב. כצנלסון וש. יבנאלי, שוטטו לאָרכה של ארצנו ובדרכם רקמו מיני חלומות, וחלום עתונם של הפועלים העברים בכללם, כך לא היה אי־עתה, כשמפעל “דבר” עמד על אָשיותיו כבעל־בעמיו, החולש על מנגנאות אדם ומכונה ואביזריהם. לאמור, הוא עוד לא היה בימי החלום הגמור, הוא כבר לא היה בימי הממש הגמור, אך היה הָיָה בימים, ימי ראשית היגיעה והמשכה, שעשו את החלום – ממש. בדיבור אחר: הוא היה בתוך הבית שעיקרו רעננות, אך לא היה, לא יכול להיות, בתוך הפירמה שעיקרה שגרה.

והדגש הוא בארבע התיבות: לא יכול היה להיות, כפי שמעיד המשך מעשיו, ועדים נאמנים לו שני ספריו שלפנינו – ספרו אחד: “ציר בלא תואר, רשמי שליחות ומסע בפרס” (הוצאת טברסקי, תש"י). ספרו אחר: “בצל השואה, רשמי שליחות בפולין 1946־1945”, (תל־אביב, תשל"ג).

ב    🔗

הצד השוה בשני הספרים רבי הענין והענינים הוא דין־וחשבון מפרכס וחי, העשוי כפסיפס לריבוי מראה וחוָיה, על שתי שליחויות, שמחברם נטל עליו וקיימן, שליחות־שליחות לענינה ולמועדה, במרבית־מסירות ובמיטב־יכולת, בקיום מצוה לשמה ולזמנה, כשעיקר כוחו של מקיימה במה שעסקנותו היא תעודתו ואינה אומנותו. גם שליחותו האחת חרגה מעבר לעצמה – העזרה לאחינו פליטי־פולין, שנמלטו מחמת־המציק לרחבי־רוסיה ונתגלגלו לפרס, נצטרפה לה לא בלבד העזרה לאחיהם שנשארו ברוסיה, אלא גם העזרה לבני גולת־פרס גופה, באופן שהיתה זו פעולה שלובה וברוכה לטובת שני שבטים, הגֵרים והתושבים, עידודם וחיזוקם, שבט־שבט לפי מעמדו וצרכו, לשם חיבורם ושיזורם במערכת־העם הגדולה, מערכת־המלחמה לבנין ארצנו ותקומת עמנו בה; גם שליחותו האחרת חרגה מעֵבר לעצמה – פתיחת משרדי הסוכנות היהודית בפולין העממית נצטרפה לה טירחה נאמנה לשם ליכודם של ניצולי־השואה, שיהא בכוחם לעמוד על רצונם להיות עם בוני־ארצנו וביניהם ולעמוד בפני פיתויָם וכפייתם של שליטים־מטעם שביקשו על קברם של מיליוני נרצחי בני־עמנו, לעמעם דעת־שרידיהם בחידושי־תעתועים. אולם משנסתיימה השליחות האחת והאחרת, נסתיימה גם העסקנות, ולא עוד, אלא משנתן לנו דין־וחשבון על כפל־שליחותו, אנו צופים לדין־וחשבון שכמותו על שליחותו השלישית, שהיה בה ציר־בתואר – כוונתנו לימי כהונתו כשגריר־מדינתנו בבלגראד וברומא, כהונה שעשויה היתה להיראות כשלב רשמי, שקדמו לו שני שלבים רשמיים־למחצה, בקריֶרה כבודה ונכבדה. אולם עינינו הרואות, כי כשם שהשליחות האחת והאחרת לא הצמידתו לכסא בסוכנות היהודית, כך השליחות האחרונה לא הצמידתו לכסא במשרד־החוץ. וכאן וכאן לא עשה כמי ששליחותו סופה קבע של עסקנות או קבע של פקידות, אלא כמי שקיים כל שליחות לגופה ולשעתה, כשהוא, השליח עצמו, בחינת טיפוס ישן שיָפה לו החידוש, ביחוד בימינו – טיפוס היוצא נדבה לעזרת העם.

“מה נתתי אני, מה נתת אתה, מה נתן זה או אחר, למען הנמַקים ביהדותם שם, בגלות אירופה” (“ציר בלא תואר”, עמ' 7) – היא השאלה, שהשליחות האחת והאחרת היא תשובת השואל־הנשאל עליה, כשהממונים־מטעם יותר משהם לו סיוע, הם לו מעצור. בשני הדינים־וחשבונות אנו מוצאים צד שוה הראוי לתשומת־הדעת – שכשם שאישי־התנועה הם במעודדיו, כך אנשי־המנגנון במעכביו. בשני הספרים מזדקרת ממלכת הבוֹנצים הקטנה בעליבותה הגדולה – כאן וכאן הם משלחים אותו תחילה מממונה לממונה ומנדדים דרכונו משולחן לשולחן, והוא, בן הרב אנין־הרגש, נכוה בצוננין הנשפכים על לבו החם, ואינו מעלה על דעתו, כי הוא עצמו הוא הגורם לכך, שכן עצם חידושו של המתנדב מעלה כממילא את חמתה של כת־שליטי־זוטא, והדברים יגעים, ואילו נצברו לפנינו הנסיונות בפינה הזאת, והיו גם דברים ארוכים.

ג    🔗

ולפי שאין צרה באה לבדה, הרי צרת הביורוקרטיה מצטרפת לה צרת המפלגות, וקורא שני הספרים שלפנינו רואה מעמדו ודרכו של שליח, שאין לפניו אלא חובת שליחותו האינטגרלית, והוא מתחבט לגוננה מפני שליחים אחרים, שמתוך כפיפותם לשליחויות־מִשנה נמצא הדיפרנציאל אוכל את האינטגרל, אם כולו אם רובו ככולו. הללו, אם לרצונם אם לכרחם, פנקסנות כפולה לפניהם – פנקס הכלל הגדול, של כל ישראל, ופנקס הכלל הקטן, של קצת ישראל – דהיינו, של חברים או מועמדים למפלגה, לסיעה וכדומה. ממילא אין ר' ישראל נראה להם אלא כמידת־שיבוצו ואפשרות־שיבוצו בכלל הקטן שלהם, וככל שר' ישראל הוא מעֵבר לאותה מידה ומֵעבר לאותה אפשרות, או שאינו נראה לחלוטין או שהוא נראה למקוטעין בלבד. האינטרסנטיות הזאת ושמיטתה־מדעת, הן־הן שהניחו בידי מחבר שני הספרים שלפנינו לראות את גורל ישראל מתוך גורלו של ר' ישראל ואיפכא – גוֹלת־הכפל של פרס, גוֹלת־הקבע של התושבים וגוֹלת־העראי של הגֵרים, מהימנות שתיאורה הכולל נעוץ במהימנות התיאור המפורט של נפשות הרבה, נפש־נפש ואָפיה וגורלה. מהימנות זאת מתעלית ביותר בתיאור שרידי גלות־פולין – הסטטיסטיקה הכוללת כאילו מתפרקת לעינינו לפוזיציות בודדות של גורלות־אדם המפרפרים בטרגיותם, ונמצאת המוחשיות המזעזעת של ספרה וספרה מצילה את התודעה ואת המצפון מפני ההפשט המעמעם של המספרים הכוללים, ולפי שאין בכלל אלא מה שבפרט, הרי שואת המיליונים פירושה מיליוני שואות, נפש־נפש ושוֹאתה. תשומת הדעת לפרט המסוים וסיבוכיו והתחבטותו בשכול ויתום, עוני ורעב, המבצבצת מטורי ספרו על פרס, מתחדדת ביותר בספרו על פולין – עצמת־רגש של בן הגולה הזאת, יליד גרודז’יסק, שילדותו עברה עליו בבית אביו הרב בווֹליה ונעוריו עברו עליו בצ’נסטוכוב ובוארשה, מעלה גלי־זכרונות, והעימות המאוּים בין אז ועתה, שאינו מרפה ממנו, מעמידו שליח עם למחרת חורבנו, ששלהי כלייתו קשים ככלייתו – בעקבי נחש־הענק, שהשמיד מיליונים, כרוכים נחשי־ננס המתנכלים לקומץ־הניצולים ועל אֶפרם הקלוי של מיליוני השרופים נוספים חללי שרידיהם הנרצחים בידי שכניהם בדרכים, בשדות, ברכבות. ובשלהי־כליה אלה נעשתה השליחות הזאת, שליחות הצלה של האחרונים.

ד    🔗

משיטי־דבריו של השליח ניכר, כי כבש בלבו כמה מיני תרעומת על המנהג שנהגו בו אדוני־מוסדות עבדי־הרוטינה, וכזכר־לטיט סיפר אז מה זעיר־שם זעיר־שם. אבל אותה כפיות־טובה, של אחרים, מצטרפת לה כפיוּת־טובה שלו עצמו לעצמו. כי הנה בסיום הספר אנו שומעים נאומו, חציוֹ כובד־ראש וחציוֹ בדיחות־דעת, ונאמר בו כי מחלת־אפוֹ היא אֵם שליחותו הכפולה: במצוַת רופאו נשלח לאקלים יבש – נזדמנה לו פרס; במצוַת־רופאו נשלח לאקלים קר – נזדמנה לו פולין. אולם אם לדקדק, הרי גם כפיות־הטובה של האחרים המתכחשים למעשיו, גם כפיות־טובה אחרונה שלו עצמו המעלימה או, למִצער, מטשטשת את מניעיהם, יותר משהיא מרֵעה לו היא מיטיבה עמו, כי גם היא מסייעתו להעמיד שליחותו על אמִתה, מעֵבר לכל החזקת־טובה – בחינת שכר מצוה – מצוה.

[כ“ב שבט תשי”ח]