א

דיה הצצה בלוח־הימים, כדי להעמידנו על כך, כי מכובדנו וידידנו, ר' דויד זכאי, קנה לו במחיר מלא, טבין ותקילין, אלה שנותיו כמנין נח"ל (כן ירבו עד מנין כמ“י י”ם) את התואר: זקן שבחבורה. אבל אם לדקדק, דין להמיר לשון יחידה בלשון רבות: זקן שבחבורות, באופן שכל חבורה וחבורה מחויבת בכיבודו: כלל הישוב, העיר תל־אביב, הסתדרות־העובדים, הסתדרות־המורים, אגודת־הסופרים, אגודת־העתונאים, וכדומה; כי הוא, אמנם, מזקניהם, הוה אומר: מראשוניהם. וברשותכם אדבר עתה על חבורה אחת, בית “דבר”, שהוא בו, מתחילתו של העתון ומערכתו, במשך כיובל־שנים, הזקן שבחבורה.

וכדי להטעימכם מה מטעמו של דבר, הרשוני בטובכם להרתיעכם אחור, אל לפני שלושים ושמונה שנים, כשבית “דבר” חגג, בחולו־של־מועד, את יובלו של זקן־חבורתו, ותחילת החגיגה במרתפו של מלון “הירדן” וסופה בביתו של חתן־היובל; ולפי שזכר החגיגה ההיא לא בא אז ב“דבר”, שעדיין לא פשט המנהג של מתן פומבי לכל יובל ושוה־יובל, לא כל־שכן יובל־מבית, יהא בדברי עתה משהו מהצלה ממַלתעות הזמן ושיכחתו.

ב

וזאת לזכור, כי בימים ההם, הנראים עתה רחוקים מאד, והם, אמנם, רחוקים מרוב הבחינות, הרי רוּבנו ככולנו, וכמוֹתנו העיר והישוב, צעירים היינו, ואף בני־תשחורת, תרתי משמע, ונחשבו חמישים שנות־חיים כזיקנה ממש, ובמתאים להפלג השנים היה גם הפלג והדרת פני זקן.

ובכן, ראש המדברים והמפליגים היה זלמן רובשוב, הוא זלמן שזר, שהניח, לדאבת כולנו, זה מקרוב, והוא מעוטר עטרת נשיא מדינתנו, את ארצות־החיים. כמשפטו, הפעיל את ההיסטוריון שבו, הרואה חזיונות בבצבוצם ובצמיחתם מרשם, והפליג, על דרך ציורית, פלאסטית ממש, למחצבתו של דויד ז’וּכוֹביצקי, הוא דויד זכאי, וסיפר בראש משפחתו, שיצא לו מוניטון – ר' ישעיהו מז’וכוביץ, מחבורת תלמידי־תלמידיו של הגאון מוילנה, ומנוחתו כבוד בעיר־הולדתו של שזר, קהילת־מיר. היתה זו אישיות מופלאה בהליכותיה, מופת לאהבת הנברא בצלם, ואורח־חייו, בענוָה ובמישור, הבשיל דברי־אגדה וסיפורי־מעשיות לרוב, מהם שהובאו בסידורי־תפילה, מהם שהובאו בקונטרסים ומאמרים, הן של מחברים יראים ושלמים, הן של סופרים משכילים ומודרניים, ובכללם אף אביו של דויד זכאי, הוא ר' יצחק ז’וכוביצקי, ממשתתפי עתוני העברים, הראשונים והאחרונים ואף אני בעָניִי, ניסיתי ללקט דברי־שמועתם ולברר מקוריהם וגלגוליהם, והבאתי את דברי במחזור שיעורי באוניברסיטת תל־אביב, והם בפרק “בין טוב למוטב” אשר בספרי “בין שאילה לקנין”.

תורף דבריו של זלמן שזר היה בנסיונו להראותנו, כי כמה מתכונותיו של חתן־היובל ירושה הם לו מאותו פרוטופלאסט, כפי שדמותו נחקקה בלב העם, כמי שאין לשייכו עד גמירא לעולמה של המתנגדות, כשם שאין לשייכו עד גמירא לעולמה של החסידות, והוא כחזיון־בינַיִם, שתחילתו כעירוב היסודות היריבים, אמצעו השלמתם וסופו מזיגתם, העשויה להיות קנינו של העם, ובמיוחד של חלקיו, ששוב אינם לא כאן ולא כאן, שכן עמידתם משכבר מחץ לשיטה, אך ירושת תכונותיהם של אבותיהם ואבות־אבותיהם היא בהם, בקרבם.

הקשבתי לדברים האלה, שהתנצחו בהם בקיאות וחריפות, כשיד האינטואיציה מאַזנתם, וביקשתי לבדקם, על דרך שהעברתי לפנַי את התבוננותי באיש ושׂחוֹ, גם במעגל עשייתו בבית “דבר”, שאי אפשר היה בו בלא חיפויה של קליפה, גם במעגל שהייתו בביתו, נוה־משפחתו, שאפשר היה בו בגילויו של תוך; ובעיקר בלילי־שבתות שנקראתי לסעודתם. וזכוּר לי ביותר ליל־השבת, בשבתו בראש המסובים, והם רעייתו המנוֹחה, מרת רחל, ובתו ושני בניו שיחיו, והוא מלא שמחה, שעלתה בידו להוציא את אביו ואמו הזקנים מברית־המועצות, והם בדרכם לארצנו, והוא משתף את צאצאיו בשמחתו, בטפחו כף אל כף ובשוררו כמין זמר של תפילה: אבא ואמא נוסעים באניה, והילדים נמשכים לו ומנסים לשורר כמותו, אך בקולות דקים יותר ובשינוי מעט, לאמור: סבא וסבתא נוסעים באניה.

ג

אכן, התבוננתי בו, נינו של הצדיק ר' ישעיהו מז’וכוביץ, ובנוַת־ביתו, בת ר' אברהם הכוהן אהרונסון, תחילה ראש־ישיבה בליאדי ואחר־כך רבה של קרוצ’ה, שאחיו, ר' שלמה הכוהן אהרונסון, היה קודם רבה של קיוב ואחר־כך רבה של תל־אביב; ואחותה אשת ר' שלמה זלקינד לנדרס רבה של רמת־גן, ואחיה הסופר זלמן יצחק אנוכי, שבא, באותו ליל־שבת, לשאול בענין הזקנים העולים, ושמו ושמעוֹ, בימים ההם, כמתנערים מן השיכחה, שכן יצאה לאור מהדורה של סיפורו הנפלא “ר' אבא”, והוא מסבב, בישובי ארצנו, וקוראו ברוב אמנות באזני הרבים. באותו ליל־שבת נלויתי לו בדרכו הביתה, אמר: עלייה זו של זקנים טובה לנכדים, שיחושו עצמם בתוך משפחתם משני צדדיה. כמי שדיבורו מועט, נשתתק, אך הפסיק שתיקתו, לאמור: ובכלל טוב, בהיות שני הצדדים, גם צד האב, לצרף שמו לעליה לתורה, גם צד האם, לצרף שמה בפיתקה לרבי. שוב נשתתק, ושוב הפסיק שתיקתו, לאמור: נו, כן, דויד חושב, שדיה עברית, ואני חושב, שצריך גם יידיש, צריך שני הצדדים.

אין צריך לומר, כי מדבריו אלה נישאה בת־קול של ויכוח בין שני הגיסים, שנמשך לימים במהדורות שונות, ורבו משתתפיו, בכללם גם שאר־בשרם, אברהם רוזין, הידוע בכינויו בן־אדיר, שישב עמנו וניסה להתערות בנו, והיה מראשוני משתתפי־קבע של “דבר”, ובעצם הימים ההם באה הזייתו הטריטוריאליסטית, ששגה בה, והשיבתו לגולה, ובה אחרית עשייתו ופטירתו.

ד

אך נחזור לרישומה של תמונת המשפחה בדירתה הקטנה ברחוב נס־ציונה. ובכן, ציירתי לי את האיש, לפני עלייתו, והוא עלם צעיר ועלז בעיירה קרוצ’ה, שעם כל קָטנהּ כל זרמי־הציבור של יהודי רוסיה מהמים ומתנגחים בה, והוא, דויד ז’וכוביצקי, דגלוֹ עליו הציונות, על צמד יסודותיה, תחיית הארץ ותחיית הלשון וזו גם זו נדרשת לה כתומה וכפשטותה: וקמת ועלית. וכמותו חברו, דויד דראבקין, הוא רמז, מורה באותה עיירה גם הוא, והם נחלצים, תחילה דויד זכאי, לימים גיסו זלמן יצחק אנוכי, ובאחרונה אף חברו, דויד רמז, ועולים לארצנו להשתקע בה. וכידוע ענין וקמת ועלית לא היה מכלל החזונות הנפרצים בימים הם, הוא לא היה דרך רבים, לא כל־שכן דרך הרבים, ודיים שני פרטים מזכרונותיו של זכאי – הפרט האחד: בדרכו לארץ־ישראל נכנס לועד חובבי־ציון באודיסה, ראה מזכירו (והוא א. מ. ברכיהו, סופר עברי נחשב שסופו מורה עברי נחשב בירושלים) לומר תמיהתו על טירופו של אברך, שהניח משרה בבית־ספר נאה ומסודר בגולטה, ועולה לארץ־ישראל. הפרט האחר: הוא, דויד זכאי, עלה, באניה אחת עם ב. כצנלסון, ועלו עמהם כמה וכמה מנינים ורובם ככולם, מהם אף למחרת בואם, שבו כלעומת שבאו.

ולכאורה, ידידם של ברל כצנלסון ודויד רמז כמזומן וכמזמן עצמו להיות עמהם וכמוֹתם, מראשי־הציבור, מבוני המפלגה (הוא, זכאי, היה, במשך שנים רבות, הוגה תיבת מפלגה לא במי“ם חרוקה ולמ”ד קמוצה אלא במי“ם פתוחה ולמ”ד צרויה, ומשום־מה חשתי בהגייתו העקשנית הזאת משהו ממַשבה הצונן של רזרבציה) – הוא היה, אמנם, עמהם אך לא כמותם, ואם תחילתו עשויה היתה להטעות, סופו העמיד את הטעות על תיקונה. שכן לאחר הוראתו בפינה קטנה, היא קוסטינה, שנמשכה כמה שנים, פעל במרכזם של עסקי־ציבור – היה עורכו של “קונטרס”, בטאונה של המפלגה (וה"א־הידיעה פירושה “אחדות־העבודה”, שמצרפים לה היום את סימן־ההיכר: ההיסטורית); היה ראשון מזכיריו של הועד־הפועל אשר להסתדרות־העובדים; והלא ידענו, להיכן הפליגו מזכירים ועורכים אלה וכאלה: לראשוּת המדינה, מהם ראשיה, שריה, נשיאיה. אכן זכאי לא היה מכללם, ועינינו הרואות, ואם חידה היא, כבר פתרהּ, כמדומה, דויד רמז, שגם הוא דיבר באותה חגיגת־יובל, ויִחד דיבורו לענין המדור “טורים” שהמשכו הוא המדור “קצרות”, ואמר לשון של שבח, על דרך מִשחק־מלים: טורי־זהב (שהוא שם חיבור מפורסם, שמחַברוֹ, הגאון, אף הוא היה שמו דויד), והעלה צמד יתרונותיו: מידת הבהירות ומידת הצמצום, שמידה ראשונה אינה מתכונותיהם של סתרי־פוליטיקה ומידה אחרונה אינה מתכונותיהם של גילוייה.

דבריו אלה היה להם המשך – לימים, בהיותי עורכו של מוסף “דבר” לספרות, פירסמתי אף משיריו של דויד רמז, ונתבקשתי לשמור סודו של הפסידונים ושלא לגלותו. קיימתי את הבקשה, אבל נמצא שניחש בעליו כאמִתו, והתרעם על כך: מה הם, העסקנים, מתביישים בשיריהם, שמא, חס ושלום, יזדלזלו בעיני הבריות. והמנחש והמתרעם – אברהם שלונסקי. סיפרתי לו לרמז על כך, אמר: טביעת־עינו של משורר. בהמשך השיחה הזכרתי את השירים המעטים שלו ושל בעל “קצרות”, שמַעיינם פסק, אמר לי: למה לו לבעל “קצרות” שירים, אם חרוזים אם שקולים, כשהוא משכיל ב“קצרות” למצות מלוא יכלתו השירית. לא אומַר, כי כהגדרתו הוא הגדרתי, כשם שלא אומַר, כי כהגדרתו של דויד אריה פרידמן (“מיניאטורה”) היא הגדרתי, אולם אף לא אומר כי היא רחוקה מהן: סופר בונה לו מַתכונת־ביטוי, וכמעט שאינו יוצא מגדרה (פרק זכרונות, רשימת ביקורת, מחקר בתכונה, הקצרים גם הם, אינם אלא כיוצאים־מן־הכלל, הבאים לאשרו) ודרך בנינוֹ כמין מִכתם נהיר ומגובש בפרוזה בחונה, והוא מקיימה בידו, על עיקר־קויה, לאורך רוב חייו, ואינו משנה ממנה בתמורת העתים ובשינויי המערכות – ואהה, מה התחולל באותה רצועת־זמנים, סוערת ומסעירה, בעולם, באדם, בעם – והמתכונת מספיקה לדבר ומספקת את הדובר, באופן שמשתרשת והולכת אחת הכרוניקות הרצופות של הדור; ודורש־הרשומות, העתיד לבוא, לא יוכל שלא להתעורר עליה גם בתמיהה גם בתהייה.

ה

ודאי, דורש־רשומות, העתיד לבוא, יתעורר גם על תעודות אחרות, כגון חליפת־המכתבים המשופעת בין האיש לבין רבים ומרובים, מהם כמיני דו־שיח, שמנינוֹ יוצא מכלל עשרות ונכנס לכלל מאה, מאות, ואפילו אלף. כדוגמה קטנה לענין אחרון היא חליפת־המכתבים שבינינו, שהוא מסר חלקי שלי לגנזים ואני מסרתי חלקו שלו לבית־הספרים הלאומי, ועיקרם מריבי דברים, ששרשיהם נעוצים גם בשוני אופי וטעם, גם בשוני גישה והערכה, ואם אמנם מעותדת להם התעניינותו של בולש עלים בלים, יהא בידו לפסוק, מה היה במריבי־בית אלה לערבובו של עולם ומה היה בהם ליִשובו של עולם. וכן יתעורר על מערכת היחוסים שבינו לבין מובהקי סופרים, שהיה להם איש־אמונים; ולא אזכיר את שידעתי ממִשמע־אוזן – כגון י.ח. ברנר, שהיה לו בן־בית וחבר־שולחן, אלא את שידעתי למראה־עין – כגון יעקב רבינוביץ, מבאי־ביתו, או דבורה בארון ויעקב שטיינברג שהיה להם אחיעזר בטרחוֹ להוציא כתביהם, והסתפקתי בדוגמת אגוזים מחוסמים שפיצוחם קשה, אך גם הרכים מהם לא היו בחזקת בוטנים ואגוזי־פרך.

כי בעיקרו האיש הוא סופר ומוקיר־ספרים ואוהב ספרים, עד כדי להיטות, וביותר אלה שערכיהם מוצקים, נכסי צאן־ברזל, שכוחם עמד לעמוד בחילופי הטעמים. מופת לכך הוא יִחוסו לביאליק, וכשכתב רשימה על “אלוף בצלוּת ואלוף שוּם” וּקראהּ: באבק מרכבת האלוף, הייתי עד־שמיעה לויכוח מועט בין שני מדקדקים מיטיבי־דעת ומשיבי־טעם; אמר הראשון והוא דניאל לייבל: גם בפסגת ההערצה לשר וגדול בשירה אי אתה רשאי להעמיד עצמך קונדס, הרץ אחרי מרכבתו ומתאבק בעפר שמנתזים גלגליה; השיב לו האחרון והוא אברהם אברונין: אין דבר, אין דבר, האבק הוא אבק־זהב, והמרכבה מרכבת־זהב, והאלוף אלוף־זהב, והזהב – זהב־השירה.

ו

ועוד סנסן אחד שׂרד בידי מאותה חגיגת־יובל – נשמעו בה כמה דברים מפי משה ביילינסון והוא, כזכור, כרוב כוחו בעֵט מיעוט כוחו בפה, וכמעט שהיה אילם ברשות־הרבים – הוא סיפר על נסיעתו לירושלים, שבא בראשונה לראותה. ובית זכאי, שהיה קבוע שם, נהג בו הכנסת־אורחים נאה – וביותר תיאר בפרטות ריצתה של רחל לקנות תרנגולת פטומה, להביאה לשוחט ולהתקינה, כראוי למסורת ביתה ובתשומת דעת מיוחדת לו, לאורח, ששמר, בתקופת ראשית עלייתו, כדרכו באיטליה, על כשרוּת, שבת, גידול זקן, וכדומה, וכן נשמעו באחרונה מעט דברים שלי, ועיקרם סיפור האכזבה הנעימה, שגרם לי חתן־היובל, שבהיותי בגולה העלה בלבי תרעומת, על שום מעשה שהיה כך היה: משנבחרתי ראש הסתדרות “החלוץ” בגליציה, הריצותי למזכירות הועד־הפועל של ההסתדרות את החלטות הועידה, ובכללן ובראשן החלטה נמרצת ונמלצת על דבקותנו הנאמנה בה, כחיל־מילואיה, העומדים להצטרף למערכותיה עד־מהרה; וניתנה, אמנם, תשובה לכך, אולם ניתנה מקץ מחצית שנה תמימה, ורטנתי בלבי: מה הסתדרות היא זאת, שסדריה כך, וניסיתי להתנחם: כנראה, המזכיר אינו במקומו. אולם בבואי, לאחר שלוש שנים, לעבוד במערכת “דבר” ראיתי, כי אם לסדר, לדיוק, להתמדה, יפה כוחם של הני תרי משה – משה ביילינסון ומשה שרת, אולם לפי מִשׂרתו, היקפה ועָמסה, האיש בה"א־הידיעה, שהוא במקומו, הוא מזכיר־המערכת היודע להסתדר באותו יריד של משק־לא־משק.

ז

אכן, שבתי וראיתי, כי כמשפטו בביתו, שהוא בוחן, לילה־לילה, בטלסקופ הקבוע על גגו, את מערכת צבא הכוכבים ותהלוכם, ושומר על מדורו, מדור ראש־חודש “בשמַיִם”, והוא בודק בוקר־בוקר, את מכשירי־המטאורולוגיה, הקבועים בחצרו, ושוקד על רישומם, כך משפטו באומנותו – יושב לפני גבובית כתבי־היד וסודרם ועורכם באורך־רוח אך בזריזות־יד – ואל נשכח, כי בימים ההם לא התרחש עדיין הנס, שהסופרים והכַתבים נולדים מהולים, והיה צורך ללמד, בפשטות, כיצד נכתב פסוק כהלכתו, שהקורא יקרא פסוק כהלכתו; וביותר אמורים הדברים בבני־הדור, שהמלחמה הראשונה וההרפתקי שבה ולאחריה, הניחוֹ בלא תלמוד לשון־עֵבר, שכבר לא למדו בחדר ובישיבה ומסורתם ועוד לא למדו בבית־ספר עברי וחידושו; ומלאכת העריכה, העשויה בזהירות והטאקט, לא בלבד כותבים־לעת־מצוא אל אף פרחי־סופרים היו נהנים הימנה, בביכוריהם, בין הודו בין לא הודו בכך. או נטל גליל־נייר ועשאו כמין חגורה לו ועמד וערך את שנקרא עתון־לילה, אלה עמודי השער, מפנים ומאחור, ואם כי לימים קמו לו בני־תחרות לזריזות, – דן פינס, חיים שורר, יצחק בן־דור, ואפילו עבדכם – לא קם לו בן־תחרות לרגיעת העצבים ולקרירת־הדעת.

דומה, הוא ידע ויודע את כוחו, ועל־כן עמד ועומד לו כוחו, כדרך היודע תחומו ומטפחו במילואו. ומה שנאמר על מלבר, נאמר על מלגו – אילו יִצרוֹ היה פוחז עליו והיה נמשך לה לשלישיה של חבריו, שנחשבו לו קרובים ביותר, והם ברל כצנלסון, ד. בן־גוריון וזלמן שזר, והם, אמנם, היו כן, החל במערכת “קונטרס”, דרך מזכירות הועד־הפועל, וכלה במערכת “דבר”, ולא היה מסתפק בתרקומת יחוסי הריעוּת, וכופה על עצמו ועל סביביו שיווּי או בדומה־לשיווּי בשער עמידתם, שער הקברניטוּת, היה הדבר, במעט או בהרבה, עולה בידו, שהרבה מבואות ופתחים לאותו שער, ומי כבר לא נדחק ולא גח לתוכם, אך היה פוסח על עצמו, וממילא היה מוַתר על עצמו. ואם להודות על האמת, הרי – להוציא את בן־גוריון – גם ב. כצנלסון, וביחוד ז. שזר, היו לא אחת ולא במעט במקום־לא־להם, וממילא ויתרו לא אחת ולא במעט על עצמם, והדברים ארוכים ועצבים.

ח

שעל־כן, בנסותי עתה, כדרך שניסה זכאי זה מקרוב לענין שזר, להעמיד את האיש על אחד, אומַר: וַדאי סיום דבריו קשה; הלא היא האִמרה העגומה: ואיוָתר לבדי, אף עם כל המר מכל מר, כאבידת חברים קרובים, יש נחמה: האִמרה הזאת היא אחות לשכמותה: גם בהוָתרי לבדי הנני נותר בעצמי. נמצא, כי עם כל יצר־הקנאה, הסוכן בו, כפי שהוא סוכן בכולנו, בכל אדם, ידע לכוף את יִצרוֹ ליסוד נפשו ורוחו כאמִתו, שישתעבד לו. והרי אף העשיה במחיצת “דבר” לא היתה קלה, וביותר לו, שהאריך בה, שבינתיִם פרשו רבים וכן שלמים, מי לחיי־עולם, מי לחיי־שעה למיניהם – למשמרות אחרות, לכהונות אחרות, לאומנויות אחרות, שכן התנועה הציונית והנהגתה נטלו מי שנטלו; המדינה על ממשלותיה, משרדיה ונשיאותה נטלו מי שנטלו; מוסדי־ציבור נטלו מי שנטלו; מוסדי־הוראה נטלו מי שנטלו; מערכות כתבי־עת נטלו מי שנטלו; ונמצא הוא, אליבא דמשורר, בחינת הקוטב הנח בתמורת העתים; והיא, סוף־סוף, תנוחה מדומה למי שחייב ורוצה לכרוך את המתבונן הזהיר ואת העושה המהיר בכרך אחד.

ט

ולענין בית “דבר” לא אוכל להעיד לאורך כל המסילה כולו, אך אוכל להעיד על כברה הגונה, אלו עשרים שנה ושנה, שהייתי עמו במחיצה אחת, מחיצת יום־יום, שקירבה אותנו גם כדי קירבת בית לבית – וסימנך שהוא היה סנדק בן־זקוני ואני כוהן לפדות בכור נכדיו. והנה אומַר, כי גם תחילת המסילה ואמצעה לא היו קלים ביותר, ועיקר הקושי לא היה, כסברה המצויה, במה שחבורת־העובדים יותר משנצטרפה – צורפה, ובידי יחיד, רב שליט, מיסדוֹ ועורכו הראשון, צורפה, שמעמדו היה, כפי שהגדירהּ, דרך ליצה, חיים ארלוזורוב, לאמור: ברל כצנלסון ב“דבר”, הוא כשלוחה של אנגליה בחבר־הלאומים – אפשר לעשות מה בלעדיו, אך אי־אפשר לעשות מה כנגדו. כי, לדקדוקה של אמת, נעשו כמה וכמה דברים נגדו, ולא תמיד לרעה, ולא פחות משהוא הפקיע את עצמו מן העתון, העתון הפקיע את עצמו ממנו, באחוז בו יִצרוֹ, יצר־הבריחה, ומילט עצמו למוקדי־עשיה אחרים.

עיקר הקושי היה בסתירה שחילחלה, ואולי מחלחלת גם עתה, כמובן בגלגולים אחרים – הלא היא ההתנגחות שבין המגמה ההומוגנית של המערכת, המגולמה בעורכה, ובין המנטליות ההטרוגנית של חבריה, והיא סתירה, שגם השותפויות הטיפולוגיות לא היו עשויות למעטה, מה גם לבטלה. כי הנה כנגד, או לעומת, השותפות הטיפולוגית של בני העליה השניה וקירובה, מהם אבות הקבוצה ואנשי הלגיון, עמדה השותפות הטיפולוגית של בני העליה השניה וקירובה, מהם אבות הקבוצה ואנשי הלגיון, עמדה השותפות הטיפולוגית של בני העלייה השלישית וקירובה, ראשי תנועת “החלוץ” והנוער ברוסיה ובפולין, ואם כי קשה לומר, כי אלה כן אלה התלכדו גוש כנגד גוש, או גוש לעומת גוש, הרי קשה גם לומר, כי ההפרד לא היה קיים, ויהא מתחת לפני־השטח, ולא עשה מעשהו זר ומוזר מעשהו. אבל ככל שהתבוננתי בפרכוסים אלה וכאלה, לא יכולתי שלא לראות כמין עמידה בדילה של דויד זכאי – הוא לא היה בראשונים, לא איש־קבוצה ולא לגיונר, וספק אם היה בהם, גם אילולא איחר לשוב מקרים, שנתקע בה לכרחוֹ; הוא לא היה באחרונים, ושהקדימם בעלייה כדי מחצית יובל. ודווקא מתוך שלא היה באלה ובאלה, היה כאיש־הבינַים, מַתמיד על משמרו יותר משהתמידו גם אלה גם אלה.

ועוד זאת, גם אלה גם אלה, רובם יודעי־הכל ומודיעי־כל – ראשונים גם למעשה (הנהגת מוסדי משק ופיננסים), אחרונים אך להלכה. על מה כתבנו ועל מה לא כתבנו – על פוליטיקה, על כלכלה, על סוציולוגיה, על פסיכולוגיה, על פדגוגיה, על אסטרטגיה וכדומה, ולא מאמרים סתם כתבנו, אלא טראקטטים כתבנו, ויש בנו הכותבים כמותם עד היום, ההבדל שבינינו לבין אותם צעירי העתונאים עתה, שאף הם יודעי־הכל ומודיעי־הכל, שאנו זכרנו גם למחרת מה שכתבנו אתמול, שכן ראינו את עצמנו, מתוך חומרת־סבר אפורה למדי, כמדריכי הרבים, ומוריהם, ואין לך קשה כמלמד־דרדקי הנאחז ומתבדה לעיני תלמידיו, ואילו הם, צעירי הדור, שוכחים למחרת מה שכתבו היום, שכן הם רואים את עצמם, מתוך קלות־מזג ברודה מדי, כמשובבי הרבים ומשעשיהם. וחס לי למדוד לעצמנו שבח ולהם גנוּת; ואדרבה, לעתים אני מהרהר וסובר, כי איפכא מסתברא, ואפשר עדיפים עינוגי־בדרים מעינויי פּדגוגים.

י

אבל דויד זכאי לא היה במחיצתנו, מכלל יודעי־הכל ומודיעי־הכל, לא כדרך הראשונים ולא כדרך האחרונים ואחרוני־האחרונים – הוא, פשוט, לא זרע על מים רבים; הוא נצר את ערוצו, המשקה את ערוגתו, ערוגת־תמיד, ואפשר שקיים, יתר על כולנו, את הכלל של דע את עצמך. ואולי זאת היא הנסיבה, יתר על חסד־מרוֹמים, כי הוא בינינו זקן־החבורה, כהיותו זקן החבורות, אחרון לראשונים וראשון לאחרונים, כן יזכה ויאריך, עד בוא יִנוֹן, אמן.

[ט“ז חשון תשל”ה]

א

שלמה לביא נוֹדע בכתיבתוֹ, המצוּינת בתכונת הדינמיוּת, סגולת אישיוּתוֹ הפועלת ומַפעילה, והיא כתיבה שעיקרה בתחומה של הפובליציסטיקה, הבאה על הרוב כרוכה ונשוכה באזורה של העשׂיה. אולם ספק הוא, אם גם העוקבים נאמנה את דרך כתיבתו, בין בצורת המאמרים הרבים הפזורים בעתוני־הפועלים, שחלקם בלבד ניתן מכונס בכרך־הפתיחה של כתביו, בין בצורת פרקי הזכרון וחשבון הנפש והמַעשׂ במגילתו בעין־חרוד, יודעים כי מחַבּרם נטה לנופה של כתיבה אחרת, שהיא בתחומה של הבלטריסטיקה. ולא זו בלבד אלא היא שהיתה כראשית־ביטוי לו ועֵדים לה רשימות־סיפור בעתוני העברים מלפני דור ומעלה (“העולם”, “הפועל הצעיר”). שעל־כן הרבים וַדאי נפתעו לראות בכלל כתביו חטיבות השונות מנוסח־כתיבתו המצוי, מה שאין כן המעטים, הזוכרים ביכורי־נעוריו, שנפתעו לא לעצם־הכתיבה, אלא לגזירה הפנימית המחברת ראשית ואחרית.

ב

נסיונות־חיבור אלה לנקודת־המוצא של הביטוי אינם דבר שבמקרה. נראה, כי חוָיות־מִפנה, בין בחייו בין בחיי־הדור, הן שהשיבו אותו לנתיב־בראשית, והמירו את האמירה – בסיפור, את ההסברה – בתיאור. צמד חוָיות הוא, בחינת שנַים שהם אחד – ההשׂתערות על הצלת העם בשיאה ובזוטה. תחילה לא נראה אלא הפן האחד – טהרת המעשה ועושיו, אחר נראה כפל־הפנים – טהרה וטומאה בעירובם. הפן האחד נראה בסיפורו הקרוי: יום אחד. ענינו תיאור עליה על הקרקע שלא בהיתר הרָשוּת הזרה המצֵרה והחונקת. המחַבּר מפלג את עצמו לשני אישים – איש אחד והוא קשה־כתיבה שאינו יכול להעלות את חוָייתו על הכתב ואיש אחר קל־כתיבה השומע עליה ומעלָהּ על הכתב. ואפשר שהפילוג הזה כוונתו לא בלבד ניסוי של הסתייגות שלמראית־עין אלא גם רמיזה על שני תחומי־הכתיבה, תחום הפובליציסטיקה, שהמחבר רואה עצמו כאזרח בו, ותחום הבלטריסטיקה, שהוא רואה עצמו כגר בו. וכן אפשר שהפילוג הזה הוא עדות לכפל־היחס של המסַפר אל המסופר – מי שגילו ושיקולו קובעים מרחק בינו ובין חבורת הכובשים הצעירים, אך מִזגוֹ ולהטו מוחקים את המרחק שבינו וביניהם. מתוך כפל־היחס הזה ניתן התיאור המפורט של העליה ההיא וחיבוטיה; מתוכו נצמחת גם הערכת סודה של סגולת הנפש והרוח המיוחדת שבעצם העליה הזאת. אין זו הערכה של גבורה, שכן גבורה וגיבורים שרשם גֶבר; הווה אומר: לא סגולת גבר היא כי אם סגולת אם המוסרת עצמה עד תומה על בר־בטנה. ואפשר כי הסגולה הזאת, המחַיה את כל העלילה באה ביחוד על הגדרה בתיאור קטן של הנערות, המשובבת את רוח הכובשים במעט מים חיים: “העין הטובה הזאת! דומה, כי ברגעי־אושר גדולים או ברגעי־סכנה גדולים של חיי קיבוץ, מרגיש האדם באותה עין טובה על מבטה המפייס והמלטף. אף העין עצמה אינה זוכה אלא במעט, שתהא מבטת ומאירה ככה. לא הידים הושיטו את ספל המים אלא העינים הטובות. על־כן מתקו כל כך!”

ג

אולם אוזן צלילים תבחן שומעת וחוזרת ושומעת: רק ברגעי־אושר גדולים או ברגעי־סכנה גדולים. לאמור: מעֵבר להם אורב הפן האחר, שהוא נדחה עתה מפני הסכנה, החנק, המיצר. שעל־כן אם בקצות האוירה של העין הטובה מבליח גם פיזול זומם של עין רעה, הרי היא העין שמעבר למחנה, עין האויב. לאמור, בשעת־הסכנה הכוחות הנסתרים הפורצים בקרב המחנה, פריצתם לטובה, ואילו מעבר לסכנה, מקומה ושעתה, פריצתם לטובה ולרעה כאחת. ואכן פריצת־כפל זו היא עיקר ענינו של מחזור הרשימות והשׂרטוּטים שענינם חטיבת חוָיה, שהיא כהמשכה של החוָיה שלפניה, בשינוי החזית. לא בשדה־המערכה של חומה ומגדל בעמק בית־שאן אלא בשדה־המערכה של מלחמה והצלה על אדמת איטליה. לכאורה אותם הבחורים שראינו בשדה ראשונה אנו רואים בשדה אחרונה, והנה לא כגילוים אז גילוים עתה. הפן האחר, שנכבל באותו יום אחד אז נזקר ועולה בימים הרבים עתה. בתוך המאבק הגדול של הכנעת אויב־האדם ורוצח־עמנו מתחולל המאבק הקטן של האדם בנפשו על נפשו, שגדלות וקטנות, מעלות ומורדות משמשים בה בערבוב. בתמונות בוטוֹת המנסות למזג דיוקה של רפורטאז’ה וחדירתו של סיפור, נראה המאבק הקטן לא פחות מחברו הגדול, כביכול המנוּוָל המנוּצח הסתדר בנוח בנפש המנצח, שאינו יודע, כי כל עוד לא גירש את אפלת־יִצרוֹ של האויב ונכליו מנפשו, ממעשיו וממִנהגו, נצחונו תלוי ברפיון. בקבוצת תיאורים, שנבלטת בה הצפיפות של שגב ושפל, נראית ההתבהמות והציניות, שנתפסו לה הבחורים שלנו, כמכרעת, שכן המחבר רואה עתה בהפך היום האחד: העין הרעה היא עתה בלב המחנה ושולטת במלוא פקחונה הזומם על סביביה, ואילו העין הטובה היא בקצותיו בלבד. אולם הוא זוכר, כי היא, העין הטובה, לא כבתה ואדרבה בנובילה הגדולה יותר הקרוּיה: חמדה מתוך חמלה, מתחדדה המלחמה שבין היצר על אָפלוֹ ובין המצפון על אורו. וגם עתה נגדר אורה של העין הטובה לא כגבורת גבר אלא כאהבת האֵם: “רק אֵם המטפלת בילדהּ החולה יש בה רחמים כאלה”. וכסיכומה של ראִיה עולה ההכרה, כי האנושות החולה, העם החולה, האדם החולה צריכים אהבה כזאת, צריכים רחמים כאלה.

ד

ואל תאמר, כי שתי מסכתות התיאור שלפנינו הם דברים שהיו. כי באמת הם כרמז מפורש למה שבא אחרי־כן – הלא בעינינו ראינו את המהדורה האחרת של אותו יום־השגב האחד ובעינינו אנו רואים את המהדורה האחרת של אותם ימי־השפל הרבים. הרי כאותו יום אחד היה לנו יום תקומת מדינתנו ומסירות־המלחמה עליה, וכאותם ימים רבים הם לנו עתה ימי התרת־המתח וירידת־הנפש. לאמור, העימות בין אותו יום־שגב ובין אותם ימי־שפל אז אינה אלא קריאה לעימות בין אותו יום־השגב ובין אותם ימי־השפל עתה, קריאה למאבק על נפשנו, קריאה לתשובת הלב הטהור והעין הטובה.

[כסלו תשי"ג]

א

זכרה וזכרונה של ברכה חבס כרוכים לי במסילה ארוכה של חיים ועשיה, תחילתה במערכת “דבר” וסופה במערכת “עם עובד”, וככל שהם עולים לפנַי, עולה לפנַי ראשית שמועתה. אמרתי: ראשית שמועתה, שכן קודם שראיתי או שמעתי אותה, שמעתי עליה, ויש בידי לקבוע דיוק שעתה. לפני ארבעים וארבע שנים ואני, עולה חדש זה מקרוב בא, משוטט בארצנו לראות קסמיה, וראש־קסמיה ירושלים, ראיתי ברחובה מודעה, על אסיפה הקרובה להתכנס וענינה – עניני “דבר”. באתי למקום הנועד, אולם ארכרך הומה אדם, וביניהם מהלך איש, שאינו מטיל אלא ממש יורה מבטי עיניו הפוזזות סביביו, תוך כדי דיבור נמהר עם המסבבים אותו. יציבתו ופניו, וביותר כובעו, דימו אותו בעיני כדרך שדימו, וכששאלתי את אחי: ווער איז דער ייד (מי הוא יהודי זה) אמר לי, לפתיעתי, כי ברל כצנלסון הוא. ודאי שידעתי שמו ושמעוֹ, כי בעודי בגולה הייתי מקוראי “קונטרס”, ובכור דברי, שנתפרסמו ברבים, היה תרגום מאמר שנתפרסם בו, ובשבתי בוארשה אף חיברתי ופירסמתי כרוז נלהב להופעת “דבר”. אבל משיטי מאמריו ומקטעי דברים ששמעתי עליו מפי מכיריו, שנזדמנתי עמהם בלבוב ובוארשה, ושדרשו בו פנים לכאן ופנים לכאן, נצטיירה לי דמות אחרת, מכפי שראיתיה עתה. כשלונו של חוש־הניחוש שבי, להקיש מחיבור על מחבר ומדיבור על מדובר, חידד את סקרנותי לדבריו, והם הדברים הראשונים ששמעתים מפיו, וביותר הקשבתי לדברי־תשובתו למתוַכחים המעטים, שזכור לי מהם קדיש יהודה סילמן, שהתנצל על הערותיו, לאמור: עוד לא מלאו לו ל“דבר” שמונה ירחי־לידה וכבר אנו מריבים על טיבו של הולד, אבל משאמרנו במלאות לו שמונה ימים: זה הקטן גדול יהיה, אנו בוחנים עתה שיעור־גידולו.

בתוך דברי־תשובתו, מהם קולעים ברוב שנינה מהם חומקים ברוב חן, הדגיש ב. כצנלסון חפצו ומגמתו להעלות כוחות־ביטוי חדשים, ופירש בכלל שמות מעטים, שכבר העלה במצודתו, את שמה של ברכה חבס. אודה, כי שמה נאדק בזכרוני, משום שהיה שם נערה או עלמה, שכן בביקורי, כעל רגל אחת, בקצת קיבוצים, וראיתי גם החברות קוראות עתון “דבר”, שמעתי מפי מאיר יערי, כי חדשה היא, ולדבריו היא אולי הגדולה שבזכויותיו של “דבר”. לשמע דברים אלה הירהרתי, כי יש זכות גדולה כמותה, ואולי אף גדולה ממנה, והיא האשה, שהיא לא בלבד קוראת “דבר”, אלא אף כותבת בו.

ב

ולאחר השמועה באה הראִיה, כשראיית הכתוב קודמת לראיית הכותבת, ומכלל הכתוב שהגיעני, ביחוד מעל דפי “דבר”, נתפסתי לדבר־סיפור, שנמנתה עם המסַפרים, שנגלו לי מעל דפי “דבר”, והיה לי ענין מיוחד בהם, שגם אני ראשית־פרסומי בארצנו מעל דפי “דבר” ו“הפועל הצעיר” – עיקרו דבר־סיפור. מקץ שנתים לאותה אסיפה, שבה שמעתי את שמה בראשנה, ראיתי אותה פנים ולא ידעתי, אם צחוק־עיניה הנראה ניזון מצחוק־פיה הנשמע, או איפכא, והקשבתי לתצפיותיה המשובבות בכיתה של קטנים, כגון שאמרה לו לתלמיד, שיאמר משפט, שמצויה בו אות קו"ף, וידגיש אותה, והוא ענה לה: יחריביתך, מתוך שהגה את שלוש ההברות הראשונות בלחש ואת ההברה האחרונה ברמה. לא יצאו ימים מרובים וראיתי, כביכול עין בעין, כיצד תצפיותיה אלו וכאלו אין להן מתינה, כפי שאמנות הסיפור תובעתה, ויש בהן פזיזות, כפי שאומנות הרפורטאז’ה מחייבתה, והעירותיה במעט סניטה על כך. רצתה כנראה, לשלם לי באותו מטבע, אך הסתפקה באמירה השגורה בפי הורי תלמידיה: וכן למר. אכן, אותה שעה לא יכולתי לשער, עד־מה העתון ורהטתו עשויים לבלענו, גם אותה גם אותי, אלא שנבלענו בו מתוך הרגשה של קיום מצוה, שאין למעלה הימנה. ישבנו לשולחנות סמוכים וראיתי, בכמה מסירות היא משַקעת כל שבה בעשייתה, שהיא לפי טבעה עשיה בת־יומה, שפעולתה המצויה בת־יומה, אך מכוח המסירות היא עשויה לחיות מעֵבר ליומה, שכן בכתיבתה לא ביטלה את תכונת המסַפרת שבה ולא את תכונת המחנכת שבה, אלא, אדרבה, שילבה גם זו גם זו במאמר, ברפורטאז’ה, בכתבה.

אולם מתי דברים אמורים – בימים הרחוקים ההם, שבהם לא נעשתה עדיין הכתיבה – כרוב משפטה עתה – שגרה, והעתונאות – כמלוא משפטה עתה – מקצוע, והיא לא נעשתה לה כן בימי מתיחות וריתחה, שלא חסרו מלוח השנים הן. אמנם, ככל שנתרפו אלו, אם בשל מסיבות חיצוניות אם משום הרגשות פנימיות, נתבקשה לה עשיה אחרת, ולרוב אף נמצאה לה, ושוב באה השתקעות בכל רמ“ח ושס”ה. לא שביקשה את הבהילות – לפי אָפיה היתה שלֵוה, מחושבת, דייקנית, ועצם עשייתה, אפילו כשהיתה מזורזת, היתה בשופי, היא ביקשה את הדריכות. הלכך נמשכה מדי פעם בפעם לעשיה שהיה בה חידוש – אם עריכת “דבר לילדים”, דבר השבוע", “אומר” וכדומה, שהניחתה גם היא לשם עריכת ספרים וחיבור ספרים, שהיה בהם מריתחתו של היום, באופן שניתן על־פי חילופם של נושאיה ללמוד חילופי מוקדיו של הישוב, מבלי שמצע הענינים הנפרדים יקפח את רקע הענין הכולל.

ג

צא וראה, עד מה מצעו של היום נשען אל רקעם של הימים – עריכת ספר, כמו “מאורעות תרצ”ו", לא מנעה אלא, אדרבה, עודדה וזירזה עריכת ספר כמו “ספר העליה השניה”, והצליחה בשניהם, ודווקא משום שבספר הראשון היתה קרובה לכרוניסטנית, ואף שבספר האחרון היתה רחוקה מהיסטוריונית. גם מסעיה סייעוה לאחוז בדפקהּ של ריתחת השעה ולהדביק בה את קוראיה – בין היה זה מסע קצר, כגון שפריו היה תיאור קונגרס של ציונים; בין היה זה מסע ארוך, כגון שפריו השתתפות במעשה העתונות של תנועת העבודה החלוצית בפולין. ואף שכל מעשה ומעשה שבידה לא נעשה לה קבע, עסקה בכל אחד ואחד כאילו הוא לה המעשה האחד והיחיד שבאפשר ושבמוכרח, ואין לו תמורה עולמית. לכאורה נראה היה כי ענינים, כמו המערכת של המרכז לנוער או מערכת “עם עובד”, ירתקוה; ולא היא, – סופה הניחה גם זו גם זו, ולא משום שהמירתם במה שהוא מבריק יותר או מורכב יותר – אדרבה, חזרה אל האפור יותר והפשוט יותר, אם היה בו אך צד של חידוש, וביִחוד אם צרכוֹ היה עניני וחי. ודוק: לא מגרה ומבדר, כדרך האָפנה החדשה, המתישנת עד־מהרה, אלא עניני וחי, כדרך הנוסח הישן והמתחדש חליפות.

כעורכת הצטיינה בזהירות שלא חייבה וַתרנות; כסופרת הצטיינה בפשטות שלא חייבה פשטנות; סגנונה היה נהיר, ביטויה ברור, וניכרת היתה בה נחלת בתיה: בית ינקותה – בליטא הישישה; בית ילדותה – תל־אביב הצעירה; בית נעוריה – על שפת הכנרת.

מטובי מעריכיה היו סופרים מובהקים: קראנו בכתב – שופמן, ישורון קשת, שמענו בעל־פה – י. בת־מרים, והם טעמו בה טעמה של סופרת חוננת ומחוננת. ואמנם, התחרות שבין העתונאית שבה, המדברת מתוך השעה, ובין הסופרת שבה, המדברת אל מעֵבר לה, סיומה לרוב בנצחונה של הסופרת, ושעל־כן כתביה המרובים מניחים ברירה, שתעשיר את ספרותנו בכמה כרכים טובים ונאים, ולוַאי ותימצא יד נאמנה, כפי שנאמנה ידה שלה, שהשכילה לבור, ברוב טעם ושיקול, דברים של ערך ונוי של אחרים, ולהביאם במגילת־ספר, לרשות־הרבים. הרי לא בכדי דרשו רבותינו: ונתנו למפרע ונתנו.

[אדר תשכ"ט]

מאמר א: שבתו של מי ומה

א

אסופת־הדברים, שניתנה עתה בידנו במגילת־ספר, כוללת מבחר מסות ומאמרים, שנתפרסמו קודם, ביחוד מעל עמודי “דבר”, בין בחתימה: יותם, הפתוחה לצד הדרוש, גם אם היא מרמיזה במעט לשמו של המחַבּר, בין בחתימת יואב, הפתוחה כולה לצד הפשט, שכן היא מורה לשמו ולחניכתו של המחבר: ישעיהו אברך.

אין בידי להכריע על מה ראה המחבר להעדיף בקביעת שם ספרו כינוי על כינוי, אך השיקול הפשוט נותן כי לפי שממילא נתפרשו שמו וחניכתו, והוא דבר שלא עשאו קודם, וממילא נבלע בהם ענין יואב, הניח שיוּר לכינויו האחר, לאמור: פרקי יותם.

כנודע, יואב שם קדום ושלושה אישים שונים נקראו כן במקרא, ואף יותם שם קדום ושלושה אישים שונים נקראו כן במקרא, אבל בבוא חובב דרושים לדרוש – הרי לענין יואב יעלה את זכרו של שנאמן לו לדויד, ולענין יותם יעלה את זכרו של שהשכיל לומר דבר מוסר ותוכחה על דרך משל המפליא ביפי־ציורו ודרך נמשל המפליא ביושר־הגיונו. ככל הנכון, המחבר בחירת כינוייו נימוקיה פשוטים או סבוכים יותר, והם מן הדברים המסורים ללבו, אך דומה כי הדרוש שנדרש בהם, אף הוא יש לו על מה שיסמוך, שכן הוא חופף את דרך־כתיבתו של האיש על ענינה ובנינה.

וחפיפה זו היא שנתנה ונותנת, כי שני הכינויים האלה נעשו, בשנים האחרונות, כשם־דבר בפובליציסטיקה שלנו, ובעליהם הוא מכלל הסופרים המעטים, העודרים עתה בעתונות, והמעוררים ציפיה לדבריו, על דרך הציפיה של קהל־העברים מלפני דור ודורותיִם, שהיה מצפה לעתונו, וביחוד ביום הששי, מתוך קושיה: שבּתוֹ של מי, ומצרף לה את חברתה: שבּתוֹ של מה.

ב

ואל יהא מנהגו של אותו קורא רחוק, וביחוד חידושו מצד קורא קרוב, קל בעינינו. העתונות העברית בת־ימינו השתנתה הרבה, גם לטוב גם למוטב, וכידוע אין תיבת למוטב אלא לישנא מעליותא לחילופו של טוב, אך עמה ובה אף הקורא בן־ימינו השתנה הרבה, גם לטוב גם למוטב. לטוב – שירותיה לו מרובים ומהירים, ממש מימא לטיגנא, שהיא עורכת לפניו שולחן שמאכליו קלים ומַטעמיו קלים, וקליטתם כמאליה, על דרך בליעה חטופה שאינה טעונה ברירה והבחנה. למוטב – כקליטתם כן פליטתם, שאינם באים לסעוד את הלב אלא לשעשעו, שאם הכותב נוהג לפי מזגו הנוח הוא מבדר את לב קוראו ואם הכותב נוהג לפי עצביו הזעֵפים, הוא טורף לב קוראו. דברים אלה אמורים בעתונות ימינו בכלל, ובעתונות העברית בפרט, וכדי להסביר את הבפרט הזה אורה לעצמי היתר להטריח שמועה, המובאת משמי, ושנגלו בה פנים שלא כהלכה. הכוונה לא לגנות אלא לשבח, שמדדתי לו לעורכו של “דבר” זלמן רובשוב, על שלא הניח לו לעתון להיות עתון יומי. אבל לדיוקה של הסיפא, כך לשונה: עתון יומי בלבד, והוא שבח, שכרכתי גם לקודמו ב. כצנלסון ולקודמי־קודמיו בעריכת עתוני העברים בתמכי יתדותי בתולדותם. עתונות זו לא נולדה במזלו של יום שנשימתו קצרה אלא במזלו של שבוע שנשימתו ארוכה יותר, ואף בעברה לשמש את קוראה יום־יום, כעבור “המליץ” ו“הצפירה”, ששימשו גם קודם כמה מתפקידיהם של עתוני יום־יום, לא התנכרה לעברהּ והמשיכה לשמש את קוראיה בסיפוק צרכי־תרבות מרובים, והיא הנסיבה, שנמנעה, ימים רבים, מכמה וכמה חציצות, כגון החציצה בין עתונות וספרות, ואפילו בין עתונות ומדע, ביחוד חכמת ישראל. והנה חס לי לדרוש לחידושה של מסורת זו, שניתן לערער עליה מתוך טענה, שיש, ברוך השם, כלי־מבטא מיוחדים לכל שאינו בחינת ביצה בת־יומה, שבישולה סמוך להמלטתה, וביותר שהעתונות מגישה, על־פי דרכה, מזה ומזה, אך צר לי לראות במחיקתה של אותה מסורת, שאם אינה מחיקה גמורה היום היא עלולה להיות כן מחר, בדחוק העתונאים הרבים את הסופרים המעטים, שדבריהם עודם נשמעים מעל דפי העתונים.

ג

אמת, העתונים נוהגים לקרוא להם לעתונאיהם לשון סופרים: סופרנו לעניני מדיניות, סופרנו לעניני כלכלה, סופרנו לעניני כך וכך, אבל זו אולי השגרה האחרונה, שנשתיירה מימים רחוקים, שמסורתם נמחקה ונמחקת והולכת. וביחוד הדברים אמורים בסופרים, שהם פובליציסטים, ודנים במה שנידון להם לעמיתיהם־יריביהם, העתונאים, אלא שדיונם, כידוע, שונה ואחר. ואין צריך רוב דברים כדי לציין, כי סוג הסופרים האלה, שהיו לפנים לוּזה של העתונות, הם עתה בחינת אחרוני שומרי־החומה, ואם להסתפק בעתון “דבר”, אין צריך להטריח את כל אצבעות הידים כדי לפרוש מנינם.

ומשפירשתי בשמו של “דבר”, שהוא האכסניה העיקרית, ועל־רוב אף היחידה, של מחַברנו, ושבה נדפסו אף פרקיו, שרבים מהם כונסו עתה בספר שלפנינו, אוסיף כי הוא, וכנראה אף העורכים, רואים השתתפותו זו מיוחדת באָפיה, ואף הכינוי של מדורו, מדור־הקבע, מעיד: מזוית אחרת, והיא הגדרה צדקה ומוצדקת, גם לפי תכנם גם לפי צורתם, של דבריו. ודאי אין הוא בן יחיד למדור שלו, על הגדרתו וכינויו, – ודיִי אם אמנה, דרך דוגמה־להשכיל, שלישיה של הסופרים, שכתיבתם היא קבע ב“דבר” – אהרן מגד, חיים גורי, יורם קניוק – אך כמה וכמה הבדלים חוצצים בין מחַברנו לבינם ואעמוד על צמד־הבדלים בולט ביותר. ראשית, שלשתם בעלי שתי מלאכות – ראשון ואחרון מספרים והבלטריסטיקה היא להם מסלול־ראש והפובליציסטיקה נתיב־מִשנה, שבאמצע משורר ושירתו לו מסלול־ראש ומדורו נתיב־משנה, ואילו הוא, בעל הזוית האחרת, בעל מלאכה אחת, והיא לא ראש ועיקר, וגם אם לא נתעלם מסגולתו הסיפורית־פיוטית, כפי שהיא מבצבצת ועולה מבין שיטי־דבריו בפרקי־המסה שלו וביחוד מתוך שיטי־דבריו בפרקי־מסעיו, הרי שעבודם המפורש של היסודות הבלטריסטיים לתעודה הפובליציסטית מלמד, כי אין לפנינו כאותה חציצה שמצאנו בשלישיה ההיא המגבירה פרגוד בין תחום ותחום, כפי שמצאנו בנתן אלתרמן, שכל תחום ותחום של כתיבתו תבעו אחד אחד, עדיפות עליונה לעצמו. אחרית, גם הסופרים שמנינו ושכמותם הם אמנם בעלי־מלאכות, עם זאת מלאכתם אחת – הכתיבה ממצה את מלוא עולמם והיא־היא עשייתם, ואילו בעל הזוית האחרת, שהוא בעל מלאכה אחת בכתיבה, הוא בעל מלאכות הרבה בעשיה, בעסקנות־ציבור, בשליחות־ציבור, שאינה מפורשת בכתיבתו ואך לעתים מרומזת, אבל בלעדיה לא תשלם ידיעת הביוגרפיה, שבלעדיה לא יתפרש יסוד גדול בכתיבתו, והוא יסוד השכנוּת של הלכה גלויה ומעשה חבוי, המתפרנסים ומפרנסים זה מזה. מתיחותה של השכנוּת הזאת נותנת כי האיש נתעלה לא בלבד למעלתו של אחד מטובי הפובליציסטים בימינו, אלא אף למעלתו של אחד מטובי הפובליציסטיקה שלנו בשני דור שלפנינו וייחשב כן בשני דור שלאחרינו.

ד

ולא הייתי מסתכן בנבואה, שלאחר סתימתו נמסר למי שנמסרה, אילולא יגעתי, יגיעה מפורטת, על ניתוח דרכו ודרכיו בכתיבה, ואילולא נמצא לי בו יתרון המנדיר והולך – והיא נטיעתו, המודעת והמכוונת, במסורת הפובליציסטיקה העברית ונחלת קניניה, וצמיחתו העצמית והיִחודית מתוכה. אמרתי: הפובליציסטיקה העברית, וכדי לדקדק אומַר: הספרות העברית, שהפובליציסטיקה היא ענף נחשב בענפיה. והדקדוק הזה נצרך לביאור האמירה: יתרון המנדיר והולך. כי המתבונן במהלך הספרות העברית אינו יכול להתעלם מניתוקה או, לפחות, מערעורה של שלשלת הקבלה בה. וכבר מלתי אמורה: אפשר אין זה יתרון, אם ניתן לפי שירת השעה להוכיח, כי ביאליק היה, ועל שום כך היא שירה גדולה, אך ודאי חסרון הוא, אם ניתן לפי שירת השעה להוכיח, כי ביאליק לא היה ואף על שום כך היא שירה קטנה, שכן ההתעלמות ממה שהיה, אף שכוחו וערכו קיימים, היא לא בלבד התחמקות מתחרות רוח וכשרון־מעשה, אלא בעיקר דלדול־מדעת והתרוששות־בידים.

ומה שאמרתי בשירה, ניתן להיאמר בספרות כולה לשתי ענפיה, והפובליציטיקה בכללה, – יפה כוח הדייג’יסטים למיניהם שהוליד מיני סנדל, כפי שהם מתגלגלים בעתוני יום וערב, אך אין לידה וגידול של בנים ממש בלא נחלת הורים ומורשת מורים, ושעל־כן תלמודם מצוה עליונה. ואם למחבר שלנו – ניכר תלמודו ושלשלתו ארוכה וצמודה, לארכה של ספרותנו ועומקה. כי אם לענין ביקורת המה, ביקורת הענין ודרך דיונו, הרי למד מרבותיו הרבים וכן שלמים, ומתוך ידיעת ירשתם, ביצר עמידתו שלו, באופן שסופו של התלמיד – תנא, ואפילו תנא דפליג; ואם לבקרת האֵיך, בקרת הלשון ודרך שימושה על קסמה וקסמיה, הרי מתוך שלמד, וכהלכה למד, מבראשית ברא ואילך, הרי, כל סופר בעל יחוד, ברא כאן בראשית שלו. ואם הביקורת ניתן לכוללה ביריעה קצרה, הרי בקרת הלשון, המשמשתו, צריכה יריעה ארוכה, והיא עמנו בכתובים, ונקוה לפרסמה לגופה.

ה

אולם ראיית נטיעתו של בעל “פרקי יותם” בתוך מסורתה החיה של ספרות־הדורות וצמיחתו העצמית מתוכה, היא אך חלק של ראִיה כוללת ומקפת יותר. הרי כל עצמו של ספרו על עניניו מעיד על כך – הדיבור מתיחד על בעיה ובעיה כפי שמעלה אותה השעה, אך עד מהרה המחבר מַראנוּ לדעת, כי אין בעיה, שתהא באמת מצומצמת על השעה, שכן היא נטועה ברחבם ועומקם של הדורות, התולדות, תולדות־העם. הוא אמצע, ואמצע מפרכס וחי, וכל הגוזר עליו להיות תחילת עצמו ואחרית עצמו, כגוזר עליו מיתה.

שעל־כן עיקר ההערכה של מחשבתו וביטויה אינו בהסכמה או בהשגה בדברים השנויים במחלוקת, אלא בעקרונותיו של הדיון, שעיקרם ההבחנה בין מה שהוא עיקר ובין מה שהוא טפילה לעיקר, לא כל־שכן טפולה לו, ובין מה שהוא שורש לבין מה שהוא קליפה, לא כל־שכן ספחת לו, ומלחמתו להבחנה זו על סעיפיה, כגילוייהם במערכת־החיים, נטושה לכל אורך ספרו, והוא עושה אותה ברוב הגין ורגש, המסתייעים לפי צרכו של הענין בהומור וחן, בשנינה ולעג, הכל לפי הנידון, שכלל־דרכו הוא כדרך הדיין הנוהג אורך־רוח, והוא כמתקצר בעל־כרחו, וההסברה המתונה נחלפת ממילא בתוכחה חדה, עד שהיא מכריזה עצמה גם בכותרת דבריו (“הנח לנו”… “בשם הנימוס הטוב לכי!”).

ועיקרה של כתיבתו הוא במזיגה של יסודות, כגון יסוד העיון ויסוד הפולמוס וכדומה, כפי שמצאנו במיטב הפובליציסטיקה שלנו, שהמחבר שלנו מתוך שלמד אותה וממנה זכה ללמד. תארך היריעה, אם נאמר לפרוש בשמות אלופיה, אך ככל הנכון ראשי רבותיו, שהיו לו, אחד־אחד מופת בבחינתו, הם ברל כצנלסון ומשה ביילינסון מבחינת הדריכות שבין מצפון וזיקה ושאין לה התרה אלא בתגבורת האחריות ומתיחתה עד הקצה; יעקב קלאצקין ושלמה צמח, מבחינת השייכות שבין ספירת האמת וספירת התפארת ושאין לה התרה אלא בעיון חמוּר של כפות־המאזנַיִם; אברהם שרון מבחינת זכות הקטיגוריה של מידת־הדין ור' בנימין מבחינת חובת הסניגוריה של מידת־הרחמים, ואף היא דריכות שאין לה התרה אלא במידת־החסד, שבה הנברא מתדמה לבוראו, בסוד עולם חסד ייבּנה, או כלשונו המפורש של המחבר, המחדד את הכתוב, לאמור: עולם חסד, רק חסד, ייבנה.

אשרי מי שאלה אלופיו והוא צעיר אלפם, חוטר לבית־משפחתם.

[כסלו תשל"ו]

מאמר ב: בהתלכד המה והאיך

א

אפתח, ברשותכם, בתודה כפולה – התודה האחת שכללתם, בטובכם, במסגרת של זימוניכם, הקרויים מפגשי יוצר ויצירה, את ידידנו ישעיה אברך לצאת ספרו “פרקי יותם”; התודה האחרת, שכללתם, בטובכם, גם אותי בכלל הדוברים בו ובפעלו. אולם כמי שכבר קפץ, קפיצת־עראי, לתוך המסגרת הזאת, וניסה, מסת־עראי, להסתדר בה, כפי שניסיתי בדברי, שהקדמתי לו לאותו ספר, אעֵז להעלות לפניכם שאלה, שהעליתיה לפני עצמי, לאמור: האומנם מסגרת זאת וכזאת יש בה כדי אפשרות דיבור נאות ומספיק באיש ופעלוֹ, ואף אפרוש תשובתי לה, שהיא כסתירה ממנה ובה: הן ולאו.

ב

לענין התשובה האחת, תשובת הן – “פרקי יותם” אינם מכלל הספרים, הנגלים עלינו בכל שני וחמישי, שבהם בתי־דינים יושבים, שמוקד תחנונם הוא באמירה: ברוגז רחם תזכור, והיא אמירה המתוחה על־פני פרקי הספר, שנמשכנו להם בבואם לפנינו, תחילה, אחד־אחד, בסירוגי־פרסומם, ביחוד מעל דפי “דבר”, ואנו נמשכים להם, רב יתר, עתה עם כינוסם במגילת־ספר. יותרת משיכה זו באה מתוך מעשה־כינוס מסמיך מסה למסה, מאמר למאמר, רשימה לרשימה, מקרב ענין לענין וקירובם מעוררנו להשוות זה לזה, להקיש מזה על זה, ומוכיחנו, כי אף שכל ענין וענין נכתב בשעתו ולשעתו, כוחו יפה מעֵבר לשעתו, והלימוד היוצא מלפני דיונו כמתחזק מעֵבר לשעתו, כשניתן לראותו כחוליה המחוברת לשלפניו ולשלאחריו, והמעיין אינו יכול שלא להפליא, עד־מה מערכת ההגיונות היא עם כל ניעיה וזיעיה, מהם שקוטים מהם סעורים, כמערכה מעוּיֶנת, כביכול נבנתה על פי שיטה סדורה מלכתחילה, בעוד שבאמת אין לפנינו אלא שיטה מסתדרת בדיעבד, או נאמר: מסכת שסוגיותיה נולדו אחת־אחת, מתוך הבינה במאורעות הימים, מאורע־מאורע וזמנו, ואם אמנם נתגבשו כדי תורה שלמה, הרי זה מכוחו של המתבונן, מכוח כשרונו ויכלתו, ויתר עליהם – מכוח אָפיוֹ ויִחודו, ואם להיעזר בהגדרה של נתן רוטנשטרייך לגבי חזיונות אלה וכאלה אומר: אם שיטה היא, והיא אמנם שיטה, שערובתה באישיות בעליה, או בקיצור: שיטתו היא באישיותו והיא הבאה על הבלטהּ בכל שיטה ושיטה שבספר.

ג

לענין התשובה האחרת, תשובת לאו – אמנם הספר שלפנינו הוא בנותן־הצצה בעולם גדול, עולם הגותו של מחברו, והוא צד נחשב שהקרינתו אישיותו, אך הוא עולמו הגדול ולא עולמו השלם. כדי לעמוד על עולמו השלם אין להסתפק בצד הנגלה לרשות־רבים גדולה יותר, אלא דין לעמוד על הצדדים המכוסים מהם, או, לכל המרובה, ידועים בחלקם זה או זה לרשות המעטים. כדי להעמיד את הבעיה על חוּדה אזכיר שלושה מיטיבי לכת, שכבר הרמזתי עליהם במבואי הספר שלפנינו – הלא הם אהרן מגד, חיים גורי ויורם קניוק, העודרים גם הם, איש־איש ומדורו, באותה מערכה, מערכת “דבר”, והרמזתי עליהם גם משום הצד השוה לישעיהו אברך, אלא ביחוד משום הצד השונה ממנו. הצד השוה – כמותם כמותו סופרים שהם אמנים ביסודם ואמנותם טובעת את אומנותם; הצד השונה – שלא כמותם כמותו, שאם אני מבקש לתפוס מלוא מהותם אין אני יכול להסתפק בהערכה בפובליציסטיקה שלהם, אלא חייב בהערכת הבלטריסטיקה שלהם, שהרי כל הערכה המביאה במנין מאמריהם שלהם ומתעלמת מסיפוריהם ושיריהם, בין על דרך ההבחנה השגורה בין עיקר וטפל או על דרך ההבחנה שאינה שגורה בין עיקר לעיקר, היא הערכה למקוטעין. אבל זאת לזכור, כי כל תחומיהם אלה לא זו בלבד שהם גלויים, אלא הם ממצים את פעלם, שכליו שבט סופרים. מה שאין כן ישעיהו אברך – הוא, אמנם, אינו מניח פתח להבחנה זאת וכזאת, אלא אם כן נניח, כי במגירותיו יש גם יצירי ספרות שאינם בפובליציסטיקה, אבל סיכום הערכתו אי־אפשר לו על דרך השגור, והוא דרך הבא ללמוד וללמד על אדם השלם, תרתי משמע, מתוך שהוא ממשיל עליו משל האילן, שהמתבונן בו מגביה עינו וצד את מראה צמרתו, הגלוי למרחוק, אך מעלים עינו מנופו וגזעו ושרשיו שהצמיחו אותה, והוא מתאמר, כי ראייתו – מלוא ראִיה.

ד

ותרשוני הערת בינַיִם: יש בי אוורסיה לתיבת צמרת, וביחוד משום שנעשתה כמונח הרוֹוח לסיעת־עסקנים ראשה – צמרת המפלגה, צמרת התנועה, צמרת הרשות וכדומה – וכבר אמרתי וחזרתי ואמרתי, ואך מעל בימת הכנסת, דבר־תמיהה על אלה, שמודדים או מניחים למדוד לעצמם הגדרה, שהוראתה המרחק הגדול ביותר מן השרשים, ומתוך שהם מתהנים מישיבת־מרומים הם עשויים שידמו, כי כוחם הוא בפרכוסי האויר המנודדם אילך ואילך. אכן, משום חשש האסוציאציה הזאת – מילתא זוטרתא: גב על גב וגג על גג, הועדה המרכזת – דין להדגיש, כי בהפליגנו מצדו הנגלה של בעל “פרקי יותם” לצדדיו הנסתרים, אנו נמצאים בתחומו של איש רוח ותרבות, שנגלותיו יונקים מנסתרותיו, ואם להיעזר במשל האילן נאמר, ששלוחותיו ושׂרעפיו לעברים ולמעלה אחוזים אחיזת־תמיד ודבוקים דיבוק־תמיד בשרשיו למטה.

ה

עד כאן לשון ההערה, המחייבת הערת־מִשנה: אין בידי לדבר על כל צדדיו, שאינם גלויים לרשות־הרבים, אף שהם משמשים את הרבים – הרי גם בצד הנגלה היה כך. רק מקץ שנים, שנתפרסמו והלכו מאמריו של יותם ויואב, תמידים כסדרם, והיו צרכו של ציבור־קוראים רב מנין ורב פנים, באה רשימה קטנה של גצל קרסל וגילתה ברבים מי הוא, בעצם, הניצב מאחורי צמד הכינויים האלה, ואך פרס סוקולוב עשה יתר פומבי לכך. אפס גם במעט הצדדים שבצנעה, שידעתי בהם או עליהם יש לנו רב – לא מעט שמעתי על עשייתו בבריגדה היהודית ולא מעט שמעתי על עשייתו במסעותיו, כציר שלוח לגויים ויותר מהמה כציר נאמן ליהודים, אך לפי שאינה דומה שמיעה לראִיה, אבליט בחינת בעיני ראיתי, לאמור: לו באתי לפרוש במעשיו המרובים, שידעתי בהם ועליהם, והכרוכים בקניני הרוח והתרבות, בשדה העידוד, העזרה, העצה והתושיה, לספרות וסופריה, לאמנות ואמניה, למחקר ולחוקריו, לחינוך ומחנכיו, ולא בלבד בתחומי המוסד, שהוא נמנה עם ראשיו, אלא בכמה וכמה מוסדות אחרים, שהוא נותן להם מכוחו ומוחו, וביותר לו באתי לפרט את התעניינותו הנבונה ורוגשת כאחת, במשק החי של היצירה ויוצריה, שהוא מתחקה עליו תדיר כדי מלוא ידיעה בו, מלוא בקיאות בו, כמשפטו של שאינו מניח התעניינותו אלא אם נעשה כמומחה בו, לא אספיק. ומסייעתו בכך מידה של תלמיד־חכם על־פי טבע ברייתו ודרך גידולו, שרעבונו לשלמוּת הדעת אינו מרפה ממנו עד בואו על מלוא־ספקו. והתערות כזאת בשרשי התרבות, הספרות, המחקר, שמובאם מן החיים ומוצאם אל החיים, מהיותם עצמם גופי־חיים, – היא־היא הקרקע המפרנסת גם את שיחו, ושיח תרתי משמע, – שיח שבעל־פה והידוע לרשות־רבים קטנה יותר, שיח־שבכתב והידוע לרשות־רבים גדולה יותר.

לאחר שיצאתי במקצת ידי חובת הסקירה הכוללת של אישיותו, מסד עשיותיו, כדי להראות, כי המסגרת, שהמסיבה הזאת מצוּוה עליה, היא כמסגרת מפנים למסגרת – דומה כי מותר לנו לומר, כי מערכת היִחוסים שבין הצד שהוא מגולה יותר לבין הצדדים שהם מכוסים יותר, היא מערכת יִחוסים מופלאה, שעיקרה בסמיכת־גומלין, לאמור: אשרי מי שמדרשו סמוך על מעשיו, כשם שמעשיו סמוכים על מדרשו, כפי שבא על ביטויו ב“פרקי יותם”.

ו

ונפתח בחלוקה, שאפילו כשהיא מדומה מבחינה מהותית, הריהי מסייעה מבחינה מתודית. הלא היא החלוקה בין ה“מה” וה“איך”. לענין ה“מה” – הרי הנושאים הנידונים רובם ככולם פוגעים בעין העגולה, ואף אלה שהוחזקו להם לקוראים כטפלה לעיקר, ואפילו כטפלה לגופה, בירורם ואופן בירורם מעלם כדי עיקר, והקוראים, שטעו כדרך שטעו, תמהים על עצמם שלא הבינו מלכתחילה, קודם הקריאה, מה שהובן להם בדיעבד, לאחריה. לענין ה“איך” – דרך הדיון ודרכיו, על אמצעי הביטוי וסממניו עשויים כפי שעניינים של עיקר נותנים ומחייבים, באופן שתוכן וצורה ישאו בד־בבד דבר שלא ייתכן בלא ויתור על המנהג הרוֹוח להיפטר מחובת האמירה וזכותה באפרורית משועממה של מיני שגרה ודיִש מזה ובססגונית רוהבה של מיני פתיעה וגירוי מזה, אלא מתוך בדיקה ובקרה של משקל המלה, הפיסקה, החטיבה, שיהא בהם כדי מתיחת יכלתו של המביע במיצוי ובחידוש, בין במה שמחייב כובד של רצינות בין במה שמתיר קלות של הומור וכיוצא בצמדי־ניגודים אלה וכאלה בתוך מערכת הגות והסברה, מתוך אחריות קודם־כל כלפי עצמו וממילא כלפי זולתו. והיא הנותנת, כי ככל שה“מה” וה“איך” מתלכדים ביותר, הרי ליכודם במזל תאומים של חומרת־ענין וחמדת־לשון, והיא לשון, היונקת מתחומם של רבדי שלשום רחוק ואתמול קרוב, ומיזוגם כלשון היום הזה, ולא אאריך בזה, שכן לשונו ולשונותיו הם ענין לקונטרס מיוחד שכתבתי ופרסומו קרוב. אבל, כאמור, החלוקה בין “מה” ו“איך” היא מדומה, ולא בלבד פה ועתה, וביאור זיווגם, העולה יפה, קצתו נרמז בכותרת־המִשנה, שמחברם רשמם בראש רבים מפרקיו: מזוית אחרת. לשטחו של דבר באה אותה כותרת להגדיר אָפיוֹ של החיבור, כדי להבדיל בין מדורו שלו לבין מדורים אחרים ושונים, שמנינם מרובה, ואף בינו לבין מדורים אחרים ודומים, שמנינם מועט. אבל לתוכו של דבר, באה להגדיר דרכו של המחבר, שאינו נלאה לבקש ולמצוא בכל ענין וענין הנידון לו אפשרות עיון ודיון מזוית אחרת, העשויה לחדד את הראִיה ולרענן את חזותה. לא קל לקיים בעתון מדור שחלל־נשימתו הוא לא בלבד במחיצה המתרחבת והולכת בין ז’ורנַליסטיקה לבין פובליציסטיקה, אלא אף במחיצה המצטמצמת והולכת בין פובליציסטיקה ואסייאיסטיקה. והנה, לא דיו שהוא מכלכל מדורו כתכונתו, הוא עשאו מוקד־התעניינות של קהל־קוראים רב, וכבר מִלתי אמורה ואחזור עליה גם עתה: ועיקר הצלחתו במה שנתחדש בשלו מנהג ישן והוא הסקרנות־שבשאלה הנשאלת בימות־החול: שבּתוֹ של מי, וההתעוררות שבתשובה הנענית בערבי שבתות: שבּתוֹ של יותם.

ז

אבל אם להצלחה, ראוי שאזכיר מה שנראה בעיני הגדולה שבהצלחותיו, שעלתה בידו לקיים מנהגם של ישראל במחציתה האחת: נתבע למשכן ונענה, ולהשתמט ממחציתו האחרת: נתבע לעגל ונענה. והריני מפרש את הצלחתו מתוך שאני משער השערתו: אם אפשר, בדחקוֹ של דוחק, לפרנס מעמד, כפול־פנים כזה של ישראל במדבר, אי־אפשר ואסור לפרנסו בארץ־חפץ. מתוך כך תובן מלחמתו בכל מיני עבודה זרה ואבזריה, שפשטו בדור, והם כמעֵבר למקומם ולזמנם, המבקשים לעמוד על כך יקיימו: ניתי ספר ונחזי. הלכך המשאלה שבפינו: זכה, יקירנו, וזכּנוּ ברוב שבתות כאשר זכית וזיכית אותנו, אמן.

[ט' שבט תשל"ז]

א

דברים בפתח־הזימון עם חיבור דין להקדים להם דברים על פתח־הזימון עם מחַברוֹ, ואלו מחייבים הרתעת־זכרוננו אל מאחורי שלושים שנה ושנה, אל ראשית הפגישה והפגישות, שהיתה בבית “דבר”, בבואי לעבוד בו, ומחברנו, ד“ר משה ישיֶביץ הוא ישי, ראש־מִנהלתו. אכן, בית־”דבר" – הגדרה זו כבר היתה, בימים ההם, מהלכת כמטבע עובר, אך כל־כולו של אותו בית דירה שכורה בת כמה חדרים צרים ברחוב יבנה ממול מגרש, שעמד בו בנין הדפוס, שבו נדפס העתון, הוא דפוס “הפועל הצעיר”. הגדרה זאת עשויה, לפי הכתיב, להישמע בהטעמה מפיסה: בית־הלל, בית־שמאי, או כהדגשה מקניטה: בית־חוֹניוֹ, בית־בייתוס; מה שאין כן לפי הקרי, שנשמעת מתוכו כמין רמיזה על פאמיליאריות, שוַדאי וספק שימשו בה בערבוב. ודאי – היגיעה התמה (קלי־עולם בימינו יאמרו: הירחמיאלית) של כתריסר העובדים, שלא היה ביניהם עתונאי לפי נסיונו, כל־שכן לפי אָפיוֹ, לבנות בימת־יום־יום לפועלים, עשתה את שלה; כשם שהסֵבר הטוב של פתחון־נפש, שהיה שפוך על־פני הישוב הקטן ועל־פני העיר הצעירה, עשה את שלו. ספק – הבדלי־גידול וניגודי־תכונה וחיכוחי־אופי עשו גם הם את שלהם, ואלה הבדלים שנבלטו והלכו, ככל שרובד־השתיה הכמו־מונוליטי, של אנשי העליה השניה, נוסף עליו נדבך זה או זה של בני עליה מאוחרת יותר, מאזורי־גולה שונים במעט או בהרבה, מהם שהבליע עצמו בקודמיו, מהם שיכול להבליע עצמו ולא יכול, מהם שלא רצה ולא יכול כאחת. אמנם, ב. כצנלסון, שצירופו של מטה־העובדים נתון היה להכרעתו בלבד, ביקש הרכּבה במזל קיבוץ־גלויות, אבל היה זה אידיאל, שאפילו הגשמתו האופטימלית לא היתה, ולא יכלה להיות, אידיאלית כל־כך, ובמידה שנדרש הלכה־למעשה, הרי יותר משנתקיים במערכת, נתקיים באדמיניסטרציה, וביחוד באֶקספדיציה. עם זאת ניתן לה למידת ההתבוננות, ואפילו לתאוָתה, להשתעשע בטיפולוגיה מגוּונה למדי, והמתבונן נמצא למד, כי מקומו של איש ואיש נקבע לא בלבד לפי התפקיד שבידו, אלא גם (ופעמים הרבה: ביחוד) לפי המנטליות שבלבו, באופן שאפשר כי איש שהוא, על־פי התפקיד, במשטח־טבורו של הבית, יהא, על־פי המנטליות, בזויות־היקפו.

לא אומַר, כי הוצרכתי להפליג מעצמי, כדי לראות דוגמה מספקת לאפשרות הזאת, אבל בחינה אובייקטיבית יותר ניתנה לי מתוך התבוננותי בהופעתו ומנהגו של האיש אשר על הבית, מנהל “דבר”, שכלל־עמידתו נראה לי בחינת קירבה וריחוק העולים כביכול בקנה אחד. וככל שהוספתי והתבוננתי בו, נתחזקה בי ההשערה, כי כל עוד חידושו של המפעל מרובה מהרגלו – הרי יד הקירבה על העליונה; אולם ככל שהרגלו של המפעל יהא מרובה מחידושו – תהא יד הריחוק על העליונה; ולפי שאין לך מפעל שריתחת־חידושו תימלט מקפאון־הרגלו, לא יכולתי שלא לנחש, כי גזירה על האיש, שלא יאריך לישב בין כתלי המוסד, אם אך יראנו מאושש על בסיסו וסמוכותיו, וקשה לומר, כי השערתי וניחושי לא נתאמתו. האיש, כשם שלא היה אי־אז, בימי העליה השניה, כשצמד הידידים, ב. כצנלסון וש. יבנאלי, שוטטו לאָרכה של ארצנו ובדרכם רקמו מיני חלומות, וחלום עתונם של הפועלים העברים בכללם, כך לא היה אי־עתה, כשמפעל “דבר” עמד על אָשיותיו כבעל־בעמיו, החולש על מנגנאות אדם ומכונה ואביזריהם. לאמור, הוא עוד לא היה בימי החלום הגמור, הוא כבר לא היה בימי הממש הגמור, אך היה הָיָה בימים, ימי ראשית היגיעה והמשכה, שעשו את החלום – ממש. בדיבור אחר: הוא היה בתוך הבית שעיקרו רעננות, אך לא היה, לא יכול להיות, בתוך הפירמה שעיקרה שגרה.

והדגש הוא בארבע התיבות: לא יכול היה להיות, כפי שמעיד המשך מעשיו, ועדים נאמנים לו שני ספריו שלפנינו – ספרו אחד: “ציר בלא תואר, רשמי שליחות ומסע בפרס” (הוצאת טברסקי, תש"י). ספרו אחר: “בצל השואה, רשמי שליחות בפולין 1946־1945”, (תל־אביב, תשל"ג).

ב

הצד השוה בשני הספרים רבי הענין והענינים הוא דין־וחשבון מפרכס וחי, העשוי כפסיפס לריבוי מראה וחוָיה, על שתי שליחויות, שמחברם נטל עליו וקיימן, שליחות־שליחות לענינה ולמועדה, במרבית־מסירות ובמיטב־יכולת, בקיום מצוה לשמה ולזמנה, כשעיקר כוחו של מקיימה במה שעסקנותו היא תעודתו ואינה אומנותו. גם שליחותו האחת חרגה מעבר לעצמה – העזרה לאחינו פליטי־פולין, שנמלטו מחמת־המציק לרחבי־רוסיה ונתגלגלו לפרס, נצטרפה לה לא בלבד העזרה לאחיהם שנשארו ברוסיה, אלא גם העזרה לבני גולת־פרס גופה, באופן שהיתה זו פעולה שלובה וברוכה לטובת שני שבטים, הגֵרים והתושבים, עידודם וחיזוקם, שבט־שבט לפי מעמדו וצרכו, לשם חיבורם ושיזורם במערכת־העם הגדולה, מערכת־המלחמה לבנין ארצנו ותקומת עמנו בה; גם שליחותו האחרת חרגה מעֵבר לעצמה – פתיחת משרדי הסוכנות היהודית בפולין העממית נצטרפה לה טירחה נאמנה לשם ליכודם של ניצולי־השואה, שיהא בכוחם לעמוד על רצונם להיות עם בוני־ארצנו וביניהם ולעמוד בפני פיתויָם וכפייתם של שליטים־מטעם שביקשו על קברם של מיליוני נרצחי בני־עמנו, לעמעם דעת־שרידיהם בחידושי־תעתועים. אולם משנסתיימה השליחות האחת והאחרת, נסתיימה גם העסקנות, ולא עוד, אלא משנתן לנו דין־וחשבון על כפל־שליחותו, אנו צופים לדין־וחשבון שכמותו על שליחותו השלישית, שהיה בה ציר־בתואר – כוונתנו לימי כהונתו כשגריר־מדינתנו בבלגראד וברומא, כהונה שעשויה היתה להיראות כשלב רשמי, שקדמו לו שני שלבים רשמיים־למחצה, בקריֶרה כבודה ונכבדה. אולם עינינו הרואות, כי כשם שהשליחות האחת והאחרת לא הצמידתו לכסא בסוכנות היהודית, כך השליחות האחרונה לא הצמידתו לכסא במשרד־החוץ. וכאן וכאן לא עשה כמי ששליחותו סופה קבע של עסקנות או קבע של פקידות, אלא כמי שקיים כל שליחות לגופה ולשעתה, כשהוא, השליח עצמו, בחינת טיפוס ישן שיָפה לו החידוש, ביחוד בימינו – טיפוס היוצא נדבה לעזרת העם.

“מה נתתי אני, מה נתת אתה, מה נתן זה או אחר, למען הנמַקים ביהדותם שם, בגלות אירופה” (“ציר בלא תואר”, עמ' 7) – היא השאלה, שהשליחות האחת והאחרת היא תשובת השואל־הנשאל עליה, כשהממונים־מטעם יותר משהם לו סיוע, הם לו מעצור. בשני הדינים־וחשבונות אנו מוצאים צד שוה הראוי לתשומת־הדעת – שכשם שאישי־התנועה הם במעודדיו, כך אנשי־המנגנון במעכביו. בשני הספרים מזדקרת ממלכת הבוֹנצים הקטנה בעליבותה הגדולה – כאן וכאן הם משלחים אותו תחילה מממונה לממונה ומנדדים דרכונו משולחן לשולחן, והוא, בן הרב אנין־הרגש, נכוה בצוננין הנשפכים על לבו החם, ואינו מעלה על דעתו, כי הוא עצמו הוא הגורם לכך, שכן עצם חידושו של המתנדב מעלה כממילא את חמתה של כת־שליטי־זוטא, והדברים יגעים, ואילו נצברו לפנינו הנסיונות בפינה הזאת, והיו גם דברים ארוכים.

ג

ולפי שאין צרה באה לבדה, הרי צרת הביורוקרטיה מצטרפת לה צרת המפלגות, וקורא שני הספרים שלפנינו רואה מעמדו ודרכו של שליח, שאין לפניו אלא חובת שליחותו האינטגרלית, והוא מתחבט לגוננה מפני שליחים אחרים, שמתוך כפיפותם לשליחויות־מִשנה נמצא הדיפרנציאל אוכל את האינטגרל, אם כולו אם רובו ככולו. הללו, אם לרצונם אם לכרחם, פנקסנות כפולה לפניהם – פנקס הכלל הגדול, של כל ישראל, ופנקס הכלל הקטן, של קצת ישראל – דהיינו, של חברים או מועמדים למפלגה, לסיעה וכדומה. ממילא אין ר' ישראל נראה להם אלא כמידת־שיבוצו ואפשרות־שיבוצו בכלל הקטן שלהם, וככל שר' ישראל הוא מעֵבר לאותה מידה ומֵעבר לאותה אפשרות, או שאינו נראה לחלוטין או שהוא נראה למקוטעין בלבד. האינטרסנטיות הזאת ושמיטתה־מדעת, הן־הן שהניחו בידי מחבר שני הספרים שלפנינו לראות את גורל ישראל מתוך גורלו של ר' ישראל ואיפכא – גוֹלת־הכפל של פרס, גוֹלת־הקבע של התושבים וגוֹלת־העראי של הגֵרים, מהימנות שתיאורה הכולל נעוץ במהימנות התיאור המפורט של נפשות הרבה, נפש־נפש ואָפיה וגורלה. מהימנות זאת מתעלית ביותר בתיאור שרידי גלות־פולין – הסטטיסטיקה הכוללת כאילו מתפרקת לעינינו לפוזיציות בודדות של גורלות־אדם המפרפרים בטרגיותם, ונמצאת המוחשיות המזעזעת של ספרה וספרה מצילה את התודעה ואת המצפון מפני ההפשט המעמעם של המספרים הכוללים, ולפי שאין בכלל אלא מה שבפרט, הרי שואת המיליונים פירושה מיליוני שואות, נפש־נפש ושוֹאתה. תשומת הדעת לפרט המסוים וסיבוכיו והתחבטותו בשכול ויתום, עוני ורעב, המבצבצת מטורי ספרו על פרס, מתחדדת ביותר בספרו על פולין – עצמת־רגש של בן הגולה הזאת, יליד גרודז’יסק, שילדותו עברה עליו בבית אביו הרב בווֹליה ונעוריו עברו עליו בצ’נסטוכוב ובוארשה, מעלה גלי־זכרונות, והעימות המאוּים בין אז ועתה, שאינו מרפה ממנו, מעמידו שליח עם למחרת חורבנו, ששלהי כלייתו קשים ככלייתו – בעקבי נחש־הענק, שהשמיד מיליונים, כרוכים נחשי־ננס המתנכלים לקומץ־הניצולים ועל אֶפרם הקלוי של מיליוני השרופים נוספים חללי שרידיהם הנרצחים בידי שכניהם בדרכים, בשדות, ברכבות. ובשלהי־כליה אלה נעשתה השליחות הזאת, שליחות הצלה של האחרונים.

ד

משיטי־דבריו של השליח ניכר, כי כבש בלבו כמה מיני תרעומת על המנהג שנהגו בו אדוני־מוסדות עבדי־הרוטינה, וכזכר־לטיט סיפר אז מה זעיר־שם זעיר־שם. אבל אותה כפיות־טובה, של אחרים, מצטרפת לה כפיוּת־טובה שלו עצמו לעצמו. כי הנה בסיום הספר אנו שומעים נאומו, חציוֹ כובד־ראש וחציוֹ בדיחות־דעת, ונאמר בו כי מחלת־אפוֹ היא אֵם שליחותו הכפולה: במצוַת רופאו נשלח לאקלים יבש – נזדמנה לו פרס; במצוַת־רופאו נשלח לאקלים קר – נזדמנה לו פולין. אולם אם לדקדק, הרי גם כפיות־הטובה של האחרים המתכחשים למעשיו, גם כפיות־טובה אחרונה שלו עצמו המעלימה או, למִצער, מטשטשת את מניעיהם, יותר משהיא מרֵעה לו היא מיטיבה עמו, כי גם היא מסייעתו להעמיד שליחותו על אמִתה, מעֵבר לכל החזקת־טובה – בחינת שכר מצוה – מצוה.

[כ“ב שבט תשי”ח]