ממש שמחת פורים היתה לי בשעה שבאה לי הידיעה, בי המיניסטר החדש חורש עלינו את הטוב להקל קצת את עולנו, על-ידי מה שינהיג בשבילנו שוב מין צנזורה פריונטיבית בעתונינו. גליונות העתונים ינתנו לבקורת שלש שעות קודם להדפסתם – ועל ידי כך נהיה פטורים מן הפחד לפחד כל היום לקול עלה נדף. אימת הסעיף הנורא 128 או 129 לא תבעתנו עוד, לא בהקיץ ולא בחלומות, כי על הצנזורה נשליך את כל יהבנו והיא תכלכלנו. את אשר תתיר – תתיר ואת אשר תאסר – תאסר ובלבד שאנחנו נהיה נקיים, ובלבד שאנחנו לא נדאג עוד על כל טפה וטפה של דיו, שמא עשינו דבר שלא כהוגן, ועל כל פסיעה ופסיעה של רגל שמא דשנו בעקבינו איזה הר גדול ולא-נראה שעליו עומדים עולמות שלמים. מה-נקל לסופר לגעת שלא בידיעה באיזה ענין, שלכאורה אין בו ולא כלום ושבאמת כמה וכמה מן העקרים תלוים בו, ולהחריב על-ידי זה במשיכת-קולמוס אחת ש"י עולמות. שום זהירות לא תועיל כאן, הן סוף-סוף בני-אדם ילודי אשה אנו, חטאים ופתאים, שאין אנו יודעים כלום, לא מה שטוב ולא מה שרע, ומוטב שילמדונו תמיד מגבוה ויורו לנו באצבע על כל קוץ וקוץ ועל כל טפה וטפה, ולא תהיה עוד האחריות הרובצת עלינו גדולה כל-כך. פשוט, אבן גדולה וכבדה תגול מעל צוארנו נשאף שוב רוח, כמו בעת הישנה והטובה. ממש גן-עדן יהא נפתח לפנינו, אותו גן-עדן יהא נפתח לפנינו, אותו גן-עדן שבילינו בו לפנים ושגורשנו ממנו בעוונותוינו המעטים.

חושבים אתם, שדבר קטן הוא לסדר גליון של עתון באותה שעה שיש לו לאדם חרות של דפוס הוא אומר, דבר גדול הוא – ואני יש לי מכיר, רידקטור של עתון גדול, שהוא גא ביחוד על חרות הדפוס שלנו. אדם זה אמיץ לב הוא מטבעו, שאין שום פחד לנגד עיניו לא מפני הסעיפים האמורים ולא מפני העונשים השונים ולא מפני הישיבות הקבועות של חודש או של שלשה חדשים. בקצור: אדם אמיץ לב מטבעו. חרות של דפוס, הוא אומר דבר גדול הוא – ואני אינני עקשן ומאמין לו, שחרות הדפוס דבר גדול הוא. אלא, הוא מוסיף, שחיב אדם לדעת איך להשתמש בה – ואני אינני עקשן ומאמין לו, שחיב אדם לדעת איך להשתמש בה. זה לנו זמן ידוע שאנחנו עובדים ביחד. ביתר באור: אין אנו עובדים כלום גם שנינו; הוא רק עורך, ואני רק מזכיר.

“מחר עלינו להוציא גליון”, הוא נוהם אלי לפני ימים אחדים בתור עורך.

“מחר עלינו להוציא גליון”, אני נוהם אליו ועונה לו לפני ימים אחדים בתור מזכיר.

“היש לנו איזה חומר מן המוכן?” הוא חוזר ונוהם אלי. – – – באותו רגע אני שולח יד ומחטט בגל של כתבי-היד המונחים ברשותי. איזה שפע בלי עין-הרע! שלחו אלינו את כתביהם גם הצעירים וגם הזקנים, גם העובדים בשכר וגם העובדים חנם, גם הפקחים וגם אלה שמשלמים לנו לתוך כיסנו. יכול אני לנקר בגל זה כאותו המנקר העושה את מלאכתו בבני-מעים.

“ראשית דרוש לנו מאמר ראש”, חוזר הרידקטור ונוהם אלי.

"אפשר, אומר אני, נמסור לדפוס את “יאגילו בתור דומם, חי ומדבר”? – – – המאמר מאמר נבחר מאד. דבר שהזמן גרמא וחד. לשון חלקה ועם כל זה עוקצת, בלי צל של מפלגה ועם כל זה מפלגה, מין השקפה מתוך הפּרספּקטיבה של צפור ועם כל זה…

הרידקטור מסתכל בי ממעל למשקפים של זהב שלו. הרגשתי כי אני נעשה גל של עצמות.

“רוצה אתה, פשוט, לקצר את ימי!” נהם אלי בקצור ונמרץ. “יאגילו הוא בן למפלגה שאינה חביבה. יכול אתה להצפין את הפרספקטיבה של הצפור שלך לך לעצמך לאותה שעה שתוציא, אם ירצה השם, בעצמך עתון”…

“אפשר נמסור לדפוס מאמר זה? שמו הוא: “מדינת קונגו ועתידותיה”. מדינת קונגו היא מקנת כספו של המלך ליאופּולד. עלתה מדינה זו לעם הבלגיים בסך 30.000,000 פרנק…”

“אין זה כי אם יצאת מדעתך!” נהם אלי הדירקטור ברוח קרה וישב לתוך האויר גלגלים כחולים אחדים מתוך הציגארה שלו. “מכיון שיש באיזה מאמר זכר למלך, הרי זה בחזקת סכנה. הלא על כל בר-דעת להבין, כי בשעה של חרות-הדפוס, אין אדם רשאי להזכיר בשם ומלכות בלי רשיון מיוחד. דבר זה אפשר היה אדם רשאי לעשותו קודם למתן אותה החרות”…

“יש פה עמנו עוד מאמר אחד, אומר אני לו בחצי קולי, על-דבר העונש בסך 29.000,000 דולאר של החברה “סטנדרט אִיל קומפּני”. רבים מקוראינו בודאי שיתענינו מאד בעונש בן 29 מיליונים דולאר של איזו חברה באמריקה, ששלמה לפני שנים אחדות…”

“עונש?!” צועק אלי הרידקטור. "עונש?!… אין זה כי אם רוצה אתה להביאני ישר לתוך איזה בית-כלא. ברור לי, כי מיד שנזכיר מלה זו, יתלו בנו בוקי סריקי, שלא היתה כונתנו אלא לרמז בזה על עונשים הנתונים לפעמים במקומותינו בנוגע לרידקטורים רבים. נפשי בשאלתי: עשה מה שתחפוץ, ורק לא רמזים! האין אתה יכול לחפש לנו מתוך האוצר שלך איזה דבר תמים יותר קצת?

שולח אני את ידי ומחטט שוב באוצר הבלום שלי.

“עצתי היא, אני אומר, שבמקום המאמר הראשי נתן, פשוט, “קול קורא אל החותמים”. אין הדבר יכול להזיק כלל, אם יקבלו הקוראים גם ביום פשוט באמצע הרבע קול-קורא הקורא להם לחדש את חתימתם”…

“קול קורא?” חוזר ואומר אחרי הרידקטור, והפעם הזאת קולו כבר נעשה רך ומלא נדיבות. “קול קורא, אתה אומר? דבר כזה בודאי שלא יוכל להזיק. בזה צדקת. ואולם חיב אדם להיות זהיר. סוף-סוף בשם קול-קורא נקרא גם אותו הכרוז, שעורר לפני שנים אחדות רעש גדול והסב עונשים חמורים לרבים מן הדפוטטים הראשונים”…

אחרי ישוב-דעת ארוך וחפוש רב בין כתבי-היד, באנו לידי החלטה, למסור לדפוס במקום מאמר ראשי את לוח הלוטריה של ההגרלה האחרונה. החומר הזה תמים הוא למדי. אמת, יש גם בלוח זה ציפרות ידועות, שאיזה בעל חשבון, מעולל ומתגולל, יכול לצרף מהן מספּר, הדומה למספּר שיש לו יחס עם איזה מאורע ממאורעות היום, למשל, למספר היהודים המגורשים מן הכפרים או המודחים מבתי הספר; אלא שאין חוששים לדברים רחוקים כל-כך.

“אבל גם קורספּונדנציות אחרות דרושות לנו”, נוהם הרידקטור שוב ומשיב בגבורה את ענני הציגארה שלו.

ושוב אני מחטט בכתבי-היד.

“קורספּונדנציה אני אומר, אין אנו חסרים. הנה לנו פה, למשל, קורספּונדנציה מיפו. המושבות החדשות…”

“השם ישמרנו ויצילנו! רק לא יפו, רק לא ארץ-ישראל!” צועק אלי הרידקטור במלוא כל ריאותיו. “נעשה אתה מיום אל יום עבר-ובטל יותר! ארץ-ישראל עומדת עתה באמצע עצם הפוליטיקה הגבוהה. הלא ידעת: טורקיה והבלקנים, והממלכות האדירות מזה ומזה. צריך אדם להיות זהיר מאד לבלתי התערב בדבר שכזה!”

“אפשר שנדפיס קורספּונדנציה מפּטרבורג?”

“כל מה שאתה רוצה, ורק לא פּטרבורג! רידקטור, שיש לו לב ויש לו אשה ובנים ויש לו דעה קבועה, אסור לו לאבד עצמו לדעת באופן שכזה!”

“אם האדון הדירקטור רוצה, יכולים אנו להדפיס את הקורספּונדנציה ממוסקבה”.

“יש לנו עוד גם קורספּונדנציה מוידוקלי. דבר תמים מאד. הקורספּונדנט מדבר על הנערים היחפים שבתלמוד-תורה. החומר חדש ביותר…”

“ומי בא על החתום?”

“פסידונים, אני אומר, התום: אונוס פּרו מילטיס”.

“פּרו מולטיס? הרידקטור. “דבר זה אסור כחזיר! מלה זו מביעה מין רבוי, מין התחברות, מין התאספות, ואספות” הלא ידעת, אסורות”.

“אפשר שנדפיס את הקורספּונדנציה באישישוק? פשוט, אידיליה. בתשעה-באב השליכו שם בבית-המדרש איש על ראש רעהו…”

“רק לא השליך!” צעק הרידקטור. “דבר זה מזכיר את הבומבות!”

אחרי ישוב-דעת ארוך ואחרי חפּוש רב בין כתבי-היד, באנו לידי החלטה, לתרגם קורספּונדנציות אחדות מתוך “נאָוואָיע וורעמיא”, “רוסקאָיע זנאמיא”, “נובערנסקיאַ וויעדאָמאָסטי”, שהם כשרים לפי-שעה, ולתתן לקוראינו.

וכך באנו לשאלת המאמרים בכלל. מובן מאליו, כי כל מה שהצעתי, נפסל על-פּי הרידקטור אמיץ-הלב שלי. על כל מאמר ומאמר, שהזהרתי, קבלתי נזיפה. כפעם בפעם ננעצו בי שתי עינים כשתי חניתות. כפעם בפעם דנני ברותחין. לבסוף החלטנו להדפיס במקום המאמרים ידיעה על-דבר מרוץ הסוסים בעונת החורף הזאת בניצה. וגם בנוגע לידיעות בדבר הברסה והקורסים של הממונות השונים, היינו מתיראים, שמא נפגע בדרך-הליכה בכבודה של איזו ממלכה אדירה, שממונותיה, אינם עומדים במדרגה העליונה. וכך החלטנו שלא נפגע בדרך-הליכה בכבודה של איזו ממלכה אדירה, לתת במקום זה ריקלמה על-דבר שמן-משחה בשביל השערות, העושה את חדלי השער לשעירים ואת השעירים לבעלי-קרחת. שמן-משחה זה מחירו בסך-הכל שלשה רובל הקופסה.

וכך הגענו עד לחלק השירים. כי על-דבר האביב לא יתן הרידקטור לומר אפילו חרוז אחד – דבר זה הבינותי לכתחלה. ובכן החלותי להציע לפניו רק שירי חרף: על השלג ועל הקור ועל הקרח ועל הרי הגלידים. הרידקטור נשאר ממש בלי לשון. מאריה דעלמא כולא, הלא זה רמז מפורש ליחוסי חיים ידועים במדינות ידועות! – – – ואני נוכחתי מיד, כי צדק. ובכן הסתפקנו בזה שהדפסנו במקום השירים מודעות על-דבר מלאכות שאדם יכול ללמוד על-פּי מכתבים. וכן גם מודעות על-דבר קליגרפיה ועריכת-פנקסים כפולה.

ואחר כך באנו עד לחלק הפיליטונים. מה אאריך? יותר ממאה פיליטונים הצעתי, וכלם לא היו מסוגלים בשביל חרות הדפוס. אפשר שקודם חרות הדפוס היו טובים מאד. ובכן באנו לידי החלטה זו: מכיון שאחד המדפיסים הדפיס לפני שנים אחדות ש"ס בכרך אחד ולא מצא לו קונים, לכן טוב נעשה, אם נקנה בזול את הסטיריאוטיפים של הוצאה זו ונדפיס בעתוננו איזו מסכתא, למשל מסכתא יבמות, על-הסדר בהמשכים.

וכך הוצאנו סוף-סוף את הגליון שלנו.

ובכן הלא תראו: חרות הדפוס דבר גדול הוא, אלא שחיב אדם לדעת איך להשתמש בה. ומובן מאליו: אָנו רק בני-אדם ילודי אשה חטאים ופתאים, שאין אנו יודעים כלום, ולכן לא יפּלא, אם על ברכיהם יבואו סוף-סוף כל הרידקטורים שלנו ויתחננו בדמעות בעפעפיהם להסיר מעליהם את הברכה המרובה הזאת, את חרות הדפוס. רוב טובה זו כמעט שהיה להם למחנק.

ועל-כן ממש שמחת פורים היתה לי בשעה שבאה לי הידיעה כי חושבים עתה להנהיג שוב בשבילנו את הצנזורה הקודמת להדפסה. פשוט, אבן גדולה וכבדה תורם מאל צוארינו!